ויש איסורים אחרים כו׳ והן החדש כו׳. ולענין חדש שלא הביא שליש מוכח מדברי התוס׳ ד׳ כ״ג ע״א ד״ה קוצר דמותר באכילה ועי׳ בתוס׳ מנחות ד׳ ע״א ע״ב ד״ה אומר ולא רק דמותר לקצור רק דאין חל עליו איסור חדש כלל ועי׳ בירושלמי חלה פ״א ה״ד דמבעי שם אם חייב על לחם שלו משום חדש ונראה דט״ס הוא וצריך להיות להיפך וקאי לר״א דס״ל שם דפחות משליש לא מקרי לחם ומבעי ליה דנהי דלא הוה לחם מ״מ יש על קלוי שלו שם חדש וכמבואר בהך דמנחות דף ע״א דסתם קליות הוא לא הביא שליש, ועיין בירושלמי פאה פ״ב ה״א ומש״כ בזה בדברי רבינו שם אך גבי פאה עיקר הטעם משום דלא הואי קצירה, ועיין בתוספתא פ״ט דמנחות ע״ש, ואמר בירושלמי דחלה הנ״ל דרק לר״א דס״ל דלא מקרי לחם היכא דלא הביא שליש אז פטור גם הקלוי משא״כ לדידן וכן מוכח מדברי רשב״ם פסחים דף ק״ט ע״א בד״ה קליות דכתב שם דרק מחטים ישנים וסתם קליות לא הביא שליש וכמש״כ ועיין מש״כ רש״י מנחות ד׳ ס״ט ע״ב בהך בעיא דר״ש בן פזי בד״ה שהביאו שליש דכתב רש״י שם דאם עקרה קודם הבאת שליש לא מהניא כלל עומר למישרייה משמע דאין עליה אז שם איסור כלל, ועי׳ רש״י נדרים ד׳ מ״ט ע״ב ד״ה חסיסא:

החדש כו׳ אסור לאכול כו׳. עיין פסחים דף כ״ג ברש״י ותוס׳ דנקטו חטים משמע אבל של שעורים אסור להאכיל לבהמה קודם הבאת העומר משום דיש עליהם גם שם טבל וכמו שטבל אסור בהנאה של כילוי אף לכהן ה״נ כן כ״ז שלא הביא העומר במין שמביא ממנו העומר אסור להאכילו אף לבהמה, ועי׳ בירושלמי חלה פ״א ה״א גבי הך מה דבעי ר״א אם יוכל להביא העומר מהני דהשרישו אחר העומר שעבר אך הביאו שליש לפני שנה הבאה ואמר שם דאם נימא דאינו יכול להביא א״כ א״א שהעומר יתירן ואמר שם הרי שאר מינים תלוים בעומר ואין העומר בא מהם, ולמש״כ באמת יש נ״מ דזה הוה בגדר טבל וזה הוה בגדר איסור, ועי׳ בתוספתא שבת דאמר שם דמותר לטלטל חדש בשבת ע״ש בפט״ו ור״ל משום דיכול להאכילן לבהמה. אך י״ל דמיירי בשל חטים וכמש״כ. או י״ל דר״ל באותו שבת שהעומר קרב ונ״מ להך דין דמוקצה לחצי שבת, וכן נ״מ לזמן הזה דליכא הקרבה דאז לא הוה גדר טבל:

אלא בזמן שיש כו׳. הנה במשנה נקט מיד ומה הלשון מיד אך ר״ל דאף דלאכול שיריים של המנחה לר״י שם ד׳ כ״ו ע״ב והכי קיי״ל כמש״כ רבינו בפי״ב מהל׳ מעשה הקרבנות, רק משישלוט האור ברובו, זה רק גבי קומץ דהוא מתיר שיריים אבל גבי חדש למ״ד דכשאין בהמ״ק קיים האיר המזרח מתיר וא״כ אדרבא העומר אוסר החדש ולכך תיכף כשקרב ע״ג המזבח וקלטו המזבח כמבואר שם ד׳ כ״ו ע״ב שוב נסתלק האיסור וע״ש ד׳ נ״ז ע״א גבי חימצה בראשו של מזבח דמקרי הקרבה תיכף כשבא על המזבח. ובאמת י״ל דזה ר״ל שם ד׳ ה׳ ע״ב בהך דאמר רב מנחת העומר תוכיח ואמר שם מה למנחת העומר שכן מצותה בכך ר״ל דאדרבא לכך אסור משום דבעי להקריב עומר וזהו הגורם האיסור וע״ש דף ה׳ ע״א ברש״י ד״ה ואם איתא דמשמע שם דלא ס״ל כפי׳ התוס׳ רק משום עומר עצמו ומ״מ הוה מקרי איסור, ועיין תוס׳ קדושין ד׳ נ״ז ע״ב גבי מה שלי בשלך אם הדם מתיר או משום דקודם זריקה אסור ונ״מ ג״כ להך דאמרינן בזבחים ד׳ כ״ו ע״ב גבי בשר אסור באכילה אבל בעלים נתכפרו אם יש בזה משום מעילה אם הוה כמו קודם זריקה או כיון דכאן שוב לא שייך זריקה שוב ליכא מעילה ולא שייך הך דין דלפני זריקה, ועי׳ פסחים דף ע״ז ע״ב ברש״י ד״ה דם ע״ש, ועי׳ בהך דסנהדרין ד׳ ס״ג דיליף מלאו דלא תאכלו על הדם, וי״ל דמיירי קודם שפיכת שיריים או כגון לאחר מתנה אחת דאף דהקרבן כשר מ״מ הוה עדיין דם בכוס, ועי׳ בהך דזבחים ד׳ ל״ח ע״ב דנקט שם אינן באות בלילה וע״ש ברש״י דמשמע הטעם משום דנפסלות בשקיעת החמה. אך באמת י״ל דהוי אמינא דכיון דזרק מקצת דם הוה כמו שקלטו מזבח לשאר הדם ע״ש ד׳ מ״ג ע״א אך התוס׳ שם מחלק בין דם דלא מקרי לחם, וגם י״ל כיון דלא מעכב לא שייך קלטו דלאו חדא מלתא היא ועי׳ בירושלמי יומא פ״ה דבעי שם למ״ד שיריים הפנימים מעכבים אם נותנם בלילה ואמאי הרי נפסלים וצ״ל כמש״כ, ועיין תוס׳ סוטה ד׳ כ״ג ע״א מש״כ שם בשם הירושלמי לר״ש דאמר קומץ קרב בפ״ע ושיריים קריבין בפ״ע אם קרב בלילה וע״כ צ״ל דס״ל דזה הוה כמו גדר הקרבה בפ״ע לא ששייך להקומץ ע״ש, אך א״כ מי מקדשם וצ״ל דכלי הראשון מקדשם לאחר שקמצו עיין מנחות דף ז׳ ע״א וד׳ ח׳. גם י״ל דר״ש לשיטתיה שם ד׳ כ״ו ע״א, וכן ג״כ גבי מחוסרי כפרה הוה ג״כ מחלוקת אם הקרבן מתקן להדבר או אדרבא בשביל הקרבן הוא מחוסר וזה תליא בהך מחלוקת דר״ע וריב״נ בכריתות ד׳ ח׳ ע״א אם שאר הקרבנות חובה לאכילת קדשים או לא וזה אם הוא בגדר תיקון כמו טבילה או אדרבא העיכוב הוא משום הקרבן אז י״ל דכל הקרבנות מעכבין, ועיין תוס׳ שבועות דף ח׳ ע״א ד״ה ואימא מש״כ מהך דכריתות ד׳ כ״ו יולדת כי קמייתי קרבן כו׳. אך י״ל דנ״מ להך דכריתות ד׳ ח׳ הנ״ל, וגם י״ל דכיון דהעומר ע״ג מזבח הוה כמו לחמו של מזבח כמבואר בזבחים דף פ״ה ע״ב וא״כ הוה כמו ליכא עומר ושוב היום מתיר, אך זה תליא אם נימא דכל שעה ושעה מתיר או רק האיר המזרח מתיר וכאן בהאיר המזרח לא הויא חזיא להיתר דאז היה העומר א״כ שוב שאר יום לא מתיר ועי׳ מש״כ התוס׳ מכות ד׳ י״א ע״ב בד״ה אמר אביי מה דמחלקי שם בין הבאת סימנים וכן נ״מ לגבי מה דקיי״ל דאם השריש קודם העומר העומר מתירן והוא הדין קודם להאיר היום אם השריש כל יום ט״ז אם מתיר או לא או רק האיר מתיר ועיין בהך דפסחים ד׳ נ״ה ע״א בתוס׳ ד״ה כל הרכבה, אך כל זה למאן דפליגי אר״י אבל כיון דרבינו פסק כר״י שוב צריך הקרבה כמו גבי שאר מנחה ולכך השמיט רבינו הך מיד:

מחצות היום כו׳. עיין בפיהמ״ש לרבינו דפירש דאזלינן בתר חצות היום דירושלים ר״ל אף דזה הוה גדר תקנה והוה אמינא דאזלינן בכל מקום בזמן חצות דשם ועיין בירושלמי דמאי פ״ב ה״א בהך מחלוקת דר׳ וראב״ש גבי פירות דמאי אם הולכין אחר מקום שהפירות משם או אחר מקום מעמדו ועיין בהך דפסחים ד׳ נ״ב ע״א אטו אגבא דחמרא קלטינהו ע״ש ובירושלמי פ״א דגיטין ה״א היתה ידה ארוכה וקיבלה גט בא״י אם צריך לומר בפ״נ אם אזלינן בתר קבלת הגט או בתר עמידת האשה ע״ש ולכך קמ״ל רבינו כאן דאזלינן בתר זמן שבירושלים:

ותבואה שהשרישה אחר שקרב כו׳. והנה בזמה״ז דכל היום אסור אימת הויא השרשה שיתיר היום וגם י״ל דאף דגבי עומר די קודם הבאת העומר אבל עכשיו צריך שישרש קודם י״ו דהיינו קודם זמן קצירת העומר, ועיין בירושלמי פ״א דחלה דהוה שם ג״כ מחלוקת ומביא ראיה מהך ברייתא דפסחים ד׳ נ״ה ע״א מהך דר״י וברש״י שם ד״ה מנכש דנקט עד שעת הקרבתו אף לאחר שהאיר המזרח אם נשרש ג״כ מותר אך משום דר״י לשיטתיה דס״ל דעומר מעכב, ועיין בירושלמי חלה פ״א דלמ״ד דקצירה מתרת לקצור בעי שם אם קצר ונטמא הקצירה אם חזר לאיסורו ר״ל דס״ל דלא דהקצירה מתרת רק הקצירה שהוא מביא ממנה העומר, ועיין בהך דמנחות ד׳ ק״ב ע״א גבי מה דאמר ר״א שם מעילה אטומאה קרמית כו׳ לבתר דפקעה לה כו׳ הרי חזינן כיון דניתר פעם אחת שוב אין חוזר ונאסר, ועיין מש״כ התוס׳ בכורות ד׳ ל״ח ע״ב דס״ל דמום אף שיש לו רפואה מ״מ הוה מום, ועיין תוס׳ זבחים ד׳ י״ב ע״ב דקרא דעבר מומם ירצה הוא רק אם ע״י רפואה וצ״ל כך דגבי קדשים שהם נפרדים אם פדאן קודם שיתרפא המום שוב לא חל עליהם קדושה עוד אבל בבכור וכדומה אז י״ל כיון דעבר מומן חל עליהם הקדושה למפרע, ועי׳ בהך דתמורה דף כ״ד ע״א בהך מחלוקת דראב״ש ורבנן אם חל איסור חטאת שנתכפרה בעליה אח״כ, ועי׳ בע״ז ד׳ ס״ג גבי אתנן שקדמה והקדישתו אם חל עליה איסור אתנן ע״ש, וצ״ל הטעם דלא דהקצירה מתרת לקצור רק משום דאסור לקצור קודם קצירת העומר וא״כ עכשיו דצריך לקצור קצירה אחרת שוב הוה כמו קודם קצירה, ועי׳ בהך דפסחים ד׳ צ״ח ע״א דאמר שם דלמ״ד חצות קבע אם הפרישה לאחר חצות שוב לא נקבע כלל לפסח דהקביעות הוא רק זמן התחלת שחיטת הפסח ולא זמן שחיטת הפסח, וע״ש ד׳ צ״ו ע״ב וד׳ ע״ג ע״ב וכן ס״ל לרבינו ז״ל בהל׳ ק״פ דאם בתחלת זמן שחיטה היה בדרך שוב נדחה מפסח ע״ש וא״כ גם כאן כן גבי השרשה כיון דתחלת הזמן לא השריש שוב אין השרשה מתרת ולא דמי לקצירה דלעיל כמש״כ, ועי׳ בהך דנדה ד׳ ל״ו ע״ב וד׳ ל״ז ע״ב גבי קושי סמוך לנדה ע״ש, ועי׳ מש״כ הרא״ש ז״ל בנדרים ד׳ ע״ב ע״א גבי זמן דהפרה אם צריך שיהיה זמן המקיים בעת שיוכל להפר ע״ש, וע״ש ד׳ ע״ו ע״א בהך דר״א דיליף מזרעים טמאים, וזה תליא אם הזריעה מטהרת או מה שזרועים ומטבילה אין ראיה דכ״ז שלא נטמא אין עליה שם טבילה כלל, ועי׳ בהך דכריתות ד׳ י״ג ע״א דאם אכל חצי פרס וטבל ואח״כ השלים לא מהניא טבילתו ע״ש, וה״נ ר״ל גבי נדר ע״ש ברש״י ד׳ ע״ה ע״ב ד״ה ומה מקוה דמפרש דקאי אחכם ור״ל לפי מאי דמסקינן שם ד׳ צ׳ דאין חכם מתיר עד שיחול הנדר ואף דכבר נדר וכמו גבי טבילה וכמש״כ:

תבואה שהשרישה כו׳ הרי אלו ספק כו׳. עיין בהשגות, ועי׳ בתוס׳ פסחים ד׳ נ״ה ע״א ד״ה כל דכתבו בפשיטות דכמאן דמנחי בכדא ואף דזה בעיא וצ״ל דס״ל דזה רק במקום שיוכל לקלוט אז י״ל דבטלינהו אגב ארעא אבל במקום הגריד דאין קולט כלל לכ״ע כמאן דמנחי בכדא, עיין בירושלמי פ״א דכלאים ה״ט מודה ר״ל בזורע כו׳ ע״ג טרשים שהוא פטור, וע״ש בירושלמי פ״ז ה״א ועי׳ מש״כ רש״י בפסחים ד׳ כ״ה ע״א ד״ה זאת אומרת ובמנחות ד׳ ע״א ע״א אי הכי משעת זריעה ע״ש והראב״ד ז״ל משום דקשיא ליה מהך דפסחים ד׳ נ״ה הנ״ל ס״ל דזה לכ״ע אסור רק מפרש כך. דהנה מדברי רש״י במנחות דף ס״ט ע״ב מבואר דאם קצרן קודם הבאת שליש לפני העומר לא חל עלייהו עומר להתירן ע״ש ונראה דזה רק אם דעתו עוד הפעם לזורען אחר העומר עי׳ בהך דפיאה פ״ג ה״ג גבי המירוג ע״ש, ועי׳ רפ״ה דמעשרות גבי העוקר שתלים אבל אם קצרן לאכילה, אם נימא דלא כשיטת התוס׳ דחדש אינו נוהג בפחות משליש אף לאכילה אז שפיר התירן העומר, ואח״כ זרעינהו דאז י״ל דשוב בטל ההיתר שלהם ומבעי ליה אם אח״כ חוזר בו מהזריעה אם יכול ללוקטן ולאוכלן, וזה הוה כמו דאמרינן בכ״מ מעשה מוציא מידי מחשבה, ועי׳ בירושלמי פאה פ״ב ה״ה גבי קצר חצי אגרי ע״ש זהו כונת הראב״ד ז״ל:

וכן שבולת שהביאה כו׳. עי׳ במנחות ד׳ ס״ט ע״ב ע״ש בתוס׳, ואף דרבינו ז״ל ספ״ה מהל׳ כלאים ס״ל דזה בודאי לא אמרינן דהגידולים ילכו בתר העיקר רק דנ״מ דאם טרח אז נתבטל גם העיקר ואם לא טרח נשאר העיקר כמו שהיה ולכך שם נקט לשון ונעקר וכן בהל׳ מעש״ש פ״י הל׳ י״ו נקט לשון שגדלה דהיינו מאליו ולא שטרח לבטולה, וא״כ היכי נקט כאן הך דין דהתוספות ילכו בתר העיקר וצ״ל דס״ל דכיון דחזינן דגבי חדש אזלינן בתר השרשה אף דעדיין לא חל עליו שם איסור חדש לכמה שיטות, ולכך י״ל דכאן אזלינן בתר עיקר, ולכך דייק רבינו כאן שהרי השרישו קודם לעומר ר״ל כיון דחזינן דתליא בהשרשה לא שיהיה חל עליו החיוב, א״כ חזינן דזה רק דין לא חיוב בעצם ולכך י״ל דאזלינן בתר עיקר, ועי׳ מש״כ התוס׳ קדושין ד׳ ל״ח ע״ב דחדש איסורו בא מאליו ע״ש. אך י״ל כמו דאמרינן בנדרים דף נ״ט ע״ב מחמת דאיסורא לא זרעי אינשי ולכך אינו מתבטל ה״נ י״ל גבי שיבולת כה״ג, וכעין דאמרינן כאן במנחות ד׳ ע׳ הכא לאו היינו זריעתו וזהו ג״כ כונת רש״י בסוטה ד׳ מ״ג ע״ב ד״ה כאן בהרכבת איסור דהמיעוט הוא רק משום דהוה כמו גזלן ואמאי לא קאמר דיבטל כמו ילדה שסבכה בזקנה י״ל ג״כ משום זה דאיסורא לא נטעי אינשי ולכך לא בטל, ועי׳ בירושלמי ערלה פ״א ה״ב גבי עכו״ם שהרכיב אילן מאכל ע״ג אילן סרק חייב בערלה ושם מוכח דמונה משעת נטיעה ראשונה ועי׳ בירושלמי סוטה פ״ח דס״ל שם דבאילן סרק הוה כמו נטוע בתחלה ודלא כשיטת ר״י בירושלמי דערלה הנ״ל, ועי׳ מש״כ בזה בהל׳ מעש״ש, ועי׳ בדברי רבינו בה׳ שמיטה ויובל פ״ד ה״כ דלא הביא שם רק הדין דשל ששית בשביעית ולא של שביעית בשמינית והטעם ג״כ משום דלא טרח אבל בהלכה כ״א דשם טרח ואף דאיסורא לא זרעי אינשי שם שאני הואיל ואיסורו ע״י קרקע:

כלאי הכרם כו׳ בין שזרעם כותי כו׳. ואם ר״ל בתוך של ישראל או בתוך של עכו״ם ועי׳ בירושלמי פ״ז דכלאים ה״ד דיליף שם מקרא דשל עכו״ם ג״כ אסור והוה שם מחלוקת אם אתיא כמ״ד אין קנין לעכו״ם בא״י והפסוק צריך דלא נימא כיון דעכ״פ קנין נכסים יש לו כמבואר בירושלמי דפיאה פ״ד וכ״מ לכך צריך קרא על זה, ועי׳ תוס׳ ע״ז ד׳ ס״ג ע״ב. אך זה אם אין קנין מחמת דיש דין א״י עליו אבל אם יש קנין הוה כמו כלאים בחו״ל ועי׳ בירושלמי ספ״ג דערלה דגבי עיירות המובלעות דהוה כמו שעומדין על הגבולין דבהם שפיר יש קנין אין כאן איסור כלאים של א״י ורבינו ז״ל ס״ל דבחו״ל גבי עכו״ם אם זרע מותר באכילה וכן משמע שם בסוף פ״ח ואף דהתוס׳ בשם הירושלמי לא ס״ל כן רבינו ז״ל מפרש הך דשבת ד׳ קל״ט גבי כשותא בכרמא דאם ישראל אמר לעכו״ם לזרוע אסורים ולא לענין איסור זריעה מיירי דזה שרי אף לכתחלה בישראל רק לענין הזרעים דגבי ישראל אסורים עכו״ם שזרען מותרים אך אם ישראל אמר לעכו״ם אסור ורק בגדול אבל בקטן לא, וכן ס״ל לרבינו כך הדין בפ״ה דהל׳ כלאים ה״ג גבי שאר זרעים וע״ש בהל׳ ו׳ דלזורען מותר לכתחלה אבל מ״מ הזרעים אסורים וזהו ג״כ הפלוגתא דכשותא שם לשיטת רבינו אם זה הוה כמו ירק או כמו זרע דזרע מותר לזורעם וירק אסור לזרוע וא״כ בחו״ל מותר לומר לזרוע כשותא מחמת כל המיקל והזרעים ג״כ מותר מחמת דזרען עכו״ם ועי׳ בתוספתא דכלאים פ״ג דאמר שם דאינו כלאי זרעים ור״ל משום הך דמבואר בירושלמי פיאה פ״א דמותר לזרוע זרעים עם זרעי אילן אך מקשה שם בתוספתא דמאי נ״מ. אך לפי מש״כ בשיטת רבינו דהמחלוקת הוא אם מין זרע או מין ירק צ״ל דר״ל בתוספתא לענין הך דערוגה דפסחים ד׳ ל״ט מאי נ״מ בין זרעים לירקות גבי ערוגה ועיין בירושלמי ספ״ד דמעשרות דאמר כן גבי צלף. אך זה קשה מנ״ל זה לרבינו גבי ירקות בחו״ל אם זרען עכו״ם דמותר דיעבד דלמא רק גבי זרעים. ובאמת רבינו ז״ל ס״ל בהך דערלה פ״א מ״ב גבי עכו״ם שנטע ע״ש בפיהמ״ש דאם נטע עכו״ם בתוך שלו ואח״כ קנה ממנו ישראל אינו חייב בערלה. והנה בירושלמי פ״ז דכלאים הנ״ל מבואר דאף למ״ד יש קנין מ״מ גבי כלאים אם חזר ולקח ממנו ישראל יש בו דין כלאים. והנה למאי צריך הריבוי או די״ל דלא בעי שיהיה כמו זרועים ועומדים כמו בהך דפסחים ד׳ כ״ה דרק אם הוסיף מאתים אסור רק דתיכף שקנה מיד נאסר הכל וכן גבי מש״כ רבינו כאן שעלו מאליהן אם ר״ל ג״כ ע״י קיום וכעין הך דפ״ה דכלאים גבי הזורע ורוח מסערתו וזהו ג״כ אם ר״ל האיסור משום מקיים והוה כמו זרועים ועומדים או ר״ל דהוה כמו זורע, ועי׳ בירושלמי כלאים פ״ב ה״ד גבי הך דר״ש ב״י גם כרמייהו ור״ל שיהיה פחות מטפח וכמו הך דסוטה ד׳ מ״ג ובירושלמי פ״ו דכלאים, ואף דקיי״ל דכל הכרם אסור זה רק אם לא עשה בהן מעשה וכעין הך חילוק דמחלקים בסוכה ד׳ ט״ו ע״א גבי גזירת תקרה דבטולי תקרה שאני וע״ש ברש״י ד׳ י״ב ע״ב ד״ה אין מסככין שכ׳ שם שהרי המעוות תיקן, ועי׳ פסחים ד׳ י״א ע״א הוא עצמו כו׳ ותוס׳ עירובין ד׳ ע״ד ע״א ד״ה עד מה דמחלקים בין אם עשה דקה ע״ש, וזרע הכרם ואח״כ קצר ואח״כ חזר ותיקן הגפנים אבל כל זמן שלא קצר לא רצה לתקן הגפנים ולקצרן אח״כ משום דס״ל דזה יהיה כמו זריעה מעיקרא וע״ש בפ״ה ה״ז, ומ״מ גבי ערלה כה״ג פטור משום דהוה שורש פטור כמבואר בירושלמי פ״א דערלה ה״א וה״ב גבי נטעו עכו״ם עד שלא באו ישראל, ואף דבאמת לא דמי דהא שם בירושלמי מחלק בין של הקדש דלא הוה שורש פטור פוטר כמבואר בתוספתא דאם הקדיש ונטע ואח״כ פדה חייב וא״כ י״ל דגם גבי עכו״ם כה״ג דהא יכול ליקח ממנו כמו פדיון גבי הקדש ולא דמי לחו״ל ולקודם שכבשו. אך י״ל דלא דמי לקיחה לפדיון עיין בתוס׳ פסחים ד׳ מ״ו ע״ב וכ״כ בזה אך מ״מ אף אם נימא דרבינו ז״ל בפיהמ״ש ס״ל כן גבי ערלה מ״מ לא יגרע מערלה בחו״ל דהוא הלכה. אך י״ל כך דהנה מבואר בירושלמי פ״א דערלה דאף דקיי״ל דעלה מאליו חייב זה רק ברה״י אבל ברה״ר פטור כמו בנוטע לרבים דאין כאן לא ונטעתם ולא לכם וכן פסק רבינו בפיהמ״ש ובפ״י מה׳ מעש״ש ע״ש, וא״כ י״ל לפי מש״כ רבינו ז״ל בפיהמ״ש דעירובין פ״ו גבי דירת עכו״ם לא שמה דירה דלא מקרי חצירו גבי עכו״ם א״כ הוה כמו נטע לרבים או ברה״ר ובפרט אם נימא דגזל עכו״ם מותר ורבינו פסק דנוטע לרבים בחו״ל פטור, וכן נמי אם נטע לרבים הוא ג״כ רק ברה״י ולכך כיון דרבינו ז״ל ס״ל דיש קנין לעכו״ם הוה כמו חו״ל וא״כ ממילא אין כאן ערלה כלל, ועיין בירושלמי פ״א דערלה ה״א גבי בנות הדס דחייב בערלה רק במקום שמשמרין והטעם כיון דבלא חשב לשם בנות הדס אינו חייב בערלה א״כ אין הנטיעה פועלת רק דזה לא גרע מעלה מאליו וכעין דמבואר בסוטה ד׳ מ״ג ע״ב וא״כ במקום שאין משמרין הוה כמו עלה מאליו לרבים דפטור כמש״כ רבינו בפיהמ״ש. אך כל זה גבי ערלה אך גבי כלאים למה ס״ל לרבינו דמותר גם בירק אם זרע עכו״ם, אך י״ל דכיון דכלאים תלאן הכתוב במחשבה כמש״כ התוס׳ יבמות דף פ״ג ע״ב וכמבואר בכ״מ. והנה מבואר בירושלמי פ״א דתרומות דעכו״ם לא הוה בגדר מחשבה. ועוד י״ל הא דצריך בירושלמי פ״ז דכלאים הנ״ל לרבות אם לקח הישראל ממנו אח״כ דהנה בקדושין ד׳ מ׳ ע״ב ובערלה פ״א ה״ב ובכתובות ד׳ כ״ב וכ״מ מבואר דחלה נהגה מיד וכן ערלה אף קודם כיבוש, ועי׳ בתוספתא דמנחות פ״ו מבואר ג״כ כן ובחדש ג״כ ועי׳ קדושין ד׳ ל״ז וד׳ ל״ח בהך דר״ש ובתוס׳ מנחות ד׳ מ״ד ע״ב ד״ה קרבו משמע דס״ל דגם קודם ביאה לארץ נצטוו על זה ועי׳ מנחות ד׳ פ״ד ע״א מוכח להיפך ועיין בר״ש פ״ב דחלה, וצ״ל דג׳ תנאי היא דר״ש ס״ל דחדש וערלה וכלאים נהגו אף קודם ביאתן מה״ת ואנן ס״ל דרק לאחר ביאתן ובחלה וחדש הוה מה״ת ובערלה הוה רק הלכה וכמו בחו״ל, ועיין בתו״כ פ׳ בהר דלכך שמיטה רק לאחר ירושה וישיבה משום דבעי שדך המבורר לך ועיין ערכין ד׳ ל״ג וביומא ד׳ י״ב ע״א גבי נגעים דכ״ז שלא נתברר של מי הוא ליכא נגעים, ועיין ברש״י כתובות ד׳ כ״ה ע״א וכ״מ, ועי׳ בנגעים פי״ב מ״א ובהך דגיטין ד׳ פ״ב גבי בית של עכו״ם בנגעים ואם נימא דיש קנין לעכו״ם הא הוה כמו חו״ל וגם למה יראו בתחלה הא הוה כמו הך דהוריות ד׳ י׳ גבי לפני הדבור וכמו גר שנתגייר וצ״ל דכיון דכבר קדוש אף שאח״כ נתבטלה הקדושה לענין נגעים הוה כמו מהני שבקדושה הראשונה ועיין ירושלמי שביעית פ״ו ופ״ג דבכורים גבי עזה דהוה רק מקדושה הראשונה ומ״מ נהג בה דין נגעים עי׳ סנהדרין דף ע״א. והנה גבי כלאים ג״כ כתיב שדך וא״כ לפי״ז קודם כיבוש לא נהג כלאים וכמו בחו״ל דרק מדברי סופרים ודלא כר״ש. והנה הך משנה דערלה פ״א מ״ב דנטעו אעפ״י שלא כבשו חייב ע״ש בר״ש דתלה לה בהך דנטע עכו״ם ור״ל כך דאף אם נימא דאין קנין לעכו״ם מ״מ קנין נכסים יש לו ונהי דשם א״י לא פקע ממנה מ״מ שם ירושה וישיבה י״ל דבטל ע״י זה ועי׳ במש״כ רבינו בהל׳ תרומות פ״א ה״י דנקט לפיכך אם חזר כו׳ משמע אבל אם לא חזר לא ואף דתרומות ומעשרות חייב מה״ת אף בתבואה שגדלה בקרקע עכו״ם זה רק משום שכבר נתקדשה ואין עליה שם חו״ל לפטור כיון דשם א״י יש עליה ולא דמי לביאה שניה דשם מחמת דלא הוה ביאת כולכם וכמש״כ רבינו, משא״כ היכא דבעי ארץ ואין עליה שום חיוב אחר לחייבה אז י״ל דע״י קנין נכסים בטלה ממנה גדר ירושה וישיבה אך א״א לומר כן מבכורים. אך י״ל דהר״ש ר״ל דלמ״ד יש קנין לעכו״ם מ״מ לא משוה לו רק כמו בלא ירושה וישיבה לכך תליא זה בזה. גם י״ל דהך מתניתין אתיא כמ״ד דערלה מה״ת אף בחו״ל וי״ל דגם קודם כניסה לא״י וכר״ש והא דמצא נטוע פטור משום דעכו״ם פטור מזה ואז לא הוה גדר אין קנין. גם י״ל דהך דנטעו אעפ״י שלא כבשו החיוב רק כמו בחו״ל דהיינו הלכה, וא״כ לפי״ז גבי כלאים אם נימא דבעי ירושה וישיבה לא מהני כלל מה שחזר ולקחה ממנו לכך צריך ריבוי על זה מקרא דלא נימא דהוה ככיבוש יחיד וכמש״כ רבינו ז״ל ר״ל ולא מקרי ירושה וישיבה ועי׳ בירושלמי חלה פ״ב ה״ב דהוה מחלוקת אם כיבוש יחיד דהיינו מה שכבש ירבעם בן יואש אם חייב בחלה מה״ת היכא דלא בעי ירושה וישיבה וזה ג״כ הך מחלוקת דנדה ד׳ מ״ז אך זה רק גבי חלה דבעי כולכם אבל בערלה אם נימא דחייב מיד מה״ת לכ״ע אז גם גבי כיבוש יחיד חייב ועיין בתוספתא תרומות פ״ב דמבואר שם דערלה וכלאי הכרם שוה גוי לישראל בכל מקום וכשיטת התוס׳ ולא כשיטת רבינו. וי״ל דזה אתיא כר״ש בקדושין ד׳ ל״ח:

והאוכל כזית כו׳ ושניהם מצטרפין כו׳. כבר כתבתי דרבינו ז״ל מפרש הך דמעילה ד׳ י״ח וכלאי הכרם מצטרפין ועיין מש״כ רבינו בס׳ המצות מצוה קצ״ג דלא נקט דבעי כזית אך היכי מפרש רבינו להך דערלה דגבי כלאי הכרם י״ל דר״ל דאף דאינם שוים בטעמן מ״מ מצטרפין דגם שלא כדרך הנאתו חייב אך גבי ערלה לא שייך זה. ונראה דר״ל הפרי עם הקליפה והגרעינין, ועיין בירושלמי ריש פ״ג דערלה ותוס׳ ב״ק דף ק״א ע״א די״ל דאף דקליפי ערלה אסורים מקרא מ״מ אין חייב עליהם מלקות רק עשה דוערלתם וקמ״ל אם אכלן כמו שהן חייב ומצטרף והוה כגדר בריה עיין בירושלמי נזיר פ״ו גבי משקין דמצטרפין אם אכל הרימון שלמה אף דיש בו משקין דאם סחטן פטור ועיין בחולין דף קי״ט ע״א דאמר שם גם גבי שומר כה״ג וכמו גבי אבר מן החי וכדומה ע״ש בתוס׳ דף צ״ו ותוס׳ ברכות דף ל״ט ע״ש בזה:

כל הנוטע אילן מאכל כו׳. הנה עיין בירושלמי ריש פ״א דערלה על הך דקי״ל דנוטע לסיג פטור מחלוקת שם ר״י ור״י מהיכן יליף זה אם ילמד דבר מתחלתו או מסופו מן שנה החמישית ע״ש ור״ל דנ״מ ביניהם דהנה שם אמר ר״י כל שאין לו ערלה אין לו רבעי ומחלוקת שם אם צריך לרבעי שיהא ג׳ שנים ערלה או שיהיה עכ״פ ערלה ומהך דסוטה ד׳ מ״ג ע״ב משמע דרבעי נהוג אף שאין לו ג׳ שנים ערלה, עיין תוס׳ מנחות ד׳ ס״ט ע״ב ע״ש, והנה בערלה שם על הך מה דאמר דר״י בעי עד שיהא לו ג׳ שנים ערלה ואמר שם ר׳ יונה עיקר ערלה צריכה לו אין ערלה פחות מג׳ שנים לא ר״ל דר׳ יונה ס״ל דאין ערלה פחות מג׳ דאם כן היאך בעי שם במי שנטע שנה ראשונה לסייג ושניה למאכל כו׳ כיון שעירב בו מחשבת חיוב, אך יש לדחות דשם ר״ל דאם מתחלה בשעת נטיעה חשב שיהיה שנה ראשונה לסיג ושנה שניה למאכל התם חייב גם בשנה ראשונה ומה דאמרינן שם נטע לסיג יכול לחשוב עליו למאכל י״ל דזה ר״ל בשעה ראשונה וכן הך דסוטה ד׳ מ״ג ע״ב אך שם בסוטה נקט טעם דלכך מהני נמלך משום דהא מעיקרא לפרי קיימא וא״כ לפי״ז גבי חרובא שיטה וצלמונא דסתמא לאו לפרי קיימא כמבואר בירושלמי ערלה פ״א ה״ב ועיין מה שכתב רבינו בפ״א מהלכות מעשרות ה״ט ע״ש בהשגות ובפרק א׳ מהלכות מעשר שני ה״ג א״כ אם הרכיב בהם אף דהם עדיין בתוך ג׳ בטל ולא שייך בהו למימר דאם מימלך אך באמת זה תליא בהך מחלוקת דאביי ורבא בזבחים ד׳ צ״ד ע״א אם דבר דצריך לחשוב עליו ואז מקבל אם מיקרי ראוי לקבל או רק דבר דצריך ליטול ממנו המחשבה שחשב להיפך. ועיין תוס׳ נדה דף נ׳ ע״א ד״ה שזרען ע״ש גבי הכשר, ועיין בירושלמי סוכה פ״א גבי קוצר לסכך והוכשרו ואמר לכשיעשה מצותן יחזירן לגורן אם הוה כמו הכשר קודם מחשבה או לא עיין בחולין ד׳ קכ״ח ע״א, ועיין נדה ד׳ נ״א ע״א גבי סיאה אזוב וקורנית אם הוה סתמא לאדם, ועי׳ בהך דסוכה ד׳ י״ג ע״ב במה דס״ל לרש״י גבי עולשין ושאר מרור דסתמא הוה מאכל בהמה אך משום דמבואר בירושלמי פ״ז דשביעית ופרק ז׳ דנדרים דבא במחשבה יוצא בה ידי מרור הרי חזינן דמיקרי ראוי אף דצריך לחשוב עליו, ועיין עירובין ד׳ כ״ח ע״ב גבי קור וכפניות, אך י״ל דבזה פליגי בפסחים ד׳ ל״ט אם רק עולשי גינה או אף עולשי שדה דעיין בנדה ד׳ נ״א דמחלקים שם גבי סיאה אזוב וקורנית בין חצר לשדה דבחצר סתמא לאכילה ובשדה סתמא לעצים, ועיין שבת ד׳ קכ״ח ע״א בתוס׳ דמספקא ליה שם, ועיין בירושלמי פ״א דדמאי ה״א דס״ל דבגינה לא הוה כחצר ע״ש, אך עיין בסנהדרין דף נ״ז ע״א מוכח דגינה הוה כחצר ועיין רש״י סוף ב״ק גבי כשות וחזיז ובפסיקתא רבתי פ׳ כ״א גבי הך דתני ר׳ חייא דבירק גינה נשמר, ועיין עירובין ד׳ כ״ח ע״ב בדגוננייתא ע״ש דזה הוה אוכל, וכן מבואר בע״ז דף ז׳ ע״ב גבי שבת, ועיין בירושלמי פ״ד דמעשרות ה״ה ע״ש דאמר שם נהגין בבית כצ״ל ור״ל אף בחצר ירקי אינו כלום, ועיין ב״ק ד׳ פ״א גבי תלתן וזהו כוונת הירושלמי שביעית פ׳ ז׳ הל׳ ו׳ גבי סיאה אזוב וקורנית דנקט שם דאם היתה שניה נכנסת לשלישית שלישית וגבי שביעית כה״ג אמרינן ששית והקשה דלמה גבי אינך אמרינן דאם נכנסת מששית לשביעית הוה שביעית ותירץ דכאן ברשות הבעלים הוא ר״ל דהא ע״כ הם בחצר דאל״כ הוה עצים וא״כ הבעלים מוחזקים, ולכך בגינה ס״ל לת״ק דיוצא ידי מרור דסתמא לאכילה משא״כ בשדה, ור״י פליג עליה וס״ל הואיל וראוי לחשוב, ועיין בחולין ד׳ נ״ט דעיקרא דמרירתא הוה תיאה ומבואר בפסחים ד׳ ל״ט דיוצא ידי מרור ואנן קי״ל דאינו מטמא טומאת אוכלים עיין נדה ד׳ נ״א ע״ב ע״ש בתוס׳ וע״כ כמש״כ, אך באמת עיין בירושלמי ערלה פ״א הל׳ ב׳ דאמר שם ר״י מייתי נטיעות מחוץ לארץ בגושיהן לארץ ואמר שם מה נשכר ר״י אמר שנים ור״י אמר רבעי ור״ל כך דהנה רבינו ז״ל פסק לקמן בהל׳ ט״ו דאין רבעי נוהג בחו״ל כלל והטעם משום דס״ל דחו״ל הוה גבי ערלה כמו קודם ירושה וישיבה. והנה מבואר בירושלמי פ״ה דמעש״ש ובתוספתא פ״ז דמנחות דרבעי לא נהוג רק אחר ירושה וישיבה וס״ל דהא דערלה הוה נהוג קודם ירושה וישיבה הוה כמו בחו״ל ובגדר הלכה, והנה בתוספתא דמנחות הוה מחלוקת אם הרבעי צריך שיהיה שגם הג׳ שני ערלה שלהם יהיה בזמן חיוב הרבעי, או לא רק דזה דבר בפ״ע, ובאמת זהו כוונת מה דמבואר במשנה דפרה פ״א הל׳ א׳ אם רביעי למנין או בן ארבע שנים ע״ש ור״ל כך אם הוה כמו דבר אחד וא״כ צריך שגם ג׳ שני הערלה יהיו בזמן חיוב רבעי לענין רבעי או זה דבר בפ״ע, והנה סתם נטיעות עיין בשביעית פ״א עד שיחלו ומבואר בירושלמי לחד שיטה דהיינו שנה רביעית ועיין ברש״י ר״ה דף י׳ ע״א ד״ה ופירות דכ׳ ג״כ כן, ועיין בתוספתא פ״ט דב״מ ע״ש, והנה בירושלמי דערלה שם נקט הביא נטיעות בגושיהן ר״ל עם העפר כמו הך דב״מ ד׳ ק״א ע״א וקאמר דמה ישכור ר״י אמר שנים ר״ל דהוא ס״ל על הך דר״י דכל שאין לו ערלה אין לו רבעי ור״י בעי שם שלש שנים ר״ל דס״ל לר״י דאין ערלה פחות מג׳ אבל לענין רבעי אין נ״מ בדיני הערלה ור״ל כך דעיין בהך דברכות ד׳ ל״ה בהך מחלוקת דכרם רבעי או נטע רבעי וברש״י סוטה ד׳ מ״ג ע״ב ע״ש ובשאלתות דר״א פ׳ קדושים דגבי רבעי בעי דוקא שתים כנגד שתים ואחת יוצא זנב כמו גבי כרם ממש ועי׳ תוס׳ קדושין דף ב׳ ע״ב דיש מחלוקת תנאי בזה ור״ל הך דראב״י דסוטה ד׳ מ״ג ע״ב ועיין בתוספתא ס׳ מעש״ש דהוה מחלוקת דר׳ ורשב״ג בכעין זה ע״ש ונ״ל כך דהא דקי״ל דהעולה מאליו חייב זה רק גבי ערלה אבל גבי רבעי כיון דבעי כרם אין שם כרם עליו והך דסוטה למ״ד דלא בעי כרם וא״כ לפי״ז אם מתחלה נטעה שיהא ג׳ שנים לסיג והרביעי למאכל ואח״כ לאחר נטיעה חישב עליו למאכל והנה ערלה ודאי נהוג כעת דבא במחשבה דלא גרע מעולה מאליו כמבואר בסוטה שם אך לרבעי לא מהני זה כמש״כ וגם דהא בעי אשר נטע כמבואר שם אך הרי לרבעי הרי נטעה מתחלה שיהא למאכל בזה יהיה תליא בהך מחלוקת דר״י ור״י דלר״י דס״ל דהרבעי והערלה הם דברים נפרדים ואף דזה ודאי דצריך שיהא נוהג ערלה מתחלה אך מ״מ א״צ שיהא נוהג הערלה באופן שגם הרבעי יהא נוהג אבל ר״י ס״ל דלא נהגא רבעי כעת וכמש״כ דאם מחמת הערלה לא היה שייך רבעי כיון דהוה רק כמו עלה מאליו וכמש״כ וזהו כונת הירושלמי וכן ג״כ מה דפליגי בריש פ״א הנ״ל אם ילפינן דצריך למאכל מראשו או מסופו ג״כ כן אף דקי״ל דנטע למאכל שוב אין בו מחשבת סייג כמבואר בירושלמי שם ועיין בירושלמי דמאי פ״א הל׳ ג׳ גבי לקחו לאכילה וחישב עליהן לזרע לא כל הימנו וכן מבואר בירושלמי פ״ח דשביעית הל׳ א׳ גבי סיאה ואזוב לקחו לאוכלין לא מהני מחשבה לעצים ועיין בירושלמי סוכה פ״א גבי חישב עליו לאוכלין לא מהני מחשבה לסכך אח״כ, ועיין בבלי שם ד׳ י״ג ע״ב וכ״מ, אך מ״מ י״ל דאם חישב עליו מתחלה שיהא שנה ראשונה למאכל ושניה לסיג י״ל דשפיר מהני עי׳ בירושלמי שם ועיין בנדרים דף ע׳ גבי מופר ליכי למחר ע״ש בתוס׳ ישנים ד״ה בעי דאם דעתו שתחול מהיום הך מופר ליכי למחר י״ל דחל, וא״כ י״ל דפליגי בזה דמאן דיליף מרישא דקרא ס״ל שיטע ג׳ הראשונים למאכל ואידך ס״ל דבעי גם שנה הרביעית והחמישית שיטע למאכל, ועיין לקמן בהל׳ י״ח אך לפי״ז בחו״ל דלית לה רבעי א״צ זה רק בג׳ שנים לבד:

בד״א כו׳ אבל כו׳. וס״ל לרבינו דאין לוקין על ערלה שבחו״ל עיין בירושלמי פ״ט דנזיר וכי לוקין על הלכה ועיין בהך דתמורה ד׳ י״ח ע״א מבואר ג״כ דעל הלכה למשה מסיני אין לוקין, ועיין ברמב״ן בס׳ המצות שחולק בזה ועיין במש״כ רבינו בהל׳ טומאת מת פ״ב ופ״א הל״ב אך באמת כך דס״ל לרבינו דזה הוה דין חדש מהל׳ למשה מסיני לא דהלכה מפרשת דהערלה דכתיבא באורייתא שייך גם בחו״ל רק דזהו דין בפ״ע ונ״מ כך. דהנה עיין בירושלמי פ״ב דפסחים דמוכח שם דגבי ערלה שלא כדרך הנאתו עובר על עשה מהך דוערלתם דאמר שם עשה לרחקו כתיב ר״ל דגבי שאר הנאות לא הוה רק שיהיה בגדר אכילה ובכלאי הכרם גם הלאו הוה אף שלא בגדר אכילה ובערלה רק עשה, ועיין תוס׳ ב״ק ד׳ ק״א ע״א דר״ת ז״ל ס״ל כעין זה ומה דמקשה שם מהך דפסחים ד׳ כ״ה לשיטת רבינו א״ש דרק גבי ערלת א״י דכתיב בה הך עשה דלרחקו אסור אף שלא כדרך הנאתו אבל ערלה בחו״ל דהוה איסור בפ״ע הלכה בפ״ע שם שלא כדרך הנאתו שרי, ועיין בהך דקדושין ד׳ נ״ו ע״ב בתוס׳ וברש״י שם ד׳ ל״ח ע״א ד״ה ואסורים בהנאה גבי כלאים דנקט משום תקדש לשון הקדש, ובאמת קשה הא בקדושין ד׳ נ״ו ע״ב דחה הגמ׳ זה, אך י״ל כך דהנה שם אמר דגבי ערלה רק שנים וע״ש ברש״י ותוס׳ מה שדחקו שם, ועיין פסחים ד׳ מ״ד ע״ב אך באמת ר״ל כך דהנה גבי כלאים יש קרא דבעי שרפה וגבי ערלה ליכא קרא עיין תוס׳ סוכה ד׳ ל״ה ותמורה ד׳ ל״ג ע״ב ועי׳ תוס׳ ע״ז ד׳ מ״ח ע״ב גבי נטע והבריך והרכיב מה דהקשה שם בד״ה ואין נוטעין א״כ אמאי ערלה בשרפה ע״ש אך גבי כלאים לא קשה זה דכיון דהתורה צותה לנו שישרפו אז א״א לנו להפקיע זה וכמש״כ התוס׳ ב״ק ד׳ ע״ו ע״א גבי קדשים דהיכא דהמצוה בשרפה א״א לעשות עצה להפקיע זה אף שנעשה פנים חדשות מ״מ אסור וזה ר״ל רש״י בפסחים דף ד׳ ע״ב מדכתיב תשביתו סגי בביטול ר״ל דשם אין המצוה שיהיה בשרפה רק שיהיה נשרף ולכך אם עושה איזה פעולה שיתבטל הדבר לא איכפת לן, משא״כ אם היה המצוה בשרפה או לר״י דס״ד דיליף מנותר דשוב המצוה הוה שריפה אז א״א לן לבטל זה, ועיין בירושלמי שבת פ״ב ופסחים פ״ז גבי מהו להצית האור במדורת חמץ ואמר שם דזה תליא אם המצוה הוא בשריפה מחמת נותר אסור דאז הוה גדר מצוה והוה כמו עשיה, ואם רק משום ביעור אז מותר, ועיין מש״כ רש״י פסחים דף ו׳ גבי מפולת כה״ג דלכתחלה לא זהו ביעורו וכיון דתוך ל׳ חל עליו מצות הביעור מדרבנן שוב א״א לבטלו וזה ג״כ הך טעם דב״ש שם ד׳ כ״א, ועי׳ בירושלמי פסחים פ״ב הל׳ ב׳ דאם הקדיש לאחר ביעורו וכן אם הפקיר לאחר זמן ביעורו לא מהני גבי חמץ ור״ל אף למ״ד דמותר בהנאה דשפיר חל ההקדש וההפקר מ״מ א״א לעשות פעולה לבטל ממנו החיוב, וע״ש בירושלמי פ״ג הל׳ ב׳ גבי עריבה דאם היה מתחלה כזית ומיעטו צריך לבער את כולו כיון דחל עליו חובת ביעור, וכן הוה הדין גבי כלי מקדש עיין בהך דזבחים ד׳ צ״ו בתוס׳ ד״ה אלא וי״ל חידוש הוא, ואף דכתבו התוס׳ שם ד׳ פ״ו גבי עצמות קדשים דיכול לבטל הבשר לעצמות ולהשליכם ועיין פסחים ד׳ פ״ג גבי עצמות קדשים כו׳ לשדינהו אך זה רק קודם שחל עליו המצוה של שריפה אבל אח״כ לא מהני זה ועיין בתמורה דכ״ד ע״ב גבי בכור דוקא קדושה חמורה ושם ד׳ כ״ה ע״א דברי הרב ודברי התלמיד כו׳ וה״נ כן ועיין בזבחים ד׳ ע״ד ע״ב רחמנא אמר לא תפדה ע״ש ובהך דב״ב ד׳ קל״ג הוא אפסקיה ורחמנא אמר אין לה הפסק וכ״מ בזה, וה״נ החילוק שבין ערלה לכלאי הכרם דגבי כלאי הכרם מצותו בשריפה מחמת הך תקדש וממילא אסור לבטלו וזה מה דקאמר רש״י דהוה כהקדש. אבל בערלה רק הדין שישרף ולא מצותו בשריפה וזהו דר״ל יש היתר לאיסורו דהיינו להפקיע הדין של שריפה, ועיין תוס׳ פסחים ד׳ מ״ד ע״ב אך י״ל דמ״מ גם זה יש עליו איסור משום דיש בו גדר קודש מחמת נטע רבעי ועי׳ בירוש׳ פ״א דערלה פ״ו גבי פגי תמרה שיקברו של רבעי ואף דהא מבואר דעדיין לא קדשו עיין נדה ד׳ מ״ז ע״א גבי פגי ובמש״כ רבינו בהל׳ מעשר שני פ״ט ה״ב דגם בוסר אין בו קדושה וזהו באמת כוונת המשנה ספ״א דערלה גבי ר״י אומר נוטעין יחור ע״ש ור״ל כעין הך דב״ק דנ״ט ע״א דיחור הוא קטן מסמדר ואף דר״י ס״ל דסמדר אסור מ״מ יחור מותר וגבי רבעי ס״ל דאף בוסר מותר, ועיין בפה״מ פ״א ה״ז דמבואר שם דבוסר אסור אך זה רק בערלה אבל ברבעי שרי ע״ש במשנה ח׳ ומ״מ מבואר שם דפגי תמרה צריך קבורה וצ״ל דמיירי בנסחני כעין הך דעירובין ד׳ כ״ח ע״ב ע״ש ועי׳ ב״מ ד׳ פ״ט בתוחלני דיש לו תקנה ע״י חותלות ועי׳ סוף ביצה גבי פצעילי תמרה ופסק דצריך קבורה ולא כמו דאמרינן בברכות ד׳ ל״ו ע״א דזרק לאביונות וצ״ל דרק ברבעי דיש עליו שם קדש כמבואר במעשר שני פ״ה גבי בערתי הקודש מן הבית וגם בערלה בא״י ג״כ כן הואיל ועל ידו יש רבעי משא״כ בחו״ל לדידן דס״ל דאין שם רבעי יכול לזרוק אותם וגם שלא כדרך הנאתו שרי ועיין תוס׳ סנהדרין דף פ׳ ע״א דגבי הקדש שלא כדרך הנאתו אסור ור״ל בהני דבעי שרפה דע״י זה מתבטל המצוה וכן גבי אותן דצריך לקיים בהן מצוה הכנסה לכיפה כמש״כ התוס״י יומא ד׳ נ״ה ע״ב ולא בשאר הקדש כמבואר בכ״מ דרק כדרך הנאתו וכמש״כ, ועיין בירושלמי נזיר פ״ו ה״ב גבי פסולת פרי:

ספק כו׳. עיין מש״כ רבינו בהל׳ כלאים פ״ח הל׳ י״ד ולפי מש״כ דס״ל לרבינו דאם זרע עכו״ם ירק סמוך לגפנים מותר אף באכילה ומה דאסר י״ל דרק במפולת יד וא״כ ה״נ י״ל דהא דנקט גבי ודאי דלוקח מהם דשמא לא זרע אותם במפולת יד וגבי ערלה ג״כ כתבתי לעיל דס״ל לרבינו דבחו״ל אינו נוהג בשל עכו״ם, וגם שמא נטע לסייג ולקורות ולא ס״ל כשיטת הירושלמי הובא בתוס׳ קדושין. ועיין תוס׳ ע״ז ד׳ ל״ה ע״ב וד׳ ס״ג ע״ב ע״ש:

כרם שהוא ספק כו׳. כן מבואר בתוספתא ערלה הרי שמצא נטיעה קטנה, ועיין בהך דברכות דף ל״ו ע״א גבי צלף ע״ש:

חבית יין כו׳ אבל ענבים כו׳. רבינו מפרש כך דגבי ענבים אמרינן דהבעל הבית גופא הטמירן שם מפני שידע שהוא של ערלה משא״כ ביין דע״כ גנב עשה זה דבעה״ב לא ידרוך ענבים של ערלה. אך לגנב ליכא למיחש כמבואר וא״ש קושית התוס׳ מ״ש מספק דאנן לא אמרינן כלל גבי ענבים דגנב עשה כן רק דבעה״ב גופא עשה זה, ועיין ע״ז ד׳ ס״ב ע״ב גבי חטה ע״ש דאמרינן שם דתלינן דילמא גנב טמרינהו:

עכו״ם וישראל כו׳. עיין בהשגות שכ׳ שהיו האילנות קטנים כו׳ כה״ג אמרינן בהך דב״מ ד׳ ק״א ע״א ע״ש, והר״א ז״ל ר״ל דהקנה לו האילנות עד שלא גדל הפרי וא״כ אז לא היה עדיין איסור הנאה. וגם הישראל לא הקנה לעכו״ם אלא מה שיש לו בו ולישראל אין לו רק מה שיכול לזרוע ולאכול העצים, ועיין ב״ב ד׳ ל״ו ע״א, ומש״כ רבינו בהל׳ טוען ונטען פרק י״ב הל׳ י״ב ע״ש בהשגות ומלשון רבינו משמע שם דקמ״ל דלא נימא דהקרקע הוה כמו חליפי ערלה דהמעות אסורין לכתחלה ובפרט בערלת חו״ל כמש״כ לעיל פ״ח הל׳ י״ז דערלה בחו״ל תופס דמים קמ״ל וה״נ כן כאן ר״ל רבינו כן דאל״כ אמאי אסור דהא אם החליפן הדמים מותרין וזה הוה כהחליפן, ובאמת הרשב״ם ז״ל בב״ב ר״ל דהוה כעין מה דאמרינן שם האי מאן דאחזיק מגודא דארודי דלא הוה חזקה וה״נ לא איכפת ליה במה שאכל כיון דבלא זה אסורים בהנאה והך דכתובות דף פ׳ דמבואר שם דבחבילי זמורות מיקרי אכילה והויא חזקה ס״ל לרבינו ז״ל דזה תליא בהך דב״ב שם ד׳ ל״ו ע״ב דחד אמר ג׳ שנים סתם וחד אמר עד שיבצור ג׳ בצירות וכו׳ וזהו מה דאמרינן שם דקל נערה א״ב ר״ל בג׳ שני ערלה דלמ״ד ג׳ שנים סתם הוה חזקה באכילת עצים לבדו אף דאין דרך כן גבי דקל ע״ש בד׳ נ״ד ע״א האי מאן דפתח דיקלא כו׳ ולמ״ד עד שיבצור וכו׳ צריך דוקא לפירות וכדרך וכן מבואר בירושל׳ פ״ג דב״ב שם שני ערלה ביניהם ע״ש ורבינו פסק כשמואל דאין דעתן על העצים ולא הויא חזקה וא״ש, ובאמת גבי קורא דדיקלא אם מותר לאכול אותו מדקל ערלה לפי הך מחלוקת דברכות ד׳ ל״ו ועירובין ד׳ כ״ח ע״ב ועיין בירושלמי ספ״ד דשביעית דמבואר שם דיש עליו קדושת שביעית ע״ש בהל׳ ז׳ וא״כ י״ל דיש עליו שם פרי גם לענין ערלה. אך יש לדחות משום דגבי שביעית גם העצים יש עליהם איסור כמו כלאי הכרם עיין בתרומות פ״י מ״ה גבי תלתן ובירושלמי שביעית פרק ט׳ מ״ז ע״ש בירושלמי בזה גם מש״כ לעיל דעכו״ם אם נטע בחו״ל י״ל דאין לו ערלה ה״נ י״ל כאן גבי הני שתילא ועיין בחולין ד׳ קל״ה ע״ב וכ״מ ובירושלמי פ״ד דפיאה ה״ד ומש״כ רבינו בהל׳ מתנות עניים פ״ד הל׳ כ״ה גבי עוללות, ועיין בירושלמי דמאי פ״ו הל׳ י׳ גבי כשחלקו בקמתה, ואף דרבינו ס״ל דאין קנין לעכו״ם בא״י מ״מ לגבי עוללות הביא זה רבינו. והנה בתוספתא פ״ג דפאה משמע דר״ש ס״ל דפטור לגמרי על חלקו של ישראל גבי עוללות וכן שם בפ״ב גבי פאה ס״ל כן לר״י, ועיין בחולין ד׳ קל״ה ע״ב דממעט שם משדך גבי פאה, אך י״ל דפאה שאני דאם נימא דיש קנין לעכו״ם א״כ יש עליה שם חו״ל על מקצת ואנן קי״ל דחיוב פאה עושה הקצירה כמבואר בחולין ד׳ קל״ח ע״א ובירושלמי פ״א דפאה, ועיין בירושלמי ספ״ב דפאה דמבעי שם דאם שדה חציה בא״י וחציה בחו״ל אין הקצירה של חו״ל מחייבת חצי שדה של א״י וה״נ ר״ל בהך דחולין הנ״ל דכיון דכל שבולת ושבולת יש להגוי חלק בו נמצא דלא הוה בגדר קצירה של א״י ואף אם ישראל קצרן, אך אנן דלא ס״ל כן אז עפ״י דין חייב הכל דהיינו אם אח״כ לקחו ממנו ישראל אבל אם העכו״ם קצר פטור כמבואר פ״ב דפאה מ״ז מחמת דקצירת עכו״ם לא הויא קצירה ויש על זה מיעוט מקרא כמש״כ שם הר״ש וע״ש בפ״ד מ״ו גבי שדה כו׳ ושם י״ל אף אם ישראל קצרה ברשות העכו״ם רק לא שמסר לו דאז חייב כמבואר בתוספתא שם רק שהיה פועל אצלו, ועיין תוס׳ בכורות ד׳ י״א ע״ב, ועיין בהך דחולין ד׳ קל״ג ע״ב גבי עכו״ם וכהן שמסרו צאנם לישראל ובדברי רבינו בהל׳ ביכורים פ״י ה״ט דמשמע שם דהגוזז צריך שיהיה ישראל ואף דגבי מתנות עניים אף פועלי עכו״ם חייב במתנות עניים כמבואר בדברי רבינו שם ובירושלמי פ״ב הל׳ ז׳ ע״ש צ״ל דגבי פועלי עכו״ם אין הקצירה מחייבת ואינה פוטרת וכיון דיש גם פאות קציר חייב, משא״כ גבי ראשית הגז דשוב ליכא עוד חיוב לכך אם הגוזז עכו״ם פטור אף אם הוא של ישראל, אך כל זה שייך גבי פאה אבל גבי עוללות למה פטור חלקו של גוי לדידן וגם לר״ש למה פטור הכל וי״ל דהוה בגדר תעזוב לך ולא לעורבים ולעטלפים וא״כ החלק העכו״ם מתחלה לא חל עליו החיוב אף אם אח״כ חזר ישראל ולקחה ממנו ואף דמבואר בירושלמי פ״ז דפאה דאין לו לעני עד שיתן לו בעה״ב ע״ש בהל׳ ז׳ זה רק שעני אסור לטלן אבל של עניים הוה תכף משיודע העוללות כמבואר שם בהל׳ ח׳ גבי הקדש דאין מקדיש דבר שאינו שלו ע״ש בירושל׳ ושם בירוש׳ בהל׳ ג׳ גבי פרט ובתמורה ד׳ כ״ה גבי לקט אך עוללות אין הדין כן, וע״ש בהל׳ ה׳ דס״ל דהוה כשותף ועי׳ בתוספתא פ״ב דפאה דמבואר שם דאם אין העכו״ם ממחה חייב בפאה והטעם או די״ל כמש״כ דהפטור הוא משום הך דחולין ד׳ קל״ד ע״ב לא לעורבים ולעטלפים ולכך גם שותפות עכו״ם פוטר הכל משום דעכו״ם לא יניח העניים ללקט וא״כ ממילא פטור ולכך אם נותן הגוי רשות אז חייב מה״ת חלקו של ישראל, או די״ל כמש״כ רבינו בהל׳ ביכורים פ״ב הל׳ י״א גבי הברכה דדי אף לשעה נתינת רשות ע״ש בהשגות ר״ל דשם לא בעי הרשות שתחייב בבכורים רק שלא תהא פוטרת ע״ש וה״נ כן גבי פאה, וא״כ י״ל דגם גבי ערלה בחו״ל כה״ג ולכך אם התנה מתחלה שוב הוה הג׳ שנים של עכו״ם וכן העכו״ם נטען שיהיו שלו וא״כ אין כאן ערלה כלל:

יראה לי שאין דין כו׳. כ״כ בזה ועיין בירושלמי פ״ח דסוטה דאמר שם יצא הנוטע כרם בחו״ל שאין מצוה לחללו ע״ש בהל׳ ה׳, אך באמת כך דהנה כ״כ דיש חילוק בין נטע רבעי למעש״ש דגבי נטע רבעי יש בו איסור וקדושה והאיסור והקדושה הוה שני דברים וגם קודם שיבוא לירושלים יש עליו דין קדושה ולכך גבי רבעי צריך לשום ע״י ג׳ אף אם דמיו ידועים עיין תוס׳ סנהדרין ד׳ י״ד ע״ב ובר״ש פ״ה דמעשר שני דבעי ג׳ אנשים דוקא ועיין בירושלמי שם פ״ה ה״ג דיש שיטה דהא דאמרי ב״ש דכרם רבעי אין לו ביעור הוא רק בשביעית ומ״מ הקדושה חל עליו מחמת הך דקדש הלולים ע״ש ונמצא כך דהנה עיין בתוספתא סוף מעש״ש יש שם מחלוקת דב״ש וב״ה דב״ש אומרים אין נוטעין אותו ברביעי מחמת שהרבעי שלו חל בשביעית וב״ה מתירין ר״ל כך דהנה שם במשנה מבואר בפ״ה מ״ה ובשביעית פודהו בשויו יעו״ש ונ״ל דר״ל דא״צ להוסיף חומש דכיון דחל עליו דין שביעית ועיין תוס׳ ב״ק ד׳ ס״ט ע״א דמספקא להו אי שביעית נוהגת בכרם רבעי אך באמת הוא מבואר בסוף פ״ז דפאה בירושלמי דשביעית חל אף על ההקדש ויליף לה מקרא מושבתה שבת ל״ה ומש״כ התוס׳ מנחות דף פ״ד ע״א דנזירך דידך אין דהקדש לא זה רק על איסור שביעית אבל קדושת שביעית חל עליו וא״כ שוב אין מוסיפין עליו חומש דהוה אינו שלו וזהו דר״ל בשויו ולכך ס״ל ב״ש דאסור ליטע ברביעית כדי שלא יחול עליו דין שביעית ואף דלכאורה מירושלמי שם דמשנה ג׳ לא משמע כן י״ל דזה רק כגון שהביא בוסר קודם שביעית דיש בו איסור רבעי קודם שבא שביעית וגם שביעית נהגא בו, משא״כ אם חל עליו שביעית קודם רבעי אז אין לו חומש, וכן מה דנקט שם במשנה ואם היה הפקר ר״ל שהפקירו ג״כ קודם שחל עליו דין רבעי וכמו דאמרינן בקדושין ד׳ נ״ד ע״ב גבי מתנה ע״ש ובזה א״ש מ״ש התוס׳ ב״ק ד׳ ס״ח ע״ב דהא קניא ביאוש אך כיון דהוא ממון גבוה לא שייך בו כלל גדר יאוש ואף דלכאורה מה שייך גדר גזל גביה מה דמקשה שם בב״ק צ״ל משום דאף דקי״ל דממון גבוה הוא יש בו גם דין של ממון הדיוט ועיין תוס׳ ב״ק ד׳ ס״ח ע״ב וד׳ ס״ט ד״ה קריא רחמנא ועיין בירושלמי מעש״ש פ״ד ה״ו מה דאמר שם מתני׳ דלא כרשב״ג דרשב״ג אומר משיכתו זהו פדיונו ר״ל דגבי מעש״ש יש בו שני קנינים הפדיון והמשיכה כך ס״ל לת״ק ולכך יש נ״מ במעשר שני בין משך ללא משך משום דצריך לקנות הממון הדיוט שיש לבעה״ב בו ורשב״ג לא ס״ל כן רק דס״ל דאין כאן ממון הדיוט כלל רק דהפדיון הוא המשיכה ולדידיה לא שייך גזל כלל גבי מעשר שני ונטע רבעי, ועיין ב״ק ד׳ ס״ו ע״ב ד״ה דגזל קרבן דחבריה ע״ש ברש״י וזהו ג״כ כוונת הירושלמי מעש״ש פ״ה ה״א אמר ר״י ואפילו כמ״ד בשחרית אתיא כו׳ ולא רשב״ג היא כו׳ ר״ל דהא לרשב״ג לשיטתיה לא שייך כלל גדר גזל גבי רבעי וכמש״כ ועיין בירושלמי שקלים פ״ב ה״ב הגונב עולתו של חבירו כו׳ נתכפר כו׳ ועיין ב״ק ד׳ ע״ו ע״א ותירץ בירושלמי דמ״מ פדיון א״א בדבר שישנו תחת אחר בגזל דהא בעינן וקם לו ואמר שם אליו ראה ככר מתגלגל כו׳ שמא חל עליו הקדש ר״ל דאין מקדישין לאיבוד וכעין דמבואר במנחות ד׳ ע״ד ע״א ובמעילה דף י׳ ע״א וכן כתב רבינו בהלכות ביכורים פ״י הל׳ י״ט ע״ש וכן הדין גבי פדיון ס״ל לרבינו בהלכות ערכין פ״ז הל׳ ט״ז שאם החוב שנים בדמי השדה אם פדה ליתן לבע״ח לא מהני משום דהוה פדיון לאיבוד ועיין בירושלמי פרק א׳ דדמאי ה״ב דהוה שם בעיא גבי דמאי אם מפרישין כ״ש ע״מ לאבד דא״כ לא הוי הפרשה ועיין במש״כ הראב״ד ז״ל בהשגות פ״ח מהל׳ מעשר ה״ג דאם יכול לומר שיהיה שעה אחת תרומה ותבטל בק״א וזהו בעצם מחלוקת דתנאי פ״ז דדמאי הל׳ ו׳ ר״א ב״ע ורבנן אם זה הוה הפרשה או לא, ועיין בירושלמי חלה פ״ג הל׳ א׳ דהוה פלוגתא שם אם פסקינן הל׳ כראב״ע או לא, ועיין בהך דב״ק דף קט״ו ע״ב גבי חבית משתברת אם יכול לעשותה ת״מ אף דיעבד ורש״י פי׳ שם משום דהוה הפקר ואינו שלו אך מדברי רבינו מוכח דלא משום זה רק דלא הוה הפרשה כלל, ועיין ב״ק דף צ״ח גבי מעש״ש ע״ש, ועיין בתוספתא פ״ח דדמאי בזה, ועיין בתוס׳ פסחים ד׳ י״ג ע״ב ד״ה אין מביאין דמוכח שם דיכול לפדותה אף דהמעות ילכו לאיבוד, ועיין תוס׳ ישנים יומא ד׳ נ״ה, אך באמת כך דהנה רבינו ז״ל בהל׳ מעש״ש פ״ב הל׳ ג׳ ס״ל דיוכל לחלל מעש״ש על פירות אחרות וע״ש בהשגות ושם בפ״ד ה״ב ע״ש וה״ג וכבר הקשה עליו הראב״ד ז״ל דהרי מבואר בסוכה ד׳ מ״א ובבכורות ד׳ נ״א דבעי דוקא כסף צורה וכן הקשה כאן לקמן בהל׳ י״ז, אך באמת בתוספתא דשביעית ומעש״ש מבואר דיכול לחללן גם על פירות וס״ל כך דיש ב׳ מינים אחד חילול ואחד פדיון והחילול הוא שיהיה חל שם של המעש״ש על האחר ועיין בהך דסוכה דף מ׳ ע״ב אם שייך גבי שביעית דרך חילול ומבואר שם ד׳ מ״א דבפירי ראשון ד״ה לא שייך והטעם דחילול לא הוה רק שתפקע מזה ותחול על זה וגבי שביעית כיון דפירי ראשון לעולם קדוש אין נופל בו לשון חילול ועיין שם ברש״י דף מ׳ ע״ב ד״ה קודש אבל בפירי שני י״ל דנופל בו לשון חילול ואידך פליג דס״ל דאינו מתחלל גם פירי ב׳ רק דרך מקח אך באמת נ״ל כך. דהנה עיין בהך דתמורה ד׳ כ״ו ע״ב דאמר שם דגבי הקדש בדה״ב אם אמר חליפי זו לא מהני ומחוללת על זו מהני ועיין בירושלמי פ״ב דנזיר דהוה מחלוקת שם דחד אמר דגם חליפי זו מהני בבדה״ב ע״ש ובאמת קשה הא מבואר בתמורה דף ט׳ ע״א דלשון חליפין משמע תצא זו ותכנס זו וא״כ אמאי לא מהני גם בקדשי בדה״ב אך באמת כך דיש ב׳ גדרים אחד גדר מקח ואחד גדר חליפין ור״ל כך דחליפין מיקרי ע״י שהמוכר מפסיד הדבר ונעשה זה תחת הדבר הראשון ומקח הוא ע״י מה שנתוסף להלוקח דבר בשביל זה הוא נותן זה להמוכר דיש מציאות שיצא מרשות המוכר והלוקח עדיין לא זכה עיין ב״ב ד׳ קל״ח ע״א וכן הדין אם נימא ד״ת מעות קונות לכמה שיטות ובהך דכריתות ד׳ כ״ד ואכמ״ל וכן הדין גבי הך דגיטין ד׳ ע״ה גבי נתינה בע״כ והוא ג״כ כן דמרשות הנותן יצא ועדיין לא קנה אותה המקבל ועיין ב״ב דף נ״ד ע״ב גבי נכסי עכו״ם הרי הן כמדבר דנפקע רשות העכו״ם ועדיין לא קנה אותה ישראל ועיין עירובין ד׳ פ״א גבי מעה מחלוקת דר״א ורבנן אם זכה לעירוב ושם ד׳ ע״א ע״א בהך מחלוקת דב״ש וב״ה אם הוה אסתלוקי רשותא או קנויי רשותא וכן גבי שכירות מעכו״ם וכ״כ בזה והנה גם לגבי הקדש אם הדבר השני גורם שע״י שנכנס הוא להקדש תצא הראשונה מן הקדש או להיפך ע״י מה שיצאתה הראשונה נכנסה השניה אך בהקדש לא שייך זה דכל היכא דאיתיה בי גזא דרחמנא איתיה וכ״ז שלא נכנס דבר תחתיה לא יצתה הראשונה ועיין תוס׳ ב״מ ד׳ נ״ז ע״א דגבי הקדש לא שייך אונאה בשביל זה דאם נימא דאינה א״כ לא יצא ההקדש לחולין וא״כ לא אינה ועיין בהך דמנחות ד׳ מ״ו ע״א בתוס׳ וד׳ מ״ז ע״א דיש מין הקדש שנקדש בכלי שרת דאף דתופס את דמיו מ״מ לא יצא לחולין ההקדש הראשון. אך י״ל דקדושת כלי שרת הוה כעין הך דבר פדא בנדרים ד׳ כ״ח ע״ב פדה חוזרת וקודשת א״כ הקדושה הראשונה יצא וה״נ בקדושת כלי שרת כן וכן כתב בתוס׳ ישנים שם ועיין תוס׳ בכורות ד׳ ל״ב ע״א דר״ל דגם גבי חרמים כן וכן גבי מעילה מבואר בפסחים דף כ״ז ע״ב ובר״ה ד׳ כ״ח ובקדושין ד׳ נ״ה דכל היכא דליכא מעילה לא יצא לחולין ועיין מש״כ הרמב״ן ז״ל במלחמות פ״ד דע״ז דגבי קרקע של הקדש כיון שלא מעל לא יצאתה לחולין וכ״מ בזה, וא״כ לכך לא שייך גדר חליפין בהקדש משום דחליפין הוה גדר תצא זו ותכנס זו כמבואר בתמורה דף ט׳ הנ״ל וזה לא שייך בהקדש וגבי שביעית בפרי ראשון לא שייך בו חילול כיון דלא יצא לחולין ובפרי שני הוה מחלוקת כמבואר בסוכה ד׳ מ״א הנ״ל. אך נ״ל דאפילו למ״ד אינו מתחלל דרך חילול זה רק ר״ל דהפרי השני אינו נתפס אבל מ״מ אם עבר וחילל יצא הפרי השני מקדושתו וכעין מש״כ רבינו ז״ל בהל׳ מעש״ש פ״ז הל׳ י״ד גבי מים ומלח וזה ג״כ נ״מ בין חילול לפדיון דחילול ס״ל לרבינו דהיינו דהדבר השני חל עליו שם הראשון ולא גדר שהוא נפדה תחת הראשון נמצא כך אם מחלל מעש״ש על פירות חל על הפירות שם מעש״ש אך צריך שיהיו פירות שראוין להיות מעש״ש דהיינו פירות חו״ל אינו יכול לחלל עליהן מעשר שני וכמו גבי האוכל תרומה בשוגג כמבואר בסוף פ״ו דמסכת תרומות, ועיין בתוספתא פ״ז דשביעית דאמר שם דאין מחללין מעשר על פירות שביעית ובדיעבד הוה חילול. אך י״ל דשם ר״ל על כסף מעשר דאין לוקחין פירות שביעית ממנו לכתחלה וכמש״כ רבינו פ״ז מהל׳ מעש״ש הל׳ י״ג וראיה דשם בתוספתא אמר דמעש״ש אין מתחלל אלא באותו מין וכמו גבי האוכל תרומה בשוגג ואף דבירוש׳ שם בסוף פ״ו דתרומות ר״ל דמשלמין גבי תרומה מפירות שביעית ועיין במש״כ רבינו בהל׳ תרומות פ״י הי״ט ע״ש. אך י״ל דמיירי כגון שהביא שליש לפני שביעית דלענין תרומה חייב לגירסת רבינו בהך דר״ה ד׳ ט״ו ובירושלמי פ״ב דביכורים ומ״מ לשאר דברים יש עליו דין שביעית לענין שאסור לשלם חוב מפירות שביעית. גם י״ל דזה תליא אם הא דפירות שביעית פטור מן המעשרות אם הוא אפקעתא דמלכא עיין ב״מ ד׳ ל״ט וד׳ ק״ז ע״א וד׳ ק״ט ע״א או משום שצריך להפקירן וזה הוה מחלוקת דרש״י ותוס׳ בר״ה ד׳ ט״ו ע״ש. וכיון שכן שייך לומר דיש בו זיקת תרומות ומעשרות כמבואר בירושלמי דתרומות שם פ״ו ה״ה. וכן גבי מעות של מעש״ש אם מחללן על מעות אז הוי גדר חילול ואם על דבר אחר הוה גדר פדיון, וזהו כונת הירושלמי ספ״א דדמאי והובא בדברי רבינו פ״ד דהל׳ מעש״ש ה״ג וע״ש בהל׳ ב׳ ובדברי הראב״ד ז״ל, ועי׳ בתוספתא דמאי פ״ד דאמר שם מצרפין פירות חו״ל על פירות שביעית לפוטרן מן המעשר משמע דהפטור הוא בעצם וכן מוכח מירושלמי פ״ב דדמאי ע״ש, ועיין בדברי רבינו פ״ד דמעש״ש ה״ט אין פודין פירות מעשר כו׳ ומש״כ רבינו בפיהמ״ש פ״א דדמאי מ״ב ואסור לפדות פירות מעש״ש על נחושת ואף דבכמה מקומות מבואר דפודין צ״ל ג״כ כן דזה הוה גדר פדיה וזה הוה גדר חילול ונ״מ ג״כ דלענין חילול א״צ להוסיף חומש וכעין מש״כ רבינו ז״ל בפ״ה הי״ג גבי דינרי זהב ע״ש. והנה עיין בירושלמי ספ״א דמעש״ש דהוה מחלוקת דב״ש וב״ה גבי הרוצה לחלל כו׳ ואמר שם דצריך להיות פירות על המעות דב״ש מחלל ובין אלו ובין אלו קדשי וכעין מש״כ הראב״ד ז״ל בפ״ד ה״ב ולב״ה לא מהני כלום, ועיין בתוספתא דמעש״ש פ״ג בהך מחלוקת דב״ש וב״ה ובירושלמי שם ספ״א דאמר בריחוק מקום אתה פודהו ובקירוב מקום אתה מחללו ר״ל דזה הוה גדר פדיון וזה הוה רק שמחליף קדושה על קדושה, ועיין בפ״ה דמעש״ש ה״ז גבי הך מחלוקת דב״ש וב״ה אם בזמן הביעור צריך לחללן על הכסף בזמה״ז וע״ש בירושלמי הטעם אפילו מחללו מה מועיל ר״ל כמש״כ דכיון דזה הוה לאיבוד הוה כמו תחלת הפרשה דלא מהני אך מ״מ ב״ש ס״ל דמ״מ צריך שיחללן על הכסף ויהיו שניהם קודש וכמש״כ לעיל וס״ל דלא מקרי תחלה כיון דבא מחמת מעש״ש, ועי׳ בתמורה ד׳ ט׳ ע״ב בהך בעיא דשם אם תמורה מקרי הקדש ראשון או הקדש שני ועיין בר״ה ד׳ ה׳ ע״ב גבי הומם וחילל אם הוה כמו קרבן אחד או לא וברש״י יומא ד׳ ס״ג ע״ב ד״ה רבינא דכתב שם דא״צ להגריל שהרי בא מכח הראשון ע״ש, ועיין בירושלמי יומא פ״ו סה״א דמקשה שם היאך תמורת חטאת חל כלל ויש אדם מימר למיתה משעה ראשונה ר״ל ג״כ כה״ג דאין מפרישין לאיבוד. אך אם נימא דזהו בגדר הקדש הראשון כמש״כ א״ש וגם י״ל דמה דהתמורה קדשה הוא ממילא מחמת גזיה״כ ולכך תמורת טעות ג״כ קדוש ועי׳ בתוס׳ חולין ד׳ פ״א ע״א שכ׳ כן והיינו הך דר״ל דהכלל נגרר מכח דבר הראשון, ועיין נזיר ד׳ ל״ב ע״א הני מילי היכא דאיתא לעיקר הקדש. וזהו ג״כ כונת הירושלמי ר״ה פ״א גבי שנה דקדשים שנה לו ושנה לתמורתו ר״ל דצריך קרא דלתמורה שנה אחרת ועי׳ יבמות ד׳ נ״ח ע״ב ברש״י שם דגבי יבם מקרי קדמה שכיבת בעל, ועיין תוס׳ ישנים יומא ד׳ מ״ט גבי כה״ג שמת ונכנס אחר תחתיו ועיין מש״כ התוס׳ ב״מ ד׳ נ״ד ע״ב דגבי מעש״ש החילול לא מקרי הקדש שני ע״ש ובמש״כ דגדר חילול הוה הפקעת הקדושה מהראשון וחל על האחר לא בגדר פדיון ונ״מ לפרי שני למ״ד דרך חילול לא מ״מ אם חילל פקע הקדושה ממנו א״ש מ״ש התוס׳ סוכה ד׳ מ׳ ע״ב ד״ה אין שביעית כו׳, וזהו ג״כ כונת הגמ׳ דבכורות ד׳ ט׳ ע״ב מה דמקשה שם והרי שביעית דפדיונו מותר והיא אסורה ע״ש ור״ל כה״ג על פרי שני משום דהוה ס״ל דהחילול מפקיע הדבר מהראשון ועיין בירושלמי פ״א דמעש״ש ופ״ג דמבואר שם דכשלוקח ממעות מעשר לזבחי שלמים בהמה ממילא פקע הקדושה של מעש״ש ע״ש, ולא משום פדיון ע״ש בהל׳ ג׳. והנה בב״ק ד׳ ס״ט ע״ב מבואר שם דגבי מעש״ש שייך לשון פדיון וגבי כרם רבעי הוא לשון חילול וא״כ לפי״ז גבי כרם רבעי אין הדין כמש״כ התוס׳ בכ״מ ברכות דף ל״ה ור״ה ד׳ ל״א וסנהדרין ד׳ י״ד ע״ב ובכורות ד׳ נ״ג וכ״מ דגם שם די שיחלל על ש״פ דזה רק היכא דשייך דין פדיון אבל דרך חילול דהיינו שיהיה הראשון לא מהני זה אף במעות וגבי מעש״ש אם מחללן על פירות כמש״כ ג״כ צריך שוין וזהו כונת הירושלמי בסוטה פ״ח הנ״ל דבחו״ל אין מצוה לחללן ר״ל רק גדר פדיה וכן י״ל דזהו דנ״מ בין נטע רבעי לכרם רבעי ועיין בירושלמי פ״ה דמעש״ש ה״א ובתוספתא שם בהך מחלוקת דר׳ ורשב״ג. ולענין מה דמוכח מדברי הר״ש בפ״ה דמעש״ש דמועיל הפקר לנטע רבעי אף דכבר נתקדש עיין ביצה ד׳ ה׳ בהך דר״א וכעין שיטת רש״י ב״מ ד׳ י״א ע״ב גבי טובת הנאה, ועיין בירושלמי פ״ג דפסחים ה״ג ויקדישנו וישליכנו לאשפה ומשני אין אדם מפקיר דבר שאינו שלו ע״ש משמע דלא ס״ל כן, ועיין בהך דנזיר ד׳ י״ב ע״א מה דהקשה ר״ל לר״י דאמר שם ואלו קן מפורשת כו׳ ולמה לא הקשה בקיצור גם בסתומה דהיאך אדם אחר יביא קן ע״ש בתוס׳ אך נ״ל דנהי דקדושת הגוף לא פקעה ע״י מה שמרדה כמבואר בחולין ד׳ קל״ט מ״מ הבעלים נפקעו ע״י זה ושוב אין שם הבעלים עליו אך מ״מ כיון שפירשו על זה לא מהני מרידה ועיין בהך דנדרים ד׳ ל״ו ע״א בר״ן ד״ה גופא מ״ש מן הך דקדושין ד׳ נ״ה דא״צ דעת ע״ש אך לזה י״ל דמהני יאוש כמש״כ וא״ש ג״כ מ״ש התוס׳ זבחים דף ע״ה וכ״מ מן סמיכה היאך היו סומכין ובזה א״ש דפקע שם בעלים ממנו ועיין בערכין ד׳ כ״א ע״ב דעיקר מה דצריך דעת הוא משום סמיכה לחד שיטה וא״ש ועיין בהך דע״ז ד׳ מ״ג ע״א דאמר שם ש״מ נכרי מבטל ע״ז של חבירו אף דמבואר שם דמהדבר בעצמו נתייאש משמע קצת דלא מהני לזה יאוש ועיין בדברי רבינו בפיהמ״ש בשקלים שם שכ׳ דאם אח״כ יבואו הבעלים צריך לשלם להם הדמים ע״ש:

[השמטה מש״כ שם בענין כרם רבעי והא דמבואר בר״ה דף ל״א ע״ב דר״א ביקש להפקיר כרם רבעי או די״ל דר״ל בשעת סמדר כמבואר בהך דקדושין דף נ״ד ע״ב או דר״א הוא מתלמידי ב״ש ולב״ש לא הוי כרם רבעי ממון גבוה כיון דלא ילפי קודש קודש ושוב מהני הפקר וע״ש בתוס׳ מה דכתבו דהעניים היו פודין ואף דגם בהם שייך התקנה דצריך להעלותם לירושלים וצ״ל כמש״כ דכיון דלא שייך בו אשר נטע שוב אין עליו המצוה דהעלאה לירושלים דלא קרינן בו אשר נטע וכמו לראב״י בסוטה דף מ״ג ע״ב גם י״ל דכיון דהתקנה היה רק על כרם שלם דהיינו שתים כנגד שתים כו׳ ועניים לא מצו זכו בהגפנים דהא לא הפקיר רק הפירות ולא הגפנים וגם י״ל דהוה כמו הירושלמי דפ״ג דפאה גבי בוצר וקוטף דפטור מן הרבעי ור״ל מן ההבאה לירושלים כמ״ש: ע״כ השמטה]

כיצד פודין כו׳ אחר שאוסף כו׳. עיין בכ״מ ועיין מש״כ התוס׳ ב״ק ד׳ ס״ט ע״א אך לפי המבואר בירושלמי שם פ״ה מוכח כך דנהי דאוסר רבעי וכן הקדושה של האיסור חל עליו משיעשה בוסר אך מ״מ שיועיל הפדיון אין חל עליו הקדש גמור עד לאחר תלישה דלא אלים למיתפס פדיונו כעין דאמרינן בזבחים ד׳ מ״ט ובמנחות ד׳ מ״ז וכמו דמבואר בירושלמי פ״א דערלה ה״ו דפירי אתה פודה ואין אתה פודה לבוסר ופגין ואף דמשמע דהאיסור חל עליו כמו גבי פגי תמרה דשם ומש״כ רבינו דיכול ליתנו במתנה אם הוא בוסר בפ״ט ה״ב זה רק משום דעדיין אין עליו שם ממון גבוה, וע״ש מש״כ רבינו דאין הפדיון חל רק לכשיגיע לעונת המעשרות ועיין מש״כ רבינו בהל׳ מעשר פ״ב ובהך דסוכה ד׳ ל״ו ע״ש ובפיהמ״ש שביעית פ״ד הל׳ ח׳ וט׳, ועי׳ בפ״א דדמאי מ״ג בהך מחלוקת דב״ש וב״ה גבי שמן ערב דפי׳ רבינו שם דהוא שמן המור אף דמבואר במנחות ד׳ פ״ו דעדיין לא הביא שליש ובמנחות שם הוה מחלוקת דר״ח ור״ש ב״ר אם יש שמן עליו ע״ש וצ״ל דנ״מ לענין הזיתים דהם עכ״פ נקבעים למעשרות ועיין במה דפליגי רבינו והר״א ז״ל בפ״ב מהל׳ מעשרות ע״ש, ועיין בפ״א דתרומות בהך דמשנה ד׳, וכבר הארכתי שם. והנה לפי מש״כ לעיל לחלק דהך מצות חילול הוא רק בכרם לכך ס״ל לב״ש כאן בתוספתא דאין פודין רק יין משום דכ״ז שלא עשה יין לא חל עליו הך דין של כרם עיין ברכות ד׳ ל״ה ע״א דזה תליא במחלוקת שם מהיכן יליף לה אם מקודש הילולים זה רק ביין ע״ש, ועיין בירושלמי ספ״ו דתרומות דמבעי ליה שם אם אכל ענבים אם משלם יין אם הוא חד מין אך י״ל דשם קאי על ביכורים, ועיין בחולין ד׳ ק״כ ע״ב אם מביאין ביכורים יין וערכין ד׳ י״א וסוף פ״ד דחלה ותוס׳ תמורה ד׳ ד׳ ע״א גבי דמעך ומנחות ד׳ פ״ד ע״ב ברש״י ד״ה מנין ע״ש ועיין בהל׳ ביכורים מש״כ בזה:

ואומר הרי כל הפירות כו׳ על חטים אלו כו׳. עיין בהשגות וכ״כ בזה. אך הרי מבואר בירושלמי ובתוספתא הובא בדברי רבינו פ״ד מהל׳ מעש״ש דרק מין על מינו וצ״ל דכיון דילפינן נטע רבעי קודש קודש ממעש״ש כל הראוי למעש״ש הוה מינו בנטע רבעי, ועיין בתוספתא פ״ב דמעש״ש דגם בדמאי אין מחללין אוכל על אוכל כצ״ל, וצ״ל דהיינו מין בשאינו מינו וכמש״כ הראב״ד ז״ל שם. ובאמת צריך טעם למה לא כתב רבינו כאן דאם מחלל על פירות צריך לברך על חילול כמש״כ בהל׳ מעש״ש והוא מהירושלמי, וצ״ל כמש״כ לחלק בין כרם רבעי לנטע רבעי וס״ל לרבינו דהא דקדוש קדושה גמורה דהוה כהקדש הוא רק בכרם. וראיה לזה דהרי רבינו בהל׳ מעש״ש פ״ט לגבי כל הדברים נקט גם נטע רבעי. ולענין דאין נותנין ממנו מתנות עניים ותרומות ומעשרות נקט רק כרם ודוחק לומר דנקט שם עוללות נקט כרם, וצ״ל כך דהך הילולים קאי רק אכרם וס״ל דחל עליו קודש תיכף ולכך הוה כנטוע כרם להקדש דפטור מן הכל כמבואר בירושלמי ספ״ז דפיאה משא״כ גבי נטע רבעי ס״ל דלא חל עליו הקדושה אלא לאחר שהביא שליש דהיינו לאחר שנתחייב בכל וכמו מעש״ש לכן חייב בכל אלו הדברים ומ״מ מהני לחלל בחטים ושעורים משום דשם מעש״ש עליו וכל החייב במעש״ש יכול לחללו ומ״מ לא מברך על חילול דזה הברכה לא שייכא רק היכא דהמין האחרון נתפס בשם הראשון וכאן לא שייך זה וא״ש וא״כ לפי״ז גבי ענבים צריך לחלל דוקא על מינו ולא על מין אחר וכן מבואר בראשונים. והנה עיין בירושלמי פיאה פ״ג ה״ג דאמר שם דאם קוטף מגפנים ומכניסו לביתו פטור מערלה ומרבעי ע״ש ורבינו הביא זה בפ״ד מהל׳ מתנות עניים הכ״ז ולא חשב ערלה רק רבעי בלבד. וכן בתוספתא דפאה שם לא חשב ג״כ רבעי רק פאה. ובאמת מה שייך זה גבי ערלה רבעי הך דין דשם. אך באמת מלשון הירושלמי ניכר דנקט ה׳ גפנים ור״ל דוקא כרם גמור ונ״מ לפי מש״כ השאלתות דר״א דלמ״ד כרם רבעי רק ה׳ גפנים דהיינו שתים כנגד שתים וכו׳ ועי׳ ברש״י סוטה ד׳ מ״ג ע״ב דס״ל גם לענין ערלה כן וכבר הקשה עליו בעל המאור ז״ל ריש פ״ו דברכות ע״ש אך רבינו ז״ל דלא ס״ל כן לענין מאי נקט רבעי וצ״ל להך תקנה שהתקינו שיהיו עולין לירושלים וזה רק גבי כרם רבעי עיין במש״כ רבינו בפ״ט מהל׳ מעש״ש ה״ה ובתוספתא דסוף מעש״ש ס״ל לר׳ דרק אם יש ה׳ גפנים אז תיקנו ועל זה קאמר דזה רק אם מתכוין לשתות יין אבל אם מתכוין לאוכלן ענבים ולא לגת אז לא חל התקנה עליהם, וכן למה שכתבתי דיש נ״מ לענין פדיון וחילול בין כרם רבעי לנטע רבעי גם לזה יש נ״מ בין מתכוין לאוכלן ענבים או לעשותן יין וא״ש:

האוכל טבל כו׳ קודם כו׳. הנה כ״כ בזה אם טבל הוא איסור עצמיי והתרומה והמעשר מתקן אותם או שאיסור לא הוה רק מחמת תרומה ומעשר רק שקודם הפרשה האיסור גם לכהן ועיין מש״כ רש״י חולין ד׳ כ״ו ע״א ובאמת זה הוה מחלוקת דתנאי ביומא ד׳ פ״ג ע״א אם טבל חמור או תרומה חמורה ועיין מש״כ התוס׳ קדושין ד׳ ל״ח ע״ב דס״ל דטבל אין איסורו אלא מחמת תרומה ומעשר ובדברי הר״ן והרא״ש ז״ל בהך דנדרים ד׳ י״א וי״ב אם הפרשת תרומה הוה גדר התרת האיסור או רק אדרבא חל עליו איסור חדש ועי׳ בירושלמי שבת פ״ב דאמר שם הרי טבל עד שלא נתקן אסור לזה ולזה משנתקן כו׳, ומבואר שם דהתרומה איסור חדש, ועיין מש״כ התוס׳ יומא ד׳ ע״ז ע״א ראיה דסיכה כשתיה אינו מה״ת מהך דכריתות ד׳ ז׳ גבי כהן שסך שמן של תרומה מביא בן בתו וכו׳ ולכאורה תמוה הא שם מבואר בגמ׳ הטעם משום דאיתחל קדושתו ועיין תוס׳ ישנים יומא דף פ׳ ע״ב ותוס׳ מנחות ד׳ ס״ט דאמרינן נתחללה הקדושה של תרומה וצריך לומר דרק הקדושה פקעה ממנה אבל מה שיש בו איסור שנשתייר בו מחמת איסור של טבל לא פקע ממנה ועיין במה דמבואר בירושלמי פ״ב דמעש״ש ה״א דשמן של מעש״ש שנסרח פקע ממנו קדושתו ע״ש אבל גבי שביעית לא והטעם משום דשביעית נוהגת ג״כ במאכל בהמה ועיין במש״כ רבינו ז״ל בפיהמ״ש במעש״ש פ״ב מ״ב בהך מחלוקת דר״ש ורבנן דאמר שם אם הקל בתרומה וס״ל דזה הוה קולא מה דמביא כהן בן בתו ומגילו כו׳ ועיין במש״כ הרמב״ן ז״ל במלחמות פ״ג דב״מ על הך דדף ל״ח דס״ל דפקע מהם הקדושה לגמרי ומותרים לזרים אם אינה ראויה לאכילה ועיין בהך דפסחים ד׳ ט״ו ע״ב גבי פת שעיפשה ואמר שם שאני התם דעפרא בעלמא וי״ל דר״ל דפקע ממנה שם תרומה וכמש״כ ועיין בירושלמי שבת פט״ז תנא אף מטמאין להציל והא תנא בכל קודש כו׳ היא תרומה היא מעש״ש ור״ל כך כמו דאמרינן בהך דמנחות ד׳ מ״ח ע״ב דכיון דלטומאה קיימי יכול לטמאן. ובאמת נ״ל דזה ר״ל רבינו בהל׳ תרומות פי״ב ה״ה גבי חבית שמן שכיון שנשברו כו׳ מפני שהוא בהול ונ״ל שט״ס הוא וצ״ל שהוא כחול ור״ל כיון שהולך לאיבוד פקע הקדושה ממנו והוה כעין הך דירושלמי פ״ב דמעש״ש הנ״ל גבי שמן של מעש״ש שנסרח וזה כונת הירושלמי דשבת היא תרומה היא מעש״ש ר״ל דתרומה ג״כ כן ולכך מותר לטמאן. אך כל זה לענין קדושה אבל לענין איסור י״ל דיש עליו עדיין וכמש״כ. והנה באמת כך עיין בירושלמי פ״ה דמעש״ש ה״ו דמבואר שם דגם טבל קרוי קודש, ועיין בירושלמי דחלה פ״ג ה״ב גבי אם טבל מנינו לגבי טומאה כחולין וכן שם דמותר לטמא טבלו דבר תורה ועיין בע״ז ד׳ נ״ו ונדה ד׳ ו׳ ע״ב וכ״מ, ועיין בתוס׳ ר״ה דף ד׳ דס״ל דגבי טבל ליכא דין בל תאחר ובירושלמי דשקלים פ״ג מבואר דיש גם בטבל ב״ת. אך באמת כך דהנה עיין במסכת פאה פ״א ה״ו גבי הפקר אם לאחר מירוח קודם הכניסה לבית אם פטור מן המעשר ע״ש בר״ש ובירושלמי שם מחלק דמתרומה פטור אף לאחר מירוח ובמעשר חייב ועיין תוס׳ סנהדרין ד׳ פ״ח ע״א מש״כ כן בשם יש מפרשים, ועיין בירושלמי פ״ג דמעש״ש הל׳ ו׳ דהוה שם מחלוקת דב״ש וב״ה אם פירות שנגמרה מלאכתן יכול להפקירן ולפוטרן מן המעשרות ור״ל קודם הכניסה לבית וזהו ר״ל הירושלמי בפיאה מתניתין דב״ש היא וט״ס הך הפקר לעניים ור״ל הך ב״ש דכאן, ועיין מש״כ התוס׳ ב״מ ד׳ כ״א ע״ב ד״ה ופטורות. אך כך דהנה עיין בירושלמי מעשרות פ״א וכן פסק רבינו בהלכות תרומות פ״ב הל׳ י״ב דאם הפקיר קמה וזכה בה והפריש תרומה הוה תרומה אבל אם הפקיר שבלים ואח״כ זכה בהן והפריש תרומה אינו כלום וא״כ חזינן דיש גבי תרומה שני גדרים אחד מה שמתיר והב׳ אף שאינו מתיר כלל ולא דמי להך דיכול לתרום מדבר שלא נגמרה מלאכתו דשם סופו לבוא לידי חיוב ולכך גם גבי מעשר כן כמבואר בכ״מ משא״כ גבי הפקר דשוב לא יבוא לידי חיוב לעולם ומ״מ אם הפקיר בשבלים דאז הוה נראה ונדחה ושם הדיחוי לא הוה גדר פטור רק כמו הפקעה וכמו שכבר פעל, ועיין במש״כ רבינו בהל׳ ביכורים פ״ז הל׳ ח׳ ט׳ וכ״מ בזה, וכן הדין בכל מקום הטעם של נראה ונדחה דר״ל דהוה כמו שכבר עשה הדבר וא״א לעשות עוד פעם ועיין בהך דברכות דף נ״א ע״א וכ״מ בזה, וכן הטעם מה דפסקינן גבי אבלות דאם נהג מקצת קודם הרגל פקע ממנו האבלות משום דהוה נראה ונדחה ועיין סנהדרין ד׳ מ״ז ע״ב ואכמ״ל. משא״כ גבי קמה נהי דאיסור ליכא ולא יהיה מ״מ חל עליו שם קדושת תרומה אבל מעשר אם הפריש י״ל דלא חל ולכך ס״ל להירושלמי ג״כ דהפקר לאחר גמר אך קודם קבע מתרומה גדולה לא נפטר דהקדושה לא נפקעת רק ממעשרות נפטר. והנה כך לאחר שנכנס לבית דהוה קבע מה״ת אז הוה הטבל איסור עצמיי ושפיר יש עליו שם קודש ועיין מה דס״ל להראב״ד ז״ל בהל׳ תרומות פ״ה הי״ג דאם הפריש מעשר ראשון שהקדימו בכרי והפריש ממנו תרומת מעשר ולא תרומה גדולה אסור להפריש ממנו על תבואה שחייבת תרומה גדולה דהוה כמו שהוא קצת מן הפטור וע״ש בהל׳ מעשר פ״ז ה״ג דס״ל שם להראב״ד ג״כ כן אך זה רק גבי תרומת מעשר ותרומה גדולה אך גבי מעשר ראשון ומעש״ש לא איכפת לן זה לשיטת הראב״ד ז״ל ורבינו ס״ל להיפך דקודם שהפריש תרומת מעשר ממעשר ראשון שהקדימו בכרי אסור להפריש ממנו תרומה גדולה על מקום אחר דאסור להפקיע התרומת מעשר אבל משנטל תרומת מעשר מותר, ועיין בספרי זוטא מה שהביא הר״ש בתרומות פ״א מ״ה דלכאורה מבואר שם כשיטת הראב״ד ז״ל, אך רבינו ז״ל יפרש דשם מיירי דהקדימו בשבלים ועיין מש״כ רבינו בפ״ג מהל׳ תרומות הכ״א אך שם נלמד מהך משנה דתרומות פ״ב מ״ב ע״ש ודברי הספרי זוטא ר״ל לשיטת רבינו בהקדימו בשבלים דקיי״ל דפטור מתרומה גדולה וחייב בתרומת מעשר. אך זה רק כשהפריש ת״מ ממנו אבל אם הפריש ממקום אחר ת״מ עליו אז צריך להפריש ממנו תרומה גדולה כמבואר בירושלמי פ״א דחלה ה״ד וא״כ כ״ז שלא הפריש ממנו ת״מ יש בו עדיין שום צד חיוב של ת״ג, ותרומה גדולה כיון דהוה בגדר קדושה כמש״כ לעיל שוב אם קרא עליו שם ת״ג נתפס ופוטר משא״כ אם כבר תרם ממנו ת״מ דאז א״א שיהיה בו שום צד חיוב של ת״ג שוב א״א לפטור תבואה אחרת ועיין בביכורים פ״ב מ״ה דאמר שם גבי ת״מ ואוסרת את הגורן ועיין שם בר״ש מ״ג מה שעמד שם על פירושו. אך עיין בירושלמי ספ״א דתרומות מפרש לה כך דר״ל בהקדימו בשבלים וכפי שיטת הירושלמי דמבואר בפ״א דחלה דרק אם הפריש ת״מ אחר מירוח מהני שהקדימו בשבלים אז פטור מת״ג אבל קודם מירוח אם הפריש ת״מ אז אחר מירוח צריך להפריש גם ת״ג וא״כ חזינן דת״מ יש בה גדר קדושה כתרומה גדולה וא״כ אם הפקיר לאחר מירוח אף דפטור מן המעשרות כמש״כ מ״מ אם המעשר ראשון כבר הפריש קודם שהפקיר והפקיר גם המעשר ראשון מ״מ צריך להפריש ת״מ וזה ר״ל הך ואוסרת וא״כ מוכח דהני קביעות דהוה לאחר מירוח חוץ מבית וחצר לא הוה מה״ת דאל״כ הא כיון שהפריש מעשר מיד נטבל לת״מ והיאך סד״א שיועיל ההפקר זה כונת הירושלמי דשם וא״כ חזינן דקודם הכניסה לבית אף לאחר מירוח אין עליהם שם איסור עצמיי ואף דיש שם טבל עליו דאסור לאוכלן קבע מה״ת כאשר אבאר זה בדברי רבינו בהלכות מעשרות מ״מ האיסור שיש בו הוא מחמת הדברים שצריכין להפריש ממנו, ונ״מ כך דהנה עיין בירושלמי פ״ג דמעש״ש דמבעי ליה שם בהל׳ ה׳ אם טבל שהוא טבול למעשר ראשון ולמעש״ש אם התרה בו משום מעש״ש אם לוקה ור״ל אף דכעת א״א להפריש מעש״ש משום דאסור להקדים כמבואר בתרומות פ״ג וכ״מ ואף דהרי מבואר בירושלמי ספ״א דדמאי דלקבוע שני קודם ראשון מותר וגם יכול לפדות המעש״ש קודם הפרשת מעשר ראשון ות״מ ודוחק לומר דזה קאי אדמאי דמבואר שם לחד שיטה דמותר אף לכתחלה וע״ש בפ״ה ה״א דפסק שם דמותר בדמאי להקדים. אך מדברי רבינו ז״ל בפ״ז מהל׳ מעשר ה״ג לא משמע כן וצ״ל כך דרק לקבוע מותר אבל להקדים בקריאת שם אסור דהם שני דברים עיין בדמאי פ״ז ובזה א״ש מ״ש התוס׳ על רש״י בכ״מ דס״ל דבעי דיבור היאך מהני מחשב דאילם דעיין בתוספתא דמעש״ש פ״ד הוה בזה מחלוקת דתנאי אם צריך הפרשה וקריאת שם או די במה שמפריש ועיין בתוספתא תרומות פ״ג גבי ברכה אימתי מברכין ובתוספתא סוף ברכות. אך כך דכבר כתבתי דגבי תרומה ות״מ יש בהם ב׳ דברים להתיר האיסור וגם משום קדושה וגבי טבל יש בו ג״כ ב׳ מיני טבל אחד לאחר גמר וקבע אז הוה הטבל איסור עצמיי שם אחד והפרשת תו״מ הוה היתר מיד שהפרישם חל עליהם הקדושה דבלא זה הם קדושים מתחלה כשהוא טבל דגם הוא נקרא קודש משא״כ לאחר גמר קודם קבע אז האיסור עליהם רק מחמת תו״מ שיש בהם וכל אחד הוה חיוב נפרד ואז שייך מה דבירושלמי פ״ג דמעש״ש הנ״ל גבי טבל שהוא טבול לראשון ולשני אם חייב אם התרה בו משום שני דכיון דאין עליו חיוב עצמיי רק משום דצריך להפריש כ״ז שא״א להפריש השני לא שייך בו התראה ושם במעש״ש מיירי בהנך שעדיין לא נקבע רק נגמר כמבואר שם בירושלמי, ועיין בירושלמי פ״ב דנזיר ה״ט גבי היה עומד בנזירות בנו והתרו בו משום נזירותו אם הוה התראה או לא אם הוה חד שם ע״ש ובהך דשבועות דף כ״ח ע״א גבי ראשונה עולה לשניה ובמש״כ לעיל בשם הר״א ז״ל אם גבי כשהפריש מעש״ש אם יכול מזה גופא להפריש מעשר ראשון ע״ש בפ״ז מהל׳ מעשר ה״ג וגם אז הוה האיסור והקדושה שני דברים וצריך הפרשה וקריאת שם זה לתיקון האיסור וזה להקדישו ועי׳ בהך דשבת דף קמ״ב ע״א וא״ש. והנה עיין בירושלמי פ״ג דתרומות דהוה מחלוקת ב״ש וב״ה אם מותר לטמא טבל של מעש״ש ועיין ברש״י סוכה דף ל״ה ע״ב דאסור לטמא מעש״ש ע״ש דהוה קודש ועי׳ בהך דפסחים ד׳ ל״ח ע״א וצ״ל דמיירי בגמר בלא קבע ואזלי לשיטתייהו בפ״ג דמעש״ש ה״ו דב״ש ס״ל דאף בגמר לבד אין יכולין להפקירן ולפוטרן מן המעשרות וב״ה ס״ל דיכולים ע״ש ועיין מש״כ התוס׳ כתובות ד׳ כ״ה ע״א ד״ה לא וברש״י שם גבי קודש דר״ל לענין אכילת זרים. ובזה א״ש מ״ש הכ״מ כאן על שיטת רבינו והר״א ז״ל דהא מעש״ש איקרי קודש, אך זה רק לענין טומאה ולא לענין זרות ועיין מש״כ רבינו בפיהמ״ש פ״א דמס׳ דמאי מ״א דרק משום מתנות כהן חייב מיתה ואף דבירושלמי פ״ג דקדושין ופ״ד דדמאי ה״ה מבואר דחייב מיתה בידי שמים אף על טבל של מעשר עני צ״ל דרק לרב לשיטתיה דס״ל בסנהדרין ד׳ פ״ג דזר בתרומה רק לאו וא״כ א״א לומר דאיסורו של טבל הוא בגדר מחמת התרומה דהא תרומה רק לאו, ועיין מש״כ התוס׳ יבמות ד׳ פ״ו ע״א ד״ה מה וד״ה אי ע״ש וע״כ ס״ל דהטבל איסור עצמיי וא״כ ה״ה הטבל דאינך משא״כ לדידן. ובאמת לפי מש״כ לעיל הוה אפשר לומר דהא דרב דאמר דעל תרומה לקי מיירי בתרומה בדבר דעדיין לא נקבע או לא נגמר או מהפקר קמה וזכה בה דא״צ לתרום רק דאם עבר ותרם תרומתו תרומה בזה י״ל דרק לאו אך אמאי לא משני כן הגמ׳ בסנהדרין שם, ועיין בתוספתא סוף עוקצין משמע דלר״ש כרשינין אינן חייבין במעשרות ולר״י חייבין ועיין במעש״ש פ״ב מ״ב מבואר דר״ש ס״ל דיש גבי כרשינין תרומה ומעשרות, וי״ל דהיינו רק מדרבנן כמו תרומת שאר פירות לשיטת התוס׳. אך מלשון רבינו בפ״ב מהלכות תרומות ה״ב לא משמע כן דרק גבי ירק ס״ל דמדרבנן שם בהל׳ ו׳ כמבואר בפסחים ד׳ ל״ט וד׳ מ״ד ובזבחים ד׳ ע״ו ע״א אבל כרשינין משמע דהוה מה״ת והא דאמר שם בירושלמי דמעש״ש כאן השיבו ד״ס לד״ת ר״ל דמה שאסור לטמא אותן הוא רק מד״ס וזהו מה דר״ל בירושלמי פ״ד דחלה הי״א דגזרו על הכרשינין בימי דוד ר״ל דאסור לטמאותן וכן מוכח בירושלמי פי״א דתרומות ה״ו דתרומת כרשינין הוה מה״ת ועיין תוס׳ יבמות ד׳ ס״ו ע״ב וב״מ ד׳ צ׳ ע״א ע״ש והא דאמרינן בירושלמי פ״ט דתרומות ה״א גבי זרע תרומת כרשינין דגזירה היא ואין גוזרין גזירה לגזירה שם ר״ל דהא דיש בהם טומאה בכרשינין הוא רק מדרבנן דהא ר״ש ס״ל דאין מטמאין כלל בעוקצין אך זה רק בכרשינין של חול אבל בכרשינין של תרומה מטמאין ע״כ כדמוכח מהך דמעש״ש הנ״ל וכהך דב״ב ד׳ צ״ז ע״א גבי שמרים ובכורות ד׳ י׳ וכ״מ וכ״כ בזה וזה רק מדרבנן ועיקר הגזירה של גידולי תרומה תרומה מבואר בשבת ד׳ י״ז ע״ב דהוא משום תרומה טמאה וזה בכרשינין רק מדרבנן וזהו כונת הירושלמי. גם י״ל דהטעם דס״ל להירושלמי דתרומות פ״ג גבי טבל של מעש״ש דמותר לטמא אף אם נימא דגם טבל אקרי קודש וגם במעש״ש גופא משמע קצת מהך דפסחים דאין בו איסור כל כך עכ״פ לגרום טומאה ועיין ברש״י סוכה ד׳ ל״ה ע״ב הנ״ל. אך י״ל כיון דיכול לפדות המעש״ש שוב אין זה פסול גמור וכן משמע בירושלמי דמעש״ש פ״ג ה״ב דלכך אין לוקחין תרומה בכסף מעשר מחמת דבהפסול של תרומה דהיינו ט״י ע״י זה לא נוכל לפדות המעש״ש כיון דלגבי מעש״ש עצמו אין זה טמא וגם משום דמבואר בירושלמי דחלה פ״ג ה״ז דאין זה מקרי טמא גמור דיש עליו גם שם טהור וכן כתב רש״י חולין ד׳ קכ״ח ע״א ד״ה ומהדר זהו כונת רש״י שם ועיין בסוף פ״א דטהרות גבי מקרצות גבי שלישית ע״ש. הרי מוכח מהירושלמי דאם היה יכול לפדות ע״י זה לא היה בזה חשש. גם יש לחלק במעש״ש בירושלים לגבולין, ועיין ברש״י עירובין ד׳ ק״ד ע״ב דס״ל דאסור לטמא כלי שרת אף דהא יכול להטבילן ועיין מנחות ד׳ ק״א ע״א, ועיין בתוס׳ בכורות ד׳ ל״ז ע״ב גבי להטיל מום עובר בכהן דס״ל דאסור ע״ש:

[השמטהלמש״כ שם דיש ב׳ גדרים גבי הפרשת תרומה אחד הקביעות מקום והקביעות שם אחד להתרת השירים ואחד להקדיש התרומה ועיין תוס׳ יומא דף נ״ו וסוכה דף כ״ג ע״ב אם גבי ודאי מותר כה״ג לענין שבת ע״ש ובדברי רבינו בהל׳ מעשרות פ״ט דס״ל דמותר והנה כ״כ בהל׳ שבת דגבי הפרשת תרומות ומעשרות בשבת יש שני טעמים לאסור אחד מפני שמתקן השיריים והב׳ מפני שמקדיש התרומה ולאיסורא דמקדיש לא מהני מה שהתנה מע״ש גבי ודאי רק גבי מעשר עני דשם האיסור רק משום תיקון לא משום מקדיש בזה גבי תנאי ודאי מע״ש מותר ליתן המעשר עני לעני אבל בתרומה אסור דע״י הרמה מקדיש התרומה וזה אסור בשבת ובזה א״ש הך דמבואר בפ״ד דדמאי מ״ו דרק במעשר עני של ודאי ע״ש בר״ש ובזה יתבאר ג״כ דברי הירוש׳ פ״ג דפסחים ה״ג מתניתא ביו״ט של פסח הא בשאר יו״ט מותר וחד שם אמר דאף בשאר יו״ט אסור משום לא תעשה מלאכה ור״ל כך דהוה ס״ל דהאיסור הוא רק משום מקדיש לא משום מתקן דביו״ט זה שרי משום אוכל נפש וא״כ לפי״ז יכול לעשות קביעות מקום בלבד בלא קריאת שם רק ביו״ט של פסח א״א זה דהא אם לא קרא עליה השם עדיין אין שם חלה עליה ועבר על בל יראה אם תחמיצה ולאפותה ותשאר בתנור שתשרף כמו דמבואר שם לר״א א״א דא״כ שוב בטלה למפרע כמבואר בירוש׳ פ״ז דדמאי ואידך ס״ל דגבי חלה האיסור ג״כ משום תיקון וזהו מה דאמר משום לא תעשה מלאכה משום מתקן. וא״כ אסור אף בשאר יו״ט וא״ש. והך דירוש׳ דדמאי שהביא התוס׳ סוכה דף כ״ג ע״ב שם משום דרבי ינאי הוה כהן כמבואר בירוש׳ דתענית פ״ד והוא היה יכול לאכול גם התרומה לאחר התיקון והך דיבמות דף צ״ג ר״ל כך דבאמת כל הפירות היה שלו דלא כמש״כ התוס׳ ביבמות שם רק דהנה בירוש׳ פ״ז דדמאי ה״א ופ״ה ה״ב דאמר שם עד כדון כהן כו׳ ישראל אם יאמר תרומת מעשר כו׳ מוכח דס״ל דלא קי״ל כר״א בן גמלא דישראל יכול להפריש ת״מ ועיין בפ״א דתרומות סוף ה״א דמשמע דס״ל דרק בדיעבד אם תרם הוה תרומה אבל לכתחלה לא ובזה מבואר דברי הירוש׳ פ״ה דדמאי ה״ט גבי הך דר״ז דמייתי שם הך דאבא אנטולי זבין פירי כו׳ ע״ש וביאר דברי הירושלמי כך דאבא בעצמו לא רצה לתקן הפירות דהיינו ת״מ רק אמר ללוי דהוא יתקן ואח״כ נתן לו בחזרה והקפיד עליו ריב״ל וס״ד שם דלכך הקפיד שנטלה ממנו והקשה דריב״ל אדריב״ל דהא ס״ל דנוטל דמים מן השבט בלוקח מן העכו״ם ואח״כ אמר דלכך הקפיד משום דכיון דלוקח דמים מן השבט שוב א״צ ליטול רשות מלוי והוא עצמו יכול להפריש ת״מ. והנה מבואר בירושלמי פ״ה דמעש״ש ה״ה דאף אם ס״ל דאין נותנין מעשר לכהן מ״מ מכהן לא מפקינן מעשר ליתן ללוי וכן פסק רבינו ז״ל בפ״א מהל׳ מעשר ועיין ברש״י קדושין דף נ״ח ע״ב ד״ה ה״ג. דלכאורה לא משמע כן שכ׳ רק לאחר שקנס משמע אבל קודם שקנס מוציאין מכהן ללוי ע״ש. אך בעצם כך דלא משום דהכהן א״צ ליתן רק דהוא נוטלן לעצמו וא״כ גבי טבל דעדיין אין שם מעשר ראשון עליו לא שייך בו לומר דזכה בו הכהן. ועיין בכורות דף י״א ע״ב. אך שם גבי תרומה לא משום דהכהן זכה בו רק משום דהוא פטור ליתן ולכך אם אמרינן כמו שהורמו דמיין נפטר משא״כ גבי מעשר דרק משום זכיה ועיין בהך דחולין דף קל״א ע״א דמשמע דזכה בהו בעודן בטבל בגדר זכיה אך זה תליא בב׳ לשונות דרש״י שם ע״ש ברש״י ד״ה כמי. והנה לפי״ז ר״י אף דהפירות הוה שלו מ״מ כ״ז שלא הפריש מעשר עדיין לא זכה בהמעשר אף שהוא כהן ולכך שאל לר״ח אם יכול להפריש ת״מ וליטלן לעצמו ואמר דיכול להפריש משום דס״ל אדם מקנה דבר שלא בא לעולם וא״ש: ע״כ השמטה]

הטבל והחדש כו׳. הנה מלשון רבינו מוכח דהא דאמר בהך דפסחים ד׳ כ״ד ע״ב וכ״מ דהוה זיעה בעלמא ר״ל דאין זה עצם הפרי ונ״מ לגבי טבל דאם עדיין לא נטבל היוצא ממנו אין בו איסור כלל אבל אם נטבל אז אסור מה״ת בגדר טעם רק לא בגדר עצם ואין בו מלקות ועיין בירושלמי פי״א דתרומות ה״ב דמחלק כן לגבי קרן בין זבו משנטבלו בין זבו עד שלא נטבלו, וע״ש בירושלמי ספ״י דתרומות גבי מי כבשים ומי שלקות דמחלק שם כן דבאמת יש עליהם שם משקה רק משום נתינת טעם, ועיין תוס׳ ב״ק ד׳ ק״א ע״א מה דמחלקי בין משקה של קליפת הפרי בין משקה של פרי עצמו וזהו כעין הך דנדה דף ח׳ דבאילן סרק קטפו זהו פריו, ועיין בירושלמי סוף פ״ז דשביעית מה דאמר שם גבי הך דר״י דהמעמיד בשרף הערלה מן פגין דאם נימא דשרף הוא פרי ר״ל דהוא אינו זיעה רק פירי גם בתרומה אסור אם נימא דפגין אינו פירי וא״כ הוה כמו קטף דאילן סרק וכמש״כ התוס׳ ב״ק הנ״ל. ואם נימא דפגין פירי ורק גבי ערלה כן ולא גבי תרומה משום דערלה איסור הנאה וכ״כ בזה, ועיין מש״כ רבינו בהל׳ נדרים פ״ה הי״ג דאסור במשקין היוצא מהן והוה כמו טעם שלהם ע״ש ברא״ש ד׳ נ״ג ובפ״ט דנדרים ה״י גבי הנודר מן הכרוב אסור במים כו׳ ועיין ברכות ד׳ ל״ט ע״א גבי מי שלקות ושבת ד׳ קמ״ה גבי כבשים שסחטו, וגם גבי תרומה אם סחטן אסורין, ומ״מ מצות נתינה לכהן הוה רק דרבנן ועיין מש״כ רבינו ז״ל בהל׳ תרומות פ״ג הי״ו גבי ת״מ במשקה חוץ מיין ושמן דרק שמיני שבשמינית וע״ש בהשגות ודין של כביצה גבי אוכל לא הביא רק בהל׳ מעש״ש פ״ג גבי דמאי ע״ש בהל׳ ט׳ וס״ל דרק כגרוגרות ור״י לשיטתיה בדמאי ורבינו לא פסק כן ובמשקה דחוץ מיין ושמן הוה רק דרבנן הנתינה אבל באוכלין ס״ל לרבינו דתרומת פירות דאורייתא לכך לא הביא זה וגבי ת״ג משמע דס״ל שם דאף פחות מזה צריך ליתנם לכהן וע״ש בתוספתא בסוף תרומות דמוכח כגירסת רבינו שם וצ״ל משום דחזינן דגבי תרומה גדולה אף היכא דליכא מצות נתינה צריך ליתנה לכהן כמבואר בבכורות ד׳ י״א ע״ב דגבי ת״ג לא מצי אמר אתינא מכח גברא כו׳ אף דאמרינן זה גבי תרומה מעשר וגבי פדיון הבן שם ד׳ מ״ז ע״ב וע״כ צריך לומר דגבי ת״ג מלבד המצוה של מתנות כהונה דנתינה כתיב בהם כמבואר ב״מ דף י״א ע״ב וחולין ד׳ קל״ד ע״ב דזה רק היכא דצריך להפריש ואף במקום דא״צ להפריש כגון בגורן שעדיין לא נקבע מ״מ צריך להפריש ת״ג מיד וליתנה לכהן וכמבואר בירושלמי פ״ג דמעשרות דת״ג ניטלת מן הגורן ע״ש בהל׳ ג׳ ובתוס׳ ב״ק ד׳ צ״ד וכ״מ שא״א לגורן שתיעקר כו׳, ועיין מש״כ רבינו בפ״ד מהל׳ תרומות ה״י גבי אריס ע״ש בכ״מ דיש חילוק בין תרומה למעשר והטעם משום דכ״ז שלא נעקר הגורן עדיין אריס יש עליו שם בעה״ב עיין ב״מ דף ע״ג ע״א וב״ק דף קי״ג וכ״מ בזה ותרומה ע״כ צריך ליטול קודם שתעקר הגורן, ולכך גם משקה של תרומה אף דלית בו מצות נתינה מ״מ צריך ליתנו לכהן אף כ״ש, ועיין מש״כ הר״ש ז״ל בחלה פ״ב מ״ו דפחות מכביצה לא הוה נתינה: