(י-יא) הקדרין והזגגין וכיוצא בהן – לפנינו בסמוך מובאת ברייתא שבה מוזכרים ״הקדרין והזגגין״,
ובתוספתא בבא קמא ב,ט: ״חמרין שהיו מהלכין זה אחר זה...״, והרי ודאי שהוא הדין באומנים אחרים, והואיל ואין טעם למנות את כולם, לפיכך כתב: ״וכיוצא בהן״.
הקדרין... שהיו מהלכין וכו׳ – המקור להלכה זו הוא בברייתא ובסוגיית הגמרא בבא קמא לא,א. אף שכבר הובאו לעיל (הלכה ט), נקדים להציע שוב את המשנה עליה מוסבת הסוגיא עם פיהמ״ש ואחר כך נביא את הסוגיא עצמה:
שני קדרין שהיו מהלכין זה אחר זה, נתקל הראשון ונפל, ונתקל השני בראשון – הראשון חייב בנזקו של שני.
פיהמ״ש: כל זה כשהיה אפשר לאותו שנפל לעמוד ולא עמד אלא נשאר מוטל עד שנכשל בו השני, ולפיכך חייב. אבל אם לא היה יכול לעמוד, ונכשל בו חברו – אינו חייב כלום, כמו שאמרנו: נתקל אנוס הוא.
את הסוגיה בבא קמא לא,א מצאנו בראשונים בשני נוסחים השונים זה מזה במידה רבה. האחד – הוא הנוסח המופיע לפנינו בגמרא בדפוסים ולפיו פירשו רש״י ותוספות, והוא שעמד לפני הראב״ד בפרושו בחידושיו בבא קמא על אתר (אטלס תשמ״א, עמ׳ עב-עה) וכך עולה מהשגתו (וכן בספר כתוב שם (חסידה תש״ן, עמ׳ קמד-קמה)). הנוסח השני מצוי בכ״י הגמרא פירנצא, והוא נוסח הר״ח, הר״י מיגאש (מופיע בשמו בשיטה מקובצת על אתר ובשו״ת ר״י מיגאש (חסידה, תשנ״א) סי׳ ד עמ׳ ב), וכן בחלקו בספר הנר, וכנראה כך גרסו הרי״ף1 וגם רבינו. נציע את הסוגיה כך שהקורא יוכל לזהות כל נוסח בנפרד, ובכך תבואר מחלוקתם של רבינו והראב״ד. החלקים המשותפים לשני הנוסחים מופיעים כמו שהם בדפוסים שלנו בגמרא, והחלקים השונים מוצגים בשתי עמודות מקבילות.
נוסח רש״י והראב״ד בטור ימין, בתוספת פירוש באותיות מודגשות המלוקט מפירוש הרשב״א, ונוסח הר״י מיגאש ורבינו בטור שמאל בתוספת פירוש הר״י מיגאש המלוקט מתשובתו באותיות קטנות כרגיל, ותוספת פירוש מעטה באותיות מודגשות. כרגיל ישנם שינויים מזעריים בין המקורות השונים של כל נוסח לבדו, אבל הואיל ואין להם חשיבות להבנת העניין לא נציין עליהם:
תא שמע2: הקדרין והזגגין שהיו מהלכין זה אחר זה, [ו]נתקל הראשון ונפל, ונתקל השני בראשון והשלישי בשני – ראשון חייב בנזק(י)[ו] [של] שני ושני חייב בנזק(י)[ו] [של] שלישי, ואם מחמת ראשון נפלו – ראשון חייב בנזקי כולם, ואם הזהירו זה את זה – [כולם] פטורין.
מאי לאו שלא היה להן לעמוד! לא, שהיה להן לעמוד. אבל לא היה להם לעמוד מאי? פטור, אי הכי, אדתני סיפא: אם הזהירו זה את זה – פטור, לפלוג וליתני בדידה: במה דברים אמורים – שהיה להן לעמוד, אבל לא היה להן לעמוד – פטורין! הא קא משמע לן, דאע״ג דהיה להן לעמוד, כי הזהירו זה את זה – פטורין.
