זה חומר בלקוח בכסף מעשר מפירות מעשר כו׳.
כוון רבינו בזה הלשון לדברי הגמ׳ בזבחים (דף מ״ט) כלום מצאנו טפל חמור על העיקר א״ל והרי מעשר דהוא נפדה ואילו לקוח בכ״מ אינו נפדה דתנן הלקוח בכסף מעשר שנטמא יפדה נטמא אין לא נטמא לא וכגירסת תוס׳, ומש״כ ואם נטמא בולד הטומאה כו׳ ויאכלו בירושלים למד מירושלמי מע״ש פ״ג ה״ה, ר׳ יונה בעי אף ללוקח כן, ונראה להגיה אף ללקוח כן, ופירושו דבמשנה דלקמן איתא תאמרו בלקוח בכסף מעשר שאינו נפדה טהור ברחוק מקום וא״כ אם נטמא אח״כ מי מחלקינן דבולד הטומאה לא נאכל בחוץ רק בירושלים דמה״ת טהור ואין לו פדייה ובאב הטומאה יפדה ויאכל בחוץ, ולב״ש אף באב הטומאה לא נאכל בחוץ דיאמרו ראינו לקוח בכ״מ שנאכל בחוץ וע״ז אמר ר׳ מנא הואיל ומחיצות תופסות והלקוח תופס [דלקוח אין לו פדיון כאילו נכנס לירושלים] כשם שנאמר במחיצה כך נאמר בלקוח היינו ההבדל בין נטמא באב הטומאה לנטמא בולד הטומאה, וז״ב, ועיין בתוס׳ פסחים (דף ל״ח) ובזבחים (דף מ״ט) ודוק:

אין נלקח בכסף מעשר כו׳.
אמרתי להעתיק מה שכתבתי בחידושי לחולין (דף כ״א) בגמ׳ ר׳ ישמעאל אומר כמשפט חטאת העוף כו׳ עיי״ש.
הנה רש״י ותוס׳ נדחקו להבין טעמא מהיכא מפקי הך דבא מן החולין. ובהגהות יפה עינים כתב להעיר דלר׳ ישמעאל דסבר בירושלמי דעירובין דדוקא וולדי ולדות הארץ נקחין בכסף מעשר ובבבלי שם אמרינן דלהאי מ״ד אינן נקחין עופות דמן הרקק נבראו, וא״כ עופות אינן נקחין בכס״מ ולא צריך קרא. ונראה עפ״י מש״כ בתוס׳ פרק השוכר את הפועל (דף ס״ב) דהא דממעט דבר דלאו פרי מפרי ולאו גדולי קרקע זה דוקא היכי שלוקחן בכס״מ שיהא קדושת מעשר חלה על דבר הניקח והמעות יצאו לחולין אבל היכי שלוקחן באופן שהמעשר יהא נשאר בקדושתו אצל הלוקחן זה המוכר ובשביל זה לוקח מאתו דברים אחרים בזה לא ממעטינן מקראי כן פירש רבינו יהודה עיי״ש, ולפ״ז א״ש דאם לוקח עופות בכסף מעשר שיהא נשאר הכסף בקדושתו אצל המוכר בזה מצי לקנות עופות וע״ז בעי קרא למעטן דמן החולין דוקא מביא ולא עבור כסף מעשר דילפינן מפרו של אהרן דכתיב ושחט אהרן את פר החטאת אשר לו מאשר לו ולא משל מעשר דאשר לו דריש כמו מאשר לו וא״כ אף באופן זה אינו רשאי להביא שיהא המעות בקדושתן, וכן ר׳ אליעזר יליף במנחות מפסח מצרים דאינו בא ממעשר דעדן לא היה מעשר ג״כ שבאופן זה אינו בא רק מן החולין ודוק:
אך על התוספות עדיין צע״ק דהקשו הא עולות אינן נקחין בכסף מעשר דבעי ואכלת פרט לעולה שאינה נאכלת ולפ״ז לק״מ דהא דממעט עולה היינו שיהא המעשר יוצא לחולין ובזה יקח לעולה אבל היכי שהמעשר ישאר בקדושתו אצל הלוקחן ועבור זה נותן לו עולה הלא לא גרע ממלבושין וכיו״ב דשרי לקנות לחי דומיא דמת. ועוד קשה הא כיון דממעטינן מאשר לו מע״ש על כרחין דסבר דמעשר ממון גבוה הוא דאי ממון הדיוט הלא אשר לו מיקרי וכיון דסבר דממון גבוה הוא הלא לא מצי לתת המעשר לאיש באופן שישאר קדושת מעשר עליו ביד המקבלו ויקח ממנו עבור זה דבר שאינו ניקח בכס״מ, דגדולה מזו מצאנו בקדושין (דף נ״ד) דלתת במתנה לא מצי יהיב מע״ש למ״ד ממון גבוה, בשלמא ליקח דבר שחלה עליו קדושת מעשר זכות זכתה לו תורה לאכול משל גבוה ולקנות דבר הנאכל בכל אשר תאוה נפשו אבל לקנות דבר שאינו חל על החליפין קדושת מעשר מי מצי הלא אף במתנה לא מצי יהיב ופשוט. ודברי רבנן בתוס׳ ב״מ (דף נ״ג) ד״ה והן נכסי כהן בחד תירוץ שכתבו דלר״מ דממון גבוה ג״כ שרי לקנות מלבושין תמוה, דאם באופן דישאר המעשר בקדושתו בכ״מ שהוא הלא לא מצי דלא גרע ממתנה [ואולי גלי קרא דלחי דומיא דמת דבכה״ג שרי וזכיא ליה רחמנא כיון שנהנה מתמורתו וזה צ״ע דאטו בשביל הנאתו מהמלבושין שהן חולין יהא זכי לי׳ רחמנא לתת המע״ש מידי דאפילו במתנה לא מצי יהיב ויעוין פסחים (דף צ׳) לקנות בו חלוק שנאמר החייהו משה ולא דמי ועיין בקדושין (דף נ״ו) תד״ה אבל במתכוין להוציא כו׳ אלא המעות יהי׳ בקדושה כו׳ יעו״ש דזה לרבי יהודה דמע״ש ממון הדיוט והוי מכר] ואם לומר שיהא חל קדושת מעשר על המלבושים זה איתמעט מקרא דדוקא פרי מפרי וצ״ע, ויעויין תוס׳ יבמות (דף ע״ג) דכתבו בפשיטות דלר״מ דאמר ממון גבוה לא מצי לקנות מלבושים וזה עיקר. נחזור לדברינו דקשה למה נדחקו תוס׳ הלא פשוט לר׳ ישמעאל דעופות אינן נקחין דבעי וולדי הארץ:
והנראה לנו דבירושלמי פ״ג דמע״ש ה״ב אמר שלמים שלקחן בכס״מ פקע מהן קדושת מעשר ולהכי כי הוממו סבר דאינו מוסיף המקדיש רק חומש אחד לא שני חומשין, וכן פסק רבינו לקמן הי״ח דפקע מהן קדושת מע״ש. א״כ א״ש דכל הנך דממעטינן מידי דלאו פרי מפרי זה דוקא באופן שיהא חלה קדושת מע״ש על דבר הניקח לכן בעי פרי מפרי וגדולי קרקע או וולדות הארץ, אבל לשלמים שיהא חל קדושת שלמים ויפקע מהן קדושת מעשר ע״ז לא בעי כל הנך תנאים כיון דקדושת מע״ש נפקע ונתבטל לגמרי לא על המעות לא על דבר הניקח לכן הוה״ד גם עופות הו״א דנקחין לחטאת ועיין בפירוש הר״ש על המשנה סוף מע״ש בנידון ליקח מלבושין יעו״ש ודוק:
אולם ליישב קושיית רש״י ותוס׳ דמהיכן ילפי ר׳ ישמעאל וראב״ש הך דמן החולין וביום ובידו הימנית נראה דנפקא להו מחטאת העוף בהיקשא דכמשפט חטאת העוף, ואי דחטאת העוף גופיה בהיקישא אתי מדאיתקרי חטאת ובקדשים אין למדין למד מן הלמד, ז״א כיון דיליף ענין הלמד מחטאת העוף דבר הכתוב בגופיה זה מול עורף או כשהוא אחוז הראש בגוף מזה, למד נמי מחטאת העוף דבר הלמד מחטאת בהיקשא ובכה״ג למדין, ואע״ג דר׳ ישמעאל בסוף פרק איזהו מקומן גם דבר הלמד ממנו ודבר אחר סבר דאין למדין בהא גמר וכמו דפרש״י על הא דאמר חוץ מבפנים בחדא זימנא גמר דכיון דהוצרך ללמוד ממנו דבר המפורש בו למד הכל בבת אחת ויעוין בתוס׳ יומא (דף נ״ד) ד״ה חוץ מבפנים כו׳ דדוקא מה דהוי חד ענינא יעו״ש. ונראה דגם הכא הוי חד ענינא וכמו שנבאר בס״ד. דבפ״ג דמע״ש תנן אין לוקחין תרומה בכסף מעשר מפני שממעט אכילתה אמר כו׳ מה אם הקיל בזבחי שלמים שהוא מביאן לידי פיגול כו׳ לא נקל בתרומה אמרו לו מה אם הקיל בזבחי שלמים שהן מותרין לזרים. ובתוספתא תנינא ע״ז אמר להם ר״ש והלא שלמים יש בהן משום חזה ושוק שהן אסורים לזרים, וצריך מובן דלמה לא אמר שכן איכא אימורים אך באמת אימורים לא חזי לאכילה שהן חלב רק קונה אותן דבעי למיכל בשרא והוי כיין שניקח אגב קנקנו וצאן אגב גיזתה כו׳ דמרבה בפרק בכל מערבין מקראי, אמנם הלא איכא יותרת הכבד ושתי כליות. אולם באמת מאימורים לא קשה שהרי האימורים מתירין את הבשר לאכול לבעלים שכל זמן דלא מקטירי אימורים לא מתאכיל בשר ואף חלק הבעלים כדמוכח פסחים (דף ע״ח) גבי שלמים [ויעוין תוס׳ זבחים (דף מ״ג) ד״ה והלבונה] דאמר ומה אימורים דכי איתנהו מעכבי יעו״ש והוי כמו יין שמינטרי אגב קנקן, אבל חזה ושוק הלא אינן מעכבין אכילת בשר לבעלים, ורבנן סברי דכיון דחד גופא הוי וכדאמר בעור (בריש פרק בכל מערבין) ועוד דכל כמה דכהנים לא אכלי בשר בעלים לא מתכפרי דואכלו אשר כופר בהם כתיב כדאמר בפרק תמיד נשחט לא חיישי ונקנין אגב בהמה אע״ג דאין בהם אכילה. [ומתוספתא דא מוכח דלא כמוש״כ הכס״מ בשיטת רבינו פ״ו מפסוהמ״ק ה״י דלקצת הקרבן דממעט אכילתו לא חייש ויש לחלק בין מע״ש לקרבן ועיין] וחזינא דפלפלו ר״ש ורבנן בהא דנקנין שלמים וממעט אכילתן ועיין ירושלמי לענין לקח בהמה לבשר תאוה וילדה בכור אם קרבו האימורים דמפקע אכילתן יעו״ש בפ״א ה״ב, אבל דא ברור דבין לר״ש בין לרבנן התירה תורה ליקח בהמה לשלמים אע״ג דממעט אכילתן משום דע״י קדושתן ממעט באכילתן דמיקדשי טפי מקדושת מע״ש ואסורים לישראל מפני זרות. וכיון שכן א״ש, דנתבונן דתוס׳ הקשו למה לי קרא דעולה אינו ניקח אלא מן החולין הא בספרי ממעט נדבה עולה משום דליכא בה אכילת אדם. ונראה דכאן חייבה התורה להביא חטאת ועוף תחת חטאת בהמה וזה כמו שכתב הראב״ע דתחת האימורים של חטאת בהמה חייבתו תורה לעני להביא עולת העוף דבחטאת העוף ליכא מידי דהקרבה דכולה לכהנים וכיון שכן המה ביחד כמו קרבן בהמה דאיכא ביה אימורים ואכילת אדם לכן סלקא אדעתין דשניהם ביחד מביא העולה אף מן המעשר, דשניהם יחד הוי כמו קרבן שלמים דאיכא בהו אכילת אדם ואכילת מזבח באימורים ביותרת הכבד ושתי כליות דמותרין לאדם ולגבוה סלקי ואליה בכבש דלגבוה, וע״ז מיבעי לן קרא הכא [וכפי הנראה משו״ה תני תנא ביום דאע״ג דביום צוותו כתיב סד״א כיון דנגד האימורים דבחטאת בהמה מביא העוף והקטרת אימורים כשרה בלילה סד״א דעולת העוף כשרה בלילה, (נ״ב. אח״ז ראיתי בשו״ת רשב״א סי׳ רע״ו מה שנשאל על לשון הגמ׳ בחולין ההוא מביום צוותו נפקא. סד״א הני מילי חטאת העוף אבל עולת העוף אימא לא קמ״ל ותמהו וכתב דגירסא משובשת היא יעוי״ש ולפי מה שפירשנו היא נוסחא דווקנית ושמחתי מאד שהנחני ה׳ בדרך אמת והפירוש הוא בעולת העוף הבאה עם החטאת כמוש״כ דאתי תחת האימורים של חטאת בהמה וסד״א דהוי כמו הקטרת אימורים דכשרה בלילה קמ״ל.) ואפ״ה לא ניחא לגמרא משום דכיון דבעי בה עבודה דמעכבא תחלת עבודה אכולהו כייל רחמנא בקרא דזאת התורה לעולה משא״כ לענין הבאה ממעשר דגבי מעשר כתיב ואכלת פרט לעולה סד״א שיביא מן המעשר דהוי כמו אימורים דלא קפיד בהו בבהמה ודוק] וכיון שכן השתא דממול עורף ג״כ הכא ונמצא דאסורה לפ״ז משום נבילה דכיון דלא אשתראי לזר אסורה משום נבילה וכדאמר פרק ד׳ אחין (דף ל״ב) דזר שאכל מליקה לוקה משום נבילה, והעדר אכילה לזר הוא משום איסור נבילה בלא מעלת הקדושה כיון שמולק ממול עורף [דבל״ז אולי סבר אין שחיטה לעוף מה״ת או מוליך ומביא כשר במליקה] א״כ שפיר אסור למעט אכילתו בכה״ג מן המעשר שני שניתן לאכילה ולכן מביא מן החולין והוי חד ענינא ודוק היטב בכל מש״כ בזה:

לפיכך כו׳ כמהים ופטריות כו׳.
נ״ב, ודגים לכו״ע אינן נקחין, וחגבים פליגי תנאי בגמרא שם וצ״ע שהשמיט רבינו זה, ומקורו של רבינו בתו״כ פ״א פסקא א׳ וירושלמי ריש פרק בכל מערבין ועיין ביאורי הגר״א או״ח סימן שפ״ו ובפרי חדש יו״ד סימן פ״ד ודוק:

אין לוקחין פירות שביעית בכסף מעשר לפי שהוא חייב לבער כו׳.
הנה בבלי זבחים (דף ע״ה) מייתי תנא שביעית אין לוקחין בדמיה תרומה מפני שממעטין באכילתה ושקיל וטרי אם ר׳ שמעון דסבר מביאין קדשים לבית הפסול פליג עליה או לא והיא תוספתא ערוכה בשביעית פ״ו [ושם איתא ר״ש מתיר ולפני הגמרא שלנו לא היה הגירסא כן] ורבינו השמיטה ובעי טעמא. והנה כבר נתעוררו התוס׳ שם דא״כ יהא אסור לחמץ תרומה קודם הפסח שכן ממעט באכילתה שצריך לבער קודם הפסח, וכן יהא קשה על מע״ש שלא יקח עיסה של מעשר לחמצה קודם הפסח ועיין מה שתירצו שם. ולדעתי נראה גדר נכון בזה דאימת אמרו חכמים אין מביאין קדשים לבית הפסול דוקא במקום שקונה או מערב ענין שלא יכול להיות בהנך קדשים וכמו קדשים בקדשים נאכלין ביום אחד עם נאכלין לשני ימים וכיו״ב שמזה הקרבן לא מצי להיות זה הקרבן כמו משלמים אשם שמותר שלמים לשלמים, וכן ליקח תרומה בכסף מעשר שמעשר אינו חייב בתרומה ותרומה לא יוכל להיות מעשר, אבל לחמץ תרומה ומע״ש שאם היה עיסה חמוצה שלא הפריש עדיין תרומה ומעשר ממנה הלא צריך להפריש מן העיסה החמוצה תרומה ומע״ש, וכיון דחיוב התרומה ומע״ש בא בעודנה עיסה חמוצה לכן הוה״ד לא גזרו חכמים ומצי לחמץ עיסה של מע״ש ותרומה קודם הפסח, ולכן אין לוקחין שביעית בכסף מעשר מפני שפירות שביעית לא מצאנו בהן מעשר וכן תרומה לכן אין לוקחין וזה נכון. אמנם לפ״ז יתכן דתרומה לוקחין בדמי שביעית דהגם דלא מצאנו שפירות שביעית יהיו תרומה אבל מצאנו עיסת שביעית חייבת בחלה [סוף פ״ק דבכורות] וחלה מצטרפת לתרומה להתחייב משום זרות ולכל מילי משום דתרומה מקריא [ערלה פ״ב] א״כ מצאנו שיהא קדוש בקדושת חלה בעיסת שביעית א״כ כמו שלוקחין חלה בדמי שביעית כן לוקחין תרומה דחדא קדושה ושוים לכל מילי בקדושתן ואיך יגזרו חכמים על תרומה. וצ״ל דהברייתא אזלא כפי מה דסברי תנאי ואמוראי טובא דחלה בזה״ז דרבנן ותרומה דבר תורה כדאמר פ״ב דכתובות ובכ״מ, אבל לשיטת רבינו דסבר דתרומה בזה״ז דרבנן כמו חלה דגם בתרומה בעי ביאת כולכם כמוש״כ סוף פ״א מתרומות א״כ כמו דלא גזרו בחלה כן לא גזרו בתרומה ודוק:
אמנם נראה בפשוט יותר, דעל משנה דאין לוקחין תרומה בכסף מעשר שני איתא בירושלמי תנא שלא יבואו לידי פסול א״ר יונה שיפסול בטבו״י לאוכלו אי אתה יכול כו׳ לפדותו אין אתה יכול שהוא טהור ד״ת כו׳ ועיין שנות אליהו, ומוכח דאם הוי יכול לפדות כסף מעשר מקדושתו לא הוי חייש דאם יטמא בטבו״י יפדנו, א״כ צ״ע אמאי אין לוקחין בדמי שביעית תרומה הא לכשיגיע הביעור יפדנו ויתפוס קדושת שביעית על מילי אוחרי דשביעית אחרון אחרון נתפס וגם משום שביעית שמא יטמא בטבו״י ג״כ יפדנו, וגדולה מזו כתב רבינו בשם הירושלמי דלבשל מעט מעט ירק שביעית בשמן תרומה ולאכלו מיד מותר דיאכלנו קודם הביעור דלא גזרינן וצ״ע. לכן מפרש רבינו דברייתא דא סברא כהך ברייתא דסברה בסוכה (דף מ״א) גבי מי שיש לו סלע של שביעית וביקש ליקח בו חלוק כו׳ [אשר באמת הובאה שם בתוספתא לפנינו באותו פרק] דרק דרך מקח מתחלל לא דרך חילול וא״כ כשיגיע הביעור אין בידו להפקיע ממנו קדושת שביעית דתלוי אם אחר יקחנה מידו לכן אין לוקחין תרומה בדמי שביעית, אבל רבינו פסק כר׳ יוחנן וכאידך ברייתא אחד שביעית מתחללין כו׳ דפירי שני דדמי לקודש נפדה דרך פדיה שמניח מעות ומחלל בעצמו א״כ כשיגיע הביעור או כשיפסול בטבו״י יפדנו, וכמו דאמר בירושלמי לפדותו אי אתה יכול דמפורש דאם הוי יכול לפדותו לא הוי חייש שמא יביאו לידי פסול וה״נ מצי לפדותו כמו שפסק רבינו פ״ו דשביעית, ולכן שפיר לוקחין תרומה בדמי שביעית אבל בכסף מעשר אין לוקחין שביעית עצמה דפירי עצמה של שביעית לעולם אסור ואין לה פדיון וזה נכון: