מצות עשה מן התורה להשבית החמץ קודם זמן איסור אכילתו שנאמר ביום הראשון תשביתו שאור מבתיכם, ומפי השמועה למדו שהראשון זה הוא יום ארבעה עשר, ראיה לדבר זה מה שכתוב בתורה לא תשחט על חמץ דם זבחי כלומר לא תשחט ועדיין החמץ קיים, ושחיטת הפסח הוא יום ארבעה עשר אחר חצות. ומה היא השבתה זו האמורה בתורה היא שיבטלו בלבו ויחשוב אותו כעפר וישים בלבו שאין ברשותו חמץ כלל, ושכל חמץ שברשותו הרי הוא כעפר וכדבר שאין בו צורך כלל.
והכ״מ הביא הנוסחא שבספרי רבינו וז״ל ומה הוא השבתה זו האמורה בתורה הוא שיסיר החמץ הידוע לו מרשותו ושאינו ידוע יבטלו בלבו וישים אותו כעפר וכו׳.
והנה הר״ן הוכיח דמהני ביטול אף בחמץ ידוע מדאמרינן בפסחים דף ו׳ ע״ב שמא ימצא גלוסקא יפה ודעתו עילויה ופירש״י ומשהה אפילו רגע אחד ונמצא עובר עליה בבל יראה ובבל ימצא, עוד הוכיח מתלמיד היושב לפני רבו ונזכר שיש לו עיסה מגולגלת בתוך ביתו דמהני ביטול אף דהוי חמץ ידוע, וכן מדתנן ההולך לשחוט את פסחו וכו׳ ונזכר שיש לו חמץ בתוך ביתו אם יכול לחזור ולבער ולחזור למצותו יחזור ואם לאו יבטל בלבו.
והנראה בזה, דהנה הר״ן כתב ביסוד ענין ביטול דלמדו זה מתשביתו ופי׳ תרגום אונקלוס תשביתו תבטלון, ובדעת הרמב״ם נאמר דאינו סובר כן ועל לימוד זה יש סתירה מהפסוק והשבתי חיה רעה שפי׳ ג״כ התרגום ואבטל, ולכן נראה דהרמב״ם סובר דהלימוד על דין ביטול הוא מדרשת הספרי לא יראה לך בטל בלבך וכמש״כ הר״ן, והיינו דדרשינן מדכתיב לך שהאיסור הוא דוקא אם מחזיקו שיהיה אצלו, אבל בדין דתשביתו לא כתיב לך ואף דאם הוא באמת אינו ברשותו וכגון שגזלו ממנו החמץ יש לומר דגם בתשביתו אינו מחויב וכמו שבארנו במה דממעט המכילתא מלא ימצא בבתיכם דתמה הר״ן על מה שפסק הרמב״ם בפ״ד מחו״מ הל׳ ב׳ דישראל שהפקיד חמצו אצל העכו״ם עובר בבל יראה וביארנו דהמיעוט דבתיכם הוא אם גזל העכו״ם ממנו דאינו מחויב לפדות, אכן כיון דממעטינן זה מקרא בבתיכם א״כ גם גבי תשביתו כתיב בבתיכם, אבל דין היתר ביטול אינו אלא מדכתיב לא יראה לך בטל בלבך וגבי תשביתו לא כתיב לך.
ולפי״ז נאמר במש״כ הרמב״ם דבחמץ ידוע לא מהני ביטול דטעמו של דבר היינו משום דאכתי איכא דין תשביתו ותשביתו לא שייך אלא בחמץ ידוע דמצות עשה בפועל לא שייך אלא בידוע לו ובחמץ ידוע אינו מקיים מצות השבתה אלא שיסיר החמץ הידוע מביתו דלענין תשביתו ליכא דין היתר ביטול אבל בבל יראה ובל ימצא באמת אינו עובר אם ביטל, ובזה מבואר מה דאמר שמא ימצא גלוסקא יפה ודעתו עילויה ופירש״י דמשהה רגע אחד דבאמת זה אינו שייך אלא בבל יראה דעובר בלאו אבל במ״ע אם מקיים אותה אחר רגע אין בה עבירה ודוקא בלאו עובר בשעת הלאו, וכן מהא דתלמיד היושב לפני רבו דמבטל לה קודם שתחמיץ, דקודם שהיא חמץ ליכא עליו מצות תשביתו אבל לא יראה הוא לאו קודם שיראה, שלא יראה חמץ וכיון דמבטל אינו עובר אח״כ ומצות תשביתו אינו חלה עליו ביו״ט וכשיצא יו״ט ישבות, וכן הא דהולך לשחוט את הפסח דמהני ביטול בחמץ ידוע היינו משום דכיון דהולך לשחוט את הפסח והיא מצות עשה ומאי אלימא האי עשה מהאי עשה ולכן רק על לאו דבל יראה דלא שייך בזה עשה דוחה לא תעשה כיון דאינו בעידנא ולענין לאו דבל יראה מהני ביטול וכש״נ.
והנה בפסחים דף כ״ז ע״ב אמרו חכמים דלר׳ יהודה דאמר אין ביעור חמץ אלא שריפה, לא מצא עצים לשורפו יהא יושב ובטל והתורה אמרה תשביתו, והקשה העולת שמואל דבשלמא להשיטות דסברי דלאו דבל יראה ליכא משש שעות ולמעלה אלא תשביתו דילפינן מאך חלק שהוא בשש אבל לשיטת הרמב״ם בפ״ג מחו״מ הל״ח וכן הוא בפירש״י בב״ק דף כ״ט ע״ב דעובר גם בבל יראה א״כ מה אמרו חכמים יהא יושב ובטל הא יעבור על בל יראה, ומוכיח מזה כשיטת התוס׳ בדף כ״ט דמשהא חמץ ע״מ לבערו אינו עובר בב״י, אבל קשה מזה לשיטת הרמב״ם דסובר דלא הוי ניתק לעשה ולדידיה עובר בבל יראה, והנה הע״ש מקשה רק להשיטות דב״י עובר משש אבל באמת קשה גם להשיטות דב״י הוא מבערב ממה דאמר רבא ש״מ מדר״ע אין ביעור חמץ אלא שריפה, דמנ״ל דדילמא להלכה סבר ר״ע ג״כ דהשבתתו בכל דבר דהא טעמא דאמרו חכמים דלא ילפינן מנותר הוא משום דסופו להקל דלא מצא עצים לשורפו יהא יושב ובטל אבל ר״ע הא למד זה דאין לומר דתשביתו הוא מבערב דמצינו להבערה שהיא אב מלאכה ואם תשביתו הוא מבערב הא נשאר למוד של ר׳ יהודה מנותר לדברי הכל דהא ליכא סופו להקל דלא יהא יושב ובטל משום שלא יעבור על בל יראה.
ולפי״מ שבארנו דלענין לאו דבל יראה סגי במה שמבטלו מקודם מיושב דבאמת בל יראה אינו עובר כיון דביטלו וכן מיושב מה שלמד ר׳ יהודה מנותר דצריך שריפה אף דאמרינן דבביטול סגי דזהו רק לדין דבל יראה אבל למצות תשביתו למד שפיר דצריך שריפה, ובזה מבואר ג״כ הא דאמר ר״ע אינו צריך הרי הוא אומר תשביתו שאור מבתיכם ואי ביו״ט מצינו להבערה שהיא אב מלאכה דהיכי הוה סבר שיהיה ביו״ט עצמו הא יעבור על בל יראה אבל עכשיו ניחא דלבל יראה סגי בביטול.
ומבואר ג״כ מה שהכריח להרמב״ם דעוברים על בל יראה משש שעות וכן פירש״י בב״ק וזהו משום דאמר ר״א ב׳ דברים אינן ברשותו של אדם והכתוב עשאן כאילו הן ברשותו ובאמת לענין תשביתו לא איכפת לן אף אם אינו ברשותו דרק לענין דין בל יראה דמהני ביטול וכדיליף לה בספרי לא יראה לך בטל בלבך בעינן ברשותו אבל בקרא דתשביתו דלא כתיב לך לא בעינן ברשותו (והקצה״ח כתב בסי׳ ת״ה דאיסורי הנאה הוי שלו רק דאינו ברשותו) ואף שאמרנו דאם הוא אצל גזלן פטור משום דכתיב בבתיכם זהו אם החמץ נמצא ברשות אחר.
ומה שהקשה לשיטת הרמב״ם דס״ל דלאו בבל יראה לא הוי ניתק לעשה, דא״כ יקשה קושית התוס׳ בדכ״ט שם דא״כ אמאי מעל לר״י הא מיד כשיפדה אותו הוא שלו, תירץ הצל״ח דמיירי דשוה פרוטה דאיכא בה דין מעילה ואין בו כזית וכפי הסוברים דבבל יראה לא אמרינן חצי שיעור אסור, אכן לפימש״כ בפ״א מחו״מ לבאר בדעת הרמב״ם דגם חצי שיעור אסור לא יתכן תירוצו, ונראה ליישב קו׳ התוס׳ דאפשר שיפדה החמץ שיחול הפדיון כשנעשה גחלים.

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

הניח תשעה ציבורין של מצה ואחד של חמץ ובא עכבר ונטל ולא ידענו אם חמץ אם מצה נטל ונכנס לבית בדוק צריך לבדוק שכל הקבוע כמחצה על מחצה. שני צבורין אחד של חמץ ואחד של מצה ושני בתים אחד בדוק ואחד שאינו בדוק ובאו שני עכברים זה נטל חמץ וזה נטל מצה ואין ידוע לאיזה בית נכנס זה שנטל החמץ וכן שני בתים בדוקים וצבור אחד של חמץ ובא עכבר ונטל ואין ידוע לאיזה בית נכנס או שידע שנכנס לאחד מהן ונכנס אחריו ובדק ולא מצא כלום או שבדק ומצא ככר או שהיו תשעה צבורין של מצה ואחד של חמץ ופירש ככר מהן ואין ידוע אם חמץ או מצה ובא עכבר ונטל הככר שפירש ונכנס לבית בדוק בכל אלו אינו צריך לבדוק פעם שניה שאין כאן קבוע. הניח החמץ בזוית זו ומצאו בזוית אחר או שהניח תשע חלות ומצא עשר או שבא עכבר ונטל החמץ וספק נכנס לבית זה או לא נכנס בכל אלו צריך לבדוק.
ובהשגות הראב״ד בהל׳ י׳ כתב לא מיחוורא הא מילתא אלא לענין ביטול אבל לענין בדיקה ספיקא דרבנן הוא עכ״ל ובהל׳ י״א כתב שני צבורין וכו׳ עד שאין כאן קבוע זה שבוש דקבוע ודאי הוא אלא שתולין לקולא, דהוי לי׳ כספק ביאה לענין בדיקה ותולין זה בזה ויש לומר אף לענין ביטול דומיא דטומאה וכו׳ וכו׳ ובהל׳ י״ב כתב א״א הרבה שבושים יש בזו הפיסקא הניח בזוית זו וכו׳ ואינו צריך לבדוק כרשב״ג דפליג אדרבי הניח תשע ומצא עשר צריך לבדוק כרבנן, תשעה צבורין של חמץ ודאי צריך בדיקה בא עכבר ונטל חמץ ספק נכנס לבית זה או לא נכנס אינו צריך בדיקה עכ״ל.
במה דהצריך הרמב״ם בהלכה י׳ בדיקה משום קבוע אף דהוי ספיקא דרבנן הביא המ״מ בשם הרא״ה דהטעם הוא כיון שבדיקת חמץ תחילתה על הספק החמירו בספקה יותר משאר ספיקות של דבריהם עכ״ל, וכבר הקשה הלח״מ דא״כ בהל׳ י״א נמי נצריך בדיקה מספק עיי״ש, ועוד קשה דבגמ׳ דף י׳ מדמי כל הספיקות של בדיקת חמץ לספק טומאה וספק איסור.
והמקו״ח בסימן תל״ט כ׳ דספק גרירת חולדה אם גיררה חמץ דמי לשאר ספק איסור ומש״ה בהל׳ י״א בב׳ ציבורין וב׳ בתים דלא נולד ספק על החתיכה רק אם גיררה החמץ לבית הבדוק מדמה הש״ס לב׳ קופות אבל בט׳ ציבורין שנולד הספק על הככר אם הוא חמץ בזה אמרינן דספק בדיקה בחמץ חמיר משאר ספק איסור, עיי״ש, אך לפי״ז אכתי יקשה ממה שפסק הרמב״ם בהל׳ י״ב דבספק אם נכנס צריך לבדוק, וכנראה דהמקו״ח סמך על מה שמביא אח״כ דברי הט״ז דבשני בתים מיירי שהם של ב׳ אנשים ואין מחזיקין מרשות לרשות, אלא דא״כ לא צריך כלל להתי׳ של ספק גרירה לקולא, ועיקר התי׳ דחוק לאוקמי ההיא דב׳ בתים דאיירי דוקא בשל ב׳ אנשים, עוד תי׳ דבהלכה י״א יש להבית חזקת בדוק משא״כ בהל׳ י׳ לא מהני החזקת בדוק של הבית לספק הככר וגם בזה לא יתיישב בספק על, ולדברי המקו״ח ג״כ א״צ להתי׳ של חזקת בדוק.
ובעיקר הסברא דחזקת בדוק שכ׳ כן התוס׳ להקשות על פירש״י יש לעיין דהש״ש בש״ג פ״ז הוכיח דבספק תערובת לא מהני חזקת היתר, וצריך לחלק מתערובות חתיכות לבית דכאן יש חזקת בדוק על הבית וכעין זה מחלק הש״ש להא דעירובין דף ל״ו גבי ספק מבעוד יום נדמעו דיש להחולין חזקה שראוי לעירוב, ומ״מ יש לחלק משם, דהכא החיוב בדיקה הוא על האדם ואם יש אצלו ספק שיש חמץ בביתו מה מועיל חזקת הבית, ואולי יש לחלק בזה בין אם החיוב של בדיקה הוא משום בל יראה או דהחיוב הוא משום שלא יבא לאכלו, דלדעת רש״י דהחיוב הוא משום איסור דבל יראה וכיון דהספק הוא על האדם אם יש לו חמץ ברשותו לא מהני חזקת הבית אבל לדעת התוס׳ דהחיוב הוא משום שלא יבא לאכלו נעשה עיקר התקנה דבדיקה שלא ידור בבית שיש שם ספק חמץ, ובב׳ בתים כיון דיש לבית חזקת בדוק מהני לגבי זה, דאין הבית בכלל ספק שלא ידור בו.
והנה המקו״ח כתב בעיקר הקושיא דמ״ש בט׳ ציבורין צריך לבדוק ובב׳ ציבורין וב׳ בתים א״צ לבדוק, דאין לומר דבט׳ ציבורין כיון דעיקר הספק הוא על החתיכה אם הוא חמץ או לא וספק זה בדאורייתא הוא וכיון דנעשה הספק בדאורייתא ממילא גם לענין בדיקה שהיא מדרבנן צריך בדיקה וכמו בספק דרוסה שנתערב דאסור, דז״א דבספק דרוסה הדין שאנו דנין עליו הוא לאכילה וא״כ הספק הראשון אם הוא דרוסה ואסור באכילה או לא ומותר באכילה הוי ספק דאורייתא משא״כ כאן דאין אנו דנין כלל אם הוא חמץ או מצה להתירו באכילה רק לענין אם מותר להשהותו בביתו ולענין להשהותו אפי׳ הוא חמץ אינו רק מדרבנן עכ״ד, וכונתו נראה דהכא אין דנין כלל על הככר לענין דין אכילה דאם היו רואין הככר היו מכירין בו אם הוא חמץ או מצה.
ונראה דבאמת יש ליישב כמו שרצה לומר המקו״ח דהכא הוי ספיקא לענין החתיכה וספק זה הוי בדאורייתא, ולא מיבעיא אם הככר אינו ניכר אם הוא חמץ או מצה דאז בודאי הוי עיקר הספק לענין החתיכה והוי ספיקא בדאורייתא, ובאמת התוס׳ אוקמו להא דט׳ ציבורין דאיירי דאינו ניכר הככר אם הוא חמץ או מצה, איברא דלדעת רש״י והרמב״ם דהגמרא איירי לענין בדיקה א״צ לאוקים דאיירי באינו ניכר מ״מ יש לומר דאפילו אם ניכר בככר אם הוא חמץ הוי ספיקא לענין החתיכה דכיון דעכ״פ עכשיו אין אנו יודעים איזה חתיכה היא אצל החולדה ואם תשליך החולדה את הככר לקדירה ויהיה נמס ואינו ניכר יהיה הספק על החתיכה עצמה אם מותרת או אסורה ותהיה אסורה מדין קבוע וע״כ נאמר שהוא חמץ וא״כ גם עכשיו שאין אנו מסופקים בזה מ״מ ע״כ דיינינן דין חמץ על החתיכה ולכן לענין דין בדיקה אין אנו יכולים להתיר ולא להצריך בדיקה ולומר שהחתיכה היא מצה.
ובזה יתיישב ד׳ הרמב״ם בהל׳ י״א דבשני צבורין אחד של מצה ואחד של חמץ ובאו שני עכברים ונטל אחד חמץ ואחד מצה ואין ידוע לאיזה בית נכנס זה שנטל החמץ דאינו צריך לבדוק שאין זה קבוע, והקשה הראב״ד דקבוע ודאי הוא, ובאמת קשה דעת הרמב״ם דמה מהני העכבר השני לענין קבוע הא העכבר שנכנס לבית בדוק נטל משני ציבורין, ולכאורה יש ליישב דהרמב״ם מפרש כפי׳ הר״ח דאיירי שהעכבר נטל כל הציבור וממילא אם אין אנו יודעין מי נטל קודם הוי ספק קבוע, אבל בדברי הרמב״ם לא משמע כן, ולפי מש״כ נראה דבהל׳ י׳ נעשה הספק על עצם החתיכה ודיינינן דין דחמץ על החתיכה, אבל כאן ראינו שזה נטל חמץ וזה נטל מצה, ואח״כ כשהכניס לבית הבדוק לא ידענו מה הכניס א״כ אין כאן קבוע שעיקר קבוע הוא כשההיתר והאיסור ניכרין דהכא הוי ספק רק על מי שנטל חמץ אם הכניס לבית הבדוק או לשאינו בדוק ואף דאנו יכולים להסתפק על מי שנכנס לבית הבדוק מה הכניס ומי הכניס מ״מ לא היה ספק על החתיכות כיון דראינו מי נטל חמץ ומי נטל מצה, ואף דנוכל לומר דא״כ אף דאין כאן קבוע אבל מ״מ הוי כתערובות חד בחד אבל זה אינו דלא מיקרי תערובות אלא אם היה זמן של תערובות ושאינו ניכר, ונמצא דהוי רק ספק על העכבר שנכנס לבית הבדוק מה הכניס חמץ או מצה אבל לא נוכל לומר שכבר נעשה דין ספק של תערובות איסור על החתיכה, והוי רק חתיכת ספק איסור דלהרמב״ם אינו מה״ת.
והנה בזה ביארנו פסקי הרמב״ם בהל׳ י׳ י״א, דבהלכה י׳ הספק הוא על החתיכה עצמה והוי ספק בדאורייתא ולכן לענין בדיקה דרבנן נמי מחמרינן וכדין ספק דרוסה שנתערב, ובהל׳ י״א הספק הוא לענין הבתים אי צריך לבדוק או לא וספיקא דרבנן לקולא, אלא דלפי״ז עדיין יקשה מה שפסק הרמב״ם בהלכה י״ב דבספק על צריך בדיקה אף דאינו ספק אלא בדין בדיקה והוי ספיקא דרבנן.
ולכן נראה דבספק על בודאי נאמר כמו שחידש המ״מ דבספק בדיקה החמירו על הספק ואכן זהו דוקא בספק אומדנא אם היה הכנסה או לא, וספק על ע״כ איירי בכה״ג דהוי ספק אומדנא דאלא״ה בודאי אין לחשוש כלל שמא נכנסה החולדה והוי בגדר אין חוששין שמא גיררה חולדה דאין לדבר סוף ואם חולדה תחזיק חמץ לא נחוש לכל העיר, והא דאמר בגמ׳ הא חזינא דשקל חיישינן ובעי בדיקה כבר כתב רש״י שם דהיינו שהביאתו לכאן בבית זה, אבל בודאי אין לחוש לכל העיר אם ראינו שחולדה החזיקה חמץ וע״כ דספק על איירי בספק אומדנא ובזה שפיר מסתבר לומר דרבנן החמירו בספק כזה להצריך בדיקה כיון שבדיקת חמץ תחילתה על הספק, אבל היכי שראינו המעשה והוי ספק דין בדיקה בזה הוי ככל ספיקא בדרבנן ולקולא ומה״ט פסק בהלכה י״א דאין צריך בדיקה, והא דבט׳ ציבורין צריך בדיקה ע״כ צריך לומר כנ״ל משום דהוי ספיקא בדאורייתא שהספק על החתיכה, ובזה יבואר נמי משה״ק בלח״מ דלמה פסק הרמב״ם לקמן בכל הבעיות דאיכא תיקו לקולא ולא צריך בדיקה כיון דאמרי׳ דבספק בדיקה החמירו חכמים על הספק, ותירץ דאיכא חילוק בין ספק דענינא לספיקא דדינא עיי״ש, וקשה דאדרבא ספיקא דדינא חמיר יותר מספק מעשה וכמו שכתב הפמ״ג בסי׳ קי״א דבספיקא דדינא גם הרמב״ם מודה דהוא אסור מדאורייתא, ולפמש״כ ניחא דע״כ לא החמירו חכמים אלא על ספק של אומדנא ובזה שייך לומר דהחמירו בבדיקה משום דתחילת בדיקה תיקנו חכמים על ספק כזה אבל בספיקא דדינא ושאר ספק בזה נקטינן כבכל דוכתי דספק דרבנן לקולא.
והנה בגמ׳ דף י׳ ע״א אמר אהא דצבור אחד של חמץ ולפניו ב׳ בתים בדוקים ואתא עכבר ושקל ולא ידעינן אי להאי על אי להאי על היינו שני שבילין דתנן שני שבילין אחד טמא ואחד טהור והלך באחד מהן ועשה טהרות ובא חבירו והלך בשני ועשה טהרות ר׳ יהודה אומר אם נשאלו זה בפ״ע וזה בפ״ע טהורין שניהם בבת אחת טמאין ר״י אומר בין כך ובין כך טמאין, והרמב״ם בפי״ט מהלכות אבות הטומאות פסק כר״י דאם נשאלו בבת אחת או אחד שאל עליו ועל חבירו שניהם טמאין מספק, וצ״ע דלא חילק כן הרמב״ם כאן בהלכה י״א, ועיין במ״מ וכ״מ.
והנראה בזה דדין בת אחת לא מהני אלא באיסור חפצא דכיון דשואלין בבת אחת על ב׳ טהרות אי טהורין או טמאין וכיון דחד מינייהו ודאי טמא לא מהני חזקה דכל אחד, [והתוס׳ כ׳ שם דהפלוגתא הוא לענין טהרות כמו דתנן ועשה טהרות אבל לגברי אף דמוקמינן להו בחזקת טהורין מצריכין להו טבילה] אבל לענין חיוב גברא בזה לא מהני מה דבאו בבת אחת, ולכן גבי חיוב בדיקה כיון דכל בית רמי חיוב בדיקה מיוחד אפילו בב׳ בתים דחד גברא ליכא דין בת אחת ויש להביא ראיה לזה מדאמר בפ״ב דשבת דף ל״ד ע״א אמרו לו שנים צא וערב לאחד עירב מבעוד יום ולאחד עירב בביה״ש וכו׳ שניהם קנו עירוב משום דביה״ש ספיקא הוא וספיקא דרבנן לקולא ולא מחלקינן בין באו לשאול בב״א לבאו בזה אחר זה, ואין לומר דבספיקא דרבנן לא החמירו בבאו לשאול בב״א דכבר הוכיח במל״מ דאף בטומאה דרבנן טמאין, וע״כ נראה כנ״ל דבאיסור גברא לא מהני באו לשאול בבת אחת דהוי תמיד כבאו זה אחר זה.

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק י]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק י]

המשכיר בית סתם בארבעה עשר הרי זה בחזקת בדוק ואינו צריך לבדוק.
בשו״ע או״ח סי׳ תל״ז השוכר בית מחבירו בי״ד ואינו יודע אם הוא בדוק אם הוא בעיר שואלו אם בדקו, וכתב המגן אברהם דאף דחזקתו בדוק דהא אם אינו בעיר אינו בודק, מ״מ כשהוא בעיר שואלו דלא סמכינן אחזקה כיון דאיכא לברורי, ול״ד לבדיקה די״ח טריפות דלא בדקינן אחריהם, דלא היה לו מעולם חזקת טרפות, אבל הכא כל השנה היה בחזקת חמץ, עכ״ד המ״א, והקשה המחצית השקל ממש״כ המ״א בסי׳ ח׳ גבי בדיקת ציצית דאף דאיכא חזקה צריך לברר והתם ליכא חזקת איסור.
ונראה דבחזקת בדוק הוא חזקה מטעם רוב דרוב בודקין בתיהם אור לי״ד, וכן בי״ח טרפות שכתב המג״א דסמכי׳ אחזקה היינו משום דרוב אינם טרפות, וזהו נשחטה בחזקת היתר עומדת, וכן גבי שחיטה דרוב מומחין הן, ובזה חילק המג״א דאף דרובא וחזקה רובא עדיף מ״מ כיון דאיכא חזקה לאיסור צריך לברר ומשום כך שואלו אם בדקו, ורק גבי י״ח טרפות דאין חזקה כנגד הרוב שאין טרפות, לכן אין בודקין, נמצא דלא מצינו דא״צ לבדוק אלא בחזקה הבאה מכח רוב, אבל חזקה לבדה דלא אלים כמו רוב צריך לברר וא״כ גבי ציצית דהתם אין החזקה מכח רוב דאין שייך לומר דרוב אינם נפסקים כיון דמצוי הוא שינתקו החוטים בימים רבים, ורק חזקה איכא דהשתא עוד לא נותק, ובמקום חזקה בודקין דרק בחזקה שמכח רוב אין בודקין.