אמר רבא: ראשון חייב בנזקי שני – בין בנזקי גופו בין בנזקי ממונו, שני חייב בנזקי שלישי – בנזקי גופו, אבל לא בנזקי ממונו.
ממה נפשך? אי נתקל פושע הוא, שני נמי ליחייב! אי נתקל לאו פושע הוא, אפילו ראשון נמי ליפטר! ראשון ודאי פושע הוא, שני – אגופו מחייב, דהוה לו לעמוד ולא עמד, אממונו פטור,
דאמר ליה: האי בירא לאו אנא כריתיה. | דהוה ליה בור, ולא מצינו בור שחייב בו את הכלים. |
ראשון חייב בנזקי גופו של שני, בין שנתקל השני בגופו של ראשון – דהוי אדם המזיק; בין שנתקל בממונו – ואפילו הפקירו לאחר נפילה, משום דהוה ליה מפקיר נזקיו דלאחר פשיעה והוה ליה בורו. הוזק ממונו של שני בגופו דראשון חייב, דכיון דנתקל פושע הוה ליה כמזיק בידים. | כלומר, הראשון חייב על נזקי גופו וממונו של הניזוק השני, אבל הנתקל השני חייב רק על נזקי גופו של הניזוק השלישי, ופטור על נזקי ממונו של שלישי, שכן גופו של שני נעשה תקלה כדין בור ובור פטור על נזקי כלים. |
ושני חייב בנזקי גופו דשלישי – אם הוזק גופו בגופו, משום דחשבינן ליה פושע בשהיה לו לעמוד ולא עמד; אבל אם הוזק ממונו דשלישי אפילו בגופו של שני פטור, ששני שנתקל בראשון לא הוי פושע שהרי היה הראשון מכשול לפניו, והלכך לאו פושע גמור הוא, ונפקא מינה לענין ממונו שאם הפקירו הוה ליה מפקיר נזקיו לאחר אונסין ופטור. | אי הכי ראשון נמי? ראשון מנפשיה נפל (שלהיות שנפל מנפשיה והיה היזק השני מחמתו בעת נפילתו, היה כאילו הזיקו בידים ולא יתן לו דין הבור). אי לר׳ מאיר דאמר נתקל פושע הוא, אי לרבנן דאמרי נתקל לאו פושע הוא, אי לרב נחמן בר יצחק כדאית ליה, אי לר׳ יוחנן כדאית ליה,
|
מיתיבי: כולן חייבין על נזקי גופן ופטורין על נזקי ממונן;
חייבים נזקי גופן של מזיקים ופטורים על נזקי ממונם של מזיקים | חייבים על נזקי גופם של ניזוקים ופטורים על נזקי ממונם של ניזוקים |
מאי לאו אפילו ראשון! לא, לבר מראשון. והא כולם קתני!
אמר רב אדא בר אהבה: כולן הניז[ו]קין.
האי מאי? אי אמרת בשלמא אפילו ראשון, היינו דקתני כולן, אלא אי אמרת לבר מראשון, מאי כולן? ליתני הניז[ו]קין!
