מעשר שני הואיל וטעון הבאת מקום אין מביאין אותו מחו״ל כבכור בהמה לפיכך לא חייבו להפריש מעשר שני בסוריא עכ״ל. וצ״ע דהרי אדרבה בכור הוא דיליף ממעשר שני דאינו בא מחו״ל, וכמבואר
בתמורה דף כ״א [ע״א], ולמה תלי הרמב״ם מעשר שני בבכור, וצ״ע.
ונראה דשני דינים הם, דאחרי דילפינן בכור ממעשר שני דאינו בא מחו״ל, ונתחדש דין מסויים בבכור חו״ל דאינו בר הבאה מחו״ל, שוב איתקש גם מעשר שני לבכור דהמעשר שני של חו״ל אינו בר הבאה, ונמצא דשני דינים הם במעשר שני, חדא דאינו נוהג כלל מעשר שני בחו״ל, דהרי הוא ממצות התלויות בארץ דאינן נוהגות אלא בארץ, ועוד דאפילו אם היינו מוצאין מעשר שני של חו״ל הוי הדין דאינו בר הבאה מחו״ל כבכור, ולא תקשי דאיך שייך למילף על זה מעשר שני מבכור כיון דבאמת הרי ליכא מעשר שני בחו״ל כלל ואיך נילף מילתא דליתא דכוותיה, אכן כיון דאיתקש מעשר שני לבכור בשאר דברים לענין הבאת מקום, וכמבואר
בתמורה דף כ״א, א״כ ממילא נכלל בההיקש גם הך דינא דהמעשר שני בחו״ל אינו בר הבאה כלל. ולפי זה זהו שכתב הרמב״ם, דהרי איתא בירושלמי פ״ז דפיאה דאין מעשר שני בסוריא, וקשה מאי שנא מעשר שני משאר מצות התלויות בארץ דחייבין בסוריא מדבריהם, ולזה כתב הרמב״ם הטעם, דהא דסוריא דינה כארץ ישראל מדבריהם הוא רק לענין מצות התלויות בארץ דאינן נוהגות אלא בארץ, ובזה הוא דעשו סוריא כארץ ישראל לחייבה מדבריהם, משא״כ לענין הך דינא דאינו בא מחו״ל, לא נשתנית סוריא, והרי היא חו״ל כדין תורה, ומשום הכי הוא דנשתנה מעשר שני משאר מצות התלויות בארץ דאינו נוהג בסוריא, כיון דאית ביה הך גזירת הכתוב דאינו בא מחו״ל, דבזה הרי סוריא שוה לחו״ל, וכמו שנתבאר. ועיין ברמב״ם פ״ט ממעשר שני הל״א שכתב וז״ל וכשם שאין מעשר שני בסוריא כך אין נטע רבעי בסוריא עכ״ל, והוא מהירושלמי פ״ז דפאה דנטע רבעי אינו נוהג בסוריא משום דאיתקש למעשר שני בגזירה שוה דקדש קדש, ולכאורה צ״ע דל״ל לגזירה שוה דקדש קדש, והלא נטע רבעי הוא ממצות התלויות בארץ כמו מעשר שני, אכן לפי המבואר הרי ניחא, דכיון דכל הפטור של סוריא הוא רק משום היקשא דבכור דאינו בא מחו״ל דבזה סוריא דינה כחו״ל, וההיקש הרי נאמר רק במעשר שני, וע״כ צריכינן להגזירה שוה דקדש קדש, וילפינן רבעי ממעשר שני.
והנה בהשגות ז״ל אין הטעם הזה מספיק דר״ע הוא דס״ל הכי ולא אמר אלא ליקרב אבל ליקדש מיהא קדוש וכו׳ עכ״ל, וצ״ע דברי הראב״ד, דהרי גם בדברי הרמב״ם מבואר דההיקש מבכור הוא רק לענין שאינו בר הבאת מקום ולא להפקיע דין מעשר ואיסורו, ורק דזהו טעמא על מה דלא גזרו בסוריא, וכמו שסיים בטעמא וז״ל לפיכך לא חייבו להפריש מעשר שני בסוריא עכ״ל, וא״כ מה זה שהשיג הראב״ד מהא דליקדש מיהא קדוש. ואשר יראה לומר בזה, דדעת הראב״ד היא, דבאמת מניעת דין הקרבה שבבכור ומניעת דין הבאת מקום שבמעשר שני שני דינים שונים הם, ולא שייך כלל למילפינהו בהיקשא זה מזה, דלענין הקרבה איכא דין פסלות וכשרות, משא״כ לענין דין הבאת מקום של מעשר שני, וממילא דלא שייך למילף מהא דבכור חו״ל נפסל מהקרבה לענין דין הבאת מקום של מעשר שני, דלא שייך ביה דין פסלות כלל, ואפילו אם נימא דהא דבכור חו״ל אינו קרב הוא לאו משום דין פסלות, כי אם דהוי גזירת הכתוב של מניעת דין הקרבה, ג״כ י״ל דליכא למילף מינה דין הבאת מקום של מעשר שני, ושונים הם זה מזה, דלא חלה על זה מדת ההיקש כלל למילפינהו מהדדי, ומכל שכן כיון דבאמת הרי עיקר ההיקש לא יוכל לחול כלל על מעשר שני של חו״ל, דהוי דבר שאינו דהלא אין מעשר שני נוהג בחו״ל, ועיקר ההיקש הוא רק ללמוד בכור ממעשר שני וכמבואר בסוגיא דתמורה דף כ״א, ורק דאנו באין לדון ולומר דמאחר דאיתקשו מיהא בכור ומעשר שני להדדי, א״כ ממילא דכשם שאין בכור של חו״ל קרב כך אין במעשר שני של חו״ל דין הבאת מקום, וכל כי האי גוונא ודאי הדין נוטה דכיון דהויין שני דינים שונים אין זה שייך כלל להיקשא דבכור ומעשר שני להדדי, ופשיטא דההבאת מקום מועיל לו כיון דהוא חלות היתרא הבא מאליו ולא יהא של חו״ל חמור משל א״י, ואין זה שייך כלל לענין הקרבה של בכור. אכן אם היה הדין בבכור חו״ל דאין בו דין בכור כלל, אז שפיר הוה שייך למילף מיניה גם למעשר שני שלא יהא דין מעשר שני נוהג בחו״ל, כיון דבזה הרי בכור ומעשר שני איתקשו להדדי. אשר ע״כ זהו שכתב הראב״ד דאפילו ר״ע לא קאמר אלא ליקרב אבל ליקדש מיהא קדוש, ר״ל דכיון דגם בחו״ל נוהג עיקר דין בכור, וכל דינו הוא רק דאינו קרב, א״כ ממילא דאין זה ענין כלל לדין הבאת מקום של מעשר שני שהוא היתרא דממילא, וממילא דמעשר שני של חו״ל צריך להיות בר הבאת מקום להיות נאכל בירושלים אם אך היה נוהג מעשר שני בחו״ל, וממילא דמעשר שני דומה לשאר תרומות ומעשרות דנוהגות בסוריא.
והנה בפ״א מה׳ בכורות פסק הרמב״ם ז״ל מצות בכור בהמה טהורה נוהגת בארץ ובחו״ל ואין מביאין בכורות מחו״ל וכו׳ אלא הרי הוא כחולין ויאכל במומו עכ״ל, ובהשגות שם ז״ל טעות הוא זה ואפילו לר״ע דאית ליה האי סברא לא אמר אלא ליקרב אבל קדושת בכור יש בו ואינו נגזז ונעבד ואינו נאכל אלא במומו עכ״ל, ולכאורה צ״ע ביאור ההשגה, דהרי גם בדברי הרמב״ם מבואר להדיא דקדושת בכור יש בו וכמו שכתב להדיא דיאכל במומו, הרי דבלא מום אינו ניתר באכילה, ועל מה זה באה ההשגה. ונראה, דהנה ביסוד הדין דבכור אינו בא מחו״ל צ״ע, אם הוא זה דין בפני עצמו של מניעת הקרבה, דבכור חו״ל אינו קרב, אבל בעצם דין קדושת בכור ליכא שום נפקותא בין בכור חו״ל לבכור א״י, או דנימא דהא דבכור חו״ל אינו קרב הוא זה בעצם קדושתו, דכל דין קדושת בכור שלו הוא רק לענין איסורי בכור ואיסורי קדש, אבל לענין דין הקרבה הרי הוא מופקע מעצם דין בכורה, וכל לענין הקרבה אמרינן דאין בכור נוהג בחו״ל. ונראה דזה מבואר בדברי הרמב״ם שכתב דהרי הוא כחולין, ור״ל דלענין הקרבה הרי הוא כחולין ואין בו דין בכור כלל. אשר ע״כ זהו שהשיג הראב״ד במה שכתב לא אמר אלא ליקרב אבל קדושת בכור יש בו, ר״ל דגם זה שאינו קרב הוא ג״כ גזירת הכתוב של מניעת הקרבה, אבל לא משום חסרון קדושה, ולא משום חסרון חלות דין בכור. אשר לפ״ז ניחא שפיר דעת הרמב״ם דדין הבאת מקום של מעשר שני נלמד מדין הקרבה דבכור שאינו בחו״ל, ואע״ג דהוויין שני ענינים שונים, כיון דלדעת הרמב״ם יסוד הדין של בכור חו״ל דאינו קרב אין זה דין מניעת הקרבה, כי אם דהוי דין הפקעת בכורה, דלענין הקרבה אין בו דין בכור כלל, א״כ שפיר ילפינן מיניה גם למעשר שני, דלענין הבאת מקום פקע מיניה שם מעשר, דבזה הרי איתקשו בכור ומעשר שני להדדי דאינן באין מחו״ל, וממילא דחסר לו כל הדין של הבאת מקום. אכן כל זה לדעת הרמב״ם דחסרון דין הקרבה שבבכור חו״ל הוא זה דין בעצם קדושתו, אבל הראב״ד לטעמיה דס״ל דבכור חו״ל הוא שוה בקדושתו לבכור א״י, וכל דינו הוא רק חלות דין בפני עצמו של מניעת הקרבה, ע״כ זהו שהשיג דאין לדמות דין מניעת הקרבה לדין הבאת מקום שהוא היתרא דממילא, וכמו שנתבאר.
והנה כל זה לפי הגירסות שברמב״ם שלפנינו דבכור חוץ לארץ יאכל במומו, ואם כן הרי דעת הרמב״ם דכל איסורי בכור איכא גם בבכור חו״ל ורק דאינו קרב, אכן בטור סי׳ ש״ו הביא דדעת הרמב״ם היא דבכור חו״ל אין בו דין בכור כלל אלא הרי הוא חולין לכל, וכן נראה מדברי הרמב״ן והרא״ש שהיה להם כן הגירסא בדברי הרמב״ם, ולפי זה דברי הרמב״ם והראב״ד מתפרשים כפשוטן, דהרמב״ם לטעמיה דבכור אינו בא מחו״ל ע״כ ילפינן מיניה דגם מעשר שני אינו בא מחו״ל, והראב״ד לטעמי׳ דבכור בא מחו״ל ורק דאינו קרב, ע״כ זהו שהשיג דלפי זה אין ללמוד ממנה לפטור חו״ל ממעשר שני. אלא דלפי גירסתנו דהילפותא מבכור היא רק דאינו בר הבאת מקום, ולא להפקיע כל חיובו, וא״כ הא נמצא דהא דפטורה לגמרי היא תקנת חכמים מסוימת, דאע״ג דבכל מצות התלויות בארץ סוריא כא״י, מ״מ לא חייבוה במעשר שני הואיל שאינו בר הבאה, וזהו שסיים הרמב״ם לפיכך לא חייבו להפריש מעשר שני בסוריא, ר״ל הואיל שאינו בר הבאה, משא״כ לפי גירסת הטור, הרי הילפותא מבכור מועיל להפקיע כל חיובא דמעשר שני, א״כ מש״כ הרמב״ם לפיכך לא חייבו ר״ל דהואיל דהפטור חו״ל שבו הוא מהיקשא דבכור לפיכך אין זה בכלל תקנת חכמים דסוריא כא״י, וכמו שנתבאר דלענין היקשא דבכור סוריא כחו״ל.