כל המומין כו׳. כ׳ מהר״י קורקוס ז״ל פ׳ על אלו מומין¹ נפגמה אזנו מן הסחוס אבל לא מן העור ופרש״י ז״ל תנוך האזן שקורין טינדרון אבל לא מן העור שהדר בריא ולא הוי מומא והאי עור היינו אליה רכה של אזן עכ״ל. אבל רבינו ז״ל נראה שמפרש דעור הוא מה שסביב הסחוס.⁠² ופירושו שלא הגיע הפגם אל הסחוס עצמו. ומ״מ לענין הדין נראה דלא פליג רבינו ז״ל על רש״י ז״ל דודאי אליה אינה נקראת סחוס אלא עור או בשר כשאר בשר הוא. אבל רש״י ז״ל אפשר דפליג על רבינו. דעד כאן לא שרי אלא אליה אבל עור שסביב הסחוס אפשר שדינו כסחוס ואעפ״י שאין הדבר מוכרח כן נראה. ודע שמלשון רש״י נראה שמן העור הוי מום עובר דהדרא בריא. ולפי זה מ״ש ולא הוי מומא היינו שאינו מום לגבי בהמה כלומר שאין מום עובר מתירה לישחט. דבבכור מיירי התם. וכן נראה שם בגמ׳ שהקשו אי הכי אפילו מום עובר נמי אלמא תנן אבל לא מן העור ע״כ. נראה דמן העור מיהא הוי.⁠³ דאי לא לא מייתי מידי. וא״כ באדם שפוסל מום עובר כאשר נתבאר אפי׳ מן העור פוסל בו. אבל אין נראה כן דעת רבינו אלא שאינו מום כלל⁴ וזהו שכתב אבל העור כו׳ אין בו מום. ובמומין שהם פוסלים באדם ולא בבהמה לא מנה מום זה. ולפי״ז צ״ע ליישב מה שאמרו בגמ׳ א״ה כו׳ אלמא תנן כו׳ דמאי מייתי אי בעור אפי׳ מום עובר לא הוי. ואפשר שלא הי׳ גורס רבינו אלמא תנן. כי לפי הנראה דבר מוסכם ופשוט הוא שאין מום עובר מתיר הבכור לישחט ואין צורך לראיה מן המשנה דו״ק ותשכח:
והרר״ד ן׳ זמרא ז״ל כ׳ ואע״ג דלא כתיב בקרא כל הני מרבינן להו מדכתיב כל מום רע ורבויי הוא כדאיתא התם בגמ׳. ומשום דאתו מדרשא פתח בהו תנא ולא פתח בהנך דכתיבו בקרא:

מי שנפגם סחוס האזן כו׳. כ׳ הרר״ד ן׳ זמרא ז״ל היינו תנוך האזן ובדל אזן מתרגמינן סחוס דאודנא.⁠¹ ועוד האוזן היינו האליה שהיא רכה:

בין נפגם בין נסדק כו׳. כ׳ הרר״ד ן׳ זמרא ז״ל אמרי׳ בגמ׳² בין בידי אדם בין בידי שמים. וה״ה נקבה או יבשה בין בידי אדם בין בידי שמים:

מי שנסדק סחוס אזנו כו׳. כ׳ מהר״י קורקוס ז״ל גז״ש וכתב רש״י ז״ל פגימה אינה בלא חסרון אבל סדק משמע נמי בלא חסרון עכ״ל. ודין נפגם שהוא בחגורת צפורין ונסדק בכל שהוא כן נתבאר שם בגמ׳.⁠¹ ודין הנקב גם שם במשנה ובגמ׳. וכרסינה ידוע וכן שמו בערבי כרסנה ואמרו בגמ׳ שהוא יותר מעט מכעדשה. ויש לדקדק בזה דהא כיון דנסדק פוסל בכל שהוא ואפי׳ בלא חסרון, נקב למ״ל, ולמה צריך כמלא כרסינה תיפק לי׳ משום סדק גופיה. ונקב ארוך היינו סדק גופי׳. אם לא שנאמר דנסדק היינו סדק העובר מעבר אל עבר בפלוש ונקב היינו בלא פלוש, מה שאינו נראה מהגמ׳ כאשר אבאר. ועוד קשה כיון דנסדק פוסל בכ״ש למ״ל נפגם והלא נפגם כסדק הוא. ולמה צריך בו חגירת צפורן ואפשר דכיון דהכא משום מום אתינן עלה כל שהוא בעור ומגונה לרואה אותו, נקרא מום. ואם לאו אינו מום. הילכך בנפגם שאין שם סדק יורד בעומק אלא שחסר מעט ודומה לפגימה לא לסדק לכך אינו פוסל בכ״ש שאינו נראה וניכר רק בחגירת צפורן שהוא נראה וגנאי הדבר, ונסדק דהיינו גנאי טפי שאוזנו סדוקה כעין בקוע וגם שהסדק הוא באמצע האזן כי זהו משמעות סדק בכל מקום ובכל שהוא נראה האויר מן הסדק וניכר הסדק ולכך פוסל בכ״ש. ונקב שאין בו חסרון שהחתיכה עומדת שם ומכסה הנקב, א״נ שהוא כתוקע יתד שאין בו חסרון אינו גנאי כסדק ארוך. וצריך ככרשינה. ומ״מ מן הגמ׳ נראה דבמפולש מיירי דבעינן התם אי בעי כרשינה נכנסת ויוצאה. והוא שיעור יותר גדול מכרשינה העומדת בנקב בדוחק. ורבינו כתב סתם משמע דלא בעינן נכנסת ויוצאה וסוגיא דגמ׳ נראה שנפשטה הבעיא דבעינן נכנסת ויוצאה. וכ״כ רש״י ז״ל שם. ואפשר שיש לרבינו דרך אחרת באותה סוגיא ואותה פשיטותא שאפי׳ נאמר שסובר דכיון שרב פפא אמר שם בסוף הסוגיא דמקדח גדול שנינו, משמע דלא נפשטה הבעיא כיון דלא מקדח וחיסומו שנינו מ״מ הי׳ לו לרבינו לכתוב שהוא ספק, אלא היותר נראה שתופס הבעיא כפשוטא. ואפשר שלכך לא תפס רבינו לשון המשנה כי במשנה אמרו מלא כרשינה. ורבינו כתב ככרשינה.⁠² ואפשר דבלשון מלא כרשינה הוא דאיכא לספוקי דילמא נכנסת ויוצאת קאמר דהיינו שתכנס הכרשינה בו ותצא כי זה נראה פי׳ מלא. אבל לשון ככרשינה סתם פירושו כשיעור כרשינה ואין כאן כניסה ויציאה רק שיעור כרשינה. ולפ״ז נצטרך לומר דלר״פ דסבר מקדח גדול ולא רצה לפרש מקדח וחסומו משמע דלא בעינן לדידיה כרשינה נכנסת ויוצאת שכל מקום שהוזכר שיעור אין לנו להוסיף כניסה ויציאה כי לכך אינו מוסיף חסומו וסמך על דברי ר״פ. ולפ״ז אפשר דאפילו אי ככרשינה ומלא כרשינה כי הדדי ניחא דמסתמא אין לנו להוסיף נכנסת ויוצאה וליכא לספוקי וכר״פ. או אפשר לפרש בהפך דלשון מלא משמע עומדת שתכיל הגומא הכרשינה לבד. ולשון כרשינה משמע נכנסת ויוצאה. והדבר סתם בדברי רבינו וצריך בירור. ומ״מ הראשון נראה יותר בכוונתו. ומ״מ נראה מזה דבמפולש מיירי, ואפשר לדחוק דגם בלא מפולש שייך שתכנס כרשינה באותו נקב ותצא ולאו דוקא שתצא מהעבר האחר. ובהא ניחא טפי, דבעי שיעורא טפי מנפגם ונסדק משום ההוא דנקב ארוך נראה שהדבר מוכרח לומר כן דנקב ארוך היינו סדק כאשר כתבתי. כללא דמילתא בגנאי הדבר תלוי ובכה״ג נראה לחכמים שאין גנאי וכיעור אלא בשיעור זה וכן כלם. ומ״מ צל״ע. ואפשר הי׳ לומר דנקב חוזר ומתרפא כשאינו כשיעור זה, אבל סדק מוסיף והולך. אלא שא״כ אכתי הוי מום עובר. ועוד שעדיין יש להקשות שא״כ כשנסדק אפשר לחתוך יותר עד שיעשהו נקב ויהי׳ כשר אם לא שנאמר דסדק שפוסל היינו שהוא ארוך שיעור שאם יבא לעגלו יהי׳ נקב כשיעור כרשינה, וכל שהוא היינו שאין צריך שיהי׳ הסדק רחב,⁠³ וגם זה דוחק. ומה שכתב נקב ארוך שמצטרף לכרשינה לא נתבאר שם, אבל נראה שלמד אותו ממה שנתבאר פ׳ אלו טריפות⁴ גבי נקבה הגרגרת שאם נטלה רצועה מצטרפת לכאיסור. וה״ה כאן. ואע״פ שהי׳ אפשר לחלק בין מום לטריפות, ואפשר שבמקום אחר מצאו רבינו:
והרר״ד ן׳ זמרא ז״ל כ׳ מי שנקב סחוס אזנו כו׳. ברייתא שם כמה נקיבת האוזן מלא כרשינה ר׳ יוסי בר יהודה אומר בכעדשה ופסק כת״ק לקולא דכרשינה גדולה מכעדשה מעט ולא ביאר הרב האי כרשינה נכנסת ויוצאת, או עומדת והיא בעיא שם בגמ׳. ומשמע דנפשטה דנכנסת ויוצאה בעינן מדאמרי׳ מקדח וחיסומו שנינו. ואפשר שרבינו סובר דלא נפשטה בעיין מדלא קאמר ת״ש דתנן השדרה והגלגולת וכו׳ אלא הכא. א״ל זו לא שמעתי כיוצא בה שמעתי דתנן השדרה והגולגולת כו׳, כלומר בזו לא שמעתי ולא איפשיט אבל בכיוצא בה שמעתי. ולא ילפי׳ איסורא מטומאה.⁠⁵ ותו דהך מקדח וחיסומו אליבא דב״ש היא. כ״ז כתבתי להתלמד במקום אחר, אבל קושטא דמילתא דהך תירוצא מקדח וחיסומו לא קאי אלא כרב נחמן דאמר סלע נירונית שנינו כמקדח גדול סלע סתם זוטרא ממקדח סתם. ובהכי סלקא סוגיין ובעיין לא איפשיטא ואזלינן (לחומרה) [לקולא] ואם עבר ועבד אינו לוקה כנ״ל. אבל עדיין יש לדקדק בדברי הרב ז״ל דפחות מכרשינה לא הוי מום אפילו באדם. והוא ז״ל כתב אין עבד כהן נרצע לפי שנעשה בע״מ. וי״ל דס״ל דוקא מרצע וסתם מרצע הוי ככרשינה⁶ דגרסינן בפ׳ אלו הן המומין ור׳ יוסי ב״ר יהודא כעדשה אין בציר מעדשה לא ורמינהו מרצע אין לי אלא מרצע מנין לרבות הסול והסורה והמחט והמקדח⁷ ת״ל ולקחת כל דבר הנלקח ביד דברי ר״י בר״י, רבי אומר מרצע מה מרצע מיוחד של מתכת אף כל של מתכת כו׳. ומדמותבינן עלי׳ דר״י בר״י דריבה הסול והסורה והמחט כו׳ ולא מותבינן עלי׳ דת״ק דאמר ככרשינה מחכמים שאומרים אין עבד עברי כהן נרצע לפי שנעשה בע״מ. משמע דסתם מרצע הוי ככרשינה ולפיכך נעשה בע״מ ופסק הלכה כרבי דאמר מה מרצע מיוחד של מתכות כו׳ וזהו שלא הזכיר הרב ז״ל בהלכות עבדים אלא מרצע של מתכת הילכך ת״ק דברייתא דקתני מלא כרשינה נראה דאמר מרצע מיוחד של מתכות הילכך ת״ק דברייתא דקתני מלא כרשינה נראה דאמר מרצע מיוחד של מתכות כחכמים שאמרו אין עבד כהן נרצע והא דאמרינן אין רוצעין אלא בגובה של אוזן כלהו הלכתא נינהו:

בין נקב עגיל כו׳. כ׳ הרר״ד ן׳ זמרא ז״ל לא מצאתיו באותה סוגיא ואפשר שלמדה הרב ז״ל מהא דאמרי׳ גבי גרגרת שנקבה אם נקבה בכאיסור ואם נטלה ממנה רצועה מצטרפות לכאיסור. וכ״כ הוא ז״ל פ״ג מהלכות שחיטה:

ומי שיבשה כו׳. כ׳ מהר״י קורקוס ז״ל גז״ש במשנה ופסק רבינו כסתם⁸ ודלא כר׳ יוסי דאמר דיבשה הוי עד שתהא נפרכת כו׳:

מי שהיתה אזנו כפולה כו׳. כ׳ מהר״י קורקוס ז״ל משנה שם⁹ וכך היא שנויה אזן הגדי שהיתה כפולה אמרו חכמים בזמן שהוא בעצם אחד מום בזמן שאינה בעצם אחד אינה מום. ובברייתא גם שם אזניו כפולות בסחוס אחד הרי זה מום, בשני סחוסים אינו מום. וכתב רש״י ז״ל אוזן הגדי שהיתה כפולה שיש לו שתי אזנים מצד אחד אזן בתוך אזן בזמן שהוא בעצם אחד שאין להם אלא תנוך אחד שנכפל תנוך העליון לתוכו ונתחבר למטה הרי זה מום ואם אינם בעצם אחד שהתנוכים מובדלים למעלה אינו מום. וטעמא לא איתפרש לי ולא דמי לבעל חמש רגלים דהא אזן לתוך אוזן אינו נראה כ״כ עכ״ל. ורבינו ז״ל במשנה כתב עצם אחד הוא גוף אחד וגולם אחד נמי שנטל גולם רך וכפלו ע״כ. ולפי מ״ש רבינו כאן נראה שגרסתו במשנה גם בברייתא היתה בהפך מהגרסא שכתבתי שבזמן שהוא עצם אחד אינו מום, והוא דבר שהשכל מורה עליו דיותר ראוי להיות מום שנים מאחד וכאשר הוקשה לרש״י ז״ל וכ׳ דלא איתפרש ליה טעמא. וכן מצאתיה בתוספתא¹⁰ דבכורות פ״ד אזניו מגופפות בחסיסה אחת לא ישחט בשתי חסיסות ישחט. פי׳ דסחוס אחד אינו מום ולכך לא ישחט עליו אבל בשתי סחוחות הוא מום ונשחט עליו במדינה. מוכח בהדיא כגרסת רבינו. ובמשניות מוגהות מצאתי שהגיהו¹¹ כאשר כתבתי והוא הנכון:
והרר״ד ן׳ זמרא ז״ל כ׳ ופרש״י ז״ל וכו׳ ולא דמי לבעלת חמש רגלים דהאי אזן בתוך אזן אין נראה כ״כ עכ״ל. וקושיא זו דחק את רבינו לפרושי אפכא שאם יש לו שני סחוסים הוי מום אבל אם אין לו אלא סחוס אחד והרי הוא כגוף אחד שנכפל כשר. ונ״ל שהי׳ גורס במשנה בזמן שהוא עצם אחר מום ולא הי׳ גורס אחד בדלי״ת אלא אחר¹² ברי״ש. והשתא ניחא דדמיא לבעלת חמש רגלים כיון דאית לה שני תנוכין:

שלשה בריס של עין כו׳. כ׳ מהר״י קורקוס ז״ל בתו״כ אמרו בפ׳ אמור¹ חרוץ היינו ריס של עין שנפגם.⁠² ופי׳ חרוץ חתוך או כרות כמו כן משפטיך אתה חרצת.⁠³ ובחריצי הברזל:⁠⁴
והרר״ד ן׳ זמרא ז״ל כ׳ ושלשה מומין אלו בכלל חרוץ האמור בתורה. ושלשתם שנויים במשנה ואמרי׳ בגמ׳⁵ מאי ריס אמר ר״פ וכו׳ ואפשר שהוא מפרש חרוץ מלשון חריץ דאמרי׳ חריץ ובן חריץ⁶ שורה ובת שורה⁷ וכל דבר שנפגם ונעשה במקומו כמין גומא הוי בכלל חרוץ האמור בתורה:

שמונה בעין כו׳. כ׳ מהר״י קורקוס ז״ל בתו״כ¹ עורת בין בשני עיניו בין באחת מהן, והובאה פ׳ מומין אלו² גבי אדם. ובמשנה פ׳ על אלו³ חוורור והמים הקבועים, ועוד יתבאר מתי יקראו קבועים. ומחמת סנורים שכתב רבינו הוא חוורור הנזכר במשנה וכתב רבינו שם⁴ שיארע זה כשיארע פתאום. ודע שקבועים שאמרו חוזר על חוורור ואל מים. וכ״כ רש״י ז״ל, רש״י ז״ל פי׳ חוורור שיש טפין לבנות בעין:

מי שאינו רואה בשתי עיניו כו׳. כ׳ הרר״ד ן׳ זמרא ז״ל היינו מים הקבועים דתנן במתני׳:

מי שאינו רואה כו׳ מחמת סנורים כו׳. היינו חוורור דתנן במתני׳. והא דהפיך ותני להו לאשמעינן דהקבועים דקתני במתני׳ אתרווייהו קאי. וכ״כ רש״י ז״ל דאתרוייהו קאי. וזהו שכתב ז״ל שהי׳ בה סנורים קבועים:

מי שבעינו כמו עינב כו׳. כ׳ מהר״י קורקוס ז״ל גז״ש⁵ במשנה הרי בעינו דק תבלול חלזון נחש ועינב. איזהו תבלול לבן הפוסק בסירא כו׳ ונכנס בלבן אינו מום שאין מומין בלבן. וכתב רבינו במשנה דק פירושו רושם וכבר נתבאר שכל מה שאירע בלובן לבדו אינו מום. ולפיכך אם הי׳ הרושם הזה⁶ לבן בשחור העין והיתה גומא בעין שהיא נראית שפלה⁷ אינו מום. ואם היתה בולטת על שטח העין הרי זה מום, ואם היתה כמין גרגיר שחור בולט בשחור העין זה ג״כ נקרא דק, אבל אינו מום ואם נעשית גומא כ״ש בשחור העין הרי זה מום. וחלזון נחש שני שמות נגררים על ענין אחד והוא שיצמח בעין בשר מותר וימשך עד שחופה קצת מהשחור העין ושמו המפורסם אצל הרופאים טפר״ה ותבלול הוא הערבוב ונגזר מן⁸ בלל ה׳. והוא שיתערב הלבן עם השחור ויש בו שני דינים. והוא שאם נראה כאלו מן הלובן נכנס שום דבר בשחור הרי זה מום כו׳, ואם צמח בשחור שום דבר במה שנראה לעין ונמשך בלבן אינו מום עכ״ל. והשוה רבינו בנקודה לבנה את השוה למשוקעות וכל שאינה צפה אינה מום דכך נ״ל משוקעת כשאינה משוקעת וכיון דקתני צפה הרי זה מום משמע דוקא משום דצפה ע״ג העין הוא דהוי מום. אבל בנקודה שחורה כיון דצפה אינו מום כ״ש שוה ואין לקרות מום אלא המשוקעת לבד. כך נראה דעת רבינו דו״ק ותשכח. ובהשגות על דין מי שהי׳ בשר יתר כו׳ א״א לא ידעתי כו׳ ורבינו גבי יבלת כתב במשנה יבלת ידוע וכל זמן שתהא יבלת בעין אפי׳ בלובן ויהי׳ בה שיער ה״ז מום לדברי הכל ע״כ. ועוד יתבאר בסמוך כי רבינו סובר כי יבלת הוא הנקראת בלע״ז בירוג״א בכל מקום מהגוף הוא מום ובמשנה תפס אם יש בה שיער וכאן תפס עצם. גם במשנה כתב אפי׳ בלובן וכאן⁹ פירשה בכל הגוף הכל יתבאר בסמוך. ומ״מ סובר דיבלת לחוד ובשר יתר שהזכיר כאן לחוד. ומה שאין מומין בלבן למדו שם בגמ׳ מדכתיב יצא מחלב עינימו תרבא דעינא איקרי עינימו סתמא לא איקרי. ופירושו יצא לתרבות רעה מחמת חלב עינימו והשומן בלבן הוא. למדנו כי אין נקרא עין סתם הלבן אלא השחור כן ביאר רש״י ז״ל:
והרר״ד ן׳ זמרא ז״ל כ׳ מי שבעינו כמין עינב הוא עינב דתנן במתני׳ דלעיל נקרא בערבי כורו״ז:

מי שיצא בשר יתר בעינו כו׳. כ׳ הרר״ד ן׳ זמרא ז״ל בהשגות א״א לא ידעתי וכו׳ ואני אומר על כרחין כנגד חלזון נחש האמור במשנה אמור זה.⁠¹⁰ דאי לא תימא הכי, לא הזכיר רבינו חלזון נחש הנזכר במשנה והזכיר אחת מדעתו מי שיצא בשר יתר בעינו, כדי להשלים מנין השמונה. ואין דרכו ז״ל לעשות כן, אלא ודאי על חלזון נחש הנזכר במשנה אמר זה. ולפי שרבינו ז״ל הי׳ בקי בחולי עיני בני אדם ידע שאין יבלת רגילה לצאת בעין בני אדם, אלא כעין בשר יתר בעין והא דתנן את שיבלת בעיניו איירי בבהמה. ואי אית בה שיער הוי מום קבוע. ואם אין בה שיער הוי מום עובר. והכי תירץ ר״ל הא דאית בה שיער הא דלית בה שיער ומפני שאין מום בלובן העין של אדם. והכא כייל מומי האדם והבהמה הוצרך לומר עד שחפה מעט מהשחור אבל בבהמה איכא מומין בלובן העין והיינו יבלת דתנן במתני׳ אם יש בה שיער הוי מום קבוע ואם אין בו שיער הוי מום עובר. אבל יבלת האמור בתורה היא יבלת שיש בה עצם ובכל מקום שבגוף בין באדם בין בבהמה הוי מום קבוע. ומ״מ מודה אני שאם אירע יבלת בלובן עין האדם אם יש בה שיער הוי מום קבוע. ואם אין בה שיער הוי מום עובר דלא השוה בזרעו של אהרן הוא. וכדי שתבן יפה כוונת הרב ז״ל ופי׳ הסוגיא לדעתו ז״ל, אעתיק לך שאלה שנשאלתי ע״ז ותשובתי עליה.⁠¹¹ וז״ל השאלה. שאלת ממני ידיד נפשי אודיעך דעתי במה שכתב הרב ז״ל בפ״ז מה׳ ביאת מקדש וז״ל בשמונה מומין שבאדם ובבהמה כתב מי שיצא בשר יתר בעיניו עד שחפה מעט מהשחור ע״כ. ומשמע בלובן של עין אינו מום. עוד כתב בסמוך אבל אם יצא מהשחור לתוך הלובן אינו מום שאין מומין בלבן. עוד כתב וכן אם היתה נקודה שחורה בתוך הלבן אפילו צפה אינו מום שאין מומין בלובן משמע מכ״ז דאין מום בלובן העין בבהמה כלל ובפ״ב מאיסורי מזבח כתב במומין המיוחדין בבהמה אם יש בעינה יבלת שיש בה שיער ומשמע הא באדם אינו מום. ובאותו פרק בשמונה המומין העוברים בבהמה מונה יבלת שאין בה שיער, ושאלת ממני ליישב אלו הלשונות עם מה דאתמר בגמ׳ פ׳ על אלו המומין. - תשובה. שתי החלוקות שכתב הרב ז״ל דהיינו מי שבעינו כעין עינב ומי שיצא בשר יתר בעיניו, תרווייהו בכלל עינב דתנן במתני׳ דמה לי שיהיה העינב מן העין בעצמו ומה לי שיהיה בשר שגדל בו עד שחפה מעט מן השחור. א״נ היינו חלזון נחש הנזכר במשנה ולאו היינו יבלת, דיבלת קשה ומגונה ביותר כאשר נבאר לקמן והוא הנקרא ברוגא בלע״ז. ואין דרכה לצאת בעין של אדם כלל. ואם יצא פעמים בלא שיער הוי מום עובר כאשר ביאר הרב ז״ל לקמן בבהמה ואין דרכה אלא בשאר הגוף. אבל העינב ובשר היתר רגילים לבא בעין. עוד כתב מי שנמשך הלובן של העין כו׳ אבל אם יצא מן השחור לתוך הלבן כו׳ פלוגתא דר״מ ור״י ופסק כר׳ יוסי משום דסתם מתני׳ כוותיה כדאמרי׳ מני מתני׳ ר׳ יוסי הוא. ותו דר״מ ור״י הלכה כר״י משום דר׳ יוסי נמוקו עמו. וזהו תבלול האמור בתורה. עוד כתב וכן אם היתה נקודה לבנה בתוך השחור כו׳ הרי זה דק האמור בתורה והוא בתרי גווני או נקודה לבנה או נקודה שחורה אם היא לבנה צפה ע״ג השחור ה״ז מום, אבל אם לא היתה צפה או שהיתה משוקעת בשחור אינו מום. פסק כברייתא דתניא איפכא צף ה״ז מום משוקע אינו מום וטעמא דמסתבר הוא דכיון שהנקודה היא צפה מיד נראה המום וגנאי הוא אבל בזמן שהיא שוקעת או שאינה צפה אין זה נראה אלא ע״י עיון ולפיכך אינו מום שהרי אינו מתגנה בכך. ואע״ג דהאי תירוצא דתרוץ תלמודא לא קאי דפריך והא אין מום בלבן. מ״מ קושטא הוא דבשחור הוי מום וכדתניא איפכא אבל בלבן אינו מום. כתב עוד היתה נקודה שחורה בתוך הלבן אפי׳ צפה אינו מום שאין מומין בלבן. היתה נקודה שחורה כו׳ היינו תירוצא בתרא דאמרי׳ האי בדוק לבן האי בדוק שחור כלומר תרוייהו בשחור העין דק שחור משוקע הוי מום צף אינו מום. דק לבן משוקע אינו מום צף ה״ז מום. וא״ת מ״ש דוק לבן משוקע לא הוי מום. ודוק שחור משוקע הוי מום. הא איפכא מסתברא לפי שהלבן הוא ניכר בשחור אע״פ שהוא שוקע יותר מהשחור בשחור. שוקע נראה כגומא בעין והוי מום. אבל לבן בשחור שוקע אינו נראה כגומא, א״נ שחור בשחור והוא שוקע מבלבל הראות אבל לבן שוקע אינו מבלבל הראות כ״כ ומסקנא דגמ׳ דאין מומין בלבן והכי פריך תלמודא להדיא לקמן נמי כאשר נבאר בע״ה. כתב עוד אם יש בעינה יבלת שיש בה שיער. היינו מתני׳ דלקמן ר״ח בן אנטיגנוס אומר את שיבלת בעינו ומדתניא לה גבי מומין שבבהמה ולא תניין לה לעיל גבי מומין שבאדם מש״ה כתבה הרב ז״ל גבי מומי בהמה ולאו למימרא שאם נולדה באדם יבלת שיש בו שיער בעינו שלא יהי׳ מום דכש״כ הוא אלא לפי שאין דרך לבא כיוצא בזה באדם. וזהו שכתב ז״ל בפ״ב¹² ויש מומים אחרים מיוחדים בבהמה ואינם ראוים לבא באדם, משמע אינם ראוים. אבל אם אירע שבאו מום הוא, וכן אם אין בה שיער באדם הוי מום עובר. אלא דאכתי צריך ליישב סוגיית הגמ׳ לפי שיטת הרב ז״ל וגירסתו דהא לעיל מסקינן דאין מום בלבן ובסוגיא דלקמן מסקינן אלא אידי ואידי בלבן ואמר ר״ל ל״ק הא דאית בה שיער והא דלית בה שיער ותו דפריך תלמודא והא אין מום בלבן ומשני אלא אידי ואידי בלבן. והא אמרינן דאין מומין בלבן. ומתוך זה הוצרכו התוס׳ ז״ל למחוק גירסת הספרים וגורסין הא והא בשחור. ורש״י ז״ל דחק לפרושי כדי לקיים גירסת הספרים וכתב אידי ואידי הא דקתני אין שוחטין במקדש ובמדינה בלבן והא נמי דקתני אין מומין בלבן תרוייהו ביבלת במומין שבלבן, אית בה שער מגונה הוא ועלה קתני אין שוחטין לא במקדש, והא דקתני אין מומין בלבן בדלית בה שיער ומתני׳ דמום גמור הוא כדאוקימנא בשחור ובדלית נמי עצם וכו׳. וכ״ז דוחק וצריך למחוק מלת אלא הכתוב בספרים כיון דלא הדרינן משנוייה קמא ואכתי שבקינן למתני׳ בשחור. וכן הוא ז״ל השמיט אלא ותפס אידי ואידי. ותו קשיא דאידי ואידי משמע דקאי נמי אמתני׳. ותו אי מתני׳ ביבלת בשחור העין פשיטא אמאי איצטריך למתניא הרי הוא בכלל עינב או בשר החופה מעט מן השחור וכי אוקימנא הא בשחור הא בלבן. הוי מצי לאקשויי הכי, אלא דעדיפא מינה מקשה והא אין מומין בלבן ובתירוצא דר״ל מתורץ הא נמי כדאפרש בסמוך. והריני מפרש הסוגיא לפי שיטת הרב ז״ל וגירסתו למימרא דיבלת הוא מומא, פי׳ ודאי ידע שפיר המקשה דיבלת כתיבא באורייתא, אלא הכי פריך משמע ממתני׳ דבכל גוונא יבלת הוי מומא לכל הדברים מדקתני לה סתם. ורמינהו ואלו שאין שוחטין כו׳ ופריך ותסברא הא כתיבא יבלת סתם באורייתא ותקשי לך אקרא. אלא ל״ק הא בגופו הא בעינו, הא דקתני אין שוחטין כו׳ בגופו שאין מום גמור. ומתני׳ דמשמע דהוי מום גמור בעינו, ופריך מכדי קרא סתמא מה לי בגופו מה לי בעינו, וכי היכי דבעינו הוי מום גמור, בגופו נמי הוי מום גמור. וקשה הא דאין שוחטין ואי בגופו לא הוי מום גמור בעינו לא הוי מום גמור ואמאי קתני סתם דהוי מום. אלא ל״ק הא דאית בה עצם הא דלית בה עצם. דקרא דאית בה עצם הוי מגונה טפי ובכל מקום הוי מום דקרא סתמא הוא. ומתני׳ דהכא ומתני׳ דאלו שאין שוחטין. בדלית בה עצם בעין הוי מומא טפי בגופא לא הוי מומא. ולית בה עצם פסולה בתמיה תלתול בעלמא הוא. אלא אידי ואידי בעינו ול״ק הא בשחור הא בלבן מתני׳ דהכא דמשמע דהוי מום גמור בשחור שמעכב קצת את הראות. ומתני׳ דאלו שאין שוחטין בלבן דלא הוי מום גמור כגון שאינו מעכב את הראות כלל. ולתרוצא מתניתא קאי ולאו אקרא וכן פרש״י ז״ל דקרא איכא לאוקמי כשיש בה עצם. ופריך והא אין מומין בלבן ואפי׳ במקדש כשר לשחוט. וה״ה דהוי מצי לאקשויי יבלת בשחור פשיטא. אלא האי עדיפא לי׳ ומשני אלא אידי ואידי בלבן. ול״ק הא דאית בה שיער הא דלית בה שיער. חדא דאית בה תלת משני לי׳ לא תוקמא בשחור דא״כ פשיטא אלא אידי אידי בלבן ושאני יבלת דהוי מום מגונה טפי וכי האי הוי מום אפי׳ בלבן. והא דקתני אין מומין כגון דק או תבלול דעלה קתני ר׳ יוסי אין מומין בלבן. אבל יבלת גרוע טפי. ומתניתא ל״ק מתני׳ דאית בה שיער דהוי מום גמור וגרוע טובא ומתני׳ דאין שוחטין בדלית בה שיער דאע״ג דהוי מום בלבן, מ״מ אינו מום גמור לשחט עליו במדינה. כללא דמילתא דהאי שמעתתא לדעת הרב ז״ל יבלת דאית בה עצם בכל מקום שבגוף הוי מום. אין בה עצם אם היא בשחור העין הוי מום גמור אפי׳ באדם דלא גרע מעינב בעין. והא דלא נכתב ג״כ במומי האדם לפי שהם בכלל כדכתיבנא. א״נ מפני שאין רגילים לבא באדם בשחור העין. אבל אם באו מום גמור הוא ואפילו שאין בה שיער. ואם הוא בלובן העין אם יש בה שיער ה״ז מום גמור ואם אין לה שיער הוי מום לענין שאין שוחטין אותו במקדש ולא חשיב לישחט אותו במדינה. ועיין במה שכתבתי ותמצא שעולין דברי הרב ז״ל כדין וכהוגן. שוב ראיתי מ״ש בבית יוסף ע״ז בסי׳ ש״ט ומפני שאין דבריו נכונים לא בענין ולא בשטת הסוגיא ולא בגרסאות לא ראיתי להטריח עליהם הקולמוס ואגב שטפיה לא עיין בה כהוגן. ואתה ידידי שים לבך לדעתי ותראה האמת מזולתו. ע״כ לשון התשובה. ומה שכתב הראב״ד ז״ל שהוא אדמומית העוברת בשחור זה חולי מקרה הוא ומיד מתרפא ואם לא נתרפא הרי הוא בכלל תבלול דמ״ל שחור ומ״ל אדום. וכל המומין שהזכיר רבינו ז״ל בחולי העין ראינו אותם במצרים בעין:

שאין מומין בלבן כו׳. כ׳ הרר״ד ן׳ זמרא ז״ל אבל יבלת מגונה הוא ביותר ולפיכך אם אירע גם באדם הוי מום כאשר כתבתי באותה תשובה:

שלשה בחוטם כו׳. כ׳ הרר״ד ן׳ זמרא ז״ל במשנה¹ חוטמו שניקב ושנפגם ושנסדק. ת״ר ניקבו חוטמין זה לתוך זה מבחוץ ה״ז מום, מבפנים אינו מום. ורבינו כתב אפילו מצד אחד² וכ״ש משני צדדין. וכתב רש״י ז״ל עלה דברייתא שהנקב נראה מבחוץ שניקבו מחיצות החיצוניות של חוטם אבל מבפנים שניקב מחיצה החולקת את החוטם אינו מום שבמקום סתר הוא. ע״כ. וכ״נ³ דעת הרב ז״ל. ואם היתה גירסתם כגרסת הספרים שלנו דקתני נקבו חוטמין זה לתוך זה, איני יודע להלום אותה דהא בניקבו זה לתוך זה מחלק בין חוץ לפנים. וזה ברור אפי׳ בתחלת העיון. אלא ודאי לא הוי גרסי בה זה לתוך זה. ולפי גרסת הספרים שלנו יש לפרש שאם ניקבו זה לתוך זה מצד חיצון של המחיצה המובדלת בין שני החוטמין כיון שהוא בגלוי הוי מום. ואם הנקב הוא לצד פנים כיון שהוא בסתר אינו מום וכ״ש אם נקבו החוטמין, וגם הם ז״ל מודים בדין כיון שהנקב נראה ונגלה מבחוץ:

והוא שנסדק מזר שלה כו׳. כ׳ הרר״ד ן׳ זמרא ז״ל זה כתב על מה שאמר רב פפא תורא ברא דשיפתיה, שאם נסדק מבפנים והזר החיצון קיים אינו מום שהרי לא נחלק לשני ראשים:

מי שעצם לחיו כו׳. כ׳ מהר״י קורקוס ז״ל גז״ש במשנה¹ ומעשה שהלחי התחתון עודף על העליון ושאל ר״ג לחכמים ואמרו ה״ז מום ובגמ׳ הקשו והא גבי אדם הוא דתנן הכי ומשום שאינו שוה בזרע אהרן. אבל גבי בהמה לא. ותרצו הא דאית בה עצם הא דלית בה עצם. פי׳ כשהעודף הוא הלחי בעצמו בין באדם בין בבהמה הוא מום. אבל כשאינו עודף אלא השפה לבד לא עצם הלחי באדם הרי זה מום ובבהמה אינו מום:
והרר״ד ן׳ זמרא ז״ל כ׳ משנה שם מעשה כו׳ ומוקי לה רב פפא בדאית בה עצם הוי מום באדם ובבהמה אבל לית בה עצם היינו שפתו עודפת והוי מום באדם ולא בבהמה. אבל עצם לחי העליון עודף על התחתון לא הוי מום בבהמה² דהיינו פיו דומה לשל חזיר דפליגי ר׳ ורבנן דאמרי עלה דהך מתני׳ דמעשה שהלחי התחתון עודף על העליון כו׳ מאן תנא דקתני ומעשה, משום דתנן ופיו דומה לשל חזיר ופליגי רבנן עליה דר׳. וקאמרי כ״פ עלי׳ דרבי בשפתו העליונה עודפת על התחתונה. אבל אם התחתונה עודפת על העליונה ה״ז מום ומעשה נמי כו׳. ומסתברא דע״כ לא פליגי רבנן עלי׳ דר׳ אלא בבהמה, אבל באדם מודים הם דהוי מום בין שיש בו עצם בין שאין בו עצם והרי הוא בכלל שפתו העליונה עודפת על התחתונה השנוי גבי מומין המיוחדים באדם.⁠³ ואע״ג שכתב רש״י ז״ל ומעשה⁴ באדם כהן ועלה מייתינן פלוגתא דר׳ ורבנן לאו למימרא דפלוגתייהו באדם אלא משום דתנן ומעשה שהלחי התחתון עודף על העליון ומשמע שיש בו עצם ולפיכך כתב ומעשה גבי אדם כהן דאע״ג דפלוגתייהו בבהמה שייך שפיר למימר עלה ומעשה כו׳ ופשוט הוא:

מי שפיו בלום כו׳. כ׳ מהר״י קורקוס ז״ל גז״ש⁵ בברייתא פיו בלום ורגליו מבולמות מחמת הרוח אינו מום מחמת העצם ה״ז מום. וי״ג מחמת הריוח אינו מום. ופרש״י ז״ל בלום קצר מבולמות קצרות מחמת הריוח שאין לו ריוח כ״כ בפה ולא בעצם ולא בבשר השפתים אינו מום ואם מחמת העצם שהשפתים פתוחות יפה, אבל הלחיים אדוקות זו בזו שאינו יכול לפותחן כשאוכל או צועק מרחיבות השפתים והעצם נראה כנוד, ה״ז מום. וכן ברגלים שאם רגליו קצרות מחמת הריוח של מידה אחת העצם והבשר של כפות הרגלים שלא היו רחבות כ״כ אינו מום. ואם מחמת העצם שהעצם קצר והבשר מרחיב מלמטה ויוצא, ה״ז מום. וגרסת מפני הרוח לפירוש זה כתב שאינו יכול לישבה. עוד כתב פי׳ אחר דבלום היינו נפוח ואם אותו נפח מחמת הרוח שנכנס⁶ בהם הדר בריא ואינו מום. ואם מחמת העצם שעבה ביותר ה״ז מום. ומ״מ כתב רש״י ז״ל שבתוספתא דבכורות שנינו אם מחמת הרוח אינו מום ואם מחמת עצמו ה״ז מום. ונראה שעל גרסא זו של התוספ׳ סמך רבינו כי פי׳ מחמת עצמו בסבת גופו וברייתו שכך הי׳ מעצמו מתחלת ברייתו בלי סבה מקרית. אבל אם נבלם מחמת רוח שנפח בו ובלום פיו א״נ שנכנס בו רוח ומחמת כך נבלם אינו מום. ופי׳ בלום לדעת רבינו⁷ אפשר שסובר דהיינו קצר שאינו יכול לפתחו כפי׳ ראשון של רש״י ז״ל. וכ״כ בתוס׳ שכן הוא פי׳ בלום בכ״מ סתום. וכן הבולם פיו בשעת מריבה⁸ וטובא דכוותא אלא שלגבי רגליו מבולמות לא יתיישב פי׳ זה בלשון רבינו וכאשר יתבאר בע״ה:
והרר״ד ן׳ זמרא ז״ל כ׳ כך שנינו בתוספ׳ מחמת הרוח אינו מום מחמת עצמו הרי זה מום. והיינו נמי הא דתניא הבא מחמת העצם ה״ז מום כלומר מחמת עצם ברייתו. ודלא כפרש״י ז״ל שכתב מחמת העצם שעבה ביותר. ומשמע לפי פי׳ שאם נבלם מחמת בשר דלא הוי מום. וקשה דא״כ ליפלג וליתני בדידיה. אם מחמת הבשר אין זה מום וכ״ש מחמת הרוח. אלא ודאי בין מחמת עצם בין מחמת בשר אם הוא מעצם ברייתו הוי מום. מחמת הרוח לא הוי מום:

מי שנוטל רוב המדבר כו׳. כ׳ מהר״י קורקוס ז״ל גז״ש במשנה, ופי׳ מדבר שבלשונו היינו מי שאינו דבוק למלקוחיו. ואם ניטל הרוב מאותו המדבר הוי מום. לאפוקי ממאן דבעי התם שניטל רוב כל הלשון. ותפס רבינו סתם משנה וכב״ד של אחריהם שאמרו כן:
והרר״ד ן׳ זמרא ז״ל כ׳ משנה שם ופרש״י ז״ל היינו קצת הלשון שאינו דבוק במלקוחיו וק״ל דהכי הוי לי׳ למיתני ושנטל רוב הלשון. ותו דתנא אמר רוב והוא אמר קצת. ויש לפרש לפי שעיקר הדיבור תלוי בסוף הלשון ואם נטל רוב המדבר ר״ל רוב אותו שהדיבור תלוי בו דהיינו רוב סוף הלשון. ואפשר שלזה נתכוון רש״י ז״ל דבזמן דקצת הלשון אינו דבוק במלקוחיים אין לו כח להוציא כל הדיבור והיינו שנטל רוב המדבר שבלשונו.⁠⁹ ואע״ג דאין דיבור לבהמה, כל שכנגדו ניטל רוב הדיבור באדם הוי מום בבהמה:

י״ב באברי הזרע כו׳. כ׳ מהר״י קורקוס ז״ל ברייתא בפ׳ הנזכר¹ גם הובאה פ״ק דקידושין² ומעוך וכתות ונתוק וכרות כלם בבצים. בבצים ולא בגיד. פי׳ בתמיה דכ״ש שהגיד יותר נראה מהבצים, אימא אף בבצים דברי ר״י ראב״י אומר כלם בגיד ר׳ יוסי אומר מעוך וכתות אף בבצים. נתוק וכרות בגיד אין בבצים לא, ע״כ. ופי׳ מעוך שנתמעך וכתות שכתתו אותו באבן עד שנימוח. נתוק היינו שניתק ביד לגמרי ועדיין תלויים בכיס.⁠³ וכרות בסכין ועדיין תלויים בכיס. ומעורין קצת דכרות בציר מנתוק. וביארו שם בגמ׳ דבהא קמפלגי דר׳ יהודא סבר דבכל גוונא הוי מומא ונקראין מומין שבגלוי מעוך וכתות לפי שנכווצים ונתוק וכרות כיון שהם תלויים ונחבטות בכיס נראים הם מבחוץ. ור׳ אליעזר סבר שאינם נקראים מום שבגלוי אלא בגיד שנראה. לא בבצים. ור׳ יוסי סבר מעוך וכתות הוי מומא דהא ליתנהו. נתוק וכרות לא הוי מומא דהא איתנהו ע״כ. ורבינו פסק כר׳ יהודה דבכל גוונא הוי מום. וקשה הא קי״ל ר׳ יהודה ור׳ יוסי הלכה כר׳ יוסי. ותו דגבי עבד כתב בפ״ה⁴ מהלכות עבדים שהמסרס עבדו בבצים לא יצא לחירות מפני שאינם מום שבגלוי ומ״ש הכא דחשיב לי׳ מום שבגלוי. וגבי עבד לא חשיב מום שבגלוי.⁠⁵ ותו קשיא נמי גבי לשון שגבי עבד בפ׳ הנזכר פסק שאינו מום שבגלוי וכאן פסק שהוא מום שבגלוי, ופסקא דהכא הוא דקשיא דאלו מה שפסק גבי עבד בבצים ובלשון שאינם מום שבגלוי הדין עמו. כי הוא דעת רבנן כאשר מבואר שם פ״ק דקידושין שהביאו משנה דכ״ד ראשי אברים כו׳ ותני עלה עבד יוצא בהם לחירות כו׳ ר׳ אומר אף הסירוס. בן עזאי אומר אף הלשון. פי׳ דאלו לת״ק אינו נקרא מום שבגלוי אלא ראש הגיד ור׳ חולק ומוסיף אף סירוס דבצים ובן עזאי מוסיף אף הלשון וכת״ק נקטינן דלא מנה אלא גיד שהוא גלוי לגמרי. נמצא דפסקא דעבד ניחא שפיר אלא פסקא דהכא קשיא דהא בגמ׳ מוכח דליכא לפלוגי בינייהו כי שם הקשו ור׳ לשון לא, והתניא פי׳ גבי מומי בכור ושנטל רוב לשונו רבי אומר רוב המדבר שבלשונו דמשמע דלרבי לשון הוי מום שבגלוי ומטעם קושיא זו העלו דרבי אף הסירוס וכ״ש הלשון קאמר. ואם איתא דאיכא לפלוגי בין עבד לבכור כפסק רבינו מה ק״ל לימא דר׳ לענין בכור חשיב לי׳ מום שבגלוי. ולגבי עבד לא חשיב לי׳ מום שבגלוי ולא יצטרך לדחוק דבן עזאי את״ק קאי. ולא קאי אדר׳ ומשנה לא זזה ממקומה כאשר נדחקו שם דוק ותשכח. וגם גבי סירוס בצים מוכח דליכא לפלוגי שהרי שם תלוי מחלוקת ר׳ ות״ק בפלוגתא דהנהו תנאי דברייתא דתניא ומעוך וכתות וכו׳ ר׳ יהודה אומר כו׳ ר״א אומר כו׳ ר״י אומר וכו׳ וכיון דבגמ׳ תלוי מחלוקת זה בזה איך רבינו פסק כאן גבי לשון כרבי דרוב המדבר הוי מום ושם גבי עבד פסק כרבנן דלא הוי מום וגבי בצים פסק כר׳ יהודה דכלהו הוי מום, שסתם דבריו דאתו כר׳ ושם פסק כת״ק דפליג אדר׳ ואתיא כר״א. ונראה לתרץ שרבינו כאן בדין הלשון סמך אסתם מתני׳ דבכורות שמנו לשון בכלל המומין שכן אמרו שם ועוד ג׳ מנה איילא לפני חכמים ואחד מהם הוא הלשון. ואמרו לו לא שמענו אלא אלו וב״ד של אחריהם אמרו ה״ז מום. וכיון שאיילא מנאן וב״ד של אחריהם העלו כך כן ראוי לתפוס ולפסוק. וגבי עבד כיון דת״ק פליג אר׳ כת״ק ראוי לפסוק וכאשר נתבאר. וכי מקשה לר׳ מההוא דבכורות אה״נ דהוי מצי לפלוגי בנייהו⁶ אלא כיון דסבר רבי דסירוס בצים הוי מום גלוי הדעת מכריע דכ״ש הלשון. אלא דלאלומי פרכיה ולסיועי להאי סברה פריך מההיא דבכורות. ועוד דאה״נ הוי מפליג בינייהו אכתי קשיא אחריתא עלה דההיא מההוא דהזאה דסבר רבי דהוי לשון גילוי וכאשר הקשו שם וכיון שעל כרחינו צריכים לתרץ דברי רבי לא רצה לחלק בין מום בכור לעבד דלא מתרצא מילתיה דר׳ בהכי. ומעתה כיון דגבי לשון הכרענו שיש לחלק ביניהם דלא תקשי סתם משנה דבכורות את״ק דעבד, יש לתרץ גם גבי סירוס דבצים שפסק רבינו כאן כר׳ יהודה משום דכ״ע ר׳ קאי כוותיה דכיון דגבי עבד חשיב לי׳ מום וכ״ש הכא וכיון דר׳ יהודה ור׳ בחד שטתא שייכי, הוי להו דברים דרבים לגבי יחיד. ועוד דהלכה כר׳ מחבירו דת״ק דפליג עלי׳ בההוא תוספתא היינו ר׳ אליעזר דאידך ברייתא. וגבי עבד דוקא נקטינן כוותיה כיון ששנו אותו בלשון סתם. ואפשר עוד שי״ל דע״כ לא פליג עליה ת״ק אלא בעבד אבל גבי מומי אדם או בכור אפשר דלא פליג ת״ק ומודה דהוי מום כמו שנתבאר גבי לשון דמתני׳ דבכורות חשיב לי׳ מום. ות״ק לא חשיב לי׳ מום גבי עבד. וסירוס דבצים דכוותיה גם רש״י ז״ל כן כתב בפי׳ החומש⁷ דבין בגיד בין בבצים הוי מום כר׳ יהודה. ואע״פ שאמרו שם כתנאי אפשר דה״ק מאן דסבר גבי אדם ובכור דלא הוי מום שבגלוי דהיינו ר״א ודאי דכ״ש דסבר הכי גבי עבד. וא״כ ע״כ ר״א כת״ק אתי. אבל מאן דסבר גבי עבד דלא הוי מום דהיינו ת״ק אינו מוכרח שיסבור כר׳ אליעזר גבי אדם ובהמה. ור׳ דסבר גבי עבד דהוי מום גלוי ודאי דסבר כר׳ יהודה. אבל ר׳ יהודה אינו מוכרח שיסבור כר׳. וכתנאי לאו דוקא שיהי׳ זה תלוי בזה לגמרי דהא לא קאמר והני תנאי כהני תנאי אלא כתנאי כלומר אי הוי מום גלוי אי לא הוי פלוגתא דתנאי. אבל לא שיהי׳ זה תלוי בזה וזה בזה, ולפי זה שכתבתי גלוי דמצרכינן גבי עבד אינו כגלוי דמצרכינן גבי אדם ובכור דגבי אדם ובכור אין צריך שיהי׳ גלוי לגמרי כמו גבי עבד אלא גלוי היינו לאפוקי כשהוא בחלל הגוף. וכ״כ רבינו למעלה⁸ אין פוסל אלא מומין שבגלוי אבל מומין שבחלל הגוף וכו׳ וכן בגמ׳ בתחלת הסוגיא לא הקשו אלא מחטיו הפנימיות משמע דלא אימעוט ממומין שבגלוי. אלא דומיא דחטיו הפנימיות דהוי בסתר לגמרי דוק ותשכח. ואפשר שכל מום רע הוי ריבויא טפי מלחפשי ישלחנו דגבי עבד. וכל מרבה אפי׳ אינו גלוי לגמרי או יש איזה ריבוי לחילוק זה. א״נ אפשר דפסח דדרשינן מיני׳ הכא כעין הפרט אינו גלוי לגמרי⁹ דאינו נראה אלא בעת שמהלך ולא עדיף מלשון שנראה כשמדבר משא״כ בשן דהוי גלוי טפי מלשון שהוא יותר לפנים. ומדלא כתב קרא לשון וכתב שן שנראה יותר ש״מ דלשון לא הוי מום גלוי וה״ה לבצים דדמי לגלוי דלשון. ודמו תרוייהו לפסח. והם יותר מכוסים משן. ואדם להקריב וכן בהמה ליפסל ובכור לישחט כי הדדי נינהו. ואפשר עוד דבהני משום מחוסר אבר הוא דאתינן להו שכיון שנחתכו הבצים כמאן דליתנהו דמי. ובחסרון דודאי דע״כ לא ממעטינן אלא חסרון שבחלל הגוף, אבל חסרון שבגוף מבחוץ אפי׳ מכוסה הוי חסרון ולכך פסולין בכל גוונא. דהא פסלינן נמי בשאין לו אלא ביצה אחת, אלא שאני רואה שבגמ׳ רצו להעמיד מחלוקתם בזה משום חסרון אבר ואדחי האי אוקמתא. ואמרו ותסברא ר׳ יוסי מה קסבר כו׳ ומוקי פלוגתייהו כאשר כתבתי למעלה. וגם בזה אפשר לתרץ שאעפ״י שדחו אותה אוקמתא משום דקשיא עלה. ר׳ יוסי מה קסבר. מ״מ אפשר דמפלגינן בין זה לעבד. דהכא חסרון אבר לא בעינן שיהי׳ בגלוי לגמרי, אלא שלא יהי׳ בחלל הגוף אף אם אינו בגלוי פוסל דומיא דביצה אחת. ומום הוא דבעי גלוי. אבל לגבי עבד אפי׳ בחסרון אבר בעינן גלוי דומיא דפרט דידיה היינו שן יפיל דהיינו חסרון¹⁰ ומיניה ילפינן מומין שבגלוי. משא״כ כאן דכלהו פרטי ליכא חסרון פסח או עור עורת או שבור שבר רגל או שבר יד כלהו אין בהם חסרון ולכך בעינן גלוי. אבל בחסרון אפשר דלא בעינן גלוי אלא שלא יהא בחלל שאינו נראה כלל. עוד אפשר לתרץ בדרך אחרת דהתם מעיקרא בעי לאוקמי פלוגתייהו בחסרון מבפנים אי הוי חסרון ולא דמי למום. או לא הוי חסרון כמו מום. ור׳ יהודה הוי סבר דשמיה חסרון ודחו ותסברא ר׳ יוסי מאי סבר. אי סבר שמיה חסרון אפי׳ נתוק וכרות נמי כו׳ והעלו דקא מפלגי במום שבגלוי וכאשר כתבתי. ואיכא למידק ומאי קושיא לימא דר׳ יוסי סבר דמעוך וכתות נקרא חסרון ונתוק וכרות אינו נקרא חסרון וכאשר אמרו גם באוקמתא שהעמידו דהא איתנהו והא ליתנהו הוי חסרון. וא״כ אמאי חזר מאוקמתא דפליגי בחסרון מבפנים, אלא נראה לומר דדחויי הוא דמדחי לי׳ דכיון דר׳ יוסי ע״כ בעיקר הדבר אי הוי חסרון או לא פליגי אפשר נמי שגם ר׳ יהודה ור׳ אלעזר בעיקר הדבר חולקין. דאי תרוייהו מודים דמקרי חסרון. דברי ר׳ יוסי אי אפשר לפרש אותם גם על הקדמה זו. וכיון שכן אפשר שרבינו מפרש דר׳ יוסי גם בחסרון בעי גלוי לגמרי. ולכך בנתוק וכרות סבר דלא הוי גלוי ולא פסול ור׳ יהודה סבר דבחסרון לא בעינן גלוי לגמרי והכי נקטינן דעד כאן לא נתמעטה אלא כוליא אחת דהוי בסתר לגמרי ויליף לה מקרא. ומשום דמעיקרא רצו להשוות זה לכוליא הוא שדחה כן. אבל למסקנה כוליא לחוד דהוי בחלל ובסתר לגמרי. אבל בצים אינם כן ולעולם משום חסרון ולא תקשי ומ״מ שני בצים בכיס אחד אין שם חסרון אבר. ואעפ״י כן הוא מום. ולכן נראה כדרך הראשון שלא נתמעטה כאן אלא מומין שבחלל הגוף לאפוקי ניטל הטחול. א״נ חיטיו הפנימיות וכאשר נתבאר בגמרא:

מי שאין לו אלא ביצה אחת כו׳. כ׳ מהר״י קורקוס ז״ל גז״ש¹¹ במשנה ופירושה בגמ׳ כדברי רבינו. ור״ע אמר שם שבודקים אותו ע״י מיעך. וכבר כ״כ רבינו בפ״ג מהלכות בכורות. והוא דעת הרא״ש ז״ל¹² והרמב״ן ז״ל חולק. ושם יתבאר. וצריך לדעת כי גם האדם יש לו שני כיסין¹³ ואעפ״י שנראין כיס אחד יש דופן מפסיק באמצע וניכר זה למסתכל בכיס. והרי חמשין מומין אלו שבאדם ושבבהמה הם כאשר הזכיר בתחלת הפרק. וע״כ צ״ל כאשר כתבתי. ודין הטומטום והאנדרוגינוס נתבאר שם במשנה וברייתא בסוף הפרק:
והרר״ד ן׳ זמרא ז״ל כ׳ ומנה הרב ז״ל י״ב באברי הזרע ולא מנה מי שאין לו בצים כלל או שאין לו אלא ביצה אחת בכיס אחד היינו מי שאין לו אלא ביצה אחת בשני כסין דמה לי בכיס אחד ומה לי בשני כסין ומי שאין לו בצים כלל. ת״ל משום דאין לו שנים ומכ״ש דבעל ביצה אחת שכן מונה ז״ל מי שנמעכו הבצים שלו או אחת מהן:

טומטום כו׳. כ׳ הרר״ד ן׳ זמרא ז״ל הכי אמר ר״ש במתני׳¹⁴ אין לך מום גדול מזה וכ״כ ז״ל בהלכות איסורי מזבח¹⁵ הטומטום והאנדרוגינוס אעפ״י שאין לך מום גדול מזה הרי הן פסולין לקרבן מדרך אחרת לפי שהם ספק זכר ספק נקבה הרי הם כמין אחר ע״כ. ומה״ט אמרו חכמים שאינו בכור אלא נגזז ונעבד דבריה בפני עצמה הוא. ואינה בכלל זכר. ומינה נמי דאינה בכלל זכרי כהונה:

ששה בידים כו׳. כ׳ הרר״ד ן׳ זמרא ז״ל וא״ת למה לא מנה הרב ז״ל מי שרגלו קלוטה שהוא שנוייא במתני׳¹ בכלל מומי אדם ובהמה. וי״ל דלגבי אדם מנה² מי שפרסותיו רחבות כשל אווז אעפ״י שאינו קלוטה וקלוטה³ בכלל וגבי מומי בהמה מנה⁴ הקלוטה נמצא קלוטה מום באדם ובבהמה כי מתני׳:

מי שנשבר עצם ידו כו׳. כ׳ הרר״ד ן׳ זמרא ז״ל משנה שם ואמרי׳ עלה אינו ניכר מי הוי מומא אמר רב פפא אינו ניכר מחמת עצמו אבל ניכר מחמת מלאכתו ולהכי נקרא מחמת מלאכה לכלול גם שבר היד שאם ניכר בשעה שעושה מלאכה בידו הוי מום. ולפיכך הוצרך רבינו לפרש איזוהי מלאכת הרגל אם ניכר כשהוא מהלך אבל מלאכת הידים לא הוצרך לפרש כי ניכר הוא.⁠⁵ זה למדתי מדברי רש״י ז״ל שכתב אבל ניכר הוא מחמת שצולע והולך. והילוך הרגל זהו מלאכתו ע״כ:
ומהר״י קורקוס ז״ל כ׳ ואפשר דאעפ״י שאינו ניכר הנזכר במתני׳ ארגל קאי דאילו יד ניכר מחמת עצמו הוא דמחמת מלאכתו אינו נראה:

מי שרגליו מבולמות כו׳. כ׳ מהר״י קורקוס ז״ל אם פירוש מבולמות קצרות לא יתיישב כאן אם מחמת עצמו ואם מחמת הרוח כאשר נתבאר. אלא בדוחק גדול לכן נראה שפי׳ רבינו דמבולמות היינו נפוחות וכן גבי פיו דמסתמא תרוייהו בחדא גונא מתפרשין:
והרר״ד ן׳ זמרא ז״ל כ׳ כבר כתבתי למעלה בזה. וקמבעי לי ידיו מבולמות מחמת עצמן מאי.⁠⁶ ומדלא תנינן לה בשום מקום וגם רבינו לא הזכירה משמע דלא הוי מום. ולא ידעתי לזה טעם דאדרבא בידים הוי טפי מום מרגלים שהוא נגלה ונראה יותר. ולפיכך אני אומר דתני רגלים לרבותא דאפי׳ רגלים מבולמות הוי מום וכ״ש ידיו. ורבינו תפס לו לשון הברייתא כדרכו בכל מקום. תדע שהי׳ צריך הרב ז״ל לבאר או אחת מהם שהדבר ברור שאם הי׳ אחת מרגליו בלום מחמת עצמו וברייתו דהוי מום, אלא העתיק לשון הברייתא ותנא רבותא קמ״ל אעפ״י ששתי רגליו שוות הוי מום. כ״ש היכא דחד בלום וחד אינו בלום דאיכא תרתי כנ״ל דידים מבולמות הוי מום או אחת מהן וכן ברגלים:

ארבעה ראויים כו׳. מהר״י קורקוס ז״ל שם¹ משנה וכו׳ ואסיקו בגמ׳ דג׳ מיני שחין הוי דקרא, כלומר דגבי מומין יבש מבפנים ומבחוץ, דמתני׳ לח מבפנים ומבחוץ. דמצרים לח מבפנים ויבש מבחוץ, דכתיב שחין פורח. ורש״י ז״ל נראה שגורס לח בחוץ ויבש מבפנים וכתב וכיון דיבש מבפנים לא מיתסי ואי הוי בבכור הוי נמי מום גמור. דמתני׳ לח מבחוץ ומבפנים. פורח היינו האי שנראה למעלה דבר הבולט הוי פורח. וכתב אבעבועות לשון נובע דמשמע מבחוץ הי׳ לח עכ״ל. ובודאי מ״ש רבינו יבש צריך לפרשו שאפי׳ אינו יבש אלא מבפנים במשמע כיון דלא מיתסי ולכך סתם רבינו דבריו.⁠² והוצרכו בגמ׳ לומר דשלשה מיני שחין הם האחד הוא השנוי בברייתא שאמרו גרב זו חרס וזהו ובחרס הנזכר לגבי קללות. וע״כ ביבש מבחוץ ומבפנים הוא, דגרב דכתיב בהדיא יבש מבפנים לבד הוא. ותרוייהו אינם מתרפאים דכתיב אשר לא תוכל להרפא. וע״כ לא זהו השנוי במשנה שאינו מום, דכיון שאינו מתרפא למה לא יהי׳ מום. אלא דמתני׳ לח מבחוץ ומבפנים מוכח ע״כ דיבש מבפנים לבד הוי מומא. דאי לא לימא דהיינו שחין דמתני׳ ובשני מינים סגי, אלא ודאי כאשר כתבתי. וכך צריך לפרש בדברי רבינו:
והרר״ד ן׳ זמרא ז״ל כ׳ שם במשנה בעל גרב ובעל יבלת ובעל חזזית ומוקמינן בגמ׳ דגרב דכתיב בקרא היינו גרב יבש וילפת היינו חזזית המצרית ויבלת היינו יבלת שיש לה עצם וכלם מום קבוע בין באדם בין בבהמה:

מי שיש בו יבלת כו׳. כתב מהר״י קורקוס ז״ל³ גז״ש ר״ח בן אנטיגנוס אומר את שיבלת בעינו וכו׳ ובגמ׳ למימרא דיבלת הוי מומא. ורמינהו אלו שאין שוחטין עליהם כו׳ ובעל יבלת ותסברא והא כתיב יבלת באורייתא. אלא ל״ק הא בגופו הא בעינו. והא קרא סתמא כתיב אלא ל״ק הא דאית בה עצם. הא דלית בה עצם. דקרא דאית בה עצם דמתני׳ דלית בה עצם. בעינו הוי מומא בגופו לא הוי מומא ואי לית בה עצם בגופו פסולה. פי׳ בתמיה והא תלתול בעלמא הוא ובעלי תלתולים פסולים באדם וכשרים בבהמה. אלא אידי ואידי בעינו ול״ק הא בשחור הא בלבן. והא אין מומין בלבן אלא אידי ואידי בשחור ול״ק הא דאית בה שיער הא דלית בה שיער. כך היא גרסת התוס׳. אבל רש״י ז״ל גורס אידי ואידי בלבן. וכתב ז״ל אלא אידי ואידי אמתני׳ קאי ולא אקרא. והא אין מומין בלבן ואפי׳ במקדש כשר לישחט. אידי ואידי הא דקתני אין שוחטין במקדש ובמדינה בלבן. והא קתני אין מומין בלבן תרוייהו ביבלת במומין שבלבן אית בה שיער מגונה הוא ועלה קתני אין שוחטין במקדש ולא במדינה והא דקתני אין מומין בלבן בדלית בה שיער. ומתני׳ דמום גמור הוא כדאוקימנא בשחור ובדלית בה עצם. וקרא בדאית בה עצם. דאי מתני׳ דהכא בדאית בה עצם אמאי נקיט בעינו עכ״ל. נמצא העולה מסוגיא זו לדעת רש״י ז״ל דבאית בה עצם פוסל בכל הגוף. וזה כבר כתבו רבינו כאן. ובשאין בה עצם בגוף כשר דהוי כתלתלים ופוסל באדם. אבל בבהמה פוסל בעין לבד ובשחור דוקא ואפי׳ בלא שיער. ואם הוא בלבן ויש בה שיער מום גמור לא הוי לישחט עליו במדינה. ומיהו מום הוי לענין שאין שוחטין אותו במקדש משום דמגונה ושייך בי׳ הקריבהו נא לפחתיך והיינו⁴ מתני׳ דאין מומין בלבן ושטה זו דחוקה היא והדוחקים אשר בה גלוים. ורבינו לא חלק כאן אלא בין יש בה עצם לאין בה עצם ובגופו נקטה לבד. ובפ״ב מהלכות איסורי מזבח כתב גבי מומין אם יש בלובן עינו יבלת שיש בה שיער. עוד כתב באותו פרק יש שם ארבעה חוליים אחרים אם נמצא אחד מהם בבהמה אין מקרבין אותה לפי שאינה מן המובחר והכתוב אמר מבחר נדריך. מי שבלובן עינו יבלת שאין בה שיער ע״כ. וראיתי מי שכתב⁵ שדעת רבינו שדוקא בלבן פוסל אבל בשחור אינו כלום אפי׳ לפסול ואפי׳ יש בה שיער. ודבר זה אין השכל סובלו דיציבא בארעא וגיורא בשמי שמיא שהמשנה אמרה אין מומין בלבן אלא בשחור. ונאמר אנחנו ביבלת בהפך שבשחור אין מומין כלל. ובלובן יש מומין וגם נדחק לפי זה ואמר שרבינו גורס והא אין מומין בשחור וזה לא נמצא בשום מקום. שיקשה ממה שלא נשנה בשום מקום. אלא אדרבא נשנה בהפך. ולתקן זה כתב שאפשר דברייתא היא בשום מקום גבי יבלת. ואין הדבר מתורץ בכך שיקשה להדיא והא אין מומין כו׳. ואף אם נסבול כ״ז הי׳ לו לומר והתניא וכו׳ ויבא ברייתא כאשר היא שנוייה ביבלת. כיון שהמשנה אמרה בהפך והעיקר חסר מן הספר. ואלו הם דברים שאין הדעת סובלתן מכמה אנפי. והנה רבינו כתב במשנה יבלת ידוע וכל זמן שתהיה יבלת אפי׳ בלובן העין ויהיה בו שיער הרי זה מום ע״כ. הרי שסובר דיותר מגונה בשחור מבלבן וכדעת שאר המפרשים וכפשטא דסוגיא. ואיך נאמר שכאן סבר בהפך וכ״ש דא״כ הוא היה לו לכתוב דבשחור לא הוי מום. וכיון שלא כתב כן איך נתלה ברבינו בוקי סרוקי הפך מדעת המפרשים, ושיבלת הפך משאר מומין, אלא נראה שמה שכתב רבינו בלובן אפילו בלובן קאמר וכדבריו במשנה וכ״ש בשחור ונמצא פסקן של דברים לדעת רבינו דביש בה עצם פוסל בכל מקום. והיא הכתובה בכתוב דסתמא כתיב, אין בה עצם הרי היא כתלתלים ואם היא בעין ויש בה שיער היינו דר״ח בן אנטיגנוס דהוי מום גמור לגבי בהמה ואפילו בלבן אבל לא לאדם, שהרי בכלל המומין שאין ראוים להיות באדם מנאן רבינו וכאשר יתבאר, אין בה שיער אין שוחטין לא במקדש ולא במדינה ואפילו בלבן מפני שאינו מובחר. והיינו מתני׳ דאלו שאין שוחטין וכו׳. ומעתה צריכים אנו לפרש הסוגיא לדעת רבינו ולברר איך יצא לרבינו דינים אלו מסוגיא ומסקנא זו. וה״פ קרא דאית בה עצם ופסולה בכ״מ בין באדם בין בבהמה, מתני׳ דלית בה עצם ובעינו הוי מומא והיינו דר״ח בן אנטיגנוס בגופו אינו מום גמור והיינו מתני׳ דואלו אין שוחטין לא במקדש כו׳ ופריך דאפילו לפסול אין לקרותו מום שאינו פוסל כשהוא בגוף אלא באדם לא בבהמה אלא אידי ואידי בעינו פי׳ בין מתני׳ דר״ח בן אנטיגנוס בין מתני׳ דואלו שאין שוחטין כו׳. ומתני׳ דר״ח בשחור וההיא דאין שוחטין בלבן דבשחור הוי מום גמור ובלבן פסול ואינו מתיר הבכור, אבל בגוף אם אין שם עצם אינו פוסל אלא באדם דלא גרע מתלתול. ופריך תו והא אין מומין בלבן כלומר אין לך לחלק בין שחור ללבן חלוק זה דהא אין מומין בלבן תנן, ואם אתה מיקל בלבן ומגרע אותו מן השחור מפני שהוא לבן ואינו נקרא עין כאשר נתבאר⁶ דעין לא איקרי ראוי לך להקל בו ולגרע אותו לגמרי ולומר שלא יפסול כמו שאר הגוף, ואם יבלת לפי שהוא גנאי הרבה נראה לך להחמיר בלבן ולהשוותו לשחור ולומר שיש בלבן מום יבלת ראוי לך להשוותו לגמרי גם לישחט עליו אבל לחלק לבן מן השחור במקצת ולהשוותו במקצת מנין לך או יהיה כשחור או יהיה כשאר הגוף, ומשני כן הוא האמת, שאין לחלק לבן מן השחור במקצת ולהשוותו במקצת דהא אין מומין בלבן אמרו ולא מצינו בשום מקום אחר שיחמירו במקצת ויקילו במקצת, אלא יבלת שוה בה הלבן לשחור לגמרי דכשיש בה שיעור הוי מום גמור בין בלבן בין בשחור ואינו דומה לשאר מומין שאינם בלבן דיבלת מגינה ביותר, ואם אין בה שיער אין שוחטין עליו כו׳ בין בלבן בין בשחור וכאשר נתבאר דמגונה הוא, והא לא הוי קשיא לי׳, אלא שהיה מחלק לבן משחור במקצת, אבל כי משוה להו לק״מ כי פשוט הוא שיש לחלק בין יבלת לשאר מומין שאמרו בהם אין מומין בלבן, ואפשר שזהו שיטת הרא״ש ז״ל שלא חלק גם הוא⁷ בין שחור ללבן. ומ״מ נראה דוחק שנאמר דשחור אם אין בו שיער שלא יהיה מום לכך נראה שאפשר לפרש עוד לדעת רבינו דלבן דנקט גבי אסורי מזבח בדוקא נקטיה משום דשחור בין יש בו שיער בין אין בו שיער הוי מום, והיינו מי שבעינו כמו עינב שנתבאר למעלה דיבלת כמו עינב הוא, א״נ דהויא בכלל בשר יתר בעיניו עד שחפה מעט מן השחור דהא נמי אם חופה מעט מן השחור דכוותה היא. וכאשר כתב הר״א ז״ל למעלה דבשר יתר היינו יבלת, אלא שלדעת רבינו אינה זו של המשנה, דהא תרווייהו בלבן מוקמינן להו ומתני׳ בשיש בה שיער, וחלזון דהיינו דכשהיבלת בשחור אפילו אין בה שיער, ולפי זה בגמרא לא גרס והא אין מומין בלבן, אלא גריס ואי בעית אימא הא והא בלבן, א״כ היינו חלזון נחש אלא אידי ואידי וכו׳. א״נ אפשר דא״נ גריס והא אין מומין בלבן, ה״ק והא אין מומין בלבן, וא״כ ע״כ כי תנן חלזון נחש דהיינו יבלת בשחור הוא. וא״כ מה בא להוסיף ר״ח בן אנטיגנוס, דבשלמא אי לא תני ההיא מתני׳ גופא אין מומין בלבן הוי מפרשינן ההיא בלבן וביש בה שיער ודר״ח בשחור בלי שיער דשקולים הם ודאלו שאין שוחטין בלבן בלי שיער, אבל השתא דתני בההיא מתני׳ גופא שחור ונכנס בלבן אינו מום, והטעם לפי שאין מומין בלבן, ע״כ מוכח שכל אותה משנה בשחור מיירי, ואי האי נמי בשחור מה בא לחדש ר״ח היינו הך, ומשני השתא שפיר אלא אידי ואידי בלבן כו׳ וההוא בשחור כדמשמע פשטא דההיא מתני׳ דתני בה שחור ונכנס בלבן אינו מום, ואי חלזון נחש דתני בהדה מיירי בלבן וביש בה שיער איבעי לי׳ לפרושי כאשר כתבתי והכא מיירי בלבן וחדא ביש בה שיער וכו׳. נמצא לפי שיטה זו דלבן שכתב רבינו שם משום דבמומין דשייכי⁸ באדם ולא בבהמה מיירי התם וכאשר יתבאר, אבל בשחור אפילו באדם הוי מום והוי בכלל עינב או בכלל בשר יתר בעיניו ונכנס בשחור, ובהא לא שני לן בין שיש בה שיער לאין בה שיער, ובלבן ויש בה שיער בבהמה הוי מום לא באדם, ועוד יתבאר זה. ואם אין בה שיער והוא בלבן אין להקריבו שאינו מן המובחר, אבל מום לא הוי שאין מומין בלבן, אלא ביש בה שיער דמגונה טובא והיינו להיות מום גמור. עוד אפשר לפרש בדרך אחרת דכי פריך והא אין מומין בלבן חדא דאית בה תרתי פריך לי׳ ומתני׳ דאוקימתא בלבן קשה שאין מומין בלבן, ואפילו תתרץ דבכי האי יש מומין לפי שמגונה הרבה קשה דר״ח דאוקימתא בשחור. דפשיטא טובא דאפילו דברים שאינם מום כלל בלבן, הם מום בשחור, כ״ש יבלת של רוב גנותה היא מום אפילו בלבן דודאי בשחור איתא ולא גרע מנקודה לבנה שנתבאר דהוי מום בשחור אפילו שאינו מום כלל בלבן, ולהכי איצטריך לנדויי מאוקמתא דהא בשחור, ומוקי תרוייהו בלבן כלומר דודאי כיון שמגונה כ״כ אפילו בלבן ישנה לפסול מיהא ודר״ח ודאי דאי בשחור קשיא טובא לפי זה, אלא מיירי בלבן נמי, והא ביש בה שיער והא באין שיער, אלא שלפי שיטה זו עיקר הקושיא חסרה מן הספר דקושיא דפריך והא אין מומין בלבן, לא מידי פריך ולאו עלה סמוך לנדויי מאוקימתא. ועוד דוחקים אחרים בשיטה זו. לכך היותר נראה ליישב הסוגיא גם לשון רבינו וביאור דבריו בהלכות איסורי מזבח היא בשיטה האחרת שכתבתי כך נ״ל:

כל עצם שבגלוי כו׳. כתב מהר״ד ן׳ זמרא ז״ל במשנה שם¹ ושנפגם עצם ידו ועצם רגלו וכתב רש״י ז״ל לעיל איירי בשנשבר העצם משמע דהכא איירי בשלא נשבר העצם אלא שנפגם ונחרץ בו חריץ. ואמרינן בגמרא² אמר אביי אמר קרא או חרוץ או שבור חרוץ דומיא דשבור מה שבור במקום העצם אף חרוץ במקום העצם ואמרינן התם דאין חרוץ בבשר³ ומה יד ורגל דאמרינן במתני׳ עצמות שבגלוי אף חרוץ בגלוי ולפיכך אין הצלעות בכלל⁴ כאשר כתב רבינו:

ועוד יש שם כו׳. כתב מוהרר״י קורקוס ז״ל גז״ש¹ דרשו מן הצאן בכבשים או בעזים להוציא זקן וחולה ומזוהם, ופ״ק דחולין² נתבאר שכהן אינו פוסל אלא עד שיזקין ופירשו שם דהיינו עד שירתת,⁠³ ובכתובות פ׳ המדיר⁴ נתבאר דמזוהם אפשר לעבורי בקיוהא דחמרא וריח הפה אפשר דנקיט פלפלא בפומי׳ ועביד עבודה וכתב רש״י ז״ל בקיוהא דחמרא עד שיעבוד עבודה, וטריפה ויוצא דופן נתבאר סו״פ מומין⁵ במשנה:
ומהר״ד ן׳ זמרא ז״ל כתב במשנה שם⁶ הזקן והחולה והמזוהם ואמרינן בגמרא מה״מ דת״ר מן הצאן מן הכבשים ומן העזים שלשה מיעוטים למיעוטא זקן חולה ומזוהם. והתם מצרכינן להו ואמרינן ריש פ׳ מומין אלו⁷ דילפי׳ אדם מבהמה ובהמה מאדם בג״ש דתניא באדם לא נאמר יבלת בבהמה לא נאמר דק תבלול, מנין ליתן את האמור של זה בזה ואת האמור של זה בזה ת״ל גרב גרב ילפת ילפת לג״ש, מפני דאי לא מפני, איכא למיפרך אדם מבהמה לא יליף שכן היא עצמה קרבה לגבי מזבח, בהמה מאדם לא ילפא שכן נתרבה במצות לאיי אפנויי מפני וכו׳ ולא ילפי מהדדי אלא לענין מומין הרגילים לבא בשניהם אבל הרגילים לבא בבהמה ולא באדם או לענין המומין הפסולים באדם משום שאינו שוה בזרעו של אהרן לא ילפי מהדדי, והשתא נמצאו מומין מיוחדים באדם ומומין מיוחדים בבהמה ומומין משותפין לשניהם, ואיכא למידק דתנא מני לזקן חולה ומזוהם בהדי הנך שאין שוחטין עליהם לא במקדש ולא במדינה והרב מני להו בהדי מומין גמורין, וי״ל דלא השוה שלשה אלו אלא לענין שאין מקרבין אותם וכן כהן אינו קרב אל המזבח,⁠⁸ אבל אין שוחטין עליהם את הבכור, וכ״כ בהדיא בפ״ב מאיסורי מזבח חוץ מזקן חולה ומזוהם שאעפ״י שאינו כשר לקרבן אינו נפדה אלא יהי׳ קיים וירעה עד שיולד בו מום אחר קבוע עכ״ל רבינו:

הטרפה כו׳. כתב מהר״ד ן׳ זמרא ז״ל הטרפה כשר באדם ופסול בבהמה. וכן רובע ונרבע דתניא מן הבהמה להוציא רובע ונרבע, מן הבקר להוציא את הנעבד, מן הצאן להוציא את המוקצה ומן הצאן להוציא את הנוגח. וכן יוצא דופן כשר באדם ופסול בבהמה דכתיב כי יולד פרט ליוצא דופן, הטרפה פסול בבהמה. להדיוט אסור לגבוה מבעיא. וכשר באדם דהוי מום שבסתר וילפינן מהנך דכתיבי בקרא דהוי מומין שבגלוי ויוצא דופן גזה״כ בבהמה שהוא פסול אבל אינו בעל מום ולא ילפינן מהדדי אלא לענין מומין לא לענין שכל שהוא אסור בזה יהי׳ אסור בזה, ורובע ונרבע ונעבד ושהרג את הנפש אינם מום ולא משכחת להו באדם, דאי ע״פ עצמו אין אדם משים עצמו רשע, ואי ע״פ עדים והתראה בר קטלא הוא, ואי ע״פ ע״א, אינו קם אלא לשבועת ממון כדכתיב לא יקום עד אחד באיש לכל עון ולכל חטאת, ואמרינן לכל עון ולכל חטאת אינו קם, אבל קם הוא לשבועה, וכן אם הרג בשגגה בר גלות הוא, ואם בעדים בלא התראה פעם ראשונה⁹ אעפ״י שאין בו מום הדבר ברור שהוא אסור לעבוד דכהן שהרג את הנפש אפילו בשוגג אינו נושא כפיו וכש״כ לעבוד¹⁰ שהוא אסור וכבר הארכתי בזה למעלה:

המזוהם כו׳. כתב מהר״ד ן׳ זמרא ז״ל טעם הדבר לפי שאין המזוהם מום מצד עצמו אלא מצד הריח, ואם נסתלק הריח נסתלק המום כמו החולה שנתרפא, ואעפ״י שעתיד לחזור הרי באותו שעה כשר הוא, והכי איתא בפ׳ המדיר בכתובות¹ מזוהם אפשר לעבורי בקיוהא דחמרא, ריח הפה אפשר דנקיט פלפלא בפומיה ועביד עבודה, וראיתי לרבינו שלא סדר המומין כאשר הם במשנה. וטעמו ז״ל להועיל לזכירה. ולפיכך סידר אותם לפי תבונתו הגדולה והרחבה מראשו ועד רגלו והתחיל באזנים כאשר פתח התנא והטעם כי סחוס האזן למעלה מן העין, אח״כ סידר הראוים לבא בכל הגוף, ואח״כ זכר הזקן והחולה והמזוהם שאינם מום נגלה. וסדר זה נכון וברור אפילו בתחילת העיון, וכל אלו החמשים מומין שוין באדם ובבהמה לכהנים ולקדשים ולבכור, חוץ מזקן חולה ומזוהם שאין שוחטין עליו את הבכור כדכתיבנא לעיל. ודע כי נכתבו מומין בכהנים ובקדשים ובבכור, ורבא עביד להו צריכותא בריש מומין אלו: