רמב״ם טומאת אכלין ט״זרמב״ם
(א)
כל האגודות שבשווקים, וכל הקמחים וכל הסלתות שבשווקים, בחזקת מוכשרין. האגודות, מפני שדרכן לזלף המים עליהן תמיד, והקמח והסולת, לותתין אותו ואחר כך טוחנין אותו. וכן, חיטים שחולקין אותןא בריחיים אחת לשתים ואחת לשלש כדי לעשות מהן מעשה קדירה כמוב הריפות וכיוצא בהן, הרי הן בחזקת מוכשרין בכל מקום, בין של שווקים בין של בתים, מפני שלותתין אותן כדיג להסיר קליפתן:
(ב)
כל אלו שהן בחזקת מוכשרין, הרי הן בחזקת טומאה, מפני שהכל ממשמשיןד בהן והן מוכשרין. ועל כולם נאמן עם הארץ לומר לא הוכשרו, ואין צריך לומר שאר אכלים שאין להן חזקה, שעם הארץ נאמן עליהןה לומר לא הוכשרו:
(ג)
כל הדגים בחזקת מוכשרין, ואין עם הארץ נאמן עליהן לומר לא הוכשרו. לפיכך הדגים לעולםו בחזקת טומאה:
הדגים, בין שצדן בחרם בין שצדן ביכפוףז ובין שצדן במצודהח, אם לא ניער את המצודה עליהן, לא הוכשרו, ואם ניער, הוכשרו. ואין עם הארץ נאמן לומר לא ניערתי את המצודה עליהן. והרי הן בחזקת טומאה, עד שיתכוון לצודן בטהרה:
(ד)
כל הציר בחזקת מוכשר. ציר טהור שנפל לתוכו מים כל שהן, הרי הכל משקה, ומכשיר, ומתטמא טומאת משקין. לפיכך חזקתו טמא. נפל לתוכו יין, דבשט וחלב, הולכין אחר הרוב. וכן, מי פירות שנתערבו בשאר המשקין, הולכין אחר הרוב. נתערבו במים כל שהן, הרי הכל משקה, ומתטמא טומאת משקין, ומכשיר. וציר חגבים טמאים אינו מכשיר, אבל מתטמא טומאת משקין:
(ה)
הלוקח ציר מעם הארץ, משיקו במים וטהור, שאם היה רוב הציר מים, הרי המים מיטהרין במקוה, ואם היה רובו מלחהי של דגים, אינה מקבלת טומאה, והמים שבה בטלו במיעוטן. במה דברים אמורים, לטבליא בהן פת, אבל לקדירה, מצא מין את מינו וניעור, ונמצאו רוב המים טמאים, שהמיעוט שהיה בציר לא טהריב במקוה:
(ו)
הפירות בכל מקום בחזקת טהרה, אפילו היה המוכר גוי, עד שידע שהוכשרו, או שהיויג מדברים שחזקתן מוכשרין.
(ז)
האוג בכל מקום בחזקת טומאה. וכן, כל הקישואין והדלועין התלויותיד בגמי על פתחי חנויות בחזקת מוכשרין וטמאין:
(ח)
כל הכתוב בתורה ובדברי קבלה מהלכות הטמאות והטהרות אינו אלא לענין מקדש וקדשיו ותרומות ומעשר שני בלבד, שהרי הזהיר את הטמאים מלהיכנס למקדש או לאכול קודש או תרומה ומעשר בטומאה. אבל החולין אין בהן איסור כלל, אלא מותר לאכול חולין טמאים ולשתות משקין טמאים. הרי נאמר בתורה ״והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל באש ישרףטו״ (ויקרא ז׳:י״ט), מכלל שהחולין מותרין, שאינו מדבר אלא בבשר קדשים:
אם כן, מפני מה נאמר הראשון שבחולין טמא והשני פסול, לא שיהיה אסור באכילה, אלא למנות ממנו לתרומה ולקודש. שאם נגע שני של חולין בתרומה, פסלה, ועשה אותהטז שלישי, וכן אם נגע באכלים של קדש, טימאן, ועשה אותן שלישי, כמו שביארנו. וכן, האוכל אוכל שני של חולין, אם נגע בתרומה, פסלה:
(ט)
כשם שמותר לאכול חולין טמאים ולשתותן, כך מותר לגרום טומאה לחולין שבארץ ישראל, ויש לו לטמא את החולין המתוקנין לכתחילה:
וכן, מותר לאדם ליגע בכל הטמאות ולהתטמא בהן, שהרי הזהיר הכתוב את בני אהרן ואת הנזיר מלהתטמא במת, מכלל שכל העם מותרין, ושאף כהנים ונזירים מותרין להתטמא בשאר טמאות חוץ מטומאתיז מת:
(י)
כל ישראל מוזהרין להיות טהורין בכל רגל, מפני שהן נכונים להיכנס למקדשיח ולאכול קדשים. וזהיט שנאמר בתורה ״ובנבלתם לא תגעו״ (ויקרא י״א:ח׳), ברגל בלבד, ואם נטמא אינו לוקה, אבל בשאר ימות השנה אינו מוזהר:
(יא)
״הטמא והטהור יחדו״ (דברים י״ב:כ״ב), מפי השמועה למדו שהטמא והטהור אוכלין בקערה אחת. אבל לא יאכל הבעל עם אשתו בקערה אחת כשהיאכ נידה, ולא ישתה עמה, ולא תמזוג לו את הכוס, כמו שביארנו, ולא יאכל הזב עם הזבה, מפני הרגל עבירה, שמא יבוא לבעולכא:
(יב)
אףכב על פי שמותר לאכול אכלים טמאים ולשתות משקין טמאים, חסידים הראשונים היו אוכלין חוליהןכג בטהרה, ונזהרין מן הטמאות כולן כל ימיהן, והן הנקראין פרושין. ודבר זה קדושה יתירה הואכד, ודרך חסידות, שיהיה אדם נבדלכה ופורש משאר העם, ולא יגע בהן, ולא יאכל וישתה עמהן. שהפרישות מביאה לידי טהרת הגוף ממעשים הרעים, וטהרת הגוף מביאה לידי קדושת הנפש מן הדעות הרעות, וקדושת הנפש גורמת להידמות בשכינה, שנאמר ״והתקדשתם והייתם קדושים כי קדוש אניכו״ (ויקרא י״א:מ״ד):
(סיום)
בריך רחמנא דסייעןרמב"ם מדויק, מהדורת הרב יצחק שילת (ירושלים, תשפ"א) עם תיקונים, כל הזכויות על המהדורה הדיגיטלית שמורות לעל־התורה. למבוא למהדורה לחצו כאן. הערות
כך ב3-2. א: אותה (אך בהמשך ׳מהן׳).
ב3: כגון. וכך ד (גם פ, ק).
בד׳ (גם ק) לית. כחס על הדיו.
ב2: משתמשין.
בד׳ לית. שוב השמיט בלי רשות.
ד (מ׳הדגים׳): לעולם הדגים. שינוי לשון שלא לצורך.
ד (מ׳בין׳): בין בכפוף בין במצודה. קיצור מכוון.
ב2: ודבש.
ד: מלח. שינוי הלשון והענין. ע׳ ׳כסף משנה׳ שמצא בכ״י ׳מליחה׳, ונראה שיש לקרוא: מִלֵּחה.
ד: טהור. שינוי לשון לגריעותא.
ד: שיהיו. אך בכתבי־היד כבפנים.
בד׳ (גם ק) לית מ׳באש׳, אך זה מדגיש שמדובר בקדשים.
כך ב3-2. א: אותן.
ד: מטמא. שינוי הלשון והענין.
ד: במקדש. שינוי לשון לגריעותא.
ב2: זה.
ד (מ׳אחת׳): כשתהיה. חסרון ושינוי לשון לגריעותא.
ד (מ׳יבוא׳): יבעול. חסך מלה והפסיד את דיוק המשמעות.
ב2: אבל אף.
ד: חולין. אך לשון חכמים כבפנים, ע׳ למשל
גיטין סא. ב3-2: היא. וכך ד (גם פ, ק). ולנוסח הפנים מוסב על ׳דבר זה׳.
ד (מ׳אדם׳): נבדל אדם. שינוי לשון לגריעותא.
בב3 נוסף: י״י. ובד׳: ה׳ מקדשכם. הוסיף לפסוק מילים שאינן בו.