והולכין אחר לקיטתו בין למעשר בין לשביעית – הנה התוס׳ פ״ק דר״ה די״ד ע״ב ד״ה ולשביעית הק׳ וז״ל וא״ת דהכא משמע דאזלינן בתר לקיטה לשביעית ובמס׳ שביעית תנן כל הספיחים כו׳ ותי׳ וז״ל ונראה לפרש דהא דאמר בירק בתר לקיטה היינו כשלא נגמר גדולם בששית אבל נגמר גדולם שרי כו׳ ומיהו קשה מאתרוג דבסמוך דאמר הכא באתרוג שחנטו פירותיו קודם ט״ו דאידך שבט ומשמע דמספ״ל כו׳ נהג ב׳ עישורים כו׳ אע״ג דנגמר פרי דהרי חנט בשבט של שנה שעברה ולא נלקט עד שבט אחר ושמא כו׳ יע״ש ודבריהם ז״ל לעין הקורא הן מן המתמיהין דמאי ק״ל הלא התם חנטה בשניה קודם ט״ו דאידך שבט ובג׳ נגמר פרי שלה ולכך הצריך ב׳ עישורי׳ משום דמספ״ל אי אזלי׳ בתר חנטה או בתר לקיטה דשנה ג׳ דהיינו גמר פרי וכבר נתקשו בזה הרב ח״ה ומוהרש״ל ז״ל ונדחקו הרבה בתי׳ קו׳ זו וראיתי למוהר״ם ן׳ חבי״ב ז״ל בקונט׳ כפות תמרים דל״ז ע״ב שתי׳ וז״ל ולדידי הדברים פשוטים דמ״ש שם דחנטו פירותי׳ קודם ט״ו דאידך שבט לא למימרא דחנטה בטבת דשנה שניה דנמצא דגמר פריו בשנה ג׳ דמעולם לא ראינו שום אילן של אתרוג שחנטו פירותיו מתשרי ואילך דחנטה שלהם היא בימי הקיץ מסיון עד אלול ורוב האתרוגים בחג הסוכות נגמר פיריין וע״כ מ״ש באתרוג שחנט קודם ט״ו דאידך שבט הכונה לו׳ שחנטו בקיץ ונמצא דגמר פיריין בשנה השני׳ ואם כן היינו דק״ל דלמה נהג ב׳ עישורים מס׳ דשמא אזלינן בתר לקיטה הא כיון שחנטו בקיץ בודאי דנגמר פריין בשנה שחנטו א״ד ז״ל ואין דבריו נראין לי דכפי דבריו אמאי הוצרכו התוס׳ להק׳ קו׳ מאוקימתא דרבי חנינא דאמר הכא באתרוג שחנטו פירותיו קודם ט״ו דאידך שבט בפשיטות הוי לי׳ להק׳ מדר״ע גופיה דקאמר ר״י לא מנהג ב״ש וב״ה נהג בו אלא מנהג ר״ג ור״א כו׳ דכיון דר״ע לקט אתרוג בשבט אם כן בודאי דחנטו פירותיה בימי הקיץ ונגמר פיריין בשנה ב׳ ולמה נהג ב׳ עישורים ותו דכפי דבריו ז״ל לא אדע שכול מ״ש דהרי חנט בשבט של שנה שעברה ולא נלקט עד שבט אחר כו׳ ומה לנו אם לא נלקט עד שבט אחר הא עיקר קו׳ אינו אלא משום דנגמר פריו קודם ט״ו דאידך שבט ומה שלא נלקט עד שנה שעברה לא אהני לן מידי לקו׳ ז״ל ולכן נראה דהא ודאי ליתא והנראה אצלי בכונת דבריהם ז״ל דקו׳ ז״ל לאו היינו מאוקמתא דר׳ חנינא דמהתם ודאי ל״ק להו מידי כמ״ש אלא כונתם ז״ל דמשמע להו דאוקמתא דרבי חנינא דקאמר הכא באתרוג שחנטו פירותיו קודם ט״ו דאידך שבט קושטא קאי לרבינא דאמר כרוך ותני לא אחד בשבט היה אלא ט״ו בשבט היה כו׳ דלהך אוקימתא דרבינא נמי מצינן למימר דאתרוג שלקט ר״ע בט״ו בשבט דשנה ג׳ חנט קודם ט״ו בשבט דשנה ב׳ דנמצא חנטה בשנה ראשונה וזה נראה כמוכרח דאם נאמר דלהך אוקמתא דרבינא מעשה דר״ע לא מתוקמא אלא באתרוג שחנט קודם ט״ו בשבט דאותה שנה דהיינו בשנה שניה דא״כ הו״ל לרבינא לאפלוגי אאוקמתא דר״ח ולומר הכי רבינא אמר הכא באתרוג שחנטו פירותיה קודם ט״ו בשבט דאותה שנה דכיון דאתרוג דר באילנו ב׳ או ג׳ שנים כמ״ש רש״י ז״ל הי״ל לפרש ולומר דאתרוג שלקט ר״ע הוה קים ליה בנפשיה דחנט באותו שנה אלא משמע דלהך אוקמתא דרבינא מצינן לאוקמא להא דר״ע בכל גוונא ואפי׳ באתרוג שחנט קודם ט״ו בשבט דשנה ב׳ דהיינו שנה ראשונה והיינו דק״ל שפיר דכיון דחנט קודם ט״ו בשבט דשנה ב׳ הרי נגמר פריו קודם ט״ו בשבט דשנה ג׳ וא״כ לא הי״ל להפריש אלא מע״ב גרידא כדין שנה א׳ ושנה ב׳ זה הנ״ל אמת ויציב בכונת דבריהם ז״ל: ודע שמדברי רבינו ז״ל פ״ד מה׳ שביעית נראה שחולק אדברי התוס׳ הללו וס״ל דאפילו בגמר פרי אזלינן בתר לקיטה וזה שבדין י״א כתב האורז והדוחן כו׳ הולכין אחר גמר פרי וסמוך לזה כתב הירק בשעת לקיטתו כו׳ מבואר מדבריו דבירק אפי׳ בגמר פרי הולכין אחר לקיטה וראיתי למרן ז״ל שכתב וז״ל הירק בשעת לקיטתו פ״ק דר״ה עלה י״ב לענין תרומה ומעשר ומשמע לרבינו דה״ה לענין שביעית ע״כ ולעין הקורא דבריו תמוהים דלמה זה הוצרך להביא עצות מרחוק ממ״ש פ״ק דר״ה לענין תרומה ובמשמעות דורשין לענין שביעית והלא דבר זה מבואר מעצמו לענין שביעית ממתני׳ דידן דקתני אתרוג שוה לאילן לשביעית שהולכין בו אחר חנטה באילן ולא כירק דבתר לקיטה ובהדיא אמרו שם בר״ה דרבותינו שבאושה נמנו וגמרו הולכין אחר לקיטה בין למעשר בין לשביעית הנה מבואר דבירק הולכין אחר לקיטה לשביעית והנראה שכונת דבריו ז״ל להוכיח ממה שנראה מדברי רבינו ז״ל דבירק אפילו נגמר פריו בשנה ששית ואפילו לא גדל כלל בשביעית הולכין בו אחר לקיטה ושלא כדעת התוס׳ ז״ל ואהא כתב דזה יצא לו לרבינו ממ״ש בר״ה עלה י״ב דהיינו מ״ש שם בברייתא ליקט ירק עד שלא תבא השמש וחזר וליקט עד שתבא השמש אין תורמין ומעשרין זה על זה ומשמע דאפילו לא גדל כלל וכבר ראיתי להר״ש ז״ל בפה״מ פ״ט דשביעית שכתב ליישב קו׳ התוס׳ הלזו וז״ל וכתב דמכל מקום בעינן שיגדלו קצת בשביעית והכא בשנגמרו גדוליו בששית הא משמע התם דאגידול לא חיישינן אלא אלקיטה דתניא התם ליקט ערב ר״ה כו׳ ושמא יש לחלק בין מעשר לשביעית דלענין איסור שביעית בעינן גידול קצת כו׳ יע״ש וא״כ היינו שהוצרך מרן להביא ראיה מההיא דר״ה ולומר דמשמע ליה לרבי׳ דה״ה לענין שביעית דהולכין אחר לקיטה אפי׳ לא גדל כלל שלא כדעת הר״ש דממתני׳ דידן אין ראיה דאיכא למימר דמיירי בשגדל קצת בשביעית כנ״ל ודוק:

ודע שהתוס׳ פ״ק דקידושין ד״ג הקשה שהרי אתרוג שהוא גדל על כל מים ואפי״ה אמרינן ששוה לאילן לענין שביעית לילך בתר חנטה ושמא י״ל דהא דאזלינן בתר חנטה להחמיר כגון אם חנט בשביעית כו׳ והק׳ הרב עצמות יוסף ז״ל דאי כדברי התוס׳ מאי פריך בפ׳ לולב הגזול אמתני׳ דהלוקח לולב מחברו בשביעית כו׳ א״ה לולב נמי ומשני לולב בששית כו׳ והדר פריך א״ה אתרוג נמי בת ששית כו׳ ומשני אתרוג בתר לקיטה והדר פריך והא בין לר״ג בין לר״א אתרוג בתר חנטה כו׳ ומאי קושיא הא לר״ג נמי לא קאמר דאתרוג בתר חנטה לשביעית אלא להחמיר כגון אם חנט בשביעית אבל היכא דחנט בששית ונלקט בשביעית ס״ל לר״ג דאזלינן בתר לקיטה כירק ועוד קשה דרבה ורב המנונא ור״י ור״ל ס״ל בפ״ק דר״ה דאתרוג בת ששית הנכנס לשביעית דפטור מן הביעור משום דאזלינן בתר חנטה אם כן אמאי לא פריך להו מהך מתני׳ דלא אזיל בתר חנטה אלא להחמיר את״ד יע״ש מה שתי׳ שהם דברים תמוהים כמו שיראה המעיין: ולע״ד מה שהק׳ מההיא דרבה ור״ה דפ״ק דר״ה לק״מ דע״כ לא כתבו התוס׳ דאזלינן בתר חנטה להחמיר אלא דוקא לר״ג דס״ל דהולכין אחר לקיטה למעשר משום דגדל על כל מים ואהא ק״ל דאם כן לענין שביעית היה לנו לו׳ דאזלינן בתר לקיטה כירק דהא עיקר קרא לענין שביעית הוא דכתיב והוצרכו לומר דהיינו דוקא לחומרא אבל לר״א דס״ל דהרי הוא כאילן לכל דבר פשיטא ודאי דאזלינן בתר חנטה בין להחמיר בין להקל ורבה ור״ה דפ״ק דר״ה איכא למימר דס״ל כר״א ומשום הכי ס״ל דאתרוג בת ששית הנכנס לשביעית פטורה מן הביעור וכן מבואר מדברי התוס׳ שם ד״ה יד הכל שכתבו וז״ל לא נקט האי טעמא אלא למ״ד שוה לאילן לכל דבר כו׳ דלמ״ד אחר לקיטה למעשר ואחר חנטה לשביעית לא היה צריך לטעם זה ע״כ אשר מבואר מדבריהם דר״ה דס״ל לעולם ששית ע״כ ס״ל כר״א דאלו לאבטולמוס אפילו נימא דטעמא דיד הכל ממשמשין לית ליה אכתי פטורה מן המעשר משום דאזלינן בתר לקיטה למעשר ואדרבא מסוגייא דהתם נראה שיש סעד לתי׳ התוס׳ דידן דלפי דבריהם דהתם ניחא מ״ש דרבה אצטריך לטעמא דיד הכל כו׳ למ״ד שוה לאילן לכל דבר אבל מ״מ תקשי להו למאי דפריך אביי התם אלא רישא פטורה מן הביעור אמאי דאמרינן זיל בתר חנטה א״ה תחייב במעשר דמאי פריך וכי לא שמיע ליה מתני׳ דבכורים דס״ל לר״ג דאתרוג בתר חנטה לשביעית ובתר לקיטה למעשר ואימא דרבה כוותיה ס״ל אכן כפי דברי התוס׳ דפ״ק דקדושין ניחא שפיר דע״כ רבה דקאמר פטורה מן הביעור כר״א ס״ל דאי כר״ג חייב בביעור דאזיל בתר לקיטה להחמיר גם מאי דקאמר אביי התם בשלמא סיפא לחומרא ופי׳ רש״י והתוס׳ שם דהיינו משום דמספ״ל אי אזלינן בתר חנטה לשביעית או בתר לקיטה במעשר יש לגמגם דהא אכתי לא שמיע לן הא דרבותינו שבאושה דס״ל בתר לקיטה לשביעית אדנימא דמספ״ל לרבה אי הלכתא כוותייהו אכן לדברי התוס׳ דקדושין ניחא שפיר דמאי דקאמר אביי בשלמא סיפא לחומרא היינו ממש כר״ג ודוק מיהו מה שהק׳ מההיא דפ׳ לולב הגזול הא ודאי קו׳ אלימתא היא דאמאי לא משני דמתני׳ ר״ג היא דס״ל דאזלי׳ בתר חנטה להחמיר דוקא ולפי חומר הנושא נ״ל לומר דמאי דקשיא להו להתוס׳ מעיקרא דהרי אתרוג שגדל על כל מים ואפי׳ הכי אזלי׳ בתר חנטה לשביעית לאו מדאורייתא ק״ל דודאי ד״ת אין לנו לחלקו משאר אילנות כמו שלא חלקתו תורה לענין ערלה ורבעי כמ״ש בתי׳ הב׳ וכדנפ״ל מקרא דבשנה הד׳ פעמים שברביעי ואסור משום ערלה אלא דק״ל דכיון דחזינן דלענין מעשר דרבנן תקינו רבנן לילך אחר לקיטה כירק הואיל ודמי לירק שגדל על כל מים אם כן ה״נ לענין שביעית הי״ל לחכמים להחמיר ולומר שיהא שוה לירק לילך אחר לקיטה הואיל ודמי לירק ואהא תי׳ דאה״נ ולא אמרו אחר חנטה אלא להחמיר ואם כן איכא למימר דתלמודא התם הכי פריך דכיון דהא דאין מוסרין דמי שביעית לע״ה הוא משום דחיישינן שמא לא ינהוג בהן דיני שביעית וקעבר אלפני עור אין לנו לאסור אלא במה שהוא אסור מן התורה אבל באיסור דרבנן לית לן בה ואף למ״ש התוס׳ ספ״ק דע״ז דבאיסורא דרבנן נמי עבר משום לפני עור איכא למימר דלא כ״כ אלא בדספי ליה ודאי איסורא אבל הכא דאין כאן ודאי איסור אלא מס׳ שמא לא ינהוג בהן מנהג שביעית איכא למימר דבאיסור דרבנן לא חיישי׳ והיינו דפריך והא בין לר״ג בין לר״א אתרוג בתר חנטה ד״ת וכיון שכן לענין איסור אין מוסרין דמי שביעית פשיטא דלא חיישינן ותי׳ הוא דאמר כי האי תנא דאתרוג אחר לקיטה ד״ת ואפילו לקולא כנ״ל. ומ״ש מרן שרבינו פסק כר״ג הן דברים תמוהים עיין מה שכתבתי פ״ד מהלכות שמיטה ויובל דין י״ב ודוק:

פירות שניה כו׳ – עיין בהשגת הראב״ד ומ״ש מרן משם מוהרי״ק וז״ל לא ידעתי איך הק׳ כן דא״כ זו נקר׳ טבל תיקשי ליה אמתני׳ דמכשירין שאמרו בהדיא והולכין אחר הרוב כו׳ וצ״ע דאכתי מה יענה לסיפא דמתני׳ דהתם דקתני פירות שנה ששית שנתערבו עם שביעית הולכין אחר הרוב מחצה למחצה להחמיר דהרי קי״ל דח׳ אוסרה בכ״ש לביעור וצ״ע ומ״ש עוד מרן בסוף לשונו ומשום דק״ל ההיא דפ״ק דר״ה דר״ע הפריש ב׳ עישורין כתב לחלק ביניהם הן דברים שאינם מובנים והנראה דט״ס נפל בדבריו וצ״ל ומאי דק״ל וכוונתו לומר דמאי דק״ל להראב״ד מההיא דר״ע כתב מוהרי״ק לחלק ביניהם וכבר מבואר ובא בספרו הנדפס שכתב ליישב דהתם ר״ע גמריה אסתפק לי׳ אי ב״ה סוברים דר״ה לאילן בא׳ בשבט או בט״ו ולכן הוציא ב׳ עישורין כו׳ ועוד דאם היה מוציא ב׳ לבד יהיו סבורים דק״ל דב״ה בא׳ בשבט אמרו ולכן הוציא שנים להודיע שהי׳ מסופק בתלמודו ועוד תי׳ דר״ע הי׳ מחבב את המעשרות והי׳ מחמיר על עצמו לחוש בספיקו א״ד ועל פי דבריו יש ליישב מה שהוקשה אצלי וכתבתיו בפנים פ״י מה׳ מקואות בכללי ס׳ דרבנן לדעת הסוברים דתרומת פירות דרבנן מהא דר״ע יע״ש מיהו הא ק״ל לתי׳ מוהרי״ק ז״ל מה יענה למ״ש בירוש׳ ספ״ד דמעשרות אביונות נותנין עליהן חומרי אילן וחומרי זרעים שאם היתה שניה נכנסת לשלישי שהוא מפריש ופודהו ונותנו לעני כו׳ וצ״ע:

כל הפטור ממעשר ראשון פטור מן הב׳ כו׳ – הנה הסמ״ג ז״ל בעשין קל״ו כתב דבספרי פ׳ ראה משמע דמע״ב נוהג בכל דבר ומשמע מדבריו שם דאפילו בירק נוהג מן התורה וכ״כ בעשין קס״א יע״ש האמנם מדברי התוס׳ ז״ל פ״ק דקדושין ד״ג ד״ה מה ירק שכתבו וז״ל ואע״ג דמעשר ירק דרבנן כו׳ אסמכוהו דרבנן אקראי ור״י פי׳ אם אינו ענין למעשר תנהו ענין לשביעית כו׳ יע״ש נראה בהדיא דס״ל דאפי׳ במע״ב מעשר ירק מדרבנן ממה שלא כתבו עדיפא מינה דקרא אצטריך למעשר גופיה לענין מע״ב שאם חנט בשנה שניה ונלקט בג׳ הולכין אחר לקיטתו ואינו חייב במע״ב ואם חנט בג׳ ונלקט בד׳ הרי הוא חייב במע״ב וכן נראה ג״כ מדברי רש״י שם שכתב אף כל כו׳ מתעשרין לשעבר ואע״ג דמעשר דידהו דרבנן כו׳ הרי דלענין מע״ב דקאי רש״י ז״ל כמ״ש מתעשרין לשעבר קאמר דהוי מדרבנן ועוד נראה שכן הוא מוכרח לדעת התוס׳ ורש״י והראב״ד וסיעתייהו דס״ל דמעשר פירות דרבנן כמ״ש בפ״ק דר״ה ד״ה תנא וכתבו שם דמ״ש בגמ׳ שם דט״ו אמינא לך אנא מעשר חרובין דרבנן ואת אמרת לי שביעית דאורייתא דחרובין לאו דוקא אלא כל מעשר פירות האילן דרבנן ולא מיירי בחרובי שיטה וצלמונה כמ״ש רבינו ז״ל בפ׳ זה דין ג׳ ועכ״ל דאפילו מע״ב נמי אינו נוהג ד״ת אלא בדגן תירוש ויצהר שהרי תלמודא התם לענין מע״ב מיירי דקאמר ר״י דנהוג עלמא בחרובין כר״ג דמתעשרין לשנה הבאה ואם לקטן בשנה הג׳ פטורים ממע״ב ויש לי מן התימה על הרב מש״ל ז״ל שכתב בדין שלפנינו וז״ל ודין זה שכתב הסמ״ג הוא תימא בעיני לחלק בין מע״ב לשאר מעשרות ולא ראיתי לשום אחד מהגדולים שחילקו חילוק זה ואין ס׳ שסוברים דברייתא זו דספרי אסמכתא בעלמא היא יע״ש והוא תימא שהרי ממקומו הוא מוכרח שלדעת החולקים על רבינו וס״ל דמעשר פירות דרבנן עכ״ל דמע״ב נמי דינא הכי כמ״ש ועיין בפ׳ כל שעה דל״ט ע״ב במה שפי׳ רש״י שם וז״ל מרור דמעשר ירק דרבנן ומדאורייתא אית ליה היתר בכל מושבות כו׳ הרי מבואר דס״ל לרש״י ז״ל דמע״ב נמי הוי מדרבנן וכנראה דאשתמיטתיה מיניה: ודע שלכאורה היה נראה להביא ראיה לדעת הסמ״ג ז״ל מההיא דגרסינן פ׳ התקבל דס״ה מתיב רב אויא מערימין על מע״ב כו׳ ודחיק לאוקומא במע״ב בזה״ז דרבנן ובתר הכי פריך ואמה העבריה בזמן הזה מי איכא ומסיק אלא בעציץ שאינו נקוב מדרבנן והשתא אמאי לא מוקי לה בפשיטות במעשר ירק או שאר אילנות דרבנן אלא משמע דמע״ב נוהג אפילו בירק מדאורייתא: וראיתי להריטב״א ז״ל שם שנתקשה בזה וכתב וז״ל והא דלא משני במע״ב דרבנן כגון מע״ב דאילנות וירקות משום דההיא אית ליה עיקר מן התורה וכל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון אבל בעציץ שאינו נקוב אין לו עיקר מן התורה כלל עכ״ל אלא דא״כ קשה למאי דהוה בעי לאוקמא במע״ב בזמן הזה דרבנן אמאי לא ק״ל כל דתקון רבנן כעין דאורייתא תיקון וליכא למימר דס״ל לתלמודא דמע״ב בזמן הזה כיון דאין שום מעשר מן התורה חשיבא כמי שאין לו עיקר מן התורה וכבר ראיתי מי שרצה לומר כן ורצה ללמוד מסוגיא זו דמרור בזמן הזה חשיבא עיקרו מדרבנן דומייא דמע״ב בזמן הזה והא ודאי ליתא שהרי ללישנא אחרינא שכתב רש״י ז״ל בההיא דפ׳ כל שעה מבואר דס״ל דמרור בזמן הזה חשיבא עיקרו מן התורה ואמרינן כל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון ורש״י ז״ל מדלא דחי לה משום האי טעמא משמע דהכי ס״ל ובפ׳ ע״פ דף קי״ז ע״ב אמרינן והא רב אחא בר״י הוא דאמר מצה בזמן הזה דרבנן קסבר כל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון הרי מבואר דמרור בזמן הזה חשיבא עיקרו מן התורה ולכן נראה דתלמודא התם ה״נ דהו״מ למיפרך כל דתקון כו׳ אלא דעדיפא מינה פריך ואמה עבריה בזמן הזה מי איכא ועיין בתוס׳ שם ד״ה ואמה שכתבו דה״נ הו״מ למיפרך אי בזה״ז ל״ל להערים יע״ש ודוק: