ד (מ׳עמהן׳): ביום חגם עמהן. שינוי לשון לגריעותא.
ד (גם ק): נוטלו. אך בכתבי־היד כבפנים.
בא׳ היה כתוב: הנוצרים, והוי״ו נמחקה, מן-הסתם על פי כ״י רבנו. ב1-2, ת1-3: הנוצרים. וכן להלן הל׳ תשובה ג, ח. ד: כנענים. שינוי מאימת הצנזורה.
ד (גם ק): לאלהיהם (ק בנו״ן). שינוי לשון לגריעותא.
ד (מ׳שהוא׳): שעושה הוא. אף זה שינוי לשון לגריעותא.
ד (מ׳לעובדין׳): לעובדיה. שינה על פי לשון הגמ׳
עבודה זרה ח., אך שם מדובר על ׳קלנדא׳, ואילו כאן על ׳יום האיד׳ שהוא ל׳ זכר.
כלומר: דרך מנהג. ד: מפני מנהג. ו״תיקון״ מיותר הוא.
בד׳ נוסף: שבאותו מקום. אך לא נזכר מקום כלשהו לפני כן. מה שאין כן בהמשך, ׳שבאותו המקום׳ מתייחס ל׳מין ממיני עבודה זרה׳, שהוא מין הנוהג במקום כלשהו.
ד: חסד. וטעות הדפוס היא.
ת1: ושלשלות. ד: ושלשלאות. וכ״ה לפנינו בגמ׳ ע״ז טו:, אך הצורה שבפנים מצויה אף היא, ר׳ לקמן הל׳ י״ג והערה 9 שם.
יש לקרוא בטי״ת צרויה. ת3-1: לליסטים. ד (עד ׳ישראל׳): לישראל ליסטם. ע׳ הל׳ תלמוד תורה ג, י והערה 8 שם.
ד: בין. אך רבנו השתמש בצורת הרבים ׳ביני׳ (המופיעה עם כינויי הגוף, כגון: ביניכם, ביניהם), על דרך הצורה ׳בינות׳ (
יחזקאל י, ז ועוד).
כך ב2, ת3-1. א: וחללין, ונראה שהיתה מתחילה יו״ד ראשונה ונמחקה (כנראה משום שנשמטה בכ״י רבנו, והמגיה חשב שבכוונה נשמטה, אך
במשנה כתובות ד, ד ועוד בכ״י רבנו ׳חלילים׳ בשתי יו״דין). ב1: וחללין, ונוספה י׳ בין השיטין.
ד: מנשר. וכ״ה לפנינו בגמ׳
עבודה זרה יג. אך מצינו בספרי (האזינו פסקא שט״ו), לפי גירסת רוב כתבי־היד, ׳נושרות׳ במובן של משירות, ע״ש.
ד (מ׳הישראלי׳): ולשתות הישראל. אך בכתבי־היד כבפנים.
בד׳ נוסף: ימי. אך השלושים יום כוללים את ימי המשתה, ע׳
עבודה זרה ח: ד (מ׳ההרחק׳): ההרחקה הזאת. אך בכתבי־היד כבפנים, ולשון ׳הרחק׳ מצינו בירושלמי שבת פ״ג ה״ד.