שלשה שמות ממין אחד כיצד כגון כרפס של נהרות וכרפס של אפר וכרפס של גנה אף על פי שכל אחד מהם שם בפני עצמו הואיל והם מין אחד מצטרפין לתבל. השגת הראב״ד אע״פ שכל אחד מהם וכו׳ א״א זה אינו כלום שהרי כל אלה שם אחד הוא שהרי חמירא דחיטי וחמירי דשערי וחלא דחמרא חד שמא חשיב להו בעכו״ם ועוד השמות הללו אסורין הן.
בע״ז דף ס״ו פריך הגמ׳ לרבא דסבר בתר שמא מהא דתנן תבלין ב׳ וג׳ שמות ממין א׳ או ממין ג׳ אסורין ומצטרפין, ומשני רבא דהא מני ר״מ היא דסבר כל איסורין שבתורה מצטרפין, והקשו מזה על הרמב״ם דאינו פוסק כר״מ ופוסק כמתני׳ דתבלין.
והחוו״ד הקשה היכי ס״ד דגמ׳ דג׳ שמות אין מצטרפין, הא
במעילה דף ט״ז מפורש דכל מיני נבלות מצטרפין רק דפליגי בטהורות וטמאות אבל לכו״ע הגמל והחמור מצטרפין אף שהן ב׳ שמות, ולכן כתב דכאן הוא בשביל שתיבלו יחד בקדרה וסבר דאיסורין מבטלין זה את זה כדאמר ר״ל בזבחים דאף דמצטרפין ללקות עליהן מ״מ מבטלין זא״ז, ולכן פריך על רבא והוצרך לאוקמי כר״מ, אבל להרמב״ם דלא פסק כר״ל וסובר דאיסורין אין מבטלין זא״ז לא קשה כלל ממתני׳ על רבא ולא צריך לאוקמי כר״מ.
והנה לפ״ד החוו״ד א״כ מאי מהני מה דאוקים רבא כר״מ דמנלן דר״מ אינו סובר דאיסורין מבטלין זא״ז הא ר״מ לא חידש אלא דכל האיסורין מצטרפין ללקות עליהן מקרא דכל שתיעבתי לך אבל מנלן דאין מבטלין, ואי משום דכיון דנפק מכל שתיעבתי והוא לאו אחד לא שייך שיבטלו זא״ז א״כ לרבא נמי לא קשה דהא הרמב״ם אינו מפרש שמות איסורין אלא שמות ממש ומיירי באיסור אחד כגון ערלה וא״כ כיון דמצטרפין למלקות גם בתערובות נמי מצטרפין.
ובעיקר מה שהקשה דאיך ס״ד דגמ׳ לומר דלרבא אינו מצטרף דהא כל הנבלות מצטרפין אפי׳ הגמל והחמור, יש לומר כמו שתירץ הרמב״ן בחידושיו לחלק מכרפס גינה לחמירא דחיטי דזה קורין ג״כ בשם חמירא סתם, וא״כ אפשר דגם בשר גמל קורין גם בשר סתם, ובעיקר צריך לומר דאף דגמל וחמור הם שני מינים היינו בעיקר בריאת החיה וסגלותיהם למלאכה וכה״ג, אבל הבשר שלהם אף דמשונים בטעמם אבל אינם משונים יותר מחמירא דחיטי וחמירי דשערי דמ״מ בשר שם כולם, אבל כרפס גינה וכרפס נהר הם שני שמות שהכל קורין בשני שמות ולכן אינם להלכה למין אחד אף שהם מין אחד כיון שהם שני שמות דבתר שמא אזלינן ואינן מצטרפין.
ומצאתי שהרמב״ן כתב להדיא על הא דר״מ דכמו שהם מצטרפין למלקות כך הם מצטרפין לאסור תערובתן ומוכח להדיא דמאן דלא ס״ל כר״מ אין מצטרפין למלקות. ולדעת הרמב״ן צריך לומר דמה דקייל״ן דאיסורין אין מבטלין היינו במין אחד כמו פיגול ונותר, אלא דקשה דהא ר״א מוכח לה מהלל והתם אינו מינו.
ונראה דיש לחלק בין אי ס״ל בכל האיסורין דמין במינו לא בטל ובין אי ס״ל דבכל האיסורין בטל מין במינו ורק בטבל וביין נסך דאי ס״ל דבכל האיסורין מין במינו לא בטל וכיון דרבא סבר דאזלינן בתר שמא א״כ העיקר גדר מינו הוא שמא, אבל אי ס״ל דבכל האיסורין בטל ורק בטבל ויי״נ דמשום חומרא דיי״נ וכן בטבל משום דשיל״מ אמרינן דלא בטל, דלפ״ז מה דאמרינן דבאינו מינו בטל היינו משום דבטל במציאות, ולפ״ז מה דאזיל רבא כאן בתר שמא לומר דכשהן ב׳ שמות אינו אסור בטבל ויי״נ אינו מוכרח לומר דהשני שמות לבד עושה לב׳ מינים ממש, אלא דכיון דע״כ מיירי הכא דכבר ליכא טעמא והיינו שהוא יותר מששים וכמש״כ הש״ך בסי׳ צ״ו ורק דמ״מ אם הוא שם אחד אנו אומרים דאף דהטעם מתבטל אבל עצם הדבר לא נתבטל כיון שהוא שם אחד וכל היכי דאיתא הא חשיב ונחשב לגבי זה כמו מין במינו להך חומרא דלא בטל, אבל מ״מ שפיר יש לומר דלגבי צירוף למלקות אפ״ה שהוא שם אחד אין מצטרף למלקות, דבשלמא אי אמרינן מין במינו בכל האיסורין א״כ הוא דין בעצם הגדרת המין לומר דהשם עושה למין ולכן שייך זה לצירוף, אבל אם רק לענין טבל ויי״נ לא שייך זה לצירוף.
ובזה מבואר מה דפריך הגמ׳ לרבא משום דסבר רבא מין במינו במשהו בכל האיסורין וכן כתב רש״י להדיא איברא דגירסת רש״י וכל מין במינו במשהו אבל בגמ׳ שלפנינו איתא ומין במינו במשהו, ויש לומר דקאי ביי״נ דסתם חמרא בעינבי במה דפליגי הוא באיסור יי״נ דבהכי מיירי סוגיא, ומה דפליגי בתר הכי בחמירא דחיטי וחמירי דשערי הא פרש״י דקאי באיסור תרומה, ומ״מ יש לומר דאפי׳ לגירסתנו דגמ׳ סבר השתא דרבא בסתם מין במינו מיירי וסתמא קאמר מין במינו במשהו, ולכן מוכח דתלוי בשמא אי הוי חד מינא או לא, אבל להלכה דאינו אלא בטבל ויי״נ וכן בתרומה וערלה וכה״כ דבטלין בא׳ ומאה או בא׳ ומאתים דכ״ז אינו מעיקר דינא אלא דהחמירו במין במינו בזה נוכל לומר דסבר רבא דדוקא אם הוא שם אחד לא נתבטל בששים אבל אם אינו שם אחד אף דהוא מין במינו ומצטרף לענין איסור ולענין מלקות מ״מ כיון דאינו מינו ממש והוא שני שמות אמרינן דכיון דנתבטל בששים הוא כמו שאינו כלל, וחמירא דחיטי וחמירא דשערי אף שהוא יבש ביבש ולא שייך לומר דנתבטל במציאות יש לומר דכיון דנבלל ונעשה מכולן לחם נתבטל המיעוט והוי כמו שאינו ולכן מבשא״מ בטל ואפי׳ בדברים דצריך ק׳ ור׳ וכן בטבל.
והנה בפי״ד הל׳ ו׳ כתב הרמב״ם יראה לי שכל החייב בתרומה ומעשרות מצטרף לכזית בטבל מפני שהוא שם אחד, הא למה זה דומה לנבלת השור ונבלת השה ונבלת הצבי שהן מצטרפין לכזית כמו שבארנו, ומדבריו אלו מוכח דעיקר תלוי בגדר האיסור וקרא כאן שם להאסור ומשום זה מצטרף לכזית בטבל אף שבודאי מין דגן וענבים ותאנים אין להם שום דמיון בשום דבר מ״מ קרא לזה שם אחד משום שכולם אסורים באיסור טבל והוכיח לזה מנבלת השור ונבלת השה, ומוכח דמפרש דמשו״ה מצטרפין משום דלכולם שם איסור נבלה וזה דלא כמו שכתבנו ודלא כסוגיא דע״ז דפריך לרבא דאזיל בתר שמא ממתני׳ דתבלין ובהכרח מכאן לומר דדין לתבל הקדרה לא תליא בדין צרוף למלקות וכמש״כ החוו״ד, וא״כ מה תי׳ רבא דהא מני ר״מ, והי׳ אפשר לומר דידע הגמ׳ דהך ברייתא קאי נמי לא לענין צרוף למלקות ולא להצטרף. אולם בירושלמי ערלה מבואר דר״מ אמר זה ללקות עליהן בכזית, ועוד דפשטה דברייתא נמי לא משמע דקאי לענין להצטרף לאסור הקדרה אם נימא דיש חילוק בין להצטרף ללקות ובין לאסור הקדרה, דהא מהך קרא דמייתי דכל האיסורין יש בהן לאו דלא תאכל כל תועבה, אכתי לא מוכח כלל דמצטרפין לאסור הקדרה, וכמו דלדידן נימא דיש חילוק דאף דנבלת השור ונבלת השה מצטרפין ללקות ומ״מ אין מצטרפין לאסור משום שהן שני מינים, והיינו אם נימא כן וא״כ הך קרא אינו מלמד לנו אלא דכל האיסורין יש בהם לאו אחד אבל לא עדיף משני מיני נבלות.
ויש מקום לומר דכל האיסורין שיש בהם לאוין מיוחדים הם איסורי חפצא שהדבר נאסר ולכן צריך לדין צירוף שיהי׳ מין אחד דב׳ מינים אינם מצטרפין, אבל לר״מ דכל האיסורין מצטרפין מלא תאכל כל תועבה הוי כמו גדר איסור גברא דהתורה אסרה לאכול כל מה שאסרה תורה בפרט ולכן מצטרפין בין ללקות בין לאסור הקדרה דאין המינים מחלקין ומ״מ אין סברא זו ברורה וצ״ע בזה.
ואם היינו אומרים כמש״כ דלא תאכל כל תועבה לר״מ הוי גדר איסור גברא ולכן מצטרפין גם לאסור הקדרה דאין המינים מחלקין הי׳ מיושב כמש״כ מקודם דמה דמוקים רבא הך מתני׳ כר״מ הוא משום דהוי סבר בגמ׳ דקאי לענין דין מין במינו ולכן שפיר הקשה מהא דתנן דתבלין ב׳ וג׳ שמות ממין אחד מצטרפין לתבל הקדרה דסבר דכיון דשני מינים ושני שמות אינם מצטרפין כמו דמוכח ממתני׳ לפי׳ הרמב״ם וכדמוכח מהא דר״ש א״כ ה״נ ב׳ שמות ממין אחד כיון דרבא אזיל בעיקר בתר שמא וסבר דב׳ שמות אינם מין במינו ולכן אמר רבא דהך מתני׳ ר׳ מאיר היא וכמש״כ, אבל לדידן דרבא לא אמר אלא באיסורי דרבנן וכנ״ל א״כ לא קשה כלל ממתני׳ דבדאורייתא ודאי מין אחד מצטרף אפי׳ בב׳ וג׳ שמות.
אלא דלכאורה קשה דהא עכ״פ אנן קיי״ל דאיסורין אין מבטלין זה את זה וזהו אפי׳ בב׳ מינים וכדמוכיח ר׳ אלעזר
בזבחים דף ע״ט מהא דהלל שהיה כורך פסח מצה ומרור וא״כ אמאי אין מצטרפין שלשה מינים מג׳ שמות כמו פסח מצה ומרור, אך באמת לא שייך כלל זה לזה דהכא לתבל את הקדירה, דאמרינן דאוסרין אפי׳ ביותר מששים ובעינן שיהי׳ טעם אחד ומין אחד. ובזה שפיר אמרינן דאף דאיסורין אין מבטלין זא״ז עכ״פ אין מצטרפין לתבל את הקדרה אם הם ב׳ מינים או שני שמות לרבא, אלא דמ״מ דמלא תאכל כל תועבה דהא כל האיסורין אסור על האדם כמו איסור גברא בזה שפיר אמרינן דלא שייך חילוק מינים כלל וכמש״כ.
אכן אם נאמר דאין חילוק בזה בין כל האיסורין לר״מ ובין איסור אחד לרבנן וע״כ נצטרך לומר דגמ׳ ידע דר״מ אמרה גם לענין להצטרף לתבל הקדרה, ומה דלמד זה מלא תאכל כל תועבה זהו ללמוד על שני מיני איסורים שמצטרפין, אבל ממילא שמעת מינה דב׳ מינים וגם ב׳ שמות מצטרפין, ולפ״ז ע״כ נפרש מתני׳ דמין ג׳ היינו אפי׳ מג׳ שמות ור״ש בסיפא פליג אפי׳ במין ג׳ ושם אחד, אבל גם לפ״ז צ״ל כדברינו ודלא כהחוו״ד דלדבריו יקשה מה שכתבנו למעלה דאם הך דינא דתבלין שייך לדין אין איסורין מבטלין זא״ז א״כ מהתם מוכח דאפי׳ ב׳ מינים וב׳ שמות כמו פסח מצה ומרור, וע״כ דלא שייך זל״ז דלהצטרף לתבל ודאי צריך מין אחד וטעם אחד א״כ אין ראי׳ משם וע״כ צריך ליישב כדברינו דכל הסוגיא הוא אי נימא דרבא קאי על מין במינו דעלמא וכמש״כ.
אכן כל זה שכתבתי הוא אם היינו מפרשים דסובר הרמב״ם דעיקר דין מחמץ ומתבל אינו אלא במינו כדמשמע לכאורה מפשטות דברי הרמב״ם בכל פרק זה, אכן כבר האריך הפר״ח לתמוה ממשניות מפורשות וכן פסק הרמב״ם בהל׳ תרומות דתפוח של תרומה שחימצה עיסה ה״ז כל העיסה מדומעת, ומה שדחק הפר״ח בכוונת הרמב״ם לא משמע כן בדבריו, ולכן צריך לומר דהרמב״ם מיירי כאן באכל ועדיין לא נתחמצה העיסה ולקמן נבאר דמה שהקשה הפר״ח על תי׳ זה אינו מוכרח, וכיון שכן דעיקר דין מחמץ ומתבל הוא אפי׳ שלא במינו רק דמיירי דאכתי לא נתחמצה, ובתבלין יש לומר דהיינו היכי דאכתי לא נתבלה כגון שלא נתבל עד שנתבשל ואכתי לא נתבשלה הקדרה ומ״מ אסור הואיל ויש בו כדי לתבל, ונמצא דכל האיסור הוא משום גדר דבר חשוב ובזה צריך דוקא במינו, ובאופן זה יישב החוו״ד שכבר היתה עיסה מחומצת וקדרה מתובלת אלא שלא משמע כן דזה השמיענו הרמב״ם בהל׳ ט״ז אבל עד השתא לא איירי בהכי ולכן צריך לומר כמש״כ.
ולפ״ז אינו מיושב מה שכתבתי כיון דהך משנה מיירי נמי לענין דין דרבנן דהא בנתחמץ גם שלא במינו אסור וא״כ אין מקום לחלק ממה דרבא סבר גבי טבל ויי״נ דבשני שמות לא חשיב מין במינו.
ונראה דמתני׳ לא מיירי דוקא בשלא חימץ דבכל גווני קתני דאפי׳ נחמצה העיסה ע״י שני מינים שהן שני שמות אינם מצטרפין לאסור דאף דשני מינים מצטרפין למלקות ואפי׳ אם מצטרפין לאסור בנו״ט אם טעמם שוה, אבל דין מחמץ הוא דין מיוחד דכיון דאינו נותן טעם רק דכיון שעשה פעולת החימוץ אוסר וכמש״כ הרמב״ם בפה״מ שנתפרסמה פעולתו, ולזה דוקא אם מין אחד פעל פעולתו דאז נקרא החימוץ ע״ש המין האסור אבל בשני מינים הוי לענין זה בגדר זה וזה גורם כיון דכל אחד לא פעל פעולת החימוץ, ומה שכתב הרמב״ם דבעינן דוקא שהעיסה והקדרה יהיו ממין האסור היינו משום דמיירי בנפלו לעיסה וקדרה ועדיין לא חימצו ותיבלו, ולכן שפיר מיושב דבזה אמרינן דבין שני שמות ומין אחד ובין ב׳ מינים ושם אחד חשיב לענין זה מין אחד שיצטרפו לחמץ וממילא אפי׳ לא חימצו נמי דינא הכי דכיון דראויין לחמץ חשובים לאסור אם נפלו לקדרה שהוא מין התבלין והשאור ובשני מיני שאור כבר כתב הרמב״ם דזהו דוקא אם עכשיו אחר שנתערבו נעשה הכל טעם אחד שהוא אותו המין ממין העיסה, ומיושב מה דכאן הקפיד הרמב״ם על הטעם והוא דכיון דלענין עיקר דין לאסור הקדרה מדאורייתא אזלינן בתר טעמא דטעם כעיקר דאורייתא וכמש״כ הש״ך נמצא דאם יש להם ביחד טעם חטין יש להם דין שאור של חיטין לאסור עיסת חיטין.
והנה במש״כ דדעת הרמב״ם לחלק בין יש בו כדי לחמץ ובין חימצה העיסה דביש בו כדי לחמץ ועדין לא חימצה אינו אסור אלא במינו ומגדר דבר חשוב אבל בחימצה העיסה אסור אפי׳ שלא במינו וכההיא דתפוח שריסקו, כתב ע״ז הפר״ח דאין לומר כן מהא דתנן שאור של חולין שנפלה לתוך עיסה ויש בו כדי לחמץ ואח״כ נפל שאור של כלאי הכרם ויש בו כדי לחמץ אסור. שאור של חולין שנפל לתוך עיסה וחימצה ואח״כ נפל שאור של תרו׳ או שאור של כלאי הכרם ויש בו כדי לחמץ אסור, והכא סתמא קתני בין במין במינו בין במבשא״מ, ודוחק גדול לומר דמתני׳ לצדדין קתני במין במינו בשיש בו כדי לחמץ ואפי׳ לא חימץ עדיין ובשא״מ איירי בשיש בו כדי לחמץ וחימצה כבר עכ״ל הפר״ח.
ואני תמה על הפר״ח דפשיטא לי׳ להקשות ממשנה זו דהא קודם לזה איתא במשנה ו׳ ז׳ למה אמרו כל המחמץ והמתבל והמדמע להחמיר מין במינו להקל ולהחמיר מין בשא״מ כיצד שאור של חטים שנפל תוך עיסת חטים ויש בו כדי לחמץ בין שיש בו לעלות באחד ומאה ובין שאין בהם לעלות באחד ומאה אסור וכו׳ להקל ולהחמיר מבשא״מ כגון גריסין שנתבשלו עם עדשים ויש בהם בנו״ט בין שיש בהם וכו׳ א״כ קתני להדיא דדין יש בו כדי לחמץ הוא דוקא במין במינו, וע״ז קאי משנה ח׳ וט׳ שהבאנו ומאי שייך לומר דדוחק גדול הוא לומר דבמין במינו איירי, ואף דאם כבר חימצה גם במין בשא״מ אסור כדמוכח ממתני׳ דתפוח שריסקו אבל הכא איירי ביש בו כדי לחמץ ועדיין לא חימצה, ומשמע דהפר״ח מפרש דמה דתנן במתני׳ דלהחמיר במין במינו הוא משום אין בו כדי לחמץ דצריך אחד ומאה דזה דוקא במין במינו, אבל לפ״ז לא הי׳ להתנא למינקט גבי מין בשא״מ גריסין שנתבשלו עם עדשים דהא בהך דשאור נמי הכי הוא דאם יש בו כדי לחמץ בין שיש בו לעלות באחד ומאה בין אין בו לעלות באחד ומאה אסור, אין בו כדי לחמץ בין יש בו לעלות בין אין בו מותר, ואף דגם אם נימא דיש בו כדי לחמץ אינו אסור אלא במין במינו אכתי קשה למה נקט במין בשא״מ בגריסין ועדשים דהו״מ למינקט בשאור וחימצה דאסור גם במבשא״מ, אך זה מיושב דהתנא בעי למינקט תרי גווני היינו דמשכחת מעשה תערובות דיש בו להקל ולהחמיר דאם יש בו בנו״ט אסור אין בו בנו״ט מותר, וזה שייך בנו״ט דצריך לטעום ולראות אם יש בנו״ט או אין בנו״ט, אבל גבי שאור שלא במינו דליכא איסור אלא בנתחמצה א״כ צריך התנא להתחיל ולומר שאור שנפל לתוך העיסה ונתחמצה ושוב ליכא שני אופנים, ולומר שאור שנפל אם נתחמצה או לא נתחמצה ג״כ לא שייך דזה לא בעי אומד ולא עיון ולכן לא שייך תנאים אלא ברישא דאכתי לא נתחמצה דצריך אומד אם יש בו כדי לחמץ, וזהו דוקא לפ״מ שנפרש דמתני׳ דוקא ביש בו כדי לחמץ ולא חימצה וכנ״ל.
ומש״כ עוד הפר״ח וז״ל ותו דקתני בתוספתא דתרומות ומייתי לה הירושלמי בפ״ב דערלה ופסקה הרב בהל׳ תרומות שאור של תרומה שנפל לתוך העיסה והגביהו ואח״כ נתחמצה ה״ז מותר וסתמא קתני לה אפי׳ במין במינו עכ״ל, ולא הבנתי ראיה זו דכאן הא מיירי שהגביה עיקר השאור ולא נתערב ולכן שפיר חידש לן התוספתא דאם בשעה שהיה השאור לא חימצה אף שאח״כ חימצה לא מקרי נתחמצה ע״י השאור, וזהו אם הגביה השאור והוציאו מן העיסה, אבל דין יש בו כדי לחמץ הוא כשנתערב השאור עם העיסה וא״א להוציאו דבזה אנו אומרים כיון דיש בו כדי לחמץ חשיב ולא בטל.
והנה במה שכתבתי דיש בו כדי לחמץ היינו בלא חמצה וע״כ צ״ל בלא הוציא השאור דאם הוציא מפורש דמותר וכנ״ל, וא״כ צריך לומר לכאורה דאפה קודם שנתחמץ וכמו שרצה הפר״ח לפרש ובזה הקשו בישיבה דכיון דכבר נתבטל חשיבותו דיש בו כדי לחמץ, ולומר דאסור לאכול כשהיא אכתי עיסה קשה דאינו כדרך אכילה, ואולי דעכ״פ מדרבנן אסור אבל הוא דוחק, ולכן נראה פשוט דעכ״פ אסור לאפות דהוי מבטל איסור לכתחילה וכמו כל הדברים דאינם בטלים דאסור לפוצען, אך הרב רש״א שיחי׳ שדא נרגא בתי׳ זה דלמה לא יהיה מותר לאפות כיון שאינו מתכוין לבטל וצריך לעיין בדין זה, ולכאורה מוכח כן מדין תולעים סי׳ פ״ד סעיף י״ג ולכן צריך לומר דהנ״מ הוא לענין לאכול עכשיו בעודה עיסה.