Issurei Biah 19 – איסורי ביאה יט‏ – Mishneh Torah

(א) אי זו היא חללה, זו שנולדה מאיסורי^א כהונה, וכן אחת מן הנשים האסורות לכהונה שנבעלה לכהן נתחללה. אבל הכהן עצמו שעבר העבירה לא נתחלל.

What is meant by a challalah? [A woman] born from [relations] forbidden to the priesthood.⁠¹ Similarly, any woman who is forbidden to the priesthood who engaged in relations with a priest becomes a challalah. A priest who commits a transgression himself, however, is not deemed a challal.⁠²

1. I.e., the women mentioned in Chapter 17, Halachah 1.

2. The fact that he engaged in forbidden relations does not detract from the essential holiness endowed to him by his priestly lineage.

א. ד: מאיסור. אך בכתבי⁠־היד כבפנים.

משנה תורה דפוסיםמקורות וקישוריםמגדל עוזמגיד משנהשער המלךצפנת פענחעודהכל

אֵי זוֹ הִיא חֲלָלָה זוֹ שֶׁנּוֹלִדָה מֵאִסּוּר כְּהֻנָּה. וְכֵן אַחַת מִן הַנָּשִׁים הָאֲסוּרוֹת לִכְהֻנָּה שֶׁנִּבְעֲלָה לְכֹהֵן נִתְחַלְּלָה. אֲבָל הַכֹּהֵן עַצְמוֹ שֶׁעָבַר הָעֲבֵרָה לֹא נִתְחַלֵּל:

בבלי סוטה כ״ג., בבלי קידושין ע״ז., בבלי קידושין ע״ז:, בבלי נדה מ״ד:

טור אבן העזר ו׳:ט׳, טור אבן העזר ז׳:י״ב, טור אבן העזר ז׳:י״ג

שו״ע אבן העזר ו׳:ט׳, שו״ע אבן העזר ז׳:י״ב, שו״ע אבן העזר ז׳:י״ג

אי זו היא חללה וכו׳ עד לא נתחלל. פרק י׳ יוחסין (דף ע״ז):

אי זו היא חללה זו שנולדה וכו׳ – ברייתא וגמרא פרק עשרה יוחסין (קידושין דף ע״ו):

אבל הכהן וכו׳ – שם מפורש בברייתא:

איזהו חללה כו׳ וכן א׳ מן הנשים האסורות לכהונה שנבעלה נתחללה – עיין ברש״י ז״ל פרק עשרה יוחסין דע״ה ע״א ד״ה מכ״ג שכתב דמדכתיב לא יחלל ולא כתיב לא יחל ב׳ חלולים במשמע אחד לה ואחד לזרעו ולכאורה דבריו תמוהים דמסוגיא דהתם דף ע״ז ע״ב משמע דממשמעות דלא יחלל נפ״ל הן אמת שדברי רש״י ז״ל הם תלמוד ערוך פ׳ קמא דתמורה דאמרינן התם בהדי׳ נימא קרא לא יחל מאי לא יחלל ועיין בהרב חד״ה ז״ל פרק ד׳ מיתות דנ״א ע״א מה שיישב בזה ובפ״ק דיבמות דף ט״ו ע״ב ד״ה היא עצמה כתב רש״י ז״ל וז״ל דכתיב לא יחלל זרעו בעמיו ועמיו היינו אשתו יע״ש. ודבריו תמוהים שדבריו סותרים למ״ש בפרק החולץ ובפרק עשרה יוחסין וסוגיא דתמורה וכבר תמה עליו בזה הרב הנזכר והניחו בצ״ע ולע״ד נראה ליישב ע״פ מ״ש התוס׳ פ״ק דתמורה ד״ה שאני התם וז״ל ונ״ל דהיינו מיתור הלמ״ד שניה אבל אין לומר דבלא הלמ״ד שניה מיתור נמי דרשינן הכי חילולים הוא עושה ואינו עושה ממזרות ותפסי בה קדושין דע״כ ממזרות ותפיסת קדושין אינן תלויין זה בזה שהרי אמר ר״י בפ׳ החולץ דאין ממזר אלא מחייבי מיתות ב״ד אבל מחייבי כריתות אין הולד ממזר אע״ג דלכ״ע לא תפיס קדושין יע״ש ומה שיש לעמוד בדבריהם עיין בהרב צאן קדשים וא״כ י״ל דס״ל לרש״י דהא דנפ״ל בתמורה מיתורא דלא יחלל אינו אלא לאביי דס״ל התם כ״מ דא׳ רחמנא ל״ת אי עביד מהני אייתר לן לא יחלל אחד לו ואחד לה וכן נמי למאי דקי״ל כרבא דלא מהני אליבא דשמעון התימני דר״ע דס״ל דכל שלא תפסי קדושין הולד ממזר כמ״ש התוספות פרק החולץ דמ״ד ה״נ דאייתר לן יתורא דלמ״ד לאשמועי׳ דב׳ חלולים הוא עושה דאי לאשמועינן דתפסי בה קדושין מדכתיב לא יחל חלולים הוא עושה ואינו עושה ממזרים שמעינן לה דכיון דאין עושה ממזרים תפסי בה קדושין אמנם לר״י דס״ל דלאו הא בהא תלי׳ א״כ אצטריך לא יחל לאשמועינן דתפסי קדושין וא״כ מנ״ל דהיא מתחללת מש״ה הוכרח רש״י לומר בפ״ק דיבמות דנפ״ל מקרא דבעמיו משום דסוגיא דהתם קאי לרבי יאושע כדקאמר שאלו לר״י צרת הבת מהו והשיב להם ר״י צרות מתיר׳ אני בני צרות אני מעיד כו׳ והיינו משום דסביר׳ ליה דלא ילפינן מק״ו דאלמנה דבנה פגום משום דאיכא למיפרך מה לאלמנה שכן היא עצמה מתחללת כדקאמר התם ומ״ש רש״י ז״ל בפרק החולץ ובפרק ד׳ מיתות ועשרה יוחסין דנפ״ל מיתורא דלא יחלל היינו לפום מאי דקי״ל הלכתא כשמעון התימני כמ״ש התוספת פ׳ החולץ ד״ה שמעון: ועוד נראה ליישב דודאי היא עצמה דמתחללת נפ״ל מיתורא דלא יחלל אלא דק״ל לרש״י ההיא דאמרינן ס״פ היה נוטל כהנת מתחללת כהן אינו מתחלל ונפ״ל התם מדכתיב זרעו זרעו מתחלל והוא אינו מתחלל ויש לדקדק דמאי חזית דדרשינן מיעוטא דזרעו למעוטי הוא שאינו מתחלל ויתורא דלא יחלל לרבו׳ היא עצמה שמתחללת ואמאי לא נימא איפכא וכבר מוהרימ״ט ז״ל בחידושיו לקדושין נתקשה בזה ותי׳ דמזרעו לא ממעיט היא גופא דגריעא מזרעו מק״ו אבל הוא עצמו לא אתי מק״ו דאמרינן הבא על הפסולות יוכיחו עי״ש ואין דבריו מובנים דהא אמרינן בפ״י יוחסין דף ע״ז ע״א דק״ו פירכא הוא דמה לחלל שכן יצירתו בעבירה גם מ״ש דהוא עצמו לא אתי בק״ו משום דאיכא למימר בא על הפסולות יוכיחו אינו מובן שהרי הא דאמרינן דבא על הפסולות אינו מתחלל היינו לפום קושטא דמילת׳ דדרשינן למעוטי הוא שאינו מתחלל אבל אנן ק״ל אעיקרא דמילתא דנדרוש איפכא וכ״ג הבא על האלמנה מתחלל ומכ״ש בא על הפסולות וא״כ משום הכי הוצרך רש״י ז״ל לומר דהיינו מדכתיב בעמיו דהיינו אשתו דמש״ה דרשינן דלא יחלל לרבות היא עצמה משום דסמיך אבעמיו דהיינו אשתו ובשיטה מקו׳ כ״י למס׳ יבמות בפרק החולץ כתב וז״ל פירש״י מדכתיב לא יחלל כו׳ ולעיל בסוף פ״ק פי׳ מדכתיב בעמיו ונ״ל דתרווייהו חדא הוא דמדכתיב לא יחלל משמע שני חלולים אחד לזרעו והאחר אינו ידוע על מי כתיב בעמיו לאשמועינן שאותו חלול האחר הוא אשתו דהיינו בעמיו עכ״ל ומ״ש הוא יותר נכון ודו״ק:

אבל הכהן עצמו כו׳. משנה דסוטה ד׳ כ״ג וע״ש בפה״מ ובתוס׳ יבמות ד׳ פ״ה ע״א וכ״כ בזה ועיין בדברי רבינו בהל׳ ביאת מקדש פ״ו ה״ט דנראה דחזר בו ממה שפי׳ בפה״מ ע״ש:

משנה תורה דפוסיםמקורות וקישוריםמגדל עוזמגיד משנהשער המלךצפנת פענחהכל

(ב) בין שנבעלה באונס^א בין שנבעלה^ב בשגגה, בין כדרכה בין שלא כדרכה, משהערה בה נתחללה. והוא שיהיה הכהן בן תשע שנים ויום אחד ומעלה, ותהיה זו האסורה לו בת שלש שנים ויום אחד ומעלה:

[The above applies] whether she engaged in relations by coercion or inadvertently¹ or whether it was vaginal or anal intercourse, as soon as the male organ enters her, she becomes a challalah. [This applies] provided the priest is nine years of age or older and the woman forbidden him is three years of age or older.⁠²

1. For the spiritual blemish brought about by the forbidden relations has an effect regardless of her intent or lack of it.

2. For only when the male and the female are these respective ages are their relations considered significant.

א. כך ת3-1. בא׳ נכפל בטעות ׳בין שנבעלה באונס׳.

ב. ד (גם פ) [מ׳בין׳]: או. קיצור מכוון.

משנה תורה דפוסיםמקורות וקישוריםמגדל עוזמגיד משנהמרכבת המשנהעודהכל

וּבֵין שֶׁנִּבְעֲלָה בְּאֹנֶס אוֹ בִּשְׁגָגָה [בֵּין כְּדַרְכָּהּ בֵּין שֶׁלֹּא כְּדַרְכָּהּ] מִשֶּׁהֶעֱרָה בָּהּ נִתְחַלְּלָה. וְהוּא שֶׁיִּהְיֶה כֹּהֵן בֶּן תֵּשַׁע שָׁנִים וְיוֹם אֶחָד וָמַעְלָה וְתִהְיֶה זוֹ הָאֲסוּרָה לוֹ בַּת שָׁלֹשׁ שָׁנִים וְיוֹם אֶחָד וָמַעְלָה:

בבלי יבמות נ״ז:, בבלי קידושין י׳:, בבלי נדה מ״ד:

טור אבן העזר ו׳:ט׳, טור אבן העזר ז׳:י״ב

שו״ע אבן העזר ו׳:ט׳, שו״ע אבן העזר ז׳:י״ב

ובין שנבעלה באונס עד משהערה בה נתחללה. פרק החולץ (דף ל״ג ל״ד) ופרק הבא על יבמתו (דף נ״ג):

והוא שיהיה כהן בן ט׳ שנים ויום אחד ומעלה. במסכת סוטה פרק ארוסה ושומרת יבם:

ובין שנבעלה באונס וכו׳ – משנה בפרק הבע״י (יבמות נ״ג:) אמרו שם בדין שוגג ואונס והעראה [ושלא כדרכה] וכן הבא על אחת מן העריות או פסולות כגון אלמנה לכהן גדול גרושה וחלוצה וכו׳ פסול ולא חלק בין ביאה לביאה.

ומה שכתב: והוא שיהיה בן ט׳ וכו׳ – מבואר בהרבה מקומות:

(וכיון) [ובין] שנבעלה. הוגה בדפוס חדש בין כדרכה בין שלא כדרכה וליתא כמ״ש פי״ז מהל׳ איסו״ב הט״ז:

משנה תורה דפוסיםמקורות וקישוריםמגדל עוזמגיד משנהמרכבת המשנההכל

(ג) כיצד, כהן בן תשע שנים ויום אחד שבא על הגרושה או על הזונה, וכהן גדול שבא עליהן או על האלמנה, או שנשא בעולה ובא עליה, הרי אלו נתחללו לעולם. ואם הוליד ממנה בן, בין זה שחיללה בין כהן אחר, הולד חלל. אבל כהן שקידש אשה מאיסורי כהונה, ונתאלמנה או נתגרשה מן האירוסין, לא נתחללה. ואם נישאת, אף על פי שלא נבעלה, נתחללה, שכל נשואה בחזקת בעולה^א אף על פי שנמצאת בתולה.

What is implied? When a priest who is nine years old engages in relations with a divorcee or with a zonah or a High Priest enters into relations with such women or with a widow, or marries a non-virgin and enters into relations with her,⁠¹ these women become challalot for all time. If they conceive a child from such relations, whether from relations with the priest who caused them to be deemed a challalah or whether with another priest, the offspring are challalim.
When, however, a priest consecrates a woman who is forbidden to the priesthood and she is widowed or divorced from the consecration, she does not become a challalah.⁠² If she marries, even if she does not engage in relations, she becomes a challalah even if it is discovered that she is a virgin.⁠³

1. Note the contrast to the following halachah. Although a non-virgin is forbidden only on the basis of a positive commandment (Chapter 17, Halachah 13), offspring from such a relationship are challalim.

2. Needless to say, a divorcee may not marry a priest. The Rambam is emphasizing that if she is divorced, in addition to the prohibition of a divorcee, she is also prohibited as a challalah.

3. For as Ketubot 11a states, a woman who is divorced after marriage is considered as if she has engaged in relations. The Chelkat Mechokek 7:23 and the Beit Shmuel 7:36 discuss this ruling, mentioning views that differ slightly.

א. בד׳ נוסף: היא. אך בכתבי⁠־היד לית.

משנה תורה דפוסיםמקורות וקישוריםמגדל עוזמגיד משנהכסף משנהמשנה למלךמעשה רקחשער המלךמרכבת המשנהצפנת פענחעודהכל

כֵּיצַד. כֹּהֵן בֶּן תֵּשַׁע שָׁנִים וְיוֹם אֶחָד שֶׁבָּא עַל הַגְּרוּשָׁה אוֹ עַל הַזּוֹנָה. וְכֹהֵן גָּדוֹל שֶׁבָּא עֲלֵיהֶן אוֹ עַל הָאַלְמָנָה אוֹ שֶׁנָּשָׂא בְּעוּלָה וּבָא עָלֶיהָ הֲרֵי אֵלּוּ נִתְחַלְּלוּ לְעוֹלָם. וְאִם הוֹלִיד מִמֶּנָּה בֶּן בֵּין זֶה שֶׁחִלְּלָהּ בֵּין כֹּהֵן אַחַר הַוָּלָד חָלָל. אֲבָל כֹּהֵן שֶׁקִּדֵּשׁ אִשָּׁה מֵאִסּוּרֵי כְּהֻנָּה וְנִתְאַלְמְנָה אוֹ נִתְגָּרְשָׁה מִן הָאֵרוּסִין לֹא נִתְחַלְּלָה. וְאִם נִשֵּׂאת אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא נִבְעֲלָה נִתְחַלְּלָה שֶׁכׇּל נְשׂוּאָה בְּחֶזְקַת בְּעוּלָה הִיא אַף עַל פִּי שֶׁנִּמְצֵאת בְּתוּלָה:

בבלי יבמות פ״ה., בבלי קידושין ע״ז.

טור אבן העזר ז׳:י״ב, טור אבן העזר ז׳:י״ג

שו״ע אבן העזר ז׳:י״ב, שו״ע אבן העזר ז׳:י״ג

(ג-ד) כיצד כהן בן ט׳ שנים וכו׳ עד הולד חלל. בקידושין פרק האומר (דף ס״ז) ופ״א דתמורה (דף ה׳):

אבל כהן שקידש אשה עד לא חיללה. פרק אלמנה לכ״ג (דף ס״ז ס״ח) ופרק הבא על יבמתו (דף נ״ו) ופרק הערל ובכתובות פרק אע״פ (דף ס׳) ובכמה מקומות בקידושין פ״ק משמע כן בנכנסה לחופה ולא נבעלה:

כיצד כהן וכו׳ – כבר נתבאר זה.

ומ״ש: או שנשא בעולה וכו׳ – הוא מחלוקת תנאים שם (יבמות נח) בגמרא ונפסקה הלכה שם שאע״פ שאין בנושא הבעולה אלא עשה כנזכר פי״ז הולד ממנה חלל:

אבל כהן שקידש אשה וכו׳ – שם במשנה (יבמות נ״ו:) נתארמלו או נתגרשו מן הנישואין פסולות מן האירוסין כשרות ובגמרא (יבמות נ״ט) אמרו דביאה משוי לה חללה וכתב רבינו מן הנישואין אע״פ שלא נבעלה נתחללה שכל נשואה בחזקת בעולה ולמד כן ממה שאמרו שם סתם מן הנישואין ולענין כתובה אמרו שכל אלמנה מן הנישואין היא בחזקת בעולה וכ״ש באיסור של תורה:

אבל כהן שקידש אשה מאיסורי כהונה וכו׳ ואם נשאת אע״פ שלא נבעלה נתחללה שכל נשואה בחזקת בעולה וכו׳ – כתב ה״ה שלמד כן ממ״ש סתם מן הנישואין פסולות ול״נ דמייתורא דמתני׳ דקתני מן הנישואין פסולות שהיא משנה שאינה צריכה למד רבינו דהיינו לומר שכיון שנכנסו לרשות הבעל לנישואין אף על פי שלא נבעלו פסולות:

וכהן גדול שבא עליהן וכו׳. כבר נתבאר בגמרא דהלכה כראב״י דיש חלל מחייבי עשה ונראה דכיון דיש חלל מחייבי עשה כהן שנשא חללה שנתחללה מאיסור עשה לוקה עליה משום חללה לא יקח. אך ראיתי להתוס׳ בפרק הערל (דף ע״ו) ד״ה מחלל דחייבי עשה שכתבו וז״ל ושמא חללה הבאה מחייבי עשה ליכא לאו אלא עשה לכהן הבא עליה ע״כ. ולא ידעתי אם דין זה נוהג ג״כ בזונה דקי״ל דיש זונה מחייבי עשה כמ״ש רבינו לעיל בפי״ח מהלכות אלו דין ב׳. אם נאמר דזונה הבאה מאיסורי עשה ליכא לאו לכהן הבא עליה כי אם עשה ומסתמיות דברי רבינו נ״ל דבין בזונה ובין בחלל לוקה עליהם אף שאיסורם בא מחמת איסור עשה וסברת ריב״ם היא תמוה בעיני וצ״ע מההיא דאמרי׳ בפרק האומר (דף ס״ח) דלר״ע דאמר אין קידושין תופסין בחייבי לאוין ואפי׳ בחייבי עשה קרא דכי תהיין במאי מוקים ליה ומשני בבעולה לכ״ג משום דהו״ל עשה שאינו שוה בכל. ואמאי לא אוקמיה לקרא בחללה דחייבי עשה שג״כ אינו שוה בכל שאינו נוהג כי אם בכהנים. וכן בר״פ אלו נערות (דף ל׳) אמרינן איכא בינייהו בעולה לכ״ג משום דהו״ל עשה שאינו שוה בכל. ואמאי לא קאמר חללה הבאה מאיסורי עשה. ומיהו י״ל דכיון דלר״ע כל שאין לו ביאה בישראל לא תפסי קידושין אלא דקרא דכי תהיין דיש איזה דבר שאין לו ביאה בישראל ויש לו בה הויה מסתברא לאוקומי קרא במה שהוא קל יותר דהיינו בעולה לכ״ג שאינו נוהג בכל הכהנים כי אם בכ״ג לאפוקי חללה הבאה מאיסורי עשה דאף שאינו נוהג בישראל נוהג בכל הכהנים ומש״ה קיל בעולה לכ״ג מחללה הבאה מאיסורי עשה. וכ״ת תיקשי לרבנן דאמאי לא אוקמוה לקרא דכי תהיין בחללה מחייבי עשה הא לא קשיא כלל שהרי הקשו לר״ע מי כתיב כי תהיין לכהן. וא״כ מה״ט נמי לא אוקמוה בחללה הבאה מחייבי עשה. וכבר כתבתי (א״ה יתבאר לקמן בפירקין דין ה׳ יע״ש) דלרבנן לא ניחא להו לאוקומי קרא אלא באשה שהיא שנואה לכל העולם:

ואם נשאת אע״פ שלא נבעלה וכו׳. (עיין בדברי הרב המחבר בפ״ה מהלכות אבל דין י׳):

וכהן גדול וכו׳ או שנשא בעולה ובא עליה הרי אלו נתחללו לעולם ואם הוליד ממנה בן וכו׳ הולד חלל. כתב הרב המגיד ז״ל ומ״ש או שנשא בעולה וכו׳ הוא מחלוקת תנאים שם בגמרא ונפסקה הלכה שם שאע״פ שאין בנושא הבעולה אלא עשה כנזכר פי״ז הולד ממנה חלל ע״כ. ודבריו מגומגמים דמשמע דתופס במושלם דאף מחייבי עשה הולד חלל והנה בפ׳ הבא על יבמתו דף נ״ט ברייתא אנוסת עצמו ומפותת עצמו לא ישא ואם נשא נשוי אנוסת חבירו ומפותת חבירו לא ישא ואם נשא ר׳ אליעזר בן יעקב אומר הולד חלל וחכמים אומרים הולד כשר ובגמרא אמר ר׳ הונא אמר רב הלכה כראב״י איכא דאמרי אמר ר״ה אמר רב מ״ט דראב״י סבר לה כר׳ אלעזר (דאמר פנוי הבא על הפנויה עשאה זונה) ומי סבר לה כוותיה והא קי״ל משנת ראב״י קב ונקי ואילו בהא אמר ר׳ עמרם אין הלכה כר״א קשיא רב אשי אמר ביש חלל מחייבי עשה קמפלגי ראב״י סבר יש חלל מחייבי עשה ורבנן סברי אין חלל מחייבי עשה מ״ט דראב״י דכתיב אלמנה וגרושה וחללה זונה את אלה לא יקח כי אם בתולה מעמיו יקח אשה וכתיב ולא יחלל זרעו בעמיו אכולהו קאי וכו׳ ופירש״י אכולהו ואפי׳ אבתולה יקח ולא בעולה דעשה הוא ע״כ נמצא דהא דמחייב ראב״י דהולד חלל אלא מכח הלאו דולא יחלל דאכולהו קאי הא אי הוה עשה גרידא לא היה עושה הולד חלל וכיון שכן איך כתב הרה״מ דאע״פ שאין בנושא הבעולה אלא עשה הולד חלל דמשמע דאף שאין לנו שום לאו אלא עשה גרידא אפ״ה הולד חלל וזה הוי ממש היפך פשט הסוגיא דאילו לא הוה הלאו דלא יחלל דקאי גם אבתולה יקח אפי׳ ראב״י לא היה עושה הולד חלל אף דאיכא העשה.

הן אמת דבסוגיא עצמה איכא למקשי דכיון דטעמא דר׳ אלעזר משום הלאו דולא יחלל היכי קאמר רב אשי ביש חלל מחייבי עשה קמיפלגי הא לא הוי אלא מפני הלאו דולא יחלל גם התוס׳ ז״ל תמהו בדבר זה וכתבו דולא יחלל לאו הוא כדאמרינן בקדושין בעל לוקה משום ולא יחלל ע״כ אלא דקשיא ליה בגוייהו דאמאי אצטריכו לאתויי דלקי אלאו זה דהא אף אם לא ילקה כיון דהוי לאו בעלמא סגי לן דהא אי לא הוה לאו זה לא היה עושה ר׳ אליעזר בן יעקב הולד חלל ואולי דלאלומי מילתא הוא דהביאו זה האמנם אעיקרא דמילתא י״ל דכיון דכוונת רב אשי אינה אלא אבעולה לכה״ג נקט חייבי עשה משום דדרך התלמוד לייחס הבעולה לכה״ג בחייבי עשה כדאיתא בכמה דוכתי ומהם פ׳ כיצד דף כ׳ גבי אלמנה לכה״ג וכו׳ בשלמא מן הנשואין עשה ולא תעשה ואין עשה דוחה לא תעשה ועשה וכו׳ ובפ׳ אלו נערות דף ל׳ איכא בייניהו בעולה לכה״ג ומאי שנא דהו״ל עשה שאינו שוה בכל וכו׳.

ועל פי האמור אפשר ליישב דברי הרב המגיד במ״ש שאע״פ שאין בנושא הבעולה אלא עשה כלומר שעיקר האיסור הוא בעשה ואעפ״כ הולד חלל מפני הלאו דלא יחלל ומ״ש רבינו או שנשא בעולה וכו׳ נראה שכוונתו שנבעלה מאחר דאם נבעלה מעצמו אין לנו שיהא הולד חלל ומה שסיים רבינו ואם הוליד ממנה בן בין מזה בין מאחר הכוונה למ״ש לעיל איזו היא חללה וכו׳ כיצד וכו׳ והשתא מסיים דאם הוליד ממנה בן בין זה שעשאה חללה בין אחר דהיינו כהן אחר שבא עליה אחר שנתחללה הולד חלל דכיון שהיא חללה ועומדת פשיטא ודאי ששום כהן שבא עליה הולד חלל וכיון שכן הדבר פשוט דבעולה זו שהזכיר רבינו היא שנבעלה לאדם אחר דוקא ומתבאר מדברי הרה״מ ז״ל שכתב על זה הוא מחלוקת תנאים שם בגמרא ונפסקה הלכה שם וכו׳ ע״כ והיינו המחלוקת הנזכר דאפליגו ר׳ אליעזר בן יעקב ורבנן באנוסת חבירו ומפותת חבירו ופסק ר׳ הונא שם הלכה כראב״י דמשנתו קב ונקי ואחרי המחילה הראויה מהמל״מ ז״ל שרצה להבין דבעולה שכתב רבינו כאן הוא שם כולל בין לבעולת עצמו בין לבעולת זולתו וכבר הארכתי בזה בפרק י״ז דין ט״ו.

שכל נשואה בחזקת בעולה היא אף על פי שנמצאת בתולה. פירוש דאפילו נבדקה ונמצאת בתולה מאחר שנשאת ונתייחד עמה היא בחזקת בעולה ומה שנמצאת בתולה אפשר שבא עליה שלא כדרכה או הטה או הערה עיין להרשד״ם אה״ע סי׳ כ״ב.

ואם נשאת כו׳ – עיין בהרב המגיד ובמ״ש פ״י מהלכות אישות בקו׳ חופות חתנים:

(ג-ד) או שנשא בעולה וכו׳. כהן גדול שנשא בוגרת וכו׳. כבר נתבאר פי״ז מהל׳ איסו״ב הט״ו:

אם נשאת אעפ״י כו׳. עיין בתוספתא פ״ו דיבמות מבואר להיפך וכן בירושלמי שם דס״ל דהפסול תליא דוקא בביאה ולא בנשואין ועיין בבלי כאן ד׳ נ״ח ע״א בהך מחלוקת דת״ק וריב״ב ע״ש ועיין תוס׳ גיטין ד׳ פ״ה ע״א דס״ל דלא פסלה מה״ת בנשואין בלא ביאה וכן הוא שיטת בה״ג דאף דקיי״ל כמ״ד במכות דף ז׳ דלגבי מיתה די עד שיראו כדרך המנאפים מ״מ לאסור על בעלה לא אסרינן עד שיראו כמכחול בשפופרת ע״ש בהל׳ מיאון וכן ס״ל להתוס׳ בכתובות ד׳ ט׳ ע״א ד״ה מפני מה ע״ש ועיין בתוס׳ יבמות ד׳ כ״ד ע״ב ד״ה אמר דלא ס״ל כן ובתוס׳ כתובות ד׳ ס״ג ע״ב ד״ה אבל ע״ש וכן ס״ל בה״ג גבי קדושין כה״ג דבעי דוקא סהדי שיראו שבועל אותה ולא די בעדי יחוד ודלא כשיטת רבינו אך זה י״ל דזה רק בשיש עדים דאז הדין נותן דנאסרה רק אם אין עדים רק הוא אומר שמצאם אותם כך אז י״ל דבעי דוקא כמכחול דזה הוה רק גדר אומדנא ועיין במש״כ המרדכי בקדושין פ״ג מש״כ בזה דזה הוא רק גדר אומדנא וכעין הך דגיטין ד׳ נ״ז ע״ב גבי הך עובדא דבבא בן בוטא וגם נ״ל דגבי חלל שנשא כשרה דשם אין איסור בהנשואין כמבואר ביבמות דף פ״ד ע״ב רק דמ״מ חיללה י״ל דזה רק בביאה ולא בנשואין ועיין מש״כ רבינו בקדושין בפה״מ על הך משנה דבת חלל זכר ע״ש דתמה על זה, וכן נ״מ גבי אתנן אם חלל בא על כשרה אם שייך בה דין אתנן:

משנה תורה דפוסיםמקורות וקישוריםמגדל עוזמגיד משנהכסף משנהמשנה למלךמעשה רקחשער המלךמרכבת המשנהצפנת פענחהכל

(ד) כהן גדול שנשא בוגרת או מוכת עץ, לא חיללה. וכן אם בעל בעולה בלא נישואין, לא חיללה:

When a High Priest marries a woman past majority or one who lost her signs of virginity through means other than intercourse, she does not become a challalah.⁠¹ Similarly, if he enters into relations with a non-virgin outside the context of marriage, she does not become a challalah.⁠²

1. For after the fact, he is allowed to remain married to such a woman, as stated in Chapter 17, Halachah 15.

2. For the prohibition forbidding her to him applies only within the context of marriage (Chapter 17, Halachah 2). Although he performs a transgression for entering into intimacy without the intent of marriage (see Hilchot Ishut 1:4), that prohibition is not restricted to the priesthood and offspring are deemed challalim, only when the prohibition against the relations is exclusive to the priesthood.

משנה תורה דפוסיםמגדל עוזמגיד משנהמשנה למלךמעשה רקחמרכבת המשנהאור שמחצפנת פענחעודהכל

כֹּהֵן גָּדוֹל שֶׁנָּשָׂא בּוֹגֶרֶת אוֹ מֻכַּת עֵץ לֹא חִלְּלָהּ. וְכֵן אִם בַּעַל בְּעוּלָה בְּלֹא נִשּׂוּאִין לֹא חִלְּלָהּ:

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ג]

כהן גדול שנשא בוגרת וכו׳ – כבר נתבאר פי״ז שאם נשא בוגרת או מוכת עץ שאין מוציאין מידו וכ״ש שאין הולד חלל.

ומ״ש: וכן אם בעל בעולה בלא נישואין לא חללה – פשוט הוא דאע״ג דקי״ל דיש חלל מנושא את הבעולה כנזכר למעלה דוקא בנושא לפי שעבר על עשה דוהוא אשה בבתוליה יקח והוא עשה דכהונה אבל אם בא על הבעולה שלא כדרך נישואין אינו מוזהר בה יותר מאדם אחר ואינו איסור כהונה אלא איסור בלבד ואין חלל אלא מאיסורי כהונה כנזכר למעלה ומבואר בעשרה יוחסין וכן אמרו פ׳ הבע״י בגמרא לא ישא אדם אנוסת חבירו ומפותת חבירו ואם נשא הולד חלל ומשמע דוקא נישואין ופשוט הוא שהבעולה שהזכיר רבינו הוא שאינה אלמנה ולא גרושה אלא שנבעלה בזנות לאדם אחר:

וכן אם בעל בעולה בלא נישואין לא חללה. (*א״ה עיין בדברי הרב המחבר פ״א מהלכות מכירה דין ד׳ ועיין לעיל פי״ח מהלכות אלו דין ב׳ ד״ה שוב וד״ה הנה):

וכן אם בעל בעולה בלא נשואין וכו׳. מדקדוק הלשון משמע דאף שבעלה לשם קדושין כיון שלא היו שם נשואין לא נתחללה אמנם מדברי הרב המגיד אינו נראה כן שהרי כתב דדוקא בנושא לפי שעבר על עשה דוהוא אשה בבתוליה יקח אבל אם בא על הבעולה שלא כדרך נשואין אינו מוזהר בה יותר מאדם אחר וכו׳ ע״כ הרי דאין הדבר תלוי אלא בבעילה דרך נשואין וכשבעל לשם קדושין הרי עבר אעשה דוהוא אשה בבתוליה יקח והכי מסתברא דסתם קיחה קדושין היא וק״ל.

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ג]

כהן גדול כו׳ וכן אם בעל בעולה בלא נישואין לא חיללה:
עיין ההמ״ג, ולעיל פי״ז במשל״מ ד״ה שוב האיר כו׳. והנה מסוגיא דפרק הבא ע״י דף ס׳ אנוסת עצמו ומפותת עצמו כו׳ אמר ר״ה ומוציא בגט כו׳ א״ל והא כו׳ בוגרת ומוכת עץ לא ישא ואם נשא נשוי, אלמא סופה להיות בוגרת תחתיו ה״נ סופה להיות בעולה תחתיו קשיא, ונראה דמאי קשיא דאם כן בבעולת חבירו ג״כ אמאי מוציא בגט נאמר דהואיל וסופה להיות בעולה תחתיו לא יוציא, וצ״ל דהא אין סופה להיות רק בעולת עצמו אבל לא בעולה מחבירו אף דשם בעולת חבירו אין מוסיף דבר בשם האיסור, דעל בעולה דמוזהר אין נפק״מ בין בעולת עצמו לבעולת חבירו, א״כ גם בבעולת עצמו לא קשה דהא סופה להיות בעולה בתורת נשואין לא בעולה מזנות אף דמה דהיא בעולה בתורת אישות אין נפק״מ להוסיף האיסור בשם בעולה, והניחא לשיטת רבוותא בתוספות דולד אנוסת עצמו ודאי אינו חלל א״ש דמקשה דכיון דאין נפ״מ בין בעולה בתורת אישות לבעולה שלא בתפיסת קדושין רק בנזות וכי״ב בשם האיסור בתולה ולא בעולה א״כ יש להכשיר הואיל וסופה להיות בעולה תחתיו שלא יוציא, אבל כאן בבעולת חבירו הרי מה דהיא בעולה מחבירו מוסיף בהאיסור דהואי חללה והולד חלל, לכן לא שייך לאמר הואיל וסופה להיות בעולה תחתיו, אבל לשיטת רבינו דלא מפליג בין אנוסת עצמו לאנוסת חבירו קשה, ונ״ל דמש״ה אמר קשיא ולא תיובתא משום דאית לה פירוקא והתירוץ כמוש״ב:
ולפ״ז נ״ל לפרש השמועה בפ״ק דקדושין איבעיא להו תחילת ביאה קונה כו׳ למאי נפ״מ כו׳ אי נמי לכהן גדול דקא קני בתולה בביאה מאי, דהקשו רבוותא הא אמרינן דהיכי דאישתני גופה קודם נשואין קיחה דנשואין בעינן ואסורה להנשא לכה״ג אי אמרינן ביאה אירוסין עושה יעו״ש בתוס׳ פרק הבא ע״י, עוד קשה טובא כיון דאם פריש שיקנה בתחלת ביאה מהני, א״כ ודאי המתקדשת לכה״ג דלית להו היתרא, אם לא דלא יקנה לה בתחלת ביאה, הוי כמו דפירש כמוש״כ המשל״מ פ״א מהלכות מכירה, ולפ״ז א״ש כיון דאם תחילת ביאה קונה א״כ נעשית ארוסה בתחלת הביאה ואין הכי נמי דהנשואין יהא באיסור דכי אם בתולה מעמיו יקח בתולה ולא בעולה בעת קיחה דנשואין, אבל אם נשא אותה אחר זה אז שוב לא יוציאו מידו משום דהויא בעילת עצמו באירוסין דהוי כמו בוגרת ומוכת עץ דסופה להיות בעולה תחתיו דארוסה מותרת להארוס מן התורה ולא הוה עלה שם בעילת זנות כלל, אבל אם נאמר דסוף ביאה קונה הרי היא בעולה ממנו שלא בתפיסת קדושין ואין סופה להיות בעולה תחתיו רק על ידי בעילת קדושין שכבר הוא אשתו, וא״כ הדין באם כנס אותה אח״ז שוב מוציא כמו בעילת עצמו מזנות אם כנס דקיי״ל דמוציא בגט דבר תורה, וא״כ על האיסור דנשואין ליכא נפ״מ כלל דבין כך וב״כ אסור לישא אותה, רק הנפק״מ אחר זה אם עבר ונשא אותה אי מוציאה בגט או לא, ולא שייך לומר דהוי כפירש שדעתו לקנות בתחלת ביאה כיון דבין כך ובין כך איסורא עבד. אמנם רבינו פסק דאירס בעולה ונתמנה כה״ג יכנוס, ובאירס בתולה ואח״ז בעלה שלא בתורת נשואין לא הזכיר רבינו, ואם סובר דבזה לא יכנוס הפירוש מחוור, וזה ברור אצלי, דאין לומר דאין סופה להיות בעולה תחתיו רק ע״י נשואין, דהנשואין אינו מוסיף כלום בקשר האישות וכמו שאמרו שהארוסה גמורה לבעלה, ורק הנשואין הוא ענין צדדי כמו ירושה וטומאה והפרת נדרים עד דבעי בשילהי גיטין אם זה הוי שיור בגט באומר חוץ מהפנ״ד כו׳ ובוודאי כשהיתה בעולה אחר אירוסין ממנו אם כנס אחרי זה אינו מוציא דהא סופה להיות בעולה תחתיו ע״י אישות ותורת קדושין ודוק:

וכן אם בעל כו׳. עיין בה״ה, ואף דלדברי רבינו גם שאר חייבי לאוין בקדושין לא לקי צ״ל דאין עליה שם בעולה כלל כ״ז שלא נשאה וגם י״ל דס״ל לרבינו דאף אם קידשה כבר ובא עליה שלא לשם נשואין לא חיללה דבעי דוקא ביאת נשואין, ועיין כתובות ד׳ ל׳ ע״א ע״ש:

משנה תורה דפוסיםמגדל עוזמגיד משנהמשנה למלךמעשה רקחמרכבת המשנהאור שמחצפנת פענחהכל

(ה) כהן הבא על ערוה מן העריות חוץ מנידה, או על אחת מחייבי לאוין השוין בכל, עשה אותה זונה, כמו שביארנו. חזר ובא עליה ביאה שניה, בין הוא בין כהן אחר, נעשית חללה, וזרעו ממנה חללים:
לפיכך כהן שבא על זקוקה ליבם^א, ונתעברה מביאה ראשונה, הולד כשר, לפי שאינה מאיסורי כהונה, ונעשית זונה. חזר ובא עליה ביאה שניה ונתעברה וילדה, היא חללה וולדה חלל, לפי שהוא מאיסורי כהונה.

When a priest engages in relations with one of the women forbidden as an ervah with the exception of a woman in the niddah state or with one of the woman who is forbidden because of a negative commandment that is universally applicable, he causes her to be deemed a zonah, as explained.⁠¹ If he - or another priest - engage in relations with her a second time, she becomes a challalah² and her offspring from [a priest] are challalim.
Accordingly, if a priest engages in relations with a woman who is obligated to undergo yibbum and she conceived from their first relations, the offspring is acceptable to marry into the priesthood. [The rationale is that] the prohibition [against relations with such a woman] is not restricted to the priesthood. She becomes a zonah as we explained.⁠³ If he engaged in relations with her a second time and she conceived and gave birth, she becomes a challalah and her offspring are challalim, for [these relations]⁠⁴ are forbidden exclusively to the priesthood.

1. Chapter 18, Halachah 1.

2. Since she became a zonah, the prohibition against relations with her is exclusive to the priesthood.

3. Chapter 18, Halachah 2. For the relations do involve a transgression.

4. I.e., relations with a zonah.

א. ת1: ליבום. וכך תוקן בת2.

משנה תורה דפוסיםמקורות וקישוריםמגדל עוזמגיד משנהתשובות רדב״ז על משנה תורהמשנה למלךמעשה רקחמרכבת המשנהצפנת פענחעודהכל

כֹּהֵן הַבָּא עַל עֶרְוָה מִן הָעֲרָיוֹת חוּץ מְנֻדֶּה אוֹ עַל אַחַת מֵחַיָּבֵי לָאוִין הַשָּׁוִין בְּכׇל עֲשֵׂה אוֹתָהּ זוֹנָה כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. חָזַר וּבָא עָלֶיהָ בִּיאָה שְׁנִיָּה בֵּין הוּא בֵּין כֹּהֵן אַחֵר נַעֲשֵׂית חֲלָלָה וְזַרְעוֹ מִמֶּנָּה חֲלָלִים. לְפִיכָךְ כֹּהֵן שֶׁבָּא עַל זְקוּקָה לְיָבָם וְנִתְעַבְּרָה מִבִּיאָה רִאשׁוֹנָה הַוָּלָד כָּשֵׁר לְפִי שֶׁאֵינָהּ מֵאִסּוּרֵי כְּהֻנָּה וְנַעֲשֵׂית זוֹנָה. חָזַר וּבָא עָלֶיהָ בִּיאָה שְׁנִיָּה וְנִתְעַבְּרָה וְיָלְדָה הִיא חֲלָלָה וּוְלָדָהּ חָלָל לְפִי שֶׁהוּא מֵאִסּוּרֵי כְּהֻנָּה:

בבלי קידושין ע״ז:

טור אבן העזר ז׳:י״ד

שו״ע אבן העזר ז׳:י״ד

(ה-ז) כהן הבא על ערוה עד וזרעו ממנה חללים. פרק י׳ יוחסין (דף ע״ז ע״ח):

לפיכך כהן שבא על זקוקה עד מטיפת עבירה. פרק החולץ (דף ס״ב):

כהן הבא על ערוה וכו׳ – פ׳ י׳ יוחסין אמרו אין חללה אלא מאיסור כהונה אמר רב אסי הילכך כהן שבא על אחותו זונה משוי לה חללה לא משוי לה חזר ובא עליה עשאה חללה ע״כ שם וה״ה לכל השאר ורצה רבינו ללמוד הכשר מדין זה ולא מצא אלא על מי שזקוקה ליבם שאילו בחייבי כריתות הולד ממזר ובלאוי כהונה הולד חלל ואם בא על הממזרת הרי הולד פסול לפיכך כתב דין זה בזקוקה ליבם שיש בה לאו דלא תהיה אשת המת והולד ממנה כשר לכהונה ונעשית זונה בביאתו כמו משאר חייבי לאוין ונפסלה לכהונה ואם חזר ובא עליה היא חללה והולד חלל כמ״ש רבינו:

שאלת ממני אודיעך דעתי במ״ש הרמב״ם ז״ל: כהן הבא על אחת מן העריות חוץ מן הנדה או על אחת מחייבי לאוין השוין בכל עשאה זונה וכו׳ – משמע הא מחייבי עשה לא עשאה זונה וקשיא טובא דמי גרע מישראל הבא על אחת מחייבי עשה השוין בכל דקי״ל שעשאה זונה וכ״כ הוא ז״ל באותם ההלכות וכן נמצא בכל הספרים וכי בכל הספרים השמיטו או על אחת מחייבי עשה.

תשובה: ודאי לא גרע כהן מישראל וסמך על מ״ש בפרק שלפני זה והשמיט חייבי עשה משום דהוה משמעו דוקא חייבי עשה דשוין בכל עשאה זונה אבל עשה של כהונה לא פסלה והא ודאי ליתא דאפי׳ דלא עשאה זונה משום דאינו שוה בכל מ״מ חללה היא והולד מביאה ראשונה חלל דקי״ל כר׳ אליעזר בן יעקב דאמר יש חלל מחייבי עשה של כהונה משא״כ בשאר חייבי עשה דשוין בכל דמביאה ראשונה עשאה זונה ובביאה שניה חללה אבל הדבר פשוט דכל כהן הבא על אחת מחייבי עשה דשוין בכל עשאה זונה דלא גרע מישראל ודוק. הנראה לענ״ד כתבתי דוד בן זמרא.

לפיכך כהן שבא על זקוקה ליבם וכו׳. הנה ה״ה ז״ל הביא הסוגיא הנאמרת בפרק י׳ יוחסין בבא על אחותו וכתב רבינו רצה ללמוד הכשר מדין זה ולא מצא אלא מי שזקוקה ליבם וכו׳ (עיין במ״מ) ואיכא לעיוני טובא בדברי ה״ה הללו דהא משכחת לה בכהן שבא על מצרית ואדומית שניה שהולד כשר שהרי הוא מצרי שלישי והיא נעשית זונה שהרי נבעלה לפסול לה ואם חזר הכהן ובא עליה ונתעברה הולד חלל שהרי נולד מפסולי כהונה. הן אמת שיש להסתפק הרבה בדין זה דאפשר דשם זונה לא חל בפסולי קהל דדוקא בישראלית שמותרת שייך לומר שאם נבעלה לאסור לה דנעשית זונה אבל מצרית ואדומית שהם פסולי קהל אפשר דלא חל עליה שם של זונה. ובגמרא בפרק עשרה יוחסין (דף ע״ז) שאלו דהיכי חל איסור זונה על גרושה וחללה ותירצו א״ר חנא בר קטינא הואיל ושם זנות פוסל בישראל. והכוונה שזו היתה אסורה דוקא לכהן וזינתה ושם זנות פוסל אף בישראל נתוסף איסור אף לכהן. אבל פסולי קהל שהם אסורים לכהן אין שם של זונה חל עליהם לאוסרם לכהן. אלא שקשה לזה מ״ש ה״ה ואם בא על הממזרת הרי הולד פסול. ואמאי לא קאמר דשם זונה לא חל על הממזרת שהיא מפסולי קהל. וכ״ת דעדיפא מינה קאמר דהיינו שהולד פסול מ״מ היה לו לומר טעם כולל גם למצרית ואדומית. ומ״מ הדין נראה נכון בעיני וכעת לא מצאתי גילוי לדין זה גם עיקר הדין דהיינו כהן שבא על מצרית שניה שיהיה הבן כהן גמור לא מצאתיו מבואר:

אך אכתי קשיא לי דהא משכחת לה במי שכנס את יבמתו ואח״כ בא הוא או אחד מן האחים על הצרה דאיפליגו בה בפ״ק דיבמות דאיכא מ״ד בכרת ואיכא מ״ד בעשה ולכ״ע לכונס אינו אלא בעשה ואנן קי״ל בין לכונס בין לאחין ליכא כי אם עשה וכמו שפסק רבינו בפ״א מהלכות יבום וחליצה דין י״ב יע״ש. וא״כ אם בא הכונס או אחד מהאחין על הצרה עשאה זונה דהא קי״ל דמאיסורי עשה הויא זונה וכמו שפסק רבינו לעיל פי״ז מהלכות אלו דין ב׳ והולד כשר ואם חזר ובא עליה הרי חיללה והולד חלל. וא״כ קשה איך כתב ה״ה שלא מצא אלא על מי שזקוקה ליבם הא משכחת לה בבא על צרת כנוסתו. ונראה דלק״מ דאמרי׳ בפרק אלמנה לכ״ג (דף ס״ט) ואימא נבעלה לפסול לה אף מחזיר גרושתו לאיש זר אמר רחמנא מי שזר אצלה מעיקרא לאפוקי האי דלאו זר מעיקרא הוא ע״כ. ודרשה זו היא דרשה גמורה ואף שרבינו לא הביאה כבר עמד על זה ה״ה לעיל רפי״ח מהלכות אלו וז״ל ודע שרבינו כשהזכיר נבעלה לאדם שהיא אסורה לו לא הוצרך להוציא מחזיר גרושתו משנשאת דהא ודאי לא פסיל לה משום דלאו זר אצלה מעיקרא הוא משום שלא אמרו כן אלא לתרומה אבל לכהונה כבר נפסלה מחמת שנתגרשה ומ״מ עדיין היה לו לבאר ע״כ. ובכוונת דברי ה״ה איכא לעיוני טובא וכבר כתוב אצלנו בארוכה במקום אחר (א״ה לעיל בפי״ח מהלכות אלו יע״ש) ומ״מ הדבר מבואר דבעינן זר אצלה מעיקרא. ולפ״ז זה שבא על צרת כנוסתו לא היה זר אצלה מעיקרא שהרי קודם שיכנוס היתה ראויה לו וגם לשאר האחין וא״כ אינו עושה אותה זונה. אלא שאם הדבר כן יש לתמוה על מ״ש רבינו לעיל פרק י״ח מה׳ אלו דין ד׳ הבא על אחת מהשניות וכו׳ או על חלוצתו לא עשה אותה זונה שהרי אינה אסורה לו מן התורה ע״כ. משמע שאם היתה אסורה מן התורה היה עושה אותה זונה. ואמאי והא לא היה זר אצלה מעיקרא שהרי קודם החליצה ראויה היתה לו:

ואגב גררא ראיתי דאיכא לאתמוהי טובא בסוגית הגמרא בפרק האומר דרבנן אית להו דקידושין תופסין בחייבי לאוין מדכתיב כי תהיין לאיש וגו׳ האחת שנואה דהיינו שנואה במעשיה וקאמר רחמנא כי תהיין ופריך ונוקמה בחייבי עשה. ומשני הני חייבי עשה מאי ניהו אי שתיהן מצריות שתיהן נשואות אי אחת מצרית ואחת ישראלית שתי נשים מעם אחד בעינן אי בעולה לכ״ג מי כתיב תהיין לכהן ע״כ. והשתא תיקשי לחכמים דאמאי לא אוקמוה לקרא דהשנואה היא צרת כנוסתו. ולר״ע לא קשיא מידי משום דדוקא אוקמוה בבעולה לכ״ג משום דאיהו אית ליה דחייבי עשה השוין בכל אין קידושין תופסין בהן ומש״ה לא אוקמוה אלא בבעולה לכ״ג וכדאיתא התם בגמרא. אבל לרבנן דאי הוו מצו לאוקומי לקרא במצרית ואדומית הוו מוקמי לה יש לתמוה דאמאי לא מוקמי ליה בהכי. הן אמת דלר״ח ור״ת ז״ל דגרסי׳ התם בלאו ניחא. אך לרש״י ורבינו דאית להו דליכא כי אם עשה קשיא טובא. ואולי דרבנן ס״ל דקרא כי קאמר האחת שנואה היינו שנואה לכל העולם דהיינו איסור כולל והיינו דקאמרי אי בעולה לכ״ג מי כתיב לכהן כלומר דליכא לאוקומי לקרא באיסור פרטי לאדם אחד. וא״כ הכי נמי ליכא לאוקומי לקרא בכונס צרת כנוסתו שהרי זו אינה שנואה לכל העולם. ולפ״ז לרבנן קרא לא מיירי אלא בשנשא ממזרת ולא משכחת לה חייבי לאוין השוה בכל כי אם זה:

והנה התוס׳ בפרק החולץ (דף מ״ט) ד״ה סוטה כתבו וז״ל וא״ת ולוקמה בסוטה ולבועל וי״ל דמי כתיב כי תהיין לבועל כדקאמר התם מי כתיב כי תהיין לכהן א״נ בבועל לא כתיב הויה ולא תפסי בה קידושין עכ״ל. ולכאורה דבריהם תמוהים דהא דאמר מי כתיב כי תהיין לכהן רבנן הוא דקאמרי לה לדחות אוקימתא דר״ע אבל ר״ע אית ליה שבקיה לקרא דאיהו דחיק ומוקי אנפשי׳ והתוס׳ אליבא דר״ע קיימי וכמבואר מתירוצם השני וזה פשוט. והנראה אצלי שיש כאן חיסור לשון בדברי התוס׳ וכוונתם מבוארת דהקושיא הראשונה שהקשו לוקמה במחזיר סוטה הוא לר״ע דוקא כלומר דמנ״ל דבעולה לכ״ג נשתנה דינה משאר חייבי עשה אימר דקרא דכי תהיין מיירי במחזיר סוטה דכבר גלי קרא דקידושין תופסין בה ותירצו מה שתירצו וחזרו והקשו ולוקמה בבועל וקושיא זו הוא בין לרבנן ובין לר״ע. לרבנן קשה דמנ״ל דחייבי לאוין קידושין תופסין בהן אימא דקרא דכי תהיין מיירי בסוטה ולבועל ולר״ע נמי קשה דלוקמה בסוטה ולבועל דגלי קרא דגבי בעל תופסין בה קידושין וה״ה גבי בועל. ותירצו זה דלרבנן לא קשיא דמי כתיב כי תהיין לבועל דומה למה שאמרו דמי כתיב כי תהיין לכהן. דס״ל כמו שכתבנו דכוונת רבנן באומרם מי כתיב כי תהיין לכהן הוא דס״ל דהפסוק מיירי באיסור השוה לכל העולם. ולר״ע נמי לא קשיא משום דאיהו ס״ל דבבועל לא כתיב הויה וא״כ לא תפסי בה קידושין ומש״ה אוקמיה לקרא בבעולה לכ״ג שהוא לאו שאינו שוה בכל דקיל וכדאיתא התם. ודע דטעמא דהוה ס״ד דהתוס׳ דגבי בועל היו תופסין קידושין אע״ג דלא כתיב ביה הויה הוא משום דאין לנו להחמיר בטומאה דגבי בועל מטומאה דגבי בעל וכמ״ש התוס׳ בפ״ק דיבמות (דף ג׳) ד״ה לפי שאינן בצרת צרה. וא״ת הקושיא הראשונה שהקשו התוס׳ דלוקמה במחזיר סוטה אמאי לא הקשו אותם גם [לרבנן] וכגון שקינא לאשתו ונסתרה וגירשה וחזר ולקחה דהכא ליכא לאו דאע״ג דהרשב״א ס״ל דאפילו ספק סוטה קאי עלה בלאו וכמ״ש ה״ה בפי״א מהלכות גירושין דין י״ד מ״מ דעת התוס׳ הוא דבספק סוטה ליכא לאו וכמו שנראה מדבריהם בפ״ק דיבמות (דף י״א) ד״ה צרת סוטה וכ״כ התוס׳ בפירוש פ״ק דסוטה (דף כ״ח) וז״ל ואע״ג דליכא מלקות מ״מ לאו הבא מכלל עשה איכא ע״כ. וי״ל דאה״נ אלא דבמה שתירצו לר״ע מתרצים ג״כ אליבא דרבנן ועיין בספר שי למורא סי׳ ק״ב שהאריך בדברי התוספות הללו יע״ש:

כהן הבא וכו׳ או על אחת מחייבי לאוין השוין בכל עשה אותה זונה וכו׳. כאן קיצר רבינו מפני שכוונתו להשמיענו דין החללה אמנם בדין הזונה כבר ביאר בפי״ח דין ב׳ דאף אם נבעלה לאיסורי עשה הרי היא זונה ולפי זה צ״ע בדין החללה אם גם מאיסורי עשה נתחללה או לאו דאפשר דזונה שאני דשמה מוכיח עליה משא״כ בחללה ומדברי רבינו שכתב בדין א׳ וכן אחת מן הנשים האסורות לכהונה שנבעלה לכהן נתחללה מסתמיות דבריו נראה דלא שנא מאיסור לאו או מאיסור עשה כיון שהיא אסורה לכהונה דינה שוה שנעשית חללה אמנם ראיתי להתוס׳ פרק הערל דף ע״ו ד״ה מחלל דחייבי עשה וכו׳ שכתבו בשם ר״י דשמא חללה הבאה מחייבי עשה ליכא לאו אלא עשה לכהן הבא עליה ע״כ. ואני שמעתי ולא אבין דאם היא חללה ונכללה בחללה דקרא הרי קיימא בלאו דלא יקח ואם אינה חללה אין בה לא עשה ולא לאו וכבר ראיתי להמל״מ ז״ל שתמה על סברא זו עיין עליו.

לפיכך כהן שבא על זקוקה ליבם וכו׳. כתב הרב המגיד ז״ל רצה רבינו ללמוד הכשר מדין זה ולא מצא אלא על מי שזקוקה ליבם שאילו בחייבי כריתות הולד ממזר ובלאוי כהונה הולד חלל ואם בא על הממזרת הרי הולד פסול וכו׳ ע״כ הקשה המל״מ ז״ל דהא משכחת לה בכהן שבא על מצרית ואדומית שנית שהולד כשר וכו׳ ושוב כתב דלא אתבריר לן אי שם זונה חל על פסולי קהל דדוקא בישראלית המותרת שייך לומר בה שם זונה אבל הני שהם פסולי קהל אפשר דלא חל עלייהו שם זונה וכו׳ ומהגמ׳ דקדושין דף ע״ז יש להוכיח דשם זונה אינו חל על פסולי קהל אלא דקשה למה כתב הרה״מ ז״ל ואם בא על הממזרת הרי הולד פסול תיפו״ל דשם זונה לא חל על פסולי קהל וכו׳ ע״כ ומדקדוק דברי הרה״מ ז״ל נראה דלא היתה כן כוונתו.

לפיכך כהן וכו׳. עיין מל״מ שכ׳ ואיכא לעיוני טובא וכו׳ דהא משכחת ליה בכהן שבא על מצרית שנייה וכו׳ דבריו תמוהים דהא בהדיא כתב רבנו פי״ב מהל׳ איסו״ב הכ״ה שאחר בלבול סנחריב הותרו כל האומות ורבנו רצה לצייר דין הנוהג בזמן הזה ולדורות. ומה שהקשה המל״מ דמשכחת ליה בכנס יבמתו ואח״כ בא על צרתה יפה תירץ דכה״ג לא חשיב זר אצלה מעיקרא. אך מה שסיים דא״כ יש לתמוה על מ״ש רבנו פי״ח ה״ד דהבא על חלוצתו אינה זונה מפני שאסורה עליו מדברי סופרים תיפוק ליה משום דאינו זר אצלה מעיקרא דבריו תמוהים דרבנו נקיט טעם הכולל כל השניות. איברא אחר העיון כל זה שגיאה דלדרכו דחלוצה מקרי אינו זר אצלה מעיקרא שהיתה מותרת לו קודם שנשאה א״כ הבא על כלתו לא עשאה זונה דאינו זר אצלה מעיקרא שהיתה מותרת לו קודם שנשאה בנו (מאי אמרת יש זונה מחייבי כריתות אפי׳ אינו זר אצלה מעיקרא משא״כ בחייבי לאוין אין זה משמעות לשון רבנו פי״ח מהל׳ איסו״ב) ותו א״כ ה״ה אם ניסת אשה פנוייה בחיי הכהן לאדם אחד ומת בלא זרע קיימא והיא זקוקה ליבם ובא עליה הכהן לא עשאה זונה הואיל שאינה זרה אצלו מעיקרא קודם שניסת להפלוני שמת בלי זרע של קיימא. אלא ודאי דכה״ג מקרי זרה אצלו מעיקרא ושאני מחזיר גרושתו שהיתה אשתו מעיקרא. אבל הכונס יבמתו ובא על צרתה או הבא על חלוצתו אע״ג שהיתה זקוקתו מקרי זר אצלה מעיקרא ומי יימר דמחמת זיקה חשיבה אצלו כנשואה וכ״ש הכונס יבמתו ובא על צרתה שהרי לא היה יכול לייבם את שתיהן. ועיין תוס׳ יבמות דף ס״ח ע״ב ד״ה נכרי ועבד ויבמות דף ל״ה ע״א בתוס׳ ד״ה אע״פ שהם צידדו באמת דכל חייבי כריתות שע״י קדושין לא מקרי זר אצלה מעיקרא. מיהו בהכרח אין זה דעת רבנו דא״כ יבמה לשוק נמי אינה זרה אצלו מעיקרא אלא א״כ ניסת קודם שהיה הבועל בן י״ג שנה ואח״כ מת בעלה.

ומה שנ״ל בעיון זה דאע״ג דביבמות דף מ״ד ע״ב קאמר הש״ס ומה אלמנה לכ״ג שאין איסורה שוה בכל בנה פגום מחזיר גרושתו שאיסורה שוה בכל אינו דין שבנה פגום היינו דאיסור מחזיר גרושתו חשיב איסורו שוה בכל דכל אדם אסור להחזיר גרושתו משניסת ומ״מ לא מקרי איסור הבא מאליו אלא בא מעצמו דומיא דשבועה עיין פי״ח מהל׳ איסו״ב בת ישראל שנבעלה לאדם שהיא אסורה להנשא לו איסור השוה בכל. ולא הוצרך רבנו למעט מחזיר גרושתו דזה מבואר מלשונו שאע״ג שהלאו שוה בכל מ״מ אינה זרה אצלו מעיקרא דנאסרה לו מחמת מעשיו ולא דמי ליבמה לשוק וכלתו דזרה אצלו בנשואין מעיקרא ואין מעשיו גורמין לו משא״כ במחזיר גרושתו משניסת אדרבה היתה מותרת לו בנשואין וע״י מעשיו שנשאה מעיקרא וגירשה גרם האיסור ומלשון רבנו פי״ח ה״ב שכתב ואצ״ל למי שאסורה לו משום ערוה והיינו אפילו ערות אחות אשתו שנאסרה לו ע״י קידושין והיתה מותרת לו מעיקרא דהרי לא עשה מעשה באחותה עיין יבמות דף ט״ו ע״ב ובתוס׳ שם ד״ה מה לאלמנה דלדעת רש״י יבמה לשוק אינה זרה אצלו מעיקרא ולדרך רבנו צ״ל דחשוב זרה אצלו מעיקרא כיון שבשעה שנולד האיסור היא זרה בנשואין לכל העולם משא״כ מחזיר גרושתו משניסת שאינה זרה בנשואין עד שתנשא לו ונאסרה לו מחמת מעשיו כמ״ש ובהכי ניחא קושיית המל״מ בד״ה והנה דבסוטה לבועל אינה אסורה אלא לו לבדו ולא מקרי שנואה בנשואיה דכל שמעשיו גרמו לו לא חשיב זרה אצלו מעיקרא והא דהשמיט רבנו במנין המצוות עשה דיבמה יבא עליה ולא עליה ועל צרתה דאין זה עשה בפני עצמו אלא חלק מערות אשת אחיך דסד״א כיון שייבם אחת קאי על השנייה באיסור אשת אח קמל״מ דלא אהדריה קרא לאיסור אשת אח ואינו אלא בעשה ועיין מ״ש פ״א מהל׳ ייבום הי״ב ושם עיקר:

לפיכך כהן כו׳. עיין כאן ד׳ פ״א ע״א וברי״ף פ״י דיבמות דלא משמע כן וכ״כ בזה:

משנה תורה דפוסיםמקורות וקישוריםמגדל עוזמגיד משנהתשובות רדב״ז על משנה תורהמשנה למלךמעשה רקחמרכבת המשנהצפנת פענחהכל

(ו) וכן,⁠^א הבא על הגיורת והמשוחררת חיללה, וזרעו ממנה חללים:
כהן הבא^ב על הנידה, הולד כשר ואינו חלל, שאין איסור הנידה מיוחד בכהנים אלא שוה בכל.

Similarly, when a priest engages in relations with a convert or a freed maid-servant, he causes her to become a challalah¹ and his offspring from her are challalim.⁠² When a priest engages in relations with a woman in the niddah state, the offspring are acceptable and are not challalim. For the prohibition [against relations with] a woman in the niddah state is universally applicable and is not exclusive to the priesthood.

1. For they are forbidden exclusively to the priesthood, as stated in Chapter 18, Halachah 3.

2. Even if they are conceived during the first time the couple engage in relations [Shulchan Aruch (Even HaEzer 7:14)]. The rationale is that even before the priest engages in relations with such women, they are deemed as zonot.

א. בת3-1 נוסף: כהן. וכך ד (גם פ, ק).

ב. ת3-1: שבא.

משנה תורה דפוסיםמקורות וקישוריםמגדל עוזמגיד משנהמעשה רקחעודהכל

וְכֵן כֹּהֵן הַבָּא עַל הַגִּיֹּרֶת וְהַמְשֻׁחְרֶרֶת חֲלָלָה וְזַרְעוֹ מִמֶּנָּה חֲלָלִים. כֹּהֵן הַבָּא עַל הַנִּדָּה הַוָּלָד כָּשֵׁר וְאֵינוֹ חָלָל שֶׁאֵין אִסּוּר הַנִּדָּה מְיֻחָד בְּכֹהֲנִים אֶלָּא שָׁוֶה בַּכֹּל:

בבלי יבמות נ״ז., בבלי יבמות ס׳.

טור אבן העזר ו׳:ח׳, טור אבן העזר ז׳:כ״א

שו״ע אבן העזר ו׳:ח׳, שו״ע אבן העזר ז׳:כ״א

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ה]

וכן כהן הבא וכו׳ – זה נמשך אחר מה שנתבאר פי״ח שהגיורת אסורה משום זונה וכן המשוחררת וכל שבא עליהן הרי הולד חלל ואפילו לדברי מי שסובר שאסורין משום [דכתיב בתולות מזרע בית ישראל] כמ״ש שם מ״מ כיון שאיסור המיוחד בכהונה איפשר שהולד חלל מהן כמו משאר איסורי כהונה:

כהן הבא על הנדה וכו׳ – בפרק הבע״י (יבמות ס׳) ברייתא:

וכן כהן וכו׳. כבר נתבאר למעלה דדעת רבינו דסתם גויה זונה אפילו שלא ידענו שנבעלה בודאי ודלא כפירוש רש״י דס״ל דבעינן דידעינן שנבעלה ומ״ש רבינו כהן הבא על הנדה וכו׳ אף שכבר נלמד ממ״ש בדין ה׳ מ״מ חזר להזכירו כדי להודיענו הטעם.

משנה תורה דפוסיםמקורות וקישוריםמגדל עוזמגיד משנהמעשה רקחהכל

(ז) כהן שנשא גרושה מעוברת, בין ממנו בין מאחר, וילדה כשהיא חללה, הולד כשר, שהרי לא בא מטיפת עבירה:

When a priest marries a divorcee who is pregnant - whether with his child or that of another man - and she gives birth after she became a challalah, the child is acceptable, for it was not conceived from forbidden seed.⁠¹

1. As Kiddushin 77a states, the determination of whether a child is deemed as a challal or not depends on whether it was conceived through a transgression or not. The mother's status at the time of birth is not significant.

משנה תורה דפוסיםמקורות וקישוריםמגדל עוזמגיד משנהמעשה רקחאור שמחצפנת פענחעודהכל

כֹּהֵן שֶׁנָּשָׂא גְּרוּשָׁה מְעֻבֶּרֶת בֵּין מִמֶּנּוּ בֵּין מֵאַחֵר וְיָלְדָה כְּשֶׁהִיא חֲלָלָה הַוָּלָד כָּשֵׁר שֶׁהֲרֵי לֹא בָּא מִטִּפַּת עֲבֵרָה:

בבלי יבמות נ״ט:

טור אבן העזר ז׳:י״ב

שו״ע אבן העזר ז׳:י״ב

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ה]

כהן שנשא גרושה וכו׳ – זה מבואר בפ׳ עשרה יוחסין (קידושין ע״ז) שאמרו חלל יצירתו בעבירה:

כהן שנשא גרושה מעוברת בין ממנו וכו׳. פי׳ שהיתה אשתו וגירשה כשהיא מעוברת דנמצאת הורתו בקדושה ודאי וראיתי להכנה״ג סי׳ ז׳ בהגהת הטור אות [ל״ד] שהביא דין זה משם תשובות הגאונים סי׳ ק״צ ולא ידעתי מהו שהרי דין זה מבואר הוא בדברי רבינו כאן ובשו״ע ג״כ שם והו״ל למימר וכ״כ בתשובת הגאונים וכו׳.

כהן שנשא גרושה מעוברת בין ממנו בין מאחר וילדה כו׳:
עיין הרב המגיד, ומפורש כן בסוף פרק נושאין על האנוסה ואלא בגרושה כו׳ בשלמא לשני לא ליטמא כו׳ שמא בן הראשון וכשר הוא רש״י שם, הרי דמפורש דאין העובר חלל במה שאמו נתחללה ע״י ביאת כהן בגרושה, ומזה מפורש דספק חלל אסור לטמא למתים כמו״ש בה״י ופשוט:

כהן שנשא כו׳. כן מבואר ביבמות ד׳ ק׳ ע״ב ע״ש דולד של ראשון כשר:

משנה תורה דפוסיםמקורות וקישוריםמגדל עוזמגיד משנהמעשה רקחאור שמחצפנת פענחהכל

(ח) כבר ביארנו שהחלוצה אסורה לכהן מדבריהם, לפיכך כהן שבעל חלוצה^א, הרי זו חללה, וזרעה מכהן חללים, והכל מדבריהם. אבל כהן שבא על אחת מן השניות, היא כשרה וזרעו ממנה כשר^ב, שאיסור השניות איסור השוה בכל^ג ואינו מיוחד בכהנים:

We have already explained,⁠¹ that a woman who has undergone chalitzah is forbidden to a priest by Rabbinic decree. Therefore, when a priest engages in relations with such a woman, she becomes a challalah and her offspring, challalim. All of this is based on Rabbinic decree. When, by contrast, a priest engages in relations with one of the shniot,⁠² she is acceptable³ and his descendants from her are acceptable, for these prohibitions are universally applicable and are not exclusive to the priesthood.

1. In Chapter 17, Halachah 7.

2. Relatives forbidden by Rabbinic decree as listed in Hilchot Ishut 1:6.

3. See Chapter 18, Halachah 4.

א. ד (מ׳שבעל׳): שבא על החלוצה. שינוי לשון שלא לצורך.

ב. ת3-2: כשרים. וכך ד (גם פ, ק).

ג. בד׳ נוסף: הוא. אך בכתבי⁠־היד לית.

משנה תורה דפוסיםמקורות וקישוריםמגדל עוזמגיד משנהמשנה למלךמעשה רקחמרכבת המשנהאור שמחעודהכל

כְּבָר בֵּאַרְנוּ שֶׁהַחֲלוּצָה אֲסוּרָה לְכֹהֵן מִדִּבְרֵיהֶם. לְפִיכָךְ כֹּהֵן שֶׁבָּא עַל הַחֲלוּצָה הֲרֵי זוֹ חֲלָלָה וְזַרְעָהּ מִכֹּהֵן חֲלָלִים וְהַכֹּל מִדִּבְרֵיהֶן. אֲבָל כֹּהֵן שֶׁבָּא עַל אַחַת מֵהַשְּׁנִיּוֹת הִיא כְּשֵׁרָה וְזַרְעוֹ מִמֶּנָּה כְּשֵׁרִים. שֶׁאִסּוּר הַשְּׁנִיּוֹת אִסּוּר הַשָּׁוֶה בַּכֹּל הוּא וְאֵינוֹ מְיֻחָד בְּכֹהֲנִים:

בבלי יבמות פ״ה.

טור אבן העזר ז׳:י״ט

שו״ע אבן העזר ז׳:י״ט

כבר ביארנו שהחלוצה וכו׳ עד ואינו מיוחד בכהנים. בקידושין פרק האומר (דף ס״ו) ופרק הערל (דף ע״ה) ופרק יש מותרות (דף פ״ה) והרבה מקומות:

כבר ביארנו שהחלוצה וכו׳ – פי״ז נתבאר שהחלוצה מדברי סופרים ומבואר בפרק יש מותרות (יבמות פ״ה) שהיא פסולה וולדה פסול מדרבנן כדאיתא התם:

אבל כהן שבא על אחת וכו׳ – שם מבואר:

אבל כהן שבא על אחת מהשניות וכו׳. לא ידעתי כוונת רבינו ז״ל בזה דלענין דזרעו ממנה כשרים מאי איריא שניות דאיסורן דרבנן אפילו חייבי לאוין נמי זרעו ממנה כשרים וכמו שכתב דכהן שבא על זקוקה ליבם הולד כשר ואם כוונתו לומר דאפילו חזר ובא עליה ביאה שניה דאפ״ה הולד כשר אין הטעם שכתב מספיק דאכתי קשה דאמאי בביאה ראשונה לא עשאה זונה דרבנן כדין כל אשה שנבעלה ביאת איסור השוה בכל ואם חזר ובא עליה פעם שנית תתחלל היא ובניה מדרבנן וכעת לא מצאתי טעם נכון למה גזרו חכמים בחלוצה אטו גרושה ולא גזרו בבא על אחת מהשניות שתהיה זונה דרבנן אטו זונה דאורייתא ואולי חלוצה דשכיח גזרו זנות לא שכיח לא גזרו (*א״ה עיין מ״ש לעיל פ״ב מהלכות סוטה דין ח׳):

ודע שהנראה מדברי רבינו הוא דלא אשכח חללה דרבנן אלא בבא על החלוצה מדלא כתב אלא זו ואע״פ דבפרק כל הגט (דף כ״ז) אמרי׳ זעירי אמר כולן אין פוסלין חוץ מן האחרון וקי״ל כוותיה וכמ״ש כל הפוסקים לאו למימרא דזה האחרון הוא גט בטל ואם בא אחר וקידשה אין קידושין תופסין בה ואפ״ה פסולה לכהונה מדרבנן אלא ספק מגורשת היא וכמ״ש רבינו בפ״ג מהלכות גירושין דין ד׳. אך מאי דקשיא לי הוא אמאי לא הביא המגרש את אשתו ואמר לה הרי את מגורשת ממני ואי את מותרת לכל דאמרי׳ דזהו ריח הגט דפוסל בכהונה והגט בטל ואם מת מתייבמת ואם בא אחר וקידשה אין קידושין תופסין בה ואפ״ה פוסל לכהונה מדרבנן וכמ״ש רבינו ברפ״י מהלכות גירושין וא״כ הרי זו גרושה דרבנן ואם בא עליה כהן הולד חלל מדרבנן ואם נאמר דס״ל דלא גזרו חכמים אלא עליה שלא תנשא לכהן אבל לפסול זרעה לא גזרו לא ידעתי מאין הוציא דין זה והדין מצד עצמו הוא תמוה דמאי שנא גבי חלוצה דכי היכי דגזרו עליה שלא תנשא לכהן גזרו על ולדה וגבי ריח הגט לא גזרו כי אם עליה ולא גזרו על ולדה והדבר צריך אצלי תלמוד:

עוד משכחת לה גרושה דרבנן בממאנת וכדאמרי׳ בפ׳ בית שמאי (דף ק״ז) נתן לה גט וכו׳ ופסלה מן הכהונה והיא הלכה פסוקה ופשיטא דאיסורה מדרבנן דהא לא היתה צריכה גט מדין תורה דקטנה היתה ואין קידושין תופסין בה וזה פשוט ותו איכא חרש שנשא פקחת וכן חרשת שנשאת לפקח שכל אלו קידושיהן מדרבנן וכמו שכתב רבינו בפ״ד מהלכות אישות דין ט׳ ואם נתגרשו הוו גרושות מדרבנן ואסירי לכהן דומיא דקטנה ואע״ג דכל אלו אם זינו תחת הבעל לא נאסרו לכהונה וכמ״ש רבינו בפ״כ מהלכות אלו דין ב׳ התם טעמא דמלתא הוא משום דרבנן לא גזרו באיסור של דבריהם משום זונה אבל ודאי אם נתגרשו נפסלו לכהונה דומיא דקטנה:

לפיכך כהן שבא על החלוצה וכו׳. בפ׳ יש מותרות דף פ״ה ברייתא אלמנה לכה״ג גרושה וחלוצה לכהן הדיוט היא פסולה וולדה פסול ע״כ והמל״מ ז״ל הבין דרבינו מפי עצמו אמר דבר זה מדכתב שהנראה מדברי רבינו הוא דלא אשכח חללה דרבנן אלא בבא על החלוצה מדלא כתב אלא זו ע״כ. ולא ידעתי מהו שהרי הרב המגיד ציין בפ׳ יש מותרות והיא הברייתא שהזכרתי וכיון שכן אין שום תפיסה על רבינו כיון שהוא העתיק הדין מהברייתא וגם מה שהקשה שם ממ״ש רבינו פ״י דהל׳ גרושין דהרי את מגורשת ממני ואין את מותרת לכל אדם דפסולה לכהונה מדרבנן דהוי ריח הגט נראה שהדברים ק״ו מהחלוצה שהזכיר רבינו שהרי בההיך אסמכוה רבנן אקרא דאשה גרושה מאישה א״כ אלימא מחלוצה וכל עצמה של חלוצה לא נגזרה אלא אטו גרושה גם בהא דכהן שבא על אחת מהשניות וכו׳ הקשה הרב שם דלא ידע כוונת רבינו בזה וכו׳ וגם בזו ציין הרה״מ שם מבואר ע״כ. וגם מ״ש המל״מ ז״ל יש לישב בקל עיין עליו.

אבל כהן וכו׳. עיין מל״מ ובאמת י״ל דלא אסרו חז״ל השניות אלא בביאה אבל לא שייך לגזור שתפסול בביאה זו דכתיב כי תהיה לאיש זר והרי יש לה הוייה דבר תורה משא״כ בחלוצה דאסורה לכהן חשיב איסור כהונה וממילא הולד חלל מדברי סופרים. ועיין מ״ש פ״ז מהל׳ תרומות ה״כ דאישתמיטתיה להמל״מ סוגיא דיבמות דף פ״ה ע״ב עיי״ש. ועיין בכ״מ פכ״ד מהל׳ אישות ה״ד דכפי הנראה הנך תרי לישני שביבמות דף פ״ה פליגי בחלוצה דללישנא קמא חלוצה שהוא מד״ס עשו חיזוק ואין לה כתובה וללישנא בתרא דהוא מרגילה יש לה ורבנו פסק כלישנא קמא דכל שהוא מד״ס אין לה כתובה דהמוציא מחבריו עליו הראיה כמ״ש הכ״מ מיהו מ״מ נהי דהנהו תרי לישני פליגי בטעמא דרבי מ״מ לענין גוף הדין אם שנייה נעשית חללה לישנא קמא נמי מודה דאין שנייה נעשית זונה ודברי המל״מ תמוהים והבן זה:

שאיסור השניות איסור השוה בכל כו׳:
פירוש דבחלוצה הוי איסור בכהונה וכמו דיש חלל מאיסור כהונה ד״ת כן יש חלל מדבריהם, אבל בשניות דלא שייך לאיסור כהונה ולא שייך לומר רק דבביאה ראשונה תהא זונה, זה לא שייך דענין זונה לרבינו אינו תלוי בסיבת האיסור דהרי הנרבעת לבהמה ונדה כשרה ולא נעשית זונה, וחלל לאשתו דביאת היתר הוה עושה אותה זונה, א״כ כיון שאין האיסור לבד גורם לשם זונה לא שייך לומר בשניות דהוי מדבריהם דנעשית זונה מדבריהם דרק לאיסור גזרו חכמים אבל לא לעשותה זונה ופשוט:

משנה תורה דפוסיםמקורות וקישוריםמגדל עוזמגיד משנהמשנה למלךמעשה רקחמרכבת המשנהאור שמחהכל

(ט) כהן שבא על ספק זונה, כגון ספק גיורת או משוחררת, או שבא על ספק גרושה, וכן כהן גדול שבא על ספק אלמנה, הרי זו ספק חללה וולדה ספק חלל:

When a priest engages in relations with a woman whose status as a zonah is questionable, e.g., a woman concerning whose status as a convert or as a freed maid-servant is questionable, when he engages in relations with a woman whose status as a divorcee is questionable,⁠¹ or a High Priest engages in relations with a woman whose status as a widow is questionable,⁠² the woman is deemed as a challalah of questionable status and her offspring are considered challalim of questionable status.

1. The Shulchan Aruch (Even HaEzer 7:20) quotes the Rambam's ruling. The Tur and the Rama state that the same laws apply to a woman who underwent a chalitzah ceremony of questionable validity. Based on the distinction between such a woman and a woman whose status is a divorcee is questionable which the Rambam makes in Chapter 17, Halachah 7, the Beit Shmuel 7:40 maintains that the Rambam would not accept such an addition.

2. See Chapter 17, Halachah 12.

משנה תורה דפוסיםמקורות וקישוריםמגדל עוזמגיד משנהעודהכל

כֹּהֵן שֶׁבָּא עַל סְפֵק זוֹנָה כְּגוֹן סְפֵק גִּיֹּרֶת אוֹ מְשֻׁחְרֶרֶת. אוֹ שֶׁבָּא עַל סְפֵק גְּרוּשָׁה. וְכֵן כֹּהֵן גָּדוֹל שֶׁבָּא עַל סְפֵק אַלְמָנָה הֲרֵי זוֹ סְפֵק חֲלָלָה וּוְלָדָהּ סְפֵק חָלָל:

בבלי כתובות י״ד.

טור אבן העזר ב׳:ה׳, טור אבן העזר ו׳

שו״ע אבן העזר ב׳:ה׳

(ט-יא) כהן שבא על ספק זונה עד שהיא כזונה כמו שביארנו. פ״ק דכתובות (דף י״ד):

אבל הכהנת מותרת וכו׳ עד ומותר לישא כהנת. פרק עשרה יוחסין (דף ע״ג):

כהן שבא על ספק וכו׳ – מבואר פ״ק דכתובות (דף י״ד) בדין אלמנת עיסה ונראה משום שספק חלל איכא ויתבאר בפ׳ זה:

משנה תורה דפוסיםמקורות וקישוריםמגדל עוזמגיד משנההכל

(י) נמצאו החללים שלשה, חלל מן התורה, וחלל מדבריהם, וספק חלל. וכל ספק חלל נותנין עליו חומרי כהנים וחומרי ישראל, אינו אוכל בתרומה, כישראל^א, ולא מיטמא למתים, ככהן^ב, ונושא אשה הראויה לכהן. ואם אכל, או נטמא, או נשא גרושה, מכין אותו מכת מרדות. והוא הדין לחלל^ג של דבריהם. אבל חלל של תורה הודאי הרי הוא כזר, ונושא גרושה, ומיטמא למתים, שנאמר ״אמור אל הכהנים בני אהרן״ (ויקרא כ״א:א׳), אף על פי שהן בני אהרן, עד שיהיו בכיהונם:

Thus there are three categories of challalim: a challal according to Scriptural Law, a challal according to Rabbinic decree, a person whose status as a challal is a matter of question.
Anyone whose status as a challal is a matter of question must observe the severities incumbent on the priesthood and those incumbent on ordinary Israelites.⁠¹ He may not partake of terumah.⁠² He may not become impure due to contact with the dead³ and he must marry a woman fit to marry a priest. If he partakes of terumah, becomes impure, or marries a divorcee, he is given stripes for rebellious conduct. The same laws apply to a challal by Rabbinic decree.
When, however, a person is definitely a challal according to Scriptural Law, he is like [any other] non-priest. He may marry a divorcee and become impure due to contact with a corpse. [This is derived from Leviticus 21:1 which] states: "Speak to the priests, the descendants of Aaron.⁠" [Implied is that the prohibition that follows⁴ does not apply] even to the descendants of Aaron unless they are priests.

1. Otherwise, there is a possibility that he will be violating prohibitions of Scriptural origin.

2. Lest he is an Israelite to whom this is forbidden. See Hilchot Terumah 6:7.

3. Lest he is a priest to whom this is forbidden.

4. The prohibition against contact with a corpse.

א. בד׳ (גם פ) לית. אך בכתבי⁠־היד ישנו.

ב. בד׳ (גם פ) לית. אך בכתבי⁠־היד ישנו.

ג. ד (גם פ): בחלל. שינוי לשון לגריעותא.

משנה תורה דפוסיםמגדל עוזמגיד משנהמשנה למלךמעשה רקחמרכבת המשנהאור שמחצפנת פענחעודהכל

נִמְצְאוּ הַחֲלָלִים שְׁלֹשָׁה. חָלָל מִן הַתּוֹרָה. וְחָלָל מִדִּבְרֵיהֶם. וּסְפֵק חָלָל. וְכׇל סְפֵק חָלָל נוֹתְנִין עָלָיו חֻמְרֵי כֹּהֲנִים וְחֻמְרֵי יִשְׂרָאֵל. אֵינוֹ אוֹכֵל בִּתְרוּמָה וְלֹא מִטַּמֵּא לַמֵּתִים וְנוֹשֵׂא אִשָּׁה הָרְאוּיָה לְכֹהֵן. וְאִם אָכַל אוֹ נִטְמָא אוֹ נָשָׂא גְּרוּשָׁה מַכִּין אוֹתוֹ מַכַּת מַרְדּוּת. וְהוּא הַדִּין בְּחָלָל שֶׁל דִּבְרֵיהֶם. אֲבָל חָלָל שֶׁל תּוֹרָה הַוַּדַּאי הֲרֵי הוּא כְּזָר וְנוֹשֵׂא גְּרוּשָׁה וּמִטַּמֵּא לַמֵּתִים שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כ״א:א׳) אֱמֹר אֶל הַכֹּהֲנִים בְּנֵי אַהֲרֹן. אַף עַל פִּי שֶׁהֵם בְּנֵי אַהֲרֹן עַד שֶׁיִּהְיוּ בְּכִהוּנָם:

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ט]

וכל ספק חלל וכו׳ – פרק נושאין על האנוסה (יבמות צ״ט) מבואר במשנה במי שהוא ספק כהן ספק ישראל שנותנין עליו חומרי כהנים וחומרי ישראל נושא אשה הראויה לכהונה ואין מטמא למתים ואם נטמא אינו סופג את הארבעים ופשוט הוא שספק חלל הוא ספק ישראל ספק כהן. וביאר רבינו שאף על פי שאינו לוקה מכין אותו מכת מרדות ופשוט הוא ולא גרע מאיסור של דבריהם שיש בו מכת מרדות כנזכר בכמה מקומות. וז״ש רבינו והרי הוא בחלל של דבריהם – פשוט הוא שלא באו חכמים להקל עליו להתירו במה שישראל מותר אלא להחמיר עליו וכיוצא בזה אמרו בספק ממזר ובממזר של דבריהם שאסורין בממזרת ודאין והולכין בהן להחמיר כנזכר פט״ו:

אבל חלל של תורה הודאי הרי הוא וכו׳ – מבואר בהרבה מקומות ומהם בברייתא בתורת כהנים:

נמצאו החללים ג׳ וכו׳ ואם אכל או נטמא או נשא גרושה מכין אותו מכת מרדות וה״ה בחלל של דבריהם. נ״ל דלא קאי לכל החלוקות משום דפשיטא דחלל של דבריהם אם נטמא או נשא אשה שאינה ראויה לכהן שלוקה שהרי מדין תורה כהן גמור הוא ונהי דחכמים החמירו עליו לעשותו חלל שלא יאכל תרומה ככהן מ״מ לענין אם נטמא או נשא אשה אסורה פשיטא לי דלקי ככהן גמור. וראיתי להרב פרישה א״ה סי׳ ז׳ סל״ו שכתב דאינו לוקה והטעם דחכמים השוו מדותם ואם ילקו אותו יאמרו שהוא כהן גמור ויבאו להאכילו בתרומה ע״כ. ולפ״ד ליתנהו להני מילי אלא לענין עונשין דוקא עונשין אותו ככהן גמור שוב ראיתי להרב חלקת מחוקק שכתב ככל אשר כתבנו וזה פשוט:

אבל חלל של תורה וכו׳. (*א״ה עיין מ״ש הרב המחבר בספר דרשותיו דרך מצותיך ח״ג (דף ס״ט ע״ד):)

והוא הדין בחלל של דבריהם. פי׳ ארישא קאי דאין נותנין עליו חומרי כהנים וכו׳ אבל לענין העונש אם התרו בו ונטמא למתים או נשא אשה האסורה לכהנים נראה ודאי דלוקה מן התורה שהרי כהן גמור הוא מה״ת וכן כתבו ז״ל ודלא כהפר״ח שכתב דחז״ל השוו מדותיהם עיין עליו.

אבל חלל וכו׳. עיין מל״מ שהרב מ׳ יעקב כולי רשם עיין פרשת דרכים דרך מצותיך חלק ג׳ דף ס״ט ע״א. והנה שם האריך המל״מ בפלפול נחמד ואטייל בקיצור מ״ש המל״מ שם בד״ה וכן מה שמנה וכו׳ אך קשה לי בדברי מרן וכו׳ עיין מ״ש פ״א מהל׳ איסו״ב הכ״ב דהאמת הוא לדעת רבנו דמי שזינתה אשתו עליו בשני עדים לוקה עליה משום טומאה ומ״מ לא מנאם בתרתי במנין הלוקין דסוטה ומחזיר גרושתו חשיב ענין אחד דהיתה לאחר ולוקה. אבל חללה שאכולה תרומה ואלמנת ישראל שאכולה חזה ושוק הם שני עניינים ועיין מ״ש פי״ט מהל׳ סנהדרין. ומ״ש הפרשת דרכים בד״ה הואיל וכו׳ יפה תירץ בד״ה ונראה ובד״ה ובזה ניחא ובד״ה ודין זה. אלא דמ״ש דקושטא דמלתא אשת הזר חייבת מיתה אם אכולה תרומה ליתא וכמ״ש פ״י מהל׳ תרומות הי״ב. ומ״ש הפרשת דרכים דף ס״ט ע״ד בד״ה עוד אני מסתפק נ״ל דהיכא דמפורש בני אהרן הו״ל בנות אהרן כזרים. ומ״ש הפרשת דרכים בד״ה עוד יש להתיישב עיין סנהדרין דף י״א דמפורש בש״ס לענין שרפת בת כהן דליכא הבדל בין זונה לחללה. אלא דמה שסיים לחלק בין כהנת שנתחללה ובין נולדה חללה הוא ברור מכח סוגיא דכריתות וכמ״ש בשם הירושלמי פ״ז דתרומות דמחלק בין ניסת לפסולין ובין חללה מכנה עיין מ״ש פ״י מהל׳ תרומות הי״ב. ומ״ש הפרשת דרכים בד״ה ויש לדקדק וד״ה והנראה וד״ה וראיתי להר״מ וכו׳ והוקשה ליה דמנ״ל לרבא דכהנת שנתעברה מגוי חייב בפדיון דהא אינה זרה גמורה מדפטורה ממיתה על אכילת תרומה. עדיפא הו״ל להקשות דהא חייבת שרפה בזנות כדין בת כהן. מיהו עיין מ״ש פי״א מהל׳ בכורים הי״א דלק״מ דדוקא בנתעברה מגוי. ומ״ש הפרשת דרכים עוד זאת אדרוש וכו׳ עד גמירא כבר יישבתי הכל בס״ד פ״י מהל׳ תרומות הי״ב עיי״ש:

אבל חלל של תורה כו׳ ונושא גרושה כו׳:
מפורש סוטה דף ו׳. ומטמא למתים, יבמות שם, סנהדרין פ״ק דף ה׳:

וה״ה בחלל של דבריהם כו׳. הנה משמע מלשון רבינו דמה״ת לא לקי כיון דמדרבנן הוא חלל ועיין בירושלמי פ״ג דמעשר שני ה״ח דאם נטמא בולד הטומאה ופדאו ואח״כ נטמא באב הטומאה ופדאו אינו לוקה על מעות השניות ע״ש, ועיין תוס׳ חולין ד׳ י״ג ע״ב דכתבו שם דאף אם יש טומאה דרבנן מ״מ הוה תיקון וכ״מ בזה. אך עיין לקמן פ״כ ה״כ מבואר דאם הוה פסול מדרבנן מ״מ ללקות לקי, אך יש לחלק דכאן עכ״פ שם חלל עליו, וכן נ״מ לענין טומאה דרבנן אם מותר חלל מדרבנן לטמא עיין בהך דנזיר ד׳ כ״ט ע״ב דהוה שם לחד לישנא מחלוקת דר׳ וריב״י ע״ש ועיין תוס׳ סוכה ד׳ מ״ד ע״א ד״ה אמר ליה דתקנתא דרבנן לא דחי מעלות דרבנן ע״ש, ועיין בתוס׳ יבמות ד׳ י״א ע״א ד״ה ר״ש מש״כ שם דממ״נ תועיל ושם ד׳ נ״א גבי גט ומאמר ע״ש, ועיין בהך דסנהדרין ד׳ ה׳ ע״ב דשם נקט בביה״ק ולכך נקט שם דהוא בן גרושה ובירושלמי הובא ברש״י שם דעובדא הוה רק משום ארץ העמים לכך נקט אשה שאינה הוגנת ועיין בהך דנדה ד׳ מ״ו ע״ב בהך מחלוקת דמופלא סמוך לאיש אתא נשואין דרבנן ומבטלי כו׳ וכן שם גבי תרומה ג״כ כן, ועיין תוס׳ מגילה ד׳ י״ט ע״ב ד״ה ר״י וכ״מ, ובהך דמנחות ד׳ ל״א ע״א גבי נתערב לי טבל ע״ש:

משנה תורה דפוסיםמגדל עוזמגיד משנהמשנה למלךמעשה רקחמרכבת המשנהאור שמחצפנת פענחהכל

(יא) כהן זכר הוא שאסור לישא חללה וזונה^א, ולפיכך אסור^ב בגיורת ומשוחררת שהיא הזונה^ג, כמו שביארנו. אבל הכהנת מותרת להינשא לחלל ולגר ולמשוחרר, שלא הוזהרו כשרות להינשא לפסולין, שנאמר ״בני אהרן״, ולא בנות אהרן. נמצא הגר מותר לישא ממזרת ומותר לישא^ד כהנת:

A male priest who is forbidden to marry a zonah and a challalah is forbidden to marry a female convert and freed maid-servant for they are equivalent to zonot as we explained.⁠¹ A woman of the priestly family, however, is permitted to marry a challal, a convert, or a freed servant. For women of acceptable lineage were not forbidden against marrying men of unacceptable lineage.⁠² [This is derived from the phrase "the descendants" [- literally, the sons -] of Aaron,⁠" i.e., sons and not daughters. Thus a convert is permitted to marry a female mamzer³ and also, the daughter of a priest.

1. Chapter 18, Halachah 3.

2. I.e., those forbidden to the priesthood (Maggid Mishneh). See, however, Halachah 21 and notes.

3. See Chapter 15, Halachah 7.

א. ד (מ׳חללה׳): זונה וחללה. אך בכתבי⁠־היד כבפנים.

ב. ד (מ׳הוא׳): שהוא אסור לישא זונה וחללה אסור. החסיר את ההדגשה.

ג. ד (גם פ, ק): כזונה. אך אין כאן מקום לכ״ף הדמיון, כי מדובר בעיקר הדין.

ד. ד (מ׳ומותר׳): ולישא. קיצור מכוון.

משנה תורה דפוסיםמקורות וקישוריםמגדל עוזמגיד משנהמעשה רקחעודהכל

כֹּהֵן זָכָר שֶׁהוּא אָסוּר לִשָּׂא זוֹנָה וַחֲלָלָה אָסוּר בְּגִיֹּרֶת וּמְשֻׁחְרֶרֶת שֶׁהִיא כְּזוֹנָה כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. אֲבָל הַכֹּהֶנֶת מֻתֶּרֶת לְהִנָּשֵׂא לְחָלָל וּלְגֵר וְלִמְשֻׁחְרָר שֶׁלֹּא הֻזְהֲרוּ כְּשֵׁרוֹת לְהִנָּשֵׂא לִפְסוּלִין שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כ״א:א׳) בְּנֵי אַהֲרֹן וְלֹא בְּנוֹת אַהֲרֹן. נִמְצָא הַגֵּר מֻתָּר לִשָּׂא מַמְזֶרֶת וְלִשָּׂא כֹּהֶנֶת:

בבלי יבמות פ״ד:, בבלי קידושין ע״ב:, בבלי קידושין ע״ג.

טור אבן העזר ב׳:ג׳, טור אבן העזר ז׳:כ״ב

שו״ע אבן העזר ב׳:ג׳, שו״ע אבן העזר ז׳:כ״ב

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ט]

כהן זכר שהוא אסור וכו׳ – בי׳ יוחסין (דף ע״ג) ברייתא אחד גר ואחד עבד משוחרר וחלל מותרין בכהנת מסייע ליה לרב דאמר ר״י אמר רב לא הוזהרו כשירות לינשא לפסולין פירוש פסולי כהונה עוד שם והלכתא גר מותר בכהנת ומותר בממזרת וכבר נתבאר דין הגר בממזרת פרק ט״ו:

אבל הכהנת וכו׳. פרק עשרה יוחסין מסקנא דתלמודא לא הוזהרו הכשרות להנשא לפסולין ופירש״י ז״ל אבל הפסולין שהאנשים הפסולין הוזהרו עליהן מלישא אותן כגון ממזרים ונתינין אף הנשים הוזהרו עליהם דהשוה הכתוב אשה לאיש לכל עונשין שבתורה ע״כ.

משנה תורה דפוסיםמקורות וקישוריםמגדל עוזמגיד משנהמעשה רקחהכל

(יב) גרים ומשוחררים שנשאו אלו מאלו והולידו בת, אפילו אחר כמה דורות, הואיל ולא נתערב בהן זרע ישראל, הרי אותה הבת אסורה לכהן. ואם נישאת לא תצא, הואיל והורתה ולידתה בקדושה. אבל גר ומשוחרר^א שנשא בת ישראל, או ישראל שנשא גיורת ומשוחררת^ב, בתו כשרה לכהונה לכתחילה.⁠^ג

When converts and/or freed servants marry among themselves and give birth to a daughter - even after several generations - this daughter is forbidden to marry a priest,⁠¹ for the seed of a native-born Jew has not intermingled with them. If one married such a woman, she need not be divorced since she was both conceived and born in holiness.⁠² When, however, a convert or a freed servant marries a native-born Jewess or a native-born Jew marries a female convert or a freed slave, their daughter is acceptable to marry into the priesthood at the outset.

1. Kiddushin 78b states that after the destruction of the Temple, the priests accepted this stringency upon themselves.

2. Note the Beit Yosef (Even HaEzer 7), the Chelkat Mechokek 7:29 and the Beit Shmuel 7:42 who note that the Rambam requires the girl to be both conceived and born within the Jewish people.

א. ת3-1: או משוחרר. וכך ד (גם פ, ק).

ב. ד (גם פ): או משוחררת. אך כאן בכתבי⁠־היד כבפנים.

ג. בת3-1 כאן הלכה חדשה, כבד׳.

משנה תורה דפוסיםמקורות וקישוריםהגהות מיימוניותמגדל עוזמגיד משנהמעשה רקחצפנת פענחעודהכל

גֵּרִים וּמְשֻׁחְרָרִים שֶׁנָּשְׂאוּ אֵלּוּ מֵאֵלּוּ וְהוֹלִידוּ בַּת אֲפִלּוּ לְאַחַר כַּמָּה דּוֹרוֹת הוֹאִיל וְלֹא נִתְעָרֵב בָּהֶן זֶרַע יִשְׂרָאֵל הֲרֵי אוֹתָהּ הַבַּת אֲסוּרָה לְכֹהֵן. וְאִם נִשֵּׂאת לֹא תֵּצֵא הוֹאִיל וְהוֹרָתָהּ וְלֵדָתָהּ בִּקְדֻשָּׁה. אֲבָל גֵּר אוֹ מְשֻׁחְרָר שֶׁנָּשָׂא בַּת יִשְׂרָאֵל אוֹ יִשְׂרָאֵל שֶׁנָּשָׂא גִּיֹּרֶת אוֹ מְשֻׁחְרֶרֶת בִּתּוֹ כְּשֵׁרָה לִכְהֻנָּה לְכַתְּחִלָּה:

בבלי קידושין ע״ח:

טור אבן העזר ד׳:כ״ג, טור אבן העזר ז׳:כ״א

שו״ע אבן העזר ד׳:כ״ג, שו״ע אבן העזר ז׳:כ״א

[א] אמר רבה בר רב הונא הלכה כרבי יוסי וכו׳ אמר רב נחמן אמר לי הונא בא לימלך מורין לו כראב״י כנס אין מוציאין ממנו כרבי יוסי פירוש כראב״י דאמר עד שיהא אביו או אמו מישראל וכרבי יוסי דאמר אפילו אביו ואמו גרים רק שנזרע בישראל פי׳ בקדושה ודלא כרבי יהודה דאמר עד שיהא כל זרעו מישראל ודלא כרבי שמעון בן יוחאי דאמר אפילו היא עצמה גיורת רק שנתגיירה פחותה מבת ג׳ שנים ויום אחד שנזרעו בתוליה בישראל וקאמרינן התם וכולם מקרא אחד דרשו כי אם בתולות מזרע בית ישראל וגו׳ ע״כ:

גרים ומשוחררים עד ולידתן בקדושה. פרק עשרה יוחסין (דף ע״ח) ופ״ק דבכורים (דף פ״ג):

אבל גר או משוחרר עד לכהונה לכתחלה. פרק עשרה יוחסין שם (דף ע״ז ע״ח):

גרים ומשוחררים שנשאו אלו מאלו וכו׳ – שם (דף ע״ז) משנה ר׳ אליעזר ב״י אומר ישראל שנשא גיורת בתו כשירה לכהונה [וכן] גר שנשא בת ישראל וכו׳ אבל גר שנשא גיורת בתו פסולה לכהונה אחד גר ואחד עבדים משוחררים אפילו עד י׳ דורות עד שתהא אמן מישראל רבי יוסי אומר אף גר שנשא גיורת בתו כשירה לכהונה ובגמרא (דף ע״ח:) אמר רב נחמן אמר לי הונא בא לימלך מורין לו כרבי אליעזר ב״י נשא אין מוציאין אותה ממנו כר׳ יוסי:

הואיל והורתה ולידתה בקדושה. משמע דתרתי בעינן ועיין בב״י סימן ז׳ ובהרב חלקת מחוקק והרב בית שמואל שם.

הואיל והורתה ולידתה בקדושה כו׳. וא״כ מוכח מלשון רבינו דאם נתגיירה מעוברת הבת יש עליה שם גיורת ועיין בהך דיבמות ד׳ ע״ח ע״א גבי מעוברת שנתגיירה אם הוה כשני דורות או כדור אחד, וכן פסק רבינו ועיין ביבמות ד׳ צ״ז ע״ב דמבואר שם דיש עליהם שם ישראל וכ״כ בזה ועיין בכתובות ד׳ מ״ד ע״ב דצריך על זה ריבוי דחייבת סקילה אם היתה הורתה שלא בקדושה ולידתה בקדושה וכ״כ בזה לעיל ונראה די״ל דזה תליא בה והוה כמו דאמרינן בתמורה ד׳ כ״ה אם שייר משוייר ועיין מש״כ בזה בהל׳ שחיטה פ״ב ה״ד ובהל׳ פסולי המוקדשים ובדברי רבינו בהל׳ עבדים פ״ז ה״ה ע״ש בהשגות ובאמת זה הוה כמו דאמר ר״י במנחות ד׳ י״ד ע״ב הכתוב קראו גוף אחד כו׳ ר״ל דתליא בו אם ירצה הוה כמו גוף אחד ואם ירצה הוה כמו שני גופים וה״נ כן ודלא כמש״כ רש״י בתמורה שם ונראה לפי״ז דאם נכרית מעוברת טבלה ע״מ שלא יהיה בנה בכלל מהני ועיין ב״ק דף ע״ח ע״ב דיש שם ב׳ לשונות אם זה הוה שיור בגוף או לא ע״ש, ועיין נזיר ד׳ נ״א גבי גלגלין ע״ש דהוה בעיא דלא איפשטא, ועיין תוס׳ ב״מ ד׳ ע״ט ע״ב דגבי מקח וממכר לא הוה בכלל ועיין בהך דשבת ד׳ קל״ה ע״ב גבי בלוקח זה שפחה וזה עוברה ע״ש ובדברי רבינו ז״ל שם דכיון דחלקם לשני גופים לא מהני טבילתה של זו לעוברה ועיין במש״כ רבינו בהל׳ חובל ומזיק פ״ד ה״ב וה״ד דמוכח שם דהולדות של נתגיירה מעוברת שייכים לה וא״כ מוכח דהיא יורשם וכשיטת התוס׳ כתובות ד׳ י״א ע״א וסנהדרין ד׳ ס״ח ע״ב ועיין בירושלמי ב״ק שם פ״ד דמוכח דס״ל כפי׳ ריב״ם בתוס׳ ב״ק ד׳ מ״ב ע״ב ד״ה היתה וס״ל דמיירי דלא שחרר רק אותה והעוברים שייכים להאדון רק כיון דלא אפשר לשום אגב גופה דגופה אינה שלו לכך אינם שייכים להאדון ועיין בהך דערכין ד׳ ז׳ ע״א סד״א ממונא דבעל הן ע״ש:

משנה תורה דפוסיםמקורות וקישוריםהגהות מיימוניותמגדל עוזמגיד משנהמעשה רקחצפנת פענחהכל

(יג) גר עמוני שנשא בת ישראל, וכן מצרי שני שנשא בת ישראל, אף על פי שביאתן בעבירה והרי נשותיהם זונות, כמו שביארנו, בנותיהם כשרות לכהונה לכתחילה:

When an Ammonite convert¹ or a second generation Egyptian convert² marry a native-born Jewess, the intimate relations they share involve a transgression and the women become zonot as we explained.⁠³ Nevertheless, their daughters may marry into the priesthood as an initial and preferred option.⁠⁴

1. Who is forbidden to marry a native-born Jewess (Chapter 12, Halachah 18).

2. Who is likewise forbidden (ibid.:19).

3. Chapter 18, Halachah 3. As Yevamot 36a states, the women themselves may not marry a priest, but their daughters may.

4. For a female Ammonite is permitted and a third generation Egyptian is permitted.

משנה תורה דפוסיםמקורות וקישוריםמגדל עוזמגיד משנהמעשה רקחעודהכל

גֵּר עַמּוֹנִי שֶׁנָּשָׂא בַּת יִשְׂרָאֵל וְכֵן מִצְרִי שֵׁנִי שֶׁנָּשָׂא בַּת יִשְׂרָאֵל אַף עַל פִּי שֶׁבִּיאָתָם בַּעֲבֵרָה וַהֲרֵי נְשׁוֹתֵיהֶן זוֹנוֹת כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ בְּנוֹתֵיהֶם כְּשֵׁרוֹת לִכְהֻנָּה לְכַתְּחִלָּה:

בבלי יבמות ע״ז.

טור אבן העזר ד׳:ו׳

שו״ע אבן העזר ד׳:ו׳

גר עמוני שנשא עד לכתחלה. פרק עשרה יוחסין (דף ע״ז):

גר עמוני וכו׳ – מחלוקת ר׳ יוחנן ור״ל בפרק הערל (יבמות ע״ז) ופסק כרבי יוחנן כידוע שהלכה כמותו לגבי ר״ל.

ומה שכתב רבינו: והרי נשותיהן זונות – נתבאר פי״ח ומפורש כאן בגמרא שהן אסורות לבא בכהונה ובנותיהן מותרות:

גר עמוני וכו׳ וכן מצרי שני וכו׳. הטעם משום דמכל צד שאתה פונה הוא להכשיר דבעמוני כיון שהיא בת אף אי שדית לה בתר אבוה הא קי״ל עמוני ולא עמונית וגם במצרי שני כיון שזאת היא דור שלישי שריא ועיין להרב ב״י שם.

משנה תורה דפוסיםמקורות וקישוריםמגדל עוזמגיד משנהמעשה רקחהכל

(יד) חלל שנשא כשרה, זרעו ממנה חללים. וכן בן בן בנו, אפילו אחר אלף דור, שבן החלל הזכר חלל הוא^א לעולם. ואם היתה בת, אסורה^ב לכהונה, שהרי היא חללה. אבל ישראל שנשא חללה, הולד כשר. לפיכך אם היתה בת,⁠^ג תינשא לכהונה^ד:

When a challal marries an acceptable woman, his descendants from her are challalim. This also applies to the son of his son's son¹ and indeed, even for 1000 generations. For the male son of a challal is a challal for all time. If the offspring is female, she is forbidden to marry into the priesthood, because she is a challalah.
When, however, an Israelite marries a challalah, the offspring are acceptable.⁠² Therefore if one of the offspring is female, she may marry into the priesthood at the outset.

1. We have not used the term grandson or great grandson, because if a female descendant is involved, the next generation are not challalim.

2. Neither the son, nor the daughter are considered challalim.

א. בת1 לית. ד (מ׳חלל׳): הוא חלל. שינוי לשון לגריעותא.

ב. בד׳ נוסף: היא. ואין בכך צורך.

ג. בת3-1 נוסף: הרי זו. וכך ד (גם פ, ק).

ד. בד׳ (גם פ בסוגריים מרובעות) נוסף: לכתחילה. אך ׳תינשא׳ משמע לכתחילה.

משנה תורה דפוסיםמקורות וקישוריםמגדל עוזמגיד משנהעודהכל

חָלָל שֶׁנָּשָׂא כְּשֵׁרָה זַרְעוֹ מִמֶּנָּה חֲלָלִים. וְכֵן בֶּן בֶּן בְּנוֹ וַאֲפִלּוּ אַחַר אֶלֶף דּוֹר. שֶׁבֶּן הֶחָלָל הַזָּכָר הוּא חָלָל לְעוֹלָם. וְאִם הָיְתָה בַּת אֲסוּרָה הִיא לִכְהֻנָּה שֶׁהֲרֵי הִיא חֲלָלָה. אֲבָל יִשְׂרָאֵל שֶׁנָּשָׂא חֲלָלָה הַוָּלָד כָּשֵׁר. לְפִיכָךְ אִם הָיְתָה בַּת הֲרֵי זוֹ תִּנָּשֵׂא לִכְהֻנָּה לְכַתְּחִלָּה:

בבלי קידושין ס״ז., בבלי קידושין ע״ז.

טור אבן העזר ז׳:ט״ז, טור אבן העזר ח׳:ב׳

שו״ע אבן העזר ז׳:ט״ז, שו״ע אבן העזר ח׳:ב׳

(יד-טו) חלל שנשא כשרה עד ואין בית אמו משפחתו. בקידושין פרק האומר (דף נ״ז) ופרק עשרה יוחסין (דף ע״ז):

חלל שנשא כשירה וכו׳ – סתם משנה בפרק י׳ יוחסין (קידושין ע״ז) בת חלל זכר פסולה מן הכהונה ישראל שנשא חללה בתה כשרה לכהונה חלל שנשא בת ישראל בתו פסולה לכהונה וכן הלכתא:

משנה תורה דפוסיםמקורות וקישוריםמגדל עוזמגיד משנההכל

(טו) כהנים ולויים וישראלים מותרין לבוא זה בזה, והולד הולך אחר הזכר. לויים וישראלים וחללים מותרין לבוא זה בזה, והולד הולך אחר הזכר, שנאמר ״ויתילדו על משפחותם לבית אבותם״ (במדבר א׳:י״ח), בית אביו היא משפחתו, ואין בית אמו משפחתו:

Priests, Levites, and Israelites are permitted to marry among each other.⁠¹ The status of the child is determined by that of the father.⁠² [Similarly,] Levites, Israelites, and challalim are permitted to marry among each other and the status of the child is determined by that of the father. [This is derived from Numbers 1:18]: "And they established the lineage of their families, according to their father's household.⁠" [Implied is that] the household of one's father is one's family and not the household of one's mother.

1. E.g., there is no restriction against a priest marrying the daughter of a Levite or an Israelite.

2. Thus in the instance mentioned in the previous note, the offspring would be considered as priests.

משנה תורה דפוסיםמקורות וקישוריםמגדל עוזמגיד משנהעודהכל

כֹּהֲנִים וּלְוִיִּם וְיִשְׂרְאֵלִים מֻתָּרִין לָבוֹא זֶה בָּזֶה. וְהַוָּלָד הוֹלֵךְ אַחַר הַזָּכָר. (לְוִיִּים וְיִשְׂרְאֵלִים וַחֲלָלִים מֻתָּרִים לָבוֹא זֶה בָּזֶה וְהַוָּלָד הוֹלֵךְ אַחַר הַזָּכָר). שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר א׳:י״ח) וַיִּתְיַלְדוּ עַל מִשְׁפְּחֹתָם לְבֵית אֲבֹתָם. בֵּית אָבִיו הִיא מִשְׁפַּחְתּוֹ וְאֵין בֵּית אִמּוֹ מִשְׁפַּחְתּוֹ:

בבלי יבמות פ״ה., בבלי קידושין ס״ו:, בבלי קידושין ס״ט.

טור אבן העזר ח׳:א׳, טור אבן העזר ח׳:א׳-ג׳, טור אבן העזר ח׳:א׳

שו״ע אבן העזר ח׳:א׳, שו״ע אבן העזר ח׳:א׳-ג׳, שו״ע אבן העזר ח׳:א׳

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יד]

כהנים ולוים וכו׳ – משנה שם (דף ס״ט).

ומה שכתב: והולד הולך אחר הזכר – משנה וגמרא בפרק האומר (קידושין ס״ז) ומבואר בהרבה מקומות:

משנה תורה דפוסיםמקורות וקישוריםמגדל עוזמגיד משנההכל

(טז) לויים וישראלים וחללים וגרים ומשוחררין^א מותרין לבוא זה בזה. והגר והמשוחרר שנשא לויה או ישראלית או חללה, הרי הבן ישראלי. וישראלי או לוי או חלל שנשאו גיורת או משוחררת, הולד הולך אחר הזכר:

Levites, Israelites, challalim, converts, and freed servants are permitted to marry among each other. When a convert or a freed servant marries the daughter of a Levite, the daughter of an Israelite, or a challalah, the offspring is an Israelite.⁠¹ When an Israelite, a Levite, or a challal marry a female convert or a freed maid-servant, the status of the child is determined by that of the father.⁠²

1. I.e., neither a Levite or a challal.

2. Thus the offspring of a Levite are Levites and the offspring of challalim are challalim.

א. ד: ועבדים משוחררים. אך לעיל כמה פעמים בלי ׳עבדים׳.

משנה תורה דפוסיםמקורות וקישוריםמגדל עוזמגיד משנהעודהכל

לְוִיִּים וְיִשְׂרְאֵלִים וַחֲלָלִים גֵּרִים וַעֲבָדִים מְשֻׁחְרָרִים מֻתָּרִים לָבוֹא זֶה בָּזֶה. וְהַגֵּר וְהַמְשֻׁחְרָר שֶׁנָּשָׂא לְוִיָּה אוֹ יִשְׂרְאֵלִית אוֹ חֲלָלָה הֲרֵי הַבֵּן יִשְׂרְאֵלִי. וְיִשְׂרְאֵלִי אוֹ לֵוִי אוֹ חָלָל שֶׁנָּשְׂאוּ גִּיֹּרֶת אוֹ מְשֻׁחְרֶרֶת הַוָּלָד הוֹלֵךְ אַחַר הַזָּכָר:

בבלי יבמות פ״ה., בבלי קידושין ס״ט., בבלי קידושין ע״ז.

טור אבן העזר ז׳:כ״א, טור אבן העזר ח׳:ב׳-ג׳

שו״ע אבן העזר ז׳:כ״א, שו״ע אבן העזר ח׳:ב׳-ג׳

(טז-יז) לויים וישראלים עד במומו הוא פוסל. פרק עשרה יוחסין (דף ס״ט:):

וכל מי שיש בו עזות עד והחיום בתחלה. פרק הערל:

לוים וישראלים וכו׳. מ״ש רבינו שהגר שנשא ישראלית וכו׳ הרי הבן ישראלי – הוא דלא כרבי יהודה דאמר בעשרה יוחסין (דף ע״ח) בת גר זכר כבת חלל זכר אלא כרבי אליעזר ב״י דאמר דכל שאמן מישראל מותרת לכהונה כנזכר למעלה.

ומה שכתב: וישראלי או לוי וכו׳ – מוסכם הוא ומבואר בההיא דראב״י:

משנה תורה דפוסיםמקורות וקישוריםמגדל עוזמגיד משנההכל

(יז) כל המשפחות בחזקת כשרות, ומותר לישא מהן לכתחילה. ואף על פי כן, אם ראיתה^א שתי משפחות שמתגרות זו בזו תמיד, או ראיתה משפחה שהיא בעלת מצה ומריבה תמיד, או ראיתה איש שהוא מרבה מריבה עם הכל ועז פנים ביותר, חוששין להן, וראוי להתרחק מהן, שאלו מיני^ב פסלנות^ג הן:
וכן, כל^ד הפוסל את אחרים תמיד, כגון שנותן שמץ במשפחות או ביחידין ואומר עליהן שהן ממזרין, חוששין לו שמא ממזר הוא. ואם אמר עליהן^ה שהן עבדים, חוששין לו שמא עבד הוא, שכל הפוסל במומו הוא^ו פוסל:
וכן, כל מי שיש בו עזות פנים ואכזריות^ז, ושונא את הבריות ואינו גומל להם חסד, חוששין לו ביותר שמא גבעוני הוא, שסימני ישראל האומה הקדושה בישנים רחמנים גומלי חסדים, ובגבעונים הוא אומר ״והגבעונים לא מבני ישראל המה״ (שמואל ב׳ כ״א:ב׳), לפי שהעיזו את פניהם ולא נתפייסו ולא ריחמו^ח בני שאול, ולא זכרו^ט לישראל חסד למחול לבני מלכם, והם עשו עמהם חסד והחיום בתחילה:

We operate under the presumption that all families are of acceptable lineage and it is permitted to marry their descendants as an initial and preferred option.⁠¹ Nevertheless, if you see two families continuously quarreling with each other, you see one family that is always involved with strife and controversy, or you see a person who frequently quarrels with people at large and is very insolent, we suspect [their lineage]. It is fitting to distance oneself from such people for these are disqualifying characteristics.
Similarly, a person who always slurs the lineage of others, casting aspersions on the ancestry of families or individuals, claiming that they are mamzerim, we are suspicious that he himself is a mamzer. Similarly, if he calls others servants, we suspect that he is a servant. For whoever denigrates others, denigrates them with a blemish that he himself possesses.
Similarly, whenever a person is characterized by insolence and cruelty, hating people and not showing kindness to them, we seriously suspect that he is a Gibeonite. For the distinguishing signs of the holy nation of Israel is that they are meek, merciful, and kind. With regard to the Gibeonites, [II Samuel 21:2] states: "The Gibeonites are not of the Jewish people.⁠" For they acted extremely brazenly and would not be appeased. They did not show mercy to the sons of [King] Saul, nor did they show kindness to the Jews to forgive the descendants of their king,⁠² while [the Jews] had shown them kindness and allowed them to live.⁠³

1. The Rambam is stating that it is not necessary to investigate thoroughly the lineage of a family before marrying into them. If it is a common presumption that a family is of acceptable lineage, one may marry a family member at the outset. When we know nothing of the lineage of the family, there are some authorities [Remo as quoted by the Tur (Even HaEzer 2)] who maintain that we do question his lineage and require proof that he is acceptable. Others (Rabbenu Asher and Rabbenu Nissim) differ and maintain that even if we do not know anything about a family's lineage, we assume that they are acceptable. See the discussion of the issue by Beit Shmuel 2:3.
The debate concerns the practice in the Talmudic age and in subsequent eras when Jewish observance was strong. At present, particularly in contemporary communities when there are many non-observant Jews and non-halachic divorce and similar problems are rampart, it is customary for Rabbinic courts to be careful and investigate the lineage of people before performing a marriage.

2. As mentioned in the notes to Chapter 12, Halachah 23, as related in II Samuel, ch. 21, there was a famine for three years in Eretz Yisrael. Through prophetic vision, David learned that the reason for the famine was Saul's oppression of the Gibeonites (exactly what Saul did to oppress them is a matter of discussion among the Rabbis). David asked the Gibeonites what they desired to be appeased for this oppression. They answered that they wanted to slay seven of his descendants. David handed over seven of Saul's descendants to them and they hung them and left their corpses on the gallows. For this act of cruelty, David decreed that they should never marry among the Jewish people.

3. Joshua, Chapter 9, relates that after the Jews' conquest of Jericho and Ai, the inhabitants of Gibeon:
Acted cunningly... They took old sacks upon their donkeys, old and rent wine bottles... old, worn and patched shoes... and came to Joshua at Gilgal. They told him:... "We have come from a distant country. Therefore, make a covenant with us.⁠" Joshua made a covenant with them... and the princes of the congregation swore to them.
After the ruse was discovered, Joshua and the people honored the covenant and allowed the Gibeonites to live. Moreover, they even came to their defense when they were attacked by other Canaanite nations.

א. ת1, ת3: ראית. וכן לקמן. וכך ד (גם פ, ק).

ב. ד (גם פ): סימני. אך בכתבי⁠־היד כבפנים.

ג. ת2: פסלות. וכך ד (גם פ).

ד. בד׳ לית. וחסרון המורגש הוא.

ה. ד: להן. שינה את הענין.

ו. בד׳ לית. וכן בגמ׳ קידושין ע. ״ואמר שמואל במומו פוסל״. אך בכתבי⁠־היד כאן כבפנים.

ז. ד: או אכזריות. אך כולהו איתנהו ביה.

ח. בד׳ (גם פ) נוסף: על. אך בכתבי⁠־היד לית.

ט. ד (גם פ): גמלו. וכך היה בת2 ותוקן כבפנים.

משנה תורה דפוסיםמקורות וקישוריםמגדל עוזמגיד משנהצפנת פענחעודהכל

כׇּל מִשְׁפָּחוֹת בְּחֶזְקַת כְּשֵׁרוֹת וּמֻתָּר לִשָּׂא מֵהֶן לְכַתְּחִלָּה. וְאַף עַל פִּי כֵן אִם רָאִיתָ שְׁתֵּי מִשְׁפָּחוֹת שֶׁמִּתְגָּרוֹת זוֹ בָּזוֹ תָּמִיד אוֹ רָאִיתָ מִשְׁפָּחָה שֶׁהִיא בַּעֲלַת מַצָּה וּמְרִיבָה תָּמִיד. אוֹ רָאִיתָ אִישׁ שֶׁהוּא מַרְבֶּה מְרִיבָה עִם הַכֹּל וְעַז פָּנִים בְּיוֹתֵר. חוֹשְׁשִׁין לָהֶן וְרָאוּי לְהִתְרַחֵק מֵהֶן שֶׁאֵלּוּ סִימָנֵי פַּסְלוּת הֵם. וְכֵן הַפּוֹסֵל אֶת אֲחֵרִים תָּמִיד. כְּגוֹן שֶׁנּוֹתֵן שֶׁמֶץ בְּמִשְׁפָּחוֹת אוֹ בִּיחִידִים וְאוֹמֵר עֲלֵיהֶן שֶׁהֵן מַמְזֵרִים. חוֹשְׁשִׁין לוֹ שֶׁמָּא מַמְזֵר הוּא. וְאִם אָמַר לָהֶן שֶׁהֵם עֲבָדִים חוֹשְׁשִׁין לוֹ שֶׁמָּא עֶבֶד הוּא. שֶׁכׇּל הַפּוֹסֵל בְּמוּמוֹ פּוֹסֵל. וְכֵן כׇּל מִי שֶׁיֵּשׁ בּוֹ עַזּוּת פָּנִים אוֹ אַכְזָרִיּוּת וְשׂוֹנֵא אֶת הַבְּרִיּוֹת וְאֵינוֹ גּוֹמֵל לָהֶם חֶסֶד חוֹשְׁשִׁין לוֹ בְּיוֹתֵר שֶׁמָּא גִּבְעוֹנִי הוּא. שֶׁסִּימָנֵי יִשְׂרָאֵל הָאֻמָּה הַקְּדוֹשָׁה בַּיְשָׁנִין רַחֲמָנִים וְגוֹמְלֵי חֲסָדִים. וּבַגִּבְעוֹנִים הוּא אוֹמֵר (שמואל ב כ״א:ב׳) וְהַגִּבְעֹנִים לֹא מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל הֵמָּה לְפִי שֶׁהֵעֵזּוּ פְּנֵיהֶם וְלֹא נִתְפַּיְּסוּ וְלֹא רִחֲמוּ עַל בְּנֵי שָׁאוּל וְלֹא גָּמְלוּ לְיִשְׂרָאֵל חֶסֶד לִמְחֹל לִבְנֵי מַלְכָּם וְהֵם עָשׂוּ עִמָּהֶם חֶסֶד וְהֶחֱיוּם בַּתְּחִלָּה:

בבלי יבמות ע״ט., בבלי קידושין ע׳., בבלי קידושין ע׳:, בבלי קידושין ע״א:, בבלי קידושין ע״ו:

טור אבן העזר ב׳:ב׳

שו״ע אבן העזר ב׳:ב׳

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק טז]

כל המשפחות בחזקת כשירות – מסקנא דגמרא שם (דף ע״ו:) דאמר רב יהודה אמר רב דחכמים אומרים כל המשפחות בחזקת כשירות הן עומדות:

ואעפ״כ אם ראית שתי משפחות וכו׳ – שם (דף ע״א:) אמר רב יהודה אמר רב אם ראית שני בני אדם שמתגרין זה בזה שמץ פיסול יש באחד מהן ואין מניחין אותו לידבק אחד בחבירו אמר ריב״ל אם ראית שתי משפחות מתגרות זו בזו שמץ פיסול יש באחת מהן ואין מניחין אותה לידבק בחבירתה וביאר רבינו שכל זה נאמר כדי להתרחק מהן לכתחלה:

וכן כל הפוסל אחרים וכו׳ – שם (דף ע׳) כל הפוסל פסול וכו׳ אמר שמואל במומו פוסל ואמרו שם דלמיחש עליה קאמר:

וכן כל מי שיש בו עזות פנים וכו׳ – במסכת ביצה (דף ל״ב:) [ההוא גברא] דבעא מינייהו עסקא ולא יהבו ליה וכו׳ אמר הני מערב רב קאתו וכו׳ כל המרחם על הבריות וכו׳ וביבמות בפרק הערל (יבמות ע״ט) גבי נתינים דוד גזר עליהם אמר שלשה סימנין יש באומה זו רחמנים וביישנים וגומלי חסדים וכו׳ כל שיש בו שלש מדות הללו ראוי לידבק באומה זו [וכל מי שאין בו שלש מדות הללו אין ראוי להדבק בהן]:

כל משפחות כו׳ ואעפ״י כן כו׳. ואף אם היתה המשפחה מוחזקת בכשרות מ״מ אם נראה בה דבר שיש בו חשש פסול איתרע וכן מבואר בהך דפסחים ד׳ ג׳ ע״ב ע״ש גבי שמץ פסול. והנה רבינו כאן פסק דכל המשפחות בחזקת כשרות ועיין מש״כ רבינו לקמן פ״כ ה״ה ע״ש בדברי הה״מ מה דמחלק בין משפחה בין אחד שאינו ידוע שאין לו חזקת משפחה כלל. והנה התוס׳ כתובות ד׳ כ״ד ע״א כתבו דיש נ״מ אף לדידן דלהכשיר לעבודה צריך אף לרבנן בדיקה ועיין בהך דקדושין ד׳ ע״ב ע״ב בהך מחלוקת דר״מ ורבנן גבי כל הארצות בחזקת כשרות ושם דף ע״א דמחלק בין בבל וא״י לשאר ארצות ומוכח שם דבשאר ארצות אף סתמא אף דיעבד מוציאין אשה מידו ע״ש וע״ש בתוס׳ ד״ה כאן, ועיין בירושלמי פ״א ה״ט דכתובות בהך מחלוקת דשם אם שתוקי כשר או שתוקי פסול וכהך דר״א ור״י אם חזקת האב מהני לבת ואמר שם דר״ז ס״ל שתוקי פסול ומביא ראיה מהך דקדושין ד׳ ע״ט ע״ב דר״ל ס״ל דהך דכרוכים מהני דוקא לתרומה וע״ש בתוס׳ ד״ה לא שנו והך דדף ע״ו קאי למשפחה, וע״ש בתוס׳ דלא ס״ל הך חילוק של עבודה ליוחסין. והנה למאן דס״ל בקדושין ד׳ ע״ב ע״ב דגם רבנן לא ס״ל הך דכל ארצות בחזקת כשרות וא״כ ע״כ הך דין דדף ע״א ע״ב דלהשיאו אשה שהיא מיוחסת מד׳ אמהות דוקא אם יודעין שהוא ודאי כשר וא״כ הך דין דדף ע״ו או דמיירי בבבל או דמיירי במוחזק שהוא כשר אך זה רק אם הוא כהן וכשיטת הראב״ד ז״ל לקמן בהל׳ י״ח ומפרש דזהו כונת הגמ׳ בכתובות ד׳ כ״ד ע״ב דנאמן להאכילו בתרומה ואינו נאמן להשיאו אשה ר״ל כך דכיון דנימר לו שיהיה מוכרח שישא אשה שיבדוק ד׳ אמהות דרק כהן צריך שיבדוק ד׳ אמהות וא״כ על ידי זה נחזיקנו בודאי כהן ולכך אסור זה וכעין דאמרינן בחולין ד׳ פ״ו ע״א גבי כיסוי הדם בא לימלך מא״ל ואף דאם כן הוה זה קולא אך כיון דעיקר הטעם משום מעלה וכאן כיון דאין מאמינים אותו שוב אין בו הך מעלה זהו כונת הראב״ד אך רבינו ז״ל ס״ל דגבי משפחת כהנים אדרבא קולא היא וגם ישראל צריך לבדוק משום דקיי״ל כמ״ד דכל ארצות בחזקת כשרות וא״כ צריך גם הוא לבדוק והך דכתובות ד׳ כ״ד ע״ב מיירי דאין לו חזקת משפחה ואז נשאר הדין דדף ע״א ע״ב וכמבואר לקמן פ״כ ע״ש, ועיין בירושלמי בקדושין שם מה דאמר דלרבנן בודק לעולם וזה ר״ל כמש״כ דכיון דלרבנן כל הארצות בחזקת כשרות א״כ צריך הוא לבדוק לעולם דיש בו דין מעלה יוחסין:

משנה תורה דפוסיםמקורות וקישוריםמגדל עוזמגיד משנהצפנת פענחהכל

(יח) משפחה שקרא עליה ערער, והוא שיעידו שנים שנתערב בהן חלל או ממזר^א, או שיש בהן עבדות, הרי זו ספק, ואם משפחת כהנים היא לא ישא ממנה אשה עד שיבדוק עליה ארבע אמהות שהן שמונה, אמה, ואם אמה, ואם אבי אמה, ואם אם אבי אמה, וכן הוא בודק על אם אביה, ואם אם אביה, ואם אבי אביה, ואם אם אבי אביה:

When [the purity of] a family's [lineage] has been disputed, i.e., two individuals testify¹ that a mamzer or a challal has intermingled with that family or there are servants among them,⁠² the matter is questionable. If the family are priests, one should not marry a woman from them until he³ investigates the lineage of four - actually eight⁴- of her maternal ancestors: her mother, her maternal grandmother, the mother of her maternal grandfather, the maternal grandmother of her maternal grandfather. Similarly, he must investigate the lineage of her paternal grandmother, the mother of her paternal grandmother, the mother of her paternal grandfather, and the mother of the mother of her paternal grandfather.

1. The Beit Shmuel 2:6 cites the opinion of Rashi (Kiddushin 76a) which maintains that even if the two people cast aspersions on the family's lineage without delivering formal testimony, such investigations must be made.

2. We are not concerned that a servant intermingled among them, for even if a servant did conceive a child with a woman from a priestly family, the child is acceptable. Our suspicion is that one of the priests had relations with a maid-servant and she bore him a son or daughter who was raised as a member of the priest's family (Chelkat Mechokek 2:2).

3. See Halachah 21 and notes which discuss whether a woman is required to make such an investigation or not.

4. I.e., the obligation is to check the lineage of four women: her mother, the mother of her maternal grandfather, her paternal grandmother, and the paternal grandmother of her paternal grandfather. Nevertheless, to verify the acceptability of the lineage of these women, it is necessary to verify that their mothers are also of acceptable lineage, thus reaching a total of eight (Rabbenu Nissim).

א. ד (גם פ) [מ׳חלל׳]: ממזר או חלל. אך בכתבי⁠־היד כבפנים.

משנה תורה דפוסיםמקורות וקישוריםראב״דמגדל עוזמגיד משנהמעשה רקחמרכבת המשנהעודהכל

מִשְׁפָּחָה שֶׁקָּרָא עָלֶיהָ עַרְעַר וְהוּא שֶׁיָּעִידוּ שְׁנַיִם שֶׁנִּתְעָרֵב בָּהֶן מַמְזֵר אוֹ חָלָל אוֹ שֶׁיֵּשׁ בָּהֶן עַבְדוּת הֲרֵי זֶה סָפֵק. וְאִם מִשְׁפַּחַת כֹּהֲנִים הִיא לֹא יִשָּׂא מִמֶּנָּה אִשָּׁה עַד שֶׁיִּבְדֹּק עָלֶיהָ אַרְבַּע אִמָּהוֹת שֶׁהֵן שְׁמוֹנֶה. אִמָּהּ. וְאֵם אִמָּהּ. וְאֵם אֲבִי אִמָּהּ. וְאֵם אֵם אֲבִי אִמָּהּ. וְכֵן הוּא בּוֹדֵק עַל אֵם אָבִיהָ. וְאֵם אֵם אָבִיהָ. וְאֵם אֲבִי אָבִיהָ. וְאֵם אֵם אֲבִי אָבִיהָ:

בבלי קידושין ע״ו., בבלי קידושין ע״ו:

טור אבן העזר ב׳:ב׳, טור אבן העזר ב׳:ג׳

שו״ע אבן העזר ב׳:ב׳, שו״ע אבן העזר ב׳:ג׳

ואם משפחת כהנים וכו׳ – תימא דהוה ליה לכתוב כהן לא ישא אותה אבל בישראל לא גזרו שיהא צריך לבדוק כ״כ עד ד׳ אמהות וצ״ע לדבריו שאינו מצריך לכהנים בדיקה יותר מישראל לא ידעתי לפרש נאמן להאכילו בתרומה ואינו נאמן להשיאו אשה דהא לא הוזהרו כשרות לינשא לפסולים.

(יח-כ) משפחה שקרא עליה ערער עד להנשא לפסולין. פרק עשרה יוחסין (דף ע״ז):

משפחה שקרא עליה ערער וכו׳ – בפרק עשרה יוחסין (קידושין ע״ו) משנה הנושא אשה כהנת צריך לבדוק אחריה ארבע אמהות שהן ח׳ וכו׳ לויה וישראלית מוסיפין עליהן עוד אחת ובגמרא אמר ר״י אמר רב זו דברי ר״מ אבל חכמים אומרים כל המשפחות בחזקת כשרות הן עומדות אמר רב חמא בר גוריא אמר רב אם קרא עליה ערער צריך לבדוק אחריה ואמרו בהרבה מקומות אין ערער פחות משנים ופירש רבינו שיעידו שנתערב בהן וכו׳ אבל רש״י ז״ל פי׳ שקראו עליה ב׳ עדים שמץ של פסול ולא שמעידין עדות גמורה אלא יציאת קול עכ״ל. ופי׳ רבינו במשנה זו מבואר שהוא מפרש הנושא כהנת וכו׳ מי שיהיה הנושא אם כהן אם לוי אם ישראל וידוע הוא שהכהן יש לו לחוש אף לספק חללות ולא האחרים:

משפחה שקרא עליה ערער וכו׳. עיין הרמ״ך והיא השגת הראב״ד ז״ל ודברי רבינו מבוארים כמ״ש הרב המגיד ז״ל אך למ״ש רבינו או שיש בהם עבדות קצת קשה דהוא עצמו פסק לעיל פט״ו דין ג׳ דכותי ועבד הבא על בת ישראל הולד כשר בין פנויה בין אשת איש וכו׳ וכיון שכן אין כאן פיסול משפחה וראיתי להרב חלקת מחוקק אה״ע סי׳ ב׳ שפירש שעבדות הוא שם כולל וקאי על השפחה שהיא פסולה באמת שולדה כמוה עיי״ש והיה אפשר עוד דאף דהולד כשר מ״מ גנאי משפחה הוא וידוע דמעלה עשו ביוחסין.

ואם משפחת כהנים וכו׳. עיין בהשגות וכפי הנראה דאין זה השגת הראב״ד מדלא הביאו אותו המ״מ והמגדל עוז והכ״מ וכן לשון ההשגה מוכח מתוכה דאין זה לשון הראב״ד שדרכו להשיג ולא להניח דבריו בצ״ע וכפי הנראה שזו היא השגת הרמ״ה ולשונו. ועיין בבעל המאור ומלחמות סוף קידושין ובתוס׳ ד״ה הנושא וד״ה צריך שבסוגיין ותבין כוונת ההשגה לפרש משנתנו בכהן הנושא ומשום חשש חללות. ומה שסיים וצ״ע לדבריו וכו׳ כוונתו מהא דאיתא בכתובות דף כ״ד ע״א ת״ר אני כהן וחברי כהן נאמן להאכילו תרומה ואינו נאמן להשיאו אשה עיי״ש בתוס׳ ד״ה אבל דר״ת מפרש להשיאו אשה להצריכו לבדיקה דד׳ אמהות משום חללות ונדחקו שם דהא סגי בבדיקת אביה דהא בני ישראל מקוה טהרה לחללות. ומה שסיים בהשגה דהא לא הוזהרו כשרות להנשא לפסולים בהכרח יש כאן ט״ס וצ״ל והא דלא הוזהרו כשרות להנשא לפסולים ר״ל וגם צ״ע הא דקאמר הש״ס ואיהי נמי תבדוק ומשני דא״ר יהודה אמר רב לא הוזהרו כשרות וכו׳ דתירוץ זה לא שייך רק בחשש חללות משא״כ בחשש ממזרות ודאי הוזהרו כשרות מלהנשא לממזרים כמ״ש התוס׳.

וליישב דעת רבנו דאיהו מפרש כפי׳ רש״י דמתני׳ איירי בחשש ממזרות דבמלחמות מייתי ראייה דסוגיין מיירי משום חשש ממזרות ועבדות מהירושלמי שהביא הרז״ה ונדחק דאה״נ דאיהי צריכה בדיקה משום חשש ממזרות ולא משום חשש חללות וכדמסיק הרז״ה ולא מחוור והנכון עיין בפרקין הי״ד דפסק רבנו דישראל שנשא חללה הולד כשר דלפ״ז לא מתוקמא מתני׳ משום חשש חללות כמ״ש התוס׳ אלא משום חשש ממזרות ובהכרח מפרש רבנו דאע״ג שהאשה מוזהרת ודאי מלהנשא לממזר מ״מ כיון שלא הוזהרו כשרות להנשא לפסולין פסולי כהונה משו״ה אין הנשים מוזהרות להנשא למשפחה שיש עליה חשש ערעור ממזרות וכן מוכח לשון רבנו בפרקין הכ״א דכל התורה כולה בלשון ודאי נאמרה ודאי ממזר הוא דלא יבא וכמ״ש רבנו בהדיא פט״ו מהל׳ איסו״ב הכ״א דין תורה שספק ממזרת מותרת לבא בקהל ואין זה אלא מעלה ביוחסין הילכך בנשים שלא הוזהרו כשרות להנשא לפסולין דבכהונה לא עשו חכמים מעלה ביוחסין וזה ברור לדרך רבנו. ומה שהקשה מהך דכתובות דף כ״ד אני כהן וחברי כהן נאמן להאכילו תרומה ולא להשיאו אשה. יש לפרש דאע״ג דנאמן להאכילו תרומה מ״מ אינו נאמן ליוחסין לענין בנים והיינו להשיאו אשה דקאמר דאינו נאמן להשיאו אשה שיהיו בניה בחזקת כהנים או בחזקת מיוחסים לכהונה כמ״ש רבנו דינים אלו בארוכה לקמן ה״כ ועיי״ש הי״א דזה ברור בכוונת רבנו. ודע דיש ט״ס במ״ש רבנו ואם אבי אבי אמה וצ״ל ואם אם אבי אמה עיין בפי׳ המשנה ולקמן הי״ט:

משנה תורה דפוסיםמקורות וקישוריםראב״דמגדל עוזמגיד משנהמעשה רקחמרכבת המשנההכל

(יט) ואם היתה משפחה זו שקרא עליה ערער ישראלים או לויים^א, מוסיף לבדוק^ב זוג אחד, ונמצא בודק עשר אמהות, שהעירוב בלויים וישראלים יתר מן הכהנים:

If the family whose lineage was disputed were Levites or Israelites, it is necessary to check [the lineage of] another pair of women. Thus one must check ten maternal ancestors.⁠¹ [The rationale is that unacceptable people] intermarry among Levites and Israelites more frequently than among priests.

1. I.e., one must add the mother of her maternal grandmother and the maternal grandmother of her paternal grandmother (Merkevet HaMishneh).
The Maggid Mishneh questions the Rambam's statements, noting that from Kiddushin 76a, it would appear that one would have to check the lineage of twelve or sixteen women.

א. ד (מ׳ישראלים׳): לוים או ישראלים. שינוי לשון שלא לצורך.

ב. בד׳ נוסף: להם. תוספת לא מוצלחת.

משנה תורה דפוסיםמקורות וקישוריםמגדל עוזמגיד משנהמרכבת המשנהעודהכל

וְאִם הָיְתָה מִשְׁפָּחָה זוֹ שֶׁקָּרָא עָלֶיהָ עַרְעַר לְוִיִּם אוֹ יִשְׂרְאֵלִים. מוֹסִיף לִבְדֹּק לָהֶם זוּג אֶחָד. וְנִמְצָא בּוֹדֵק עֶשֶׂר אִמָּהוֹת. שֶׁהָעֵרוּב בַּלְוִיִּם וְיִשְׂרְאֵלִים יֶתֶר מִן הַכֹּהֲנִים:

בבלי קידושין ע״ו:

טור אבן העזר ב׳:ג׳

שו״ע אבן העזר ב׳:ג׳

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יח]

לוים וישראלים – פי׳ אם האשה היא מלויים וישראלים והנושא הוא מי שיהיה והיינו דקתני הנושא סתם שאין חילוק בנושא בין כהן לישראל וכן דרך פרש״י ז״ל אבל יש בזה פי׳ אחר שמפרשים רישא כהן הנושא וצריך לבדוק משום חללות ובודק ד׳ שהן ח׳ וסיפא בלוים וישראלים הנושאים וצריכין לבדוק משום פסולי קהל וצריכין לבדוק עוד אחת וה״ה ודאי לכהן שבודק מחמת פסולי קהל שהוא בודק ג״כ עוד אחת ולא אמרו שאינו בודק אלא ח׳ אלא מצד הבדיקה המיוחדת לכהנים ונסתייעו בזה מן הירושלמי וכן פי׳ שכל זמן שיש שם חשש פסולי קהל שאף האשה בודקת באיש ולא אמרו שאין האשה בודקת אלא כשאין שם אלא חשש פסולי כהונה לפי שלא הוזהרו כשירות לינשא לפסולי כהונה וזהו דעת בעל המאור והרמב״ן ז״ל ואף בזה חולקין רבינו ורש״י ז״ל כמו שיתבאר למטה.

וכתב רבינו: ואם היתה משפחה זו וכו׳ מוסיף לבדוק זוג אחד ונמצא בודק עשר אמהות – ואני תמה בזה דהא בגמרא ליכא מ״ד פחות מי״ב ופרש״י ז״ל על כל זוג מוסיף לבדוק עוד אם למעלה ואיכא מ״ד התם בגמרא י״ו ומפרש מוסיפין עליהם עוד אחת זוג אחת ופרש״י ז״ל על כל זוג של משנתנו מוסיף אמה של עליונה ואם אמה, ואם עיקר הנוסחא בדברי רבינו כמו שנמצא בספריו צ״ע:

שהעירוב בלויים וישראלים וכו׳ – בירושלמי מפורש דקנס הוא כדי שידבק האדם בשכניו:

ונמצא בודק עשר אמהות. עיין מ״מ שהניח בצ״ע. ותחלה נעורר מה שיש מן הקושי לפירוש רש״י דכשתסתכל תמצא בדור ראשון אחת אמה. דור שני כפל אם אמה ואם אביה. דור שלישי כפל ד׳ אמהות אם אם אמה ואם אם אביה. אם אבי אמה ואם אבי אביה דור רביעי שמונה אם אם אם אמה ואם אם אם אביה. אם אם אבי אמה ואם אם אבי אביה. אם אבי אם אמה ואם אבי אבי אמה. אם אבי אם אביה ואם אבי אבי אביה ודור חמישי כפלו ט״ז וכן לעולם והנה הנך שמונה נשים שמנו במתני׳ כפי הציור שבפי׳ המשנה לרבנו הן כזה. אמה, אם אביה, אם אבי אמה, אם אבי אביה, אם אמה. אם אם אביה. אם אם אבי אמה. אם אם אבי אביה ושתים אם אם אמה. אם אם אם אביה. (ההוספה בחיבורו כדלקמן). דנמצא בודק דור ראשון ודור שני כולו ומן הדור שלישי שלשה שאינו בודק אם אם אמה ומהדור הרביעי בודק שתים ולמה זה יבדוק שתים מדור רביעי ולא יבדוק אם אם אמה שבדור שלישי אמנם זו יובן לפי מ״ש הר״ן והובא בתוס׳ יו״ט דמשו״ה נקטה מתני׳ לשון ארבע שהן שמונה שמפני בדיקת אלו הארבע צריך לבדוק האחרות שאינן נבדקות יפה עד שהוא בודק את שלמעלה מהן ע״כ ומשו״ה פסיקא ליה לתנא דידן כשבודק אשה ושלמעלה הימנה שאינה דומה ולא בת דומה שוב א״צ בדיקה טפי דכיון שמעידין שהיא ואמה מיוחסות שוב אין חשש פסול למעלה משו״ה כיון שנבדקה אם ואם אמה שוב א״צ לבדוק אם אם אמה דבהכי ניחא נמי מה שאין בודקין מדור רביעי רק שתי נשים הנ״ל דאם אם אבי אמה צריכה בדיקה אע״ג שבדק את אמה כיון שהפסיק אבי אמה וליכא שתי אמהות רצופות והנך שלש נשים שהן אם אם אם אמה וכן אם אם אם אביה וכן אם אבי אם אמה א״צ בדיקה שכבר בדק שתי אמהות רצופות וכן הנך תלת שבדור רביעי אם אבי אבי אמה ואם אבי אם אביה ואם אבי אבי אביה לא הצריכו בדיקה דכל דליכא ב׳ אמהות רצופות אין נבדקות יפה והיה צריך לבדוק עמה ג׳ אמהות מדור חמישי וכולא האי לא הטריחו חז״ל נשאר מדור רביעי אם אם אבי אמה ואם אם אבי אביה דנבדק יפה דאיכא ב׳ אמהות רצופות.

מבואר מזה דהגירסא בהל׳ י״ח ואם אבי אבי אמה הוא ט״ס וצ״ל ואם אם אבי אמה וכמ״ש הי״ח ואחר הצעה זו קשה לפירוש רש״י דמפרש הא דתני רב אדא ד׳ אמהות שהן י״ב. אמה. אם אביה. אם אבי אמה. אם אבי אביה. אם אמה. אם אם אביה. אם אם אבי אמה. אם אם אבי אביה אם אם אמה. אם אם אם אביה. אם אם אם אבי אמה. אם אם אם אבי אביה. שעל כל אחת מוסיף אם למעלה בלוייה וישראלית דנמצא לפי ציור זה בודק שתי נשים מדור חמישי אם אם אם אבי אמה ואם אם אם אבי אביה ולמה לא יבדוק מדור רביעי בלוייה וישראלית רק ג׳ נשים דהיינו אם אם אם אביה ואם אם אבי אמה. ואם אם אבי אביה. ונהי דאם אם אם אמה א״צ בדיקה שכבר בדק ג׳ אמהות רצופות אכתי נשארו רביעי נשים בדור ד׳ שאין בודקין. מאי אמרת דהנך ד׳ נשים הן אם אבי אם אמה ואם אבי אבי אמה ואם אבי אם אביה ואם אבי אבי אביה וכל דליכא ב׳ רצופות אין נבדקות יפה אכתי קשה מוטב לבדוק מהנך ולהוסיף אם מדור חמישי דשתי רצופות חשיב בדיקה בכהנת ממה שנבדוק מדור חמישי ג׳ אמהות רצופות. ויותר קשה לפי המתניתא דנקיט ד׳ אמהות שהן ט״ז דלדרך רש״י בודק גם בדור ששי ד׳ אמהות והלא מוטב היה לבדוק הנך ד׳ שבדור רביעי ואם אחת למעלה מן הדור החמישי.

ולכאורה היה מקום לומר דאה״נ לרב אדא כיון דבלוייה וישראלית בודק י״ב נשים כפירוש רש״י אה״נ דמודה רב אדא דבודק נמי הנך ד׳ נשים הנ״ל שבדור רביעי עם אם אחת מדור חמישי ונמצא בודק עשרים נשים והא דנקיט שהן י״ב בא לפרש הא דתנן עוד אחת וממילא נשמע דבודק עוד ארבע ואמותיהן והיה מקום להגיה בדברי רבנו עשרים אמהות במקום עשר אמהות ונאמר דפסק כרב אדא. מיהו זה אינו דנראה בעליל דרבנו פסק כמתניתא ודלא כרב אדא מדכתב רבנו מוסיף לבדוק להם זוג אחד דהיינו כפי מסקנת הש״ס אליבא דמתניתא) ולולי פירוש רש״י היה מקום לפרש באופן אחר ברייתא דרב אדא. אם אבי אם אמה. אם אבי אבי אמה. אם אבי אם אביה. אם אבי אבי אביה. אם אמה. אם אם אבי אמה. אם אם אביה. אם אם אבי אביה. אמה. אם אבי אמה. אם אביה. אם אבי אביה. דתוספתא היא סוף מסכת קדושין וז״ל לויה וישראל מוסיפין עוד אחת הרי שתי עשרה ע״כ. וה״ק אף בלויה וישראלית אין בודקין מדור רביעי ולמעלה והרי בארבע דורות דור ראשון א׳ שני ב׳ שלישי ד׳ רביעי ח׳ סך הכל ט״ו דל מינייהו תלת אם אם אמה ואם אם אם אמה ואם אם אם אביה נשארו י״ב. ולפ״ז אפי׳ אם אחת שבתוך ד׳ דורות בודקין אלא שאין בודקין ג׳ אמהות רצופות אפילו בלוייה וישראלית וגם אין בודקין מארבע דורות ולמעלה. ולפ״ז יהיה פי׳ מוסיפין עוד אחת להוסיף על אמה אם אבי אם אמה ועל אם אביה מוסיפין אם אבי אם אביה. ועל אם אבי אמה מוסיפין אם אבי אבי אמה ועל אם אבי אביה מוסיפין אם אבי אבי אביה אמנם לפי מה דתניא במתני׳ שהן ט״ז ליכא לפרש שאינו בודק רק ד׳ דורות דהא בארבע דורות ליכא רק ט״ו נשים ותני במתניתא שהן ט״ז ובהכרח בודק מדור חמישי והיינו דפריך הש״ס דמתניתא פליגא אמשנתנו והנה ששה עשר הללו יש לפרש דמוסיף אם אחת למעלה אם אם אבי אם אמה ואם אם אבי אבי אמה ואם אם אבי אם אביה ואם אם אבי אבי אביה כדי שיהיו שתי אמהות רצופות זוג אחד.

מיהו קשה דכי היכי דאין בודקין אם אם אמה דכיון שנבדקה אמה ואם אמה שוב א״צ בדיקה למעלה כמ״ש א״כ אמאי בודק אם אבי אם אמה דכיון שנבדקה אמה ואם אמה שוב א״צ בדיקה למעלה. אך דיש לחלק דהבדיקה של זוג אחד אמהות מהני לכל האמהות למעלה אבל לא מהני כשמפסיק והטעם דהא אינו חושש לבדוק האבות ומשום הכי שפיר יש לבדוק האמהות של אבות. אך בכל זה אין מזור לדברי רבנו ז״ל ובפי׳ המשנה כתב וז״ל ואלו השמנה נשים הם ארבע משפחות לפי שהוא מגיע עד אם אם אבי אמה וכו׳ ומוסיף הלוי וישראל בבדיקת משפחה אחת יותר לפי שהתערובת בהם יותר ע״כ משמע מזה דבלוייה וישראלית מוסיפין מן הדור החמישי אמנם לפי מ״ש רבנו כאן בחיבורו ודאי חזר מפי׳ המשנה ונראה בעליל כנ״ל דרבנו פסק כמתניתא מדכתב שהוא מוסיף לבדוק זוג אחד כמסקנת הש״ס וכל הולך ישר יראה בעיניו דרבנו גריס במתניתא תני ד׳ אמהות שהן עשר והיינו שאנו מוסיפין אם אם אמה מדור שלישי ומוסיפין אם אם אם אביה מדור רביעי וזהו פי׳ זוג אחד אבל אין מוסיפין שתי נשים מדור חמישי כדפירש רש״י הנ״ל דאפילו בלוייה אין בודקין בדור חמישי וזה מוכרח לדרך רבנו:

משנה תורה דפוסיםמקורות וקישוריםמגדל עוזמגיד משנהמרכבת המשנההכל

(כ) ולמה בודק בנשים בלבד, מפני שהאנשים בכל^א עת שיריבו זה בזה^ב יחרף את חבירו בפסול שיש בו^ג בייחוסו, ואילו היה שם פסול^ד היה נשמע, אבל הנשים אין מחרפות בייחוסין^ה.

Why is it necessary to check the lineage only of the woman's maternal [ancestors]? Because whenever men argue with each other, one will malign the other with a blemish that exists in his lineage. Thus if he was unacceptable, the matter would have been made known.⁠¹ Women, by contrast, do not malign [each other] with regard to blemishes in their lineage.⁠²

1. I.e., after the blemish was mentioned in quarrels, it would become a matter of public knowledge and investigated accordingly.

2. Hence, their blemished lineage would not be public knowledge.

א. ד (גם ק): כל. שינוי לשון לגריעותא.

ב. ת3: עם זה. וכך ד (גם פ).

ג. בד׳ לית. אך בכתבי⁠־היד ישנו.

ד. כך ת2-1. א: פיסול. ובת3 גם לעיל ׳בפיסול׳. אך במשנה שביעית ח, ז ועוד בכ״י רבנו כבפנים.

ה. ד: ביוחסין. וכן כ״פ לקמן. ע׳ לעיל יג, י הערה 6.

משנה תורה דפוסיםמקורות וקישוריםמגדל עוזמגיד משנהעודהכל

וְלָמָּה בּוֹדֵק בַּנָּשִׁים בִּלְבַד. מִפְּנֵי שֶׁהָאֲנָשִׁים כׇּל עֵת שֶׁיָּרִיבוּ זֶה עִם זֶה יְחָרֵף אֶת חֲבֵרוֹ בִּפְסוּל שֶׁיֵּשׁ בְּיִחוּסוֹ. וְאִלּוּ הָיָה שָׁם פָּסוּל הָיָה נִשְׁמָע. אֲבָל הַנָּשִׁים אֵין מְחָרְפוֹת בְּיוּחֲסִין:

בבלי קידושין ע״ו.

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יח]

ולמה בודק בנשים וכו׳ – שם בגמרא:

משנה תורה דפוסיםמקורות וקישוריםמגדל עוזמגיד משנההכל

(כא) ולמה יבדוק האיש כשירצה לישא ממשפחה זו שהורעה חזקתה, ולא תבדוק אשה שתינשא להם, מפני שלא הוזהרו כשרות להינשא לפסולים:

Why must a man make an investigation when he desires to marry a woman from a family concerning whom the presumption of acceptable lineage has been impaired and yet a woman who desires to marry into this family is not required to make an investigation? Because woman of acceptable lineage were not warned against marrying [men of] unacceptable lineage.⁠¹

1. The Rambam's statements (based on his interpretation of Kiddushin 76b) have attracted the attention of the commentaries who raise a basic question: The prohibition against marrying an unacceptable partner (e.g., a mamzer) applies equally to men and women (see Chapter 1, Halachah 1). Why then is a woman not warned with regard to this matter?
The Maggid Mishneh (quoting Rashi's commentary to Kiddushin 76a) states that here, the Rambam intent is that since the Torah did not forbid a woman of the priestly family from marrying a challal, our Sages did not require a woman to make an investigation even when there is a question whether her future husband is entirely unacceptable.
According to Rashi who interprets "disputing a family's lineage" (Halachah 18) as merely casting aspersions, this interpretation is tenable. After all, we have no hard and fast evidence that the man's lineage is unacceptable. But according to the Rambam, who defines that term as referring to testimony delivered in court, the original question remains. Since there is a firm possibility that a Scriptural prohibition is involved, why shouldn't a woman be required to make an investigation? Among the resolutions offered is that of the Chelkat Mechokek 2:5 is that the Rambam would require an investigation even when a woman desires to marry. Nevertheless, the investigation need not include all of the eight (or ten) women mentioned by the Rambam. Such thoroughness is required only when a man seeks to marry.
See the gloss of the Maggid Mishneh to Halachah 18 and the Chelkat Mechokek 2:3 which cite differing opinions which also require a woman to make a full-fledged investigation of the lineage of a man she desires to marry if there are questions concerning his lineage.

משנה תורה דפוסיםמקורות וקישוריםמגיד משנהעודהכל

וְלָמָּה יִבְדֹּק הָאִישׁ כְּשֶׁיִּרְצֶה לִשָּׂא מִמִּשְׁפָּחָה זוֹ שֶׁהֻרְעָה חֶזְקָתָהּ וְלֹא תִּבְדֹּק אִשָּׁה שֶׁתִּנָּשֵׂא לָהֶן. מִפְּנֵי שֶׁלֹּא הֻזְהֲרוּ כְּשֵׁרוֹת לְהִנָּשֵׂא לִפְסוּלִין:

בבלי קידושין ע״ו.

טור אבן העזר ב׳:ג׳, טור אבן העזר ז׳:כ״ב

שו״ע אבן העזר ב׳:ג׳, שו״ע אבן העזר ז׳:כ״ב

ולמה יבדוק האיש וכו׳ – שם בגמרא הקשו ואיהי נמי תבדוק ביה בדידיה ותירצו מסייע ליה לרב דאמר רב יהודה אמר רב לא הוזהרו כשירות להנשא לפסולין ופירש״י ז״ל לפסולין כגון חללי גירי וחרורי וכיון דלא הקפיד תורה עליהן ליוחסין רבנן נמי לא עביד בהו מעלה לאצרוכינהו בדיקה ואפילו מחמת ממזרות ושתוקיות עכ״ל. וזהו כוונת רבינו ולא הוצרך לבאר כשאמרו לא הוזהרו כשירות להנשא לפסולין שהוא דוקא בפסולי כהונה שכבר נתבאר בדבריו בפ״א בכמה מקומות שכל מקום שהוא מוזהר היא ג״כ מוזהרת וכדאיתא בפרק יש מותרות. אבל אלו הם אינם מוזהרין שלא לישא והן ג״כ אינן מוזהרות עליהם אע״פ שאם היה הדבר בהפך שהיו הם כהנים והן גיורות או משוחררות או חללות היה הזוג אסור עכשיו הוא מותר ומתוך שזה דבר פשוט לא חשש רבינו לפרשו:

משנה תורה דפוסיםמקורות וקישוריםמגיד משנההכל

(כב) כל שקורין לו ממזר ושותק, או נתין ושותק, או חלל ושותק, או עבד ושותק, חוששין לו ולמשפחתו, ואין נושאין מהן אלא אם כן בודקין אחריהן^א כמו שביארנו:

Whenever a person is called a mamzer, a netin a challal, or a servant and he remains silent, we suspect [the lineage of] him and his family¹ and do not marry women from this [family] unless an investigation was made as we explained.⁠²

1. We assume that he would not remain silent when his lineage is slurred unless there was some truth to the assertions.
The Ra'avad states that the Rambam's statement (taken from Ketubot 14b) held true only in the Talmudic era when a person who insulted a colleague's lineage was placed under a ban of ostracism. Hence when a person remained silent instead of appealing to the court, we could assume that he was admitting to the accuser's assertion. In the present era, by contrast, there is no punishment given for making such slurs. Hence, the insulted person would have no benefit in bringing the matter to the court's attention. Accordingly, it is preferable to remain silent.
The Ramban and the Rashba explain that the Rambam's words apply with regard to a family concerning which there already exist doubts with regard to their lineage. When, by contrast, their lineage is considered unblemished, it is preferable for them to remain silent. Rabbenu Nissim states that the insulted person's silence is considered significant only when it is common for him to protest other matters. If, however, he usually remains silent, the fact that he does so in this situation as well is of no consequence. The Shulchan Aruch (Even HaEzer 2:4) quotes the Rambam's words and the Rama quotes the latter views.

2. As explained in Halachot 18-19. The investigation is sufficient to clarify any difficulties, for the suspicion created by his silence is not a more serious factor than the testimony of the witnesses mentioned in Halachah 18 (Maggid Mishneh).

א. בד׳ (גם פ) לית. וחסרון המורגש הוא.

משנה תורה דפוסיםמקורות וקישוריםראב״דמגדל עוזמגיד משנהמעשה רקחמרכבת המשנהצפנת פענחעודהכל

כׇּל שֶׁקּוֹרִין לוֹ מַמְזֵר וְשׁוֹתֵק. אוֹ נָתִין וְשׁוֹתֵק. אוֹ חָלָל וְשׁוֹתֵק. אוֹ עֶבֶד וְשׁוֹתֵק. חוֹשְׁשִׁין לוֹ וּלְמִשְׁפַּחְתּוֹ וְאֵין נוֹשְׂאִין מֵהֶן אֶלָּא אִם כֵּן בּוֹדְקִין כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ:

בבלי כתובות י״ד:

טור אבן העזר ב׳:ד׳

שו״ע אבן העזר ב׳:ד׳

כל שקורין לו ממזר וכו׳ – א״א כל אלו שאמרו על שתיקתן שהם פסולים לא אמרו אלא בדורות הראשונים שהיו ב״ד נזקקין לחרפות שאדם מחרף את חבירו כגון הקורא לחבירו עבד יהא בנדוי ממזר סופג את הארבעים וזה ששתק ולא צווח לב״ד כבר הודה אבל עכשיו השותק על המריבה הרי הוא משובח אא״כ קורין לו שלא בשעת מריבה.

כל שקוראין לו ממזר ושותק עד כמו שביארנו. ספ״ק דכתובות (דף י״ד):

כתב הראב״ד כל אלו שאמרו על שתיקתן וכו׳ שלא בשעת מריבה עכ״ל:

ואני אומר אין זו השגה שכבר מפורש דברי ר״מ ז״ל סוף פ״ק דכתובות וכתבתי כמה פעמים שלכך קראו משנה תורה שהלך דרך ארוכה בקצרה והניח דרך הסברא לפירושי הגמרא ואף משום דינא נראה שאין לנו לחלק דאי איתא הוה ליה לתלמודא לפלוגי כדמפליג גבי חזקת כהנים בההיא פירקא גופיה דתניא חזקה לכהונה נשיאות כפים וכו׳ עד רשב״ג אומר אף אלכסנדריא של מצרים בראשונה מפני שבתי דינין קבועין שם ע״כ ומדלא מפליג ש״מ לא שנא:

כל שקוראין לו וכו׳ – בכתובות פ״ק (דף י״ד:) מחלוקת תנאים בברייתא ופסק רבינו כת״ק דאמר כל פסול דקרו ליה ושתיק פסול ומפרש רבינו שהוא כמו משפחה שקרא עליה ערער דבבדיקה סגי דלא ליהוי האי דשתיק טפי מעדים שהעידו שנתערב במשפחה זו פסול וכמו שכתב רבינו למעלה. ובהשגות א״א כל אלו שאמרו וכו׳ אא״כ קורין לו שלא בשעת מריבה עכ״ל. והרמב״ן והרשב״א ז״ל כתבו חילוק אחר ואמרו שלא נאמרו דברים הללו בפסול שתיקה אלא במי שנסתפק בפסול כגון משפחה שנטמע בה פיסול או ספק פיסול אבל משפחה שבחזקת כשירה עומדת כל דשתיק מיוחס טפי ע״כ דבריהם ז״ל. ואין לדבריהם ולא לדברי הר״א ז״ל הכרח בגמרא:

כל שקורין לו ממזר ושותק וכו׳. כתובות דף י״ד ברייתא ופסק כת״ק דכל פיסולא דקרו ליה ושתיק פסול וכתב הרב המגיד ז״ל דרבינו מפרש שהוא כמו משפחה שקרא עליה ערער דבבדיקה סגי דלא ליהוי האי דשתיק טפי מעדים שהעידו שנתערב במשפחה זו פסול וכמ״ש רבינו למעלה וכו׳ ע״כ. משמע מדבריו שהוא מפרש כוונת רבינו דאין לנו שום ודאות בדבר אלא מכח שתיקתו דהויא כהודאה אלא דאין לנו כח לפוסלו לגמרי דאפשר דהאי דשתק הוא מפני שהוא יודע שיש במשפחתו פיסול ואינו רוצה לגלותו ואמטו להכי הוא שותק ולכך הצריך רבינו לבדוק לכל בני משפחתו והבדיקה כבר הקדימה רבינו לעיל שהם בד׳ אמהות וכו׳ ומפני זה סתם כאן ותדע דלקמן בדין משפחה שנתערב בה חלל ודאי וכו׳ שהצריך ג״כ בדיקה כתב הרה״מ ז״ל שהבדיקה היא לד׳ אמהות כנזכר ע״כ ומינה נמי דכיון שאנו דנין דין זה דשתק כבאו עדים והעידו על הודאי אם נשא בלא בדיקה תצא כמ״ש רבינו לקמן וכן משמע מהגמרא ופשט הדברים נראה דבשתק בממזר וכיוצא מפסולי קהל היא ההזהרה לכל ישראל בכולל דהא ספיקא דאורייתא הוא ובפרט אם אתחזק איסורא ובשתק דחלל אינו אלא לכהנים שהרי ישראל הוזהרו על זה. וראיתי להכנה״ג אה״ע סי׳ ב׳ שהביא דהרב משפטי שמואל פירש דברי רבינו דדוקא לגבי כהנים קאמר בכולהו ולכאורה הסברא תמוהה היא אם לא שנאמר דס״ל להרב דאף דשתק אכתי לא מקרי אתחזק איסורא וכיון שכן אין לחוש גבי ישראל אלא דוקא גבי כהנים דמעלה עשו ביוחסין ועיין להטור שהביא דברי ר״י דמפרש דזה הדין של שתק וכו׳ איירי בידוע שנתערב בה ודאי ופשט דברי הטור נראה דאדברי רבינו קאי ונחלקו הפוסקים ז״ל בהבנת הדברים וכל אחד לדרכו פנה ולענ״ד נראה אין הכרח חותך לאחד מהם ואלו ואלו וכו׳ והנראה לענ״ד כתבתי ושבח לאל יתברך שמצאתי כדברי בס׳ בנימין זאב שו״ת סימן תי״ב עיי״ש.

כל שקורין לו ממזר וכו׳. עיין בהשגות ומ״מ ואין כאן השגה דכיון שרבנו מזכיר כל הדינים אף שלעתיד מהרה יבנה ואז יהיו דיני קנסות ע״פ סמוכין ואם כוונת ההשגות דהו״ל לרבנו לחלק דבזמן הזה אין חוששין לשתיקה. אין זה מוכרח דגם בזמן הזה מגבין בושת. ולו יהי כדבריו אין דרך רבנו לכתוב מחודש שלא נתבאר בגמ׳ בהדיא:

כל שקוראין כו׳. עיין בהשגות ועיין בהך דקדושין ד׳ ע״א ע״ב גבי משתקותא דבבל היינו מיחסותא ועיין ב״ב ד׳ נ״ח ע״א גבי הך עובדא דר׳ בנאה ע״ש, ורבינו ז״ל ר״ל אליבא דדידן דס״ל כל הארצות בחזקת כשרות בזה אם קראו לו ושתק בטל ממנו החזקה ולא עליו רק שאין נושאים נשים ממשפחתו אא״כ בדקוהו:

משנה תורה דפוסיםמקורות וקישוריםראב״דמגדל עוזמגיד משנהמעשה רקחמרכבת המשנהצפנת פענחהכל

(כג) משפחה שנתערב בה ספק חלל, כל אלמנה מאותה משפחה אסורה לכהן לכתחילה, ואם נישאת לא תצא, מפני שהן שתי ספיקות, שמא זו אלמנת אותו חלל שמא אינה אלמנתו, ואם נאמר שהיא אלמנתו, שמא חלל הוא שמא אינו חלל. אבל אם נתערב בה חלל ודאי, כל אשה מהן אסורה לכהן עד שיבדוק, ואם נישאת תצא:
והוא הדין אם נתערב בה ספק ממזר או ממזר ודאי, שאשת ממזר ואשת חלל לכהונה איסור אחד הוא, כמו שביארנו:

When there is a suspicion that a person concerning whom there is a question whether he is a challal married into a family,⁠¹ every widow from that family is forbidden to a priest at the outset.⁠² [After the fact,] if she married [a priest], she need not be divorced because there are two questions involved: Maybe this is the widow of that challal³ or maybe it is not? Even if you say that she was his widow, maybe he was a challal or maybe he was not?⁠⁴
If, however, a person who was definitely a challal married into a family, every woman⁵ from that family is forbidden to a priest until he conducts an investigation. If he marries [such a woman without an investigation], she must be divorced. The same laws⁶ apply if a person regarding whom there is a question whether he is a mamzer or a person who is definitely mamzer became intermingled in the family. For the same prohibition applies to the priesthood with regard to the wife of a challal and the wife of a mamzer, as we explained.⁠⁷

1. I.e., there is a report that a man of questionable status married into a family, but the identity of that man and that of his wife are not known.

2. One might think that because of the multiple doubt involved the woman would be permitted at the outset. Nevertheless, because of the stringency of the laws of proper lineage, this leniency is not taken.

3. And as is stated in Chapter 18, Halachah 1, a woman who engaged in relations with a challal is forbidden to the priesthood.

4. Since there is a multiple doubt (sefek sefeikah), the woman is permitted.

5. I.e., both widows and daughters (Kesef Mishneh).

6. I.e., the first clause applies to a person's whose status as a mamzer is a matter of question and the second clause to whose unacceptable status is definite (Kesef Mishneh).
In his Kesef Mishneh, Rav Yosef Caro mentions opinions that rule more stringently and forbid marriage even when there is a report that a person about whom a question was raised whether or not he is a mamzer married into a family. In his Shulchan Aruch (Even HaEzer 2:5), however, he quotes the Rambam's view.

7. Chapter 18, Halachah 1.

משנה תורה דפוסיםמקורות וקישוריםמגדל עוזמגיד משנהכסף משנהמעשה רקחשער המלךצפנת פענחעודהכל

מִשְׁפָּחָה שֶׁנִּתְעָרֵב בָּהּ סְפֵק חָלָל כׇּל אַלְמָנָה מֵאוֹתָהּ מִשְׁפָּחָה אֲסוּרָה לְכֹהֵן לְכַתְּחִלָּה. וְאִם נִשֵּׂאת לֹא תֵּצֵא מִפְּנֵי שֶׁהֵן שְׁתֵּי סְפֵקוֹת. שֶׁמָּא זוֹ אַלְמְנַת אוֹתוֹ חָלָל שֶׁמָּא אֵינָהּ אַלְמְנָתוֹ. וְאִם נֹאמַר שֶׁהִיא אַלְמְנָתוֹ שֶׁמָּא חָלָל הוּא שֶׁמָּא אֵינוֹ חָלָל. אֲבָל אִם נִתְעָרֵב בָּהּ חָלָל וַדַּאי כׇּל אִשָּׁה מֵהֶן אֲסוּרָה לְכֹהֵן עַד שֶׁיִּבְדֹּק. וְאִם נִשֵּׂאת תֵּצֵא. וְהוּא הַדִּין אִם נִתְעָרֵב בָּהּ סְפֵק מַמְזֵר אוֹ מַמְזֵר וַדַּאי. שֶׁאֵשֶׁת מַמְזֵר וְאֵשֶׁת חָלָל לִכְהֻנָּה אִסּוּר אֶחָד הוּא כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ:

בבלי קידושין ע״ה.

טור אבן העזר ב׳:ה׳, טור אבן העזר ז׳

שו״ע אבן העזר ב׳:ה׳

משפחה שנתערב בה וכו׳ עד סוף הפרק. סוף פ״ק דכתובות (דף י״ד) וסוף מסכת עדיות (דף י״ג) ופרק עשרה יוחסין:

משפחה שנתערב בה ספק חלל וכו׳ – בעדיות פרק בתרא (משנה עדיות ח׳) משנה העיד רבי יהושע ורבי יהודה בן בתירא על אלמנת עיסה שהיא כשירה לכהונה וכו׳ אמר [להם] ר״ג קבלנו עדותכם אבל מה נעשה [שהרי] גזר רבי יוחנן בן זכאי שלא להושיב בית דין על כך שהכהנים שומעים להן לרחק אבל לא לקרב והובאה פרק קמא דכתובות (כתובות י״ד) ופי׳ שם בגמרא דאלמנת עיסה הוא בתרי ספיקות ופסק רבינו דלכתחילה לא תנשא וכדברי ר״ג אבל אם נשאת ודאי לא תצא דספק ספיקא ודאי לקולא הוא אפילו בדאורייתא.

ומ״ש רבינו: אבל אם נתערב בה חלל ודאי וכו׳ – זו היא משנתנו דעשרה יוחסין דהנושא כהנת צריך שיבדוק ד׳ אמהות הנזכרות למעלה שהיא בשקרא עליה ערער שהעידו שנטמע בה אחד מן הפסולין.

ומ״ש: והוא הדין אם נתערב בה ספק ממזר וכו׳ – פשוט הוא שאיסור ממזר לבא בקהל ואיסור חלל לכהונה כולן חייבי לאוין ושוין הן וכן מתבאר בפרק קמא דכתובות גבי ההיא דעיסה שהזכרתי:

משפחה שנתערב בה ספק חלל כל אלמנה מאותה משפחה אסורה לכהן לכתחלה – פי׳ כל אשה כשירה שנשאת לאחד מאותה משפחה ונתאלמנה דברי רבינו בפירוש עיסה כדברי התוספות וכתב הר״ן שכן עיקר:

ומשמע – מדברי רבי׳ דע״כ לא קאמר דמשפחה שנתערב בה ספק חלל דאם נשאת לא תצא אלא באלמנה דאית לה חזקת כשרות דגופה אבל בבת דלית לה חזקת כשרות דגופה תצא וכמ״ש התוס׳ ודייק לישניה דסבר הכי דברישא גבי ספק נקט אלמנה ובסיפא גבי ודאי דאפי׳ אם נשאת תצא כתב כל אשה מהם אסורה כדי לכלול גם הבת דבכלל אשה בין אלמנה בין בת:

ומ״ש רבינו: והוא הדין אם נתערב בה ספק ממזר או ממזר ודאי וכו׳ – אכולה מילתא דלעיל קאי שאם נתערב בה ספק ממזר אסור ישראל לישא אשה מאותה משפחה לכתחילה ואם נשאת לא תצא מפני שהם שני ספקות כמו באלמנה ספק חלל ואם נתערב בה ודאי ממזר כל אשה מהם אסורה לישראל עד דיבדוק ואם נשאת תצא אבל הראב״ד פירש במסכת עדיות שלא אמרו אלמנת עיסה כשרה אלא כשנתערב בה ספק חלל שאינו מפסולי קהל אבל אם נתערב בה אחד מספק פסולי קהל כגון ספק ממזר ספק נתין ספק עבד אותה העיסה אינה כשרה אע״פ שהיא ספק ספיקא והכי איתא בכתובות והתם מפרש טעמא בגמרא ע״כ. ואני אומר שאמת הדבר דתניא בספ״ק דכתובות (דף י״ד) איזו היא אלמנת עיסה כל שאין בה לא משום ממזרות ולא משום נתינות ולא משום עבדי מלכים ומכל מקום אין משם ראייה שהרי העמידוה במסקנא דה״ק איזו היא אלמנת עיסה כל שאין בה לא שיתוק ממזרת ולא שיתוק נתינות ולא שיתוק עבדי מלכים ולא שיתוק חלל:

משפחה שנתערב וכו׳. מדקדוק דברי רבינו בדין זה נראה דלענין כהנים דוקא איירי ומשום מעלה שהרי כתב כאן כל אלמנה מאותה משפחה אסורה לכהן וכן מה שסיים וה״ה אם נתערב בה ספק ממזר או ממזר ודאי שאשת ממזר ואשת חלל לכהונה איסור אחת הוא כמ״ש ע״כ. נראה דכולה מלתא בכהן דוקא איירי אמנם מדברי הרב המגיד נראה שלא רצה להבין כן שהרי כתב על מ״ש וה״ה וכו׳ פשוט הוא שאיסור ממזר לבא בקהל ואיסור חלל לכהונה כולן חייבי לאוין ושוין הן ע״כ מדדקדק לכתוב שאיסור ממזר לבא בקהל ולא כתב סתם שאיסור ממזר ואיסור חלל וכו׳ משמע דהבין דבין בכהן בין בישראל איירי רבינו ויותר מתבאר מדברי מרן ז״ל שכתב ומ״ש רבינו וה״ה אם נתערב בה ספק ממזר או ממזר ודאי וכו׳ אכולא מילתא דלעיל שאם נתערב בה ספק ממזר אסור ישראל לישא אשה מאותה משפחה לכתחילה וכו׳ ואם נתערבה ודאי ממזר כל אשה מהם אסורה לישראל עד שיבדוק וכו׳ ע״כ הרי דמלבד דדעתו מבוארת עוד יש ללמוד שהבין גם דברי הרה״מ כן בפשיטות שהרי ידוע שדרכו להזכירו וגם מדברי מרן (כאן חסר עד הלכות מאכלות אסורות וחבל על דאבדין וכו׳).

משפחה שנתערב בה ספק חלל כו׳ והוא הדין אם נתערב בה ספק ממזר כו׳ – כתב מרן הכ״מ ז״ל וז״ל אכולה מילתא דלעיל קאי שאם נתערב בה ספק ממזר אסור ישראל לישא מאותה משפחה לכתחילה ואם נשאת לא תצא מפני שהוא ס״ס ע״כ ומבואר היא שכונתו לומר דמיירי בבא לישא אשה מאותה משפחה דאסור משום ספק ממזר אבל בבא לישא אלמנה מאותה משפחה פשיטא ודאי דשרי דאשת ממזר היא ואף ע״ג דבבא על ספק חלל כתב מרן ז״ל לעיל מזה דאפי׳ אם נשא׳ תצא כיון דליכא חזקה דכשרות א״ל דדוקא ביחוסי כהונה החמירו טפי אבל בשאר יוחסין לא ועיין בהרב אליהו רבא אך ק״ל שהרי שתוקי ס״ס הוא ספק אי אזלי אינהו לגבה וכל דפריש מרובא פריש ואת״ל דהיא אזלה לגבייהו שמא לכשר נבעלה וכמ״ש הריטב״א ז״ל פרק י׳ יוחסין גבי ההיא דשתוקי גם המרדכי ז״ל בפרק החולץ כתב כן בהדיא משם רבינו ברוך וכבר כתבתיה בזה במקום אחר באורך ובפרק ט״ו מה׳ אלו דין כ״ג כתב רבינו ז״ל דשתוקי ואסופי אסורין לבא זה בזה ואם נשאו לא יקיימו ומכ״ש שתוקי בישראל דס״ל דאם נשאת תצא וכ״כ ה״ה ז״ל בפי׳ באותו פרק הלכה כ״ט דשתוקי אסור בישראל ואם נשאת תצא ועיין במוהרש״ך סי׳ וא״כ איך כתב מרן ז״ל אם נשאת לא תצא מפני שהוא ס״ס ולולי דברי מרן ז״ל ממ״ש רבי׳ דאלמנת עיסה אם נשאת לא תצא לא תקשי לן דכיון דאפילו ביחוסי כהונה אמרינן דס״ס אם נשאת לא תצא מכ״ש בשאר יוחסין דיש לומר דבאלמנת עיסה דוקא התירו משום דאיכא חזקה דכשרות אבל כל דליכא חזקה אפילו בשאר יוחסין נמי החמירו ועיין בספר מוצל מאש שהביא ראיה לדברי הרא״ם ז״ל דס״ס בתרי גופים לא אמרינן ממאי דקי״ל כר״א דספקן בספקן אסור אפי׳ דאיכא ס״ס ספק אם הוא כשר או ממזר ואת״ל הוא ממזר שמא גם היא ממזרת וכפי מ״ש אין ראיה כלל דשאני הכא דמעלה עשו ביוחסין אפילו בס״ס וזה דבר מוכרח ממה שאסרו שתוקי בישראל כמ״ש ודוק וליישב דברי מרן ז״ל נר׳ לומר דס״ל לרבינו דשתוקי לא חשיב ס״ס שלא כדעת הריטב״א והמרדכי משום דכולה חדא ספק הוא שמא לכשר נבעלה שהרי כשאנו אומרים דאינהו אזלי לגבה וכל דפריש מרובה פריש היינו לומר דלכשר נבעלה וכי אמרינן תו את״ל היא אזלה לגבייהו שמא לכשר נבעלה היינו הך והרי זה דומה ממש למ״ש התוס׳ ז״ל פ״ק דכתובות גבי ההיא דפתח פתוח מצאתי דלא חשיב ס״ס לומר שמא כשהיא קטנה נבעלה ואת״ל כשהיא גדולה שמא באונס משום דשם אונס חדא הוא דפתוי קטנה אונס הוא ובהכי יש ליישב ג״כ מ״ש ה״ה ז״ל פט״ו מהל׳ אלו דין כ״ו דכי גזרו רבנן באסופי בחדא ס׳ בתרי ס׳ לא גזרו ותמה על הרב בעל אליהו רבא דהא שתוקי ס״ס היא ואפי״ה גזרו אכן כפי מ״ש ניחא דשתוקי לא חשיב ס״ס משום דכולה חדא ספק הוא משא״כ בההיא דאסופי דס״ס גמור הוא מיהו אכתי קשה לדברי ה״ה ז״ל ממ״ש כאן רבי׳ והוא הדין אם נתערב בה ס׳ ממזר וליכא למימר דגבי יחוסי כהונה החמירו טפי שהרי מדברי ה״ה ז״ל נרא׳ שהוא מפרש דברי רבי׳ ז״ל כמו שפי׳ מרן דלענין איסור ישראל לישא אשה מאות׳ משפחה מיירי ועיין בס׳ מחנה אפרים בהגהותיו על רבינו שהק׳ כן ולפי מ״ש הרב אליהו רבא ז״ל ליישב דברי ה״ה ז״ל באופן שהוא מפרש דברי רבינו ז״ל לענין איסורי כהונה אתי שפיר וא״נ י״ל דהכא לא חשוב ס״ס גמור משום דהו״ל ס׳ אחד בגוף וספק א׳ בתערובות דלא חשיב ס״ס לדעת ר״ת ז״ל וסיעתיה ועיין בספר בית שמואל ס״ק י״ד ובתשובת הרשב״א סי׳ ת״א ומשו״ה אסרו לכתחילה ודוק שוב נדפס ספר אורים גדולים למוהר״י זאבי ז״ל וראיתי לו שם בדמ״ב ע״ג שכ״כ דשתוקי לא חשיב ס״ס משום דכול׳ חדא ס׳ היא והביא ראיה מדברי התוס׳ שכתבנו ותמה על הריטב״א והמרדכי ז״ל מההיא דגרסינן פ״ק דכתובות די״ד רמי לה אביי לרבא ומי אמר ר״י אינה נאמנת ורמינהו העיד ר״י על אלמנת עיסה שכשרה לכהונ׳ כו׳ אלא אמר רבא דר״ג אדר״ג ל״ק התם ברי הכא שמא דר״י אדר״י ל״ק התם חד ס׳ הכא תרי ס׳ ע״כ והשתא לפי דברי הריטב״א ז״ל קשה טובא שהרי ההוא דראוה מדברת אמרינן התם דלר״י ולר״א דפסולין אפי׳ ברוב כשרין אצלה שרוב אנשי אותה העיר משיאין לכהונה פוסלין וכיון שכן קשה דהיכי קאמר התם חד ס׳ הא הכא נמי תרי ס׳ נינהו שמא אזלי אינהו לגבה וכל דפריש מרובא פריש ואם ת״ל היא אזלה לגבייהו שמא לכשר נבעלה אלא ודאי דהא לא חשיב ס״ס א״ד יע״ש ובאמת שהיא קושיא חזקה ואפשר ליישב שאף הריטב״א אזיל ומודה דהא ודאי לא חשיב ס״ס משום דכולה חדא ס׳ היא וכההיא שכתבו התוספות ז״ל ואף הריטב״א ז״ל לא אמרה אלא בההיא דשתוקי והיינו כלפי מ״ש הפר״ח ז״ל בכללי ס״ס גם מוהר״י זאבי ז״ל סמוך ונראה דמ״ש התוס׳ דכל שהוא משם א׳ לא חשיב ס״ס אינו אלא כשאין כל א׳ מוסיף על חבירו אפילו כמלא נימא אמנם כשהספק האחר מוסיף על חבירו מקרי שפיר ס״ס עי״ש וא״כ בההיא דשתוקי דלעיל כתב רש״י ז״ל וז״ל רוב כשרים אצלה דכיון דמכירין את אמו שהיא פנויה רוב העולם כשרים אצלה שאין הרוב ממזרים שהולד מהם ממזר ואפילו נכרי ועבד אם בא עליה אין הולד ממזר ע״כ הנה מבואר מדבריו דבההיא דשתוקי אזלינן אחר רוב העולם וכן בדין שהרי לא ראינו שנבעלה בעיר כדי שנלך אחר רוב העיר וא״כ משמע דכשנאמר דאינהו אזלי לגבה ודאי דאזלינן אחר רובא דעלמא ורובא דעלמ׳ גוים נינהו ואף שהולד כשר מ״מ הרי היא נפסלה לכהונה כדקי״ל גוי ועבד הבא על ב״י פסלה ואף הולד איכ׳ מ״ד דפגום לכהונה וא״כ משו״ה חשיב ליה ס״ס כיון דהס׳ הראשון מוסיף על חבירו דלכשנאמר דאינהו אזלי לגבה הרי נפסלה לכהונה וכשנאמר שמא לכשר נבעלה הרי היא כשרה לכהונה אמנם בההיא דפ״ק דכתובות לר״י דפוסל אפילו ברוב כשרים אצלה לא חשיב ס״ס דכולה חדא ס׳ שהרי בין אם נאמר דאינהו אזלי לגב׳ וכל דפריש מרובא פריש הרי היא כשרה לכהונה שהרי רוב העיר משיאין לכהונה כנ״ל: כתב מוהרשד״ם ז״ל חא״ה סי׳ רל״ה שכפי מ״ש הריב״ש דכהני׳ בזמן הזה כיון שאין להם כתב היחס אינן כהנים ודאים נראה דמותר לישא שבויה דהוי ס״ס ספק אם הוא כהן או לא ואת״ל כהן שמא היא טהורה עי״ש ולכאורה יש להקשות עליו מאלמנת עיסה שכתב רבינו דאסור לכתחילה לישא אותה אע״ג דהוי ס״ס אמנם הא ודאי ל״ק מידי דדוקא בכהן ודאי עשו מעלה ביוחסין והחמירו אפילו בס״ס אבל היכא דעיקרא מספ״ל אי כהן הוא או לא בהא ודאי לא עשו מעלה ביוחסין אלא דאעיקרא דמילתא בס״ס שכתב הרב ז״ל ק״ל שהרי הו״ל ס״ס בתרי גופים וכל ס״ס בתרי גופים לא אמרינן כמ״ש הרא״ם ז״ל וכבר הארכתי בזה בכללי ספקא דרבנן ועשיתי לו סמוכות מדברי התוס׳ פ״ק דיבמות יע״ש. כתב מוהר״י הלוי ז״ל סימן ל״ג הביאו הרב החבי״ב ז״ל חא״ה ס״י דס׳ שבויה שנשאת לכהן לא תצא ונראה שהדין עמו דכיון דס״ס הוא הו״ל כאלמנת עיסה שכתב רבינו דאם נשאת לא תצא מפני שהם ב׳ ספקות ואולם אחר ההשקפה נר׳ דשניא היא דא ואמינא לה ממ״ש האו״ה הביאו הפר״ח ז״ל בכללי ס״ס ס״ק י״ד וז״ל גבינות של ישראל שהיו בבית הגוי וספק אם נחלפו בגבינות הגוים כו׳ ויש להחמיר בס׳ חליפתם ואפילו אם היה רק ספק לנו אם מעמידין בקיבת נבלה לא היו ניתרין הכא מכח ס״ס ספק לא הוחלפו ואת״ל הוחלפו שמא לא העמידוה בקיבת נבלה דמאחר שאסרו חכמים גבינות הגוים מחמת אותו ס׳ ודאי איסור הוא והרי הוא כאלו ראינו בהדיא שהרי אם נודע לנו שהוחלפו היינו אוסרין בודאי מחמת גבינות הגוים וא״כ אינו ניתר מס״ס עד שיהיו ב׳ ספקות מלבד הס׳ הראשון שאסרו חכמים והא דאיסור דרבנן ניתר בספק א׳ היינו דוקא בדבר שעיקר איסורו מדרבנן משום גזרה אבל בגבינות הגוים וכיוצא שאף בלתי גזירת חכמים היה כאן חשש איסור תורה ע״י גזירת חכמים חשוב כאיסור ודאי א״ד ולזה הסכים הפר״ח שם עי״ש וא״כ נראה דדכוותא ממש בנדון דידן גבי שבויה לא חשיב ס׳ שבויה ס״ס לומר ספק נשבית ואת״ל נשבית שמא לא נטמאה דמאחר שאסרו חכמים שבויה מחמת ספק נטמאה חשיב כודאי איסור והרי הוא כאלו ראינו בהדיא שנטמאה ואינו ניתר בס״ס עד שיהיו ב׳ ספיקות מלבד הספק הראשון שאסרו חכמים גם מטעם ס׳ דרבנן נמי ליכא למימר דהיינו דוקא בדבר שעיקר איסורו מדרבנן משום גזירה משא״כ בשבויה דאף בלתי גזירת חכמי׳ יש כאן חשש איסור תורה כמ״ש האו״ה ומצאתי ראיה שאין עליה תשו׳ לזה מהא דגרסינן פרק האומר דף ס״ו גבי ההיא דינאי המלך דקתני ויבוקש הדבר ולא נמצא ופריך בגמ׳ ה״ד אי לימא דבי תרי אמרי אשתבאי ובי תרי אמרי לא אשתבאי מאי חזית דסמכת אהני סמוך אהני עי״ש בפירש״י והתוס׳ וקשה טובא דמאי פריך הא הו״ל ס״ס ספק נשבית או לא ואת״ל נשבית שמא לא נטמאה דמדאורייתא אפילו ודאי נשבית מותרת דאיסור שבויה אינו אלא מדרבנן כמ״ש הפוסקים ז״ל ואע״ג דלענין יחוסי כהונה קיי״ל דאפילו בס״ס אסור וכר״ג דקי״ל כותיה מ״מ ר״ג גופיה קאמר דמדינא שרי אלא שר״י ן׳ זכאי גזר שלא להושיב ב״ד על כך וא״כ בעובדא דינאי המלך דהוה תרי דרי מקמי תקנת ריב״ז פשיטא ודאי דס״ס ביוחסין שרי וא״כ מאי פריך מאי חזית כו׳ ותו דאף לאחר תקנת ריב״ז דמעלה עשו ביוחסין ה״ד לכתחילה שלא תנשא לכהן אבל אם נשאת לא תצא כמ״ש רבינו וא״כ פשיטא ודאי דאין הולד חלל והן אמת שכפי מ״ש הריטב״א ז״ל ל״ק מידי האמנם הרואה יראה שאף הריטב״א לא פי׳ כן אלא ליישב דברי התוס׳ ז״ל וכן ראיתי בס׳ פני יהושע בשיטתו שנתעצם הרבה בקו׳ זו אכן כפי דברי האו״ה שכתבנו הנה נכון כנ״ל:

וה״ה אם כו׳. עיין בכ״מ בשם הראב״ד, אך באמת אין כן כונת הראב״ד ז״ל רק הפי׳ דכיון דעיקר הטעם משום מעלות כהונה זה רק היכא דהפסול לא שייך רק לכהנים אבל פסול ממזר כיון דשייך גם בישראלים לא עשו בה מעלה אף לכהנים ומותרת לכתחלה משום ס״ס וט״ס הוא שם בדברי הראב״ד והך ועיסה דנקט שם הראב״ד הוא מלתא באנפי נפשה, ועיין מש״כ הרמב״ן ז״ל במלחמות פ״ד דקדושין על הך דדף ע״ו וזהו שיטת רש״י שם ד״ה לא הוזהרו ועיין מש״כ רש״י ביבמות ד׳ פ״ח ע״ב גבי איסור כהונה שאני ע״ש ובאמת לכאורה יש לפרש כן דברי הברייתא בכתובות ד׳ י״ד איזהו אלמנת עיסה כל שאין בה כו׳ ור״ל כך דהא כאן מיירי בספק ספיקא וקאמר דרק היכא דהחשש הוא לכהונה אז גזרו לכתחלה ולא היכא דיש בו הני חששות דנ״מ גם לישראל אז מותר לכתחלה והא דגמ׳ לא מוקי לה כן משום הך דר״מ דשם וכעין זה אמרינן בירושלמי כלאים פ״ז ה״ד וע״ז פ״ב ה״ו גבי אין אדם אוסר דבר שאינו שלו דהיכא דנ״מ גם להדיוט ובהדיוט אינו אוסר דבר שאינו שלו מותר גם לגבוה אבל גבי בעלי חיים דאף שלו אינו נאסר להדיוט יכול לאסור גם של חבירו לגבוה ועיין בירושלמי נזיר פ״ב ה״א גבי אבר מן החי אמר ג״כ כך דכיון דאבר מן החי שחלקו בטל ממנו דין טומאה בטל ממנו גם דין איסור משא״כ בדבר דאין בו רק איסור לבד לא בטל, וכן ס״ל לרש״י בהך דחולין ד׳ צ״ח ע״ב גבי ביטול דאף דס״ל דקדשים אוסרים אף פחות מכדי נותן טעם זה רק היכא דיש בו רק איסור קדשים אבל היכא דיש נ״מ גם לאיסור אז אין נ״מ בין קדשים לחולין וכעין זה אמרינן בהך דזבחים ד׳ ע״א ע״ב גבי ביטול וכ״מ בזה:

משנה תורה דפוסיםמקורות וקישוריםמגדל עוזמגיד משנהכסף משנהמעשה רקחשער המלךצפנת פענחהכל

רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

Please Login

נא להתחבר לחשבונכם

Login!כניסה לחשבון