מע״ש באנינות [של תורה] לוקה כו׳.
עיין כסף משנה, ובירושלמי סוטה פרק כשם ה״ב מסיק כיון ככל מצותך אשר צויתני כתיב הוי כאילו כתב לאו בפרטי יעו״ש ובש״ק:

וסיכה כשתיה.
אמרתי להעתיק מש״כ בחידושי ליבמות (דף ע״ד) מנין למע״ש שנטמא שמותר לסוכו, ואע״ג דקיי״ל דסיכה כשתיה והו״ל כמאן דשתי בטומאה, לשון רש״י. זה יתכן אם סיכה כשתיה הוי מן התורה, אבל שיטת ר״ת דמה״ת סיכה לאו כשתיה רק אסמכתא בעלמא (נדה דף ל״ב) וא״כ לחוש שמא הוי כשותה מע״ש טמא לא צריך קרא, ולזה פירשו בתוס׳ דס״ד דאסור משום שמבער בטומאה וא״כ לפירוש רש״י דטהור ודאי אסור לבער ממנו וכש״כ להדליק בו את הנר א״כ ולא נתתי ממנו למת קאי גם על טמא גם על טהור, כן כי פריך ואימא ליקח לו ארון ותכריכים קאי גם על טמא גם על טהור דארון ותכריכים מותר לקנות בכהאי גוונא לחי וזה בגדים שרי, ולכן נתקשו רבנן בתוס׳ לעיל (דף ע״ג) ד״ה נכסי כהן ממשנה דלא ניתן אלא לאכילה ושתייה וסיכה וכתוב במע״ש במשנה לא לקחתי ממנו ארון ותכריכים למת הא לחי שרי וקאי בין אטמא בין אטהור כמו סיכה, אבל לשיטת רש״י להתיר טהור לסוכו לא צריך קרא כיון דסיכה כשתייה מן התורה, רק דסד״א דהוי כשותה ממנו בטומאה וא״כ קאי רק במע״ש טמא, כן כי דרשה המשנה ליקח לו ארון ותכריכין קאי על טמא וקמ״ל דלחי שרי והוא דוקא במעשר שנטמא דלפדייה קאי ע״ז קמ״ל קרא דליקח באופן דלא הוי פדייה [עיין תוס׳ ריש פרק השוכר אה״פ בשם ר״י] שרי ליקח בגדים כיון שנטמא, ומלשון רש״י מורה בטמא כיון דלפדייה קאי מותר לפדותו לקנות ממנו חלוק, דז״ל רש״י ואשמועינן דאע״ג דמע״ש טהור לא ניתן אלא לאכילה ושתייה וסיכה אם נטמא מותר לחללו לקנות ממנו חלוק וכולהו משניות דאסור לקנות ממנו מלבושין הוא במע״ש טהור וכן מצאתי בתו״י שכתבו כן:
ובמשנה דמע״ש פ״ב ר״ש אומר אין סכין מע״ש בירושלים, ונראה טעמו דסובר דהיכי דכתיב אכילה סיכה לא הוי כשתיה, וא״כ במע״ש דכתיב ואכלת אין סיכה בכלל רק בלקוח בכסף מעשר דכתיב ביה בכל אשר תאוה נפשך מותר בסיכה, ולפ״ז לא פליג על משנה דלעיל מינה, אכן זה דרשה חדשה, ואולי ר׳ שמעון סבר דמע״ש כיון שחלה עליו קדושת מע״ש כשהוא בזית הרי היה עומד לאכילה ואחר זה כשעשה ממנו שמן וסך בו הרי הוי הורדה לקדושה וכמו דאיתא בפרק י״א דתרומות דאין משנין פירות מברייתן לבד יין ושמן מזתים וענבים, וכיון שסך בהשמן הוי הורדה לקדושה של מע״ש, וזה נכון מה שלא שייך בלקוח בכסף מע״ש שלקח שמן לסיכה ובזה מודה ר״ש ולא פליג על משנה דלעיל, ודבר זה למדתי מתורתו של השנו״א להגר״א ז״ל. ואם נאמר דסיכה הוי בכלל אכילה דבר תורה צ״ע מנ״ל דסיכה אסור בשמן קודש טהור, ואם נאמר דמה״ת סיכה לא הוי בכלל אכילה רק לענין שלא יהא מקרי שמאבדין תרומה ועוברין משום משמרת תרומתי ע״ז איתרבאי דסיכה אינה הורדה בדבר העומד לכך כמו שמן, הוי א״ש דגבי קודש אכילה כתיבא אבל אם נאמר דסיכה כאכילה מה״ת צ״ע. ואולי משום דמאשי ד׳ מותר האשים זכי רחמנא לכהנים ולא אשכחן גבי מזבח רק אכילה ושתיה בלבד (מנחות דף כ׳) לא סיכה, לכן גם כהנים לא זכו לסיכה וצ״ע. ואם נאמר דאיתרבאי סיכה כשתיה והוה בכלל אכילה אבל אימת דוקא במידי דקום ועשה כמו אכילת תרומה ואכילת מע״ש דהוי קום ועשה לאכול מתקיימא גם ע״י סיכה, אבל לגבי אסורים לעבור בל״ת אינן כשתיה וכמו דאמר בירושלמי הוי מצינן לפרש דברי הירושלמי שמקורו במע״ש פ״ב ונשנה בהשמטת ראשו בשבת פרק רע״ק ה״ד, ואינו מחוור וא״ת מחוור ילקו עליו חוץ לחומה כו׳ מנין שהוא מחוור בעשה כו׳ איזה דבר שהוא מותר לחי ואסור למת הוי אומר זו סיכה, דפירושו דאע״ג דלענין איסור חוץ לחומה ולענין יוה״כ ולגבי תרומה לזר אינו כשתיה מן התורה, בכ״ז לקיים מ״ע של אכילה הוא מחוור דרחמנא חשבתו כשתיה ממש מדשריא מע״ש בסיכה אע״ג דאכילה כתיבה בה, וזה נכון. אמנם מסתברא לפי מה דמוכח מירושלמי דסיכה אינו כשתיה בכל מקום דכתיב אכילה רק מידי דמותר בכל דבר רק שאסור לכלותו ולאבדו כמו תרומה ומע״ש דכתיב בהו משמרת תרומתי לזה איתרבאי דסיכה כשתיה. ונראה דכיון דמה״ת אין סיכה כשתיה לענין ל״ת וא״כ שמן של תרומה טמאה מותר בסיכה מה״ת תו יהא אסור מה״ת להדליק בו את הנר כיון דלענין משמרת תרומתי חשיבה הניית סיכה כשתיה ממש, א״כ הוי כמדליק את הנר בשמן טהור דהא מאבד מידי דחזי לסיכה, ורק השתא דגזרו חכמים לאוסרו בסיכה ואסמכו אקרא דסיכה כשתיה ותו אינו ראוי לסיכה תו שריא להדלקה מה״ת כיון דאינו עומד אלא לשריפה תו לא עבר על משמרת תרומתי:
ובזה פרשתי מכבר לשון הגמרא דבמה מדליקין אמר רב כשם שמצוה לשרוף הקדשים שנטמאו כך מצוה לשרוף התרומה שנטמאת, פירוש מדבריהם דלסיכה אסור דמדברי סופרים הוי סיכה כשתיה דשריא סיכה בשמן מן התורה כזילוף ביין יעוין תוס׳ פ״ק דפסחים בסופו, וכיון דלענין חשיבות חשוב סיכה כשתייה אסור להדליק בו הנר ורק כיון דהשתא אמרו חכמים דאסור בסיכה ואינו עומד אלא לשריפה תו אמרה תורה בשעת ביעורה תהני ממנה ולכן מותר להדליק בו הנר בשמן של תרומה שנטמאת ודוק. ובירושלמי בכורים פ״ב ה״א מפרש מקרא דלך נתתיו למשחה לסיכה יעו״ש ומפרש שם דלהדליק בשמן של מע״ש שנטמא לא צריך קרא לאסור כיון דיכול לפדותו ורק בלקוח בכסף מעשר שנטמא דלר״י לא יפדה ואפ״ה אסור בהבערה ולכן יליף בכורים שנטמאו מיניה דאסור לבער מהן בטומאה אע״ג דאין להם פדיון יעו״ש, והענין מעומעם וצ״ב עוד. ודע דבהך דאין סכין מעשר שני יש לרבינו פירוש חדש לקמן הלכה כ״א ולא זכר דמעשר שני שנטמא מותר לסוכו ויש להאריך בזה ויעוין בנמוקי רמב״ן על התורה ואכמ״ל:

כל שמותר לזרים לאוכלו בתרומה כך מותר במע״ש לאוכלו בתורת חולין.
נ״ב כוון למה שחשב בפי״א מהלכות תרומות בהלכות י׳ י״א י״ב י״ג קניבת רק וקליפי פולין כו׳ וגרעיני אתרוג והסובין ישנות והרקבניות בזמן שהעלו אבק שמותרין בתרומה לזרים מותרין למע״ש דחד דינא אית להו כדאמרינן בתוספתא תרומות פ״י [והביאה רבינו פ״ו ממעשרות ה״א עיי״ש] ז״ל כשם שאסורות לאכול בתרומה כך אסורות בטבל כו׳ ובמע״ש והקדש שלא נפדו אבל בשמרים דינן חלוק דתרומה חמור ממע״ש דבתרומה שני אסור ובמע״ש שני מותר ובהקדש גם שלישי אסור ודוק:

עיסה של מע״ש שאפאה והשביחה כו׳.
שיטת רבינו כדברי ר׳ יוסי בתוספתא סוף פ״ק, זה הכלל כל המותיר במדת שבחו ניכר השבח לפי חשבון לא הותיר במדת שבחו ניכר השבח לשני ובעי שיהי׳ שניהם ניכר שבחו והותיר במדת שבחו, וז״ל בפהמ״ש ואמרו כל ששבחו ניכר הוא שיוסיף אותו הדבר שהשביח במשקל המעשר וכמותו [כר׳ יוחנן] לא שיראה שם החולין באיכות המעשר בלבד עכ״ל, ודייק לשון בלבד שבאמת צריך שיהי׳ שניהם הן בכמות יהא נראה וזה הותיר במדה דאמר ר״י, וגם שיהא מורגש טעמו באיכותו כמו טעם דבש ותבלין וכיו״ב, וזה שאמר בירושלמי מתני׳ פליגי על ר׳ יוחנן עיסה של מע״ש שאפאה פת השבח לשני, וסתם עיסה הלא תפחה באפייה וניכר מדת שבחו פתר לה בשאין טעם שבחו ניכר שבעינן שיהיו שניהן הן מורגש בטעם ובאפיה אינו מורגש הדבר המעורב בטעמו וגם יהא הותיר במדה, ולפלא שלא נזכר בירושלמי דברי ר״י ודוק:
והנה בירושלמי הגירסא מחוור כמו שהוא לפנינו, ז״ל מתניתא פליגא על רשב״ל תבשיל של מע״ש שתבלו בתבלין של חולין השבח לשני פתר לה בשאין טעם שבחו ניכר, והדתני תבשיל של חולין שתיבלו בתבלין של מע״ש לא יצא מע״ש מידי פדיונו ופירושו שהמעשר הוא התבלין נפדה כשיעור שבח שהשביח התבשיל, ע״ד דריו״ח והיא שיהא שם הותיר מידה ע״ד דר״ל כו׳ שבחו ניכר, פירוש דאם לא הותיר מידה או אין טעם שבחו ניכר הרי אילו היה התבשיל של מעשר והתבלין של חולין לא היה נחשב לחשבון החולין כלל א״כ הוא הדין להיפוך שהתבשיל של חולין והתבלין הוא מעשר אף שאוסר התבשיל מלאוכלו בתורת חולין כדין כל המתבל מכל מקום זכות ממון אין כאן למעשר שיחול עליו פדיון המעשר ויתפוס ממונו והוי כאין בו שוה פרוטה שאינו תופס פדיונו ועל כרחין דמיירי שטעם שבחו ניכר דאז זכות ממון יש להמעשר ותופס פדיונו, והר״ש גריס כמו שהוא בתוספתא לפנינו ומסתמא מיירי בשאין שבחו ניכר ודוק היטב:

לפיכך אינו נקנה במתנה כו׳.
וכן לקמן פ״ט ה״ב דייק אינו נקנה במתנה וטעמא דודאי רשאי ליתנו במתנה כמפורש במשנה אבל נותנין זה לזה מתנת חנם רק שמע״ש וכ״ר ממון גבוה הוי לפיכך אינם נקנים במתנה וכי יהיב לחבירו עדיין אינו של האיש המקבל לכן אם פדהו אינו מוסיף חומש דלאו שלו הוי אבל זכות לאוכלו דיהיב הנותן לו רשותו לאכלו והוי שלו כי יהיב לפומיה לאכול והוי כמו שאמרו גבי פועל משל שמים הוא אוכל יעו״ש, ועדיפא מיניה דמצי יהיב זכותו לאכול גם לבני ביתו אבל רק הזכות שמרשהו לאכול אבל דין ממון לית ליה ביה ולא מצי קני המתנה והוי כמזמינו לאכול, וזה שדייק רבינו אינו נקנה במתנה אבל ניתן במתנה שאוכלי המקבל ברשות הנותן ופשוט.(נ״ב. ולפ״ז יש לחקור אם בכור נוטל פי שנים במעשר שני ואכמ״ל. וא״ש מה דאמר לקמן פרק ד׳ הלכה ד׳ מבכורים ונותן המעשרות שלהן לכהנים ועיי׳ הגהות הב״ח בגמ׳ שם.):

לפיכך אנו אומרים כו׳.
כוון דלא כהתוספתא דפ״ק פ״י דמחייבתו בכפל דאתיא כמ״ד מעשר ממון הדיוט הוי, ועיין מש״כ פ״ב מגניבה: