הלכה והניחתו בצידי ר״ה כו׳ – כתב ה״ה ומתוך מה שכתב בפרק ב׳ מהלכות מכירה בדין האומר לחבירו כו׳ ומ״ש כאן בדין הגט נראה שהו׳ סבור כו׳ דאי בשאומר מעכשיו כבר נתבאר כו׳ והא דר״ן סובר רבינו שהוא במעכשיו דאי לא תקשי אמסקנא דגמרא דפרק האשה שנפלו כו׳ הנה דברי ה״ה ז״ל סתומים כס׳ החתום כיון שכבר כתב דהא דרמב״ח ע״כ בדלא אמר מעכשיו דאי בשאומר מעכשיו מספ״ל אי תנאה הוי או חזרה ואי חזרה הוי א״כ מעכשיו שאמר לאו כלום הוא ואי תנאה הוי אפילו נקרע מגורשת אם כן מה״ט נמי איך אפשר לומר דהא דר״ז איירי במעכשיו הא כיון דמספ״ל אי תנאה הוי או חזרה. ואי חזרה הוי א״כ מעכשיו שאמר לאו כלום הוא ואי תנאה הוי מאי ארייא עומדת באגם אפילו בר״ה נמי ואם נאמר דס״ל דלר״ן שיורא הו׳ וכדס״ל לר״י בפרק האומר דקדושין ומשום הכי בעי אגם וכמ״ש התוס׳ בפרק האשה שנפלו כו׳ אם כן לרמב״ח נימא הכי דס״ל כר״י דשיורא הוי ולעולם דאיירי במעכשיו ועיין בספר מכתב מאליהו שער ח׳ סימן מ״ט וא״ל דלרמב״ח לא מצינן למימר הכי מדחזינן דבעי למיפשט דאינה מגורשת מדרב ושמואל שמשמע דאליבא דרב ושמואל מבעיא ליה ורב ושמואל בפרק האומר לית להו הא דר״י דשיורא הוי וזה ודאי ליתא דאיכא למימר למאי דבעי למפשט מדרב ושמואל היינו לומר דצידי ר״ה כר״ה דמו אבל במאי דס״ל לרב ושמואל במעכשיו ולאחר שלשים יום ה״נ דפליג עלייהו וכ״כ הרב מש״ל ופשוט ולכן נראה שדעת ה״ה כדעת הראב״ד ז״ל שכתב הרשב״א ז״ל בחידושיו דפרק המגרש דהא דר״י דס״ל דשיורא הו׳ פליג אדר׳ אבא דהתם דס״ל דאיתקש הויה ליציאה דהמקדש והאומר לאשה ה״א מקודשת חוץ מפלוני אינה מקודשת אלא ס״ל לר״י דלהא לא איתקש הויה ליציאה ובקדושין קנין כל דהו קני והמתבאר מדבריו שם דלר״י בגרושין האומר לאשה ה״א מגורשת מעכשיו ולאחר ל׳ יום אינה מגורשת משום דהו״ל גט שיש בו שיור ע״ש וא״נ ה״ט דרבי׳ דס״ל דהא דרמב״ח ע״כ לא מצי איירי במעכשיו משום דאי ס״ל כר״י אם כן האומר מעכשיו ולאחר ל׳ יום אינה מגורשת כלל ואפי׳ בעומד הגט ברשותה אבל מימרא דר״ן מצינן למימר שפיר דאיירי במעכשיו משום דס״ל כר״י כנ״ל נכון ומתוך מ״ש נראה דק׳ למ״ש הר״ן ז״ל שם בפרק הכותב שדעת הראב״ד ז״ל דבעיא דרמב״ח איירי במעכשיו וכדעת התוס׳ ז״ל דא״כ תיקשי ליה דמאי ס״ל לרמב״ח אי ס״ל כרב א״כ אפי׳ בר״ה נמי הו״ל ספק מגורשת ואי כשמואל אפי׳ נקרע או נאבד נמי מגורשת ובשלמא לדעת התוס׳ איכא למימר דס״ל דרמב״ח ס״ל כר״י דשיורא הוי ואע״ג דגבי גט לר״י לא מהני שיור כדאיתא בפרק האומר כבר כתבו התוס׳ שם דהיינו דוקא במהיום ולאחר מיתה משום דאין גט אחר מיתה אבל במעכשיו ולאחר שלשים יום מהני וכמ״ש כל זה הרב מש״ל ז״ל אכן לדעת הראב״ד קשה וכבר עלה על דעתי לומר דהראב״ד ס״ל כדעת הרשב״א שכתב בתשו׳ סי׳ תש״ז דלרב ושמואל אפי׳ אי תנאה הוי אין תנאי זה כשאר תנאים דעלמא אלא לכי שלמו שלשים יום התחילו משעת נתינה וגמרו עד שלשים יום והכריח הדבר מדאמרי׳ בפ׳ האומר לאחר ל׳ יום פקעי קדושי ב׳ וגמרי קדושי ראשון ואם איתא מאי גמרי דקאמר יע״ש ומשמע ודאי דה״ה לענין גרושין נמי דינא הכי כמ״ש ואם כן איכא למימר דס״ל לרמב״ח כשמואל דתנאה הוי ואפי״ה ס״ל דבר״ה אינה מגורשת משום דכיון דבשעת גמר גרושין ליתא לגיטא ברשותה אינה מגו׳ ושוב ראיתי דמ״ש הרשב״א בפרק המגרש משם הראב״ד אין זה הראב״ד בעל ההשגות אלא הרב אב ב״ד וכמבואר בדברי הר״ן בפרק האומר מדברי הרשב״א בפרק המגרש דפ״ג ע״ב ד״ה הא דפריך ר״י כו׳ יע״ש ומן האמור בזה נראה דקשה טובא למ״ש הר״ן משם הרשב״א דלענין גט אם אמר מעכשיו הרי זה ספק מגורשת בין הניחתו בצדי ר״ה או בר״ה כו׳ יע״ש וקשה דכפי מ״ש הרשב״א דלשמואל נמי אפי׳ אם תנאה הוי לא גמרי קדושין עד ל׳ יום אם כן בהניחתו בר״ה אמאי מגורשת הא בשעת גמר גירושין ליתא לגיטה ברשותה ובשלמא בצידי ר״ה איכא למימר דכיון דהוי מקום הראוי למשיכה וכבר התחילו הגירושין משעת נתינה משום הכי מגורשת וכדס״ל להתוס׳ ז״ל לר״י דס״ל דשיורא הוי דבאגם מהני דכיון דהא מיהא התחילו הגירושין מעכשיו ומה מאד מתקו לחכי דברי ה״ה שכתב דברי הרשב״א בצידי ר״ה משמע דבר״ה אפי׳ הרשב״א מודה וכמ״ש וצ״ע כעת ואין להקש׳ לפי מ״ש בדעת ה״ה דרמב״ח ס״ל דר״ן איירי במעכשיו א״כ מנ״ל לרמב״ח דר״ן ס״ל כר״י דשיור׳ הוי וטעמיה דר״ן משום דאגם לאו כרשות הרבים דמו נימא דטעמיה דר״ן משום דס״ל דתנאה הוי וכשמואל דס״ל הכי ולעולם דאגם כר״ה דמי הא ל״ק משום דס״ל לרמב״ח דאם איתא דטעמיה דר״ן משום דתנאה הוי א״כ מאי ארייא אגם אפי׳ בר״ה נמי ודחיקא לי׳ לומר דאגם לאו דוקא ואורחא דמילתא נקט ומה שכתב ה״ה בה׳ מכירה דאגם אורחא דמילתא נקט אינו אלא לפי הא״נ שכתב כאן וכמו שאכתוב לקמן ועיין במוהרש״ך ח״ב סי׳ קפ״ו מ״ש בזה שכפי מ״ש סרה מהר תלונתו מיהו הא ק״ל לפי מ״ש הרב המגיד דר״ן איירי במעכשיו ומשום דס״ל דשיורא הוי ומשום הכי בעינן עומדת באגם דוקא אם כן תיקשי ליה דרבינו בפ״ז מה׳ אישות פסק כרב דמספק״ל אי תנאה הוי או חזרה ואילו בפ״ב מהל׳ מכירה פסק דמעכשיו ולאחר ל׳ יום לא הוי ס׳ תנאה או חזרה וליכ׳ למימר כמ״ש הרב לח״מ דס״ל לרבינו דע״כ לא פליגי רב ושמואל אלא התם משום חומרת קידושין אבל בממון מודה לשמואל דתנאה הוי דהא חזינן דר״ן ס״ל כר״י בממון נמי וע״כ משום דס״ל דבכוליה מלתא אמרוה רב ור״י ותו דמההיא דפרק י״נ דפריך התם וכי אמר לה מהיום ולאחר מיתה מאי הוי הא תנן מהיום ולאחר מיתה גט ואינו גט כו׳ מוכח בהדיא דבממון נמי אמרוה רב ור״י גם ליכא למימר כמ״ש הרב הנזכר בה׳ אלו דס״ל לרבינו דדוקא בגט מספקא ליה אי תנאה הוי או חזרה משום דלא שייך לומר גופה מהיום כו׳ אבל בממון י״ל דגופה מעכשיו ופירי לאחר שלשים יום קאמר דומי׳ דמהיום ולאחר מיתה משמע טפי שרוצה להקנות גוף מהיום ומסתברא דכיון דאמר לאחר מיתה להבריח נכסים משאר היורשים קא אתי ומקני ליה לגוף מהשתא עכ״ד ואם כן כיון דלר״ן ע״כ ס״ל דלית ליה הך סברא דמעכשיו ולאחר שלשים יום א״כ מנ״ל לאפושי פלוגתא ולומר דלרב דקי״ל כותיה דס׳ הוי מודה בממון דאמרינן גופה במעכשיו פירו׳ לאחר שלשים יום ואפשר לומר דס״ל להרב דרמב״ח ור״ן ס״ל דאפילו בממון נמי אמרי׳ דשיורא הוי ומתני׳ דפרק י״נ ר״י היא דס״ל בגיטין דתנאה הוי מיהו אם לא קיימא לן כוותייהו אלא מסתמא דתלמודא התם דמשום דבממון כ״ע מודו דגופה מהיום ופירי לאחר מיתה קאמר ואם כן הכי נמי במעכשיו ולאחר שלשים יום איכא למימר דגופה מעכשיו ופירי לאחר מיתה קאמר כנ״ל ודוק ובפ״ב מהל׳ מכירה הלכה כתב וז״ל ומ״ש רבינו אפילו היתה עומדת באגם הכונה ברשות שאינו שלו וה״ה לר״ה אלא דאורחא דמילתא נקט התם בגמרא אגם שהוא מקום מרעה כו׳ עי״ש והרב לח״מ הקשה עליו וז״ל ויש לתמוה עליו דבגמ׳ דמו גט בלא מעכשיו למשיכת פרה במעכשיו ובגט בעינן שיהיה בצדי ר״ה כו׳ כמ״ש בה״ג ואיך כתב כאן דמשיכת פרה דלאו דוקא אגם ואם היה אומר ה״ה דדברי רבינו שלא בדקדוק היה אפשר לומר דע״כ לדעת רבינו ז״ל מפני שהוא סובר דמעכשיו ולאחר שלשים יום תנאה הוי וכיון שכן אפילו אינה עומדת באגם כו׳ אבל הוא ז״ל כתב דבגמרא נקט אורחא דמילתא וזה אי אפשר ליישבו לפי דברי הגמרא שהרי בסוגיא דהכותב מוכח איפכא דדוק׳ אגם גם בפרק האשה א״א לומר כן דהתם הם דברי ר״י ור״י ס״ל דשיורא הוי את״ק יע״ש. ולע״ד נר׳ שדברי ה״ה ז״ל דה׳ מכירה אזלי כפי הא״נ שכתב כאן דהא דר״ן היא בכל גוונא ואנן לא קי״ל כותיה בפרה וס״ל לה״ה דהא דמשמע בפרק הכותב דאגם דוקא היינו משום דר״ן איירי אפילו בשאינו אומר מעכשיו ומש״ה בעי׳ אגם כיון שאינו קונה אותו אלא לאחר ל׳ יום אבל במעכשיו לא בעינן אגם אלא אפילו בר״ה קנה כיון שקנהו למפרע משעת משיכה ומ״ש ה״ה דאורחא דמילתא נקט התם בגמ׳ לא קאי אלא אסוגי׳ דהאשה שנפלו דמיירי התם באומר מעכשיו וכדמסיק שם וס״ל לה״ה דאע״ג דהך מימרא ר״י קא״ל ר״י אית ליה בפ׳ האומר דקדו׳ דשיורא הוי היינו דוקא בגט וקידושין דלא שייך למימר בה גופ׳ מהיום ופירי לאחר מיתה אבל בפרה מודה ר״י דאמרי׳ גופא מהיום ופירי לאחר זמן וכמ״ש הר״ן שם והרשב״א ז״ל בתשו׳ סי׳ י״א וכן כתב הרב הנז׳ ז״ל בפירקין בדעת רבינו. אמנם לפי אותו הצד שכתב ה״ה ז״ל דר״ן איירי במעכשיו ע״כ צ״ל דאגם דפרק האשה שנפלו בדוקא דהא דר״ן דאיירי במעכשיו ואפ״ה ס״ל לתלמודא בפרק הכותב דדוקא באגם הוא דקנה אבל בר״ה לא וע״כ היינו טעמא משום דס״ל לר״ן דמעכשיו הוא ושלא כדעת הר״ן והרשב״א וא״כ במימרא דר״י ג״כ ס״ל דאגם דוקא כיון דאיהו ס״ל דשיורא הוי כנ״ל. וראיתי להרב כנה״ג ז״ל חח״מ סי׳ קכ״ז בהגהת ב״י אות י״ג שהקשה וז״ל ויש לתמוה על הרשב״א שכתב בתשובה סי׳ י״א דבמשוך פרה זו ולא תקנה אלא לאחר ל׳ יום אי קיימא באגם קנה ואפילו לא אמר מעכשיו כדאיתא בפ׳ הכותב וממ״ש בחי׳ שכתב הר״ן בשמו מוכח דמימרא דר״ן הוא בדאמר מעכשיו ותי׳ וז״ל ונר׳ לי ליישב דברי רבינו ובזה יתיישב דברי הרשב״א ז״ל דמאי דמוכח בפ׳ הכותב דדוקא אגם קנה אבל בר״ה לא היינו למאי דס״ד דר״ח ורמב״ח דמימר׳ דר״ן בלא מעכשיו וגם שאלתו היתה בדלא אמר מעכשיו אבל לדידן דקי״ל דבלא אמר מעכשיו לא קנה מכח סוגיא דהאשה שנפלו מתפרש׳ מימרא דר״ן בדאמר מעכשיו צ״ל ע״כ דאגם דנקט ר״ן לאו דוקא ומ״ש הרשב״א בתשובה דבמשוך פרה זו ולא תיקני אלא לאח׳ ל׳ יום דאי קיימ׳ באגם קנה ואפי׳ לא אמר מעכשיו כדאית׳ בהכות׳ לא דמפרש׳ מימר׳ דר״ן בדלא אמר מעכשיו אלא ממה שהיו מפרשי׳ אותה רמב״ח ור״ח בדלא אמר מעכשיו ואפי״ה קני בעומדת באגם שמעינן דבאגם קנה בלא מעכשיו מיהו אנן קי״ל דבאומר מעכשיו היא ואפי״ה עומדת בר״ה ומ״ש ה״ה בה״ג שרבינו סובר דמימרא דר״ן במעכשיו לא שסובר כבעיית הגמר׳ דהבעיין מפרש מימרא דר״ן הוא במעכשיו אלא הכונה לו׳ שרבי׳ סבור לענין דמימרא דר״ן היא במעכשיו ועכ״ז ס״ל דבגט אפי׳ לא אמר מעכשיו מהטעם שאומר אח״כ דהטעם הזה קאי אף אמפרש מימרא דר״ן במעכשיו את״ד יע״ש: ולע״ד כל דבריו תמוהים דמה שרצה להשוות דברי הרשב״א שכ׳ בתשובה למ״ש בחידושיו הא ליתא שהרי מדברי הרשב״א שכתב הר״ן נראה בהדיא דס״ל דכל שלא אמר מעכשיו אפילו באגם לא קנה שכ״כ וז״ל הילכך לענין אי אמר לה מעכשיו ה״ז מגורשת ואינה מגורש׳ בין הניחתו בצדי ר״ה כו׳ ואי לא אמר מעכשיו אינה מגור׳ כלל דצדי ר״ה וסימטא ואגם אינם רשות שלה שיקנה לה מדין חצר ע״כ ואם כן הרי הדברים ק״ו במשוך פרה זו ולא תקנה עד לאחר ל׳ יום דס״ל להרשב״א דלא קנה אפילו באגם שהרי לדעת רבינו ז״ל דבמשוך פרה זו לא קנה כמ״ש בה׳ מכירה עכ״ז גבי גט ס״ל דמגו׳ וכ״כ ה״ה ז״ל משם הרשב״א ז״ל בפי׳ וז״ל וכל שלא אמר מעכשיו בגט אינה מגורשת ובפרה לא קנה ואלו בתשובה כתב דבעומדת באגם קנה אפי׳ בלא מעכשיו אלא ע״כ לו׳ דהרשב״א בתשוב׳ חזר בו ממ״ש בחידושיו וס״ל כדעת הר״ן דבאגם אפי׳ בלא מעכשיו קנה ותו דכיון דמכח סוגיא דפ׳ האשה שנפלו הוא דמוקי׳ למימרא דר״ן במעכשיו הרי מאותה סוגי׳ נראה בהדי׳ דבלא מעכשיו ואפילו בעומדת באגם לא קנה דהכי פרכי׳ והא כי אתא רבין אמרינן לא קנה ומשנינן ל״ק הא דאמר ליה מעכשיו הא דלא״ל מעכשיו וליכא למימר דמימרא דר״י דאמר לא קנה בשאינ׳ עומדת באגם היא דא״כ מאי דוחקי׳ דתלמודא לומר הא בדאמר מעכשיו ולומר דאגם לאו דוקא לימא הא והא בדלא אמר מעכשיו הא באגם הא בר״ה גם מ״ש עוד דמ״ש ה״ה דמימרא דר״ן היא במעכשיו הכונה לומר דר׳ סבור לענין דינא דמימרא דר״ן היא במעכשיו ואגם לאו דוקא כמ״ש ה״ה ועכ״ז ס״ל דבאגם אפילו בלא מעכשיו הא נמי ליתא דכיון דמכח סוגיא דהאשה שנפלו מוקמינן מימרא דר״ן במעכשיו ואמרינן דאגם לאו דוקא א״כ נשארה בעייא דרמב״ח בדוכתא וליכא למיפשט מדר״ן מידי דאיכ׳ למימר דכל שלא אמר מעכשיו צידי ר״ה כר״ה דמו ומאי דקאמר ר״ן דבמשוך פרה זו קנה לאו משום דחשבינן ליה לאגם כרשותו אלא משום דאמר מעכשיו ואפילו בר״ה קנה ואגם אורחא דמילת׳ נקט וכיון דרמב״ח ור״ח לא מפשטא להם הבעייא אלא משום דס״ל דמימרא דר״ן בלא מעכשיו ואגם דוקא א״כ לדידן דמוקמי׳ דמימרא דר״ן במעכשיו ואגם לאו דוקא מנ״ל להוכיח דצידי ר״ה כר״ה דמו אלא ודאי דמ״ש ה״ה דמימ׳ דר״ן איירי במעכשיו היינו לבעיין ג״כ דס״ל דמיירי במעכשיו דוקא אבל בלא מעכשיו אפילו אגם לא קנה וס״ל לר״ן דמעכשיו ולאחר ל׳ יום שיורא הוי ומשום הכי בעינן אגם והשתא מייתי שפי׳ רמב״ח דכי היכי דבמשיכה דבעינן מעכשיו מטעמא דכבר כלתה משיכה ובר״ה לא קנה אפי׳ הכי בעומדת באגם קנה דחשבינן ליה כאילו היא רשותו ה״נ גבי גט דלא בעינן מעכשיו אף ע״ג דבר״ה אינה מגורשת באגם חשיב רשותה ומגורשת והילכך אף על גב דאנן לא קי״ל כותיה דר״ן במאי דס״ל דמעכשיו ולאחר ל׳ יום שיורא הוי מ״מ במאי דס״ל דאגם לאו כר״ה דמו קי״ל כותיה משום דלא אשכחן מאן דפליג עליה ולכן מחוורתא דמילתא כמ״ש שדברי ה״ה דהל׳ מכירה אינן אלא כפי הא״נ שכתב כאן כנ״ל ודוק: ודעת הר״ן בפרק הכותב הפך דעת רבינו ז״ל דבעומדת באגם אפי׳ בלא מעכשיו ובמשיכה קנה וק״ל קצת ממ״ש בפרק האומר דקדושין דתרמ״ז וז״ל דדוקא בקידושי כסף אבל בקדושי שטר אם נקרע השטר אינה מקודשת כו׳ ואפילו איתיה בעיניה נמי דוקא בישנו ביד׳ וברשותה אבל בר״ה לא ע״כ גם בפ׳ ג׳ דנדרים דנ״ז ע״ב ד״ה והלכתא כ׳ וז״ל וקנין סודר ע״כ במעכשיו הוא דאי מעכשיו לא קנה בתר הכי נמי לא קנה דהדר׳ סודר׳ למאריה והו״ל כאומר משוך פרה זו ולא תקנה אלא לאחר ל׳ יום דלא קנה כל היכא דלא קיימא בחצירו ע״כ ולפי מ״ש בפ׳ הכותב מאי ארייא חצירו אפילו אגם נמי ויש ליישב ודוק. והטור ז״ל סימן קצ״ז כתב כלשון רבינו ז״ל שכתב פ״ב מהלכות מכירה וצריך לומר ע״כ דאגם דנקט לאו דוקא אלא ה״ה ר״ה וכמ״ש ה״ה לדעת רבינו ז״ל דאם נאמר דאגם דנקט הטור דוקא ע״כ צ״ל דהיינו משום דס״ל דמעכשיו ולאחר שלשים יום שיורא הוי ולא אמרי׳ דגופא מהיום ופירי לאחר ל׳ יום קאמר ומטעמא שכתבו התוס׳ ז״ל והא ליתא דאם כן צ״ל דלרב דס״ל דס׳ הוי אי תנאה או חזרה קאמר ה״נ באומר משוך פרה זו כו׳ אפילו בעומדת באגם לא קנה ואלו הטור ז״ל באה״ע סימן מ׳ הביא מחלוק׳ דר״ח והרי״ף בזה וכתב שדעת ר״ח והרי״ף לפסוק כר״י ודעת הרא״ש ז״ל לפסוק כרב יע״ש וכיון שכן היאך פסק הכא בסתם דבעומדת באגם קנה והיל״ל שלדעת אביו הרא״ש ז״ל אפי׳ באגם לא אלא מבואר הדבר דס״ל דבממון לכ״ע גופיה מהיום ופירי לאחר ל׳ יום קאמר ושלא כדעת מרן הב״י שם והפרישה שכתבו דאגם דנקט דוקא ומשום דס״ל דשיורא הוי דליתא וכמ״ש ולפ״ז צ״ל דמ״ש הטור בסי׳ קצ״ז אבל אם אמר לו קנה על מנת שתיקנה מעכשיו ולאחר ל׳ יום לאו דוקא באומר ע״מ וכמ״ש הב״י והפרישה שם אלא ה״ה בלא ע״מ אלא דאורחא דמילתא נקט דסתם קנין קנה ע״מ להקנות הוא וכ״כ הש״ך ז״ל סי׳ הנז׳ תק״ח אלא שמ״ש שם דהיינו משום דקיימא לן כותיה דשמואל הוא תמוה דסבר׳ זו לא אמרה אדם מעולם לפסוק כשמואל ומה שנחלקו הפוסקים הוא אי קי״ל כר״י דשיורא הוי או כרב ד״ת הוי אלא ה״ט כמ״ש דבממון לכ״ע גופה מהיום ופירי לאחר ל׳ יום קאמר ובהכי ניחא מה שהקשה הדריש׳ סי׳ הנז׳ לדברי הרא״ש דנדרים ודוק מיהו הא קשה טובא מ״ש הטור ז״ל סי׳ ר״י בהדיא דהמזכה לעובר דאם אמרה לכשתלד קנה לדעת הרא״ש כתב וז״ל והוא שלא מת המזכה כו׳ ומיירי נמי בשלא הקנה לו בק״ס כו׳ אלא במשיכה וישנו ברשות הזוכה או עומד באגם כו׳ יע״ש והוא תימה שהרי במשוך פרה זו ולא תקנה אלא לאחר ל׳ יום אפי׳ בעומדת באגם לא קנה כמ״ש סי׳ קצ״ז ועיין בהרב מש״ל ז״ל שנראה שכוון להקשות מ״ש וליכא למימר דהטור ז״ל שם מיירי באומר מעכשיו ולכשתלד דא״כ אפי׳ בק״ס נמי מהני כמ״ש דברי הפריש׳ שם מבואר תי׳ לזה שנרא׳ מדבריו שמפרש דברי הטור ז״ל באומר מעכשיו ולכשתלד וכתב עוד דאע״ג דכל שאומר ע״מ כאומר מעכשיו בק״ס נמי מהני שאני התם דמעתה ראוי לקנין רק שהתנה שלא יחול הקנין עד לאחר ל׳ יום מה שאין כן הכא דעתה לא שייך ביה קנין כלל יע״ש ואין להקש׳ לזה דא״כ הוא לדעת הטור מה יענה הטור לקו׳ התוספת בפ׳ האשה רבה בפ״ק דמציעא גבי ההיא דהאומר שדה זו לכשאקחנ׳ קנויה לך מעכשיו דלר״מ דס״ל אד״מ דשלב״ל ל״ל מעכשיו והתוספת ז״ל תי׳ דאצטריך לומר דאפי׳ אם נקרע השטר מהני יע״ש ולדעת הטור ז״ל לא יתכן תי׳ זה שהרי כיון שאינו ראוי לקנין עתה אפי׳ מעכשיו לא מהני כמ״ש במזכה לעובר דאפי׳ במעכשיו אם נקרע השטר לא מהני די״ל דהא לא קשיא די״ל דס״ל כתירוץ הר״ם שכתבו בפ׳ ב׳ דקדושין דס״ג ע״א בגין דכתב לה יע״ש ודוק:

התנה עליה שיהי׳ גט אם לא בא כו׳ שאין אונס בגיטין כו׳ – מימרא דרבא פ״ק דכתובות ופסק כלישנא קמא ואמרינן התם בגמרא מנ״ל לרבא הא לימא מהא דתנן הרז״ג אם לא באתי כו׳ ומת בתוך י״ב חדש אינו גט מת הוא דאינו גט הא חלה הרי זה גט ודילמא חלה נמי אינו גט והיא גופא קמ״ל דאין גט לאחר מיתה הא תנא ליה רישא ה״ז גיטך אם מתי כו׳ דילמא לאפוקי מרבותי׳ כו׳ דאמרי זש״ש מוכיח עליו כו׳ נמצא מתבאר מתוך סוגיא זו דלדידן דקי״ל כרבא דאין אונס בגיטין מתניתין דקתני הרי זה גיטך אם לא באתי כו׳ מת בתוך י״ב חדש אינו גט לדיוקא אצטריך מת הוא דאינו גט הא חלה הרי זה גט משום דאין אונס בגיטין ולא צרכינן לומר דאצטריך מדר״י דאמר זש״ש מוכיח עליו דלאפוקי מרבותי׳ דאמרינן זש״ש אתא לאשמו׳ מתניתין ומעתה יש לתמוה על הר״ן ז״ל שכ׳ בפ׳ מי שאחזו אמתניתין דהרי זה גיטך אם לא באתי כו׳ וז״ל ותמהני הך מתני׳ מיותרת היא דתרי גווני דידה שאם מתי אינו גט ומעכשיו אם מתי ה״ז גט תנא לעיל שמעינן להו ונ״ל דהכי קאמר דסד״א נהי דאם מתי דלאחר מיתה משמע ה״מ היכא דתלה במיתה דכיון דלא מגרש לה אלא כי היכי דלא תפול קמי יבם אף הוא אינו רוצה שיחול אלא לאחר מיתה דסבר הוא דיש גט לאחר מיתה אבל הכא דתלה באם לא באתי סד״א דמעכשיו משמע קמ״ל כו׳ עכ״ל ויש לתמוה עליו איך אישתמיט מהר״ן ז״ל סוגיא הלזו דק״ל לתלמוד׳ גופא קושית הר״ן ז״ל ומתרצינן דלאפוקי מרבותי׳ אתא לאשמו׳ וכתבו התוס׳ שם ד״ה דילמא דההיא לאשמועינן לאפוקי מרבותי׳ דאי׳ לאוקמי׳ בשאין כתוב זמן יע״ש ולדידן דקיי״ל דאין אונס בגיטין וכמ״ש הר״ן שם לעיל דף קפ״ו מתניתין לדיוק׳ אצטריך דדוק׳ מת אינו גט הא חלה הרי זה גט משום דאין אונס בגיטין וצ״ע כתב מרן הב״י סי׳ קמ״ו וז״ל והגמ״יי כתב דאפי׳ בידי שמים אין אונס בגיטין וכתב עוד שבספר המקצעות כתב דבי״ש יש אונס בידי אדם אין אונס. וכ״כ המרדכי וכתב עוד המרדכי אבל בתשובת הגאון ראיתי לחומרא דיש אונס כלישנא בתרא ודבריו צ״ע דהא משמע מדבריו דלבעל המקצעות הלכה כלישנא קמא דאין אונס אחל׳ אמרה וחלה היינו אונס דבי״ש. ובעל המקצעות כתב דביד״ש יש אונס וא״כ ע״כ ס״ל דהלכה כלישנא בתרא ואני אומר שגם דבריו צל״ע דאם איתא דבעל המקצעות ס״ל דהלכה כלישנא בתרא אלא דס״ל דדוקא בידי שמים דהוי אונס אבל בידי אדם מודה דאין אונס א״כ מאי פריך בגמרא ללישנא בתרא מהכא דשמואל דפסקיה מברא ואמר שמואל לא שמה מתי׳ דהתם שאני דהוי אונס בידי אדם שלא נזדמן ספינה לעבור כמ״ש מרן שם וכתב דבעל המקצועות מפ׳ דפסקיה מברא דקאמר שמואל הפך פי׳ רש״י והמפרשים שפירשו שלא נזדמן מעבורת לעבור אלא הוא מפרש דפסקי׳ מברא הוא שגדל הנהר מהפשרת שלגים ואינו יכול לעבור דזה הוי אונס בידי שמים כמ״ש מרן שם דא״כ מאי האי דמתרצינן אונסא דשכיח שאני דהו״ל לאתנויי ולא התנה איהו דאפסיד אנפשיה הא גדל הנהר מהפשרת שלגים הוי אונס דשכיח ולא שכיח כמ״ש הרא״ש בפ׳ ג׳ דנדרים דכ״ז ע״א ד״ה שאני והוא מוכרח מהסוגיא שם כמו שיראה המעיין וכ״כ רי״ו ז״ל וצ״ע:

התנה עליה שתתגרש כו׳ חוששין שמא פייסו ומחלה – הנה דעת רבינו כדעת הרא״ש דמאי דפריך בפרק מי שאחזו וליחוש שמא פייס ה״פ כיון שהי׳ הולך ובא אע״פ שלא נתייחד עמה ניחוש שמא פייסה בדברים ומחלה לו התנאי אמנם רש״י ז״ל פיר׳ דמאי דפריך וליחוש היינו משום חשש גט ישן וכתב הר״ן ז״ל וז״ל וליחוש פירש״י שמא פייס ונתייחד׳ עמו ובעל והו״ל גט ישן ואע״ג דקי״ל בפרק מ״ש שאם נתגרשה בו תנשא לכתחלה ה״ק היכי אמרת דה״ז גט דמשמע גט שראוי להתגרש בו לכתחלה ליחוש שמא יבא בעל ויערער והוה ליה גט ישן עכ״ל: ויש לדקדק עליו טובא דאמאי אצטריך למימר משום דה״ז גט לכתחל׳ משמע הא בלא״ה פריך שפיר אבריית׳ דקתני ולגט ישן אין חוששין דניחוש שמא פייס והוי גט ישן והיכי קאמר אין חוששין ואברייתא גופא תקשי ליה להר״ן ז״ל דקאמר ולגט ישן אין חוששין דכיון דקיי״ל דאם נתגרשה תנשא מאי נ״מ אי הוי גט ישן וכדק״ל להרמ״ה ז״ל וכמ״ש הרא״ש פרק מי שאחזו אלא ע״כ הברייתא דקא׳ הוי גט אפי׳ להתגרש לכתחל׳ קאמר ומש״ה הוצרך לומר ולגט ישן אין חוששין ולאו ה״ט משום דהרי זה גט משמע גט שראוי להתגרש בו לכתחל׳ כמ״ש הר״ן דאפי׳ נימא דהרי זה גט משמע נמי דיעבד הכא ע״כ ברייתא דידן ה״ז גט לכתחלה קאמר מדקאמר ולגט ישן אין חוששין כו׳ וכיון שכן אמאי קבע קוש׳ אפרש״י ועיין בהרב בני יעקב דף קס״ד ע״ב מה שתי׳ בזה ואין לשון הר״ן סובל פירושו כמו שיראה הרוא׳ וכבר היה אפשר לומר דקוש׳ הר״ן לפרש״י היא דכיון שפירש דמאי דפריך וליחוש שמא פייס היינו משום גט ישן א״כ ע״כ מאי דפריך שם לישנא בתרא אמתני׳ דאם לא באתי וליחוש שמא פייס היינו ג״כ משום גט ישן כדפריך ללישנא קמא וכן מבואר מדברי התוס׳ בפרק המביא תניין די״א כדכתיב׳ דלרש״י ז״ל מאי דפריך לישנא בתרא משום דכיון דתלמוד׳ בחדא לישנא ובחדא מחתא מקשי לה משמע דתרוייהו שוין הן ויבאו ב׳ והא הוא דק״ל להר״ן ז״ל דכיון דקי״ל דנתגרש׳ תנשא לכתחל׳ מאי פריך וליחוש שמא פייס נימא דהרי זה גט אם נתגרשה בו קאמר ותי׳ משום דה״ז גט משמע דראוי להתגרש כו׳ אמנם הברייתא ודאי דלא ק״ל להר״ן משום דקתני בהדיא ולגט ישן אין חוששין כו׳ ע״כ דהרי זה גט דברייתא לכתחלה קאמר וכן מבואר מדברי התוס׳ פרק המביא תניין דף י״ח ד״ה שמא כמ״ש דלרש״י מאי דפריך ללישנא בתרא ליחוש שמא פייס היינו ג״כ משום גט ישן שכתבו וז״ל פי׳ בתוספות שמא נתייחד׳ עמו והוי גט ישן ואין נרא׳ לר״ת כו׳ ועוד דלמה לי׳ למיפרך שמא פייס ומשום גט ישן התם דקאי אההיא דהרי זה גיטך כ״ז שאעבור מכנגד ל׳ יום ואם לא באתי מכאן עד י״ב חדש כיון דאם בא בלי שום יחוד בטל הגט ונראה לע״ד פשוט שקושייתם ללישנא בתרא דמתני לה אמתני׳ דאמרי׳ בגמרא דמאן דמתני׳ לה אמתניתין כל שכן אברייתא נמצא דמאי דפריך ללישנא בתרא וליחוש שמא פייס אברייתא ומתני׳ קא פריך וז״ש התם דקאי אההיא דהרי זה גיטך כל זמן כו׳ ואם לא באתי אבל ללישנא קמא ודאי דלא ק״ל מידי משום דהכי אמרינן התם דמאן דמתני לה אברייתא אבל אמתני׳ לא וה״ט כמ״ש רש״י דלא חיישינן לשמא בא בצנעה ואברייתא הוא דאיכא למיחש כיון שהיה הולך ובא ניחוש שמא נתייחד עמה באותן הימים שהיה הולך ובא והו״ל גט ישן ובהכי נתיישב מה שהקשה מוהריב״ל בחידושיו יע״ש שלע״ד נראה פשוט כדכתיבנא ומ״מ זה שכתבנו דלפרש״י ז״ל מאי דפריך ללישנא דמאן דמתני להו אמתני׳ ליחוש שמא פייס היינו ג״כ משום גט ישן וכמ״ש התוס׳ נראה דהא ודאי ליתא דהרי מתני׳ דאם לא באתי באומר מעכשיו איירי כדקתני בהדיא ובמגרש בתנאי מעכשיו ליכא משום גט ישן וכמ״ש התוס׳ פ׳ מי שאחזו דע״ג אמתניתין דלא תתייחד וכן נראה מדברי רש״י ז״ל שם גם הרשב״א והר״ן ז״ל שם כתבו כן בהדיא יע״ש וא״כ ע״כ צ״ל לפירוש רש״י ז״ל דמאן דמתני לה אמתני׳ דפריך ליחוש שמא פייס ה״פ ליחוש שמא נתפייס ובא בתוך הזמן ונתבטל תנאו ולאו משום גט ישן וכיון שכן יש לתמוה על התוס׳ ז״ל במה שהבינו בדעת רש״י ז״ל דמשום גט ישן קפריך אפי׳ בתנאי דמעכשיו נמצא רש״י ז״ל סותר את עצמו וגם התוס׳ ז״ל ל״ק להו לפרש״י אלא משום דל״ל למיפרך כו׳ ותיקשי להו עדיפא מינה דבתנאי מעכשיו ליכא משום גט ישן וצ״ע ומעתה דברי הר״ן ז״ל מוקשין ועומדין והדרא קו׳ לדוכתא ומ״ש דקו׳ הר״ן ז״ל היא אמתני׳ דאם לא באתי ליתא שהרי בתנאי דמעכשיו ליכא משום גט ישן וכמ״ש הר״ן בהדיא לכן נראה לי לומר דהר״ן ז״ל ה״ט דל״ק ליה אברייתא דקתני כו׳ משום דהר״ן ז״ל ס״ל כדעת רש״י ז״ל שכתב בפרק הזורק דהא דקי״ל דאם נתגרשה תנשא לכתחילה היינו דוקא בהלך בעלה למה״י וכ״כ הר״ן שם בהדיא יע״ש וא״כ אברייתא ליכא לאקשויי דאיך קאמר ולגט ישן אין חוששין כיון דקי״ל דאם נתגרשה תנשא וכמו שהקשה הרמ״ה דאיכא למימר דברייתא מיירי בבעלה בעיר ובבעלה בעיר אפי׳ אם נתגרשה בגט ישן לא תנשא לכתחילה ומש״ה הוצרך לומר בברייתא ולגט ישן אין חוששין כו׳ וכ״כ הב״י ז״ל דקס״א ע״א משם תלמידי הרמ״ה יע״ש: אמנם למאי דפריך בגמ׳ וליחוש שמא פייס לפירוש רש״י דהיינו משום גט ישן ק״ל להר״ן דהא קי״ל דאם נתגרשה תנשא לכתחילה ואע״ג דבבעלה בעיר אם נתגרשה לא תנשא היינו דוקא בדידעינן בודאי דנתייחד עמו דבהא איירי מתניתין דפרק הזורק כדקאמר איזהו גט ישן כל שנתייחד אבל היכא דלא ידעינן בודאי דלא נתייחד תסגי דניחוש שמא נתייחד כי היכי דלא תתגרש דומיא דהלך בעלה למה״י אבל אם נתגרשה לית לן למיחש כולי האי דלא תנשא לכתחילה כיון דאפי׳ בודאי נתיחד אם נתגרשה תנשא לכתחילה אם הלך בעלה למה״י כנ״ל אע״פ שהוא קצת דוחק מיהו מה שתי׳ הר״ן דה״ק היכי אמרת הרי זה גט דמשמע כו׳ יש להקשות עליו ממ״ש רש״י בפ׳ ר״ג דנ״ב על ההיא מימרא דאיתא התם האומר לסופר כתוב גט זה לארוסתי לכשאכנסנה אגרשנה ה״ז גט ופירש״י דגט ישן מיהא הוי הרי דלישנא דהרי זה גט פרש״י דר״ל אם גרשה וצ״ע. והרא״ש בתשו׳ כלל מ״ה סי׳ יב כתב וז״ל וההיא דכל זמן שאעבור יש לפרשו בכל ענין או שפייס ובטל הגט שהרי לא אמר מעכשיו או שמא בא בתוך שלשים ונתבטל הגט כך פי׳ ר״ת ע״כ לשונו והקשה עליו מוהריב״ל בחידושיו פרק המביא תניין וז״ל ואיכא למידק בדבריו דהיכי קאמר דמאן דמתני לה אברייתא פריך ב׳ דליחוש שמא בא בצינעא וליחוש שמא ביטל כיון דלא קאמר מעכשיו והיכי מצי לאקשויי ליחוש שמא בא בצינעא שהרי לכאורה מאן דמתני לה אברייתא לא מתני׳ אמתני׳ משום דלא חיישינן לשמא בא בצינעא ע״ש מ״ש בדוחק: ולע״ד אשתמיט מיניה מ״ש הרשב״א פרק מי שאחזו דע״ו וז״ל ור״ת פי׳ לאחר שלשים יום אמאי תנשא לאחר ליחוש שמא נתפייס ובא בחשאי והא דאמרינן מאן דמתני אמתני׳ כ״ש אברייתא היינו כ״ש דהיה הולך ובא ואז יותר ראוי לחוש שמא בא כדרכו ולא ראינוהו כן פרש״י דהיינו כ״ש דמאן דמתני לה אמתני׳ עכ״ל ע״ש א״כ א״ל שדעת הרא״ש כדעת הרשב״א ומאן דמתני לה אבריי׳ ולא מתני לה אמתני׳ היינו טעמא כיון דלא היה הולך ובא לית לן למיחש שמא בא בצינעא ואברייתא דוקא דהיה הולך ובא הוא דאיכא למיחש שמא בא כדרכו וזה פשוט ומ״מ מ״ש הרשב״א דכן פי׳ רש״י דהיינו כ״ש דמאן דמתני לה אמתני׳ הם דברים תמוהים דדברי רש״י אין ענין לפר״ת כלל דמ״ש רש״י וז״ל כ״ש אברייתא וכיון דהיכא דלא בא חיישינן שמא פייס כ״ש אברייתא שהי׳ הולך ובא ע״ש אין הכונה לומר שכיון שהיה הולך ובא אפילו אם עברו ל׳ ולא ראינוהו שבא דחיישינן שמא בא כדרכו כמו שפי׳ ר״ת אלא הכונה לומר דכיון דלא בא כלומר שלא ראינוהו שבא שמא בא בחשאי ונתיחד עמה כל שכן אברייתא שהיה הולך ובא דאיכא למיחש באותן הימים שהיה הולך ובא שמא פייס ונתייחד עמה וזה מבואר בדברי רש״י ז״ל שם בד״ה שמא פייס אבל לעולם דל׳ יום שעברו ולא בא סבירא ליה לרש״י דמאן דמתני לה אברייתא ליכא למיחש שמא בא בחשאי כדרכו כיון שלא ראינוהו שבא ואי איכא למיחש משום אותן הימים שהיה הולך ובא הוא דאיכא למיחש וכיון שכן איך כתב הרשב״א וכן פירש רש״י וצ״ע: