Gezeilah vaAveidah 18 – גזילה ואבידה יח‏ – Mishneh Torah

(א) המוצא שטר חוב, אף על פי שלא פירש בו אחריות נכסים, ואף על פי שהחייב מודה^א, ואף על פי שהוא מקוים, הרי זה לא יחזיר, שמא פרעו, וקנוניא הם עושים כדי לטרוף בו^ב מן הלקוחות^ג שלא כדין ולפיכך הודה לו, שהרי יש לו לטרוף בשטר שלא פירש בו אחריות, שהאחריות שלא נתפרשה^ד טעות סופר היא, בין בשטרי הלואה בין בשטרי מקח וממכר:
לפיכך אם פירש בשטר זה שהוא שלא באחריות, אם היה החייב מודה, יחזיר, ואם לאו, לא יחזיר, שמא פרעו.

When a person finds a promissory note, he should not return it. This applies even if the note does not explicitly say that it creates a lien on the debtor's landed property, the presumed debtor acknowledges his obligation, and the signatures of the witnesses have been validated.
The rationale is that we suspect that the note was already paid, and the creditor and the debtor are joining together to deceive the purchasers of the debtor's landed property and expropriate that property unlawfully. This is the reason why the debtor acknowledges the creditor's claim. For the creditor can expropriate property sold by the debtor with this promissory note, even though it does not explicitly say that it creates a lien on the debtor's landed property.
We follow the principle that the omission of a clause mentioning the creation of a lien on the debtor's landed property in a legal document is merely a scribal error. This applies with regard to both promissory notes and deeds of sale.
Therefore, if the promissory note states explicitly that it does not create a lien on the landed property, and the debtor acknowledges his obligation, the note may be returned. If not, the finder should not return it, lest it have been paid.

א. בד׳ לית מ׳ואף׳. חיסר דין עיקרי.

ב. בד׳ לית. וחסרון המורגש הוא.

ג. ב1 (מ׳מן׳): לקוחות. וכך ד (גם פ).

ד. בד׳ נוסף: בשטר. ואין בכך צורך.

משנה תורה דפוסיםמקורות וקישוריםהגהות מיימוניותמגדל עוזמגיד משנהמשנה למלךמעשה רקחמרכבת המשנהאור שמחיד פשוטהעודהכל

הַמּוֹצֵא שְׁטַר חוֹב אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא פֵּרֵשׁ בּוֹ אַחֲרָיוּת נְכָסִים וְאַף עַל פִּי שֶׁהַחַיָּב מוֹדֶה וְאַף עַל פִּי שֶׁהוּא מְקֻיָּם הֲרֵי זֶה לֹא יַחְזִיר. שֶׁמָּא פְּרָעוֹ וּקְנוּנְיָא הֵם עוֹשִׂים כְּדֵי לִטְרֹף לָקוֹחוֹת שֶׁלֹּא כַּדִּין וּלְפִיכָךְ הוֹדָה לוֹ שֶׁהֲרֵי יֵשׁ לוֹ לִטְרֹף בִּשְׁטָר שֶׁלֹּא פֵּרֵשׁ בּוֹ אַחֲרָיוּת. שֶׁהָאַחֲרָיוּת שֶׁלֹּא נִתְפָּרְשָׁה טָעוּת סוֹפֵר הוּא בֵּין בְּשִׁטְרֵי הַלְוָאָה בֵּין בְּשִׁטְרֵי מִקָּח וּמִמְכָּר. לְפִיכָךְ אִם פֵּרֵשׁ בִּשְׁטָר זֶה שֶׁהוּא שֶׁלֹּא בְּאַחֲרָיוּת אִם הָיָה הַחַיָּב מוֹדֶה יַחְזִיר וְאִם לָאו לֹא יַחְזִיר שֶׁמָּא פְּרָעוֹ:

בבלי כתובות נ״א:, בבלי בבא מציעא י״ב:, בבלי בבא מציעא י״ג., בבלי בבא מציעא י״ג:, בבלי בבא מציעא י״ד., בבלי בבא מציעא ט״ו:, בבלי בבא בתרא קס״ט:

טור חושן משפט ל״ט:א׳, טור חושן משפט ס״ה:ו׳, טור חושן משפט קי״א:א׳, טור חושן משפט רכ״ה:א׳

שו״ע חושן משפט ל״ט:א׳, שו״ע חושן משפט ס״ה:ו׳, שו״ע חושן משפט קי״א:א׳, שו״ע חושן משפט רכ״ה:א׳

[א] כר״י דאמר לא יוציאו עולמית ודלא כרבנן דאמרו הרי הוא בחזקתו ולמאי דאמר רבא איפוך דהוא בתרא וכן ס״ה פסק כדברי אלה ועיין בסוף הפרק ע״כ:

(א-ה) המוצא שט״ח כו׳ עד והרי יש עמו כתב שהוא פרוע. הכל פ״ק דמציעא:

המוצא שטר חוב אע״פ שלא פירש בו אחריות וכו׳ – משנה מפורשת שם פרק שנים אוחזין ומפורש בגמ׳ ובהלכות הרב ז״ל:

לפיכך אם פירש וכו׳ שהוא שלא באחריות – כלומר שכתב בו בפירוש שאינו משעבד נכסיו ושלא יטרוף ממה שימכור או יתן לאחרים אחר שטר זה, ופשוט הוא שם:

המוצא שטר חוב כו׳. משנה בפ״ק דמציעא. והמתבאר בסוגיא דאליבא דשמואל המוצא שטר הקנאה בשוק יחזיר אפילו אין הלוה בפנינו משום דלשמא כתב ללוות ולא לוה ליכא למיחש דהא שטר הקנאה הוא ולפרעון לא חיישינן ואי סבר לה כרב אסי האי דנקט שטר הקנאה הוי דוקא ואפילו אם הלוה בפנינו משום דאי לא הוי שטר הקנאה אפי׳ אם הלוה אומר תנו לא יחזיר משום שמא כתב ללוות בניסן ולא לוה עד תשרי ואי סבר כאביי דעדיו בחתומיו זכין לו האי דנקט שטר הקנאה הוא משום דאין הלוה בפנינו ואיכא למיחש שמא כתב ללוות ולא לוה ולא מטא שטרא לידיה מעולם וכההיא דאמרינן שאני אומר כתובין היו ונמלך עליהן אבל אם הלוה אומר תנו יחזיר אפילו שאינו שטר הקנאה דעדיו בחתומיו זכין לו ולפרעון ולקנוניא לא חייש ומתני׳ דמצא שטרי חוב אי ס״ל כרב אסי מוקי מתניתא בשטרי דלאו אקנייתא ואי ס״ל כאביי מוקי למתני׳ בשאין חייב מודה ופירש״י שאומר הלוה מזוייף ולפי זה מתני׳ איירי אפי׳ בשטרי אקנייתא והא דלא פירש״י שאין חייב מודה שאין לוה בפנינו ומתני׳ איירי בשטרי דלאו אקנייתא וטעמא דלא יחזיר הוא משום שמא כתב ללוות ולא לוה דומיא דמתני׳ דמצא גיטי נשים ושוברים א״נ כשהלוה בפנינו ואומר כתבתי ללוות ולא לויתי הוא משום דמתני׳ קשיתיה אין בהם אחריות נכסים יחזיר ואם החששא היא שמא כתב ללוות ולא לוה נהדריה ללוה לצור על פי צלוחיתו אבל השתא דמוקמינן בטוען טענת מזוייף מש״ה יחזיר דהא איהו קא מודה דלאו דידיה הוא אבל לעולם לדינא אית ליה לשמואל דאף בדליכא טענת מזוייף כל שאינו שטר הקנאה ואין הלוה אומר תנו אין נותנים משום שמא כתב ללוות ולא לוה כיון דלא מטא שטרא לידיה וכמו שפירש״י. אך את זו אדרש אליבא דשמואל בשטר דלא הקנאה והלוה בפנינו וטוען פרוע מהו לפריעה לא חיישינן או דלמא מהימן במגו דאי בעי טעין מזוייף או כתבתי ללוות ולא לויתי. עוד נסתפקתי דלפי מאי דכתיבנא מתני׳ דמוקי לה שמואל בטוען טענת מזוייף מיירי אף בשטרי הקנאה ולפ״ז שמואל דקאמר המוצא שטר הקנאה יחזיר מיירי דוקא בדלא טעין טענת מזוייף, ואפשר דאף לאוקימתא דמזוייף מתני׳ איירי בשטרי דלאו הקנאה דוקא משום דהך טענה דמזוייף טענה גרועה היא דהא אפשר להתקיים בחותמיו וכמ״ש התוס׳ ולפ״ז דוקא בשטרי דלאו הקנאה מצי טעין מזוייף במגו דכתבתי ללוות ולא לויתי אבל בשטרי דהקנאה לא מצי טעין מזוייף משום דיתקיים בחותמיו ולפ״ז מימרא דשמואל דהמוצא שטר הקנאה דיחזיר איירי בכל גוונא אף בטוען טענת מזוייף ואי אמרינן דמימרא דשמואל מיירי בדלא טעין מזוייף אבל אי טעין טעין אף בשטר הקנאה. עוד יש להסתפק בטוען פרוע בשטר הקנאה מהו דאפשר דע״כ לא קאמר שמואל דיחזיר אלא משום שאין הלוה בפנינו לא חיישינן לפרעון כי היכי דלא חיישינן למזוייף אבל אי טעין פרוע טענתיה טענה דומיא דמזוייף דלא טענינן ליה אבל אי טעין טעין או במגו שמזוייף ולפ״ז מימרא דשמואל לא הוי כללית אלא כשאין הלוה בפנינו אבל אי טעין פרוע או מזוייף שומעין לו. והנה מתוך דברי התוספות בד״ה הא קאמר להד״ם נתבאר דס״ל דלשמואל טענת מזוייף הוי אפי׳ בשטר הקנאה אלא דשאני מימרא דשמואל שאין הלוה בפנינו ומש״ה לא טענינן מזוייף ולענין אי טעין פרעתי אי מהימנינן ליה במגו דמזוייף הא ספוקי מספקא להו וכמבואר בדבריהם אך בשטר דלאו הקנאה אי טעין פרעתי דאית ליה מגו דכתבתי ללוות ולא לויתי דין זה לא הוזכר בדבריהם והספק במקומו עומד דשאני מגו דמזוייף דלא מהני כי ירא פן יכחישנו ויקיימנו וכמ״ש ז״ל אבל מגו דכתבתי ללוות ולא לויתי הוי מגו טוב:

וראיתי להר״ן ז״ל שכתב בפ״ק דגיטין עלה דמתני׳ דהמביא גט דמאי דמהימן בטענת מזוייף הוא משום דלמא כתב ללוות ולא לוה ולא מטא שטרא לידיה דמלוה כלל הלכך אפילו מקיים ליה גבי שלא כדין ואע״ג דאיהו לא טעין הכי אלא אומר מזוייף הוא מלתא דלא רמיא עליה היא ומתוך שהוא יודע שלא לוה אמר ולאו אדעתיה ע״כ. נמצינו למדין דמתני׳ מיירי דוקא בשטר דלאו הקנאה דאי בשטר הקנאה הא ליכא למימר כתב ללוות ולא לוה ומימרא דשמואל איירי אפי׳ בטוען טענת מזוייף ואפ״ה יחזיר כיון שהוא שטר הקנאה. והנה לא רצה הרב לומר דמאי דנקט טענת מזוייף הוא משום מגו דכתבתי ללוות ולא לויתי ובזה הוא ניחא דמהדרינן שטרא למלוה דאילו לדברי הרב קשה ליהדריה ללוה שהרי עיקר טענתו היא כתבתי ללוות ולא לויתי אלא משום דהוי מלתא דלא רמיא עליה הוא דקאמר מזוייף וכבר הוקשה לו זה שם ותירץ יע״ש. והטעם נ״ל דס״ל לרב דטענת מזוייף לא מהני אפי׳ היכא דאיכא מגו משום דכיון דמקיים ליה הוה ליה כמגו במקום עדים ומש״ה אצטריך לומר דבכלל טענתו היא כתב ללוות ולא לוה ולפ״ז איכא למימר דאף לדברי הרב בשטר דלאו הקנאה אם טעין פרוע מהימנינן ליה משום מגו דכתב ללות ולא לוה וספק זה הוא דוקא אליבא דאביי וכדכתיבנא לעיל. והרשב״א בחדושיו בפ״ק דגיטין דחה דברי הר״ן הנז׳ והעלה כפירוש התוס׳ דמימרא דשמואל הוא משום שאין הלוה כאן לטעון מזוייף ואנן לא טענינן מלתא דלא שכיח הא בטעין חיישינן כי הכא כיון דנפל:

ודע שהתוס׳ כתבו כאן דאפשר למלוה עצמו יכול להיות שיגבה ע״י קיום לפי שהוא יודע באמת שהוא מזוייף וטורח לסתור ראייתו. וקשה דא״כ מנא ליה לשמואל דר״מ אית ליה דשטר דאין בו אחריות נכסים אינו גובה לא מבני חרי ולא ממשעבדי אימא דטעמא דר״מ הוא משום דלית ליה אחריות ט״ס הוא ומש״ה יחזיר דמלוה עצמו יכול לגבות ע״י קיום. וי״ל דשמואל לאו מהכא קא יליף דאית ליה לר״מ הכי אלא ממקום אחר הוא דמוכח לה והכא אה״נ דהוה מצי לתרוצי מתני׳ כפשטה דאית ליה לר״מ דשטר שאין בו אחריות נכסים לא טריף ממשעבדי ומש״ה יחזיר אלא דקושטא דמלתא קאמר דאומר היה ר״מ דשטר שאין בו אחריות נכסים אינו גובה כלל והכי דייק לישנא דגמ׳:

וכתבו התוס׳ בתחלת הדבור ועוד דשמואל לא חייש לפרעון ע״כ. וקשה דאף דשמואל לא חייש לפרעון שאני הכא דאית ליה מגו דכתב ללוות ולא לוה. והתוס׳ עצמם הוקשה להם קושיא זו בזה הדבור עלה דההיא דא״ר יוסי נפל ליד דיין הרי הוא בחזקתו כו׳ ותירוצא שתירצו שאין זה מגו טוב כו׳ אינו עולה כאן וכדכתיבנא לעיל. וי״ל דאין כונת התוס׳ כאן להיכא דטעין בפירוש פרעתי דההיא אפשר דמהימן במגו אלא כוונתם הוא במשמעות להד״ם שכתבו דליכא למימר מה שטען להד״ם היינו שאומר פרעתי דא״כ נהדר ליה ללוה ועוד דכיון דשמואל לא חייש לפרעון משום דאם איתא דפרעיה מקרע הוה קרע ליה פשיטא שאין להעמיד בדבריו דקאמר להד״ם טענה זו של פרעון שהיא רחוקה לדעת שמואל אבל אה״נ דאי טעין בפירוש שומעין לו כיון דאית ליה מגו וכמ״ש התוס׳:

ודע דיש פירוש אחר כשמועה זו כתבוהו התוס׳ בפ׳ מי שהיה נשוי בשם ר״י דהא דאמרי׳ דלא יחזיר משום טענת מזוייף הוי טעמא משום דלמא אתי לגבות מיתמי או מלקוחות דגבי מינייהו אף שלא נתקיים משום דלא טענינן להו מזוייף כיון דהוי מלתא דלא שכיחא. וראיתי בחדושי הרשב״א בפ״ק דגיטין על סברא זו דאף בשטר דלא טריף ממשעבדי אכתי לא יחזיר דלמא אתי לגבות מיניה שלא בפניו ולא טענינן מזוייף ואתי לגבות בלא קיום ע״כ. ולפ״ז ניחא מה שהקשינו לעיל לדברי התוס׳ שכתבו דאפשר דמלוה עצמו יכול להיות שיגבה ע״י קיום וכו׳ דאי הוה ס״ל לר״מ דשטר שאין בו אחריות גובה מבני חרי לא הול״ל דיחזיר דאכתי איכא למיחש דלמא גבי מיניה שלא בפניו או מן היתומים ואיכא למיחש דלמא זייף החתימות ולפי פירושו נמי טענת מזוייף הוי בשטר הקנאה וכמ״ש לדברי התוס׳:

עוד הובא פירוש אחר בחדושי הרשב״א בשם י״מ ולדבריהם לא אמרי׳ טענת מזוייף אלא בשטרי דלאו הקנאה כסברת הר״ן ז״ל וכן לדבריהם האי לא יחזיר הוי דוקא בשטר שגובה ממשעבדי אבל בשטר שאין בו אחריות נכסים מיגבא גבי אם מקיים ליה ונדחקו הרבה ליישב השמועה לפי שיטה זו ודחאה הרשב״א. ולענין הלכה קי״ל כאוקימתא דר״י דקאמר מחלוקת כשחייב מודה אבל כשאין חייב מודה דברי הכל לא יחזיר דחיישינן לפרעון ולד״ה חיישינן לפרעון ולקנוניא:

כתב הרב הנמוקי דבשטרי דלאו הקנאה אין כותבין אא״כ מלוה עמו ואין צריך שיתן מעות בפניהם דכיון שנמסר השטר ליד המלוה קנה שבמסירת השטר יש בו די להתחייב וזהו שכתב הרי״ף דכיון דשקיל ליה שטרא מלוה אשתעבד ליה ללוה מההיא שעתא ע״כ. וכ״כ הרמב״ן הביאו בעה״ת בשער מ״ז דבמסירה לחודא בפני העדים די וכ״נ שהוא הסכמת כל הפוסקים. והא דאמרי׳ בפ״ב דכתובות עדים שאמרו אמנה היו דברינו אינם נאמנים כיון דעולה הוא כו׳. ופירש״י אמנה היו דברינו ולא הלוהו כלום אלא כתבנו לו לכשיצטרך ילוה לו וזה שיעבד לו נכסיו מעכשיו אם ילוה אפילו לאחר זמן דלאו מוקדם הוי לטרוף שלא כדין ע״כ. מוכח מדבריו דאי לאו דכתב ליה הכי הוי מוקדם אע״פ שמסר לו השטר בשעת הכתיבה ואילו לדידן כיון דשקיל ליה שטרא מלוה אשתעביד ליה ללוה מההיא שעתא. הא לא קשיא דשאני התם דאעיקרא דדינא שטר זה על סמך אמנה נכתב ועל סמך זה ג״כ נמסר ביד המלוה כשיצטרך ללוות ילוהו וליכא למימר הכא שבמסירת השטר יש בו כדי להתחייב שהרי לא מסרו לשם חיוב אלא לשם אמנה ולפיכך כדי לאפוקי מדין מוקדם בעינן שיאמר ששיעבד נכסיו מעכשיו וכו׳ אבל בעלמא שכשכתב השטר לאו לשם אמנה נכתב כשמסרו ליד המלוה פשיטא שלשם חיוב מסרו ומההיא שעתא אשתעביד ליה לוה ואף אם לא לקח המעות אלא לאחר ימים מ״מ משעת מסירה אשתעבד. ולפי זה נראה לי דאף לאביי דקאמר עדיו בחיתומיו זכין לו ולא בעינן שיראו העדים מסירת השטר היינו דוקא כשלא נכתב השטר לשם אמנה ולפ״ז זכו העדים בשביל המלוה כאילו נמסר השטר ביד המלוה אבל כשנכתב לשם אמנה לא אמרי׳ עדיו בחיתומיו זכין לו דלא עדיף ה״ט מהיכא דנמסר ליד המלוה דאמרינן דהיכא שנכתב לשם אמנה דלא מהני ה״נ לאביי טעמא דעדיו בחיתומיו זכין לו לא מהני בכה״ג. ולפ״ז מ״ש רש״י דמיירי שזה שעבד לו נכסיו כו׳ הוי בין לרב אסי בין לאביי דלכולהו אי לאו הכי הוי מוקדם. ובזה ניחא מה שהקשה רש״י עלה דאביי דמוקדמין היכי משכחת לה ולפי מ״ש משכחת לה בשנכתב השטר לשם אמנה ולא פירש ששעבד לו נכסיו מעכשיו אם ילוה אפילו לאחר זמן דהוי מוקדם אף לאביי:

וא״ת לפי מאי דכתיבנא דלרב אשי הכל תלוי במסירת השטר ליד המלוה א״כ נימא דטעמא דמתני׳ דמצא שט״ח דלא יחזיר הוי משום שמא כתב ללוות בניסן ולא מסר לו השטר עד לאחר ימים דכיון דנפל ריעא האי שטרא ולמה איצטריך למימר שמא כתב ללוות בניסן ולא לוה עד תשרי ואף לפי חששא זו צריכין אנו לומר שלא נמסר השטר ביום הכתוב דאי נמסר ביום הכתוב אף שנתאחרה ההלואה לא הוי מוקדם דמההיא שעתא אשתעבד ליה דממשמעות דברי הגמ׳ משמע שכוונתו של זה היה ללוות בניסן אלא שנמשך הזמן עד תשרי וכיון שכן ע״כ לא נמסר שטר זה בניסן וא״כ אף שלוה בניסן השטר פסול וכן גבי כותבין שטר ללוה דאמרי׳ דבשטרי דלאו אקנייתא אין כותבין שמא כתב ללוות בניסן ולא לוה עד תשרי איכא למידק נמי כה״ג דנימא דטעמא דאין כותבין שמא לא ימסרנו לו בסימן אף שההלואה תהיה בניסן. הא ל״ק כלל דלעולם עיקר החששא היא שמא לא נמסר ביום הכתוב אלא דאנן טעמא יהבינן להאי חששא משום שמא כתב ללוה ולא לוה ומש״ה לא מסרו לו אבל אם כבר לוה בו בניסן לא הוה לן למיחש שמא לא ימסרנו דפשיטא דהמלוה לא הניחו ביד הלוה אפילו שעה אחת מאחר שכבר הלוהו ולוה הוא דקא מאמין למלוה אבל מלוה לא קא מאמין ללוה וכדאיתא בגמ׳ ואף לדרב אסי אפילו אם ראו העדים נתינת המעות ליד הלוה אין כותבים ונותנים ללוה עד שימסרנו בפניהם וכמ״ש בעה״ת שער מ״ח בשם הרמב״ן אלמא דאע״ג דהלוהו חיישינן דלמא לא ימסרנו וא״כ הדרא קושיין לדוכתיה דלמה חששו שמא כתב ללוות בניסן ולא לוה עד תשרי דמשמע דאי הוה ידעינן דלוה בניסן היו כותבין והא ליתא וכדכתיבנא והוה להו למימר דהחששא היא דלמא לא ימסרנו בניסן ובשלמא גבי מתני׳ דמצא שט״ח איכא למימר דמש״ה לא נקט אלא חששא דשמא כתב ללוות ולא לוה שהיא חששא קרובה אל הדעת דמש״ה לא מסרו למלוה משום דלא הלוהו אבל לא חשש שמא הלוהו ולא מסר לו השטר שהיא חששא רחוקה דלמה יניח המלוה השטר ביד הלוה ואף דנפל וריעא לא חיישינן לחששא רחוקה כזו ואף דגבי כותבין שטר ללוה חיישינן לחששא רחוקה כזו היינו דלכתחלה אין לעדים ליתן השטר ללוה אף שראו נתינת המעות כיון שלא ראו מסירת השטר דלמא נפיק מניה חורבא ואית להו למיחש לחששות רחוקות אחת מני אלף דלא ליפוק חורבא אבל לבדות חששות מדעתנו דוקא חששא קרובה אנו חוששין כיון דנפל אבל חששא רחוקה לא ואף דנפל אך גבי כותבין שטר ללוה דאתו לאשמועינן דינא ולפי האמת חוששין לחששא רחוקה הוה להו למימר דטעמא דבשטרי דלאו אקנייתא אין כותבין היינו משום שמא לא ימסרנו למלוה בניסן ואף שראו נתינת המעות וכ״ש היכא דלא ראו נתינת המעות:

שמא פרעו וקנוניא וכו׳. משנה וגמרא בבא מציעא דף י״ב [ע״ב], ורבו הפירושים וכמו שהאריך המשנה למלך ז״ל, ומפני שאינו נוגע לפסק רבינו אין להאריך, והרב בית יוסף חו״מ סי׳ ס״ה [כתב] בשם בעל התרומות דאף אם יתנו בו המלוה והלוה סימן כגון נקב יש בו בצד אות פלונית לא יחזיר, ופסקו בשו״ע, וכתב על זה הש״ך ז״ל והוא הדין כשהמלוה נותן סימן זה לא מהני לענין לגבות מהלוה עצמו, אבל [סימן] אחר מובהק מהני וכו׳ ע״כ, ודבריו מגומגמים חדא, דמדכתב אבל סימן אחר מובהק משמע, דנקב בצד אות פלונית לאו סימן מובהק הוא, והרי קיימא לן דזה הוי סימן מובהק גמור מדאורייתא כמו שכתב הרב המגיד ז״ל לעיל ריש פרק י״ג, ופסקו רבינו לקמן דין ו׳, והוא מוסכם מכל הפוסקים ז״ל, ועוד דאיזה סימן אחר יהיה יותר מובהק מזה, כיון דאפילו לענין גט מהני כמו שאיתא שם בגמרא, ועוד דכיון דנפל איתרע חזקתו כמו שאיתא שם בגמרא, ואיך יגבה בו כלל. [א״ה. ע״י בקצוה״ח שם שביאר כוונת הש״ך].

המוצא שט״ח וכו׳. עיין במשנה למלך באריכות ומה שכתב ודע שהתוס׳ וכו׳ דמלוה עצמו יכול להיות שיגבה ע״י קיום וכו׳ וקשה דא״כ וכו׳ אימא דטעמא וכו׳. לכאורה זה ליתא דעדיין חיישינן שיגבה שלא בפניו ובסמוך הרגיש בזה ולדעת רבינו חננאל ניחא ובחי׳ הלכה ותוס׳ הארכתי. ומ״ש וכתבו התוס׳ וכו׳ וקשה וכו׳ מיגו דכתב ללות ולא לוה וכו׳. זה אינו דכי היכי דאיננו נאמן במיגו דמזוייף שהוא מיגו דהעזה כפי מה שכתבו התוס׳, ה״נ מיגו דכתבתי ללוות אפשר לברר והו״ל מיגו דהעזה. ומ״ש וא״ת וכו׳ ולא מסר לו השטר עד לאחר ימים וכו׳. לדרך רש״י דשעבודא דאורייתא לק״מ והארכתי בסוגיא זו בחידושי הלכה ותוס׳:

המוצא שט״ח וכו׳ ואע״פ שהחייב מודה ואע״פ שהוא מקוים כו׳ שמא פרעו וכו׳:
ירושלמי הלכה ו׳, א״ר לעזר שאני אומר כתב ללות ולא לוה, פירוש בשביל שכותב ללוה בלא מלוה עמו לכן חיישינן שמא כתב ללות ולא לוה, אר״א אם היה חייב מודה הר״ז יחזיר, פירוש בשביל דעדיו בחתומיו זכין לו ולכך כשחייב מודה דמטא שטרא לידיה הר״ז יחזיר וכדאביי, אר״א אם הוחזק השטר ביד המלוה הר״ז יחזיר פירוש מאחר שכבר נמסר ליד המלוה הר״ז יחזיר דלא שייך שמא כתב ללות ולא לוה כלל כיון שכתוב בו הנפק, ותליתהון מתברן דתני מצא גיטין וכתובות הרי זה [לא] יחזיר וכתובה לא [היא חזקה]. הוחזקה כצ״ל, והפירוש, שהכתובה הרי הוחזקה שלא שייך שמא כתב ללות ולא לוה דהרי נשאה ומן הנשואין או מן האירוסין משתעבדי אעפ״י שלא כתב וכמוש״כ רבנן בתוס׳ ב״מ (דף ז׳) ד״ה בזמן שהבעל מודה יחזיר עיי״ש, ואעפ״כ לא יחזיר הרי רק משום פרעון חיישינן, וא״כ אף בשחייב מודה אמאי יחזיר הרי ניחוש לפרעון ולקנוניא, נמצא דתליתהון, ר״ל הנך תלתא מימרות דר״א מיתברן מהך מתניתא וז״ב, ובבלי מייתי להך דר״א דמפרש בשאין חייב מודה פלוגתייהו דר״מ ורבנן אבל בשחייב מודה ד״ה יחזיר, ורש״י פירש דמזויף טעין ועיין תוס׳ שם שפירשו שסבר כאביי דעדיו בחתומיו זכין לו היכי דמטא שטרא לידיה עיי״ש ד״ה דברי הכל ודוק, וזה הירושלמי כפסק רבינו לקמן הלכה י״ב דבכתובה חיישינן לפרעון ולקנוניא, ועיין ש״ך סעיף ל״ב:

(הקדמה) פתיחה לפרק שמונה עשר

פרק זה, שהוא האחרון בהלכות אלה, דן במציאת שטרות. אמנם מצוות השבת אבדה חלה גם על שטרות, אבל שונים הם שטרות משאר אבדות. השטר אין גופו ממון אבל הואיל ובכוחו להוציא ממון, כגון שטרי חוב ושטרי קניין, וכן ליצור מעמד הלכתי כגון גט, לפיכך דין החזרתו כשאבד נתון לדרישות מיוחדות. בשאר אבדות – ״באו שנים, זה נתן סימני האבדה וזה נתן סימניה כמו שנתן האחר – לא יתן לא לזה ולא לזה, אלא תהיה מונחת עד שיודה האחד לחברו...⁠״ (יג,ו). לא כן הדין בשטרות. השטרות יש להם סימנים מובהקים, ובעיקר שמות הלווה והמלווה, או המוכר והלוקח, ועוד הרבה פרטים. אבל כל הפרטים הללו ידועים גם למלווה וגם ללווה, ואפילו אם החייב מודה – לא יחזיר המוצא, שמא כבר פרע את חובו וקנוניא הם עושים כדי לטרוף מן הלקוחות שלא כדין. כמו כן יש חשש שמא כתב ללוות ולא לוה עדיין, ואף בזה עושים קנוניא לטרוף מן הלקוחות.

נמצא ששטר שאבד, אם אין לברר האם נפל מן המלווה או מן הלווה, מעמדו של השטר הזה נתרועע ואין להחזיר שטר כזה אפילו אם שניהם מודים, כי הודאתו של החייב אינה יכולה לברר לנו את האמת הואיל ויש לחוש לקנוניות שונות. כך בשטרות מסוגים שונים ישנן חששות שונים, וכל אלה מפורשים בפרק זה. אולם אם ישנם סימנים אחרים או הוכחות משכנעות המוכיחות למי שייך השטר, כי אז יחזיר לו, והרי השטר בחזקתו. (א-יב)

״כללו שלדבר: כל שטר שחוששין בו לפרעון – לא יחזיר שמא נפרע החוב; ואם היה החייב מודה ואפשר שהודה כדי לעשות קנוניא עד שיפסיד על הלוקח או מקבל המתנה שלקחו אחר זמן השטר כדי שיטרפו מידם שלא כדין – הרי זה לא יחזיר אע״פ ששניהן מודים; וכל שטר שאין בו צד לחשש לא לפרעון ולא לקנוניא – יחזיר לבעליו״. (יג)

בסוף הפרק קובע רבינו כי שטרות שנמצאו ודינם שלא להחזיר, ועבר המוצא והחזיר, הרי אלו בחזקתם וגובים בהם, הואיל ויוצאים מתחת ידי התובע הרי הם בתוקפם. (יד)

(א-ב) המוצא שטר חוב וכו׳ – משנה בבא מציעא א,ו:

מצא שטרי חוב – אם יש בהן אחריות נכסים – לא יחזיר, ואם אין בהן אחריות נכסים – יחזיר, שאין בית דין נפרעין מהם, דברי ר׳ מאיר. וחכמים אומרין: בין כך ובין כך – לא יחזיר, מפני שבית דין נפרעין מהן.

פיהמ״ש שם: חכמים אומרים, אחריות – טעות סופר היא, ולפיכך אין חילוק אצלם בשטר שיש בו אחריות, או שטר סתם שלא נזכר בו אחריות, נפרעין בו מנכסים משועבדין, ולפיכך לא יחזיר. ואפילו הודה זה שעליו אותו השטר, שהוא חייב ושלא פרע ממנו כלום – לא יחזיר, שאנו חוששין שמא עשו קנוניה ביניהם להוציא בו נכסים משועבדים, ויטרוף לקוחות שלא כהוגן. והלכה כחכמים שאומרים, אחריות – טעות סופר היא. אבל אם היה מפורש בשטר – ״על מנת שאין לך עלי אחריות״ – הרי זה יחזיר אם הודה זה שעליו החוב.

בבא מציעא יב,ב – יג,ב:

במאי עסקינן? אילימא כשחייב מודה, כי יש בהן אחריות נכסים אמאי לא יחזיר? הא מודה! ואי כשאין חייב מודה, כי אין בהן אחריות נכסים אמאי יחזיר? נהי דלא גבי ממשעבדי – מבני חרי מגבא גבי! לעולם כשחייב מודה, והכא היינו טעמא דחיישינן שמא כתב ללוות בניסן, ולא לוה עד תשרי, ואתי למטרף לקוחות שלא כדין. אי הכי, כל שטרי דאתו לקמן ניחוש להו הכי! כל שטרי – לא ריעי, הני – ריעי... אמר לך אביי, מתניתין היינו טעמא דחייש לפרעון ולקנוניא. ולשמואל דאמר לא חיישינן לפרעון ולקנוניא מאי איכא למימר? ... שמואל מוקי למתניתין כשאין חייב מודה... אמר רבי אלעזר: מחלוקת בשאין חייב מודה... ורבי יוחנן אמר: מחלוקת כשחייב מודה, דרבי מאיר סבר שטר שאין בו אחריות נכסים – ממשעבדי הוא דלא גבי, אבל מבני חרי מגבא גבי; ורבנן סברי ממשעבדי נמי גבי. אבל כשאין חייב מודה – דברי הכל לא יחזיר, דחיישינן לפרעון.

תניא כוותיה דרבי יוחנן, ותיובתא דרבי אלעזר בחדא ותיובתא דשמואל בתרתי: מצא שטרי חוב ויש בהם אחריות נכסים, אע״פ ששניהם מודים, לא יחזיר לא לזה ולא לזה. אין בהן אחריות נכסים – בזמן שהלוה מודה יחזיר למלוה, אין הלוה מודה לא יחזיר לא לזה ולא לזה, שהיה רבי מאיר אומר: שטרי [חוב] שיש בהם אחריות נכסים גובה מנכסים משועבדים, ושאין בהם אחריות נכסים גובה מנכסים בני חורין. וחכמים אומרים: אחד זה ואחד זה גובה מנכסים משועבדים... דקתני אע״פ ששניהם מודים לא יחזיר לא לזה ולא לזה – אלמא חיישינן לקנוניא.

פירש ר״ח:

מצא שטרי חוב, אם יש בהן אחריות נכסים לא יחזיר. אוקימנא כשחייב מודה. ואמאי לא יחזיר? דחיישינן שמא כתב ללוות בניסן ולא לוה עד תשרי, וטורף ללקוחות שלא כדין. אי הכי, כל שטרי דעלמא נמי נימא הכי? ודחינן: כל שטרי דעלמא – לא ריעי, הני כיון דנפלי – ריעי.

כתב רבינו ברוך הספרדי (ספר הנר):

ואקשינן: אי הכי כל שטרי דאתו לקמן נמי נימא הכי! ופרקינן: כל שטרי לא ריעי הני ריעי בנפילתן, דאילו אשכח להו מאן דלא בעי לאהדורינהו לא הוה במאי לטרוף.

להלן בגמרא שם טז,ב:

אמר ר׳ אבהו אמר ר׳ יוחנן: המוצא שטר חוב בשוק, אע״פ שכתוב בו הנפק – לא יחזירו לבעלים. לא מיבעיא היכא דלא כתוב בו הנפק דאיכא למימר כתב ללות ולא לוה, אלא אפילו כתוב בו הנפק, ומאי ניהו – דמקוים, לא יחזיר דחיישינן לפרעון.

פירש ר״ח:

אמר ר׳ יוחנן, המוצא שטר חוב בשוק אע״פ דכתיב ביה הנפק פי׳ הנפק – אשרתא דדייני. לא יחזיר – מאי טעמא? חיישינן לפרעון.

כתב הרי״ף (רמז רנח):

טעמייהו דרבנן דאמרי, בין כך ובין כך לא יחזיר, דסבירא להו: אחריות – טעות סופר הוא, ואפילו שטר שאין בו אחריות – גובה מנכסים משועבדים. הלכך, אם אין החייב מודה – לא יחזיר, דחיישינן לפרעון; ואם החייב מודה – לא יחזיר, דחיישינן לקנוניא. וכן הלכתא.

שהאחריות שלא נתפרשה טעות סופר היא וכו׳ – בבא מציעא טו,ב:

אמר רבא: הלכתא... אחריות טעות סופר הוא, בין בשטרי הלואה בין בשטרי מקח וממכר.

לפי כך אם פרש וכו׳ – בבא בתרא קסט,ב:

היכי כתבינן? אמר רב נחמן: דכתבי הכי: שטרא דנן דלא למיגבי ביה לא ממשעבדי ולא מבני חרי, אלא כי היכי דתיקום ארעא בידיה דלוקח. אמר רפרם: זאת אומרת, אחריות טעות סופר הוא; טעמא דכתב ליה הכי, הא לא כתב ליה הכי – גבי.

מצא שטר שזמנו בו ביום וכו׳ – בבא מציעא יז,א:

אמר רבי אסי אמר רבי יוחנן: המוצא שטר חוב בשוק וכתוב בו הנפק, וכתוב בו זמנו בו ביום – יחזירו לבעלים: אי משום כתב ללות ולא לוה – הא כתוב בו הנפק, אי משום פרעון – לפריעה בת יומא לא חיישינן. אמר ליה רבי זירא לרבי אסי: מי אמר רבי יוחנן הכי? הא את הוא דאמרת משמיה דרבי יוחנן: שטר שלוה בו ופרעו – אינו חוזר ולוה בו, שכבר נמחל שיעבודו. אימת? אילימא למחר וליומא חרא – מאי אריא שכבר נמחל שעבודו? תיפוק ליה דהוה ליה מוקדם, ותנן: שטרי חוב המוקדמין – פסולין. אלא לאו – ביומיה, אלמא פרעי אינשי ביומיה! אמר ליה: מי קא אמינא דלא פרעי כלל? דלא שכיחי אינשי דפרעי ביומיה קא אמינא.

רב כהנא אמר: כשחייב מודה. אי הכי מאי למימרא? מהו דתימא: האי מפרע פרעיה, והאי דקא אמר לא פרעתיה – משום דקבעי מהדר למזפא ביה זמנא אחריתי, ולפשיטי דספרא חייש, קא משמע לן, דאם כן מלוה גופיה לא שבק, סבר, שמעי בי רבנן ומפסדי לי. מאי שנא מהא, דתנן: מצא שטר חוב, אם יש בהן אחריות נכסים – לא יחזיר, ואוקימנא כשחייב מודה, ומשום שמא כתב ללות בניסן ולא לוה עד תשרי, ואתי למטרף לקוחות מניסן ועד תשרי שלא כדין. ולא אמרינן דאם כן מלוה גופיה לא שביק, דאמר ליה, כתוב שטרא אחרינא בתשרי דדלמא שמעי רבנן ומפסדי לי! אמרי: התם משום דאית ליה רווחא, דקא טריף לקוחות מניסן ועד תשרי – מינח ניחא ליה, ולא אמר ולא מידי. הכא, כיון דלית ליה רווחא, דסוף סוף שטרא האידנא כתיב, מאי איכא, דקטריף לקוחות – בשטר שנמחל שיעבודו לא שביק.

פירש ר״ח:

אמר רבי יוחנן, המוצא שטר חוב שזמנו בו ביום וכתוב בו הנפק – יחזירו לבעלים, דאי משום [כתב] ללוות ולא לוה, הא כתוב בו הנפק, אי משום פרעון, כיון דרוביה דעלמא לא פרעיה ביומיה, אלא מיעוטא הוא דפרעיה ביומיה, למיעוטא לא חיישינן. ותוב מלוה גופיה לא שביק, אמר, דילמא שמעי רבנן דהאי שטרא שלוה בו, פרעו הוא וכבר נמחל שעבודו ומפסדו לי, הלכך לא חיישינן, דהכא לית ליה רווחא, אבל היכא דאית ליה רווחא – חיישינן.

הרי״ף (רמז רע) העתיק את מאמרו של רב אסי אמר ר׳ יוחנן על פי העמדתו של רב כהנא ״כשחייב מודה״:

א״ר אסי א״ר יוחנן, המוצא שטר חוב בשוק וכתוב בו הנפק וכתוב בו זמנו בו ביום – יחזירו לבעלים, והני מילי כשחייב מודה. דהא ליכא למיחש – דאי משום כתב ללוות ולא לוה, הא כתוב ביה הנפק; ואי משום פרעון דדלמא פרעיה למלוה והאי דקאמר ״לא פרעתיה״ דקא בעי למהדר למיזף ביה האידנא וחייש משום פשיטי דספרא, ואישתכח דקא טריף בשטר שנמחל שיעבודו, הא נמי ליכא למיחש, דכיון דלית ליה למלוה רווחא בהא מלתא דזמניה בו ביום הוא, לא שביק, דאמר ״שמעי בי רבנן ומפסדי לי״.

בעל המאור שם חולק:

רב כהנא אמר בשחייב מודה. פי׳ הלכך לטעמיה דרב כהנא אע״ג דלא כתוב בו הנפק ליכא למיחש לשמא כתב ללות ולא לוה. ולרב כהנא לא אמר רבי יוחנן ״וכתוב בו הנפק״. והרי״ף ז״ל מפרש לה בשכתוב בו הנפק ואין נראין דבריו.

ברם הרואה יראה שהרי״ף כבר הקדים את קושייתו של בעל המאור. גם לרב כהנא החשש שמא כתב ללוות ולא לוה אינו מתבטל כשחייב מודה, שהרי יתכן שהלווה מודה מפני שהוא מכר קרקעות ועכשיו רוצה לעשות קנוניא לטרוף מן הלקוחות שלא כדין. רק אם יש בו הנפק אין חשש שמא כתב ללוות ולא לוה. אולם מאידך, למה אין לחוש לפרעון? שמא כבר הסכים עם המלווה לעשות קנוניא להשתמש עוד פעם בשטר זה בעתיד מפני שרוצה לחסוך פשיטי דספרא! אמנם זה אינו, כי בשעה שהסכים על כך עם המלווה וודאי לא צפו שהשטר יאבד מן הלווה ויימצא בו ביום, ולכן גם המלווה הסכים לקנוניא זו שהרי אמור היה להרוויח. אולם עכשיו שנמצא השטר בו ביום, החשש הזה מתבטל בגלל שהמלווה יחזור בו מהסכמתו להלוות לו עכשיו עוד פעם על אותו שטר שהרי לא ירוויח מזה כלום. לפיכך, אם הלווה מודה והמלווה תובע את השטר מחזירים לו, כי עכשיו שאין לו רווח ודאי לא ירצה להשתמש בשטר שנמחל שיעבודו.

להשלמת הענין, נביא את פירוש המאירי (בית הבחירה בבא מציעא; שלזינגר עמ׳ 41-40):

אמר המאירי: מצא שטרי חוב: אם יש שם אחריות נכסים – לא יחזיר, מפני שבית דין נפרעין מהם אף מן הלקוחות; אין שם אחריות נכסים – יחזיר, שהרי אין בית דין נפרעין מהם, רוצה לומר מן הלקוחות. וחכמים אומרים, בין כך ובין כך – לא יחזיר, שכל שאין שם אחריות – טעות סופר הוא, והרי הוא כמי שיש שם אחריות, והלכה כחכמים.

זהו ביאור המשנה, ולא נתברר בה אם בשחייב מודה, אם בשאין חייב מודה, ומתוך כך לא נתברר פסק ענין זה. ודברים שנכנסו בגמרא לביאור ענין פסק זה, עם שאר דברים שנתגלגלו בה, אלו הן:

מאחר שפסקנו: אחריות – טעות סופר הוא, ושטר שאין בו אחריות אף הוא גובה מן המשועבדים, כל שמצא שטר חוב, בין שיש בו שיעבוד נכסים, בין שאין בו שיעבוד נכסים – לא יחזיר, ולא סוף דבר בשאין חייב מודה, שהרי יש לחוש לפרעון, אלא אפילו חייב מודה, שמכל מקום יש לחוש לפרעון, וזה שהוא מודה, אינו אלא שעושה עמו קנוניא על הלקוחות. הא כל שאין לחוש לקנוניא, כגון שנכתב בו ביום או שנכתב בפירוש בשטר שלא יהו נכסיו משועבדים לאותו חוב, אם אין חייב מודה – לא יחזיר, שיש לחוש לפרעון או לכתב ללוות ולא לוה או למה שיטעון הלווה, כגון שיאמר, ״מזוייף הוא ולא כתבתיו מעולם״, או ״פרעתיו״ או ״כתבתיו ולא לויתי״, או איזו טענה. ואם חייב מודה – יחזיר, שהרי אין לחוש לכלום.

משנה תורה דפוסיםמקורות וקישוריםהגהות מיימוניותמגדל עוזמגיד משנהמשנה למלךמעשה רקחמרכבת המשנהאור שמחיד פשוטההכל

(ב) וכן, אם מצא שטר שזמנו בו ביום, והיה מקוים, והחייב מודה, יחזיר. ואם אינו מקוים, לא יחזיר, שמא כתב ללוות ועדיין לא לוה:

Similarly, if a promissory note was dated on the day it was found, the signatures of the witnesses have been validated, and the debtor acknowledges his obligation, it may be returned to the creditor. If, however, the signatures of the witnesses have not been validated, it should not be returned, lest the debtor had the note written in the expectation of borrowing, but did not borrow yet.

משנה תורה דפוסיםמקורות וקישוריםמגדל עוזמגיד משנהמעשה רקחאבן האזליד פשוטהעודהכל

וְכֵן אִם מָצָא שְׁטָר שֶׁזְּמַנּוֹ בּוֹ בַּיּוֹם וְהָיָה מְקֻיָּם וְהַחַיָּב מוֹדֶה יַחְזִיר. וְאִם אֵינוֹ מְקֻיָּם לֹא יַחְזִיר שֶׁמָּא כָּתַב לִלְווֹת וַעֲדַיִן לֹא לָוָה:

בבלי בבא מציעא י״ז.

טור חושן משפט ס״ה:ז׳

שו״ע חושן משפט ס״ה:ז׳

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

וכן אם מצא שטר שזמנו בו ביום וכו׳ – מימרא דר״י שם ומה שהצריך חייב מודה הוא כאוקימתא דרב כהנא שם דאי לאוקימתא קמייתא הא אמרינן דאפי׳ אין חייב מודה דכיון דמקויים הוי אין לחוש שמא כתב ללוות ולא לוה ולפריעה בת יומא לא חיישינן אבל הרב פסק כאוקימתא דר״כ וכן בהלכות מיהו תמה עליה הרשב״א ז״ל למה הצריכו הנפק אחר שחייב מודה וז״ל דברי תימה הם דכיון דחייב מודה כתוב בו הנפק למה לי דאי משום קנוניא ליכא דאי בעיא כתיב ליה שטר אחר מהשתא דלא בירושלים יתבינן דכתבי שעות אלא לרב כהנא ודאי לא צריך שיהא כתוב בו הנפק ולדבריו ליתא בדרב אשי אר״י הנפק כלל עכ״ל. ורבינו יונתן ז״ל כתב בפירוש ההלכות ז״ל ור׳ יוחנן לא ס״ל עדיו בחותמיו זכין לו ומש״ה בעי שיהיה כתוב בו הנפק וגם זה צ״ע:

וכן אם מצא שטר וכו׳. רבינו הצריך (בזמנו) [שזמנו בו ביום], קיום, והחייב מודה, והשיג עליו הרשב״א ז״ל דכיון דחייב מודה למה צריך הנפק דהיינו קיום, ולרב כהנא דרבינו פסק כוותיה [ד]⁠פליג ארב אסי וסבירא ליה דבחייב מודה לא קאמר רבי יוחנן דצריך הנפק כלל, וכמו שכתב הרב המגיד ז״ל עיין עליו, הנה ידוע דהתוס׳ ז״ל הקשו כן אדרב כהנא ותירצו דהנפק דקאמר רבי יוחנן לדיוקא אתא דאי אין כתוב בו ביום אפילו כתוב בו הנפק דודאי לוה לא יחזיר דחיישינן לקנוניא או לפשיטי דספרא ע״כ, ומבואר הדבר דרבינו אינו מפרש כן שהרי סיים דאם אינו מקויים לא יחזיר וכו׳, דמשמע אפילו כתוב בו ביום, ולדברי התוס׳ עיקר הקפידה היא בכתוב בו ביום, אכן בספר אסיפת זקנים ז״ל מצאתי שהביא הר״ן משם התוס׳ ז״ל דלרבותא נקט הנפק, דלא מיבעיא היכא דאין כתוב בו הנפק דפשיטא דיחזיר וכו׳, אלא אפילו כתוב בו הנפק עיי״ש, וגם זה אינו דעת רבינו כמבואר, ויותר נראה לומר דרב כהנא לא פליג אמאי דקאמר רב אסי שם דף י״ג [ע״א], דאע״ג דשטר דלאו הקנאה כי ליכא מלוה בהדיה לא כתבינן, מתניתין כיון דנפל אתרע ליה וחיישינן דילמא אקרי וכתוב ע״כ, הכי נמי יש לומר כיון דנפל אתרע ליה ויש לחוש לכל הרעותות דומיא דדילמא אקרי וכתיב שאמרו בגמרא, וכעין זה מצאתי להדרישה ופרישה חו״מ סי׳ ס״ה עיי״ש, וכן נראה מדברי התוס׳ שם דף י״ח [ע״ב] ד״ה חיישינן וכו׳, ומה שסיים רבינו דאם אינו מקויים לא יחזיר הכוונה דלא מיבעיא אם [זה אינו] בו ביום, אי נמי שאין החייב מודה דפשיטא דלא יחזיר כדין משנתינו שהוא [כמו שכתבתי] לעיל, אלא אפילו שזמנו בו ביום והחייב מודה אם אינו מקויים לא יחזיר [מכיון שנפל] הרי אתרע חזקתיה כאמור.

וכן אם מצא שטר שזמנו בו ביום והיה מקויים והחייב מודה יחזיר ואם אינו מקויים לא יחזיר שמא כתב ללוות ועדיין לא לוה.
המ״מ הביא מה שתמה הרשב״א דכיון דחייב מודה למה צריך כתוב בו הנפק דאי משום קנוניא ליכא דאי בעי כתב ליה שטר אחר מהשתא, והביא שהר״ר יהונתן כתב משום דלא סבר עדיו בחתומיו זכין לו, וכתב ע״ז המ״מ וג״ז צ״ע, ובאמת אינו מספיק כלל דזה מהני רק לומר דאם כתב ללות ולא לוה לא נתחייב הלוה אבל קושיית הרשב״א הוא דלמה ניחוש לזה כיון דיכול לכתוב שטר אחר. ובזה היה אפשר דחייש אפשיטי דספרא אלא דא״צ לזה, דאיברא דאין אנו מאמינים שכבר לוה מ״מ כשיתבע הלוה השטר שרוצה ליתנו להמלוה וללות למה לא נחזיר לו כיון דהוא בו ביום, א״כ גם עכשיו שמודה שלוה ובהך נתינה שנותן המוצא להמלוה אין בה כדי לחייב את הלוה מ״מ יש לו מיגו דאי בעי היה לוקח בעצמו ונותנו למלוה, או שיאמר להמוצא ליתנו להמלוה בשליחותו דאף דאין כותבין שטר ללוה עד שיהיה מלוה עמו להפוסקים דלא כאביי מ״מ א״צ שיראו נתינת המעות רק נתינת השטר וכמבואר בד׳ הרמב״ם בפ׳ כ״ג מה׳ מלוה, [והמל״מ כאן כתב זה בשם הרמב״ן והנמוק״י ולפלא שלא זכר ד׳ הרמב״ם ומה שכתב דכ״נ שהוא הסכמת כל הפוסקים, בפירש״י בב״מ בדף י״ג מפורש שצריך שיראו העדים נתינת המעות] ואין לומר דדין מיגו לא מהני אלא בבע״ד ודלוה שאומר שהשטר שייך למלוה כבר אינו בע״ד דהא זהו דין בידו דעדיף ממיגו דהא בידו לומר למוצא אם אין השטר של המלוה אלא שלי שעדיין לא לויתי אני רוצה להתחייב עכשיו בשטר שלי וליתנהו למלוה.
ונראה לפי״מ דקיי״ל דבעל שאמר גירשתי את אשתי אינו נאמן וחוששין אף שבידו לגרשה. וכתב הרמב״ם בפי״ב מהל׳ גירושין הלכה ה׳ וז״ל לפיכך אומרין לו אם אמת הדבר הרי אתם קיימים גרש אותה עתה בפנינו, ולכאורה דבריו מיותרים דמה צריך ללמדנו שיש לו עצה לגרש מחדש את אשתו, ונראה דאף דכתב מקודם שחוששין שמא יתכוין לקלקלה או בגט בטל גירשה והיא אינה יודעת מ״מ אי לאו שיש לו עצה לגרשה לא היינו חוששין זה כיון דבידו לגרשה היה נאמן דהך חששא שאמר יתכוין לקלקלה אינו חשש גמור דהא בריש גיטין הביא הרא״ש ד׳ הירושלמי דאמר וחש לומר שמא החתימו בעדים פסולים. א״ר אבין אינו חשוד לקלקלה בידי שמים, וכן החשש שמא בגט בטל גירשה מי לא עסקינן דאומר שגירשה בפני מומחין אלא שאינם לפנינו דמ״מ אינו נאמן אלא דכיון דיש עצה שיגרשה חוששין, ושם איכא הפסד פשיטי דספרא וטרחא דעדי חתימה ומ״מ חוששין, וא״כ כ״ש הכא דיכול הלוה לומר שיתנו לו וימסור למלוה בפנינו או שימסור המוצא בשליחותו בגדר התחייבות מחדש, ואף דשם יש חשש כמש״כ הרמב״ם גם כאן אפשר דנתן לו מקודם שטר אמנה ורוצה גם עתה שיחזירו למלוה באופן זה, ועמש״כ כאן המל״מ, ולכן כיון דאפשר שיתחייב עכשיו מחדש אין מחזירין אם אינו שטר מקויים:

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

משנה תורה דפוסיםמקורות וקישוריםמגדל עוזמגיד משנהמעשה רקחאבן האזליד פשוטההכל

(ג) מצא שטר בחמת או בכלי עץ וכיוצא בהן, הרי זה יחזיר למי שנתן סימן. מצא שלשה שטרות כרוכין בכרך אחד, או מונחין זה על זה, או אגודין^א אגד אחד, יחזיר למי שנתן סימן:

If a promissory note is found in a leather container, a wooden vessel or the like, it should be returned to a claimant who can identify it by a mark.
If three promissory notes are found wrapped together in one bundle, placed one on top of the other or tied together, they should be returned to a claimant who can identify them by a mark.

א. ב1 (מ׳או׳): ואגודין. ד (גם פ): ואגודים. והקריאה בלי פסיק אחרי ׳זה׳. ע׳ בבא מציעא כ:

משנה תורה דפוסיםמקורות וקישוריםמגדל עוזמגיד משנהמעשה רקחיד פשוטהעודהכל

מָצָא שְׁטָר בְּחֵמֶת אוֹ בִּכְלִי עֵץ וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן הֲרֵי זֶה יַחְזִיר לְמִי שֶׁנָּתַן סִימָן. מָצָא שְׁלֹשָׁה שְׁטָרוֹת כְּרוּכִין בְּכֶרֶךְ אֶחָד אוֹ מֻנָּחִין זֶה עַל זֶה וַאֲגוּדִים אֶגֶד אֶחָד יַחְזִיר לְמִי שֶׁנָּתַן סִימָן:

בבלי בבא מציעא כ׳., בבלי בבא מציעא כ׳:

טור חושן משפט ס״ה:ט׳, טור חושן משפט ס״ה:י׳

שו״ע חושן משפט ס״ה:ט׳, שו״ע חושן משפט ס״ה:י׳

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

מצא שטר בחמת או וכו׳ – משנה ופירשה רבינו כפירש״י ז״ל והוא בהלכות:

מצא ג׳ שטרות וכו׳ – משנה וגמרא וזאת הבבא כשהלוה אחד והמלוה אחד או כשלוין ג׳ והמלוין ג׳ שאין הוכחה לאחד יותר מחבירו ולפיכך יחזיר למי שיתן סימן ואין חילוק בין מקויימין לשאינן מקויימין:

הרי זה יחזיר למי שנתן סימן וכו׳. [התוס׳] הכריחו שם דבדלוסקמא צריך שיתן סימן בכלי, וכן נראה דעת הטור והבית יוסף חו״מ סי׳ [ס״ה], ורבינו העתיק הדברים כפשטן כדרכו בכל מקום, וידוע שהדין ישתנה כפי [המציאות].

מצא שטר בחמת וכו׳ – משנה בבא מציעא א,ח:

מצא בחפיסה או בגלוסקמא¹ תכריך של שטרות ואגודה של שטרות – הרי זה יחזיר. כמה אגודה של שטרות? שלשה קשורים זה בזה.

פיהמ״ש שם: ותכריך של שטרות – הם שלשה שטרות או יותר קשורים זה בזה. ואגודה – הם שלשה שטרות או יותר קשורים כולם אגודה אחת.

בבא מציעא כ,ב:

מצא בחפיסה או בדלוסקמא. מאי חפיסה? אמר רבה בר בר חנה: חמת קטנה. מאי דלוסקמא? אמר רבה בר שמואל: טליקא דסבי.

תכריך של שטרות או אגודה של שטרות וכו׳. תנו רבנן: כמה הוא תכריך של שטרות? שלשה כרוכין זה בזה. וכמה היא אגודה של שטרות? שלשה קשורין זה בזה. שמעת מינה, קשר – סימן. הא תני רבי חייא: שלשה כרוכין זה בזה! אי הכי, היינו תכריך! תכריך – כל חד וחד בראשה דחבריה, אגודה – דרמו אהדדי וכרוכות.

פירש ר״ח:

מצא בחפיסה, פירוש חפיסה – חמת קטנה. דלוסקומא – תיבה בלשון יון. תכריך של שטרות – ג׳ שטרות כגון מגילה, ראש זה בזנב זה; אגודה – ג׳ שטרות נתונים זה על גבי זה, וכרוכים כולן כרך אחד. מאי מכריז המוצאם? מכריז הכי: מי אבדו לו שטרות.

הר״ח מפרש דלוסקמא בלשון יון, אבל בגמרא לפנינו: ״אמר רבה בר שמואל: טליקא דסבי״, ומפרש רש״י: ״טליקא דסבי – טסקא שהזקנים מצניעים בה כלי תשמישן שלא יצטרכו לחפש אחריהם״. ובספר הנר בשם רבינו ברוך הספרדי מביא: ״בדלוסקמא דהיא תיבה בלשון יון״ ולהלן הוא מביא מן התוספתא (א,יד): ״אי זו היא חפיסה? זו חמת קטנה. מקצת פיר׳: טליקא דסבי – טסקי שהזקנים הדלים נושאין ומשימין בהן לחם״. לכאורה נראה שהוא גרס קצת אחרת מאשר לפנינו שרבה בר שמואל בא לפרש דלוסקמא, אלא שטליקא דסבי הוא פירוש אחר לחפיסה, וכך משמע גם מן הר״ח שפירש דלוסקמא בלשון יוון.

רבינו העתיק ״חמת״ שכך שנינו בברייתא, ״כלי עץ״ מקביל לתיבה בלשון יוון דהיינו דלוסקמא, ואשר לטליקא דסבי כללו רבינו בכתבו: ״וכיוצא בהן״.

יחזיר למי שנתן סימן – רבינו סתם ולא פירש מהו הסימן שבגללו יחזיר את השטרות. אמנם, סמך על מה שכבר כתב לעיל (טז,א) שמנין הוא סימן. אבל אופן הכריכה אינו יכול להיות הסימן. מרחיב ומסביר המאירי (כ,א, ד״ה אמר המאירי):

ומכל מקום לענין החזרה, הכרך והאגודה אינו סימן כלל, ואף אין אנו צריכין לו, שהמנין סימן הוא, ובכל שאלו היה חייב מודה אנו מחזירין, אף במנין מחזירין. אבל מה שאלו היה חייב מודה אין מחזירין מחשש קנוניא, אין סימן מועיל יותר מחייב מודה, וצריך שיתברר לנו שלא הגיעו ליד לוה והוא סימן הכרך והאגודה.

האחרונים מקשים כאן, מדוע במקרה זה שנפל השטר אין אומרים איתרע, כמו שאמרו (בבא מציעא יב,ב): ״הני ריעי״ ופירש ר״ח: ״כיון דנפלי ריעי״? על כך הרחיב בקצות החושן (חושן משפט סימן סה סק״ט):

מזה משמע, דעיקר הריעותא מדלא נזהר לשומרו, שמע מינה חספא הוא! ואם כן אפילו ידוע שנפל מיד המלוה ראוי לחוש לפרעון. ומסתימת הפוסקים משמע דלעולם חיישינן לפרעון בנפל איתרע, אלא אם כן מצאו המלוה בעצמו קודם שבא ליד אחר...

ואולי יש לומר, כאן לא שייך כיון דנפל ולא נזהר לשמרו שמע מינה פרוע הוא, דהא חזינן שנפל ממנו גם הכלי, על כרחך אונס היה באבידה.

ואפשר דלא אמרינן כיון דנפל אתרע ומדלא נזהר לשמרו פרוע הוא, אלא היכא דאין בו סימן למלוה, אבל היכא שיש בו סימן למלוה, המלוה סומך על הסימן, ולכן לא איתרע בנפילה, דמשום הסימן שיש לו בו – לא נזהר בו כל כך, ועדיין צ״ע.

האחרונים קבלו כדבר פשוט את סברת רש״י (בבא מציעא יב,ב ד״ה הני ריעי): ״הואיל ונפל איתרע דיש לומר אם היה כשר היה נזהר בו״, וכן כתבו התוספות (ד״ה ולא): ״... הני ריעי לפי שנפל, ויש הוכחה דמשום פסולו לא נזהר לשומרו״. ברם לולא דבריהם ז״ל קצת קשה להניח שהריעותא היא שנפילתו של השטר מוכיחה על אי-זהירותו של בעל השטר הנובעת מכך שאין השטר תקף. הלא מעשים שבכל יום שבני אדם מאבדים דברים יקרים גם כאשר נזהרים הם מאוד לשמור אותם, כי כל שצריך להעביר אותם ממקום למקום לא ניתן להבטיח שלא יאבדו. אולם ראה לעיל (הלכה א) הבאתי פירושו של רבינו ברוך הספרדי למהות הריעותא, והוא כתב: ״הני ריעי בנפילתן, דאילו אשכח להו מאן דלא בעי לאהדורינהו לא הוה במאי לטרוף״. כלומר, השטר יש בו ראיה על עצם החוב ועוד יש בו כלי לטרוף מן המשועבדים. אמנם גם אם אבד שטרו ונתייאש מלמצוא אותו, אין להניח שהמלווה מתייאש מן החוב כי יש שהוא סומך על כך שהלווה הוא אדם ישר וישלם גם אם אבד השטר. אבל גם אם הלווה הוא אדם ישר, לא ניתן בשום אופן לטרוף מן הלקוחות בלי השטר (הלכות מלוה ולוה כג,יא). נמצא שבעת שהשטר היה אבוד, גם אם הלווה מודה שהוא חייב, היתה הלוואה זו דינה כְּמִלְוָה על פה בלבד. ואם הַמַּלְוֶה מתייאש מהחזרת השטר הרי בכך כאילו נמחל שיעבודו ונשאר רק מִלְוָה על פה. והרי אין לך ריעותא גדולה מזו בשטר ששיעבודו כבר בטל.

מעתה אם יש סימן בכלי או במניין וכיו״ב שרק בעל השטר יודע אותו, זה מוכיח כי ממנו נפל ולא מן הלווה, ובגלל שיש לו סימן אין בעל השטר מתייאש מאבדתו והוא סומך על כך שהמוצא יחזיר לו את שטרו כשיתן סימנו. נמצא שלעולם לא נתייאש משיעבודו, וממילא אין ריעותא כלל בשטר.

מובן מאליו שאם אין סימן לַמַּלְוֶה בלבד, אין להחליט ממי נפל השטר, אם מן הַמַּלְוֶה או מן הַלֹּוֶה. שונה שטר משאר אבדות, שהרי בשטר ישנם הרבה סימנים כולל שמות המלוה והלוה, אולם הללו אין מספיקים אלא להוציא שאר בני אדם, אבל להחליט ממי מן השנים נפל אי אפשר אלא בסימנים נוספים. לפיכך, אם אין סימנים נוספים יש ספק אמיתי ממי נפל השטר, וזו ריעותא גדולה. אבל ברור ששטר שיוצא מתחת יד המלוה אין בו ריעותא זו.

הסבר זה בעניין הריעותא בשטר שנפל, יסודו בתשובת הרי״ף המופיעה בערבית בספר הנר (בבא מציעא עמ׳ שכח) עם תרגום חדש לעברית. אותה תשובה בתרגום קדום מופיעה בשו״ת ר״י מיגאש סי׳ יב (חסידה עמ׳ י) והעתקתיה בהלכות מלוה ולווה (יד,יג ד״ה שכיון שאין השטר ביד המלוה אין שם חזקה), וכאן אעתיק את התרגום החדש שיש בו שינויים קטנים:

ושאלת אודות אמרם ז״ל (בבא מציעא טז,ב): ״המוצא שטר חוב בשוק אע״פ שכתוב בו הנפק – לא יחזיר, דחיישינן לפירעון, ואותיביה ר׳ ירמיה: כל מעשה בית דין הרי זה יחזיר״; והעמידו את שניהם בשטרי חלטאתא ואדרכתא דלאו בני פירעון נינהו. והיה קשה לך: הא מידי דבר פירעון נינהו, ואע״פ דמעשה בית דין הוא – לא יחזיר, דחיישינן לפירעון. כיצד יתאים זה לאמרם (שם יז,א): ״הטוען אחר מעשה בית דין לא אמר כלום״?

התשובה: אשר חייב כאן שנחוש לפירעון, ואף על פי שהוא מעשה בית דין – מפני שהוא נמצא בשוק ונוצרה בו בכך ריעותא, ואיכא למימר דמפרע פרעיה ומן הלווה הוא דנפל, כמו שאמרנו לעיל (שם יב,ב): אי הכי כל שטרי דאתו לקמן נמי ניחוש בהוא הכי״, והייתה התשובה: ״כל שטרי לא ריעי, הני ריעי״ – כלומר, מכיוון שנמצא בשוק. ואולם, לו המעשה-בית-דין הזה לא נמצא בשוק, ואף על פי שאינו נמצא (כלומר, אינו מצוי לפנינו), מאז נקבעה הראיה שהוא בחזקת קיים ומי שטוען בו שפרעו עליו להביא ראיה כאמרם ז״ל: הטוען אחר מעשה בית דין לא אמר כלום״. וכמו כך גם כן מאמר רבא: ״ומשום שהוחזק כפרן חדא זימנא תוב לא פרע כלל?⁠״, המוכיח שחיישינן שמא פרעו, הסיבה לכך גם כן מן האופן אשר אמרנוהו, והוא שכאשר נמצא בשוק הרי נעשה השטר בכך רעוע. ואולם אילו לא נמצא השטר בשוק לא נאמין שהוא פרעו אלא בהוכחה, להיותו כפרן.

והסתלקה בכך הקושיא אשר הקשית בין המאמר הזה ומאמר (שם יז,א) ״צא תן לו, ואמר: פרעתי, והעדים מעידין אותו: לא פרעו – הוחזק כפרן לאותו ממון״.

הרי מבואר שהריעותא בשטר שנפל הוא בגלל ״ואיכא למימר דמפרע פרעיה ומן הלווה הוא דנפל״. דווקא אם יש אפשרות שמן הלווה נפל השטר יש מקום לחוש שמא פרעו, ואפילו הלווה מודה – חוששים לקנוניא. אבל במקרה שהמלווה נותן סימנים שאין הלווה יודע אותם, וממילא נתברר שמן המלווה נפל השטר, כי אז אין כאן עוד ריעותא כלל. והוא הדין אם השטר יוצא מתחת יד המלוה.

ראה עוד לקמן הלכה יד ומה שביארתי שם.

1. כך גורס רבינו בגימ״ל.

משנה תורה דפוסיםמקורות וקישוריםמגדל עוזמגיד משנהמעשה רקחיד פשוטההכל

(ד) היה הלווה אחד והמלוין שלשה, אם מקוימין הן, יחזיר ללווה, ואם אינן מקוימין^א, יחזיר למי שנתן סימן, שמא המלוין נתנו שטריהן לסופר לקיימן, ונפלו מיד הדיין:
היה המלוה אחד והלווין שלשה, יחזיר למלוה. ואם היו שלשתן בכתב ידי סופר אחד, יחזיר למי שנתן סימן, שמא שלשתן הוליכו שטריהן לסופר לכתוב, ונפלו מיד הסופר:

If three promissory notes were found together and they mention one borrower and three different lenders, the notes should be returned to the borrower if the signatures of the witnesses have been validated. If the signatures of the witnesses have not been validated, the notes should be returned to whoever can identify them by a mark. For perhaps the lenders gave their promissory notes to a scribe to validate the signatures of the witnesses, and they fell from the possession of the judge.
If the notes mention one lender and three borrowers, they should be returned to the lender. If the three were written by one scribe, they should be returned to the person who can identify it by a mark. For it is possible that the three borrowers brought their documents to one scribe to write, and the documents fell from his hand.

א. ד (מ׳אינן׳): לאו. קיצור מכוון.

משנה תורה דפוסיםמקורות וקישוריםמגדל עוזמגיד משנהמעשה רקחיד פשוטהעודהכל

הָיָה הַלּוֶֹה אֶחָד וְהַמַּלְוִים שְׁלֹשָׁה אִם מְקֻיָּמִים הֵם יַחְזִיר לַלּוֶֹה. וְאִם לָאו יַחְזִיר לְמִי שֶׁנָּתַן סִימָן שֶׁמָּא הַמַּלְוִים נָתְנוּ שְׁטָרוֹתֵיהֶן לַסּוֹפֵר לְקַיְּמָן וְנָפְלוּ מִיַּד הַדַּיָּן. הָיָה הַמַּלְוֶה אֶחָד וְהַלְוִיִּם שְׁלֹשָׁה יַחְזִיר לַמַּלְוֶה. וְאִם הָיוּ שְׁלָשְׁתָּן בִּכְתַב יְדֵי סוֹפֵר אֶחָד יַחְזִיר לְמִי שֶׁנָּתַן סִימָן. שֶׁמָּא שְׁלָשְׁתָּן הוֹלִיכוּ שִׁטְרֵיהֶן לַסּוֹפֵר לִכְתֹּב וְנָפְלוּ מִיַּד הַסּוֹפֵר:

בבלי בבא מציעא כ׳., בבלי בבא מציעא כ׳:

טור חושן משפט ס״ה:י׳, טור חושן משפט ס״ה:י״א

שו״ע חושן משפט ס״ה:י׳, שו״ע חושן משפט ס״ה:י״א

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

היה הלוה אחד וכו׳ – פסק כרשב״ג דמשנתנו וכפירוש הגמרא וההלכות:

היה המלוה אחד וכו׳ – גם זה כרשב״ג וכפירושא דגמרא:

ונפלו מיד הדיין וכו׳. בדפוס מגדל עוז כתוב מיד הסופר, אך ממה שכתב רבינו, [לקיימן], נראה דאין להטעות גירסתנו והרב ב״ח חו״מ סי׳ ס״ה אות י״ב נסתייע מגירסתנו עיין עליו.

היה הלווה אחד וכו׳ – משנה בבא מציעא א,ח:

רבן שמעון בן גמליאל אומר: אחד לוה משלשה – יחזיר ללוה, שלשה לוין מאחד – יחזיר למלוה.

פיהמ״ש שם: ומה שאמר רבן שמעון בן גמליאל, אחד לוה משלשה יחזיר ללוה, בתנאי שהיו שלשת השטרות מקויימין בבית דין, אבל אם לא היו מקויימין – לא יחזירם לשום אדם, שאנו אומרים, שמא כל אחד מהם לקח שטרו לבית דין לקיימו, ונתקבצו כולם אצל הדיין או שלוחו, ונפלו מידו, ומצאם זה שעליו שלשת החובות. וכן אמרו, שלשה לוין מאחד יחזיר למלוה, בתנאי שיהא הכתב שבהן שונה, אבל אם היו בכתב אדם אחד, יש לנו לומר, מיד הסופר נפלו, לא מיד המלוה.

מקורו בסוגיא בבא מציעא כ,ב:

רבן שמעון בן גמליאל אומר: אחד הלוה משלשה יחזיר ללוה וכו׳ – דאי סלקא דעתך דמלוין נינהו, מאי בעו גבי הדדי! דלמא לקיומינהו אזלי? דמקיימי. דלמא מידא דספרא נפיל? לא משהי איניש קיומיה בידא דספרא. שלשה שלוו מאחד יחזיר למלוה וכו׳. דאי סלקא דעתך דלוין נינהו, מאי בעו גבי הדדי! דלמא למכתבנהו אזלי? דכתיבי בתלת ידי ספרי. ודלמא לקיומינהו אזלי? מלוה מקיים שטריה, לוה לא מקיים שטריה.

פירש ר״ח:

רשב״ג אומר, אחד לוה מג׳, כגון ראובן לוה משמעון ועוד לוה מלוי ועוד מיהודה, וכתב השטר לכל אחד בפני עצמו, ונמצאו עכשיו שלשתן קשורין – ודאי פרעם הלוה ולקח השטר שעליו, ומן הלווה נפלו; וכן ג׳ שלוו מאחד ונמצאו שלשתן קשורין – ודאי מן המלוה נפלו. והוא שנמצאו מקויימים ובכתב שלשה סופרין, שאם שלשתן בכתב סופר אחד, חיישינן דלמא מן הסופר נפלו.

שמא המלוין נתנו שטריהן לסופר לקיימן ונפלו מיד הדיין – כך גורס כי״צ, ואם גירסה זו נכונה ניתן לפרשה כך: נתנו השטרות לסופר של בית דין והוא מסרם לדיין, ונפלו מן הדיין לפני שהספיקו לקיימם. נראה שאין לחוש שמא נפלו מן הסופר לפני שמסרם לדיין, כי בסתם הסופרים עומדים לפני הדיינים (הלכות סנהדרין א,ט). ואחרי שחותמים הדיינים על הקיום, אין משהים את השטר בבית דין עוד.

וראה שכך כתב גם בפיהמ״ש המובא לעיל: ״שמא כל אחד מהם לקח שטרו לבית דין לקיימו, ונתקבצו כולם אצל הדיין או שלוחו ונפלו מידו״.

משנה תורה דפוסיםמקורות וקישוריםמגדל עוזמגיד משנהמעשה רקחיד פשוטההכל

(ה) מצא שטרות קרועין ושטר חוב ביניהן, לא יחזיר. ואם יש עמהם שובר, אפילו בלא עדים, יתן שטר החוב ללווה, שאילו לא היה פרוע, לא השליכו בין שטרות קרועין, והרי יש עמו כתב שהוא פרוע:

If a person found several torn legal documents and among them a promissory note that was not torn, he should not return it. If together with these documents was a receipt for the promissory note, even if the receipt was not signed by witnesses, the promissory note should be returned to the borrower. Had it not been paid, the lender would not have placed it among torn legal documents, and moreover, there is a document stating that it was paid.

משנה תורה דפוסיםמגדל עוזמגיד משנהמשנה למלךמעשה רקחמרכבת המשנהאור שמחיד פשוטהעודהכל

מָצָא שְׁטָרוֹת קְרוּעִין וּשְׁטַר חוֹב בֵּינֵיהֶן לֹא יַחְזִיר. וְאִם יֵשׁ עִמָּהֶן שׁוֹבֵר אֲפִלּוּ בְּלֹא עֵדִים יִתֵּן שְׁטַר הַחוֹב לַלּוֶֹה. שֶׁאִלּוּ לֹא הָיָה פָּרוּעַ לֹא הִשְׁלִיכוֹ בֵּין שְׁטָרוֹת קְרוּעִים וַהֲרֵי יֵשׁ עִמּוֹ כְּתָב שֶׁהוּא פָּרוּעַ:

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

מצא שטרות וכו׳ – זה למד מהמשנה וכו׳ ואוקימתא דגמרא שם בסוף הפרק אע״פ שיש מי שלא פירשה כך ומ״מ לדברי הכל דינו של רבינו אמת:

מצא שטרות קרועים כו׳. יש לדקדק בדברי רבינו ז״ל דבגמ׳ בספ״ק דמציעא אוקמוה למתניתין דאם יש בהם סמפונות דהיינו ביד המלוה יעשה מה שבסמפונות ואותבינן לרב דאמר סמפון היוצא מתחת יד המלוה פסול ומוקמינן ליה למתני׳ בנמצא השטר בין שטרות קרועים. ולפ״ז נראה דדוקא שנמצא ביד המלוה צריך שימצא השטר בתוך שטרות הקרועים אבל כשנפל השטר ואיתרע שטר והוא ביד המוצאו אפי׳ שלא נמצא השטר בתוך השטרות הקרועים איכא למימר דיחזיר ללוה דבלאו הכי לא יחזיר לא לזה ולא לזה. א״כ מנ״ל לרבינו לומר דאפי׳ בנמצא צריך שיהא עמו שובר והשטר בתוך הקרועים ובגמ׳ לא אתמר זה אלא דסברי דמתני׳ מיירי בנמצא ביד המלוה ולפ״ז ה״ה ז״ל לא יישב קושיא זו וצ״ע:

מצא שטרות וכו׳ ואם יש עמהן שובר וכו׳. הנה ראיתי להמשנה למלך ז״ל, שהקשה דבגמרא מוכח דבנמצא השטר ביד המלוה דווקא קאמר, אבל (בנמצא) [בנפל ונמצא] כיון דאתרע אפילו שלא נמצא בין שטרות קרועים איכא למימר דיחזיר ללוה, דבלאו הכי לא יחזיר לא לזה ולא לזה, א״כ מנא ליה לרבינו לומר אפילו נמצא צריך שיהיה עמו שובר והשטר בתוך הקרועים וכו׳, ולפ״ז הרב המגיד ז״ל לא יישב קושיא זו וצ״ע ע״כ, והיא קושיא ברורה כשמש לכאורה, אך תמהתי למה הניחה בצ״ע. דהן אמת דמדברי רש״י ז״ל הכי משמע, מדפירש אמתניתין דמילי מילי קתני וכו׳, אך רבינו אינו מפרש כן, אלא דהא דאם יש עמהם סמפונות יעשה מה שבסמפונות, אכולה מתניתין קאי דמיירי במוצא מציאה, ואף לדסמיך ליה דהיינו במוצא בין שטרותיו ואינו יודע מה טיבו וכו׳, והשתא פריך לרב דקאמר סמפון היוצא מתחת ידי מלוה פסול, דהא במתניתין קתני דאפילו נפל דאתרע חזקתיה אפ״ה כשר, ומשני דמתניתין במצאו בין שטרות קרועים דמוכחא מלתא שכבר נפרע ומשו״ה לא חש ליה, משא״כ ביוצא מיד המלוה, וזו היא הבנת הרב המגיד ז״ל בפשיטות, ואין כאן שום קושי, שוב בינותי בספרים וראיתי שכן הקשה הרב לח״מ ז״ל פרק ט״ז דמלוה ולוה, ששם הביא רבינו ההיא דרב הונא דמצא שטר בין שטרותיו, והרב ב״ח ז״ל חו״מ סי׳ ס״ה על דברי הטור שפסק כדברי רבינו נדחק בזה, וכתב, דהמקשן היה סלקא דעתא דמצא בין שטרותיו קאמר, והתרצן השיב לו דאינו כן, והרואה יראה דהעיקר חסר, עד שראיתי להש״ך ז״ל שם שכתב כדברי וששתי כעל כל הון שבח להשי״ת.

מצא שטרות קרועים. עי׳ מל״מ שהניח בצ״ע. ולפי מ״ש רבנו בפרקין הי״ד לא איתרע שטר בנפילה שאם הוחזר גובה בו אלא דלכתחלה חוששין לפרעון וקנוניא, שפיר מצריך רבנו אפי׳ בנמצא שלא ביד המלוה שיהיה בין שטרות קרועין באין הסמפון מקויים עי׳ פט״ז מהל׳ מלוה ה״י.

מצא שטרות קרועין ושטר חוב ביניהן לא יחזיר ואם יש עמהן שובר וכו׳ שאילו לא היה פרוע לא השליכו בין שטרות קרועים וכו׳:
נראה מפירוש המשנה דמפרש כך מתניתין, דאם יש עמהן סמפונות יעשה מה שבסימפונות, במוצא שטרות ושובר מצא עמהן. והנה כל משכיל יראה סדר רבינו, שמתחלה כתב כל הנך שטרות, דבאין חייב מודה לא יחזיר דחיישינן לפרעון, ובהלכה ג׳ כתב דאם נתן המלוה סימן יחזיר למלוה דכיון דיהיב ביה סימנא לא איתרע בנפילתו כלל, דחזינא דחשש לשומרו ולהזיקו כחפץ שמור [עיין תומים], ובהלכה ד׳ כתב היה הלוה אחד והמלוה ג׳ אם מקויימים הם יחזיר ללוה, פירוש אף ע״ג דיהיב המלוה סימן [ועיין בשו״ע שמפרש כן], ואם לאו יחזיר למי שנתן סימן כו׳, וע״ז כתב בהלכה ה׳ מצא שטרות קרועין ושטר חוב ביניהן לא יחזיר, פירוש אף אם יהיב המלוה סימן ולא אתרע שטרא כלל בנפילתו, ואם יש עמהן שובר אפילו בלא עדים יתן שטר החוב ללוה, פירוש אף אם יהיב המלוה סימן כו׳, וזה מוכח לכל מסתכל במשנתנו דנקיט סדר הלז, דאם מצאו בחפיסה כו׳ כל דיני סימן, ואחר כך נקיט כללא ואמר, ואם יש עמהן סמפונות יעשה מה שבסמפונות היינו אפילו יהיב המלוה סימן דלא איתרע הך שטרא כלל, ופריך הגמרא שפיר על רב דאמר סמפון היוצא מת״י מלוה פסול, א״כ הכא ביהיב ביה המלוה סימנא אמאי יעשה מה שבסמפונות, ועיין או״ת שנדחק בזה, ולענ״ד פשוט כמוש״כ, וממה שנתהפך סדור הדינים בשו״ע נתעלם מהם תמצית ההלכה יעו״ש ודוק:

מצא שטרות קרועין וכו׳ – משנה בבא מציעא א,ח:

מצא שטר בין שטרותיו, ואינו ידוע מה טיבו – יהא מונח עד שיבוא אליהו. אם יש עמהם סימפון – יעשה מה שבסימפון.

פיהמ״ש שם: וסמפון – דברים כתובים בנייר עם כל השטרות, יעשה באותן השטרות כפי האמור באותו הנייר הכתוב שמצא עם השטרות. ובתנאי שהיו השטרות הללו בין שטרות קרועים, או שנמצאו עם שטרות ביד שליש. ואע״פ שלא היה אותו הנייר קשור עם השטרות – יעשה כמו שכתוב בו, מפני שהוא ביד שליש וגם השטרות ביד שליש...

בבא מציעא כ,ב – כא,א:

אמר רב ירמיה בר אבא אמר רב: סמפון היוצא מתחת ידי מלוה, אף על פי שכתוב בכתב ידו – אינו אלא כמשחק, ופסול. לא מבעיא כתוב בכתב יד סופר, דאיכא למימר ספרא אתרמי ליה וכתב, אלא אפילו כתוב בכתב ידו – פסול, סבר דלמא מתרמי ואתי בין השמשות, וקא פרע לי, דאי לא יהיבנא ליה – לא יהיב לי זוזי, אכתוב אנא, דכי אייתי לי זוזי – אתן ליה. תנן: אם יש עמהן סמפונות – יעשה מה שבסמפונות! כדאמר רב ספרא, שנמצא בין שטרות קרועין, הכא נמי, שמצאו בין שטרות קרועין... תא שמע: שבועה שלא פקדנו אבא ושלא אמר לנו אבא ושלא מצאנו בין שטרותיו של אבא ששטר זה פרוע. אמר רב ספרא: שנמצא בין שטרות קרועין. תא שמע: סמפון שיש עליו עדים – יתקיים בחותמיו! אימא: יתקיים מחותמיו, דשיילינן להו לסהדי אי פרוע, אי לא פרוע. תא שמע: סמפון שיש עליו עדים – כשר. מאי עדים – עדי קיום. הכי נמי מסתברא, מדקתני סיפא: ושאין עליו עדים – פסול. מאי אין עליו עדים? אילימא דליכא עלויה עדים כלל – צריכא למימר דפסול?! אלא לאו – עדי קיום.

פירש ר״ח:

פירוש סמפון – שובר או תנאים. אמר ר׳ ירמיה בר אבא אמר ר׳ יוחנן, סמפון היוצא מתחת ידי מלוה, אע״פ שכתוב בכתב ידו, אינו אלא כמשחק ופסול. וכל מה דאקשינן עליה, פריק – כגון שנמצא בין שטרותיו קרועין.

תא שמע: שבועה שלא פקדנו אבא, ושלא אמר לנו אבא, ושלא מצינו בשטרותיו ששטר זה פרוע. אמר רב ספרא, כגון שנמצא זה השטר חוב בין שטרותיו קרועין, דמוכחא מילתא דאי לאו דפריען, לא הוה יהיב ליה בהדי שטרותיו קרועין, אבל בסמפון לבדו – לא. תא שמע: סמפון שיש עליו עדים יתקיים בחותמיו. ופריק: אימא – יתקיים מחותמיו, דשאלינן לסהדי דחתימי: חזיתון דפרעיה קמייכו אי לא.

הגמרא מדברת על מקרה שהמלווה מצא שטר שלם בין שטרותיו הקרועים עם שובר, אל לו לגבות בשטר הזה כי מוכח שהוא פרוע. מעתה קל וחומר שטר שנמצא על ידי אדם סתם ברחוב בין שטרות קרועים עם שובר בודאי שהוא שייך ללווה.

הלכה זו פסקה רבינו גם בהלכות מלוה ולווה טז,ט-י. ראה מה שביארתי שם והשלם לכאן.

משנה תורה דפוסיםמגדל עוזמגיד משנהמשנה למלךמעשה רקחמרכבת המשנהאור שמחיד פשוטההכל

(ו) מצא גיטי נשים, בזמן שהבעל מודה, יתן^א לאשה, אין הבעל מודה, אם נתנה האשה סימן מובהק, יינתן לה, ואם לאו, לא יחזיר לא לזה ולא לזה. אמר הבעל, מידי נפל, ונתן סימניו, והאשה אמרה^ב, מידי נפל, ונתנה סימניו, יינתן לה. והוא שתתן סימן מובהק, כגון שאמרה, נקב יש בו^ג בצד אות פלונית, שאילו לא הגיע לידה לא היתה יודעת:

The following rules apply when a person finds a bill of divorce. If the husband acknowledges divorcing his wife, the document should be returned to the woman. If the husband does not acknowledge divorcing his wife, but the woman identifies the bill of divorce with a distinctive mark, it should be given her. If she cannot, it should not be returned to either of them.
If the husband claims that it fell from his hand, and he was able to identify it with marks, and the wife claims that it fell from her hand, and she was also able to identify it with marks, it should be given to her, provided she mentions a distinctive mark - e.g., there is a hole in the parchment next to a particular letter. The rationale is had the bill of divorce not reached her hand, she would not know of this matter.

א. ד (גם פ, ק): יחזיר. וכ״ה בגמ׳ בבא מציעא יח:, אך בעמ׳ הקודם שם: אמר תנו נותנין.

ב. ב1, ת2-1: אומרת. וכך ד (גם פ, ק).

ג. בד׳ (גם פ) לית. אך בגמ׳ בבא מציעא יח: ישנו.

משנה תורה דפוסיםמקורות וקישוריםראב״דמגדל עוזמגיד משנהמעשה רקחמרכבת המשנהאבן האזליד פשוטהעודהכל

מָצָא גִּטֵּי נָשִׁים בִּזְמַן שֶׁהַבַּעַל מוֹדֶה יַחְזִיר לָאִשָּׁה. אֵין הַבַּעַל מוֹדֶה אִם נָתְנָה הָאִשָּׁה סִימָן מֻבְהָק יִנָּתֵן לָהּ וְאִם לָאו לֹא יַחְזִיר לֹא לָזֶה וְלֹא לָזֶה. אָמַר הַבַּעַל מִיָּדִי נָפַל וְנָתַן סִימָנָיו וְהָאִשָּׁה אוֹמֶרֶת מִיָּדִי נָפַל וְנָתְנָה סִימָנָיו יִנָּתֵן לָהּ. וְהוּא שֶׁתִּתֵּן סִימָן מֻבְהָק כְּגוֹן שֶׁאָמְרָה נֶקֶב יֵשׁ בְּצַד אוֹת פְּלוֹנִית. שֶׁאִלּוּ לֹא הִגִּיעַ לְיָדָהּ לֹא הָיְתָה יוֹדַעַת:

בבלי גיטין כ״ז., בבלי בבא מציעא י״ח:, בבלי בבא מציעא כ״ח.

טור אבן העזר קנ״ג:א׳

שו״ע אבן העזר קנ״ג:א׳

מצא גיטי נשים בזמן שהבעל מודה יתן לאשה – א״א תמה אני היכי פסקה למלתיה, דהא בעינא לאלתר אי נמי בשלא הוחזקו שני יוסף בן שמעון ומקום שאין השיירות מצויות כדכתב בהלכות הרב ז״ל.

מצא גיטי נשים בזמן שהבעל מודה וכו׳ עד לא לזה ולא לזה: כתב הראב״ד ז״ל פסקה למילתא וכו׳:

ואני אומר מ״ש כאן הוא לשון הברייתא במצא גט אשה בשוק שהיא הלכה פסוקה תדע דהא מהדר עלה בלשון גופא לברורה שפיר אבל פסקא דמלתא שכתב כאן הראב״ד וחלוקיהן כאשר הן בהלכות הרב אלפס ז״ל הם שמביא גט ואבד ממנו וכולם הנם כתובים לרבינו משה ז״ל וגם הראב״ד ז״ל כתב עליו שם השגות ואני הצלתיו מידו כיד אלהי עלי לטובה וביארתי כל דבריו ביאור יפה וכדעת רבינו יצחק אלפס ז״ל פ׳ כל הגט וגם ס״פ קמא דמציעא כן חיבר משנת המביא גט ואבד ממנו בחלוקי השיירות מצויות והוחזקו שני יוסף בן שמעון ומציאה דלאחר זמן או לאלתר וסוף דעתו להחמיר כיון דלא איפסקא בה הלכתא בהדיא ואח״כ הביא הברייתא כפשוטה ואותו הדרך דרך ר״מ ז״ל ולגלות לך שהם שני ענינים כתב אותה דנפילה מיד המביא פי״ג דהל׳ גירושין וזאת דמציאה בכאן דומה בדומה ולהראות שהם רחוקות זו מזו:

(ו-ט) אמר הבעל מידי נפל עד זה האחרון קנה כמו שיתבאר. פ״ק דמציעא (דף י״ט) והביאור פ״ט דהלכות זכייה ומתנה:

מצא גיטי נשים וכו׳ – כתב הר״א ז״ל א״א תמה אני היכי פסקה למילתא דהא בעינן לאלתר אי נמי בשלא הוחזקו שני יוסף בן שמעון ומקום שאין השיירות מצויות כדכתוב בהלכות הרב ז״ל. ונ״ל שרבינו ז״ל סומך במה שכתב בדינין אלו בפרק שלישי מהלכות גירושין ושם ביאר בארוכה ומה שנראה לו מענין פסול הגט והכשרו אבל כאן לא בא להודיענו אלא בזמן שהגט כשר אם ינתן לו או לה וזה פשוט וברייתא היא פרק שנים אוחזין (ב״מ דף י״א):

מצא גיטי נשים וכו׳. דין זה אין ההבנה כפשוטו אלא ע״פ מה שכתב פ״ג דהלכות גירושין דין ט׳ י׳ ודברי הרב המגיד ז״ל שם, ופרטי הסימנין שהזכיר רבינו כבר הם מפורשים לעיל פרק י״ג.

מצא גיטי נשים. עי׳ השגות ותמצא יישוב בפ״ג מהל׳ גירושין ה״י.

מצא גיטי נשים בזמן שהבעל מודה יחזיר לאשה אין הבעל מודה אם נתנה האשה סימן מובהק ינתן לה ואם לאו לא יחזיר לא לזה ולא לזה אמר הבעל מידי נפל ונתן סימניו והאשה אומרת מידי נפל ונתנה סימניו ינתן לה והוא שתתן סימן מובהק כגון שאמרה נקב יש בצד אות פלונית שאילו לא הגיע לידה לא היתה יודעת היא.
השגת הראב״ד: מצא גיטי נשים וכו׳. א״א תמה אני היכי פסקא למילתא דהא בעינן לאלתר אי נמי בשלא הוחזקו ב׳ יוסף בן שמעון ומקום שאין השיירות מצויות ככתוב בהלכות הרב ז״ל עכ״ל.
כתב המ״מ וז״ל ונראה לי שרבינו ז״ל סומך במש״כ בדינים אלו בפ״ג מה׳ גירושין ושם ביאר בארוכה מה שנראה לו מענין פסול הגט והכשרו, אבל כאן לא בא להודיענו אלא בזמן שהגט כשר אם ינתן לו או לה עכ״ל, ולדעתי אין בזה כדי ליישב דברי הרמב״ם דלא הו״ל לסתום דאם הבעל מודה יחזיר לאשה והיה לו לכתוב שהוא באופן שנתבאר בה׳ גירושין.
והנראה בזה דהתוס׳ הקשו במה דפריך בגמ׳ הא אמר תנו נותנין דמנלן דהא דקתני ונמלך היינו לאפוקי אם גרשה מקודם דמחזירין לה לראיה ותירצו דמדלא קתני ולא נתנן וקתני ונמלך משמע דאם רוצה עכשיו ליתן יכול ליתן, ובמה דרמי ר׳ זירא אברייתא דקתני בזמן שהבעל מודה יחזיר לאשה הקשו ג״כ בתוס׳ דדילמא יחזיר לאשה לראיה בעלמא, ותירצו דבאמת אינו נאמן שכבר נתגרשה ומה דתניא יחזיר לאשה היינו שתתגרש בחזרה זו, אבל מדברי הרמב״ם לא משמע כן דא״כ הו״ל לפרש שצריך דוקא שיתנו בפני עדי מסירה ובתורת גירושין בשליחות הבעל ופשטא דיחזיר לאשה משמע דהוא בתורת שהוא שלה, וגם בלשון הברייתא קשה לפרש כן.
לכן נראה דאף דקיי״ל דבעל שאמר גירשתי את אשתי אינו נאמן היינו בדליכא גט אבל היכי דאיכא גט דמסייע כו״ע מודו דנאמן, ומצאתי שכתב כן בתורת חיים, ויש להוכיח כן ממה דפריך הגמ׳ בגיטין דס״ד וליהימניה לבעל דאמר רחב״א אר״י בעל שאמר גירשתי את אשתי נאמן, וקשה מאי פריך בפשיטות הא קיי״ל דחוששין ואינו נאמן, וע״כ דהיכי דאיכא גט דמסייע הכל מודים דנאמן, ולכן פריך דלזמן מרובה מנלן שזהו הגט שאבד, ויש לומר עוד דמה דקיי״ל דחוששין ולא מהני מה דבידו לגרשה הא כתב הרמב״ם משום דשמא יתכוין לקלקלה או בגט בטל גירשה, וזהו כשאומר סתם גירשתי דשייך לומר בגט בטל גירשה, וכן שייך לומר דיתכוין לקלקלה, אבל כששניהם מודים שהגט שהוא בפנינו כבר נתן הבעל לאשה לא שייך חשש זה, וכן בגיטין דס״ד לא שייך חשש זה וממילא דכ״ז כשאנו יודעים שזה הגט הנמצא הוא שלהם.
ולפי״ז נראה לפי״מ דפסק הרמב״ם בפ״ג מה׳ גירושין לענין פלוגתא דרבה ור׳ זירא אי בשיירות מצויות לבד לא יחזיר או דבעינן נמי הוחזקו דמחלק הרמב״ם דבשיירות מצויות מיקרי לאלתר כל שלא שהא אדם שם, ובהוחזקו מיקרי לאלתר כל שלא עבר אדם שם, וכתב המ״מ דפסק כר׳ זירא רק לחומרא, ולכן בהך ספיקא אם לאלתר הוא כל שלא שהא או לא עבר, פסק דבשיירות מצויות ולא הוחזקו דלרבה כשר ולא מחמרינן לומר דעבר ולא שהא הוי לזמן מרובה.
והנה התוס׳ בד״ה והוא שהוחזקו הקשו במה דמוכח דבאין שיירות מצויות אפי׳ הוחזקו מחזירין דמ״ט יחזיר לאשה כיון ששני יוסף בן שמעון בעיר, ותירצו דכיון שאנו יודעין שזה אבד גט כאן אין לחוש שגם האחר אבד כיון שאין שיירות מצויות, וזה בברייתא דקתני המביא גט ואבד הימנו, אבל במתני׳ דדייקינן אם אמר תנו נותנים הא לא הוזכר שאנו יודעים שאבד, וצ״ל בכונתם דכיון שמפרשים הא דאם אמר תנו נותנים היינו שהוא רוצה לגרשה עכשיו, ועל זה נאמן הבעל לומר שכתב גט ואבד ממנו דדוקא למפרע אינו נאמן לומר שכבר גירשה, אבל על להבא נאמן כיון שבידו לגרשה, אכן בברייתא דבזמן שהבעל מודה דג״כ אמרינן הכי, וכבר כתבתי דיחזיר לאשה משמע דנאמן שכבר גירשה דבמתני׳ דהוא רק מדיוקא דתנן ונמלך אפשר לומר כפירוש התוס׳, אבל לשון יחזיר לאשה לא משמע דהוא ע״מ לגרשה, וא״כ יקשה איך אפשר לאוקמי כשהוחזקו ומ״מ בעינן שיירות מצויות, ועוד דבאמת גם במתני׳ קשה דאף דלדין גירושין יש לומר דהבעל נאמן כיון שבידו לגרשה, מ״מ בדין מוצא אבדה כיון שהוחזקו שני יוסף בן שמעון מהיכי תיתי יאמין המוצא לזה שמא הוא של אחר שכתב גט לאשתו.
ומצאתי בש״מ שהריטב״א הקשה וז״ל ק״ל כל היכי דהוחזקו ואין שיירות מצויות מנלן למתלי בהאי טפי מהאי, בשלמא המביא גט כיון דהוחזק זה השליח שעבר בדרך הזה והאחר לא הוחזק בדרך זה ניחא, אבל כשלא ראינו לאחד מהם שעבר כאן יותר מחבירו מאי איכא למימר, תירץ מורנו דה״נ בשהוחזק בדרך זה (א׳ מהם) שעברו שם איש ואשתו וכו׳ עכ״ל, ונמצא דמה דמוקי רבה ור׳ זירא מתני׳ דדייקינן דאמר תנו נותנין וברייתא דבזמן שהבעל מודה דמיירי במקום שאין השיירות מצויות הוא כדי לאוקמי אפי׳ כשראינו הבעל ואשתו שהלכו בדרך הזה, דאז מצי מיירי בהוחזקו, אבל בסתמא לא מצי מיירי כלל בהוחזקו, ונראה דהרמב״ם אין צריך לפרש כלל דמיירי בשלא הוחזקו שני יוסף בן שמעון, דכיון דאמר בזמן שהבעל מודה מוכח דהוא רק בעל אחד ואין ספק אלא בינו לבין אשתו, דבסתמא לא מיירי שראינו שהלכו בדרך הזה, וא״כ כל הקושיא הוא רק למה לא התנה הרמב״ם דלא היו שיירות מצויות כיון דפסק בה׳ גירושין דבשיירות מצויות ולא הוחזקו ג״כ פסול לגרש בו אם לא מצאו לאלתר.
ובזה שפיר נוכל לומר דכיון דמעיקר הדין היה צריך להיות הבעל נאמן שאמר גירשתי את אשתי הואיל ובידו לגרשה, ורק דקיי״ל כמ״ד חוש לה ולא הוי אלא חששא בעלמא, ולכן בזה לא מחמרינן כר׳ זירא דשיירות מצויות מהני למיחש אפילו בלא הוחזקו, וכמו שכ׳ המ״מ לענין לא עבר אדם שם ושפיר יחזיר לאשה אפי׳ בשיירות מצויות, ומיושב שיטת הרמב״ם שכתב יחזיר לאשה ולא התנה שיהיה לאלתר או שאין שיירות מצויות וכנ״ל:

מצא גיטי נשים וכו׳ – משנה בבא מציעא א,ז:

מצא גטי נשים, ושחרורי עבדים, דיאתיקי, מתנה, ושוברין, הרי זה לא יחזיר, שאני אומר כתובין היו ונמלך שלא ליתנן.

פיהמ״ש שם: ... ואמרו כתובין היו ונמלך שלא ליתנן שמשמע שאם אמר הכותבן: תנו – נותנין, אין זה אלא בשכיב מרע שיש לו לחזור בדבריו ומתנתו ויעבירם מאדם לאדם ובתרא זכי. אבל דיני הגטין אם נפלו כבר נתבאר זה בפרק השלישי דגטין.

בבא מציעא יח,א-ב:

טעמא דנמלך שלא לתנן, הא אמר תנו – נותנין, ואפילו בזמן מרובה. ורמינהו: המביא גט ואבד הימנו – מצאו לאלתר כשר, אם לאו – פסול. אמר רבה: לא קשיא, כאן במקום שהשיירות מצויות, כאן במקום שאין השיירות מצויות. ואפילו במקום שהשיירות מצויות והוא שהוחזקו שני יוסף בן שמעון בעיר אחת... עבד רבה עובדא בההוא גיטא דאשתכח בי כיתנא דפומבדיתא כשמעתיה...

רבי זירא רמי מתניתין אברייתא ומשני. תנן: המביא גט ואבד הימנו, מצאו לאלתר – כשר, ואם לאו – פסול. ורמינהי: מצא גט אשה בשוק, בזמן שהבעל מודה – יחזיר לאשה, אין הבעל מודה – לא יחזיר לא לזה ולא לזה. קתני מיהת: בזמן שהבעל מודה – יחזיר לאשה, ואפילו לזמן מרובה! ומשני: כאן במקום שהשיירות מצויות, וכאן במקום שאין השיירות מצויות. איכא דאמרי: והוא שהוחזקו (שני יוסף בן שמעון) דלא נהדר, והיינו דרבה. איכא דאמרי: אף על גב דלא הוחזקו לא נהדר, ופליגא דרבה... רבי ירמיה אמר: כגון דקא אמרי עדים, ״מעולם לא חתמנו אלא על גט אחד של יוסף בן שמעון״. אי הכי, מאי למימרא? מהו דתימא, ליחוש דלמא אתרמי שמא כשמא, ועדים כעדים – קא משמע לן. רב אשי אמר: כגון דקא אמר, ״נקב יש בו בצד אות פלונית״. ודוקא בצד אות פלונית, אבל נקב בעלמא – לא. רב אשי מספקא ליה – סימנים, אי דאורייתא אי דרבנן.

פירש ר״ח:

ר׳ זירא רמי מתניתין אברייתא ומשני. תנן: המביא גט ואבד ממנו וכו׳, דברים פשוטים הם. מיהו איצטרכינן לברורי דכרבי זירא מסתברא וכלישנא בתרא, דתני איכא דאמרי, אע״ג דלא הוחזקו שני יוסף בן שמעון בעיר אחת – לא נהדר. ופליגא דרבא. מדחזינן מתניתין דפשיט מינה רבא, כל מקום שלא הוחזקו שני יוסף בן שמעון בעיר אחת – יחזיר, ועבד עובדא וסמך אהא דתני כל מעשה בית דין הרי זה יחזיר. ולא סלקא שמעתא כטעמא דרבא, אלא אוקמא ר׳ ירמיה, כגון דאמרי עדים, מעולם לא חתמנו אלא על גט אחד של יוסף בן שמעון וכו׳. ורב אשי דהוא בתרא, אוקמא כגון דאמרי עדים, נקב יש בו בצד אות פלוני, שהוא סימן מובהק, אבל נקב בעלמא – לא, מכלל דשינויא דרבא לא שינויא דסמכא הוא. ואע״ג דעבד עובדא כשמעתיה, איהו הוא דעבד, ואחריני לא עבדו כוותיה. וכי האי גוונא – לחומרא עבדינן.

אין הבעל מודה... ינתן לה – כלומר, אין הבעל מודה שנתן לה את הגט, אבל אינו מתייחס לשאלה איך אבד הגט. רבינו משווה מקרה זה למקרה שהבעל טוען שמידו נפל הגט ועדיין לא נתנו לה, ופשוט הוא. וכן פסק הרי״ף, ראה בסמוך.

אמר הבעל מידי נפל וכו׳ – בבא מציעא כח,א:

הוא אומר סימני הגט והיא אומרת סימני הגט – ינתן לה. במאי? אילימא במדת ארכו ורחבו – דלמא בהדי דנקיט ליה חזיתיה! אלא ״נקב יש בו בצד אות פלוני״.

כתב ר״ח:

אשתו אומרת, ״זה הגט נתנו לי בעלי ונפל ממני״, ואמרה [סימניו], והבעל אמר סימניו וטוען כי ״לא נתתיו לה עדיין״ – ינתן לה, והוא שנותנת סימנין מובהקין, כגון – נקב יש בו בצד אות פלוני. שמע מינה, דבסימן מובהק שרינן אשת איש דהיא איסורא, וכל שכן ממונא.

כתב הרי״ף (רמז רעב):

תנו רבנן: מצא גט אשה בשוק, בזמן שהבעל מודה – יחזיר לאשה, אין הבעל מודה – לא יחזיר לא לזה ולא לזה. והני מילי היכא דלא נתנה האשה סימני הגט, אבל היכא דנתנה האשה סימני הגט, אע״פ שאין הבעל מודה – יחזיר לאשה, כדאמרינן לקמן: היא אומרת סימני הגט והוא אומר סימני הגט – ינתן לה.

שאילו לא הגיע לידיה לא היתה יודעת – השווה הלכות גירושין ג,יא:

היה לעדים בגט סימן מובהק, כגון שאמרו, ״נקב יש בצד אות פלונית״, או שאמרו, ״מעולם לא חתמנו על גט אחר שיש בו שמות כשמות אילו״ – הרי זה בחזקתו ותתגרש בו, ואע״פ שמצאו אחר זמן מרובה ובמקום שהשיירות מצויות והוחזקו שם שנים ששמותיהן שוין.

ראה שם הלכה ט-י-יא ביארתי באורך את שיטת רבינו שהיא כהבנתו בשיטת הרי״ף, ולא כטענת הראב״ד כאן שרבינו פסק שלא כמותו.

משנה תורה דפוסיםמקורות וקישוריםראב״דמגדל עוזמגיד משנהמעשה רקחמרכבת המשנהאבן האזליד פשוטההכל

(ז) הוא אומר סימני החוט שקשר בו הגט, והיא אומרת סימני החוט, יינתן לה. והוא^א שתאמר סימן מובהק, כגון מידת אורך החוט^ב, אבל אם אמרה אדום או שחור הוא, אין זה סימן מובהק. הוא אומר, בחמת היה מונח, והיא אומרת, בחמת היה מונח, יינתן לו, שאין זה סימן מובהק:

If the husband identifies a bill of divorce by describing the signs of the string with which it was tied, and his wife provides the same description, it should be given to her, provided she provides a distinctive mark - the measure of the length of the string. If, however, she merely states that it was red or black, this is not considered a distinctive mark.
If the husband identifies a bill of divorce by stating that it was held in a leather container, and his wife provides the same description, it should be given to him, because this is not considered a distinctive mark.

א. כך ב1, ת2-1. א: והיא.

ב. ד (מ׳מידת׳): אורך מדת החוט. שינוי לשון לגריעותא. בב1 נוסף: שקשר בו הגט.

משנה תורה דפוסיםמקורות וקישוריםמגדל עוזמגיד משנהיד פשוטהעודהכל

הוּא אוֹמֵר סִימָנֵי הַחוּט שֶׁקָּשַׁר בּוֹ הַגֵּט וְהִיא אוֹמֶרֶת סִימָנֵי הַחוּט יִנָּתֵן לָהּ. וְהוּא שֶׁתֹּאמַר סִימָן מֻבְהָק כְּגוֹן אֹרֶךְ מִדַּת הַחוּט. אֲבָל אִם אָמְרָה אָדֹם אוֹ שָׁחוֹר הוּא אֵין זֶה סִימָן מֻבְהָק. הוּא אוֹמֵר בְּחֵמֶת הָיָה מֻנָּח וְהִיא אוֹמֶרֶת בְּחֵמֶת הָיָה מֻנָּח יִנָּתֵן לוֹ שֶׁאֵין זֶה סִימָן מֻבְהָק:

בבלי בבא מציעא כ״ח.

טור אבן העזר קנ״ג:א׳

שו״ע אבן העזר קנ״ג:א׳

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ו]

הוא אומר סימני החוט וכו׳ – פרק אלו מציאות (בבא מציעא כ״ח):

הוא אומר סימני החוט וכו׳ – בבא מציעא כח,א (עם פירש״י):

הוא אומר סימני החוט (שהגט קשור בו) והיא אומרת סימני החוט – ינתן לה. במאי? אילימא בחיורא ובסומקא – ודלמא בהדי דנקיט ליה חזיתיה? אלא, במדת ארכו. הוא אומר, ״בחפיסה״ (מצאת אותו) והיא אומרת, ״בחפיסה״ – ינתן לו, מאי טעמא, מידע ידעה דכל מה דאית ליה – בחפיסה הוא דמנח ליה.

לפנינו בגמרא: חיורא וסומקא = לבן ואדום, אבל רבינו מעתיק: אדום או שחור. ושמא בא לפרש שלא נטעה לחשוב דווקא לבן ואדום לא ינתן לה, כי יתכן שהיא ראתה מרחוק ואפילו ממרחק אין זה שכיח לטעות בין צבע הנוטה ללבן לצבע עמוק כגון שחור או אדום, ולפיכך אין זה סימן טוב, כי יתכן שהיא ראתה אותו בידי בעלה וניחשה את הגוון המדויק. אבל בין שני צבעים עמוקים, כגון אדום ושחור, יש שלא ניתן להבחין בראייה חטופה מרחוק, והיה עולה על הדעת שאם היא כיוונה את הצבע הנכון בין הצבעים העמוקים יש בכך משום הוכחה שהיה תחת ידה והסתכלה בו מקרוב. לפיכך משמיענו כי אין בצבע משום סימן מכל מקום.

בחמת היה מונח... ינתן לו – הריטב״א (כח,א, ד״ה הוא אומר) מוסיף ביאור:

ואם תאמר: איהו נמי נימא דמידע ידע דבחפיסה מנחא מאי דאית לה, ולא יחזיר לא לזה ולא לזה, כדאמרינן גבי סימנין וסימנין?

ויש לומר, דליכא למימר הכי, דהא איהו לא הוה מסיק אדעתיה שתניח גיטה בחפיסה, שהרי צריכה לו להנשא בו, ועבדא ליה שמירה מעולה.

משנה תורה דפוסיםמקורות וקישוריםמגדל עוזמגיד משנהיד פשוטההכל

(ח) מצא גט שחרור, בזמן שהרב מודה, יחזיר לעבד, אין הרב מודה, לא יחזיר לא לזה ולא לזה.

When a person finds a legal document freeing a Canaanite servant, he should return it to the servant if the master acknowledges having given it. If the master does not acknowledge having given it, the finder should not return it to either of them.

משנה תורה דפוסיםמקורות וקישוריםמגדל עוזמגיד משנהמעשה רקחיד פשוטהעודהכל

מָצָא גֵּט שִׁחְרוּר בִּזְמַן שֶׁהָרַב מוֹדֶה יַחְזִיר לָעֶבֶד. אֵין הָרַב מוֹדֶה לֹא יַחְזִיר לֹא לָזֶה וְלֹא לָזֶה:

בבלי בבא מציעא י״ט.

טור חושן משפט ס״ה:י״ג

שו״ע חושן משפט ס״ה:י״ג

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ו]

מצא גט שחרור וכו׳ – ברייתא שם (דף י״ט) והטעם בגט אשה ובגט שחרור שמחזירין כשהבעל מודה אמר בגמרא דאמר להו [אייתי ראיה] אימת מטו גיטי לידייכו והא דלא אמר הכי בשטרי דעלמא מפורש שם:

מצא גט שחרור וכו׳. עיין מה שכתב הרב המגיד ז״ל, דאמר להו אימת, צריך לומר, דאמר להו אייתו ראיה אימת, כמו שאיתא בגמרא.

(ח-י) מצא גט שחרור וכו׳ – משנה בבא מציעא א,ז:

מצא גטי נשים, ושחרורי עבדים, דיאתיקי, מתנה, ושוברין, הרי זה לא יחזיר, שאני אומר, כתובין היו ונמלך שלא ליתנן.

פיהמ״ש שם: דיאתיקי – מילה מורכבת, ופירוט ענינה – דא תהא למיקם ולהיות, והוא שטר שמקנה לו בו רכוש או קרקע או איזה דבר מן הדברים הנהוגים בין בני אדם מן התנאים וההתחייבויות. ושוברין – שטרי זיכוי. ואמרו כתובין היו ונמלך שלא ליתנן, שמשמע שאם אמר הכותבן ״תנו״ – נותנין, אין זה אלא בשכיב מרע שיש לו לחזור בדבריו ומתנתו, ויעבירם מאדם לאדם, ובתרא זכי. אבל דיני הגטין אם נפלו, כבר נתבאר זה בפרק השלישי דגטין.

בבא מציעא יט,א-ב (עם פירש״י):

שחרורי עבדים וכו׳. תנו רבנן: מצא שטר שחרור בשוק, בזמן שהרב מודה – יחזיר לעבד, אין הרב מודה – לא יחזיר לא לזה ולא לזה. בזמן שהרב מודה מיהא – יחזיר לעבד, ואמאי? ניחוש שמא כתב ליתן לו בניסן, ולא נתן לו עד תשרי, ואזל עבדא וקנה נכסין מניסן ועד תשרי, ואזיל הרב וזבנינהו, ומפיק ליה לשחרור דכתב בניסן, וקא טריף לקוחות שלא כדין. הניחא למאן דאמר (פלוגתא בפרק קמא דגיטין (יב,ב)), זכות הוא לעבד שיוצא מתחת רבו לחירות (טובה היא אצלו שמתירו בקהל, וכיון דזכות הוא – איכא לתרוצי דמשעה שנכתב זוכה בשחרור, דלכי מטא שטר גט לידיה, נעשה בן חורין למפרע, משעת חתימה), וכאביי, דאמר עדיו בחתומיו זכין ליה – שפיר. אלא למאן דאמר חוב הוא לעבד שיוצא מתחת יד רבו לחירות (חובתו הוא שיוצא מתחת רבו, כלומר, הפסד הוא לו, שאם עבד כהן הוא – פוסלו מן התרומה, ואם של ישראל – אוסרו בשפחה כנענית, דזילא ליה, ושכיחא ליה, ופריצא ליה), מאי איכא למימר (דהשתא ליכא למימר עדיו בחתומיו חבין לו, דאין חבין לאדם שלא בפניו)? דכי אתי למטרף אמרינן ליה, אייתי ראיה אימת מטא שחרור לידך.

דייתיקי מתנה וכו׳ [לא יחזיר שאני אומר כתובין היו ונמלך שלא ליתנן]. תנו רבנן: איזו היא דייתיקי? דא תהא למיקם ולהיות... טעמא דלא אמר תנו, הא אמר תנו – נותנין (אמתניתין פריך, דתלי טעמא בשאני אומר נמלך עליהם שלא לתנן). ורמינהו: מצא דייתקאות, אפותיקאות (שעשה לו שדה אפותיקי למלוה על פה, שהיתה לו עליו מלוה ישנה) ומתנות, אף על פי ששניהם מודין – לא יחזיר לא לזה ולא לזה (שמא כתבה לזה ולא מסר לו, ולא זכה בקרקע, וחזר וכתב לאחר ומסר לו השטר, וזכה בו, ובא לחזור בו מן השני, ורוצה לתת לראשון, וחפץ שימסרו לו שטר זה שיוציאנה בבית דין, ונמצא זמן שטר של זה קודם לשטרו של שני, ויוציאנה מידו בדין)! אמר רבי אבא בר ממל: לא קשיא, הא בבריא והא בשכיב מרע...

מתקיף לה רב זביד: והא אידי ואידי דייתקאות קא תני! אלא אמר רב זביד: הא והא בשכיב מרע, ולא קשיא, הא ביה (שעדיין הוא קיים, ואמר תנו לזה), והא בבריה (שמת מחליו, וזה בנו אומר החזירהו). מתניתין דקא אמר תנו נותנין – בדידיה, דבר מהדר הוא (ממתנה זו, אם חזר בו לאחר שיצאו שני שטרות בבית דין – יזכה האחרון). דאמרינן אי נמי יהבה (שוב) לאיניש אחרינא (במתנת בריא) – לית בה פסידא (לההוא בתרא בהאי שטרא דמהדרינא ליה להאי), דקמא ובתרא – בתרא זכי, דהא הדר ביה מקמא. כי קא תני בברייתא אף על פי ששניהם מודים – לא יחזיר לא לזה ולא לזה – בבריה. דאמרינן דלמא כתב אבוה להאי, ואמליך ולא יהביה ניהליה. ובתר אבוה כתב איהו (הבן) לאיניש אחרינא, ויהבה ליה. והשתא קא הדר ביה מההוא. סבר, מהדר לא מצינא הדרנא בי, אימר להו דאבא יהבה ליה להאי, ונתבו ליה כתביה וניזיל ונפיק מיניה – דהוא זכי (שיהא שטרו קודם, דכיון דמת אביו מחליו, זכה משנתנה לו), ונפלוג בהדיה (אחלוק עמו בקנוניא זו). הלכך אמרינן ליה אנן: האי כתבא לא יהבינן ליה להאי, דדלמא מכתב כתביה אבוה, מיהב לא יהבה ליה, ויהבתיה את לאיניש אחרינא וקא הדרת ביה. אלא אי קושטא קא אמרת דיהב ליה אבוך – זיל את השתא כתיב ליה שטרא אחרינא, דאי נמי לא יהבה ליה אבוה וכתבתיה את לאיניש אחרינא – לית בה פסידא, דקמא ובתרא – קמא זכי (מאחר ששני השטרות יצאו משמך, הקודם זכה, שמתנת בריא הם, והשתא דאוקימנא טעמא דלא יחזיר משום דלמא כתבה להאי, ואמליך ולא יהבה ליה, והדר כתבה לאיניש אחרינא – ליכא למרמי אמתנות, ולא תידוק מתניתין גבי מתנות הא אמר תנו נותנין, דכי נמי אמר תנו – שייך למימר טעמא דלא יחזיר, משום שאני אומר, כתובין היו ונמלך עליהן שלא ליתנן, והדר כתבה לאיניש אחרינא, וגבי דייתקאות, על כרחך אם אמר תנו – נותנין אם הוא קיים, דהא תלה תנא דידן טעמא משום שאני אומר נמלך עליהן שלא ליתנן, ואי נמי הכי הוה דנמלך השתא, אם אמר תנו – נותנין, דליכא למיחש למידי, והכי קאמר: מצא דייתיקי או מתנה לא יחזיר, שאני אומר כו׳, והיכא דאמר תנו, [אי] שייך למימר לא יחזיר, משום טעמא דשאני אומר, כגון מתנת בריא או בשכיב מרע ומת ובריה קאמר תנו – שמעינן ממתניתין דלא יחזיר, ולא דייקינן האמר תנו נותנין, והיכא דלא שייך למימר שאני אומר, כגון בשכיב מרע שלא מת מחליו – דייקינן האמר תנו, דבטל שאני אומר הלכך נותנין).

פירש ר״ח:

פירוש דיאתיקי – צואת שכיב מרע בלשון יון נקראת דייתיקי. דייתיקי מתנה ושוברים לא יחזיר, שאני אומר, כתובים היו ונמלך עליהם שלא ליתנם. הא אמר תנו – נותנין. ורמינהי: דיתיקאות אפותיקאות ומתנות, אע״פ ששניהן מודין – לא יחזיר לא לזה ולא לזה.

ופרקינן: מתניתין דדייקת מינה הא אמר תנו נותנין – במתנת שכיב מרע, שאפילו נתנם לאחר, אי הדר ביה – בר מיהדר הוא וליכא פסידא כלל. ברייתא בבריא דלאו בר מיהדר הוא, דחיישינן דילמא כתביה להאי מעיקרא, ולא יהב ליה שטרא, והדר כתביה לאיניש אחריני ויהב ליה שטרא, והשתא בעי למיהדר במה דיהב לבתרא ועבד קנוניא בהדי קמא, ומשום הכי מודה ליה, לפיכך תני לא יחזיר. ואתקיף עלה רב זביד: והא מתניתא נמי דיתיקיאות קתני! אלא הא והא בשכיב מרע, ולא קשיא, מתניתין בדידיה דבר מיהדר הוא, ברייתא (באבוה)[בבריה] וכו׳ ופשוטה היא.

הרי״ף מעתיק את תירוצו של רב זביד, ומוסיף (רמז רעג):

והכי נמי מתנת בריא אע״פ ששניהם מודים – לא יחזיר לא לזה ולא לזה, דאמרינן דלמא כתבה להאי מעיקרא, ואימלך ולא יהבה ליה, והדר כתבה לאיניש אחרינא ויהבה ליה, והשתא הדר ביה. וסבר, מיהדר – לא מצינא הדרנא בי. אימא להו, להאי יהבתה, וניהדריה לכתביה, דאי מפיק האי כתביה דקדים – זכי, וניזיל וניפלוג בהדיה. אלא אמרינן ליה: האי כתבא לא יהבינן ליה להאי, דלמא יהבתה את לאיניש אחרינא וקא הדרת ליה, אלא אי קושטא קא אמרת, זיל את כתוב ליה להאי שטרא אחרינא, דאי יהבתה לאיניש אחרינא לית ליה פסידא, דכי נפקן תרתי – קמייתא זכיא.

רבינו לא הביא את דברי הגמרא שאומרים הלקוחות לעבד, ״אייתי ראיה אימת מטא שחרור לידך״. אולם לכאורה קשה, גם אם יכולים לדרוש הלקוחות ראיה, למה מחזירים לעבד את השטר ואין חוששים שמא לא ידעו הלקוחות שיש להם זכות לטעון ויבוא להוציא מהם שלא כדין? כתב המאירי (בה״ב בבא מציעא יט,א; שלזינגר עמ׳ 65): ״תשובתך, כמו שכתבנו באשה, שאף הלקוחות תובעין אותו להביא ראיה מאימתי הגיע גט שחרור לידו... שהרי אף בגט זה צריכין בית דין להעמידו בידו להיתר בת חורין, ואין עיקרו לגוביינא״. הואיל והשטר הזה עיקרו להתירו בבת חורין, לפיכך מחזירין אותו ליד העבד, ודין זה הוא שצריך רבינו להשמיענו כאן שהרי זהו דין בהשב אבדה.

מתנה... אע״פ ששניהם מודים לא יחזיר וכו׳ – יש שרצו לדייק מסתימת דברי רבינו שבכל מקרה לא יחזיר שטר מתנה, אפילו אם כתוב בשטר שקנו מידו, והואיל וכאן השווה דין מתנת בריא לדין מתנת שכיב מרע, בשתיהן אין הקנין מועיל אם לא שגם זיכה לו או שהגיע השטר ליד המקבל. ברם במתנת שכיב מרע פסק במפורש בהלכות זכיה ומתנה ט,כד:

מי שמת ונמצאת מתנה קשורה לו על ירכו, אף על פי שהיא בעדים, וקנו מידו כדי ליפות כח אלו שנתן להם, הרי זו אינה כלום, שאני אומר, כתבה ונמלך.

אבל הרב המגיד שם מחלק בין מתנת שכיב מרע למתנת בריא, שהרי דייתיקי אינה הקנאה מחיים, מה שאין כן מתנת בריא יש סוברים שאם קנו מידו כבר נשתעבד גם אם עדיין לא הגיע השטר ליד המקבל.

האחרון קנה כמו שיתבאר – בהלכות זכיה ומתנה ט,טו:

שכיב מרע שכתב לזה וחזר וכתב לאחר – האחרון קנה, שיש לו לחזור עד שימות, בין בכל בין במקצת בין לעצמו בין לאחר. ואפלו כתב וזיכה לראשון וכתב וזיכה לאחרון, האחרון קנה, ששכיב מרע שזיכה עדיין מתנת שכיב מרע היא.

אבל שכיב מרע שכתב וזיכה וקנו מידו, אין לאחר הקנין כלום, ואינו יכול לחזור, לא לאחר ולא לעצמו, בין שנתן הכל בין שנתן מקצת.

משנה תורה דפוסיםמקורות וקישוריםמגדל עוזמגיד משנהמעשה רקחיד פשוטההכל

(ט) מצא שטר מתנה, אם מתנת בריא היא, אף^א על פי ששניהם מודים, לא יחזיר לא לזה ולא לזה^ב, שמא כתב ליתן ולא נתן, ואחר שכתב שטר זה, או^ג מכר שדה זו או נתנה במתנה לאחר^ד וחזר בו, וזה שמודה לזה כדי לעשות קנוניא על האחרון שנתן לו או שמכר לו:
ואם מתנת שכיב מרע היא, אם הודה, יתן, ואם לאו, לא יתן, ששכיב מרע שנתן לשנים זה אחר זה, האחרון קנה, כמו שיתבאר:

The following rules apply if a legal document recording a present is found. If the present was given when the giver was healthy, the document should not be returned even though both the giver and the recipient acknowledge that the gift was given. The rationale is that perhaps the giver originally had the document composed with the intention of giving the present. After having the document composed, however, he sold the field or gave it to another person as a present. He then recanted and now acknowledges the original document in order to deceive the person to whom he later sold the field or gave it to as a present.
If the present was given by a person on his deathbed, and the giver acknowledges the gift, it should be given to the recipient. If he does not acknowledge it, it should not be given. The rationale is that if a person on his deathbed gives a present, and then retracts it and gives it to another person, the latter one acquires it, as will be explained.

א. ד (גם ק): ואף. ואין לזה טעם.

ב. כך ב1, ת2-1. א: זה.

ג. בב1, ת2-1 לית. וכך ד (גם פ, ק).

ד. ד (מ׳במתנה׳): לאחר במתנה. שינוי לשון לגריעותא.

משנה תורה דפוסיםמקורות וקישוריםמגדל עוזמגיד משנהמשנה למלךמעשה רקחיד פשוטהעודהכל

מָצָא שְׁטַר מַתָּנָה אִם מַתְּנַת בָּרִיא הִיא אַף עַל פִּי שֶׁשְּׁנֵיהֶם מוֹדִים לֹא יַחְזִיר לֹא לָזֶה וְלֹא לָזֶה. שֶׁמָּא כָּתַב לִתֵּן וְלֹא נָתַן וְאַחַר שֶׁכָּתַב שְׁטָר זֶה מָכַר שָׂדֶה זוֹ אוֹ נְתָנָהּ לְאַחֵר בְּמַתָּנָה וְחָזַר בּוֹ. וְזֶה שֶׁמּוֹדֶה לָזֶה כְּדֵי לַעֲשׂוֹת קְנוּנְיָא עַל הָאַחֲרוֹן שֶׁנָּתַן לוֹ אוֹ שֶׁמָּכַר לוֹ. וְאִם מַתְּנַת שְׁכִיב מֵרַע הִיא אִם הוֹדָה יִתֵּן וְאִם לָאו לֹא יִתֵּן. שֶׁשְּׁכִיב מֵרַע שֶׁנָּתַן לִשְׁנַיִם זֶה אַחַר זֶה הָאַחֲרוֹן קָנָה כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר:

בבלי בבא מציעא י״ט., בבלי בבא מציעא י״ט:

טור חושן משפט ס״ה:י״ד

שו״ע חושן משפט ס״ה:י״ד

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ו]

מצא שטר מתנה וכו׳ – מפורש בגמרא ובהלכות שם. ודע שדעת הרמב״ן והרשב״א ז״ל הוא שאם היה בו קניין יחזיר למקבל שכיון שקנו מידו משעת קניין זכה ואפי׳ לא מטא שטרא לידיה ולא כדברי הרב אלפסי ז״ל ור״ח ז״ל דאפי׳ בשטרי אקנייתא אמרי דבעינן מטא שטרא לידיה ודעת רש״י ואבן מיגש ז״ל כדברי האחרונים וכן הדין בשטרי מקח וממכר:

ואם מתנת שכיב מרע וכו׳ – גם זה שם. פירוש דבריו שאפילו נתן לאחר אחר מכאן במתנת שכיב מרע האחרון קנה ואף כשיוציא זה שטר זה אינו כלום שהרי השכיב מרע יכול לחזור בו וכל שנתנה לאחר חוזר בו. מיהו כתב הרמב״ן ז״ל הפירוש המועתק מן הנוסחאות מן הגאון מר יהודאי דקאמר אי ממתנת שכיב מרע וכו׳ אינו נכון בעיני שהכותב דייתיקי אחרת ומסרה ליד מקבל ואח״כ מסר את הראשונה למקבל זה המקבל השני שקבל דייתיקי ראשונה קנה הילכך כי אמר תנו ודאי אית ליה פסידא אלא שהדין נותן דבר מיהדר הוא ע״כ. מיהו בדין זה לא נפקא לן מידי דמאיזה טעם שיהיה יחזיר אבל כתבתי סברת הרמב״ן ז״ל להתלמד במקום אחר:

מצא שטר מתנה כו׳. כתב ה״ה ז״ל ודע שדעת הרמב״ן והרשב״א הוא שאם היה בו קנין יחזיר כו׳. ועיין בספ״ט מה׳ זכייה ומתנה ודוק. (א״ה עיין בדברי הרב המחבר פ״א מהלכות מכירה הלכה ד׳):

ואם מתנת שכ״מ היא אם הודה יתן כו׳. (א״ה עיין במ״ש הרב המחבר פ״ח הל׳ זכייה ומתנה הלכה ח״י):

ואם מתנת שכיב מרע היא וכו׳. רבינו לא חילק בין אית בה קנין לאין בה, נראה משום דסבירא ליה דכיון דנפל אתרע חזקתיה, ועיין להרב המגיד ז״ל [בפ״ט הל׳ כ״ד] דזכיה ומתנה, ומה שכתב הרב המגיד ואח״כ מכר, צריך לומר, מסר, וכן הכי בדפוס ״מגדל עוז״.

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ח]

משנה תורה דפוסיםמקורות וקישוריםמגדל עוזמגיד משנהמשנה למלךמעשה רקחיד פשוטההכל

(י) מת שכיב מרע שנתנה במתנה, אף על פי שהיורש מודה שמורישו נתנה, הרי זה לא יחזיר לא לזה ולא לזה, שמא כתב ליתן ולא נתן, ומכרה היורש או נתנה וחזר בו, והרי הוא רוצה לעשות קנוניא עם זה כדי להפקיע נכסי זה האחרון:

If the man who gave the present when he was dying passes away, the document should not be returned, neither to the recipient, nor to the heir. This applies even if the heir acknowledges that his testator gave this gift. The rationale is that perhaps the testator originally had the document composed with the intention of giving the present, but did not do so. After the testator's death, the heir sold the property or gave it to another person as a present. He then recanted and now desires to join together with the original recipient in order to take the property away from the latter recipient.

משנה תורה דפוסיםמקורות וקישוריםמגדל עוזמגיד משנהיד פשוטהעודהכל

מֵת שְׁכִיב מֵרַע שֶׁנְּתָנָהּ בְּמַתָּנָה אַף עַל פִּי שֶׁהַיּוֹרֵשׁ מוֹדֶה שֶׁמּוֹרִישׁוֹ נְתָנָהּ הֲרֵי זֶה לֹא יַחְזִיר לֹא לָזֶה וְלֹא לָזֶה. שֶׁמָּא כָּתַב לִתֵּן וְלֹא נָתַן וּמְכָרָהּ הַיּוֹרֵשׁ אוֹ נְתָנָהּ וְחָזַר בּוֹ וַהֲרֵי הוּא רוֹצֶה לַעֲשׂוֹת קְנוּנְיָא עִם זֶה כְּדֵי לְהַפְקִיעַ נִכְסֵי זֶה הָאַחֲרוֹן:

בבלי בבא מציעא י״ט:

טור חושן משפט ס״ה:י״ד

שו״ע חושן משפט ס״ה:י״ד

(י-יג) מתנת שכ״מ וכו׳ עד יחזיר לבעלים. הכל מפורש פ״ק דמציעא:

מת שכיב מרע וכו׳ – מפורש שם:

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ח]

משנה תורה דפוסיםמקורות וקישוריםמגדל עוזמגיד משנהיד פשוטההכל

(יא) מצא שובר, בזמן שבעל השטר מודה שנשבר שטרו ופרעו או מחלו, יתן לבעל השובר. אין שניהם מודים, לא יחזיר לא לזה ולא לזה.

If a person finds a receipt, and the person to whom the promissory note was written admits that his note is no longer viable - e.g., it has been paid or he waived payment - the receipt should be given to its owner. If both the creditor and the debtor do not acknowledge the validity of the receipt, the receipt should not be given to either of them.

משנה תורה דפוסיםמקורות וקישוריםהגהות מיימוניותמגדל עוזמגיד משנהיד פשוטהעודהכל

מָצָא שׁוֹבֵר בִּזְמַן שֶׁבַּעַל הַשְּׁטָר מוֹדֶה שֶׁנִּשְׁבַּר שְׁטָרוֹ וּפְרָעוֹ אוֹ מְחָלוֹ יִתֵּן לְבַעַל הַשּׁוֹבֵר. אֵין שְׁנֵיהֶם מוֹדִים לֹא יַחְזִיר לֹא לָזֶה וְלֹא לָזֶה:

בבלי בבא מציעא י״ט:

טור אבן העזר ק״י:ב׳

שו״ע אבן העזר ק״י:ב׳

[ב] גרסינן התם אמצא שובר בזמן שהאשה מודה מיהת יחזיר לבעל ואמאי ליחוש כו׳ עד אביי לטעמיה דאמר עדיו בחתומיו זכין לו פירש ר״י אע״פ שלא נמסר עד לאחר מכירת כתובתה כי מסרה לו שובר אח״כ קני הבעל למפרע והמכירה שלאחר כך נתבטלה מיהו אם שניהם נכתבו ביום אחד חד בצפרא וחד בפניא ונמסר אותו שבפניא תחילה ואחר כך מסר אותו שבצפרא אותו שבפניא קני ולא אמרינן עדיו בחתומיו זכין לו למפרע אלא היכא שניכר מתוך הכתב שקדם דלא בירושלים יתבינן דכתבי שעות. ונראה דדוקא לענין ממונא אמר כן דתקנת חכמים היא שיהא עדיו בחתומיו זכין לו משעת חתימה דאל״כ לא היו רשאים עדים לחתום אא״כ ראו המסירה אבל לענין איסורא לא כגון שכתב גט שחרור לעבדו ובא על בת ישראל קודם שהגיע גט לידו פסלה ואת״ל דאפי׳ לענין איסורא צ״ל דכח ביד חכמים לעקור דבר מן התורה, מפסקי ה״ר חזקיה, והיכא שנכתבו שניהם ביום אחד ולא ידעינן אי זה תחלה נמסר עבדינן שודא אף על גב דידעינן אי זה נכתב תחלה ועיין בהלכות זכייה ומתנה פ״ה ע״כ:

*) [עיין בסמ״ג עשין סוף סימן ע״ד שמביא דעות חלוקות לפסק הלכה]:

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק י]

מצא שובר וכו׳ – ברייתא שם גבי שובר כתובה וה״ה בכל השוברין. ומפרש רבא בגמ׳ טעמא דלא חיישינן שמא נכתב השובר ליתן בניסן ולא נתן עד תשרי ובינתים מכר השטר משום דקי״ל כשמואל דאמר המוכר שט״ח לחבירו וחזר ומחלו מחול וכי אמר תנו לו השובר אין לך מחילה גדולה מזו:

(יא-יב) מצא שובר וכו׳ – המשנה הובאה לעיל הלכות ח-ט-י.

בבא מציעא יט,ב-כ,א (עם פירש״י):

תנו רבנן: מצא שובר (שכתבה אשה לבעלה התקבלתי כתובתי, ועודה תחתיו), בזמן שהאשה מודה – יחזיר לבעל, אין האשה מודה – לא יחזיר לא לזה ולא לזה. בזמן שהאשה מודה מיהת יחזיר לבעל. וליחוש דלמא כתבה ליתן בניסן, ולא נתנה עד תשרי (והוא לא פרע עד תשרי), ואזלה (איהי בעודה תחתיו, בין ניסן לתשרי) זבנתה לכתובה (לאחר) בטובת הנאה מניסן עד תשרי (כלומר – בזול, לפי שנותן מעותיו בספק, שאם תמות היא – יירשנה בעלה, ויפסיד מי שלקחה, ואם ימות בעלה או יגרשנה – יהיה לוקח במקומה, ויגבה כתובתה, ושוב לא היה לבעלה לפרוע לה הכתובה אלא ללוקח, ושובר שנכתב בשמה אינו כלום), ומפיק ליה לשובר דכתיב בניסן (ויקדום לשטרו של לוקח, ויחזיק הבעל בקרקע המיוחדת לכתובתה שלא כדין), ואתא למטרף לקוחות שלא כדין! אמר רבא: שמע מינה (מדלא חיישינן להכי, דאי נמי הוה הכי – שפיר זכי בעל בשובר שנכתב לשמה) איתא לדשמואל, דאמר שמואל: המוכר שטר חוב לחבירו וחזר ומחלו – מחול (הוא אצל הלוה, הלכך, אם מכרה זו כתובתה באייר, דהיינו שטר חוב וחזרה ומחלתה לבעל בתשרי – מחול, ושפיר טריף בעל), ואפילו יורש מוחל. אביי אמר: אפילו תימא ליתיה לדשמואל, הכא במאי עסקינן, בששטר כתובה יוצא מתחת ידה (שמביאה לפנינו, דליכא למיחש לשמא מכרה בטובת הנאה, שאילו מכרתה היתה מוסרת הכתובה ביד הלוקח). ורבא אמר: אי משום שטר כתובה – חיישינן לשתי כתובות (שמא שני שטרי כתובה היו לה, [ויש] לחוש שמא מסרה אחד ללוקח, ובאה לחזור בה ולמחול אצל בעלה, ומוסרת לו שובר המוקדם לשטרו של לוקח, אלא ודאי איתא לדשמואל, ומתוך שבידה למחול שטר כתובה לבעלה עכשיו, לא חיישינן לשמא כתבה ליתן בניסן כו׳). ואביי אמר (מהכא לא תסייע לשמואל): חדא, לשתי כתובות לא חיישינן (הלכך ליכא למיחש לדלמא זבנתה בטובת הנאה). ועוד, שובר בזמנו טריף (אי נמי זבנתה בטובת הנאה – לית לן למיחש לשמא כתבה לשובר בניסן ולא קבלה עד תשרי, דאי נמי הכי הוה, כי מטא שובר לידיה בתשרי – זוכה למפרע בו מזמן חתימתו, ולא הוה ממכרה שבנתיים כלום, ושובר בזמן הכתוב בו טורף). אביי לטעמיה, דאמר, עדיו בחתומיו זכין לו.

פירש ר״ח:

תנו רבנן: מצא שובר, בזמן שהאשה מודה – יחזיר לבעל. וניחוש דילמא כתבה בניסן, ולא נתנה לו השטר עד תשרי, וזבנתה לכתובה ביני וביני, ומפיק לשובר דכתב בניסן ומבטיל לה לכתובה.

אמר רבא, שמע מינה איתא לדשמואל דאמר, המוכר שטר חוב לחבירו, וחזר ומחלו – מחול, ואפילו יורש מוחל. ומגו דאיבעי מחלה לה לכתובתה לבעלה, כי אמרה, ״שובר האי דידיה הוא, תנהו לו״ – נאמנת, ואין תקנה שלא יהא המוכר רשאי למחול כלל, וכבר ביארנוהו באר היטב בפרק החובל.

הרי״ף (רמז רעד) מביא את תירוצו של רבא שמביא בשם שמואל – המוכר שטר חוב לחבירו וחזר ומחלו מחול, ומסכם: ״וכן הלכתא״.

מצא כתובה וכו׳ – בבא מציעא ז,ב:

נפל (השטר) ליד דיין – לא יוציאנו עולמית. ר׳ יוסי אומר: הרי הוא בחזקתו... מאי שנא ליד דיין? אמר רבא: הכי קאמר, ואחר שמצא שטר שנפל ליד דיין – והיכי דמי, דכתב ביה הנפק – לא יוציאנו עולמית. ולא מיבעיא לא כתב ביה הנפק דאיכא למימר כתב ללות ולא לוה, אלא אפילו כתב ביה הנפק דמקוים – לא יחזיר, דחיישינן לפרעון; ורבי יוסי אומר: הרי הוא בחזקתו.

ולא חייש ר׳ יוסי לפרעון? והתניא: מצא שטר כתובה בשוק, בזמן שהבעל מודה – יחזיר לאשה, אין הבעל מודה – לא יחזיר לא לזה ולא לזה. רבי יוסי אומר: עודה תחת בעלה – יחזיר לאשה, נתארמלה או נתגרשה – לא יחזיר לא לזה ולא לזה. איפוך: נפל ליד דיין לא יוציאו עולמית, דברי רבי יוסי, וחכמים אומרים: הרי הוא בחזקתו...

רב פפא אמר: לעולם לא תיפוך, רבי יוסי לדבריהם דרבנן קאמר להו: לדידי – אפילו נתארמלה או נתגרשה נמי לא חיישינן לפירעון, לדידכו – אודו לי מיהת בעודה תחת בעלה דיחזיר לאשה, דלאו בת פירעון היא; ואמרו ליה רבנן, אימור צררי אתפסה.

רבינא אמר: לעולם איפוך (קמייתא), וטעמא דרבנן הכא [לאו משום דחיישינן לפרעון אלא]⁠¹ משום דחיישינן לשתי כתובות, ורבי יוסי לשתי כתובות לא חייש.

פירש ר״ח:

ופריק רבינא דהוא בתרא: אפוך, ואימא הכי: נפל ליד הדיין כגון שכתוב בו קיום בית דין – לא יוציאנו עולמית, דברי ר׳ יוסי; וחכמים אומרים, הרי הוא בחזקתו. וטעמא דרבנן התם דאמרו, לא יחזיר לא לזה ולא לזה – לאו משום דחיישי לפרעון, אלא משום דחיישי לשתי כתובות, ור׳ יוסי לשתי כתובות לא חייש.

מדברי הר״ח שציין שרבינא הוא בתרא, נראה שמסקנת הגמרא להלכה היא כדעת חכמים לפי פירושו של רבינא – כלומר, יש לחוש לשתי כתובות גם בעודה תחת בעלה, וכן מוכח לקמן (כ,א) שנחלקו אביי ורבא: ״ורבא אמר: אי משום שטר כתובה, חיישינן לשתי כתובות״, והלכה כרבא. אמנם לא כתב הר״ח כדרכו שהלכה היא כחכמים שבברייתא, שהרי לדעת רבינא חכמים באותה ברייתא אינם חוששים לפרעון, אשר על כן אמרו: ״בזמן שהבעל מודה יחזיר לאשה״, אולם כבר נפסקה ההלכה (כמבואר לעיל הלכה א-ב) שיש לחוש לפרעון, והוא הדין צררי אתפסה, וחוששים לקנוניא. מעתה להלכה בין אם אין הבעל מודה ואפילו אם מודה הבעל – אין להחזיר לאשה את הכתובה. זהו שפסק רבינו וטרח להסביר את הטעם שהוא משום קנוניא: ״מצא כתובה, אע״פ ששניהם מודים – לא יחזיר לאשה, שמא נפרעה כתובה זו או נמחלה, ואחר כך מכר הבעל נכסיו, והרי הוא רוצה לעשות קנוניא על הלקוחות״.

נראה שכך הבין המאירי על אתר (שלזינגר עמ׳ 24):

מצא שטר כתבה אעפ״י שהבעל מודה, לא יחזיר לאשה, שאעפ״י שלא נתנה כתבה לגבות מחיים, שמא התפישה צרורות או מחלה כתבתה וקנוניא עושה עמו. ואם לא היה שם חשש קנוניא, כגון שנעשית בו ביום או שנתפרש בה שאין שם אחריות נכסים, אם הבעל מודה ואומר שעשאה ולא פרעה ולא עשה לה כתבה אחרת – יחזיר לאשה; ואם אינו מודה, לא יחזיר לא לזה ולא לזה.

וראה לקמן הלכה יג.

אמנם הש״ך מציע פירוש שונה בסוגיא (חושן משפט סימן סה ס״ק לב):

ונראה לי דעת הרמב״ם, שפסק כרב פפא דקאמר התם: לעולם לא תיפוך ורבי יוסי לדבריהם דרבנן קאמר, לדידי אפילו נתארמלה או נתגרשה נמי לא חיישינן לפרעון, לדידכו אודו לי מיהת בעודה תחת בעלה דיחזיר לאשה דלאו בת פרעון היא, ואמרי ליה רבנן, אימר צררי אתפסה. ומשמע ליה להרמב״ם, דאע״ג דרבינא בתרא הוא, מכל מקום, כיון דרב פפא מתרץ לה כפשוטה ואין צריך להפך ברייתא, קיימא לן כוותיה. ועוד, דאפשר דגם רבינא מודה לדינא לרב פפא, אלא דבעי לתרוצי דמאי דקא אמרינן לעיל איפוך קמייתא ומהדרינן לומר בבתרייתא חסורי מחסרא, ולעולם איפוך ולא חסורי מחסרא כו׳. עוד נראה דסבירא ליה להרמב״ם דגם רבינא סבירא ליה דטעמא דרבנן משום דחיישינן לפרעון ולא סבירא ליה כפירש״י... אלא סבירא ליה דהכי קאמר רבינא דאע״ג דבעלמא סבירא להו לרבנן דלא חיישינן לפרעון, הכא מודו רבנן משום דחיישינן לשתי כתובות, והלכך נאמן לומר פרעתי במגו דשתי כתובות, וכן כתב הריטב״א שם בריש פרק קמא דמציעא וז״ל: דאיכא מאן דאמר דאפילו כי אמר פרעתי נאמן, ואפילו עודה תחת בעלה, מגו דמצי למימר כתובה אחרת כתבתי לה עכ״ל...

ואף שאיני כדאי נלפענ״ד שלפרש על פי הר״ח הוא יותר סביר.

1. כך הוא בכי״מ ועוד כי״י וראשונים (דק״ס), אבל הש״ך המובא לפנינו היתה לפניו הגירסה בדפוסים שלנו שאין בה פיסקה זו.

משנה תורה דפוסיםמקורות וקישוריםהגהות מיימוניותמגדל עוזמגיד משנהיד פשוטההכל

(יב) מצא כתובה, אף על פי ששניהם מודים, לא יחזיר לאשה, שמא נפרעה כתובה זו או נמחלה, ואחר כך מכר הבעל נכסין^א, והרי הוא רוצה לעשות קנוניא על הלקוחות:

If a woman's marriage contract is found, it should not be returned to the woman even if both she and her husband acknowledge that the money due her by virtue of her marriage contract has not been paid. The rationale is that we suspect that the money due her by virtue of her marriage contract has been paid, or that she waived her right to it, afterwards the husband sold his property, and he wants to deceive the purchasers.

א. ב1, ת2-1: נכסיו. וכך ד (גם פ, ק).

משנה תורה דפוסיםמקורות וקישוריםהגהות מיימוניותמגדל עוזמגיד משנהמרכבת המשנהיד פשוטהעודהכל

מָצָא כְּתֻבָּה אַף עַל פִּי שֶׁשְּׁנֵיהֶם מוֹדִים לֹא יַחְזִיר לָאִשָּׁה שֶׁמָּא נִפְרְעָה כְּתֻבָּה זוֹ אוֹ נִמְחֲלָה וְאַחַר כָּךְ מָכַר הַבַּעַל נְכָסָיו וַהֲרֵי הוּא רוֹצֶה לַעֲשׂוֹת קְנוּנְיָא עַל הַלָּקוֹחוֹת:

בבלי בבא מציעא ז׳:

[ג] כר׳ יוסי לגבי רבנן כדפרישית בר״פ זה ופיר״י דמשום תוספתא איצטריך דאילו מנה ומאתים קיימא לן הטוען אחר מעשה ב״ד לא אמר כלום במה דברים אמורים כשנתארמלה או נתגרשה וכדברי ר״י אבל עודה תחת בעלה בין ר׳ יוסי בין רבנן מודו שבזמן שהבעל מודה יחזיר לאשה משמע מכח שני פסקים אלו שהיה כתוב בספרים שלהן בפרק מי שהוציאוהו הלכה כר״י מחבריו וכן פירש״י ובפי׳ ריב״ן גריס הלכה כר׳ יוסי מחבירו שהוא סוף משנה וקשה לבעל ס״ה על אותה גירסא שהרי בפ׳ כל הפסולין על מחלוקת ר׳ יוסי וחכמים פוסקין שם אין הלכה כר׳ יוסי ופריך תלמודא פשיטא יחיד ורבים הלכה כרבים ע״כ:

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק י]

מצא כתובה וכו׳ – דין כתובה כשאר שטרי חוב ופשוט הוא:

מצא כתובה וכו׳. עיין מ״מ שכתב דדין כתובה כדין שטר חוב ובש״ך חו״מ סי׳ ס״ה ס״ק ל״ב השיג על המ״מ דגמ׳ ערוכה בב״מ דף ז׳ ע״ב והתניא מצא שטר כתובה וכו׳ ומסיק דרבנו פסק כאוקימתא דרב פפא לעולם לא תיפוך וכו׳ ונמצא קי״ל כרבנן דחיישינן לפרעון עיי״ש. ובבית יעקב שאלה קל״ג השיג עליו דא״כ הא רבנן ס״ל בזמן שהבעל מודה יחזיר לאשה ורבנו לא חילק. ובמחילת כבודו לא דק דבהדיא כתב הש״ך שם בשם הריטב״א ונימוק״י דאליבא מ״ד בב״מ דף י״ג חיישינן לפרעון וקנוניא וקי״ל הכי, הא דנקיט בזמן שהבעל מודה יחזיר לאשה איירי באופן דלא שייך קנוניא כגון שכתוב בו מפורש חוץ מאחריות, ולדידן דקי״ל חיישינן לפרעון וקנוניא אע״ג שהבעל מודה לא יחזיר. ונ״ל דגם המ״מ לא אישתמיטתיה סוגיא זו אלא דנקיט דדין כתובה כדין שט״ח לומר דחוששין לקנוניא לאפוקי מדעת התוס׳ ד״ה בזמן, דבכתובה אין לחוש לקנוניא. ונראה הטעם דפסק רבנו כרב פפא כדי לאוקים רבנן כהלכתא דחיישינן לפרעון וחוששין שכיון שאסור לדור עם אשתו בלא כתובה כתב לה כתובה אחרת והראשונה נמחלה כמ״ש הש״ך. ומה שהאריך הבית יעקב דרבנו דחה דברי התוס׳ דחוששין שמא כתב בניסן ולא נשא עד תשרי לא דק דנהי דפסק רבנו דאין לארוסה כתובה אא״כ כתב לה מ״מ מוכח כדברי התוס׳ וכ״ש לפי מה דקי״ל עדיו בחתומין זכין לו כמו שהרגיש בעצמו והנכון כמ״ש הש״ך והעמדתי דבריו.

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יא]

משנה תורה דפוסיםמקורות וקישוריםהגהות מיימוניותמגדל עוזמגיד משנהמרכבת המשנהיד פשוטההכל

(יג) מצא איגרות שום, איגרות מזון, שטרי חליצה ומיאונין, ושטרי הטענות שכותבין הדיינין טענותיו^א של בעל דין זה ושל חבירו, או שמצא שטרי בירורין, והן השטרות שביררו^ב בהן^ג בעלי דינין את הדיינין שדנין להם, וקיבלו עליהם שידונו להן פלוני ופלוני, או שמצא כל מעשה בית דין, הרי זה יחזיר:
כללו של דבר, כל שטר שחוששין בו לפירעון, לא יחזיר, שמא נפרע החוב. ואם היה החייב מודה, ואפשר שהודה כדי לעשות קנוניא עד שיפסיד על^ד הלוקח או מקבל המתנה שלקחו אחר זמן השטר, כדי שיטרפו^ה מידם שלא כדין, הרי זה לא יחזיר אף על פי ששניהם מודים. וכל שטר שאין בו צד לחשש^ו, לא לפירעון ולא לקנוניא, יחזיר לבעליו:

All the following legal documents should be returned to their owners if found: a document recording the worth of a debtor's property as evaluated by the court, a document recording a court's decision to sell a man's property to provide for the sustenance of his wife and/or daughters, a document recording a chalitzah or mi'un, a document recording the judge's recollection of the claims made by each of the litigants, a document recording the litigants' choice of judges who they desire to preside over a certain litigation, or any document recording a final judicial act.
The general principle is: Whenever a legal document involves a monetary obligation, and there is room to suspect that the obligation has been met, the document should not be returned, lest the obligation have in fact been met. Even when the debtor admits that the debt is outstanding, if it is possible that he is making that admission to deceive a purchaser or a recipient of a present who acquired the debtor's property after the date mentioned on the document, so that the creditor could expropriate the property from them dishonestly, the document should not be returned although both the creditor and the debtor acknowledge the debt.
When, however, there is no reason to suspect that a monetary obligation has been repaid or that deception is being perpetrated, a legal document should be returned.

א. בד׳ לית. אך מ׳שכותבין׳ זהו הסבר ל׳שטרי הטענות׳.

ב. ב1, ת1: שבררו.

ג. ד (גם פ, ק): להן (ק במ״ם). אך הכוונה שהשטר מעיד את מי ביררו.

ד. ד (גם ק): את. אך בכתבי⁠־היד כבפנים.

ה. ד: שיפרעו. שינוי לשון לגריעותא.

ו. ב1: לחוש.

משנה תורה דפוסיםמקורות וקישוריםהגהות מיימוניותמגדל עוזמגיד משנהיד פשוטהעודהכל

מָצָא אִגְּרוֹת שׁוּם וְאִגְּרוֹת מָזוֹן שִׁטְרֵי חֲלִיצָה וּמֵאוּנִין וְשִׁטְרֵי טְעָנוֹת שֶׁכּוֹתְבִין הַדַּיָּנִין שֶׁל בַּעַל דִּין זֶה וְשֶׁל חֲבֵרוֹ. אוֹ שֶׁמָּצָא שִׁטְרֵי בֵּרוּרִים וְהֵם הַשְּׁטָרוֹת שֶׁבֵּרְרוּ לָהֶן בַּעֲלֵי דִּינִין אֶת הַדַּיָּנִין שֶׁדָּנִין לָהֶם וְקִבְּלוּ עֲלֵיהֶם שֶׁיָּדוּנוּ לָהֶם פְּלוֹנִי וּפְלוֹנִי. אוֹ שֶׁמָּצָא כׇּל מַעֲשֵׂה בֵּית דִּין. הֲרֵי זֶה יַחְזִיר. כְּלָלוֹ שֶׁל דָּבָר כׇּל שְׁטָר שֶׁחוֹשְׁשִׁין בּוֹ לְפֵרָעוֹן לֹא יַחְזִיר שֶׁמָּא נִפְרַע הַחוֹב. וְאִם הָיָה הַחַיָּב מוֹדֶה וְאֶפְשָׁר שֶׁהוֹדָה כְּדֵי לַעֲשׂוֹת קְנוּנְיָא עַד שֶׁיַּפְסִיד אֶת הַלּוֹקֵחַ אוֹ מְקַבֵּל מַתָּנָה שֶׁלְּקָחוֹ אַחַר זְמַן הַשְּׁטָר כְּדֵי שֶׁיִּפְרְעוּ מִיָּדָם שֶׁלֹּא כַּדִּין הֲרֵי זֶה לֹא יַחְזִיר אַף עַל פִּי שֶׁשְּׁנֵיהֶם מוֹדִים. וְכׇל שְׁטָר שֶׁאֵין בּוֹ צַד לַחֲשָׁשׁ לֹא לְפֵרָעוֹן וְלֹא לִקְנוּנְיָא יַחְזִיר לִבְעָלָיו:

בבלי גיטין כ״ז., בבלי בבא מציעא ז׳:, בבלי בבא מציעא כ׳.

טור חושן משפט ס״ה:ו׳-ז׳, טור חושן משפט ס״ה:י״ב

שו״ע חושן משפט ס״ה:ו׳-ז׳, שו״ע חושן משפט ס״ה:י״ב

[ד] כר׳ יוחנן לגבי שמואל דאמר לפרעון לא חיישינן:

[ה] ולא לשמא כתב ללוות ולא לוה, ס״ה:

סליקו להו הלכות גזלה ואבדה בס״ד

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק י]

מצא איגרות שום ואגרות מזון – משנה כלשונה שם ופירש״י אגרות שום ששמו ב״ד נכסי לוה למלוה בחובו. ואגרות מזון שקבל עליו לזון את בת אשתו ע״כ. ורבינו יהונתן פירש דארישא קאי אאגרות שום והרי הוא כמו שאמר אגרות שום של מזון שבאת האם או הבת לתבוע מזונותיה לפי שהוא לא קיים תנאו ושמין לה ב״ד קרקע במזונותיה. ולפירש״י ז״ל בשיש בו קנין הוא ובעל הערוך פירש על משנה דאלו מגלחין איגרות שום שום היתומים אגרת מזון מזונות אלמנה עכ״ל. ונראית כוונתו מזון אלמנה דאת תהא יתבא בביתי וכן מזונות הבנות בנן נוקבן דיהוויין ליכי והטעם בכל אלו שאפילו לא נכתבו כמו שנכתבו הן ואין הכתיבה מועילה ומורידה בהם. ויתר דברי הבבא מפורשים במשנה ובגמרא שם:

כללו של דבר וכו׳ – עולה מן הסוגיות האמורות שם:

מצא איגרות שום וכו׳ – משנה בבא מציעא א,ח:

מצא אגרות שום, ואגרות מזון, שטרי חליצה ומיאונין, ושטרי בירורין, וכל מעשה בית דין, הרי זה יחזיר...

פיהמ״ש שם: אגרות שום – שטרי הערכה, לפי שבעל חוב צריך שומה והכרזה, ואחר כך ירד לשדה הלווה במקום ששמו לו שהוא כדי מה שהוא חייב לו אחרי שיכריזו עליו כמו שיתבאר. ואגרות מזון – רוצה לומר, מזון האשה והבנות, אם כתבו להם הדיינין הורדה בקרקע, שתמכורנה אותן למזונות כמו שנתבאר בכתובות. ושטרי בירורין – שטרי ברירה והם כוללים הסכמת שני בעלי הדין על הדיינים אשר ידונו ביניהם איזה דין שיהיה כמו שיתבאר בסנהדרין, באמרם: זה בורר לו אחד וזה בורר לו אחד...

בבא מציעא כ,א:

מאי שטרי בירורין? הכא תרגמו: שטרי טענתא. רבי ירמיה אמר: זה בורר לו אחד וזה בורר לו אחד.

לא נחלקו בדין אלא זה אומר כך וזה אומר כך ושניהם אמת. לפיכך הביא רבינו להלכה את שתי ההגדרות, אולם את המינוח ״שטרי בירורין״ העדיף לייחד לברירת הדיינים שהרי כך משמעות הלשון.

איגרות שום... הרי זה יחזיר – ואע״ג שהגמרא אומרת (בבא מציעא לה,א): ״והלכתא: שומא הדר לעולם״, וכן פסק רבינו בהלכות מלוה ולוה (כב,טז):

בית דין ששמו לבעל חוב בין בנכסי לווה בין במשועבדין שביד הלוקח, ולאחר זמן השיגה ידו שללווה או שלנטרף או יורשיהן והביאו לבעל חוב את מעותיו, מסלקין אותו מאותה הקרקע, שהשומא חוזרת לבעלים לעולם, משום שנאמר: ׳ועשית הישר והטוב׳ וכו׳.

נמצא שאם מחזיר למלוה את שטר השומא, יוכל לכאורה שוב לגבות בו מן הלווה, ושמא כבר פרעו הלווה והחזירו לו את קרקעו! אין לחוש לכך, משום שלאחר שפרעו, קיבל לידיו את שטר ההלוואה או שובר. מעתה, אם יוציא המלוה את שטר השומא, יוציא הלווה את שטר המִּלוה או את השובר, ויפטר.

שטרי חליצה – השווה הלכות יבום וחליצה ד,כט:

גט חליצה שאנו כותבין – אינו אלא מעשה בית דין, כדי שיהיה בידה ראיה שנחלצה. ואין הדיינין חולצין אלא אם כן מכירין, לפיכך מי שראו זאת שנחלצה כותבין לה גט חליצה, אע״פ שאינן מכירין שזו היא אשת פלוני ושזה שחלץ לה אחיו, שהרי הדיינין שחלצה בפניהם הכירו זה ואחר כך חלצה.

ומיאונין – השווה הלכות גירושין יא,ט:

השנים שממאנת הקטנה בפניהם כותבין לה: ביום פלוני מיאנה פלונית בת פלוני בפנינו בפלוני בעלה, וחותמין ונותנין לה. זה הוא גופו שלגט מיאון.

כללו שלדבר... וכל שטר שאין בו צד לחשש וכו׳ – כגון מה שהבאתי לעיל (הלכה יב ד״ה מצא כתובה) בשם המאירי: ״ואם לא היה שם חשש קנוניא, כגון שנעשית בו ביום או שנתפרש בה שאין שם אחריות נכסים, אם הבעל מודה ואומר שעשאה ולא פרעה ולא עשה לה כתבה אחרת – יחזיר לאשה״.

משנה תורה דפוסיםמקורות וקישוריםהגהות מיימוניותמגדל עוזמגיד משנהיד פשוטההכל

(סיום) בריך רחמנא דסייען

משנה תורה דפוסיםעודהכל

סְלִיקוּ לְהוּ הִלְכוֹת גְּזֵלָה וַאֲבֵדָה בְּסַ״ד

משנה תורה דפוסיםהכל

(יד) כל השטרות הנמצאות שדינם שלא יחזיר, אם החזיר, הרי אלו כשרים וגובין בהן, ואין מוציאין אותן מתחת יד בעליהן, והרי הן בחזקתן ואין חוששין להן:

Whenever the law is that a legal document should not be returned, and the document was nevertheless returned, the document is considered acceptable and may be used to expropriate property. These documents should not be taken away from their owners. We assume that they are acceptable, and we harbor no suspicions about them.
This, with God's help, concludes the laws of robbery and the return of lost objects.

משנה תורה דפוסיםראב״דמגדל עוזמגיד משנהמעשה רקחמרכבת המשנהאור שמחאבן האזליד פשוטה

כׇּל הַשְּׁטָרוֹת הַנִּמְצָאִים שֶׁדִּינָן שֶׁלֹּא יַחְזִיר אִם הֶחְזִיר הֲרֵי אֵלּוּ כְּשֵׁרִים וְגוֹבִין בָּהֶן וְאֵין מוֹצִיאִין אוֹתָן מִתַּחַת יַד בַּעֲלֵיהֶן וַהֲרֵי הֵם בְּחֶזְקָתָן וְאֵין חוֹשְׁשִׁין לָהֶם:

כל השטרות הנמצאות שדינם שלא יחזיר אם החזיר הרי אלו כשרים וגובין בהן – א״א דין זה אינו מחוור אם הוחזק נפול בבית דין או אפילו בעדים ואין דנין בו מעשה.

סליקו הלכות גזלה ואבדה בס״ד.

כל השטרות הנמצאים וכו׳ עד ואין חוששין להן: כתב הראב״ד ז״ל דין זה אינו מחוור וכו׳:

ואני אומר זו מחלוקת ישנה בין הראשונים והאחרונים נ״ע פ״ק דמציעא ולכל אחד יש פנים בהלכה ערוכה בכל ושמורה בגמרא ואני אין להכריע, יריע אף יצריח, מריח מים יפריח:

כל השטרות הנמצאים וכו׳ – כתב הר״א ז״ל א״א דין זה אינו מחוור וכו׳. ונראה שיצא לרבינו ז״ל מדאמר במתני׳ ובכל דוכתא לא יחזיר דמשמע לכתחילה ולא אמר ה״ז פסול. ואינו מוכרח והרשב״א הקשה עליו ותירץ הקושיא ולא הכריע:

סליקו הלכות גזלה ואבדה בס״ד

כל השטרות וכו׳ אם החזיר וכו׳. כתב הרב המגיד ז״ל, דהוציאו מדאמר במתניתין ובכל דוכתא לא יחזיר, דמשמע לכתחילה ולא אמר הרי זה פסול ע״כ, ומבואר הדבר דהך דיוקא לא קאי אלא דקתני בהו לשון זה דלא יחזיר, אמנם במאי דלא תני הכי כגון ההיא דמצא שטר בין שטרותיו ואינו יודע מה טיבו יהא מונח עד שיבא אליהו, לית לן הך דיוקא, ולעולם דאין גובין בו, וזו נראית כוונת רבינו שהביא דין זה בסוף פרק ט״ז דמלוה ולוה, ולא כתב עליו דאם החזירו גובה בו, וכן כתב הרב בית חדש לתרץ דברי הטור, דבריש סי׳ ס״ה הביא דברי הרא״ש שפוסל במצא בין שטרותיו ולא הזכיר שם דברי רבינו שבכאן, משום דהאמת נראה שרבינו מחלק בין היכא דנפל להיכא דמצאו בין שטרותיו, ולא פליג בזה [על] הרא״ש ז״ל.

כל השטרות וכו׳. עי׳ השגות ומ״מ. ועי׳ טור חו״מ ואחרונים סי׳ ס״ה (ובבעל התרומות שער נ״א) דהם מחלקים בין נדון דידן לנדון הרא״ש שבריש סי׳ ס״ה. ולפי סברא הישרה דמה שכתוב בב״מ דף י״ב ע״ב אי הכי כל שטרי דאתי לקמן ניחוש להו הכי ומשני כל שטרי לא ריעו הנהו ריעי בהכרח לא הוי ריעותא גמורה לפסול השטר דלא לישתמיט בשום דוכתא לומר דהיכא דאיכא סהדי שזה אבד שטרו וחזר ומצאו נאמר דאיתרע בנפילתו ולא יגבה בו רק נקיט לא יחזור וכמ״ש המ״מ דהוי ריעותא קצת שאין המוצא חייב להחזיר משום השבת אבדה דדלמא חיישינן לפרעון וקנוניא, ועבירה עושה להחזיר. אבל אם עבר על דברי חז״ל והחזיר לא גרע מנאבד מהמלוה בעדים וחזר ומצאו שגובה בו ואין להאריך בדברים הללו שהם עתיקים.

כל השטרות הנמצאות שדינן שלא יחזיר אם החזיר הרי אלו כשרין וגובין בהן כו׳:
יש להביא קצת סעד לזה, ממה שהקשו רבנן בתוספות בשמועה דמצא שט״ח, דשמואל אמר מ״ט דרבנן אחריות ט״ס הוא, דמנא ידע דלרבנן שטר שאין בו אחריות גובה ממשעבדי, דילמא אינו גובה רק מבני חורין, דכיון דמוקי באין חייב מודה כדאמר מ״ט דר״מ דאמר שט״ח שאין בו אחריות אינו גובה לא מנכסים משועבדים ולא מנכסים ב״ח, וזה פליאה עצומה. אמנם יתכן דלר״מ דאינו גובה מבני חורין למה יחזיר ומשני לצור ע״פ צליחותו, ונהדריה ללוה איהו הא אמר לא היו דברים מעולם, ונתקשו רבנן בתוספות דלמה לא יחזיר דכל אימת דאתי לגבות אמרינן ליה קיים שטרך ואם יקיים הלא נאמן, והעיקר כמו שפירש הר״י בן מיגש בשיטה דאומר פרעתיו ואע״ג דאמר שמואל דלא חיישינן לפרעון הכא נאמן מיגו דאי בעי אמר כתבתי ללות ולא לויתי, וצריך לפרש ע״כ דאמר פרעתיו ואפשיטי דספרא זייר ליה, דאל״ה ניהדריה ללוה כקושית תוס׳. ולפ״ז נתבונן, הא הלוה צריך ליתן שכר סופר, רק משום דלית ליה נותן המלוה עבורו, והנייר הוי כמו משכון כמש״כ הפוסקים ועיין סימן ס״ו סעיף כ״ג, וא״כ כי המלוה תובע כל הדמים הכתובים לו בשטר והלוה מודה בפשיטי דספרא, א״כ הוי מודה במקצת וחייב שבועה, אך כי מחזירין לו השט״ח שאין בו אחריות למלוה, תו הוי כמו הילך דהוי משכון על פשיטי דספרא ואין כאן שבועת מודה במקצת, אבל לרבנן דאמרי לא יחזיר א״כ לא יהיב ליה הנייר ותו הוי מודה במקצת וחייב שבועה, אך זה טעות, דשט״ח הוי שעבוד קרקעות ואין נשבעין על שעבוד קרקעות, וזה ניחא בשט״ח שיש בו אחריות, הא בשט״ח שאין בו אחריות אם תאמר דאינו גובה מן המשועבדין, קשה דהא הוי מודה במקצת וחייב לשבע ואין כאן שעבוד קרקעות, וע״כ טעמא דרבנן דאחריות ט״ס הוא, והוי שעבוד קרקעות ולכן אין כאן שבועה, ולכך סתמו לא יחזיר ולא הזכירו חיוב שבועה כלל, וזה נכון:
אולם הרמב״ן כתב וכן פסק בשו״ע סימן פ״ח, דאם אין עדים רק שהלוה הודה שחייב לו מנה בשטר אין זה שעבוד קרקעות, כיון דעכשיו אינו גובה מן המשועבדים, תו לא הוי הודאת שעבוד קרקעות, ושמועה מפורשת מסייעתו, מהך דאמרו ב״ב פרק יש נוחלין (דף קכח), המוצא שט״ח, לוה אמר פרעתי מחצה והעדים מעידים שפרע כולו הר״ז נשבע וגובה מחצה מנכסים בני חורין יעו״ש דשבועה דבר תורה איכא, וא״כ כיון דאיתרע השטר בנפילה ואינו גובה לפי שאין חייב מודה ונאמן לטעון פרוע מיגו דאי בעי אמר כתבתי ללות ולא לויתי, וא״כ אין כאן כפירת שעבוד קרקעות כלל והוי מודה במקצת וחייב לשבע דבר תורה ומאי אהני אי גובה ממשעבדי, וע״כ דהלכה כפסק רבינו דאם החזיר הרי אלו כשרים ואין חוששין גם לשמא כתב ללות ולא לוה וגובין ממשועבדים, ולכך הוי שעבוד קרקעות עדיין כיון דרק לכתחילה אין גובין היינו דאין מחזירין השט״ח, הא אילו יגיע למלוה, יגבה בו, ולכך אין כאן שבועה דהוי שעבוד קרקעות, ואם כי זה תירוץ נכון, אולם שיטת רבינו בפרק ד׳ מהלכות טוען הלכה ו׳ דמשכון לא הוי הילך, וא״כ עדיין קשה לר״מ הא הוי מודה במקצת וישבע בשט״ח שאין בו אחריות דאינו גובה כלל, וע״כ דלא נחית רק למיתני דיני חזרה דכולא פרקא עסיק בזה:
לכן נראה, דאם שמואל הוי סבר כרב אסי דלא אמרינן עדיו בחתומיו זכין לו, ובהא הוי סבר כאביי דאיקרי וכתב לא חיישינן, וא״כ אין כותבין ללוה עד שיהא מלוה עמו שמא יכתוב בניסן ולא יתן עד תשרי ויטרוף ממשועבדים, ותו דאיקרי וכתב לא חיישינן ולפרעון וקנוניא לא חייש, וא״כ מצא שט״ח למה לא יחזיר, ע״כ משום דאין חייב מודה וטוען מזוייף וכשיטת רבנן בתוס׳, אבל בשטר מקויים ודאי דיחזיר, א״כ קשה אי הוי סברי רבנן דשט״ח שאין בו אחריות נכסים גובה מנכסים בני חורין, א״כ שטר כזה שאין בו אחריות נכסים ודאי דכותבין ללוה אף עפ״י שאין מלוה עמו דלמאי איכא למיחש מלקוחות לא גבי, ואי דשמא ימסור לידו קודם שילוה אטו לדידיה ניחוש יחוש לעצמו, וכיון דכותבין תו אם נפל ודאי דמצי לומר כתבתי ללות ולא לויתי ואפילו מקויים לא יחזיר דנאמן לומר פרעתי מיגו דכתבתי ללות ולא לויתי, ובשט״ח שיש בו אחריות דגבי ממשעבדי הלא אין כותבין וא״כ מחזירין אף אם אין חייב מודה דשמואל סבר דאף אם אין חייב מודה לא חייש לפרעון, וא״כ שט״ח שאין בו אחריות גרע טובא משט״ח שיש בו אחריות, דאם הוא מקויים בשטר חוב שאין בו אחריות לא יחזיר, ובשטר חוב שיש בו אחריות יחזיר ואיך אמרי רבנן אחד זה ואחד זה לא יחזיר משמע דכולהו בגוונא חדא, הא אפכא דשטר חוב שאין בו אחריות גרע טפי, וע״כ דסברי רבנן אחריות ט״ס, וא״כ גם בו במקויים יחזיר דאין כותבין ללוה אלא א״כ מלוה עמו, [וז״א דא״כ למה נקיט שמואל המוצא שטר הקנאה יחזיר אף בשטר דלאו הקנאה נמי יחזיר כיון דלמקרי וכתב לא חיישינן] ואף למאי דמוקי בריש שמעתין דשמואל סובר כאביי דעדיו בחתומיו זכין לו א״כ כותבין שטר אף עפ״י שאין מלוה עמו דכדין יטרוף מזמן החתימה א״כ אף שט״ח שיש בו אחריות לא יחזיר ותו ליכא למימר כמוש״ב, וע״כ כתירוצי הראשון, ולרבינו ליכא למימר כמש״ב, הן גם לפי תירוץ הראשון לאו ראיה לשיטת רבינו דשפיר הוי כפירת שעבוד קרקעות, אע״ג דהשתא דטוען פרעתי אינו גובה מנכסים משועבדים, מ״מ אם היה מודה והיה מצוה להחזיר שטר זה לידו, הלא אז לפרעון לא חיישינן ולשמא כתב ללות כו׳ לא שייך דהא עדיו בחתומיו זכין לו, הלא היו אז גובין מן הקרקעות המשועבדין וא״כ מקרי שפיר כפירת שעבוד קרקעות אע״פ דהשתא שלא הודה לא הוי שעבוד קרקעות שאינו גובה מן המשועבדין ע״י האי שטרא, מ״מ אם הודה אז הוי שעבוד קרקעות ומקרי שפיר כפירת שעבוד קרקעות. אך דבר זה תלוי באשלי רברבי, כיון דהבעל השטר אם הוי טעין פרעתי הוי נאמן במיגו דכתבתי ללות כו׳ כן טענינן ללקוחות פרעתי אע״ג דלדידהו ליכא מיגו כמש״כ רבנן בתוספות פרק חזקת (דף ל׳) ד״ה לאו ועיין ש״ך סימן רצ״ז:
אולם אם נאמר כך יקשה טובא מנא ליה דלר״מ דשט״ח שאין בו אחריות אינו גובה מנכסים בני חורין, דילמא אית ליה דגובה מבני חורין רק דלהכי לא מהדרינן דמתניתין לאו בשטרי הקנאה ונאמן לטעון כתבתי ללות ולא לויתי והוה״ד דנאמן במיגו לטעון פרעתי, ותו אף כי חייב מודה נטעון ללקוחות פרעתי כמו דהוי טעין בעל השטר, וזה קושיא עצומה, ולכאורה מזה מוכרח כשיטת רבינו דאם החזיר השטר ליד המלוה גובה בו, ותו לא שייך דנטעון פרעתי כאילו הוי טעין בעל השטר, כיון דאין זה טענה גמורה וחששא מעליא לבטל השטר לגמרי רק לומר דלא יחזיר, ולכך למאן דאית ליה מיגו טענינן, הא ללקוחות כיון דחייב מודה ואין לחוש שמא כתב ללות רק לפרעון לחודא לא חיישינן כיון דלדידהו ליכא מיגו ודוק. ויש לצדד הרבה בזה דלא דמי לדברי תוספות בפרק חזקת, וספיקות של הרב משל״מ לשמואל אי מהימן פרוע במיגו, וכן אי טעין בפנינו פרעתי אי חיישינן, תמצא אריכות בתשובת הר״י בן מיגש העתיקה בשטמ״ק יעו״ש אמרי נועם:

כל השטרות הנמצאות שדינן שלא יחזיר אם החזיר הרי אלו כשרים וגובים בהן ואין מוציאין אותן מתחת יד בעליהן והרי הם בחזקתן ואין חוששין להם.
השגת הראב״ד: כל השטרות וכו׳. א״א דין זה אינו מחוור אם הוחזק בב״ד או אפי׳ בעדים ואין דנין בו מעשה עכ״ל.
שיטת הרמב״ם צריך ביאור דנהי דסובר דעיקר דין דלא יחזיר הוא על המוצא אבל החוב הוא בחזקתו, מ״מ יקשה דעכ״פ כיון שאנו יודעין שהשטר הוא אצל המוצא אמאי לא יוכל המלוה לגבות, ועוד יותר סובר הרמב״ם בפי״ד מה׳ מלוה דאפי׳ הוא תוך זמנו אינו גובה, והראב״ד השיג עליו דכיון שהוא תוך זמנו אמאי לא יגבה, ונראה דסובר הרמב״ם דכ״ז שאין השטר תח״י המלוה אין למלוה החזקה שטרך בידי מאי בעי דכשהוא ביד המלוה גובה החוב בעצם השטר, וכדאמר בקדושין דף כ״ז דשטר אפסרא דארעא ואף דזהו לענין שטר מכירה מ״מ יש לומר דה״נ לענין שטר חוב דהוא אפסרא דהשעבוד, ולכן מה דאומר שטרך בידי מאי בעי הוא בשביל דהוא באמת בידו, וכמו דין חזקה שכל מה שביד אדם הוא שלו ומדוייקים ד׳ הרמב״ם שכתב ואין מוציאין אותן מחמת יד בעליהן והרי הם בחזקתן, ולכאורה תמוה כיון שכבר כתב דגובים בהם למה לו לומר דאין מוציאין אותן מתח״י בעליהן וע״כ דהוא חדא מילתא דכיון שאין מוציאין אותן מתח״י בעליהן והרי הן בחזקתן לכן גובה בהן. אבל כשאין השטר בידו יכול הלוה לומר פרוע, ומהני ריעותא דנפילה גם לענין שלא לגבות החוב, ואפי׳ אם הוא תוך זמנו, וכמו שהוכיח הרשב״א שם כשיטת הרמב״ם.
והנה הרשב״א בתולדות אדם הביאו הגר״א ז״ל בחו״מ סי׳ ס״ה ס״ק נ׳ הקשה על הרמב״ם מהא דפריך בדף י״ג אי הכי כל שטרי דאתו לקמן ניחוש להו הכי ומשני כל שטרי לא ריעי הני ריעי וכתב וז״ל ומאי קושיא משטרי דעלמא שביד המלוה, הא אפי׳ בהני דנפול אי אהדרינהו למאן דנפיל מידיה ונפקי מתותי ידיה דמלוה מגבא גבי בהו, ולמה ליה לדחוקי כל שטרי לא ריעי הני ריעי נימא הני נפקי מתותי ידיה מלוה והני לא, דהא לאו כולה מילתא בריעותא דנפילה תליא, דאפי׳ כי נפל ואיתרע אי נפיק מתותי ידי מלוה כשר עכ״ל, עוד הוכיח מהא דאמר בדף י״ט אי אתא למיטרף אמרינן ליה אייתי ראיה וכו׳, ומ״ש משט״ח וכו׳, הכא גבי שט״ח לא אתי לוקח ותבע כו׳, ומוכח דאי הוי מערער ערעורו קיים.
ונראה ליישב לדעת הרמב״ם לפימש״כ בטעמו משום דדין שטר כשהוא ביד המלוה הוי מוחזק לענין זה דלאו פרוע הוא, דזהו רק לענין חששא דפרעון אבל מעיקרא בסוגיא דהוי החשש שמא כתב ללות בניסן ולא לוה עד תשרי בזה באמת לא מהני כלל חזקתו של מלוה, ולכן שפיר אפי׳ אם החזירו ליד המלוה לא מהני כיון דאיתרע בנפילה ואמרינן שמא לא נתן עד תשרי, וכן הוא בדף י״ט דמטעם שמא כתב ללות בניסן הוא, אבל להלכה דקיי״ל כאביי דמה דלא יחזיר הוא משום דחיישינן לפרעון, ושמא איקרי וכתיב לא חיישינן, א״כ שפיר אם החזירו והוא ביד המלוה גובה בו וכמש״כ.
-השמטות ומלואים-
בד״ה ונראה ליישב, שכתבתי בדעת הרמב״ם דלא מהני חזקה בשטר רק לענין פרעון דבזה נאמר כיון שהמלוה מוחזק בו ודאי שלא נפרע אבל למה דמספ״ל בגמ׳ דילמא כתב ללות בניסן ולא לוה עד תשרי לא מהני החזקה. ולכן לא מהני החזירו ליד המלוה, ולהלכה דקיי״ל כאביי דמה דלא יחזיר הוא משום דחיישינן לפרעון ולכן אם החזירו שפיר דמי וגובין בו, והעיר הגריח״ס שי׳ דהא כתב הרמב״ם כל השטרות הנמצאות שדינן שלא יחזיר ובפרק זה הזכיר גם השטרות שאין מחזירין משום שמא כתב ללות ולא לוה כמו בהל׳ ב׳, ונראה דהגמ׳ בדף י״ג קאי קודם דמסיק רב אסי דאין כותבין אלא בשטרי הקנאה וא״כ בספק שמא כתב ללות ולא לוה הוא ספק גמור אבל למסקנא לרב אסי ושכן סובר הרמב״ם א״כ ליכא חשש אלא שמא מיקרי וכתב ובזה אין מבטלין חזקת המלוה ולא מהני חששא זו אלא שלא להחזיר ובדף י״ט יש לומר דשם פריך אמאי לא עשו תקנה זו להחזיר ולומר אייתי ראי׳ ואם היו מחזירין ע״מ כן לא היה גובה בלא ראי׳ משום תק״ח זו. [עד כאן].
ומה שהביאו להרמב״ם לחילוק זה לחלק בין אליבא דרב אסי דהוא משום שמא כתב ללות בניסן ולא לוה עד תשרי ובין אליבא דאביי דהוא משום חשש פרעון נראה דהנה היכי דהמלוה בעצמו מצא הכל מודים שיגבה בו, וכמו שכתבו התוס׳ בדף י״ג ע״ב והוכיחו מהא דאמר בדף ז׳ ע״ב ואחר שמצא שטר שנפל ליד דיין משמע שאם המלוה מצאו גובה בו, והרשב״א בתשובה שם הוכיח ממה דאמר בברותא שנים אדוקים בשטר מלוה אומר שלי ונפל ממני ומצאתיו, ומוכח דאף דמודה שמצאו גובה בו, אבל באמת אינו מוסבר כ״כ דאם אמרינן דריעותא דנפילה מרע לשטר א״כ מה מהני דמצאו בהיתר, וא״כ אפשר לומר בדעת הרמב״ם דבאמת אין נ״מ ולרב אסי דהוא משום שמא כתב וכו׳ ודאי אין נ״מ ואפי׳ מצאו בעצמו איתרע שטרא, אבל במה שהוכיחו בתוס׳ ובמה שהוכיח הרשב״א בב׳ המקומות לא איירי אלא בחשש פרעון דבהא דאחר שמצא שטר אמר להדיא בטעמא משום דחיישינן לפרעון והיינו משום שכתוב בו הנפק ומשמע דגם ללא לוה עד תשרי ליכא למיחש וכמש״כ התוס׳ בדי״ב ע״ב ד״ה ולא לוה, והא דשנים אדוקים בשטר הא מפורש ג״כ בברייתא דלוה טוען פרעתי, ולכן בזה שפיר אם המלוה מוחזק בעצמו יגבה, וכיון דמוכח דלחשש פרעון לא מהני ריעותא דנפילה סובר הרמב״ם דאין חילוק בין מצאו בעצמו בין החזירו לו שלא כדין דריעותא דנפילה הוי גם במצא בעצמו וע״כ דלענין חשש פרעון לא מהני ריעותא דנפילה אלא לענין שלא יחזיר לו המוצא, וכשאין מחזירין לו אינו גובה וכמש״כ.
והנה הקצוה״ח בסי׳ ס״ה סק״ט הקשה למה נותנין להמלוה כשנותן סימן כיון דאיתרע בנפילה ע״ש שהאריך בזה ונשאר בצ״ע, ועיין מה שכתב בזה הנתיבות, ונראה דמה דאין מחזירין למלוה משום חששא דפרעון הוא משום דבאמת לא ידעינן אם מהמלוה נפל או מהלוה, רק דהלוה מודה ובזה אמרינן דכיון דנפל איתרע חיישינן לקנוניא, וממילא אמרינן דאפי׳ נפל מהמלוה איתרע בנפילה ושמא הוא פרוע, אבל כל זה אי לא ידעינן ודאי שהוא של המלוה, אבל אם נותן סימן ואנו ידעינן שהוא של המלוה אין לנו רשות לחוש בחששות על שטר שלו והוא אומר כיון שממנו נפל תחזירו לי, וממילא כיון שמחזירין לו שפיר גובה וכשיטת הרמב״ם.
אח״כ מצאתי שכבר הקשה זה הרא״ש בש״מ גבי תכריך של שטרות בדף כ׳ ותי׳ ב׳ תירוצים א׳ כתי׳ הגד״ת שהביאו הקצוה״ח והנתיבות, ותי׳ ב׳ ומבואר ביותר במה שמביא שם מדברי הגליון כמש״כ, רק שלא ביארו דאינו מיושב אלא לשיטת הרמב״ם דאף דהחולקים אינם חולקים במצאו בעצמו אלא כשהחזיר המוצא שלא כדין, מ״מ יש לומר דבמצא בעצמו לא הוחזק פסולו בב״ד אבל כשהוחזק פסולו בב״ד קשה דלמה יגבה ולדברי הרמב״ם מיושב:

כל השטרות הנמצאות וכו׳ – בביאור הגר״א (חושן משפט סה,טז) מציין לבבא מציעא ז,א:

תנו רבנן: שנים אדוקין בשטר – מלוה אומר, שלי הוא ונפל ממני ומצאתיו; ולוה אמר, (שלך)[שלי] הוא ופרעתיו לך – יתקיים השטר בחותמיו, דברי רבי. רבן שמעון בן גמליאל אומר: יחלוקו... אמר מר: יתקיים השטר בחותמיו, וגבי ליה מלוה כוליה! ולית ליה מתניתין שנים אוחזין וכו׳ [ויחלוקו]? אמר רבא אמר רב נחמן: במקוים דברי הכל יחלוקו, כי פליגי בשאינו מקוים. רבי סבר מודה בשטר שכתבו צריך לקיימו, ואי מקיים ליה פליג, ואי לא מקיים ליה לא פליג. מאי טעמא – חספא בעלמא הוא...

פירש ר״ח:

שנים אדוקין בשטר כו׳ אסיקנא: בשטר מקוים דברי הכל יחלוקו. ושאינו מקוים ומלוה אומר, שלי הוא ונפל ממני ומצאתיו, ולוה אומר שלך היה ופרעתיו ונתתי לך וממני נפל – אם נתקיים בחותמיו, יחלוקו, דברי רבי, דרבי קסבר מודה בשטר שכתבו צריך לקיימו. וקיימא לן כרבי...

הרי מבואר שאע״פ שמודה המלווה שנפל השטר והוא מצאו, לא איתרע בכך, והרי הוא גובה בו כפי שהוא מוחזק בו עכשיו. וראה שפסק רבינו כך בהלכות מלוה ולווה יד,יד. לפנינו מבואר עוד שרבינו עצמו מרמז למקור זה.

אולם הגר״א דוחה מקור זה, מן הגמרא להלן שם יב,ב שהסבירו שאין להחזיר שטר שנפל ״דחיישינן שמא כתב ללוות בניסן ולא לוה עד תשרי״, והקשו: ״אי הכי, כל שטרי דאתו לקמן ניחוש להו הכי!⁠״ ותירצו: ״כל שטרי לא ריעי, הני ריעי״. טוען הגר״א: מה הקשו שנחוש בכל השטרות? הלא אפילו בשטר זה שנפל, לדעת רבינו אם הוא בידי המלוה גובה! וכן, למה תירצו: ״כל שטרות לא ריעי, הני ריעי״? הרי לפי פסקו של רבינו אין הדבר תלוי בריעותא כלל, אלא היה לו לתרץ: כל השטרות יוצאים מיד המלוה, לפיכך גובים בהם, אבל שטר שמצאו אדם אחר, כיון שאינו יוצא מיד המלוה חוששים לו.

הרואה יראה שטיעוניו של הגר״א מבוססים על ההנחה שהריעותא שבשטר שנפל היא כדעת התוספות כפי שהסברתי לעיל הלכה ג (ד״ה יחזיר למי שנתן סימן) שכיון שנפל השטר מידו מן הסתם הוא מפני שידע שאינו שטר תקף ולפיכך לא נזהר לשמרו כראוי. ברור הוא שאם קיימת ריעותא כזאת הרי היא נשארת גם אם עבר המוצא והחזיר את השטר למלווה, וכל שידוע שהשטר הזה נמצא בשוק ואפילו הוחזר שלא כדין למלווה יהיה מקום ללווה לטעון: הבא ראיה שהוא שטר כשר. אולם ראה שם (הלכה ג) הבאתי תשובת הרי״ף שלא זו היא הריעותא, שהרי אבדה שכיחה היא גם באונס גמור, אלא כיון שאבד השטר בשוק, גם אם הוא מקוים, מניין נדע שמן המלווה נפל? שמא הלווה שילם וממנו נפל? וראה שכך באמת מפרש רבינו חננאל את הברייתא הנ״ל ״שנים אדוקין בשטר״. כאשר אמרו בגמרא שסתם שטרות הבאים לפנינו ״לא ריעי״ הכוונה היא: הואיל והם יוצאים מיד המלווה אין מקום להסתפק שמא של הלווה הם; אבל ״הני ריעי״ – פירוש: אלה שנמצאו בשוק יש ספק אמיתי שמא של הלווה הם ואיך יחזירם למלווה בלא ראיה? ברם כל זה אמור אם השטר שנאבד נמצא עתה בידי אדם אחר, כי אז אל יחזירנו לא לַמַּלְוֶה ולא לַלֹּוֶה. אבל אם יש הוכחה שהשטר שייך למלווה, יינתן לו שהרי אין כאן ריעותא כלל. והוא הדין אם השטר יוצא מיד המלווה, אין מקום לנתבע לטעון: ״הבא ראיה שהשטר מעולם לא יצא מתחת ידך״, שאם נקבל טענה כזאת נתבטלה כל תקנת חכמים שתקנו שטר כדי שלא תנעל דלת בפני לווים וכפי שהסברתי באורך בהלכות מלוה ולוה יא,א (ד״ה המלוה את חברו בשטר). אם כל מלווה יצטרך להוכיח שהשטר תמיד היה תחת ידו, איך יוכל להוכיח דבר כזה? ומוטב שלא להלוות ולא יהיה לו כל הצער הזה, ואין לך נעילת דלת בפני לווים יותר מזו.

וראה שבהתאם לשיטה זו פסק רבינו (הלכות מלוה ולווה יד,יג):

מי שהיה לו חוב על חבירו בשטר ואבד השטר והרי העדים קיימין, אע״פ שקנו מידו, וטען שפרע – הרי זה נשבע הסת. והורו רבותי שאפילו היה החוב לזמן ועדיין לא הגיע זמנו להפרע, הואיל וכתבו לו שטר ואין השטר בידו, והלווה טוען ״פרעתי״ – נאמן ונשבע הסת שפרעו, שאנו חוששין שמא פרעו ולפיכך קרע השטר או שרפו.

וכן הורו שאפילו היה השטר יוצא מתחת ידי אחר, והלווה טוען, ״ממני נפל אחר שפרעתיו״, אע״פ שהוא בתוך זמנו, נשבע הסת ונפטר, שכיון שאין השטר ביד המלוה – אין שם חזקה.

מעתה לפי פירוש הרי״ף במשמעות הגמרא ״הני ריעי״, קמה ואיתנה הראיה מן הברייתא ״שנים אדוקין בשטר״.

וגובין בהן ואין מוציאין אותם... והרי הן בחזקתן וכו׳ – הסוגיא בבא מציעא ז,א הנ״ל:

תנו רבנן: שנים אדוקין בשטר – מלוה אומר, שלי הוא ונפל ממני ומצאתיו; ולוה אמר, (שלך)[שלי] הוא ופרעתיו לך – יתקיים השטר בחותמיו, דברי רבי. רבן שמעון בן גמליאל אומר: יחלוקו. נפל ליד דיין – לא יוציאו עולמית. ר׳ יוסי אומר: הרי הוא בחזקתו. אמר מר: יתקיים השטר בחותמיו, וגבי ליה מלוה כוליה! ולית ליה מתניתין שנים אוחזין וכו׳ [ויחלוקו]? אמר רבא אמר רב נחמן: במקוים דברי הכל יחלוקו, כי פליגי בשאינו מקוים.

ראה שבניסוח הלכה זו השתמש רבינו בכל הלשונות המופיעים בסוגיא, וזאת כדרכו בקודש לרמז למקורותיו

השווה לעיל ח,יב הערה 3.

והרי הן בחזקתן – כך הדין בכל שטר שנכתב לזכות אדם מסוים בלבד. אבל היום רוב שטרי הכסף המונפקים על ידי הממשלה שונים הם במהותם, וכדאי להביא כאן שכבר נשאל רבינו על שטר כזה (בלאו סי׳ עב עמ׳ 112):

שאלה: ילמדנו רבנו, בדבר אדם אשר מסר לסרסור שטר שולחני בדינר אחד כדי שיהיה בידו ערבון לסחורה שיקנה לו מן הסוחר. והוא כתוב על שמו (של האדם הזה שמסרו); ונהגו בזאת העיר שמעת שיוצא השטר מן השולחני, כל מי שמביאו גובה אותו, בין מי שפרעונו בשבילו או זולתו... ונפטר הסרסור בליל שבת ומת פתאום ונפל השטר הנזכר ביד היורשים... וכאשר תבע אותו בעליו ולא יכול ליקח אותו, אלא אמרו אנשים, שאפשר שזה השטר לנפטר בגלל עסק שהיה ביניהם, הואיל ומותו היה פתאום בלא צוואה. אמר בעל הדין בעל השטר: ״אני לא מסרתי לו זה השטר אלא על דרך פקדון, עד שיקנה לי בו הסחורה שדברתי עמו עליה״. אחר כך נתן בו סימן, והוא לא נהג לעלות אליו ולהכנס לדירתו. והשטר לא נגבה מן השולחני, אלא עכבו בעליו משום שנפטר האיש, ואמר בעליו לו (לשולחני): ״השטר אשר כתבת עבורי עניינו כך וכך״, ועכבו השולחני עד אשר יראה למי יתקיים בדין לקבלו.

יורנו הדרתו הקדושה יהדרו אל, מה דין השטר והאם הוא בחזקת בעליו, לפי שאין אותיות נקנות במסירה והוא לא נלקח מן השולחני בשביל שימסור בעליו את אשר מגיע לו בו; או הוא בחזקת היורשים ועליו להביא ראיה? ושכרו כפול.

התשובה: חיוב הדין לדעתי בזה, שיהא השטר בחזקת היורשים בלבד ולא יועיל הסימן בזה. ודין השטר לדעתי לפי מנהג המדינה דין המטבע, אשר אין לו סימן. וכתב משה.

רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

Please Login

נא להתחבר לחשבונכם

Login!כניסה לחשבון