×
Mikraot Gedolot Tutorial
 
(א) אחר שמפרישין מעשר ראשון בכל שנה, מפרישין מעשר שני, שנאמר ״עשר תעשר את כל תבואת זרעך״ וכו׳ (דברים י״ד:כ״ב). ובשנה שלישית ושישית מפרישין מעשר עני חלף מעשר שני, כמו שביארנו:
After1 separating the first tithe every year, we separate the second tithe,⁠2as [Deuteronomy 14:22] states: "You shall certainly tithe the produce of your crops.⁠"3 In the third and sixth years [of the seven year agricultural cycle], we separate the tithe for the poor instead of the second tithe, as we explained.⁠4
1. For preferably, the tithes should be separated in order, as stated in Hilchot Terumah 3:23.
2. Sefer HaMitzvot (positive commandment 128) and Sefer HaChinuch (mitzvah 473) include this commandment among the 613 mitzvot of the Torah. In Sefer HaMitzvot, the Rambam states that separating the second tithe and partaking of it in Jerusalem are considered two facets of one mitzvah. The Ramban (in his Hosafot to Sefer HaMitzvot) differs and considers partaking of the produce in Jerusalem as another positive mitzvah.
3. From the context of the passage, it is obvious that it is referring to another tithe and not to the first tithe which is given to the Levites.
4. Hilchot Matanot Aniyim 6:3; Hilchot Ma'aser 9:3-4.
משנה תורה דפוסיםמקורות וקישוריםרדב״זכסף משנהעודהכל
אַחַר שֶׁמַּפְרִישִׁין מַעֲשֵׂר רִאשׁוֹן בְּכׇל שָׁנָה מַפְרִישִׁין מַעֲשֵׂר שֵׁנִי שֶׁנֶּאֱמַר (דברים י״ד:כ״ב) עַשֵּׂר תְּעַשֵּׂר אֵת כׇּל תְּבוּאַת זַרְעֶךָ. וּבְשָׁנָה שְׁלִישִׁית וְשִׁשִּׁית מַפְרִישִׁין מַעֲשַׂר עָנִי חֵלֶף מַעֲשֵׂר שֵׁנִי כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ:
אחר שמפרישין מעשר ראשון וכו׳. זה מבואר שאם אין ראשון אין שני ולכן צריך להפריש אותם על הסדר שנאמר מלאתך ודמעך לא תאחר ואם הקדים שני לראשון עובר בלאו זה. ומעשר עני כלל רבינו בכלל הלכות מתנות עניים ועליו נאמר מקצה שלש שנים תוציא את כל מעשר תבואתך בשנה ההיא והנחת בשעריך ובא הלוי וגו׳:
אחר שמפרישין וכו׳ ובשנה שלישית וששית מפרישין מעשר עני וכו׳ – פירקא קמא דראש השנה עלה י״ב:
ומ״ש: כמו שביארנו – הוא בפרק ששי ממתנות עניים:
משנה תורה דפוסיםמקורות וקישוריםרדב״זכסף משנההכל
 
(ב) באחד בתשרי הוא ראש השנה למעשר תבואה וקטניות וירקות. וכל מקום שנאמר ראש השנה סתםא, הוא באחד בתשרי. ובחמישה עשר בשבט ראש השנה למעשרב האילנות:
כיצד, תבואה וקטניות שהגיעו לעונת המעשרות לפני ראש השנה של שלישית, אף על פי שנגמרו ונאספו בשלישית, מפרישין מהן מעשר שני. ואם לא באו לעונת המעשרות אלא אחר ראש השנה של שלישית, מפרישין מהן מעשר עני:
וכן, פירות האילן שבאו לעונת המעשרות קודם חמישה עשר בשבט של שלישית, אף על פי שנגמרו ונאספו אחרי כן בסוף שנה שלישית, מתעשרין לשעבר, ומפרישין מהן מעשר שני. וכן, אם באו לעונת המעשרות קודם חמישה עשר בשבט של רביעית, אף על פי שנגמרו ונאספו ברביעית, מפרישין מהן מעשר עני. ואם באו לעונת המעשרות אחר חמישה עשר בשבט, מתעשרין להבא.
The first of Tishrei is the beginning of the year with regard to the reckoning of the tithes1 for grain, legumes,⁠2 and vegetables. Whenever the term Rosh HaShanah is used [with regard to crops], the intent is the first of Tishrei. The fifteenth of Shvat is the beginning of the year with regard to reckoning the tithes for fruit-trees.
What is implied? If grain or legumes3 reach "the phase of tithing"4 before Rosh HaShanah of the third year,⁠5 the second tithe should be separated from them even though they became fully developed and were gathered in the third year. If, however, they did not reach "the phase of tithing" until after Rosh HaShanah of the third year,⁠6 the tithe for the poor should be separated from them. Similarly, if fruit from trees reaches "the phase of tithing" before the fifteenth of Shvat in the third year, it should be tithed according to the previous year and the second tithe should be separated from it even though it became fully developed and was gathered at the end of the third year. Similarly, if it reaches "the phase of tithing" before the fifteenth of Shvat in the fourth year, the tithe for the poor should be separated from it even though it became fully developed and was gathered at the end of the fourth year. If it reaches "the phase of tithing" after the fifteenth of Shvat, it should be tithed like the produce of the coming year.
1. I.e., with regard to the reckoning of the years of the agricultural cycle. These concepts also apply to with regard to the Sabbatical year.
2. This is the popular translation of the Hebrew term kitniyot. More particularly, the Hebrew term includes many species that are not legumes.
3. Vegetables are not mentioned here, because different laws apply to them, as stated in Halachah 4. With regard to kitniyot, note, however, Halachah 8.
4. I.e., one third of their full growth, as stated in Hilchot Ma'aser 2:5.
5. I.e., they reached this level of growth during the second year of the agricultural cycle. As mentioned above, the second tithe is separated in the second year of the agricultural cycle and the tithe for the poor in the third year.
6. Even though their initial growth was in the second year.
א. בד׳ לית. וחסרון הניכר הוא, כי ארבעה ראשי שנים הם (ר״ה ב.), ר׳ המשפט הבא.
ב. ב1: לאילן ולמעשר. ע׳ להלן ט, ט.
משנה תורה דפוסיםמקורות וקישוריםרדב״זכסף משנהעודהכל
בְּאֶחָד בְּתִשְׁרֵי הוּא רֹאשׁ הַשָּׁנָה לְמַעֲשַׂר תְּבוּאוֹת וְקִטְנִיּוֹת וִירָקוֹת. וְכׇל מָקוֹם שֶׁנֶּאֱמַר רֹאשׁ הַשָּׁנָה הוּא אֶחָד בְּתִשְׁרֵי. וּבְט״ו בִּשְׁבָט הוּא רֹאשׁ הַשָּׁנָה לְמַעֲשַׂר הָאִילָנוֹת. כֵּיצַד. תְּבוּאָה וְקִטְנִיּוֹת שֶׁהִגִּיעוּ לְעוֹנַת הַמַּעַשְׂרוֹת לִפְנֵי רֹאשׁ הַשָּׁנָה שֶׁל שְׁלִישִׁית אַף עַל פִּי שֶׁנִּגְמְרוּ וְנֶאֶסְפוּ בַּשְּׁלִישִׁית מַפְרִישִׁין מֵהֶן מַעֲשֵׂר שֵׁנִי. וְאִם לֹא בָּאוּ לְעוֹנַת הַמַּעַשְׂרוֹת אֶלָּא לְאַחַר רֹאשׁ הַשָּׁנָה שֶׁל שְׁלִישִׁית מַפְרִישִׁין מֵהֶן מַעֲשַׂר עָנִי. וְכֵן פֵּרוֹת הָאִילָן שֶׁבָּאוּ לְעוֹנַת הַמַּעַשְׂרוֹת קֹדֶם ט״ו בִּשְׁבָט שֶׁל שְׁלִישִׁית אַף עַל פִּי שֶׁנִּגְמְרוּ וְנֶאֶסְפוּ אַחַר כֵּן בְּסוֹף שָׁנָה שְׁלִישִׁית מִתְעַשְּׂרִין לְשֶׁעָבַר וּמַפְרִישִׁין מֵהֶן מַעֲשֵׂר שֵׁנִי. וְכֵן אִם בָּאוּ לְעוֹנַת הַמַּעַשְׂרוֹת קֹדֶם ט״ו בִּשְׁבָט שֶׁל רְבִיעִית אַף עַל פִּי שֶׁנִּגְמְרוּ וְנֶאֶסְפוּ בִּרְבִיעִית מַפְרִישִׁין מֵהֶן מַעֲשֵׂר עָנִי. וְאִם בָּאוּ לְעוֹנַת הַמַּעַשְׂרוֹת אַחַר ט״ו בִּשְׁבָט מִתְעַשְּׂרִין לְהַבָּא:
באחד בתשרי הוא ר״ה וכו׳. פ״ק דר״ה (דף יב) ת״ר ליקט ירק ערב ר״ה עד שלא תבא השמש וחזר וליקט משתבא השמש אין תורמין מזה ע״ז לפי שאין תורמין ומעשרין לא מן החדש על הישן ולא מן הישן על החדש ואם היתה שניה נכנסת לשלישית שניה מעשר ראשון ומעשר שני שלישית מעשר ראשון ומעשר עני והא דקתני ערב ר״ה סתם הוא באחד בתשרי:
ובט״ו בשבט הוא ר״ה לאילנות וכו׳. שם במשנה פלוגתא ופסק כב״ה דאמרינן בט״ו בו:
כיצד תבואה וקטניות וכו׳. זה מבואר פ״ק דר״ה ועונת המעשרות שנינו התלתן משתצמח התבואה והזיתים משיביאו שליש מאי משתצמח משתצמח לזרעים ותניא ר׳ יונתן בן יוסף אומר ועשת את התבואה לשלש השנים אל תקרי לשלש אלא לשליש וכבר ביאר רבינו עונת המעשרות בהלכות מעשר:
וכן פירות האילן וכו׳. שם בברייתא אבל האילן העושה בריכה אחת כגון דקלים וזיתים וחרובין אע״פ שחנטו פירותיהם קודם ט״ו בשבט מתעשרין לשנה הבאה ע״כ דאזלינן בפירות אחר עונת המעשרות דהיינו אם הביאו שליש:
באחד בתשרי הוא ר״ה וכו׳ – משנה שם:
ומה שכתב: ובט״ו בשבט הוא ראש השנה למעשר האילנות – ג״ז שם במשנה:
משנה תורה דפוסיםמקורות וקישוריםרדב״זכסף משנההכל
 
(ג) והחרובין, אף על פי שחנטו פירותיהן קודם חמישה עשר בשבט, מתעשרין להבא, הואיל ומעשרותיהןא מדברי סופרים.⁠ב ייראה לי שאין הדברים אמוריםג אלא בחרובי צלמונה וכיוצא בהן, שאינן ראויין למאכל רוב האדם, והן הן שמעשרותיהן מדברי סופרים, אבל שאר החרובין ייראה לי שהן כשאר פירות האילן:
Even though the fruit of carob trees begin to ripen1 before the fifteenth of Shvat, they should be tithed according to the coming year,⁠2 since [the obligation to] tithe them is of Rabbinic origin.⁠3
It appears to me that this applies only with regard to the carobs that grow in Tzalmona or other similar species that are not fit to be eaten by most people. [Hence,] the obligation to partake of them is Rabbinic in origin.⁠4 It appears to me that other carobs are similar to the rest of the fruit of the trees.⁠5
1. Black spots begin to appear upon them. This is "the phase of tithing" for them, as stated in Hilchot Ma'aser 2:5.
2. I.e., the year when they are harvested.
3. See Hilchot Terumah 3:3; Hilchot Ma'aser 1:9.
Because the obligation is Rabbinic in origin, they are tithed like vegetables for the obligation to tithe them is also of Rabbinic origin.
4. According to Scriptural Law, there is no obligation to tithe them, because most people do not partake of them. Nevertheless since there are some who do partake of them, our Sages imposed this obligation.
5. And the mitzvah of tithing them is of Scriptural origin.
The Ra'avad differs with the Rambam, maintaining that the carobs of Tzalmona need not be tithed at all and that the obligation to tithe all trees is Rabbinic in origin. The Ra'avad and the Kesef Mishneh discuss these points at length.
א. ד: ומתעשרות. וכן לקמן ׳שמתעשרות׳. אך לפני שלש מילים כתוב ׳מתעשרין׳ בל׳ זכר.
ב. בב1, ת2 יש כאן הלכה חדשה.
ג. כך ב1, ת2 (ת2: אמורין). א: מראין.
משנה תורה דפוסיםמקורות וקישוריםראב״דרדב״זכסף משנהמשנה למלךמעשה רקחמרכבת המשנה מהדורה בתראאור שמחעודהכל
וְהֶחָרוּבִין אַף עַל פִּי שֶׁחָנְטוּ פֵּרוֹתֵיהֶן קֹדֶם ט״ו בִּשְׁבָט מִתְעַשְּׂרִין לְהַבָּא. הוֹאִיל וּמִתְעַשְּׂרוֹת מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים. יֵרָאֶה לִי שֶׁאֵין הַדְּבָרִים אֲמוּרִין אֶלָּא בְּחָרוּבֵי צַלְמוֹנָה וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן שֶׁאֵין רְאוּיִין לְמַאֲכַל רֹב הָאָדָם. וְהֵן הֵן שֶׁמִּתְעַשְּׂרוֹת מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים. אֲבָל שְׁאָר הֶחָרוּבִין יֵרָאֶה לִי שֶׁהֵן כִּשְׁאָר פֵּרוֹת הָאִילָן:
והחרובין אע״פ שחנטו פירותיהן וכו׳ עד שהן כשאר פירות האילן – א״א אין סברתו נכונה שלא חילקו בגמרא דר״ה אלא בין מעשר לשביעית אבל בין פירות לפירות לא חלקו ואם כדבריו מה ענין בנות שוח אצל חרובי שיטה וצלמונה שהן פסולת מינן ועוד אני אומר דחרובי שיטה וצלמונה פטורין הן לגמרי אבל כל פירות האילן מדבריהם חוץ מתירוש ויצהר וכשאמרו בגמרא אמינא לך אנא מעשר חרובין דרבנן הוא הדין לכל פירות האילן שהן מדרבנן אלא הכי קאמר ליה כיון שמעשר האילן מדרבנן אם נהגו שלא כדין לא מיחו בידם והטעם שנהגו בחרובין אחר לקיטה ולא נהגו בשאר אילנות אפשר מפני שרוב העולם אין רצין אחריהם כשאר פירות ומניחין אותן באילן הרבה לפיכך לא נחשבו בעיניהם עד שעת לקיטה מ״מ לא היה אלא מנהג והיכא דנהוג נהוג והיכא דלא נהוג לא נהוג והולכין אחר חנטה.
והחרובין אע״פ שחנטו פירותיהן וכו׳. תמיה לי טובא הלא שאר פירות האילן נמי לא אזיל בהו בתר חנטה אלא בתר עונת המעשרות א״כ מה חילוק יש בין שאר פירות האילן לחרובים שהוצרך לומר מפני שמעשרותיהם מדברי סופרים ובחרובי צלמונה ותו קשה כמאן פסק אי כת״ק דברייתא דתניא אילן שחנטו פירותיו קודם ט״ו בשבט מתעשר לשנה שעברה וכו׳ ואזיל בתר חנטה ואי כחנניה הרי השוה דקלים וזיתים וחרובין ותו דלא אשכחנא בהך סוגיא מאן דאזיל בתר עונת המעשרות אלא בתבואה וזיתים דאמרי׳ התם אמור רבנן אילן בתר חנטה תבואה וזיתים בתר שליש ירק בתר לקיטה והיינו ת״ק דברייתא וכן כתב רש״י ז״ל ואי רבי נחמיה לא הזכיר אלא שאין הולכין אחר חנטה ולעולם אזיל בתר לקיטה וכן כתב רש״י אבל אילן שפירותיו נלקטים כאחד בתר לקיטה אזלינן בהו ע״כ משמע שאין שם אלא שתי סברות או בתר חנטה או בתר לקיטה וי״ל שרבינו סובר דכל שאר האילנות חייבין במעשר מן התורה כאשר כתב בהלכות מעשר ולפיכך פסק כרבי נחמיה דמשוה כל האילנות דתני אבל האילן העושה בריכה אחת כגון דקלים וזיתים וחרובין והשתא ניחא אמאי קתני זיתים הלא ת״ק מודה בזיתים אלא ה״ק ליה כי היכי דאתה מודה בזיתים דלא אזלינן בתר חנטה ה״ה לכל האילנות דחד טעמא הוא ובזה פסק כרבי נחמיה דמסתבר טעמיה כיון דכולהו חייבין מן התורה אבל במה דסבר ר׳ נחמיה דאזלינן בהו בתר לקיטה לא פסק כוותיה דלא אזלינן בתר לקיטה אלא בירק ובאתרוג משום דגדלים על כל מים ופסק כת״ק דברייתא דאמר תבואה וזיתים בתר שליש וטעמא מאי בהני משום דבהבאת שליש הגיעו לעונת המעשרות אף כל האילנות כיון שכולם חייבים מן התורה אזלינן בהו בתר עונת המעשרות כל חד וחד כדאית ליה ירושלמי בפירות הלכו אחר שליש ובאורז אחר השרשה ובירק אחר לקיטה. והשתא אבאר הסוגיא לפי שיטת רבינו ת״ר אילן שחנטו פירותיו קודם ט״ו בשבט וכו׳ בשאר אילנות חוץ מהזית איירי ואמר ר׳ נחמיה בד״א באילן שעושה כעין שתי בריכות שאין פירותיו נלקטין ביחד ומשום הכי אזלינן בהו בתר חנטה אבל אילן העושה בריכה אחת כגון דקלים וזיתים וחרובין אע״פ שחנטו פירותיהן קודם ט״ו בשבט מתעשרין לשנה הבאה כיון שנלקטים כאחת אזלינן בהו בתר לקיטה אמר רבי יוחנן נהגו העם בחרובין כרבי נחמיה ואזלינן בהו בתר לקיטה אבל בשאר אילנות לא נהגו כרבי נחמיה ולא ביאר רבי יוחנן בשאר אילנות ואפשר דסבר רבי יוחנן כרבי נחמיה במה שהשוה כל האילנות והוקשה לו לרבינו מאי שנא שנהגו בחרובין אחר לקיטה כיון שכל האילנות חייבין במעשר מן התורה ותירץ משום דהוו מדברי סופרים והיינו חרובי צלמונה איתיביה ר״ל לרבי יוחנן בנות שוח שביעית שלהן שניה מפני שעושות לשלש שנים ואזלינן בהו בתר חנטה ובנות שוח הם תאנים רעות שגרמו שוחה לעולם ואין רוב בני אדם אוכלים אותם והם הגרועים שבמין התאנים דומיא דחרובי צלמונה ומסיק ולימא ליה כי אמינא לך אנא מעשר חרובין דרבנן ואת אמרת לי שביעית דאורייתא כלומר אמינא לך אנא מעשר חרובין גרועין שהיא מדרבנן ואת אמרת לי שביעית שהיא נוהגת מן התורה אפי׳ בפירות הגרועין. ומה שכתב רבינו והחרובין אע״פ שחנטו פירותיהם קודם ט״ו לשבט לישנא דרבי נחמיה נקט אבל לאו למימרא דאזלינן בהו אחר עונת המעשרות כשאר אילנות אלא בתר לקיטה כסברת רבי נחמיה בכל האילנות כדכתב רש״י ז״ל וכל הסוגיא מתפרשת יפה לפי שיטת רבינו והראב״ד ז״ל אזיל לשיטתיה שהוא סובר דאין האילנות חייבין במעשר מן התורה חוץ מתירוש ויצהר ודחק עצמו לתרץ כאשר תראה מלשונו ומ״מ כן נראה דעת רש״י והתוספות וקשיא לי מאי שנא דאזיל תנא דברייתא בזיתים בתר שליש ובענבים בתר חנטה והלא שניהם מן התורה אפי׳ לפי שיטת הראב״ד ז״ל ורש״י ז״ל כתב דה״ה לענבים דאזלינן בהו בתר שליש וצ״ל דחדא מינייהו נקט:
והחרובין אע״פ שחנטו פירותיהם וכו׳ – שם עלה ט״ו ע״ב ת״ר אילן שחנטו פירותיו וכו׳ עד אם קיבלה אם לא קיבלה:
ומ״ש רבינו: יראה לי שאין הדברים אמורים וכו׳ – כתב הראב״ד: אין סברתו נכונה וכו׳. וי״ל דרבינו לטעמיה דסבר דכל הדומה לדגן תירוש ויצהר חייב בתרומה ומעשרות מן התורה כדמשמע מדבריו בפ״ב מהלכות תרומות אבל קשה הא דאמרינן ר״פ כיצד מברכין (ברכות ל״ו) ה״א ה״מ במעשר אילן דבארץ גופה דרבנן ושמא י״ל שיפרש רבינו דהתם בפירות גרועים דוקא דומיא דצלף דביה איירי התם דלא הוי דומיא דתירוש ויצהר. ומ״ש שלא חילקו אלא בין מעשר לשביעית וכו׳ כלומר דאיכא מ״ד התם אתרוג בת ששית שנכנסה לשביעית פטורה מן המעשר ופטורה מן הביעור. ומה שכתב ואם כדבריו מה ענין בנות שוח וכו׳ טעמו שאם כדברי רבינו דהא דאמר רבי נחמיה והחרובין שחנטו פירותיהם וכו׳ בחרובי צלמונה שהם גרועות הדברים אמורים אם כן מאי מותיב ר״ל מבנות שוח ולי קשה עוד דקתני רבי נחמיה כגון דקלים וזיתים וחרובין קתני חרובין דומיא דדקלים וזיתים שאינם פסולת מינם ואפשר דה״ק רבינו יראה לי שמה שנהגו העם כרבי נחמיה בחרובין לא נהגו כן אלא בחרובי צלמונה וכיוצא בהן וכו׳ שאע״פ שרבי נחמיה בכל פירות האילן שעושין בריכה אחת אמרה לא נהגו כמותו אלא בחרובין ולא בכל החרובין אלא בחרובי צלמונה:
יראה לי שאין הדברים אמורים אלא בחרובי צלמונה כו׳. עיין לעיל בפרק א׳ מהלכות מעשר דין ט׳:
והחרובין וכו׳. לכאורה קשה טובא שדין זה הוא סברת רבי נחמיה בגמרא דר״ה דף ט״ו ורבנן פליגי עליה ורבי יוחנן אמר דנהגו העם כר׳ נחמיה בחרובין א״כ לענין הלכה יש לנו לפסוק כרבנן והכי הו״ל לרבינו לכתוב והו״ל להוסיף שנהגו העם לילך אחר זמן הלקיטה והנה כבר ידוע שהראב״ד ז״ל השיג על רבינו ומרן ז״ל הליץ עליו אלא שלעיקר השגתו דמה ענין בנות שוח לחרובי צלמונה וכו׳ הנה ידוע מ״ש התוס׳ דבנות שוח הם פירות גרועים וכיון שכן יש לדמותן לחרובי צלמונה אך למ״ש מרן דקתני חרובין דומיא דדקלין וזיתים ותירץ דדעת רבינו שלא נהגו בחרובין כר״נ אינו אלא בחרובי צלמונה וכו׳ ע״כ. אכתי קשה מה שהקשיתי בתחילה דרבינו לא היה לו להזכירו כדרך דין גמור אלא כדרך מנהג בעלמא דהא בגמרא מוכח דהלכתא כרבנן דא״ל במקום איסורא כי נהגו שבקינן להו ופי׳ התוס׳ שם דאף אי עבוד עובדא מהדרינן ליה כיון דאיכא איסורא דהלכה כרבנן ע״כ. ולדעת רבינו צ״ל דכל זה אינו אלא דרך שקלא וטריא אמנם למסקנא דמילתא אם קבלה רבי יוחנן אם לא קבלה ופי׳ רש״י והאי דאשתיק משום דלא איכפת ליה דלא דמי מעשר פירות האילן דרבנן לאחמורי ביה כשבועות דאורייתא ע״כ וזה רמזו רבינו במ״ש הואיל ומתעשרות מדברי סופרים כלומר דמטעם זה סמכינן אדרבי יוחנן להקל ולקובעו הלכה ויש לדייק זה עוד ממה שציין מרן ז״ל בתחילת דבריו עד אם קבלה אם לא קבלה כלומר דמזה קבע הדין רבינו ודו״ק:
והחרובין וכו׳. עיין השגות ועיין מ״ש פ״א מהל׳ מעשר ה״ט.
והחרובין וכו׳ יראה לי כו׳ אבל שאר כו׳.
נ״ב עיין ירושלמי ריש פרק בנות שוח משמע כרבינו:
משנה תורה דפוסיםמקורות וקישוריםראב״דרדב״זכסף משנהמשנה למלךמעשה רקחמרכבת המשנה מהדורה בתראאור שמחהכל
 
(ד) הירק, בשעת לקיטתוא עישורו. כיצד, אם נלקט ביום ראש השנה של שלישית, אף על פי שבא לעונת המעשרות ונגמר בשניה, מפרישין ממנו מעשר עני, ואם נלקט ברביעית, מעשר שני:
Vegetables should be tithed according to the year when they are harvested.⁠1 What is implied? If they are harvested on the day of Rosh HaShanah of the third year,⁠2 the tithe for the poor should be separated from them even though they reached "the phase of tithing"3 and [indeed,] fully matured4 in the second year. If they were harvested in the fourth year, the second tithe should be separated from them.
1. Our Sages (Kiddushin 3a) explain the difference between vegetables and other crops. Unlike other crops for which the water from the rains suffice, vegetables require irrigation.
2. It is forbidden for a Jew to harvest produce on Rosh HaShanah. We are speaking about produce belonging to a Jew harvested by a gentile.
3. In contrast to the fruit mentioned in Halachah 4.
4. In contrast to the species mentioned in Halachah 8.
א. כך ב1, ת2, וכ״ה במשנה ביכורים ב, ו בכ״י רבנו. א: ליקוטו.
משנה תורה דפוסיםמקורות וקישוריםרדב״זכסף משנהעודהכל
הַיָּרָק בִּשְׁעַת לְקִיטָתוֹ עִשּׂוּרוֹ. כֵּיצַד. אִם נִלְקַט בְּיוֹם רֹאשׁ הַשָּׁנָה שֶׁל שְׁלִישִׁית אַף עַל פִּי שֶׁבָּא לְעוֹנַת הַמַּעַשְׂרוֹת וְנִגְמַר בַּשְּׁנִיָּה מַפְרִישִׁין מִמֶּנּוּ מַעֲשַׂר עָנִי. וְאִם נִלְקַט בָּרְבִיעִית מַעֲשֵׂר שֵׁנִי:
הירק בתר לקיטתו עישורו וכו׳. שם ת״ר ליקט ירק ערב ר״ה עד שלא תבא השמש וחזר וליקט משתבא השמש אין תורמים ומעשרין מזה על זה לפי שאין תורמין ומעשרין לא מן החדש על הישן ולא מן הישן על החדש ואם היתה שניה הנכנסת לשלישית שניה מעשר ראשון ומעשר שני שלישית מעשר ראשון ומעשר עני כלומר מה שנלקט בשנה שניה של שמטה מעשר ראשון ושני ומה שנלקט בשלישית של שמטה מעשר ראשון ומעשר עני:
הירק בשעת לקיטתו עישורו וכו׳:
משנה תורה דפוסיםמקורות וקישוריםרדב״זכסף משנההכל
 
(ה) וכן האתרוג בלבד משאר פירות האילן הרי הוא כירק, והולכין אחר לקיטתו, בין למעשר בין לשביעית. כיצד, אם נלקט בשלישית אחר חמישה עשר בשבט, מפרישין ממנו מעשר עני, אף על פי שנגמר בשניה. וכן אם נלקט ברביעית קודם חמישה עשר בשבט, מפרישין ממנו מעשר עני. נלקט בה אחר חמישה עשר בשבט, מפרישין ממנו מעשר שני.
Similarly, among fruit from trees, only an esrog is like a vegetable,⁠1 [i.e., the laws governing it] whether for tithes or the Sabbatical year are dependent on when it is harvested.
What is implied?⁠2 If it was harvested in the third year after the fifteenth of Shvat, the tithe for the poor should be separated from it even though its growth was completed in the second year. Similarly, if it was gathered in the fourth year before the fifteenth of Shvat, the tithe for the poor should be separated from it.⁠3 If it was harvested in the fourth year after the fifteenth of Shvat, the second tithe should be separated from it.
1. For it also requires water from irrigation.
2. Here the Rambam is outlining the laws governing the tithes. The laws governing the Sabbatical year are described in Hilchot Shemitah 4:12.
3. Because with regard to trees, the fourth year does not start until the fifteenth of Shvat.
משנה תורה דפוסיםמקורות וקישוריםראב״דרדב״זכסף משנהמעשה רקחשער המלךמרכבת המשנה מהדורה בתראאור שמחעודהכל
וְכֵן הָאֶתְרוֹג בִּלְבַד מִשְּׁאָר פֵּרוֹת הָאִילָן הֲרֵי הוּא כְּיָרָק וְהוֹלְכִין אַחַר לְקִיטָתוֹ בֵּין לְמַעֲשֵׂר בֵּין לִשְׁבִיעִית. כֵּיצַד. אִם נִלְקַט בַּשְּׁלִישִׁית אַחַר ט״ו בִּשְׁבָט מַפְרִישִׁין מִמֶּנּוּ מַעֲשַׂר עָנִי אַף עַל פִּי שֶׁנִּגְמְרָה בַּשְּׁנִיָּה. וְכֵן אִם נִלְקַט בָּרְבִיעִית קֹדֶם ט״ו בִּשְׁבָט מַפְרִישִׁין מִמֶּנּוּ מַעֲשַׂר עָנִי. נִלְקַט בָּרְבִיעִית אַחַר ט״ו בִּשְׁבָט מַפְרִישִׁין מִמֶּנּוּ מַעֲשֵׂר שֵׁנִי:
וכן האתרוג בלבד וכו׳ עד חייבת במעשרות – א״א כמה דבריו מבולבלים ומקולקלים ומשובשים והוא תופס דברי רבי יוחנן ור״ש בן לקיש דאמרי תרוייהו אתרוג בת ששית שנכנסת לשביעית לעולם ששית וחייבים עליה משום טבל ופטורה מן הביעור ואם כן היינו אחר חנטה לשביעית מיהו לענין מעשר שני ומעשר עני אזלינן בתר לקיטה כר״י.
וכן האתרוג בלבד וכו׳. פסק כרבותינו דאושא נמנו וגמרו אתרוג אחר לקיטתו בין למעשר בין לשביעית ואמרינן עלה איתמר רבי יוחנן ור״ל דאמרי תרווייהו אתרוג בת ששית שנכנסה לשביעית אפי׳ כזית ונעשית ככר חייבין עליה משום טבל. ולכאורה משמע דרבי יוחנן ור״ל כרבי יוסי בן אבטולמוס שהעיד משום חמשה זקנים אתרוג אחר לקיטתו למעשר ואחר חנטה לשביעית וא״כ קשיא על רבינו איך פסק כרבותינו דאושא דאזלי בתר לקיטה לשביעית וכרבי יוחנן ור״ל דאזלי בתר חנטה לשביעית וזו היא השגתו של הראב״ד ז״ל אבל כד מעיינת בה שפיר תשכח דלאו הכי הוא דלא מסתבר דרבי יוחנן ור״ל פליגי על מה שנמנו באושא אלא אתו לפרושי דהא דנמנו באושא דאתרוג בתר לקיטה לשביעית היינו דוקא להחמיר דנוהג באתרוג זה כל חומרי שביעית לאפוקי מדרבי יוסי דאמר בתר חנטה לפטור אותו מדין שביעית אבל לדון בו דיני שביעית להקל לא נמנו על זה וזהו שאמרו רבי יוחנן ור״ל בת ששית שנכנסת לשביעית לעולם ששית ונוהג בו כל דיני ששית להחמיר והרי הוא טבל כללא דמילתא דאזלינן באתרוג אחר חנטה ואחר לקיטה להחמיר וטעמא רבה איכא דאית ביה תרתי דהוא אילן וגדל על כל מים כירק וזהו שכתב רבינו ואע״פ שהולכין אחר לקיטתו וכו׳ ודוק ותשכח שעלו דברי רבינו כהוגן וכשורה בלא בלבול ושבוש:
וכן האתרוג בלבד וכו׳ – משנה פרק שני דבכורים (משנה ו׳) וכרבן גמליאל ואיתיה בפ״ק דר״ה (דף ג׳ וי״ד):
וכן האתרוג בלבד וכו׳ בין למעשר בין לשביעית. כתב מרן ז״ל דפסק כרבן גמליאל ע״כ. וקשה טובא דר״ג השווהו לאילן לערלה ולרבעי ולשביעית והשווהו לירק בדרך אחד שבשעת לקיטתו עישורו ורבינו כתב דהולכים אחר לקיטתו בין למעשר בין לשביעית ובאמת שדברי רבינו ג״כ מצד עצמן קשים וסתרי אהדדי דכאן כתב דהולכים אחר לקיטתו בין למעשר בין לשביעית ולקמיה כתב דאתרוג בת ששית שנכנסה לשביעית אפילו היתה כזית ונעשית כככר (כלומר שגדלה הרבה) חייבת במעשרות ע״כ. הרי דאזיל ביה אחר חנטה והיא סברת רבי יוחנן וריש לקיש שם דבת שש שנכנסה לז׳ לעולם שש והנה מצאתי לרבינו בפירוש המשנה פ״ב דבכורים שכתב דפסק הלכה כמ״ש רבותינו ז״ל חזרו ונמנו אתרוג אחר לקיטתו עישורו למעשרות ולשביעית ע״כ והוא מכוון לפסקו כאן כרבותינו דאושא דאיתא פ״ק דר״ה דף ט״ו אלא דלענין מעשר רצה לחוש לסברת ר״י ור״ל להחמיר דאף בשעת חנטה וכן מצאתי לרבינו פ״ד דהלכות שמיטה ויובל הל׳ י״ב וכ״כ מרן גופיה שם אלא שצ״ל דס״ל לרבינו דאין להחמיר חומרא זו כי אם בששית הנכנסה לשביעית דאיידי חומרא דז׳ החמירו נמי במעשר משא״כ בשאר שני שבוע כגון שנית הנכנסת לג׳ לא החמירו לעשר ב׳ מעשרות דהיינו מעשר שני ומעשר עני ולכך רבינו לא אזיל בהו אלא אחר לקיטה דוקא וממ״ש רבינו בהלכות שמיטה ויובל משמע דגם לענין שביעית מספקא לן אי אזלינן בתר חנטה או בתר לקיטה וכ״כ מרן ז״ל שם ולפ״ז קשה למ״ש כאן דהולכים אחר לקיטתו בין למעשר בין לשביעית דמשמע דבת ז׳ הנכנסת לח׳ אינה חייבת בביעור דהולכים אחר הלקיטה וזה סותר למ״ש שם וצ״ל דמ״ש כאן דהולכים אחר הלקיטה היינו בין ו׳ לז׳ דהוי לחומרא ומינה נמי דבבת ז׳ הנכנסת לח׳ יש לה דין שביעית להחמיר וכ״כ הרב מהר״ם בן חביב ז״ל בכפות תמרים דף ל״ח (ועיין מ״ש בביאור השגת הראב״ד ז״ל) ולפי האמור מה שסיים רבינו שבת שש הנכנסת לשביעית חייבת במעשרות לרבותא נקט לה ומכל שכן לשביעית וק״ל:
והולכין אחר לקיטתו בין למעשר בין לשביעית – הנה התוס׳ פ״ק דר״ה די״ד ע״ב ד״ה ולשביעית הק׳ וז״ל וא״ת דהכא משמע דאזלינן בתר לקיטה לשביעית ובמס׳ שביעית תנן כל הספיחים כו׳ ותי׳ וז״ל ונראה לפרש דהא דאמר בירק בתר לקיטה היינו כשלא נגמר גדולם בששית אבל נגמר גדולם שרי כו׳ ומיהו קשה מאתרוג דבסמוך דאמר הכא באתרוג שחנטו פירותיו קודם ט״ו דאידך שבט ומשמע דמספ״ל כו׳ נהג ב׳ עישורים כו׳ אע״ג דנגמר פרי דהרי חנט בשבט של שנה שעברה ולא נלקט עד שבט אחר ושמא כו׳ יע״ש ודבריהם ז״ל לעין הקורא הן מן המתמיהין דמאי ק״ל הלא התם חנטה בשניה קודם ט״ו דאידך שבט ובג׳ נגמר פרי שלה ולכך הצריך ב׳ עישורי׳ משום דמספ״ל אי אזלי׳ בתר חנטה או בתר לקיטה דשנה ג׳ דהיינו גמר פרי וכבר נתקשו בזה הרב ח״ה ומוהרש״ל ז״ל ונדחקו הרבה בתי׳ קו׳ זו וראיתי למוהר״ם ן׳ חבי״ב ז״ל בקונט׳ כפות תמרים דל״ז ע״ב שתי׳ וז״ל ולדידי הדברים פשוטים דמ״ש שם דחנטו פירותי׳ קודם ט״ו דאידך שבט לא למימרא דחנטה בטבת דשנה שניה דנמצא דגמר פריו בשנה ג׳ דמעולם לא ראינו שום אילן של אתרוג שחנטו פירותיו מתשרי ואילך דחנטה שלהם היא בימי הקיץ מסיון עד אלול ורוב האתרוגים בחג הסוכות נגמר פיריין וע״כ מ״ש באתרוג שחנט קודם ט״ו דאידך שבט הכונה לו׳ שחנטו בקיץ ונמצא דגמר פיריין בשנה השני׳ ואם כן היינו דק״ל דלמה נהג ב׳ עישורים מס׳ דשמא אזלינן בתר לקיטה הא כיון שחנטו בקיץ בודאי דנגמר פריין בשנה שחנטו א״ד ז״ל ואין דבריו נראין לי דכפי דבריו אמאי הוצרכו התוס׳ להק׳ קו׳ מאוקימתא דרבי חנינא דאמר הכא באתרוג שחנטו פירותיו קודם ט״ו דאידך שבט בפשיטות הוי לי׳ להק׳ מדר״ע גופיה דקאמר ר״י לא מנהג ב״ש וב״ה נהג בו אלא מנהג ר״ג ור״א כו׳ דכיון דר״ע לקט אתרוג בשבט אם כן בודאי דחנטו פירותיה בימי הקיץ ונגמר פיריין בשנה ב׳ ולמה נהג ב׳ עישורים ותו דכפי דבריו ז״ל לא אדע שכול מ״ש דהרי חנט בשבט של שנה שעברה ולא נלקט עד שבט אחר כו׳ ומה לנו אם לא נלקט עד שבט אחר הא עיקר קו׳ אינו אלא משום דנגמר פריו קודם ט״ו דאידך שבט ומה שלא נלקט עד שנה שעברה לא אהני לן מידי לקו׳ ז״ל ולכן נראה דהא ודאי ליתא והנראה אצלי בכונת דבריהם ז״ל דקו׳ ז״ל לאו היינו מאוקמתא דר׳ חנינא דמהתם ודאי ל״ק להו מידי כמ״ש אלא כונתם ז״ל דמשמע להו דאוקמתא דרבי חנינא דקאמר הכא באתרוג שחנטו פירותיו קודם ט״ו דאידך שבט קושטא קאי לרבינא דאמר כרוך ותני לא אחד בשבט היה אלא ט״ו בשבט היה כו׳ דלהך אוקימתא דרבינא נמי מצינן למימר דאתרוג שלקט ר״ע בט״ו בשבט דשנה ג׳ חנט קודם ט״ו בשבט דשנה ב׳ דנמצא חנטה בשנה ראשונה וזה נראה כמוכרח דאם נאמר דלהך אוקמתא דרבינא מעשה דר״ע לא מתוקמא אלא באתרוג שחנט קודם ט״ו בשבט דאותה שנה דהיינו בשנה שניה דא״כ הו״ל לרבינא לאפלוגי אאוקמתא דר״ח ולומר הכי רבינא אמר הכא באתרוג שחנטו פירותיה קודם ט״ו בשבט דאותה שנה דכיון דאתרוג דר באילנו ב׳ או ג׳ שנים כמ״ש רש״י ז״ל הי״ל לפרש ולומר דאתרוג שלקט ר״ע הוה קים ליה בנפשיה דחנט באותו שנה אלא משמע דלהך אוקמתא דרבינא מצינן לאוקמא להא דר״ע בכל גוונא ואפי׳ באתרוג שחנט קודם ט״ו בשבט דשנה ב׳ דהיינו שנה ראשונה והיינו דק״ל שפיר דכיון דחנט קודם ט״ו בשבט דשנה ב׳ הרי נגמר פריו קודם ט״ו בשבט דשנה ג׳ וא״כ לא הי״ל להפריש אלא מע״ב גרידא כדין שנה א׳ ושנה ב׳ זה הנ״ל אמת ויציב בכונת דבריהם ז״ל: ודע שמדברי רבינו ז״ל פ״ד מה׳ שביעית נראה שחולק אדברי התוס׳ הללו וס״ל דאפילו בגמר פרי אזלינן בתר לקיטה וזה שבדין י״א כתב האורז והדוחן כו׳ הולכין אחר גמר פרי וסמוך לזה כתב הירק בשעת לקיטתו כו׳ מבואר מדבריו דבירק אפי׳ בגמר פרי הולכין אחר לקיטה וראיתי למרן ז״ל שכתב וז״ל הירק בשעת לקיטתו פ״ק דר״ה עלה י״ב לענין תרומה ומעשר ומשמע לרבינו דה״ה לענין שביעית ע״כ ולעין הקורא דבריו תמוהים דלמה זה הוצרך להביא עצות מרחוק ממ״ש פ״ק דר״ה לענין תרומה ובמשמעות דורשין לענין שביעית והלא דבר זה מבואר מעצמו לענין שביעית ממתני׳ דידן דקתני אתרוג שוה לאילן לשביעית שהולכין בו אחר חנטה באילן ולא כירק דבתר לקיטה ובהדיא אמרו שם בר״ה דרבותינו שבאושה נמנו וגמרו הולכין אחר לקיטה בין למעשר בין לשביעית הנה מבואר דבירק הולכין אחר לקיטה לשביעית והנראה שכונת דבריו ז״ל להוכיח ממה שנראה מדברי רבינו ז״ל דבירק אפילו נגמר פריו בשנה ששית ואפילו לא גדל כלל בשביעית הולכין בו אחר לקיטה ושלא כדעת התוס׳ ז״ל ואהא כתב דזה יצא לו לרבינו ממ״ש בר״ה עלה י״ב דהיינו מ״ש שם בברייתא ליקט ירק עד שלא תבא השמש וחזר וליקט עד שתבא השמש אין תורמין ומעשרין זה על זה ומשמע דאפילו לא גדל כלל וכבר ראיתי להר״ש ז״ל בפה״מ פ״ט דשביעית שכתב ליישב קו׳ התוס׳ הלזו וז״ל וכתב דמכל מקום בעינן שיגדלו קצת בשביעית והכא בשנגמרו גדוליו בששית הא משמע התם דאגידול לא חיישינן אלא אלקיטה דתניא התם ליקט ערב ר״ה כו׳ ושמא יש לחלק בין מעשר לשביעית דלענין איסור שביעית בעינן גידול קצת כו׳ יע״ש וא״כ היינו שהוצרך מרן להביא ראיה מההיא דר״ה ולומר דמשמע ליה לרבי׳ דה״ה לענין שביעית דהולכין אחר לקיטה אפי׳ לא גדל כלל שלא כדעת הר״ש דממתני׳ דידן אין ראיה דאיכא למימר דמיירי בשגדל קצת בשביעית כנ״ל ודוק:
ודע שהתוס׳ פ״ק דקידושין ד״ג הקשה שהרי אתרוג שהוא גדל על כל מים ואפי״ה אמרינן ששוה לאילן לענין שביעית לילך בתר חנטה ושמא י״ל דהא דאזלינן בתר חנטה להחמיר כגון אם חנט בשביעית כו׳ והק׳ הרב עצמות יוסף ז״ל דאי כדברי התוס׳ מאי פריך בפ׳ לולב הגזול אמתני׳ דהלוקח לולב מחברו בשביעית כו׳ א״ה לולב נמי ומשני לולב בששית כו׳ והדר פריך א״ה אתרוג נמי בת ששית כו׳ ומשני אתרוג בתר לקיטה והדר פריך והא בין לר״ג בין לר״א אתרוג בתר חנטה כו׳ ומאי קושיא הא לר״ג נמי לא קאמר דאתרוג בתר חנטה לשביעית אלא להחמיר כגון אם חנט בשביעית אבל היכא דחנט בששית ונלקט בשביעית ס״ל לר״ג דאזלינן בתר לקיטה כירק ועוד קשה דרבה ורב המנונא ור״י ור״ל ס״ל בפ״ק דר״ה דאתרוג בת ששית הנכנס לשביעית דפטור מן הביעור משום דאזלינן בתר חנטה אם כן אמאי לא פריך להו מהך מתני׳ דלא אזיל בתר חנטה אלא להחמיר את״ד יע״ש מה שתי׳ שהם דברים תמוהים כמו שיראה המעיין: ולע״ד מה שהק׳ מההיא דרבה ור״ה דפ״ק דר״ה לק״מ דע״כ לא כתבו התוס׳ דאזלינן בתר חנטה להחמיר אלא דוקא לר״ג דס״ל דהולכין אחר לקיטה למעשר משום דגדל על כל מים ואהא ק״ל דאם כן לענין שביעית היה לנו לו׳ דאזלינן בתר לקיטה כירק דהא עיקר קרא לענין שביעית הוא דכתיב והוצרכו לומר דהיינו דוקא לחומרא אבל לר״א דס״ל דהרי הוא כאילן לכל דבר פשיטא ודאי דאזלינן בתר חנטה בין להחמיר בין להקל ורבה ור״ה דפ״ק דר״ה איכא למימר דס״ל כר״א ומשום הכי ס״ל דאתרוג בת ששית הנכנס לשביעית פטורה מן הביעור וכן מבואר מדברי התוס׳ שם ד״ה יד הכל שכתבו וז״ל לא נקט האי טעמא אלא למ״ד שוה לאילן לכל דבר כו׳ דלמ״ד אחר לקיטה למעשר ואחר חנטה לשביעית לא היה צריך לטעם זה ע״כ אשר מבואר מדבריהם דר״ה דס״ל לעולם ששית ע״כ ס״ל כר״א דאלו לאבטולמוס אפילו נימא דטעמא דיד הכל ממשמשין לית ליה אכתי פטורה מן המעשר משום דאזלינן בתר לקיטה למעשר ואדרבא מסוגייא דהתם נראה שיש סעד לתי׳ התוס׳ דידן דלפי דבריהם דהתם ניחא מ״ש דרבה אצטריך לטעמא דיד הכל כו׳ למ״ד שוה לאילן לכל דבר אבל מ״מ תקשי להו למאי דפריך אביי התם אלא רישא פטורה מן הביעור אמאי דאמרינן זיל בתר חנטה א״ה תחייב במעשר דמאי פריך וכי לא שמיע ליה מתני׳ דבכורים דס״ל לר״ג דאתרוג בתר חנטה לשביעית ובתר לקיטה למעשר ואימא דרבה כוותיה ס״ל אכן כפי דברי התוס׳ דפ״ק דקדושין ניחא שפיר דע״כ רבה דקאמר פטורה מן הביעור כר״א ס״ל דאי כר״ג חייב בביעור דאזיל בתר לקיטה להחמיר גם מאי דקאמר אביי התם בשלמא סיפא לחומרא ופי׳ רש״י והתוס׳ שם דהיינו משום דמספ״ל אי אזלינן בתר חנטה לשביעית או בתר לקיטה במעשר יש לגמגם דהא אכתי לא שמיע לן הא דרבותינו שבאושה דס״ל בתר לקיטה לשביעית אדנימא דמספ״ל לרבה אי הלכתא כוותייהו אכן לדברי התוס׳ דקדושין ניחא שפיר דמאי דקאמר אביי בשלמא סיפא לחומרא היינו ממש כר״ג ודוק מיהו מה שהק׳ מההיא דפ׳ לולב הגזול הא ודאי קו׳ אלימתא היא דאמאי לא משני דמתני׳ ר״ג היא דס״ל דאזלי׳ בתר חנטה להחמיר דוקא ולפי חומר הנושא נ״ל לומר דמאי דקשיא להו להתוס׳ מעיקרא דהרי אתרוג שגדל על כל מים ואפי׳ הכי אזלי׳ בתר חנטה לשביעית לאו מדאורייתא ק״ל דודאי ד״ת אין לנו לחלקו משאר אילנות כמו שלא חלקתו תורה לענין ערלה ורבעי כמ״ש בתי׳ הב׳ וכדנפ״ל מקרא דבשנה הד׳ פעמים שברביעי ואסור משום ערלה אלא דק״ל דכיון דחזינן דלענין מעשר דרבנן תקינו רבנן לילך אחר לקיטה כירק הואיל ודמי לירק שגדל על כל מים אם כן ה״נ לענין שביעית הי״ל לחכמים להחמיר ולומר שיהא שוה לירק לילך אחר לקיטה הואיל ודמי לירק ואהא תי׳ דאה״נ ולא אמרו אחר חנטה אלא להחמיר ואם כן איכא למימר דתלמודא התם הכי פריך דכיון דהא דאין מוסרין דמי שביעית לע״ה הוא משום דחיישינן שמא לא ינהוג בהן דיני שביעית וקעבר אלפני עור אין לנו לאסור אלא במה שהוא אסור מן התורה אבל באיסור דרבנן לית לן בה ואף למ״ש התוס׳ ספ״ק דע״ז דבאיסורא דרבנן נמי עבר משום לפני עור איכא למימר דלא כ״כ אלא בדספי ליה ודאי איסורא אבל הכא דאין כאן ודאי איסור אלא מס׳ שמא לא ינהוג בהן מנהג שביעית איכא למימר דבאיסור דרבנן לא חיישי׳ והיינו דפריך והא בין לר״ג בין לר״א אתרוג בתר חנטה ד״ת וכיון שכן לענין איסור אין מוסרין דמי שביעית פשיטא דלא חיישינן ותי׳ הוא דאמר כי האי תנא דאתרוג אחר לקיטה ד״ת ואפילו לקולא כנ״ל. ומ״ש מרן שרבינו פסק כר״ג הן דברים תמוהים עיין מה שכתבתי פ״ד מהלכות שמיטה ויובל דין י״ב ודוק:
וכן האתרוג וכו׳. עיין השגות וכוונתו מבוארת דמשיג על מ״ש רבנו והולכין אחר לקיטתו וכו׳ ובין לשביעית אלמא שאנו הולכין בשביעית בודאי אחר לקיטה והאיך כתב רבנו בפרקין ה״ז דאע״ג שהולכין במעשרות אחר לקיטה מ״מ קי״ל כר׳ יוחנן וריש לקיש דאמרי תרווייהו אתרוג בת ששית שנכנס לשביעית לעולם ששית ופרש״י חייבת במעשר ופטורה מן הביעור אלמא דאזלינן לענין שביעית אחר חנטה והאיך כתב רבנו דהולכין אחר לקיטתו לשביעית. ומה שסיים הראב״ד מיהו לענין מעשר שני ומעשר עני אזלינן בתר לקיטה כרבי יוסי אין זה השגה אלא דמסיק דדוקא לענין שביעית הולכין בתר חנטה דמשו״ה אתרוג בת ששית שנכנס לשביעית הוי טבל דאין זה פירות שביעית כל שלא חנטו בשביעית מה שא״כ לענין מעשר הולכין אחר לקיטה אם יתחייב במע״ש או במ״ע. והכ״מ לא ירד לסוף דעת הראב״ד ונדמה לו שהראב״ד משיג דדוקא לענין שביעית הולכין בתר חנטה משא״כ לענין מע״ש או מ״ע ורבנו פסק דלא כר׳ יוסי אלא כר״י ור״ל דאף למעשר הולכין בתר חנטה. ודבריו מרפסין איגרא דהא בהדיא פסק רבנו כאן דהולכין אחר לקיטתו. גם לקמן פ״ד מהל׳ שמטה הי״ד על מ״ש רבנו שם והאתרוג אפי׳ היה כפול וכו׳ העלה הכ״מ שם דרבנו מספקא ליה אי אזלינן בתר חנטה או בתר לקיטה בין במעשר ובין בשביעית וגם זה תמוה דהא בהדיא כתב רבנו כאן דהולכין בתר לקיטה בין למעשר בין לשביעית ושכח שם מ״ש כאן וכאן שכח מ״ש שם סוף דבר דבריו תמוהין.
והנכון ביישוב דברי רבנו דרבנו מפרש הך דר׳ יוחנן וריש לקיש אמרי תרווייהו ודאי מתפרש כמ״ש הראב״ד ופרש״י דחייבת במעשר ופטורה מן הביעור ופליגי על רבותנו שבאושא. ואולם למסקנא כי אתי רבין א״ר יוחנן אתרוג בת ששית וכו׳ מסיק הש״ס דכך א״ר יוחנן ולא פליג ארבותינו שבאושא וכמ״ש רבנו בפי׳ המשנה פ״ג דבכורים מ״ו דלענין פסק הלכה קיי״ל כרבותינו שבאושא. ואין כאן שום סתירה ממלתא דרבין א״ר יוחנן וגם אין סתירה כלל בדברי רבנו דודאי לענין שביעית גרידא הולכין אחר לקיטה ר״ל דאתרוג שגדל בששית ונעשה כככר בששית וליקטוהו בשביעית חייב בביעור כפירות שביעית וכמ״ש רבנו פ״ד מהל׳ שמטה הי״ב וה״ה להיפך אתרוג שנעשה כככר בשביעית ונלקט בשמינית פטור מביעור דלענין שביעית הולכין בתר לקיטה (ונקיט רבנו פ״ד מהל׳ שמטה לרבותא דאפי׳ היה כככר בששית ולא הוסיף פורתא בשביעית אפ״ה כשנלקט בשביעית חייב בביעור והשמיט הסיפא דגדל בשביעית ונלקט בשמינית פטור מן הביעור דזהו דבר פשוט ואין בו רבותא דדוקא נלקט בשביעית איכא ריבותא דחייב במעשר וחייב בביעור כמ״ש לקמן אבל הך בבא דנלקט בשמינית כבר למדנו ממ״ש רבנו כאן דהולכין בתר לקיטתו לשביעית) וכן לענין מעשר שני או מעשר עני קי״ל כר׳ יוסי דהולכין בתר לקיטה למעשר אמנם מלתא דרבין הוא דבר החדש דאתרוג בת ששית שנכנס לשביעית כיון שהגיע לעונת המעשרות בששית והו״ל טבל שוב לא נפטר מטבלו על ידי מה שהיה כזית ונעשה כככר בשביעית דאטו לקיטת שביעית תפטור אותו מטבלו (דבשלמא פירות שהגיעו לעונת המעשרות בשנייה ונלקטו בשלישית שפיר אע״ג שנעשה טבל בשנייה עדיין לא נתחייבה בעמ״ש קודם לקיטה ומשו״ה בשעת לקיטה הוא דנתחייבה הכל במ״ע. משא״כ הכא כיון שהגיע לעונת המעשר בששית אין מה שעומד באילן בשביעית פוטרתו מזיקת טבל) וזה ברור.
בהשגות, והוא תופס דברי ר׳ יוחנן ור״ל כו׳ וא״כ היינו אחר חנטה לשביעית מיהו לענין מעשר שני ומעשר עני אזלינן בתר לקיטה כר׳ יוחנן:
חזינין דעתו דסבר דאם אזלינן בתר חנטה לשביעית והיא ששית שנכנסת לשביעית דפטור מן הביעור ואינו נאכל בקדושת שביעית, תו חייבת האתרוג במעשר אע״ג דלגבי מעשר אזלינן בתר לקיטה והיא נלקטה בשביעית שאין מעשר נוהג בה מכל מקום חייבת במעשר, דהא דאין דין מעשר נוהג בפירות שביעית הוא משום דכח קדושת שביעית דבהו פוטרתן ממעשר אבל הני דאין קדושת שביעית נוהג בהו תו יש בשנת שביעית בהו מעשר. אמנם חזינן לרבנן בתוס׳ רה״ש (דף ט״ו) ד״ה יד הכל כו׳ דכתבו דלמה דסברו דבאתרוג אזלינן בתר חנטה לשביעית ולבתר לקיטה למעשר א״ש בפשיטות מה דפטורה מהמעשר ומהביעור יעו״ש, הרי גלו דעתם דכיון דאזלינן בתר לקיטה למעשר פטורה בשנת השביעית ממעשרות לגמרי אע״ג דאין נוהג בהו קדושת שביעית כיון שבשנת השביעית אין סדר המעשרות והלקיטה היתה בשביעית פטורה לגמרי:
ובאמת הוא פלוגתא בירושלמי בכורים פ״ב על משנה דאתרוג שוה לאילן כו׳ תמן אמרי נכנס מששית לשביעית הרי הוא לבעלים כאילן [דאזיל בתר חנטה] ופטור ממעשרות בשביעית כירק, דלגבי מעשר בתר לקיטה והלקיטה בשנה שאין שביעית נוהג בו וזה כדברי תוס׳, אמר לון רב המנונא אמרין דבתרה נכנס משביעית לשמינית הרי הוא הפקר כאילן וחייב במעשרות כירק, והפקר חייב במעשרות וזה לא יתכן, לכן על כרחין המשנה לא כוונה באופן אחד שיהא חלוק לזה כירק ולזה כאילן ולכן א״ר יוחנן בשאר שני שבוע את מהלך בו כירק ובשביעית את מהלך בו כאילן דאזיל בתר חנטה ולמעשר בשאר שני שבוע לענין סדר המעשר שני ועני אזל בתר לקיטה ולאו בשנה חדא כוונה משנתינו. ומפרש היך עבידא, מחמישית לששית ששית, פירוש דמתעשר מעשר עני דלמעשר בתר לקיטה, מששית לשביעית ששית דכיון דלא נהגה בה דין קדושת שביעית משום דאזיל בתר חנטה לשביעית כאילן תו לית דין סדר מעשרות בשנה של שביעית ומתעשר מעשר עני כבתר חנטה ולא מיפטר ממעשר כשנת לקיטתו דהשנה אינו פוטר רק אם קדושת שביעית יש בו בהפרי וכדברי הראב״ד, נכנס מחמישית שחנט בחמישי לששית ולשביעית לקטן בשביעית חמישית לקטן בששית ששית, דאם הלקיטה הי׳ בששית אותן פירות מתעשרו עני כדין לקיטה, אבל הנלקט בשביעית דאין בהו סדר מעשרות ע״כ אזיל בתר חנטה ומתעשר שני כמו חמישית, נכנס מששית לשביעית ולשמינית, אע״ג דפירות הנלקטין ממנו בשביעית מתעשרו עני, מכל מקום פירות הנלקטין בשמינית אזיל בתר לקיטה ולפי סדר מעשרות נוהג שני. והכלל דלמעשר אזיל בתר לקיטה רק בשביעית שאין סדר מעשר נוהג בו וחיוב מעשרות איכא כיון שאין קדושת שביעית נוהג בהן לכן על כרחין מתעשר כפי שעת החנטה, וכן כוון רבינו הראב״ד שאע״ג שלסדר המעשרות אזיל בתר לקיטה בכ״ז בחנט בששית ונכנסה לשביעית מתעשר עני כדין ששית משום דבשביעית אין סדר המעשרות ועל כרחין דאזיל בתר חנטה לענין חיובא דמעשר ודוק. וכן מוכח מרש״י דפירש בסוגיין דסברי כאבטולמוס דלשביעית בתר חנטה ולמעשר בתר לקיטה ואפ״ה חייב במעשר בחנט בששית ונלקט בשביעית יעו״ש דפירש דכיון דפטורה מהביעור חייב במעשר לרב המנונא שם ואכמ״ל:
אמנם רבינו פסק כרבותינו דנמנו דאתרוג בין לשביעית בין למעשר בתר לקיטתו, ובירושלמי בכורים רבותינו חזרו ונמנו מוכח דהלכה כן, ובפרק האשה שנפלו אינהו דאמר כרבותינו כו׳ אלמא דדחינן משנה וכמה תנאי נגד רבותינו דחזרו ונמנו, והכי אזלא סוגיא דסוכה (דף ל״ט) דאתרוג בתר לקיטתו לשביעית. ורק דמפרש דהא דאמר כי אתא רבין א״ר יוחנן אתרוג בת ששית שנכנסת לשביעית אפילו כזית ונעשה ככר חייבין עליה משום טבל הוא דוקא להחמיר לענין מעשר משום דכיון דהגיע לעונת המעשרות בששית, ולכן כתב רבינו בהלכות שמיטה פ״ד הי״ב והאתרוג אפילו היה כפול קודם ר״ה ונעשה ככר בשביעית משום שהגיע לעונת המעשר תיכף שנתעגל כמו שפסק בפ״ב ממעשרות ה״ה ותו לא נפטר אחרי זה מחיוב המעשר אף שנלקט בשביעית וחייב בביעור, וטעמו דאתרוג דר באילנו משנה לשנה ופעמים שנים רבות. ונתבונן אם ילקטנו בשביעית הפקרא הוא ורחמנא זכי ללוקטו לכל אחד דאפקעתא דמלכא הוי וא״כ תו אם פירות ששית היינו אתרוג שהגיע לעונת המעשר בששית הלא בשנת השביעי הרשות לכל אחד ללוקטו ולזכות בו ותו כי נלקטו אחר כך בשנה השמינית הרי היו הפקר בשנת השביעית לכל אדם ויד כל אדם היה שוה בו, ותו הוי כהפקיר כרמו וחזר וזכה בו דפטור מהמעשר, ובזה ודאי הוי חיוב מדבריהם, דכיון דלא הפקיר האדם מדעתו רק רחמנא אפקרינהו וכי לא נלקטו בשביעית הרי אין דין שביעית נוהג באתרוג ופטורה מהביעור ואין קדושת שביעית נוהג בהן וכי חייבו חכמים לעשר תו תפסה קדושת מעשר מן התורם וכמו דפסק רבינו פ״ב מתרומות דהפקיר קמה וזכה בה והפריש תרומה דהוי תרומה, ולכן חייבו חכמים בנלקט בשביעית להפריש מעשר להחמיר כיון שכבר הגיע לעונת המעשר בששית, דאי לא הא לא קיימא הא דלא תפטור אם נלקט בשמינית משום דתאמר דכבר הופקר בשביעית דהי׳ רשות ללוקטו לכל אחד, וזה נכון בטעם ר׳ יוחנן, ולכן כתב רבינו ומתעשר כפירות ששית להחמיר ודוק היטב:
משנה תורה דפוסיםמקורות וקישוריםראב״דרדב״זכסף משנהמעשה רקחשער המלךמרכבת המשנה מהדורה בתראאור שמחהכל
 
(ו) ואף על פי שהולכין אחר לקיטתו, אתרוג בת שישית שנכנסה לשביעית, אפילו היתה כזית ונעשתא ככדב, חייבת במעשרות:
Although the laws governing an esrog depend on when it was reaped, when an esrog that grew1 in the sixth year entered the seventh year, tithes must be separated from it.⁠2 [This applies] even though it was only an olive size [at the beginning of the Sabbatical year] and became the size of a loaf of bread [during that year].
1. I.e., reached "the phase of tithing.⁠"
2. The Ra'avad has a different understanding of Rosh HaShanah 15a-b, the source for the Rambam's ruling and differs on that basis. The Radbaz justifies the Rambam's understanding of that passage and hence his ruling here.
א. ת2: ונעשית. וכך ד (גם פ).
ב. ד: כככר. ובגמ׳ ראש השנה טו: לפנינו ׳ככר׳, אך בכ״י לונדון ועוד שם ׳ככד׳, וכ״ה בתשובת גאון המובאת ב׳אוצר הגאונים׳ לראש השנה סי׳ י״א, והכ״ף הראשונה היא כ״ף השימוש (בדומה ל׳כזית׳). הלשון פרי גדול ׳ככד׳ מצויה במשנה תרומות ח, ו בכ״י רבנו, ע״ש.
משנה תורה דפוסיםמקורות וקישוריםכסף משנהעודהכל
וְאַף עַל פִּי שֶׁהוֹלְכִין אַחַר לְקִיטָתוֹ אֶתְרוֹג בַּת שִׁשִּׁית שֶׁנִּכְנְסָה לַשְּׁבִיעִית אֲפִלּוּ הָיְתָה כְּזַיִת וְנַעֲשֵׂית כְּכִכָּר חַיֶּבֶת בְּמַעַשְׂרוֹת:
ואע״פ שהולכין אחר לקיטתו וכו׳ – פ״ק דר״ה עלה ט״ו וכרבי יוחנן:
כתב הראב״ד: כמה דבריו מבולבלים וכו׳. טעמו לומר שהוא ז״ל מפרש דע״כ לא אמרו ר״י ור״ל בת ששית שנכנסה לשביעית לעולם ששית דאזלי בתר חנטה אלא לענין אם הוא טבל ואם פטורה מן הביעור ולא איירו לענין אם מפריש מעשר שני או מעשר עני דבהא נקטינן כר׳ יוסי דאמר אבטולמוס העיד משום חמשה זקנים אחר לקיטתו למעשר ופי׳ רש״י למעשר לענין שניה נכנסת לג׳ או שלישית נכנסת לרביעית ורבינו סובר דכיון דסמוך להא דרבי יוסי איתמר הא דר״י ור״ל בההוא גוונא דרבי יוסי מיירו ופסק כוותייהו:
משנה תורה דפוסיםמקורות וקישוריםכסף משנההכל
 
(ז) האביונות של צלף נותנין עליהן חומרי אילן וחומרי זרעים, שאם היו משנה שניה שנכנסו לשלישית, ונלקטו קודם חמישה עשר בשבט, מפריש מעשר ראשון, ואחר כך מפריש מעשר אחר ופודהו, ואחר שפודהו נותנו לעניים, ואוכל פדיונו בתורת מעשר שני, ונמצא כמי שהפריש מעשר שני ומעשר עני:
We apply both the stringencies that apply to trees and those that apply to vegetables to caper berries.⁠1 Thus if they grew2 from the second year and then they entered into the third year and were harvested before the fifteenth of Shvat, the first tithe should be separated. Afterwards, another tithe3 should be separated. Afterwards, it should be redeemed4 and then given to the poor.⁠5 The proceeds of the redemption [should be used to purchase food that] is eaten according to the laws of the second tithe. Thus it is as if he separated both the second tithe and the tithe for the poor.
1. The Ra'avad notes that the Rambam's ruling appears to contradict Berachot 36a which cites the position quoted by the Rambam in the name of the School of Shammai, while the School of Hillel considers it only as the fruits of a tree. The Kesef Mishneh justifies the Rambam's ruling, explaining that capers are considered as the fruits of a tree only with regard to the prohibitions of kilayim and orlah. With regard to the second tithe, by contrast, since there is no loss in observing both stringencies, we follow the stricter ruling.
2. Reaching one third of their growth.
3. Which as reflected in the continuation of the halachah will serve as both the second tithe and the tithe for the poor.
4. As is done with the second tithe.
5. As is done with the tithe for the poor.
משנה תורה דפוסיםראב״דרדב״זכסף משנהמרכבת המשנה מהדורה בתראעודהכל
הָאֶבְיוֹנוֹת שֶׁל צָלָף נוֹתְנִין עֲלֵיהֶן חֻמְרֵי אִילָן וְחֻמְרֵי זְרָעִים. שֶׁאִם הָיוּ מִשָּׁנָה שְׁנִיָּה שֶׁנִּכְנְסָה לַשְּׁלִישִׁית וְנִלְקְטוּ קֹדֶם ט״ו בִּשְׁבָט מַפְרִישִׁין מַעֲשֵׂר רִאשׁוֹן וְאַחַר כָּךְ מַפְרִישׁ מַעֲשֵׂר אַחֵר וּפוֹדֵהוּ. וְאַחַר שֶׁפּוֹדֵהוּ נוֹתְנוֹ לָעֲנִיִּים וְאוֹכֵל פִּדְיוֹנוֹ בְּתוֹרַת מַעֲשֵׂר שֵׁנִי. וְנִמְצָא כְּמוֹ שֶׁהִפְרִישׁ מַעֲשֵׂר שֵׁנִי וּמַעֲשַׂר עָנִי:
האביונות וכו׳ – א״א שנה המחבר הזה כב״ש שעושין אותו ספק דאילו לב״ה אילן גמור הוא ואמרינן בברכות דאפילו בח״ל (לא) עבדינן כוותייהו.
האביונות של צלף וכו׳. איברא דפשטא דסוגיין דפרק כיצד מברכין (דף לו) אתיא כדברי הראב״ד לב״ש מספקא להו ובית הלל פשיטא להו דהוי אילן וב״ש במקום ב״ה אינה משנה ולא אמרינן בהאי פלוגתא כל המיקל בארץ הלכה כמותו בח״ל. והריני מפרש הסוגיא בדוחק לדעת רבינו רבינא אשכחיה למר בר רב אשי דקא זריק אביונות וקא אכיל קפריסין דאביונות פירי נינהו ואית בהו משום ערלה וקא אכיל קפריסין דקפריסין לאו פירא נינהו א״ל מאי דעתיך כר״ע דמיקל ולעביד מר כב״ש דמקילי טפי דתניא צלף בש״א כלאים בכרם לפי שהוא ירק ובה״א אין כלאים בכרם דאילן הוא אלו ואלו מודים שחייב בערלה וסובר רבינו דאי לאו דקים ליה לרבינא דהלכה כב״ש בהא לא הוה אמר ונעביד מר כב״ש דמקילי טפי ואע״ג דבעלמא הלכה כב״ה הכא מסתבר טעמייהו דב״ש א״נ הכי גמיר לה רבינא מרביה והדר שקיל וטרי תלמודא לתרוצי דב״ש כיון דס״ל לרבינא כוותייהו הא גופא קשיא אמרת צלף ב״ש אומרים כלאים בכרם אלמא מין ירק הוא והדר תני אלו ואלו מודים שחייב בערלה אלמא מין אילן הוא ל״ק ב״ש ספוקי מספקא להו ועבדי הכא לחומרא והכא לחומרא ובהכי סלקא תירוצא למר בר רב אשי דזריק לאביונות משום דאזיל לחומרא כב״ש והדר פריך תלמודא מ״מ לב״ש הוי ליה ספק ערלה וספק ערלה בח״ל יורד ולוקט וא״כ אמאי היה זורק את האביונות כיון דלב״ש ספיקא הוא ומתרץ תלמודא אליבא דמר בר רב אשי ר״ע במקום רבי אליעזר עבדינן כוותיה וב״ש במקום ב״ה אינה משנה ולתרוצי לדמר בר רב אשי אמרי׳ הכי אבל סברת רבינא כדקאי קאי דהלכתא כב״ש בהא ואזלינן הכא לחומרא והכא לחומרא והא דפסק תלמודא כמר בר רב אשי אתיא נמי אליבא דב״ש ומשום חומרא כנ״ל לתרץ לפי מה שפסק רבינו ומ״מ שיטת הראב״ד נראה נכונה וכן פירש״י ז״ל:
האביונות של צלף וכו׳ – ירושלמי ספ״ד דמעשרות אביונות נותנים עליהם וכו׳:
כתב הראב״ד: שנה זה המחבר כב״ש וכו׳. טעמו מדגרסינן בר״פ כיצד מברכין (ברכות ל״ו) אמר רב יהודה אמר רב צלף של ערלה וכו׳ עד וב״ש במקום ב״ה אינה משנה וכיון דלב״ה אינו כלאים בכרם ה״ל ודאי אילן ודינו כשאר פירות האילן למ״ש ומ״ע ולפי זה הירושלמי הזה אתי כב״ש ולית הלכתא כוותיה ורבינו סובר שהירושלמי זה אפילו כב״ה אתי דאע״ג דס״ל דהוי כאילן ה״מ לכלאים ולערלה אבל לענין מעשר שני ומעשר עני החמירו בו וטעמא משום דכיון דאין בדבר זה הפסד החמירו בו ולשון הירושלמי מוכיח כן שכתב וליידא מלה כלומר לאי זה דבר נתנו עליהם חומרי זרעים משמע בהדיא דלא נתנו עליו חומרי זרעים אלא לדבר זה בלבד:
האביונות וכו׳. עיין השגות וודאי גם רבנו מודה דהוי אילן כבית הלל וכמ״ש רבנו פ״ה מהל׳ כלאים ה״כ ומפורש בירושלמי בששה ספקות דצלף כבית שמאי עיין מ״ש פ״ה מהל׳ כלאים ה״ו ועיין פ״ב מהל׳ תרומות ה״ה מיהו אין לדחות משו״ה הירושלמי דאטו אתרוג לאו אילן הוא לערלה ולכלאים ומ״מ אזלינן בתר לקיטה למעשר וכיון דזימנין זורעין את הצלף לירק כמ״ש רבנו פ״ב מהל׳ תרומות ה״ד משו״ה החמירו בו לילך בתר לקיטה אבל הא ודאי דין אילן יש לו דראש השנה שלו ט״ו בשבט כדקיימא לן באתרוג בפרקין ה״ה וכדמסיק הש״ס ר״ה דף י״ד ודברי הכ״מ ביישוב השגה.
משנה תורה דפוסיםראב״דרדב״זכסף משנהמרכבת המשנה מהדורה בתראהכל
 
(ח) האורז והדוחן והפרגין והשומשמין, אף על פי שהשרישו קודם ראש השנה, אין הולכין בהן אלא אחר גמר הפרי, ומתעשרין להבא. וכן פול המצרי, אף על פי שמקצתו השריש לפני ראש השנה ומקצתו לאחר ראש השנה, צובר גרנו לתוכו, ותורם ומעשר מן הכל כאחד, שהכל הולך אחר גמר הפרי:
With regard to rice, millet,⁠1 poppy seed, and sesame seeds, even if the plants took root before Rosh HaShanah, we are concerned only with the completion of [the maturity of] the fruit and thus the tithes are separated as is the produce of the coming year. Similarly, with regard to Egyptian beans, even though a portion of the crop took root before Rosh HaShanah and a portion afterwards, he should gather the entire crop together2 and separate terumah and tithes from the entire crop as one. For everything depends on the produce reaching maturity.⁠3
1. According to some opinions, the translation of these two terms should be reversed.
2. The Ra'avad questions that Rambam's ruling, for seemingly, if everything depends on when the produce reaches maturity, it is not necessary to gather all the produce together. Instead, it can be tithed as it is gathered. The Kesef Mishneh explains that the Rambam is saying that even if the produce is gathered all together, there is no difficulty. We do not say that the produce is from different years, because everything depends on when the produce reaches maturity. He is not, however, required to gather the produce together.
3. See Halachah 10 where the Rambam mentions other particulars with regard to Egyptian beans.
משנה תורה דפוסיםמקורות וקישוריםראב״דרדב״זכסף משנהמרכבת המשנהעודהכל
הָאֹרֶז וְהַדֹּחַן וְהַפְּרָגִין וְהַשֻּׁמְשְׁמִין אַף עַל פִּי שֶׁהִשְׁרִישׁוּ קֹדֶם רֹאשׁ הַשָּׁנָה אֵין הוֹלְכִין בָּהֶן אֶלָּא אַחַר גְּמַר הַפְּרִי וּמִתְעַשְּׂרִין לְהַבָּא. וְכֵן פּוֹל הַמִּצְרִי אַף עַל פִּי שֶׁמִּקְצָתוֹ הִשְׁרִישׁ לִפְנֵי רֹאשׁ הַשָּׁנָה וּמִקְצָתוֹ לְאַחֲרָיו צוֹבֵר גָּרְנוֹ לְתוֹכוֹ וְתוֹרֵם וּמְעַשֵּׂר מִן הַכֹּל כְּאֶחָד שֶׁהַכֹּל הוֹלֵךְ אַחַר גְּמַר הַפְּרִי:
האורז וכו׳ וכן פול המצרי וכו׳ – א״א אם הכל הולך אחר גמר הפרי אין צריך לצבור גרנו לתוכו דהא ק״ל דאין בילה אלא ליין ושמן.
האורז והדוחן והפרגין וכו׳. תנן במסכת שביעית ומייתי לה בפ״ק דר״ה (דף י״ג) האורז והדוחן וכו׳ שהשרישו לפני ר״ה מתעשרין לשעבר ומותרין בשביעית וכו׳ ויהיב רבה טעמא מתוך שעשויין פרכין פרכין אזלי רבנן בתר השרשה כיון שכולם נשרשין יחד א״ל אביי ויצבור גרנו לתוכו מי לא תניא רבי יוסי בן כיפר אמר משום ר״ש שזורי פול המצרי שזרעו לזרע מקצתו השריש לפני ר״ה ומקצתו אחר ר״ה אין תורמין ומעשרין מזה על זה לפי שאין תורמין מן החדש על הישן ולא מן הישן על החדש כיצד הוא עושה יצבור גרנו לתוכו ונמצא תורם ומעשר מן החדש שבו על החדש שבו ומן הישן שבו על הישן שבו א״ל ר״ש שזורי קאמרת ר״ש שזורי סבר יש בילה ורבנן סברי אין בילה כלומר אין בילה אלא במשקין שנבללים יפה א״ר יצחק בר נחמני אמר שמואל הלכה כר״י בן כיפר שאמר משום ר״ש שזורי מתקיף לה רבי זירא ומי אמר שמואל הכי והא אמר שמואל לכל אין בילה חוץ מיין ושמן אשתמיטתיה הא דאמר שמואל הכל הולך אחר גמר פרי. וכי קאמר שמואל הלכה כר״ש שזורי הלכה כוותיה ולא מטעמיה דאילו טעמיה דר״ש משום בילה וטעמיה דשמואל משום דאזיל בתר גמר פרי והכל חדש הוא שנגמר אחר ר״ה ופסק רבינו כשמואל דאזיל בהני אחר גמר פרי דהיינו הבאת שליש וא״ת כיון דפסק כשמואל אמאי בעינן שיצבור גרנו לתוכו ניזל בתר גמר פרי וזו היא השגתו של הראב״ד ז״ל ונראה לתרץ שלא הצריך רבינו לצבור גרנו לתוכו גבי אורז ודוחן וכל הנך אלא גבי פול המצרי שהשריש מקצתו לפני ר״ה ומקצתו לאחר ר״ה דאיכא למיחש שמא לא נגמר הכל יחד ואע״ג דס״ל לשמואל אין בילה מ״מ כיון שהדבר ספק אם נגמר הכל יחד בכה״ג סמכינן אבילה ונמצאו לשמואל ג׳ מימרות אחד הלכה כר״ש שזורי ב׳ לכל אין בילה חוץ מיין ושמן ג׳ הכל הולך אחר גמר פרי ובגמרא מצריך להו ע״ש. וא״ת היכי פסק כשמואל ושמואל גופיה לא ידעינן כמאן אמרה דלא כתנא דמתני׳ ולא כר״ש שזורי. י״ל שזאת הקושיא לא תפול על פסקי הלכות כיון דלא אשכחנא שום אמורא דפליג אשמואל בתר אמוראי אזלינן ופסקינן הלכתא ושמואל ידע דאיכא תנא דקאי כוותיה א״נ דהכי קבל מרבו שקבל מרבו הלכה כתנא דמתני׳ דאין בילה וקבל הלכה כר״ש שזורי וא״א לקיים שתי הלכות אלו אא״כ נלך אחר גמר פרי והלכתא כר״ש שזורי ולאו מטעמיה:
האורז והדוחן וכו׳ – בפירקא קמא דראש השנה (דף י״ג ע״ב) תנן התם האורז והדוחן וכו׳ ופסק כשמואל דאמר הכל הולך אחר גמר פרי:
ומ״ש: וכן פול המצרי אע״פ שמקצתו השריש וכו׳ – שם פסק שמואל הלכה כר״ש שזורי דאמר הכי וכתב הראב״ד אם הכל הולך אחר גמר הפרי וכו׳. ולכאורה נראה לתמוה שאם קושיא זו קושיא דשמואל אדשמואל ה״ל לאקשויי דאמר הכל הולך אחר גמר פרי ואיהו גופיה אמר הלכה כר״ש שזורי דאמר פול המצרי שמקצתו השריש לפני ר״ה ומקצתו לאחר ר״ה צובר גורנו לתוכו אבל לפי האמת אין כאן קושיא שהרי פירש״י וכי אמר שמואל הלכה כר״ש שזורי לא מטעמיה קאמר דאילו ר״ש שזורי טעמיה משום בילה וטעמא דשמואל משום דכוליה חדש הוא שגדל ונגמר אחר ר״ה עכ״ל וכך הוא מוכרח בגמרא וכך מבואר בדברי רבינו ואפשר דודאי דפשיטא להראב״ד הוא ולא בא להשיג על רבינו אלא מפני שתפס לשון צובר גורנו לתוכו שלשון זה לא יצדק אלא למאן דסובר דבתר השרשה אזלינן ואם יתרום מזה על זה ה״ל תורם מן החדש על הישן ולפיכך צובר גרנו לתוכו כלומר יבלול אותו יפה לאחר שנתן מן הראשון בזוית זו ומן השניה בזוית זו יחזור ויצברנו לאמצע הגורן כדי שיהיה כולו כאחד נבלל יחד יפה נמצא כשיתרום ויעשר יהא מן החדש במעשר לפי מה שיש חדש בגורן ומן הישן לפי מה שיש ישן וכדפירש״י. וי״ל שרבינו מפרש לשון צובר גרנו לתוכו דהיינו לומר שאע״פ שלא יפריש מכל אחד לבדו אלא שצובר כל גרנו לתוכו ונמצא מעושר מזה על זה שפיר דמי לר״ש שזורי משום דיש בילה ולשמואל משום דכוליה חדש הוא. ומ״מ שותא דמרן הראב״ד ז״ל לא ידענא דסיים בה דהא קי״ל דאין בילה אלא ליין ושמן וזה אינו ענין למ״ד הכל הולך אחר גמר פרי ושמא י״ל דחדא ועוד קאמר חדא שאם הכל הולך אחר גמר פרי אין צריך לצבור גרנו לתוכו ואת״ל דלא אזלינן בתר גמר פרי אלא בתר השרשה כי צובר גרנו לתוכו מאי הוי הא קי״ל דאין בילה אלא ליין ושמן וכבר יישבתי דברי רבינו:
וכן פול המצרי וכו׳. עיין בהשגות ועיין מ״ש לקמן ה״י.
משנה תורה דפוסיםמקורות וקישוריםראב״דרדב״זכסף משנהמרכבת המשנההכל
 
(ט) הבצלים הסריסים שמנע מהן המיםא שלשים יום לפני ראש השנה, ושל בעל שמנע מהן שלש עונות לפני ראש השנה, מתעשרין לשעבר. מנע מהן פחות מכאן, אף על פי שהתחילו ליבש קודם ראש השנה, מתעשרין להבא:
When one withheld water from onions that do not produce sprouts1 for 30 days or when one withheld water from onions that are irrigated from three periods2 before Rosh HaShanah, they should be tithed as produce of the previous year.⁠3 If water was withheld from them for less than this - and thus they began to dry up before Rosh HaShanah4 - they should be tithed like produce of the coming year.
1. The literal translation of the Rambam's words (taken from Shivi'it 2:9) is "eunuch onions.⁠" In his Commentary to the Mishnah, he explains that term: "[Generally,] when onions are left in a moist place after being uprooted from the ground, they sprout forth green leaves. There is one type that does not do this. They are called 'eunuch onions,' for they represent a eunuch who does not produce seed.⁠"
2. I.e., three periods in which they would ordinarily be watered. For example, if it was customary to water them every week, the laws that follow would apply if one withheld water from tem for three weeks.
3. Even though they are not harvested immediately, their growth has already ceased.
4. And thus one might think that their growth has been completed.
א. ב1, ת2: מים. וכך ד (גם פ, ק). וכ״ה במשנה שביעית ב, ט בכ״י רבנו.
משנה תורה דפוסיםמקורות וקישוריםרדב״זכסף משנהמעשה רקחעודהכל
הַבְּצָלִים הַסָּרִיסִים שֶׁמָּנַע מֵהֶם מַיִם שְׁלֹשִׁים יוֹם לִפְנֵי רֹאשׁ הַשָּׁנָה. וְשֶׁל בַּעַל שֶׁמָּנַע מֵהֶם שָׁלֹשׁ עוֹנוֹת לִפְנֵי רֹאשׁ הַשָּׁנָה. מִתְעַשְּׂרִין לְשֶׁעָבַר. מָנַע מֵהֶם פָּחוֹת מִכָּאן אַף עַל פִּי שֶׁהִתְחִילוּ לִיבַשׁ קֹדֶם רֹאשׁ הַשָּׁנָה מִתְעַשְּׂרִין לְהַבָּא:
הבצלים הסריסים וכו׳. פ״ב דשביעית הבצלים הסריסים שמנע מהם מים שלשים יום לפני ר״ה מתעשרים לשעבר ומותרין בשביעית ואם לאו אסורין בשביעית ומתעשרין לשנה הבאה ושל בעל שמנע מהם מים שתי עונות דברי ר״מ וחכ״א שלש והלכה כחכמים. והבצלים הסריסים הם אשר צריכים השקאה תדיר ולפיכך נקראו סריסים ושל בעל הם שמשקים אותם לפרקים וכיון שמנע מהם המים נגמר הפרי ומתעשרים לשעבר ואם מנע מהם פחות מזה מתעשרין להבא שעדיין לא נגמר הפרי אלא בשנה הבאה דאזלינן בתר גמר פרי ובין אם תפרש דאתיא מתני׳ כרבי יוסי הגלילי כדפרש״י ז״ל בר״ה ובין אי אתיא כרבי עקיבא כדמשמע בירושלמי מ״מ סתמא היא וקי״ל כסתם מתני׳:
הבצלים הסריסים וכו׳ – משנה פרק שני דשביעית (משנה ט׳) וכחכמים.
ומ״ש: אע״פ שהתחילו ליבש וכו׳:
אע״פ שהתחילו לייבש וכו׳. מרן ז״ל לא ציין מהיכן הוציאו רבינו ונראה לענ״ד דמדיוקא דמתני׳ נפקא ליה דקתני שלוש עונות דמשמע דפחות מכאן מתעשרין להבא ואם איתא דדוקא בשלא התחילו לייבש ליפלוג וליתני בדידה אלא ודאי דבין לר״מ דאמר שתי עונות בין לחכמים דאמרי שלש בפחות מכאן אין שום חילוק דמתעשרין להבא:
משנה תורה דפוסיםמקורות וקישוריםרדב״זכסף משנהמעשה רקחהכל
 
(י) פול המצרי שהביא שליש לפני ראש השנה, אם זרעו לזרע, מתעשר לשעבר, זרעו לירק, מתעשר להבא. זרעו לזרע ולירק, או שזרעו לזרע וחשב עליו לירק, מעשר מזרעו על ירקו ומירקו על זרעו:
לא הביא שליש לפני ראש השנה, אם זרעו לזרע, זרעו מתעשר לשעבר, וירקו בשעת לקיטתוא, והוא שלקט ממנו לפני ראש השנה, אבל אם לקט אחר ראש השנה, בין ירקו בין זרעו מתעשר להבא:
זרעו לזרע וחשב עליו לירק, הולכין אחר מחשבתו. זרעו לירק וחשב עליו לזרע, אין מחשבת זרע חלה עליו, אלא אם כן מנע ממנו שלש אריות, והוא שהביא שליש לפני ראש השנה, אבל אם הביא לאחר ראש השנהב, אף על פי שלא נמנע מלארות ממנו שלש אריות:
זרעו לזרע, ועשה כולו קצצים גמורים לפני ראש השנה, זרעו מתעשר לשעבר, וירקו בשעת לקיטתו. מקצתו עשה קצצים גמורים ומקצתו לא עשה, זה הואג שאמרנוד צובר גרנו לתוכו ונמצא מעשר מזרעו על ירקו ומירקו על זרעו:
[The following rules apply when] Egyptian beans reached a third of their growth before Rosh HaShanah. If they were sown to produce seed,⁠1 they should be tithed as produce of the previous year.⁠2 If they were sown to produce vegetables,⁠3 they should be tithed as produce of the coming year.⁠4 If they were sown to produce seed and vegetables or they were sown to produce seed and then [the owner changed his mind and] thought to use them for vegetables [as well], he should tithe from the seeds for the vegetables and from the vegetables as seeds.⁠5
[Different rules apply if the beans] did not reach one third of their growth before Rosh HaShanah. If they were sown to produce seed, they should be tithed as produce of the previous year, but the vegetables that grow should be tithed as they are harvested, provided they are harvested before Rosh HaShanah.⁠6 If they were harvested after Rosh HaShanah, both the vegetables and the seeds should be tithed as produce of the coming year.⁠7
If they were sown to produce seed and then [the owner changed his mind and] thought to use them for vegetables [only], the ruling follows his thought.⁠8 If they were sown to produce vegetables and then [the owner changed his mind and] thought to use them for seed, the thought to use it as seed has no effect on the ruling unless he withholds water from it for three periods9 when [the plants] would be ordinarily be watered,⁠10 and [then,] only when [the plants] reached a third of their growth before Rosh HaShanah.⁠11
[They are, however, governed by different rules] if they did not reach a third of their growth before Rosh HaShanah even though he withheld water from it for three periods when [the plants] would be ordinarily be watered.⁠12 If he sowed it for the purpose of seed and the entire crop grew into fully grown plants before Rosh HaShanah, the seed is tithed as produce of the previous year13 and the vegetables are tithed according to when they are harvested.⁠14 If some of the plants reached their full growth and some did not, to this situation, we apply our Sages' statement:⁠15 "He should gather the entire crop together.⁠" [Thus he should separate tithes from the entire crop as one,] separating tithes from the seed for the vegetables and from the vegetables as seed.⁠16
1. I.e., to take the beans. See Rav Kappach's version of the Rambam's Commentary to the Mishnah (Shivi'it 8:2).
2. I.e., even the vegetables. For the vegetables are considered as secondary to the seed (beans). Thus these plants are judged as other legumes in which case, the ruling depends on when the beans reach one third of their growth as stated in Halachah 2.
3. I.e., the leaves of the plant.
4. I.e., even the seed. For the seed are considered as secondary to the vegetables and vegetables should be tithed according to when they are gathered as stated in Halachah 4.
5. I.e., he separates one tithe for both the vegetables and the seeds, even though there is reason to say that the tithes for each of the two should be separated separately. If he harvested the plants primarily for the seeds, even the vegetables should be tithed as if they were seeds. Conversely, if he harvested the plants primarily as vegetables, even the seeds should be tithed as such.
The Ra'avad differs with the Rambam, questioning why he bases his ruling on the Jerusalem Talmud (Shivi'it 2:8) when - the Ra'avad states - that ruling is problematic. The Radbaz and the Kesef Mishneh support the Rambam's view.
6. Only in such a situation should the produce be tithed as produce of the second year. The Ra'avad notes that this ruling is problematic: Since the produce has not reached a third of its growth, why is there a need to tithe it? The Radbaz explains that since the person gathers, it is significant for him, and - as far as he is concerned, it has reached its full growth.
7. For the vegetables, this ruling is obvious and even for the seeds, it applies because the plants did not reach one third of their growth in the previous year.
8. And they should be tithed according to when they are harvested.
9. When produce is grown to be used as a vegetable, it is watered before it is harvested. When it is grown for seeds, it is not (Radbaz). The Ra'avad questions the Hebrew term used by the Rambam. The Radbaz states that it means "harvests,⁠" because, as explained above, vegetables are usually watered before they are harvested.
10. For his intent to be significant, it has to be reinforced by a deed.
11. Otherwise, it would not be appropriate for them to be tithed as produce of the second year.
12. The Ra'avad questions the Rambam's ruling in this instance as well and again the Radbaz and the Kesef Mishneh justify the Rambam's approach.
13. For they reached a level of growth obligated them to be tithed at that time.
14. Since he intended to use the plants for vegetables, we do not say that the vegetables are entirely insignificant.
15. Rosh HaShanah 13b.
16. As explained in Halachah 8.
א. בד׳ נוסף: עישורו. ואין בזה צורך.
ב. ד (מ׳הביא׳): לא הביא שליש אלא לאחריו. אך בכתבי⁠־היד כבפנים.
ג. בד׳ לית. וחסרון המורגש הוא.
ד. ב1, ת2: שאמרו. וכך ד (גם פ, ק).
משנה תורה דפוסיםראב״דתשובות ר׳ יהושע הנגיד על משנה תורהרדב״זכסף משנהמרכבת המשנהעודהכל
פּוֹל הַמִּצְרִי שֶׁהֵבִיא שְׁלִישׁ לִפְנֵי רֹאשׁ הַשָּׁנָה אִם זְרָעוֹ לְזֶרַע מִתְעַשֵּׂר לְשֶׁעָבַר. זְרָעוֹ לְיָרָק מִתְעַשֵּׂר לְהַבָּא. זַרְעוֹ לְזֶרַע וּלְיָרָק אוֹ שֶׁזְּרָעוֹ לְזֶרַע וְחִשֵּׁב עָלָיו לְיָרָק מְעַשֵּׂר מִזַּרְעוֹ עַל יְרָקוֹ וּמִירָקוֹ עַל זַרְעוֹ. לֹא הֵבִיא שְׁלִישׁ לִפְנֵי רֹאשׁ הַשָּׁנָה אִם זְרָעוֹ לְזֶרַע זַרְעוֹ מִתְעַשֵּׂר לְשֶׁעָבַר וִירָקוֹ בִּשְׁעַת לְקִיטָתוֹ עִשּׂוּרוֹ. וְהוּא שֶׁלִּקֵּט מִמֶּנּוּ לִפְנֵי רֹאשׁ הַשָּׁנָה. אֲבָל אִם לִקֵּט מִמֶּנּוּ אַחַר רֹאשׁ הַשָּׁנָה בֵּין יְרָקוֹ בֵּין זַרְעוֹ מִתְעַשֵּׂר לְהַבָּא. זְרָעוֹ לְזֶרַע וְחִשֵּׁב עָלָיו לְיָרָק הוֹלְכִין אַחַר מַחֲשַׁבְתּוֹ. זְרָעוֹ לְיָרָק וְחִשֵּׁב עָלָיו לְזָרַע אֵין מַחֲשֶׁבֶת זֶרַע חָלָה עָלָיו אֶלָּא אִם כֵּן מָנַע מִמֶּנּוּ שָׁלֹשׁ אֲרָיוֹת. וְהוּא שֶׁהֵבִיא שְׁלִישׁ לִפְנֵי רֹאשׁ הַשָּׁנָה אֲבָל אִם לֹא הֵבִיא שְׁלִישׁ אֶלָּא לְאַחֲרָיו אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא נִמְנַע מִלֶּאֱרוֹת מִמֶּנּוּ שָׁלֹשׁ אֲרָיוֹת. זַרְעוֹ לְזֶרַע וְעָשָׂה כֻּלּוֹ קַצָּצִין גְּמוּרִים לִפְנֵי רֹאשׁ הַשָּׁנָה זַרְעוֹ מִתְעַשֵּׂר לְשֶׁעָבַר. וִירָקוֹ בִּשְׁעַת לְקִיטָתוֹ. מִקְצָתוֹ עָשָׂה קַצָּצִין גְּמוּרִין וּמִקְצָתוֹ לֹא עָשָׂה. זֶה שֶׁאָמְרוּ צוֹבֵר גָּרְנוֹ לְתוֹכוֹ וְנִמְצָא מְעַשֵּׂר מִזַּרְעוֹ עַל יְרָקוֹ וּמִירָקוֹ עַל זַרְעוֹ:
פול המצרי וכו׳ – א״א והוא שליקט לפני ר״ה וכמה אני תמה על זה המחבר שסבר להורות מתוך התוספתא ומן הירושלמי ולא עלתה בידו כי אין התוספתא והירושל׳ אצלינו מתוקנים כל צרכן ולא מספיקים כל הצורך והנה פול המצרי שהאריכו בו הרבה ולא הספיקו אמרו דאם הביא שליש לפני ר״ה אם זרעו לזרע מתעשר לשעבר ירקו מהו פטור אי לא זרעו לירק מתעשר להבא זרעו מהו פטור או לא לפי שמצינו במשנה שאמר כסבר שזרעה לזרע ירקה פטור זרעה לירק מתעשר זרע וירק ובתוספתא אמרו השבת שזרעה לזרע ירקה פטור ועל פול המצרי לא שמענו ומי יורה דעה ומי יבין שמועה אף כי מצא ספרים משובשים איך יורה ומסתבר אפילו זה הפול ככסבר ושבת הוא שאם זרעו לזרע זרעו מתעשר לשעבר וירקו כשעת לקיטתו.
והוא שליקט ממנו לפני ר״ה – א״א הירושלמי שהעתיק ממנו משובש ודבריו איך יהיו מתוקנים שאם לא הביא שליש לפני ר״ה אינו מתעשר לשעבר שהרי פסק שמואל הלכה שהולכים בו אחר גמר פרי והשליש הוא גמר פרי כשזרעו לזרע והיה לו לומר מתעשר להבא ואם ליקט ממנו אחר ר״ה בין זרעו בין ירקו מתעשר להבא כך היה לו לומר.
זרעו לזרע וכו׳ עד שלש אריות – א״א לא ידענו מהו אריות והוא שהוציאו מן אורה וסלו והוא ענין לקיטה ואין במשנה אלא עונות ובירושלמי מורביות ובתוספתא מריעות וכולן אינן אלא מניעת השקאה מהם ודוקא בשל בעל אבל בשל שקיא שלשים יום והעונות האמורות כאן לא עונה של יום ושל לילה אלא כעונה של זקינה שהפסיקה ראיותיה שהיא לפי מה שהיתה רגילה וכן זה העונה לפי מה שהיה רגיל להשקות.
אבל אם לא הביא וכו׳ עד אף ע״פ שלא נמנע – א״א נראה לי שהוא שבוש והיה ראוי להיות אע״פ שנמנעו והטעם שאין מחשבת זרע חלה על מחשבת ירק שיהיה מתעשר זרע וירק אלא בשני דברים שהביאו שליש לפני ר״ה ושימנע ממנו מים שלשים יום שהם גידול הירק וכשמנע נראה כי דעת שלימה היתה לו לזרע ואז תחול עליו המחשבה ויעשר משניהם נראה מכאן דסתמו לירק קאי. ומה שכתב בסוף זרעו לזרע ועשה כולו קצצים גמורים וכו׳ אמת הוא כך מצא בירושלמי ולא ביאר שם כהוגן ובתוספתא נראה שלא בא אלא על דברי רשב״ג שאמר שאין הולכין לזורע לשעבר לא אפילו בתרמיל ולא אפילו בשליש אלא בקצצים גמורים כי אז נחשבו לשעבר ומי הוא שיאמוד עליהם אלא בדברים פשוטים וזה המחבר היה לו לומר זרעו לזרע וירק ואז יבא כהוגן לדעת רשב״ג וכל זה תמצא בשביעית ירושלמי פרק שני ובתוספתא דשביעית פרק שני ושם יבחנו דבריו.
שאלה, אמר: פול המצרי שהביא שליש.
התשובה: הנכון הוא לשעבר וכך הוא סדר הדברים והוא אם הביא שליש לפני ראש השנה הוא מתעשר לשעבר ואע״פ שנלקט לאחר ראש השנה הרי הוא כאלו הביא שליש ומתעשר לשעבר.
פול המצרי שהביא שליש וכו׳. ירושלמי פרק שני דשביעית תני שש מדות אמרו חכמים בפול המצרי זרעו לזרע מתעשר לשעבר וכו׳ כלשון רבינו ומסיים בה כשהביא שליש לפני ר״ה והרי כאן ג׳ מדות דזרעו לזרע ולירק או שזרעו לזרע וחשב עליו לירק מדה אחת היא וטעמא דמילתא דאם זרעו לזרע הרי הוא כשאר הקטנית ואזלינן בהו אחר גמר פרי לפי שיטת רבינו ואם נגמרו בשנה שעברה אעפ״י שלקטן בשנה זו מתעשר לשעבר ואם זרעו לירק אזלינן בתר לקיטתו כשאר ירקות. הוקשה להראב״ד ז״ל למה לא נתפרש ירק מה תהא עליו אם זרען לזרע וזרע מה תהא עליו אם זרען לירק ואני בעניי אומר דסמכו על המשנה דהוי פול המצרי כמו כוסבר ושבת שאם זרען לזרע הירק פטור ואם זרע לירק מתעשר זרע וירק וכן השבת וכתבה רבינו בהלכות תרומות וגבי פול המצרי נמי אם זרעו לזרע מתעשר לשנה שעברה והירק פטור ואם זרעו לירק מתעשר זרע וירק ירק בתר לקיטתו וזרע אחר גמר פרי זרעו לזרע ולירק מעשר מזרעו על ירקו ומירקו על זרעו. וא״ת בשלמא לפי שיטת רבינו שהולכים בהם אחר גמר פרי היינו דמעשר מזרעו על ירקו דסתמא הכל בשנה אחת שהרי גמר הזרע סמוך ללקיטת הירק הוא ולא הוצרך לבאר אלא דמעשר מזרעו על ירקו ומירקו על זרעו לאשמועי׳ דלאו תרי מיני נינהו אלא לפי שיטת המפרשים דאזלינן בהו בתר השרשה אמאי מעשר מזרעו על ירקו הרי השרשה היתה לשעבר ולקיטת הירק להבא וי״ל כיון שזרעו לזרע ולירק דעתו הוא שאם יעשר מן הזרע ניזיל בתר זמן הזרע לזרע ולירק וכן איפכא ועדיין צ״ע ואפשר דמשום קושיא זו כתב הראב״ד ז״ל שאין הירושלמי מתוקן אבל יש תימה בדבריו ז״ל שכתב ומסתבר אפילו זה הפול המצרי ככוסבר ושבת הוא שאם זרעו לזרע זרעו מתעשר לשעבר וירקו בתר לקיטה ע״כ והלא משנה שלימה שנינו כוסבר שזרעו לזרע ירקו פטור וכן השבת כדאיתא בתוספתא לפיכך נראה שיש ט״ס ולא קאי אלא דאם זרעו לירק שמתעשר זרע וירק דזרעו מתעשר לשעבר וירקו בשעת לקיטה:
לא הביא שליש לפני ר״ה וכו׳. בירושלמי אבל אם הביא שליש לאחר ראש השנה זרעו מתעשר לשעבר וירקו מתעשר בשעת לקיטתו עישורו כשליקט ממנו לפני ראש השנה אבל אם ליקט ממנו לאחר ראש השנה בין זרעו בין ירקו מתעשר להבא ע״כ. והעתיקה רבינו והוסיף אם זרעו לזרע וכו׳ ואם זרעו לירק לא ידענו מה דינו ומהירושלמי משמע שאין חילוק בין אם זרעו לזרע או לירק דכיון שלא הביא שליש לפני ר״ה הוי כאילו זרעו לירק ומתעשר זרע וירק דומיא דכוסבר ושבת ומה שכתב רבינו אם זרעו לזרע לומר דבזמן שזרעו לזרע יש חילוק בין זרעו לירקו אבל אם זרעו לירק אין חילוק והכל מתעשר להבא אלא דאכתי קשיא טובא כיון שלא הביא שליש לפני ר״ה דהיינו גמר פרי איך שייך לומר זרעו מתעשר לשעבר וירקו מתעשר בשעת לקיטתו והלא גמר פרי ולקיטת ירקו הכל בשנה אחת והכל מתעשר להבא היה לו לומר ומתוך קושיא זו כתב הראב״ד שהירושלמי משובש ואני בעניי אומר דמפני קושיא זו אין לשבש הספר דאיכא לתרוצי דכיון שליקט ממנו לפני ר״ה גלה בדעתו שזהו גמר פרי אצלו ולפיכך מתעשר לשעבר אבל ירקו בתר לקיטתו עישורו אם לקט ממנו לפני ר״ה מעשר בשעת לקיטתו וכן אם ליקט אחר ר״ה בשעת לקיטתו מה שאין כן בזרעו שאם לקט מקצת לפני ר״ה הרי זה אצלו גמר פרי אע״פ שלא הביא שליש ואף מה שלוקט אחר ר״ה מתעשר לשעבר ועלו דברי הירושלמי ודברי המעתיק בלא שיבוש. אבל אם ליקט ממנו אחר ר״ה וכו׳ כיון שלא הביא שליש ולא לקט ממנו קודם ר״ה מתעשר להבא בין ירקו בין זרעו:
זרעו לזרע וחישב עליו לירק וכו׳. שם בירושלמי זרע לזרע וחישב עליו לירק באין עליו במחשבה ופירש רבינו הולכין אחר מחשבתו והוי כאילו זרעו לירק דמתעשר זרע וירק ואחר לקיטתו עישורו:
זרעו לירק וחישב עליו לזרע אין מחשבת זרע חלה עליו וכו׳. שם בירושלמי זרע לירק וחישב עליו לזרע אין מחשבת זרע חלה עליו אלא א״כ מנע ממנו שלש מורביות כשהביא שליש לפני ר״ה ופירש רבינו מורביות אריות כלומר ג׳ לקיטות שכן מנהג בירק בזמן שרוצים ללקוט אותו משקין אותו ליפותו וכיון שמנע ממנו שלש לקיטות נתקיימה מחשבתו שחישב עליו לזרע ע״י מעשה:
והוא שהביא שליש לפני ר״ה. ומתעשר לשעבר והוי כאילו זרעו לזרע. וכתב הראב״ד ז״ל ודוקא בשל בעל אבל בשל שקיא ל׳ יום השוה את פול המצרי לבצלים אשר שנינו לעיל ונראה שרבינו אינו מחלק דבשלמא בצלים תלוי בהשקאה אבל הכא אין הדבר תלוי אלא בגילוי דעתו של זורע וכיון שמנע ממנו שלש לקיטות גילה בדעתו דלזרע בעי ליה ולא לירק כי הירק דרכו להשקותו וללקטו תדיר ואין לחלק בו בין של בעל לשל שקיא:
אבל אם לא הביא שליש וכו׳. שם בירושלמי אבל אם הביא שליש לאחר ר״ה אפי׳ לא מנע ממנו שלש מורביות וכתב הראב״ד ז״ל שהוא שיבוש וראוי להיות אעפ״י שמנע וכו׳ ולכאורה הכי משמע אלא דקשה עלי לקבל שהעתיק רבינו הלשון בשיבוש מבלי הבנה מלאו להן לפיכך נראה לפרש דה״ק אפילו לא מנע ממנו ג׳ אריות אלא לעולם היה משקה ולוקט שגילה בדעתו שאינו חפץ בזרע אלא בירק אפ״ה מתעשר זרע וירק דלא עדיף מאם זרעו מתחילה לירק ולא חישב עליו לזרע דומיא דכוסבר ושבת וכיון שלא הביא שליש לפני ר״ה מעשר מזרעו על ירקו ומירקו על זרעו דה״א דאם זרעו לירק ולא עשה בו מעשה אח״כ אז מתעשר זרע וירק אבל זרעו לירק ועשה בו מעשה המורה שאין חפץ בזרע סד״א שאין מתעשר אלא ירק קמ״ל וא״ת מ״ש כשזרעו לזרע וחישב עליו לירק הולכין אחר מחשבתו ומ״ש כשזרעו לירק וחישב עליו לזרע אין מחשבת הזרע חלה עליו וי״ל דלעולם הירק קודם לזרע ולפיכך חלה מחשבת הירק וכשזרעו לירק אין מחשבת הזרע חלה עליו לפי שהזרע מאוחר לירק אא״כ עשה בו מעשה המוכיח ואז מתעשר זרע לבד לשעבר כיון שהביא שליש לפני ר״ה ואם לא עשה בו מעשה המוכיח לזרע ולא הביא שליש לפני ר״ה אעפ״י שעשה בו מעשה המוכיח לירק מתעשר זרע וירק ומזה על זה כך נ״ל ליישב הירושלמי כאשר העתיקו רבינו:
זרעו לזרע ועשה כולו קצצין וכו׳. לשון הירושלמי וטעמו דכיון שעשה אותו קצצין לפני ר״ה הולכין בזרעו לשעבר ומיירי שלא הביא שליש לפני ר״ה דאם הביא שליש לפני ר״ה מאי איריא משום שעשה אותו קצצין בלאו הכי מתעשר לשעבר שהרי לזרע זרעו וכיון שהתלמוד כתבו סתם לא חשש רבינו למה שנראה מהתוספתא דקאי על דברי רשב״ג דטעמא דמסתבר הוא דכיון שעשה אותו קצצין גמורים שיתעשר הזרע לשעבר אע״פ שליקט אותו אחר ר״ה וירקו אחר לקיטתו עישורו:
מקצתו עשה קצצין וכו׳. בירושלמי ודמיא להך ששנינו לעיל פול המצרי שהשריש מקצתו לפני ר״ה וכו׳ והיינו זהו שאמרו צובר גרנו לתוכו שהזרע והירק מעורב יחד ובכה״ג סמכינן אבילה כדכתיבנא לעיל:
פול המצרי שהביא שליש לפני ר״ה וכו׳ עשה קצצין גמורין וכו׳ עד ומירקו על זרעו – פירוש קצצין גמורין כתב הר״י קורקוס ז״ל דהיינו שנתמלא השבולת כל צרכה והוא יותר מתרמלו:
כתב הראב״ד: פול המצרי שהביא שליש וכו׳. א״א והוא שליקט לפני ר״ה וכו׳. והנה נוסחת ספרי הירושלמי שבידינו הוא כנוסחת רבינו ואע״פ שבתוספתא אמרו על פול המצרי לא שמענו מאחר שבירושלמי פירשו כל משפטיו למה לא נפסוק כמותו. ומ״ש אף כי מצא ספרים משובשים מאן נימא לן שנוסחת רבינו משובשת ואולי מפני מ״ש בהשגות שאחר זה כתב שמצא ספרים משובשים ושם איישב נוסחת רבינו. ומ״ש ומסתבר אפילו זה הפול ככסבר ושבת הוא תמהני מאחר שבירושלמי איבעיא ולא איפשיטא היכי פשיט לה איהו ז״ל:
כתב עוד הראב״ד: והוא שליקט ממנו לפני ר״ה א״א הירושלמי שהעתיק ממנו משובש וכו׳ וי״ל שרבינו מפרש הא דאמר שמואל בפ״ק דר״ה שהולכים אחר גמר פרי גמר פרי גמור קאמר וכן נראה מדברי התוספות שם.
ועל מ״ש רבינו שלש אריות וכו׳ – כתב הראב״ד לא ידענו מהו אריות ופירש דהיינו לקיטות.
ועל מ״ש רבינו אם לא הביאו וכו׳ עד אע״פ שלא נמנעו – כתב הראב״ד נ״ל שהוא שבוש וכו׳ ולע״ד נראה דאין כאן שיבוש וה״ק הא דבעינן שימנע ממנו ג׳ אריות דוקא בשהביא שליש לפני ר״ה אבל אם לא הביא שליש אלא לאחריו לא בעינן שימנע ממנו ג׳ אריות. ומ״ש והטעם שאין מחשבת זרע חלה וכו׳ הוא ע״פ גירסתו ופירושו. ומ״ש אמת הוא כך מצא בירושלמי וכו׳ י״ל שטעם רבינו לסמוך על הירושלמי יותר מעל התוספתא משום דלא ידעינן אי מיתניא בי רבי חייא ורבי אושעיא:
פול המצרי וכו׳. עיין בהשגות באריכות ועיין בכ״מ ולא הבנתי דבריו כלל כי משגה הוא. ומתחלה נבאר דברי הראב״ד דהנה בירושלמי שלפנינו פ״ב דשביעית ה״ה תני שש מדות אמרו חכמים בפול המצרי זרעו לזרע מתעשר לשעבר לירק מתעשר לבא זרעו לזרע וירק או שזרעו לזרע וחישב עליו לירק מעשר מזרעו על ירקו ומירקו על זרעו כשהביא שליש לפני ראש השנה אבל הביא שליש לאחר ר״ה זרעו מתעשר לשעבר וירקו בשעת לקיטתו עישורו בשליקט ממנו לפני ר״ה אבל ליקט ממנו לאחר ראש השנה בין זרעו ובין ירקו מתעשר לבא זרעו לזרע וחישב עליו לירק באין מחשבה זרעו לירק וחישב עליו לזרע לעולם אין מחשבת זרע חלה עליו אא״כ מנע ממנו ג׳ מורביות כשהביא שליש לפני ר״ה אבל אם הביא שליש לאחר ר״ה אפי׳ לא מנע ממנו ג׳ מורביות זרעו לזרע ועשה כלו קצצין גמורין לפני ראש השנה זרעו מתעשר לשעבר ירקו בשעת לקיטתו מקצתו עשה קצצין גמורים ומקצתו לא עשה הדא היא צובר גרנו לתוכו ונמצא מעשר מזרעו על ירקו ומירקו על זרעו. תני רב אבדימי דחיפה ואפי׳ לא עשה כלו קצצין גמורים לפני ר״ה זרעו מתעשר לשעבר ירקו בשעת לקיטתו. א״ר יוסי והוא שהביא שליש למחשבת זרע אבל אם הביא שליש למחשבת ירק אפשר לומר זרעו מתעשר לשעבר ירקו בשעת לקיטתו ואת אמר צובר את גרנו לתוכו ונמצא מעשר מזרעו על ירקו ומירקו על זרעו ע״כ. וזו היתה גירסת רבנו בלי ספק.
אמנם גירסת הראב״ד הפוכה בראש הברייתא דשש מדות והנה בגי׳ הר״ש פ״ח דכלאים תני שש מדות בפול המצרי זרעו לזרע מתעשר לשעבר לירק מתעשר לבא לזרע וירק או שזרעו לזרע וחישב עליו לירק מעשר מזרעו על ירקו ומירקו על זרעו כשהביא שליש אחר ראש השנה אבל אם הביא שליש לפני ר״ה זרעו מתעשר לשעבר וירקו בשעת לקיטתו כשליקט ממנו לפני ר״ה אבל ליקט ממנו לאחר ר״ה בין זרעו בין ירקו מתעשר לבא. ופירוש הגירסא זו לדעת הראב״ד דאם זרעו לזרע זרעו מתעשר לשעבר וירקו פטור לגמרי כמ״ש לקמן ואם זרעו לירק מתעשר להבא זרעו וירקו. ואם זרעו לזרע וירק מעשר מזרעו על ירקו כשהביא שליש אחר ראש השנה דאז גם מחמת מחשבת זרע מתעשר להבא ושפיר מעשר מזה על זה דהו״ל מן החדש על החדש אבל הביא שליש לפני ר״ה כיון דהבאת שליש הוא עונת המעשרות של זרעו זרעו מתעשר לשעבר וירקו להבא כשעת לקיטתו ואינו מעשר מזה על זה דהו״ל מן החדש על הישן ומן המחוייב מעשר שני על המחוייב מעשר עני ואח״כ קאמר והוא שליקט ממנו לפני ר״ה והביא שליש לפני ר״ה הוא דזרעו מתעשר לשעבר אבל אם לא ליקט ממנו לפני ראש השנה אע״פ שהביא שליש הכל מתעשר להבא.
ולפ״ז הא דקאמר מעשר מזרעו על ירקו פי׳ הכל להבא ומתוקמא בלא הביא שליש לפני ראש השנה אע״פ שליקט לפני ר״ה אי נמי אפי׳ בהביא שליש ולא ליקט ממנו לפני ר״ה אבל היכא דאיכא תרתי שהביא שליש לפני ר״ה וגם ליקט ממנו לפני ר״ה זרעו מתעשר לשעבר וירקו להבא. ולפ״ז קשה מאי האי דמשיג הראב״ד א״א והוא שליקט לפני ר״ה. דאדרבה הו״ל למימר והוא שלא ליקט ממנו לפני ראש השנה.
לכן נראה דגירסת הראב״ד היתה כפי הגירסא בפ״ד דמעשרות גבי כסבר. וז״ל הירושלמי פ״ד דמעשרות זרעו לזרע מתעשר לשעבר לירק מתעשר לבא לזרע וירק או לזרע וחישב לירק מעשר מזרעו על ירקו ומירקו על זרעו ושליקט ממנו לפני ראש השנה אבל אם ליקט ממנו לאחר ר״ה זרעו מתעשר לשעבר וירקו כשעת לקיטתו וכשהביא שליש לפני ר״ה אבל אם הביא שליש אחר ר״ה בין זרעו בין ירקו מתעשר להבא. והכי פי׳ דכשליקט ממנו לפני ר״ה שנמצא מקצת ירקו מתעשר לשעבר והרי הביא שליש שכל זרעו מתעשר לשעבר הילכך בטלה מחשבת ירקו לגבי מחשבת זרעו והכל לשעבר אבל אם ליקט ממנו לאחר ר״ה והביא שליש לפני ר״ה זרעו לשעבר וירקו להבא ואם לא הביא שליש לפני ראש השנה אז הכל להבא.
ובזה מובן מה שהשיג הראב״ד על מ״ש רבנו דבהביא שליש מעשר מזרעו על ירקו כתב הראב״ד והוא שליקט ממנו לפני ראש השנה. ואח״כ מתרעם על רבנו על מה שהורה מתוך הירושלמי ומתוך התוספתא שדבריהם סתומים ואפי׳ בפול המצרי שהאריכו הרבה לא ביארו כל הצורך דמה שאמר בירושלמי זרעו לזרע מתעשר לשעבר עדיין יש מקום להסתפק ירקו מהו דאפשר לפרש דה״ק הירושלמי זרעו לזרע זרעו מתעשר לשעבר אבל ירקו פטור לגמרי או דלמא ה״ק זרעו לזרע בין זרעו ובין ירקו מתעשר לשעבר דכל שזרעו לזרע ירקו מגריר גריר בתר עונת זרעו וכה״ג נמי יש להסתפק הא דקאמר בירושלמי זרעו לירק מתעשר להבא האיך דין זרעו אם פטור לגמרי או מתעשר להבא דבטל לגביה זרעו. וביאר הראב״ד שנולד לו הספק הזה לפי שמצינו במשנה שאמרה לענין כסבר שאם זרעו לזרע ירקו פטור ובזרעו לירק מתעשר זרע וירק ובתוספתא מצינו השבת שזרעו לזרע ירקו פטור אבל לא נזכר לא במשנה ולא בתוספתא דין פול המצרי הילכך יש להסתפק אם דין פול המצרי ככסבר ושבת או דלמא שאם זרעו לזרע מתעשר זרע וירק לשעבר.
ומסיים הראב״ד ומי יורה דעה מתוך התוספתא והירושלמי מכ״ש כי מצא הרמב״ם גירסא משובשת דבאמת גירסתו לכאורה איננה מובנת כלל. אח״כ סיים הראב״ד ומסתברא שדין הפול כדין הכסבר והשבת דנלמוד הסתום מן המפורש ואם זרעו לזרע ירקו פטור ואם זרעו לירק מתעשר זרע וירק. (ואני מצאתי ראיה לפשיטות הראב״ד בירושלמי פ״ד דמעשרות תני שבת שזרעו לזרע מתעשר לשעבר וכו׳ כנ״ל ופריך והתנינן אין לך מתעשר זרע וירק אלא שחליים וגרגיר לבד ומשני כיני מתני׳ אין לך דבר שזרעו לזרע מתעשר זרע וירק אלא שחליים וגרגיר בלבד).
והנה סיום ההשגה הזאת שאם זרעו לזרע זרעו מתעשר לשעבר וירקו בשעת לקיטתו איננו מובן. דהרי כתב שדין הפול כדין הכסבר שאם זרעו לזרע ירקו פטור. גם התחלת ההשגה השנייה והוא שליקט וכו׳ א״א הירושלמי וכו׳ הוה ליה לתפוס השגתו על מ״ש רבנו לא הביא שליש. ובאמת הוא שיבוש המדפיסים וסוף ההשגה הראשונה שייך לתחלת ההשגה השנייה. דמרשים הראב״ד על מ״ש רבנו אם זרעו לזרע זרעו מתעשר לשעבר וירקו בשעת לקיטתו והוא שליקט ממנו לפני ראש השנה א״א הירושלמי שהעתיק ממנו משובש וכו׳ דלפי גירסת הראב״ד הנ״ל אם לא הביא שליש לפני ר״ה אף זרעו מתעשר להבא. ומסיים והיה לו לומר וכו׳ ר״ל בהשגה ראשונה ושנייה דהכי הו״ל לרבנו לומר זרעו לזרע ולירק (דמוסב על שהביא שליש הנזכר בדברי רבנו) וכו׳ מעשר מזרעו על ירקו ומירקו על זרעו והוא שליקט ממנו לפני ר״ה לא הביא שליש לפני ר״ה זרעו מתעשר להבא וירקו בשעת לקיטתו והוא שליקט ממנו לפני ר״ה ואם ליקט ממנו אחר ראש השנה בין זרעו ובין ירקו מתעשר להבא פי׳ הואיל שלא הביא שליש.
והכ״מ לא הבין כלל השגת הראב״ד ונדמה לו שמ״ש הראב״ד ועל פול המצרי לא שמענו הוא מלשון התוספתא גם נדמה לו שמ״ש הראב״ד זרעו מהו וכו׳ ירקו מהו וכו׳ הוא מלשון הירושלמי ואיבעיא הוא בירושלמי ותמה על הראב״ד וכוונת הראב״ד ברורה כמ״ש. גם מה שכתב הכ״מ וי״ל שרבנו מפרש הא דקאמר שמואל הכל הולך אחר גמר פרי גמר פרי גמור קאמר וכו׳ אוסיף מיא ואוסיף קמחא דכ״ש דקשה טפי אמאי זרעו לזרע ולא הביא שליש זרעו מתעשר לשעבר.
שוב משיג הראב״ד לא ידענא מהו אריות וכו׳ דמניעת ההשקאה הוא דהוה גילוי דעת לבטל מחשבת ירקו שדרך להשקות גן הירק ואין דרך להשקות הזרע דניחא ליה שיתייבש. גם משיג הראב״ד דיש להגיה בירושלמי הנ״ל אבל אם הביא שליש לאחר ראש השנה אפי׳ מנע ממנו ג׳ מורביות. דהראב״ד לשיטתו הנ״ל דכל שלא הביא שליש זרעו מתעשר להבא וא״כ לענין מה יועיל מחשבת זרעו. דאין לומר כדי שיהיה זרעו מיהות חייב במעשרות דהא בלא זה דין הפול כדין הכסבר שאם זרעו לירק מתעשר זרע וירק. ואפי׳ לדעת רבנו דאפי׳ לא הביא שליש זרעו מתעשר לשעבר אכתי אין זה בנותן טעם למה יחול טפי מחשבת זרע כשלא הביא שליש ודברי הכ״מ תמוהים בזה. ומסיים הראב״ד נראה מכאן דסתמו לירק קאי פי׳ כיון דמחשבת ירק אלים טובא לחול על מחשבת זרע ואין מחשבת זרע חיילא על מחשבת ירק אא״כ מנע הילכך היכא דזרעו סתם סתמו לירק.
שוב משיג הראב״ד על מה שפסק רבנו הך בבא דזרעו לזרע ועשה כלו קצצין גמורים. דבתוספתא נראה דאתייא כיחידאה כר׳ שמעון בן גמליאל. וז״ל התוספתא פול המצרי שמנע ממנו מים שלשים יום לפני ראש השנה מתעשר לשעבר ומותר לקיימן בשביעית אם לאו אסור לקיימן בשביעית ומתעשר לשנה הבאה בד״א בשל שקייה אבל בשל בעל שמנע הימנו שתי (מרבעות) [מורביות] דברי ר׳ מאיר וחכמים אומרים שלש ר׳ יוסי בן כיפר אומר משום ר׳ שמעון שזורי בד״א בזמן שזרעו לירק וחישב עליו לזרע אבל אם זרע מתחלה לזרע ומקצתו השריש לפני ר״ה ומקצתו השריש לאחר ר״ה אין מעשרין הימנו על מקום אחר ולא ממקום אחר עליו אלא כונס גרנו לתוכו ומעשר הימנו עליו נמצא מעשר מן החדש על החדש ומן הישן על הישן מעשר שני ומעשר עני לפי חשבון נוטל את העישור ועושה אותו מע״ש ומעשר עני. אם זרעו מתחילה לזרע וירק או שזרעו לזרע וחישב עליו לירק זרעו מתעשר לשעבר וירקו בשעת לקיטתו. אמר רשב״ג לא נחלקו בית שמאי ובית הלל על הגמור שהוא לשעבר ועל שלא הנץ שהוא לעתיד לבא על מה נחלקו על התורמל שב״ש אומרים לשעבר וב״ה אומרים לעתיד לבא. נמצאת אומר שלש מדות בירק פול המצרי שזרעו לירק אע״פ שהשריש לפני ראש השנה ולקטו לאחר ר״ה מתעשר ובשעת לקיטתו עישורו ומתעשר מזרעו על ירקו ומירקו על זרעו אם עשה קצצין גמורים לפני ר״ה זרעו מתעשר לשעבר וירקו בשעת לקיטתו עישורו ע״כ.
נמצא ס״ל לר׳ שמעון בן גמליאל דאפי׳ התורמל לעתיד לבא ודוקא בגמור דהיינו שעשה קצצין גמורים מתעשר זרעו לשעבר ולית ליה שיעורא דהבאת שליש ואפי׳ הביא שליש מתעשר להבא כל זמן שלא עשה קצצין גמורים לפני ראש השנה. ולפ״ז שש מדות לדעת הראב״ד א׳ זרעו לזרע. ב׳ זרעו לזרע וירק או חישב לירק והביא שליש וליקט ממנו לפני ר״ה. ג׳ הביא שליש לפני ר״ה וליקט ממנו אחר ר״ה. ד׳ הביא שליש וליקט ממנו אחר ר״ה. ה׳ זרעו לירק. ו׳ זרעו לירק וחישב לזרע. אבל סיום הברייתא זרעו לזרע ועשה כלו קצצין גמורים אתאן לרשב״ג ופליג אשש מדות. ודברי הכ״מ תמוהים וסיים הראב״ד ומי הוא שיעמוד עליהם לבא לתכלית הירושלמי והתוספתא אלא בדברים פשוטים. שוב משיג דהו״ל לרבנו לומר זרעו לזרע וירק ועשה כלו קצצין גמורים דבזרעו לזרע גרידא לא אתייא אפי׳ כר׳ שמעון בן גמליאל.
ואחר שבארנו כוונת הראב״ד בשלמות עתה אשוב לבאר דעת רבנו לפי גירסתו שהיא גירסת הירושלמי שבידינו. זרעו לזרע מתעשר לשעבר. בין זרעו ובין ירקו ואע״ג דקיי״ל אין לך דבר שזרעו לזרע מתעשר זרע וירק אלא שחליים וגרגיר בלבד היינו דשחליים וגרגיר מתעשר זרע לשעבר וירק להבא משא״כ פול המצרי דירקו בתר זרעו גריר והכל לשעבר. אי נמי דבזרעו לזרע מעשר מזרעו על ירקו והכל לשעבר ואסור לאכול ירקו כל זמן שלא יעשר זרעו משא״כ בשבת וכסבר דירקו פטור לגמרי ממעשר ומשו״ה לא כייל רבנו לעיל פ״ב דתרומות הלכה ה׳ פול המצרי בהדיה כסבר ושבת ופי׳ מתעשר לשעבר אפי׳ לא הביא שליש לפני ראש השנה והוא שהשרישו לפני ר״ה. זרעו לירק ירקו עיקר הילכך אפי׳ עשה קצצין גמורים לפני ר״ה בין זרעו ובין ירקו מתעשר להבא כשעת לקיטתו ומעשר מירקו על זרעו. זרעו לזרע ולירק או שחישב עליו לירק והביא שליש לפני ר״ה נמצא דמחשבת זרעו זוקקו לשעבר ומחשבת ירקו זוקקו להבא. הילכך מעשר שני עישורים מזרעו על ירקו לשעבר ומירקו על זרעו להבא. ודוקא כשהביא שליש הוא דאלים מחשבת זרעו למיגרר ירקו לשעבר אבל לא הביא שליש לפני ר״ה אע״פ שהשריש לפני ראש השנה אין בכח מחשבת זרעו אלא שיעשר זרעו לשעבר אבל ירקו מתעשר להבא (ואע״ג דמחשבת ירקו זוקק את זרעו להבא מ״מ אין זרעו צריך שני עישורים אלא מעשר מירקו על זרעו) והוא שליקט מקצת הירק לפני ר״ה שנמצא יש במחשבת ירקו נמי לשעבר הילכך אע״פ שלא הביא שליש לא אלים מחשבת ירק להפקיע זרעו לשעבר ולזוקקו להבא אבל לא ליקט ממנו לפני ר״ה שנמצא מחשבת ירקו רק להבא הואיל ולא הביא שליש מחשבת ירקו גובר וזוקק אף זרעו להבא ואין זרעו מתעשר לשעבר.
זרעו לזרע וחישב עליו לירק. מהני מחשבתו (ואפי׳ לא ליקט ממנו ג׳ אריות קודם ראש השנה) והוה דינו כדין זרעו לזרע וירק. אבל זרעו לירק אין מחשבת זרע חלה עליו שיהיה דינו כדין זרעו לזרע וירק אא״כ עשה מעשה ומנע ממנו ג׳ לקיטות. והוא שהביא שליש לפני ר״ה דאז אם מחשבת זרע חיילא מעשר מזרעו על ירקו ומירקו על זרעו הוא דבעינן מעשה אבל הביא שליש לאחר ר״ה דאז מהני מחשבת זרעו רק לענין שיהיה זרעו מתעשר לשעבר היכא שליקט ממנו לפני ר״ה כנ״ל אבל אינו זוקק ירקו לשעבר הילכך חיילא מחשבת זרעו אפי׳ לא מנע ממנו ג׳ אריות.
זרעו לזרע ועשה כלו קצצין גמורים פי׳ וחישב עליו לירק הואיל דהוה גמר פרי ממש אין בכח מחשבת ירקו לזקוק זרעו להבא אלא זרעו מתעשר לשעבר וירקו כשעת לקיטתו (ואע״ג דמחשבת זרעו זוקק את ירקו לשעבר מ״מ אין ירקו צריך שני עישורים אלא מעשר מזרעו על ירקו) מקצתו עשה קצצין גמורין ומקצתו לא עשה נמצא אותו מקצת שלא עשה נזקק להבא מחמת מחשבת ירקו ואותו מקצת שעשה אינו נזקק להבא הילכך צובר גרנו לתוכו ונמצא זרעו חדש וישן מעורב ונבלל ומעשר מזרעו על ירקו לשעבר ומירקו על זרעו להבא.
גם יש לפרש הכל לקולא דבזרעו לזרע כיון שהשריש לפני ראש השנה מעשר זרעו לשעבר וירקו פטור ובזרעו לירק מעשר ירקו להבא אפי׳ נגמר פריו וזרעו פטור. זרעו לזרע וירק הברירה בידו או לעשר מזרעו על ירקו לשעבר או מירקו על זרעו להבא והוא שהביא שליש שהוא עונת המעשר בינונית אבל לא הביא שליש אם ליקט לפני ר״ה אין בכח מחשבת ירקו לגרור זרעו להבא הואיל שמקצתו מתעשר לשעבר ואין בכח זרעו לגרור ירקו לשעבר הואיל שלא הביא שליש הילכך זרעו מתעשר לשעבר וירקו בשעת לקיטתו אבל לא ליקט לפני ר״ה ולא הביא שליש אז מחשבת ירקו אלים ומתעשר רק להבא. וכן בעשה כלו קצצין גמורין אין בכח ירקו למשוך זרעו להבא הילכך כיון שזרעו מובדל מירקו איננו יכול לעשר מזרעו על ירקו לשעבר דבזרע רק כח לשעבר ובירק יש כח לשעבר ולהבא הילכך כיון שצריך לעשר מירקו בפני עצמו מתעשר רק להבא והיכא דמקצתו עשה קצצין צריך בילה הילכך גם בזרעו כח לשעבר ולהבא ומעשר מזה על זה. ומשו״ה נמי זרעו לירק ולא הביא שליש חיילא מחשבת זרע לחומרא להזקיק זרעו לשעבר אם ליקט לפני ראש השנה אבל בהביא שליש לא חיילא מחשבת זרעו לקולא והבוחר יבחר.
ובהכי ניחא מ״ש רבנו לעיל ה״ח וכן פול המצרי וכו׳ דהתם איירי בזרעו לזרע גרידא דאזלינן בתר השרשה אלא מה שסיים רבנו שהכל הולך אחר גמר פרי היינו מפני שיש ג׳ עונות לזרע פול המצרי ההשרשה והבאת שליש וגמר פרי ומשו״ה אע״ג דקיי״ל אין בילה מ״מ עבדו רבנן תקנתא בצבירת גרן כיון דהכל הולך אחר גמר פרי בדיעבד כמו שבארתי לעיל פ״ה מהל׳ תרומות הי״ז עיי״ש.
וכל זה לענין תרומה ומעשרות פול המצרי דרבנן אבל לענין שביעית דאורייתא ס״ל לשמואל דהכל הולך אחר גמר פרי לחומרא הילכך פסק רבנו לקמן פ״ד מהל׳ שמיטה הי״ד דאפי׳ זרעו לזרע בששית איננו מותר משום ספיחי שביעית אא״כ נגמר פריו קודם ראש השנה וחות דרגא דבזרעו לזרע וירק אפי׳ נגמר פריו קודם ר״ה נמי זרעו אסור ודלא כדעת הירושלמי דפשיטא זרעו מותר דהירושלמי סובר דאף לענין שביעית אין הולכין בפול המצרי אחר גמר פרי לחומרא אבל אנן קי״ל כשמואל דלענין שביעית הכל הולך אחר גמר פרי פול המצרי כמו אורז ודוחן (אע״ג דלענין מעשרות פול המצרי אחר השרשה ואורז ודוחן אחר גמר פרי מדפסק שמואל כר׳ שמעון שזורי דבעינן מיהות צבירת גרן) ושפיר מחשבת ירקו זוקקו להבא. מיהו בזרעו בשביעית ונכנס לשמינית זרעו אסור (אפי׳ השריש בלבד בשביעית לחומרא) וירקו מותר כפי דעת הירושלמי אפי׳ נגמר פריו בשביעית דהשתא לדעת הירושלמי דפול שזרעו לזרע אזלינן בתר השרשה לענין שביעית אפ״ה ירקו מותר מכ״ש לפי מה דקיי״ל כשמואל אחר גמר פרי והטעם משום דירקו אלים טפי שהרי מחשבת ירק חלה על זרע ואין מחשבת זרע חלה על ירק אא״כ עשה מעשה כנ״ל.
ובהכי ניחא נמי הך גירסא שבירושלמי פ״ד דמעשרות גבי שבת דאינו מעשר מזרעו על ירקו ומירקו על זרעו אא״כ ליקט ממנו לפני ראש השנה וגם הביא שליש לפני ר״ה אבל הביא שליש לפני ר״ה וליקט אחר ר״ה זרעו מתעשר לשעבר משום דגבי כסבר ושבת לא אלים מחשבת ירקו דגרסינן התם חזקיה אמר כיון שליקט ממנו שתים ושלש מודיות באה במחשבת ירק אף לענין הזרע כן כיון שמנע ממנו שתים ושלש מודיות באה במחשבת זרע עיי״ש אבל בפול המצרי דאלים מחשבת ירק ובאה מחשבה אפי׳ לא ליקט ממנו ג׳ אריות הילכך מעשר מזרעו על ירקו ומירקו על זרעו כשהביא שליש וליקט אחר ר״ה. ומסיים בירושלמי הנ״ל תני ר׳ אבדימי וכו׳ ומפרש ר׳ יוסי דמלתא דר׳ אבדימי כשהביא שליש למחשבת זרע ואח״כ חישב עליו לירק שכבר נתחייב זרעו להתעשר לשעבר הילכך לא פקע במחשבת ירקו של אח״כ אבל הביא שליש למחשבת ירק אי אפשר לומר דזרעו מתעשר לשעבר דמסתמא לא פליג ר׳ אבדימי אברייתא דשש מדות דקתני מקצתו עשה קצצין גמורין וכו׳ צובר וכו׳ ומעשר מזרעו על ירקו וכו׳. ורבנו לא חילק בין הביא שליש למחשבת ירק או לא דמלתא דפשיטא הוא דלא פקע. ואפשר נמי דלפי מה דקיי״ל כשמואל דהכל הולך אחר גמר פרי ועיקר עונת הזרע היא גמר פרי אפי׳ הביא שליש למחשבת ירק נמי מעשר מירקו על זרעו. כללא דמלתא דאע״ג דקיי״ל כשמואל דעיקר עונת הזרע גמר פרי מ״מ לא פליג אברייתא דשש מדות ומודה שמואל דקבעו חז״ל הרבה עונות לפול המצרי מדפסק שמואל כר׳ שמעון שזורי.
ובירושלמי סוף פ״ח דכלאים ר׳ חייא בשם ר׳ יוחנן ו׳ ספקות הן הצלף באילן כבית שמאי כלי חרס בכלי נתר כב״ש חולדת הסנאים בשרצים כב״ש פול המצרי בזרעים ואנדרוגינוס באדם וכוי בחיה דברי הכל ע״כ. וכי היכי דאנדרוגינוס יש בו דרכים שוה לאיש ושוה לאשה ושוה לאיש ולאשה ואינו לא כאיש ולא כאשה עיין פ״ב מהל׳ נזירות ה״י ה״נ בפול המצרי זרעו לזרע מתעשר לשעבר כקטניות זרעו לירק מתעשר להבא כירק זרעו לזרע וירק והביא שליש מעשר מזרעו על ירקו ומירקו על זרעו כקטניות וירק זרעו לזרע וירק ולא הביא שליש זרעו לשעבר וירקו להבא לא כקטניות ולא כירק ומנין השש מדות לדרך רבנו כלם בזרעו לזרע. א׳ זרעו לזרע גרידא. ב׳ זרעו לזרע וירק והביא שליש. ג׳ זרעו לזרע וירק ולא הביא שליש וליקט ממנו לפני ראש השנה. ד׳ זרעו לזרע וירק ולא הביא שליש וליקט ממנו אחר ר״ה. ה׳ עשה כלו קצצין גמורים. ו׳ עשה מקצתו קצצין גמורים. ובזה נתיישבו השגות הראב״ד דכאן ודלעיל ה״ח ונתבארו דברי רבנו.
ועיין בירושלמי פ״ה דשביעית בתבואה וזיתים אחר השליש וכו׳ נאמר אף באורז ודוחן ופרגין כן ר׳ הונא בר חייא אמר מפני שא״א לעמוד עליו והתני צובר את גרנו לתוכו ונמצא מעשר מזרעו על ירקו אמר ר׳ יוסי וכו׳ כתיב עשר תעשר את כל תבואת זרעך מעשר אחד אתה מעשר בשנה אחת ואין אתה מעשר שתי מעשרות בשנה אחת התיבון הרי פול המצרי הרי הוא שני מעשרות בשנה אחת דתני צובר גרנו לתוכו ונמצא מעשר מזרעו על ירקו ומירקו על זרעו אמר ר׳ זעירא כתיב שש שנים תזרע שדך ואספת את תבואתה ששה זורעין וששה אוספין לא ששה זורעין ושבעה אוספין אמר ר׳ יונה בשיתא לית אנן יכלין קיימין אלא בשבעה אלא כיני ששה זורעין ושבעה אוספין לא ששה זורעין וחמשה אוספין. התיבון הרי פול המצרי ששה זורעין וחמשה אוספין דתני צובר את גרנו ונמצא מעשר מזרעו על ירקו ומירקו על זרעו ע״כ.
פי׳ דהוקשה ליה ניזיל בקטניות נמי בתר שליש ומשני ר׳ הונא שאין אנו יכולין לידע אימתי הבאת שליש שלו כנ״ל פ״ה מהל׳ תרומות הי״ז. ופריך ויצבור גרנו ומעשר מן החדש על החדש ומשני דהתינח בראשונה הנכנסת לשנייה אבל בשנייה הנכנסת לשלישית יש כאן ספק מעשר שני ומעשר עני ואין מעשרין ב׳ מעשרות בשנה אחת. ופריך והרי פול המצרי מעשר שני מעשרות מזרעו על ירקו ומירקו על זרעו מע״ש ומעשר עני. אי נמי לקולא כנ״ל או מע״ש או מעשר עני. ומשני שש שנים תזרע ואספת ששה זריעות וששה אסיפות ואם נלך בתר שליש כיון שא״א לעמוד עליו נמצא ששה זריעות ושבעה אסיפות דהנזרע בשביעית ספק הביא שליש בשביעית נלקט בראשונה והנזרע בששית ספק הביא שליש בששית נלקט בשביעית. ופריך בשיתא לית אנן יכלין קיימין אלא בשבעה אף השתא דאזלינן בתר השרשה נמי הנזרע בשביעית ולא השריש בשביעית נלקט בראשונה והנזרע בששית והשריש בששית נלקט בשביעית אלא אימא ששה זריעות ושבעה אסיפות ולא חמשה אסיפות ואם נלך בתר שליש כיון שאי אפשר לעמוד עליו נמצא הנזרע בשביעית ספק הביא שליש אינו נלקט במוצאי שביעית והנזרע בששית ספק לא הביא שליש ואינו נלקט בשביעית ופריך והרי פול המצרי שנזרע בשביעית ומקצתו עשה קצצין גמורין אינו נלקט במוצאי שביעית והנזרע בששית ומקצתו עשה קצצין גמורין אינו נלקט בשביעית והוה נמי חמשה אסיפות מוכח מזה דמקצתו עשה קצצין גמורין בשביעית זרעו אסור במוצאי שביעית ומקצתו עשה קצצין גמורין בששית זרעו אסור בשביעית. וזהו סייעתא למ״ש רבנו לקמן פ״ד מהל׳ שמיטה הי״ד דזרעו אסור ואליבא דשמואל אפי׳ עשה כלו קצצין גמורים כנ״ל.
משנה תורה דפוסיםראב״דתשובות ר׳ יהושע הנגיד על משנה תורהרדב״זכסף משנהמרכבת המשנההכל
 
(יא) פירות שנה שניה שנתערבו בפירות שלישית, או של שלישית ברביעית, הולכין אחר הרוב. מחצה למחצה, מפריש מעשר שני מן הכל, אבל לא מעשר עני, שמעשר שני חמור, שהרי הוא קודש ומעשר עני חול. וכן, פירות שהן ספק אם פירות שניה הן או פירות שלישית, מפריש מהן מעשר שני:
When produce from the second year becomes mixed with produce from the third year or produce from the third year becomes mixed with that of the fourth year, we follow the majority.⁠1 If it is half and half, we separate the second tithe from the entire quantity, but not the tithe for the poor.⁠2 [The rationale is that] the second tithe is a more severe obligation, because it is sacred,⁠3 while the tithe for the poor is ordinary produce. Similarly, when there is a doubt whether produce is from the second year or from the third year, the second tithe should be separated from it.
1. I.e., the entire quantity of produce is tithed according to the laws governing the majority. For we assume that any individual fruit was separated from the majority.
2. The Ra'avad differs and maintains that the tithe for the poor should also be separated, for if it is not separated, the produce is tevel. Rav Yosef Korcus differs, explaining that the same logic could be used with regard to the first clause of the halachah, and that ruling is based on an explicit mishnah (Makshirin 2:11). This explanation provides us with a new definition of tevel - produce from which the separations have been made to the best of man's ability.
3. I.e., it is considered as sacred property, as stated in Chapter 3, Halachah 17.
משנה תורה דפוסיםראב״דרדב״זכסף משנהמשנה למלךשער המלךמרכבת המשנה מהדורה בתראאור שמחעודהכל
פֵּרוֹת שָׁנָה שְׁנִיָּה שֶׁנִּתְעָרְבוּ בְּפֵרוֹת שְׁלִישִׁית. אוֹ שֶׁל שְׁלִישִׁית בִּרְבִיעִית. הוֹלְכִין אַחַר הָרֹב. מֶחֱצָה לְמֶחֱצָה מַפְרִישׁ מַעֲשֵׂר שֵׁנִי מִן הַכֹּל. אֲבָל לֹא מַעֲשַׂר עָנִי שֶׁמַּעֲשֵׂר שֵׁנִי חָמוּר שֶׁהֲרֵי הוּא קֹדֶשׁ וּמַעֲשַׂר עָנִי חֹל. וְכֵן פֵּרוֹת שֶׁהֵן סָפֵק אִם פֵּרוֹת שְׁנִיָּה הֵם אוֹ פֵּרוֹת שְׁלִישִׁית מַפְרִישׁ מֵהֶן מַעֲשֵׂר שֵׁנִי:
פירות שנה שנייה וכו׳ עד ומעשר עני חול – א״א ולמה לא יפריש מעשר עני והלא יש עליהם איסור טבל ואוסר במשהו ומצינו לרבי עקיבא על ספיקו עישר שני עישורים מעשר שני ומעשר עני ואפילו אחר הרוב אין לילך באיסורי טבל אלא בדמאי פרק חמישי ממעשר שני ירושלמי.
פירות שנה שניה שנתערבו וכו׳. סובר רבי׳ שלא אמרו שהטבל והדמאי אין הולכין בו אחר הרוב אלא מפני שיש בו תרומת מעשר או ספק תרומת מעשר אבל מעשר ומעשר שני הכל חולין אלא שמעשר שני נקרא קדש לענין שצריך לאוכלו בירושלים ואזלינן בהו בתר רובא וא״ת בשלמא בזמן שהרוב מעשר שני או מחצה על מחצה מפריש על הכל מעשר שני ואוכלו בירושלים אבל היכא שהרוב מעשר עני הרי יש בתוכו מעשר שני וצריך לאכול אותו בירושלים או לפדותו וכ״ת דאה״נ שצריך העני להעלותו או לפדותו היה לו לפרש וי״ל כיון דקי״ל רובא דאורייתא סמכינן עליה והוי כאילו הכל מעשר עני שנתבטל המיעוט אצל הרוב ולא ירדתי לסוף דעת הראב״ד שהביא ראיה מההיא דרבי עקיבא שנהג בו שני עישורין דהא קי״ל כרבותינו דאושא דנמנו ואמרו אחר לקיטתו בין למעשר בין לשביעית ואפשר דרבי עקיבא מדת חסידות ולא היה צריך אלא מעשר אחד אם שנייה מעשר שני ואם שלישית מעשר עני וליכא למימר דהלכה כר״ע ולהלכה עשה דהא רבי יוסי בן אבטולמוס העיד משום חמשה זקנים אתרוג אחר לקיטתו למעשר ולא פליגי אלא לענין שביעית ומ״מ למדתי מעובדא דר״ע דאמרינן עלה בירושלמי שהפריש מעשר אחד למעשר שני ופדאו וחלקו לעניים דהיכא דהוי מחצה על מחצה מפריש אחד למעשר שני ופודהו ומחלקו לעניים דאע״ג דלא קי״ל כר״ע לענין אתרוג ילפינן מיניה לענין אם נתערבו הפירות ולענין ספק כנ״ל אעפ״י שלא נתבאר בדברי רבינו:
פירות שנה שנייה וכו׳ – משנה פ״ב דמכשירין (משנה י״א) ולשון המשנה הולכים אחר הרוב [להקל] מחצה למחצה להחמיר וכתב רבינו מפריש מעשר שני מן הכל אבל לא מ״ע וכו׳ כך כתב רבינו בפירוש המשנה הנזכרת על מחצה על מחצה להחמיר והכי תנן בפ״ד דידים דמעשר שני הוי להחמיר לגבי מעשר עני:
וכתב הראב״ד: ולמה לא יפריש מ״ע וכו׳ ובאמת דברי רבינו תמוהים ור״ש פירש כהראב״ד שיפריש מעשר אחד ויחלל המעשר על מעות והפירות יחלק לעניים והמעות יאכל בירושלים והיינו שני עישורים דר״ע דפ״ק דעירובין ופרק קמא דר״ה. ועל מ״ש הראב״ד אפילו אחר הרוב אין לילך באיסורי טבל כתב הר״י קורקוס ז״ל לא ידעתי איך הקשה כן דאם זה נקרא טבל תיקשי ליה אמתני׳ דמכשירין שאמרה בהדיא דהולכים אחר הרוב לכן אני אומר דאין נקרא טבל אלא בשלא הוציא כל מה שצריך להוציא אבל זה כבר הוציא כל מה שצריך להוציא אלא שהמעשר שהוציא הוא ספק אם הוא שני או עני ומאחר שהוציא כל מה שצריך להוציא לא נשאר בו טבל וכיון שנסתלק מכאן דין טבל אלא שאנו מסופקים מעשר זה מה יעשה בו מותר לעשות חול קדש ולא קדש חול וזהו פירוש מה שאמרו הולכים להחמיר ולדעת הר״א והר״ש ה״ל לפרש ולומר מפריש שניהם אבל לשון הולכים להחמיר משמע דאחר אחד מהם אנו הולכים אלא שהולכים אחר החמור והוא השני שצריך לאוכלו בקדושה כך נ״ל לדעת רבינו ונראה חילוק נכון ומוכרח שאם המועט נשאר טבל כדברי הר״א איך אמרו הולכין אחר הרוב דטבל לא בטיל עכ״ל ומשום דקשיא ליה ההיא דפ״ק דר״ה דר״ע הפריש שני עישורין כתב לחלק ביניהם:
וכן פירות שהם ספק וכו׳ – נלמד ממה שקדם בסמוך:
פירות שנה שניה שנתערבו וכו׳. גרסי׳ בתוס׳ פ״ד דדמאי מצרפין פירות ח״ל על פירות שניה כדי שירבו על פירות שלישית לפוטרן מן מעשר שני מצרפין מפירות ח״ל על פירות שלישית כדי שירבו על פירות רביעית לפוטרן מן מעשר עני ע״כ:
פירות שניה כו׳ – עיין בהשגת הראב״ד ומ״ש מרן משם מוהרי״ק וז״ל לא ידעתי איך הק׳ כן דא״כ זו נקר׳ טבל תיקשי ליה אמתני׳ דמכשירין שאמרו בהדיא והולכין אחר הרוב כו׳ וצ״ע דאכתי מה יענה לסיפא דמתני׳ דהתם דקתני פירות שנה ששית שנתערבו עם שביעית הולכין אחר הרוב מחצה למחצה להחמיר דהרי קי״ל דח׳ אוסרה בכ״ש לביעור וצ״ע ומ״ש עוד מרן בסוף לשונו ומשום דק״ל ההיא דפ״ק דר״ה דר״ע הפריש ב׳ עישורין כתב לחלק ביניהם הן דברים שאינם מובנים והנראה דט״ס נפל בדבריו וצ״ל ומאי דק״ל וכוונתו לומר דמאי דק״ל להראב״ד מההיא דר״ע כתב מוהרי״ק לחלק ביניהם וכבר מבואר ובא בספרו הנדפס שכתב ליישב דהתם ר״ע גמריה אסתפק לי׳ אי ב״ה סוברים דר״ה לאילן בא׳ בשבט או בט״ו ולכן הוציא ב׳ עישורין כו׳ ועוד דאם היה מוציא ב׳ לבד יהיו סבורים דק״ל דב״ה בא׳ בשבט אמרו ולכן הוציא שנים להודיע שהי׳ מסופק בתלמודו ועוד תי׳ דר״ע הי׳ מחבב את המעשרות והי׳ מחמיר על עצמו לחוש בספיקו א״ד ועל פי דבריו יש ליישב מה שהוקשה אצלי וכתבתיו בפנים פ״י מה׳ מקואות בכללי ס׳ דרבנן לדעת הסוברים דתרומת פירות דרבנן מהא דר״ע יע״ש מיהו הא ק״ל לתי׳ מוהרי״ק ז״ל מה יענה למ״ש בירוש׳ ספ״ד דמעשרות אביונות נותנין עליהן חומרי אילן וחומרי זרעים שאם היתה שניה נכנסת לשלישי שהוא מפריש ופודהו ונותנו לעני כו׳ וצ״ע:
פירות שנה שנייה וכו׳. עיין השגות ודברי הר״י קורקוס נכונים שהרי יכול להוציא מעשר סתם ונמצאו הפירות מתוקנים ואח״כ אנו דנין אם הוא מעשר שני או מעשר עני ואין בדין לקונסו בשתי מעשרות במה שלא חייבתו תורה ושאני ר׳ עקיבא שהיה מסופק בדין החמיר על עצמו לצאת ידי חובת העני וידי מע״ש משא״כ בתערובת נפטר מדינא מב׳ מעשרות והולכין להחמיר שלא לאכול מע״ש בלא פדיון אבל אין להחמיר על זה שיוציא ג׳ מעשרות מממונו כיון שמפריש המגיע ומניח לפני בי״ד שידונו אם הוא מע״ש או מ״ע.
וכן פירות שהן ספק כו׳ מפריש מהן מע״ש.
נ״ב בזה גם הראב״ד מודה דכיון דהוי ספק ניזול בתר רובא ומע״ש הוא ברוב שנים דמעשר עני ליתא רק בשתי שנים, והא דר״ע וכן לעיל בהלכה ז׳ גבי צלף כמוש״כ רבינו הוא דשם הוי ספיקא דדינא ולא שייך למיזל בתר רוב שנים, וברור ועיין ביאורי הגר״א:
משנה תורה דפוסיםראב״דרדב״זכסף משנהמשנה למלךשער המלךמרכבת המשנה מהדורה בתראאור שמחהכל
 
(יב) כל הפטור ממעשר ראשון, פטור מן השני ומן העני, וכל שחייב בראשון, חייב בהןא. וכל התורם,⁠ב מעשר, וכל שאינו תורםג, אינו מוציא מעשר זה. וכל מי שאם תרם תרומתו תרומה, כך אם עישר מעשר זה הרי הוא מעשר, וכל מי שאין תרומתו תרומה, כך אם הוציא מעשר זה אינו מעשר:
Whenever [produce] is exempt from the first tithe, it is also exempt from the second tithe and the tithe for the poor.⁠1 Whenever produce is obligated in the first tithe, it is also obligated in these two. All of the individuals who may separate terumah may also separate [these] tithes and those who are not entitled to separate terumah may not separate these tithes. When any of the individuals with regard to whom it is said that [they should not separate terumah,] but if they separate terumah, the separation is effective2 separate these tithes, their separation is effective. When any of the individuals with regard to whom it is said that their separation of terumah is ineffective3 separate these tithes, their separation is ineffective.
1. See Hilchot Ma'aser 1:7.
2. See Hilchot Terumot 4:4.
3. See ibid.:2.
א. ד: בשניהם. אך לשון זו מטעה לחשוב שיש מציאות שמפריש את שניהם.
ב. בד׳ נוסף: מוציא. אך בכתבי⁠־היד לית.
ג. כך ב1, ת2. בא׳ לית.
משנה תורה דפוסיםרדב״זכסף משנהמשנה למלךשער המלךעודהכל
כׇּל הַפְּטוּר מִמַּעֲשֵׂר רִאשׁוֹן פָּטוּר מִן הַשֵּׁנִי וּמִן הֶעָנִי. וְכׇל שֶׁחַיָּב בְּרִאשׁוֹן חַיָּב בִּשְׁנֵיהֶם. וְכׇל הַתּוֹרֵם מוֹצִיא מַעֲשֵׂר. וְכׇל שֶׁאֵינוֹ תּוֹרֵם אֵינוֹ מוֹצִיא מַעֲשֵׂר זֶה. כׇּל מִי שֶׁאִם תָּרַם תְּרוּמָתוֹ תְּרוּמָה כָּךְ אִם עִשֵּׂר מַעֲשֵׂר זֶה הֲרֵי הוּא מַעֲשֵׂר. וְכׇל מִי שֶׁאֵין תְּרוּמָתוֹ תְּרוּמָה כָּךְ אִם הוֹצִיא מַעֲשֵׂר זֶה אֵינוֹ מַעֲשֵׂר:
כל הפטור ממעשר ראשון וכו׳. כבר נתבאר כיוצא בזה פ״ק דמעשרות:
כל הפטור ממעשר ראשון וכו׳:
כל הפטור ממעשר ראשון פטור מן השני כו׳. וכן כל הפטור מן התורה ממעשר ראשון פטור מן התורה ממע״ש. והוצרכתי לזה לפי שראיתי לסמ״ג עשין קל״ו שכתב דבספרי פרשת ראה משמע דמע״ש נוהג בכל דבר ומשמע מדבריו שם דאפילו בירק נוהג מע״ש מן התורה וכל כך הוחזק דין זה בעיניו עד שבעשין קס״א גבי מע״ע כתב אע״פ שבספרי משמע דמע״ש נוהג מן התורה אפילו בירקות זהו מפני רבוי המקראות אשר שם אבל במע״ע שלא מצינו רבוי יש להשוותם לתרומה ולמעשר ראשון ע״כ. ודין זה הוא תימה בעיני לחלק בין מע״ש לשאר מעשרות ולא ראיתי לשום אחד מגדולי המורים שחילקו חילוק זה ואין ספק אצלי דהראשונים ז״ל דלא חילקו חילוק זה סוברים דברייתא הלזו אסמכתא בעלמא היא. וראיתי להרמב״ן פרשת ראה שכתב וז״ל ויש ברייתות שנויות בת״כ ובספרי לאסמכתות והן מטעות ע״כ. (*א״ה וכ״כ בתוס׳ פ״ט דבכורות (דף נ״ד) ד״ה ושני ובשבת (דף ס״ח) ד״ה ואלו דכל הני דרשות דספרי אסמכתא בעלמא נינהו ועיין בתוס׳ עירובין (דף ל״ז) ד״ה מאן ובע״ז (דף נ״ח) ד״ה בצר:
כל הפטור ממעשר ראשון פטור מן הב׳ כו׳ – הנה הסמ״ג ז״ל בעשין קל״ו כתב דבספרי פ׳ ראה משמע דמע״ב נוהג בכל דבר ומשמע מדבריו שם דאפילו בירק נוהג מן התורה וכ״כ בעשין קס״א יע״ש האמנם מדברי התוס׳ ז״ל פ״ק דקדושין ד״ג ד״ה מה ירק שכתבו וז״ל ואע״ג דמעשר ירק דרבנן כו׳ אסמכוהו דרבנן אקראי ור״י פי׳ אם אינו ענין למעשר תנהו ענין לשביעית כו׳ יע״ש נראה בהדיא דס״ל דאפי׳ במע״ב מעשר ירק מדרבנן ממה שלא כתבו עדיפא מינה דקרא אצטריך למעשר גופיה לענין מע״ב שאם חנט בשנה שניה ונלקט בג׳ הולכין אחר לקיטתו ואינו חייב במע״ב ואם חנט בג׳ ונלקט בד׳ הרי הוא חייב במע״ב וכן נראה ג״כ מדברי רש״י שם שכתב אף כל כו׳ מתעשרין לשעבר ואע״ג דמעשר דידהו דרבנן כו׳ הרי דלענין מע״ב דקאי רש״י ז״ל כמ״ש מתעשרין לשעבר קאמר דהוי מדרבנן ועוד נראה שכן הוא מוכרח לדעת התוס׳ ורש״י והראב״ד וסיעתייהו דס״ל דמעשר פירות דרבנן כמ״ש בפ״ק דר״ה ד״ה תנא וכתבו שם דמ״ש בגמ׳ שם דט״ו אמינא לך אנא מעשר חרובין דרבנן ואת אמרת לי שביעית דאורייתא דחרובין לאו דוקא אלא כל מעשר פירות האילן דרבנן ולא מיירי בחרובי שיטה וצלמונה כמ״ש רבינו ז״ל בפ׳ זה דין ג׳ ועכ״ל דאפילו מע״ב נמי אינו נוהג ד״ת אלא בדגן תירוש ויצהר שהרי תלמודא התם לענין מע״ב מיירי דקאמר ר״י דנהוג עלמא בחרובין כר״ג דמתעשרין לשנה הבאה ואם לקטן בשנה הג׳ פטורים ממע״ב ויש לי מן התימה על הרב מש״ל ז״ל שכתב בדין שלפנינו וז״ל ודין זה שכתב הסמ״ג הוא תימא בעיני לחלק בין מע״ב לשאר מעשרות ולא ראיתי לשום אחד מהגדולים שחילקו חילוק זה ואין ס׳ שסוברים דברייתא זו דספרי אסמכתא בעלמא היא יע״ש והוא תימא שהרי ממקומו הוא מוכרח שלדעת החולקים על רבינו וס״ל דמעשר פירות דרבנן עכ״ל דמע״ב נמי דינא הכי כמ״ש ועיין בפ׳ כל שעה דל״ט ע״ב במה שפי׳ רש״י שם וז״ל מרור דמעשר ירק דרבנן ומדאורייתא אית ליה היתר בכל מושבות כו׳ הרי מבואר דס״ל לרש״י ז״ל דמע״ב נמי הוי מדרבנן וכנראה דאשתמיטתיה מיניה: ודע שלכאורה היה נראה להביא ראיה לדעת הסמ״ג ז״ל מההיא דגרסינן פ׳ התקבל דס״ה מתיב רב אויא מערימין על מע״ב כו׳ ודחיק לאוקומא במע״ב בזה״ז דרבנן ובתר הכי פריך ואמה העבריה בזמן הזה מי איכא ומסיק אלא בעציץ שאינו נקוב מדרבנן והשתא אמאי לא מוקי לה בפשיטות במעשר ירק או שאר אילנות דרבנן אלא משמע דמע״ב נוהג אפילו בירק מדאורייתא: וראיתי להריטב״א ז״ל שם שנתקשה בזה וכתב וז״ל והא דלא משני במע״ב דרבנן כגון מע״ב דאילנות וירקות משום דההיא אית ליה עיקר מן התורה וכל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון אבל בעציץ שאינו נקוב אין לו עיקר מן התורה כלל עכ״ל אלא דא״כ קשה למאי דהוה בעי לאוקמא במע״ב בזמן הזה דרבנן אמאי לא ק״ל כל דתקון רבנן כעין דאורייתא תיקון וליכא למימר דס״ל לתלמודא דמע״ב בזמן הזה כיון דאין שום מעשר מן התורה חשיבא כמי שאין לו עיקר מן התורה וכבר ראיתי מי שרצה לומר כן ורצה ללמוד מסוגיא זו דמרור בזמן הזה חשיבא עיקרו מדרבנן דומייא דמע״ב בזמן הזה והא ודאי ליתא שהרי ללישנא אחרינא שכתב רש״י ז״ל בההיא דפ׳ כל שעה מבואר דס״ל דמרור בזמן הזה חשיבא עיקרו מן התורה ואמרינן כל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון ורש״י ז״ל מדלא דחי לה משום האי טעמא משמע דהכי ס״ל ובפ׳ ע״פ דף קי״ז ע״ב אמרינן והא רב אחא בר״י הוא דאמר מצה בזמן הזה דרבנן קסבר כל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון הרי מבואר דמרור בזמן הזה חשיבא עיקרו מן התורה ולכן נראה דתלמודא התם ה״נ דהו״מ למיפרך כל דתקון כו׳ אלא דעדיפא מינה פריך ואמה עבריה בזמן הזה מי איכא ועיין בתוס׳ שם ד״ה ואמה שכתבו דה״נ הו״מ למיפרך אי בזה״ז ל״ל להערים יע״ש ודוק:
משנה תורה דפוסיםרדב״זכסף משנהמשנה למלךשער המלךהכל
 
(יג) פירות שהוציא מהן מעשר ראשון קודם שייקבעו למעשר, הרי זה אוכל מהן עראי קודם שיוציא מעשר שני, שאין הראשון קובע לשני. אבל משנקבעו למעשר, אף על פי שהוציא את הראשון, אסור לאכול מהן עראי, עד שיוציא את השני או את מעשר עני:
When a person separated the first tithe from produce before the obligation to tithe was established,⁠1 he may snack from it before separating the second tithe. For [separating] the first [tithe] does not create an obligation to separate the second. If, however, an obligation to tithe was established, it is forbidden to snack from it until he separates the second tithe or the tithe for the poor even though he has already separated the first tithe.⁠2
1. I.e., through one of the six situations mentioned in Hilchot Ma'aser 3:2-3.
2. For the prohibition against partaking of tevel applies until all the tithes have been separated. See Hilchot Ma'achalot Assurot 10:20.
משנה תורה דפוסיםרדב״זכסף משנהמעשה רקחעודהכל
פֵּרוֹת שֶׁהוֹצִיא מֵהֶן מַעֲשֵׂר רִאשׁוֹן קֹדֶם שֶׁיִּקָּבְעוּ לַמַּעֲשֵׂר הֲרֵי זֶה אוֹכֵל מֵהֶן עַרְאַי קֹדֶם שֶׁיּוֹצִיא מַעֲשֵׂר שֵׁנִי. שֶׁאֵין הָרִאשׁוֹן קוֹבֵעַ לַשֵּׁנִי. אֲבָל מִשֶּׁנִּקְבְּעוּ לְמַעֲשֵׂר אַף עַל פִּי שֶׁהוֹצִיא אֶת הָרִאשׁוֹן אָסוּר לֶאֱכֹל מֵהֶן עַרְאַי עַד שֶׁיּוֹצִיא אֶת הַשֵּׁנִי אוֹ אֶת מַעֲשַׂר עָנִי:
פירות שהוציא מהם מעשר ראשון וכו׳. ירושלמי פ״ב דמעשרות ראשון מהו שיטבול לשני מה אם בשעה שיש עליה זיקת שני מעשרות את אמר מותר בשעה שאין עליה אלא זיקת מעשר אחד לא כ״ש ע״כ. וכי היכי דתרומה אינה קובעת אלא בדבר שנגמרה מלאכתו כן מעשר ראשון אינו קובע לשני אלא א״כ הוקבעו הפירות למעשר ואם נקבעו אינו אוכל מהם עראי:
פירות שהוציא מהם מעשר ראשון וכו׳ – ירושל׳ דמעשרות פ״ב:
למעשר. בנוסח אחר כתב יד מוסיף הרי זה אוכל מהם אע״פ ע״כ. ואיני יודע לישבה:
משנה תורה דפוסיםרדב״זכסף משנהמעשה רקחהכל
 
(יד) מעשר שני, הואיל והוא טעון הבאת מקום, אין מביאין אותו מחוצה לארץ, כבכור בהמה. לפיכך לא חייבו להפריש מעשר שני בסוריא. וייראה לי שמעשר שני שמפרישין בארץ שנער ובארץ מצרים פודין אותו שםא, ומביאין דמיו לירושלים. וכן ייראה לי שלא חייבו מקומות אלו במעשר שני אלא כדי לקבוע מעשר עני, כדי שיהיו עניי ישראל סומכין עליהן:
Since the second tithe must be brought [to Jerusalem],⁠1 it should not be brought from the Diaspora,⁠2 like the firstborn of animals.⁠3 For this reason, our Sages did not obligate the separation of the second tithe in Syria.⁠4
It appears to me that the second tithe that is separated in Babylonia and in Egypt5 should be redeemed and the proceeds taken to Jerusalem. Similarly, it appears to me that the obligation to separate the second tithe in these places was established only so that there would be an obligation to separate the tithe for the poor, so that the poor of the Jewish people could rely on it.⁠6
1. As explained in the following chapter.
2. The Scriptural obligation to separate the second tithe applies only in Eretz Yisrael. Furthermore, not only is there no Rabbinic obligation, one should not do so.
3. The firstborn offspring of kosher animals must be offered as a sacrifice. Nevertheless, a firstborn animal in the Diaspora should not be brought to Jerusalem. Indeed, even if it is brought to the Temple, it is not offered as a sacrifice. See Hilchot Bechorot 1:5.
4. I.e., since the second tithe should not be brought from Syria to Jerusalem, our Sages did not require its separation there. The Ra'avad differs with the Rambam's ruling, but it is justified by the Radbaz and the Kesef Mishneh.
5. See Hilchot Terumot 1:1 which states that our Prophets and Sages ordained that terumah should be separated in these lands.
6. I.e., there was always a substantial Jewish community in these lands and our Sages wanted to provide the poor with an opportunity to receive their livelihood. This provision was not enacted with regard to Syria, because it was relatively close to Eretz Yisrael and the poor could receive their livelihood from the tithe for the poor separated there (Radbaz). The Ra'avad maintains that the second tithe should also be separated in Syria, but the commentaries follow the Rambam's view.
א. בד׳ לית. וחסרון המורגש הוא.
משנה תורה דפוסיםראב״דרדב״זכסף משנהמעשה רקחמרכבת המשנה מהדורה בתראחדושי ר' חיים הלויעודהכל
מַעֲשֵׂר שֵׁנִי הוֹאִיל וְטָעוּן הֲבָאַת מָקוֹם אֵין מְבִיאִין אוֹתוֹ מִחוּצָה לָאָרֶץ כִּבְכוֹר בְּהֵמָה. לְפִיכָךְ לֹא חִיְּבוּ לְהַפְרִישׁ מַעֲשֵׂר שֵׁנִי בְּסוּרְיָא. וְיֵרָאֶה לִי שֶׁמַּעֲשֵׂר שֵׁנִי שֶׁמַּפְרִישִׁים בְּאֶרֶץ שִׁנְעָר וּבְמִצְרַיִם פּוֹדִין אוֹתוֹ וּמְבִיאִין דָּמָיו לִירוּשָׁלַיִם. וְכֵן יֵרָאֶה לִי שֶׁלֹּא חִיְּבוּ מְקוֹמוֹת אֵלּוּ בְּמַעֲשֵׂר שֵׁנִי אֶלָּא כְּדֵי לִקְבֹּעַ מַעֲשֵׂר עָנִי כְּדֵי שֶׁיִּהְיוּ עֲנִיֵּי יִשְׂרָאֵל סוֹמְכִים עֲלֵיהֶם:
מעשר שני הואיל והוא טעון הבאת מקום כו׳ עד מעשר שני בסוריא – א״א אין הטעם הזה מספיק דר״ע הוא דס״ל הכי ולא אמר אלא ליקרב אבל לקדש מיהא קדוש והכי איתא בבכורות פ״ב ונ״ל מה שאמרו שאין מעשר שני בסוריא מן התורה קאמר ואם גזרו עליה מעשרות לא גזרו עליה נטע רבעי.
ויראה לי שמע״ש וכו׳ עד סומכין עליהן – א״א אלו דברי רוח.
מעשר שני הואיל וטעון הבאת מקום וכו׳. תמורה פרק אלו קדשים (דף כ״א) רבי ישמעאל אומר יכול יעלה אדם מעשר שני ויאכלנו בירושלים ודין הוא בכור טעון הבאת מקום ומעשר טעון הבאת מקום מה בכור אינו נאכל אלא בפני הבית אף מעשר אינו נאכל אלא בפני הבית ומסיק לה דכתיב ואכלת לפני ה׳ אלהיך מעשר דגנך וגו׳ הקיש מעשר לבכור מה בכור אינו נאכל אלא בפני הבית אף מעשר אינו נאכל אלא בפני הבית ובספרי יליף לה מהאי קרא רק קדשיך אשר יהיו לך וגו׳ מכאן שמביאין קדשים מחו״ל לארץ יכול אף בכור ומעשר כן תלמוד לומר רק ופסק רבינו פירקא קמא דבכורות דאין מעלין בכורות מח״ל ואם העלה אין מקבלין ממנו ולא יקרב אלא יאכל במומו ובשלמא בכור יש בו קדושה אבל מעשר אין בו קדושה ומודה ר״ע שאין במעשר קדושה א״כ יספיק טעם זה לענין שלא חייבו מעשר שני בסוריא כיון שאין בו קדושה וגרסי׳ בירושלמי דפאה פ״ז רבי יהודה אומר לא למדו נטע רבעי אלא ממע״ש כמה דתימא אין מע״ש בסוריא ודכוותה אין נטע רבעי בסוריא ומ״ש הראב״ד ז״ל בפירוש זה הירושלמי דחוק מאד ע״ש ותשכיל שדברי רבינו נכונים:
ויראה לי שמעשר שני וכו׳. בפ״ק דה׳ תרומות כתב ונביאים התקינו שיהיו נוהגות אף בארץ שנער וחכמים הראשונים התקינו שיהיו נוהגות אף בארץ מצרים ובארץ עמון ומואב וכו׳. והראב״ד לא השיגו שם וכיון שהוא מודה דבמקומות אלו חייבים במע״ש ע״כ יפדו אותו כיון שהוא מקום רחוק דכתיב כי ירחק ממך המקום וא״כ צ״ע מה היתה כוונתו שכתב אלו דברי רוח וכ״ת שדעתו הוא שיפדו אותו במקומו ויאכלו הפדיון א״כ למאי נ״מ שתקנו מעשר שני במקומות אלו ומתוך כך אני אומר שדעתו הוא להשיג על רבינו כיון שאמר שבסוריא לא תקנו מעשר שני שהיא קרובה לא״י למה תקנו בח״ל שהן מקומות רחוקים מארץ ישראל יותר מסוריא אלא ודאי בסוריא תקנו מעשר שני כאשר כתב בהשגתו הראשונה ורבינו כתב לתרץ קושיא זו שלא תקנו מקומות אלו במעשר שני אלא כדי לקבוע מעשר עני לפי שבמקומות אלו היו מצויין הרבה ישראל והיו בהם עניים הרבה כדי שיסמכו על מעשר עני מה שאין כן בסוריא שהיא קרובה לא״י והיו סומכין על מעשר עני שבארץ ישראל ועל טעם זה כתב הראב״ד שהם דברי רוח וסברת רבינו נכונה בטעמא כאשר כתבתי וברוח פיו אנחנו חיים:
מעשר שני הואיל וטעון הבאת מקום וכו׳ לפיכך לא חייבו להפריש מעשר שני בסוריא – בפ׳ בתרא דבכורות (בכורות נ״ג) לימא מתניתין דלא כר״ע דתניא ר״ע אומר יכול יעלה אדם מעשר בהמה מח״ל לארץ (בזמן שב״ה קיים) ויקריבנו ת״ל והבאתם שמה עולותיכם וזבחיכם ואת מעשרותיכם בשני מעשרות הכתוב מדבר אחד מעשר בהמה ואחד מעשר דגן מקום שאתה מעלה מעשר דגן אתה מעלה מעשר בהמה וממקום שאי אתה מעלה וכו׳ אפילו תימא ר״ע כאן ליקרב כאן ליקדש ובפ״ג דתמורה (דף כ״א) רבי ישמעאל אומר יכול יעלה אדם מעשר שני ויאכלנו בירושלים ודין הוא בכור טעון הבאת מקום ומעשר טעון הבאת מקום וכו׳ אף מעשר אינו נאכל אלא בפני הבית בן עזאי אומר יכול יעלה אדם מעשר שני ויאכלנו בכל הרואה וכו׳ אף מעשר אינו נאכל אלא לפנים מן החומה ואע״ג דלגבי הבאה מח״ל בכור יליף ממעשר כמבואר בדברי ר״ע ורבינו תלה כאן מעשר בבכור אלא רצה לכלול רבינו גם דברי רבי ישמעאל ודברי בן עזאי כלומר הואיל וטעון הבאת מקום וכו׳ ולמד מן בכור אסמכתא למעשה דרבנן שלא יעלו אותו מח״ל דאילו מן התורה אין מעשר בח״ל וז״ש לפיכך לא חייבו וכו׳ כלומר כי היכי דבכור אין מעלין אותו גם מעשר אין מפרישין אותו ולפיכך לא חייבו ומה שחייבו בשנער ומצרים מפני מעשר עני ומ״מ לא יעלה אותו עד שיפדנו מאסמכתא דבכור כך נ״ל ביאור דברי רבינו עכ״ל הר״י קורקוס ז״ל:
כתב הראב״ד: אין הטעם הזה מספיק וכו׳. כתב הר״י קורקוס ז״ל אפשר שאעפ״כ מספיק הוא דבשלמא בבכור אפשר לומר בו יאכל במומו אבל במעשר שני טעון הבאת מקום ואם יפרישו יהיו צריכין להעלותו ואנן קי״ל דאין מביאין אותו מח״ל לכך לא חייבו בסוריא ובמצרים ובשנער חייבו מפני שהיו עניי ישראל מצויים שם ויפדנו ויעלה פדיונו אבל בסוריא נראה שלא היו עניים מצויים שם וגם שיטעו ויסברו שהיא כשאר א״י ויעלו המעשר עצמו. ומה שרצה לומר שמה שאמרו אין מע״ש בסוריא מן התורה קאמר וגזרו מעשרות ולא נטע רבעי אינו משמע כן פ״ה דמעשר שני גם פ״ז דפאה כי שם אמרו לא למדו נטע רבעי אלא ממעשר כמה דתימא אין מעשר שני בסוריא כך אין נטע רבעי בסוריא מוכח בהדיא דשקולים הם עכ״ל:
מעשר שני וכו׳. ריש פ״ט דבכורות ומ״ש מרן ז״ל ובפרק דתמורה הוא פ״ג דף כ״א ומ״ש כמה דתימה אין מה שכתב וכו׳ טעות סופר הוא וצ״ל אין מעשר שני ועיין עוד בדין זה להתוס׳ שם והתוס׳ יו״ט ז״ל:
מעשר שני הואיל וטעון הבאת מקום וכו׳. הראב״ד השיג ב׳ השגות שהן אחת דבמתני׳ דידים פ״ד נחלקו אם עמון ומואב מעשרין מעשר שני או מעשר עני בשביעית ועלתה הלכה דעמון ומואב כמצרים דמעשרין מ״ע בשביעית משא״כ בבל מעשרין בשביעית מע״ש וכמ״ש רבנו פ״ו מהל׳ מתנות עניים ה״ה דהואיל שעמון ומואב ומצרים סמוכין לארץ ישראל מפרישין מ״ע כדי שיהיו עניי ישראל נסמכין עליהן בשביעית. משא״כ בבל שהיא רחוקה מפרישין מע״ש כסדר רוב השנים למדנו מזה דבשאר שנים אבד״ה דלאו שביעית מעשרין מע״ש בעמון ומואב ומצרים ובבל (ועיין מ״ש רבנו פ״א מהל׳ תרומות ה״ו בחלוקת העולם לענין חיוב תרומות ומעשרות). ובירושלמי פ״ז דפיאה ופ״ה דמעשר שני איתא ר׳ יהודה אומר לא למדו נטע רבעי אלא ממע״ש כמה דתימר אין מעשר שני בסוריא דכוותיה אין נטע רבעי בסוריא ע״כ. וכמ״ש רבנו פ״ט מהל׳ מ״ש ה״א ועיין פ״י מהל׳ מאכלות אסורות הט״ו דאין נ״ר נוהג בחוץ לארץ ק״ו מסוריא ומשמע מזה דאין נ״ר נוהג בעמון ומואב ומצרים ובבל והראב״ד מודה בזה דלא אשכחן בשום מקום שיהיה נ״ר נוהג בחו״ל עיין תוס׳ ברכות דף ל״ה ד״ה ולמאן. והוקשה להראב״ד על הירושלמי דפוטר סוריא ממע״ש דהשתא עמון ומואב ומצרים ובבל חייבין כ״ש סוריא. (ומ״ש רבנו טעם לפטור בסוריא משום דאין מביאין בכורות מחו״ל וה״ה למעשר דגן דחה הראב״ד מדקיי״ל בבכורות דף נ״ג דמודה ר׳ עקיבא כאן ליקרב וכאן ליקדש וא״כ עכ״פ קדוש מע״ש אפי׳ בעמון ומואב ומצרים ובבל וכ״ש סוריא).
לזה מפרש הראב״ד דאה״נ דבסוריא קדיש מעשר שני מדרבנן אלא דהא דאמרן בירושלמי שאין מע״ש בסוריא היינו שאין קדוש דבר תורה אבל מדרבנן קדוש בק״ו ממצרים ובבל ולא למדו בירושלמי נטע רבעי ממע״ש אלא לפוטרו לסוריא ד״ת וממילא נ״ר פטור אף מדרבנן דבמע״ש הוא דגזרו מדרבנן אפי׳ במצרים ובבל וכ״ש בסוריא אבל על נ״ר לא גזרו אפי׳ בסוריא והיינו מ״ש הראב״ד בהשגה שנייה על מ״ש רבנו וכן יראה לי וכו׳ א״א אלה דברי רוח לומר דבבל ומצרים חמיר מסוריא שינהוג בהן מע״ש מדרבנן ולא בסוריא.
ואולם רבנו דרך אחרת עמו לומר דודאי סוריא פטור לגמרי ממעשר שני כי היכי דפטור לגמרי מנטע רבעי דילפינן מיניה וכפשטות לשון הירושלמי וכמ״ש הכ״מ בשם הר״י קורקוס והטעם שסמכו על דין תורה גזרה שמא יעלה מסוריא לארץ ישראל הואיל דסוריא מחזי כא״י וזה אסור ולא רצו לתקן שיפדו ויעלו המעות לירושלים כיון דסוריא מחזי כא״י יבאו להעלות גם גוף המע״ש לירושלים וזה אסור באכילה בירושלים משא״כ בחוץ לארץ פודה ומעלה מעות דבחו״ל לא אתי למטעי מיהו למה באמת לא ביטלו מע״ש בחו״ל משום דבחו״ל אם יבטלו מע״ש אתו לבטל גם מעשר עני ולא יהיה לעניי ישראל על מה לסמוך משא״כ בסוריא אע״ג שבטל מע״ש לא יבאו לבטל מ״ע כיון דסוריא מחזי כא״י הכל יודעין שחייבת במעשרות אלא דאין מפרישין מע״ש משום דאין מביאין בכורות מסוריא ודוקא משום לתא דמעשר עני גזרו מעשר שני בבבל ומצרים משא״כ נטע רבעי לא הוצרכו לגזור וזה ברור.
מעשר שני הואיל וטעון הבאת מקום אין מביאין אותו מחו״ל כבכור בהמה לפיכך לא חייבו להפריש מעשר שני בסוריא עכ״ל. וצ״ע דהרי אדרבה בכור הוא דיליף ממעשר שני דאינו בא מחו״ל, וכמבואר בתמורה דף כ״א [ע״א], ולמה תלי הרמב״ם מעשר שני בבכור, וצ״ע.
ונראה דשני דינים הם, דאחרי דילפינן בכור ממעשר שני דאינו בא מחו״ל, ונתחדש דין מסויים בבכור חו״ל דאינו בר הבאה מחו״ל, שוב איתקש גם מעשר שני לבכור דהמעשר שני של חו״ל אינו בר הבאה, ונמצא דשני דינים הם במעשר שני, חדא דאינו נוהג כלל מעשר שני בחו״ל, דהרי הוא ממצות התלויות בארץ דאינן נוהגות אלא בארץ, ועוד דאפילו אם היינו מוצאין מעשר שני של חו״ל הוי הדין דאינו בר הבאה מחו״ל כבכור, ולא תקשי דאיך שייך למילף על זה מעשר שני מבכור כיון דבאמת הרי ליכא מעשר שני בחו״ל כלל ואיך נילף מילתא דליתא דכוותיה, אכן כיון דאיתקש מעשר שני לבכור בשאר דברים לענין הבאת מקום, וכמבואר בתמורה דף כ״א, א״כ ממילא נכלל בההיקש גם הך דינא דהמעשר שני בחו״ל אינו בר הבאה כלל. ולפי זה זהו שכתב הרמב״ם, דהרי איתא בירושלמי פ״ז דפיאה דאין מעשר שני בסוריא, וקשה מאי שנא מעשר שני משאר מצות התלויות בארץ דחייבין בסוריא מדבריהם, ולזה כתב הרמב״ם הטעם, דהא דסוריא דינה כארץ ישראל מדבריהם הוא רק לענין מצות התלויות בארץ דאינן נוהגות אלא בארץ, ובזה הוא דעשו סוריא כארץ ישראל לחייבה מדבריהם, משא״כ לענין הך דינא דאינו בא מחו״ל, לא נשתנית סוריא, והרי היא חו״ל כדין תורה, ומשום הכי הוא דנשתנה מעשר שני משאר מצות התלויות בארץ דאינו נוהג בסוריא, כיון דאית ביה הך גזירת הכתוב דאינו בא מחו״ל, דבזה הרי סוריא שוה לחו״ל, וכמו שנתבאר. ועיין ברמב״ם פ״ט ממעשר שני הל״א שכתב וז״ל וכשם שאין מעשר שני בסוריא כך אין נטע רבעי בסוריא עכ״ל, והוא מהירושלמי פ״ז דפאה דנטע רבעי אינו נוהג בסוריא משום דאיתקש למעשר שני בגזירה שוה דקדש קדש, ולכאורה צ״ע דל״ל לגזירה שוה דקדש קדש, והלא נטע רבעי הוא ממצות התלויות בארץ כמו מעשר שני, אכן לפי המבואר הרי ניחא, דכיון דכל הפטור של סוריא הוא רק משום היקשא דבכור דאינו בא מחו״ל דבזה סוריא דינה כחו״ל, וההיקש הרי נאמר רק במעשר שני, וע״כ צריכינן להגזירה שוה דקדש קדש, וילפינן רבעי ממעשר שני.
והנה בהשגות ז״ל אין הטעם הזה מספיק דר״ע הוא דס״ל הכי ולא אמר אלא ליקרב אבל ליקדש מיהא קדוש וכו׳ עכ״ל, וצ״ע דברי הראב״ד, דהרי גם בדברי הרמב״ם מבואר דההיקש מבכור הוא רק לענין שאינו בר הבאת מקום ולא להפקיע דין מעשר ואיסורו, ורק דזהו טעמא על מה דלא גזרו בסוריא, וכמו שסיים בטעמא וז״ל לפיכך לא חייבו להפריש מעשר שני בסוריא עכ״ל, וא״כ מה זה שהשיג הראב״ד מהא דליקדש מיהא קדוש. ואשר יראה לומר בזה, דדעת הראב״ד היא, דבאמת מניעת דין הקרבה שבבכור ומניעת דין הבאת מקום שבמעשר שני שני דינים שונים הם, ולא שייך כלל למילפינהו בהיקשא זה מזה, דלענין הקרבה איכא דין פסלות וכשרות, משא״כ לענין דין הבאת מקום של מעשר שני, וממילא דלא שייך למילף מהא דבכור חו״ל נפסל מהקרבה לענין דין הבאת מקום של מעשר שני, דלא שייך ביה דין פסלות כלל, ואפילו אם נימא דהא דבכור חו״ל אינו קרב הוא לאו משום דין פסלות, כי אם דהוי גזירת הכתוב של מניעת דין הקרבה, ג״כ י״ל דליכא למילף מינה דין הבאת מקום של מעשר שני, ושונים הם זה מזה, דלא חלה על זה מדת ההיקש כלל למילפינהו מהדדי, ומכל שכן כיון דבאמת הרי עיקר ההיקש לא יוכל לחול כלל על מעשר שני של חו״ל, דהוי דבר שאינו דהלא אין מעשר שני נוהג בחו״ל, ועיקר ההיקש הוא רק ללמוד בכור ממעשר שני וכמבואר בסוגיא דתמורה דף כ״א, ורק דאנו באין לדון ולומר דמאחר דאיתקשו מיהא בכור ומעשר שני להדדי, א״כ ממילא דכשם שאין בכור של חו״ל קרב כך אין במעשר שני של חו״ל דין הבאת מקום, וכל כי האי גוונא ודאי הדין נוטה דכיון דהויין שני דינים שונים אין זה שייך כלל להיקשא דבכור ומעשר שני להדדי, ופשיטא דההבאת מקום מועיל לו כיון דהוא חלות היתרא הבא מאליו ולא יהא של חו״ל חמור משל א״י, ואין זה שייך כלל לענין הקרבה של בכור. אכן אם היה הדין בבכור חו״ל דאין בו דין בכור כלל, אז שפיר הוה שייך למילף מיניה גם למעשר שני שלא יהא דין מעשר שני נוהג בחו״ל, כיון דבזה הרי בכור ומעשר שני איתקשו להדדי. אשר ע״כ זהו שכתב הראב״ד דאפילו ר״ע לא קאמר אלא ליקרב אבל ליקדש מיהא קדוש, ר״ל דכיון דגם בחו״ל נוהג עיקר דין בכור, וכל דינו הוא רק דאינו קרב, א״כ ממילא דאין זה ענין כלל לדין הבאת מקום של מעשר שני שהוא היתרא דממילא, וממילא דמעשר שני של חו״ל צריך להיות בר הבאת מקום להיות נאכל בירושלים אם אך היה נוהג מעשר שני בחו״ל, וממילא דמעשר שני דומה לשאר תרומות ומעשרות דנוהגות בסוריא.
והנה בפ״א מה׳ בכורות פסק הרמב״ם ז״ל מצות בכור בהמה טהורה נוהגת בארץ ובחו״ל ואין מביאין בכורות מחו״ל וכו׳ אלא הרי הוא כחולין ויאכל במומו עכ״ל, ובהשגות שם ז״ל טעות הוא זה ואפילו לר״ע דאית ליה האי סברא לא אמר אלא ליקרב אבל קדושת בכור יש בו ואינו נגזז ונעבד ואינו נאכל אלא במומו עכ״ל, ולכאורה צ״ע ביאור ההשגה, דהרי גם בדברי הרמב״ם מבואר להדיא דקדושת בכור יש בו וכמו שכתב להדיא דיאכל במומו, הרי דבלא מום אינו ניתר באכילה, ועל מה זה באה ההשגה. ונראה, דהנה ביסוד הדין דבכור אינו בא מחו״ל צ״ע, אם הוא זה דין בפני עצמו של מניעת הקרבה, דבכור חו״ל אינו קרב, אבל בעצם דין קדושת בכור ליכא שום נפקותא בין בכור חו״ל לבכור א״י, או דנימא דהא דבכור חו״ל אינו קרב הוא זה בעצם קדושתו, דכל דין קדושת בכור שלו הוא רק לענין איסורי בכור ואיסורי קדש, אבל לענין דין הקרבה הרי הוא מופקע מעצם דין בכורה, וכל לענין הקרבה אמרינן דאין בכור נוהג בחו״ל. ונראה דזה מבואר בדברי הרמב״ם שכתב דהרי הוא כחולין, ור״ל דלענין הקרבה הרי הוא כחולין ואין בו דין בכור כלל. אשר ע״כ זהו שהשיג הראב״ד במה שכתב לא אמר אלא ליקרב אבל קדושת בכור יש בו, ר״ל דגם זה שאינו קרב הוא ג״כ גזירת הכתוב של מניעת הקרבה, אבל לא משום חסרון קדושה, ולא משום חסרון חלות דין בכור. אשר לפ״ז ניחא שפיר דעת הרמב״ם דדין הבאת מקום של מעשר שני נלמד מדין הקרבה דבכור שאינו בחו״ל, ואע״ג דהוויין שני ענינים שונים, כיון דלדעת הרמב״ם יסוד הדין של בכור חו״ל דאינו קרב אין זה דין מניעת הקרבה, כי אם דהוי דין הפקעת בכורה, דלענין הקרבה אין בו דין בכור כלל, א״כ שפיר ילפינן מיניה גם למעשר שני, דלענין הבאת מקום פקע מיניה שם מעשר, דבזה הרי איתקשו בכור ומעשר שני להדדי דאינן באין מחו״ל, וממילא דחסר לו כל הדין של הבאת מקום. אכן כל זה לדעת הרמב״ם דחסרון דין הקרבה שבבכור חו״ל הוא זה דין בעצם קדושתו, אבל הראב״ד לטעמיה דס״ל דבכור חו״ל הוא שוה בקדושתו לבכור א״י, וכל דינו הוא רק חלות דין בפני עצמו של מניעת הקרבה, ע״כ זהו שהשיג דאין לדמות דין מניעת הקרבה לדין הבאת מקום שהוא היתרא דממילא, וכמו שנתבאר.
והנה כל זה לפי הגירסות שברמב״ם שלפנינו דבכור חוץ לארץ יאכל במומו, ואם כן הרי דעת הרמב״ם דכל איסורי בכור איכא גם בבכור חו״ל ורק דאינו קרב, אכן בטור סי׳ ש״ו הביא דדעת הרמב״ם היא דבכור חו״ל אין בו דין בכור כלל אלא הרי הוא חולין לכל, וכן נראה מדברי הרמב״ן והרא״ש שהיה להם כן הגירסא בדברי הרמב״ם, ולפי זה דברי הרמב״ם והראב״ד מתפרשים כפשוטן, דהרמב״ם לטעמיה דבכור אינו בא מחו״ל ע״כ ילפינן מיניה דגם מעשר שני אינו בא מחו״ל, והראב״ד לטעמי׳ דבכור בא מחו״ל ורק דאינו קרב, ע״כ זהו שהשיג דלפי זה אין ללמוד ממנה לפטור חו״ל ממעשר שני. אלא דלפי גירסתנו דהילפותא מבכור היא רק דאינו בר הבאת מקום, ולא להפקיע כל חיובו, וא״כ הא נמצא דהא דפטורה לגמרי היא תקנת חכמים מסוימת, דאע״ג דבכל מצות התלויות בארץ סוריא כא״י, מ״מ לא חייבוה במעשר שני הואיל שאינו בר הבאה, וזהו שסיים הרמב״ם לפיכך לא חייבו להפריש מעשר שני בסוריא, ר״ל הואיל שאינו בר הבאה, משא״כ לפי גירסת הטור, הרי הילפותא מבכור מועיל להפקיע כל חיובא דמעשר שני, א״כ מש״כ הרמב״ם לפיכך לא חייבו ר״ל דהואיל דהפטור חו״ל שבו הוא מהיקשא דבכור לפיכך אין זה בכלל תקנת חכמים דסוריא כא״י, וכמו שנתבאר דלענין היקשא דבכור סוריא כחו״ל.
משנה תורה דפוסיםראב״דרדב״זכסף משנהמעשה רקחמרכבת המשנה מהדורה בתראחדושי ר' חיים הלויהכל
רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.
List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

מעשר שני ונטע רבעי א, משנה תורה דפוסים מעשר שני ונטע רבעי א, מקורות וקישורים מעשר שני ונטע רבעי א, ראב"ד מעשר שני ונטע רבעי א, תשובות ר׳ יהושע הנגיד על משנה תורה מעשר שני ונטע רבעי א – בסיוע פרויקט פרידברג לפרסום הגניזה, מפעל משותף של חברת פרידברג לכתבי יד יהודיים (FJMS) ופרויקט פרידברג לפרסום הגניזה (FGP), לע"נ ר' פרץ ב"ר מרדכי יהודה פרידברג ז"ל, נלב"ע י"ד כסלו תשס"ג לפ"ק, תנצב"ה. הונצח ע"י בנו וכלתו, דוב וגיטל חיה פרידברג, טורונטו, רדב"ז מעשר שני ונטע רבעי א – בסיוע פרויקט פרידברג לפרסום הגניזה, מפעל משותף של חברת פרידברג לכתבי יד יהודיים (FJMS) ופרויקט פרידברג לפרסום הגניזה (FGP), לע"נ ר' פרץ ב"ר מרדכי יהודה פרידברג ז"ל, נלב"ע י"ד כסלו תשס"ג לפ"ק, תנצב"ה. הונצח ע"י בנו וכלתו, דוב וגיטל חיה פרידברג, טורונטו, כסף משנה מעשר שני ונטע רבעי א, משנה למלך מעשר שני ונטע רבעי א – בסיוע פרויקט פרידברג לפרסום הגניזה, מפעל משותף של חברת פרידברג לכתבי יד יהודיים (FJMS) ופרויקט פרידברג לפרסום הגניזה (FGP), לע"נ ר' פרץ ב"ר מרדכי יהודה פרידברג ז"ל, נלב"ע י"ד כסלו תשס"ג לפ"ק, תנצב"ה. הונצח ע"י בנו וכלתו, דוב וגיטל חיה פרידברג, טורונטו, מעשה רקח מעשר שני ונטע רבעי א – בסיוע פרויקט פרידברג לפרסום הגניזה, מפעל משותף של חברת פרידברג לכתבי יד יהודיים (FJMS) ופרויקט פרידברג לפרסום הגניזה (FGP), לע"נ ר' פרץ ב"ר מרדכי יהודה פרידברג ז"ל, נלב"ע י"ד כסלו תשס"ג לפ"ק, תנצב"ה. הונצח ע"י בנו וכלתו, דוב וגיטל חיה פרידברג, טורונטו, שער המלך מעשר שני ונטע רבעי א – בסיוע פרויקט פרידברג לפרסום הגניזה, מפעל משותף של חברת פרידברג לכתבי יד יהודיים (FJMS) ופרויקט פרידברג לפרסום הגניזה (FGP), לע"נ ר' פרץ ב"ר מרדכי יהודה פרידברג ז"ל, נלב"ע י"ד כסלו תשס"ג לפ"ק, תנצב"ה. הונצח ע"י בנו וכלתו, דוב וגיטל חיה פרידברג, טורונטו, מרכבת המשנה מעשר שני ונטע רבעי א – בסיוע פרויקט פרידברג לפרסום הגניזה, מפעל משותף של חברת פרידברג לכתבי יד יהודיים (FJMS) ופרויקט פרידברג לפרסום הגניזה (FGP), לע"נ ר' פרץ ב"ר מרדכי יהודה פרידברג ז"ל, נלב"ע י"ד כסלו תשס"ג לפ"ק, תנצב"ה. הונצח ע"י בנו וכלתו, דוב וגיטל חיה פרידברג, טורונטו, מרכבת המשנה מהדורה בתרא מעשר שני ונטע רבעי א – בסיוע פרויקט פרידברג לפרסום הגניזה, מפעל משותף של חברת פרידברג לכתבי יד יהודיים (FJMS) ופרויקט פרידברג לפרסום הגניזה (FGP), לע"נ ר' פרץ ב"ר מרדכי יהודה פרידברג ז"ל, נלב"ע י"ד כסלו תשס"ג לפ"ק, תנצב"ה. הונצח ע"י בנו וכלתו, דוב וגיטל חיה פרידברג, טורונטו, אור שמח מעשר שני ונטע רבעי א – בסיוע פרויקט פרידברג לפרסום הגניזה, מפעל משותף של חברת פרידברג לכתבי יד יהודיים (FJMS) ופרויקט פרידברג לפרסום הגניזה (FGP), לע"נ ר' פרץ ב"ר מרדכי יהודה פרידברג ז"ל, נלב"ע י"ד כסלו תשס"ג לפ"ק, תנצב"ה. הונצח ע"י בנו וכלתו, דוב וגיטל חיה פרידברג, טורונטו, חדושי ר' חיים הלוי מעשר שני ונטע רבעי א – בסיוע פרויקט פרידברג לפרסום הגניזה, מפעל משותף של חברת פרידברג לכתבי יד יהודיים (FJMS) ופרויקט פרידברג לפרסום הגניזה (FGP), לע"נ ר' פרץ ב"ר מרדכי יהודה פרידברג ז"ל, נלב"ע י"ד כסלו תשס"ג לפ"ק, תנצב"ה. הונצח ע"י בנו וכלתו, דוב וגיטל חיה פרידברג, טורונטו

Ma'aser Sheini 1 – Translated and annotated by Rabbi Eliyahu Touger (Moznaim Publishing, 1986–2007) (CC-BY-NC 4.0), Rambam Mishneh Torah Printed Versions Ma'aser Sheini 1, Mishneh Torah Sources Ma'aser Sheini 1, Raavad Ma'aser Sheini 1, Responsa of R. Yehoshua HaNaggid on Mishneh Torah Ma'aser Sheini 1, Radbaz Ma'aser Sheini 1, Kesef Mishneh Ma'aser Sheini 1, Mishneh LaMelekh Ma'aser Sheini 1, Maaseh Rokeach Ma'aser Sheini 1, Shaar HaMelekh Ma'aser Sheini 1, Mirkevet HaMishneh Ma'aser Sheini 1, Mirkevet HaMishneh Mahadura Batra Ma'aser Sheini 1, Or Sameach Ma'aser Sheini 1, Chidushei R. Chaim HaLevi Ma'aser Sheini 1

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×