היו שני צבורין כו׳. עיין במ״ש מרן לעיל פי״א דין ו׳ ודוק:

אוכל קדש שנטמא כו׳. גרסינן בפרק הקומץ עלה כ״ד בעי רבא עשרון כו׳ מי אמרינן שבע ליה טומאה או לא. והנה העולה מן הסוגיא דכל דבר שנטמא טומאה קלה חל עליו עוד טומאה חמורה אבל אם שתי הטומאות הם שוות בין שיהיו קלות בין שיהיו חמורות מי אמרינן שבע ליה טומאה ואינם חלים בזה אחר זה ואצ״ל אם הראשונה היא חמורה והשניה קלה שאין השניה חלה ובזה נסתפק רבא והיכא דשתי הטומאות באות כאחד אז אליבא דכ״ע חלו שתיהם ולא אמרינן שבע ליה טומאה ואביי ס״ל דאפילו בזה אחר זה והטומאה הראשונה היא חמורה והשניה קלה חלה השניה דהא ס״ל דמאי דקאמר רבי יוסי אלא שאם נגע בו הזב טמא מגע הזב הוא אפילו אם הנגיעה היתה לבסוף וכמבואר בסוגיא שם. והנה אביי דס״ל דלא אמרינן שבע ליה טומאה הביא ראיה לדבריו מההיא דתנן במסכת כלים פכ״ז מ״ט סדין שהוא טמא מדרס ועשאו וילון טהור מן המדרס אבל טמא מגע מדרס א״ר יוסי וכי באיזה מדרס נגע זה אלא שאם נגע בו הזב טמא מגע הזב כי נגע בו מיהא הזב טמא ואפילו לבסוף שהיה טמא מדרס ואח״כ מגע הזב אמאי לימא שבע ליה טומאה והשיב לו רבא וממאי דהאי שאם נגע בו הזב לבתר מדרס דלמא מקמי מדרס דהויא ליה טומאה חמורה על טומאה קלה אבל הכא דאידי ואידי טומאה קלה לא ע״כ. והנה לפי סברת אביי דאית ליה דלא אמרינן שבע ליה טומאה צ״ל דאיירי בבגד שלא נקפל משדרס עליו הזב לפי שאם נקפל למה לי אלא שאם נגע בו הזב תיפוק ליה שנטמא משום שנגע קצתו בקצתו. ועוד צ״ל דלא איירי בשדרס עליו ערום או נעול בדבר שמטמא מדרס דאי אתיא ליה מדרס ומגע בבת אחת לא אמרינן שבע ליה טומאה וכדמסקינן אלא כגון שיש פשוטי כלי עץ או דברים שאין מטמאין מדרס מפסיקין ע״כ דברי התוספות שם. והנה מ״ש דאיירי בבגד שלא נקפל הוא דוקא אליבא דאביי דאית ליה דלא אמרינן שבע ליה טומאה בשום ענין ואפילו בזה אחר זה ואפי׳ מטומאה חמורה לטומאה קלה וכמבואר. אך אליבא דרבא דמוקי לדרבי יוסי דקאמר שאם נגע בו הזב מקמי מדרס מיירי מתניתין אפילו בבגד שנקפל וזה פשוט אך מ״ש עוד דמיירי בשלא דרס ברגלו ערום או נעול בדבר שמטמא מדרס הוא דבר השוה לכל בין לאביי ובין לרבא. עוד הביא אביי ראיה לדבריו מסיפא דקתני מודה רבי יוסי בשני סדינין המקופלין ומונחין זה על זה וישב זב עליהן שהעליון טמא מדרס והתחתון טמא מדרס ומגע מדרס והנה פירוש ברייתא זו כתבו התוספות בפרק בהמה המקשה עלה ע״ב דמיירי שיש אויר בין הסדינין שמונחין על גבי קונדיסין זה למעלה מזה וישב זב על העליון עד שהכביד העליון שנגע בתחתון וכגון שפשוטי כלי עץ מפסיק בינו לסדינין ולפי זה בעליון קודם המדרס למגע ובתחתון באים בבת אחת שהכביד על העליון עד שהגיע לתחתון ונטמא מדרס מחמת הזב ומגע מדרס מן הסדין העליון ושניהם באים בבת אחת וכ״כ כאן דמיירי שיש אויר קצת ביניהם דאי בזה ע״ג זה ממש אם כשישב הכביד על שניהם בבת אחת א״כ עליון נמי ניטמא מגע מדרס כמו תחתון ואם מכביד על העליון תחלה א״כ קדם לתחתון מגע למדרס לפי שכשנוגע בעליון נטמא משום מגע וטומאת מדרס לא מטמא תחתון עד שיכביד עליו וכשקדם טומאה קלה כ״ע מודו דטומאה חמורה חלה עליו ולא אמרינן שבע ליה טומאה אבל כשיש אויר ביניהם כי אתי זב ויתיב אעליון מיד כשנוגע עליון בתחתון אתי לתחתון מדרס ומגע בבת אחת ולעליון קדם מדרס למגע ומהכא רצה אביי להוכיח דלא אמרינן שבע ליה טומאה והשיב לו רבא התם בבת אחת הכא בזה אחר זה והקשו התוספות דאמאי איצטריך לשנויי שיש חילוק בין בת אחת לזה אחר זה אימא דברייתא מיירי במקופלים זה בזה והכביד על העליון תחילה וקדם לתחתון מגע למדרס ותירצו דסבר דפשטא דברייתא משמע דמכביד על שניהם בבת אחת ועוד דא״כ מאי מודה היינו מאי דקאמר ר״י במתני׳ אלא שאם נגע בו הזב אימא מגע הזב דאוקימנא מקמי מדרס עוד הקשו התוספות לאביי דלית ליה חילוק בין בבת אחת לזה אחר זה תיקשי ליה מאי שנא תחתון מעליון ועליון נמי ליטמא במגע ומדרס דהא קא נגע בתחתון ותירצו דיודע היה אביי שיש חילוק אלא לרבא היה מקשה משום דאית ליה שבע טומאה אפילו היכא דמהני מגעו לטמא החצי עשרון אחר דא״כ אפילו בבת אחת נימא שבע ליה טומאה ולא ליחול עליה טומאה א״כ משוה בבת אחת לזה אח״ז דלעיל דהוי קלה על קלה ע״כ וכוונתם מבוארת דאביי מודה דיש חילוק בין בבת אחת לזה אחר זה אלא דהוה סבור דבעיא דרבא דעשרון אף שהוא זה אחר זה הוא מדמי ליה לבת אחת מתרי טעמי חדא דמהני מגעו לטמא החצי עשרון האחר. ועוד משום דהוי קלה על קלה ולא גרע קלה על קלה בזה אחר זה מקלה וחמורה בבת אחת ורבא השיב לו דשאני בבת אחת אבל בזה אחר זה אף דמהני מגעו לטמא החצי עשרון האחר ואף דהוי קלה על קלה אמרינן שבע ליה טומאה וא״ת רבא מאי מספקא ליה הא תנן בשני סדינים שיש חילוק בין תחתון לעליון אלמא דבזה אחר זה אמרינן שבע ליה טומאה ובעיא דרבא הוא בזה אחר זה הא לא קשיא ובמה שכתבנו בשם התוספות ניחא ומאי דפשיטא ליה לאביי ספוקי מספקא ליה לרבא דפשיטא ליה לרבא דבזה אחר זה אמרינן שבע ליה טומאה אך גבי עשרון נסתפק אף שהוא בזה אחר זה אי מדמינן ליה לבת אחת כיון דמהני מגעו לטמא חצי עשרון א״נ דנסתפק דע״כ לא אמרינן בזה אח״ז שבע ליה טומאה אלא בקלה וחמורה אבל בקלה וקלה לא. הכלל העולה דאליבא דכ״ע היכא דקדם טומאה קלה חייל עליה אח״כ טומאה חמורה וזהו מאי דקאמר רבי יוסי אלא שאם נגע בו הזב טמא מגע הזב דאוקימנא מקמי מדרס ובבת אחת נמי אליבא דכ״ע לא אמרינן שבע ליה טומאה והיינו ההיא דשני סדינין דאמרינן דתחתון טמא מדרס ומגע מדרס והיכא דקדם טומאה חמורה פשיטא דתו לא חייל עליה טומאה קלה והיינו דאמרינן גבי שני סדינין אני מסתפק דאפשר דספיקא של רבא הוא משום האי טעמא ואביי פשיטא ליה דקלה וקלה אף שהוא בזה אח״ז דינו שוה לבת אחת דקלה וחמורה או דילמא דאליבא דכ״ע כל שהוא בזה אחר זה אף שהוא קלה וקלה אמרינן שבע ליה טומאה וספקו של רבא הוא משום דמהני מגעו החצי עשרון האחר וכמו שכתבנו לעיל וכעת אין בידי להכריע והנה בעיא זו דרבא לא איפשיטא וכן כתב רבינו בפירקין אוכל קדש כו׳ יש בדבר ספק אם נפסל הטהור כו׳ ע״כ ומ״מ נראה דכיון דדין זה דצירוף כלי הוא מדרבנן וכמו שכתב רבינו בדין ז׳ נראה דאזלינן לקולא וכמ״ש רבינו בריש פי״ד דספק דברי סופרים לקולא ואין חילוק בין ספק דמציאות לספק הלכה שהרי כתב רבינו בפ״ח דין ה׳ בשר קדש שיצא חוץ למחיצתו הרי הוא ספק אם מטמא את הידים או לא לפיכך אינו מטמא שספק טומאת הידים טהור ע״כ הרי שדימה ספק דמציאות לספק הלכה ולא ידעתי למה לא ביאר רבינו כאן גבי צירוף דאינו מצרף כיון דהוי ספק מד״ס. ודע שראיתי לרש״י בפרק בהמה המקשה שכתב אלא שאם נגע בו הזב ברגלו ערום כשדרס עליו או לאחר שדרס עליו כו׳. ודבריו תמוהים דבזה אחר זה אינו חל טומאה קלה על טומאה חמורה אליבא דכ״ע וכדאיתא בפרק הקומץ וכבר הקשה הרמב״ן קושיא זו לרש״י אלא שמדבריו שם נראה דבזה אחר זה מטומאה חמורה לטומאה קלה ספוקי מספקא ליה לרבא וזה אינו וכמבואר שם:

ודע שהתוספות חולין (דף ע״ב) הקשו דכפי המסקנא מוכח דבזה אחר זה אמרינן שבע ליה טומאה ובפרק העור והרוטב (דף קכ״א) אמרינן החותך כזית בשר מן החי חשב עליו ואחר כן חתכו טמא ופריך בית הסתרים היא ומשני ר״מ היא והשתא היכי חייל אחר המחשבה טומאת אוכלין דקיל אטומאת אבר מן החי דחמיר ותירצו דטומאת אוכלין חמיר שראוי להצטרף עם פחות מכביצה אוכלין אבל קודם שיחשב עליהם לא היה ראוי להצטרף ע״כ וכ״כ בפרק הקומץ וכתבו עוד שם ואין לתרץ דהא דחשב עליו ואח״כ חתכו טמא משום דטומאת בית הסתרים מטמא דמוקי לה כר״מ ע״כ. ולא ידעתי מה יושיענו זה דהא טומאת אוכלין לא באה אלא לאחר המחשבה וא״כ קדם טומאה חמורה דאבר מן החי לטומאה קלה דאוכלין ובשלמא בהך דסדין ועשאו וילון שפיר קאמר ר״מ דטמא משום מגע מדרס משום דטומאת מדרס ומגע מדרס באה כאחת ובבת אחת לא אמרינן שבע ליה טומאה דמגע אבר מן החי לא באה אלא לאחר המחשבה ובתחילה קודם המחשבה לא היה מקבל טומאה משום דלא היה חשיב אוכל וא״כ נמצא דקדם טומאה חמורה לטומאה קלה ובזה אחר זה אמרינן שבע ליה טומאה עוד הקשו התוספות בפרק הקומץ מהא דתנן סנדל שנפסק אחת מאזניו ותקנה טמא מדרס נפסקה שניה ותקנה טהור מן המדרס אבל טמא מגע מדרס ופריך מ״ש ראשונה דהא קיימא שניה שניה נמי הא מיתקנה ראשונה ומשני פנים חדשות באו לכאן והשתא אימת אתיא ליה אי קודם שנפסקה ראשונה א״כ כמו שטהר מן המדרס דהא שבע ליה טומאה ע״כ ויש חסרון לשון בדברי התוספות והרואה דברי התוספות בפרק אלו קשרים ובפ״ב דעירובין יתלבנו לו הדברים. ומ״ש התוספות דמיירי דכשתיקן אזן ראשונה חל על האזן מגע מדרס בבת אחת הוא תירוץ ר״י שכתבו התוספות בשבת ובעירובין. עוד כתבו בשם ר״ש דלא שייך שבע ליה טומאה בטומאה הבאה בעצמו כו׳ וגם דברי ר״ש הללו הובאו בתוספות שם. והנראה מדברי ר״ש דס״ל דמתניתין דסנדל אתיא כר״מ דאית ליה דטומאת בית הסתרים מטמא והתוספות בעירובין ובשבת דחו דבריו דהא לא קי״ל כר״מ יע״ש. ודע דהתוספות חולין (דף ע״ב) הכריחו חילוק זה דהר״ש דבטומאה הבאה מגופו לא אמרינן שבע ליה טומאה מההיא דפרק הקומץ דלאביי דלא שאני ליה בין בבת אחת לזה אח״ז אמאי לא פשיט לבעיא דרבא מדברי ת״ק דרבי יוסי דאית ליה דסדין ועשאו וילון דטהור מן המדרס וטמא מגע מדרס אלמא דלא אמרינן שבע ליה טומאה אלא ודאי דכשהטומאה באה מגופו לא אמרינן שבע ליה וחל אפילו קל על חמור אפילו בזה אח״ז. והתוספות דחו הכרח זה דלא בעי למיפשט מדר״מ דהא רבי יוסי פליג עליה מהאי טעמא ולהכי לא פשיט אלא מרבי יוסי ע״כ. וכוונתם היא דהו״מ למדחי דטעמא דרבי יוסי דפליג את״ק הוא משום דהוה ס״ל דאמרינן שבע ליה טומאה אפילו בבת אחת ומש״ה מכריח מדברי רבי יוסי דאית ליה בפירוש דבבת אחת לא אמרינן שבע ליה טומאה אבל לעולם קושטא דמלתא הוא טעמא דרבי יוסי דפליג את״ק הוא משום דס״ל דז״ל דבית הסתרים אינו מטמא וכ״כ בפירוש בפרק הקומץ יע״ש. וראיתי לרבינו בפירוש המשנה פכ״ז דכלים אמתניתין דסדין שפירש אא״כ נגע בו הזב אחר שעשהו וילון וטמא אותו ישוב אותו ראשון כו׳ והרואה סוגיית הגמרא דפרק הקומץ יראה דכוונת רבי יוסי באומרו אא״כ נגע בו הזב הוא או קודם שדרס או שדרס ברגלו יחף דבאה מדרס ומגע מדרס כאחת דאי לאחר שעשאו וילון פשיטא ולא היה צורך לאומרו וצ״ע (א״ה עיין לקמן פכ״ג מהלכות כלים סוף דין ט׳ ועיין עוד בזה בפ״ז מהלכות כלים דין י״ב כי שם ביאר הרב דברי התוספות הנזכר באורך) ועיין בתוספות שבת (דף צ״א) ד״ה פחות מכביצה אוכלין שהיה בבית טמא ואח״כ זרק עליו עוד פחות מכביצה דזה פחות מכביצה שזרק לא נטמא משום דאין בו כביצה ואינו מצטרף עם כביצה שהיה מקודם משום דההוא כבר היה טמא ושבע ליה טומאה והביאו הסוגיא דפרק הקומץ שכתבתי יע״ש. (א״ה עיין במ״ש הרב המחבר פרק י״ח מהלכות שבת דין ז״ך ועיין לקמן בפ״ד מהלכות טומאת אוכלין דין א׳):

אוכלים נגובים כו׳. מ״ש מרן ואפשר דתיבת הקדש מכשרתן דאורייתא היא כו׳. עיין בספ״י מהלכות טומאת אוכלין ועיין בפ״ו מהלכות איסורי מזבח דין ח׳ ובמ״ש מרן שם: