וכיצד מעשה שלשתן שוחט וזורק את הדם כמו שבארנו, ומפשיט ומוציא האימורין ואח״כ מנתח את הבשר ומפריש את החזה ושוק הימין ונותן האמורין עם החזה והשוק על ידי הבעלים וכהן מניח ידו תחת ידי הבעלים ומניף הכל לפני ד׳ במזרח וכן כל הטעון תנופה במזרח מניפין אותו.
כל הטעון תנופה במזרח מניפין אותו, הכ״מ הביא פירש״י במה דתניא תנופה במזרח כלומר אפי׳ במזרחו של מזבח יכול להניף וכ״ש במערבו שקרוב יותר להיכל, וכתב הכ״מ ואין כן דעת רבינו והביא ד׳ הגמ׳ וסיים ותמיהא לי על דברי רבינו דלפני ד׳ טפי משמע במערב מבמזרח והיכי אפשר לומר דדוקא במזרח וצ״ע עכ״ד, וראיתי במרכה״מ שכתב דכיון דזרים אסורים ליכנס לעזרת כהנים אלא בשעת צרכיהם ובין האולם ולמזבח מקודש ממנו שאין בע״מ נכנסים לשם, ונהי דזר אינו לוקה ודאי דאסור ד״ת ליכנס בין האולם ולמזבח, ק״ו מבע״מ שמותר בעזרת כהנים וכיון דגם בעזרת כהנים אינו מותר לזר ליכנס אלא לצורך ודאי דאסור לזר ליכנס בין האולם ולמזבח דהיינו במערב של מזבח, וכאן היה תירוצו מיושב אבל מה שכתב הרמב״ם דכל הטעון תנופה במזרח מניפין אותו והיינו אפי׳ כהנים כמו תנופת כבשים ולחם בעצרת, כתב בזה דזהו משום לא פלוג וזהו דוחק.
אכן נראה דמעיקרא לא קשה דהא קיי״ל אין מעבירין על המצות כדאמר ביומא דף ל״ג וכי עייל להיכל במזבח פגע ברישא, ובדף נ״ח אמר לך ר׳ עקיבא מדינא בההוא קרן דפגע ברישא עביד ברישא וכו׳ ועוד בכמה מקומות, איברא שהתוס׳ ביומא דף ל״ג ע״א בד״ה אין מעבירין כתבו לתרץ מה שהקשו למה צריך קרא דאשר פתח אוהל מועד דלא שייכא דר״ל אלא היכא דבעינן למעבד תרוייהו שיש להקדים ההוא דפגע ביה ברישא, אבל היכא דלא עבדינן אלא חד לא גמרינן מיניה ונעביד לתדיר לחודיה ולא נעביד לשאינו תדיר עכ״ל, אבל באמת אין כונתם אלא על סוף דבריהם דהיכי דאיכא טעם דתדיר מדחה בזה הא דאין מעבירין, דהא במגילה דף ו׳ אמר הגמ׳ אין מעבירין על המצות לגבי קריאת המגילה באדר ראשון, וכבר כתבו התוס׳ שם דיש מפרשים דלא שייך למימר אין מעבירין על המצות אלא היכי שיש לפניו שני מצות, וזה אינו דהכא ליכא אלא מצוה אחת, ובמנחות דף ס״ד אמר הגמ׳ בטעמא דמצות העומר להביא מן הקרוב משום דאין מעבירין על המצות, והביאו בתוס׳ לענין קושייתם שהבאנו דלא שייך אין מעבירין אלא כשיש שתי מצות לפניו וכו׳, וכן בהך דשמעתין שנוטל מן הקרוב אבל לקבוע מקום אשפיכת שיריים לא קבעו מהאי טעמא עכ״ל.
ומבואר דזה ודאי דבעיקר דינא אין מעבירין אפי׳ במצוה אחת באיזה מקום לעשותה, וא״כ אף דאי הוי אמרינן דלפני ד׳ הוא דוקא במערב לא הי׳ כשירה תנופה במזרח, אבל כיון דאמרינן דגם במזרח הוי לפני ד׳ וכמו שחיטה דכשרה במזרח ממילא דין תנופה במזרח, וכל הצריכין תנופה ממזרח הם באין ואין נ״מ מאיזה מקום בא הכהן, ובודאי דבמערב כ״ש דכשרה דיותר הוי לפני ד׳, אלא דמצותו לעשות התנופה במזרח משום אין מעבירין, ואף דכתבו התוס׳ דהיכי דאיכא טעמא דתדיר מדחה בכה״ג הא דאין מעבירין, לא דמי לכאן דתדיר הוא דין שמחוייב להקדים תדיר על שאינו תדיר, אבל הכא אי אמרינן דבמזרח הוי נמי לפני ד׳ אין טעם להצריך יותר קרוב לפני ד׳ וכמו דשחיטה כשרה במזרח והוא פשוט. ולכן שפיר כתב הרמב״ם דכל הטעון תנופה במזרח מניפין אותו, ויש לומר דאפי׳ אם הביא למערב צריך להחזיר למזרח עפ״מ דאמר ביומא דף נ״ח וכיון דיהיב בההוא קרן הדר אתי לההוא קרן דאיחייב למיתב ברישא ואולי יש לחלק דשם רק לאיזה צד לפנות.
-מלואים והשמטות-
מה שהשבתי לידידי הרב הגאון המפורסם מו״ה שלמה זלמן אוירבאך שליט״א.
בפרק ט׳ במש״כ בד״ה ומבואר, כתב בזה, דבשלמא ביומא נ״ח שפיר אמרינן דהדר אתי לההוא קרן דחייב ברישא כיון שעבר בתחלה על קרן זה עם הדם שכבר נתחייב בהזאתו, משא״כ הכא הרי אינו חייב בתנופתן, אלא לאחר שחיטה דכשרה בכל הרוחות אפי׳ אחורי ההיכל, ואז אדרבא במערב פגע ברישא ואם מחמת הכניסה דמעיקרא שלא נתחייב עדיין, א״כ גם ביומא מ״מ בתחילת הכניסה ודאי דבמזרח פגע ברישא ולא במערב, והיינו דאמאי אמר ר״ע דמדינא בההיא קרן דפגע ברישא, נראה בזה דיש לחלק דביומא כיון שמקודם לא הי׳ הזמן להזאה זו עד שיצא מן הפרכת לא שייך לומר שמקודם בא לעזרה דרך מזרח, אבל כאן דלא הי׳ דין שילך למערב ולשחוט ומקודם בא דרך מזרח והי׳ אפשר לעשות הכל בין השחיטה בין התנופה במזרח משו״ה לא אבד המזרח זכותו, ויש בזה הדין דאין מעבירין דכיון דמקודם הי׳ ראוי לעשות במזרח עושה במזרח, עוד כתב דבמה שדנתי שם לענין חזרה כיונתי לד׳ הטו״א במגילה ה׳ ע״ב יישר כחו.

הלחם המורם מן התודה ספק תרומה הוא לפיכך אין חייבין עליו מיתה וחומש כתרומה ואינו מדמע כתרומה.
כתב הכ״מ וז״ל בפ׳ התודה בעיא ולא איפשטא ופסק בה רבינו לקולא ומן הדין לא היה לרבינו לכתוב פטורו ממיתה דהא מיתה בידי שמים הוא וקמי שמיא גליא ומפשטא בעיא אלא שנגרר אחר לשון הגמ׳ עכ״ל והוא דוחק, והמל״מ כתב דנ״מ למלקות דחייבי מיתות בידי שמים לוקין וגם זה אינו מיושב דבודאי אין זה חידוש דמספק אינו חייב מלקות, ואם היה האבעיא על מלקות והיה הרמב״ם כותב דפטור ממלקות לא היה קשה, אבל לא הגמ׳ ולא הרמב״ם הזכירו מלקות ולא שייך לומר דכתב לפטרו ממיתה לאשמעינן דפטור ממלקות.
ונראה דהרמב״ם הוצרך לבאר עיקר הספק דמה דמספקא לרבא אי חייב חומש זהו משום דמספקא ליה נמי אם חייב מיתה כאוכל תרומה ממש, דהא בשבת דף ס״ט ע״ב אמר רבא מיתה במקום כרת עומדת וחומש במקום קרבן קאי ומשום זה סבר רבא דגם שגג במיתה אף שלא שגג בלאו חייב חומש, וכן פסק הרמב״ם פ״י מהל׳ תרומות הל׳ א׳ ולכן הבעיא אי משלם מיתה ואי משלם חומש אינם שתי בעיות אלא בעיא אחת דאם לא היה חיוב על אכילתה במזיד מיתה לא היה חייב חומש בשוגג, ורבא במנחות דבעי אם חייבין עליה מיתה וחומש לשיטתו בשבת דחומש במקום מיתה עומד והוא חד בעיא, ולכן גם הרמב״ם דפסק דהוי ספק ומספק פטור ממיתה וחומש כונתו בעיקר על החומש, אלא דכיון דהחומש תלוי במיתה והוא ספק אם יש לה דין תרומה לדין חיוב מיתה, א״כ באמת כבר א״א שיתחייב עליה הזר אפי׳ כלפי שמיא כיון דהעבירה שלו היתה אצלו בספק ועל ספק עבירה אינו חייב מיתה.
אלא דעוד אינו מבואר מה שפסק הרמב״ם דאינו חייב מיתה כיון דלהלכה אינו נוגע אלא אם חייב חומש או לא, והנה המל״מ כתב דמתוך דברי התוס׳ פ׳ אלו נערות דף ל״א נראה דצריכין להפריש מספק דכיון דכפרה היא חייב להפריש מספק, אבל אינו נותן לכהן שהכפרה תלויה בהפרשה, אבל לשון הרמב״ם שכתב אין חייבין לא משמע כהמל״מ שהתוס׳ כתבו זה על הא דתנן ביבמות דף צ״ט גבי כהנת שנתערב ולדה בולד שפחתה דאינן משלמים קרן וחומש דרק אין משלמים אבל מפרישין, אבל הרמב״ם כאן הא כתב אין חייבין.
ולכן נראה דהנה בחטאת בעינן ידיעה שחטא להתחייב קרבן, וה״נ לענין חומש בעינן בודאי ידיעה דהא מדמי רבא חומש לקרבן, ולכן אם חיוב החומש היה רק בשביל שאכל תרומת הלחמי תודה שאסור לישראל לאכול היה שייך לחייבו בחומש, אבל כיון דחומש במקום מיתה עומד א״כ אינו יכול להתחייב חומש אא״כ יודע שחטא בחטא שחייבין עליו מיתה, וכיון דהוי ספק אם חייב מיתה על אכילתו במזיד א״כ אינו יודע עכשיו שחטא בחטא של חיוב מיתה, וזהו שכתב דאין חייבין עליו מיתה וחומש דמה שאין חייבין מיתה גורם שאין חייבין חומש אפי׳ בהפרשה ולא בא לפסוק הלכה בדין מיתה, והי׳ אפשר לכתוב דכיון דהוי ספק בחיוב מיתה לכן אין חייבין חומש, אלא דכיון שהאמת כן הוא דאפי׳ במזיד אם אכל אינו חייב מיתה כיון שלא הי׳ מזיד על ודאי איסור מיתה וכנ״ל, לכן כתב דכיון דהוי ספק אין חייבין עליו מיתה וחומש ופטור אפי׳ מהפרשה, ובזה מבואר דכן הוא דעת הרמב״ם גם בדין כהנת שנתערב ולדה בולד שפחתה דמספק אינו חייב אפי׳ להפריש חומש, דכמו דליכא בספק דין חטאת והתורה חייבה בזה אשם תלוי ה״נ ליכא דין חומש מספק.
והנה בעיקר בעיא דרבא אי חייב חומש קשה דהא אי ילפינן מתרומה נעשו התשלומין תרומה וצריך לשלם מדבר הראוי להיות קודש, וגם כאן יהי׳ צריך לשלם חלות והחלות יהיו נעשות תרומת לחמי תודה, וקשה דהא לחמי תודה אינם ניתרין אלא בזריקת דם התודה, ואיך יהיו ניתרין הלחם שישלם בלא זריקת דם קרבן, וזה א״א לומר שנחייב אותו להפריש תודה אחרת דהא יצטרך להפריש לחם מן החולין ובכלל א״א לחייבו בקרבן תודה אם אין לו על מה להודות, וידידי הגרש״ז זלזניק שליט״א אמר בזה דכיון דגלי קרא שהתשלומין נעשו כמו התרומה שאכל גם כאן יהי׳ הלחם שיפריש לתשלומין ממש כמו התרומת לחמי תודה שאכל שכבר הותרו בזריקת הקרבן, ובאופן אחר יש לומר דכיון דרבא רוצה ללמוד מתרומה משום שקרא הכתוב לזה תרומה, לכן לא נאמר שהתשלומין יעשו תרומת לחמי תודה, אלא יעשו תרומה ממש כמו תרומת דגן, ונאמר דבתרומת לחמי תודה יש שתי קדושות קדושת קרבן וקדושת תרומה, והתשלומין יעשו רק תרומה ולא יהי׳ צריך לזה היתר של זריקת דם תודה.
-מלואים והשמטות-
מה שהשבתי לידידי הרב הגאון המפורסם מו״ה שלמה זלמן אוירבאך שליט״א.
בפ״ט הל׳ י״ג בד״ה ולכן נראה, במש״כ דכיון דבחטאת בעינן ידיעה שחטא, וכיון דרבא מדמי חומש לקרבן ואמר דחומש במקום מיתה עומד צריך ידיעה שחייבין ע״ז מיתה, כתב ע״ז צ״ע דרבא לא אמר חומש במקום קרבן אלא לענין הגדרת שם שוגג, משא״כ לגבי דין הודע דמצרכינן לענין קרבן מסתבר דחומש של תרומה אין דינו כקרבן, דאל״כ נמצא דמאן דסבר דבעינן הודע ולא שיודיעוהו אחרים דגם בתרומה יהי׳ פטור מחומש אם יאמרו לו שנים אכלת תרומה בשוגג, הנה עיקר חילוקו דאינו מוכח מדרבא דגם לדין או הודע אליו דמי חומש לקרבן, ניתן ליאמר אבל לא אדע אם הוא מוכרח, אך ראייתו מדין אם יודיעוהו אחרים דזהו חידוש לומר דגם בחומש פטור, זהו אם היינו אומרים דולא שיודיעוהו אחרים הוא סתם גזיה״כ אבל כיון דכל הך דינא הוא רק במכחישן, ולגמ׳ מספקא אם הטעם משום דאדם נאמן על עצמו, או משום מיגו, דאי בעי אמר מזיד הייתי, וכמו שכתבו התוס׳ דמתרץ דבורו, וכן כתב הרמב״ם בפ״ג מהל׳ שגגות אין זה חידוש דנאמר דכן הוא גם בחומש דתרומה.
עוד כתב גם צ״ע דמ״ש מתרומת מעשר של דמאי דמחוייב בהפרשת חומש משום דעשו חכמים חיזוק לדבריהם כשל תורה, ואי אמרינן דלעולם פטור בכל ספק, נמצא שהחמירו יותר משל תורה, אך אפשר דדמאי חשיב מדרבנן כודאי עכ״ד, הנה זה מפורש בשבת דף כ״ג דדמאי הוי ספק דבריהם, אלא דעיקר מה דקשה דא״כ החמירו יותר משל תורה, יש לומר דהכונה דהחמירו בספק זה כמו בשל תורה ודאי, וביחוד מבואר זה בד׳ הרמב״ם בהך דינא בפ״י מהל׳ תרומות הל׳ ד׳ שכתב ומן הדין הי׳ וכו׳, אבל אמרו חכמים אם לא יתחייב עליה חומש יזלזלו בה, ובאמת לשון זה לא נמצא בגמ׳ והכ״מ והרדב״ז ציינו להגמ׳ דב״מ, אבל שם ליתא זה, אלא דדבריו מוכרחין דהגמ׳ אמר הא מני ר״מ דאמר חכמים עשו חיזוק לדבריהם כשל תורה, ומייתי מדין לא אמר בפ״נ ושם פסקינן דלא כר״מ, אכן בירוש׳ פ״ב דערלה מייתי ע״ז ר״מ דהרואה כתם חוששת משום זוב, ובזה פסקינן כר״מ משום דחכמים היינו רבי חנינא בן אנטיגנוס כדאמר בנדה דף נ״ג ועכ״פ לשון הרמב״ם לא הוזכר, ואפשר שמטעם זה הוסיף לומר דהחמירו כבתרומה ודאי, ואפשר להוסיף דגבי דמאי מה שהוא מדרבנן אינו אלא משום ספק, וכיון דאמרינן דהחמירו כשל תורה היינו כמו ודאי, אבל גבי כתם דמה שהוא מדרבנן אינו משום ספק, דגם בודאי כיון שהוא שלא בהרגשה אינה טמאה מדאורייתא, כמבואר בגמ׳ וברמב״ם פ״ט מהל׳ איסו״ב, א״כ אינו מוכח מזה דפסקינן שספק יהי׳ כודאי, לכן כתב הטעם שלא יזלזלו בה.
שם בד״ה והנה בעיקר, כתבתי בבעיא דרבא באוכל תרומת לחמי תודה אי חייב חומש והיינו אי דינו כתרומה דקשה, דאי ילפינן מתרומה נעשו התשלומין כתרומת לחמי תודה, וא״כ צריך היתר זריקה וכתבתי דהבעיא היא דאפשר נעשו כתרומה ממש ולא כתרומת לחמי תודה, כתב בזה בירושלמי פ״ו דתרומות ה״ג מסתפק באוכל בכורים מהו שישלם במחובר לקרקע, ואפשר דהיינו הך ספיקא אם התשלומין תורת בכורים עליהם או דינם כתרומה לכל דבר, בודאי הוא נכון אלא דמשם הי׳ אפשר לומר דאם אינו יכול לשלם במחובר לקרקע יש להם דין כתרומה וכבכורים וכאן אנו צריכין לומר דבעי אם יש להם דין כתרומה ולא כתרומת לחמי תודה.
-מלואים והשמטות-
מה שהשבתי לידידי הרב הגאון הנעלה מו״ה מרדכי אילן שליט״א
הנה כתב לי ידידי הערות על ספרי ובתוכם חדושים נעלים אשר מהם באו בספרו המצויין תורת הקודש, אבל אכתוב כאן רק למה שנוגע ישר למש״כ בספרי.
במש״כ בפ״ט הל׳ י״ג דבחומש יהי׳ צריך ידיעה שחייב עלי׳ מיתה כמו בקרבן, העיר מד׳ הירושלמי בתרומות פ״ו הל׳ א׳ דאמר בחומש דין השב מידיעתו חייב על שגגתה כמו בקרבן, הוא סיוע נכון לדברי.