Tume'at Okhelin 15 – טומאת אכלין טו‏ – Mishneh Torah

(א) מים שבכלים מתטמא בין לרצון בין שלא לרצון, ומטמא^א אכלים וכלים בין שנפל עליהן ברצון בין שנפל שלא^ב ברצון. אבל מים שבקרקעות, כגון מי בורות שיחין ומערות ומי גבאים שאין בהן ארבעים סאה, אין מתטמאין אלא לרצון ואין מטמאין אלא ברצון^ג:
כיצד, מים שבקרקע שאין בהן ארבעים סאה, בין שאינן שאובין בין שהיו^ד שאובין, שנפל לתוכן המת, או שהלך בהן הטמא, הרי אלו טהורין. אבל אם שתה מהן אדם טמא, או שמילא מהן בכלי טמא, או שנפלו לתוכן משקין טמאים ברצון, הרי אלו טמאין ואף על פי שהן בקרקע:
שתה מהן הטהור אחר שנטמאו בקרקע, או שמילא מהן בכלי טהור, נטמא השותה ונטמא הכלי, שהרי ברצון שתה או מילא. נפל לתוכן כיכר של תרומה, הרי הוא טהור כשהיה, שאין מטמאין אלא לרצון. לפיכך אם הדיח ידו והוציא הכיכר, נטמא הכיכר במים שבידיו, שהרי הן ברצון:

Water that is in a container contracts impurity, whether it entered the container willfully or against one's desires. It imparts impurity to foods and keilim whether it came in contact with them willfully or against one's will. Water collected on the earth, by contrast, e.g., water in a cistern, storage trench, or storage cavern or water in a pit that does not contain 40 se'ah, does not contract impurity unless it comes in contact with the source of impurity willfully, nor does it impart impurity unless it comes in contact with the food willfully.
What is implied? When there was less than 40 se'ah of water collected on the ground, whether it was drawn or it was not drawn, and a human corpse fell into this water or an impure person walked through it, it is pure. If, however, an impure person drank from this water, one filled an impure container with it, or impure liquids willfully fell into it, the water becomes impure even though it is still collected on the ground. If a pure person drank from this water after it became impure on the ground or one filled a pure container with it, the person who drank and the container with which the water was drawn becomes impure, because he drank or the container was filled intentionally.
If a loaf that was terumah fell into such water, it is pure as it was originally, because the water imparts impurity only when foods come in contact with it willfully. Therefore, if one washed his hand and removed a loaf, the loaf contracts impurity from the water on the person's hand, because it was removed willfully.

א. ד (מ׳מתטמא׳): מתטמאין... ומטמאין. אך בכתבי⁠־היד כבפנים (ל׳ יחיד בהשפעת הערבית).

ב. ד (מ׳שנפל׳): שלא נפל עליהן. שינוי לשון לגריעותא.

ג. כך ב3-2. בא׳ לית מ׳ואין׳.

ד. ב3-2 (מ׳שאינן׳): שהיו שאובין בין שאינן. וכך ד (גם פ, ק).

משנה תורה דפוסיםראב״דכסף משנהמעשה רקחמרכבת המשנהאור שמחעודהכל

מַיִם שֶׁבַּכֵּלִים מִתְטַמְּאִין בִּין לְרָצוֹן בֵּין שֶׁלֹּא לְרָצוֹן וּמְטַמְּאִין אֳכָלִים וְכֵלִים בֵּין שֶׁנָּפַל עֲלֵיהֶן בְּרָצוֹן בֵּין שֶׁלֹּא נָפַל עֲלֵיהֶן בְּרָצוֹן. אֲבָל מַיִם שֶׁבַּקַּרְקָעוֹת כְּגוֹן מֵי בּוֹרוֹת שִׁיחִין וּמְעָרוֹת וּמֵי גְּבָאִים שֶׁאֵין בָּהֶם אַרְבָּעִים סְאָה אֵין מִתְטַמְּאִין אֶלָּא לְרָצוֹן וְאֵין מְטַמְּאִין אֶלָּא בְּרָצוֹן. כֵּיצַד. מַיִם שֶׁבַּקַּרְקַע שֶׁאֵין בָּהֶן אַרְבָּעִים סְאָה בֵּין שֶׁהָיוּ שְׁאוּבִין בֵּין שֶׁאֵינָן שְׁאוּבִין שֶׁנָּפַל לְתוֹכָן הַמֵּת אוֹ שֶׁהָלַךְ בָּהֶן הַטָּמֵא הֲרֵי אֵלּוּ טְהוֹרִין. אֲבָל אִם שָׁתָה מֵהֶן אָדָם טָמֵא אוֹ שֶׁמִּלֵּא בָּהֶן בִּכְלִי טָמֵא אוֹ שֶׁנָּפְלוּ לְתוֹכָן מַשְׁקִין טְמֵאִין בְּרָצוֹן הֲרֵי אֵלּוּ טְמֵאִין וְאַף עַל פִּי שֶׁהֵן בַּקַּרְקַע. שָׁתָה מֵהֶן הַטָּהוֹר אַחַר שֶׁנִּטְמְאוּ בַּקַּרְקַע אוֹ שֶׁמִּלֵּא בָּהֶן בִּכְלִי טָהוֹר נִטְמָא הַשּׁוֹתֶה וְנִטְמָא הַכְּלִי שֶׁהֲרֵי בְּרָצוֹן שָׁתָה אוֹ מִלֵּא. נָפַל לְתוֹכָן כִּכָּר שֶׁל תְּרוּמָה הֲרֵי הוּא טָהוֹר כְּשֶׁהָיָה שֶׁאֵין מִתְטַמְּאִין אֶלָּא לְרָצוֹן. לְפִיכָךְ אִם הֵדִיחַ יָדוֹ וְהוֹצִיא הַכִּכָּר נִטְמָא הַכִּכָּר בַּמַּיִם שֶׁבְּיָדָיו שֶׁהֲרֵי הֵן בְּרָצוֹן:

שאין בהם ארבעים סאה אין מטמאין – א״א הדרך הזאת שכתב רחוקה מכליותי וזרה אצלי מאד ואינה מן הסוד המופלא הצפון לישרים כי לא מצאתי קבלת טומאה ונתינת טומאה תלויה ברצון אבל הרצון זה המחשבה חושבן שלא יבטלו ברוב ומה שאמרו אם לא הדיח טהור כבר פירשו בתוספתא מפני שאין המים שבגבא מקבלין טומאה עד שיתלשו וכששתה הטמא וחזרו המים שנגעו בפיו לגבא אע״פ שהן טמאין רבו הטהורים שלא נתלשו על הטמאים שחזרו שם ובטלו אלא א״כ חיישינן (נ״א חשבו) בתלוש לפיכך אם הדיח בהן את ידו או הככר שנפל הרי הם הוכשרו לטומאה כלומר נחשבו כתלוש ונטמאו משתיית הטמא וטמאו את הככר שהרי המחוברים עצמן חזרו להיות כתלושין לקבל טומאה שהרי נחשבו לתלוש ולפיכך נעורו הטמאין לטמא את הככר ואם לא הדיח טהור שהרי מבטלו ברוב לא נחשבו ומה שאמרו שאין מי הגבא מקבלין טומאה עד שיתלשו דוקא שיש בהן רביעית כדי להטביל מהן מחטין וצנורות ואע״פ שהם טהורין במחובר אבל אינן מטהרין מים טמאים בהשקה עד שיהיו שם ארבעים סאה מקוה שלם לפיכך הטמאים שנתערבו בהם שיתחשבו יחזרו לטומאתן זו היא הנכון אצלי.

או שנפלו לתוכן משקין וכו׳ – א״א זהו תימה לדבריו כשהלך בהם הטמא אין רצון גדול מזה.

נטמא הככר במים שבידיו – א״א ולמים שבידו למה להו רצון והלא תלושין הן וכבר נטמאו ברצון.

מים שבכלים מתמטאין וכו׳ אבל מים שבקרקעות וכו׳ – זה למד רבינו ממה שיבא בסמוך:

וכתב הראב״ד: הדרך הזאת שכתב רחוקה מכליותי וכו׳. ומ״ש לא מצאתי קבלת טומאה וכו׳. אם כפי פירוש רבינו במשניות בפ״ק דמקואות הוא נלמד מה צורך שנמצא כן במקום אחר:

ומ״ש מה שאמרו אם לא הדיח טהור כבר פירשנו בתוספתא וכו׳ מפני שראה שמה ששנינו אם לא הדיח טהור א״ש לפירוש רבינו נדחק לפרשו:

ומ״ש רבינו: אבל מים שבקרקעות כגון מי בורות שיחין ומערות וכו׳ – פ״ק דמקואות שש מעלות במקואות זו למעלה מזו מי גבאים שתה טמא ושתה טהור טמא וכו׳ עד נפל לתוכן המת וכו׳ ושתה טהור טהור:

ומ״ש: בין שהיו שאובים – כ״כ רבינו בפירוש המשנה בפרק הנזכר ולמד כן מדקתני מתניתין מי בורות:

וכתב הראב״ד: או שנפלו לתוכם משקים א״א זהו תימה לדבריו כשהלך בהם הטמא אין רצון גדול מזה עכ״ל וט״ס הוא שלא הוה ליה לתפוס אלא באו שהלך בהם הטמא ויש לומר שטעם רבינו משום דדמי לעובר במים שנתבאר בפי״ג שהמים שעל בשרו אינם תלושים ברצון לפי שאין כוונתו אלא לעבור לצד אחר ולא ליבלל במים וה״נ דכוותה:

כתב עוד הראב״ד: נטמא הככר במים שבידיו א״א ולמים שבידו למה להו רצון וכו׳. וי״ל שרבינו סובר דכיון שלא נטמא הככר כשנפל למים אם העלה מן המים שלא לרצון לא היה מטמא:

או שנפלו לתוכן משקין טמאים וכו׳. ולא נתן בהם שיעור מפני שסמך למ״ש לעיל פ״ד הל׳ ג׳ ופ״ח דשאר אבות הטומאות הל׳ י״א דשיעור המשקין להתטמא וליטמא ברביעית עיי״ש. ומ״ש בספרי רבינו

נטמא הככר במים וכו׳ בדפוס מג״ע נטמא במים והככר שבדיו וכו׳:

מים שבכלים וכו׳. ומי גבאים שאין בהם ארבעים סאה. ובהשגות א״א הדרך הזה וכו׳ עיין במשנה א׳ ב׳ ג׳ ד׳ מפ״ק דמקואות דפי׳ הראב״ד כפי׳ הר״ש דמפרשים הא דקאמר ר׳ שמעון בתוספתא שאני אומר שטיפת המים טמאים נוגע בככר מלשון טיפה כאילו אמר שאני אומר כי טיפת המים טמאים וכו׳. ורבנו מפרש שטיפת המים מלשון שטף ועבר כאילו אמר שטף המים טמאים וכו׳ עיין בפירושיהם בפנים ותראה שזהו סיבת חלוף פירושיהם ומה שהוא דחוק לפי׳ הר״ש והראב״ד שאחר שנתבטלה טיפה טמאה תהיה הטומאה חוזר וניעור כשיתלשו.

וראה זה מצאתי ראייה לפי׳ רבנו מהתוספתא שהביא הר״ש פ״ג דמקוואות מ״ד וז״ל מקצת שאובין ומקצתן אינם או שנפל לתוכו יין ודבש וחלב טהור עד שיהיו כלם שאובין ואפי׳ הוא טהור והן טהורין נטמא וטמאוהו ה״ז אומר טמאני וטמאתיו ר׳ ישמעאל אומר הטהורין טהור ומה במקום שעשה שאר משקין כמים לפסול את הגויה ברביעית לא עשו טהורין כטמאין מקום שלא עשו שאר משקין כמים לפסול את הגוף בשלשת לוגין אינו דין שלא עשו טהורין כטמאין וכו׳. דקשה להבין בדברי ר׳ ישמעאל דא״כ מאי טעמא דגזרו על הבא ראשו ורובו בשלשת לוגין מים שאובין דליכא למימר כפי הטעם הנזכר בפ״ק דשבת גזרה שמא יאמרו לא אלו מטהרין אלא אלו מטהרין דא״כ מים טהורים נמי.

וצריך לומר דס״ל לר׳ ישמעאל דלא אסרו בח״י דבר כלל להשתטף גופו אחר הטבילה וזה מותר לכתחלה ובמה שגזרו על שלשת לוגין מים שאובין טמאין שיטמאו אדם (דדבר תורה אין מים טמאים מטמאין אדם) בזה עשו גדר דליכא למיחש שיאמרו אלו מטהרין גרידא ולא יטבלו במי מקוה כלל כפרש״י דכיון שיתנו על גופם שלשת לוגין שאובין אף לפי סברתם דמהני להו לטהר גופם ונטמאו המים שאובים מגופם והו״ל מים שאובים טמאים ויחזרו ויטמאו את גופם כדין מים שאובים טמאים ובהכרח יטבלו תחלה במי מקוה שאינם מקבלים טומאה ואח״כ שהמה טבולי יום ישתטפו במים טהורים (ואין טבול יום מטמא משקה חולין) וזה שרי כנ״ל. והיינו נמי טעמא דגזרו על הבא ראשו ורובו במים שאובים טמאים עיין לקמן פ״ד מהל׳ מקואות ה״א דדבר תורה מים שאובים ארבעים סאה שבקרקע טובלין בהן אלא מדברי סופרים אסור והיינו משום גזרת מים שבכלים כמ״ש התוס׳ פסחים דף י״ז ע״ב ד״ה אלא וכו׳ ומשו״ה לא גזרו על מים טהורים דלמאי ניחוש אם יטבול במים שאובים שבכלים אפי׳ יש בהן מ׳ סאה הרי הם טמאים ויטמאוהו מדין הבא במים שאובים טמאים. וכן אם יטבול במים שאובים טהורין שבקרקע פחותים ממ׳ סאה הרי המים שבקרקע פחותים ממ׳ סאה מטמאים ומתטמאים ברצון וכיון דהטבילה חשיב רצון יטמאוהו לאחר שטימאום. מאי אמרת שמא יטבול במ׳ סאה שאובין שבקרקע שאינם מקבלין טומאה כיון דבאמת עלתה לו טבילה מדאורייתא לא גזרו. משא״כ לדעת הר״ש והראב״ד דהמים שבקרקע אינם מקבלים טומאה כלל קשה מ״ט דר׳ ישמעאל וזו ראייה שאין עליה תשובה ועיין במ״ש הרשב״א בשבע שיטות בענין הבא ראשו ורובו במים שאובים.

או שנפלו לתוכן משקין טמאים וכו׳. ובהשגות א״א זהו תמה לדבריו כשהלך בהם הטמא אין רצון גדול מזה ע״כ. ובכ״מ ט״ס הוא דהו״ל לתפוס אהלך בהם הטמא וי״ל שטעם רבנו משום דדמי לעובר במים וכו׳ כוונת הכ״מ למ״ש רבנו פי״ג ה״ח הטובל במים המים שעל בשרו תלושים ברצון משא״כ בעובר עיי״ש. ולדעתי דוחק להגיה מקום תפיסת הראב״ד ולא נעלם מהראב״ד החילוק הזה והכ״מ במחילת כבודו לא דק דודאי יש רצון חושק ויש רצון לדעת דהטובל במים או שותה חשיב רצון חושק. והעובר במים חשיב רצון לדעת וכיון דמוכח ממ״ש רבנו שהלך בהם הטמא דהוה רצון לדעת לא חשיב רצון כיון שאיננו חושק שיגע במים לזה הוקשה להראב״ד במ״ש רבנו או שנפלו לתוכו משקין טמאים ברצון דנהי דנתכוין לשפוך לתוכן מים טמאין אין זה אלא רצון לדעת שהרי איננו חושק שיגעו המים טמאים במים שבקרקע. וזהו כוונת הראב״ד שלא כתב כשהלך בהם הטמא אין לך רצון גדול מזה דיש מקום לדחות דבעינן רצון חושק אלא דמקשה הנך אהדדי דכיון דנפלו משקין טמאין חשיב לרצון זהו סותר לדבריו כשהלך בהם הטמא דאין רצון זה גדול מזה. וראיתי לרבנו בפי׳ המשנה שנשמר מזה לתרץ קושיית הראב״ד וכתב ועיקר אחר מקובץ עמהם שמשקין טמאים מטמאין אלו המים שבקרקע שלא לרצון ע״כ. אמנם כאן בחיבורו שכתב ברצון צריך לחלק בין רצון לדעת כמו שופך משקין טמאים ובין רצון מוכרח שמהלך בהם הטמא עיין כה״ג לעיל פי״ב ה״ב. אי נמי דאיירי בשופך משקין טמאין לרצון וכוונתו שיהיה מים רבים לצרכו.

נטמא הככר במים שבידיו. עיין בהשגות ודברי הכ״מ אינם מובנים. והנראה בדעת רבנו דהמים שבקרקע אפי׳ נתלשו נמי אינם מטמאין עד שיתלשו ברצון כמ״ש לעיל פי״א ה״א ועיין פי״ב ה״ג והראב״ד לשיטתו דמפרש תחלתו או סופו ברצון דלא בעינן תלישה ברצון עיי״ש.

מים שבכלים מתטמאים כו׳ אבל מים שבקרקעות כו׳ שנפלו לתוכן משקין טמאים ברצון הרי אלו טמאין.
הנה במשנה לא נזכר שנפילתן לרצון, גם נראה שדומה לנפל המת דמיירי שלא לרצון וכן משמע מפירוש המשנה, אבל צריך להבין מ״ש ונראה כי רבנן אמרו לעשות מעלה במים שבקרקעות שלא יתטמאו אלא לרצון ולא יטמאו אלא כשנשתמש מהן ברצון, והיינו שהשוום לאוכלין שאינן מקבלין טומאה רק באופן שיבוא עליהם מים ברצון וגמירי דמשקין טמאים מטמאים גם שלא לרצון היינו דההכשר והטומאה בא כאחת לכן השוו חכמים שאעפ״י שמן המת אינם מטתמאים המשקים שבקרקעות שלא לרצון בכ״ז משקין טמאים מטמאים אותם שלא לרצון ג״כ ונכון:
והנה במכשירין פ״ד תנן מי שירדו עליו גשמים אפילו אב הטומאה אינם בכי יותן, פירוש שהמי גשמים שעליו טהורים ולכן אינן מכשירין כיון שנפלו עליו שלא לרצון, וזה כוונת רבינו בפירוש המשנה דמאי ענין אב הטומאה להכשר לכן פירש שמשקין טמאים מכשירים אפילו שלא לרצון לכן קמ״ל שהן טהורין ואינן מכשירים שלא לרצון, והרע״ב פירש כי אעפ״י שהן טמאים בכ״ז אינן מכשירין, וז״א כי מפורש בכריתות (דף ט״ו) שהן טהורין כ״ז שלא ירדו מעל בגדיו, וזה כוונת רבינו לעיל פרק י״ב ה״ו ובזמן שהן טהורים אינן מכשירין שהרי אינם תלושים עליו לרצונו פירוש כ״ז שלא היו יורדין מע״ג בגדיו דאילו הן טמאים מטמאים אף שלא לרצון וז״פ ולשון רבינו בפירוש המשנה הטעה את הרע״ב ז״ל עיי״ש והבן:
והנה בספ״ג דטבול יום פליגי ר״מ ורבנן במשקין היוצאין מטבול יום אם מכשירים שלא לרצון והלכה כחכמים ורבינו פסק כן משום שכיון שאינן מטמאין שטבול יום אינו רק פוסל משקה קודש ומשקה תרומה ומשקין היוצאין מהן כמשקין שנגע בהן וא״כ אינן מכשירין שדוקא במקום שהטומאה וההכשר באין כאחד הא כאן אינן מטמאין עיין פ״י ה״ו, ולפ״ז יש לאמר דר״מ לטעמיה שסובר בסוטה פרק כשם שטבול יום מטמא משקה ואוכל קודש, א״כ טבו״י שנגע במשקה קודש המה משקין טמאים לטמאות רביעי בקודש ואז המה מכשירים שלא לרצון אעפ״י שחיבת הקודש מכשיר בכ״ז משקין טמאים מקרי לכן אף משקין היוצאין ממנו מכשירים שלא לרצון כדין כל משקין טמאים דלא פליגי רבנן וזה נכון:

משנה תורה דפוסיםראב״דכסף משנהמעשה רקחמרכבת המשנהאור שמחהכל

(ב) מי גבאין וכיוצא בהן ממים שבקרקעות, כגון מי בורות ושיחין ומערות, ומי תמצית שפסקו, ומקוות^א שאין בהן ארבעים סאה, שנטמאו, וירדו להן גשמים ורבו מי גשמים עליהן, אף על פי שלא שטפו, הרי הן טהורים:
לפיכך כל המים שבקרקעות, כגון מי גבאים וכיוצא בהן, בשעת הגשמים, הכל בחזקת טהרה.

The following laws apply to water that is collected in a pit and other types of water collected on the ground, e.g., water in a cistern, storage trench, or storage cavern, rainwater that stopped flowing and collected in one place or mikveot that do not contain 40 se'ah that became impure. If rain then descended, causing there to be more rainwater than the water originally collected, even if the original water did not flow out, those bodies of water become pure. Therefore, during the rainy season, all water collected on the ground, e.g., water collected in a pit or the like, is assumed to be pure.

א. ד: ומקואות. אך שם המסכת בהקדמת המשנה בכ״י רבנו כבפנים.

משנה תורה דפוסיםמקורות וקישוריםראב״דכסף משנהמעשה רקחעודהכל

מֵי גְּבָאִים וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן מִמַּיִם שֶׁבַּקַּרְקָעוֹת כְּגוֹן מֵי בּוֹרוֹת שִׁיחִין וּמְעָרוֹת וּמֵי תַּמְצִית שֶׁפָּסְקוּ וּמִקְוָאוֹת שֶׁאֵין בָּהֶן אַרְבָּעִים סְאָה שֶׁנִּטְמְאוּ וְיָרְדוּ לָהֶם גְּשָׁמִים וְרַבּוּ מֵי גְּשָׁמִים עֲלֵיהֶם אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא שָׁטְפוּ הֲרֵי הֵן טְהוֹרִין לְפִיכָךְ כׇּל הַמַּיִם שֶׁבַּקַּרְקָעוֹת כְּגוֹן מֵי גְּבָאִים וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן בִּשְׁעַת הַגְּשָׁמִים הַכֹּל בְּחֶזְקַת טָהֳרָה:

בבלי חגיגה כ״ב:

ומקואות שאין בהן ארבעים סאה שנטמאו – א״א אין במשנה שנטמאו שאע״פ שנפל לתוכן מת או שהלך בהם הטמא לא נטמאו לפי שלא נתלשו ומה שהם צריכים לשעת גשמים או לרבוי הגשמים עליהם מפני שיש בהם לחוש למי שפיכות או לשתיית טמאים ובשעת גשמים אין חוששין או משירבו אע״פ שלא ישטפו דהוו להו כמי תמצית שלא פסקו שהטמאים בטלים בהם לגמרי ואין להם עוד חישוב לא בשתיית טהור ולא בהדחת ידים כמו שמפורש במקואות ובתוספתא מפרש אפי׳ נפלו בו מים טמאים הרבייה מטמאות אותה וברבייה של ארבעים סאה מים כשרים מפני שהיא בהשקה.

מי גבאים וכיוצא בהן וכו׳ ומקואות שאין בהם מ׳ סאה שנטמאו וירדו להם גשמים ורבו מי גשמים עליהם – כ״ה הנוסחא האמיתית בדברי רבינו ובספרים יש חסרון הניכר והדין הוא בפ״ק דמקואות כב״ה. וכתב הראב״ד א״א אין במשנה שנטמאו וכו׳. וי״ל דמדקתני פסקו הגשמי׳ הקרובי׳ לעיר ולדרך טמאים והרחוקים טהורים עד שיהלכו רוב בני אדם והיינו משום דחיישינן שמא שתה טמא או מילא בכלי טמא כדפירש רבינו שמשון כי קתני בסמוך מאימתי היא טהרתו ממילא משמע דהיינו ממה שחששנו לו כששנינו הקרובים לעיר ולדרך טמאים ויפה כיון רבינו במה שכתב ונטמאו:

שאין בהם מ׳ סאה וכו׳. בדפוס מג״ע כתוב שאין בהם מ׳ סאה ורבו מי גשמים עליהם וכו׳ והשאר נמחק שם ומ״ש בספרי רבינו

שהן בחזקת טהרה נמחק שם:

משנה תורה דפוסיםמקורות וקישוריםראב״דכסף משנהמעשה רקחהכל

(ג) פסקו הגשמים, הקרובים לעיר או לדרך טמאים, שהן בחזקת ששתה מהן הטמא ושמילא מהן בכלים טמאים, והרחוקים טהורים, עד שיהלכו רוב האדם. הלכו, הכל בחזקת טומאה, שההולכין בשיירות שותין וממלאין^א מהן:
במה דברים אמורים, בגבא שאפשר לשתות ממנו, אבל בגבא שאי אפשר לשתות ממנו אלא בדוחק גדול^ב, הרי זה בחזקת טהרה, עד שימצא מקום פרסות רגלי אדם או פרסות רגלי בהמה גסה ניכרת בו. מצא פרסות רגלי בהמה דקה, הרי זה טהור, שאפשר שירדה ושתת:

Different laws apply when the rains cease. When such bodies of water are close to a town or a thoroughfare, they are impure, because it can be assumed that an impure person drank from them and/or water was drawn from them in impure containers. Those that are distant are pure until the majority of people begin walking. Once they do, they are all assumed to impure, because those who journey on caravans drink from them.
When does the above apply? With regard to water in a pit from which it is possible to drink. If, however, there is water in a pit that it is impossible to drink from except through great effort, it is assumed to be pure unless the footprints of a person or large animal were evident. If, however, the footprints of a small animal were found, the water is pure, because it is possible that the animal descended on its own accord.

א. ד (מ׳שותין׳): ממלאין ושותין. אך הכוונה ששותים במקום וגם ממלאים אותם להמשך הדרך.

ב. בב2 לית.

משנה תורה דפוסיםראב״דכסף משנהמרכבת המשנהעודהכל

פָּסְקוּ הַגְּשָׁמִים הַקְּרוֹבִים לָעִיר אוֹ לַדֶּרֶךְ טְמֵאִין שֶׁהֵן בְּחֶזְקַת שֶׁשָּׁתָה מֵהֶן הַטָּמֵא וְשֶׁמִּלְּאוּ מֵהֶן בְּכֵלִים טְמֵאִין. וְהָרְחוֹקִים טְהוֹרִים עַד שֶׁיְּהַלְּכוּ רֹב הָאָדָם. הָלְכוּ הַכֹּל בְּחֶזְקַת טֻמְאָה שֶׁהַהוֹלְכִים בַּשַּׁיָּרוֹת מְמַלְּאִין וְשׁוֹתִין מֵהֶן. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בְּגֶבֶא שֶׁאֶפְשָׁר לִשְׁתּוֹת מִמֶּנָּה. אֲבָל בְּגֶבֶא שֶׁאִי אֶפְשָׁר לִשְׁתּוֹת מִמֶּנָּה אֶלָּא בְּדֹחַק גָּדוֹל הֲרֵי זוֹ בְּחֶזְקַת טָהֳרָה (שֶׁהֵן בְּחֶזְקַת טְהוֹרִין) עַד שֶׁיִּמְצָא מְקוֹם פַּרְסוֹת רַגְלֵי אָדָם אוֹ פַּרְסוֹת רַגְלֵי בְּהֵמָה גַּסָּה נִכֶּרֶת בּוֹ אֲבָל מָצָא פַּרְסוֹת רַגְלֵי בְּהֵמָה דַּקָּה הֲרֵי זֶה טָהוֹר שֶׁאֶפְשָׁר שֶׁיָּרְדָה וְשָׁתַת:

במה דברים אמורים בגבא שאפשר לשתות ממנו – א״א לישנא דתוספתא ולא יהיו מקום פרסות רגלים ניכרים בגבא אלא א״כ פרסות רגלים ניכרים.

במה דברים אמורים בגבא שאפשר לשתות ממנה וכו׳ – בתוספתא בריש מקואות במה דברים אמורים בגבא שאפשר לשתות ולא יהא מקום פרסות רגליו ניכרות אבל גבא שאי אפשר לו לשתות עד שיהא מקום רגליו ניכרים מצא שם מקום פרסת רגלי אדם מקום פרסת רגלי בהמה גסה טמא מקום פרסת בהמה דקה טהור והטעם מבואר דמקום פרסת רגלי בהמה גסה איכא למיחש שאדם טמא רוכב על סוס או חמור בא לשם וירד ושתה מה שאין לחוש כן במקום פרסת בהמה דקה ופירוש רבינו בתוספתא זו נכון:

והראב״ד כתב א״א לישנא דתוספתא ולא יהיו מקום פרסות רגלים ניכרים בגבא אלא אם כן מקום פרסות רגלים ניכרים עכ״ל טעמו שבתוספתא אינו מוזכר חילוק בין אפשר לשתות מהגבא לאי אפשר לשתות ממנו אלא בדוחק גדול ומנין לו לרבינו לחלק בכך וכבר כתבתי שדברי רבינו הם פירוש לדברי התוספתא וכבר אפשר שהיה דעת הרב רבי אברהם בן דוד לפרש התוספתא בגבא שאפשר לשתות ואין פרסות רגלים ניכרים היינו כגון שסביבותיו אבנים או סלעים שאין מקום פרסות רגלים ניכרים בהם וגבא שא״א לו לשתות עד שיהא מקום רגלים ניכרים בהם היינו שסביבותיו מקום חול או טיט העבה שמקום פרסות רגלים ניכרים בהם ושוב אין צורך למה שחילק רבינו בין אפשר לשתות ממנו לא״א לשתות ממנו אלא בדוחק שלא הוזכר בתוספתא:

במה דברים אמורים בגבא וכו׳. עיין בהשגות א״א לישנא דתוספתא וכו׳. והנה השגה זו נחלקת לשנים והמדפיסים חיברוה. דעל מ״ש רבנו בד״א בגבא שאפשר לשתות ממנו משיג הראב״ד א״א בתוספתא שבעינן ג״כ ולא יהיו מקום פרסות רגלים ניכרים. ועל מ״ש רבנו אבל בגבא שאי אפשר לשתות ממנה אלא בדוחק גדול משיג הראב״ד ומרשים בגבא אא״כ פרסות רגלים ניכרים פי׳ דהכי הו״ל לרבנו לומר אבל בגבא שא״א לשתות ממנה אא״כ פרסות רגלים ניכרים ולא הו״ל לומר אלא בדוחק גדול ופי׳ הראב״ד בתוספתא כפי׳ הר״ש, ורבנו מפרש התוספתא דה״ק בד״א בגבא שאפשר לשתות ואז אפי׳ לא יהיו מקום פרסות רגליו ניכרים ותיבת ולא מאמר בפני עצמו הוא ולא גזרת המאמר וכאלו אמר ואפי׳ לא. וסיפא קאמר אבל גבא שא״א לו לשתות (אינם טמאים) עד שיהא מקום רגליו ניכרים.

משנה תורה דפוסיםראב״דכסף משנהמרכבת המשנההכל

(ד) חזקת טיט וגמומיות שבפתחי חנויות ברשות הרבים בשעת הגשמים, שהן טהורין. פסקו הגשמים, הרי הן כמי שפיכות. ושבשווקים, הולכין בהן אחר הרוב:
גבא שנפל לתוכו יין או חלב או דבש, הולכין^א אחר הרוב. נפל לתוכו שמן, אף על פי שהקפיאהו, הרי זה מתטמא ומטמא שלא ברצון, לפי שאי אפשר לו לצאת ידי צחצוחי^ב שמן^ג.

In the rainy season, it can be assumed that the mud and the water in the hollows at the entrance of stores in the public domain are pure. When the rains cease, they are considered as drainage water. The ruling concerning water in the marketplace depends on the majority.
When wine, milk, or honey fall into a pit filled with water, the ruling depends on the majority. When oil falls into it, the mixture can contract and impart impurity without the owner's desire even when it congeals. The rationale is that it is impossible that droplets will not remain mixed with the water.

א. בד׳ נוסף: בו. אך בכתבי⁠־היד לית.

ב. ד: צחצחית. ושיבוש הוא, שגרר את השיבוש הבא.

ג. ד׳ משך אותו אל ההלכה הבאה, אך הוא סוף המשפט.

משנה תורה דפוסיםכסף משנהעודהכל

חֶזְקַת טִיט וּגְמוּמִיּוֹת שֶׁבְּפִתְחֵי חֲנֻיּוֹת בִּרְשׁוּת הָרַבִּים בִּשְׁעַת הַגְּשָׁמִים שֶׁהֵן טְהוֹרִין. פָּסְקוּ הַגְּשָׁמִים הֲרֵי הֵן כְּמֵי שְׁפִיכוֹת. וְשֶׁבַּשְּׁוָקִין הוֹלְכִין בָּהֶן אַחַר הָרֹב. גֶּבֶא שֶׁנָּפַל לְתוֹכוֹ יַיִן אוֹ חָלָב אוֹ דְּבַשׁ הוֹלְכִין בּוֹ אַחַר הָרֹב. נָפַל לְתוֹכוֹ שֶׁמֶן אַף עַל פִּי שֶׁהִקְפִּיאָהוּ הֲרֵי זֶה מִתְטַמֵּא וּמְטַמֵּא שֶׁלֹּא בְּרָצוֹן לְפִי שֶׁאִי אֶפְשָׁר לוֹ לָצֵאת יְדֵי צַחְצָחִית:

חזקת טיט וכו׳ – תוספתא שם ופירש רבינו שמשון חזקת טיט כמו חקיקת טיט וכו׳ ורבינו גריס חזקת:

גבא שנפל לתוכו וכו׳ – גם זה שם ופירש רבינו שמשון שהקפהו שקפה השמן והסירו מעל גבי המים:

משנה תורה דפוסיםכסף משנההכל

(ה) ושאר המשקין חוץ מן המים, הרי הן בקרקע כמות שהן בכלים, דין אחד הוא:

Oil and other liquids aside from water are governed by the same laws whether they are collected in the earth or in containers.

משנה תורה דפוסיםמקורות וקישוריםכסף משנהעודהכל

שֶׁמֶן וּשְׁאָר הַמַּשְׁקִין חוּץ מִן הַמַּיִם הֲרֵי הֵן בַּקַּרְקַע כְּמוֹת שֶׁהֵן בְּכֵלִים דִּין אֶחָד הוּא:

בבלי פסחים י״ז:

ומה שכתב: שמן ושאר המשקים וכו׳ – נלמד מהדין שהזכיר בסמוך:

משנה תורה דפוסיםמקורות וקישוריםכסף משנההכל

(ו) מי תמצית שלא פסקו, אף על פי שאין בהן ארבעים סאה, הואיל והן בקרקע והרי המים נמשכין ובאין להן, אינן מקבלין טומאה, ואף על פי ששתה מהן הטמא, ומילא מהן בכלי טמא, או נתן לתוכן מים טמאים, הרי הן טהורין לכל דבר:

Streams of rainwater that are still flowing - even if they do not contain 40 se'ah, since they are on the earth and their water is flowing - do not contract ritual impurity. Even if an impure person drank from them, drew water from them with an impure container, or poured impure water into them, they are still pure with regard to all matters.

משנה תורה דפוסיםכסף משנהמעשה רקחעודהכל

מֵי תַּמְצִית שֶׁלֹּא פָּסְקוּ אַף עַל פִּי שֶׁאֵין בָּהֶן אַרְבָּעִים סְאָה הוֹאִיל וְהֵן בַּקַּרְקַע וַהֲרֵי הַמַּיִם נִמְשָׁכִין וּבָאִין לָהֶן אֵינָן מְקַבְּלִין טֻמְאָה. וְאַף עַל פִּי שֶׁשָּׁתָה מֵהֶן הַטָּמֵא וּמִלֵּא מֵהֶן בִּכְלִי טָמֵא אוֹ נָתַן לְתוֹכָן מַיִם טְמֵאִים הֲרֵי הֵן טְהוֹרִין לְכׇל דָּבָר:

מי תמצית שלא פסקו וכו׳ – משנה שם:

מי תמצית שלא פסקו אע״פ וכו׳. זהו פירוש רבינו במשנה פ״ק דמקואות וראוין הדברים למי שאמרן:

משנה תורה דפוסיםכסף משנהמעשה רקחהכל

(ז) מי שהיה אוכל תרומה בידים טמאות, כגון דבילה שלא הוכשרה, והכניס ידו לתוך פיו ליטול צרור, אם הפך, נטמאת הדבילה ברירו, שהרי נטמא בידו^א מפני שעקרו, ואם לא הפך, טהורה. שהמשקה שבפיו קודם שיהפכנו או ימצוץ אותו^ב להוציאו, דומה למים שלא נתלשו אלא עדיין הן בקרקע, שאין מתטמאין ולא מטמאין אלא ברצון, כמו שביארנו, וזה אין רצונו אלא ליטול הצרור:
היה פונדיון לתוך פיו, ופשט ידו לנטלו^ג, והדבילה בתוך פיו, אם הניחו לצמאו, הרי זה הרוק כעקור, ונטמאת הדבילה מחמת משקה פיו שנטמא מחמת ידיו^ד:

When a person was eating terumah with impure hands, e.g., a dried fig that had not come into contact with water, if he inserted his hand into his mouth to remove a pebble, were he to turn over his finger while doing so, the fig would become impure because of his saliva. For the saliva would become impure because of the person's hand, because he uprooted the saliva from its place. If, however, he did not turn over his finger, it is pure. The rationale is that, before he turns over his finger or sucks it, the liquid in his mouth is comparable to water on the earth that was not uprooted from its place, but instead, is on the ground. As explained, such water only contracts and imparts impurity due to willful actions. This person desired only to remove the pebble.
The following rules apply when, in addition to the dried fig, there was a pundiyon in his mouth and he extended his hand to remove it and the fig from his mouth. If he had placed the coin in his mouth because he was thirsty, the saliva on it is considered as removed from its place and the fig contracts impurity from the moisture in his mouth that contracted impurity because of his hand.

א. ד: ביד. שינוי לשון לגריעותא.

ב. ד (מ׳ימצוץ׳): ימוצצנו. וקלקול לשון הוא.

ג. ד: ליטלו. אך בכתבי⁠־היד כבפנים.

ד. ב3-2: ידו.

משנה תורה דפוסיםמקורות וקישוריםכסף משנהמעשה רקחעודהכל

מִי שֶׁהָיָה אוֹכֵל תְּרוּמָה בְּיָדַיִם טְמֵאוֹת כְּגוֹן דְּבֵלָה שֶׁלֹּא הֻכְשְׁרָה וְהִכְנִיס יָדוֹ לְתוֹךְ פִּיו לִטֹּל צְרוֹר אִם הָפַךְ נִטְמֵאת הַדְּבֵלָה בְּרִירוֹ שֶׁהֲרֵי נִטְמָא בַּיָּד מִפְּנֵי שֶׁעֲקָרוֹ. וְאִם לֹא הָפַךְ טְהוֹרָה שֶׁהַמַּשְׁקֶה שֶׁבְּפִיו קֹדֶם שֶׁיְּהַפְּכֶנּוּ אוֹ יְמוֹצְצֶנּוּ לְהוֹצִיאוֹ דּוֹמֶה לְמַיִם שֶׁלֹּא נִתְלְשׁוּ אֶלָּא הֵן עֲדַיִן בַּקַּרְקַע שֶׁאֵין מִתְטַמְּאִין וְאֵין מְטַמְּאִין אֶלָּא בְּרָצוֹן כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. וְזֶה אֵין רְצוֹנוֹ אֶלָּא לִטֹּל הַצְּרוֹר. הָיָה פּוּנְדְיוֹן לְתוֹךְ פִּיו וּפָשַׁט יָדוֹ לִטְּלוֹ וְהַדְּבֵלָה בְּתוֹךְ פִּיו אִם הִנִּיחוֹ לִצְמָאוֹ הֲרֵי זֶה הָרֹק כְּעָקוּר וְנִטְמֵאת הַדְּבֵלָה מֵחֲמַת מַשְׁקֵה פִּיו שֶׁנִּטְמָא מֵחֲמַת יָדָיו:

בבלי עירובין צ״ט.

מי שהיה אוכל תרומה וכו׳ – סוף פרק ח׳ דכלים וכרבי יוסי:

מי שהיה אוכל תרומה בידים טמאות וכו׳. לשון המשנה ספ״ח דכלים בידים מסואבות וידוע דסתם ידים שלא נטלו נקראים מסואבות וגזרו עליהם שיפסלו את התרומה וכמ״ש רש״י ז״ל בעירובין דף צ״ט ולא ידעתי למה שינה. ובעיקר הדין ראיתי להתוס׳ יו״ט ז״ל שתמה על רבינו והרע״ב ז״ל דשם בעירובין גרסינן ר׳ יהודה אומר אם הפך וכו׳ וא״כ לא לפסקו כמותו שאם הפך דהא קי״ל הלכה כר׳ יוסי לגבי ר׳ יהודה וכ״ש לגבי ר׳ מאיר כדאיתא התם דף מ״ו ע״כ. ולענ״ד נראה דרבינו והרע״ב מפרשי מ״ש שם מוחלפת השיטה דהיינו דר׳ יוסי הוא דקאמר אם הפך ור׳ יהודה קאמר טהור לפירוש רש״י שפי׳ מוחלפת השיטה דר׳ יהודה החליף שיטתו דא״כ לא משני מידי דאכתי תקשה למה החליף שיטתו וכו׳ ועוד כתב שם דמוחלפת השיטה דקאמר היינו הסברות של התנאים וכל בי תלתא שיטה קרי להו ואיך שיהיה עלה בידינו דרבינו פסק על נכון כר׳ יוסי לגבי ר׳ יהודה ור״ש דשם בעירובין אמרו דכרבי יוסי מחביריו והכא הא איכא נמי ר״מ.

אלא דאכתי קשיא לי על רבינו בפירוש המשנה שם בעירובין שכתב ומאמר ר׳ יהודה כי מי שנתלש רוקו מפיו שאסור לו להלוך ד׳ אמות בתנאי שיהפכנו בפיו ואין הלכה כר״י ע״כ וכאן בספ״ח דכלים פסק להדיא דהלכה כר״י שאם הפך טמא ולפי שיטת התלמוד שם דדין הפך דגבי טומאה שוה לדין שבת הרי רבינו סותר את עצמו בפסקיו מפי שיטת רש״י דמוחלפת השיטה היינו ר׳ יהודה לחוד וכאן בפ״ח דכלים נראה שהוא מפרש דמוחלפת השיטה היינו סברת ר״י ור״י שהוא כגירסת המשנה וכמ״ש הר״ש שם דאותה משנה נשנית ע״פ המסקנא דהכא ואיך רבינו שינה שיטתו מהכא להתם וכעת צל״ע.

ומ״ש בספרי רבינו

נטמאת הדבילה בריחו טעות סופר הוא וצ״ל ברירו שהוא ריר הפה:

משנה תורה דפוסיםמקורות וקישוריםכסף משנהמעשה רקחהכל

(ח) האשה שהיתה אוכלת אכלים של תרומה שאינן מוכשרין, והיתה גורפת את התנור הטמא, והיכה הקוץ ויצא ממנה דם, ומצצה^א אצבעה מפני הדם, או שנכוות^ב ונתנה אצבעה בתוך^ג פיה, נטמאת התרומה שבפיה, שהרי רצונה להוציא המשקה מפיה ולעקרו במציצת אצבעה^ד:

The following rules apply when a woman was partaking of food that is terumah which had not been made susceptible to impurity while she was removing the coals from an impure oven. If she was poked by a splinter that caused her to bleed and she was sucking her finger because of the blood or she burnt her finger and inserted it into her mouth, the terumah in her mouth contracted impurity, because she desired to remove the liquid from her mouth, taking it [from its place] by sucking her finger.

א. כך ב3-2. א: וממצה.

ב. ד (גם פ, ק): שנכוית. אך במשנה כלים ח, יא בכ״י שהוגה מכ״י רבנו כבפנים.

ג. ב2: לתוך. ד (עד ׳פיה׳): בפיה.

ד. ד: אצבע. שינוי לשון לגריעותא.

משנה תורה דפוסיםראב״דכסף משנהעודהכל

הָאִשָּׁה שֶׁהָיְתָה אוֹכֶלֶת אֳכָלִין שֶׁל תְּרוּמָה שֶׁאֵינָן מֻכְשָׁרִין וְהָיְתָה גּוֹרֶפֶת אֶת הַתַּנּוּר הַטָּמֵא וְהִכָּה הַקּוֹץ וְיָצָא מִמֶּנָּה דָּם וּמָצְצָה אֶצְבָּעָהּ מִפְּנֵי הַדָּם אוֹ שֶׁנִּכְוֵית וְנָתְנָה אֶצְבָּעָהּ בְּפִיהָ נִטְמֵאת הַתְּרוּמָה שֶׁבְּפִיהָ. שֶׁהֲרֵי רְצוֹנָהּ לְהוֹצִיא הַמַּשְׁקֶה מִפִּיהָ וּלְעָקְרוֹ בִּמְצִיצַת אֶצְבַּע:

האשה שהיתה אוכלת – א״א זו הנוסחא לא מצאתיה לא במשנה ולא בתוספתא אבל ראה זה מצאתי במשנה כלים סוף פ״ח האשה שנטף חלב מדדיה ונפל לתוך אויר התנור טמא שהמשקה מטמא לרצון ושלא לרצון היתה גורפתו והכה הקוץ ויצא ממנו דם או שנכוית ונתנה אצבעה לתוך פיה נטמאת. ונראה לי שראוי להיות נטמא וכל הפיסקא מדבר באשה טמאה והמשקה הטמא מטמא לרצון ושלא לרצון וכן בדם שיצא מאצבעה או הרוק שיצא מפיה על אצבעה טמא ומטמא את התנור כשתכניסנו לתנור.

האשה שהיתה אוכלת וכו׳ – שם. וכתב הראב״ד זו הנוסחא לא מצאתיה וכו׳. ואיני יודע למה שיבש הגירסא כיון שלפירוש רבינו גירסת הספרים נכונה ודעת רבינו דאף על גב דרישא דמתניתין דקתני האשה שנטף חלב מדדיה וכו׳ מיירי באשה טמאה ותנור טהור סיפא דקתני היתה גורפתו והכה הקוץ וכו׳ מיירי בתנור טמא ואשה טהורה אוכלת תרומה:

ומ״ש רבינו: שהרי רצונה להוציא המשקה מפיה וכו׳ – זה הטעם צריך לנכוית ונתנה אצבעה לתוך פיה דאילו להכה הקוץ ויצא ממנה דם תיפוק ליה מפני הדם:

משנה תורה דפוסיםראב״דכסף משנההכל

רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

טומאת אוכלין טו, משנה תורה דפוסים טומאת אוכלין טו, מקורות וקישורים טומאת אוכלין טו, ראב"ד טומאת אוכלין טו, כסף משנה טומאת אוכלין טו, מעשה רקח טומאת אוכלין טו – בסיוע פרויקט פרידברג לפרסום הגניזה, מפעל משותף של חברת פרידברג לכתבי יד יהודיים (FJMS) ופרויקט פרידברג לפרסום הגניזה (FGP), לע"נ ר' פרץ ב"ר מרדכי יהודה פרידברג ז"ל, נלב"ע י"ד כסלו תשס"ג לפ"ק, תנצב"ה. הונצח ע"י בנו וכלתו, דוב וגיטל חיה פרידברג, טורונטו, מרכבת המשנה טומאת אוכלין טו – בסיוע פרויקט פרידברג לפרסום הגניזה, מפעל משותף של חברת פרידברג לכתבי יד יהודיים (FJMS) ופרויקט פרידברג לפרסום הגניזה (FGP), לע"נ ר' פרץ ב"ר מרדכי יהודה פרידברג ז"ל, נלב"ע י"ד כסלו תשס"ג לפ"ק, תנצב"ה. הונצח ע"י בנו וכלתו, דוב וגיטל חיה פרידברג, טורונטו, אור שמח טומאת אוכלין טו – בסיוע פרויקט פרידברג לפרסום הגניזה, מפעל משותף של חברת פרידברג לכתבי יד יהודיים (FJMS) ופרויקט פרידברג לפרסום הגניזה (FGP), לע"נ ר' פרץ ב"ר מרדכי יהודה פרידברג ז"ל, נלב"ע י"ד כסלו תשס"ג לפ"ק, תנצב"ה. הונצח ע"י בנו וכלתו, דוב וגיטל חיה פרידברג, טורונטו

Tume'at Okhelin 15 – Translated and annotated by Rabbi Eliyahu Touger (Moznaim Publishing, 1986–2007) (CC-BY-NC 4.0), Rambam Mishneh Torah Printed Versions Tume'at Okhelin 15, Mishneh Torah Sources Tume'at Okhelin 15, Raavad Tume'at Okhelin 15, Kesef Mishneh Tume'at Okhelin 15, Maaseh Rokeach Tume'at Okhelin 15, Mirkevet HaMishneh Tume'at Okhelin 15, Or Sameach Tume'at Okhelin 15

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

Please Login

נא להתחבר לחשבונכם

Login!כניסה לחשבון