המור הוא הדם הצרור בחיה שבהודו הידוע לכל שמתבשמין בה בני אדם בכל מקום.
השגת הראב״ד המור הוא הדם הצרור, א״א אין דעתי מקבלת שיכנסו במעשה הקודש דם שום חיה בעולם כל שכן דם חיה טמאה, אבל המור הוא האמור בשיר השירים וכו׳ והוא ממין עשב או ממין אילן וריחו נודף.
הכ״מ כתב דכיון שנשתנה מצורת דם ונעשה כעפר בעלמא לא גרע בשביל שבא מחיה טמאה, ונראה לי לסייע לדברי הכ״מ מהא דאיתא בשבת דף כ״ח דתני רב יוסף לא הוכשרו למלאכת שמים אלא עור בהמה טהורה בלבד, ואסיק בגמ׳ דאתיא לדין רצועות שבתפילין, וקשה דכיון דהוא מילתא דתליא בסברא, א״כ מסתבר דגם צבוע בדם חיה טמאה לא הוכשר למלאכת שמים, בפרט אי חזותא מילתא, וכעין זה הוא סברתו של הראב״ד, וא״כ איך צבעו בדם חלזון התכלת שסופו לבוא בבגדי כהונה שהם קדש, וע״כ צ״ל דדם חלזון כיון שהוא מפקד פקיד אין בו דין דם חיה, ואף שעכ״פ הוא יוצא מן הטמא צ״ל כדברי הכ״מ דכיון שהוא צרור נעשה כעפר בעלמא, וכשיטת הרי״ף בסוף פ׳ כל הבשר בחלב הקיבה דכיון שהוא מכונס בעור הקיבה פרשא בעלמא הוא, וכן פסק הרמב״ם פ״ט מהל׳ מאכלות אסורות, ולכן ה״נ כאן גבי מור כיון שכתב הרמב״ם שהוא הדם הצרור בחיה שבהודו, וא״כ אינו דם האברים אלא כעין דם חלזון שיש להחיה מקום מיוחד שנצרר שם דם זה ואין לו המשך ויניקה מן האברים, ולכן נעשה פרשא בעלמא ואין לו אלא ריח, ולכן מיושב דגרע אפי׳ מדין עור דבודאי לא הוי אוכל ומ״מ לא הוכשר למלאכת שמים עור בהמה טמאה, משום דעור לא נשתנה, אבל דם זה כיון דנעשה כעפר לא נפסל משום שמעיקרו בא מחיה טמאה וכדברי הכ״מ.

הנותן משמן המשחה על גבי מלך או כהן גדול שכבר נמשחו פטור, שנאמר ואשר יתן ממנו על זר ואין אלו זרים אצלו, אבל הסך ממנו אפי׳ למלך וכהן גדול חייב שנאמר על בשר אדם לא ייסך כל אדם במשמע, וכהן גדול שנטל שמן המשחה מראשו וסך במעיו חייב והוא שיסוך ממנו בכזית.
השגת הראב״ד והוא שיסוך ממנו בכזית, א״א לא מחוור מתוך הגמ׳ דכריתות דבעינן לסיכה כזית אלא לנתינה בלבד כדעת ר״י.
בכריתות דף ז׳ ע״ב איתא הסך בשמן המשחה לבהמה כלים וכותים ומתים פטור למלכים וכהנים ר״מ מחייב ור׳ יהודה פוטר וכמה יסוך ויהי׳ חייב ר״מ אומר כל שהוא, ר״י אומר כזית והאמר ר״י פטור כי פטר ר׳ יהודא גבי מלכים וכהנים גבי הדיוט מחייב, ר״מ ור״י במאי פליגי א״ר יוסף בהא פליגי ר״מ סבר על בשר אדם לא ייסך כתיב וכתיב ואשר יתן ממנו על זר מה סיכה כל שהוא, אף נתינה כל שהוא ור״י סבר יליף נתינה דעל זר מנתינה דעלמא, מה נתינה דעלמא כזית אף נתינה דעל זר כזית, אבל סיכה לממשח מלכים וכהנים דברי הכל כל שהוא.
והנה דעת הראב״ד ברורה מדברי הגמ׳ דסיכה בודאי היא בכל שהוא ופליגי רק בנתינה, ובדעת הרמב״ם כתב הכ״מ דכיון דיליף ר׳ יהודה נתינה דעל זר מנתינה דעלמא ה״ה לסיכה דהוי בכזית, והיינו דקתני כמה יסוך ויהי׳ חייב ולדעת הראב״ד הו״ל למיתני כמה יתן, ומה דמסיים רב יוסף אבל סיכה לממשח מלכים וכהנים דברי הכל כל שהוא היינו במושח מלכים וכהנים שלא נמשחו עכ״ד הכ״מ, ומה שכתב דהא דאמר אבל סיכה לממשח מלכים וכהנים ד״ה כל שהוא היינו לממשח מלכים וכהנים שלא נמשחו אינו מובן דאם כונתו שלא נמשחו ואחד בא למשחן שלא לשם משיחת מצוה, א״כ למה יהי׳ חיובם בכל שהוא, ובמאי עדיפי חיובם מהדיוט דהדיוט בעי כזית ועלייהו מחייב בכ״ש, ועוד דא״כ למה השמיט הרמב״ם דין זה, ומצאתי שכבר עמד בזה הבאר שבע בכריתות ותמה על הכ״מ והוא משנה גירסת הגמ׳ וגורס ד״ה חייב ולא דברי הכל בכ״ש, ומלבד שקשה לחדש גירסא הנה לפי דבריו לא פליגי ר״מ ור״י במלכים וכהנים אלא בנתינה, אבל סיכה דברי הכל חייב וא״כ איך תניא בברייתא הסך דאפי׳ אם נימא דנתינה בכלל סיכה או סיכה בכלל נתינה, אבל לומר דפי׳ הסך הוא דוקא נתינה זה ודאי אי אפשר, ואפי׳ אי גרסינן גבי לא יסוך לא יתן כמו שרצו להגיה אבל גבי הסך לא נמצא שום הגהה דגרסינן הנותן.
לכן נראה פשוט דלדעת הרמב״ם צריך לפרש כפי׳ התוס׳ דפי׳ אבל סיכה לממשח מלכים וכהנים, היינו כשמושחן משיחה של מצוה, וזה מבואר ברמב״ם דלא הזכיר שיעור כזית במשיחת מלכים וכהנים, ומדוייק הלשון ״לממשח״ דקאי על משיחתן לשם מלכות וכהונה גדולה, אבל סתם סיכה לא נקרא לממשח אלא לסוך, ומה שהקשה הב״ש דא״כ מנ״ל להרמב״ם הך דינא דהסך ממנו אפי׳ למלך וכהן גדול חייב אני תמה על קושייתו דהא מפורש כן בגמ׳ בברייתא דתני רב חנניא דכהן גדול שנטל משמן המשחה שעל ראשו וכו׳ כמו שכתב הרמב״ם, ומזה הוציא הרמב״ם דה״ה במי שסך מלך וכהן דחייב דהא תני תנא קמי׳ דר״א כל שישנו בסך ישנו בבל ייסך והוא פשוט וברור.
איברא דמה שכתבתי דממה דתניא הסך א״א לומר דבסיכה מודה דחייב, דא״כ איך תניא הסך, אבל באמת קשה דעכ״פ הא פסק הרמב״ם דסך חייב, עוד הקשה הב״ש דמה פריך בגמ׳ והאמר ר״י פטור ומשני כי פטר ר״י גבי מלכים וכהנים, דהא בברייתא דקתני הסך גם מלכים וכהנים חייבים, ונראה דבאמת מחלוקת ר״מ ור״י דקתני בברייתא ודמיירי בסיכה ע״כ מוכח דגם בסיכה פליגי, ור״י בודאי סובר דגם סיכה פטור על מלכים וכהנים, אלא דאנן לא קיי״ל בזה כר״י כיון דאיכא סתמא דברייתא דתני רב חנניא דכה״ג שנטל משמן המשחה שעל ראשו ונתן על בני מעיו שהוא חייב שנאמר על בשר אדם לא ייסך, והך ברייתא ע״כ מפרשינן דהוא בסיכה אע״ג דתניא ונתן דא״א לומר דהך ברייתא סברה דגם בנתינה חייב, וע״כ דהוא כר״מ דמלך וכהן נמי מיקרו זרים לגבי סיכה אחריתא א״כ למה לן קרא דעל בשר אדם לא ייסך, ולכן ע״כ מפרשינן דונתן היינו וסך, וכמו שכתב הרמב״ם וסך במעיו, ואפשר דמה דנטל משמן המשחה שעל ראשו ונתן על בני מעיו ע״כ הוא דרך סיכה דהא אין שם שמן ליטול בכלי וליתן, וע״כ הוא בידו שהוא דרך סיכה, ובנתינה סברה הברייתא כר׳ יהודה דמלך וכהן לא הוו זרים רק בסיכה חייב, ולכן שפיר פסק הרמב״ם דבסיכה למלך וכהן חייב.
אכן בעיקר תירוצו של הכ״מ בדעת הרמב״ם דגם סיכה בכזית משום דכיון דסבר ר׳ יהודה דגבי נתינה ילפינן מנתינה דעלמא דהוי בכזית שוב ילפינן לסיכה דהוי נמי בכזית דאיתקש לנתינה, הקשה הבאר שבע דהא לא הוזכר זה בגמ׳ ומנין להרמב״ם לחדש כן כיון דבגמ׳ אמר מעיקרא דסיכה ודאי בכל שהוא, ור״מ יליף נתינה מסיכה ור׳ יהודה יליף נתינה מנתינה דעלמא ולא אמר בגמ׳ דשוב ילפינן סיכה מנתינה. א״כ משמע דסיכה גם לר׳ יהודה הוי בכ״ש, הנה כל קושייתו הוא לפירש״י דפי׳ מה דאמר בגמ׳ מה סיכה כל שהוא, דלא אשכחן שיעור בסיכה אף נתינה כל שהוא אע״ג דנתינה בעלמא כזית כדמפרש לקמן, ומבואר לפירש״י דמה סיכה בכ״ש היינו דלהלכה צריך להיות סיכה בכ״ש, אבל בפי׳ רבינו גרשום מבואר באופן אחר שכתב מה סיכה בכ״ש דמכל דהו יכול לסוך חד אבר, אף נתינה דעונש נמי בכל שהוא ומדבריו מבואר דאין כונת הגמ׳ כלל לחלק בין סיכה לנתינה משום דבאמת הא לא כתיב כלל כרת בסיכה אלא לאו, וע״כ דילפינן סיכה מנתינה, ומה דאמר מה סיכה בכ״ש היינו דמציאות סיכה סגי בכ״ש ולא דמי לנתינה דלשון נתינה הוא נתינה של דבר חשוב, אבל אין כונת הגמ׳ דלהלכה צריך לחלק הדין בין סיכה לנתינה, ומשום זה פי׳ רבינו גרשום אף נתינה דעונש היינו מה דכתיב ונכרת בנתינה דמנה ילפינן גם בסיכה הוא הכל בכ״ש, ור׳ יהודה יליף נתינה מנתינה דעלמא דהוא בכזית, וממילא פשוט דה״נ בסיכה דאין חילוק כיון דעיקר דין סיכה ילפינן מנתינה, ואינו צריך לדברי הכ״מ דשוב ילפינן סיכה מנתינה דמשמע מדבריו דהוא ילפותא חדשה שלא הוזכרה בגמ׳, והכ״מ כתב כן לפירש״י כמו שהביא מקודם בדבריו, אבל לדברי רבנו גרשום הוא פשוט דמעיקרא לא עלה על דעת לחלק ביניהם כיון דמעיקר דין כרת בסיכה ילפינן מנתינה א״כ בודאי שוים בדינם.
אמנם דאכתי צריך ביאור דגבי שיעור כזית אמרינן דודאי דין סיכה ונתינה שוים, ובדין מלכים וכהנים מחלקינן דבסיכה חייב ובנתינה פטור, אבל באמת לא קשה דבדין שיעורים כיון דליכא קרא מיוחד לחלק ביניהם, ודין שיעורים הוי הלכה למשה מסיני, וכיון דעיקר אזהרה כתוב בסיכה ועיקר עונש דכרת כתבו בנתינה לכן אמרינן דבודאי הם שוים בדין שיעורים, אבל בדין מלך וכהן כיון דדרשינן להדיא מקרא שיש חילוק בין נתינה לסיכה דבנתינה כתיב זר ומלך וכהן לא הוי זרים, ובסיכה כתיב על בשר אדם וגם מלך וכהן בכלל, לכן ע״כ מחלקינן בין סיכה לנתינה, אבל לשיעורים גם במלך וכהן לא מחלקינן דבזה אין חילוק בין הדיוט למלך וכהן.
והנה בהשגת הראב״ד צריך ביאור מה שהשיגו כאן ולא השיגו מקודם, שכבר כתב כן בהל׳ ה׳ הסך משמן המשחה כזית במזיד חייב כרת, ונראה דהראב״ד סובר דבהדיוט דאיכא לחייבו משום נתינה ואיכא לחייבו משום סיכה, וכיון דבסיכה לא כתיב כרת וילפינן מקרא דנתינה, לכן הי׳ אפשר לומר דאף דסיכה גם לר׳ יהודה בכל שהוא היינו למלקות מקרא דעל בשר אדם לא ייסך, אבל לחייבו כרת דבעינן למילף מקרא דאשר יתן ממנו על זר אין לחייבו אלא בכזית, ולכן השיגו כאן במלך וכהן גדול דאין לחייבו משום גדר נתינה כלל, אלא מדין סיכה מקרא דעל בשר אדם לא ייסך, ומ״מ סובר הרמב״ם דמה דתניא חייב היינו דחייב כרת דילפינן לענין זה מקרא דנתינה אף דמשום נתינה אינו חייב, וכיון דכל עיקר חיובא הוא רק מקרא דסיכה, וסיכה הא ר׳ יהודה נמי מודה דהוא בכ״ש, אבל דעת הרמב״ם נתבאר דבדין שיעורים אין חילוק בין סיכה לנתינה וכנ״ל.

הכפות והקערות שמקבלין בהם המנחות וכן המזרקות שמקבלין בהן הדם ושאר כלי השרות כולן של כסף ושל זהב היו ומותר לעשותן משאר כלי מתכות כמו שבארנו וכולן מתקדשין במלאכתן, ואם נשברו מתיך אותם ועושה אותן כלי אחר ואין קדושתן מסתלקת מהן לעולם.
ואין קדושתם מסתלקת וכו׳ הכ״מ ציין לדבריו ולא הביא מקור לזה, ונראה דאין כונת הרמב״ם דנשאר בהכלי החדש קדושת הכלי שרת הקודמת דזהו באמת חדוש כיון דפנים חדשות באו לכאן, ואין לנו מקור לדבריו אלא דכונתו דאין קדושתן מסתלקת מהן לעולם, היינו דאין יוצאין לחולין אפי׳ ע״י פדיון, והמקור לזה מדתנן במנחות דף ק׳ ע״ב דכלי שרת אין להם פדיון, ומבואר ממתני׳ דאף דנשברו לא נתבטל קדושת הגוף שלהם דהא תנן התם שלא נאמר פדיון אלא בבהמה, ובבהמה לא משכחת לה פדיון אלא בנעשה בה מום, א״כ מוכח דכלי שרת שנשתברו נמי אין להם פדיון, והנה לדינא לכאורה אין נ״מ דאף דנימא דליכא בו קדושת הכלי שרת הישן מ״מ הא יכול לעבוד בו ומתקדש במלאכתו, אלא דאיכא נ״מ לדין כלי שרת מקדשין ליפסל דזהו דין גם בפסולין, וכדאיתא בזבחים דף פ״ז דכלי שרת מקדשין פסולין, ופירש״י כגון מנחה שנטמאה דאין לה פדיון אחר שהוקדשה בכלי שרת, ובזה מסתבר דדוקא במה דהוא כבר כלי שרת מקודם דבזה הוי דין דכלי שרת מקדשין מקרא דכל הנוגע בהם יקדש אבל שיתקדשו בזה הכלים לעשות כלי שרת בזה שבאה לתוכה מנחה פסולה מסתבר דלא מהני, ולפמש״כ אין כונת הרמב״ם רק דאין קדושתן מסתלקת מהן שלא יצאו לחולין, אבל אין להם קדושת הכלי שרת וצריכים להתקדש במלאכתן בעבודתן.
איברא דבגמ׳ שם במנחות דף ק״א אמר דמה דכלי שרת אין להם פדיון הוא רק מדרבנן ואין להם קדושת הגוף, אבל כבר מבואר בתוס׳ שם במתני׳ דזה אינו אלא לרבנן במעילה דף י״ט דסברי דאין מועל אחר מועל בכלי שרת, אבל לר׳ נחמי׳ וכן הוא סתמא דמתני׳ שם דיש מועל אחר מועל בכלי שרת, אין להם פדיון מדאורייתא, והרמב״ם בפ״ו מה׳ מעילה הל׳ ד׳ פסק דיש מועל אחר מועל בכלי שרת וממילא מדאורייתא אין להם פדיון, ומבואר מה שכתב דאין קדושתן מסתלקת מהן לעולם.
-מלואים והשמטות-
לידידי הרב הגאון המפורסם ר׳ ירוחם ווארהפטיג שליט״א בעהמ״ח ס׳ דברי ירוחם
על מה שכתבתי בפ״א מהל׳ כלי המקדש הל׳ י״ג לבאר דברי הרמב״ם שכתב ואם נשברו מתיך אותם ועושה אותן כלי אחר ואין קדושתן מסתלקת מהן לעולם, שכונתו הוא רק לדין דנשארו קדושים בקדושת הגוף אבל אכתי צריכים חינוך עבודה כדין כלי שרת חדשים, ובזה מבואר מקור דבריו דהוא ממתני׳ דמנחות דכלי שרת אין להם פדיון, כתב בזה הדר״ג דמבואר בזה שני חדושים א׳ דנשאר קדושת הגוף על השברים ולא אמרינן כמאן דליתניהו דמי, ב׳ דלא מהני בזה פנים חדשות שנעשה ע״י הכלי החדש ונימא דגם קדוה״ג בטלה וזה לא שמענו ממתני׳, בזה אני אומר דשני החדושים הוא חדוש אחד דגם בהשברים נשאר קדוה״ג, וממילא לא שייך דין פנים חדשות דזה לא שייך אלא היכי שאנו באין לדון על דין הכלי שרת שיש בהכלי, שבזה אנו אומרים שהוא כלי חדש ולא שייך לדין שהי׳ בכלי הקודמת, אבל אם אנו באים לדין המתכות שיש בהכלי ואם נשאר דין בעיקר המתכות ודאי לא ישתנה דינו ע״י הפנים חדשות, ובהחדוש א׳ ודאי שפיר הוכחתי ממתני׳ דכיון דתנן שלא נאמר פדיון אלא בבהמה, ובבהמה לא מצינו פדיון אלא ע״י מום א״כ ה״נ בכלי שרת אפי׳ ע״י שבירה אין להם פדיון ולאו דוקא כשנטמאו או נפסלו, ואין לחלק בין נשבר מקצת שעדיין שם כלי עליו לנשבר לגמרי והוי רק מתכות, דכיון דבכלי שרת גם אם ניקבו אין מתקנין אותם וצריך להתיכן, א״כ גם עכשיו אין שם כלי עליהן דכמו שהם אינם ראויין ולתקנן אסור והוי כמו שברים.
ומה שכתב הדר״ג מדברי התוס׳ בקדושין דף נ״ד דאם הכתנות עוד לא נתחנכו לעבודה אין עליהם קדושת כלי שרת אלא קדושת בדה״ב שפיר כתב בעצמו דזה דוקא כל זמן שלא נעשה עליהם קדוה״ג של כלי שרת, אבל כשכבר נעשה עליהם קדושת הגוף אע״ג שנשברו ובטל דין חינוכם מדין כלי שרת אבל קדושת הגוף נשאר בהם לדין שאין להם פדיון, ואין להקשות דבמאי עדיפי מקדשים שמתו שיצאו מידי מעילה דבר תורה דשאני קדשים שמתו שהולכים לאיבוד וכמש״כ התוס׳ בריש מעילה, אבל כלי שרת שנשברו כיון שמתיכין אותם ונעשין כלים חדשים אף שיהיו צריכים חינוך חדש אבל עכ״פ נשאר בהם דין קדשי ד׳, ומטעם זה ניחא גם בבגדי כהונה שבלו כיון שהיו מפקיעין מהן לצורך שמחת בית השואבה וכתבו התוס׳ דהוא צורך קרבן לכן שפיר מועלין בהן.
עוד כתב הדר״ג דעדיין יש לחקור דשמא כל עיקרא דדינא דכלי שרת בעי חנוך עבודה משום דבלא״ה ליכא בזה קדושת הגוף, ואם מצינו גוונא דאיכא בי׳ קדוה״ג כמו בנ״ד בכלי החדש דלא בטל ממנו עצם הקדושה דמעיקרא אפשר דלגמרי לא בעי חנוך, וע״ז כתב אמנם יש לו ראיות דחנוך עבודה לאו משום קדוה״ג כי אם בעי כדי שיוכל לקדש אחרים מה שמונח בתוכו, ונראה לי ראי׳ לזה מדין מדת יבש דתנן במנחות דף פ״ח ומבואר ברמב״ם פ״א דלא נמשחו אלא מבפנים לפיכך בירוצי מדת היבש חול, ואם נימא דכל מה שצריכים להתקדש ע״י משיחה ולדורות ע״י שירות הוא רק שיהי׳ בהם קדושת הגוף, וכיון דכבר איכא ביה קדוה״ג אף שנעשה כלי חדש לא צריך קדושה אחרת, א״כ למה אין מתקדשים הבירוצים דמה איכפת לן שהיו מונחים על שפת הכלי ולא נמשחו לכתחלה אלא מבפנים, אבל ע״כ הא ודאי דכל המתכות של הכלי נתקדש ומועלין בכל המתכות וא״כ למה לא יקדש בעצמו מה שמונח עליו, וע״כ דצריך קידוש מיוחד להכלי שרת שיקדש מה שמונח בתוכו.
עוד כתב על מה שכתבתי דמסתבר דכלי שרת לא יתקדש בחנוך עבודה ע״י קבלת מנחה פסולה, וכתב דהאור שמח פשיט להיפוך ממנחות דף ט״ז דאמר שם וכ״ת ה״נ בשתי דעות הניחא למ״ד בפר ואפי׳ בדמו של פר דפשטא דמילתא דעבודתו מחנכתו והוא ע״י הזאת דם פיגול, וע״ז תמה דהא חינוך כה״ג אינו מעכב לפסול הקרבן, וכתב דדוחק לומר דמה דאינו מעכב הוא משום זה גופא דעבודתו מחנכתו דכיון דחינוך דעשירית האיפה אינו אלא למצוה גם עבודתו מחנכתו אינו אלא למצוה, הנה אני מסתפק בהחלטתו זאת דהא מה דפריך ביומא דף י״ב במה מחנכין אותו הא ידע דא״א חינוך דעשירית האיפה וזה לא קשה כיון דאינו אלא מצוה ומ״מ פריך במה מתחנך, ופירש״י במה הוא ניכר שהוא כה״ג והיכן יצא מהדיוטות, ומוכח לכאורה דסבר הגמ׳ דזהו באמת עיכוב, אלא דיש לומר דמה דאמר הניחא למ״ד בפר ואפי׳ בדמו של פר אזיל למסקנא דמשני רבא דלפיגולו מרצה, וא״כ שפיר הוי עבודה ואנן דיינינן במנחה פסולה דבכל אופן לא נתקדשה אלא ליפסל.
עוד כתב דהמל״מ פ״ה מהל׳ מעילה הל׳ י״ד מפרש דמה שכתב הרמב״ם כאן ואין קדושתן מסתלקת מהן לעולם הוא לענין דין מעילה דלא נימא דהוי כדברים שנעשה מצותן, אלא כיון שיש להם תיקון יש בהם דין מעילה, והקשה ע״ז דהא כתב שם הרמב״ם דכתנות כהונה שבלו מועלין בהם אף דאין להם תיקון, וע״ז כתב אמנם איכא למימר דהתם מחדש בהא דנעשו כלים חדשים דלא אמרינן בהו פנים חדשות באו לכאן, ולדעתי עוד לא נתיישבו דברי המל״מ לפי״מ שכבר כתבתי למעלה דגדר פנים חדשות אינו אלא לגרוע חשיבות הכלי אבל לא יוכל לגרוע מקדושת המתכות דקדוש לענין מעילה, וכיון דמכתנות כהונה שבלו מוכח דאף דאין להם תיקון יש בהן מעילה א״כ למה צריך לחדש בכלי שרת דמועלין משום דיש להם תיקון בשלמא אי הוי צריך לדין מעילה דוקא הך טעמא שיש להם תיקון שפיר אשמעינן דנקרא יש להם תיקון אף דהוא ע״י פנים חדשות, אבל כיון דמוכח מבגדי כהונה דתנאי זה דיש להם תיקון אינו מוכרח לדין מעילה א״כ מה מהני הא דפנים חדשות.
אלא דאם נבוא ליישב דברי המל״מ אלו הוא כשניישב קודם קושיתו הראשונה דאמאי מועלין בבגדי כהונה ולא חשיב נעשה מצותו, דנאמר כדברי התפא״י שהביא הדר״ג ולא כדבריו דבמה שכתב דכיון דאדעתא דהכי הקדישו שפיר הקשה כתר״ה דלמה לנו להקדישן על דעתא דהכי הא אין חובה להדליק דוקא בבגדי כהונה, אלא לפי״מ דעכ״פ כתבו התוס׳ דהואיל ולכבוד הקרבן היו עושין צורך קרבן חשיב ליה, (ולפנינו נבאר דלא צריך ללב ב״ד מתנה) דלפי״ז נאמר דאדרבא זהו עיקר טעמא דמועלין בהן ולא חשיב נעשה מצותן משום דיש בהם עוד צורך מצות קרבן בהדלקת הבלאים, אלא דלפי״ז אינו מובן קושיית התוס׳ כיון דלעיקר דין מעילה צריך טעם זה דהוי צורך קרבן, ויש לומר דהא איתא שם עוד דבגדי כהונה שבלו היו עושין מהם פתילות למקדש וזהו ודאי כמו צורך קרבן וע״ז לא הקשו התוס׳ רק על מה שהדליקו לשמחת בית השואבה דבפשיטו לא הי׳ צורך קרבן וע״ז הוא שהוצרכו לחדש דזה נמי צורך קרבן.
אלא דאכתי אינו מיושב דהא אמר שם דמאבנט שהוא כלאים לא היו עושין פתילות למקדש ופשטה דדינא דבגדי כהונה שבלו דמועלין בהם הוא גם על אבנט, וצריכינן שוב ע״כ לטעמא דצורך קרבן, אלא דמ״מ שפיר יש לומר כדברינו, ומה דקשה מאבנט הא איכא מחלוקת רבי וראבר״ש ביומא דף י״ב אם אבנטו של כהן הדיוט זהו אבנטו של כה״ג וראבר״ש סבר דאבנטו של כהן הדיוט לא הי׳ של כלאים, א״כ לא קשה מהא דמועלין בבגדי כהונה שבלו, דשם בקדושין דף נ״ד בהך ברייתא איתא דברי ר׳ מאיר וא״כ יש לומר דר׳ מאיר סבר כראבר״ש דבגדי כהן הדיוט לא היו כלאים, ובגדי כה״ג הא לא קשה דאיכא קרא דוהניחם שם, ולהלכה דקיי״ל דהיו כלאים יש לומר כתי׳ התוס׳ דגם הדלקת שמחת בית השואבה נמי הוי צורך קרבן, ולפי״ז נוכל ליישב פי׳ המל״מ דמה דכתב ואין קדושתן מסתלקת מהן לעולם הוא דלא נימא דכבר נעשה מצותן דכאן ליכא טעמא דצורך קרבן אלא דטעמא כמש״כ המל״מ משום דיש להם תיקון לעשותן חדשים, וכמו שכתבתי דבזה לא אמרינן דפנים חדשות באו לכאן.
והנה המל״מ בפ״ח מהל׳ כלי המקדש הל׳ ו׳ הביא ד׳ התוס׳ בשבת דף כ״א במה שהקשו דהיאך היו מדליקין מבגדי כהונה שבלו כיון דמועלין בהם וכתבו ודוחק לומר דלב ב״ד מתנה עליהם דמה צורך יש להם להתנות בשביל זה, ונראה לר״י הואיל ולכבוד הקרבן היו עושין וכו׳. והקשה במה שרצו לומר לב ב״ד מתנה דהא לא מהני זה אלא ע״י פדיון, וכתב דדוקא היכי דליכא שום תכלית לאותו דבר שיצא לחולין, אבל אם יש קצת מצוה באותו דבר שיצא לחולין מתנין שיצא לחולין, וכדתנן בשקלים על המלח ועל העצים שיהיו הכהנים נאותים בהם עכ״ד, והנה לא ראה המל״מ דברי התוס׳ ישנים הנדפס עכשיו על הגליון שכתבו וז״ל ועוד דלא מצינו לב ב״ד בזה דכיון דכבר קדש בבגדי כהונה לא נפקי לחולין בלא פדיון, ומה שנתיישב להמל״מ ממתני׳ דשקלים דמהני תנאי ב״ד על המלח ועל העצים אין זה הוכחה כלל דהתם מהני התנאי ב״ד על עיקר השקלים שיקנו מהם מלח ועצים שלא יחול קדושה על אלה שיאותו בהם הכהנים, ואין להקשות מדין ברירה דיש לומר דהוי בגדר ע״מ שלא ימחה אבא, אבל בגדי כהונה כיון דע״כ חל עלייהו קדושת הגוף שיהיו כשרים לבגדי כהונה, ובזבחים דף כ״ד במה דאמר בגמ׳ וכלי שרת מקדשים כתבו בתוס׳ דזה על בגדי כהונה דיש בהם דין כלי שרת, א״כ איך אפשר דאח״כ יצאו לחולין וזהו מה שכתבו בתו״י דא״א לומר בזה לב ב״ד מתנה, ובאמת יש לעיין במה שכתבו בתו״י דכיון דכבר קדש בבג״כ לא נפקי לחולין בלא פדיון, ומשמע דפדיון הוי שייך, וקשה דכיון דכבר נתקדשו בקדושת הגוף אחר שעבדו בהם איך מהני פדיון, והתוס׳ בקדושין דף נ״ד הא כתבו ג״כ דאחר שנתחנכו יש בהם קדושת כלי שרת ויש מועל אחר מועל, אח״כ ראיתי דהמל״מ בהל׳ ה׳ הביא ד׳ התוס׳ דקדושין והביא ע״ז דברי הריטב״א שם דבג״כ אין בהם קדושת כלי שרת ויש להם פדיון, וי״ל דהתו״י אזלו בזה אף אם נימא כהריטב״א, אבל בכ״ז לא שייך זה למש״כ המל״מ להוכיח ממלח ועצים דיצא לחולין בלא פדיון דבלא פדיון ודאי לא שייך כיון דכבר נתקדשו להיות בג״כ וכנ״ל.
ובזה שכתבנו מבואר דמה שכתב שם עוד המל״מ דמה שכתבו התוס׳ דהואיל ולצורך הקרבן היו עושין דזהו ע״כ בצירוף מה שכתבו מקודם דלב ב״ד מתנה, אלא שהקשו דמה צורך יש להם להתנות, וע״ז תירצו דהואיל ולכבוד הקרבן היו עושין ולפי המבואר מדברי התו״י א״א לומר כדבריו, ומה שתמה המל״מ דהיכי אפשר לומר דצורך קרבן לחוד סגי דהא חליל שהיו תוקעין בחג משום נסוך המים משום דכתיב ושאבתם מים בששון, וכמו שפירש״י בפ׳ החליל, וחליל אין איסורו כי אם משום שבות ואפ״ה לא התירו אותו לא בשבת ולא ביו״ט ואם איסור דרבנן לא התירו ולא חשיב צורך קרבן איך התירו איסור תורה, עכ״ד, ולדעתי לא קשה כלל דסברא דצורך קרבן ודאי לא מהני לענין שידחה שבת ויו״ט דאין זה כלל שייך לעיקר הקרבן של תמיד של בין הערבים אלא שנעשה אחר הקרבתו ואינו אלא בניסוך המים על המזבח דנלמד מקרא דושאבתם מים בששון כדאיתא בפ׳ החליל, אבל עכ״פ אין זה כלל גדר קרבן שיהי׳ שייך לקרא דבמועדו שיהי׳ דוחה שבת ויו״ט אפי׳ איסור דרבנן, ור׳ יוסי בר׳ יהודה דסבר לאוקימתא דר׳ ירמיה בר׳ אבא דחליל של שמחת בית השואבה נמי דוחה שבת צ״ל משום דלא הוי אלא שבות, אבל לזה שייך שפיר לומר דהוא צורך קרבן כיון דניסוך המים ע״ג המזבח הוא הלממ״ס ונרמז ג״כ מקרא דונסכיהם והשמחה של ההדלקה הוא כבוד הקרבן, א״כ שפיר נקרא צורך קרבן לענין זה שיהי׳ מותר להדליק מפתילות של קודש.
ועוד אני תמה על ד׳ המל״מ שכתב שם וז״ל דהא ודאי להדליק בבלאי בג״כ אסור מן התורה דהא דקיי״ל קול ומראה וריח אינו אסור כ״א מדרבנן היינו דוקא היכי דהודלקה בהיתר אז הנהנה מאותו האור אין בהם משום מועל, אבל הלוקח פתילה של הקדש ומדליקה פשיטא שאין לך מועל גדול מזה, ומשמע מדבריו שבא לומר דבאמת שייך מעילה בהדלקת הבג״כ לשמחת בית השואבה, ואני תמה מאוד דלא מיבעי לפי״מ שכתבו התוס׳ דהוי צורך קרבן, אלא אפי׳ לפי״מ שכתב הרמב״ם בפ״ח מהל׳ לולב דעיקר מצות השמחה נלמד מושמחתם עכ״פ הא מצות לאו ליהנות ניתנו ואיך שייך שימעול במה שידליק לצורך מצוה, ומה שהקשו התוס׳ מדין מעילה אין כונתן שיהי׳ בזה דין מעילה אלא דכיון דמועלין בהן א״כ הא אסור להפסיד הקדש, וע״ז תירצו דכיון דהוי צורך קרבן מותר להדליק משל הקדש, והוא פשוט.
ובסוף דבריו במה שכתב דהירוש׳ לא ס״ל דרשא דוהניחם שם דטעונין גניזה עפ״מ דאיתא בירוש׳ יומא פ״ז דדריש מולבשם ובלו שם ומשו״ה אחר שבלו מותר להדליק גם מבגדי כה״ג בפנים הם דברים נכונים מאוד. [עד כאן].
-מלואים והשמטות-
לידידי הרב הג׳ הנעלה מו״ה אברהם שפירא שי׳ ממצוייני ישיבת חברון
בפ״א מהל׳ כלי המקדש הל׳ י״ג בד״ה איברא במש״כ והרמב״ם בפ״ו מהל׳ מעילה הל׳ ד׳ פסק דיש מועל אחר מועל בכלי שרת וממילא מדאורייתא אין להם פדיון, כתב ע״ז דהרמב״ם אינו מפרש כלל דמתני׳ בכלי שרת אלא בכל כלים ואפי׳ בבדה״ב ע״ש, ובכלי שרת דיש מועל אחר מועל כתב דיראה לי וכו׳ והרי בכלים דבדה״ב דיש מועל ופשיטא דיש להם פדיון, א״כ אין ראיה איך סובר הרמב״ם בכלי שרת, הנה זה ודאי דמה שציינתי הל׳ ד׳ אינו מדוייק דלא מיירי שם בכלי שרת וצ״ל הל׳ ה׳ אכן מה שכתב דעכ״פ מכיון דסובר הרמב״ם דגם כלים של בדה״ב יש מועל אחר מועל, ובהן ודאי דמהני פדיון א״כ אין ראיה גם לכלי שרת דסובר הרמב״ם דלא מהני פדיון מדפסק דיש מועל אחר מועל, לכאורה דבריו נכונים אך באמת צריך לבאר דברי הרמב״ם במה דמחלק בין הלכה ד׳ דמיירי בבהמה טמאה ובכלי תשמיש של בדה״ב ובין הל׳ ה׳ דמיירי בקדשי מזבח, והכ״מ כתב במה דכתב הרמב״ם יראה לי דה״ה כלי שרת דזהו לדין נתנה לחבירו וחבירו לחבירו, אבל קשה דלמה הזכיר בהל׳ ה׳ תלש מן החטאת ובא חבירו ותלש כיון דזהו גם בבהמה טמאה, וכתב וכן אם נתנה לחבירו כו׳, אבל מוכח ודאי דדין תלש מן החטאת הוא ג״כ דוקא בחטאת ולא בבהמה טמאה.
לכן נראה דהך דינא דגם בקדשי בדה״ב יש מועל אחר מועל בבהמה וכלי תשמיש זהו כדתנן במתני׳ וכמו שכתב הרמב״ם כיצד רכב על גבי בהמה ובא חבירו ורכב, וכן שתה בכלי זהב ובא חבירו ושתה שקבעה הרמב״ם בדין כלי תשמיש, והוא בדין שמוש בקדשי בדה״ב בדברים העומדין לתשמיש דבזה אנו אומרין דלא מעל אלא כנגד תשמישו ולא יצאו כל הבהמה והכלי תשמיש לחולין, אבל אם תלש שער מן הבהמה כיון דאינה עומדת לתלוש ממנה דאף דלא פגם שאין החטאת נפגמת בתלישת השער מ״מ מעל אין זה בכלל יש מועל אחר מועל אלא דוקא בקדשי מזבח, ובזה הוא שכתב הרמב״ם דהוא הדין בכלי שרת והיינו היכי דלא נשתמש בהכלי שרת אלא הוציא קצת מתכות מהכלי שרת דבזה מעל כנגד כולו דאף דלא גזל כולו מצינו בכה״ג גבי שולח יד בפקדון דאם החסיר מקצת חייב בעד כולו, ואף דזהו דין מדיני שומרים מ״מ ה״נ בדין הקדש כיון דלקח דבר של הקדש והוציא ממנו מקצת מעל בכולו.
ועכשיו מבואר דזהו שכתב הרמב״ם יראה לי דה״ה בכלי שרת משום דבהך דינא היכי דלא נשתמש, אלא לקח איזה דבר ליהנות בו, לא תנן זה במתני׳ אלא בחטאת ולא בכלי שרת, רק מקור דבריו הוא כמו שנבאר דהנה הכ״מ כתב מתחלה דמש״כ כלי תשמיש ומפרש כן כלי שרת והקשה ע״ז דהא בגמ׳ אמר מני מתני׳ ר׳ נחמי׳ לכן העלה דמתני׳ הוא בכלי שרת ממש, ומה שכתב כלי תשמיש הוא מהתוספתא, ומה שכתב יראה לי הוא לדין נתנה לחבירו, אבל לא ביאר דעכ״פ כיון דבמתני׳ לא תנן לדין נתנה לחבירו, א״כ למה תנן כלי שרת כיון דה״נ כן הוא בכלי תשמיש, ועוד דכוס של זהב דתנן במתני׳ בדין כלי שרת, קבעה הרמב״ם בדין כלי תשמיש ועוד קשה לפי׳ הכ״מ דמפרש דמה דתנן בהמה הוא בהמה טמאה, ומה דתנן כלי שרת הוא כלי שרת ממש, וכלי תשמיש נלמד מתוספתא, אלא דנלמד גם מבהמה טמאה דמתני׳, וקשה דא״כ למה תנן בהמה וכלי שרת כיון דה״נ כלי תשמיש, ועוד דבקדושין דף נ״ה ע״א אמר בגמ׳ וקדושת הגוף מי מתחלל והתנן אין מועל אחר מועל במוקדשין אלא בבהמה וכלי שרת בלבד, ומוכח דמפרש טעמא דמתני׳ משום דקדושת הגוף אינו מתחלל.
לכן נראה דהרמב״ם מפרש דמתני׳ תרי דיני קתני, והיינו דפשטה דרישא דמתני׳ אין מועל אחר מועל אלא בבהמה וכלי שרת בלבד, ודאי בבהמת קדשי מזבח מיירי דומיא דכלי שרת וזהו דעת הראב״ד, אלא דכיון דמצינו בתוספתא דקתני דין רכב על גבי בהמה ברכב ע״ג חמור ועוד דתניא בקע בקרדום של הקדש וא״א לומר דבכלי שרת מיירי כמו שהקשו בתוס׳ דא״כ אמאי נתנו לשני השני לא מעל והתוס׳ חילקו בין נתכוין לגזול ללא נתכוין לגזול אבל הרמב״ם מפרש דהא דחמור וקרדום דתוספתא זהו בנשתמש וע״כ דמה דתנן מעיקרא אין מועל אחר מועל במוקדשין אלא בבהמה וכלי שרת בלבד זהו עיקר דינא דאין מועל אחר מועל אלא בבהמה וזהו דאמר בקדושין דהוא משום דקדוה״ג אינו מתחלל, ואח״כ תנן כיצד דברכב ע״ג בהמה והוא אפי׳ בבהמת בדה״ב וכן שתה בכוס של זהב יש מועל אחר מועל משום דלא מעל אלא כנגד תשמישו ופירושא דאין מועל אחר מועל אלא בבהמה וכלי שרת זהו בתלש מן החטאת, ובכה״ג גם בכלי שרת אין מועל אחר מועל, אלא דמתני׳ לא אסקה לפרש בכלי שרת וסמכה ארישא דמתני׳ דתנן בבהמה ובכלי שרת ומשום זה דבמתני׳ אינו מפורש דין כלי שרת לכן כתב הרמב״ם זה בלשון יראה לי והוא בין על תלש מן החטאת בין בנתנו לחבירו וחבירו לחבירו.
ואחר שבארנו כל זה הרי מבואר ג״כ שדברי נכונים וברורים דהא תנן להדיא במתני׳ במעילה דדין אין מועל אחר מועל אלא בבהמה וכו׳ תלוי בדין פדיון, כדתנן רבי אומר כל שאין לו פדיון יש בו מועל אחר מועל, ומה דחכמים פליגי עליה הא אינו בעיקר כללא אלא בדין העמדה והערכה כדמוקים רב פפא או לרבא אם עצים בכלל קרבן, והרמב״ם בפיהמ״ש מפרש אליבא דר״פ, וכתב ומה שיש בין ת״ק ורבי הוא קדשי מזבח שנפל בהן מום יקברו ואין להם פדיון, ולפיכך יש להם מועל אחר מועל, וכיון שפסק דכלי שרת הוי כבהמת קרבן ע״כ דסובר דכלי שרת אין להם פדיון וכמש״כ.

שתי מדות של יבש היו במקדש עשרון וחצי עשרון, העשרון למנחות וחצי העשרון לחלק בין מנחת כ״ג שבכל יום.
במנחות דף פ״ז איתא דבעי רמי בר חמא מרב חסדא אם עשרון מחוק הי׳ או גדוש הי׳ ורב חסדא פשיט לי׳ דגדוש הי׳, והעיר המל״מ מה דהשמיט הרמב״ם ולא הביא זה, והנה בדף צ׳ איתא במתני׳ מדת הלח בירוציהן קדש ומדת היבש בירוציהן חול ורש״י פי׳ על בירוציהן מה שנופל מן הכלי לאחר שנתמלא היינו בירוצין, וכן פי׳ הכ״מ על דברי הרמב״ם בהל׳ י״ט והי׳ אפשר לומר לפי״ז דהגודש שיכול להחזיק הוי קודש, אבל הרע״ב במשניות פי׳ בירוציהן גודשין, ובתוס׳ יו״ט הביא מה שכתב הרמב״ם בפ״א דמנחות משנה ב׳ שקמצו מבורץ פי׳ ומבורץ גדוש ובירוץ גדושת המדה ושם אותו התוספות שמוסיפין בגדושה בירוצין, ומבואר דבירוצין היינו גודש, ולפי״ז מה דסבר ר״מ בדף פ״ח דעשרון אחד הי׳ גדוש והיינו שלא הי׳ בו עשרון אא״כ גודשין, ע״כ סבר דגם מדת יבש נתקדש מבחוץ.
אכן מדברי התוס׳ דף ח׳ בד״ה ולר׳ חנינא מוכח דסוברים דלהלכה גודש הצריך לכלי מקדש וצריך לומר דמפרשים דבירוצין היינו מה שנופל מן הכלי כששפכו עליו, אבל גודש שיכול להחזיק מקדש, אבל הרמב״ם אינו סובר כן דהא כתב דבירוצין הוא גודש, ובמתני׳ דף צ׳ דתנן כל מדות שבמקדש חוץ משל כ״ג שהי׳ גדשה לתוכה ומוקמינן בגמ׳ כר״מ ומאי כל מדות היינו כל מדידות זהו כר״מ נמי בהא דכלי יבש מקדש הגודש, אבל הא דתנן בתר הכי מדת היבש בירוציהן חול סבר כרבנן דלא היתה אלא עשרון אחד והוא מחוק וקיי״ל הכי כמו שפסק הרמב״ם וא״כ באמת אינו מובן מה בעי רמב״ח מרב חסדא עשרון לרבנן גדוש הי׳ או מחוק הי׳, וצריך לומר דמה דבעי רמב״ח היינו על רבנן דר׳ מאיר דאפשר אינם הני רבנן דפליגי עם ר״ע במתני׳ דדף צ׳ דכיון דר״מ ע״כ סבר דהכלי מקדש להגודש ורבנן לא פליגי עלי׳ בהדיא בזה אלא דאמרי דחד עשרון הוי, לכן מספקא לרמב״ח דאפשר סברי נמי דהכלי מקדש להגודש, אבל לפי״מ דפשיט לי׳ רב חסדא דמחוק הי׳ א״כ יש לומר דסברי גם רבנן דר׳ מאיר כרבנן דר׳ עקיבא ותנא דמתני׳ סמך על מה דתני בתר הכי דמדות של יבש בירוציהן חול והכי קיי״ל.