×
Mikraot Gedolot Tutorial
 
(א) מצות עשה לעשות שמן המשחה שיהיה מוכן לדברים שצריכין משיחה בו, שנאמר ״ועשית אותו שמן משחת קודש״ וכו׳א (שמות ל׳:כ״ה).
It is a positive commandment to prepare1 the anointing oil so that it will be ready [to use] for those articles that require anointing,⁠2 as [Exodus 30:25] states: "And you shall make it3 as the oil of sacred anointment.⁠"
1. The Rambam's wording here represents a change from his wording in Sefer HaMitzvot (positive commandment 35) where he describes the mitzvah in passive terms: "having the oil made in a unique fashion available for anointing.⁠" Perhaps he chose that wording for, as explained in Halachah 5, after the oil was made at Moses' command, no other such oil was ever made and the mitzvah was merely "to have it.⁠"
2. Sefer HaMitzvot (ibid.) and Sefer HaChinuch (mitzvah 107) includes this commandment among the 613 mitzvot of the Torah. See the gloss of the Radbaz who explains that anointing the kings and the High Priest is not considered one of the mitzvot, for there were times when this anointment was not practiced.
3. The mixture of spices mentioned in the previous verses.
א. בת1 לית. וכך ד (גם ק). אך רבנו רומז לפסוק הבא, שבו מפורשים הדברים הצריכים משיחה.
משנה תורה דפוסיםמקורות וקישוריםמהר״י קורקוסכסף משנהמעשה רקחעודהכל
מִצְוַת עֲשֵׂה לַעֲשׂוֹת שֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה שֶׁיִּהְיֶה מוּכָן לִדְבָרִים שֶׁצְּרִיכִין מְשִׁיחָה בּוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (שמות ל׳:כ״ה) וְעָשִׂיתָ אֹתוֹ שֶׁמֶן מִשְׁחַת קֹדֶשׁ:
מצות עשה לעשות שמן המשחה כו׳. כתב מהר״ד ן׳ זמרא ז״ל, הנה קרא הרב ז״ל שם הלכות אלו כך לפי שסדר בהם הכלים שהם משותפין לצורך המקדש ועובדיהם, שאפילו בגד״כ כלי המקדש נינהו שהרי לא ניתנו ליהנות בהם, ובגדי קדש נקראו. והקדים ז״ל לעשות שמן המשחה לפי שהוא ענין כלול למשוח בו כלי המקדש והכהנים והמלכים, וכן הקדימו הכתוב דכתיב שמן למאור ובשמים לשמן המשחה ולקטורת הסמים. וכן הקדימו בפ׳ כי תשא. ויש תימה בדברי רבינו שלא מנה בכלל המצות לעשות הקטורת ובריש פ״ב כתב הקטורת נעשית בכל שנה ועשייתו מצות עשה. ותו קשה דבשמן המשחה מנה עשייתו מצוה. ולא מנה משיחתו מצוה. ובקטורת מנה הקטרתו מצוה ולא מנה עשייתו בכלל מנין המצות. וי״ל שלא מנה הרב ז״ל אלא המצות הנוהגת לדורות, ומשיחת כלי הקדש לא היתה נוהגת לדורות. ובמשיחת כלי המשכן נתקדשו כל הכלים לעת״ל. והכא איתא בספרי אמר יתעלה שמן משחת קדש יהיה זה לי לדורותיכם הרי שעשייתו עומדת לדורות, ואין המשיחה לדורות. וכי היכא דמשיחת הכלים לא הוי מצוה לדורות כך משיחת כהנים ולוים1 אינה מצוה.⁠2 וכיון שאי אפשר למנות משיחתו אי אפשר שלא נמנה עשייתו, אבל מעשה הקטורת כיון שתכלית עשייתו להקטיר ממנו על מזבח הזהב אין ראוי למנות עשייתו והקטרתו, אלא הקטרתו שהוא תכלית המצוה.⁠3 וכן מנה אותו הרב ז״ל בהלכות תומ״ס.⁠4 ומ״ש הכא ועשייתו מצוה, לאו דוקא עשייתו, אלא עשייתו והקטרתו הכל נמנה מצוה אחת:
1. תיבת לוים ט״ס ואולי צ״ל מלכים.
2. ע׳ תו״כ פ׳ צו פי״ח יכול יהיו אהרן ובניו צריכין לשמן המשחה לעתיד לבא ת״ל זאת משחת כו׳ וכ״ה בספרי זוטא פ׳ נשא פ׳ פ״ד ובמד״ר נשא פי״ד יעו״ש וברש״ש. אמנם הרמב״ן בסהמ״צ שורש ג׳ כתב דלע״ל יהיו אהרן ובניו צריכין משיחה חדשה יעו״ש ואכמ״ל.
3. ע׳ בסהמ״צ להרמב״ם בשורש י׳ שכתב דאין למנות ההקדמות לעשיית המצות כגון קח לך סמים וכן קח לך בשמים ראש כו׳ יעו״ש.
4. פ״ג ה״א.
מצות עשה לעשות שמן המשחה וכו׳ שנאמר ועשית אותו שמן משחת קדש – פשוט הוא:
מצות עשה וכו׳. ק״ק דבספר המצוות עשין ל״ה פסק שיהיה לנו שמן וכו׳ ולא הזכיר עשייתו ועיין מ״ש רפ״ב:
משנה תורה דפוסיםמקורות וקישוריםמהר״י קורקוסכסף משנהמעשה רקחהכל
 
(ב) וככה עשהו משה רבינו במדבר, לקח מן המור והקינמון והקידה מכל אחד משלשתן חמש מאות שקל בשקל הקודש, ומקנה הבושם חמישים ומאתים. וזהא שנאמר בתורה ״וקנמן בשםב מחציתו חמישים ומאתים״ (שמות ל׳:כ״ג), ששוקלין אותו בשני פעמים, חמישים ומאתים בכל פעם:
ושחקג כל אחד ואחד לבדו, ועירב הכל ושרה אותן במים זכים ומתוקים עד שיצא כל כוחן במים, ונתן על המים שמן זית הין, והוא שנים עשר לוג, כל לוג ארבע רביעיות, ובישל הכל על האש עד שאבדו המים ונשאר השמן, והניחו בכלי לדורות:
While in the desert, Moses our teacher [had]⁠1 it prepared. He took the equivalent of 500 shekel2 of the holy shekalim of musk, cinnamon, and costus3 and the equivalent of 250 shekel of fragrant cane. The Torah's statement [ibid.:23]: "And fragrant cinnamon, half its measure, 250,⁠" implies that [the entire quantity] should be weighed out in two measures, 250 each time. Each one should be ground separately, mixed together4 and then soaked in pure, sweet water until all of its power was extracted into the water. A hin - which is equivalent to twelve log with each log comprising four revi'iot5 - of oil was placed above the water.⁠6 The entire mixture was then cooked over fire until the water boiled off and only the oil remained.⁠7 It was then set aside for [future] generations.
1. This addition is necessary, for as indicated by Exodus 37:29, Moses himself did not prepare the anointment oil. It was prepared by Betzalel and the other craftsmen working with him.
2. According to Scriptural Law, based on the Rambam's Commentary to the Mishnah (Bechorot 8:8), in modern measure a shekel of the Torah is equivalent to 16 grams of pure silver. Nevertheless, as the Rambam states in Hilchot Shekalim 1:2, in the era of the Second Temple, our Sages increased its measure by almost a fourth. Accordingly, the measure of silver required for the redemption of the firstborn and other obligations where a shekel is required is significantly larger.
3. The Rambam describes these spices in the following halachah.
4. The Kesef Mishneh states that the obligation to grind the herbs is derived from a comparison to the incense offering. The order in which they are ground and then mixed is a logical deduction. If they are ground first, they will be mixed more thoroughly and more effectively.
5. A common halachic measure equivalent to approximately 86 cc according to Shiurei Torah and approximately 150 cc according to Chazon Ish. Thus a hin is 48 times this amount.
6. For the oil will float above the water.
7. Otherwise, the amount of oil used would not be sufficient to soak all the herbs (Rashi, in his commentary to Exodus 30:24).
א. ד: וזהו. אך הכוונה אינה להביא ראיה, אלא לעורר קושי.
ב. כך ת1, ג2, כבכתוב. א: בושם.
ג. ד (גם ק): ושוחק. אך זהו המשך התיאור של מה שעשה משה רבנו.
משנה תורה דפוסיםמקורות וקישוריםמהר״י קורקוסכסף משנהמעשה רקחעודהכל
וְכָכָה עָשָׂהוּ מֹשֶׁה רַבֵּנוּ בַּמִּדְבָּר. לָקַח מִן הַמּוֹר וְהַקִּנָּמוֹן וְהַקִּדָּה מִכׇּל אֶחָד מִשְּׁלָשְׁתָּן חֲמֵשׁ מֵאוֹת שֶׁקֶל בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ. וּמִקְּנֵה הַבֹּשֶׂם חֲמִשִּׁים וּמָאתַיִם. וְזֶהוּ שֶׁנֶּאֱמַר בַּתּוֹרָה (שמות ל׳:כ״ג) וְקִנְּמָן בֶּשֶׂם מַחֲצִיתוֹ חֲמִשִּׁים וּמָאתַיִם שֶׁשּׁוֹקְלִים אוֹתוֹ בִּשְׁתֵּי פְּעָמִים חֲמִשִּׁים וּמָאתָיִם בְּכׇל פַּעַם. וְשׁוֹחֵק כׇּל אֶחָד וְאֶחָד לְבַדּוֹ. וְעֵרֵב הַכֹּל וְשָׁרָה אוֹתָן בְּמַיִם זַכִּין וּמְתוּקִין עַד שֶׁיֵּצֵא כׇּל כֹּחָן בַּמַּיִם וְנָתַן עַל הַמַּיִם שֶׁמֶן זַיִת הִין וְהוּא י״ב לוֹג. כׇּל לוֹג אַרְבַּע רְבִיעִיּוֹת. וּבִשֵּׁל הַכֹּל עַל הָאֵשׁ עַד שֶׁאָבְדוּ הַמַּיִם וְנִשְׁאַר הַשֶּׁמֶן וְהִנִּיחוֹ בִּכְלִי לְדוֹרוֹת:
וככה עשהו משה כו׳. כתב מוהרר״י קורקוס ז״ל בפ״ק דכריתות1 נתבאר שמה שהיה שוקלים הקנמון בשתי פעמים כדי שיהיה בו שתי הכרעות בכל פעם הכרעה. עוד שם ברייתא ת״ר שמן המשחה משלקו בעיקרים דברי ר׳ יהודה, א״ל ר׳ יוסי והלא לסוך בו העיקרים אינו ספק כיצד עושה הביאו העיקרים ושלקום במים והציף עליהם שמן המשחה וקלט הריח וקפחו. וידוע דר״י ור״י הלכה כר׳ יוסי ופרש״י ז״ל שלקום במים שיבלע וכשיציף עליהם שמן לא יבלעוהו, וקלט השמן את הריח וקפחו קנחו לשמן מעל העיקרים ונתנו בצליחות עכ״ל. ואפשר לפרש קפחו כמו קפאו ויציף הברזל מתרגמינן זקפא פרזלא, ובקצת ספרים מצאתי וקפאו, וגירסת רבינו נראה שהוא ושראום במים כי לא היתה שם נתינה על האש, עד אחר שיצא כל כח העיקרים במים ע״י שרייה, ואז נותן השמן ושולקן. וכך הוא שנויה בהוריות פ׳ אחרון2 ואעפ״י שבברייתא לא הוזכר כלל נתינה על האש3 מסתמא כך הוא כדי שיקלוט הריח כי כן דרך הרקחים. והכתוב אומר מעשה רוקח, פי׳ שיעשה אותו כדרך שהרקחים עושים. וכן כתב הרמב״ן ז״ל בפי׳ החומש4 ובירושלמי דשקלים5 ה״ג לה. י״ב לוג שבו שולקים את העקרים דברי ר״מ ר׳ יהודה אומר שולקן הי׳ במים ונותן מלמעלה כדי שיהא קולט את הריח ומעבירו כדרך שהפטמין עושים שנאמר רוקח מרקחת מעשה רוקח, גם לפי גירסא זו ר״מ ור״י הלכה כר״י. וכבר כתבתי שגרסת רבינו ושראום במים. וי״ב לוג נלמד מקרא דכתיב יהיה זה, זה בגמטריא י״ב:
ומהר״ד ן׳ זמרא ז״ל כתב שמן המשחה שעשה משה במדבר, לא ידעתי מה בא ללמדנו. וכי לא ידענו שבמדבר עשאו, ורבינו תפס לשון הברייתא דתניא ר׳ יהודה אומר שמן המשחה שעשה משה במדבר הרבה ניסים נעשו בו. וחזרה שאלתנו על התנא:⁠6
לקח מן המור כו׳. כתב מהר״ד ן׳ זמרא ז״ל בכריתות פ״ק7 ת״ר שמן המשחה מר דרור ת״ק. קדה ת״ק. קנמון בשם ת״ק. קנה בשם מחציתו ר״נ, נמצא כולם אלף ושבע מאות וחמשים. והתם מפרש מנינא למ״ל וגזרת הכתוב שישקול הקנמון פעמים. ר״נ בכל פעם, כדי שיהיו לו שתי הכרעות. ואר״י הקב״ה יודע הכרעות. אלמא דאית בהו הכרע דקנמון בשם אמאי מייתי מחציתו דת״ק. ר״נ בחד זימנא ור״נ בחד זימנא כיון דכלהון חמש מאות הוין ניתי ת״ק בב״א. ש״מ מדקמייתי לקנמון בתרי זימנא הכרע אית בי׳ והקב״ה יודע בהכרעות ומאי בד בבד אמר רבינא שלא יניח משקל במשקל וישקול כלומר שלא ישקול הקדה כנגד המור אלא כל אחד ישקול בשקל הקדש. וא״ת למה לא פי׳ הרב שהוא שוקל בהכרעות. וי״ל דמאי דהוי הוי והקב״ה יודע בהכרעות.⁠8 ויש מי שפי׳9 שלא היה שוקל ההכרעות לבד אלא מניחו כמות שהוא, והקב״ה יודע מה משקלו. וכיון דפלוגתא דאמוראי הוא ולא נפקא מינה מידי, דאפילו הלכתא למשיחא לא הוי. כי אותו שעשה משה עדיין הוא דכתיב יהיה זה לי לדורותיכם. והכי אמרינן בגמרא והלא כמה ניסים נעשו בו מתחילתו ועד סופו, תחילתו לא היה אלא י״ב לוג ובו נמשח המשכן וכליו ואהרן ובניו כל שבעה ימי המלואים ובו נמשחו כהנים גדולים ומלכים וכולו קיים לע״ל שכתב שמן משחת קדש יהיה זה לי לדורותיכם, זה גמטריא י״ב הוי:
1. ה׳ ע״א.
2. י״א ע״ב.
3. התעורר בזה בחי׳ טורי אבן על הרמב״ם.
4. שמות ל׳ כ״ה.
5. פ״ו ה״א.
6. בבאר שבע בהוריות י״א מביא שמצא כתוב שהכוונה לתת טעם להנסים שנעשו בשה״מ מפני שעשאו משה קדוש ה׳ בעצמו ובמדבר שהשכינה שם יותר גלויה.
7. שם ה׳ ע״א.
8. במעשה הרקח הספרדי ועוד מפרשים כוונו בזה. והקשו עוד מה שהשמיט הרמב״ם הדין שלא יניח משקל במשקל. ובמנ״ח מ׳ ק״ז כתב דבאמת מה דמביא הרמב״ם סדר עשיית שמן המשחה דלא נצרך אפי׳ לימות המשיח דכולו קיים לע״ל הוא רק כדי לידע סדר עשייתו דאם עשה כמתכונתו חייב כרת, אבל זה שלא יניח משקל במשקל בודאי אינו מעכב שלא לחייב העושה, דרק סכום המשקל וסמנים מעכבין. אמנם הקשה וכן בערל״נ שם בכריתות במ״ש הרמב״ם ה״ד העושה שה״מ כמעשה זה וכמשקל הזה ולא הוסיף ולא גרע במזיד חייב כרת כו׳, דמשמע דגם בשוקל עין בעין ולא בהכרעה חייב. והא גזה״כ דצריך הכרעות א״כ הרי גרע קצת מהסימנים יעו״ש ומהרדב״ז כאן נראה דאין דין הכרעה נפ״מ לדינא וצ״ע. וקצת יל״ע עוד ממ״ש הרדב״ז פ״ז מבהב״ח ה״י הטעם איסור לעשות קטורת כמתכונתו דהוא מכלל איסור לעשות בית תבנית היכל כו׳ יעו״ש. וא״כ לפרש״י בע״ז מ״ג ע״א דרק כתבנית היכל במידתו אסור אבל בשינה במקצת מותר. א״כ בעושה בלא הכרעה הוי שינה מעשייתו בחיוב מצותו. אמנם למ״ש בביאורי הגר״א יו״ד סי׳ קמ״א סקל״ה יעוש״ה. א״ש. - ומצאתי בס׳ כתר המלך שכתב דאסור לעשות רק בסימנים ומשקל המפורש בתורה אבל הכרעה ושלא יניח משקל במשקל דאתי׳ מדרשא אינו מעכב לחייב העושה. ונראה שכן דעת הרדב״ז.
9. ברש״י שם בכריתות בשם פי׳ רומי.
וככה עשהו משה רבינו במדבר לקח מן המור והקנמון והקדה וכו׳ – בפירקא קמא דכריתות (דף ה׳) תנו רבנן שמן המשחה מר דרור חמש מאות קדה חמש מאות קנמן בשם מחציתו מאתים וחמשים וקנה בשם מאתים וחמשים נמצאו כולם אלף ושבע מאות וחמשים מנינא קמשמע לן הא קא קשיא ליה אימא קנה בשם כקנמן בשם מה קנמן בשם מחציתו מאתים וחמשים אף קנה בשם מחציתו מאתים וחמשים דהוה ליה תרין אלפין ואימא הכי נמי אם כן לכתוב קרא קנמן בשם וקנה בשם מחצה ומחצה מאתים וחמשים. ופירש רש״י קנמן בשם חמש מאות דהכי אמר קרא מחציתו מאתים וחמשים דלהכי נקט מחציתו שלא יהו שוקלים אותו הכל ביחד אלא לחצאין כדי שיהו שם שתי הכרעות. תנא הכי קשיא ליה כלומר להכי אשמעינן ברייתא דאי ממשמעותא דקרא ה״א קנה בשם כקנמן בשם דמחציתו דקרא אתרווייהו קאי קמשמע לן:
ומ״ש רבינו: ושוחק כל אחד ואחד לבדו ועירב הכל – נראה דיליף מקטרת דכתיב ביה ממולח ומתרגמינן מערב אבל צריך טעם מניין לרבינו ששוחק ואח״כ מערב דילמא מערב ואח״כ שוחק והכי משמע מקרא דברישא כתיב ממולח ובתר הכי כתיב ושחקת ונראה דמשמע לרבינו שיותר יפה מתערב אחר שחיקה מקודם שחיקה וקרא לאו לסידרא איכתיב. ויותר נראה לומר שטעם רבינו מפני שהוא מפרש דמאי דכתיב בקטרת בד בבד יהיה היינו לומר שיהיו שחוקים כל אחד לבדו וכמו שפירש הרד״ק בספר השרשים:
ומה שכתב: ושרה אותם במים זכים וכו׳ – בפרק קמא דכריתות ת״ר שמן המשחה שלקו העיקרים ד״ר יהודה א״ל ר׳ יוסי והלא לסוך העיקרים אינו סיפק כיצד עושה הביאו העיקרים ושראם במים והציף עליהן שמן המשחה וקלט את הריח וקפחו ופירש״י לסוך העיקרים בשמן אינו סיפק דשמן לא הוה אלא י״ב לוגין ועיקרין הוו טובא שס״ח מנין. ושראם במים שיבלעו המים ולכשיציף עליהם השמן לא יבליעוהו. וקפחו קנחו קפחו משה לשמן מעל העיקרים ונתנו בצלוחית:
וככה עשהו וכו׳. פ״ק דכריתות דף (ד׳) [ה׳] אמרו מדקמייתי לה לקנמן בשם בתרי זמני הכרע אית ביה והקב״ה יודע בהכרעות ומאי בד בבד אמר רבינא שלא יניח משקל במשקל ונשקול ע״כ. ורבינו השמיטו לא ידעתי למה ועיין להרב קרית ספר ז״ל. ומ״ש רבינו
ושוחק כל אחד ואחד לבדו ע״כ הטעם דכיון שחלקן הכתוב במשקלם משמע שלא יערבם עד שישרה אותם וכ״כ הרב ז״ל:
משנה תורה דפוסיםמקורות וקישוריםמהר״י קורקוסכסף משנהמעשה רקחהכל
 
(ג) המור הוא הדם הצרור בחיה שבהודו, הידוע לכל, שמתבשמין בוא בני האדם בכל מקום. והקינמון הוא העץ הבא מאיי הודוב, שריחו טוב ומתגמרין בו בני אדםג. והקידה היא הקושט. וקנה בושם הם הקנים הדקין כתבן, האדומים, הבאים מאיי הודו, וריחן טוב, והן ממיני בשמים שנותנין אותן הרופאים בצרי:⁠ד
Musk refers to the blood contained with a wild beast from India that is of universal renown which people everywhere use as a fragrance.⁠1 Cinnamon is a tree that comes from the Indian islands which has a pleasant fragrance and which people use as incense. The term kidah refers to costus.⁠2 Fragrant cane, this refers to thin canes3 like red straw that come from the Indian islands and have a pleasant fragrance. They are types of herbs which doctors place in balsam.
1. The Rambam is referring to a secretion of the abdominal gland of the male musk deer, a large animal that roams the mountains of Nepal and Tibet. The secretion is reddish-brown, with a honeylike consistency and a strong fragrance. After the gland is cut open, the secretion hardens, assumes a blackish-brown color, and when dry becomes granular.
The Ra'avad objects to the Rambam's definition, stating that it is improper that the blood of a beast - and certainly, a non-kosher beast - be used in the Sanctuary. He interprets the term mor as referring to the fragrant herb, myrrh. The Kesef Mishneh supports the Rambam's view, explaining that the loathsome quality one would associate with the blood of a beast departs from it when the secretion dries and becomes granular. See also the Ramban's commentary to Exodus 30:23, where he discusses both positions.
2. It is the root of a tall herb, whose botanical name is Saussurea lappa, which even today grows only in the highlands of Kashmir.
3. In his notes to his translation of the Rambam's Commentary to the Mishnah (Keritot 1:1), Rav Kapach identifies this as the acorus calamus plant. In his Living Torah, Rav Aryeh Kaplan identifies this as the cymbopogon martini or palmarosa plant.
א. ד: בה. אך מוסב על הדם ולא על החיה.
ב. ת1 (מ׳מאיי׳): מהודו.
ג. ת1: האדם. כמו לעיל. ובד׳ (גם ק) בשניהם: אדם.
ד. כך ת1, ג2, כבד׳. בא׳ אין כאן הלכה חדשה.
משנה תורה דפוסיםראב״דמהר״י קורקוסכסף משנהמשנה למלךמעשה רקחמרכבת המשנהאור שמחאבן האזלעודהכל
הַמּוֹר הוּא הַדָּם הַצָּרוּר בְּחַיָּה שֶׁבְּהֹדּוּ הַיָּדוּעַ לַכֹּל שֶׁמִּתְבַּשְּׂמִין בָּהּ בְּנֵי אָדָם בְּכׇל מָקוֹם. וְהַקִּנָּמוֹן הוּא הָעֵץ שֶׁבָּא מֵאִיֵּי הֹדּוּ שֶׁרֵיחוֹ טוֹב וּמִתְגַּמְּרִים בּוֹ בְּנֵי אָדָם. וְהַקִּדָּה הִיא הַקּוֹשְׁט. וּקְנֵה בֹּשֶׂם הֵם הַקָּנִים הַדַּקִּים כְּתֶבֶן הָאֲדֻמִּים הַבָּאִים מֵאִיֵּי הֹדּוּ וְרֵיחָן טוֹב וְהֵם מִמִּינֵי הַבְּשָׂמִים שֶׁנּוֹתְנִין אוֹתָם הָרוֹפְאִים בְּצֹרִי:
המור הוא הדם הצרור – א״א אין דעתי מקבלת שיכנסו במעשה הקדש דם שום חיה בעולם כל שכן דם חיה טמאה אבל המור הוא האמור בשיר השירים באתי לגני אחותי כלה אריתי מורי עם בשמי והוא ממין עשב או ממין אילן וריחו נודף.
המור הוא הדם כו׳. כתב מהר״ד ן׳ זמרא ז״ל בהשגות א״א אין דעתי מקבלת כו׳. כוונתו ז״ל כי המור אשר היו נותנים בשמן המשחה או בקטורת לא הי׳ מס״ך אלא שרף אילן הנקרא ״מירא״ וריחו רע וחזק. ובשלמא בקטורת יש טעם לדבר לחזק ריח הקטורת אבל בשמן המשחה לא ידעתי למה יתנו אותו כיון שריחו רע, ורבינו ז״ל סובר כי המור הנזכר בכתוב הוא מס״ך, וקרא אותו מר דרור כלומר חפשי שאין בו זיוף כלל והדבר ידוע כי המס״ך מזייפין אותו שדמיו יקרים, ולא כן המיר״א. והכתוב שאמר מר עובר כלומר נקי, שעובר בכל מקום וריחו טוב וחזק מאד ולכך מתבשמים בו בני אדם בכל העולם. ומה שכתב הראב״ד ז״ל שהוא דם חיה טמאה, לא ידעתי מנין לו. כי אני שאלתי לתגרים המביאים אותו ממקומו ואמרו לי שהוא מין חיה דומה לצבי או לעופר האיילים ושמא חיה טהורה היא, ואם מפני שהוא דם חיה ולא מצינו דם חיה נכנס למקדש. ל״ק כלל שכבר נתבטל מתורת דם ונפסד מהיות אוכל וחזר להיות עפר בעלמא.⁠1 ועוד שאין נהנים מממשו של דבר אלא מהריח, וריחא לאו מילתא הוא.⁠2 ומאלו הטעמים אנו מתירים לתת אותו במרקחת הנאכלות ולא ראינו מי שיערער בדבר. וכ״ש במקדש שלא היה ליהנות בו אלא למשוח או לריח הקטורת. והריח אין בו מעילה. ומה שאמר הכתוב אריתי מורי3 אמרו כי החיות האלו רועות שבלת נרד הנקרא בערבי שנבו״ל שריחו טוב מאד ונעשה להם כמין אבעבועות ומתחככות ונופלות שם, ובאים בני אדם ולוקטים אותן בזמן שלוקטים הסונבו״ל, והיינו דכתיב אריתי מורי עם בשמי:
1. צ״ע שלא הביא שכ״כ רבינו יונה פ״ו דברכות וע׳ ברא״ש שם סי׳ ל״ה ובש״ע או״ח סי׳ רט״ז ס״ב ובמג״א שם וביו״ד סי׳ פ״ד ובש״ך סקל״ז וע׳ נוב״ת או״ח סי׳ ב׳.
2. ע׳ בשלטי הגבורים ע״ז פ׳ השוכר שכתב דגם למ״ד ריחא לאו מילתא מודה במוס״ק דעיקרו לריח יעו״ש היטב ובאור שמח כאן.
3. ע׳ רמב״ן עה״ת שמות ל׳ כ״ג באריכות בזה יעו״ש כמה דברים מדברי הרדב״ז.
המור הוא הדם הצרור בחיה שבהודו וכו׳ – זה פשוט בפי העולם לומר שמור הוא מוסק. ובהשגות אין דעתי מקבלת שיכנסו במעשה הקדש וכו׳. מ״ש שאין דעתי מקבלת שיכנסו במעשה הקדש דם שום חיה כ״ש דם חיה טמאה יש לומר שכיון שנשתנה מצורת דם ונעשה כעפר בעלמא והוא בשם מריח ריח טוב ביותר למה יגרע. ומ״ש עוד אבל המור הוא האמור בשיר השירים באתי לגני וגו׳ אריתי מורי עם בשמי והוא מין עשב או ממין אילן וריחו נודף כן הוא דעת הרמב״ן בפירוש התורה בפרשת כי תשא וכתב שדעתו שהוא השרף הנקרא מירא:
ומ״ש: והקנמון הוא העץ שבא מאיי הודו וכו׳ – הוא נקרא בערבי עוד הנדי וכ״כ בפירוש המשנה.
ומ״ש: והקדה הוא הקשט – יש לתמוה על זה שהרי אונקלוס תרגם קדה קציעתא ורבינו בפרק שאחר זה מנה קציעה וקשט בשתים.
ומ״ש: וקנה בשם הם הקנים הדקים כתבן האדומים וכו׳ – נראה שהוא התבן המבושם הנקרא בערבי אדכר ובלע״ז אישקינ״טי והרמב״ן כתב בפירוש התורה שקנה בשם הוא הנקרא בערבי דרציני והוא קנילא:
והקנמון הוא העץ שבא מארץ הודו כו׳. וכתב הרמב״ן שהוא האדכיר הנקרא פאג״א די מיק״א והוא מרעה הגמלים ותימה איך לא הזכיר הרב מהרי״ק דברים הללו שכתב הרמב״ן שם שנראה כחולק עליו על פי׳ דברי רבינו יע״ש:
המור וכו׳. ידוע מ״ש הראב״ד ומרן ז״ל ועיין מ״ש בס״ד רפ״ט דהלכות ברכות. ומ״ש בספרי רבינו
ומתגמרין בו כצ״ל וכן הוא בדפוס מגדל עוז:
המור וכו׳. לדעת רבנו הוא מוסק״ו (בלשון אשכנז פיזום ושם החיה פיזום קא״ץ) ולדעת השגות הוא מה שקורין מיר״ה בכל הלשונות. עיין ברמב״ן על פסוק מר דרור שמקיים פי׳ רבנו דמשו״ה נקרא מר דרור שכשהחיה חפשית אז הזיעה יותר מריחה. וכתב שם דפי׳ אריתי מורי שהחיה זו כשמהלכת בקייץ בין השיחים מגררת צוארה ונדבק הזיעה בין השיחים ואורין את המוסק״ו מבין השיחין עיי״ש שמיישב השגת הראב״ד. ומסתמא אינו דם ממש שיהיה אסור משום ממשקה ישראל דנשתנה מצורת דם כמ״ש הכ״מ, והוא כעין הפרט מקטר ועולה וריחו נודף אע״ג שאינו מין עץ וגידולי קרקע עיין כריתות דף ו׳ ומ״ש רבנו והקנמון הוא העץ וכו׳ כתב הכ״מ הוא הנקרא בערבי עור הנדי והוא ט״ס וצ״ל בדל״ת עוד הנדי וכמ״ש רבנו לקמן פ״ב ה״ד וקושט ועוד. וכתב הכ״מ כי עוד הוא קנמון עי׳ מ״ש שם. ומה שהקשה הכ״מ על מ״ש רבנו והקדה היא הקושט יש לתמוה וכו׳ אין תימה מלשון על לשון שזה שבלשון תרגום קציעה הוא בערבי קושט ומין אחר נקרא בערבי קציעה.
המור הוא הדם הצרור.
ולא אסור להריח בו בחולין לצורך הדיוט מטעם ריחא מילתא דפירשו בתוס׳ דהוי כשתיה, דזה דוקא היכי דהוא ראוי לאכילה אבל כאן דנתקשה כאבן ואינו ראוי לאכילת כלב הגם דלאכלו אסור מטעם דאחשביה באכילתו כמוש״כ רא״ש לענין חמץ שחרכו קודם זמנו מכל מקום כי מריח בו לא אחשביה לאכילה וכיון שכן מותר להריח בו, והשלטי גבורים בעו״ג פ׳ השוכר את הפועל לא דק בזה ויעוין שו״ת אמונת שמואל סימן מ״ה בזה:
המור הוא הדם הצרור בחיה שבהודו הידוע לכל שמתבשמין בה בני אדם בכל מקום.
השגת הראב״ד המור הוא הדם הצרור, א״א אין דעתי מקבלת שיכנסו במעשה הקודש דם שום חיה בעולם כל שכן דם חיה טמאה, אבל המור הוא האמור בשיר השירים וכו׳ והוא ממין עשב או ממין אילן וריחו נודף.
הכ״מ כתב דכיון שנשתנה מצורת דם ונעשה כעפר בעלמא לא גרע בשביל שבא מחיה טמאה, ונראה לי לסייע לדברי הכ״מ מהא דאיתא בשבת דף כ״ח דתני רב יוסף לא הוכשרו למלאכת שמים אלא עור בהמה טהורה בלבד, ואסיק בגמ׳ דאתיא לדין רצועות שבתפילין, וקשה דכיון דהוא מילתא דתליא בסברא, א״כ מסתבר דגם צבוע בדם חיה טמאה לא הוכשר למלאכת שמים, בפרט אי חזותא מילתא, וכעין זה הוא סברתו של הראב״ד, וא״כ איך צבעו בדם חלזון התכלת שסופו לבוא בבגדי כהונה שהם קדש, וע״כ צ״ל דדם חלזון כיון שהוא מפקד פקיד אין בו דין דם חיה, ואף שעכ״פ הוא יוצא מן הטמא צ״ל כדברי הכ״מ דכיון שהוא צרור נעשה כעפר בעלמא, וכשיטת הרי״ף בסוף פ׳ כל הבשר בחלב הקיבה דכיון שהוא מכונס בעור הקיבה פרשא בעלמא הוא, וכן פסק הרמב״ם פ״ט מהל׳ מאכלות אסורות, ולכן ה״נ כאן גבי מור כיון שכתב הרמב״ם שהוא הדם הצרור בחיה שבהודו, וא״כ אינו דם האברים אלא כעין דם חלזון שיש להחיה מקום מיוחד שנצרר שם דם זה ואין לו המשך ויניקה מן האברים, ולכן נעשה פרשא בעלמא ואין לו אלא ריח, ולכן מיושב דגרע אפי׳ מדין עור דבודאי לא הוי אוכל ומ״מ לא הוכשר למלאכת שמים עור בהמה טמאה, משום דעור לא נשתנה, אבל דם זה כיון דנעשה כעפר לא נפסל משום שמעיקרו בא מחיה טמאה וכדברי הכ״מ.
משנה תורה דפוסיםראב״דמהר״י קורקוסכסף משנהמשנה למלךמעשה רקחמרכבת המשנהאור שמחאבן האזלהכל
 
(ד) העושה שמן המשחה במעשה הזה ובמשקלא הזה ולא הוסיף ולא גרע, במזיד חייב כרת, ובשוגג מביא חטאת קבועה, שנאמר ״אשר ירקח כמוהוב״ (שמות ל׳:ל״ג), והוא שיעשה אותו להימשח בו, אבל אם עשהו להתלמד או ליתנו לאחרים פטור:
One who willfully prepares anointing oil in this manner and with these measurements without adding or reducing [the quantity of the herbs] is liable for karet.⁠1 If he prepares it unknowingly, he must bring a fixed sin-offering,⁠2 [as ibid.:34] states: "One who makes such a compound shall be cut off from his nation.⁠" [The above applies] provided he prepared it for anointment. If, however, he prepared it for practice or to give to other people,⁠3 he is exempt.⁠4
1. Literally, the soul's being cut off. This involves premature death in this world (before the age of 50, Mo'ed Kattan 28a) and the soul not meriting a portion in the world to come (Hilchot Teshuvah 8:1).
Sefer HaMitzvot (negative commandment 83) and Sefer HaChinuch (mitzvah 109) includes the prohibition against making such oil among the 613 mitzvot of the Torah.
2. The term "fixed sin-offering" is used to differentiate between this offering and "an adjustable guilt offering" in which instance, the offering the person brings changes according to his financial capacity. See Hilchot Shegagot 1:4.
3. Even if those people desire to use it for anointment. As long as he personally does not intend to use it for anointment, he is not liable (Radbaz).
4. I.e., the act is forbidden, but he is not liable.
א. ת1, ג2 (מ׳במעשה׳): כמעשה הזה וכמשקל.
ב. בד׳ נוסף: ונכרת מעמיו. אך המשך הפסוק במלואו מובא בהלכה הבאה.
משנה תורה דפוסיםמקורות וקישוריםמהר״י קורקוסכסף משנהמעשה רקחאור שמחעודהכל
הָעוֹשֶׂה שֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה כַּמַּעֲשֶׂה הַזֶּה וְכַמִּשְׁקָל הַזֶּה וְלֹא הוֹסִיף וְלֹא גָּרַע בְּמֵזִיד חַיָּב כָּרֵת. בְּשׁוֹגֵג מֵבִיא חַטָּאת קְבוּעָה שֶׁנֶּאֱמַר (שמות ל׳:ל״ג) אֲשֶׁר יִרְקַח כָּמֹהוּ (שמות ל׳:ל״ג) וְנִכְרַת מֵעַמָּיו. וְהוּא שֶׁיַּעֲשֶׂה אוֹתוֹ לְהִמָּשַׁח בּוֹ. אֲבָל אִם עָשָׂהוּ לְהִתְלַמֵּד אוֹ לִתְּנוֹ לַאֲחֵרִים פָּטוּר:
אבל אם עשהו כו׳. כתב מהר״ד ן׳ זמרא ז״ל איכא למידק מאי לאחרים, ואמאי שני לישנא דברייתא דקתני למוסרו לציבור. וי״ל דברייתא קשיא רישא לסיפא, דקתני לסוך בו חייב ומשמע להמשח הוא בעצמו. אבל למוסרו לאחרים שימשחו בו פטור, אימא סיפא למוסרו לציבור פטור, אבל למוסרו לאחרים חייב, לפיכך אמר הרב ז״ל דלמוסרו לאחרים פטור1 אע״ג דהנך אחרים ימשחו בו והרי העושה פטור שהרי לא עשה אותו לסוך2 בו והסך בו נמי פטור, שאין חייבין כרת, אלא על אותו שעשה משה, וברייתא מתרצינן לה רישא דוקא. וסיפא אמרינן נעשה העושה למסור לאחרים כאלו עשאה למסור לציבור דפטור. א״נ דהאי לציבור דקתני היינו אחרים שהרי הציבור לא הי׳ צריכים,⁠3 שהרי היה להם שמן שעשה משה, ולא נעשה זולתו כלל. ומשום דתניא גבי קטורת למוסרו לציבור, תני נמי גבי שמן הכי. ורבינו פי׳ דברייתא קמ״ל בשנוי הלשון נמצאת למד דאין חייב כרת אלא למפטם שמן כדי לסוך בו הוא בעצמו. אעפ״י שלא סך ממנו מתחייב משעת עשייה, ואם מסרו לציבור אעפ״י שסך הוא בעצמו ממנו פטור יט) שאין חייבין אלא על אותו שעשה משה:
1. ע׳ ירושלמי מגילה פ״א הי״א אנטונינוס שאל לרבי כו׳ מהו לעשות לו קטורת א״ל חסר בה אחת מסמנים. לא כן תני לא תעשו לכם כו׳ אבל עושים הם כו׳ א״ר חנניה בגין ר׳ רומנוס דשלחיה רבי יעבדיניה לי׳. ופי׳ הפ״מ וק״ע דכיון דר׳ רומנוס עשה בשבילו לכך א״ל שיחסור מסמניה יעו״ש. ומבואר דקטורת אסור לעשות לאחרים ושמן הוא ילפי׳ בגז״ש מקטורת בש״ס כריתות ה׳ ע״א. וגם שמעינן משם דאף שלא עשאו להריח בה כנראה מלשון הירושלמי שם שאנטונינוס רצה להקטירו וצ״ע.
2. יח) כזה כתבו התוס׳ בנזיר מ״ז ע״א ד״ה וכן. וז״ל א״נ שמסרו לציבור ללמדם שידעו לעשותו ולא שימשחו ממנו יעו״ש ובמל״מ לקמן פ״ב ה״ו. וע׳ בתיו״ט פ״ק דכריתות הטעם דללמוד מותר. ובק״ס להמבי״ט כאן כתב וז״ל וללמוד לא הוי ״כמוהו״ כיון דאינו למשיחה יעו״ש ואפ״ל הכוונה למ״ש הרדב״ז לעיל פ״ז מבה״ח ה״י דאיסור עשייה במתכונתה הוא בכלל האיסור לעשות בית תבנית היכל בש״ס ר״ה כ״ד ע״ב ושלא ישתמש בשרביטו של מלך. ולפ״מ דאמרי׳ שם בגמ׳ ואבע״א להתלמד עביד כו׳ יעו״ש א״כ ה״ה כאן להתלמד מותר. וזהו שכתב המבי״ט דללמוד אינו כמוהו ול״ש הטעם שלא ישתמש בשרביטו של מלך. ובזה י״ל ע״ד החידוד מה ששינה הרמב״ם כאן גבי שמן מלשון הגמ׳ למסרו לציבור והוא גרס לאחרים. שעמד בזה הרדב״ז. עפ״ד הש״ס ע״ז י״ח ע״א להתלמד עבד כדתניא כו׳. אלא מ״ט איענש משום הוגה את השם בפרהסיא יעו״ש ובתוס׳ ד״ה הוגה בשם פ״ה דאיסור הגות השם הוא שימש בשם מ״ב וכ״ה בתוס׳ סוכה ה׳ ע״א ובשבועות ל״ה ע״א. ומבואר דאיסור הגות השם דג״כ מטעם שלא ישתמש בשרביטו של מלך ולהתלמד מותר. מ״מ בפרהסיא אסור. וא״כ ה״ה בעשיית שה״מ דמה דתניא דלמסרו לציבור מותר שהכוונה ללמדם קשה דהא ללמוד לציבור הוי בפרהסיא ואסור, דהא סתם ציבור הוא עשרה וע׳ סנהדרין ע״ב אין פרהסיא פחות מעשרה ב״א לכך שינה הרמב״ם וגרס לאחרים והכוונה לשנים ויותר אבל לא לציבור ממש. אבל בקטורת דלמסרו לציבור הכוונה כפשוטו ליתנו לציבור להקטיר בפנים, שפיר גם הרמב״ם לקמן פ״ד ה״י גרס לציבור וגירסא דידן גם גבי שה״מ למסרו לציבור י״ל שהוא לפרש״י שם בע״ז דלא גרס הא דבפרהסיא אסור יעו״ש בתוד״ה להתלמד. ובסנהדרין ק״א ע״ב בפרש״י ד״ה בלשון עגה בשם ל״א יעו״ש. ודו״ק.
3. יט) ע׳ פרש״י שם בכריתות ד״ה והסך ממנו אחר שלא פטמו יעו״ש דמשמע דהעושה שסך עצמו חייב ע׳ בערל״נ שם בזה ובפרגמ״ה שם היטב.
העושה שמן המשחה כמעשה הזה וכו׳ במזיד חייב כרת וכו׳ – ובפ״ק דכריתות שנינו שבשוגג חייב חטאת.
ומ״ש: והוא שעשה אותו להמשח בו אבל אם עשהו להתלמד או ליתנו לאחרים פטור וכו׳ ואין חייבין אלא על סיכת שמן המשחה שעשה משה שנאמר ממנו וכו׳ – שם (דף ה׳) ת״ר המפטם את השמן ללמד בו למוסרו לצבור פטור לסוך חייב והסך ממנו פטור לפי שאין חייבים אלא על סיכת שמן המשחה שעשה משה בלבד. ותניא תו התם כמה יסוך ויהא חייב ר׳ מאיר אומר כל שהוא ר׳ יהודה אומר כזית וידוע דהלכה כר׳ יהודה.
ומה שכתב: ומעולם לא נעשה שמן אחר חוץ ממה שעשה משה – בפירקא קמא דכריתות ת״ר שמן [שעשה משה במדבר] בו שלקו העיקרים וכו׳ ובו נמשחו כהנים גדולים ומלכים וכולו קיים לעתיד לבא ובפרק שתי מדות אמרו הין דעבד משה לשמן המשחה כיון דלדורות לא היה צריך לפי שעה הוא דעבדיה ואגניז:
העושה וכו׳. עיין מ״ש בזה בפ״ב הל׳ ט:
או ליתנו לאחרים פטור.
עיין בגמרא הגירסא למוסרו לציבור, ובתוס׳ נזיר ריש פרק כ״ג נדחקו בזה, וגירסת רבינו מחוור טובא:
משנה תורה דפוסיםמקורות וקישוריםמהר״י קורקוסכסף משנהמעשה רקחאור שמחהכל
 
(ה) הסך משמן המשחה כזית, במזיד חייב כרת, ובשוגג מביא חטאת קבועה, שנאמר ״ואשר יתן ממנו על זר ונכרת מעמיו״ (שמות ל׳:ל״ג). ואין חייבין אלא על סיכת שמן המשחה שעשה משה, שנאמר ״ממנו״, מזה שנאמר בו ״שמן משחת קודש יהיה זה לי״ (שמות ל׳:ל״א), ומעולם לא נעשה שמן אחר חוץ ממה שעשה משה:
One who anoints himself with an olive-sized portion1 of the oil of anointment willfully is liable for karet. If he [anoints himself] unknowingly, he must bring a fixed sin-offering, [as ibid.] states: "And one who applies it to an unauthorized person,⁠2 shall be cut off from his nation.⁠"
One is liable only for anointing oneself with the oil of anointment made by Moses,⁠3 as the prooftext states "from it,⁠" from [the oil] of which [ibid.:31] states "This will be oil for sacred anointing for Me.⁠" No other [anointing] oil was ever made aside from that made by Moses.⁠4
1. For to be liable, one must benefit from a minimum measure and that minimum measure is, as is true with regard to partaking of forbidden substances, an olive-sized portion.
2. I.e., someone other than a High Priest, a king, and the priest who lead the people in war, as stated in Halachah 7.
3. And not a copy, even if it was made in the exact same manner.
4. That oil remained throughout the majority of the First Temple period until it was entombed by King Josiah together with the ark, as the Rambam relates in Hilchot Beit HaBechirah 4:1. From that point onward, neither the High Priests or kings were anointed.
On the surface, one might ask: Since no other oil was ever made, why is making the oil considered one of the 613 mitzvot? For as the Rambam clarifies several times in Sefer HaMitzvot, if an obligation is not ongoing, it is not appropriate to consider it as a mitzvah. On that basis, a number of commands, for example, the command to wage war against Midian (Numbers 7:2), were excluded from this reckoning.
The Minchat Chinuch (positive mitzvah 107) notes that the prooftext quoted by the Rambam concludes "for your generations,⁠" i.e., for all time. The mitzvah was to have the oil made by Moses available at all time. After the oil was entombed by King Josiah, new oil was not made, because the oil which Moses made is still available. At the coming of Mashiach, that oil will surface and again be used.
משנה תורה דפוסיםמקורות וקישוריםעודהכל
הַסָּךְ מִשֶּׁמֶן הַמִּשְׁחָה כְּזַיִת בְּמֵזִיד חַיָּב כָּרֵת. וּבְשׁוֹגֵג מֵבִיא חַטָּאת קְבוּעָה שֶׁנֶּאֱמַר (שמות ל׳:ל״ג) וַאֲשֶׁר יִתֵּן מִמֶּנּוּ עַל זָר וְנִכְרַת מֵעַמָּיו. וְאֵין חַיָּבִין אֶלָּא עַל סִיכַת שֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה שֶׁעָשָׂה מֹשֶׁה שֶׁנֶּאֱמַר מִמֶּנּוּ. מִזֶּה שֶׁנֶּאֱמַר בּוֹ (שמות ל׳:ל״א) שֶׁמֶן מִשְׁחַת קֹדֶשׁ יִהְיֶה זֶה לִי. וּמֵעוֹלָם לֹא נַעֲשָׂה שֶׁמֶן אַחֵר חוּץ מִמַּה שֶּׁעָשָׂה מֹשֶׁה:
משנה תורה דפוסיםמקורות וקישוריםהכל
 
(ו) אחד הסך את עצמו ואחד הסך את אחרים, שנאמר ״ואשר יתן ממנו על זר״ (שמות ל׳:ל״ג). הסך בהמה וכליםא וגויים שהן כבהמהב, או שסך מתים בו פטור, שנאמר ״על בשר אדם לא ייסך״ (שמות ל׳:ל״ב):
[One is liable] whether he anoints himself or others,⁠1 as [the prooftext] states: "And one who applies it to an unauthorized person.⁠" One who spreads it on utensils, an animal, a gentile - who is [halachicly equivalent] to an animal2 - or who spreads it on a corpse, is exempt, as [implied by ibid.:32]: "It should not be spread on the flesh of a man.⁠"3
1. The Radbaz maintains that if the others willfully allow the oil to be applied to their flesh, they are also liable. The Tosefta, Makkot, ch. 3, also rules in this manner.
2. See Kiddushin 68a; Hilchot Eruvin 2:9.
3. And none of the above are halachicly equivalent to a man.
א. ד (גם פ, ק) [מ׳בהמה׳]: כלים ובהמה. אך בגמ׳ כריתות ו: כבפנים, ושינוי הסדר נעשה בד׳ בגלל שינוי אחר שם, ע׳ בהערה הבאה.
ב. ד (מ׳וגויים׳): ועכו״ם שהם כמותה. שינוי מאימת הצנזורה, והסמיך את בהמה לעכו״ם כדי שיוכל לנסח ׳כמותה׳. ולגופו של ענין ע׳ הל׳ מאכלות אסורות יא, ח: ״כל מקום שנאמר גוי סתם הרי זה עובד עבודה זרה״, וע׳ כריתות ו:, ופיהמ״ש בבא קמא ד, ג.
משנה תורה דפוסיםמקורות וקישוריםמהר״י קורקוסכסף משנהעודהכל
אֶחָד הַסָּךְ אֶת עַצְמוֹ וְאֶחָד הַסָּךְ אֶת אֲחֵרִים שֶׁנֶּאֱמַר (שמות ל׳:ל״ג) וַאֲשֶׁר יִתֵּן מִמֶּנּוּ עַל זָר. הַסָּךְ כֵּלִים וּבְהֵמָה וְעַכּוּ״ם שֶׁהֵם כְּמוֹתָהּ אוֹ שֶׁסָּךְ מֵתִים בּוֹ פָּטוּר שֶׁנֶּאֱמַר (שמות ל׳:ל״ב) עַל בְּשַׂר אָדָם לֹא יִיסָךְ:
ואחד הסך את עצמו כו׳. כתב מהר״ד ן׳ זמרא ז״ל, ואיכא למידק ואחרים מאי חייב או פטור. ויש ללמוד ממ״ש סוף הלכות כלאים,⁠1 וז״ל המלביש את חבירו כלאים, אם היה הלובש מזיד הלובש לוקה, והמלביש עובר משום ולפני עור לא תתן מכשול, ואם לא ידע הלובש שהבגד הוא כלאים, והיה המלביש מזיד, המלביש לוקה והלובש פטור, וכיו״ב כתב בהלכות אבל2 המטמא את הכהן, אם היו שניהם מזידים, הרי הכהן לוקה וזה שטמאו עובר על לפני עור וגו׳. היה הכהן שוגג וזה שטמאו מזיד. הרי זה שטמאו לוקה, ודכוותא הכא, וקשיא לי אמאי לא ביאר הרב זה כאן כאשר בשאר מקומות. ולפיכך נ״ל שאם היו שניהן מזידין שניהם חייבים3 דכתיב ואשר יתן ממנו על זר. כיון שהוא מזיד חייב על הנתינה, ולא שני לן שיהיה הזר מזיד או שוגג. ואם היה גם הזר מזיד גם הוא חייב, דהא ניחא לי׳ ונהנה בו וסייע עמו דומיא דהא דאמרינן4 גבי המגלח את הפאות שאם סייע המתגלח למגלח חייב, וה״נ ל״ש, ואם היה הסך מזיד והניסוך שוגג, הסך חייב והניסוך פטור וזהו שסתם הרב ואמר ואחד הסך את אחרים חייב דמשמע בכל גוונא:
1. פ״י הל״א וע׳ כ״מ שם.
2. פ״ג ה״ה וע׳ לח״מ שם.
3. כוון לזה המנ״ח מצוה ק״ח וכתב דגבי כלאים החיוב על הלובש לכך המלביש אינו חייב רק משום לפ״ע. אבל כאן החיוב על הסך והניסך ג״כ בכלל. וזהו גם כוונת הרדב״ז שכתב דכתיב אשר יתן כו׳. ומצאתי מפורש כן בתוספתא פ״ג דמכות המפטם את השמן כו׳ אחד הסך ואחד הניסך בד״א שהיו שניהן מזידין אבל אם היו שניהן שוגגין פטורים אחד שוגג ואחד מזיד שוגג פטור ומזיד חייב יעוש״ה ובס׳ הר המוריה לקמן פ״ב אות כ״ו הביאה וכתב שהוא ט״ס ורוצה להגיה בה. וכ״ז גרם מפני שלא ראה מ״ש הרדב״ז כאן.
4. במכות כ׳ ע״ב וברמב״ם פי״ב מע״ז ה״א.
אחד הסך את עצמו וכו׳ – פשוט הוא.
ומ״ש: הסך כלים ובהמה ועכו״ם שהם כמותה או שסך מתים בו פטור וכו׳ – ברייתא שם פ״ק דכריתות (דף י׳:):
משנה תורה דפוסיםמקורות וקישוריםמהר״י קורקוסכסף משנההכל
 
(ז) אין מושחין ממנו לדורות אלא כהנים גדולים ומשוח מלחמה ומלכי בית דוד בלבד. אפילו כהן בן כהן מושחין אותו, שנאמר ״והכהן הגדול מאחיו אשר יוצק על ראשו״ (ויקרא כ״א:י׳)א.
For all time,⁠1 we do not [use this oil] except to anoint the High Priest, the priest who leads the nation in war,⁠2 and kings from the House of David.⁠3 Even a High Priest who is the son of a High Priest should be anointed,⁠4 as [Leviticus 6:15] states: "The priest from his sons anointed in place of him....⁠"
1. I.e., in contrast to the era of Moses where this oil was also used to anoint the priestly garments and the vessels of the Sanctuary, as stated in Halachah 12.
2. See Hilchot Melachim, ch. 7, which states that a priest is appointed to speak before the nation and inspire them in war.
3. The kings of the ten tribes, by contrast, were not anointed with this anointing oil, only balsam oil, as stated in Hilchot Melachim 1:10. According to the Rambam (ibid.:7), King Saul was also anointed with this oil. He is not mentioned, because his regal line did not continue for posterity.
4. In contrast, the kings were anointed only when there is a dispute over the inheritance or during a civil war (ibid.:12 and Halachah 11 of this chapter).
א. ד (גם פ, ק) [מ׳הגדול׳]: המשיח תחתיו מבניו וגו׳ (ויקרא ו, טו). ולכאורה כצ״ל, כי בפסוק שבפנים לא נזכר בן כהן, וכ״ה בגמ׳ כריתות ה:.
משנה תורה דפוסיםמקורות וקישוריםמהר״י קורקוסכסף משנהמעשה רקחעודהכל
אֵין מוֹשְׁחִין מִמֶּנּוּ לְדוֹרוֹת אֶלָּא כֹּהֲנִים גְּדוֹלִים וּמְשׁוּחַ מִלְחָמָה וּמַלְכֵי בֵּית דָּוִד בִּלְבַד. אֲפִלּוּ כֹּהֵן בֶּן כֹּהֵן מוֹשְׁחִין אוֹתוֹ. שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא ו׳:ט״ו) וְהַכֹּהֵן הַמָּשִׁיחַ תַּחְתָּיו מִבָּנָיו וְגוֹ׳:
אין מושחין כו׳. כתב מוהרר״י קורקוס ז״ל ברייתא דכריתות1 ובירושלמי דשקלים פ״ו:
1. ה׳ ע״ב.
אין מושחין ממנו לדורות וכו׳ – בפ״ק דכריתות.
ומ״ש: ומשוח מלחמה – פשוט הוא ששמו מוכיח עליו שנקרא משוח.
ומ״ש: אפילו כהן בן כהן מושחין אותו – שם אפילו כ״ג בן כ״ג טעון משיחה ויליף לה מקרא:
אין מושחין וכו׳ ומלכי בית דוד בלבד. הכי איתא בפ״ק דכריתות דף ה׳ אך קשה קצת ממשיחת שאול שלא היה ממלכי יהודה ובספר מראות הצובאות ראיתי שכתב שנמשח בשמן אפרסמון וכמ״ש בגמרא על יהוא בן נמשי אך לא ידעתי איך לא ראה דברי רש״י שם ד״ה ולא מלכי ישראל משבא דוד אבל שאול נמשח ע״כ וכוונתו מבוארת דהאיסור דמלכי ישראל אינו אלא משהתחיל מלכות בית דוד וכ״כ הרמ״ע מפאנו ז״ל סי׳ ק״ב אך לא הזכיר דברי רש״י עיין עליו.
ומ״ש בספרי רבינו
שנאמר וכו׳ בדפוס מגדל עוז נמחק ונראה לענ״ד שיש להגיהו שהרי בהכרח דגזרת הכתוב היא שהרי ממלך אנו למדין לכהן גדול וכל המינויין כמ״ש פ״ד הל׳ כ׳ ובן מלך אין מושחין כמ״ש הל׳ י״א ובנוסח אחר כתב יד כתוב שנאמר והכהן הגדול מאחיו וכו׳:
משנה תורה דפוסיםמקורות וקישוריםמהר״י קורקוסכסף משנהמעשה רקחהכל
 
(ח) בבית שני שלא היה שם שמן המשחה, היה כהן גדול מתרבה בלבישת בגדים בלבד, שהיה לובש בגדי כהונה גדולה:
Since there was no anointing oil [during] the Second Temple [era],⁠1 the High Priest was installed in his office by putting on the garments of the High Priest alone.
1. As mentioned above, the anointing oil was entombed toward the conclusion of the First Temple Era.
משנה תורה דפוסיםמקורות וקישוריםכסף משנהמעשה רקחעודהכל
בְּבַיִת שֵׁנִי שֶׁלֹּא הָיָה שָׁם שֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה הָיָה כֹּהֵן גָּדוֹל מִתְרַבֶּה בִּלְבִישַׁת בְּגָדִים בִּלְבַד שֶׁהָיָה לוֹבֵשׁ בִּגְדֵי כְּהֻנָּה גְּדוֹלָה:
ומ״ש: בבית שני שלא היה שמן המשחה היה כ״ג מתרבה בלבישת בגדים בלבד וכו׳ – בפרק בתרא דהוריות (הוריות י״ב) מתבאר זה ובפרק ד׳ כתב רבינו שכ״ג מושחים אותו שבעה ימים זה אחר זה וכן מרבים אותו בשמנה בגדים ז׳ ימים זה אחר זה:
בבית שני וכו׳. מפני שנגנז שמן המשחה בחורבן בית ראשון בעוונותינו הרבים כמ״ש רבינו רפ״ד דבית הבחירה וסדר הלבשת הבגדים ביארם רבינו פ״ד הל׳ י״ג:
משנה תורה דפוסיםמקורות וקישוריםכסף משנהמעשה רקחהכל
 
(ט) כיצד מושחין את הכהן, צק את השמן על ראשו וסך ממנו על גבי עיניו כמין כיא יווניב כזה Cג, שנאמר ״ויצוק משמן המשחה על ראש אהרן וימשח אותו לקדשו״ (ויקרא ח׳:י״ב). ומלכי בית דוד מושחין אותוד כמין נזר על ראשו. ולא ימשח במקומות אחרות, ולא ירבה בשמן:
How was the High Priest anointed? The oil should be poured on his head and applied between his eyes in the form of the Greek letter chi,⁠1 like this C as [Leviticus 8:12] states: "And he poured the anointing oil on Aaron's head and anointed him to sanctify him.⁠" The kings of the Davidic dynasty are anointed [with the oil] spread as a crown on their foreheads.⁠2 They should not be anointed on other places [on their bodies], nor should one use an excessive amount of oil.
1. Our text follows the manuscript versions of the Mishneh Torah and the manuscript versions of the Rambam's Commentary to the Mishnah (Menachot 6:3). Most of the later printings of the Mishneh Torah replace the C with an X, for in fact, this is the form of the Greek letter. Kin'at Eliyahu suggests that although the Rambam speaks about the Greek letter, perhaps his intent was the Roman letter.
2. The translation of rosho as "forehead" rather than "head,⁠" is based on the Rambam's Commentary to the Mishnah (Keritot 1:1).
א. ת1: כף. אך בגמ׳ כריתות ה: כבפנים, וכ״ה (בענין אחר) במשנה מנחות ו, ג בכ״י רבנו, וכתב בפירושו שם שהיא כף יווני, ובפירושו לכריתות א, א כתב שמשיחת הכהן היא כמין כף יווני.
ב. ד: יוונית. אך בגמ׳ כריתות שם כבפנים.
ג. כך ת1 (בגיליון), וכ״ה בפיהמ״ש מנחות ו, ג בכ״י רבנו. בא׳ מצוירת צורת כ״ף עברית שאינה הפוכה. ובפיהמ״ש כריתות א, א בכ״י רבנו נמחק הציור, ולא צויר אחר במקומו, וקשה להבחין מה היה לפני המחיקה, אך לכאורה רואים זכר לצורת X (שהיא אכן האות ׳כי׳ היוונית. וצ״ע בדעת רבנו בזה). ד: X.
ד. ת1, ג2: אותן. אך בהמשך ׳ראשו׳.
משנה תורה דפוסיםמקורות וקישוריםמהר״י קורקוסכסף משנהעודהכל
כֵּיצַד מוֹשְׁחִין אֶת הַכֹּהֵן. צָק אֶת הַשֶּׁמֶן עַל רֹאשׁוֹ וְסָךְ מִמֶּנּוּ עַל גַּבֵּי עֵינָיו כְּמִין כִּי יְוָנִית כָּזֶה X שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא ח׳:י״ב) וַיִּצֹק מִשֶּׁמֶן הַמִּשְׁחָה עַל רֹאשׁ אַהֲרֹן וַיִּמְשַׁח אֹתוֹ לְקַדְּשׁוֹ. וּמַלְכֵי בֵּית דָּוִד מוֹשְׁחִין אוֹתָן כְּמִין נֵזֶר עַל רֹאשׁוֹ. וְלֹא יִמְשַׁח בִּמְקוֹמוֹת אֲחֵרוֹת וְלֹא יַרְבֶּה בְּשֶׁמֶן:
כיצד מושחין כו׳. כתב מוהרר״י קורקוס ז״ל גז״ש בכריתות ובהוריות1 ושקלים ופי׳ כ״ף יונית, כתב רש״י ז״ל שמתחיל למשוח באצבע בין ריסי עיניו2 ומושך אצבעו על הראש עד שמגיע לעורף ככ״ף יונית, ורבינו כתב במשנה ומושחין גבות עיניו כמו כ״ף יונית:
שנאמר ויצק משמן כו׳. כתב מוהרר״י קורקוס ז״ל, פי׳ דמוכח מקרא דיציקה ואח״כ משיחה, ודלא כמ״ד בגמרא בתחילה נותנים על ריסי עיניו ואח״כ על ראשו, כן נתבאר שם:
לא ימשח כו׳. כתב מוהרר״י קורקוס ז״ל, יתבאר ממה שיבא הדין לא ירבה כו׳, שאמר דשני טפין היו תלויות לאהרן בזקנו והיה דואג שמא מעל על שריבה בשמן:⁠3
ומהר״ד ן׳ זמרא ז״ל כתב ואפילו בראש אבל אין בו חיוב כרת:
1. י״ב ע״ב.
2. ע׳ מנחות ע״ה תוד״ה כמין כי ובב״ש הוריות י״ב ע״א.
3. כ״ז) מ״ש דדין שלא ימשח במקומות אחרות נלמד מדין שלא ירבה בשמן שמבואר בגמ׳ שהי׳ משה דואג על שריבה בשמן וכפרש״י שם בכריתות ד״ה שמא מעלתי כו׳ פי׳ ששמתי שם יותר מדי יעו״ש ושם פרש״י על מה דאמרי׳ דגם אהרן הי׳ דואג שמא משה לא מעל ואני מעלתי שבגדי נהנים מריח השמן שבזקני. אמנם בהוריות י״ב ע״א פרש״י שאהרן הי׳ דואג שמא נפל עלי מן השמן במקום שאינו ראוי למשיחה יעו״ש א״כ גם דין זה שלא ימשח במקומות אחרות מבואר בגמ׳ ואין צריך ללמוד אותו מדין שלא ירבה וצ״ע. וע׳ בכ״מ שכתב שזה פשוט מסברא ולא ציין המקור.
כיצד מושחין את הכהן וכו׳ ומלכי בית דוד מושחים אותו כמין נזר על ראשו – בפ״ק דכריתות ת״ר מושחין את המלכים כמין נזר ואת הכהנים כמין כי [מאי כמין כי אמר רב מנשיא כמין כי יונית] תני חדא בתחילה מציק שמן על ראשו ואחר כך נותן לו שמן בין ריסי עיניו ותני אחריתי בתחלה נותן לו שמן בין ריסי עיניו ואח״כ מציק לו שמן על ראשו ומפרש התם טעמייהו ופסק רבינו כברייתא קמייתא דמסתבר טעמיה.
ומה שכתב: ולא ימשח במקומות אחרות ולא ירבה בשמן – פשוט הוא שכל שסך במקום שאינו צריך דמי לשאר אדם שסך בו וה״ה למרבה בשמן שהרי אינו צריך:
משנה תורה דפוסיםמקורות וקישוריםמהר״י קורקוסכסף משנההכל
 
(י) הנותן משמן המשחה על גבי מלך או כהן גדול שכבר נמשחו, פטור, שנאמר ״ואשר יתן ממנו על זר״ (שמות ל׳:ל״ג), ואין אלו זרים אצלו. אבל הסך ממנו אפילו למלך וכהן גדול חייב, שנאמר ״על בשר אדם לא ייסך״ (שמות ל׳:ל״ב), כל אדם במשמע. וכהן גדול שנטל שמן המשחה מראשו וסך במעיו חייב כרת, והוא שיסוך ממנו בכזית:
A person who places the anointing oil on a king or High Priest who had been anointed previously is exempt, for [the prooftext] speaks of "one who applies it to an unauthorized person.⁠" And these individuals are not unauthorized with regard to this oil.⁠1
If, however, one - even a king or a High Priest - spreads it [on his flesh], he is liable, for [the prooftext] states: "It should not be spread on the flesh of a man.⁠" This implies all men.⁠2 When a High Priest takes the anointment oil from his head and spreads it on his belly, he is liable for karet,⁠3 provided he spreads an olive-sized portion.⁠4
1. For we are obligated to apply it to them.
2. Including a High Priest or king.
3. Even though the oil was placed on his flesh, since it should not have been applied to this portion of the body, doing so is included in the above prohibition.
4. The Ra'avad objects to this qualification, maintaining that once he places an olive-sized portion of the oil on his skin, he is liable even if he spreads a smaller measure. The Radbaz and the Kesef Mishneh note that the simple meaning of Keritot 6b appears to support the Ra'avad's position. Nevertheless, they also provide interpretations that support the Rambam's understanding.
משנה תורה דפוסיםמקורות וקישוריםראב״דמהר״י קורקוסכסף משנהמעשה רקחמרכבת המשנהאבן האזלעודהכל
הַנּוֹתֵן מִשֶּׁמֶן הַמִּשְׁחָה עַל גַּבֵּי מֶלֶךְ אוֹ כֹּהֵן גָּדוֹל שֶׁכְּבָר נִמְשְׁחוּ פָּטוּר שֶׁנֶּאֱמַר (שמות ל׳:ל״ג) וַאֲשֶׁר יִתֵּן מִמֶּנּוּ עַל זָר וְאֵין אֵלּוּ זָרִים אֶצְלוֹ. אֲבָל הַסָּךְ מִמֶּנּוּ אֲפִלּוּ לְמֶלֶךְ וְכֹהֵן גָּדוֹל חַיָּב שֶׁנֶּאֱמַר (שמות ל׳:ל״ב) עַל בְּשַׂר אָדָם לֹא יִיסָךְ כׇּל אָדָם בְּמַשְׁמָע. וְכֹהֵן גָּדוֹל שֶׁנָּטַל שֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה מֵרֹאשׁוֹ וְסָךְ בְּמֵעָיו חַיָּב כָּרֵת וְהוּא שֶׁיָּסוּךְ מִמֶּנּוּ בִּכְזַיִת:
והוא שיסוך ממנו בכזית – א״א לא מחוור מתוך הגמרא דכריתות דבעינן לסיכה כזית אלא לנתינה בלבד כדעת ר״י.
הנותן משמן המשחה כו׳. כתב מוהרר״י קורקוס ז״ל, גז״ש בברייתא הסך למלכים כו׳. ובהשגות א״א לא מיחוור מתוך הגמרא כו׳. ובודאי הדין עמו כי הסוגיא שכתבתי כן מוכחת דלחייב הסך לכ״ע בכ״ש חייב. ובנתינה על הדיוט הוא שנחלקו בכמה מקומות, דר״מ יליף מסיכה ור״י יליף מנתינה בעלמא. ובודאי דהלכה כר״י. ואין חייב בנתינה על ההדיוט אלא בכזית ואפשר לתרץ לדעת רבינו, שהוא מפרש דר״י ה״ק. מה נתינה דעלמא בכזית אף נתינה על זר כזית. ומינה ילפינן לסיכה, דמה נתינה בכזית אף סיכה בכזית, דלא גרעה מנתינה, דהא כמה יסוך ויהא חייב נקט במילתיה. ועוד כיון דבהדיוט מיירי, נתינה וסיכה לגבי הדיוט הדעת מכריע שהם שוים, וא״כ ע״כ סיכה ילפינן מנתינה אליבא דר״י וכדנקיט במילתיה וכמה יסוך כו׳ ולא נקיט וכמה יתן כו׳. ואי אפשר לחלק קרא דסיפא לחצאין דנימא דלכהן בכל דהו ועל זר בכזית, אלא ודאי סיפא בכזית סבר ר״י, ומה שאמרו שם אבל לממשח כו׳. ד״ה כו׳. פי׳ למשוח אותם לקדשם אין צריך כזית אלא בכ״ש סגי. א״נ דוקא כ״ש שלא ירבה בשמן, כמ״ש רבינו למעלה, ולפי שיטה זו, הסך בשמן המשחה כו׳, ששנו ברישא דברייתא גבי מלכים וכהנים לאו בדוקא דסך חייב הוא, אלא לנותן קרי לי׳ סך. וזה שאמרו שם דפלוגתייהו בקרא ואשר יתן ממנו וגו׳. פי׳ דר״י מדמה סיכה לנתינה כאשר כתבתי בסמוך, ורבינו סמך אברייתא דתני ר״ח קמיה דרבא מנין לכ״ג שנטל משמן המשחה מראשו ונתן במעיו שחייב שנאמר על בשר אדם לא יסך, ע״כ. ופליגא אדר״י דסבר דסך את הכהן שנמשח פטור, דלא מפליג בין נתינה לסיכה,⁠1 וכיון דר״ח תני לה קמיה דרבא ורבא קבלה מוכח דהלכתא היא. ושאני בין נתינה דכתיב בי׳ על זר, לסיכה דכתיב בה אדם סתם וכהן ומלך אדם איקרו וככל אדם הם:
ומהר״ד ן׳ זמרא ז״ל כתב מכאן אתה למד שהנותן ממנו על זר אפילו שלא סך אותו חייב כרת דכתיב ואשר יתן ממנו על זר:
אבל הסך ממנו אפילו למלך כו׳. כתב מהר״ד ן׳ זמרא ז״ל פי׳ שסך לו על בשרו והשמן לא ניתן, אלא ליתן על הראש ולא על הבשר:⁠2
והוא שיסך ממנו בכזית כו׳. כתב מהר״ד ן׳ זמרא ז״ל בהשגות א״א לא מיחוור כו׳. כוונת השגתו דלר״י דקי״ל כוותיה לא בעי שיעור כזית אלא לנתינה אבל לסיכה אפילו בכ״ש חייב. זהו כוונתו, אעפ״י שאין הלשון מתוקן והיה יכול להשיג עליו למעלה, שכתב הסך משמן המשחה כזית במזיד חייב כרת, אלא דנטיר לי׳ לבסוף. - תניא בפ״ק דכריתות הסך בשמן המשחה כו׳ לכהנים, ר״מ מחייב ור״י פוטר, וכמה יסוך ויהא חייב, רמ״א כ״ש ר״י אומר כזית. ופסק רבינו בתרווייהו כר״י, כפשטא דברייתא, ואמרי׳ עלה ר״מ ור״י במה פליגי אמר ר׳ יוסף כו׳. והראב״ד ז״ל תפס לו לשון הברייתא כפשוטו, דמשמע דסיכה לד״ה בכל שהוא, ולא בעי ר״י כזית אלא לנתינה. וקשיא לי עלה טובא דפלוגתייהו הוי בסיכה. ואיך אפשר דנימא במסקנא דל״פ אלא בנתינה. ותו דסיכה ונתינה הוקשו. ומהאי היקשא יליף ר״מ דנתינה בכ״ש, אלא הנכון נראה דעת רבינו דבתרווייהו פליגי בנתינה וסיכה, דר״מ סבר מה סיכה בכל שהוא דלא אשכחן שיעור בסיכה אף נתינה כ״ש. אע״ג דנתינה בעלמא כזית, ור״י ס״ל דודאי הוקשו כדקאמרת, אבל לאידך גיסא, מה נתינה בעלמא כזית, דגמרינן מנתינה דונתן לכהן את הקודש דכתיב בי׳ אכילה ואיש כי יאכל קדש, וכל אכילה כזית, אף נתינה דעל זר. וסיכה דהוקשו לה בכזית, אבל סיפא לממשח מלכים וכהנים במצותן. ד״ה בכל שהוא כיון דלא אשכחן בי׳ שיעורא אבל סיכה לחייב לא הוי פחות מכזית דומיא דנתינה, ועלו דברי הרב כהוגן. ודברי הראב״ד ז״ל צל״ע דע״כ האי דאמרינן אבל סיכה לממשח את המלכים וכהנים ד״ה בכ״ש במשיחה דמצוה הוא, דגרסינן עלה ואמר ר״י במאי פליגי ר״מ ור״י גבי מלכים וכהנים ר״מ סבר ואשר יתן ממנו על זר כתיב, ומלך וכהן השתא זרים נינהו. פי׳ שכבר נמשחו ור״י סבר בעינן זר מתחילתו ועד סופו, ומלך וכהן מעיקרא לאו זרים נינהו, ולא נחלק ר״מ אלא בנתינה דשמן המשחה אבל נתינה בעלמא כגון לא יתן עליה לבונה דמנחת חוטא מודה הוא דהוי בכזית.⁠3 ואיכא למידק כיון שכתב הרב למעלה הסך בשמן המשחה כזית כו׳ אמאי איצטריך לשנות ולומר והוא שיסך ממנו בכזית. ונ״ל לומר דאתא לאשמועינן דלא תימא שיצטרפו מה שנתן בראשו עם מה שסך על מעיו לכזית ויתחייב. קמ״ל דסיכה גופא שסך במעיו בעינן שיהיה כזית. ואכתי איכא למידק כולה בבא מאי קמ״ל הרי כתב למעלה אבל הסך ממנו למלך וכהן חייב שנאמר על בשר אדם לא ייסך, כל אדם במשמע, הא מיתרצא במה דאמרינן בגמרא תני ר״ח קמיה דרבא מנין לכ״ג שנטל משמן המשחה שעל ראשו ונתן על בני מעיו שהוא חייב שנאמר על בשר אדם לא ייסך א״ל ר״א בריה דרבא לר״א מ״ש מהא דתניא כהן שסך בשמן של תרומה בן בתו ישראל מתעגל בו ואינו חושש, א״ל התם ומתו בו כי יחללוהו כתיב. וכיון דאחליה הא איתחל אבל גבי שמן המשחה כתיב כי נזר אלקיו עליו שמן המשחה קרייה רחמנא דאע״ג דאיתיה עליו לא אתחיל ע״כ בגמרא דאע״ג דסך בו ראשו כמצותו לא יצא לחולין4 אלא הרי הוא בקדושתו. ומזה הטעם אמרו שלא ירבה בשמן שלא יפול על בשרו:
1. גם הכ״מ כתב כן דמדנקיט וכמה יסוך ולא נקיט כמה יתן שמעינן דמיירי בסיכה ובעינן כזית דילפינן מנתינה. ובבאר שבע בכריתות שם תמה עליו מדפריך והאמר ר״י פטור ומשני כי פטור ר״י גבי מלכים וכהנים גם הדיוט מחייב יעו״ש ואי מיירי בסיכה בלא״ה לק״מ דהא בסיכה גם למלכים וכהנים חייב יעו״ש. אמנם למה שביאר המהר״י קורקוס כאן דלר״י סיכה שוה לנתינה וגם בסך למלכים וכהנים פטור א״כ לק״מ. והרמב״ם שכתב דסך למלכים וכהנים חייב הוא משום דס״ל בזה כהא דתני ר״ח קמי׳ דרבא דפליג בזה על ר״י וכמ״ש המהר״י קורקוס ודו״ק. וכוון לזה בס׳ נ״ת שם בכריתות. אמנם יל״ע קצת למ״ש התוס׳ שם בכריתות ד״ה מנין דכל זמן שלא ניגב השמן לא נעשה מצותו עוד יעו״ש א״כ לא שמעינן מזה דחייב כ״ג שנטל מראשו ונתן על ב״מ דהסך לכהנים ולמלכים חייב דהא השמן שנוטל מראשו שעדיין לא נתנגב ולא נעשה מצותו א״כ עודנו הדיוט ולכך חייב.
2. לפי פי׳ חדש זה הרמב״ם ס״ל גם בסך למלכים וכהנים פטור כמו בנותן. ומ״ש אבל הסך ממנו אפילו למלך וכ״ג כו׳ הכוונה מלך וכ״ג שלא נמשחו עוד כמצותן ועדיין זרים הם וגם ר״י מודה בזה ומיושב בזה קושית הב״ש שהבאתי באות הקודם ודו״ק.
3. ע׳ בזה בתוס׳ מנחות ס׳ ע״א ד״ה מי ובפסחים ל״ב ע״ב ד״ה ואין ובגיטין כ׳ ע״א ד״ה דילמא.
4. ע׳ תוס׳ שם בכריתות ז׳ ע״א שכתבו דכל זמן שלא ניגב השמן לא נעשה כמצותו.
הנותן משמן המשחה ע״ג מלך וכו׳ – שם (דף ו׳:) פלוגתא דר׳ מאיר ורבי יהודה ופסק כרבי יהודה דפטר:
ומ״ש: אבל הסך ממנו אפילו למלך וכ״ג חייב וכו׳ – נלמד ממה שיבא בסמוך.
ומ״ש: וכ״ג שנטל משמן המשחה שבראשו וסך במעיו חייב כרת – מימרא שם (דף ז׳) ויליף לה מדכתיב על בשר אדם לא ייסך.
ומ״ש: והוא שיסוך ממנו בכזית – כבר כתבתי בסמוך שזה דעת רבי יהודה דהלכה כוותיה לגבי ר׳ מאיר:
וכתב בהשגות והוא שיסוך ממנו בכזית א״א לא מחוור מתוך הגמרא דכריתות וכו׳. וטעמו מדתניא התם הסך בשמן המשחה למלכים ולכהנים ר״מ מחייב ורבי יהודה פוטר וכמה יסוך ויהא חייב רבי מאיר אומר כל שהוא רבי יהודה אומר כזית והאמר ר׳ יהודה פטור כי פטר רבי יהודה גבי מלכים וכהנים גבי הדיוט מחייב ר׳ מאיר ור׳ יהודה במאי פליגי אמר רב יוסף בהא פליגי רבי מאיר סבר על בשר אדם לא ייסך כתיב וכתיב ואשר יתן ממנו על זר מה סיכה כל שהוא אף נתינה כל שהוא ורבי יהודה סבר ילפינן נתינה דעל זר מנתינה דעלמא מה נתינה דעלמא כזית אף נתינה דעל זר כזית אבל סיכה לממשח מלכים וכהנים ד״ה כל שהוא ואמר רב יוסף במאי פליגי ר׳ מאיר ור׳ יהודה גבי מלכים וכהנים רבי מאיר סבר ואשר יתן ממנו על זר כתיב ומלך וכהן השתא זרים נינהו ורבי יהודה סבר בעינן עד דאיכא זר מתחלתו ועד סופו ומלך וכהן לאו זרים הוו ופירש רש״י למלכים וכהנים גדולים לאחר שנמשחו. מה סיכה כל שהוא דלא אשכחן שיעור בסיכה וכו׳. נתינה בעלמא כזית דגמרינן מנתינה דונתן לכהן את הקדש דכתיב ביה אכילה [ואיש כי יאכל קודש] וכל אכילה כזית. מעיקרא לאו זרים הם דהא נמשחו מתחלה עכ״ל. ופשטא דגמרא כהראב״ד דדוקא בנתינה הוא דאמר רבי יהודה כזית משום דילפא מנתינה דעלמא אבל סיכה דלא ילפא מנתינה הויא בכל שהוא לכולי עלמא. ולדעת רבינו אפשר לומר דכי יליף רבי יהודה נתינה דעל זר בכזית מנתינה דעלמא ה״ה לסיכה דזר דהויא בכזית לדידיה דילפא מנתינה דאיתקש סיכה לנתינה והיינו דקתני וכמה יסוך ויהא חייב ר׳ מאיר [סבר] כל שהו ור״י כזית ואם איתא כמה יתן הוה ליה למיתני ולא כמה יסוך אלא ודאי בסיכה נמי סבר רבי יהודה דצריך כזית והא דמסיים רב יוסף אבל סיכה לממשח מלכים וכהנים ד״ה כל שהו היינו במושב מלכים וכהנים שלא נמשחו אבל אם כבר נמשחו פטור לרבי יהודה על הנתינה דלאו זרים נינהו ובפחות מכזית פטור אף על הסיכה:
והוא שיסוך ממנו בכזית. ידוע מ״ש הראב״ד ז״ל ומרן ז״ל הליץ בעד רבינו דר׳ יהודה דיליף נתינה בכזית היינו סיכה נמי והא דמסיים רב יוסף אבל סיכה לממשח מלכים וכהנים דברי הכל בכל שהו היינו במושח מלכים וכהנים שלא נמשחו וכו׳ ע״כ והקושי הגדול מבואר ועיין עוד להרב באר שבע ובס׳ צרור החיים ז״ל.
ובקוצר השגתי נראה לענ״ד דרך אחר והוא קרוב לדברי מרן הקדוש ויתורצו כל הקושיות והוא דמוכרח לומר דרבינו הבין דכי יליף ר״י לנתינה שהיא בכזית היינו לומר דסיכה יליף מנתינה וכדברי ר׳ מאיר אלא דר״מ יליף נתינה מסיכה דהוי בכל שהו ור״י יליף סיכה מנתינה ומאי דקא יליף ר״מ נתינה מסיכה ולא אמר סתמא דסיכה בכל שהו לא בא אלא לאפוקי מדרשת ר״י וכי קאמר תלמודא אבל סיכה לממשח מלכים וכהנים דברי הכל בכ״ש הכוונה למשיחה שצותה תורה למשוח המלכים והכהנים דלא בעינן כזית דאף דר״י מפרש להך סיכה בכזית מ״מ היינו דוקא לענין חיוב הזר דביה איירי קרא אבל עיקר המשיחה דהיינו סיכה מודה ואזיל דלא בעינן כזית אלא בכ״ש כלומר דאין לו שיעור כלל והטעם דבעינן כמין נזר וכא״ף יונית ובזו לא נאמר שיעור הכזית כלל ובזה נתיישבו כל דברי רבינו ואפשר ג״כ להעמיס פי׳ זה בדברי מרן ז״ל ולא תקשי עליה דיציבא בארעא וגיורא בשמי שמיא וכמ״ש בס׳ באר שבע ז״ל:
הנותן משמן המשחה וכו׳. עיין בהשגות, וביאור מחלוקתם דבין רבנו ובין הראב״ד תרווייהו מודים דפלוגתא דר׳ מאיר ור׳ יהודה במלכים וכהנים היינו בנתינה הוא דפטר ר״י אבל בסיכה מודה ר״י להא דתני רב חנניה קמיה דרבא דעל בשר אדם לא ייסך משמע כל אדם אפי׳ מלך וכהן גדול דלאו זרים הם ובנתינה דכתיב אשר יתן ממנו על זר הוא דממעט ר״י מלך וכ״ג וגם מודה הראב״ד דהא דקאמר בגמ׳ אבל סיכה לממשח מלכים וכהנים דברי הכל כל שהוא פירושו תחלת הכשר מצות משיחת מלכים וכהנים בכל שהוא. כמ״ש התוס׳ ישנים וכמו שנראה מלשון רבנו לעיל ה״ט דלא בעינן כזית דסד״א דהיינו טעמא דפלוגתא דר׳ מאיר ור״י דר״מ סבר דעיקר הכשר סיכה בפחות מכזית משו״ה חייבים על סיכה פחות מכזית ור׳ יהודה ס״ל דהכשר סיכה בכזית קמ״ל דמודה ר״י דהכשר משיחה פחות מכזית ואפ״ה פוטר אפחות מכזית דילפינן נתינה נתינה ודלא כמו שהבין הכ״מ דהראב״ד מפרש אבל סיכה לממשח מלכים וכהנים היינו לאחר שנמשחו דא״כ הוה מחי ליה הראב״ד במאה עוכלי שהרי מפורש בגמ׳ דסיכת חיוב פחות מכזית לפי פירוש זה ולא היה כותב לשון אינו מחוור.
גם נראה דגירסת רבנו והראב״ד וכמה יתן ויהא חייב ר׳ מאיר אומר כל שהוא וכו׳ וכן הוא הגי׳ בדפוס פפד״מ ומשו״ה פריך והאמר ר׳ יהודה פטור דלפי הגי׳ וכמה יסוך לא היה צריך לאוקים בהדיוט שהרי לא פטר ר״י במלך וכהן גדול אלא בנתינה כנ״ל. אלא הראב״ד מדקדק מדלא משני דאיירי במלך וכ״ג והא דקאמר וכמה יתן ר״ל יסוך כי היכי דבברייתא דרב חנניה נקיט ויתן על בני מעיו ופירושו יסוך אלא על כרחך דבסיכה מודה ר״י דלא בעינן כזית כפשטה דגמ׳ ור״י סבר ילפינן נתינה מנתינה דעלמא ולא מסיים דיליף סיכה מנתינה הילכך בהכרח מתוקם בהדיוט. ורבנו סובר דמשו״ה מוקים בהדיוט דדוחק ליה לפרש וכמה יתן בסיכה והא דבאמת פליגי בנתינה דהדיוט ולא פליגי בסיכה דמלך וכ״ג לאשמועינן רבותא אליבא דר״מ דיליף נתינה מסיכה ולא יליף נתינה מנתינה דעלמא ומדקאמר אבל סיכה לממשח מלכים וכהנים בכל שהוא ולא נקיט אבל סיכה דברי הכל בכל שהוא הוה סייעתא לדברי רבנו דהדר יליף ר״י סיכה מנתינה ובס׳ באר שבע הרבה להשיב ונדחק מאד עיי״ש והנכון כמ״ש:
ודברי הכ״מ נכונים דמשמעות סיכה אפי׳ כל שהוא דומיא דמשיחת מלכים וכהנים לכתחלה הילכך לר׳ מאיר ההיקש אפיק מגז״ש ולר׳ יהודה דבר הלמד בהיקש חוזר ומלמד בהיקש דאף סיכה כזית, עיין פ׳ איזהו מקומן ועי׳ באר שבע ועי׳ ברכת הזבח ועי׳ מ״ש לעיל.
הנותן משמן המשחה על גבי מלך או כהן גדול שכבר נמשחו פטור, שנאמר ואשר יתן ממנו על זר ואין אלו זרים אצלו, אבל הסך ממנו אפי׳ למלך וכהן גדול חייב שנאמר על בשר אדם לא ייסך כל אדם במשמע, וכהן גדול שנטל שמן המשחה מראשו וסך במעיו חייב והוא שיסוך ממנו בכזית.
השגת הראב״ד והוא שיסוך ממנו בכזית, א״א לא מחוור מתוך הגמ׳ דכריתות דבעינן לסיכה כזית אלא לנתינה בלבד כדעת ר״י.
בכריתות דף ז׳ ע״ב איתא הסך בשמן המשחה לבהמה כלים וכותים ומתים פטור למלכים וכהנים ר״מ מחייב ור׳ יהודה פוטר וכמה יסוך ויהי׳ חייב ר״מ אומר כל שהוא, ר״י אומר כזית והאמר ר״י פטור כי פטר ר׳ יהודא גבי מלכים וכהנים גבי הדיוט מחייב, ר״מ ור״י במאי פליגי א״ר יוסף בהא פליגי ר״מ סבר על בשר אדם לא ייסך כתיב וכתיב ואשר יתן ממנו על זר מה סיכה כל שהוא, אף נתינה כל שהוא ור״י סבר יליף נתינה דעל זר מנתינה דעלמא, מה נתינה דעלמא כזית אף נתינה דעל זר כזית, אבל סיכה לממשח מלכים וכהנים דברי הכל כל שהוא.
והנה דעת הראב״ד ברורה מדברי הגמ׳ דסיכה בודאי היא בכל שהוא ופליגי רק בנתינה, ובדעת הרמב״ם כתב הכ״מ דכיון דיליף ר׳ יהודה נתינה דעל זר מנתינה דעלמא ה״ה לסיכה דהוי בכזית, והיינו דקתני כמה יסוך ויהי׳ חייב ולדעת הראב״ד הו״ל למיתני כמה יתן, ומה דמסיים רב יוסף אבל סיכה לממשח מלכים וכהנים דברי הכל כל שהוא היינו במושח מלכים וכהנים שלא נמשחו עכ״ד הכ״מ, ומה שכתב דהא דאמר אבל סיכה לממשח מלכים וכהנים ד״ה כל שהוא היינו לממשח מלכים וכהנים שלא נמשחו אינו מובן דאם כונתו שלא נמשחו ואחד בא למשחן שלא לשם משיחת מצוה, א״כ למה יהי׳ חיובם בכל שהוא, ובמאי עדיפי חיובם מהדיוט דהדיוט בעי כזית ועלייהו מחייב בכ״ש, ועוד דא״כ למה השמיט הרמב״ם דין זה, ומצאתי שכבר עמד בזה הבאר שבע בכריתות ותמה על הכ״מ והוא משנה גירסת הגמ׳ וגורס ד״ה חייב ולא דברי הכל בכ״ש, ומלבד שקשה לחדש גירסא הנה לפי דבריו לא פליגי ר״מ ור״י במלכים וכהנים אלא בנתינה, אבל סיכה דברי הכל חייב וא״כ איך תניא בברייתא הסך דאפי׳ אם נימא דנתינה בכלל סיכה או סיכה בכלל נתינה, אבל לומר דפי׳ הסך הוא דוקא נתינה זה ודאי אי אפשר, ואפי׳ אי גרסינן גבי לא יסוך לא יתן כמו שרצו להגיה אבל גבי הסך לא נמצא שום הגהה דגרסינן הנותן.
לכן נראה פשוט דלדעת הרמב״ם צריך לפרש כפי׳ התוס׳ דפי׳ אבל סיכה לממשח מלכים וכהנים, היינו כשמושחן משיחה של מצוה, וזה מבואר ברמב״ם דלא הזכיר שיעור כזית במשיחת מלכים וכהנים, ומדוייק הלשון ״לממשח״ דקאי על משיחתן לשם מלכות וכהונה גדולה, אבל סתם סיכה לא נקרא לממשח אלא לסוך, ומה שהקשה הב״ש דא״כ מנ״ל להרמב״ם הך דינא דהסך ממנו אפי׳ למלך וכהן גדול חייב אני תמה על קושייתו דהא מפורש כן בגמ׳ בברייתא דתני רב חנניא דכהן גדול שנטל משמן המשחה שעל ראשו וכו׳ כמו שכתב הרמב״ם, ומזה הוציא הרמב״ם דה״ה במי שסך מלך וכהן דחייב דהא תני תנא קמי׳ דר״א כל שישנו בסך ישנו בבל ייסך והוא פשוט וברור.
איברא דמה שכתבתי דממה דתניא הסך א״א לומר דבסיכה מודה דחייב, דא״כ איך תניא הסך, אבל באמת קשה דעכ״פ הא פסק הרמב״ם דסך חייב, עוד הקשה הב״ש דמה פריך בגמ׳ והאמר ר״י פטור ומשני כי פטר ר״י גבי מלכים וכהנים, דהא בברייתא דקתני הסך גם מלכים וכהנים חייבים, ונראה דבאמת מחלוקת ר״מ ור״י דקתני בברייתא ודמיירי בסיכה ע״כ מוכח דגם בסיכה פליגי, ור״י בודאי סובר דגם סיכה פטור על מלכים וכהנים, אלא דאנן לא קיי״ל בזה כר״י כיון דאיכא סתמא דברייתא דתני רב חנניא דכה״ג שנטל משמן המשחה שעל ראשו ונתן על בני מעיו שהוא חייב שנאמר על בשר אדם לא ייסך, והך ברייתא ע״כ מפרשינן דהוא בסיכה אע״ג דתניא ונתן דא״א לומר דהך ברייתא סברה דגם בנתינה חייב, וע״כ דהוא כר״מ דמלך וכהן נמי מיקרו זרים לגבי סיכה אחריתא א״כ למה לן קרא דעל בשר אדם לא ייסך, ולכן ע״כ מפרשינן דונתן היינו וסך, וכמו שכתב הרמב״ם וסך במעיו, ואפשר דמה דנטל משמן המשחה שעל ראשו ונתן על בני מעיו ע״כ הוא דרך סיכה דהא אין שם שמן ליטול בכלי וליתן, וע״כ הוא בידו שהוא דרך סיכה, ובנתינה סברה הברייתא כר׳ יהודה דמלך וכהן לא הוו זרים רק בסיכה חייב, ולכן שפיר פסק הרמב״ם דבסיכה למלך וכהן חייב.
אכן בעיקר תירוצו של הכ״מ בדעת הרמב״ם דגם סיכה בכזית משום דכיון דסבר ר׳ יהודה דגבי נתינה ילפינן מנתינה דעלמא דהוי בכזית שוב ילפינן לסיכה דהוי נמי בכזית דאיתקש לנתינה, הקשה הבאר שבע דהא לא הוזכר זה בגמ׳ ומנין להרמב״ם לחדש כן כיון דבגמ׳ אמר מעיקרא דסיכה ודאי בכל שהוא, ור״מ יליף נתינה מסיכה ור׳ יהודה יליף נתינה מנתינה דעלמא ולא אמר בגמ׳ דשוב ילפינן סיכה מנתינה. א״כ משמע דסיכה גם לר׳ יהודה הוי בכ״ש, הנה כל קושייתו הוא לפירש״י דפי׳ מה דאמר בגמ׳ מה סיכה כל שהוא, דלא אשכחן שיעור בסיכה אף נתינה כל שהוא אע״ג דנתינה בעלמא כזית כדמפרש לקמן, ומבואר לפירש״י דמה סיכה בכ״ש היינו דלהלכה צריך להיות סיכה בכ״ש, אבל בפי׳ רבינו גרשום מבואר באופן אחר שכתב מה סיכה בכ״ש דמכל דהו יכול לסוך חד אבר, אף נתינה דעונש נמי בכל שהוא ומדבריו מבואר דאין כונת הגמ׳ כלל לחלק בין סיכה לנתינה משום דבאמת הא לא כתיב כלל כרת בסיכה אלא לאו, וע״כ דילפינן סיכה מנתינה, ומה דאמר מה סיכה בכ״ש היינו דמציאות סיכה סגי בכ״ש ולא דמי לנתינה דלשון נתינה הוא נתינה של דבר חשוב, אבל אין כונת הגמ׳ דלהלכה צריך לחלק הדין בין סיכה לנתינה, ומשום זה פי׳ רבינו גרשום אף נתינה דעונש היינו מה דכתיב ונכרת בנתינה דמנה ילפינן גם בסיכה הוא הכל בכ״ש, ור׳ יהודה יליף נתינה מנתינה דעלמא דהוא בכזית, וממילא פשוט דה״נ בסיכה דאין חילוק כיון דעיקר דין סיכה ילפינן מנתינה, ואינו צריך לדברי הכ״מ דשוב ילפינן סיכה מנתינה דמשמע מדבריו דהוא ילפותא חדשה שלא הוזכרה בגמ׳, והכ״מ כתב כן לפירש״י כמו שהביא מקודם בדבריו, אבל לדברי רבנו גרשום הוא פשוט דמעיקרא לא עלה על דעת לחלק ביניהם כיון דמעיקר דין כרת בסיכה ילפינן מנתינה א״כ בודאי שוים בדינם.
אמנם דאכתי צריך ביאור דגבי שיעור כזית אמרינן דודאי דין סיכה ונתינה שוים, ובדין מלכים וכהנים מחלקינן דבסיכה חייב ובנתינה פטור, אבל באמת לא קשה דבדין שיעורים כיון דליכא קרא מיוחד לחלק ביניהם, ודין שיעורים הוי הלכה למשה מסיני, וכיון דעיקר אזהרה כתוב בסיכה ועיקר עונש דכרת כתבו בנתינה לכן אמרינן דבודאי הם שוים בדין שיעורים, אבל בדין מלך וכהן כיון דדרשינן להדיא מקרא שיש חילוק בין נתינה לסיכה דבנתינה כתיב זר ומלך וכהן לא הוי זרים, ובסיכה כתיב על בשר אדם וגם מלך וכהן בכלל, לכן ע״כ מחלקינן בין סיכה לנתינה, אבל לשיעורים גם במלך וכהן לא מחלקינן דבזה אין חילוק בין הדיוט למלך וכהן.
והנה בהשגת הראב״ד צריך ביאור מה שהשיגו כאן ולא השיגו מקודם, שכבר כתב כן בהל׳ ה׳ הסך משמן המשחה כזית במזיד חייב כרת, ונראה דהראב״ד סובר דבהדיוט דאיכא לחייבו משום נתינה ואיכא לחייבו משום סיכה, וכיון דבסיכה לא כתיב כרת וילפינן מקרא דנתינה, לכן הי׳ אפשר לומר דאף דסיכה גם לר׳ יהודה בכל שהוא היינו למלקות מקרא דעל בשר אדם לא ייסך, אבל לחייבו כרת דבעינן למילף מקרא דאשר יתן ממנו על זר אין לחייבו אלא בכזית, ולכן השיגו כאן במלך וכהן גדול דאין לחייבו משום גדר נתינה כלל, אלא מדין סיכה מקרא דעל בשר אדם לא ייסך, ומ״מ סובר הרמב״ם דמה דתניא חייב היינו דחייב כרת דילפינן לענין זה מקרא דנתינה אף דמשום נתינה אינו חייב, וכיון דכל עיקר חיובא הוא רק מקרא דסיכה, וסיכה הא ר׳ יהודה נמי מודה דהוא בכ״ש, אבל דעת הרמב״ם נתבאר דבדין שיעורים אין חילוק בין סיכה לנתינה וכנ״ל.
משנה תורה דפוסיםמקורות וקישוריםראב״דמהר״י קורקוסכסף משנהמעשה רקחמרכבת המשנהאבן האזלהכל
 
(יא) אין מושחין את המלך אלא על גבי מעיןא. ואין מושחין מלך בן מלך, שהמלכות ירושה למלך לעולם, שנאמר ״הוא ובניו בקרב ישראל״ (דברים י״ז:כ׳). ואם היתה שם מחלוקת מושחין אותו כדי לסלק המחלוקת ולהודיע לכל שזה הוא המלךב לבדו, כמו שמשחו שלמה מפני מחלוקת אדוניהג, ויואש מפני עתליה, ויהואחז מפני יהויקים אחיו. וזה שמשח אלישע ליהוא, לא בשמן המשחה משחו, אלא בשמן אפרסמון, ודבר זה מסורת ביד חכמיםד:
A king should only be anointed next to a spring.⁠1 We do not anoint the king who is the son of a king, for the kingship is a hereditary position for the king for all time,⁠2 as [Deuteronomy 17:20] states: "[Thus] he and his descendants [will prolong their reign] in the midst of Israel.⁠" If there is a controversy, he should be anointed to resolve the controversy and to notify to all that he alone is the king, as Solomon was anointed because of the controversy [stirred up by] Adoniyahu.⁠3 Yoash was anointed because of Atal'ya,⁠4 and Yehoachaz was anointed because of his brother Yehoyakim.⁠5 When Elisha had Yehu anointed,⁠6 he did not have him anointed with the anointment oil, but with balsam oil. This is an accepted tradition among the sages.
1. Horiot 12a explains that the king was anointed there as an sign that his dynasty should be perpetuated, just as a stream continues in a never-ending flow. This symbolism is only appropriate for kings of the Davidic dynasty, whose dynasty will continue for-ever. In contrast, the dynasties of the kings of Israel will eventually be interrupted [see Hilchot Melachim 1:9 (Kesef Mishneh)].
Accordingly, King David ordered that Solomon be anointed at the Gichon Stream (1 Kings 1:33).
2. When mentioning this law, Hilchot Melachim 1:7 continues: "Not only the monarchy, but all other positions of authority and appointments in Israel, are transferred to one's children and grand-children as inheritances forever.⁠" The order of inheritance of the crown follows the order of inheritance of property as explained in Hilchot Nachalot, ch. 1. The first in line for the monarchy are the deceased king's sons, in order of age. Should none of his sons be alive, the right is passed to his grandchildren. The children of the elder son are granted preference. If the king has no male descendents, the monarchy is given to his brothers. If they are not alive, it is granted to their sons. From them, the right to the throne passes to the deceased king's nephews (his sister's sons), then to his uncles, to his first cousins.
3. 1 Kings, Chapter l, describes Adoniyahu's abortive attempt to declare himself as David's successor.
4. II Kings, Chapter 11, describes Atal'ya's murder of the children of King Achazyahu, her assumption of the throne, and the revolt which established Yoash as king.
5. Yehoachaz was younger than Yehoyakim. Nevertheless, he was given the throne, because he was more capable than his brother, and better suited to serve in his father's position. See the commentaries to II Kings, ch. 23.
6. See II Kings, ch. 9.
א. ד: המעיין. אך אין הכוונה למעין מסוים.
ב. ד: מלך. הפסיד את ההדגשה.
ג. ת1, ג2: אדוניהו. וכך ד (גם פ).
ד. ת1, ג2: החכמים. וכך ד (גם ק).
משנה תורה דפוסיםמקורות וקישוריםמהר״י קורקוסכסף משנהמעשה רקחעודהכל
אֵין מוֹשְׁחִין אֶת הַמֶּלֶךְ אֶלָּא עַל גַּבֵּי הַמַּעְיָן. וְאֵין מוֹשְׁחִין מֶלֶךְ בֶּן מֶלֶךְ שֶׁהַמַּלְכוּת יְרֻשָּׁה לַמֶּלֶךְ לְעוֹלָם שֶׁנֶּאֱמַר (דברים י״ז:כ׳) הוּא וּבָנָיו בְּקֶרֶב יִשְׂרָאֵל. וְאִם הָיְתָה שָׁם מַחְלֹקֶת מוֹשְׁחִין אוֹתוֹ כְּדֵי לְסַלֵּק הַמַּחֲלֹקֶת וּלְהוֹדִיעַ לַכֹּל שֶׁזֶּהוּ מֶלֶךְ לְבַדּוֹ. כְּמוֹ שֶׁמָּשְׁחוּ שְׁלֹמֹה מִפְּנֵי מַחְלֹקֶת אֲדוֹנִיָּהוּ. וְיוֹאָשׁ מִפְּנֵי עֲתַלְיָה. וִיהוֹאָחָז מִפְּנֵי יְהוֹיָקִים אָחִיו. וְזֶה שֶׁמָּשַׁח אֱלִישָׁע לְיֵהוּא לֹא בְּשֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה מְשָׁחוֹ אֶלָּא בְּשֶׁמֶן אֲפַרְסְמוֹן. וְדָבָר זֶה מָסֹרֶת בְּיַד הַחֲכָמִים:
אין מושחין כו׳. כתב מוהרר״י קורקוס ז״ל, כבר נתבאר. ושם נתבאר שיהוא לא נמשח בשמן המשחה שהרי מלך ישראל היה. ומלך ישראל אינו נמשח בשמן המשחה מדכתיב כי זהו וגו׳ כאשר נתבאר. ולא עדיף סופו מתחילתו, וא״כ אף מפני המחלוקת אין למשחו בו, אלא ע״כ באפרסמון נמשח. וגם יהואחז ע״כ לא בשמן המשחה נמשח, שהרי יאשיה אביו גנזו וכאשר כתב רבינו ריש פ״ד מהלכות בית הבחירה, וא״כ ע״כ באפרסמון נמשח. וכן אמר רב פפא שם בגמרא בהדיא. וא״כ קשה על רבינו למה לא ביאר כן גבי יהואחז כמו שביאר גבי יהוא, ואפשר לתרץ שרבינו לא חשש לבאר גבי יהואחז משום דלא נ״מ מידי. דא״נ היה בשמן המשחה, ל״ק מידי. כי מה שלא נמשח בשמן המשחה לא היה אלא מפני שלא היה להם שמן כי כבר נגנז, אבל אם היה להם ודאי שהיה מושחים בו. ולכך לא חשש רבינו לבאר דבר בזה, כי אין קושיא על מה שכתב וליכא למיטעי מידי. ול״ק אלא גבי יהוא שהיה ממלכי ישראל ואין מושחין אותם אפילו במקום מחלוקת. וא״כ קשיא מיהוא ואיכא למיטעי ולמילף מיהוא דבמקום מחלוקת מושחים, אפילו מלכי ישראל, לפיכך הוצרך רבינו לבאר ולתרץ דלא נמשח אלא באפרסמון, והשתא ל״ק על שאמר וליכא למיטעי מידי, אבל ביהואחז ליכא למיטעי ולא הוצרך לפרש:⁠1
ומהר״ד ן׳ זמרא ז״ל כתב ולא ידעתי למה השמיט רבינו הא דאין מושחין אלא מלכי בית דוד לבד.⁠2 וי״ל דאין כאן מקומו אלא בהלכות מלכים:⁠3
1. הלח״מ פ״א ממלכים הי״ב ובמעשה רקח כאן כוונו לזה.
2. צע״ג דזה נתבאר ממ״ש הרמב״ם דיהוא לא נמשח בשמן המשחה רק באפרסמון. דכוונתו למה דאמרי׳ בגמ׳ הטעם משום דהי׳ ממלכי ישראל וכפרש״י שם.
3. פ״א ה״י.
אין מושחין את המלכים אלא ע״ג המעיין – שם (דף ה׳:) ויהיב טעמא כדי שתמשך מלכותן ומייתי לה מדכתיב והורדתם אותו אל גיחון:
ואין מושחין מלך בן מלך וכו׳ עד מפני יהויקים אחיו – שם:
ומ״ש: וזה שמשח אלישע ליהוא לא בשמן המשחה משחו וכו׳ – גם זה שם:
ויהואחז מפני יהויקים. הכי איתא בגמרא ושוב מקשי ומי הוה שמן המשחה והתניא משנגנז הארון וכו׳ ומתרץ רב פפא באפרסמונא דכיא ורבינו לא ביאר זה וכבר נתעורר בזה הרמ״ע מפאנו הביאו הכנסת הגדולה ז״ל ובהכרח צ״ל דכיון דממלכי בית דוד היה אילו היה שמן המשחה הוו צריכין למשחו בו. ומ״ש בספרי רבינו
ומסור בדפוס מגדל עוז כתוב ומסורת:
משנה תורה דפוסיםמקורות וקישוריםמהר״י קורקוסכסף משנהמעשה רקחהכל
 
(יב) כל כלי המקדש שעשה משה במדבר לא נתקדשו אלא במשיחתן בשמן המשחה, שנאמר ״וימשחם ויקדש אותם״ (במדבר ז׳:א׳). ודבר זה אינו נוהג לדורות, אלא הכלים כולן כיון שנשתמשו בהן במקדש במלאכתן נתקדשו, שנאמר ״אשר ישרתו בם בקודש״ (במדבר ד׳:י״ב), בשירותא הן מתקדשין:
All of the vessels of the Sanctuary that were fashioned [at the command] of Moses were sanctified only by being anointed with the anointing oil,⁠1 as [Numbers 7:1] states: "And he anointed them and sanctified them.⁠" This practice was not followed in the coming generations. Instead, all of the utensils became sanctified when they were used for their purpose in the Temple, as [implied by Numbers 4:12] "...that they will serve with them in the Sanctuary,⁠" i.e., through service, they are sanctified.
1. The Radbaz uses this concept to reinforce his thesis that the Rambam does not consider applying the anointing oil as a mitzvah, because it did not apply for all time.
א. כך כי״נ וכי״ט. ת1 (עד ׳הן׳): בשירותיהן. א: ובשרות.
משנה תורה דפוסיםמקורות וקישוריםמהר״י קורקוסכסף משנהמשנה למלךמרכבת המשנהאור שמחעודהכל
כׇּל כְּלֵי הַמִּקְדָּשׁ שֶׁעָשָׂה מֹשֶׁה בַּמִּדְבָּר לֹא נִתְקַדְּשׁוּ אֶלָּא בִּמְשִׁיחָתָן בְּשֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר ז׳:א׳) וַיִּמְשָׁחֵם וַיְקַדֵּשׁ אֹתָם. וְדָבָר זֶה אֵינוֹ נוֹהֵג לְדוֹרוֹת. אֶלָּא הַכֵּלִים כֻּלָּן כֵּיוָן שֶׁנִּשְׁתַּמְּשׁוּ בָּהֶן בַּמִּקְדָּשׁ בִּמְלַאכְתָּן נִתְקַדְּשׁוּ שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר ד׳:י״ב) אֲשֶׁר יְשָׁרְתוּ בָם בַּקֹּדֶשׁ בְּשֵׁרוּת הֵם מִתְקַדְּשִׁין:
כל כלי מקדש שעשה משה כו׳. כתב מהר״ד ן׳ זמרא ז״ל בפ״א דיומא.⁠1 וכבר כתבתי דמהאי טעמא לא מנה הרב ז״ל משיחה מצוה בפני עצמה. ואע״ג שהיו מושחין מלכים וכהנים אין ראוי למנותה מצוה בפ״ע. ואפשר שהוא בכלל מצות למנות מלך וכהן גדול. כי מתנאי המלך וכ״ג שימשחו אותם, ואין ראוי למנות פרטי המצוה או תנאיה כל אחד בפני עצמה. עוד יש טעם אחר לפי שאין המשיחה מעכבת כלל, שאם אין שם שמן המשחה2 כ״ג מרבין אותו בבגדי כהונה. וכן המלך אין המשיחה מעכבת שהרי ירושה הוא, ולפיכך לא היה מושחים מלך בן מלך, הילכך כיון שאין המשיחה מעכבת לא מנה אלא עשייתו:
1. י״ב ע״ב.
2. ע׳ פרש״י עה״ת ויקרא ט״ז ל״ב ובתוס׳ נזיר מ״ז ע״א ד״ה וכן וביומא ה׳ ע״א ובתוס׳ ישנים שם.
כל כלי המקדש שעשה משה במדבר וכו׳ ודבר זה אינו נוהג לדורות וכו׳ – בפ׳ שני דשבועות (שבועות ט״ו) כל הכלים שעשה משה משיחתן מקדשתן מכאן ואילך עבודתן מחנכתן ומייתי לה התם מקראי ואיתא נמי להאי ברייתא בפ״ק דיומא עלה י״ב:
ודבר זה אינו נוהג לדורות כו׳. כתבו התוס׳ בפרק כל המנחות (דף נ״ז) שדרשא זו דאותם במשיחה כו׳ היא דוקא לר״ע דאית ליה דמדת יבש לא נתקדשה אבל למאן דאית ליה דנתקדשה מבפנים הא איצטריך קרא למעט מדת יבש מבחוץ ולפ״ז קשיא לרבינו שהרי בסוף פירקין פסק דלא כר״ע ויש ליישב ודו״ק:
ודבר זה אינו נוהג לדורות. עי׳ מל״מ שכתב ויש ליישב. ונראה דרבנו מפיק ליה מאשר ישרתו כדמסיק רב פפא שבועות דף ט״ו. ואע״ג דמסיק הש״ס דאיצטריך אותם שלא נאמר לדורות במשיחה ועבודה. י״ל אליבא דר׳ יאשיה דדריש אותה למעט מדת יבש מבחוץ ס״ל דשפיר שמעינן מאשר ישרתו דסגי בשירות גרידא. ועי׳ מל״מ פ״ב מהל׳ מעשה הקרבנות ה״ט.
כיון שנשתמשו בהן במקדש במלאכתן נתקדשו כו׳ בשירות הן מתקדשין.
נראה לחקור אם מנחה פסולה הניחו בכלי להתעסק בעבודה מי קדשה הכלי. ונראה קצת כי בכל הענינים שווים כלי שרת לכהנים ואמרו ביומא (דף י״ב) דכה״ג עבודתו מחנכתו כמו כלי שרת וכן פסק רבינו בהלכות עבודת יוה״כ פ״א ה״ג, ובמנחות (דף ט״ז) פיגל בין בראשונה בין בשניה בין בשלישית וכ״ת ה״נ בשתי דיעות הניחא למ״ד בפר ואפילו בדמו של פר יעו״ש דפשטא דמילתא דעבודתו מחנכתו וא״כ הוא עובד במקדש בהזיית דם פיגול שנפסל בהזיית בין הבדים ואפילו כן הוי כהן גדול מדחייב כרת ובפיגול אינו חייב כרת עד שיקריבו המתירין בהכשר ואם אמרת דעבודה פסולה אינה מחנכתו הלא לא הוזה בהיכל בכה״ג רק בכהן הדיוט ולא קרבו המתירין בהכשר דפסול שנעשה שלא בכה״ג ואינו חייב כרת. ויש לדחות דאולי באבנט מתחנך וכמ״ד דאבנט של כהן הדיוט כלאים הוי. ולפלא על רבינו בהלכות עבודת יוהכ״פ דהא סובר דאבנטו של כהן הדיוט כלאים הוי וא״כ אבנטו מחנכו והרגיש זה בלח״מ. ולכאורה יש לומר דבגדי כהונה איקרו כלי שרת יעוין זבחים (דף יג) וברש״י ד״ה ובכלי שרת, ואשכחן דבראשונה נמשחו הבגדים בהזיית שמן המשחה ובדם שעל המזבח בשבעת ימי מלואים וא״כ לדורות המה ככלי שרת דעבודה מקדשתן, וברור דהלבישה של כהן גדול או כהן הדיוט מקדשתן בלא עבודה בהן דגוף הלבישה הוי מצוה ומקדשתן, אך זה בשכבר כהנו אבל בזה שצריך להיעשות כה״ג א״כ כי ילבש ד׳ בגדים חדשים איך יתחנך באבנט כיון דהאבנט גופיה צריך להתקדש א״כ מי מקדש להאבנט, ועל כרחין דעבודה מחנכתו לכה״ג וכיון דהוא כה״ג נתקדשו הבגדים בלבישתו אותן, אבל ז״א דא״כ כהן המתמנה בשמונה בגדים יהא צריך ללבוש בגדים שכבר לבש אותם כה״ג וזה לא שמענו והא מדו כמדתו וחדשים למצוה ואם כי איכא ציץ כו׳ אטו אם נשבר הציץ ונעשה חדש בכה״ג שנתמנה ע״י בגדים במה יתחנך אם לא בעבודה. והנראה כמו דאמר בירושלמי יומא פ״ג דמנחה שנתנה בכלי חול קדושה ומתקדשת כאחד, כן ה״נ בלבישת כה״ג הבגדים נתקדשו הבגדים וקידוש הכהן כאחד ופשוט:
אמנם בל״ז יש לאמר דכיון דכהרצאת כשר כך הרצאת פסול לכן חשיב עבודה לחנך הכה״ג ולעשותו לכה״ג. ובזה היה נראה לנו לפרש שמועה דמנחות שם ע״ב דפריך והאי כיון דחשיב בה בפנים פסלה כי מדי בהיכל מיא בעלמא הוא דקא מדי דנדחקו קדמאי רש״י ותוס׳ דא״כ בכל הפגולים נמי, ולפ״ז יש לפרש דכיון דאיפרוך בקשיא שינויא דרבא ור״א ועל כרחין דרב סבר כמ״ד ואפילו בדמו של פר וכמו שפסק רבינו בפ״ה הי״ג א״כ במה מתחנך ונעשה כה״ג אם בעבודה הלא היא פיגול מטעם שהוזה בין הבדים בפיגול וא״כ אינו מתחנך ונעשה כה״ג והוי כהן הדיוט ומיא בעלמא מדי וא״כ איך מתחייב כרת הא לא קרבו מתיריו בהכשר, וזה משני רבא לפיגולו מרצה וחשובה היא לחנכו להיות כה״ג כיון דאיכא בה הרצאה וכמו דאמרו כיו״ב שמשום זה עושה שיריים ומשום זה אם עלו לא ירדו שם (דף ל״ד) ושם (דף פ״ד), וזה נכון מאוד. אמנם בזבחים פרק בית שמאי איתא להא שמועה ושם לא יתכן לפרש כן אם לא דנאמר דשיטפא דספרי הביאו כל השמועה דמס׳ מנחות ובירושלמי הרבה מצוי כזה, ורגלים לדבר דבתר זה אמר מיתבי כו׳ לריש לקיש חזינא דרהיטא דספרי כן, אבל אין לנו רשות לאמר כאלה. (נ״ב. וכיו״ב כתב רש״י בפרק בהמה המקשה ע״ה ד״ה חלבו דמאי וכן בתו׳ פרק האשה שנתארמלה דף כ״ה ד״ה וכי מסקינן.) ויעוין פרק התכלת (דף מ״ז) דכבשים מקדשי ללחם אף בזריקת פיגול יעו״ש ואכמ״ל ודוק בכ״ז:
במשל״מ. נ״ב עיין פ״ב ממהע״ק ה״ט מש״כ שם:
משנה תורה דפוסיםמקורות וקישוריםמהר״י קורקוסכסף משנהמשנה למלךמרכבת המשנהאור שמחהכל
 
(יג) הכפות והקערות שמקבלין בהן המנחות, וכן המזרקות שמקבלין בהן הדם, ושאר כלי השרת, כולם של כסף וזהבא היו, ומותר לעשותם של שארב מתכות כמו שביארנו, וכולן מתקדשין במלאכתן, ואם נשברו מתיך אותן ועושה אותן כלי אחדג, ואין קדושתן מסתלקת מהן לעולם:
The spoons and the bowls used to contain the meal offerings and similarly, the basins used to receive the blood, and the other vessels used [in the Sanctuary] were all made of silver and gold. It was permitted to make them from other metals, as we explained.⁠1 They receive their holiness by being used for the [desired] tasks. If they were broken, they should be smelted down and another utensil made from them,⁠2 for their holiness never departs from them.
1. Hilchot Beit HaBechirah 1:18-19. There the Rambam explains that it is preferable to make them from precious metals. Nevertheless, if this is beyond the financial capacity of the community, they can be made from base metals. Indeed, when the Hasmoneans conquered Jerusalem, it is said that they first made a Menorah of iron coated with tin.
2. Note a similar ruling in Hilchot Ma'aseh HaKorbanot 8:21.
א. ד (גם פ, ק): ושל זהב. רצה להבהיר שיש כאלה ויש כאלה, אך זה מובן מאליו.
ב. ד (מ׳של׳): משאר מיני. אך בכתבי⁠־היד כבפנים.
ג. ד (גם פ, ק): אחר. אך הכוונה שעושה מהשברים אחד.
משנה תורה דפוסיםמהר״י קורקוסכסף משנהמעשה רקחמרכבת המשנהאור שמחאבן האזלעודהכל
הַכַּפּוֹת וְהַקְּעָרוֹת שֶׁמְּקַבְּלִין בָּהֶם הַמְּנָחוֹת וְכֵן הַמִּזְרָקוֹת שֶׁמְּקַבְּלִין בָּהֶן הַדָּם וּשְׁאָר כְּלֵי הַשָּׁרֵת כֻּלָּן שֶׁל כֶּסֶף וְשֶׁל זָהָב הָיוּ וּמֻתָּר לַעֲשׂוֹתָן מִשְּׁאָר מִינֵי מַתָּכוֹת כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ וְכֻלָּן מִתְקַדְּשִׁין בִּמְלַאכְתָּן. וְאִם נִשְׁבְּרוּ מַתִּיךְ אוֹתָם וְעוֹשֶׂה אוֹתָן כְּלִי אַחֵר וְאֵין קְדֻשָּׁתָן מִסְתַּלֶּקֶת מֵהֶן לְעוֹלָם:
ואם נשברו כו׳. כתב מוהרר״י קורקוס ז״ל, זבחים ס״פ המזבח מקדש1 ת״ר כלי קדש שניקבו אין מתיכין אותן ואין מתיכין לתוכן אבר. נפגמו אין מתיכין אותן2 סכין שנפגמה כו׳. ופרש״י ז״ל אין מתיכין אותן כמו שעושין למדות מנוקבות, שמתיכין אותן סביבות הנקב, ונסתם הנקב, ואין מתיכין לתוכן אבר לסתום הנקב וכלהו משום דמחזי כעניות ולאו אורח ארעא נפגמה פגימה גדולה שתיקון השחזה ניכר ע״כ. ורבינו כלל במלת אין סותמין אותם שני מיני סתימות שהוזכרו בברייתא או להתך בכל סביבות הנקב או להתך לתוכו אבר. והוסיף לבאר אלא מתיכים אותם וכו׳. או אפשר שהיה גורס רבינו בברייתא מתיכים אותם3 ואין מתיכין לתוכן אבר. פי׳ מתיכין אותם לגמרי ועושים אותם מחדש, והכל יוצא לדרך אחד. ומה שביאר רש״י ז״ל גבי סכין שנפגמה4 דהיינו פגימה גדולה שתיקן השחזתה ניכר, אפשר דס״ל ז״ל שלא עלה על הדעת שבשביל פגימה כ״ד או בחגירת ציפורן או פחות מכן. או יותר מעט יגנזו. ול״ש בה עניות ולא גנאי, כי הסכין דכ״ש של שחיטה נוח הוא ליפגום וליפסל. וכל שעה צריך לתקנו ואין תיקונו ניכר ולא מיחזי כעניות כלל, אלא מיירי בפגימה גדולה שתיקן השחזה ניכר. ואז מחזי כעניות והאי לאו אורח ארעא ויש להכריע זה עוד ממה שאמרו שם בסוף הברייתא אבא שאול אומר סכין מטרפת היתה במקדש ונמנו עלי׳ הכהנים וגנזוהו, פי׳ שהיתה נוחה ליפגום פגימות דקות ומטרפת את הקדשים ולכך גנזוהו. מוכח דדוקא מפני שהיתה מטרפת גנזוהו, הא לאו הכי לא הי׳ גונזים אותה אלא הי׳ מתקנים אותה והרי לא גנזוהו בפעם ראשונה שנפגמה עד שראו אותה שהיתה מטרפת מיד, זה דעת רש״י, ורבינו כתב לשון הברייתא, ולא ביאר דבר.⁠5 אפשר שסובר דאבא שאול פליג את״ק כלומר לאו כדאמרת שאין משחיזין סכין שנפגם, אלא סכין שהיתה מטרפת הוא שגנזו. אבל אי לאו הכי לא היו גונזים אותה דל״ש בזה עניות כי קל הוא הסכין ליפגם כאשר כתבתי. ולא מפליגין בין פגימה גדולה לפגימה קטנה. ובודאי הלכה כת״ק. וכבר נתבאר בהלכות בית הבחירה פ״ד המקום שהיה בהיכל נקרא בית החליפות ששם גונזים את הסכינים:⁠6
1. פ״ח ע״א.
2. אצלנו הגירסא נפגמו אין מתקנין אותן.
3. המפרשים חתרו למצוא מקור לדברי הרמב״ם, ובאור שמח הביא ממ״ש הרמב״ם בפ״ח ממעה״ק הכ״א וע׳ מל״מ פ״ה ממעילה הי״ד בזה. ולפ״ד המהר״י קורקוס מקורו ממקומו שהי׳ גורס כן בגמ׳.
4. ע׳ כ״מ ובגירסא שלנו שדברי רש״י אלו סובבים על כ״ש ולא על סכין וע׳ בהר המוריה מה שהאריך כאן. ובדברי המהר״י קורקוס א״ש.
5. ע׳ בס׳ מעשה רקח אריכות בזה. ולמ״ש המהר״י קורקוס א״ש הכל.
6. באור שמח כוון לציין כן.
הכפות והקערות וכו׳ ושאר כלי שרת כולן של כסף ושל זהב היו – בס״פ המזבח מקדש (זבחים פ״ח:) אמרינן אין עניות במקום עשירות.
ומ״ש: ומותר לעשותן משאר מתכות כמו שביארנו – בפרק ראשון מהלכות בית הבחירה.
ומ״ש: וכולן מתקדשין במלאכתן – נתבאר בסמוך.
ומ״ש: ואם נשברו מתיך אותם ועושה אותם כלי אחר ואין קדושתן מסתלקת מהן לעולם:
ואם נשברו מתיך אותם וכו׳. בגמ׳ דזבחים דף פ״ח ת״ר כלי קדש שניקבו אין מתיכין אותם ואין מתיכין לתוכן אבר ע״כ וקשה דמנ״ל לרבינו היתר ההתכה אי משום דאין קדושתן מסתלקת מהם לעולם אימא דיגנזו דומיא דסכין שנפגם שכתב לקמיה וי״ל דכיון דע״י ההתכה נעשים חדשים לגמרי שרי להתיכן ולא דמי לסכין שאין תיקון ההתכה שייך בו. ומ״ש בספרי רבינו
ועושה אותם כלי אחד בנוסח אחר כתב יד כלי אחר ברי״ש:
ואין קדושתן מסתלקת וכו׳. הכ״מ לא הראה מקומו, והוא משנה ערוכה מנחות דף ק׳ כלי שרת משנטמאו אין להן פדיון עיי״ש.
ואם נשברו מתיך אותן כו׳ ואין קדושתן מסתלקת.
נ״ב עיין לקמן פ״ח ממעה״ק הכ״א פוחתו עד שיטהר כו׳ וחוזר ומרדדו עד שיסתם הפחת כו׳ ומוכח דעדיין הוא כלי וקדושתו אינה מסתלקת:
הכפות והקערות שמקבלין בהם המנחות וכן המזרקות שמקבלין בהן הדם ושאר כלי השרות כולן של כסף ושל זהב היו ומותר לעשותן משאר כלי מתכות כמו שבארנו וכולן מתקדשין במלאכתן, ואם נשברו מתיך אותם ועושה אותן כלי אחר ואין קדושתן מסתלקת מהן לעולם.
ואין קדושתם מסתלקת וכו׳ הכ״מ ציין לדבריו ולא הביא מקור לזה, ונראה דאין כונת הרמב״ם דנשאר בהכלי החדש קדושת הכלי שרת הקודמת דזהו באמת חדוש כיון דפנים חדשות באו לכאן, ואין לנו מקור לדבריו אלא דכונתו דאין קדושתן מסתלקת מהן לעולם, היינו דאין יוצאין לחולין אפי׳ ע״י פדיון, והמקור לזה מדתנן במנחות דף ק׳ ע״ב דכלי שרת אין להם פדיון, ומבואר ממתני׳ דאף דנשברו לא נתבטל קדושת הגוף שלהם דהא תנן התם שלא נאמר פדיון אלא בבהמה, ובבהמה לא משכחת לה פדיון אלא בנעשה בה מום, א״כ מוכח דכלי שרת שנשתברו נמי אין להם פדיון, והנה לדינא לכאורה אין נ״מ דאף דנימא דליכא בו קדושת הכלי שרת הישן מ״מ הא יכול לעבוד בו ומתקדש במלאכתו, אלא דאיכא נ״מ לדין כלי שרת מקדשין ליפסל דזהו דין גם בפסולין, וכדאיתא בזבחים דף פ״ז דכלי שרת מקדשין פסולין, ופירש״י כגון מנחה שנטמאה דאין לה פדיון אחר שהוקדשה בכלי שרת, ובזה מסתבר דדוקא במה דהוא כבר כלי שרת מקודם דבזה הוי דין דכלי שרת מקדשין מקרא דכל הנוגע בהם יקדש אבל שיתקדשו בזה הכלים לעשות כלי שרת בזה שבאה לתוכה מנחה פסולה מסתבר דלא מהני, ולפמש״כ אין כונת הרמב״ם רק דאין קדושתן מסתלקת מהן שלא יצאו לחולין, אבל אין להם קדושת הכלי שרת וצריכים להתקדש במלאכתן בעבודתן.
איברא דבגמ׳ שם במנחות דף ק״א אמר דמה דכלי שרת אין להם פדיון הוא רק מדרבנן ואין להם קדושת הגוף, אבל כבר מבואר בתוס׳ שם במתני׳ דזה אינו אלא לרבנן במעילה דף י״ט דסברי דאין מועל אחר מועל בכלי שרת, אבל לר׳ נחמי׳ וכן הוא סתמא דמתני׳ שם דיש מועל אחר מועל בכלי שרת, אין להם פדיון מדאורייתא, והרמב״ם בפ״ו מה׳ מעילה הל׳ ד׳ פסק דיש מועל אחר מועל בכלי שרת וממילא מדאורייתא אין להם פדיון, ומבואר מה שכתב דאין קדושתן מסתלקת מהן לעולם.
-מלואים והשמטות-
לידידי הרב הגאון המפורסם ר׳ ירוחם ווארהפטיג שליט״א בעהמ״ח ס׳ דברי ירוחם
על מה שכתבתי בפ״א מהל׳ כלי המקדש הל׳ י״ג לבאר דברי הרמב״ם שכתב ואם נשברו מתיך אותם ועושה אותן כלי אחר ואין קדושתן מסתלקת מהן לעולם, שכונתו הוא רק לדין דנשארו קדושים בקדושת הגוף אבל אכתי צריכים חינוך עבודה כדין כלי שרת חדשים, ובזה מבואר מקור דבריו דהוא ממתני׳ דמנחות דכלי שרת אין להם פדיון, כתב בזה הדר״ג דמבואר בזה שני חדושים א׳ דנשאר קדושת הגוף על השברים ולא אמרינן כמאן דליתניהו דמי, ב׳ דלא מהני בזה פנים חדשות שנעשה ע״י הכלי החדש ונימא דגם קדוה״ג בטלה וזה לא שמענו ממתני׳, בזה אני אומר דשני החדושים הוא חדוש אחד דגם בהשברים נשאר קדוה״ג, וממילא לא שייך דין פנים חדשות דזה לא שייך אלא היכי שאנו באין לדון על דין הכלי שרת שיש בהכלי, שבזה אנו אומרים שהוא כלי חדש ולא שייך לדין שהי׳ בכלי הקודמת, אבל אם אנו באים לדין המתכות שיש בהכלי ואם נשאר דין בעיקר המתכות ודאי לא ישתנה דינו ע״י הפנים חדשות, ובהחדוש א׳ ודאי שפיר הוכחתי ממתני׳ דכיון דתנן שלא נאמר פדיון אלא בבהמה, ובבהמה לא מצינו פדיון אלא ע״י מום א״כ ה״נ בכלי שרת אפי׳ ע״י שבירה אין להם פדיון ולאו דוקא כשנטמאו או נפסלו, ואין לחלק בין נשבר מקצת שעדיין שם כלי עליו לנשבר לגמרי והוי רק מתכות, דכיון דבכלי שרת גם אם ניקבו אין מתקנין אותם וצריך להתיכן, א״כ גם עכשיו אין שם כלי עליהן דכמו שהם אינם ראויין ולתקנן אסור והוי כמו שברים.
ומה שכתב הדר״ג מדברי התוס׳ בקדושין דף נ״ד דאם הכתנות עוד לא נתחנכו לעבודה אין עליהם קדושת כלי שרת אלא קדושת בדה״ב שפיר כתב בעצמו דזה דוקא כל זמן שלא נעשה עליהם קדוה״ג של כלי שרת, אבל כשכבר נעשה עליהם קדושת הגוף אע״ג שנשברו ובטל דין חינוכם מדין כלי שרת אבל קדושת הגוף נשאר בהם לדין שאין להם פדיון, ואין להקשות דבמאי עדיפי מקדשים שמתו שיצאו מידי מעילה דבר תורה דשאני קדשים שמתו שהולכים לאיבוד וכמש״כ התוס׳ בריש מעילה, אבל כלי שרת שנשברו כיון שמתיכין אותם ונעשין כלים חדשים אף שיהיו צריכים חינוך חדש אבל עכ״פ נשאר בהם דין קדשי ד׳, ומטעם זה ניחא גם בבגדי כהונה שבלו כיון שהיו מפקיעין מהן לצורך שמחת בית השואבה וכתבו התוס׳ דהוא צורך קרבן לכן שפיר מועלין בהן.
עוד כתב הדר״ג דעדיין יש לחקור דשמא כל עיקרא דדינא דכלי שרת בעי חנוך עבודה משום דבלא״ה ליכא בזה קדושת הגוף, ואם מצינו גוונא דאיכא בי׳ קדוה״ג כמו בנ״ד בכלי החדש דלא בטל ממנו עצם הקדושה דמעיקרא אפשר דלגמרי לא בעי חנוך, וע״ז כתב אמנם יש לו ראיות דחנוך עבודה לאו משום קדוה״ג כי אם בעי כדי שיוכל לקדש אחרים מה שמונח בתוכו, ונראה לי ראי׳ לזה מדין מדת יבש דתנן במנחות דף פ״ח ומבואר ברמב״ם פ״א דלא נמשחו אלא מבפנים לפיכך בירוצי מדת היבש חול, ואם נימא דכל מה שצריכים להתקדש ע״י משיחה ולדורות ע״י שירות הוא רק שיהי׳ בהם קדושת הגוף, וכיון דכבר איכא ביה קדוה״ג אף שנעשה כלי חדש לא צריך קדושה אחרת, א״כ למה אין מתקדשים הבירוצים דמה איכפת לן שהיו מונחים על שפת הכלי ולא נמשחו לכתחלה אלא מבפנים, אבל ע״כ הא ודאי דכל המתכות של הכלי נתקדש ומועלין בכל המתכות וא״כ למה לא יקדש בעצמו מה שמונח עליו, וע״כ דצריך קידוש מיוחד להכלי שרת שיקדש מה שמונח בתוכו.
עוד כתב על מה שכתבתי דמסתבר דכלי שרת לא יתקדש בחנוך עבודה ע״י קבלת מנחה פסולה, וכתב דהאור שמח פשיט להיפוך ממנחות דף ט״ז דאמר שם וכ״ת ה״נ בשתי דעות הניחא למ״ד בפר ואפי׳ בדמו של פר דפשטא דמילתא דעבודתו מחנכתו והוא ע״י הזאת דם פיגול, וע״ז תמה דהא חינוך כה״ג אינו מעכב לפסול הקרבן, וכתב דדוחק לומר דמה דאינו מעכב הוא משום זה גופא דעבודתו מחנכתו דכיון דחינוך דעשירית האיפה אינו אלא למצוה גם עבודתו מחנכתו אינו אלא למצוה, הנה אני מסתפק בהחלטתו זאת דהא מה דפריך ביומא דף י״ב במה מחנכין אותו הא ידע דא״א חינוך דעשירית האיפה וזה לא קשה כיון דאינו אלא מצוה ומ״מ פריך במה מתחנך, ופירש״י במה הוא ניכר שהוא כה״ג והיכן יצא מהדיוטות, ומוכח לכאורה דסבר הגמ׳ דזהו באמת עיכוב, אלא דיש לומר דמה דאמר הניחא למ״ד בפר ואפי׳ בדמו של פר אזיל למסקנא דמשני רבא דלפיגולו מרצה, וא״כ שפיר הוי עבודה ואנן דיינינן במנחה פסולה דבכל אופן לא נתקדשה אלא ליפסל.
עוד כתב דהמל״מ פ״ה מהל׳ מעילה הל׳ י״ד מפרש דמה שכתב הרמב״ם כאן ואין קדושתן מסתלקת מהן לעולם הוא לענין דין מעילה דלא נימא דהוי כדברים שנעשה מצותן, אלא כיון שיש להם תיקון יש בהם דין מעילה, והקשה ע״ז דהא כתב שם הרמב״ם דכתנות כהונה שבלו מועלין בהם אף דאין להם תיקון, וע״ז כתב אמנם איכא למימר דהתם מחדש בהא דנעשו כלים חדשים דלא אמרינן בהו פנים חדשות באו לכאן, ולדעתי עוד לא נתיישבו דברי המל״מ לפי״מ שכבר כתבתי למעלה דגדר פנים חדשות אינו אלא לגרוע חשיבות הכלי אבל לא יוכל לגרוע מקדושת המתכות דקדוש לענין מעילה, וכיון דמכתנות כהונה שבלו מוכח דאף דאין להם תיקון יש בהן מעילה א״כ למה צריך לחדש בכלי שרת דמועלין משום דיש להם תיקון בשלמא אי הוי צריך לדין מעילה דוקא הך טעמא שיש להם תיקון שפיר אשמעינן דנקרא יש להם תיקון אף דהוא ע״י פנים חדשות, אבל כיון דמוכח מבגדי כהונה דתנאי זה דיש להם תיקון אינו מוכרח לדין מעילה א״כ מה מהני הא דפנים חדשות.
אלא דאם נבוא ליישב דברי המל״מ אלו הוא כשניישב קודם קושיתו הראשונה דאמאי מועלין בבגדי כהונה ולא חשיב נעשה מצותו, דנאמר כדברי התפא״י שהביא הדר״ג ולא כדבריו דבמה שכתב דכיון דאדעתא דהכי הקדישו שפיר הקשה כתר״ה דלמה לנו להקדישן על דעתא דהכי הא אין חובה להדליק דוקא בבגדי כהונה, אלא לפי״מ דעכ״פ כתבו התוס׳ דהואיל ולכבוד הקרבן היו עושין צורך קרבן חשיב ליה, (ולפנינו נבאר דלא צריך ללב ב״ד מתנה) דלפי״ז נאמר דאדרבא זהו עיקר טעמא דמועלין בהן ולא חשיב נעשה מצותן משום דיש בהם עוד צורך מצות קרבן בהדלקת הבלאים, אלא דלפי״ז אינו מובן קושיית התוס׳ כיון דלעיקר דין מעילה צריך טעם זה דהוי צורך קרבן, ויש לומר דהא איתא שם עוד דבגדי כהונה שבלו היו עושין מהם פתילות למקדש וזהו ודאי כמו צורך קרבן וע״ז לא הקשו התוס׳ רק על מה שהדליקו לשמחת בית השואבה דבפשיטו לא הי׳ צורך קרבן וע״ז הוא שהוצרכו לחדש דזה נמי צורך קרבן.
אלא דאכתי אינו מיושב דהא אמר שם דמאבנט שהוא כלאים לא היו עושין פתילות למקדש ופשטה דדינא דבגדי כהונה שבלו דמועלין בהם הוא גם על אבנט, וצריכינן שוב ע״כ לטעמא דצורך קרבן, אלא דמ״מ שפיר יש לומר כדברינו, ומה דקשה מאבנט הא איכא מחלוקת רבי וראבר״ש ביומא דף י״ב אם אבנטו של כהן הדיוט זהו אבנטו של כה״ג וראבר״ש סבר דאבנטו של כהן הדיוט לא הי׳ של כלאים, א״כ לא קשה מהא דמועלין בבגדי כהונה שבלו, דשם בקדושין דף נ״ד בהך ברייתא איתא דברי ר׳ מאיר וא״כ יש לומר דר׳ מאיר סבר כראבר״ש דבגדי כהן הדיוט לא היו כלאים, ובגדי כה״ג הא לא קשה דאיכא קרא דוהניחם שם, ולהלכה דקיי״ל דהיו כלאים יש לומר כתי׳ התוס׳ דגם הדלקת שמחת בית השואבה נמי הוי צורך קרבן, ולפי״ז נוכל ליישב פי׳ המל״מ דמה דכתב ואין קדושתן מסתלקת מהן לעולם הוא דלא נימא דכבר נעשה מצותן דכאן ליכא טעמא דצורך קרבן אלא דטעמא כמש״כ המל״מ משום דיש להם תיקון לעשותן חדשים, וכמו שכתבתי דבזה לא אמרינן דפנים חדשות באו לכאן.
והנה המל״מ בפ״ח מהל׳ כלי המקדש הל׳ ו׳ הביא ד׳ התוס׳ בשבת דף כ״א במה שהקשו דהיאך היו מדליקין מבגדי כהונה שבלו כיון דמועלין בהם וכתבו ודוחק לומר דלב ב״ד מתנה עליהם דמה צורך יש להם להתנות בשביל זה, ונראה לר״י הואיל ולכבוד הקרבן היו עושין וכו׳. והקשה במה שרצו לומר לב ב״ד מתנה דהא לא מהני זה אלא ע״י פדיון, וכתב דדוקא היכי דליכא שום תכלית לאותו דבר שיצא לחולין, אבל אם יש קצת מצוה באותו דבר שיצא לחולין מתנין שיצא לחולין, וכדתנן בשקלים על המלח ועל העצים שיהיו הכהנים נאותים בהם עכ״ד, והנה לא ראה המל״מ דברי התוס׳ ישנים הנדפס עכשיו על הגליון שכתבו וז״ל ועוד דלא מצינו לב ב״ד בזה דכיון דכבר קדש בבגדי כהונה לא נפקי לחולין בלא פדיון, ומה שנתיישב להמל״מ ממתני׳ דשקלים דמהני תנאי ב״ד על המלח ועל העצים אין זה הוכחה כלל דהתם מהני התנאי ב״ד על עיקר השקלים שיקנו מהם מלח ועצים שלא יחול קדושה על אלה שיאותו בהם הכהנים, ואין להקשות מדין ברירה דיש לומר דהוי בגדר ע״מ שלא ימחה אבא, אבל בגדי כהונה כיון דע״כ חל עלייהו קדושת הגוף שיהיו כשרים לבגדי כהונה, ובזבחים דף כ״ד במה דאמר בגמ׳ וכלי שרת מקדשים כתבו בתוס׳ דזה על בגדי כהונה דיש בהם דין כלי שרת, א״כ איך אפשר דאח״כ יצאו לחולין וזהו מה שכתבו בתו״י דא״א לומר בזה לב ב״ד מתנה, ובאמת יש לעיין במה שכתבו בתו״י דכיון דכבר קדש בבג״כ לא נפקי לחולין בלא פדיון, ומשמע דפדיון הוי שייך, וקשה דכיון דכבר נתקדשו בקדושת הגוף אחר שעבדו בהם איך מהני פדיון, והתוס׳ בקדושין דף נ״ד הא כתבו ג״כ דאחר שנתחנכו יש בהם קדושת כלי שרת ויש מועל אחר מועל, אח״כ ראיתי דהמל״מ בהל׳ ה׳ הביא ד׳ התוס׳ דקדושין והביא ע״ז דברי הריטב״א שם דבג״כ אין בהם קדושת כלי שרת ויש להם פדיון, וי״ל דהתו״י אזלו בזה אף אם נימא כהריטב״א, אבל בכ״ז לא שייך זה למש״כ המל״מ להוכיח ממלח ועצים דיצא לחולין בלא פדיון דבלא פדיון ודאי לא שייך כיון דכבר נתקדשו להיות בג״כ וכנ״ל.
ובזה שכתבנו מבואר דמה שכתב שם עוד המל״מ דמה שכתבו התוס׳ דהואיל ולצורך הקרבן היו עושין דזהו ע״כ בצירוף מה שכתבו מקודם דלב ב״ד מתנה, אלא שהקשו דמה צורך יש להם להתנות, וע״ז תירצו דהואיל ולכבוד הקרבן היו עושין ולפי המבואר מדברי התו״י א״א לומר כדבריו, ומה שתמה המל״מ דהיכי אפשר לומר דצורך קרבן לחוד סגי דהא חליל שהיו תוקעין בחג משום נסוך המים משום דכתיב ושאבתם מים בששון, וכמו שפירש״י בפ׳ החליל, וחליל אין איסורו כי אם משום שבות ואפ״ה לא התירו אותו לא בשבת ולא ביו״ט ואם איסור דרבנן לא התירו ולא חשיב צורך קרבן איך התירו איסור תורה, עכ״ד, ולדעתי לא קשה כלל דסברא דצורך קרבן ודאי לא מהני לענין שידחה שבת ויו״ט דאין זה כלל שייך לעיקר הקרבן של תמיד של בין הערבים אלא שנעשה אחר הקרבתו ואינו אלא בניסוך המים על המזבח דנלמד מקרא דושאבתם מים בששון כדאיתא בפ׳ החליל, אבל עכ״פ אין זה כלל גדר קרבן שיהי׳ שייך לקרא דבמועדו שיהי׳ דוחה שבת ויו״ט אפי׳ איסור דרבנן, ור׳ יוסי בר׳ יהודה דסבר לאוקימתא דר׳ ירמיה בר׳ אבא דחליל של שמחת בית השואבה נמי דוחה שבת צ״ל משום דלא הוי אלא שבות, אבל לזה שייך שפיר לומר דהוא צורך קרבן כיון דניסוך המים ע״ג המזבח הוא הלממ״ס ונרמז ג״כ מקרא דונסכיהם והשמחה של ההדלקה הוא כבוד הקרבן, א״כ שפיר נקרא צורך קרבן לענין זה שיהי׳ מותר להדליק מפתילות של קודש.
ועוד אני תמה על ד׳ המל״מ שכתב שם וז״ל דהא ודאי להדליק בבלאי בג״כ אסור מן התורה דהא דקיי״ל קול ומראה וריח אינו אסור כ״א מדרבנן היינו דוקא היכי דהודלקה בהיתר אז הנהנה מאותו האור אין בהם משום מועל, אבל הלוקח פתילה של הקדש ומדליקה פשיטא שאין לך מועל גדול מזה, ומשמע מדבריו שבא לומר דבאמת שייך מעילה בהדלקת הבג״כ לשמחת בית השואבה, ואני תמה מאוד דלא מיבעי לפי״מ שכתבו התוס׳ דהוי צורך קרבן, אלא אפי׳ לפי״מ שכתב הרמב״ם בפ״ח מהל׳ לולב דעיקר מצות השמחה נלמד מושמחתם עכ״פ הא מצות לאו ליהנות ניתנו ואיך שייך שימעול במה שידליק לצורך מצוה, ומה שהקשו התוס׳ מדין מעילה אין כונתן שיהי׳ בזה דין מעילה אלא דכיון דמועלין בהן א״כ הא אסור להפסיד הקדש, וע״ז תירצו דכיון דהוי צורך קרבן מותר להדליק משל הקדש, והוא פשוט.
ובסוף דבריו במה שכתב דהירוש׳ לא ס״ל דרשא דוהניחם שם דטעונין גניזה עפ״מ דאיתא בירוש׳ יומא פ״ז דדריש מולבשם ובלו שם ומשו״ה אחר שבלו מותר להדליק גם מבגדי כה״ג בפנים הם דברים נכונים מאוד. [עד כאן].
-מלואים והשמטות-
לידידי הרב הג׳ הנעלה מו״ה אברהם שפירא שי׳ ממצוייני ישיבת חברון
בפ״א מהל׳ כלי המקדש הל׳ י״ג בד״ה איברא במש״כ והרמב״ם בפ״ו מהל׳ מעילה הל׳ ד׳ פסק דיש מועל אחר מועל בכלי שרת וממילא מדאורייתא אין להם פדיון, כתב ע״ז דהרמב״ם אינו מפרש כלל דמתני׳ בכלי שרת אלא בכל כלים ואפי׳ בבדה״ב ע״ש, ובכלי שרת דיש מועל אחר מועל כתב דיראה לי וכו׳ והרי בכלים דבדה״ב דיש מועל ופשיטא דיש להם פדיון, א״כ אין ראיה איך סובר הרמב״ם בכלי שרת, הנה זה ודאי דמה שציינתי הל׳ ד׳ אינו מדוייק דלא מיירי שם בכלי שרת וצ״ל הל׳ ה׳ אכן מה שכתב דעכ״פ מכיון דסובר הרמב״ם דגם כלים של בדה״ב יש מועל אחר מועל, ובהן ודאי דמהני פדיון א״כ אין ראיה גם לכלי שרת דסובר הרמב״ם דלא מהני פדיון מדפסק דיש מועל אחר מועל, לכאורה דבריו נכונים אך באמת צריך לבאר דברי הרמב״ם במה דמחלק בין הלכה ד׳ דמיירי בבהמה טמאה ובכלי תשמיש של בדה״ב ובין הל׳ ה׳ דמיירי בקדשי מזבח, והכ״מ כתב במה דכתב הרמב״ם יראה לי דה״ה כלי שרת דזהו לדין נתנה לחבירו וחבירו לחבירו, אבל קשה דלמה הזכיר בהל׳ ה׳ תלש מן החטאת ובא חבירו ותלש כיון דזהו גם בבהמה טמאה, וכתב וכן אם נתנה לחבירו כו׳, אבל מוכח ודאי דדין תלש מן החטאת הוא ג״כ דוקא בחטאת ולא בבהמה טמאה.
לכן נראה דהך דינא דגם בקדשי בדה״ב יש מועל אחר מועל בבהמה וכלי תשמיש זהו כדתנן במתני׳ וכמו שכתב הרמב״ם כיצד רכב על גבי בהמה ובא חבירו ורכב, וכן שתה בכלי זהב ובא חבירו ושתה שקבעה הרמב״ם בדין כלי תשמיש, והוא בדין שמוש בקדשי בדה״ב בדברים העומדין לתשמיש דבזה אנו אומרין דלא מעל אלא כנגד תשמישו ולא יצאו כל הבהמה והכלי תשמיש לחולין, אבל אם תלש שער מן הבהמה כיון דאינה עומדת לתלוש ממנה דאף דלא פגם שאין החטאת נפגמת בתלישת השער מ״מ מעל אין זה בכלל יש מועל אחר מועל אלא דוקא בקדשי מזבח, ובזה הוא שכתב הרמב״ם דהוא הדין בכלי שרת והיינו היכי דלא נשתמש בהכלי שרת אלא הוציא קצת מתכות מהכלי שרת דבזה מעל כנגד כולו דאף דלא גזל כולו מצינו בכה״ג גבי שולח יד בפקדון דאם החסיר מקצת חייב בעד כולו, ואף דזהו דין מדיני שומרים מ״מ ה״נ בדין הקדש כיון דלקח דבר של הקדש והוציא ממנו מקצת מעל בכולו.
ועכשיו מבואר דזהו שכתב הרמב״ם יראה לי דה״ה בכלי שרת משום דבהך דינא היכי דלא נשתמש, אלא לקח איזה דבר ליהנות בו, לא תנן זה במתני׳ אלא בחטאת ולא בכלי שרת, רק מקור דבריו הוא כמו שנבאר דהנה הכ״מ כתב מתחלה דמש״כ כלי תשמיש ומפרש כן כלי שרת והקשה ע״ז דהא בגמ׳ אמר מני מתני׳ ר׳ נחמי׳ לכן העלה דמתני׳ הוא בכלי שרת ממש, ומה שכתב כלי תשמיש הוא מהתוספתא, ומה שכתב יראה לי הוא לדין נתנה לחבירו, אבל לא ביאר דעכ״פ כיון דבמתני׳ לא תנן לדין נתנה לחבירו, א״כ למה תנן כלי שרת כיון דה״נ כן הוא בכלי תשמיש, ועוד דכוס של זהב דתנן במתני׳ בדין כלי שרת, קבעה הרמב״ם בדין כלי תשמיש ועוד קשה לפי׳ הכ״מ דמפרש דמה דתנן בהמה הוא בהמה טמאה, ומה דתנן כלי שרת הוא כלי שרת ממש, וכלי תשמיש נלמד מתוספתא, אלא דנלמד גם מבהמה טמאה דמתני׳, וקשה דא״כ למה תנן בהמה וכלי שרת כיון דה״נ כלי תשמיש, ועוד דבקדושין דף נ״ה ע״א אמר בגמ׳ וקדושת הגוף מי מתחלל והתנן אין מועל אחר מועל במוקדשין אלא בבהמה וכלי שרת בלבד, ומוכח דמפרש טעמא דמתני׳ משום דקדושת הגוף אינו מתחלל.
לכן נראה דהרמב״ם מפרש דמתני׳ תרי דיני קתני, והיינו דפשטה דרישא דמתני׳ אין מועל אחר מועל אלא בבהמה וכלי שרת בלבד, ודאי בבהמת קדשי מזבח מיירי דומיא דכלי שרת וזהו דעת הראב״ד, אלא דכיון דמצינו בתוספתא דקתני דין רכב על גבי בהמה ברכב ע״ג חמור ועוד דתניא בקע בקרדום של הקדש וא״א לומר דבכלי שרת מיירי כמו שהקשו בתוס׳ דא״כ אמאי נתנו לשני השני לא מעל והתוס׳ חילקו בין נתכוין לגזול ללא נתכוין לגזול אבל הרמב״ם מפרש דהא דחמור וקרדום דתוספתא זהו בנשתמש וע״כ דמה דתנן מעיקרא אין מועל אחר מועל במוקדשין אלא בבהמה וכלי שרת בלבד זהו עיקר דינא דאין מועל אחר מועל אלא בבהמה וזהו דאמר בקדושין דהוא משום דקדוה״ג אינו מתחלל, ואח״כ תנן כיצד דברכב ע״ג בהמה והוא אפי׳ בבהמת בדה״ב וכן שתה בכוס של זהב יש מועל אחר מועל משום דלא מעל אלא כנגד תשמישו ופירושא דאין מועל אחר מועל אלא בבהמה וכלי שרת זהו בתלש מן החטאת, ובכה״ג גם בכלי שרת אין מועל אחר מועל, אלא דמתני׳ לא אסקה לפרש בכלי שרת וסמכה ארישא דמתני׳ דתנן בבהמה ובכלי שרת ומשום זה דבמתני׳ אינו מפורש דין כלי שרת לכן כתב הרמב״ם זה בלשון יראה לי והוא בין על תלש מן החטאת בין בנתנו לחבירו וחבירו לחבירו.
ואחר שבארנו כל זה הרי מבואר ג״כ שדברי נכונים וברורים דהא תנן להדיא במתני׳ במעילה דדין אין מועל אחר מועל אלא בבהמה וכו׳ תלוי בדין פדיון, כדתנן רבי אומר כל שאין לו פדיון יש בו מועל אחר מועל, ומה דחכמים פליגי עליה הא אינו בעיקר כללא אלא בדין העמדה והערכה כדמוקים רב פפא או לרבא אם עצים בכלל קרבן, והרמב״ם בפיהמ״ש מפרש אליבא דר״פ, וכתב ומה שיש בין ת״ק ורבי הוא קדשי מזבח שנפל בהן מום יקברו ואין להם פדיון, ולפיכך יש להם מועל אחר מועל, וכיון שפסק דכלי שרת הוי כבהמת קרבן ע״כ דסובר דכלי שרת אין להם פדיון וכמש״כ.
משנה תורה דפוסיםמהר״י קורקוסכסף משנהמעשה רקחמרכבת המשנהאור שמחאבן האזלהכל
 
(יד) כלי הקודש שניקבו או שנסדקו אין סותמין אותן, אלא מתיכין אותן ועושין אותן חדשים.
If the sacred utensils became perforated or cracked, the cracks are not plugged close. Instead, the utensils should be smelted down and new utensils made.⁠1
1. For patchwork is not becoming to the Temple.
משנה תורה דפוסיםמקורות וקישוריםכסף משנהמשנה למלךעודהכל
כְּלֵי הַקֹּדֶשׁ שֶׁנִּקְּבוּ אוֹ שֶׁנִּסְדְּקוּ אֵין סוֹתְמִין אוֹתָן אֶלָּא מַתִּיכִין אוֹתָן וְעוֹשִׂין אוֹתָן חֲדָשִׁים:
כלי הקדש שניקבו או שנסדקו אין סותמין אותן וכו׳ – בסוף פרק המזבח מקדש ת״ר כלי קדש שניקבו אין מתיכין אותן ואין מתיכין לתוכן אבר נפגמו אין מתקנין אותן ופירש״י אין מתיכין אותן כמו שעושין למדות מנוקבות שמתיכין אותו סביבות הנקב ונסתם הנקב. ואין מתיכין לתוכן אבר לסתום הנקב וכולהו משום דמיחזי כעניות ולאו אורח ארעא:
כלי הקדש שניקבו וכו׳. ברייתא בפרק המזבח מקדש (דף פ״ח) והטעם הוא משום דמיחזי כעניות ואין עניות במקום עשירות. וא״ת והא אמרינן בפרק ב׳ דערכין (דף י׳) מכתשת היתה במקדש של נחשת היתה ומימות משה היתה והיתה מפטמת את הבשמים נתפגמה והביאו אומנין מאלכסנדריא של מצרים ותקנוה כו׳ הרי שכלי הקדש מתקנים אותם. וי״ל דהא דאמרינן דאין מתקנים אותם מיירי בכלים שאינם עושים מעין מלאכתם וכיון שכן תו לא מהני לכלי שרת ולפ״ז אין מתקנים אותם לעשותם כלי שרת משום דמיחזי כעניות אבל כלים שניקבו ועושין מעין מלאכתם דקי״ל דמקדשים אם רצו לסתום הסדק או הנקב משום כבוד בעלמא שפיר דמי ואותה מכתשת אף שנפגמה היתה עושה מעין מלאכתה דהא תניא התם נטלו את תיקונה והיתה מפטמת כמו שהיתה. (א״ה שוב ראיתי בתוס׳ פ״ק דשבועות (דף י״א) ד״ה מכל שהקשו קושיא זו ותירצו דמכתשת של משה שאני שהיתה מפטמת ביותר וי״מ דמכתשת לא היתה כלי שרת אלא שהקטורת היה קדוש קדושת פה בדיבורו שהיה אומר יהא זה קטורת היה חל עליה קדושת הגוף אחר כתישה במכתשת ע״כ. והנה מדבריהם יש ללמוד דס״ל דהא דקי״ל דכלי שרת שנשברו אין מתקנים אותם מיירי אפי׳ שעושין מעין מלאכתם. ומ״ש דמכתשת לא היתה כלי שרת עיין בירושלמי פ״ד דשקלים הלכה ה׳ דאמרינן א״ר הונא מכתשת עשו אותה ככלי שרת לקדש. ודו״ק):
משנה תורה דפוסיםמקורות וקישוריםכסף משנהמשנה למלךהכל
 
(טו) סכין שנשמט מן הניצב או שנפגם, אין מחזירין אותו ולא משחיזין אותו, אלא גונזין אותו בצד ההיכל, בין הקודש והאולם לדרום, ועושין אחרים, שאין עניות במקום עשירות:
When a knife has become dislodged from its shaft or blemished, it is not returned to its shaft, nor is it sharpened. Instead, it should be entombed on the side of the Temple, between the Sanctuary and the Entrance Hall on the south1 and new ones should be made. For [conduct bespeaking] poverty is not [appropriate] in a place where wealth [is in place].
1. This portion of the Temple was called Beit HaChalafot, "the Chamber of the Knives,⁠" for this reason (Middot 4:7).
משנה תורה דפוסיםמקורות וקישוריםכסף משנהמעשה רקחמרכבת המשנהאור שמחעודהכל
סַכִּין שֶׁנִּשְׁמַט מִן הַנִּצָּב אוֹ שֶׁנִּפְגַּם אֵין מַחֲזִירִין אוֹתוֹ וְאֵין מַשְׁחִיזִין אוֹתוֹ. אֶלָּא גּוֹנְזִין אוֹתוֹ בְּצַד הַהֵיכָל בֵּין הַקֹּדֶשׁ וְהָאוּלָם לַדָּרוֹם וְעוֹשִׂין אֲחֵרִים. שֶׁאֵין עֲנִיּוּת בִּמְקוֹם עֲשִׁירוּת:
סכין שנשמט מן הנצב וכו׳ – שם סכין שנפגמה אין משחיזין את פגימתה נשמטה אין מחזירין אותה אבא שאול אומר סכין מטרפת היתה במקדש ונמנו עליה כהנים וגנזוה ופירש״י נפגם פגימה גדולה שתיקון השחזתה ניכר. סכין מטרפת שהיתה רכה ליפגם פגימות דקות תמיד ומטרפת את הקדשים.
ומ״ש רבינו: שגונזין אותם בצד ההיכל וכו׳:
סכין שנשמט וכו׳. קצת קשה דלמה השמיט ההיא דאבא שאול סכין מטרפת היתה במקדש ונמנו עליה כהנים וגנזוה ופי׳ רש״י סכין מטרפת שהיתה רכה ליפגם פגימות דקות תמיד ומטרפת את הקדשים ע״כ ומשמע מדבריו שאין גונזין הסכין אא״כ נפגם פגימה גדולה שתקון ההשחזה ניכר בה כמ״ש לעיל מניה אבל אם היא פגימה דקה אין גונזין אותה אלא משחיזין ומתקנין אותה אכן בדרכה ליפגם תמיד פגימות דקות בזו הוצרכו לימנות כדי לגנזה וזהו חידוש גדול לפי׳ רש״י ז״ל אמנם לרבינו שסתם קשה וי״ל דלרבינו אין משחיזין כלל בין בפגימה גדולה בין בקטנה אלא שפעם אחת היה סכין שמצאו בו פגימה דקה מן הדקה ונסתפקו הכהנים או להשחיזה כיון שהיתה כ״כ דקה או לגנזה ונמנו לגנזה וכיון דלפי האמת כל פגימה שפוסלת הסכין אין לה תקנה אלא גניזה לכך סתם רבינו:
שאין עניות במקום עשירות. ראיתי להרב קרית ספר ז״ל שכתב דאין עניות במקום עשירות אפשר דהוי דאורייתא ע״כ ולכאורה הוא תמוה דא״כ הוי לעיכובא אם הוא דאורייתא ותקשי לפי׳ רש״י כמ״ש בדיבור הקודם וגם התוס׳ בשבועות דף י״א הקשו מההיא דערכין דף י׳ גבי מכתשת של מרע״ה שניקבה ונשברה ושלחו אומנין מאלכסנדרייא של מצרים ותיקנוה והכא אמרינן דאין עניות במקום עשירות ותירצו דמכתשת של משה שאני שהיתה מפטמת ביותר וכו׳ ע״כ ואי אין עניות וכו׳ הוי דאורייתא היכי מצינן לחלק בההיא דמשה רבינו ע״ה ויש ליישב. אכן קשיא לי דבכמה מקומות בתלמוד אמרינן בהיפך דהתורה חסה על ממונן של ישראל וי״ל דרבינו דקדק בדבריו שהקדים הכפות והקערות וכו׳ ושאר כלי השרת וכו׳ כלומר שדין זה דאין עניות וכו׳ לא נאמר אלא בכלי השרת שהם בהיכלו של מלך וראוי להשגיח בהם הרבה וכן זכיתי ומצאתי בס׳ עבודת ישראל ז״ל דף קי״ד עיי״ש:
אלא גונזן. עיין תוספתא פ״ט דמנחות.
אלא גונזין אותו בצד ההיכל.
נ״ב מדות פ״ד משנה ז׳ בית החליפות ששם היו גונזין את הסכינין:
משנה תורה דפוסיםמקורות וקישוריםכסף משנהמעשה רקחמרכבת המשנהאור שמחהכל
 
(טז) שתי מידות של יבש היו במקדש, עישרון וחצי עישרון. העישרון למנחות, וחצי העישרון לחלוק בו מנחת כהן גדול שבכל יום:
There were two containers for dry measure in the Temple: an isaron and a half an isaron.⁠1 The isaron was for the meal offering2 and the half isaron to separate the meal offering brought by the High Priest every day.⁠3
1. An isaron is the size of 43.2 eggs. According to modern measure, the size of an egg is considered to be 57.6 cc according to Shiurei Torah and 99.5 cc according to Chazon Ish.
2. For as stated in Hilchot Ma'aseh HaKorbanot 12:5, the meal offerings were measured out using an isaron as the basic measure.
3. As stated in ibid. 12:4, 13:2, each day the High Priest would bring a meal offering and he would divide it in half. Half was offered in the morning, and half in the afternoon.
משנה תורה דפוסיםמקורות וקישוריםמהר״י קורקוסכסף משנהמשנה למלךמרכבת המשנהאבן האזלעודהכל
שְׁתֵּי מִדּוֹת שֶׁל יָבֵשׁ הָיוּ בַּמִּקְדָּשׁ. עִשָּׂרוֹן. וַחֲצִי עִשָּׂרוֹן. הָעִשָּׂרוֹן לִמְנָחוֹת. וַחֲצִי הָעִשָּׂרוֹן לְחַלֵּק בּוֹ מִנְחַת כֹּהֵן גָּדוֹל שֶׁבְּכׇל יוֹם:
שתי מדות כו׳. כתב מוהרר״י קורקוס ז״ל מנחות ריש פ״י1 ור״מ פליג וסבר דשני עשרון היו שם דכתיב עשרון עשרון, והלכה כרבנן דסברי שלא היה שם אלא עשרון אחד דכתיב ועשרון א׳. וקרא דעשרון עשרון דרשי ליה לרבות חצי עשרון. וכתב רבינו לחלק בו מנחת כהן גדול וכו׳ ומשום דהתם תנן במתני׳ שבו היה מודד וכו׳, ופריך מודד פי׳ בתמיהא ורמינהו וכו׳, ולכך כתב רבינו לחלק כסתמא דמתניתין:
1. פ״ז ע״א.
שתי מדות של יבש היו במקדש וכו׳ עד הואיל והיה במקדש בימי משה שמדד בו שמן לשמן המשחה – משנה וגמרא במנחות פרק שתי מדות (מנחות פ״ח) ופסק כת״ק:
שתי מדות של יבש היו במקדש כו׳. גרסינן בפרק שתי מדות (דף פ״ז) בעא מיניה רמי בר חמא מרב חסדא חצי עשרון לר״מ גדוש היה או מחוק ותיבעי ליה לרבנן לרבנן עשרון גופיה קא מיבעיא ליה גדוש היה או מחוק אמר להי ליה מדר״מ נשמע לדר״מ ומדר״מ נשמע לרבנן מדא״ר מאיר עשרון מחוק חצי עשרון נמי מחוק מדר״מ מחוק לרבנן נמי מחוק. ולא ידעתי למה לא ביאר רבינו דין זה. ועיין עוד שם בגמרא (דף צ׳):
שתי מדות וכו׳. עי׳ מל״מ, ובמתני׳ דף צ׳ כל מדות שבמקדש וכו׳, ושם בפי׳ המשנה לרבנו ובריש פרק שתי מדות. וסובר רבנו מאי דהוה הוה ולעתיד כשיבא אליהו נדע.
שתי מדות של יבש היו במקדש עשרון וחצי עשרון, העשרון למנחות וחצי העשרון לחלק בין מנחת כ״ג שבכל יום.
במנחות דף פ״ז איתא דבעי רמי בר חמא מרב חסדא אם עשרון מחוק הי׳ או גדוש הי׳ ורב חסדא פשיט לי׳ דגדוש הי׳, והעיר המל״מ מה דהשמיט הרמב״ם ולא הביא זה, והנה בדף צ׳ איתא במתני׳ מדת הלח בירוציהן קדש ומדת היבש בירוציהן חול ורש״י פי׳ על בירוציהן מה שנופל מן הכלי לאחר שנתמלא היינו בירוצין, וכן פי׳ הכ״מ על דברי הרמב״ם בהל׳ י״ט והי׳ אפשר לומר לפי״ז דהגודש שיכול להחזיק הוי קודש, אבל הרע״ב במשניות פי׳ בירוציהן גודשין, ובתוס׳ יו״ט הביא מה שכתב הרמב״ם בפ״א דמנחות משנה ב׳ שקמצו מבורץ פי׳ ומבורץ גדוש ובירוץ גדושת המדה ושם אותו התוספות שמוסיפין בגדושה בירוצין, ומבואר דבירוצין היינו גודש, ולפי״ז מה דסבר ר״מ בדף פ״ח דעשרון אחד הי׳ גדוש והיינו שלא הי׳ בו עשרון אא״כ גודשין, ע״כ סבר דגם מדת יבש נתקדש מבחוץ.
אכן מדברי התוס׳ דף ח׳ בד״ה ולר׳ חנינא מוכח דסוברים דלהלכה גודש הצריך לכלי מקדש וצריך לומר דמפרשים דבירוצין היינו מה שנופל מן הכלי כששפכו עליו, אבל גודש שיכול להחזיק מקדש, אבל הרמב״ם אינו סובר כן דהא כתב דבירוצין הוא גודש, ובמתני׳ דף צ׳ דתנן כל מדות שבמקדש חוץ משל כ״ג שהי׳ גדשה לתוכה ומוקמינן בגמ׳ כר״מ ומאי כל מדות היינו כל מדידות זהו כר״מ נמי בהא דכלי יבש מקדש הגודש, אבל הא דתנן בתר הכי מדת היבש בירוציהן חול סבר כרבנן דלא היתה אלא עשרון אחד והוא מחוק וקיי״ל הכי כמו שפסק הרמב״ם וא״כ באמת אינו מובן מה בעי רמב״ח מרב חסדא עשרון לרבנן גדוש הי׳ או מחוק הי׳, וצריך לומר דמה דבעי רמב״ח היינו על רבנן דר׳ מאיר דאפשר אינם הני רבנן דפליגי עם ר״ע במתני׳ דדף צ׳ דכיון דר״מ ע״כ סבר דהכלי מקדש להגודש ורבנן לא פליגי עלי׳ בהדיא בזה אלא דאמרי דחד עשרון הוי, לכן מספקא לרמב״ח דאפשר סברי נמי דהכלי מקדש להגודש, אבל לפי״מ דפשיט לי׳ רב חסדא דמחוק הי׳ א״כ יש לומר דסברי גם רבנן דר׳ מאיר כרבנן דר׳ עקיבא ותנא דמתני׳ סמך על מה דתני בתר הכי דמדות של יבש בירוציהן חול והכי קיי״ל.
משנה תורה דפוסיםמקורות וקישוריםמהר״י קורקוסכסף משנהמשנה למלךמרכבת המשנהאבן האזלהכל
 
(יז) ושבע מידות של לח היו שם, הין, וחצי ההין, ושלישית ההין, ורביעית ההין, לוג, וחצי לוג, ורביעית. ולמה היו חצי ההין ורביעית ההין ושלישיתא ההין, למדידת הנסכים של זבחים, ולוג למדידת שמן המנחות, וחצי לוג למדידת שמן לכל נר מנרות המנורה, ורביעית לחלק בה השמן לחביתין.
There were seven containers of liquid measure: a hin,⁠1 a half a hin, a third of a hin, a fourth of a hin, a log, a half a log, and a fourth of a log. 2
Why were there measures of a half a hin, a third of a hin, a fourth of a hin? To measure out the wine libations for the sacrifices.⁠3 A log was necessary to measure the oil for the meal offerings.⁠4 A half a log was necessary to measure out the oil for every lamp of the lamps of the Menorah.⁠5 And a fourth [of a log] to divide the oil for [the High Priest's] chavitan offering.⁠6
1. See Halachah 2.
2. As mentioned above, a revi'it, a fourth of a log, is a common halachic measure equivalent to approximately 86 cc according to Shiurei Torah and approximately 150 cc according to Chazon Ish.
3. As Numbers 28:14 states, the wine libation for a bull was half a hin, for a ram, one third of a hin, and for a ewe, one fourth of a hin. See also Hilchot Ma'aseh HaKorbonot 2:4.
4. As stated in Hilchot Ma'aseh HaKorbonot 12:7, a log of oil is poured over all the different meal offerings.
5. For as stated in Hilchot Temidim UMusafim 3:11, this quantity of oil was placed in the lamps every day of the year.
6. For as indicated by Hilchot Ma'aseh HaKorbanot 13:3, a fourth of a log of oil is poured on each of the cakes the High Priest brings.
א. ד (גם פ) [מ׳ורביעית׳]: ושלישית ההין ורביעית. אך בכתבי⁠־היד כבפנים.
משנה תורה דפוסיםמקורות וקישוריםמהר״י קורקוסמעשה רקחעודהכל
וְשֶׁבַע מִדּוֹת שֶׁל לַח הָיוּ שָׁם. הִין. וַחֲצִי הַהִין. וּשְׁלִישִׁית הַהִין. וּרְבִיעִית הַהִין. וְלוֹג. וַחֲצִי לוֹג. וּרְבִיעִית. וְלָמָּה הָיוּ חֲצִי הַהִין וּשְׁלִישִׁית הַהִין וּרְבִיעִית הַהִין. לִמְדִידַת הַנְּסָכִים שֶׁל זְבָחִים. וְלוֹג לִמְדִידַת שֶׁמֶן הַמְּנָחוֹת. וַחֲצִי לוֹג לִמְדִידַת שֶׁמֶן לְכׇל נֵר מִנֵּרוֹת הַמְּנוֹרָה. וּרְבִיעִית לְחַלֵּק בָּהּ הַשֶּׁמֶן לַחֲבִיתִין:
ושבע מדות של לח כו׳. כתב מוהרר״י קורקוס ז״ל גז״ש במשנה וכבר נתבאר שאעפ״י שברביעית ההין או הלוג היו יכולים למדוד לחצי שתי פעמים. ולשלם ארבעה, כלל היה במקדש שמדה אחת לא היתה משמשת לשתי מדידות, אלא רביעית למה שצריך רביעית לבד, וחצי לחצי, ולוג ללוג.⁠1 ואפשר שהטעם הוא משום דמיחזי כעניות, ופי׳ רביעית לוג לחלק בה השמן שהיה נותן רביעית בכל חלה וחלה. וכאשר ביאר כ״ז רבינו בהלכות מעה״ק פי״ג:
ומהר״ד ן׳ זמרא ז״ל כתב ובגמרא2 אמר מר ר״ש אומר לא היה שם הין כלל. שפיר קאמר להו ר״ש לרבנן, ורבנן הוה הין שעשה משה לשמן המשחה דכתיב ושמן זית הין, מר סבר כיון דלדורות לא הוי צריך לפי שעה הוא דעבדי׳, ואיגנז, ואידך כיון דהוי הוי, וקי״ל כרבנן. ומסתברא שאפילו בזמן שלא היה אותו שעשה משה לעולם היו עושין אותו לזכר בעלמא אעפ״י שלא היה משמש כלום. והשתא ניחא דמתני׳ שנוייה אפילו בזמן בית שני:
וחצי לוג למדידת כו׳. כתב מהר״ד ן׳ זמרא ז״ל משנה שם ובגמרא3 אמרו מנה״מ וכו׳ ושיעורו חכמים חצי לוג מאורתא עד צפרא. ואע״ג דאין הלילות שוות, לפי הלילות הי׳ מעבה את הפתילות.⁠4 ובתוס׳ תמהו למה היה צריך לקדש את השמן בכ״ש, ואני אומר שכל דבר שנכנס למקדש היה צריך לקדשו בכ״ש.⁠5 והכי משמע מדאמרינן התם יתיב רבי וקא קשיא לי׳ חצי לוג למה נמשח, אי לסוטה כו׳. וכתב רש״י ז״ל עלה אי לחצי לוג של מי סוטה חוץ הוא,⁠6 שהיה משקה אותה בחוץ בשער ניקנור ולא היה צריך להכניס בעזרה ולקדשם בכלי ע״כ. משמע שאם היה צריך להכניסם בעזרה היה צריך לקדשם בכלי. וכי האי קושיא הוי קושיא ליה לרבי גבי רביעית וא״ל ר״ח שבה הי׳ מודד לחביתי כ״ג רביעית שמן לכל חלה, וקרי רבי עלי׳ מארץ מרחק איש עצתי שר׳ חייא עלה מבבל:
1. כן אמרי׳ בגמ׳ שם זה הכלל הי׳ במקדש כלי שמשמש מידה זו אינו משמש מידה אחרת. וע׳ זבחים פ״ח ע״א כ״ש אין מקדשין כו׳ אלא מלאין ופרש״י שיהא בהן שיעור שלם הצריך לדבר כו׳ עשרון שלם למנחה ואם מנחת נסכים כו׳ יהא שם ג׳ עשרונים לפר כו׳ אבל אם חסר השיעור אין הכלי מקדשן שאין ראוי לכלי יעוש״ה. וא״כ י״ל דזהו הטעם שצריך כלי מיוחד לכל מידה בפני עצמה. והא דאמרי׳ שם במנחות פ״ז ע״ב דלא הי׳ מודד לא בשל ג׳ לפר כו׳ שאני התם כיון דילפינן כן שם מקרא ועשרון יעו״ש. א״כ גלי קרא דראוי הוא לאותו כלי. משא״כ בשאר מדות.
2. שם פ״ח ע״א.
4. כ״ה בפרש״י בשם א״ד ובתוס׳ בשם ירושלמי.
5. כוון לזה בהגהות הריעב״ץ שם במנחות. וע׳ תוס׳ מנחות פ׳ ע״ב ד״ה וכי וב״ב פ״א ע״ב. וע׳ בצ״ק שפי׳ כוונת התוס׳ דמנורה בעצמה כ״ש ולא צריך לקדש מקודם בחצי לוג.
6. הגירסא שלפנינו ושל התוס׳ הוא וכי חולין הוא כו׳ ובפה״מ להרמב״ם נראה שגרס כפרש״י וכ״כ התיו״ט שם פ״ט דמנחות.
ושלישית ההין למדידת. טעות סופר הניכר הוא שכבר הזכירו לעיל מניה וגם בדפוס מגדל עוז נמחק:
משנה תורה דפוסיםמקורות וקישוריםמהר״י קורקוסמעשה רקחהכל
 
(יח) ואין לנו דבר למדוד בו הין, ולמה היה שם, הואיל והיה במקדש בימיא משה, שמדד בו שמן לשמן המשחה:
ובחצי לוג שהיה במקדש היו מודדין מים למי שוטהב ושמן לתודה, וברביעית שהיתה שם היו מודדין שמן לחם נזירג ומים לטהרת המצורע. ולא מפני מעשים אלו נתקדשו, אלא מפני המלאכות של מקדש שאמרנו:
There is nothing that is measured with a hin. Why [then] was it there? [It remained, because] it had been in the Sanctuary from the time of Moses who used it to measure the oil for the anointing oil.⁠1 With the measure of a half a log that was in the Temple, water was measured for the Sotah water2 and oil for the thanksgiving offerings.⁠3 With the measure of a fourth [of a log], oil was measured for the bread brought by a nazirite4 and water for the purification of a metzora.⁠5 It is not that through these deeds the measures became sanctified,⁠6 but rather because of the tasks [performed] in the Sanctuary that were mentioned [in the preceding halachah].
1. As stated in Halachah 2 above.
2. A sotah, a woman accused of adultery, was forced to drink water in which a scroll containing a curse with God's name had been blotted out. See Hilchot Sotah 3:9.
3. As stated in Hilchot Ma'aseh HaKorbonot 9:20, a log of oil was used in the baking processes of the different types of wafers used for this offering. Kin'at Eliyahu asks: Since there were specific measures employed in making each type of wafer, why weren't smaller measures used to measure out this oil?
4. As stated in Hilchot Ma'aseh HaKorbanot 9:23, a fourth of a log of oil was used in the preparation of this bread.
5. A person with a physical affliction similar to - but not identical with - leprosy. As related in Hilchot Tuma'at Tzara'at 11:1, as part of such a person's purification process, a bird was slaughtered and its blood poured over water.
6. I.e., receiving the blood of a sacrificial animal is an act of service. Therefore it consecrates the container. Preparing the meal offerings, by contrast, is not an act of service. Therefore it does not sanctify the container.
א. ד (גם ק): מימי. אך הסיבה היא שהיה בימי משה, והתוצאה שהיה מימי משה.
ב. ד: סוטה. אך בכל מקום במשנה בכ״י רבנו כבפנים, כבתורה: ״תשטה״.
ג. ד: הנזיר. אך שם בסמוך: מצורע.
משנה תורה דפוסיםמקורות וקישוריםמהר״י קורקוסכסף משנהעודהכל
וְאֵין לָנוּ דָּבָר לִמְדֹּד בּוֹ הִין וְלָמָּה הָיָה שָׁם. הוֹאִיל וְהָיָה בַּמִּקְדָּשׁ מִימֵי מֹשֶׁה שֶׁמָּדַד בּוֹ שֶׁמֶן לְשֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה. וּבַחֲצִי לוֹג שֶׁיִּהְיֶה בַּמִּקְדָּשׁ הָיוּ מוֹדְדִין מַיִם לְמֵי סוֹטָה וְשֶׁמֶן לְתוֹדָה. וּבָרְבִיעִית שֶׁהָיְתָה שָׁם הָיוּ מוֹדְדִין שֶׁמֶן לֶחֶם הַנָּזִיר. וּמַיִם לְטָהֳרַת מְצֹרָע. וְלֹא מִפְּנֵי מַעֲשִׂים אֵלּוּ נִתְקַדְּשׁוּ אֶלָּא מִפְּנֵי הַמְּלָאכוֹת שֶׁל מִקְדָּשׁ שֶׁאָמַרְנוּ:
ולא מפני מעשים אלו כו׳. כתב מוהרר״י קורקוס ז״ל כל זה בגמרא שם. אלא שגבי חצי לוג פריך למה נמשח, אי משום סוטה וכי חולין הוא דצריכי לקדושי, והרי מים קדושים כתיב בהו, כך הוא גרסת התוס׳ ז״ל. ופירשו והלא קודם שישים אותם בלוג הי׳ קדושים שנתקדשו בכיור, וא״כ אף אם יהיה החצי לוג חול אין בכך כלום. והקשו ע״ז שאחר שנתקדשו אין להניח אותם בכלי חול שגנאי הדבר, ותירצו דכיון שאינו קרב לגבי מזבח אין מקפידין בכך, אבל רש״י ז״ל נראה שגורס גם בזו והלא חוץ הוא. ופי׳ כמו שכתבנו למעלה:
ומה שכתב: ובחצי לוג שהיה במקדש היו מודדין מים למי סוטה וכו׳ עד שאמרנו – משנה וגמרא שם:
משנה תורה דפוסיםמקורות וקישוריםמהר״י קורקוסכסף משנההכל
 
(יט) כל המידות האלו קודש ומכלי שרת, אלא שמידות הלח נמשחו מבפנים ומבחוץ, וכלי היבש לא נמשחו אלא מבפניםא. לפיכך בירוצי מידות הלח קודש ובירוצי מידות היבש חול:
All of these measures are consecrated and are considered as sacred utensils. [There is, however a difference between them.] The liquid measures were anointed on both the inside and the outside, while the dry measures were anointed only on the inside. Therefore the overflow of the liquid measures was consecrated,⁠1 and the overflow of the dry measures was not consecrated.⁠2
1. Because it had touched a sacred utensil, the outside of the measure. These liquids were collected and used as libations or sold and the proceeds used to bring sacrifices for the altar. See Hilchot Ma'aseh HaKorbonot 2:9-11.
See also Hilchot Pesulei HaMukdashim 3:20.
2. Because it never touched a sacred utensil.
א. ד: בפנים. אך ׳בפנים׳ יכול להתפרש: במקדש, ואילו ׳מבפנים׳ מתייחס לכלי.
משנה תורה דפוסיםמקורות וקישוריםמהר״י קורקוסכסף משנהאור שמחעודהכל
כׇּל הַמִּדּוֹת הָאֵלּוּ קֹדֶשׁ וּמִכְּלֵי הַשָּׁרֵת. אֶלָּא שֶׁמִּדּוֹת הַלַּח נִמְשְׁחוּ מִבִּפְנִים וּמִבַּחוּץ. וּכְלֵי הַיָּבֵשׁ לֹא נִמְשְׁחוּ אֶלָּא בִּפְנִים. לְפִיכָךְ בֵּירוּצֵי מִדּוֹת הַלַּח קֹדֶשׁ. וּבֵירוּצֵי מִדּוֹת הַיָּבֵשׁ חֹל:
כל המדות האלו קדש כו׳. כתב מוהרר״י קורקוס ז״ל גז״ש במשנה וגמרא. ופי׳ ברוצין פרש״י ז״ל שנופל מן המדה אחר שנתמלאת ונזכר זה גם בהמזבח מקדש:⁠1
ומהר״ד ן׳ זמרא ז״ל כתב וא״ת בירוצי מדות מה היו עושין בהם תנן מותר נסכים לקיץ המזבח, מאי מותר נסכים, אמר רב יוסף בירוצי המדות, ואע״ג שנתקדשו לוקחים בהם כבשים לעולת קיץ דלב ב״ד מתנה עליהם מיסוד התוס׳:⁠2
2. שם ד״ה בירוצו. אמנם בירושלמי שקלים ספ״ד מבואר דגם בירוצי יחיד נתקדשו יעו״ש ובמרא״פ שם היטב. וע׳ תוס׳ מעילה י״ד ע״א ד״ה בונין דל״ש לב ב״ד מתנה בנדבת יחיד וא״כ לירושלמי שוב קשה קו׳ התוס׳ וי״ל ואכ״מ.
כל המדות האלו קדש וכו׳ – משנה וגמרא שם ופסק כת״ק. ופירוש בירוצי היינו מה שנופל מן הכלי לאחר שנתמלא:
אלא שמדות הלח נמשחו כו׳ וכלי היבש כו׳.
נ״ב פרק כל המנחות באות מצה (דף נ״ז ודף צ׳) בדברי ת״ק:
משנה תורה דפוסיםמקורות וקישוריםמהר״י קורקוסכסף משנהאור שמחהכל
רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.
List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

כלי המקדש והעובדים בו א, משנה תורה דפוסים כלי המקדש והעובדים בו א, מקורות וקישורים כלי המקדש והעובדים בו א, ראב"ד כלי המקדש והעובדים בו א, מהר"י קורקוס כלי המקדש והעובדים בו א – בסיוע פרויקט פרידברג לפרסום הגניזה, מפעל משותף של חברת פרידברג לכתבי יד יהודיים (FJMS) ופרויקט פרידברג לפרסום הגניזה (FGP), לע"נ ר' פרץ ב"ר מרדכי יהודה פרידברג ז"ל, נלב"ע י"ד כסלו תשס"ג לפ"ק, תנצב"ה. הונצח ע"י בנו וכלתו, דוב וגיטל חיה פרידברג, טורונטו, כסף משנה כלי המקדש והעובדים בו א, משנה למלך כלי המקדש והעובדים בו א – בסיוע פרויקט פרידברג לפרסום הגניזה, מפעל משותף של חברת פרידברג לכתבי יד יהודיים (FJMS) ופרויקט פרידברג לפרסום הגניזה (FGP), לע"נ ר' פרץ ב"ר מרדכי יהודה פרידברג ז"ל, נלב"ע י"ד כסלו תשס"ג לפ"ק, תנצב"ה. הונצח ע"י בנו וכלתו, דוב וגיטל חיה פרידברג, טורונטו, מעשה רקח כלי המקדש והעובדים בו א – בסיוע פרויקט פרידברג לפרסום הגניזה, מפעל משותף של חברת פרידברג לכתבי יד יהודיים (FJMS) ופרויקט פרידברג לפרסום הגניזה (FGP), לע"נ ר' פרץ ב"ר מרדכי יהודה פרידברג ז"ל, נלב"ע י"ד כסלו תשס"ג לפ"ק, תנצב"ה. הונצח ע"י בנו וכלתו, דוב וגיטל חיה פרידברג, טורונטו, מרכבת המשנה כלי המקדש והעובדים בו א – בסיוע פרויקט פרידברג לפרסום הגניזה, מפעל משותף של חברת פרידברג לכתבי יד יהודיים (FJMS) ופרויקט פרידברג לפרסום הגניזה (FGP), לע"נ ר' פרץ ב"ר מרדכי יהודה פרידברג ז"ל, נלב"ע י"ד כסלו תשס"ג לפ"ק, תנצב"ה. הונצח ע"י בנו וכלתו, דוב וגיטל חיה פרידברג, טורונטו, אור שמח כלי המקדש והעובדים בו א – בסיוע פרויקט פרידברג לפרסום הגניזה, מפעל משותף של חברת פרידברג לכתבי יד יהודיים (FJMS) ופרויקט פרידברג לפרסום הגניזה (FGP), לע"נ ר' פרץ ב"ר מרדכי יהודה פרידברג ז"ל, נלב"ע י"ד כסלו תשס"ג לפ"ק, תנצב"ה. הונצח ע"י בנו וכלתו, דוב וגיטל חיה פרידברג, טורונטו, אבן האזל כלי המקדש והעובדים בו א

Kelei HaMikdash 1 – Translated and annotated by Rabbi Eliyahu Touger (Moznaim Publishing, 1986–2007) (CC-BY-NC 4.0), Rambam Mishneh Torah Printed Versions Kelei HaMikdash 1, Mishneh Torah Sources Kelei HaMikdash 1, Raavad Kelei HaMikdash 1, R. Yosef Kurkus Kelei HaMikdash 1, Kesef Mishneh Kelei HaMikdash 1, Mishneh LaMelekh Kelei HaMikdash 1, Maaseh Rokeach Kelei HaMikdash 1, Mirkevet HaMishneh Kelei HaMikdash 1, Or Sameach Kelei HaMikdash 1, Even HaEzel Kelei HaMikdash 1

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×