אלא אמר רבא:
ראשון חייב בין בנזקי גופו דשני בין בנזקי ממונו דשני, בין שהוזק שני – גופו או ממונו בגופו של ראשון, לפי שאין הראשון נחשב כבורו אלא כאדם המזיק מפני שהוא פושע. ולעולם אם הוזק אפילו השני גופו בממונו של ראשון פטור, דקסבר השתא מפקיר נזקיו בעלמא פטור. ואע״ג דלית ליה לר׳ מאיר (כט,א) הכי, בהא לית ליה לרבא כר׳ מאיר. | ראשון חייב בניזקי שיני בין דאיתזק בגופו דראשון בין דאיתזק (מגופו) בממונו דראשון (כלומר, בין דאיתזק שני בגופו של ראשון בין דאיתזק בממונו של ראשון, פירוש משום דנתקל פושע הוא), |
ושני חייב בנזקי שלישי בנזקי גופו, | ושיני חייב בנזקי שלישי בדאיתזק (שלישי) בגופו3 דשיני, (פירוש דאע״ג דלאו פושע הוא דהא לאו מחמת עצמו נפל אלא מחמת ראשון הוא דנפל, אפילו הכי הוי ליה לעמוד ולא עמד אבל –) |
אבל לא בנזקי ממונו מפני שהוא נחשב כבורו שלא עמד, אבל אינו כאדם המזיק לפי שהוא אנוס בנפילתו, וכיון שנחשב כבורו פטור על נזקי ממון מאי טעמא? דהוה ליה בור, ולא מצינו בור שחייב בו את הכלים | ולאו בדאיתזק ממונו דשיני דאמר ליה האי בירא לאו אנא כריתיה הינו דקתני כולן חייבין על ניזקי גופן, פטורין על ניזקי ממונן. אמר מר: כול... חייבין על נזקי גופן ופטורין על נזקי ממונן |
הניחא לשמואל, דאמר: כל תקלה בור הוא, אלא לרב דאמר: אי אפקריה – אין, ואי לא – לא מאי איכא למימר? (לעולם כדאמר מעיקרא ודקשיא לך כולן חייבין4!) [בשלמא ממוניה מצי מפקר ליה, אלא גופו היכי מפקר ליה?]
תרגמה רב אדא בר מניומי קמיה דרבינא: שהוזקו כלים בכלים.
אמר מר: אם מחמת ראשון נפלו – ראשון חייב בנזקי כולם. מחמת ראשון היכי נפיל? רב פפא אמר, דפסקה לאורחיה כשלדא (= מוטל לרוח הדרך); רב זביד אמר: כחוטרא דסמיותא (= כמו מקל של עוורים שמוטל לרוחב השביל).
על נוסחת רש״י ותוס׳ הקשה הר״י מיגאש (חסידה, תשנ״א) סימן ד:
... שהנוסחא שכתבת אינה נכונה שאתה זכרת שהמאמר שני שחזר אליו רבא באחרונה הוא: ״שראשון חייב בין בנזקי גופו דשני בין בנזקי ממונו דשני״, ואין כן הנוסחא האמיתית, לפי שסתירת דברים אלו הוא מ״וכלן חייבין על נזקי גופן״, רוצה לומר גופן דניזקין. ״ופטורים על נזקי ממונם״, רוצה לומר על ממונם דניזקין, להיות בור ולא מצינו בור שחייב בו את הכלים. ומה שיורה עליו שזאת היא כוונת המשנה, הוא מה שאמרו בתלמוד על פיסקא זו: הניחא לשמואל דאמר כל תקלה בור היא. פירוש, ומשום הכי חייבין על נזקי גופן דניזקין, ואין חייבין על נזקי ממונם דניזקין דלא מצינו בור שחייב בו את הכלים. ואע״ג דקיימא לן (כח,ב): שור ולא אדם חמור ולא כלים, הא אמרינן הני מילי לענין קטלא, אבל לענין נזקין אדם נמי חייב. אלא לרב דאמר אי אפקרינהו אין ואי לא לא וכו׳. הנה הורו דברים אלו שסמך התלמוד על פירוש ״וכלן חייבין על נזקי גופן ופטורין על נזקי ממונם״ שהוא גופן דנזקין וממונם דניזקין. ואחר שהדבר כן, איך יאמר שדברי רבא האחרונים הם שהראשון חייב בנזקי שני בין בנזקי גופו דשני בין בנזקי ממונו דשני, והמשנה כבר ביארה ואמרה: ״וכלן חייבין על נזקי גופן ופטורין על נזקי ממונם״.
... ומה שאמרת כיצד עלה בדעתו בראשונה לומר שיהיה השני לגבי נזקי שלישי בור ונפטר השני מנזקי כליו דשלישי, ולא יהיה כן הראשון לגבי נזקי כליו דשני? הסיבה בזה, שהוא חשב בראשונה שלהיות שהיה הראשון פושע בנפילה על עיקר אמרם ״נתקל פושע הוא״, היתה התביעה שתובע אותו בה על עיקר הנפילה שהוא פושע בה והיה אצלו כאלו הזיק בידים, ולהיות שההיזק שאירע לשני מחמתו בעת נפילתו, רצוני לומר בעת נפילת הראשון היה אצלו כאלו הזיק בידים, וחשב שהבור לא יהיה אלא כשאירע ההיזק בו אחר עשיית הבור, אבל כשהיתה עשיית הבור סמוכה להיזק בו אצלו הוא כמו שהזיק בידים... ולא עמדו דברים שאמר רבא ראשונה. אבל נתברר שאפילו ראשון נמי בור הוא לגבי נזקי שני ופטור הוא מנזקי כליו כפי מה שאמרה המשנה ״וכלן חייבין על נזקי גופן ופטורין מנזקי ממונם״, כמו שכבר ביארנו5.
לפי הר״י מיגאש מסקנה העולה לדעת שמואל היא, שכל הנתקלים, בין הם ובין המשא שעליהם הופכים להיות בור, ודין בור הוא להתחייב בנזקים שהזיק לגוף, ופטור מנזקים שהזיק לכלים. ממילא עיקר הדיון הוא מוגבל לנזקים שנגרמו לגוף הנתקל שלאחריו ולא למשא הכלים שנשא עליו (כמבואר לעיל הלכה ט). אלא שיש הבדל בין הראשון לשאר הנתקלים. כל אחד, כולל הראשון, חייב על הנזק שנגרם על ידי הגוף שלו, שהרי הוא עצמו בהיותו מוטל על הארץ – בור הוא, והוא בעליו של עצמו. אבל באשר לבור הנוצר על ידי משאו יש הבדל בין הראשון לאחרים. כל אחד מן האחרים פטור על הנזק הנעשה על ידי משאו, שהרי הוא אומר: ״בור זה שהוא משאי אין אני הכורה אותו״. כיון שאין הבור הזה שלו, נמצא שבעל המשא פטור לגמרי מכל נזקי הבור הזה. אבל הראשון אין לו אמתלה כזאת, כי ״הראשון חייב בנזק גופו של שני, בין שהוזק בגופו של ראשון המוטל בין שהוזק במשאו״.
פסיקה זו של רבינו היא בעקבות הרי״ף בבא קמא רמז סב:
תניא: הקדרין והזגגין שהיו מהלכין זה אחר זה ונתקל הראשון ונפל ונתקל השני בראשון והשלישי בשני – ראשון חייב בנזקו של שני, ושני חייב בנזקו של שלישי; ואם מחמת ראשון נפלו – ראשון חייב בנזקי כולם; ואם הזהירו זה את זה – כולם פטורים; וכולם חייבים על נזקי גופן ופטורין על נזקי ממונן. אמר רבא: ראשון חייב בנזקי שני בין דאיתזק בגופו בין דאיתזק בממונו, ושני חייב בנזקי שלישי בדאיתזק בגופו אבל לאו בדאיתזק בממונו, מאי טעמא, דאמר ליה האי בירא לאו אנא כריתיה.
הרבה נתקשו בפסק זה: הואיל והראשון אף הוא נפל והפיל את משאו מאונס, למה יתחייב על הבור שנוצר ממשאו? ברם שאלה זו כבר העלה הר״ח בשם גאון:
פירש גאון זק״ל: אלא ראשון הוא דחפרה שנתקל תחלה. פירוש, הראשון חייב לשני אם הוזק שני בממונו של ראשון בכליו, דאינון כגון אבנו סכינו ומשאו שהניחן ברשות הרבים שאם הוזק בהן אדם חייב, כדאמרינן לעילא (כח,ב). וכל שכן אם הוזק שני בגופו של ראשון, שהיה לו לעמוד ולא עמד... אבל שלישי בגופו של שני – חייב השני... אבל הוזק בכליו של שני פטור דאמר ליה: הלא המניח כליו ברשות הרבים כאילו כרה בור ברשות הרבים וחייב, אלו הכלים לא השלכתים אני ברשות הרבים, הראשון שנתקל עליו כאילו הוא השליכם.
הוסיף ביאור הרמב״ן במלחמת (דף טו ע״א מדפי הרי״ף):
... נתקל לאו פושע הוא ואפילו הכי ראשון חייב משום שאינו מפקיר, וסתמא דמילתא נמי הכי שאין הזגגין מפקירין מלאכתן משום שנפלו... הלכך היה לו לעמוד ולסלק ממונו, והוה ליה בין הוא בין ממונו בור. ושני חייב על נזקי עצמו, שהיה לו לעמוד ולא עמד, אע״פ שנפל מחמת הראשון ולאו פושע הוא בנפילתו, בשלא עמד נעשה בור; ופטור על נזקי ממונו שלו משום דאמר ליה: האי בירא לאו אנא כריתיה לא באונס ולא ברצון, אלא מחמת הראשון נפל, והוא הכורה, ואינו מוטל עלי לסלק הואיל ולאו אנא כריתיה. ואע״פ שנתכוון לזכות בו ולא הפקיר ממונו – פטור. הא למה זה דומה? לאבנו סכינו ומשאו שהצניען בביתו ובא אחר והניחן ברשות הרבים והזיקו – שהשני חייב ולא הבעלים. ואע״פ שהיה להם לסלקן, זה הדין אינו נוהג בבור שיהיה זה חופר בור וזה מתחייב שיהא עליו מוטל לכסותו. ומשום הכי שני פטור. וראשון נמי פטור אממונו דשני משום דסבירא לן נתקל אנוס הוא ולא מתחייב אלא בשאינו מפקיר, וזה כמפקיר דמי שהרי אינו שלו. וזהו דעת רבינו הגדול ז״ל וכל הפורש ממנו כפורש מחיים.
הרמב״ן מסביר למה הראשון חייב רק על הנזקים שעשה משאו שלו, אבל פטור הוא על הנזקים שעשו המשאות של שאר הנופלים, אע״פ שכולם נפלו בגלל הראשון. ראה לעיל יב,ב (ד״ה או פתח לרשות חברו) מבואר כי ״בעל הבור״ הוא מי שחפר בור שלא ברשות או מי שהבור הוא ממונו והוא הבעלים במובן הרגיל של בעלות ועליו מוטל לכסותו. החופר בור ברשות הרבים, אע״פ שאינו שלו, כיון שאין לו רשות לחפור שם, לפיכך, הרי הוא בעליו וחייב על נזקיו. הוא הדין בכל תקלה, הואיל ודין בור לה, מי שהניחה ברשות הרבים הוא בעליו של הבור הזה. אמנם אם נאנס וחפר בור, הרי הוא פטור, וממילא הראשון שגרם להפיל את השני ואת משאו הרי הוא בעל הבור של המשא, ואעפ״כ פטור הוא בגלל שנתקל ונתקל אנוס הוא והרי הוא כמפקיר הואיל והמשא הזה אינו שלו.
אולם עדיין דברי הרמב״ן טעונים ביאור. אף שאין הראשון חייב על חפירת הבור של שני ועל הנזק הנגרם מחמתו לשלישי הואיל ואנוס הוא, לכאורה כיון שאין כאן חופר שהוא בעליו של הבור, הרי זה דומה לבור שנחפר מאליו, ולמה לא יתחייב השני כמבואר לעיל (יב,ג) שמי שנחפר אצלו בור מאליו או שחתרתו בהמה הרי הוא חייב למלאתו או לכסותו? והרי גם השני יכול היה לעמוד ולסלק משאו שנפל ולא עמד, ״ולא עשה הרי זה חייב בנזקיו״!
ושמא יש לומר כך: פסק לעיל (ז,ד-ה): ״המכניס שורו לחצר בעל הבית שלא ברשות... נפל לבור שבחצר זו... נעשה השור תקלה כבור״. במקרה זה בעל השור חייב אם ניזק מישהו בבורו, שהרי הוא חייב להוציא את הבור הזה שהוא עשאו שלא ברשות. אולם אם נפל שור לתוך בור ברשות הרבים פסק שם (ז,יג): ״על המזיק לטרוח בנבלה עד שממציא אותה לניזק״. זה אמור בשור שנפל שם ומת, ושמין לו פחת הנבלה, ופשוט הוא שאם לא הוציא המזיק את הנבילה מן הבור והפכה להיות בור וניזק בה אחר, בעל הבור הוא חייב שהרי עליו היה מוטל להוציאה משם. מה הדין אם נפל שור בכליו לתוך הבור? הואיל ובעל הבור פטור על כלים, האם נאמר שבעל הכלים חייב להוציא את כליו משם מיד ואם לא הוציאם ונעשו הם בור יתחייב בעל הכלים משום בור? אילו היה כך הדין היה מקום להשמיענו רבותא: לא רק שבעל הבור פטור על נזקי כלים, אלא שבעל הכלים חייב מיד להוציא את שברי כליו משם. אלא נראה פשוט שכיון שלא ברצונו של בעליהם נפלו הכלים לבור ונשברו, לפיכך אין רואים אותו כבעל הבור שנוצר משברי כליו שהרי הוא לא כרה בור זה. כלומר, הדין שאדם חייב לכסות בור שנחפר מאליו הוא רק אם נחפר בתוך רשותו ואחר כך הפקיר רשותו, כי אז הוא חייב לכסות את הבור הזה אע״פ שהוא לא חפרו, ואם לא כיסהו חייב בנזקיו; אבל אם אבנו סכינו ומשאו נעשו בור ברשות הרבים על ידי אחר שלא ברצון הבעלים כבנידון דידן, אע״פ שיש כאן תקלה שהיא שלו, מכל מקום הוא אינו חייב לסלקם. מאידך, אין לך נזק לכלים יותר מהפיכתם לתקלה, ואם נאמר שבעל הבור חייב לשמור תקלה זו שלא יוזקו בה אחרים בגלל שהיא נוצרה על ידי בורו שלו, הרי מחייבים אותו על כלים שנזוקו, וזה לא יתכן שהרי התורה פטרה אותו מנזקי כלים! נמצא שאף שבעל החצר פטור גם בעל הכלים פטור מן הנזקים שנגרמים על ידי כלים שנשברו בבור, ואף בנידונינו אף שהראשון פטור כיון שנאנס גם השני פטור כיון שלא הוא כרה את הבור ולא נכרה הבור ברשותו.
הרואה יראה שרבינו סידר את הלכותיו על פי העקרונות שמביא הר״ח בשם הגאון וכפי שביארם הרמב״ן. תחילה קבע בהלכה ז שהנתקל לאו פושע הוא ואם נשברה כדו או נפלה גמלו ונוצר בכך בור, הואיל ואנוס הוא, אם הפקיר את בורו לאחר שנאנס פטור הוא, אבל אם לא הפקיר הרי הוא חייב כיון שבידו נעשתה התקלה והרי היא שלו, ולפיכך הוא בעל התקלה. בהלכות ח-ט לימדנו שהאדם עצמו שנפל נעשה בור, וכל עוד שאינו יכול לעמוד פטור הוא, אבל מן הרגע שיכול לעמוד ולא עמד הרי הוא חייב מטעם בור שהרי הוא בעל הבור ואין כאן אפשרות להפקיר את עצמו. בהלכה י צירף את שני העקרונות שכבר נתבארו. הראשון נתקל וגם הוא וגם משאו נעשו בורות. כיון שהוא בעל הבור גם של עצמו וגם של משאו ולא הפקיר, לפיכך הוא חייב על נזקי הגוף שהזיק הוא ושהזיק משאו. האחרים אף הם בנפילתם נוצרים בורות, אלא שהבור שהוא הגוף של הנופל הואיל והוא בעליו אם יכול היה לעמוד ולא עמד – בכך הוא התחייב; אבל על משאו פטור לגמרי הואיל והוא לא כרה את הבור הזה. אמנם מי שכרה את הבור בהפילו את משאו של זה, כיון שאף הוא אנוס היה ועכשיו אינו שלו, לפיכך אף הוא פטור.