רמב״ם עבודת יום הכיפורים ה׳רמב״ם
(א)
כל עבודות שעובד בבגדי לבן בפנים בהיכל, צריך לעשותן על הסדר שביארנו, ואם הקדים בהן מעשה לחבירו, לא עשה כלום.
(ב)
קטורת שחפנה קודם שחיטת הפר, לא עשה כלום. אף על פי שהחפינה בעזרה, צורך פנים כעבודת פנים הואא:
וכן שעיר ששחטו קודם מתן דמו של פר, לא עשה כלום. אף על פי שהשחיטה בעזרה, הרי דמו נכנס לפנים.
(ג)
אילב ושעיר המוספין שעשה אותן קודם עבודת היום, אינן כלום:
(ד)
הקדים דם השעיר לדם הפר בקודש הקדשיםג, יזה מדם הפר כמצותו, ואחר כך יביא שעיר אחר, וישחט אותו, ויזה מדמו בקודש הקדשים כמצותוד, וייפסל הראשון. הקדים דם השעיר לדם הפר במתנות שבהיכל על הפרוכת, יחזור ויזה מדם השעיר פעם שניה לאחר דם הפר:
(ה)
נשפך הדם עד שלא גמר מתנות שבקודש הקדשים, יביא דם אחר, ויחזור ויזה כתחילהה בקודש הקדשים.
(ו)
גמר מתנות שבקודש הקדשים, והתחיל במתנות שבהיכל, ונשפך הדם עד שלא גמר, יביא דם אחר, ומתחילו מתחילת הזיות שבהיכל.
(ז)
גמר מתנות שבהיכל, והתחיל ליתן על מזבח הזהב, ונשפך הדם עד שלא גמר, יביא דם אחר, ומתחילז מתחילת מתנות המזבח. שכולם כפרה כפרהח בפני עצמן הן.
(ח)
גמר מתנות המזבח, ואחר כך נשפך הדם, אינו צריך להביא דם אחר, ששפיכת השירים על מזבח החיצון אינה מעכבת:
ואם דם הפר הוא שנשפך קודם שיגמור כל המתנות, הרי זה מביא פר אחרט, ויחפון הקטורתי פעם שניה קודםיא שחיטת הפר, ויקטיר הקטורתיב, ואחר כך יביא דמו ויזה ממנו.
(ט)
ואין מטמא בגדים ואין נשרף בבית הדשן אלא הפר הזה האחרון, שבו נגמרה הכפרה:
(י)
נתערב לו דם הפר בדם השעיר קודם שיגמור ההזיות, נותן אחת למעלה ושבע למטה לשם פר, וחוזר ונותן אחת למעלה ושבע למטה לשם שעיר. נתערבו במתנה אחרונה, נותן אחת למטה לשם פר, וחוזר ונותן אחת למעלה ושבע למטה לשם שעיר:
(יא)
נתחלפו הכוסות, ולא ידע אי זה הוא כוס דם הפר ואי זה הוא כוס דם השעיר, נותן מאחד מהן אחת למעלה ושבע למטה, ונותן מן השני אחת למעלה ושבע למטהיג, וחוזר ונותן מן הראשון אחת למעלה ושבע למטהיד. נמצא מכל מקום שנתן מדם הפר ואחריו מדם השעיר:
(יב)
קיבל דם הפר בשתי כוסות וקיבל דם השעיר בשתי כוסות, ונתערבו מקצת הכוסות ולא נודע כוס דם הפר מכוס דם השעיר, הרי זה מזה כל ההזיות כמצותן מן הכוסות שלא נתערבו, ושופך שירי אלו שהזה מהן על היסוד כמצוה, ואותן הכוסות שנתערבו יישפכו לאמה:
(יג)
פר יום הכיפורים, אף על פי שכהן גדול קונה אותוטו משלו, שנאמר ״פר החטאת אשר לו״ (ויקרא ט״ז:ו׳), המקום הפקיר ממונו בו לכל אחיו הכהנים, שאילו לא היה להן בו שותפות לא היו מתכפרין בו. לפיכך אם מת כהן גדול קודם שישחטטז הפר, הכהן שעומד תחתיו אינו מביא פר אחר, אלא שוחט את של ראשון. ואינו חטאת שמתו בעליה שתמות, שאין חטאת הרבים מתה. שחט את הפר, ומת קודם שיכפר בדמו, הכהן האחר נכנס בדם זה ומכפר בו:
(יד)
שני שעירי יום הכיפורים מצותן שיהיו שוין במראה ובקומה ובדמים, ולקיחתן כאחת. אף על פי שאינן שוין, כשרין. לקח אחד מהן היום ואחד למחר, כשרים.
(טו)
מת אחד מהן, אם עד שלא הגריל מת, יקח זוג לשני, ואם משהגריל מת, יביא שנים ויגריל עליהן כתחילהיז. ורואה אי זהיח שמת, אם היה של שם, אומר, זה שעלה עליו הגורל לשם יתקיים תחתיו, ואם היהיט של עזאזל, אומר, זה שעלה עליו הגורל לעזאזלכ יתקיים תחתיו. והשני מן השנים שהגריל עליהן בסוף ירעה עד שיפול בו מום, ויימכר ויפלו דמיו לנדבה, שאין חטאת הציבור מתה:
(טז)
פר ושעיר של יום הכיפורים שאבדו, והפרישכא אחרים תחתיהן וקרבו, ונמצאו הראשונים, ירעו עד שיסתאבו, ויימכרו ויפלו דמיהן לנדבה. וכן, אם נמצאו הראשונים קודם שיקרבו אלוכב, יקרבו הראשונים, וירעו השניים עד שיפול בהן מום, ויפלו דמיהן לנדבה, שאין חטאת הציבור מתה:
(יז)
המום פוסל בשעיר המשתלח, אפילו מום עובר. וכן אם נעשה מחוסר זמן נפסל, כגון שנשחטה אמו לחולה ביום הכיפורים, שדחייתו לעזאזל היא שחיטתו.
(יח)
היה טריפה, פסול, שנאמר ״יעמד חי״ (ויקרא ט״ז:י׳):
(יט)
חלה השעיר ואין יכול להלך, מרכיבו על כתפו, ואפילו בשבת.
(כ)
חלה המשלח, הרי זה משלחו ביד אחר.
(כא)
נטמא המשלח, הרי זה נכנס למקדש ונוטלו ויוצא, שנאמר ״ביד איש עתי״ (ויקרא ט״ז:כ״א), ביד זה שהוכן, אפילו נטמא.
(כב)
דחפו, ונפל השעיר ולא מת, ירד אחריו, וימיתנו בכל דבר שממיתו. ואיברי שעיר זה מותרין בהניה:
(כג)
נפחתה תקרה של היכל, לא היה מזה, שנאמר ״באוהל מועד״ (ויקרא ד׳:י״ח).
(כד)
מזבח שלא נתחנך בקטורת, לא יזה עליו, שנאמר ״מזבח קטורת הסמים״ (ויקרא ד׳:ז׳).
(כה)
חסר מן הקטורת אחד מסמניה, או מעלה עשן, חייב עליה מיתהכג, שנאמר ״ולא ימות כי בענן״ וכו׳כד (ויקרא ט״ז:ב׳). וכן חייב מיתה על ביאתו בלא מצוה. לפיכך אם שגג בביאה והזיד בקטורת, או שנכנס בקטורתכה שלימה עם החסירה, חייב מיתה.
(כו)
הקטיר מן הקטורת של קודש הקדשים כזית בהיכל, חייב מיתה:
(כז)
חפינת הקטורת עבודה, והמחשבה פוסלת בה. וכן חתיית הגחלים לקטורת נפסלת במחשבה, שמכשירי קרבן כקרבן:
(כח)
חפן בראשי אצבעותיו, או מן הצדדין, או ממטה למעלה, או שחפן בידו זו ובידו זו וקירבןכו זו לזו, או שנתפזרה קטורת מידו על הארץ ואספה, או שחפן חבירו ונתן לחפניו, או שחפן ומת ונכנס שני במה שחפן ראשון, כל אלו ספק, ולא יקטיר, ואם הקטיר הורצה:
(סיום)
בריך רחמנא דסייעןרמב"ם מדויק, מהדורת הרב יצחק שילת (ירושלים, תשפ"א) עם תיקונים, כל הזכויות על המהדורה הדיגיטלית שמורות לעל־התורה. למבוא למהדורה לחצו כאן. הערות
ד (מ׳כעבודת׳): בעבודת פנים הוא. שיבוש הענין, ע׳
יומא ס: בת1 תוקן ל: אילו.
בד׳ נוסף: קודם שיגמור עבודתו. תוספת תמוהה.
כך ת1. א: כמצותן.
ת1: בתחילה. וכך ד. אך לשון המשנה בכל מקום בכ״י רבנו כבפנים, ר׳ למשל ברכות ו, ז.
ד: ויתחיל. אך בכתבי־היד כבפנים.
ת1: ויתחיל.
כך ת1. א: אחד.
ת1: קטורת. וכך ד.
ע׳ ׳כסף משנה׳ שרצה להגיה ׳אחר׳, אך הביא את תשובת ר׳ יהושע מבני בניו של רבנו (סי׳ ס״ו) שאישר את נוסח הפנים.
כך ת1. א: הפר.
ע׳ ׳כסף משנה׳ שלפניו נוסף כאן: וחוזר ונותן מן השני אחת למעלה ושבע למטה. ומחקה הכס״מ על פי ״ספר מוגה״. וכן בכתבי־היד לית.
בד׳ מ׳וחוזר׳ הוקף בסוגרים, אך זוהי תוצאה של השיבוש הנזכר בהערה הקודמת, ובכתבי־היד ישנו.
בד׳ לית. וחסרון המורגש הוא.
ת1: שחיטת.
ד: בתחילה. ע׳ לעיל הל׳ ה׳ הערה 14.
בת1 נוסף: הוא. ד: זהו.
בת1 נוסף: המת. וכך ד (גם פ, ק).
כך ת1. בא׳ לית מ׳אומר׳ (מחמת הדומות).
כך ת1. א: ושהפריש.
כך ת1. א: אל.
ת1 (מ׳עליה׳): מיתה עליה. וכך ד (גם פ, ק).
ד: אראה על הכפורת.
ד: כקטרת. שיבוש בולט. [הערה: מכאן עד סוף הספר נ׳ מציינת את כי״נ, וט׳ את כי״ט, ע׳ במבוא.]
ד: וקרב. שינוי לשון לגריעותא.