טמא מת שחל ז׳ שלו בי״ד כו׳ אין שוחטין עליו – הקשה הרב לח״מ ז״ל לפי שיטת רבינו מההיא דגרסינן ריש פרק אלו דברים דס״ט ע״א דהשיב ר״ע ואמר הזאת טמא מת תוכיח שחל שביעי שלו להיות בשבת ובערב הפסח שהיא מצוה והוא משום שבות ואינו דוחה את השבת והשתא לדעת רבינו ז״ל מאי קושי׳ שאני הזאה דאינ׳ דוחה את השבת משום דאפי׳ אי עבדינן לי׳ הזאה לא מקיימי מצות ק״פ דאין שוחטין עליו אפי׳ אחר שטבל ומשום הכי אינה דוחה משא״כ הבאתו מחוץ לתחום וכל הני דמקיימא מצות ק״פ בהכי שפיר איכא למעבד ק״ו משחיט׳ וע״ש מה שתי׳ שלע״ד איכא למשדי ביה נרגא ושוב ראיתי למוהר״ח עשאל בס׳ סם חיי הנדפס מקרוב בלקוטיו שתמה עליו יע״ש ואשר אני אחזה לי ליישב הוא דהנה קו׳ הרב ז״ל ודאי אינה אלא לפי מאי דס״ד דרב׳ לומר דר״א ס״ל דאין שוחטין וזורקין על טמא שרץ וה״ה על טמא מת שחל ז׳ שלו בעה״פ אמנם למאי דמסיק רב׳ במסקנא דר״א ס״ל דשוחטין וזורקין על טמא שרץ והה״ד על טמא מת שחל שביעי שלו בעה״פ ע״כ מאי דהשיב ר״ע ואמר הזאה תוכיח כו׳ שהיא מצוה והוא משום שבות ואינה דוחה שבת היינו משום מצוה דאכילת פסחים דאע״ג דאכילה לא מעכבת מ״מ מצוה איכא ביה מקר׳ דאיש לפי אכלו כמ״ש רש״י ז״ל דאי משום מצות שחיטת ק״פ מה השיב ר״ע הזאה תוכיח כו׳ שאני הזאה דבלא״ה מצי למיעבד ק״פ דשוחטין וזורקין עליו ומש״ה אינה דוחה שבת ור״א גופיה איך קאמר ועליה אני דן שידחה שבת כיון דאיהו ס״ל דשוחטין וזורקין עליו הו״ל רשות ואיך דוחה שבת וזה פשוט לע״ד ומוכרח בגמ׳ ואם כן כיון דר״א סביר דשוחטין וזורקין עליו שפיר השיב ר״ע ואמר הזאה תוכיח שהיא מצוה דאכילת פסחים ואפ״ה אינה דוחה שבת אע״ג דאי עביד הזאה מקיימא מצות אכילת פסחים לסברת ר״א דשוחטין על טמא מת אלא מיהו קו׳ הרב ז״ל אכתי קיימא באנפין לפום מאי דס״ד דרבא דר״א ס״ל אין שוחטין על טמא מת שחל שביעי כו׳ דלפי דעת רבינו ז״ל אפי׳ אחר שטבל אין שוחטין וכדכתיב׳ ואף לזאת נראה ליישב ולומר דהנה מבואר מדברי רבי׳ ז״ל דדין זה דאין שוחטין על טמא מת אפי׳ אחר שטבל נפ״ל מקרא דויהי אנשים אשר היו טמאים דס״ל כרבי יצחק דאמר אותן אנשים טמאי מת מצוה היו שחל ז׳ שלהם בערב פסח כדאיתא בפרק האשה ד״פ וס״ל ז״ל דאי אחר שטבל שוחטין עליהן איך קאמר ולא יכלו לעשות הפסח ביום ההוא הול״ל להם שיטבלו ואח״כ ישחטו עליהם ועוד איך קאמר ביום ההוא אין יכולין לעשות הא למחר יכולים והלא כך היו יכולים לעשות ביום ההוא כמו למחר וכמו שהקשה הרב כ״מ ז״ל לשיטת הראב״ד ז״ל ומ״ש הראב״ד דלא שאלו אלא אחר זמן שחיטת כו׳ הא לא ס״ל לרבינו ז״ל ומכח זה הוצרך דגזירת הכתוב היא דאין שוחטין על טמא מת אפי׳ אחר שטבל משא״כ בטמא שרץ והשתא אתיא קרא כפשטי׳ ומרווח הכל לדעת רבינו ז״ל אמנם כל זה הוא לרבי יצחק דקאמר דאותן אנשים טמאי מת היו שחל ז׳ שלהם בערב הפסח אמנם לר״ע דס״ל בפרק הישן דכ״ה דאותן אנשים מישאל ואלצפן היו שנטמאו לנדב ואביהוא וא״כ לר״ע ע״כ אותן אנשים לא נטהרו בהזאת שלישי ושביעי כדי לעשות הפסח מאיזה סיבה שהית׳ להם וא״כ לר״ע מהך קרא דויהי אנשים ליכא למשמע דאין שוחטין וזורקין על טמא שרץ וה״ה על טמא מת משום דר״ע לא ס״ל שחל שביעי שלהם בעה״פ אלא שנשארו בטומאתן עדיין מאיזה סיבה שהי׳ להם ואם כן לא היו יכולין לעשות הפסח משום דבעי הזאה שלישי ושביעי אפי׳ שהה כמה ימים אחר טומאתו כמבואר ברבינו ז״ל פי״א מה׳ פרה אדומה ועיין בקידושין דס״ב ברש״י בד״ה ע״ש ואע״ג דר״ן קאמר בר״פ מי שהי׳ דצ״ג דר״ע ס״ל דאין שוחטין וזורקין על טמא שרץ כבר התוס׳ ז״ל תמהו על זה דמנ״ל הא לעיל אמר דמ״ד אין שוחטין סבר לה כר׳ יצחק וקדרש ביום ההוא אין יכולין לעשות הא למחר יכולין ואלו ר״ע בפרק הישן לית לי׳ דר׳ יצחק יע״ש שהניחו הדבר בתימא וכונתם ז״ל ודאי הוא כמ״ש דלר״ע אותן אנשים היו טמאין בערב הפסח ולא היו יכולין לאכול לערב משום דלא עשו הזאה שלישי וז׳ עדיין ומ״מ ע״כ אפי׳ ר״ע דס״ל דאין שוחטין ע״כ לאו מקר׳ דויהי אנשים נפקא אלא מקר׳ אחרינא נפ״ל ואנחנו לא נדע וכמ״ש התוס׳ ועוד אני אומר ליישב קושית התוס׳ ז״ל ע״פ מ״ש התוס׳ בפרק אלו דברים דס״ט ד״ה שוחטין וזורקין שהקשה שם דאי שוחטין וזורקין על טמא שרץ אמאי כתב רחמנא טמא מת אינו עושה פסח פשיטא דהא כתיב איש לפי אכלו לערב דבעינן גברא דחזי לאכילה ותי׳ בשם רשב״א דאיצטרך לאשמועינן דחייב בפסח שני דלא נימא דמיפטר משום דשני תשלומין דראשון דחזי בראשון חזי בשני דלא חזי כו׳ ועוד תי׳ דאיצטרך למימר דציבור עבדי בטומאה כדרשת איש נדחה ואין צבור נדחה עכ״ל יע״ש. והנה תירוץ הראשון לא קיימא אלא בשנאמר דמ״ד שוחטין וזורקין על טמא שרץ ס״ל כרבי נתן דקאמר בדצ״ג דשני תשלומין דראשון ועיין בתוס׳ דצ״ג ד״ה אלא שכתבו כן בשם רשב״א אמנם לר׳ דס״ל התם דשני רגל בפ״ע הוא לא איצטרך לאשמועינן גם תי׳ הב׳ שתי׳ דאיצטרך למימר דאין צבור נדחה אינו אלא אי ס״ל כאביי דנפ״ל מהך קרא דאיש איש כי יהיה טמא דאין צבור נדחה אמנם להנך תנאי דנפ״ל דאין צבור נדחה ממשמעותא דמועדו דדרשי מועדו אפילו בשבת מועדו אפילו בטומאה כדאיתא בפרק כיצד צולין דף ע״ז וכמ״ש התוס׳ ז״ל בר״פ אלו דברים ד״ה מה מועדו יע״ש הך תי׳ נמי ליתא וא״כ איכא למימר שפיר דר״ע ס״ל כר׳ דשני רגל בפ״ע הוא וס״ל כהנך תנאי דדריש מועדו אפילו בטומאה וא״כ אפילו ס״ל כאביי דחוקא ליה מילתא לומר דקרא לא איצטרך אלא לדיוקא דצבור עבדי בטו׳ ומש״ה ס״ל דקרא דאיש כי יהיה טמא לנפש דאיצטרך לגופיה היכי דחל שביעי שלו בע״פ דאין שוחטין עליו בטומאה אע״ג דחזי לאורתא דהשתא קרא אתא לגופיה דאי לא איצטרך מאיש לפי אכלו נפקא כנ״ל נכון ליישב קו׳ התוס׳ ז״ל ואע״ג דתלמודא התם בד״פ קאמר דרב דאמר אין שוחטין על טמא שרץ ס״ל כר׳ יצחק היינו משום דר׳ יצחק קאמר בהדיא דאין שוחטין ואה״נ דאפילו כר״ע מצי סבר דאין שוחטין מטעמא דכתיבנא אלא משום דלא מפורש אי ר״ע ס״ל שוחטין או אין שוחטין מש״ה לא קאמר ס״ל כר״ע מיהו לר״ן דאמר דר״ע ס״ל דאין שוחטין איכא למימר כדכתיבנא. ואיך שהיה הדרן לדמעיקרא דכיון דלר״ע ס״ל דאותן אנשים טמאים מישאל ואלצפן היו שנשארו בטומאתן א״כ אע״ג דר״ע ס״ל דאין שוחטין על טמא מת כו׳ (היינו ע״כ מקרא אחרינא וא״כ נפ״ל מקרא דאיש כי יהיה טמא וכדכתיבנא) מ״מ ליכא למשמע מיניה דאין שוחטין על טמא מת אפילו טבל דאיכא למימר דקרא מיירי בשלא טבלו וקאמר דנדחה לפסח שני ומקרא דויהי אנשים דכתיב ולא יכלו לעשות הפסח ביום כו׳ ר״ע ס״ל דאותן אנשים נשארו בטומאתן ולא דריש ביום ההוא אין יכולין לעשות הא למחר יכולים לעשות וא״כ מנין לנו לומר דטמא מת שניא הוא מטמא שרץ דאין שוחטין עליו אפילו בטבל משא״כ בטמא שרץ כיון דמקראי לא מוכח מידי ודאי דאית לן למימר תרוייהו שוין ומש״ה שפיר השיב ר״ע הזאת טמא מת תוכיח שחל שביעי שלו בע״פ משום דר״ע לטעמיה דלית ליה דרשה דר׳ יצחק וכיון שכן אין לנו הכרח לומר דטמא מת אין שוחטין עליו אפילו בטבל אלא ס״ל דטמא מת בז׳ שלו הוי דינו כטמא שרץ דבטבל שוחטין עליו ומש״ה קאמר הזאה תוכיח ודוק:

אמנם מאי דס״ל לרבינו ז״ל דבטמא מת אין שוחטין עליו הוא משום דדריש כר׳ יצחק דאמר ביום ההוא אין יכולין לעשות הא למחר יכולים לעשות וא״כ מינה נשמע בהדיא דאין שוחטין אפילו בטבל דאל״כ היו יכולים לעשות היום כמו למחר שאם יטבלו אפילו בו ביום יכולים לעשות ואי לא יטבלו גם למחר לא יכולים לעשות וכמו שהכריח מרן ז״ל ומש״ה הוכרח לומר דגזה״כ הוא בטמא מת כנ״ל ודוק שהוא חריף ונכון. אלא דקשה לפי זה ממ״ש רבינו בסמוך דין ז׳ דהטעם שהעמידו דבריהם במקום כרת בהזאה הוא מפני שביום שהוא אסור בהזאה אינו זמן הקרבן כו׳ וכפי מ״ש הרי לר״ע אפילו בחל ז׳ שלו בערב פסח שהוא יום י״ד והוא זמן הקרבן העמידו דבריהם במקום כרת ושמא דאה״נ לר״ע בכל גונא העמידו דבריהם במקום כרת ומה שהוצרך רבינו לטעם זה אינו אלא לרבא דאמר בס״פ האשה דערל והזאה ואיזמל העמידו דבריהם ואונן ומצורע בבית הפרס לא העמידו דבריהם אהא הוצרך לומר דה״ט דבהזאה לא העמידו ובמצורע וכל הני העמידו משום דאינו זמן הקרבן לפום מאי דקי״ל הלכתא כר״י. שוב ראיתי שכל מ״ש ליישב דעת רבינו אינו והעיקר כמ״ש הרב לח״מ ז״ל דמשאמרו בגמרא הזאה תוכיח שחל ז׳ שלו בשבת ובע״פ לאו ע״פ ממש קאמר אלא ביום י״ג שלמחר הוא ע״פ שכ״כ רבינו בפי׳ המשניות בפ׳ אלו דברים משנה ב׳ וז״ל רצה באומרו הזאה תוכיח וכמו כן אם יחול ז׳ שלו יום י״ג והיה יום שבת אין מזין עליו וישאר טמא ולא יקרב ק״פ ור״א סובר שמזין עליו בשבת כדי שלא יבטל עליו ק״פ כי אם ישאר למחרתו שהוא יום י״ד והוזה וטבל אסור להקריב ק״פ כמו שיתבאר עכ״ל. הנה בהדיא כמ״ש הלח״מ ז״ל אלא שדבריו תמוהים שהרי לפי מאי דמסיק רבא ר״א ס״ל דשוחטין וזורקין על טמא מת שחל ז׳ שלו בע״פ וא״כ איך כתב דלר״א מזין עליו ביום י״ג כי אם ישאר למחר כו׳ אסור להקריב ק״פ. ויש ליישב דס״ל דמשאמרו בגמ׳ דר״א ס״ל דשוחטין וזורקין כו׳ אינו אלא למאי דאגמירה ר״א דהזאה אינה דוחה שבת אבל לפום מאי דקאמר דר״א גמרי׳ איתעקר מיני׳ ומ״ש דן ק״ו דהיינו לומר דשכח תלמודו ג״כ ממה שהי׳ אומר דשוחטין וזורקין על ט״מ שחל ז׳ שלו בע״פ ומש״ה דן ר״א שידחה שבת ביום י״ג משום שאם ישאר למחר כו׳ כמ״ש רבינו אלא דאכתי קשה דמה השיב ר״ע הזאה תוכיח כו׳ וקאמר בגמ׳ דר״א גמריה איתעקר מיני׳ ואתא ר״ע לאדכורי׳ ומאי דלא קאמר לי׳ בהדיא משום אורח ארעא ואמרינן בברייתא דא״ל ר״ע אל תכפירני כו׳ כך מקובלני ממך הזאה שבות ואינה דוחה שבת הא כיון דאגמרי׳ ר״א דאינה דוחה שבת ע״כ היינו טעמא משום דס״ל דשוחטין וזורקין כו׳ כדמסיק בגמ׳ א״כ מאי הזאה תוכיח דקאמר שאני הזאה דמש״ה אם חל יום י״ג בשבת אינה דוחה משום דיכול להזות למחר לפי סברת ר״א דאגמריה לר״ע אלא ע״כ כדכתיבנא לעיל וצ״ע. ותו קשה לפי דעת רבינו ז״ל דמאי דגמרי׳ ר״א לר״ע דהזאה דפסח אינה דוחה שבת היינו בחל י״ג בשבת א״כ מאי פריך בגמ׳ ולר״א ניעבר׳ דהא אמר ר״א מכשירי מצוה דוחין את השבת ומאי קושיא נימא דכי אמר ר״א דמכשירי מצוה דוחין את השבת היינו דוקא כגון העברת אזמל בשבת ושופר וכל הני דבשעת דחייתן היא זמן מצותן משא״כ הכא דבשעת דחייתו אינו זמן מצותו דאינו זמן הקרבן ביום י״ג וכמו שנתן טעם זה רבינו ז״ל למאי דהעמידו דבריהם במקום כרת בהזאה ביום י״ג ועוד קשה טובא מה שהקשה מוהר״ח עשאל ז״ל בספרו הנדפס מחדש דא״כ מה השיב ר״ע ואמר הזאה תוכיח כו׳ שאני הזאה דאין לו חיוב כרת בו ביום אלא למחר ומש״ה העמידו דבריהם במקום כרת אבל הנך דמתני׳ דישנו להם חיוב כרת בו ביום ראוי הוא שידחה אותה שבת מק״ו דשחיטה יע״ש שהניחה בצ״ע:

ולע״ד נראה ליישב עם מ״ש התוס׳ בדף ס״ח ד״ה ומה שחיטה שהקשה משם ר״י תימה מאי קושיא הוא זה שאני הני משום דאפשר לעשות מע״ש ור״א גופי׳ אית ליה זה החילוק כו׳ משא״כ בשחיטה ותירצו בשם ר״י דודאי לר״א לא פריך הא קרא כו׳ והא דקאמר הכא ק״ו לדבריהם דרבנן קאמר כלומר אע״ג דאפשר לעשותן מערב שבת כיון דליכא אלא שבות בעלמא יותר יש להתירן משחיטה עצמה דהיא מלאכה גמורה אע״ג דא״א מבערב עכ״ל יע״ש. נמצא לפ״ז דבהזאה איכא חד לטיבותא דדמי לשחיטה דא״א לעשותה מע״ש וחדא לריעותא דאינו זמן הקרבן ובכל הני דמתני׳ איכא חדא לטיבותא דהוא זמן הקרבן כשחיטה וחדא לריעותא דאפשר לעשותן מע״ש ועל זה השיב ר״ט דלפי דברי ר״א דעביד ק״ו משחיטה שהיא מלאכה גמורה לכל הני דמתני׳ אע״ג דלא דמי לשחיטה שא״א לעשות׳ מע״ש כיון שהוא משום שבות בעלמא מהזאה דאינה דוחה שבת והתם נמי נעביד ק״ו משחיטה שהיא מלאכה גמורה אע״פ שהוא זמן הקרבן להזאה שהיא משום שבות אפילו שאינו זמן הקרבן כי היכי דעביד ק״ו משחיטה שהיא מלאכה גמורה וא״א לעשות׳ מע״ש לכל הני דמתני׳ אף על גב דאפשר לעשותן מערב שבת כיון שהיא משום שבות בעלמא דתרוייהו איכא בהו חדא לטיבותא וחדא לריעותא ושוין הם בהדרגה אחת כנ״ל ודוק. שוב ראיתי שדין זה שכתב רבינו דט״מ אפילו טבל אין שוחטין עליו במחלוקת היא שנויה בירושלמי פרק אלו דברים הלכה ג׳ דאמרינן התם אמר ר״ע כו׳ ומצוה להזות תיפתר שחל ז׳ שלו להיות בי״ד שחל להיות בשבת שאלו חול היה היו מזין עליו ואח״כ בא ושוחט לו את פסחו והוא נכנס ואוכלו בערב מכיון שהוא שבת ואינו מזה עליו נמצא מתעכב מן המצות אמר רב אושעיה תיפתר שחל יום הז׳ שלו בי״ג שחל בשבת שאילו חול היה היו מזין עליו ולמחר בא ושוחט לו את פסחו שהוא נכנס ואוכלו בערב מכיון שהוא שבת אין מזין עליו ונמצא מתעכב מן המצות ע״כ. הנה מבואר מירושלמי הלזו דלסתם ירושלמי ט״מ שחל שביעי שלו בע״פ שוחטין עליו אחר שטבל ולרב אושעיא אין שוחטין אפילו טבל ומש״ה קאמר תיפתר שחל שביעי שלו בי״ג כו׳ ורבינו ז״ל פסק כרב אושעיא משום דס״ל דר׳ יצחק דקאמר דאותן אנשים טמאי מת מצוה היו שחל שביעי שלהן בע״פ ס״ל כותיה ותלמודא דידן קאמר דרב נמי קאי כותיה ומיהו לסתם ירושלמי דס״ל דשוחטין עליו אחר שטבל כדכתיבנא לעיל אע״ג דר״ע ס״ל דאין שוחטין וזורקין על טמא שרץ היינו מקרא אחרינא וטמא מת וטמא שרץ תרוייהו שוין הם וס״ל נמי דבכל גונא העמידו דבריהם במקום כרת אע״ג שהוא זמן הקרבן כדכתיבנא. ומרן כ״מ ז״ל כתב שדעת רבינו ז״ל דהלכה כרב יהודה אמר רב דאין שוחטין וזורקין על טמא שרץ משום דרב רבן של בני הגולה הוא ויש לגמגם על דבריו ז״ל שכתב בפ״ה דין ג׳ ד״ה מי שהיה בדרך רחוקה לא הורצה וחייב בפסח שני שם פלוגתא דר״ן ורב ששת ופסק כרב ששת משום דהלכתא כותיה באיסורי ע״כ דלמה צריך משום ה״ט ת״ל כיון שרבינו ז״ל פסק כמ״ד דאין שוחטין וזורקין על טמא שרץ ובגמ׳ אמרינן בר״פ מי שהיה דר״ן דקאמר הורצה ס״ל כמ״ד שוחטין וזורקין על טמא שרץ א״כ איך הו״מ למיפסק כר״ן ודוק. ועל דברי התוס׳ בפ׳ אלו דברים שכתבנו לעיל קל״ט דנהי דלמאי דהקשו דאמאי כתב רחמנא טמא כו׳ תי׳ שפיר משם רשב״א דאיצטרך שפיר לאשמועינן דחייב בפסח שני מ״מ אכתי תקשי להו למאן דס״ל שוחטין וזורקין על טמא שרץ וה״ה על טמא מת ע״כ ס״ל דאותן אנשים היו טמאים בעה״פ ולא היו יכולין לאכול לערב דאי לא תיפשוט מינה דאין שוחטין וכיון שכן קשה איך הוו קאמרי למה נגרע לבלתי הקריב כו׳ ומשה רבינו איך היה מספקא ליה מילתא דקאמר להו עמדו ואשמעה הא בפסח מצרים כתיב איש לפי אכלו וצ״ע כעת. ואכתי יש לנו לדעת דכיון דטמא מת אפילו טבל אין שוחטין עליו מנין לנו לומר דבטמא שרץ שוחטין עליו בשטבל ולומר שנשתנה דינו מדין טמא מת. וראיתי להרא״ם בפ׳ בהעלותך ד״ה למה נגרע שכתב וז״ל וא״נ היא גופיה מהכא נפקא מריבוי טמא לנפש טמא מת דוקא הוא נדחה ולא בטומאה אחרת יע״ש. ולע״ד יש לתמוה עליו דכפי דבריו דמתיבת לנפש נפקא לן מסוגיא דפרק אלו דברים דס״ז דפריך ר״ל לר״י דאמר דפסח דחי טומאה מקרא דאיש נדחה ואין צבור נדחין דאימא איש נדחה לפ״ש צבור לית ליה תקנתא וקאמר אביי לעולם מקרא קמא א״כ נכתב רחמנא איש איש כי יהיה טמא וכ״ת כו׳ לנפש דכתב רחמנא ל״ל אלא ה״ק איש נדחה לפ״ש ואין צבור נדחה אלא עבדי בטומאה וכי עבדי צבור בטומאה בטמא מת אבל שאר טומאות לא ע״כ והשתא לפי דברי הרא״ם אכתי תקשי דנימא איש נדחה לפ״ש צבור ל״ל תקנתא ולנפש איצטרך לומר לך דדוקא בטמא לנפש נדחה אפילו בטבל בז׳ שלו ולא טומאה אחרת כמ״ש הרא״ם וליכא למימר דאביי ס״ל כעולא דשוחטין וזורקין על ט״ש וה״ה על ט״מ ולדידי׳ קרא דאיש כי יהיה טמא מיירי בשאינו יכול לאכול לערב ומש״ה קאמר דלנפש דכתב רחמנא ל״ל דהא ליתא מתרי אנפי חדא דכיון דהא דאמר רב אין שוחטין וזורקין על ט״ש תנאי ס״ל הכי ור׳ יצחק נמי הכי ס״ל עיין בתוס׳ ריש פרק מי שהיה טמא ד״ה אלו פטורים א״כ תקשי לי׳ לאביי דלהנהו תנאי ור׳ יצחק דס״ל אין שוחטין על ט״מ בז׳ שלו אפילו טבל מתיבת לנפש פסח דדחי טומאה מנ״ל וכעין זה הקשו התוס׳ שם ד״ה אלא אמר ר״ל וז״ל תימא לרשב״א ז״ל הניחא לר״י אלא לר״ש דאמר לקמן להכי כתב רחמנא כו׳ לפי שחלוקים אשילוח מחנות פסח דדחי טומאה מנ״ל יע״ש שהניחו הדבר בתימה. הן אמת שקו׳ זו שהקשו התוס׳ אחר ההשקפה נראה דלא קשה מידי ויש לתמוה על תמיהתם ז״ל שהרי כתבו לעיל בד״ה מודו דבשמעתין משמע דהלל לא דריש ממשמעות דמועדו אלא מג״ש ובפ׳ כיצד צולין דדריש ליה ממשמעות דמועדו וכתבו דע״כ תנאי היא ופליגי. וא״כ מעתה מאי ק״ל הכי שהרי תלמודא מאי דפריך הכא פסח דדחי טומאה מנ״ל אינו אלא להלל דלא דריש ליה ממשמעות דמועדו דאילו לאידך תנא דריש פ׳ כיצד צולין הא נפ״ל ממשמעות דמועדו וזה מבואר בדברי רש״י ז״ל ד״ה דדחו שכתב וז״ל הואיל ומועדו לא משמע להו יע״ש וא״כ שפיר תי׳ ר״ל דנפ״ל מקרא דושלחו דס״ל כר״י ולר״ש ליכא לאקשויי פסח דדחי טומאה מנ״ל דאיכא לתרוצי דנפקא ליה ממשמעות דמועדו כתנא דפרק כיצד צולין וא״כ כפי זה ודאי לדברי הרא״ם מתרצא היא קושיין דהכא דאיכא למימר דלר׳ יצחק ואידך תנאי ס״ל דפסח דחי טומאה ממשמעות דמועדו ולא נפ״ל מיתורא דלנפש משום דלנפש איצטרך לומר דט״מ נדחה אפילו טבל ואין שאר טמאים נדחין ואדרבא דברי התוס׳ צ״ע כדכתיבנא. אך אכתי קשה דא״כ מנ״ל דטומאת זיבה וכל הני צבור לא עבדי בטומאה מיתורא דלנפש אימא דלנפש איצטרך לומר דט״מ נדחה ואין טומאה אחרת נדחית אבל צבור עבדי בטומאה אפילו בטומאת זיבה וא״נ דכיון דדרשינן ליה לומר דשאר טומאות לא עבדי צבור בטומאה הא מנ״ל ואיך נפ״ל תרוייהו וליכא למימר דלרב דס״ל אין שוחטין וזורקין ס״ל דצבור עבדי בטומאת זיבה דהא ליתא שהרי משמע דהלכתא פסיקתא היא וסתם מתני׳ היא פרק מי שהיה טמא ותו דרב גופיה קאמר בהדיא בד״פ דצבור לא עבדי בטומאת זיבה וצ״ע. ולכן נ״ל דנפ״ל מקרא דויהי אנשים אשר היו טמאים לנפש אדם מדהו״ל למיכתב סתמא אשר היו טמאים ומה בא ללמדנו אם היו טמאים לנפש אדם או מטומאה אחרת אלא ודאי מש״ה כתביה לומר לך דדוקא משום דהיו טמאים לנפש אדם הוא דלא יכלו לעשות הפסח הא אם היו טמאים מטומאה אחרת הוה פשיטא להו שהיו יכולין לעשות כשהיו טובלין משום דשוחטין וזורקין על טבו״י כנ״ל ועיין בס׳ עץ החיים למו׳ הרב המופלא בלשונות הרמב״ם ד״ה ע״ד מה שהק׳ לס׳ רבינו ז״ל מההיא דפרק מי שהיה טמא דצ״ג ולק״מ ואישתמיט מיניה סוגיא דפרק אלו דברים דקאמר בהדיא דלמ״ד שוחטין וזורקין על טמא שרץ ה״ה על טמא שחל ז׳ שלו בע״פ דשוחטין עליו אפילו קודם טבילה יע״ש ועיין בחידושי הריטב״א סוכה דכ״ה ובס׳ מחנה אפרים. ודע שזה שכתבנו לעיל ליישב דעת רבינו ז״ל אע״ג שלדעת רבינו ז״ל לא ניתן ליאמר תי׳ זה מכח מ״ש בפיה״מ וא״נ ממ״ש דטעמא דהזאה אינה דוחה שבת הוא משום דאינו זמן הקרבן מ״מ תירוץ זה ניתן ליאמר שפיר לדעת הרע״ב שבפרק אלו דברים מ״א כתב וז״ל הזאה תוכיח שהיא מצוה בטמא מת שחל שביעי שלו להיות בשבת ע״פ שאם לא יזה לא יעשו פסחו כו׳ משמע מדבריו דלא ס״ל כדעת רבינו מדלא כתב דמיירי דחל י״ג שלו בע״פ כמ״ש רבינו ז״ל בפיה״מ ואלו בפ״ח מהלכות פי׳ כדעת רבינו ז״ל שכתב וז״ל שוחטין עליו ואע״פ שלא העריב שמשו והוא שטבל בשעת שחיטה דהא חזי למיכל לאורתא דדוקא טמא מת שחל שביעי שלו להיות בי״ד נדחה לפסח שני אע״ג דחזי לאורתא דכתיב ויהי אנשים כו׳ ביום ההוא אין יכולים לעשות הא לערב יכולים לאכול בפסח ונדחו לפסח שני כו׳ ע״כ הנה מבואר מדבריו דס״ל כדעת רבינו דט״מ אפי׳ טבל אין שוחטין עליו וכבר נתקשה בזה הרב תי״ט וכתב שחזר בו ממ״ש פרק א״ד אמנם ע״פ מ״ש אתו דברי הרע״ב כהוגן שבפרק א״ד דקאי התם לס׳ ר״ע כתב הדברים כפשטן בחל ז׳ שלו בי״ד משום דלר״ע לית לי׳ ההיא דרשא דביום ההוא אין יכולין לעשות וכדכתיבנא אמנם בפ״ח דקאי לענין הלכתא כתב דבטמא מת אין שוחטין עליו אפי׳ טבל משום דקי״ל כר׳ יצחק דדריש ביום ההוא אין יכולין לעשות וכמ״ש שם בהדיא זה נראה לי נכון לדעת הרע״ב ולדעת הרע״ב ז״ל טעמא דהזאה אינה דוחה שבת לאו היינו משום דאינו זמן הקרבן כמ״ש רבינו אלא מטעמא אחרינא כמ״ש הראב״ד ז״ל וכל המפרשים ז״ל וראיתי למוהר״ם גלאנטי ז״ל בס׳ קרבן חגיגה די״א ע״א שהקשה על רבינו ז״ל מסוגיא דזבחים דכ״ב דפריך התם בגמ׳ מאי קסברי זקני דרוס אי קסברי אין שוחטין וזורקין על טמא שרץ אמאי לא עבדי צבור בטומאה הא כל שביחיד נדחה צבור עבדי בטומאה אלא קסברי שוחטין וזורקין על טמא שרץ ע״כ הנה מסוגיא זו מבואר דלמ״ד אין שוחטין וזורקין על ט״ש צבור עושים בטומאה אם ירצו וכיון שרבינו ז״ל פסק כמאן דאמר דאין שוחטין וזורקין על ט״ש בהיותו טמא איך פסק בפ״ד מהלכות ביאת המקדש דין י״ב דטמא שרץ וכיוצא בהם לא יתעסקו ולא יכנסו לעזרה שלא נדחית אלא טומאת המת בלבד ותי׳ הוא ז״ל וז״ל אך נראה לע״ד חדא מתרתי או שנאמר האי ט״ש שהוזכר בזבחים אינו כטמא שרץ הנזכר בפלוגתא דרב ועולא דט״ש הנזכר כאן היינו שטבל ונקרא טמא כיון שצריך הערב שמש עדיין בטומאתו וכונת השמועה כאן דאם נאמר דאין שוחטין וזורקין על ט״ש אפי׳ שיטבול כיון שאינו ראוי לאכילה בשעת שחיטה אם כן כשיהיו הצבור ככה יעשו בטומאה ולזה אמר דס״ל דשוחטין וזורקין על ט״ש שטבל ולהכי לא יעשו הצבור בטומאת שרץ אלא יעשוהו ע״י טהורין עכ״ל יע״ש: ולע״ד אחרי המחיל׳ הך תי׳ ליתא כלל ואשתמיט מיניה סוגיא דפרק אלו דברים שמשם בארה דאפי׳ למ״ד דשוחטין וזורקין על ט״ש שטבל צבור עבדי בטומאה כיון שאינן שוחטין עליו קודם שטבל קרינן ביה איש נדחה ואין צבור נדחין מדאמרינן התם אמר רב׳ קסבר ר״א אין שוחטין וזורקין על ט״ש וכל שביחיד נדחה כו׳ טומאה דאי כוליה צבורא טמאין נינהו ולא מדינן עלייהו יחיד נמי פטור והשתא כפי דברי הרב ז״ל צ״ל נמי דמ״ש הכא קסבר ר״א אין שוחטין על ט״ש היינו לומר דאין שוחטין עליו אפי׳ שיטבלו ומש״ה צבור עבדי בטומאה ומ״ש בגמ׳ יחיד נמי פטור ר״ל דלא רמי חיובא עליו להזות כשחל שביעי שלו ביום י״ג או בשהיה ט״ש מקודם כדי שיעש׳ פסחו לפי שיטת׳ ז״ל כיון שהצבור עושים בטומאה אם ירצו דאילו בט״מ שחל ז׳ שלו בי״ד או בט״ש שנטמא ביום י״ד לא שייך לומר שפטור כיון שאפי׳ יטבול או יזו עליו אין שוחטין עליו מאי חיובא הוה שייך בהו וכיון שכן קשה דא״כ מאי פריך שם מתיבי יכול לא יהא ענוש כרת אלא שתי׳ טהור ערל וט״ש ושאר כל הטמאין מנין ת״ל והאיש מדקא מיהדר אטמא שרץ קסבר אין שוחטין וזורקין על ט״ש למ״ל לאהדורי עלה היינו טהור אלמא אע״ג דלא חזי חיובא עליה רמייא ואע״ג דליתיה בציבור איתיה ביחיד והשתא לפי דעת הרב ז״ל דמאן דס״ל דשוחטין על ט״ש אחר שטבל צבור אינם עושים בטומאה מאי פריך נימא דהך ברייתא ס״ל דאין שוחטין על ט״ש קודם שיטבול ולאחר שיטבול שוחטין עליה דהשתא איתיה בצבור דאינם עושים בטומאה ומשו״ה רמי חיובא עליה דוקא דהשתא ל״ק דלמ״ל לאהדורי עליה היינו טהור דהו״א דדוקא טהור שיכול לעשות בשעת שחיטה ענוש כרת אבל ט״ש כיון שאין שוחטין עליו קודם שיטבול ולא חזי הו״א דאינו ענוש כרת קמ״ל קרא דוהאיש דחייב כרת כיון שבידו לתקן ולטבול דומיא דערל דאצטריך לאהדורי עליו מה״ט וברייתא נמי הכי מוכח׳ דאי ס״ל דאין שוחטין עליו אפי׳ אחר טבילה איך קאמר דט״ש ענוש כרת ולומר דט״ש דברייתא היינו בשהיה ט״ש מאז ומקדם אבל אם נטמא בשרץ בו ביום ה״נ דאינו ענוש כרת ומשום דאין שוחטין עליו אפי׳ טבל זה ודאי הוא דוחק גדול ואדרבא טפי ניחא לומר דס״ל דשוחטין עליו אחר שטבל דהשתא אתא ברייתא כפשטיה וכיון שכן מאי מקשה בגמ׳ והיכי מוכח מינה דאע״ג דליתיה בצבור איתיה ביחיד אמנם ר״א ס״ל דאין שוחטין אפי׳ טבל ומשום הכי לא רמי חיובא עליה כיון שהצבור עושים בטומאה לפי דעת הרב ז״ל אלא ודאי מוכח בהדיא מהך סוגיא דמ״ש אין שוחטין וזורקין על ט״ש היינו בט״ש הנזכר בפלוגתא דרב ועולא ואפי״ה קאמר דהצבור עושים בטומאה: גם מה שתי׳ עוד דהכא מדינא דאורייתא קאמר ומ״ש רב דאין שוחטין על ט״ש אם לא יטבול הוא מדרבנן שמא יפשע אבל מדינא דאורייתא אי ס״ל דשוחטין וזורקין על ט״ש היינו אפי׳ קודם שיטבול דמדאורייתא ליכא למגזר שמא יפשע ואי ס״ל דאין שוחטין וזורקין על ט״ש היינו אפי׳ אחר שיטבול וע״ז הוא דאמרינן בזבחים דאי ס״ל כמאן דאמר אין שוחטין וזורקין על ט״ש מדאורייתא אם כן הי׳ לנו להתיר בשיהיו הצבור ט״ש שיעשו בטומאה ומסיק דס״ל כמ״ד שוחטין מדאורייתא אפי׳ קודם טבילה ולהכי לא הותר בצבור כו׳ יע״ש הם דברים תמוהים שהרי בפרק האשה מסיק דרב דאמר אין שוחטין וזורקין על ט״ש מדאורייתא הוא דאמר ואפ״ה ס״ל דשוחטין וזורקין על טבול יום ולעיקר קושיתו היה אפשר לצדד ולומר דרבינו ז״ל פסק כעולא וס״ל דאפי׳ עולא מודה דמדרבנן אין שוחטין גזירה שמא יפשע כי היכי דגזרו במחוסר כפורים ועיין בספר קרית ספר ודוק: