האשה שהשאילה חלוקה לנדה: ובהגהות כשם שתולה בחבירתה כך תולה בעצמה שאם לבשה חלוקה בימי נידותה ולא בדקה אותו וחזרה ולבשתו בימי טהרתה או בספירת הנקיים שלה ה״ז תולה בנידתה, וכן בספר האשכול, ובג׳ ימים הראשונים לספירה אינה תולה, כך הביא הרמ״א בשם ספר התרומה והשותים מימיו, ובאמת כי החילוק של ג׳ ימים הראשונים לא נזכר בהאשכול וכל ספרי הפוסקים הקדמונים לא זכרוהו, ולא בספרי הספרדים אף שלאחר הסה״ת לבד האשכנזים שותי מימיו של סה״ת, והסמך מזב שראה קרי לב״ש דסותר סמך בעלמא, דתמן הרי נפיק זיבה עם ש״ז שא״א לש״ז בלא צחצוחי זיבה, ומש״ה מחמרי ב״ש דלא בטלה הש״ז בתוך הזיבה ובתוך שלשה ימים ה״ה כמו שהוא בעינו. אולם אין לפקפק בדבר שרבותינו אבות העולם החמירו בזה, אמנם בלבשה חלוק או שכבה על סדין שהיה עליה תוך ימי נדתה ביום ד׳ לספירתה ומצאה עליו כתם יותר מכגריס, בזה נחלקו רבנן בתראי כיון דבכתם חוששת למפרע, ואם כי אינה מטמאה את בועלה למפרע בכ״ז מקולקלת למנינה מיהא הוי א״כ ניחוש למפרע לכתם והוי כתם תוך ג׳ ימים דאינה תולה, כן חקרו בזה ובספר חמדת שלמה תשובה ארוכה בזה עיין דבריו:
ולדעתי נראה לפשוט מהא דאמר רבא אהך דמשנתנו סוף פרק בנות כותים כל אחד עשר יום בחזקת טהרה, למאי, לומר שאינה מטמאה מע״ל, מיתיבי הנדה והזבה והשומרת יום והיולדת כולן מטמאות מע״ל ופרש״י כלומר והרואה תוך י״א יום בין שרואה ג׳ ימים דהוי זבה בין שרואה יום אחד דהוי שו״י מטמאה מעל״ע בראיה ראשונה, תיובתא, וצ״ע דילמא מיירי שראיה ראשונה היה במעל״ע ראשון שלאחר ימי נדה, ורבא סבר לקמן פרק יוצא דופן דאותו מקום בין הסתרים הוי והוא מטמא במשא, ומיירי שהיא פסקה בטהרה שחרית מימי נדה, וחיישינן שמא נעקרו הדם מן הרחם מעל״ע וכותלי בית החיצון העמידוה, וא״כ טמאה משום נושא דם הנדה ומטמאה טהרות וקדשים למפרע, וביום הקדום שהוא מעל״ע שהוא בימי נדה אז אינה מסולקת מדמים לכן שפיר חיישינן למפרע ומטמאה מעל״ע. ואין לומר דדייק משום דהא דתני זבה מיותר, אם לא להורות דהא דתני שומרת יום בימים שאינה נעשית רק שו״י כגון עשירי וי״א ג״כ מטמאות מעל״ע, דמה תאמר בהא דתניא פרק יוצא דופן מ״ב, הנדה והזבה והשו״י כולן מטמאות בפנים כחוץ ופרש״י ה״ק בין שראתה ג׳ ימים בין שראתה יום אחד מטמאה בביה״ח בראיה ראשונה, אלמא דאע״ג דלא קאי רק על ראיה קמייתא אורחא דברייתא למיתני שו״י וזבה, ומאי דייק ודילמא מיירי שראיה ראשונה היה תוך מע״ל הסמוך לימי נדה וצ״ע, ומוכרח דאימת אמרינן דמטמאה למפרע דוקא במקום שראתה בעת שאינה מסולקת מדמים ומטמאינן לה למפרע, ועד אימת עד מע״ל ובכתם עד שעת הכיבוס או מע״ל. אבל אם ראתה דם בעת שהיא מסולקת מדמים דאינה נטמאת למפרע, רק באופן שתרחיק הראיה דוקא עד מע״ל שאתמול לא היתה מסולקת מדמים לחוש לזה לא אמרינן, וכן כאן באם תאמר שמציאות הכתם לחוש ביום ד׳ הלא לא חיישינן לה כלל שאז נאמר שתולה בסדין שלבשה בימי נדתה ולא יצא כלל מגופה, ואין מקום לחוש אם לא שתרחיק עד מעל״ע הקודם, ואז בג׳ ימים ראשונים מעינה פתוח ואינה תולה בעלמא, זה לא אמרינן, דטומאה שלמפרע הוא דוקא באופן שמן שעה זו שראתה או מצאת כתם, חיישינן למפרע דילמא קודם מעט וקודם דקודם עד מעל״ע או שעת הכיבוס, לא לחוש למפרע מעל״ע דוקא ודוק:
ולכאורה יש לדחות הראיה, דטעמא אחרינא התם משום דאם תאמר דיצא בבית החיצון אתמול טרם כלית שבעת ימי נדתה וכותלי בית הרחם העמידו הדם, א״כ עכשיו אינה שומרת יום לבעלה רק נוגעת הוי וטמאה טומאת ערב כדין נושא דם הנדה. ולחוש למפרע באופן שתעקר טומאה של עכשיו זה לא אמרינן. ומה שיוצא מבה״ח לחוץ אין זה רק מגע לא ראיה וכפירוש רש״י (בדף מ״ב) ד״ה טומאה בלועה היא, אבל הכא משום משא ונגיעה היא וטומאת ערב דאי משום ראיה מאתמול איעקר ומאתמול הוי ראיה עכ״ל. אבל ז״א למעיין בריש מכילתין בהך דרמי ממקוה על מעל״ע שבנדה דהתם ודאי והכא ספק דמשני השתא הוא דחזאי, התם נמי השתא הוא דחסר, ומשני התם איכא למימר חסר ואתא חסר ואתא הכא מי א״ל חזאי ואתא חזאי ואתא [והך דאישתכח השתא, איכא למימר השתא הוא דחזאי רש״י] ומאי קושיא דילמא הגס הגס חזיתיה, [כלומר ע״י שהדם רבה במקור יוצא ממנו מעט מעט כחרדל מה שאין המקור יכול להחזיקו, וזה כמה ימים התחיל והיא נטמאת מטיפת דם כחרדל, רש״י], הרי דנאמר הגס הגס חזיתיה א״כ גם כאן נאמר הגס הגס חזיתא והיא נטמאת עכשיו להעשות שומרת יום כנגד יום, וכן חזיא הגס אתמול טרם כלות יום שביעי לנדתה ויצא מן המקור לבית החיצון ועל כרחין כדפרישנא בס״ד:
אולם באמת לדעתי נראה לפרש, דאמרו במגילה פ״ק אלא מעתה גבי זב דכתיב וכבס בגדיו וטהר כו׳ אלא טהור השתא מלטמא למפרע כלי חרס בהיסט אע״ג דהדר חזי לא מטמא למפרע כו׳ ועיין רש״י שם. וברור דבזבה קטנה כן הוא שאינה מטמאה אם טבלה ביום השימור, וראתה אחר הטבילה דם ונעשית זבה, בכ״ז אינה מטמאה למפרע כלי חרס בהיסט וכלום למדו זבה קטנה מזבה גדולה ואיך תהיה חמורה ממנה, וכן משמע פרק כיצד צולין (דף פ״א) וכן שומרת יום כו׳ ששחטו וזרקו עליה ואח״כ ראתה בשני שלה מטמאין משכבות ומושבות למפרע, משמע דדמיא לזב בשביעי שלו ואינן מטמאין רק משכב ומושב לא כלי חרס בהיסט למפרע, וא״כ א״ש הא דתניא הזבה שאם היתה שומרת יום כנגד יום וטבלה וראתה אח״כ ביום שלישי מטמאה מע״ל כלי חרס בהיסט למפרע, דמדין שנעשית זבה והיא סותרת יום השימור אינה מטמאה כלי חרס בהיסט למפרע, ומדין מעל״ע שראתה אחר הטבילה נטמאו כלי חרס בהיסט בתוך המעל״ע, וכן הא דתניא הזבה לענין מטמאה בפנים כבחוץ ג״כ אם ראתה מטמאה כלי חרס בהיסט מעת שהדם בפנים וז״ב:
ובזה נתישב לנו קושיא גדולה שהקשו רבנן בתוספות ישנים על רבינו תם במה שהביאו בשמו בתוספות פרק אמר רע״ק (דף פ״ד) בהא דאמר מה פכין קטנים שטהורים בזב טמאים במת, מפץ שטמא בזב א״ד שטמא במת, הא דלא נאמר כלי חרס המוקפים צמיד פתיל דמטמא בהיסט זב וטהורים במת יוכיח, תירץ ר״ת דמה שהוא בהיסט זב משום דהוי כאילו נגע הזב בתוך הכלי ובמת אם היה כזית ממנו בתוך כלי טמא, וא״כ מאי אמר רבא בפ״ק (דף ה׳) לסייע לזעירי דמעת לעת שבנדה עושה משכב ומושב לטמא אדם לטמא בגדים בקו״ח, ומה כלי חרס המוקפים צמיד פתיל הניצול באוהל המת אינו ניצול במעל״ע שבנדה משכבות ומושבות שאינן ניצולין באוהל המת א״ד שאין ניצולין במעל״ע שבנדה, דמה לכלי חרס שאינו ניצול במעל״ע שבנדה משום דהוי כאילו נגעה בתוכו ובמגע במת נמי טמא וזה תימה. ומה מחוור לן כעת שמועה דא, דחזינן דמעל״ע שבנדה מועיל לטמא כלי חרס בהיסט למפרע אף באופן שבלא חששא דמעל״ע היא סותרת בראיה דהשתא יום שימור שלה ומטמאה כל כלים שנגעה בהן למפרע, ובכ״ז בהיסט אינה מטמאה למפרע, ורבנן גזרו על מעל״ע על כלי חרס בהיסט לבד. הרי דלאו מדין מגע אתו חכמים שלא נוכל לומר כיון שחשבוה חכמים לנדה למפרע שבמגעה יטמאו כלים למפרע, תו טמאו חכמים גם היסט כ״ח שהוא מדין מגע, הלא כאן מן התורה בראיה דהשתא בלא חששא דמעל״ע מטמאה כלים במגעה למפרע ואפ״ה היסט לבד טהור, וכי הוסיפו חכמים לטמאות כלי חרס בהיסט למפרע אינו מדין מגע רק מצד מה שמצאנו היסט מטמאה בכ״ח בנדה עשאוהו חכמים כנדה אעפ״י שטומאה זו אינה במת כש״כ שלמשכב ומושב עשאוהו כנדה, בינה זה. וכיון שזכינו לזה א״ש קושייתן דילמא מיירי ביום ראשון של ימי זיבה וחיישינן מעל״ע שמא טרם שכלה יום שביעי מנדתה יצא הדם לבית החיצון ונמצא שנשאה בבית הסתרים את הדם שהוא אב הטומאה, דנושא דם נדה שנינו בפ״ג דזבים דבגדים מטמא ולא אדם וכ״ח, וביאר רבינו בפ״ו מהלכות מטמאי מו״מ בארוכה, וא״כ איך תני עם הזבה שהיא רק לטמאותה למפרע שהיסטה תטמא כלי חרס בהיסט, והא דפריך אי לא שמיע לרבא מתניתא קו״ח מנא ליה, דלא מסתברא שרבא יפרש בברייתא מעצמו בלא הא מתניתא דהו״מ לדחוק כרש״י ודוק. ותו בטלה ראיתנו לעיל לדינא שנסתפקו בו האחרונים:
אולם סברתנו מוכח מגמרא ערוכה (דף ט׳) בעי מיניה ר״י מר״ז ראתה ואח״כ הוכר עוברה מהו כיון דבעידנא דחזאי לא הוכר עוברה מטמא או דילמא כו׳ ואמאי לא בעי הוכר עוברה ואח״כ ראתה מהו דמי ניחוש שמא ראתה הדם זה מעל״ע בעוד שלא הוכר עוברה ולא היו דמיה מסולקין ויצא הדם לבית החיצון וכותלי בית הרחם העמידו את הדם וע״כ מוכח כפי מה שבארנו, שאם ראתה דם בעת שהיא מסולקת מדמים דאינה נטמאת למפרע רק אם תרחיק ראייתה לעת שהיתה עוד אינה מסולקת מדמים, זה לא אמרינן ובכה״ג לא גזרו לטמא למפרע, וז״ב. ויותר מזה מבואר לשיטת רש״י ז״ל בדף ג׳, דמפרש טעמא דב״ש שכן אשה מרגשת בעצמה ומדלא הרגישה עכשיו ראתה, והקשו א״כ בראתה ע״י בדיקה דגם עכשיו לא הרגישה מאי טעמא דשמאי דלא חייש למפרע, ופרשו רבנן בתוס׳ דלא פלוג, וזה מלתא חדתי להקל נימא דלא פלוג, ובדיבור הסמוך תקנו זה דלהני לישני צריך נמי לשמאי דהעמד אשה על חזקתה דאל״כ אטו סבר בשוטה ומשמשת במוך דטמאים לחולין וכל הני טעמי צריך דלא עביד סייג בקדשים, וא״כ תו לא פלוג דאטו ע״י בדיקה יעשו סייג לטמאות למפרע קדשים [ועיין
עירובין ס״ה: ד״ה התם כו׳ אופן כזה יעו״ש], ורק בשוטה משום דחלוקה משאר נשים יעו״ש. אולם אינו מוכרח דאפשר דטעמא דהרגשה מועיל גם בשוטה ולא ע״ז אמרו אין שוטה מרגיש ומספרת לחברותיה הבודקות אותה יעו״ש בגליון, ומועיל קצת לחולין, ולכן העיקר כשיטת רש״י דאמרינן עכשיו ראתה וסבורה דהרגשת עד הוי, רק שהקשו בתוס׳ א״כ היכי ששמשה נאמר דמאתמול נעקר הדם וכסבורה דהרגשת שמש הוא, ולפי דברינו א״ש. דשיטת רש״י עדיפא דאף באינה מסולקת מדמים אם לא מצית לחוש מעת הראיה שמא יצא למפרע בלא קביעות זמן ויותחל החששא עד מעל״ע לא גזרנו גם להלל לטמאה למפרע, וכאן דלמפרע לא מצית לחוש דהא לא הרגישה וע״כ דרק לעקירת הדם בעת התשמיש הקודם לא חיישינן לזה ואמרינן דעכשיו ראתה וסבורה הרגשת עד הוי ג״כ מטעם חזקה וכמש״ב, והדבר מוכרח לשיטת רש״י ז״ל ומסתייעא לדינא דילן דלא חיישינן שמא הכתם הזה היה קודם ספירת ג׳ ימים, ותו אינה תולה בעת נדתה כיון דעל אופן שהוא עכשיו אין כאן טומאה, ורק אם תחוש בהמשך זמן קודם למפרע שוב יוטמא זה לא חיישינן למפרע ודוק:
ולכאורה יש לפקפק קצת מהא שכתבו תוספות בריש פרק הרואה כתם ד״ה אימור הרגשת שמש כו׳ דבזמן מועט יודעת אם תרגש במר״ג רק דבין פקידה לפקידה יש זמן ארוך והרבה פעמים יש הרגשת מ״ר בינתים, א״כ חייש הלל לטמאה למפרע, רק דשמא זמן מרובה יצא הדם מן הרחם וקא סבורה מ״ר הוי לא זמן מועט, ויש לדחות באופנים שונים, ובפרט דתיכף משעה שיש לתלות תו כסבורה הרגשת מ״ר הוי, ועוד בזמן מרובה הרגישה הרגשות מר״ג הרבה תו לא נתנה לב להתבונן גם על זמן מועט שמקודם הראיה אם הרגישה, ורק כאן שבדקה קודם תשמיש סמוך לתשמיש תו על זמן מועט זה לחוד שפיר יודעת להתבונן אם הרגישה, אבל שם ג״כ אין דברי התוספות מוכרחים דודאי אשה הרואה דם חייש שמא זמן מועט קודם הרגישה וכסבורה מ״ר הוי אבל כאן שנותנת לב לבדוק תיכף יודעת ומתבוננת אם הוא הרגשת מ״ר ואם אינה מטלת אח״ז ומוצאת דם אם הרגישה ודאי מעת הרגשה נפיק הדם דיודעת לחלק בין הרגשת מר״ג להרגשת דם כיון שנותנת לב לבדוק ודוק:
אולם פשוט לדעתנו דתולה הכתם בחלוקה שלבשתו בימי נדותה עפ״י מה דאמר בירושלמי ריש מכילתין, ר׳ יודן בעי בדקה חלוקה בשחרית ומצאת טהור, ובמנחה מצאת עליו כתם פשיטא חלוקה אינו טמא אלא עד שעת בדיקה. גופה מהו שיהא טמא מע״ל כלום את מטמא גופה אלא מחמת חלוקה, חלוקה אינו טמא אלא עד שעת בדיקה וגופה טמא מעל״ע יעו״ש, ומה זו סברא כיון דחיישינן מחמת חלוקה שמגופה יצא על חלוקה, תו נטמא מספק שמא כותלי בית הרחם העמידוה, והביאור, דבירושלמי שם בריש הלכה אמר דבדקה ומצאת מראה ספק מהו שיהא מטמא מע״ל ופשיט דטומטום ואנדרוגינוס שראו דיין שעתן דאין ספק לספק, דטומאת מעל״ע ספק ואין ספק לספק, וכאן במראה ספק אין ספק לספק. ולפ״ז אמאי בכתמים מטמא מעל״ע או עד שעת הכיבוס, הא כתמים ספק מעלמא אתי ספק מגופה (והמפרש הרגיש בזה) אך לק״מ דבכתמים על צד ואופן דמגופה אתי הכתם, הלא לא תוכל למימר דיה שעתה, דמה״ת לומר דיה שעתה ודאי הכתם כבר הוא על חלוקה ואינו ידוע מאיזו שעה דאין שום סברא למיתלי שראתה הכתם עכשיו משיצא מקודם מגופה, אבל על דם שהיא רואה מגופה, הלא יש לך לתלות עכשיו שיצא עתה מגופה, ואם מקודם נעקר כבר יצא ומי עכבן לצאת שהיא כקופה ששוליה למטה, ולחוש שמא כותלי בית הרחם העמידו הדם זה חשש וספיקא בעלמא וע״ז אמרו אין ספק לספק אבל בכתם אין יתד וגדר שמגדיר הזמן, רק מפני שעכשיו מצאתו, אבל כמו שיצא עכשיו בלא הרגשה אפשר שזה זמן רב משיצא כיון שלא בדקה חלוקה, אבל בדקה חלוקה זה הדם הנמצא ודאי לא יצא מן הרחם לחוץ קודם בדיקת החלוק, רק דמספקא לן שמא נשאר הדם בגופה וכותלי הרחם העמידוה, לחוש למעל״ע למפרע ע״ז הא אמרנו כבר אין ספק לספק ועכשיו נמי ספק שמא מעלמא אתו ולכן אינה מטמאה למפרע מקודם בדיקת החלוק ונכון מאד. והלכה זו נתעלמה מהרב בחמדת שלמה שרצה לפרש דברי רבינו לעיל ה״ג שכתב ברואה כתם טמאה למפרע עד כ״ד שעות, היינו בבדקה חלוקה קודם מציאתה תוך מע״ל ולא ידע מהירושלמי, וכן מוכח גם מגמרא דילן דף ס׳ כאן למפרע כאן להבא, ופירשו בתוספות שלבשו שתיהן חלוק ונמצא בו כתם ולא נודע ממי הוא, ואח״כ לבשה חלוקה ונמצא בו כתם אינה תולה בה, וכוונתם שלא נחוש לטמאה טרם שלבשה החלוק ואימור כותלי בה״ר העמידוה דאין ספק לספק, וכיון שהיא בחזקת טהורה תו לא תליא בה חברתה אע״ג דאם בדקה ומצאת טמאה תולין בה כל מעל״ע לדעת ר׳ הושעיא כפי מה שפירש רבינו אשר בשיטתו יעו״ש, ולכן תני אין תולין כתם בכתם כיון שהחלוק לבשה אחרי שנמצא כתם ראשון, הספק ממי, ואז קודם לבישה היא טהורה שלא חיישינן לטמאה עד מעל״ע מעת מציאת הכתם שמא כותלי הרחם העמידו, זה לא חיישינן דאין ספק לספק ומשום קולא דכתם הוא, דאילו בראיה כה״ג הוי תולה, ודוקא בכתם דלא מטמאין גופה מעל״ע טרם שלבשה החלוק שנולד בו הכתם, וזה פשט ברור בדברי תוספות, ומוכח כירושלמי הנ״ל גם מתלמודין, גם מוכח מזה דלר׳ אושעיא בדקה ומצאת טמאה תוך מע״ל אף יותר משיעור וסת תולה בה ודוק:
זאת תורת העולה מדברינו, דלהירושלמי כתמים מיחשבי ספיקא והא דמטמאה למפרע דאין לנו שום גדר ויתד לתלות שעכשיו יצאת מגופה משנאמר שקודם יצא מגופה, אבל בלא זה לא גזרו טומאות למפרע אף למראה ספק, וכיון שכאן אם אנו נאמר לחוש רק מעכשיו להכתם, הלא אז טהורה לגמרי, ואין הטומאה מתחיל רק אם נטמא למפרע, תו אין לנו לחוש למפרע, כיון שטומאה שלמפרע בא מסיבת של טומאה שעכשיו ואם עכשיו ספק גם למפרע אין לחוש, כש״כ כאן שאם עכשיו אין טמאה כלל ותולין בבגד נדתה, תו אין מקום לטומאה למפרע, וזה פשוט מאד בסברא אין להרהר אחריה אף אם היה חומרא דג׳ ימים מוזכרת בפוסקים קדמונים ומוסכמת מהכל, כנ״ל:
ולפ״ז א״ש מה דיושבת על דם טוהר אם ראתה דם ביום שלאחר י״ד יום של לידה, לא חיישינן שמא כותלי בית רחמה העמידו דם של אתמול שהוא דם טמא, ונמצא שהיא נשאה את דם נדה והוי נושא אב הטומאה ומטמאה כלים למפרע לתרומה, כיון דגם עכשיו ספק שאם לא העמידו הדם כותלי בה״ר, הרי הוא דם טוהר לגמרי ואין ספק לספק, מכש״כ הכא שהספק של עכשיו אין לו מקום רק אם תחוש לשמא יצא למפרע, ודאי דאין ספק לספק ולחנם האריך בזה הנוב״י מהד״ק סימן מ״ו יעו״ש. וברור מאד כי ודאי תולה בחלוקה שלבשה בעת נדתה ומותרת לבעלה, ואם כי בהך דיושבת על דם טוהר יש לדחות, דהתם הוי כמו ספק ספיקא שמא גם עכשיו הוא זכר ואת״ל נקבה שמא לא יצא למפרע, וכן בכתמים שמא מעלמא אתו ואת״ל מגופה שמא לא העמידו כותלי בה״ר וכן פירש בספר האשכול סימן למ״ד יעו״ש. אבל כאן חדא ספיקא שמא העמידו כותלי בה״ר והדם טמא, בכ״ז המעיין יראה דהסברא מצד עצמה נכונה שכיון שגם עכשיו אין טומאה לפנינו לא נחוש למפרע וכמו שבארנו ולא חששו רק באופן שעכשיו היא טמאה מחמת ראית הדם וזה ודוק היטב בכ״ז: