קרבנות היחיד הם הבכור והמעשר והפסח והחגיגה והיא שלמים והראיה והיא עולות, וקרבן הגר והוא עולה מן הבהמה או שני בני יונה או שתי תורים ושניהן עולה או שתי בהמות אחת עולה ואחת שלמים.
או שתי בהמות אחת עולה ואחת שלמים, קשה דבהלכות מחוסרי כפרה פ״א הל׳ ב׳ כתב שקרבנו של גר עולת בהמה או שני בני יונה או שתי תורים ושניהן עולה כמו שבארנו במעשה הקרבנות, ואף דגם כאן כתב דאפשר גם עולה לחוד, מ״מ צריך טעם למה לא הזכיר גם שם האופן הב׳ שהוא שתי בהמות אחת עולה ואחת שלמים. והנה באמת צריך באור דכיון דסגי בעולה לחוד מה שייך לומר דאפשר גם עולה ושלמים דהא זה ודאי אם ירצה להביא שלמים יוכל להביא דהא באין נדבה, וזה אין לומר דלכתחלה צריך להביא עולה ושלמים דהא לא כתב הרמב״ם כן אלא או עולה או עולה ושלמים, וגם זה אין לומר דאם הביא עולה ושלמים לא הוכשר בקדשים ולא הותר בקהל עד שיקריבו השלמים דהא לא גרע מעופות דצריך להביא קן, וכיון שהקריב פרידה אחת כבר הוכשר, אלא דחייב להביא השניה, ועיין בסוגיא דכריתות דף ח׳ ובש״מ שם בסוף המס׳.
ונראה דסובר הרמב״ם דכיון דבברייתא שם אמר מעיקרא מה אתם עולה ושלמים אלא דמרבה גם עולה לחוד, ע״כ אפשר שני האופנים ואם הפריש לקרבן גירות שלו עולה ושלמים, חייב להביאם ואף דזה ודאי דמשהקריב העולה הוכשר בקדשים דלא גרע מעופות דעיקר הקרבן הוא שתי תורים או שני בני יונה, וכדתניא התם דלהביא פרידה אחת א״א שלא מצינו בכל התורה, ומ״מ משהקריב פרידה אחת כבר הוכשר בקדשים כדאיתא שם, אלא דהנ״מ הוא בזה דאם לא הפריש מתחלה אלא עולה לחוד אין עליו חובה להביא שלמים וסגי בזה לכתחלה אבל אם הפריש עולה ושלמים הוקבע קרבנו על עולה ושלמים, ולכן אף שלא אמר הרי עלי אם נאבד השלמים חייב להביא אחר דכבר הוקבע קרבנו על עולה ושלמים.
ועכשיו מיושב מה שלא הזכיר הרמב״ם בהל׳ מחו״כ הך דינא דעולה ושלמים דשם לא מיירי מעיקר קרבנו של הגר אלא מהכשרו, וכיון דזה ודאי דמשהקריב עולה כבר הוכשר בקדשים לכן לא הזכיר זה דאפשר שיהי׳ קרבנו עולה ושלמים, אבל כאן דמיירי מעיקר קרבנו הזכיר ב׳ האופנים, ומה שכתב שם שתי תורים או שני בני יונה אף דאם הקריב פרידה אחת כבר הוכשר, יש חילוק דגבי תורים ובני יונה עיקר הקרבן הוא בקן, ולהביא פרידה אחת א״א, לכן ע״כ כתב גם בזה דינו של הקרבן, וזה כתב שם דהביא פרידה אחת שחרית אוכל בקדשים לערב, אבל מה דאפשר שיהי׳ קרבנו עולה ושלמים לא הזכיר שם אלא כאן דמיירי בעיקר קרבנו דאם הפריש עולה ושלמים הוקבע קרבנו על עולה ושלמים וכנ״ל.
איברא דכל זה יישבנו דברי הרמב״ם בהל׳ מחו״כ אבל גם בהל׳ איסורי ביאה פי״ג דמיירי בעיקר דינו של הגר כתב בשלשה דברים נכנסו ישראל לברית במילה וטבילה וקרבן וכו׳ וכן לדורות כשירצה העכו״ם להכנס לברית ולהסתופף תחת השכינה ויקבל עליו עול תורה צריך מילה וטבילה והרצאת קרבן וכו׳ ומהו קרבן הגר עולת בהמה או שתי תורים או שני בני יונה ושניהם עולה, ובזה״ז שאין שם קרבן צריך מילה וטבילה, וכשיבנה ביהמ״ק יביא קרבן עכ״ל, והנה לא הזכיר כלל דין הכשרו בקדשים ומ״מ לא כתב אלא עולת בהמה, ולא הזכיר או עולה ושלמים, ונראה דאף דלא מיירי שם בהכשר הגר לאכול בקדשים מ״מ מיירי עכ״פ בעיקר הכשרו של הגר, וכמו שכתב הרמב״ם כשירצה העכו״ם להכנס לברית ולהסתופף תחת השכינה ויקבל עליו עול תורה צריך מילה וטבילה והרצאת קרבן, ואף דלא מצינו שום דבר שחסר לגר מדין ישראל בזה״ז אף קודם הקרבת הקרבן, לבד מה שהוא אסור בקדשים כדין מחוסר כפרה, מ״מ זה גופא דחסר לו כפרתו זהו הכשרו ובזה סגי בהרצאת קרבן, והיינו בהקרבת עולה לחוד דזהו הרצאת קרבן, וגם פרידה אחת בעופות הוי הרצאת דמים כדתניא שם, אבל גם שם לא מיירי בדין קרבנו של הגר אלא בדין הגר, ומבואר דמה שכתבנו דאם הפריש עולה ושלמים הוקבע קרבנו על עולה ושלמים זה אינו אלא בדין חיוב קרבנו, אבל הרצאת קרבנו ודאי סגי בעולה לחוד וכנ״ל.
ובאופן אחר נראה לומר במה שכתב הרמב״ם כאן דקרבן הגר או עולה או עולה ושלמים שהקשינו דמה משמיענו בזה דיכול להקריב גם עולה ושלמים לקרבן גירות כיון דכבר הורצה בהעולה דהנה יש להסתפק בגר שמל וטבל ועוד לא הורצה בקרבן עולה אם יכול להתנדב שלמים, כיון דכ״ז שלא הורצה בקרבן עוד לא נכנס לגמרי לקדושת ישראל, וכמו שהבאנו מדבריו בהל׳ איסורי ביאה דכשירצה העכו״ם להכנס לברית ולהסתופף תחת השכינה ויקבל עליו עול תורה צריך מילה וטבילה והרצאת קרבן, וכיון דקודם הרצאה הוא מחוסר מעשה אפשר אינו יכול להקדיש שלמים אפי׳ להקריב לאחר שהורצה, ואם היינו אומרים כן שפיר הוצרך הרמב״ם להשמיענו דדין עיקר קרבנו של הגר או עולה או עולה ושלמים משום דמעיקר דינא גמרינן מאבותינו עולה ושלמים אלא שנתרבה דגם עולה לחוד סגי, אם כן אם ירצה להקריב עולה ושלמים שפיר יוכל להקדישן, ובזה שפיר ג״כ מיושב מה שכתב זה רק כאן ולא בהל׳ מחו״כ ובהל׳ איסו״ב משום דהכא מיירי בעיקר דין קרבנו של הגר ושם מיירי בדין הכשרו וכמו שכתבנו.
-מלואים והשמטות-
מה שהשבתי לידידי הרב הגאון המפורסם מו״ה שלמה זלמן אוירבאך שליט״א.
על מה שכתבתי בפ״א מהל׳ מעה״ק הל׳ ו׳ בד״ה ובאופן אחר, במש״כ הרמב״ם בקרבן הגר, או עולה ושלמים דקשה מה משמיענו בזה דיכול להקריב גם שלמים, דאפשר דכל זמן שלא הורצה בקרבן עולה היינו אומרים דאינו יכול גם להקדיש שלמים להקריבו אחר שיקריב העולה שהוא קרבן הגירות שלו, ולכן השמיענו דמעיקר הדין קרבנו הוא עולה ושלמים אלא דנתרבה דגם עולה סגי, על זה תמה ידידי דהא גם עכו״ם יכול להקדיש שלמים שיתכפר בו ישראל, ומה שכאן אין הישראל עדיין בעולם אינו חסרון, כדמוכח מד׳ הרמב״ם בפ״ד מהל׳ קרבן פסח הל׳ ט׳ דמפריש פסחו על לכשיתגייר, הנה שם כתב הרמב״ם המפריש פסחו עד שלא נתגייר ונתגייר הרי זה מקריבו לשם פסח שאין בע״ח נדחין, ואינו מבואר דיכול לכתחילה להקדיש אלא שאינו נדחה, וא״כ אפשר דלכתחילה אינו דין שיקדיש שלמים על לכשיתגייר, ומה שתמה דהא גם עבדים מביאים כל הקרבנות לא ידעתי דהא עבדים הוקשו לאשה ויש להם כל דין אשה, ומה שכתב דמל וטבל הרי הוא ככל ישראל כמבואר ביבמות דף מ״ז יש לדייק משם דקודם שהקריב קרבן גירות עוד חסר לו להיות כישראל לגבי קרבנות, דהא על מה דקתני בברייתא טבל ועלה הרי הוא כישראל לכל דבריו אמר על זה בגמ׳ למאי הלכתא, דאי הדר ביה ומקדש בת ישראל, ישראל מומר קרינא בי׳ וקדושיו קדושין, ומוכח שנכנס לכל דיני ישראל, אבל עוד לא נכנס קודם הקרבן לקדושת ישראל, ולכן מפרש דהוא כישראל בדיני קדושין, וה״ה בגיטין וחליצה וכל כה״ג.
-מלואים והשמטות-
מה שהשבתי לידידי הרב הגאון הנעלה מו״ה מרדכי אילן שליט״א
הנה כתב לי ידידי הערות על ספרי ובתוכם חדושים נעלים אשר מהם באו בספרו המצויין תורת הקודש, אבל אכתוב כאן רק למה שנוגע ישר למש״כ בספרי.
בפ״א הל׳ ו׳ במה שכתב על דברי בגר שעוד לא הורצה אם מתנדב שלמים, שהביא מד׳ הרמב״ם הל׳ ק״פ, נתכוין למה שכתב הגרש״א, ובמה שהוסיף להוכיח דעכו״ם יכול להקדיש שלמים ואח״כ ליתנם לישראל שיתכפר בהן, מד׳ הרמב״ם פ״ג מהל׳ מעה״ק ה״ג שכתב נדר שלמים ונתנם לישראל ע״מ שיתכפר בהן, אין זה הוכחה דהרי לא כתב הקדיש שלמים אלא נדר, ואף דילפינן דעכו״ם נודרים ונודבים נדבות כישראל, זהו לומר דאם נדר ואח״כ נתנם לגזבר בסתם לקיים נדרו ולא הקדישו אפשר להקריבו, אבל כאן שנתנם אח״כ לישראל בפי׳ בתורת שלמים שיתכפר בהן הישראל, אם אפי׳ נאמר דעכו״ם שלבו לשלמים לא יצא ידי נדרו בזה הרי בעכו״ם אין דין בל יחל, אלא למדנו שנדריו חלים להקריבם, והי׳ אפשר לדון מדין הוכיח סופו על תחלתו, אלא דבזה קיי״ל דהוא ספיקא כמו שפסק הרמב״ם פ״ב מהל׳ שחיטה הל׳ ט״ז ואולי דכאן שאני שאמר מתחלה בפי׳ שלמים, ובמה שכתב מד׳ התוספתא שקלים פ״ג הל׳ י״ד דגר קודם שהביא כפרתו יכול להקריב קרבנות חובה, הרי לא דנתי כלל בקרבנות חובה.

השלמים באים מן הכבשים ומן העזים ומן הבקר מזכרים ומנקבות מן הגדולים ומן הקטנים, ואין העוף בא שלמים, הקטנים הם מבן שמנת ימים עד שנה תמימה מיום ליום, אם נתעברה שנה נתעברה לו, והגדולים בבקר עד שלש שנים שלימות מיום ליום, ובצאן עד שתי שנים שלימות מיום ליום, יותר על זה הרי הוא זקן ואין מקריבין אותו.
המל״מ פ״ב מהל׳ איסורי מזבח הל׳ ו׳ כתב דמה שכתב כאן הרמב״ם הרי הוא זקן ואין מקריבין אותו הוא רק לכתחלה אבל אינו פסול בקרבנות שאינן בני שנה וכדאיתא בסוטה דף מ״ו, ומה דכתב שם בהל׳ איסורי מזבח דזקן פסול הוא שהגיע להיות רותת וכמו פסול באדם, וכן כתב המל״מ בפ״א מהל׳ פרה ודבריו תמוהים מאוד דהא כאן בהל׳ י״ג כתב הרמב״ם שעות מונין לקדשים ואם הוסיפו שעה אחת או פחתו פסולין, כיצד קרבן שמצותו להיות בן שנה אם הוסיף על השנה שעה אחת נפסל וכו׳, וכן בכל הזבחים, והוא על שאר קרבנות שמצותן להיות בני שתים או בני שלש, ומבואר להדיא דזקן בשנים פסול בכל הקרבנות.
אלא שצריך ליישב הוכחת המל״מ מהגמ׳ דסוטה דף מ״ו דאמר שם להדיא דיש קרבנות שאין שנים פוסלין בהן ויש שפוסלין ופירש״י דהיינו אותן שכתוב בהן בני שנה, אלא דעיקר ההלכה הוא במשנה פ״א דפרה דבמשנה א׳ אמר ר׳ אליעזר דפרה בת שתים וחכמים אומרים בת שלש ר״מ אומר אף בת חמש כשרה אלא שאין ממתינין לה שלא תפסל, ופסק הרמב״ם פ״א מהל׳ פרה כר״מ, וכתב שם המל״מ דהרמב״ם סובר דר״מ מפרש דברי חכמים, ובמשנה ב׳ תנן ריה״ג אומר פרים בני שתים וחכ״א אף בני שלש, ר״מ אומר אף בני ארבע וחמש כשרים, אלא שאין מביאין זקנים מפני הכבוד, וכתב שם הרמב״ם בפיהמ״ש והלכה כחכמים והיות הזקנים מן הבהמות מתועבים בכל הקרבנות וכאילו ענינו קרוב ממום ר״ל הזוקן ותש כח, וכתב המל״מ דמדבריו מוכח דגם במשנה ב׳ מפרש דר״מ הוא מפרש דברי חכמים, ולכן כתב דזקנים היינו שהם קרובים למום שהוא הזוקן ותש כח, ומבואר דהוא בזקנה ממש ולא רק ביתר על השנים הקצובות. ולפי״ז מה שכתב הרמב״ם דהלכה כחכמים היינו לגבי ריה״ג ולא לגבי ר״מ, אכן כבר כתבתי דמדברי הרמב״ם בהל׳ י״ג מבואר דשנים פוסלין בכל הקרבנות, וממילא מה שכתב בפיהמ״ש דהלכה כחכמים היינו נמי לגבי ר״מ. וגם עיקר דבריו משמע כן שהרי כתב והלכה כחכמים והיות הזקנים מן הבהמות מתועבים בכל הקרבנות, ואם מה שכתב הלכה כחכמים הוא לגבי ריה״ג דאמר פרים בני שתים לא שייך סיום דבריו כלל וע״כ דהוא לגבי ר״מ, ואף דאינו מבואר מה שכתב ר״ל הזוקן ותש כח דפר יותר מבן ג׳ הא אינו תש כח ואולי סובר הרמב״ם דעכ״פ יש בו קצת תשישות ואינו חזק כבן ג׳.
ולפי״ז צריכים אנו לומר דהרמב״ם מחלק בין משנה א׳ למשנה ב׳ דבמשנה א׳ ר״מ מפרש דברי חכמים ואינו חולק על חכמים וטעמא משום דחכמים דמשנה א׳ הם חכמים שחולקים על ר׳ אליעזר שהוא מתנאים הראשונים רבו של ר״ע ושייך שר״מ יבוא אח״כ לפרש דבריהם, אבל חכמים דמשנה ב׳ שחולקים על ריה״ג הרי הם חכמי דורו, שריה״ג הי׳ בדורו כמש״כ הרמב״ם בהקדמתו הוא תלמיד ר׳ טרפון, ועיין בסה״ד ור״מ הרי הוא תלמיד ר״ע, וא״כ לא שייך לומר דר״מ יפרש ד׳ חכמים שהיו בדורו ולכן ע״כ שחולק עליהם, והמל״מ הביא ד׳ התוס׳ ביומא דמפרשים שר״מ חולק על חכמים וחכמים סוברים דפסול, ולפלא שלא הזכיר ד׳ הראב״ד בתו״כ שהביא בפ״ב מהל׳ איסורי מזבח שכתב ג״כ דחכמים סוברים דפסול.
ועכשיו נוכל לומר דמה דאמר הגמ׳ בסוטה דבקדשים יש קרבנות שאין נפסלים בשנים זה קאי אליבא דר״מ ואף דהגמ׳ אמר כן בסתם זהו משום דקאי אמתני׳ שם דתנן אין מום פוסל בעגלה, וע״ז שו״ט שם בגמ׳ וסתם משנה ר״מ ורוצה הגמ׳ ליישב גם אליבא דר״מ ולחכמים כ״ש דניחא שכל הקרבנות נפסלים בשנים, ובזה נוכל ליישב גם הוכחת המל״מ הב׳ דע״כ מה שכתב הרמב״ם כאן אין מקריבין אותו אין פסולו מן התורה שהרי במנחות דף צ״א איתא או לאיל מה ת״ל לפי שמצינו שחלק הכתוב בין נסכי בן שנה לנסכי בן שתים, יכול נחלק בין נסכי בן ב׳ לנסכי בן ג׳ ת״ל או לאיל, ואי יתר מבן ב׳ פסולו מן התורה למה לי קרא והא פסול הוא, ולפי״ז לא קשה דכיון דבהך דינא פליגי ר״מ וחכמים א״כ נוכל לומר דהך ברייתא כר״מ והרמב״ם פוסק כחכמים, ומשום זה כתב הרמב״ם בפ״ב הל׳ ד׳ בסתם דין נסכי איל ולא כתב דאין חילוק בין בן ב׳ לבן ג׳ והמל״מ כתב דמש״ה סתם דבריו משום דעכ״פ מדרבנן גם לר״מ פסולין, אבל באמת משמע דלר״מ אין מביאין מפני הכבוד אבל אם הביא וגם נזרק דמו מסתבר דחייב בנסכים, לכן יותר מבואר דהרמב״ם לא הביא זה משום דמדאורייתא פסולים וכמו שכתב בהל׳ י״ג וכנ״ל.
-מלואים והשמטות-
מה שהשבתי לידידי הרב הגאון המפורסם מו״ה שלמה זלמן אוירבאך שליט״א.
במש״כ בהל׳ י״א דשיטת הרמב״ם דאם הם זקנים בשנים כל אחד לפי שניו פסולים ולא כדברי המל״מ דרק לכתחלה אין מקריבין, ומשום דהרמב״ם פוסק כחכמים כמש״כ בפיהמ״ש והוא גם לגבי ר״מ דאמר שאין מקריבין זקנים מפני הכבוד, כתב בזה ועל עיקר הנדון צ״ע דאם פסול זקן של בהמה תלוי בשנים, א״כ מנ״ל דכהן זקן מחלל עבודה והרי פסולם לא דמיין כלל אהדדי, דבאדם תלוי ברותת, ומאי מהני הילפותא דגמ׳ בכורות דף מ״א, והיינו דממעט ממן הצאן פרט לזקן. ובדף מ״ג יליף פסולי דאדם מפסולי דבהמה, וזה ודאי דוחק שקפצה עליהם זקנה בתוך זמנם דא״כ היינו חולה, והנה קושייתו חזקה אף שהוכחתי דמפורש כן בד׳ הרמב״ם הל׳ י״ג שכתב נפסל, ויותר יש להקשות ד׳ הרמב״ם מזה לזה דבפ״ז מהל׳ ביאת מקדש הל׳ א׳ כתב כל המומין הפוסלין באדם ובבהמה חמשים וזהו פרטן. ובהל׳ י״ב כתב ועוד יש שם שלשה מומין אחרים ואלו הן הזקן שהגיע להיות רותת ורועד כשהוא עומד, וכו׳, הרי שכתב גדר זקן כשהוא רותת גם על בהמה.
אכן אחר העיון לא קשה דמה שכתב כאן הרמב״ם הרי הוא זקן זהו ודאי זקן בשנים מכפי שקבעה התורה, וכמו שאמר ר״מ במשנה פ״א דפרה אלא שאין מביאין זקנים מפני הכבוד, ולכן הרמב״ם דפוסק כחכמים קרא זה ג״כ זקן, אבל בפ״ג מהל׳ ביאת מקדש הא מנה הרמב״ם המומין הפוסלין וכמו שנמנה במתני׳ דבכורות, וזה ודאי דשיהי׳ בעל מום שוה שיעורו באדם ובבהמה שיהי׳ רותת ורועד, והנ״מ הוא פשוט דבהמה בע״מ הא איכא לאו למלקות למקדיש ולשוחט ולזורק ולמקטיר כמש״כ הרמב״ם בפי״ט מהל׳ סנהדרין, וכיון שזקן שרותת ורועד הוא בין הבעלי מומין חייבין על הקדישן והקרבתן מלקות, אבל זקן בשנים אינו אלא פסול, אבל אין כאן חיוב לאו ומלקות, ועיין בפ״ה מהל׳ איסורי מזבח הל׳ ו׳ שכתב הרמב״ם דהמקטיר איברי בהמה טמאה על המזבח לוקה, ואע״פ שאיסור הקרבתה מכלל עשה וכו׳ כשם שלוקה על אכילת הטמאה כך לוקה על הקרבתה, והראב״ד כתב וכי עדיפא מבעלת מום, ולדברי הראב״ד יש לדון בזקן בשביל שנים, אלא שהראב״ד בעצמו כתב שאינו עולה כן מהגמ׳ דזבחים, אבל עכ״פ לדעת הרמב״ם מבורר דבזקן בשביל שנים ליכא לאו ואינו אלא עשה.
עוד כתב על מש״כ ליישב הוכחת המל״מ לשיטתו דאינו פסול בדיעבד מהגמ׳ דסוטה דף מ״ו דלפימש״כ דר״מ חולק עם חכמים אתיא הגמ׳ דסוטה אליבא דר״מ, דלפי״ז יתיישב מה שהקשה הטורי אבן בר״ה דף י׳ ע״א בד״ה עגל על שיטת הרמב״ם דשנים פוסלים גם ביתר שנים מהגמ׳ דע״ז דף כ״ז, ולפימש״כ מיושב דגם הגמ׳ דע״ז אפשר לאוקמי אליבא דר״מ ויישר כחו שהעירני בזה, אכן יש להוסיף שהטורי אבן שם ג״כ צירף זקן שפסול משום מום וזקן שפסול בשביל יתר שנים, שהוכיח דכיון דלדעת הרמב״ם יתר שנים פסול, ע״כ פסול גם בדיעבד דהא ממעט בבכורות מקרא דמן הצאן פרט לזקן ומשמע דדיעבד פסולים, וכבר בארתי דלא שייך זל״ז ואף שאמת הוא דשיטת הרמב״ם דגם יתר שנים פסול דיעבד, אבל לא משום גדר מום וכנ״ל: [עד כאן]
-מלואים והשמטות-
מה שהשבתי לידידי הרב הגאון הנעלה מו״ה מרדכי אילן שליט״א
הנה כתב לי ידידי הערות על ספרי ובתוכם חדושים נעלים אשר מהם באו בספרו המצויין תורת הקודש, אבל אכתוב כאן רק למה שנוגע ישר למש״כ בספרי.
שם הל׳ י״(ד)[א] במה שהוכחתי דזקן פסול בדיעבד הביא מתוספתא פרה פ״א הובא בר״ש שם דחשיב חומר בפרה שאין במוקדשים, ובמוקדשים שאין בפרה, ואמאי לא חשיב שנים, ויישב בעצמו דאפשר דהתוספתא אתיא כר״מ כמו שכתבתי על הסוגיא דסוטה, וכן כתב ליישב בזה הסוגיא דע״ז דף כ״ד דפריך מקרא דואת הפרות העלו והיו אחר ג׳ שנים כדמוכיח הגמ׳ מדילדו, והגמ׳ משני דהוראת שעה היתה ואינו מוכיח משום פסול זקן, די״ל דהגמ׳ מוכיח גם לר״מ, אך בעיקר הדין דזקן תמה, אם הוא פסול בדיעבד דלמה לא יהי׳ פסול גם בפרה משום דחטאת קריי׳ רחמנא, בזה יש לומר דאם סתם זקן הי׳ פסול מדין מום ודאי הי׳ קשה מפרה, אבל לפי״מ שבארתי דמטעם מום אינו פסול אלא ברותת אלא דהוא שיעורים בקרבנות, לכן אין הוכחה דצריך לפסול גם בפרה דשיעורי שנים לא נאמרו אלא בקרבנות הקרבים על המזבח.

אע״פ שכל הקרבנות כשרין מיום השמיני והלאה אין מקריבין לכתחלה אלא מיום שלשים והלאה חוץ מן הבכור ומן הפסח ומן המעשר שאם רצה להקריבן בשמיני לכתחלה מקריב.
אע״פ שכל הקרבנות וכו׳ כתב הכ״מ משנה סוף פ״א דפרה וכתב שם רבינו שנלמד זה מדכתיב והלאה, אבל בבכור נאמר וביום השמיני תתנו לי ופסח ומעשר נשוו לבכור לענין מתן דמים כדאיתא בפ׳ איזהו מקומן, ושנוי שם שנדרים ונדבות דינם שוה לבכור ומעשר ופסח ולא ידעתי למה השמיטו רבינו עכ״ל, והוא באמת תימה גדולה ואינו רק השמטה אלא כמו שכתב הרמב״ם היפוך המשנה דהא כתב שכל הקרבנות אין מקריבין לכתחלה אלא מיום ל׳ וגם נדרים ונדבות בכלל.
והנה בטעמא דבכור ומעשר ופסח כתב הרמב״ם משום דבבכור כתוב וביום השמיני תתנו לי ופסח ומעשר נשוו לבכור, אבל מד׳ הר״ש מוכח דטעמא דבכור ומעשר הוא משום דלא הוו חובה דכתב דטעמא דפסח אף דהוי חובה משום ששוחטין לפי נפשות וחשו חכמים שלא יבוא לידי נותר וכיון שלא כתב אלא טעמא דפסח אף שהוא חובה מוכח דבכור ומעשר פשוט משום שאין קרויים חובה, דאף דמשנעשו בכור ומעשר חובה עליו להביאם מ״מ אינם חובת הגוף שיהיו לו בכור ומעשר כמו חטאת ועולת חובה, וגם נדרים ונדבות מכיון שנדר בהרי עלי, וכן נדבה כיון שאמר הרי זו מחוייב להביאם ומ״מ לא מיקרו קרבנות חובה, והנה לפי״ז מוכח מדברי הרמב״ם כיון שכתב טעמא דבכור ומעשר משום דשוו לפסח במתן דמים דאינו סובר החילוק בין קרבנות חובה לנדרים ונדבות, ובאמת בפיהמ״ש שביאר טעמא דמתני׳ בין בקרבנות שזמן הקרבתם הוא מיום שלשים והלאה בין בבכור ומעשר ופסח שזמנם ביום ח׳ לא הזכיר הא דנדרים ונדבות, ומוכח דלא היה גירסתו במתני׳ הא דנדרים ונדבות ועיינתי במרכה״מ וראיתי שכתב דהרמב״ם מפרש דנדרים ונדבות קאי ארישא דיקרבו מיום ל׳ ודבריו תמוהים דא״כ הו״ל למתני׳ למיתני נדרים ונדבות בתחלה אחר אשם נזיר ואחר אשם מצורע ולא כדתנן כשרים מיום ל׳ והלאה, ואם הקריבה ביום שמיני כשרים נדרים ונדבות הבכור וכו׳, לכן ברור דהרמב״ם אינו גורס נדרים ונדבות במתני׳ וזה אמנם ס״ל דדין נו״ד כמו של קרבנות חובה דלכתחלה הקרבתם מיום ל׳ והלאה, וכדמורה לשונו אע״פ שכל הקרבנות כשרין מיום ז׳ והלאה אין מקריבין לכתחלה אלא מיום ל׳ והלאה אלא דאכתי קשה דלמה נפרטו במתני׳ כל הני כיון דכן הוא בכל הקרבנות ועוד דבתוספתא מוסיף גם עולת חובה דיחיד, ומפרש הגר״א דהוא בעולת מצורע, ומוכח מדמוסיף עולת חובה דיחיד דנדרים ונדבות קריבים לכתחלה מיום השמיני, ונראה דבמתני׳ ובתוספתא לא תנן אלא הקרבנות שהוזכרו בקרא שהם בני שנה וגם לכתחלה דינם שיהיו מיום ל׳ והלאה, וכדכתב הגר״א בפירושו לתוספתא משום דל׳ יום בשנה חשובים שנה, וכן פסק הרמב״ם פ״ט מהל׳ מע״ש הל׳ ח׳, ומה דבדיעבד כשר אף ביום השמיני כתב הרמב״ם בפיהמ״ש דלענין אם הקריב דכשר ילפינן מבכור דכתיב ביום השמיני תתנו לי ולא כתיב והלאה, והנה במתני׳ תנן חטאת הצבור ועולותיהן חטאת היחיד ואשם נזיר ואשם מצורע, ובעולות צבור כתיב בפ׳ אמור ובפ׳ פנחס בני שנה, ובחטאות אף שלא הוזכר בני שנה אפשר דמכיון דכתיבי ביחד בעולה כבשים בני שנה ושעיר עזים לחטאת, לכן דין חטאת כדין עולה כיון דשעיר עזים הוא בן שנה כמו כבש, וכמבואר בהל׳ י״ד, וחטאת היחיד נראה משום דכתיב גבי חטאת מצורע וכבשה אחת בת שנתה ופירש״י שזו לחטאת, ובאשם נזיר כתיב כבש בן שנתו לאשם, ובאשם מצורע י״ל משום דכתיב ביחד שני כבשים תמימים וכבשה בת שנתה והשני כבשים הם אחד לעולה ואחד לאשם, ולכן הוי כמו דכתיבי בכולהו בני שנה, וזהו שהוסיפו בתוספתא עולת חובה דיחיד וכפי׳ הגר״א דזהו עולת מצורע ולא כהמנחת בכורים דזהו עולת ראי׳ דלא כתיב כבש כלל, אבל בנדרים ונדבות דלא כתיבי בני שנה אין בהן מן החדוש דאף לכתחלה לא צריכים יותר מל׳ יום וכן זה דכשרים בדיעבד ביום השמיני פשוט הוא דילפינן מבכור וממילא לא איצטריך למיתנייהו במתני׳ דלא חשיב אלא הני דכתיב בהו בני שנה וכנ״ל.
והנה בעיקר חילוק הפירושים בין פי׳ הרמב״ם לפי׳ הר״ש י״ל דתליא בפלוגתא דתנאי אם בכור מעשר ופסח שוים במתן דמים, ועיין בדברי הרמב״ם בפ״ה הל׳ י״ז, ובדברי הלח״מ ובמקומן נבאר בעזה״י, ואפשר דהר״ש אינו סובר דשוים במתן דמים אלא דלא צריך לזה כיון דע״כ הר״ש גורס במתני׳ נדרים ונדבות וממילא פשוט דטעמא דבכור ומעשר הוא משום דהוו כמו נדרים ונדבות וכנ״ל.
איברא דיש עוד לעיין במש״כ לדעת הרמב״ם דמנ״ל דגם נדרים ונדבות אין קרבים לכתחלה עד יום ל׳ דמדכתיב והלאה לחוד מנ״ל ל׳ יום וע״כ כדברי הגר״א משום דכתיב בן שנה ול׳ יום בשנה חשיב שנה וא״כ בנו״נ דלא כתיב בן שנה מנלן דלכתחלה צריך להמתין עד יום ל׳ ואימא מיום ט׳ כבר נקרא והלאה ונראה דכיון דבחד קרא כתיב ובקרבנות דכתיב בן שנה מפרשינן והלאה על ל׳ יום לא מסתבר לחלק ולא נעשה בנו״נ זמן חדש של ט׳ יום לכן בכל הקרבנות שוה הזמן דלכתחלה הוא מיום ל׳.

האברים ששורפין אותן ע״ג המזבח מן החטאות הנאכלות ומן האשמות ומן השלמים הם נקראים אימורין, ואלו הן האימורין של שור או של עז החלב אשר על הקרב ובכללו חלב שע״ג הקבה ושתי הכליות וחלב שעליהן עם החלב אשר על הכסלים ויותרת הכבד ונוטל מן הכבד מעט עם יותרת.
ויותרת הכבד, כתב הכ״מ דהרמב״ם בהקדמה לפיהמ״ש כתוב דיותרת הכבד שהוא הקצה התחתון היוצא ממנו כמו הבהן מן היד, והנה רש״י בפי׳ התורה כתב דיותרת הכבד זהי טרפש הכבד, וכן בתרגום אונקלס תרגם חצרא דכבדא, וראיתי בערוך שגם הוא מפרש כהרמב״ם והביא ממתני׳ דתמיד דף ל״א דתנן והפריש את הריאה מן הכבד ואצבע הכבד מן הכבד, וכן פי׳ רב האי גאון, אלא דמדברי התרגום קשה, אכן ראיתי בערוך השלם להרה״ח קאהוט שכתב דצ״ל חצרא בצירי והוא מלשון סורי על אצבע הכבד ע״ש, ולפירש״י צ״ע ממתני׳ דתמיד וצ״ל דזהו דין מיוחד בעולה דמקריבין כל העולה ואין כאן דין אימורין, וראי׳ שנשתנה דין העולה גם לדעת הרמב״ם דהא לא כתב בפ״ו שנוטל מעט מן הכבד עם האצבע דבאמורין הוא חובה כמו שכתב כאן וילפינן לה מקרא, וע״כ דבעולה לא שייך לדין אימורין וזהו דין מיוחד בסדר הקרבת העולה, אלא דטעמא דמילתא לחלק בעולה אצבע הכבד מן הכבד אינו מבואר ולפי׳ הרמב״ם מיושב, ומה דאינו נוטל מן הכבד עמו אפשר דבזה לא ילפינן אלא בקרבנות שאין מקריבין אלא האימורין ולא בעולה שמקריבין הכבד.