אינו חייב אלא על העלאת דבר הראוי לאשים ולמזבח כגון העולה שנאמר אשר יעלה עולה או זבח, מה עולה שראויה לאשים אף כל שראוי לאשים הוא שחייבין על העלאתו בחוץ. מכאן אמרו הזורק את הדם או המקטיר איברי עולה אימורין או קומץ או לבונה או קטרת או מנחת כהנים או מנחת נסכים או המנסך שלושה לוגין יין או מים בחוץ חייב שנאמר לא יביאנו לעשות אותו כל המתקבל מבפנים חייבין עליו בחוץ.
יין או מים בחוץ חייב, כתב הכ״מ ומה שכתב או המנסך ג׳ לוגין יין או מים שם בברייתא ומשמעות הברייתא שנסוך מים זה יהא בחג, וכן פירש״י ורבינו קיצר במובן עכ״ל, והנה אצלנו איתא להדיא בברייתא בחג, ומדברי הכ״מ שלא הי׳ גורס בברייתא בחג וכן ראיתי בדק״ס דבכת״י ליתא בחג, אבל מה שרוצה הכ״מ לפרש גם דברי הרמב״ם דכונתו בחג הוא תימה דאם אינו חייב אלא בחג לא הי׳ סותם הרמב״ם ועוד יותר תימה דהא בהל׳ ד׳ כתב מפורש וכן המנסך יין או מים פחות מג׳ לוגין בחוץ פטור בין בחג בין בשאר ימות השנה.
ונראה בזה דשם בזבחים דף ק״י איתא ת״ר המנסך שלשה לוגין מים (בחג) בחוץ חייב ר״א אומר אם מלאן לשם חג חייב מאי בינייהו אמר רנב״י ביש שיעור למים קא מיפלגי רב פפא אמר בקרבו נסכים במדבר פליגי רבינא אמר בלמדין ניסוך המים מניסוך היין פליגי, ופירש״י דכל האוקימתות הוא רק לענין זה אם קידשו הכלי שרת את המים, אבל לדעת הרמב״ם יש לומר דהנה בניסוך היין הא תנן במנחות דף ק״ד ע״ב דמתנדבים יין, וא״כ אם למדין ניסוך המים מניסוך היין גם מים מתנדבים, ולכן לאו דוקא בחג ובזה פליג ת״ק דברייתא דלא תני בחג, ור״א סבר דדוקא במילאם לשם חג דאז נתקדשו.
אח״כ מצאתי שכבר כתב בקרן אורה בשם אחיו הגאון בעל משכנות יעקב דכל הני אוקימתות דרנב״י ור״פ ורבינא הוא אם יכול לנסך בחג כמה פעמים אלא שלא עמד ליישב בזה דברי הרמב״ם דסובר דאפי׳ שלא בחג חייב ובד״ה שחיטת לילה נשאר בצ״ע בדעת הרמב״ם בזה, אכן בקרן אורה הקשה על פי׳ זה דאיך אפשר ללמוד מדין קרבו נסכים במדבר דיוכל להתנדב מים דמנ״ל ללמוד מזה דיחיד מתנדב מים ועוד דהיכי שייך למילף נדבת מים מנדבת יין היכי אשכחן נדבה בדבר שהוא חובת הזמן, ונראה דמה שהקשה על פי׳ אחיו שמפרש כן הא דפליגי בקרבו נסכים במדבר דבריו נכונים, אבל בהא דאמר רבינא דבלמדין ניסוך המים מניסוך היין פליגי, שפיר נוכל לפרש כמו שכתבנו דבלא קרא דהאזרח דילפינן מיניה במנחות דף ק״ז ע״א דמתנדבין נסכים לא הוי ידעינן דנסכים הוא קרבן של נדבה והיינו אומרים דהוא רק חיוב התורה לנסך יין כשמקריבים קרבן, אבל כיון דילפינן דמתנדבין יין וידעינן מזה דנסכים הוא ג״כ קרבן בפני עצמו, וכיון דסבר ת״ק דלמדין ניסוך המים מניסוך היין א״כ מה איכפת לן דעיקר חוב ניסוך המים לא מצינו אלא בחג, כיון דגלי קרא בניסוך היין דאף דעיקר דין נסכים הם נסכי יין, וא״כ שפיר ילפינן דגם נסכי מים כן, דאף דעיקר דין ניסוך המים הוא חוב בחג מ״מ מתנדב ניסוך המים, וכיון שמתנדב מה נ״מ בין בחג בין שלא בחג כיון דלא משום חוב הוא אלא משום נדבה. ולא מצינו אלא בחטאת ואשם דאין באים נדבה כיון שהם לכפרה. אבל ניסוך מים אף דלחוב אינו בא אלא בחג, כיון דלמדין מניסוך יין שהוא גדר קרבן שפיר בא בנדבה, ולכן שפיר סבר ת״ק דאפי׳ שלא בחג חייב.
ואין להקשות על דברינו דא״כ למה לא תנן דמתנדבים מים כמו דתנן דמתנדבים יין, אבל אין זה קושיא דבמתני׳ תנן עיקר דינא דילפינן מקרא דהאזרח וממילא כיון דלמדין ניסוך המים מניסוך היין גם מים מתנדבים, וכן לא קשה מה שלא כתב זה הרמב״ם דאין דרכו לכתוב מה שלא הוזכר בגמ׳ ונוכל ללמוד זה מהך דינא דחייבים על ניסוך המים בחוץ אפי׳ שלא בחג.
והנה בזה שכתבנו אפשר לבאר גם תחלת הסוגיא דשם אמתני׳ דתנן ר״א אומר אף המנסך מי החג בחג חייב, איתא בגמ׳ א״ר יוחנן משום ר׳ מנחם יודפאה ר״א בשיטת ר״ע רבו אמרה דאמר ניסוך המים דאורייתא דתניא ר״ע אומר ונסכיה בשני ניסוכים הכתוב מדבר אחד ניסוך המים ואחד ניסוך היין. א״ל ר״ל לר״י אי מה להלן שלשת לוגין אף כאן שלשת לוגין והא ר״א מי החג קאמר אי מה להלן בשאר ימות השנה אף כאן בשאר ימות השנה, ור״א בחג קאמר אישתמיטתיה הא דאמר ר׳ אסי עשר נטיעות ערבה וניסוך המים הלכה למשה מסיני, והקשו בתוס׳ דהא ר״ע מודה דאין ניסוך המים אלא בחג וכתבו דר״ת אינו גורס הא דאי מה להלן בשאר ימות השנה אלא אי מה להלן בשאר ימות החג לא, ומדברי רש״י משמע דאינו גורס הא דבשאר ימות השנה אלא הא דאי מה להלן שלשת לוגין, ולפימש״כ נוכל לומר דלר״ע דסבר דילפינן דין ניסוך המים מקרא דונסכיה דבשני ניסוכים הכתוב מדבר. א״כ ודאי הוקשו הניסוכים של יין ושל מים, וכיון דילפינן מקרא דהאזרח דמתנדבים יין ה״נ מתנדבים מים, וזהו דפריך ר״ל דלר״ע צריך להתחייב בחוץ כל השנה הואיל ובאים בנדבה ולכן מייתי הא דר׳ אסי דניסוך המים הלמ״מ וא״כ לא הוקש ניסוך המים לניסוך היין, ולכן אמר ר״א דדוקא בחג ואח״כ על הברייתא דפליגי ת״ק ור״א לפי הגירסא דלא גרסינן בדברי ת״ק בחג ור״א אמר דוקא אם מלאן לשם חג והיינו דאינו חייב אלא בחג וכשמלאן לשם חג, אמר ע״ז רבינא בלמדין ניסוך המים מניסוך היין פליגי, והיינו דאף למה דס״ל דניסוך המים הוי הלמ״מ וליכא היקש, מ״מ סבר ת״ק דלמדין זה מזה במה מצינו וכמש״כ ולכן מיושב דאף דהרמב״ם פסק דניסוך המים בחג הוי הלמ״מ מ״מ שפיר פסק כת״ק דחייבים בחוץ אפי׳ בשאר ימות השנה.
ומה דפסק הרמב״ם דדוקא שלשה לוגין זהו משום דת״ק דברייתא נמי אמר המנסך שלשת לוגין, ואף דלפי״מ דגורס רש״י דר״ל פריך אי מה להלן שלשת לוגין אף כאן שלשה לוגין, והא ר״א מי החג קאמר פירש״י לפי״מ דמתרץ דניסוך המים הלמ״מ הילכך איכא למ״ד בלוג גמירי לה או אין להם שיעור, אבל הרמב״ם הא פסק בפ״י מהל׳ תמידים דניסוך המים הי׳ בג׳ לוגין, לכן שפיר פסק דדוקא בג׳ לוגין חייב.
והנה הקרן אורה בזבחים דף ק״י בד״ה אישתמיטתיה ואח״כ בד״ה המנסך הקשה במה שפסק הרמב״ם דעל פחות מג׳ לוגין פטור, וכן משמע דגם על יותר מג׳ לוגין ג״כ פטור דהא כתב או המנסך שלשה לוגין יין או מים בחוץ חייב, ואף דבפירוש לא כתב פטור אלא בהל׳ ד׳ כתב וכן המנסך יין או מים פחות מג׳ לוגין בחוץ פטור בין בחג בין בשאר ימות השנה הואיל וחסר השיעור הרי אינם ראויים להתקבל בפנים, ועל יותר לא כתב בפירוש דפטור, אבל בפ״ב הל׳ ה׳ כתב אין מוסיפים על השיעורים האלו ואין גורעים מהם ואם גרע או הוסיף כ״ש פסול ואף דשם מיירי ביין מ״מ הא כאן ג״כ כתב יין או מים, והקשה הק״א דהא במעילה דף י״ג במה דתנן המים שבכד לא נהנים ולא מועלים נתנן בצלוחית מועלים בהם, פליגי ר״י ור״ל על נתנם בצלוחית דר״ל אמר אין מועלים אלא בג׳ לוגין ור׳ יוחנן אמר מועלים בכולם, ואמר שם דר״ל סבר יש שיעור למים ומוכח דר׳ יוחנן סבר אין שיעור למים, וכן פירש״י והרמב״ם בפ״ב מהל׳ מעילה הל׳ ט׳ פסק דמועלים בכולם וא״כ סובר דאין שיעור למים, וכיון דאין שיעור למים למה פטור בפחות מג׳ לוגין, ובחדושיו למעילה בהך סוגיא כתב בדעת הרמב״ם דמחלק בין שיעור למעלה ובין שיעור למטה, ולדבריו סובר הרמב״ם דאם נסך יותר מג׳ לוגין במים חייב וכבר כתבתי דזה קשה דהא כתב כאן יין ומים ביחד.
ונראה דהרמב״ם סובר דהא דפליגי ר׳ יוחנן ור״ל אם יש שיעור למים היינו לגבי מעילה דר״ל סבר יש שיעור למים ואם מילא יותר לא נתקדשו כלל, ור׳ יוחנן סבר דאפשר שיתקדשו המים לנסך מהם ג׳ לוגין, וכמו דאמר הגמ׳ במנחות דף ע״ח בתודה ששחטה על שמנים חלות, דאם אמר יקדשו ארבעים מתוך שמנים דקדשו, וכן פסק הרמב״ם בפי״ב מהל׳ פסוה״מ הל׳ ט״ו וכתב שם והמ׳ השניות יפדו ויצאו לחולין, וכן תניא במנחות דף מ״ח בדין שחט שני כבשים על ארבע חלות דהשאר נאכלות בפדיון, וא״כ גם הכא שמילא יותר מים כיון שיודע שאין מנסכין אלא ג׳ לוגין סבר ר׳ יוחנן דהוי כמו שאמר שיקדשו בהמים ג׳ לוגין ומ״מ כולם קדושים לענין זה שצריכים פדיון, ולכן שפיר מועלים בכולם.
אכן צריך לבאר דכיון דיסבור הרמב״ם דאין שיעור למים לענין זה דאפשר שיתקדשו הג׳ לוגין בתוך כל המים, וגם כל המים נתקדשו לענין זה שצריכים פדיון, א״כ לכאורה יהי׳ דין שאר המים כדין קדשים שנפסלו והוי פסולם בקודש דחייבים עליהם בחוץ וכמו לן ויוצא וטמא, אבל באמת כל הני דחשיב בברייתא דחייבים עליהם בחוץ הי׳ עליהם דין משעת שחיטה שיקרבו ורק אח״כ נפסלו ודינם שאם עלו לא ירדו ולכן חייבים עליהם בחוץ, ולפימש״כ לקמן בשיטת הרמב״ם חיובם הוא משום שכבר נעשו לשם והוא ג״כ שכבר נעשה תחלת עבודתם שיקריבו אותם לשם, אבל הכא כיון דעיקר דין ניסוך אינו אלא בג׳ לוגין, ורק דאפשר לקדש ג׳ לוגין מתוך הרבה א״כ שאר לוגין אף דצריך לפדותם, אבל לא נעשו לשם ולא הי׳ בהם תחלת עבודה שיהיו בעצמם ראויים להקרבה ולא היו ראויים לבוא לפתח אהל מועד וא״כ על שאר הלוגין לכאורה אין חייבים עליהם בחוץ, ואף דלפי״ז יקשה עוד יותר דגם בניסך בחוץ בפעם אחת יותר מג׳ לוגין כיון שכתב הרמב״ם בפ״ב מהל׳ מעה״ק דאם הוסיף על ג׳ לוגין או גרע פסול, וא״כ גם ביותר מג׳ לוגין למה יתחייב עליהם בחוץ, וא״כ צ״ע מה שכתב הרמב״ם דאם ניסך פחות מג׳ לוגין בחוץ פטור, ולא כתב ג״כ דאם ניסך יותר מג׳ לוגין פטור, אבל באמת זה לא קשה דאם ניסך יותר מג׳ לוגין כיון דג׳ לוגין שבהם נתקדשו והיו ראויים לנסך אותם בפנים, וא״כ מה שניסך בחוץ כל הד׳ או ה׳ לוגין אין טעם לפטרו כיון דעכ״פ היו ראויים לבוא לפתח אהל מועד לנסך הג׳ לוגין לבדם, ולכן פשוט מה שלא כתב הרמב״ם דאם ניסך יותר מג׳ לוגין בחוץ פטור.
אלא דנוכל להוסיף דאפי׳ אם היו לו הרבה לוגין ונסך מהם ג׳ לוגין בפנים או בחוץ ונסך אח״כ מהם עוד בחוץ, הנה אם היו פחות מג׳ לוגין כבר כתב הרמב״ם שהוא פטור ואם נשארו ג׳ לוגין ונסכם בחוץ כיון שכתבנו דסובר הרמב״ם שהם באין נדבה א״כ שפיר חייבים עליהם בחוץ, ואי דנימא מטעם זה לפטרו כיון שהיותר מג׳ לוגין לא נתקדשו קדושת כלי שרת כדי להקריבם, אבל זה אינו מצריך שהרמב״ם יכתוב דין זה לפטרו כיון דאם יחשוב לקדש הג׳ לוגין שנשארו יוכלו להתקדש כיון שהם באים נדבה, ממילא לא שייך לומר דפטור עליהם כיון שאם קידשם בקדושת כלי שרת חייבים גם עליהם לכן לא כתב הרמב״ם דעל יותר מג׳ לוגין פטור, דבאמת אינו פטור לא אם נסך בפעם אחת יותר מג׳ לוגין, ולא אם נסך בשני פעמים אם הי׳ בכל פעם ג׳ לוגין.
ובמה שכתבתי לר׳ יוחנן דאפשר שיתקדשו מים הרבה לנסך מהם ג׳ לוגין וכמו בתודה ששחטה על שמנים חלות, ולכן אפשר שיתחייב אם נסך אפי׳ יותר מג׳ לוגין בחוץ כיון דג׳ לוגין מהם נתקדשו והי׳ אפשר לנסכם בפנים, זה אינו מיושב אלא לשיטת הרמב״ם, שהתוס׳ במנחות דף ע״ח גבי תודה ששחטה על שמנים חלות כתבו אע״ג דר׳ יוחנן לית ליה ברירה היינו היכי שמתברר לבסוף דלאו כלום עביד, אבל הכא קדשי כל היכי דאיתנהו וכשבא להפריש ד׳ חלות של תרומה צריך להפריש ד׳ חלות מכל מין ומין דאי לאו הכי כיון דאין ברירה דילמא דחולין קא שקיל, וכיון דלדבריהם אינו יכול לברר ולומר אלו הם הארבעים חלות דתודה, א״כ גם הכא כשמקדש בכלי ששה לוגין מים אינו יכול לנסך מהם שלשה לוגין בפנים דדילמא אינם המקודשים, ולנסך כולם בפעם אחת אף דיש לומר דכיון דאין כאן אלא ג׳ לוגין מקודשים לניסוך מהני מ״מ אינו מוכרח דמהני כיון דעיקר דין ניסוך הוא דוקא בג׳ לוגין ולא יותר. ואם הוסיף או גרע פסול, ולומר כאן רואים כאלו הם מים אינו מוכרח כיון דעיקר הניסוך הוא במים, ואולי כיון שהג׳ האחרים ינסך שלא לשם מצוה אין בזה פסול אבל אינו ברור דמהני. אבל להרמב״ם לשיטתו דסובר בפ״ח מהל׳ תמידים ומוספים הל׳ י״ב דהשאר פודם ויוצאים לחולין. ומוכח דיכול לברר א״כ גם הכא יכול לברר המים המקודשים, איברא דקשה דהא קיי״ל דאין ברירה וכבר הקשה זה שם הלח״מ ונשאר בצ״ע ועיי׳ מה שכתב בזה המרכה״מ וכשנגיע לשם יבואר בעז״ה, ועכ״פ כאן הולך הרמב״ם לשיטתו וכמש״כ.
-מלואים והשמטות-
מה שהשבתי לידידי הרב הגאון הנעלה מו״ה מרדכי אילן שליט״א
הנה כתב לי ידידי הערות על ספרי ובתוכם חדושים נעלים אשר מהם באו בספרו המצויין תורת הקודש, אבל אכתוב כאן רק למה שנוגע ישר למש״כ בספרי.
בפי״ט הל׳ ב׳ ג׳ במש״כ הרמב״ם המנסך ג׳ לוגין יין או מים בחוץ חייב וכתב הכ״מ דכונת הרמב״ם על מים הוא בחג וכתבתי דהא בהל׳ ד׳ כתב וכן המנסך יין או מים פחות מג׳ לוגין בחוץ פטור בין בחג בין בשאר ימות השנה, וכתבתי דכיון דלמדין ניסוך המים מניסוך היין, לכן כמו דמתנדבים יין כן מתנדבין מים לכן אפי׳ שלא בחג וכתב ע״ז דהא בפ״ח מהל׳ ביאת מקדש הל׳ ב׳ כתב הרמב״ם אין הזר חייב מיתה אלא על ד׳ עבודות בלבד על הזריקה ועל ההקטרה ועל ניסוך המים בחג ועל ניסוך היין תמיד ומבואר דניסוך המים דוקא בחג, וכתב עוד דיש לציין דלענין חיוב זר שהוא ביומא דכ״ד שלא הוזכר שם בחג כתב בחג, וגבי חיוב בחוץ השמיט בחג, וע״כ דסמך כאן על מה שכבר כתב בהל׳ ביא״מ, והנה דרך זה בודאי לא יתכן בדעת הרמב״ם שישמיט עיקר גדול כאן ויסמוך על מה שכתב במקום אחר לענין דין אחר, אכן בודאי הוא סתירה לדברי אבל פשוט הוא שכיון שסתם כאן הרמב״ם ולא כתב בחג ע״כ דדעתו הוא דכאן חייב גם בשלא בחג.
ונראה דהטעם דאפשר לחייב על מים אפילו שלא בחג הרי כתבתי משום דאפשר להתנדב גם מים, והנה גבי חיוב זר דאינו חייב אלא בד׳ עבודות ילפינן זה מקרא דעבודת מתנה ומקרא דועבדתם, דדוקא עבודת מתנה ולא עבודת סילוק, ולא עבודה שיש אחריה עבודה, ותנאי זה אינו אלא בעבודת זר, אבל בשחיטת חוץ חייב בכל עבודה, ונראה דבעבודת זר כיון דחייבה תורה רק בד׳ עבודות אלו אין בזר חיוב אלא בעבודה המחוייבת, ולכן שייך למעט עבודה שיש אחריה עבודה היינו שעוד לא גמר העבודות שצריך בעבודה זו, אבל אם כל העבודה אינה חיוב אלא נדבה לא שייך לומר עבודה תמה, כיון דלא היתה מחוייבת כלל, ואף דעל זריקה והקטרה ודאי חייב זר אפי׳ בקרבן נדבה זהו דכיון שכבר שחטו הקרבן כבר יש חובה לזרוק הדם ולהקטיר האימורין.
ויש סמך ויסוד גדול לסברא זו דגבי עבודות חוץ תניא בזבחים דף ק״ט המנסך ג׳ לוגין יין או מים, ובלשון זה כתב כאן הרמב״ם, וגבי עבודת זר אמר רב ביומא דף כ״ד ניסוך היין וניסוך המים וכן כתב הרמב״ם ולאו המנסך יין והמנסך מים, והטעם הוא כמו שכתבנו דגבי עבודת זר דצריך עבודה מחוייבת א״א לומר המנסך יין והמנסך מים דהוי משמע דאפי׳ ניסך יין או מים שהתנדבו ג״כ יהי׳ חייב, לכן אמר ניסוך היין וניסוך המים היינו ניסוך המחוייב.
ועכשיו מיושב כמו שכתבנו דלחייב על העלאת חוץ חייב גם על ניסוך של נדבה, ולכן לאו דוקא בחג אבל גבי עבודת זר כיון דאינו חייב אלא בניסוך מחוייב, ולכן ניסוך היין אפשר תמיד בכל קרבן שצריך ניסוך, אבל ניסוך המים דוקא בחג.
עוד כתב במה שכתבתי במה דמשמע מדעת הרמב״ם דעל פחות ועל יתר מג׳ לוגין פטור, ולענין מעילה פסק דחייב אף ביותר מג׳ לוגין, וכתבתי לדמות להא דמנחות דף ע״ח בתודה ששחטה על שמנים חלות, דאם אמר יקדשו ארבעים מתוך שמנים דקדשו, וכן שם מ״ח גבי ב׳ כבשים על ד׳ חלות, והרמב״ם פסק דהשאר יפדו ויצאו לחולין, וכתב על זה דכיון דבנסכים המותר נפדים, א״כ קדושת דמים עליהם, וא״כ אמאי מועלים בכולם דהא מים של נסכים בחג הסוכות כל זמן שלא נתנן בצלוחית אין מועלין בהם, והביא ד׳ רש״י במעילה י״ג אמתני׳ דתנן לא נהנין ולא מועלין, שכתב משום דלא נתקדשו לניסוך המים למעילה עד שיתנו בצלוחית, וכן הוא ברמב״ם פ״ב מהל׳ מעילה, נראה דלא קשה דהתם לא הוזכר שקודם שנתנם בצלוחית נתקדשו קדושת דמים, אבל הכא כיון דגבי חלות צריכים פדיון, וה״נ המים צריכים פדיון למה לא יהי׳ בהן מעילה, והטעם דגבי חלות צריכים פדיון אף דאמר יתקדשו ארבעים מתוך שמנים, זהו משום דע״כ צריכים שיהיו כולם קדושות לפחות קדושת דמים, דבל״ז אין מכניסין חולין בעזרה כמבואר שם בגמ׳ בדף מ״ח שפודן בפנים, וה״נ כאן גבי מים כיון שדעתו ע״כ היה להסיך כל המים אף שהם יותר מג׳ לוגין והי׳ דעתו שיתקדשו ג׳ לוגין בכל המים, ואם השאר יהיו חול א״כ הא אין מכניסין חולין בעזרה, וכן אמר הגמ׳ בב״ב דף פ״א גבי ספק בכורים דמקדיש להו ופריק להו, ולכן שפיר מועלין בכולן ולא דמי למים שהם עוד בכד של זהב קודם שנתנם לצלוחית שלא נתקדשו קדושת דמים, אכן לפי״מ שכתב על מה שהבאתי מדברי הק״א דהרמב״ם מחלק בין פחות מג׳ לוגין ליותר, שכן כתב המאירי בסוכה דף מ״ט בהא דאמר הגמ׳ דאי מייתי לה במקודשת איפסלה בלינה דנפסלים אפי׳ בהיו יותר מג׳ לוגין שאין שיעור למעלה אלא למטה, אפשר דכן באמת דעת הרמב״ם.

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ב]

כל דבר שחייבין על העלאתו בחוץ כיון שהעלה ממנו כזית בחוץ חייב בין שהעלה בפנים תחלה ושייר ממנו כזית והעלהו בחוץ בין שהניח הכל בפנים ולקח ממנו כזית והעלהו בחוץ, אבל אם חסר אותו דבר הקרב כל שהוא בפנים והעלה שאריתו בחוץ פטור.

כיצד הקומץ או הלבונה והאימורין והעולה ומנחה הנשרפת והנסכין שחסרו מקצתם בפנים והקריב שאריתן בחוץ פטור שהרי נאמר לעשות אותו, על השלם הוא חייב ואינו חייב על החסר, הוציאו שלם וחסר בחוץ והעלהו הרי זה ספק לפיכך אינו לוקה.

העלה אבר שאין בו כזית בשר והיה העצם משלימו חייב, מפני שהוא מחובר היה מלח משלימו לכזית הרי זה ספק לפיכך אינו לוקה ועולה ואימוריה מצטרפין לכזית.

העלה וחזר והעלה חייב על כל אבר ואבר זרק הדם והעלה האיברים חייב שתים שהרי חלק הכתוב בין מעלה לעושה שהרי נאמר אשר יעלה עולה ונאמר לעשות אותו, העלה אבר חסר פטור שנאמר לעשות אותו על השלם הוא חייב.
השגת הראב״ד כיצד הקומץ וכו׳ עד שהוציאו שלם עד העלה וחזר והעלה וכו׳ עד בין מעלה לעושה, א״א הספרים שלנו אינם משוים לזו הגירסא ובודאי היא משובשת, אבל הגירסא שלנו אף לדברי ר׳ עקיבא חייב שתים להכי פלגינהו רחמנא שם תעלה ושם תעשה, אבל שחט וזרק לדברי הכל אינו חייב אלא אחת דכתיב שם תעשה כלל כל העשיות.
העלה אבר חסר, א״א לא האיר דבריו שהרי שנינו המעלה כזית מעולה ומאימוריה בחוץ חייב אלמא לא קפדינן אאבר שלם וכי איתמרא שמעתא במוקטרי פנים שיחסרו בהקטרתם והוציאם והקטירם בחוץ דהלכה כר׳ יוסי דפטור.
הכ״מ והלח״מ האריכו לבאר שיטת הרמב״ם, והמל״מ האריך הרבה לבאר הסוגיא לדעת רש״י ותוס׳ ולדעת הרמב״ם ומ״מ יש כאן עוד הרבה להשלים דבריהם, והנה בזבחים דף ק״ז איתא דר״ע יליף לזורק בחוץ דחייב מאו זבח ור׳ ישמעאל מדם שפך, ואו זבח דריש רי״ש לחלק ור״ע לחלק נפק״ל מלא יביאנו. ורי״ש דריש מלא יביאנו על השלם הוא חייב ואינו חייב על החסר, ור״ע נפק״ל מלעשות אותו ורי״ש חד למוקטרי פנים שחסרו והעלו בחוץ, וחד למוקטרי חוץ שחסרו והעלו בחוץ, ור״ע מוקטרי פנים שחסרו והעלו בחוץ חייב, ובדק״ח ע״א תנן העלה וחזר והעלה וחזר והעלה חייב על כל עלייה דברי ר״ש ר׳ יוסי אומר אינו חייב אלא אחת, ובגמ׳ אמר ר״ל מחלוקת בד׳ וה׳ איברים וכו׳, אבל אבר אחד ד״ה אינו חייב אלא אחת, ור׳ יוחנן אמר מחלוקת באבר אחד דמר סבר מוקטרי פנים שחסרו והעלה בחוץ חייב, ומר סבר פטור, אבל בד׳ וה׳ אברים ד״ה חייב על כל אבר ואבר, ופליגא דעולא דאמר עולא הכל מודים במוקטרי פנים שחסרו והעלו בחוץ שחייב לא נחלקו אלא במוקטרי בחוץ שחסרו והעלה בחוץ דמר סבר פטור ומר סבר חייב, איכא דאמרי אמר עולא הכל מודים במוקטרי חוץ שחסרו והעלו בחוץ שהוא פטור לא נחלקו אלא במוקטרי פנים שחסרו והעלו בחוץ דמ״ס פטור ומ״ס חייב, ופליגי דאבוה דשמואל אלישנא קמא דעולא דאמר אבוה דשמואל כמאן מהדרינן פוקעים לגבי מזבח דלא כר׳ יוסי.
והנה כפי המבואר מדברי הכ״מ דהרמב״ם פסק כר׳ יוסי אליבא דר׳ יוחנן דאמר מחלוקת באבר אחד דמר סבר מוקטרי פנים שחסרו והעלו בחוץ חייב ומר סבר פטור, והקשה הלח״מ דבגמ׳ שם אמר אבוה דשמואל כמאן מהדרינן פוקעים לגבי מזבח דלא כר׳ יוסי. וכיון דהרמב״ם פסק כר׳ יוסי איך פסק בפ״ו דמהדרינן פוקעין, עוד הקשה דבמתני׳ דתנן וכולם שחסרו כ״ש והקריבם בחוץ פטור פרש״י דלא קאי אלבונה כיון דלא נפסלה בחסרון אלא אקומץ וכן ודאי לא קאי אעולה והרמב״ם כלל גם עולה ולבונה ומשום קרא דלעשות אותו, וקשה דזהו לר׳ ישמעאל בדף ק״ז דמוקטרי פנים שחסרו והעלו בחוץ פטור אבל ר״ע סובר שם דחייב ואמאי פסק דלא כר״ע דהלכה כר״ע מחבירו, עוד הקשה דבמה דאמרו בגמ׳ דלר׳ ישמעאל צריכי תרי קראי חד למוקטרי חוץ וחד למוקטרי פנים, והקשו בתוס׳ ותיפוק ליה מואליהם או מגז״ש דהבאה הבאה ותירצו דכיון דמהדרינן פוקעים אין ללמוד פנים מחוץ. וממילא קשה מה אמר אבוה דשמואל כמאן מהדרינן פוקעים דלא כר׳ יוסי למה לא נימא דר׳ יוסי דריש נמי תרי קראי כר׳ ישמעאל ומשום זה צריך תרי קראי כיון דמהדרינן פוקעים, וכתב הלח״מ דמשום זה פסק הרמב״ם דלא כאבוה דשמואל דלדידיה ע״כ ר׳ ישמעאל נמי לא דריש תרי קראי ולא צריך תרי קראי משום דסבר דלא מהדרינן פוקעים. וכן סבר ר׳ יוסי לאבוה דשמואל, אבל הסוגיא דדף ק״ז דאמר דלר׳ ישמעאל צריך תרי קראי ע״כ לא סברה כן אלא דגם לרי״ש מהדרינן פוקעים, ורק משום דאיכא תרי קראי חד למוקטרי חוץ וחד למוקטרי פנים, ומה דפסק הרמב״ם כר׳ ישמעאל ולא כר״ע משום דמתני׳ בדף ק״ט ע״ב דתנן וכולם שחסרו כ״ש והקריבם בחוץ פטור פשטה דמשמע דקאי גם אעולה ולבונה לא אתי כר״ע, עכ״ד, ולדעתי קשה לומר דסתמא דמתני׳ דדף ק״ט אינו כר״ע אלא כר׳ ישמעאל והו״ל להגמ׳ לומר דמתני׳ דלא כר״ע, כיון דבסתמא הלכה כר״ע לגבי ר׳ ישמעאל. וגם טעמו הב׳ שכתב שפסק דלא כר״ע משום דר׳ יוסי סבר כמותו והלכה כר׳ יוסי לגבי ר״ש ג״כ אינו מוכרח דכנגד זה הלכה כר״ע לגבי רי״ש.
והנה הלח״מ בעצמו הקשה על תירוצו דכיון דלפי״ז פסק הרמב״ם כר׳ ישמעאל ולא כר״ע למה כתב בטעמא דזרק והעלה חייב שתים שהרי חלק הכתוב בין מעלה לעושה וטעם זה אמר אביי אליבא דר״ע. אבל לר׳ ישמעאל בלאו הך טעמא חייב שתים כדאמר שם כיון שהם שני שמות דזריקה נלמד מדם שפך דכתיב גבי שוחט. וכתב בזה שרצה רבינו ליתן טעם דאפי׳ ר״ע יודה בו וכן דרכו של רבינו שמביא הראיות והטעמים הפשוטים אף שהם דלא כהלכתא, ותירוצו אינו מתקבל דזה ודאי מצוי שמביא הרמב״ם דרשא שהיא יותר פשוטה אף שבגמ׳ דרשו מפסוק אחר. אבל כאן הוא להיפוך דאם סובר כרי״ש דעיקר חיוב זורק נלמד מדם שפך א״כ הוא פשוט דזריקה והעלאה הם שני שמות ובודאי חייב שתים ואינו צריך לדרוש מקרא דלעשות אותו דבודאי אינו מפשטיה דקרא דהא כתיב אשר יעלה עולה או זבח ואל פתח אוהל מועד לא יביאנו לעשות אותו. וא״כ פשטיה דקרא הוא על חדא עבירה, אלא דמדכתיב לעשות דרשינן דקאי אשחיטה וזריקה, ובאמת דרשינן גם מלעשות העלאה דהא דרשינן לעשות אותו על השלם הוא חייב כמו שכתב הרמב״ם בהלכה זו, וא״כ אינו מיושב בתירוצו מה דהוצרך ללמוד על זרק והעלה דחייב שתים מזה שחלק הכתוב בין מעלה לעושה. אח״כ ראיתי שהמל״מ בפי״ח הלכה ד׳ כתב דלא כהלח״מ מדברי הרמב״ם כאן בהל׳ ג׳ שכתב מכאן אמרו הזורק את הדם וכו׳ ומוכח דילפינן זורק מקרא דהעלאה. וממילא קשה דכיון דהרמב״ם פוסק כר״ע דזריקה ילפינן מקרא דהעלאה א״כ ע״כ לר״ע לית ליה אלא חד קרא למוקטרי חוץ שחסרו דפטור. וממילא מוקטרי פנים שחסרו והעלם בחוץ חייב, וקשה דאיך פסק הרמב״ם כר׳ יוסי דפטור.
עוד יש כאן תימה דאיך סבר ר׳ יוסי דאם העלה מוקטרי פנים מאבר אחד בשתי פעמים בחוץ דאינו חייב אלא אחת משום דבפעם ב׳ כבר חסרו בהקטרתם דהא בדף ק״י בעי חסרון דחוץ שמיה חסרון או לא. וכתב הרמב״ם בהל׳ ב׳ הוציאו שלם וחסר בחוץ והעלהו הרי זה ספק לפיכך אינו לוקה. וכן כתב בהל׳ א׳ אבל אם חסר הדבר כל שהוא בפנים. וא״כ אמאי אמר ר׳ יוסי דפטור בודאי והו״ל להגמ׳ למיפשט מדר׳ יוסי דפטור. וראיתי אח״כ להמל״מ כאן שכתב דהא בעיא דגמ׳ בחסרון בחוץ אינו למ״ד מוקטרי פנים שחסרו והעלם פטור. ומזה תמה על הרמב״ם שכתב ספק דחסרון בחוץ אחר שכתב דין דמקריב מנחה חסרה בחוץ פטור משום דכתיב אותו. וכתב ע״ז ולא הבינותי דמאחר שהטעם הוא משום דכתיב אותו איך יתכן שאם חסר בחוץ שיתחייב. וסיים והדבר צריך תלמוד. והנה מה שהחליט דלמ״ד מוקטרי פנים שחסרו פטור א״א שיהי׳ ספק בחסרו בחוץ זה אינו מוכרח וכמו שנבאר לפנינו. אבל דברי ר׳ יוסי שפטר במוקטרי פנים שהעלה וחזר והעלה קשה וכנ״ל. איברא דיש לומר דהעלה וחזר והעלה הוא כשהוציא מקצת והעלה וחזר והוציא מקצת והעלה ונמצא דהמקצת הב׳ חסרו כשהם בפנים. אבל אם כן הו״ל לגמ׳ למיבעי כאן בהא דר׳ יוסי ולפרש כן דדוקא בכה״ג פטר ר׳ יוסי ולא בהוציא כולו.
ונראה דהך לישנא דמוקטרי פנים שחסרו והעלה בחוץ דפליגי ר׳ ישמעאל ור׳ עקיבא בדף ק״ז ומה דאמר ר׳ יוחנן דפליגי בזה ר׳ שמעון ור׳ יוסי אף שהלשון אחד אין הענין אחד. ויסוד זה כתב כתב הכנה״ג בסי׳ קל״ד המובא בסוף ברכות בכללי התלמוד שמצינו לשון אחד בגמ׳ על כונות מתחלפות מדברי הר״נ בהלכות ברפ״ב דקדושין גבי לחוב ע״מ לזכות. ולכן כמו שכתב הראב״ד דהא דר׳ יוסי הוא במוקטרי פנים שיחסרו בהקטרתם והוציאם והקטירם בחוץ. באופן זה נוכל לומר להרמב״ם להיפוך דיש נ״מ בין אם חסרו בהקטרתם ובין אם חסרו חסרון אחר. דאם חסרו בהקטרתם הוי כמו אם העלה בפנים תחלה ושייר ממנו כזית והעלהו בחוץ שכתב הרמב״ם בהל׳ ח׳ דחייב ולא נתמעט מקרא דלעשות אותו. דבזה שייך לעשות אותו דהא היה חיוב להקטירו כולו ואם הקטיר מקצתו בפנים ומקצתו בחוץ הרי בזה שהקטיר מקצתו בחוץ עבר על לא יביאנו לעשות אותו. אבל אם חסר קודם שהקטיר הרי לא הי׳ אפשר להתקיים קרא דלעשות אותו. ולכן ר׳ ישמעאל פוטר אפי׳ בחסרו מחמת הקטרתם ובזה לא קיי״ל כמותו אלא כר׳ עקיבא דחייב. אבל בחסרו קודם הקרבה קיי״ל כר׳ יוסי דפטר. ולכן כשהעלה מקצת האבר בחוץ ואח״כ העלה עוד מקצתו בחוץ לא דמי להעלה מקצתו בפנים דבזה שפיר נוכל לחייב דעל הך אבר הי׳ חיוב להקטירו כולו בפנים. אבל אם הקטיר מקצתו בחוץ אם באנו לחייבו שתי פעמים הרי בפעם הב׳ לא נוכל לומר שהי׳ חיוב להעלותו כולו דהא עכשיו אינו אלא מקצתו. ואם באנו לצרף שתי ההעלאות הרי אין בזה אלא חיוב אחד. ולכן שפיר סבר ר׳ יוסי דהעלה מאבר אחד בשתי פעמים אינו חייב אלא אחת דהכל העלאה אחת.
ונמצא דר׳ יוסי לא סבר כר׳ ישמעאל אלא כר״ע וקיי״ל הכי דהלכה כר״ע מחבירו. רק דבהך מוקטרי פנים שחסרו דר׳ יוסי. גם ר״ע סבר דפטור. ואף דא״כ יקשה דמה מתרץ הגמ׳ בדף ק״ז דר״ע לא צריך תרי קראי משום דסבר מוקטרי פנים שחסרו והעלו בחוץ חייב. דהא אכתי מיבעי ליה גם קרא דלא יביאנו למוקטרי פנים שחסרו דר׳ יוסי. דגם ר״ע סבר דפטור. אך זה יש ליישב בפשיטות דדוקא במוקטרי פנים שחסרו מחמת הקטרתם דמסתבר דצריך להיות חייב ולא נמעט מקרא דלעשות אותו. וכמו שבארנו כיון דבזה שהקטיר מקצתו הנשאר עבר על לא יביאנו לעשות אותו להקטירו כולו. בזה צריך קרא לפטרו אבל במוקטרי פנים שחסרו דר׳ יוסי שחסר קודם הקטרתו. דבשעת העלאתו בחוץ לא הי׳ אפשר לקיים לעשות אותו שלם א״כ אין חילוק בין מוקטרי פנים שחסרו למוקטרי חוץ שחסרו ותרווייהו נפקי מחד קרא. לכן מייתר לר״ע קרא דלא יביאנו לחלק. ומיושב מה דכתב הרמב״ם בטעמא דחייב שתים בזרק והעלה טעמא דר״ע משום דסובר כר״ע וכנ״ל.
ובמה דקשה מהא דבעי הגמ׳ מחסרון בחוץ נראה דיש לומר דלא מיבעי בגמ׳ בחסר בחוץ אלא לחייב פעם אחת. וכדאמר בגמ׳ טעמא דכיון דחייבה תורה בהוציא מפנים לחוץ והעלה וכשהוציאו הוי כחסר וחייבה תורה ומשום דהתורה חייבה על כל המעשה שלא הקריב בפנים והוציאו לחוץ והעלהו. לכן גם בחסר באמצע לא נפטר. וקרא דלעשות אותו דממעט חסר הוא דוקא בחסר קודם התחלת העבירה. אבל כשהוציא והעלה שתי פעמים הא משום תחלת המעשה לא נוכל לחייבו שתי חטאות. ולא נוכל לומר דכולה מעשה חדא. וע״כ שאנו צריכים לחלק העבירות ולחייבו על שהעלה בפעם הב׳ בחוץ, ועל זה כבר לא נוכל לחייבו משום לעשות אותו כשהוא שלם כיון דבשעה שהעלה פעם ב׳ הי׳ חסר.
ועכשיו נראה דנוכל ליישב הא דאבוה דשמואל דזה ודאי דבפלוגתא דר׳ ישמעאל ור״ע לא נוכל לומר דר׳ יוסי סבר כר׳ ישמעאל ולא כר״ע שהי׳ רבו כדאמר הגמ׳ בפסחים דף י״ח וגם הלכה כר״ע. וכיון דלא אמר הגמ׳ בהדיא דר׳ יוסי פליג על ר׳ עקיבא ודאי דבין ר״ש בין ר׳ יוסי שהיו שניהם תלמידי ר׳ עקיבא סברי כר״ע רק דאבוה דשמואל לא סבר לחלק להלכה בין השני מוקטרי פנים שחסרו. וכיון דבהך פלוגתא דדף ק״ז לא תניא בהדיא דר״ע סבר דמוקטרי פנים שחסרו והעלו בחוץ חייב, לכן סבר אבוה דשמואל דטעמא דר׳ יוסי דסבר דלא מהדרינן פוקעים וממילא אין לחלק בין מוקטרי פנים שחסרו בהקטרתם ובין חסרו קודם העלאתם כיון דגם כשחסרו בהקטרתם כבר ליכא מצוה לאהדורי פוקעים. וא״כ גם זה יש למעט מלעשות אותו כשהוא שלם, ולכן סבר אבוה דשמואל אליבא דר׳ יוסי דגם ר״ע דדריש מלא יביאנו לחלק, ולא צריך ליה לא יביאנו למוקטרי פנים הוא משום דסבר דלא מהדרינן פוקעים. וממילא אין לחלק בין מוקטרי פנים ובין מוקטרי חוץ וכמש״כ התוס׳, ור׳ ישמעאל סבר דמהדרינן פוקעים ולכן צריך לדידיה תרי קראי. וכיון דסתמא דסוגיא דדף פ״ג מפורש להדיא דבין לר״ג בין לר׳ יהושע מהדרינן פוקעים לכן אמר סתמא דגמ׳ בדף ק״ז בטעמא דר״ע דלא צריך ליה לקרא דלא יביאנו דהוא משום דסבר דמוקטרי פנים שחסרו והעלן בחוץ חייב. ולכן ע״כ אנו צריכים לומר דמוקטרי פנים דר׳ יוסי אינו בחסרו בהקטרתם אלא בחסרו מתחלה. ובזה סבר ר׳ יוסי דפטור וכן ר״ע נמי יסבור הכי ומשום דלזה לא צריך לתרי קראי. וממילא שפיר אף דמהדרינן פוקעים הלכה כר׳ יוסי.
והנה לפי״מ שבארנו נוכל לבאר מה שהשיג הראב״ד בהשגה הב׳ על מה שכתב הרמב״ם העלה אבר חסר פטור וכתב הראב״ד לא האיר דבריו שהרי שנינו המעלה כזית מעולה ומאימוריה בחוץ חייב, וכתב בזה הכ״מ וז״ל יש לומר שאין זו ראיה דכיון דלר׳ יוסי אם העלה וחזר והעלה אבר אחד אינו חייב אלא אחת, והיינו אפי׳ יש בו כמה זיתים ממילא משמע דהא דתנן העלה כזית מעולה ומאימוריה בחוץ חייב, שאותו זית הוא אבר א״נ כשהוא ממקום שאינו אבר כגון שהוא בשר או חלב עכ״ל, ונראה שזה דוחק להעמיד סתמא דמתני׳ דהמעלה כזית מן העולה ומן האימורים דדוקא שהי׳ אבר שלם דהו״ל להגמ׳ לפרש כן ובפרט לפירש״י במתני׳ דמן העולה ומן האימורים דהי׳ משניהם כזית זה ודאי קשה דכל האבר הי׳ פחות מכזית אלא דמשמע דהרמב״ם אינו מפרש כן.
ובעיקר מה שכתב הכ״מ דכיון דלר׳ יוסי אם העלה וחזר והעלה אינו חייב אלא אחת והיינו אפי׳ יש בו כמה זיתים ממילא משמע דהא דתנן העלה כזית מעולה ומאימוריה שאותו כזית הוא אבר, באמת לא מוכח כלל דהעלה אבר חסר הוא ודאי כשהוא חסר במציאות שהחסרון כבר איננו. אבל מה שחלק האבר לשנים והעלה כזית ממנו ודאי חייב וכמש״כ הרמב״ם בהל׳ ח׳ כל דבר שחייבים על העלאתו בחוץ כיון שהעלה ממנו כזית בחוץ חייב בין שהעלה וכו׳ בין שהניח הכל בפנים וכו׳ אבל אם חסר וכו׳ וזהו במעלה איברי פנים, וכן יהי׳ הדין במעלה איברי חוץ דאם העלה חצי אבר ודאי חייב דהא ר׳ יוסי אמר דאינו חייב אלא אחת בהעלה וחזר והעלה, ואמר ר׳ יוחנן דהוא בחד אבר, ואולי הכ״מ יפרש בהעלה אבר שלם וחסר בהקטרתו אבל אינו מוכרח. וע״כ מה שכתב הרמב״ם העלה אבר חסר זהו כשהנחסר כבר איננו וא״כ לא קשה כלל ממתני׳ דהמעלה כזית מעולה ומאימוריה.
אלא דקשה דלמה הוצרך כאן הרמב״ם לכפול הך דינא דאבר חסר דהא כבר כתב בהל׳ ח׳ דאם חסר אותו הדבר בפנים פטור ואם חסר בחוץ הא כתב דהוי ספק, ואולי זהו טעמא של הראב״ד בהשגתו שמפרש דברי הרמב״ם במה שכתב העלה אבר חסר דאינו שחסר במציאות דזה כבר כתב מקודם ומפרש דבריו דחסר בהעלאתו אף שישנו במציאות, ולזה השיג מהמעלה כזית מעולה ומאימוריה והיה אפשר לומר דהוצרך לזה משום דכתב דהעלה וחזר והעלה חייב על כל אבר ואבר. וכבר כתבנו דלא נוכל לצרף העלאה א׳ לב׳ דא״כ א״א לחייבו שתים. וע״כ דחסרון אברים לא הוי חסר כיון שהעלה אבר שלם ולזה כתב דאבר חסר פטור. ומ״מ אינו מיושב דעכ״פ הוא כפלות כיון שכבר כתב זה, ועוד שכפל גם הדרשא דלעשות אותו על השלם הוא חייב.
ונראה לחדש דהרמב״ם סובר דכיון דאבעיא דגמ׳ בדין חסרון בחוץ היא על מתני׳ דדף ק״ט דהקומץ והלבונה ומנחת כהנים ומנחת כהן משיח דעל זה תנן וכולם שחסרו וע״ז בעי בחסרון בחוץ והמחלוקת דר״ש ור׳ יוסי בהעלה וחזר והעלה הוא קודם במתני׳ דדף ק״ח דמוקים ר׳ יוחנן באבר אחד והעלה וחזר והעלה בפשיטו הוא גם בחסרו מבחוץ. ואף דאפשר לאוקמי כשהוציא מבפנים והעלה ואח״כ הוציא עוד חצי והעלה וזה הוי חסרון מבפנים דהא על החלק שבפנים אנו דנים והוא נעשה חסר מ״מ קשה דלמה לא בעי כאן הגמ׳ ואוקמה הכי, ולכן סובר הרמב״ם דבאבר אחד גם בחסרון בחוץ ודאי פטור וליכא ספיקא בזה ולכן בהל׳ ח׳ וט׳ שכתב דינא דמתני׳ דדף ק״ט כתב דאם הוציא שלם וחסרו בחוץ הוי ספק, אבל באבר חסר אפי׳ בחסרו בחוץ לא קרינן בזה לעשות אותו כיון דבשעה שהקריב הוא חסר והחילוק בזה הוא דבעולה ובאימורים אם חסר הוי הפטור משום חסרון בהקרבן, ולזה בעי דאם הוציא וחסרו בחוץ לא נתמעט מלעשות אותו דהא הי׳ עליו חיוב להקריבו בפנים וזהו לעשות אותו, אבל באבר אחד שחסר כיון דאמרינן דלעשות אותו קאי על האבר בזה אנו מפרשים דלעשות אותו קאי על אשר יעלה, דדוקא אם מעלה אבר שלם חייב, ולכן אף דבשעה שהוציא לא הי׳ חסר והי׳ ראוי להקריבו בפנים, וקרינן ביה ואל פתח אוהל מועד לא הביאו לעשות אותו, מ״מ אם הוא אבר חסר פטור דאמרינן דאשר יעלה קאי על אבר שלם.
ונמצא לפי דברינו בשיטת הרמב״ם דתרי מיעוטי ממעטינן מלעשות אותו אחד בדין הקרבן שהקרבן יהי׳ שלם, ובזה מפרשינן דהוא דוקא בדין ואל פתח אהל מועד לא הביאו, ומשום דתנן להדיא דהמעלה כזית חייב, ולכן בעי הגמ׳ בחסרו בחוץ, וב׳ בדין ההעלאה ובאבר חסר דאם האבר הוא חסר נתמעט מלעשות אותו בעיקר חיוב ההעלאה. ולכן אפי׳ חסרו בחוץ להך צד דהאבעיא דבחסרו בחוץ דקרבן לא נפטר דקרינן בי׳ ואל פתח אהל מועד לא הביאו לעשות אותו, מ״מ באבר חסר פטור דבזה צריך גם אשר יעלה שלם דבזה קאי האותו גם על אשר יעלה.
אכן לפי דברינו נמצא דלהך צד דגם בחסרו בחוץ פטור אין נ״מ מחסרון באבר לחסרון בקרבן. וכל החילוק לא יהי׳ אלא להך צד דהאבעיא דחסרו בחוץ חייב, וא״כ לא נוכל למצוא בזה מקור לחלוק זה לא במתני׳ ולא בברייתא, ואם הוא רק סברת גמ׳ הו״ל לגמ׳ לפרושי זה, אלא דבאמת נוכל לומר דחלוק זה מוכרח גם לבד האבעיא דחסרו מבחוץ, דהרמב״ם הא כתב בהל׳ ט׳ הקומץ והלבונה והאימורים והעולה וכו׳ שחסרו מקצתם בפנים והקריב שאריתם בחוץ פטור, ובודאי מפרש כן הרמב״ם דמתני׳ דתנן וכולם שחסרו וכו׳ דלא קאי רק על מתני׳ דהקומץ והלבונה אלא גם על מתני׳ הקודמת המעלה כזית מן העולה ומן האימורין וקשה דהא לר׳ יוחנן לא פליגי ר״ש ור׳ יוסי אלא באבר אחד שחסר, אבל בד׳ וה׳ אברים דברי הכל חייב בהעלה וחזר והעלה, וא״כ איך תנן בסתמא גם עולה בהדי כל הני שחסרו כל שהוא והקריבם בחוץ פטור דהא בעולה איכא הרבה אברים, ולר׳ יוחנן דוקא בחסר מן האבר פטור וכן קשה זה בדברי הרמב״ם.
לכן מוכרח מזה שהם באמת שני דינים דין חסרון בהקרבן ודין חסרון בהאבר דאם יש חסרון בהקרבן גם בעולה שיש הרבה אברים פטור בהעלה עולה חסרה בחוץ דלא קרינן בזה ואל פתח אהל מועד לא הביאו לעשות אותו, אלא דזה אינו אלא בחסר בהעולה מצד עצמה, אבל בהעלה וחזר והעלה אין בזה פטור מדין לעשות אותו לומר שלא הי׳ ראוי להביאו שלם לפתח אהל מועד, דהא הי׳ קרבן שלם מקודם, ואף שכתבתי למעלה דגם בהעלה וחזר והעלה לא נוכל לחייבו שני חטאות כיון דבפעם הב׳ לא הי׳ ראוי לעשות אותו בפנים כשהוא שלם, ואם נבוא לצרף מה שהי׳ ראוי קודם העלאה ראשונה הא לא נוכל לחייבו שני חטאות, אבל באמת אין זה מוכרח דנוכל לומר דעיקר החטאת שאנו מחייבים אותו הוא בעד ההעלאה רק שאמרה תורה ואל פתח אהל מועד לא הביאו לעשות אותו שלם בפנים. וכיון שהי׳ ראוי לעשות אותו שלם בפנים שפיר נוכל לחייבו על כל העלאה שחיוב כרת וקרבן הוא בשביל אשר יעלה. וכיון שעבר שני פעמים והעלה חייב שני חטאות, ולכן אם העלה ד׳ וה׳ אברים חייב על כולם, רק באבר אחד שהעלה מקצתו וחזר והעלה בזה אמרינן דלעשות אותו הוי מיעוטא גם באשר יעלה דאין כאן העלאה על השלם כיון דאינו אבר שלם. ואף דאם האבר הוא שלם והעלה ממנו כזית חייב זהו משום דעכ״פ האבר הוא שלם והעלה ממנו מקצתו, אבל אם האבר אינו שלם לא קרינן בזה אשר יעלה וגו׳ לעשות אותו.
עוד נוכל להוכיח דדרשינן לעשות אותו על ההעלאה מדדרשינן בדף ק״ט יכול המעלה פחות מכזית וכו׳ יהא חייב ת״ל לעשות על השלם הוא חייב ובזה ליכא חסרון משום ואל פתח אהל מועד לא יביאנו דהא יכול להביאו כולו וע״כ דדרשינן על אשר יעלה, ובזה נוכל לבאר טעמא דר׳ ישמעאל דפטר אפי׳ מוקטרי פנים שחסרו בהקטרתן כמש״כ דלא מסתבר דלא קרינן בזה ואל פתח אהל מועד לא יביאנו לעשות אותו דהא הי׳ חובה לגמור ולעשות אותו שלם, אך לדברינו מיושב דר׳ ישמעאל סובר דגם בחסרון בהקרבן דרשינן לעשות אותו על אשר יעלה.
ונמצא דאנו מוכרחים לחלק בין חסרון בהקרבן ובין חסרון בהאבר גם לבד האבעיא דחסרו בחוץ, והוא מוכרח במתני׳ לפי״מ שמפרש הרמב״ם דהא דתנן וכולם אם חסרו כל שהוא קאי גם על העולה דאם חסרה כל שהוא פטור, ומ״מ מחייבינן בהעלה וחזר והעלה בד׳ וה׳ אברים, וכן ממה שהוכחנו ממה שנתמעט פחות מכזית ולעשות אותו, וא״כ כבר מיושב מה דקבע הגמ׳ האבעיא דחסרון מבחוץ אמתני׳ דוכולן שחסרו ולא קודם בפלוגתא דר״ש ור׳ יוסי וכנ״ל.
עכשיו נבוא לבאר השגת הראב״ד הראשונה ודעת הרמב״ם בזה והנה זה פשוט כדברי הכ״מ דהראב״ד הי׳ לו גירסא ברמב״ם שחט וזרק חייב שתים, ולזה כתב דזה א״א דלא שייך בזה הטעם שהרי חלק הכתוב בין מעלה לעושה. אלא דמ״מ קשה בד׳ הרמב״ם מה שלא כתב דשחט וזרק אינו חייב אלא אחת כדאמר אביי דאפי׳ לר״ע אינו חייב אלא אחת דאמר קרא שם תעשה הכתוב עשאן לכולם עבודה אחת, והלח״מ כתב דכיון שכלל כולם בלעשות אותו ממילא משמע דאינו חייב אלא אחת, ואינו מיושב דכיון שהוכחנו דהרמב״ם פסק כר״ע דזריקה נלמד מהעלאה א״כ בפשוטו צריך להתחייב על שוחט וזורק שתים, ומצאתי שכבר הקשה כן המל״מ בפי״ח, עוד קשה מה שלא כתב דשוחט וזורק והעלה אינו חייב אלא שתים, והמל״מ שם כתב דזה לא קשה דפשוט הוא ובאמת אינו מיושב דאם הי׳ חייב בשחט וזרק שתים הי׳ צריך שיתחייב בשוחט וזרק ומעלה שלש, דשוחט וזורק הם ב׳ כריתות וחייב שתים, וזורק ומעלה ג״כ חייב שתים משום שחלק הכתוב בין מעלה לעושה, וא״כ בשוחט וזורק ומעלה יתחייב שלש, ואולי כונת המל״מ במה שכתב דפשוט הוא היינו אם הי׳ כותב הרמב״ם דשוחט וזורק אינו חייב אלא אחת, אבל כיון שלא כתב כן גם זה קשה.
והנראה בדעת הרמב״ם דבאמת קשה לאביי דהא במתני׳ דריש כריתות תנן שלשים וששה כריתות ואמר ר׳ יוחנן שאם עשאן כולם בהעלם אחת חייב על כל אחת ואחת, ולפי״מ דאמר אביי הא אינו חייב על כל הל״ו כריתות חטאת על כל אחת ואחת, ואף דכנגד זה חייב בזרק והעלה ב׳ חטאות אף שהם משום כרת אחת משום שחלק הכתוב בין מעלה לעושה, אבל עכ״פ על הל״ו כריתות אינו חייב על כל אחת ואחת, ולכן ע״כ צ״ל לאביי דכמו דחולק על ר׳ אבהו כן חולק על ר׳ יוחנן ואינו סובר דחייבים על הל״ו כריתות על כל אחת ואחת, ולכן סובר הרמב״ם להלכה דכיון דסתמא דגמ׳ דריש כריתות מייתי הא דר׳ יוחנן ושו״ט שם בסוגיא בהא דר׳ יוחנן, ומוכח דסתמא דגמ׳ סברה כר׳ יוחנן דחייב בכל הל״ו כריתות והוא דלא כאביי, ולפי״ז נוכל לומר שפיר דהרמב״ם לא פסק בהך דינא כאביי ושחט וזרק באמת חייב שתים כיון שהם שני שמות וממילא שחט וזרק והעלה חייב שלש, ואף דזרק והעלה הוא משם אחד מכרת דהעלאה, מ״מ כיון דפלגינהו רחמנא חייב על זריקה בפ״ע, ושחיטה וזריקה הא הוי שני שמות.
איברא דאם נימא דהרמב״ם פוסק דבאמת חייב על שחיטה וזריקה והעלאה ג׳ חטאות א״כ קשה קושיא דרב ביבי על המעלה מוקטרי חוץ ומוקטרי פנים דליתני ל״ז וה״נ קשה בדעת הרמב״ם אם נימא דחייב ג׳ חטאות בשוחט וזורק ומעלה דליתני ל״ז, והנה הלח״מ בפ״א מהל׳ שגגות הקשה על הרמב״ם למה לא מנה המעלה והמעלה וכתב ע״ז המל״מ בפי״ח בסוף דבריו שלא ראה שהזכיר הרמב״ם דין המעלה והמעלה דחייב שתים ולדעתו באמת אינו חייב אלא אחת אע״ג דמגז״ש או מהיקש ילפינן להו, וא״כ יהי׳ קשה ביותר כיון דנימא דבזה לא קיי״ל כרב ביבי ובמעלה איברי חוץ ופנים אינו חייב אלא אחת דאם היינו סוברים בזה כרב ביבי לא הי׳ קשה כ״כ כיון דע״כ יש תירוץ לקושיא דרב ביבי כן נתרץ גם בזה.
ונראה דדוקא במעלה ומעלה איכא קושיא דרב ביבי לסברתו כיון דמן הדין צריך להיות פטור במוקטרי חוץ כדסבר ריה״ג רק דאיכא גז״ש או היקש א״כ הוא חיוב מיוחד במוקטרי חוץ, ולכן הוי כמו שהוסיפה התורה חיוב כרת במוקטרי חוץ, אבל בזורק ומעלה כיון דמעיקר הדין הוי על זורק ומעלה כרת וחטאת אחת דמחד לאו וכרת נתרבה זורק מדין מעלה, ורק דילפינן מזה שחלק הכתוב בין מעלה לעושה דחייב שתים, ונוכל לומר דזה אינו שני חיובי כרת אלא דאחשבה התורה למעלה וזורק לחייב על כל א׳ בפ״ע והוי בזה כמו גופין מחלקין.
ונראה דיש להביא ראיה לזה דבדין מלאכות דשבת הא יש חילוק דזדון מלאכות ושגגת שבת אינו חייב אלא אחת וכן בעבודות עכו״ם דזדון עבודות ושגגת עכו״ם אינו חייב אלא אחת, ודוקא בשגג במלאכות דשבת ובעבודות דעכו״ם חייב על כולם, ולכן שפיר שהוצרך שם הגמ׳ לתרץ מה דלא מני אלא מחלל שבת ועובד עכו״ם דאיירי בזדון מלאכות ושגגת שבת, ובעכו״ם בזדון עבודות ושגגת עכו״ם, ורב ביבי משני דשם שבת ושם עכו״ם קתני, אבל כאן בדין זורק ומעלה דחייב שתים לא מצינו שאם הי׳ שוגג בחוץ וזדון בזרק ומעלה כגון שהי׳ סבור דגם בהר הבית מותר להקריב שלא יתחייב בזורק ומעלה אלא אחת, וטעמא דאין דין חילוק החטאות משום דדין זורק ודין מעלה הוי שני חיובי חטאות וכריתות מיוחדות, אלא שחלקן הכתוב לענין חיובי חטאות וזהו בגדר גופין מחלקין בעריות, דלא מצינו שאם לא ידע מאיסור נדה שלא יתחייב על חמש נדות אלא אחת, וכן מוכרח מדין נבעלה להרבה בהמות בפ״ה מהל׳ שגגות הל׳ ד׳ דהשוגג ע״כ הוא בהאיסור.
איברא דקשה מתינוק שנשבה לבין העכו״ם בשבת דף ס״ח ע״ב דחייב על הדם אחת ועל החלב אחת ומשמע דגם בבעל עריות אינו חייב אלא אחת על כל עבירה, וכן כתב הרמב״ם בפ״ב מהל׳ שגגות דחייב להביא חטאת על כל עבירה, ומשמע דלא אמרינן בזה גופין מחלקים, וכן כתבו שם התוס׳ להדיא בד״ה וחייב על הדם דקמ״ל אפי׳ לר׳ יהושע דאמר תמחויין מחלקים אינו חייב אלא אחת, אלא דע״כ אנו צריכים לחלק שארי שגגות מתינוק שנשבה דהא בשארי שגגות מהני גופים מחלקים לחייב על כל א׳ אף שהוא בהעלם אחד, אלא שלא נתברר לי עוד טעמו של דבר במה דלא אמרינן בתינוק שנשבה גופים מחלקים.
ומבואר דאפי׳ לרב ביבי דפריך ליתני המעלה והמעלה, אבל זורק ומעלה אף דחייב על כל אחת לא שייך דליתני ל״ז כריתות כיון שאין זה דין כרת מיוחד אלא בגדר גופים מחלקים ולא דמי למלאכות דשבת ועבודות דעכו״ם דשם דוקא בשגג במלאכות ועבודות חייב על כל או״א ומוכח דהם שני גדרי חטאות ושני גדרי כרת, ולכן שפיר פריך דליתני מ׳ חסר אחת דשבת, אבל גבי זורק ומעלה לא שייך דליתני ל״ז כריתות וכנ״ל.

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ח]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ח]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ח]

הזורק מקצת מתנות בחוץ חייב, המקבל דם חטאת בכוס אחד נתן ממנו בחוץ וחזר ונתן בפנים חייב על הניתן בחוץ שהרי כולו ראוי ליקרב בפנים. ואם נתן ממנו בפנים וחזר ונתן בחוץ פטור מפני שהן שיריים, אבל אם קבל בשני כוסות בין שנתן שניהם בחוץ או אחד בחוץ ואחד בפנים, או אחד בפנים ואחד בחוץ הרי זה חייב.
השגת הראב״ד הזורק מקצת וכו׳ עד או אחד בפנים, א״א זה אינו כלום דאחד בפנים ואחד בחוץ בין למ״ד עושה את חבירו דחוי, בין למ״ד עושה אותו שיריים לא חזי בפנים.
הכ״מ כתב בשם הר״י קורקוס לבאר דעת הרמב״ם לפי״מ דאמר בגמ׳ על הא דתנן קבל דמה בשני כוסות נתן שניהם וכו׳ א׳ בפנים וא׳ בחוץ פטור, א׳ בחוץ וא׳ בפנים חייב על החיצון, והפנימי מכפר, למה הדבר דומה למפריש חטאת ואבדה והפריש אחרת תחתיה ואח״כ נמצאת הראשונה והרי שתיהם עומדות שחט שתיהם בפנים פטור שתיהם בחוץ חייב, א׳ בפנים וא׳ בחוץ פטור, א׳ בחוץ וא׳ בפנים חייב על החיצונה והפנימית מכפרת, ואמר הגמ׳ למה״ד ל״ל הא מני רבי היא דאמר אבודה בשעת הפרשה מתה, והכי קאמר טעמא דאבדה הא הפריש שני חטאות לאחריות חדא מינייהו מעיקרא עולה היא, פירוש ולא אמרינן בכי הא שאם הקריב אחד בפנים ואחד בחוץ פטור אלא חייב בכל גווני, וסובר רבינו שהכונה לומר שגם גבי כוסות דמי לשתיהן לאחריות כי מתחלה לאחריות עומדות, וזהו למה״ד כלומר מה שאני פוטר בכוסות היכי דא׳ בפנים וא׳ בחוץ היינו למאן דסבר דיחוי דדמי לאבודה, אבל אם הפריש לאחריות חייב וה״ה בכוסות דלא אמרינן דיחוי אלא דמי לאחריות אי נמי אפילו אם הוא דיחוי אחר שהקריב אחד בפנים מתחלה לא הי׳ דיחוי וחייב. ומ״מ דחוק הוא פי׳ זה ואולי גירסא אחרת הי׳ לו וצ״ע עכ״ל הכ״מ.
והקשה החק נתן דהא בגמ׳ פריך ארישא בפנים וחזר ונתן בחוץ חייב אמאי שיריים נינהו ומשני הא מני ר׳ נחמיה דאמר שירי הדם שהקריבם בחוץ חייב אי ר׳ נחמיה אימא סיפא קבל דמה בשני כוסות אחד בפנים וא׳ בחוץ פטור סיפא אתאן לת״ק דראבר״ש דאמר כוס עושה דיחוי לחבירו ומאן תנא דפליג עליה דראבר״ש ר׳ נחמיה הוא, ופירש״י דפליג עליה וסבר דכוס עושה את חבירו דיחוי ומשום הכי סבר הכא בשני כוסות דא׳ בפנים וא׳ בחוץ פטור אף דבכוס אחד חייב, ומוכח להדיא דגם לר׳ נחמיה דמחייב בשירי הדם מ״מ בשני כוסות פטור משום דכוס עושה דיחוי לחבירו, ומש״כ הכ״מ דשני כוסות לא אמרינן דחוי אלא דמי לאחריות כתב החק נתן דהא ליתא דהא פסק הרמב״ם בפ״ב מהל׳ פסוה״מ הל׳ כ״א דהוי דחוי, גם מה שכתב ודמי לאחריות הא נמי ליתא שהרי אמרינן גבי שני חטאות דטעמא דחדא מינייהו מעיקרא עולה היא, וזה לא שייך בשני כוסות דהשני ישפך לאמה, גם לא יישב הכ״מ איך מתיישבת מתני׳ דתנן פטור וסיים החק נתן וצ״ע רב עכ״ד.
והנראה בדעת הרמב״ם ומקודם נבאר עיקר סברתו דאף דלכאורה לפי״מ דקיי״ל דלא כר׳ נחמיה ושירי הדם שהקריבם בחוץ פטור א״כ כ״ש היכי דהוי דחוי ודאי פטור, אבל יש לומר להיפוך דהא קיי״ל דכל הפסולין שהי׳ פסולן בקודש כמו לן ויוצא וטמא חייבים עליהם בחוץ, וא״כ אמאי שירי הדם שהקריבן בחוץ פטור, אלא דבאמת לא דמי דשיריים אין בהם דין פסול ולא היו מעולם עומדים שיקריבו אותם על המזבח, אלא שישפכו אותם ליסוד וזהו עיקר דינם ולא קרינן בדם זה ואל פתח אהל מועד לא יביאנו לעשות אותו, שאין שפיכת שיריים מכלל העשיות כדאיתא בזבחים דף ד׳ ע״ב דאמר כללא קמא מרבה עשיות ותו לא כללא בתרא כל לד׳ ואפי׳ שפיכת שיריים, איברא דראייתי מופרכת דהא אמר שם ואפי׳ שפיכת שיריים והקטרת אימורין, ועל הקטרת אימורין הא חייבים בחוץ, וזהו עיקר קרא דאשר יעלה עולה, ולכאורה באמת קשה דאיך אמר שם דהקטרת אימורין אינו בכלל עשיות, דהא כתיב לעשות אותו על הקטרה, אלא דבאמת לא קשה דלגבי עיקר הקרבן לא נחשב הקטרת אימורין בכלל עשיות, ולכן התם דמיירי בקרא דואת האיל יעשה זבח שלמים דהוא עשיות בעיקר הקרבן, בזה אמר שפיר דהקטרת אימורין אינו בכלל עשיות שאינם מעכבים את הכפרה ואינו מד׳ עבודות, אבל בקרא דשחוטי חוץ דכתיב אשר יעלה עולה בזה שפיר כתיב על הקטרה לעשות אותו, וממילא יהיו דברינו נכונים דשפיכת שיריים אינם לא בכלל זריקה ולא בכלל הקטרה ולא קרינן בזה לעשות אותו.
ונמצא דבכוס אחד שהנשאר יש בו דין שיריים שפיר קיי״ל דפטור עליהם בחוץ, אבל כשקבל בשני כוסות דאם זרק מכוס אחד שנעשה השני דחוי שאין בו דין מסויים ומצות שפיכה לאמה, אלא דנשפך לאמה כדין קדשים פסולים, ולכן אנו דנין בכוס זה כמו בקדשים פסולין דהא מקודם בשעת שחיטה וקבלה הי׳ ראוי גם דם זה לזריקה, ולכן צריך שיתחייבו עליו אם זרקו בחוץ.
והנה במה דתנן בדף ק״ט אחד קדשים כשרים ואחד קדשים פסולים שהי׳ פסולם בקודש והקריבו בחוץ חייב, תניא בברייתא שם מנין לרבות פסולים ת״ל לא יביאנו לעשות כל המתקבל בפתח אוהל מועד חייבין עליו בחוץ ופירש״י ת״ל לעשות משמע הראויים לעשות אפי׳ אינו ראוי לבוא מחוץ לפנים והני נמי כיון דאם עלו לא ירדו, וכהן נזקק להפך בהם בצינורא או להעלותם מראש המזבח למערכה ראויים לעשות קרינן ביה, א״כ לפי״ד רש״י לא שייך לומר דיהי׳ חייב על קדשים פסולים בחוץ אלא בהעלאת אברים פסולים דדינם שאם עלו לא ירדו, אבל בזריקת דם דחוי דלא שייך לומר בזה אם עלו לא ירדו דהא ר׳ יהושע סובר בדף פ״ג דדוקא כל הראוי לאישים אם עלה לא ירד, וכן פסק הרמב״ם בפ״ג מהל׳ פסוה״מ הל׳ ג׳ ובמתני׳ תנן להדיא אין בין דברי ר״ג לדברי ר׳ יהושע אלא הדם והנסכים שר״ג אומר לא ירדו ור׳ יהושע אומר ירדו, ואף דגבי כלי שרת פסק הרמב״ם שם בהל׳ י״ט דכלי שרת מקדשים דם הפסול ליקרב, ושם באותה הל׳ כתב כשם שהמזבח מקדש את הראוי לו כך הכבש וכלי השרת מקדשים את הראוי להם, ע״כ אנו צריכים לומר דהרמב״ם מחלק בין מזבח ובין כלי שרת דאף דהמזבח אינו מקדש אלא הראוי לאשים, וכן כבש דדינו כמזבח אבל כלי שרת דכתיב כל הנוגע בהם יקדש מקדשים דם ליקרב דזהו ראוי להם, ובזה ליכא דרשא דדוקא ראוי לאשים דזה ילפינן רק במזבח דילפינן מעולה, וכיון דבדם ליכא דין אם עלה לא ירד א״כ בדם דחוי אין טעם שיתחייבו עליו בחוץ, ואף שהדם הוא בכלי שרת זה אינו דא״כ איך אמרינן דהוי דחוי הא פסק הרמב״ם דכלי שרת מקדשין דם הפסול ליקרב אלא דאין מקדשין כלי שרת אלא כשנתנוהו לכלי שרת לקדשו כשהוא פסול, אבל אם נתנוהו כשהוא כשר ונפסל בכלי שרת בודאי אין כלי שרת מקדשים אותו. וא״כ לפירש״י דמה דחייבים על פסולים בחוץ הוא משום דאם עלה לא ירד לפי״ז על זריקת דמים פסולים בחוץ א״צ להתחייב.
אכן הרמב״ם בהל׳ ז׳ כתב אבל קדשים פסולים שהי׳ פסולן בקודש אם העלה מהם בחוץ חייב וכו׳ שנאמר לעשות אותו לד׳ כל הנעשה לד׳ חייבים עליו ואלו נעשה לד׳, ומבואר דאינו מפרש כפירש״י דקרינן בהם לעשות אותו משום דאם עלו לא ירדו וכהן נזקק להפך בהם בצנורא, אלא משום שכבר נעשו לד׳ והיינו שהי׳ בהם תחלת עשיה דהיינו שחיטה וקבלה, ולכאורה אין לחשוב קבלה דהא על קבלה אין חייבים בחוץ, אבל באמת לא שייך זה לזה דמה דאין חייבים על קבלה זהו משום דילפינן מהעלאה שהיא גמר עבודה, אבל מ״מ בכלל נעשו לד׳ גם קבלה בכלל שהיא מד׳ עבודות, איברא דהדרשה צריכה באור דהא כתיב ואל פתח אהל מועד לא יביאנו לעשות אותו וכתיב לעשות על העשיה שהי׳ צריך לעשות, ואיך מרבינן מזה קדשים פסולים משום שכבר נעשו לד׳ וצריך לומר דמפרש דכמו דמה שיש עליו חיוב לעשותו לד׳ חייבים אם העלוהו בחוץ כ״ש קדשים שכבר נעשו לד׳, ואף דאין מזהירים מן הדין ואיך נחייב מלקות וכרת ממה מצינו או מק״ו, אך באמת לא קשה דבעיקר קרא הא כתיב סתם אשר יעלה עולה או זבח, אלא דכתיב אחרי כן ואל פתח אהל מועד לא יביאנו לגלות דדוקא על המתקבל באהל מועד חייבים עליו בחוץ, ובזה אמרינן דכ״ש אלו שכבר נעשו לד׳ ונתקבלו באהל מועד דודאי חייבים עליהם בחוץ והם בכלל אשר יעלה.
עכ״פ לדברי הרמב״ם גם דם פסול חייבים עליו בחוץ כמו על כל הפסולים ולכן נוכל שפיר לחלק בין דם שהוא שיריים לדם דחוי שנשפך לאמה דאף דלדברי הרמב״ם עיקר טעמא דחייבים על דם פסול משום שנעשו ולא משום שעתידים שיעשו לד׳ וא״כ גם בשיריים ג״כ הי׳ בהם שחיטה וקבלה, מ״מ כיון דמפורש בגמ׳ דלת״ק דר׳ נחמיה שירי הדם שהקריבם בחוץ פטור, ע״כ עלינו לומר דמה דמרבינן פסולים משום שנעשו לד׳ היינו שנעשו לעשות בהם עבודות הקרבן לד׳, אבל שפיכת שיריים כיון שאינה מעבודות הקרבן הדם שעומד על שפיכת שיריים לא נקרא שנעשו לד׳, וזה דוקא בדם שהוא שיריים אבל דם שהוא דחוי שאין בו מצוה מיוחדת לשפכו לאמה רק נשפך בדין דם פסול זה כבר נכלל בהרבוי מלעשות שמתחלה הי׳ עומד לעשות בו זריקה, ואף דלכאורה איזה נ״מ בין דם בכוס אחד שהנשאר הוא שיריים שאין חייבים עליו בחוץ שאנו אומרים דהוי כמו שהוברר שזה הנשאר לא הי׳ עומד שיזרקו אותו על המזבח, ובין דם בשתי כוסות שג״כ בשעת קבלה לא הי׳ עומד שיזרקו משתי הכוסות, וע״כ אחד ישאר דחוי וא״כ גם כוס זה הוברר שלא הי׳ עומד שיקיימו בו מצות זריקה, מ״מ נוכל לחלק דדין שפיכת שירים ליסוד כיון דזהו דין מדיני הקרבן אמרינן דמתחילה לשם זה נעשה השחיטה והקבלה, ואף דאתאן לדין ברירה נוכל לומר דכיון שאנו דנים לדין שהוא עכשיו הוי כמו ברירה בלהבא דיש ברירה, אבל דם שהוא דחוי הא אין זה דין בהקרבן שצריך לימצא בו דם כזה, ואף שקבל בשתי כוסות הי׳ יכול לזרוק משתיהם, ורק שעכשיו זרק מאחד ועשה את השני דחוי בזה דיינינן כמו בכל מיני פסולים שאם הקריבו בחוץ חייב.
ועכשיו עלינו לבאר הסוגיא לדעת הרמב״ם דבפשוטו לפי גירסתנו דבריו הם נגד המשנה דתנן בשתי כוסות אחד בפנים ואחד בחוץ פטור, וגם נגד הגמ׳ דארישא על כוס אחד דתנן אחד בפנים ואחד בחוץ חייב, פריך שירים נינהו, ומשני הא מני ר׳ נחמיה דאמר שירי הדם שהקריבם בחוץ חייב, ופריך אימא סיפא קבל דמה בשני כוסות אחד בפנים וא׳ בחוץ פטור והאמר ר׳ נחמי׳ שירי הדם שהקריבם בחוץ חייב, סיפא אתאן לת״ק דראבר״ש דאמר כוס עושה דיחוי לחבירו, ומאן תנא דפליג עלי׳ דראבר״ש ר׳ נחמי׳ הוא ופירש״י דר׳ נחמי׳ סבר דדחוי הוא הכוס הב׳ ומשום הכי פטור עליו בחוץ, ומפורש בגמ׳ דלא כהרמב״ם אבל בדקדוקי סופרים איתא דבכל הדפוסים ישנים במקום שכתוב אצלינו סיפא אתאן לת״ק איתא שם סיפא אתאן לר״א בר״ש, והגיה הבה״ז כלפנינו ומובן דלפי״ז א״א לגרוס דאמר כוס עושה דחוי לחבירו דהא ר״א בר״ש סובר דכוס שני הוי שירים וע״כ דצריך לגרוס שירים ולפי״ז עוד אינו מובן תי׳ הגמ׳ דהא גם מעיקרא סבר דהוי שירים, אך בודאי צריך לגרוס גם לפי גירסתם סוף דברי הגמ׳ כפי גירסת רש״י ומאן תנא דפליג עליה דר״א בר״ש ר׳ נחמיה הוא, ומבואר לפי גירסא זו דסיפא דמתני׳ היא ר״א בר״ש דאמר כוס עושה חבירו שירים ואינו סובר כר׳ נחמיה דשירי הדם שהקריבם בחוץ חייב ומשום הכי תנן בסיפא דשני כוסות אחד בפנים ואחד בחוץ פטור, וקשה דלמה לן כל זה ולמה לא אמר הגמ׳ בפשיטות דר׳ נחמי׳ סבר כת״ק דר״א בר״ש דאינו עושה שיריים אלא דחוי ומשום הכי פטור כמו שהוא גירסתנו, ובאמת גם גירסתנו קשה הס״ד דמאי פריך אימא סיפא דמהיכי תיתי נאמר דר׳ נחמי׳ סבר כר״אבר״ש דשיריים הוא ולהקשות אמאי פטור ולמה לא נימא בפשיטות דר׳ נחמי׳ סבר כת״ק דדחוי הוא, וגם אינו מיושב הלשון מאן תנא דפליג עליה דר״אבר״ש ר׳ נחמי׳ הוא, דמנ״ל דר׳ נחמי׳ הוא, הא ת״ק פליג על ר״א בר״ש ובסתמא הוא רבנן ור׳ נחמיה סבר כרבנן.
אכן לפי גירסת הדפוסים ישנים מבואר דהוא להיפוך דאם הי׳ הכוס השני דחוי ודאי הי׳ חייב כדין פסולים שחייבים עליהם בחוץ, וע״כ דמדתנן בסיפא אחד בפנים ואחד בחוץ פטור ע״כ דלא סבר דהוי דחוי אלא שיריים וכר״אבר״ש, ומשום הכי פריך בפשיטות אי ר׳ נחמיה אמאי פטור, וע״ז משני סיפא אתאן לר״א בר״ש ומאן תנא דפליג עליה דר״א בר״ש ר׳ נחמיה הוא והיינו דר׳ נחמיה סבר דהוי דחוי, וכיון דתנן פטור ע״כ דסיפא לאו ר׳ נחמיה הוא וממילא גם בזה לא סבר תנא דסיפא כר׳ נחמיה, ושירי הדם שהקריבם בחוץ פטור, ולכן שפיר תנן דבשני כוסות פטור כיון דסבר דהוי שיריים, ומבואר מה דאמר ומאן תנא דפליג עליה דר״א בר״ש ר׳ נחמיה הוא שהקשינו דמנ״ל זה אימא דהוא בכלל רבנן דפליגי על ר׳ נחמיה, אך לפי״ז מבואר דהגמ׳ רוצה לבאר מה דסתם התנא בסתם רישא כר׳ נחמיה וסיפא דלא כר׳ נחמיה, וחלק בין כוס אחד לשני כוסות והוי מצי למיתני הפלוגתא בכוס אחד, וביאר הגמ׳ דכיון דעיקר תנא דפליג על ר״א בר״ש הוא ר׳ נחמיה וסובר דהוי דחוי וא״כ בשני כוסות ודאי חייב אפי׳ למאן דפליג על ר׳ נחמיה בשירי הדם, ולכן תנן סיפא בשני כוסות דהוא כר״א בר״ש וממילא אינו כר׳ נחמיה בשני הדינים, ולפי גירסא זו מבואר להדיא כשיטת הרמב״ם דאי הוי דחוי חייבים עליו בחוץ, ומתני׳ ר״א בר״ש היא וכיון דהרמב״ם פסק כת״ק דהוי דחוי שפיר פסק בשני כוסות דאחד בפנים ואחד בחוץ חייב.
אכן יש סתירה לכל מה שכתבנו ליישב דעת הרמב״ם משום דדם דחוי דינו כמו פסולים שפסול בקודש דחייבים עליהם בחוץ מברייתא מפורשת בזבחים דף ל״ט דתניא דמים הטעונים יסוד טעונים כיבוס ומחשבה מועלת בהם והמעלה מהם בחוץ חייב, ודמים הנשפכים לאמה אין טעונים כיבוס ואין מחשבה מועלת בהם והמעלה מהם בחוץ פטור, ופירש״י ודמים הנשפכים לאמה שנפסלו ושופכים אותם לסילון שבעזרה ומוקי שם הברייתא כר׳ נחמיה ומפורש דדמים שנפסלו אין חייבים עליהם בחוץ, וזה מבואר לפירש״י דטעמא דחייבים על פסולים בחוץ הוא משום דאם עלו לא ירדו, ונאמר דבדם אם עלו ירדו וכמש״כ, אבל לפימש״כ לדעת הרמב״ם דגם על דם פסול חייבים בחוץ נסתר זה מהך ברייתא, אלא דבאמת הרמב״ם לא הביא הך ברייתא להלכה דדמים הנשפכים לאמה אין חייבים עליהם בחוץ, והוא באמת תימה, וחשבתי לומר דע״פ גירסת הדפוסים ישנים הא מוכח בגמ׳ דדם דחוי חייבים עליו בחוץ אף דנשפך לאמה, אבל אין זה מיושב דעל הגמ׳ גופא קשה דאיך דחה הגמ׳ הך ברייתא שלא מצינו ע״ז חולק, ואף דהברייתא אזיל אליבא דר׳ נחמיה ולא קיי״ל כוותיה זהו בדמים הטעונים יסוד, אבל בסיפא בדמים הנשפכים לאמה דקתני המעלה מהם בחוץ פטור לא מצינו חולק, וממילא שוב קשה שיטת הרמב״ם שפסק שחייבים על דם שהוא דחוי בחוץ.
והנראה בזה דהנה איכא פלוגתא דר׳ ישמעאל ור׳ עקיבא בדף ק״ז מנין דחייבים על זורק בחוץ דר׳ ישמעאל יליף מדם יחשב לרבות הזורק, ור״ע אמר או זבח לרבות הזורק, ומשום זה אמר ר׳ אבהו דלר׳ ישמעאל שחט וזרק חייב אחת ולר״ע חייב שתים, ומה דמרבינן דחייבים על פסולים הוא מקרא דכתיב גבי העלאה אשר יעלה עולה או זבח ואל פתח אהל מועד לא יביאנו לעשות אותו, וגבי שחיטה בודאי לא שייך לרבות דחייבים על פסולים שאין פסולם בקדש, ממילא יש לומר דסבר הגמ׳ דלר׳ ישמעאל דיליף זורק משוחט כמו דבשוחט אין חייבים על פסולים כן גם בזורק אף דשייך בזורק פסולם בקודש, מ״מ לא נוכל לרבות בזורק יותר מבשוחט, וכיון דבשוחט לא שייך לרבות פסולים גם בזורק לא נתרבה פסולים, ואף דשוחט וזורק ילפינן לאזהרה מהעלאה מג״ש דשם שם או מהיקש, אבל בשוחט הא לא שייך לרבות פסולים לכן גם בזורק לא נתרבה, אבל לר״ע דיליף זורק מקרא דאו זבח דכתיב גבי העלאה ודאי נתרבה גם זורק דחייבים על פסולים כמו בהעלאה, ולכן סבר הגמ׳ דהך ברייתא דקתני דדמים הנשפכים לאמה המעלה מהם בחוץ פטור, ע״כ סברה כר׳ ישמעאל, אבל להלכה דקיי״ל כר״ע דזורק ילפינן ממעלה ודאי חייבים על דם פסול כשזרקם בחוץ, ומשום הכי מבואר בהסוגיא דשני כוסות דעל דם דחוי ודאי חייבים בחוץ, וזהו טעמו של הרמב״ם שהשמיט הך ברייתא לפי שאינה להלכה משום דמבואר בהסוגיות דעל דם דחוי חייבים בחוץ.

מי ששחט קדשים בזמן הזה והעלם חוץ לעזרה חייב מפני שהוא ראוי להקריב בפנים שהרי מותר להקריב אע״פ שאין בית מפני שקדושה ראשונה קדשה לשעתה וקדשה לעתיד לבוא.
מי ששחט וכו׳ המל״מ כתב וז״ל ויש לדקדק דלמה נקט דין זה בשוחט ומעלה באחד מהם לבד חייב, ואפשר לומר דהאי והעלה הכונה או העלה, אלא שראיתי שבדין ט״ז כתב השוחט כו׳ וכן המעלה הרי שהזכיר השתי חלוקות בפירוש, וא״כ הול״ל מי ששחט וכן מי שהעלה אשר ע״כ נ״ל דכולה חדא מילתא ודו״ק עכ״ל, וכונת המל״מ דדוקא שחט והעלה אבל לא ביאר דלמה אינו חייב בשחט לבד, והנה מקודם ציין המל״מ לדברי התוס׳ בזבחים דף נ״ט, ושם הקשו התוס׳ דאמאי מחייב ר׳ יוחנן במעלה בזמן הזה בחוץ משום דקדושה ראשונה קידשה לעתיד לבוא הא ליכא מזבח ומזבח שנפגם כל הקדשים פסולים ואינו ראוי לפתח אהל מועד, ותירצו דר׳ יוחנן מיירי במעלה קטרת, ועוד תירצו דמיירי כשבנה המזבח במקומו, והנה קושייתם ודאי הוא משום דע״כ שחט קודם ונפסלו בשחיטה דאם היו שחוטים כשהי׳ מזבח ונהרס המזבח אף שנפסלו הקדשים הא תנן בדף ק״ט דקדשים פסולים שהיו פסולם בקודש חייבים עליהם בחוץ, אלא דכונתם דכיון שבשעת שחיטה נפסלו לא הי׳ פסולן בקודש.
והנה כתי׳ א׳ אינו סובר הרמב״ם דכתב מי ששחט וצריך לומר כתי׳ ב׳ אבל גם זה קשה דמלבד דהוא דוחק גדול אבל אם הי׳ אומר כן ר׳ יוחנן לא הי׳ קשה כ״כ מה שסתם הרמב״ם כלשון הגמ׳, אבל ר׳ יוחנן לא אמר אלא המעלה ואפשר לאוקמי בקטרת, והרמב״ם הוסיף מי ששחט וקשה דכל זמן דליכא מזבח אינם ראויים לפתח אהל מועד, והתוס׳ הקשו משלמים ששחטם קודם פתיחת דלתות ההיכל דפטור עליהם בחוץ, והרמב״ם פסק כן בפי״ח הל׳ י״ב וא״כ קשה טובא מאי נ״מ כל זמן דליכא מזבח משלמים ששחטם קודם פתיחת דלתות ההיכל.
והנה הרמב״ם פ״ג מהל׳ פסוה״מ הל׳ כ״ב כתב מזבח שנפגם נפסלו כל הקדשים שהיו שם שחוטים במקדש שעדיין לא נזרק דמם, שהרי אין שם מזבח לזרוק עליו, ונאמר וזבחת עליו את עולותיך ואת שלמיך כלומר תזבח והוא עומד בתקונו לא פגום, והנה הוסיף הרמב״ם על דברי הגמ׳ דאמר וכי עליו אתה זובח אלא כשהוא שלם ולא כשהוא חסר, והרמב״ם הוסיף ליתן טעם שהרי אין שם מזבח לזרוק עליו, והוא כדברי רש״י שכתב שם והאי עליו בגינו ובשבילו קאמר, ונמצא דהפסול הוא משום זריקה, דבשעת שחיטה אין מקום לזריקה, איברא דקשה דלמה לן קרא תיפוק ליה דהוו דחויין אלא דיש לומר דאם נשחטו כשהמזבח פגום הא הוי דיחוי מעיקרא ולא הוי דיחוי, ולר׳ יוחנן דסבר הוי דיחוי הא כתבו שם התוס׳ דהכא דבידו לתקן ר׳ יוחנן מודה דלא הוי דיחוי, אמנם דלשון הרמב״ם קשה שכתב כל הקדשים שהיו שם שחוטים ומשמע שנפגם כשהיו שחוטים ובזה הא לא צריך קרא דהוי נראה ונדחה, והגמ׳ אמר שנשחטו, ואין לומר דבלאו קרא היינו אומרים דמהני בידו לתקן אפי׳ במחוסר מעשה, דמוכח שם דהוי דיחוי כשנפגם המזבח דהא פליגי רב ור׳ יוחנן בבע״ח שהיו כשנפגם המזבח אם נדחו או לא, ומוכח דהא דכתבו התוס׳ טעמא דבידו לתקן אינו אלא בדיחוי מעיקרא, וצריך לומר דהרמב״ם כלל בדבריו במה שכתב שהיו שם שחוטים, בין שנשחטו כשהי׳ המזבח פגום בין שנפגם כשהיו שחוטים, וקרא דוזבחת צריך על נשחטו כשהי׳ פגום דהוי דיחוי מעיקרא.
עכ״פ מבואר בדברי הרמב״ם דהפסול הוא משום שבאותה שעה אינם ראויים לזריקה ונמצא לפי״ז דבעיקר השחיטה אין כאן פסול, ומ״מ ודאי אינם ראויים לבוא לפתח אהל מועד לשחיטה, דהא אמר הכתוב וזבחת עליו אלא דנ״מ אם באנו לדון בדין אם העלה אח״כ בחוץ מה ששחט בחוץ כשאין מזבח, דהנה בדין העלאת פסולים דחייב עליהם בחוץ תניא בדף ק״ט כגון הלן והיוצא והטמא, וכן כתב הרמב״ם בהל׳ ז׳ קדשים פסולים שהי׳ פסולם בקודש כיצד הלן וכו׳ ובפי״ח הל׳ י״ב בארתי דחלוקים רש״י והרמב״ם בפי׳ הדרשא דלעשות דרש״י מפרש משום שאם עלו לא ירדו, והרמב״ם מפרש משום שכבר נעשו לשם, ובהל׳ י״ז שם כתב השוחט בחוץ בלילה חייב הואיל והשחיטה בלילה כשרה בחוץ, והראב״ד השיג דדוקא בשחט בלילה והעלה ביום, ושם כתבתי בבאור דברי הראב״ד, ובמש״כ הרמב״ם הואיל והשחיטה בלילה כשרה בחוץ והיינו בחולין דקשה מה טעם הוא דהא אין חייבים בחוץ על פסולים אלא כשהי׳ פסולם בקודש, ולכאורה כונתו משום דלילה אין מחוסר זמן וכמש״כ התוס׳ שם, אך כבר בארתי שם דלהלכה קיי״ל לילה מחוסר זמן, וכתבתי בדעת הרמב״ם דדוקא מחוסר זמן בגופו או בבעלים שאין הקרבן ראוי או קודם פתיחת דלתות ההיכל שמחוסר מעשה.
ולפי״ז בשוחט ומעלה בזה״ז שאין מזבח זה פשוט דעל השחיטה אפי׳ לדעת הרמב״ם דחייב על שחיטת לילה מ״מ בזה פטור על השחיטה דהא דמי לשלמים ששחטם בחוץ קודם פתיחת דלתות ההיכל דפטור משום דמחוסר מעשה, כדאמר רבינא ביומא דס״ג, וכן כתב הרמב״ם בפי״ח הל׳ י״ב אבל אם יש לחייבו אם העלה בחוץ זה ששחט בחוץ. נראה דתליא בזה דאם היינו אומרים דהוא פסול בעיקר השחיטה ודאי מסתבר דגם משום העלאה אין לחייבו כיון דבשעת שחיטה לא הי׳ ראוי לבוא לפנים ומחוסר מעשה ולפירש״י דתליא באם עלו לא ירדו כששחטם בלא מזבח ודאי אם עלו ירדו דהתוס׳ בזבחים כתבו על שלמים ששחטן קודם פתיחת דלתות ההיכל דצריך להיות אם עלו ירדו. רק לפירש״י דדוקא בשלמים ולא בשאר קרבנות כתבו דצריך להיות לא ירדו משום דאית ליה הכשירא בשאר קרבנות ונסתפקו דאפשר הוי כמו שחטם בדרום דלר׳ יהודה ירדו אף דאית ליה הכשירא. ועכ״פ כשאין מזבח דאין לו הכשר במקום אחר ודאי ירדו. אלא אפי׳ לדעת הרמב״ם דלא תליא באם עלו לא ירדו אלא באם נעשה לד׳ מסתבר ג״כ דאינו חייב על העלאתם בחוץ דלא מיקרי נעשה לד׳ כיון דעיקר השחיטה בפסול.
אכן לפימש״כ בדעת הרמב״ם דאין הפסול בשחיטה אלא משום חסרון אפשרות זריקה נוכל לומר דהוי כמו פסולם בקודש כיון שהשחיטה בעצמה כשרה ונעשה לשם קרבן. איברא דלדעת רש״י כיון דאמר רב פפא בר״פ המזבח מקדש דקמצין שלא קדשו בכלי אם עלו ירדו א״כ כשנשחט בלא מזבח אפי׳ אם נימא דהפסול אינו בעיקר השחיטה עכ״פ הוי כמו שלא נתקדש הדם בכלי שרת כיון שאינו ראוי לזריקה. וכן כתבו התוס׳ בדף ס״ח ע״ב דפסולו בקודש היינו שנשחט ונתקדש בקדושת כלי. ואפי׳ לפי״מ שכתבו שם בהגה מהר״ר ברוך דגם נשפך הדם מן הצואר אם עלו לא ירדו וטעמם משום דסכין מקדש לדם. מ״מ יש לחלק דבזה עכ״פ בשעת שחיטה הי׳ הדם ראוי להתקדש לזריקה. אבל כשאין מזבח שאין הדם ראוי להתקדש לזריקה בודאי אם עלו ירדו וזהו טעמם של התוס׳ שהקשו שם משלמים ששחטו קודם פתיחת דלתות ההיכל. על הא דר׳ יוחנן דהמעלה בחוץ בזה״ז והקשו משחיטה להעלאה והוכרחו לתרץ או דהוא במעלה קטרת או כשבנה מזבח במקומו. אבל כל זה לדעת רש״י דתליא באם עלו לא ירדו. אבל לדעת הרמב״ם דתליא באם נעשו לד׳ נוכל לומר דכיון שהשחיטה מצד עצמה כשרה כבר נעשו לד׳. ומה שיש חסרון מצד אפשרות זריקה זה נתרבה כמו כל הפסולין שפסולן בקודש וגם זה פסולו בקודש.
והנה בדף ס״ח בהא דתנן מלק בשמאל או בלילה אינו מטמא בבית הבליעה וכו׳ זה הכלל כל שפסולו בקודש אינו מטמא בבית הבליעה וכו׳ כתבו התוס׳ דלכאורה כולה מתני׳ ר״ש דאמר שכל שפסולו בקודש אם עלה לא ירד. אבל לר׳ יהודה מטמא בבית הבליעה כיון דסבר דשחיטת לילה אם עלה ירד. אח״כ כתבו דמודה ר׳ יהודה בעוף דאם עלה לא ירד. אבל הרמב״ם פסק כר׳ יהודה דאם שחט בלילה אם עלו ירדו ומ״מ פסק בפ״ז מהל׳ פסוה״מ דמלק בלילה אינו מטמא בבית הבליעה אלמא דהוי פסולן בקודש, וטעמו דהפסול אינו בעיקר הקרבן אלא בזמן רק דכתבנו לחלק מדין לילה לדין שחט כשאין מזבח דמחוסר מעשה מ״מ שפיר נוכל לומר דכיון דהפסול אינו בעיקר השחיטה הוי פסולן בקודש.
ומבואר עכשיו מה שהוסיף הרמב״ם גבי נפגם המזבח וכתב שהרי אין שם מזבח לזרוק עליו לומר שהפסול אינו בשחיטה ונתבאר בדבריו למה המעלה בחוץ בזה״ז חייב דאם הי׳ הפסול בשחיטה לא הי׳ פסולו בקודש והי׳ פטור גם על העלאת חוץ ואינו סובר להעמיד במעלה קטרת או כשבנה מזבח כמו שתירצו התוס׳ דזה דוחק. ולכן כתב מפורש כאן מי ששחט קדשים בזמן הזה והעלם חוץ לעזרה. וכמו שמפרש המל״מ דאינו חייב על שניהם אלא על ההעלאה.
אלא שאנו צריכים לבאר לדעת הראב״ד לפי״מ שסובר בשוחט בחוץ בלילה דאם העלה בלילה פטור ודוקא אם העלה אח״כ ביום חייב. וכמו שכתבתי בטעמו דאינו חייב על ההעלאה אלא כשאם הי׳ שוחט באותו זמן הי׳ חייב גם על השחיטה ובאופן זה נתרבו מוקטרי חוץ. וא״כ בשוחט ומעלה בזה״ז הא בשעת ההעלאה לא הי׳ חייב על שחיטה. אלא דאפשר נוכל לומר גם לדעת הראב״ד דדוקא בשוחט בלילה דהוי פסול בעצם השחיטה. לכן אם כשהעלה לא הי׳ אפשר להתחייב על השחיטה אינו חייב גם על ההעלאה. אבל בשוחט כשאין מזבח לדעת הרמב״ם דהפסול הוא משום חסרון אפשרות זריקה. בזה אף דעל השחיטה אין לחייבו משום דאינו ראוי לפתח אהל מועד. אבל אח״כ כשהעלה כיון שנאמר דזה נקרא פסולם בקודש שכבר נתרבו לחייבם על העלאה לכן שפיר גם לדעת הראב״ד חייב שוחט ומעלה בזה״ז משום מעלה בחוץ.
-מלואים והשמטות-
מה שהשבתי לידידי הרב הגאון הנעלה מו״ה מרדכי אילן שליט״א
הנה כתב לי ידידי הערות על ספרי ובתוכם חדושים נעלים אשר מהם באו בספרו המצויין תורת הקודש, אבל אכתוב כאן רק למה שנוגע ישר למש״כ בספרי.
בפי״ט הל׳ ט״ו כתבתי בדעת הרמב״ם דאף דמלק בלילה אם עלה ירד מ״מ אינה מטמאה בבה״ב, כתב בזה מהא דתניא בזבחים דף ס״ט דמליקה מטהרת מידי נבלה משום דמתרת האיסור, בזה י״ל דברייתא אשמעינן בעיקר דין מליקה דלא נימא דלגבי טומאת בה״ב היא נבלה ממש, אבל מלק בלילה דהפסול הוא מדיני קדשים, והחסרון בזמן אינו מטמא בבה״ב, ואח״כ כתב בעצמו כן, אלא דאצ״ל כמו שכתב שנקרא שמתרת האיסור.

השוחט קדשי נכרים בחוץ חייב והנכרים מותרים להקריב עולה לשם בכל מקום והוא שיקריבו בבמה שיבנו. ואסור לסייען ולעשות שליחותן שהרי נאסר עלינו להקריב בחוץ. ומותר להורות להם וללמדם היאך יקריבו לשם האל ברוך הוא.
ואסור לסייען התוס׳ בזבחים דף קט״ז בד״ה ואסור לסייען הקשו לר׳ יוסי דאמר קדשי עכו״ם השוחטן בחוץ חייב לא הו״ל למיתני לשון אסור. ותירצו דקתני אסור לפי שיש כמה עבודות דלא מיחייב עלייהו בחוץ דאסור לסייען דגזרינן אטו עבודה דבת חיובא. וקשה לי על תירוצם דכיון דקדשי עכו״ם חייבים עליהם בחוץ והוי כמו קדשי ישראל. א״כ בקדשי ישראל הו״ל לאשמעינן זה, ועוד דמתני׳ היא בריש פרת חטאת היוצק והפותת והבולל והמולח וכו׳ פטור, והיכי דתנן פטור משמע דפטור אבל אסור, ועיינתי ביד מלאכי אות תקכ״ו וראיתי שאינו פשוט והביא מדברי המרדכי ר״פ כל שעה דדוקא בפטורי שבת. אבל בשאר איסורין פטור ומותר. אבל הביא מד׳ הראב״ד בהשגות פ״א מהל׳ ביאת מקדש הל׳ ה׳ דסובר דגם בשאר איסורין פטור אבל אסור. ומדברי הכ״מ שם מוכח שג״כ סובר כן. עוד הביא כן מעוד מקומות מד׳ הכ״מ וגם מד׳ המ״מ ושכן כתב גם הפר״ח, אך אפי׳ אם בשאר איסורים פטור ומותר הו״ל לאשמעינן זה בקדשי ישראל וכנ״ל.
וראיתי להקרן אורה שכתב על ד׳ התוס׳ ולא הבנתי תמיהתם דע״כ לא אמר ר״י השוחטן בחוץ חייב אלא אם הקדיש העכו״ם להקריב במקדש. אבל אם הקדיש להקריב בבמה והישראל עושה שליחותו ודאי נראה דליכא כרת דלאו קדשי המקדש הם ואינו מחוייב להביאו פתח אהל מועד וזה ברור עכ״ל. ואנכי לא אבין דבריו ומה שברור לו מסתפקנא טובא דאם כונתן בשביל שהעכו״ם אין עליו חיוב להביאו פתח אהל מועד. ולדבריו דוקא אם נדר בפירוש ע״מ להקריבו במקדש. ונאמר שאם נדר כן מחוייב להביאו למקדש מדין שנתרבה עכו״ם מאיש איש שנודרים ונודבים נדבות כישראל א״כ לא משכחת הך דינא שיהיו העכו״ם מותרים להקריב בבמה והישראל יהיו חייבים על קדשי נכרים בחוץ. ומדברי הרמב״ם כאן מוכח דהוא חד דינא שישראלים חייבים והנכרים מותרים. וכן במתני׳ תנן סתמא קדשי עכו״ם, ומוכח שהעכו״ם הקדישו בסתם. ומ״מ הישראל חייב. ואם כונת הקרן אורה דוקא אם נדר העכו״ם בפירוש להקריב בבמה. דאז אין הישראל חייב ויעמיד הא דאמר ר׳ אסי אסור לסייען ולעשות שליחותם כשנדר העכו״ם ע״מ להקריב בבמה. הנה חדא הא ר׳ אסי אמר זה בסתמא ולבד זה כיון דכבר לא נוכל לומר דמה שישראל חייב הוא משום דהעכו״ם מחוייב להקריבו פתח אהל מועד דאם הקדיש עולה בסתם בודאי מותר להקריבו בבמה. וע״כ דבלא טעם זה כיון שהישראל מקריב צריך הוא להקריבו במקדש. א״כ אפי׳ אם הקדיש העכו״ם להקריבו בבמה. מ״מ כיון דמרבינן לר׳ יוסי דחייב על קדשי עכו״ם כשהקריבם בחוץ א״כ כמו דבקדשי ישראל כשהקדיש עולה להקריבה בבית חוניו אם הקריבה בחוץ חייב כרת כדאיתא במנחות דף ק״ט, ובד׳ הרמב״ם פי״ד הל׳ ז׳, כן ה״נ בקדשי עכו״ם כיון דלא תליא בדינו של העכו״ם באיזה מקום להקריב.
והנראה בבאור הך דינא דאסור לסייען עפ״מ שאמרתי ליישב קושיית השאגת ארי׳ על הרא״ש בדיני ר״ה סי׳ ק״ד במה שכתב הרא״ש בפ״ב דר״ה בשם בעל העיטור גבי נשים מסתברא שאין אחר תוקע להם אלא הם בעצמם, וראבי״ה כתב כיון דנשים סומכות רשות ועבדי סמיכה בהקפת ידייהו אע״ג דדמי קצת לעבודה בקדשים ה״ה לתקיעה שהיא חכמה ואינה מלאכה מותר לתקוע להם אפי׳ מי שיצא כבר, וכתב ע״ז הש״א וז״ל ואני תמה על ראיה זו הא למ״ד נשים סומכות רשות אין מעכבים נמי את הנשים מלתקוע כמו שסומכות רשות אע״ג דתקיעה שלא לצורך מצוה אסורה מדרבנן ואפ״ה ס״ל לבעה״ע שאין אחר תוקע להם אע״ג דנשים סומכות רשות משמע ליה דהיינו דודאי הם בעצמם מותרים לתקוע, וא״כ מאי ראיה היא מנשים סומכות רשות דעבדי סמיכה הם בעצמם הא גבי ת״ש נמי שרי לתקוע בעצמם דומיא דסמיכה שהם עצמן סומכות עכ״ד.
ונראה ליישב דעת הראבי״ה והרא״ש שהם סוברים דדין עבודה בקדשים אין האיסור דוקא על העובד אלא דגם לגרום ולסייע לעבודה בקדשים אפי׳ היכי שהעובד בעצמו יש לו היתר מאיזה טעם אבל הגורם והמסייע יש עליו איסור של עבודה בקדשים, ומצאתי יסוד לזה בדברי המאירי במועד קטן דף י״ב דתניא אין מרביעין בהמה בחולו של מועד כיוצא בו אין מרביעין בבכור ולא בפסוה״מ תניא אידך אין מרביעין בהמה בחוש״מ ר׳ יהודה אומר חמורה שתבעה מרביעין עליה זכר כדי שלא תצטנן ושאר כל הבהמה מכניסים אותם לבקרות, וכתב בזה המאירי אחר שהביא הברייתא דבחוש״מ מכניסים אותם לבית הבקרות ואם נזדוגו יזדוגו, כתב על זה ולעולם אין מרביעים בבכור שהרי אסור הוא בגיזה ועבודה. ומדבריו שכתב ולעולם מוכח שבא להוציא דלא דמי לחוש״מ שמכניסים אותם לבית הבקרות דשם דוקא עבודה בידים אסור והאיסור הוא על עבודתו וגרמא לאו עבודה. אבל בבכור ופסוה״מ האיסור הוא במה שהבכור יעבוד. ולכן אסור גם לגרום עבודה.
ובזה מיושב דברי הראבי״ה דגבי נשים סומכות רשות הא יש בזה סיוע מצד הכהן שנותן הקרבן להאשה לסמוך עליו דמתחלה כשמביא בעל הקרבן קרבנו ונותנו לכהן ואח״כ כשמגיע זמן השחיטה הקרבן הוא ברשות הכהן ונותנו להבעלים לסמוך עליו, וכמו שכתב הרמב״ם בפ״ג הל׳ י״ד, וכיצד סומך אם הי׳ הקרבן קודש קדשים מעמידו בצפון ופניו למערב והסומך עומד במזרח ופניו למערב ולשון מעמידו הוא ודאי על הכהן ואף שאין דבר זה מעכב וכשר אם יסמוך הישראל בעצמו קודם שיתנו לכהן ושחיטה בזר כשרה, אבל לא מצינו שאמרו חז״ל דבנשים סומכות אסור לכהן לסייע וליתן להם הקרבן לסמיכה אחר שהוא ביד הכהן, ואם היינו אומרים שרק להנשים מותר לעבור על זה דדמי לעבודה בקדשים לא הי׳ הכהן רשאי לגרום שיעשו עבודה, ולכן שפיר הוכיח הראבי״ה דגם לתקוע מותר לאחר כיון דמדמי בגמ׳ זה לזה.
ועכשיו מבואר הא דאסור לסייען ולעשות שליחותם דאין זה בעיקר העבודות, אלא דאסור לסייען להושיט להם הסכין ולקרב להם את הבהמה לשחיטה או ליתן להם הבשר להקרבה דדין שחיטת חוץ והעלאת חוץ אינו כמו עבודה בשבת דודאי מותר לישראל ליתן סכין לעכו״ם שישחוט לצרכי עצמו משום דשם המלאכה של עושה המלאכה אסור, וכיון שהעכו״ם מותר לעשות מלאכה בשבת מותר לישראל לסייעו, אבל בשחיטת והעלאת חוץ אנו מצווין על עיקר הקרבת חוץ והוי כמו עבודה בקדשים דאסור אפי׳ לגרום שיהי׳ הקרבת חוץ אפי׳ ע״י עכו״ם שהוא מותר בזה, וצריך לומר דלעשות שליחותם הוא ג״כ בכה״ג, והחילוק הוא דלסייען הוא בשעת עבודה ולעשות שליחותם הוא כשיעבוד אח״כ, וזהו דחידשו בגמ׳ וכן הרמב״ם דלהורות להם איך יקריבו מותר, וטעמא הוא משום דאין זה שום מעשה בעצם ההקרבה אלא מלמדם הדינים, וזה לא נקרא מסייעם בהקרבה.