×
Mikraot Gedolot Tutorial
 
(א) כל השיעורין האלו שנתנו חכמים לדבר האסור שנתערב במינו המותר, בשלא היה הדבר האסור מחמץ, או מתבל, או דבר חשוב כשהואא עומד כמות שהוא ולא נתערב ונדמע בדבר המותר. אבל אם היה מחמץ, או מתבל, או דבר חשוב, אוסר בכל שהוא:
All the above measures given by our Sages with regard to a forbidden substance being mixed with a permitted substance of the same type apply when the forbidden substance is not a leavening agent, a spice, or an important entity that is discrete and is not mixed together with or blended with the permitted substance.⁠1 If, however, [the forbidden substance] is a leavening agent, a spice, or an important entity, even the slightest amount of it causes [the entire mixture] to be forbidden.⁠2
1. I.e., it does not become mixed with the forbidden substances into a single blend, nevertheless, it cannot be distinguished from the kosher substances.
2. The presence of the forbidden substance is never nullified no matter how great the ratio between it and the permitted substances. Needless to say, this stringency was instituted by Rabbinic degree. As mentioned above, according to Scriptural Law, a simple majority is sufficient to nullify the presence of an entity.
א. ת3: שהוא. וכך ד (גם פ, ק). אך הכוונה: כאשר הוא עומד בפני עצמו.
משנה תורה דפוסיםמגדל עוזרדב״זכסף משנהלחם משנהמעשה רקחצפנת פענחעודהכל
כׇּל הַשִּׁעוּרִים הָאֵלּוּ שְׁנָּתְנוּ חֲכָמִים לְדָבָר הָאָסוּר שֶׁנִּתְעָרֵב בְּמִינוֹ הַמֻּתָּר בְּשֶׁלֹּא הָיָה הַדָּבָר הָאָסוּר מְחַמֵּץ אוֹ מְתַבֵּל. אוֹ דָּבָר חָשׁוּב שֶׁהוּא עוֹמֵד כְּמוֹת שֶׁהוּא וְלֹא נִתְעָרֵב וְנִדְמָע בְּדָבָר הַמֻּתָּר. אֲבָל אִם הָיָה מְחַמֵּץ אוֹ מְתַבֵּל אוֹ דָּבָר חָשׁוּב אוֹסֵר בְּכׇל שֶׁהוּא:
(א-ב) כל השיעורין האלה כו׳ עד בדבר המותר. פ׳ הנזקין (דף נ״ד) ופ׳ הערל ופ׳ בתרא דע״ז (דף ס״א) והרבה מקומות:
אבל אם היה מתבל או מחמץ כו׳ עד הכל אסור בהנאה. פ״ב ופ״ג דמס׳ ערלה ובירושלמי שלהן ובזבחים פ׳ התערובות ופ׳ בתרא דע״ז וריש מס׳ ביצה (דף ג׳):
כל השיעורים האלו וכו׳. תמיה לי למה לא אמר מחמץ ומתבל או מעמיד שהרי אוסר בכל שהוא וכן כתב רבינו פ״ג. וי״ל דבשר בחלב הוי מין בשאינו מינו ואע״ג דאפשר למיקם אטעמא אוסר בכ״ש אבל בזה הפרק איירי בנתערב במינו דא״א למיקם אטעמא ולפיכך אוסרין בכ״ש אבל אם נתערבו בשלא מינם אם אין בתערובת טעם האיסור הרי זה מותר:
אבל אם היה מחמץ וכו׳. פ״ב דערלה ולמה אמרו כל המחמץ והמתבל והמדמע להחמיר מין במינו להקל ולהחמיר מין בשא״מ ומפרש ואזיל כיצד שאור של חטין שנפל לתוך עיסה של חטין ויש בו כדי לחמץ בין שיש בו להעלות באחד ומאה בין שאין בו להעלות באחד ומאה אסור אין בו להעלות באחד ומאה בין יש בו כדי לחמץ בין אין בו כדי לחמץ אסור. להקל ולהחמיר מין בשאינו מינו כיצד גריסין שנתבשלו עם העדשים ויש בהם בנ״ט בין שיש בהם להעלות באחד ומאה בין אין בהם להעלות באחד ומאה אסור אין בהם בנ״ט בין יש בהם להעלות באחד ומאה בין אין בהם להעלות באחד ומאה מותר. ומה שכתב ויש בו כדי לחמץ היינו שאינו עולה כלל כדמסיק אחד מאלף וכו׳ אבל אם אין בו כדי לחמץ עולה התרומה באחד ומאה והערלה וכלאי הכרם באחד ומאתים ודוקא במינו אבל שלא במינו הכל הולך אחר הטעם וזהו שכתב רבינו והם ממין החולין אבל שלא במינן כבר כתב רבינו לעיל כל איסורין שבתורה וכו׳ מין בשאינו מינו בנ״ט:
(א-ב) כל השיעורים האלו שנתנו חכמים וכו׳ – אבל אם היה מחמץ או מתבל וכו׳ כיצד שאור של חטים של תרומה וכו׳. פ״ב דערלה:
כל השיעורים וכו׳ – ערלה פ״ב (מ״ד) כל המחמץ והמתבל והמדמע וכו׳ אסור. ומה שאמר שאוסר במין במינו אפילו באלף אבל בשאינו מינו צריך שיעור לבטלו נתבאר שם במשנה ולמה אמרו כל המחמץ והמתבל והמדמע להחמיר מין במינו כלומר דמה שאמרו שהם חמורים היינו דוקא במין במינו ובמה שאמרו שהן להקל ולהחמיר במין בשאינו מינו ופירשו במין במינו כיצד שאור של חטין וכו׳ ויש בו כדי לחמץ בין שיש בו לעלות ובין שאין בו לעלות וכו׳ אסור מין בשאינו מינו כיצד כגון גריסין שנתבשלו עם עדשים ויש בהם בנ״ט בין שיש בהם לעלות בק״א ובין שאין בהם לעלות בק״א אסור אין בהם בנ״ט בין שיש בהם לעלות בק״א ובין שאין בהם לעלות בק״א מותר:
כל השיעורין וכו׳. דברי רבינו צריכין ביאור מכ״ש שמרן הקדוש לא ביארן כאן כלל הנה בפ״ב דערלה תנן כל המחמץ והמתבל והמדמע בתרומה ובערלה ובכלאי הכרם אסור וכו׳ ולמה אמרו המחמץ והמתבל והמדמע להחמיר מין במינו להקל ולהחמיר מין בשאינו מינו כיצד שאור של חטים שנפל תוך עיסה של חטים ויש בו כדי לחמץ בין שיש בו לעלות בק״א בין שאין בו לעלות אסור וכו׳ להקל ולהחמיר מין בשאינו מינו כיצד כגון גריסין שנתבשלו עם עדשים ויש בהם בנותן טעם בין שיש לעלות באחד ומאה בין שאין בהם אסור אין בהם בנ״ט בין שיש בהם לעלות באחד ומאה בין שאין בהם מותר ע״כ. ופי׳ רבינו שם וז״ל כל המחמץ שמחמץ בערלה כגון תפוח של ערלה שריסקו ונתנו לתוך העיסה וחימצה וכו׳ וכן תבלין של ערלה או של תרומה שנתנן לתוך הקדרה וכו׳ כשנפל חלק אחד ביותר ממאה חלקים ונותן טעם וחזר הכל מדומע זהו להחמיר וכשנפל חלק אחד בפחות ממאה ולא נתן טעם ונשאר הכל מותר כמו שנזכר זהו להקל הנה נתבאר לך מה שאנו אומרים בתרומה וחבריה תעלה באחד ומאה מין במינו ובתנאי שלא יהיה מחמץ ולא מתבל אבל אם יהיה מחמץ או מתבל אוסר בכל שהו כמו שביארנו אבל מין בשאינו מינו לא נחוש בו אלא לנ״ט בלבד וכמו כן בערלה וכלאי הכרם וכו׳ ע״כ פשטן של דברי רבינו בפשטא דמתני׳ דמחמץ ומתבל דוקא במינו הוא דאסור בכל שהוא אבל שלא במינו בנ״ט ומאי דקתני מתני׳ גריסין שנפלו לתוך עדשים ולא תני שאור של חטים בתוך עיסה של שעורים אפשר כמ״ש התוס׳ יו״ט דמשום דלא שכיחא לא קתני לה אף דבאמת גם גריסין לתוך עדשים לא שכיחא ואולי בזמנם הוה שכיחא משא״כ שאור של חטים לעיסה של שעורים דלא שכיחא כלל.
ואיך שיהיה מפשטא דמתני׳ למדנו דמחמץ ומתבל אינו נוהג להחמיר בכל שהוא אלא במינו אבל שלא במינו בנותן טעם לחוד וכמבואר מדברי רבינו שהזכרנו והוא מסכים למ״ש בפרקין כמבואר לכל מבין אלא דקשה לזה למ״ש רבינו במשנה דמחמץ ומתבל כגון תפוח של ערלה שריסקו ונתנו לתוך העיסה וכו׳ דכיון דמחמץ ומתבל אינו נוהג אלא במינו דוקא אמאי פירש בתפוח שנתנו לתוך העיסה שהוא מין בשאינו מינו. וצריך לומר דשאור בעיסה הוה ליה כמין במינו וכמ״ש התוס׳ בביצה דף ל״ט [ד״ה] משום דהוי וכו׳ דכיון דהעיסה אינה נילושה אלא ע״י מים והקדרה נתקנה בשביל התבלין א״כ כשמערב זה בזה הוי כאילו מין אחד ע״כ וה״נ גבי שאור כיון שאין העיסה נתקנת אלא בשביל השאור הו״ל מין במינו וה״ה גבי תבלין ודברי רבינו אלה הם משנה ערוכה פרק י׳ דתרומות ופסקה רבינו פט״ו דהלכות תרומות דין ד׳ וז״ל כבר ביארנו בהל׳ איסורי מאכלות שהמחמץ והמתבל אוסר בכל שהוא לפיכך אם ריסק תפוח של תרומה ונתנו לתוך העיסה והחמיצה כל העיסה מדומעת ואסורה לזרים ביצה שנתבלה בתבלין של תרומה אפילו חלמון שלה אסור מפני שהוא בולע ע״כ. הרי שכדי להשמיענו דהשאור שבעיסה הו״ל מין במינו הקדים וכתב כבר ביארנו וכו׳ כלומר מ״ש בפרקין דדוקא מין במינו הוא דאוסר בכל שהוא מחמץ ומתבל וכיון שכן מה שאמרו בתפוח בעיסה ותבלין בביצה היינו משום דכיון דאין העיסה נתקנת אלא על ידי השאור והביצה גם כן על ידי התבלין דהיאכל תפל מבלי מלח הו״ל מין במינו.
ודבר זה הוא מוכח מצד עצמו שהרי במשנה זאת דערלה סתם רבינו הקדוש דמחמץ ומתבל אינו נוהג אלא מין במינו והוא עצמו סתם בפ״י דמסכת תרומות ההיא דתפוח שריסקו וההיא דביצה שנתבלה בתבלין של תרומה וא״כ רבינו הקדוש ג״כ סותר דברי עצמו אלא ודאי מבואר כמ״ש אלא דכפ״ז יקשה מדברי התוס׳ יו״ט שהזכרנו גבי מתניתין דגריסין שנתבשלו עם עדשים וכו׳ שכתב דה״ה שאור של חטים בעיסה של שעורים דא״כ היכי סתם רבינו הקדוש ההיא דתפוח שריסקו ונתנו לתוך העיסה פ״י דתרומות וההיא דביצה וכו׳ שם בסוף הפרק והו״ל למימר כגון שאור של חטים או שעורים לעיסת אורז וכדתנן פ״ג דחלה הנוטל שאור מעיסת חטים ונותן לתוך עיסת אורז אם יש בה טעם דגן חייבת בחלה וכו׳ ולא אמרינן דשאור החטים יתבטל בתוך העיסה ויעשה מין במינו ותהא פטורה מן החלה כדאמרינן גבי תפוח של תרומה שריסקו לתוך עיסת חיטים וכו׳ והיינו טעמא דכיון דאין דרך להחמיץ עיסת אורז דאין השאור פועל בעצמותו בעיסת ה׳ המינין א״א שיקרא מין במינו אלא מין בשאינו מינו משא״כ בה׳ המינין כמבואר.
וכל זה אינו אלא במחמץ ומתבל אבל במעמיד חמיר טפי מהני ונוהג אפילו במין בשאינו מינו בכל שהוא והיינו טעמא כמ״ש רבינו פט״ז דין כ״ו דהמעמיד גבינה בשרף פגי ערלה וכו׳ אע״פ שהוא מין בשא״מ אסור בכל שהוא שהרי דבר האיסור הוא הניכר והוא שעשה אותה גבינה ע״כ מבואר כוונתו דאינו דומה למחמץ ומתבל דלא אסרינן אלא במינו דוקא דהתם אין השאור והתבלין משנין מהותם דאף בלא שאור במים לבד היא עיסה א״כ אין השאור ניכר בעיסה בפני עצמו משא״כ המעמיד שהאיסור ניכר ועומד שהרי מתחילה היה חלב דהיינו משקה ומי המעמיד נקפה ועושה גבינה וניכר לכל שהוא אוכל ולכך דין הוא שנחמיר בו אפילו שלא במינו (אלא דעדיין יקשה לנו כפי מ״ש לעיל דכל דבר שצריך לעיסה נקרא מינו וכההיא דתפוח של תרומה שריסקו בעיסת חולין וכו׳ מעתה היכי קרי רבינו שרף פגי ערלה וקיבת תקרובת ע״ז וחומץ יין נסך מין שלא במינו. ולזה י״ל בענין אחר ותתורץ קושית התוס׳ יו״ט שהקשינו דלא מקרי מין במינו אלא כשהשאור הוא מים דכיון דא״א לעיסה בלא מים הו״ל מין אחד גם כשהשאור הוא מים דהיינו מי התפוח הרי בטל הוא לגבי העיסה לגמרי והו״ל מין במינו וכדמוכח התם בירושלמי עיי״ש ולעולם דשאור של חטים בעיסת שעורים הו״ל מין בשא״מ וכדברי התוס׳ יו״ט ז״ל כנ״ל) והנה כבר ידוע דמחמץ ומתבל דאסורין בכל שהוא אינו אלא מדבריהם כמ״ש רבינו בפרקין דין ט׳ אבל במעמיד לא ביאר לנו לקמן אי הוי מדבריהם או מן התורה וא״כ דין הוא שיהא חמור איסור תורה מאיסור של דבריהם.
וכל זה דלא כהפר״ח יו״ד סי׳ פ״ח ס״ק ז׳ שאחר שפלפל הרבה בדבר זה העלה דלדעת רבינו בהכרח גם במחמץ ומתבל אוסר בכל שהוא אף שלא במינו ונסתייע מההיא דתפוח של תרומה שריסקו וכו׳ ומההוא דמעמיד בשרף פגי ערלה וכתב דמ״ש רבינו בפרקין מינו לרבותא נקטיה וכל שכן שלא במינו שהרי נרגש בו טעם האיסור וכדקי״ל בעלמא דמין במינו חד בתרי סגי כיון דליכא למיקם אטעמא ובשלא במינו כל זמן שנותן טעם אסור מן התורה דהיינו כזית כדי אכילת פרס כמ״ש רבינו פט״ו וכו׳ עיי״ש. ולענ״ד נראה דאין זה הכרח כלל חדא דהא חכמינו ז״ל לא החמירו בספק אלא במינו דוקא לדעת רבינו ושלא במינו אוקמוה כעין עיקר דיניה בנותן טעם כמ״ש רבינו שם ואם איתא אמאי לא החמירו יותר בשאינו מינו ממינו לאוסרו בששים או בנותן טעם אם יתכן אפילו ביותר מס׳ דהא מחמץ ומתבל אינם אלא מדבריהם כמ״ש רבינו לקמן דין ט׳. ועוד דא״כ היכי כתב רבינו וכן תבלין וכו׳ והן ממין החולין ואם איתא דכל שכן בשאינו מינו למאי אצטריך לחזור ולומר והן ממין החולין דמוכח דדרך קפידא קאמר הרי כתב לעיל שנתערב במינו המותר וכו׳ דמינה מוכח דמ״ש לקמיה במין במינו קאמר ולדברי הרב פר״ח ז״ל הכי הו״ל למימר אפילו שהם ממין המותר כלומר דכל שכן בשאינו מינו. ועוד הרי מצינו הדבר בהפכו דגבי מעמיד כתב רבינו לאסור בכל שהוא אע״פ שהוא מין בשאינו מינו ומאי אע״פ אדרבה יותר ראוי להחמיר בשא״מ ממין במינו לפי דברי הפר״ח ז״ל ודיוק זה מצאתי ג״כ להר״ח אבולעפיה ז״ל פ׳ שלח לך שבח להשי״ת ושם הוסיף ג״כ לההיא דהחמיצה שהכריח הפר״ח וכתב ז״ל דהחמיצה היינו שנתן טעם עיי״ש. וכן נראה שע״י שהחמיצה העיסה נתפשט הטעם בכולה היטב והכי מוכח נמי ממ״ש דין י״ד גבי תבלין וכו׳ שכתב אם היה טעמן שוה וכו׳ כלומר דאל״כ הו״ל מין בשא״מ ודו״ק כי נראה לענ״ד נכון ותורה היא וכו׳.
כל השיעורים כו׳ או דבר חשוב שהוא עומד כמות שהוא. ר״ל דוקא אם הוא עומד בפ״ע ונדמע אבל אם נתערב אז לא מהני מה שהוא חשוב וזה ר״ל הך דביצה דף ד׳ וכ״מ גבי דרסה בעיגול ואינו יודע באיזה מקום ר״ל דאז בטל ממנה החשיבות שלה ועיין בתוס׳ מעילה ד׳ כ״א ע״ב גבי מטבע ותוס׳ ב״מ ד׳ ו׳ ע״ב גבי שה, ועיין בתוס׳ זבחים ד׳ ע״ב וברש״י שם אם זה הוה דבר שבמנין ובתוס׳ יבמות ד׳ פ״א ע״ב ועיין בירושלמי ערלה פ״ב דס״ל דבעלי חיים בטלין במאתים ויליף לה מהך קרא דושה אחד ואף דבגמ׳ דילן לא ס״ל לר״א כן וכן פסק רבינו לקמן בהל׳ ז׳, ועיין בהך דחולין ד׳ קל״ב ע״א דנקט בכור שנתערב במאה משמע רק במאה ועיין תוס׳ ביצה ד׳ י׳ ע״ב דגם עופות כן ע״ש, עיין תוס׳ זבחים דף ע״ב ע״א וביבמות ד׳ פ״א ע״ב היכי מיירי הך דע״ז ד׳ ע״ד אם ר״ל מחיים או לאחר שחיטה ועי׳ בדברי רבינו לקמן בהל׳ ז׳ ואף דלכאורה רבינו ס״ל בהל׳ נזקי ממון ולעיל בפ״ד כשיטת ר״ת דשור הנסקל אינו נאסר מחיים כ״כ שם לחלק בין של רובע ונרבע לבין שהרג והא דנקט שם גם שעיר המשתלח לפי גירסתנו דלא כתוס׳ זבחים דף ע״ב ועיין תמורה ד׳ כ״ח י״ל דמיירי לאחר שדיחוהו ועדיין הוא חי דאז פקע ממנו דין קדשים אך מ״מ אסור הוא בהנאה עד שימיתנו אף לדידן ובאמת מדברי רבינו בסוף הל׳ יוהכ״פ לכאורה משמע דדייק שם שעיר זה משמע רק זה שלא מת בדחיפתו אבל זה שמת בדחיפתו נהי דמה״ת מותר בהנאה מ״מ עדיין י״ל לא נהנין כמו גבי דם ודשן עיין במעילה ד׳ י״א ע״ש, וכן גבי צפור אף דרבינו נראה דס״ל בספי״א מהל׳ ט״צ דלא נאסרה כלל זה רק קודם שילוח אבל אם שלחה וחזרה אז שפיר אסורה כ״ז שלא שלחה פעם אחר ועיין בדברי רבינו שם בהל׳ א׳ וא״ש מ״ש התוס׳ שם בקדושין ועיין חולין ד׳ קמ״א ע״ב כמה מקרי שילוח ע״ש וגם י״ל דמשילוח עד שמגלח אז אסורה אם חזרה לידו ובזה א״ש דברי רבינו שם:
משנה תורה דפוסיםמגדל עוזרדב״זכסף משנהלחם משנהמעשה רקחצפנת פענחהכל
 
(ב) כיצד, שאור של חיטין של תרומה שנפל לתוך עיסת חיטין של חולין, ויש בו כדי לחמץ, הרי זו העיסה כולה מדומעתא, וכן תבלין של תרומה שנפלו לקדירת חולין, ויש בהן כדי לתבל, והן ממין החולין, הכל מדומע, אף על פי שהשאור או התבלין אחד מאלף. וכן, שאור של כלאי הכרם לתוך העיסה, או תבלין של ערלה לתוך הקדירה, הכל אסור בהנייה:
What is implied? When yeast from wheat that is terumah falls into a dough of ordinary wheat [flour] and it is of sufficient quantity1 to cause the dough to leaven, the entire dough is considered as having been mixed with terumah.⁠2 Similarly, if spices that are terumah fall into a pot of ordinary food [containing] the same substance,⁠3 when [the forbidden spices] are of sufficient quantity to season [the dish], the entire [dish] is considered as having been mixed with terumah. This applies even if the ration between the yeast and the spices [to the permitted substances] is 1:1000.
Similarly, if yeast from mixed species grown in a vineyard fall into a dough or spices of orlah fall into a pot, it is forbidden to benefit from the entire [mixture].
1. If, however, there is not enough to cause the dough to leaven, it is not considered a leavening agent and its presence can be nullified [the Rambam's Commentary to the Mishnah (Orlah 2:6-7)].
2. And must be sold to a priest at the price of terumah.
3. If, however, they do not contain the same substance, according to the Rambam (loc. cit.), we see if their flavor can be detected or not. If it cannot be detected, the mixture is permitted.
א. ד (גם פ, ק) [מ׳זו׳]: העיסה כולה מדומע. שינוי לשון לגריעותא.
משנה תורה דפוסיםמקורות וקישוריםמגדל עוזכסף משנהמרכבת המשנהצפנת פענחאבן האזלעודהכל
כֵּיצַד. שְׂאוֹר שֶׁל חִטִּין שֶׁל תְּרוּמָה שֶׁנָּפַל לְתוֹךְ עִסַּת חִטִּין שֶׁל חֻלִּין וְיֵשׁ בּוֹ כְּדֵי לְחַמֵּץ הֲרֵי הָעִסָּה כֻּלָּהּ מְדֻמָּע. וְכֵן תַּבְלִין שֶׁל תְּרוּמָה שֶׁנָּפְלוּ לִקְדֵרַת חֻלִּין וְיֵשׁ בָּהֶן כְּדֵי לְתַבֵּל וְהֵן מִמִּין הַחֻלִּין הַכֹּל מְדֻמָּע. וְאַף עַל פִּי שֶׁהַשְּׂאוֹר אוֹ הַתַּבְלִין אֶחָד מֵאֶלֶף. וְכֵן שְׂאוֹר שֶׁל כִּלְאֵי הַכֶּרֶם לְתוֹךְ הָעִסָּה אוֹ תַּבְלִין שֶׁל עָרְלָה לְתוֹךְ הַקְּדֵרָה הַכֹּל אָסוּר בַּהֲנָיָה:
[ביאור להלכה זה כלול בביאור הלכה א]

[ביאור להלכה זה כלול בביאור הלכה א]

ויש בו כדי לחמץ. אבל זה וזה גורם מותר עיין בפרקין הט״ז ורלב״ח שאלה פ״ח:
אחד מאלף כו׳. כן מבואר בחולין ד׳ צ״ז ע״ב וע״ש ד׳ ז׳ ע״א וביצה ד׳ ל״ח ע״ב ותוס׳ ע״ז ד׳ ל״ד ע״א ד״ה דורדייא דכתבו גם אפילו באלף לא בטל, ועיין תוס׳ ע״ז דף ס״ו ע״א ד״ה בתבלין וד׳ ס״ט ע״א ד״ה בתבלין דלכאורה לא כתבו כן אך באמת כך דאם יש בהם שיעור לתבל אז אף אם נתערבו ביותר מאלף לא בטל דהוה כדבר חשוב וכעין זה ס״ל לרבינו בהל׳ בכורות פ״ג הי״ג דגבי גיזת בכור ר״ל שכל הגיזה של הבכור נתערב דהוה דבר חשוב אז אפילו בכמה אלפים לא בטל משא״כ בסיפא שם ר״ל מקצת מן הגיזה לא כל הגיזה של הבכור וא״ש ועיין בתוס׳ יומא ד׳ פ״א ע״ב גבי פלפלין ובתוס׳ מו״ק ד׳ י״ג ע״ב אם כרוב הוה בגדר תבלין, ועיין רש״י ביצה ד׳ י״א ע״א ותוס׳ ד׳ י״ד ע״א ד״ה א״ב ועיין כריתות דף ט״ז בה׳ מיני טעמים ע״ש בתוס׳ והנה רבינו ז״ל בפיהמ״ש פ״ב דערלה מ׳ י׳ כתב דגם שמן וחומץ ויין נקראו תבלין ובזה י״ל הך תוספתא דדמאי פ״ה גבי ירק שבישלו בשמן הרי זה אוסר כ״ש ולכאורה קשה למה ואם נימא דהוה כמו לטעמא עבידא א״ש אך באמת י״ל דהטעם משום דבולע הבעין וכעין מש״כ רבינו לקמן בסוף פרקין גבי יין וכעין הירושלמי דפסחים פ״ז ה״ג גבי בישל תרנגולת בשמן שרפה דצוה לו לשולקו משום הבעין ועיין בהך דזבחים ד׳ ע״ו ע״א דאמר שם כה״ג דנסחט, ועי׳ נדה ד׳ ס״ב ע״ב גבי בלוע וכ״כ בזה, ועיין בפ״ז דשביעית גבי וורד חדש שכבשו בשמן כו׳. אך לכאורה קשה על דברי רבינו מהך דחולין ד׳ ו׳ גבי יין דנקט שם דאין חוששין בו לתערובות דמאי וצ״ל דהוה בגדר נותן טעם לפגם כמש״כ. אך באמת כך דהנה כבר כתבתי דיש שני מיני ביטולין אחד ביטול הדבר ואחד ביטול האיסור ונ״מ בין היכא שיש בו טעם דאז לא שייך ביטול הדבר רק האיסור וצ״ל דהיינו שנהפך האיסור להיות היתר ולכאורה קשה היאך אפשר זה הא כיון שהתורה אסרה אותו מי יוכל להתירה וכמו דבר שבמנין שצריך מנין אחר להתירו וצ״ל דהתורה לא אסרה אותו אלא כשהוא בפ״ע משא״כ התערובות זה הוה סיבה ולא שייך דבר שבמנין ועיין בהך דיומא דף ס״ד בם בהם הא ע״י תערובות מרצה וע״ש ברש״י שדייק רק אם לא נודע, והטעם משום דלדידן דקיי״ל דשחוטים נדחים עיין בזבחים ד׳ ע״ד לכך פי׳ דמיירי שלא נודע ועיין בדברי רבינו בהל׳ פסוהמ״ק פ״ו הכ״א דאברי בעלי מומין אפילו באלף אברים נפסל ועיין תוס׳ זבחים ד׳ ע״ז דמאי טעמא לא בטלי אך באמת דזה הוה כמו הך דבכורות ד׳ כ״ג דמטמא במשא וה״נ הקטרה על המזבח הוה כמו במשא ומשום דהעלאה וההקטרה הוא האיסור רק גבי בשר חטאת משום עצים ועיין בירושלמי ערלה פ״ב דאמר חטאת בעולות יש ודאי ל״ת לר״י והטעם דלא שייך כאן ע״י תערובות מרצה כמו גבי בעל מום, ואף דהא בגמ׳ דילן אמר ר״י דכ״ע מודו דיקרבו ס״ל להירושלמי דר״ל על הרצפה דר״י ס״ל דיכול להקריב כמבואר בזבחים דף נ״ט ומשום הך לאו דכל שממנו לאישים ליכא כמש״כ התוס׳ מנחות דף נ״ז ע״ב ד״ה כבש וע״ש ד׳ ע״ד ע״א דקרב בבית הדשן שלמטה שירים ובירושלמי סוטה פ״ג ועיין תוס׳ זבחים דף פ״ז ע״א ד״ה כבש וכ״מ וכונת הירושלמי בערלה פ״ב ר״ל על המזבח, אבל גבי תבלין דעיקרן לתערובות א״א שיתבטלו אף בתערובות דהאיסור חל עליהם לתערובות דלענין אחר אינם ראויים:
כיצד שאור של חיטין של תרומה שנפל לתוך עיסת חטין של חולין ויש בו כדי לחמץ הרי העיסה כולה מדומע.
ויש בו כדי לחמץ, נ״ב נראה דכונתו קודם שנתחמצה ומגדר דבר חשוב כיון שראוי לחמץ ולכן דוקא במינו.
משנה תורה דפוסיםמקורות וקישוריםמגדל עוזכסף משנהמרכבת המשנהצפנת פענחאבן האזלהכל
 
(ג) דבר חשוב שהוא אוסר במינו בכל שהוא, שבעה דברים, ואלו הן, אגוזי פרך, ורימוני בדן, וחביות סתומות, וחלפות תרדין, וקולסי אכרובא, ודלעת יוונית, וכיכרות של בעל הבית:
Even the smallest amount of an important entity [that is forbidden] can cause a mixture of its own type to become forbidden. The seven entities that follow are considered as important: nuts from Perach,⁠1 pomegranates from Baden, sealed barrels,⁠2 beet shoots, cabbage heads, Greek squash, and loaves baked by a private person.⁠3
1. Perach and Baden are names of places. These and the following terms are defined in the Rambam's Commentary to the Mishnah (Orlah 3:8).
2. The Rama (Yoreh De'ah 134:2) states that this applies only when the barrels are large and therefore important. A small barrel is not important and its presence can be nullified by a simple majority.
3. In contrast to those baked by a baker.
א. ד (גם פ): כרוב. אך במשנה ערלה ג, ח בכ״י רבנו כבפנים.
משנה תורה דפוסיםמקורות וקישוריםמגדל עוזרדב״זכסף משנהלחם משנהמשנה למלךמעשה רקחעודהכל
דָּבָר חָשׁוּב שֶׁהוּא אוֹסֵר בְּמִינוֹ בְּכׇל שֶׁהוּא שִׁבְעָה דְּבָרִים וְאֵלּוּ הֵן. אֱגוֹזֵי פֶּרֶךְ. וְרִמּוֹנֵי בְּדַן. וְחָבִיּוֹת סְתוּמוֹת. וַחֲלַפוֹת תְּרָדִין. וְקִלְחֵי כְּרוּב. וּדְלַעַת יְוָנִית. וְכִכָּרוֹת שֶׁל בַּעַל הַבַּיִת:
(ג-ז) דבר חשוב שהוא אוסר במינו עד אסור בהנאה: כתב הראב״ד ז״ל כיון דקיימא לן כר׳ אליעזר וכר׳ שמעון בן גמליאל יוליך הנאה לים המלח וכו׳:
ואני אפרש דבריו כי דברי רבי אליעזר הם פרק כל הצלמים (דף מ״ט:) גבי מתניתין דנטל ממנה עצים כו׳ עד נתערבו באחרות כולן אסורות ר׳ אליעזר אומר יוליך הנאה לים המלח אמרו לו אין פדיון לעכו״ם ואסיקנא בגמ׳ עלה אמר רב חסדא אמר (רב) [זעירי] הלכה כר״א ועבד בה התם נמי עובדא כר״א בההוא גברא דאיתערב ליה חביתא דיי״נ בחמריה ואתא לקמיה דרב חסדא ואמר (ליה זיל) שקול [ד׳ זוזי] (דמי חביתא) ושדי בנהרא ואינך תשתרי לך. ודברי רשב״ג הם פרק בתרא דע״ז גמ׳ מתני׳ דיי״נ שנפל לבור כולו אסור בהנאה רשב״ג אומר ימכר כולו לעכו״ם חוץ מדמי יי״נ שבו ואסיקנא עלה בגמ׳ הלכה כרשב״ג ומוקמינן אמר רב נחמן הלכה למעשה יי״נ יין ביין אסור חבית בחבית מותר סתם יינן אפי׳ יין ביין נמי מותר. ודעת הראב״ד ז״ל לדמות ההלכה שלפנינו ליי״נ שבו נאמרו דברי ר״א ורשב״ג. ואיני יכול להסכים בדעתי שדבר זה יצא מפי גדול כמותו דמה ענין זה לזה והלא דברים אלו שבפנינו חשובים הם ובעלי חיים שאינן בטלין אפילו באלף אלא אוסרין בכל שהוא ואע״פ שבירושלמי מתיר לשער בתתק״ס שהם ט״ז פעמים ששים והיו שם גדולים עושים מעשה באלף להחמיר וגם מורי הרשב״א ז״ל היה נוטה דעתו לזה אין אני מודה בו שהרי תלמוד ערוך הוא אצלנו בכל מקום כל דבר שיש לו מתירין אפילו באלף לא בטיל והם מפורשים כל דבר ודבר במקומו והבן כי ענין הדברים השבעה החשובים שאין להם בטול הם שנויים פרק שלישי ממס׳ ערלה ומייתי לה רפ״ק דביצה ופ׳ הערל (דף פ״א) ופ׳ התערובות (דף ע״ב) וענין חתיכה הראויה להתכבד בה בפני האורחים פ׳ גיד הנשה (דף ק׳) ובשר בחלב וחולין שנשחטו בעזרה ודומיהם הם שנויים פרק בתרא דע״ז דתנן אלו אסורין ואוסרין בכל שהן יי״נ ועכו״ם ועורות לבובין ושור הנסקל ועגלה ערופה וצפרי מצורע ושער נזיר ופטר חמור ובשר בחלב וחולין שנשחטו בעזרה הרי אלו אסורין ואוסרין בכל שהן. וכן בעלי חיים שנויים ריש פרק התערובות (דף ע׳) דתנן כל הזבחים שנתערבו בחטאות המתות או בשור הנסקל אפי׳ אחת ברבוא ימותו כלן ופרקינן לה בגמרא דה״ק כל הזבחים שנתערבו בהן חטאות המתות או שור הנסקל ימותו כלן ושקלינן וטרינן עלה טובא עד דאסיק רב אשי אפילו תימא רבנן בעלי חיים חשיבי ולא בטלי. וענין גיד הנשה וכל הנקרא בריה מפורש פרק גיד הנשה וגם פרק הלוקין אסיקנא להדיא בשמעתין דנמלה בריה שאני. וענין אגודה של ירק וחברותיה ריש ביצה ור״פ התערובות. ובכל אחת ואחת מפורש דינו כגון גיד הנשה בזמן שמכירו שהוא מפרישו ומהשתא אית לן למימר במה שאמרו להרים מרימין במה שלא אמרו להרים אין מרימין בין חמור בין קל תדע דתנן ריש פ״ב דערלה התרומה ותרומת מעשר של דמאי החלה והבכורים עולין באחד ומאה ומצטרפין זה עם זה וצריך להרים הערלה וכלאי הכרם עולים באחד ומאתים ומצטרפין זה עם זה ואינו צריך להרים ופרכינן עלייהו בירושלמי הכא את אמר צריך להרים והכא את אמר אינו צריך להרים כלומר לגבי תרומה אע״פ שהיא קלה אמרת צריך להרים ולגבי ערלה אע״פ שהיא חמורה אמרת אינו צריך להרים ופריק רבי יעקב בר זבדא רבי אבהו בשם רבי יוחנן מפני גזל השבט למדנו כי לא הלכו בהרמה שהוא המטיל לים הגדול משום חומרא וקולא אלא במה שהיו מקובלים להרים אמרו ואע״פ שעלה בבטולו ובמה שלא אמרו לא אמרו ואין צריך לומר שלא נאמר אנחנו היום נרים כדי להתירו אלא במה שאמרו הם וכדאמרינן בכל דוכתא הם אמרו והם אמרו הם אמרו סתם יינן אוסר והם אמרו יטיל הנאה לים המלח אבל יי״נ שהוא מן התורה ושאר המפורשים איסורן בכל שהוא לא יותרו במטיל הנאה לים המלח. והנה עיניך רואות דברי ר״נ שמחלק בין יי״נ לסתם יינן בהלכה למעשה ותלמוד ערוך והבן שדברי ר״א ורשב״ג בסתם יינן נאמרו וכן פירש רבינו יצחק אלפס ז״ל בהלכות ורבותינו הראשונים נ״ע ותמה על עצמך אם אמרו בסתם יינן דרבנן ובטל בששים יאמרו בדברים שאין להם בטול ושנויים מפורשים כמו שכתבתי שנאמר בהם שיוליך הנאה לים המלח ויותרו בכך. והנה נמצאו דברי ר״מ ז״ל כנים וגם דברי ר״א ורשב״ג סידרם ר״מ לפנינו בזה הפרק הלכה למעשה וכדרב נחמן:
דבר חשוב שהוא אוסר במינו בכ״ש וכו׳. השיג עליו הראב״ד כיון דקי״ל כר׳ אליעזר וכרשב״ג יוליך הנאה לים המלח והשאר מותר בהנאה שהרי הלך חשיבותו עכ״ל. וכוונתו ז״ל שאע״פ ששנינו שהדברים החשובים לא בטילי אפילו בכמה ה״מ לענין אכילה אבל לענין איסור הנאה יוליך הנאה ליה״מ והשאר מותר בהנאה. ותמהתי למה לא השיג על רבינו מדידיה שהרי פסק הך דר׳ אליעזר דפ׳ כל הצלמים בפ׳ שביעי מהלכות עכו״ם והך דרשב״ג דיי״נ פסק אותה בפ׳ זה. אלא שאין זו קושיא על רבינו כלל דהך דיי״נ איירי בחביות פתוחות דלא חשיבי ולפיכך יוליך דמי אותה חבית לים המלח והשאר מותר בהנאה. וכן ההיא דארג בו את הבגד לא מנו אותה בכלל הדברים החשובים ומפני חומרת ע״ז אמרו שאסורין אבל כל השנויין בזה הפרק איסורן מפני חשיבותן הילכך אם היו איסורי הנאה לא יועיל להוליך הנאתה לים המלח כי החשיבות במקומו עומד ומודו ר׳ אליעזר ורשב״ג בכל הני והיינו שלא הזכירו בכל איסורי הנאה דהכא יוליך הנאה ליה״מ מפני שהחשיבות עדיין הוא בתערובת, ועלו דברי רבינו כדין וכהלכה. ומה שהאריך בעל מגדל עוז אינו כלום שלא עיין בדבר כלל ואפי׳ מה שבסוף הפרק לא ראה שהרי העלה בסוף לשונו כי בסתם יינם נאמר יוליך הנאה ליה״מ ודברי ר״א ורשב״ג בסתם יינם נאמרו ורבינו כתב בזה הפרק וכן אם נתערבה חבית של יי״נ בין החביות הכל אסור בשתיה ומותרים בהנאה ויוליך דמי אותה חבית ליה״מ כשימכור הכל לעכו״ם וכן בחבית של סתם יינם ע״כ. וגם הוא בעצמו כתב דההיא דר׳ אליעזר היינו הך דנטל ממנה ועצים והתם בע״ז עצמה איירי הילכך כל דבריו בזה הם מבלי עיון ויש לו שכר טוב בעמלו שהורה לנו את הדרך ואל מקומות הדין אשר נבא אליהם:
ואלו הן אגוזי פרך וכו׳. פ״ג דערלה פלוגתא דתנאי ופסק כר״ע דאמר שבעה והוסיף ככרות של בעה״ב:
דבר חשוב שהוא אוסר במינו בכל שהוא ז׳ דברים ואלו הם אגוזי פרך וכו׳ – בפ״ג דערלה (משנה ו׳ ז׳) תנן מי שהיו לו חבילי תלתן של כלאי הכרם ידלקו נתערבו באחרים כלם ידלקו דברי ר״מ וכו׳ וחכ״א אינו מקדש אלא ששה דברים בלבד ר״ע אומר שבעה ואלו הן אגוזי פרך רמוני בדן וחביות סתומות וחולפות תרדים וקולסי כרוב ודלעת יונית ר״ע אומר אף ככרות של בעל הבית. ואתמר עלה (ביצה ג׳:) ר׳ יוחנן אמר את שדרכו לימנות שנינו ור״ל אמר כל שדרכו לימנות שנינו פירוש אליבא דר״מ פליגי ר״י ור״ל דר״י סבר דר״מ את שדרכו לימנות קאמר כלומר דדוקא מה שאינו נמכר לעולם אלא במנין קאמר ר״מ דלא בטיל אבל מה שנמכר לפעמים באומד אע״פ שלפעמים נמכר במנין בטיל ור״ל פליג ואמר כל שדרכו לימנות אפי׳ לפעמים לא בטיל לר״מ ומייתי גמרא להאי מתניתין ומאי דאתמר עלה בפ״ק דביצה ובפ׳ הערל (יבמות ע״ג) ובפרק התערובות ובדוכתי אחריני ולכאורה משמע דכיון דפליגי ר״י ור״ל אליבא דר״מ הלכתא כותיה וכדברי ר׳ יוחנן דאמר את שדרכו לימנות שנינו וכן פסק סמ״ג אבל דעת רבינו דלא קי״ל כר״מ במקום חכמים ור״ע ואע״ג דפליגי ר״י ור״ל בפירוש דברי ר״מ אינו הכרח לומר דס״ל דהלכתא כוותיה נגד חכמים ור״ע ובפלוגתא דחכמים ור״ע פסק כר״ע דשבעה דברים בלבד הן שאוסרים בכל שהן מפני שהן דבר חשוב וכתב דה״ה לחתיכה הראויה להתכבד שהיא אוסרת בכל שהוא מפני שהיא חשובה וכן גיד הנשה מפני שהוא בריה בפ״ע חשיב ולא בטיל וכן כל בע״ח חשובים הם ואינם בטלים. וכתב עוד יראה לי דכל דבר שהוא חשוב אצל בני מקום מן המקומות וכו׳. ובהכי ניחא לדעתו ז״ל למה לא מנו חכמים במשנה חתיכה הראויה להתכבד ובריה דקי״ל דלא בטלי דהנך מילי שמנו לא מנאום אלא לדוגמא לומר דכל דחשיב כעין הנך לא בטלי ואע״פ שאמרו אינו מקדש אלא ששה דברים בלבד לא להוציא שאר דברים נתכוונו אלא להוציא מדר״מ דאמר את שדרכו לימנות מקדש ואתו אינהו ואמרו דליתא אלא אע״פ שדרכו לימנות לא הוי חשוב בהכי עד שיהיה כ״כ חשוב כמו ששה או שבעה דברים הללו. וא״ת א״כ מאי אתא ר״ע להוסיף ככרות של בעל הבית הא כיון דחשיבי ודאי לרבנן נמי לא בטלי דהא אמרת דששה דברים לאו דוקא אלא אינהו וכל דחשיבי כוותייהו ועוד דלישנא דאינו מקדש אלא ששה דברים בלבד ששה דברים דוקא משמע ועוד מאי שנא דכל הנך ששה דברים או שבעה דנקטי רבנן ור״ע כולהו בזרע הארץ ופירי נינהו. לכן נ״ל משום דר״מ איירי בחבילי תלתן שהם מזרע הארץ וקאמר דמקדשין בכל שהן אינהו וכל דכוותייהו אתו רבנן לאיפלוגי ואמרי דלא משכחת בזרע הארץ ופרי העץ שיקדש בכל שהוא אלא הנך ששה דברים בלבד דחשיבי טובא אבל כל שאר דברים שבזרע הארץ ופרי העץ בטלים ואפילו ככרות של בעל הבית דחשיבי כיון דלא חשיבי כי הנך ששה דברים ממש ור״ע מוסיף ככרות של בעה״ב משום דס״ל דחשיבי כי הנך ששה דברים ממש או שהוא סובר דאע״ג דלא חשיבי כי הנך ששה דברים ממש כיון דחשיבי טובא טפי מכל שאר מינים שבזרע הארץ ופרי העץ מקדש בכל שהו וסובר רבינו דאע״ג דנקטו בדוקא הנך ששה דברים היינו משום דהנך חשיבי בכל דוכתא אבל אין הכי נמי שאם בשום מקום חשיב להו אי זה מין שהוא מזרע הארץ ופרי העץ כל כך כמו חשיבותן של אלו דמקדש ולא בטיל ומינה נשמע לחתיכה הראויה להתכבד ולבריה דחשיבי כי הנך ששה דברים דלא בטלי והא דלא מנו להו רבנן אע״פ שבכ״מ ובכל זמן הם חשובים משום דרבנן לא איירו אלא בדבר שגידולו מן הארץ דומיא דחבילי תלתן דאיירי ביה ר״מ כנ״ל לדעת רבינו:
דבר חשוב וכו׳ – פ״ג דערלה (מ״ו) מי שהיו לו חבילי תלתן וכו׳ ופסק כר״ע דאמר שבעה דברים דהלכתא כוותיה מחבירו וסבור רבינו דה״ה חתיכה וגיד מדמנאן בפרק גיד הנשה שהבאתיה למעלה בפרק ט״ו וכי תימא האי חתיכה הוי כל שדרכו הא כבר הקשו בגמרא בפרק גיד הנשה (דף ק׳) ותבטל ברובה הניחא למ״ד כל שדרכו לימנות אלא למ״ד את שדרכו לימנות שנינו מאי איכא למימר ותירצו שאני חתיכה הואיל וראויה להתכבד בה לפני האורחים ע״כ. וסובר רבינו דהך טעמא מהני אפילו לר״ע דאמר אינו מקדש אלא ז׳ דברים בלבד וכן גיד טעמו הוי משום בריה. וא״ת א״כ אמאי פסק רבינו בהלכות פסולי המוקדשין פרק ששי דחתיכה של חטאת טמאה במאה של חטאות טהורות עולה. כבר תירצו התוספות דכל דבר הראוי להתכבד אם יהיה מתבטל חשיב ולא בטיל אבל בערלה אפילו תתבטל בחטאות טהורות התם אינה ראויה אלא לכהנים ולא חשיבא דכהנים אינם מחזיקים טובה זה לזה. והוקשה להרב ב״י בדברי רבינו בסימן ק״י דלדבריו למה לא מנה ר״ע חתיכה וגיד ולא ידעתי מקום לקושיא זו דהתם לא איירי אלא בדברים דשייכי בערלה ובכלאי הכרם שכן אמרו שם הראוי לערלה ערלה הראוי לכלאי הכרם כלאי הכרם וחתיכה וגיד לא שייכי בערלה ולהכי לא מנינהו. אבל איכא טובא דלא בטילי ולא מנינהו כגון שור הנסקל וכל הני דמתני׳ ואין להקשות בכלם אמאי לא מנינהו מטעמא דפרישית דלא שייכי בערלה וזה נראה לי דבר פשוט:
דבר חשוב שהוא אוסר במינו בכל שהוא ז׳ דברים כו׳. (א״ה דע דהתוס׳ ס״ל דמטבע חשוב ולא בטיל ויתבאר פרט זה בדברי הרב המחבר בפ״ז מה׳ מעילה בס״ד יע״ש באורך, ועיין עוד שם שכתב דכל דבר שאין לו ביטול כע״ז ודכותיה היינו דוקא בדאיכא בתערובת דבר האסור אבל אם פירש אמרינן כל דפריש מרובא פריש יע״ש):
דבר חשוב וכו׳. פ״ג דערלה מי שהיו לו חבילי תלתן של כלאי הכרם ידלקו וכו׳ שהיה ר׳ מאיר אומר את שדרכו לימנות מקדש וחכמים אומרים אינו מקדש אלא ששה דברים בלבד ור׳ עקיבא אומר ז׳ ואלו הן אגוזי פרך וכו׳ ר״ע אומר אף ככרות של בעה״ב וכו׳ כיצד נתפצעו האגוזים וכו׳ נתפרסו הככרות יעלו באחד ומאתים ופי׳ שם רבינו ואין הלכה כר״ע ושוב כתב אמרם כיצד רוצה בו על איזה דרך יהיו אלו מקדשות כל שהן השיב ואמר כי זה לא יהיה אלא בשהיו שלימות וכו׳ אבל נתפצעו וכו׳ וביאר הגמרא שזה הסתם הוא לר״ע שהוא מונה ככרות בעה״ב כמו שקדם ע״כ. והקושי בדבריו מבואר כשמש דמתחילה כתב דאין הלכה כר״ע ושוב כתב דביאר הגמרא שזה הסתם הוא לר״ע וכו׳ דמשמע דהלכה כמותו ומזה קשיא לי תו על הרב לח״מ ז״ל שכתב רבינו פסק כר״ע דהלכה כמותו מחבירו וקשה טובא דהא איכא חכמים דפליגי עליה והו״ל מחביריו דאין הלכה כמותו ואם נאמר דס״ל דחכמים לא פליגי עליה וליכא כי אם ר״מ שזה הוא פירושה דמתני׳ לדעת רבינו א״כ היכי כתב בפי׳ המשנה דאין הלכה כר״ע. ואם נאמר דרבינו חזר בו מפי׳ המשנה לפסק הדין בידו החזקה אכתי תקשי דהא סתמו במשנה כר״ע כאמור א״כ מאי איריא מ״ש הרב לח״מ ז״ל דהלכה כר״ע מחבירו תיפוק ליה דר״מ שמותי הוא ותו דסתם לן תנא כר״ע ותו דכיון דרבנן קאמרי אינו מקדש אלא ששה דברים בלבד בהכרח פליגי אר״ע דהא בלשון שלילה קאמרי. ואין ספק שלא ראה הרב לח״מ ז״ל דברי רבינו בפירוש המשנה ודבריו צ״ע כמבואר.
ולדברי רבינו י״ל דמ״ש דאין הלכה כר׳ עקיבא כוונתו רצויה כלפי לישנא דמתניתין דפליגי עליה רבים וודאי דלפ״ז אין הלכה כמותו דקי״ל מחבירו ולא מחביריו ולכך נתכוון שלא כתב הלכה כמאן כלומר דלפום הך מתני׳ אין לנו כי אם דאין הלכה כר״ע מחביריו אמנם כדחזינן תו באידך מתניתין דסתם לן תנא כוותיה וכמ״ש ג״כ בגמרא מעתה על כרחך לפסוק כמותו וזו כזו של רבינו בידו החזקה ג״כ לפסוק כמותו משום דחזינן בפרק גיד הנשה דף צ״ו שסתם רבינו הקדוש ג״כ דגיד הנשה דהיינו משום בריה כמ״ש שם בגמרא וחתיכה של נבילה ודג טמא כולן אוסרין בכל שהוא. מעתה בהכרח לומר שרבינו הקדוש ס״ל דכי קאמר ר״ע שבעה אינו אלא כלפי דברי חכמים וכלומר לדידכו דלא קפדיתו אלא לזרע הארץ מנו ג״כ ככרות של בעה״ב דלדידי כל דבר חשוב כעין ככרות של בעה״ב ובריה אף שאינו מזרע הארץ לא בטיל והן הן דברי רבינו ז״ל שפסק כן מכח הסתמיות של מס׳ ערלה ופ׳ גיד הנשה וריש פרק כל הזבחים עיי״ש ודברי מרן כ״מ כאן לא נתחוורו אצלי עיין עליו ומכ״ש דבתחילה כתב דרבינו פסק כר״ע ושוב כתב וסובר רבינו דאע״ג דנקטו בדוקא הנך ששה דברים היינו משום וכו׳ ע״כ דנראה דפוסק כחכמים וזה סותר למ״ש תחילה ותו דכיון דלישנא דחכמים אינו אוסר אלא ששה דברים בלבד בלשון שלילה גמור איך אפשר להעמיס כל הנך דנקט רבינו וכבר מרן גופיה נראה מתוך ריסי עיניו שנרגש בדוחקיו ולענ״ד נראה כמ״ש והוא הנכון. ודע דהרמ״ך בכת״י נראה מדבריו שהיה גורס ששה דברים בדברי רבינו ולדבריו קשה תו מהנך דמנה רבינו ודו״ק.
משנה תורה דפוסיםמקורות וקישוריםמגדל עוזרדב״זכסף משנהלחם משנהמשנה למלךמעשה רקחהכל
 
(ד) כיצד, רימון אחד מרימוני בדן שהיה ערלה, ונתערב בכמה אלפים רימונים, הכל אסור בהנייה. וכן, חבית סתומה של יין ערלה אוא כלאי הכרם שנתערבה בכמה אלפים חביות סתומות, הכל אסורין בהנייה. וכן שאר השבעה דברים:
What is implied? If one pomegranate from Baden that was orlah became mixed with several thousand other pomegranates, it is forbidden to benefit from the entire mixture.⁠1 Similarly, if a sealed barrel of wine that is orlah or that is a product of mixed species from a vineyard that became mixed with several thousand sealed barrels, it is forbidden to benefit from the entire quantity.
1. I.e., all the pomegranates are considered as if they are the pomegranate that is orlah.
The Radbaz mentions opinions that state that one may throw away the value of the forbidden pomegranate, but then benefit from the entire mixture. He, however, brings support for the Rambam's position.
The Shulchan Aruch (Yoreh De'ah 101:1) appears to support the Rambam's ruling. Note, however, the comments of the Siftei Cohen 110:2 who writes that even though a Jew may not benefit from any one of the forbidden pomegranates himself, he may sell the entire mixture to a gentile, minus the price of the forbidden pomegranate. See also the notes to Halachah 7.
א. בד׳ נוסף: של. אך בכתבי⁠־היד לית.
משנה תורה דפוסיםמקורות וקישוריםמגדל עוזרדב״זמרכבת המשנהצפנת פענחעודהכל
כֵּיצַד. רִמּוֹן אֶחָד מֵרִמּוֹנֵי בְּדַן שֶׁהָיָה עָרְלָה וְנִתְעָרֵב בְּכַמָּה אֲלָפִים רִמּוֹנִים הַכֹּל אָסוּר בַּהֲנָיָה. וְכֵן חָבִית סְתוּמָה שֶׁל יֵין עָרְלָה אוֹ שֶׁל כִּלְאֵי הַכֶּרֶם שֶׁנִּתְעָרְבָה בְּכַמָּה אֲלָפִים חָבִיּוֹת סְתוּמוֹת הַכֹּל אֲסוּרִים בַּהֲנָיָה. וְכֵן שְׁאָר הַשִּׁבְעָה דְּבָרִים:
[ביאור להלכה זה כלול בביאור הלכה ג]

וכן חבית סתומה של יין ערלה וכו׳. פירשו בירושלמי שהיא סתומה ונתערבה בסתומות אבל אם נתערבה בפתוחות עולה וכן אם היא פתוחה ונתערבה בסתומות עולה וכך הם דברי רבינו:
כיצד רימון. כתב הרלב״ח שם השמיט רבנו חלוקה ראשונה דאגוזי פרך פירותיו קטנים בשני הערלה (ולא משכחת אלא שנתערב של ישראל בשל גוי) וניכר התערובת. ומ״ש רבנו וכן חבית סתומה משא״כ בפתוחה כדלקמן הכ״ט ודלא כדעת השגות לקמן ה״ז:
וכן חבית סתומה של יין כו׳. דוקא וכמבואר בירושלמי סוף פ״ג דמעש״ש דרק של יין הוה דבר חשוב ובטלה הקנקן להיין ולא של שמן ודלא כמש״כ התוס׳ זבחים ד׳ ע״ב ע״ב דה״ה של שמן זית ועיין ב״מ ד׳ מ״ד ע״א דיין מינטר אגב חבית ועיין כתובות ד׳ ק״ח ע״ב גבי קנקנים דשמן לא מנטר אגב קנקנים ועיין בהך דקדושין ד׳ מ״ח ע״ב וכ״מ בזה ע״ש. והנה רבינו ז״ל נקט הני דברים רק אכלאי הכרם וערלה ובתרומה לא נקט רק חביות סתומות עיין בפט״ו מהל׳ תרומות ה״א והוא מהך דזבחים ד׳ ע״ד ע״ב ומהך משנה דסוף פ״ג דמעש״ש ועיין בירושלמי הובא בתוס׳ בזבחים וביבמות דעמדו על זה ע״ש. ובאמת כך דהנה עיין לקמן בהל׳ ט׳ מוכח מדברי רבינו דהני דברים נאסרו בכל מקום ור״ל דאף אם יהיה זמן שלא יהיו חשובים מ״מ נאסרו ולא בטל. ועיין בתוספתא תרומות פ״ה דעל חילפי תרדין הוה שם מחלוקת ואמר ריב״ב דאם היה ב״ד היו נמנין על כל אלו הדברים להתירן ע״ש מוכח דצריך ב״ד דוקא ואף דלכאורה הא הטעם הוא משום חשיבות וא״כ כשבטל הטעם יתבטל הדבר וצ״ל דזה הוה גדר תקנה עיין ביצה דף ה׳ ודף ו׳ ותוס׳ פסחים דף נ׳ ודף ק״ח וע״ז ד׳ ב׳ וד׳ ל״ה ודף ס״ה וכ״מ ועיין בירושלמי סוף תרומות גבי שמן שריפה דאף להקל כן ועיין בירושלמי שבת פ׳ במה אשה גבי סנדל המסומר ע״ש ושביעית פ״ד גבי שביעית כה״ג דצריך ב״ד לבטלו ועיין בתוספתא שביעית פ״ד דאין מתירין את מינן אף דיודעין שעשו כיוצא בו לאחר שביעית רק עפ״י חכם ע״ש ועיין בירושלמי שביעית פ״ו ה״ד גבי ירק וכ״מ ועיין מש״כ לקמן בהל׳ כלי המקדש ובהל׳ ממרים וס״ל לרבינו דזאת התקנה לא נעשית רק בערלה ובכלאי הכרם אבל בתרומה ממילא לא בטלה וא״כ במקום שאינם חשובים הני דברים בטלו גבי תרומה וכעין דאמרינן בהך דביצה ד׳ ה׳ ע״ב ביצה במנין מי הואי ע״ש, וגבי חביות סתומות לכך אמרינן בסוף פ״ג דמעש״ש הנ״ל דרק אם קרא שם תרומה עליהן לאחר שגפן אז לא בטלי א״כ חזינן דהם גם בתרומה היו בגדר התקנה דגבי ערלה וכלאי הכרם לא שייך קריאת שם. והנה עיין בתוספתא פ״ה דתרומות דאמר שם דסתומה בין הפתוחות או פתוחה בין הסתומות שאני ומקשה בירושלמי ערלה פ״ג ה״ו היכי משכחת לה ובאמת לפי מש״כ דמבואר דרק אם קרא עליה שם משגפן אז יש להם חשיבות דחביות סתומות אבל קודם שגפן קרא שם יש לה דין פתוחה וא״כ משכחת כה״ג וצ״ל דהירושלמי מוקי לה בערלה ובכלאי הכרם, ועיין בירושלמי סוף פ״ב דכלאים דהוה מחלוקת דב״ק אם חשבינן גבי דלעת יונית אוסרת בכ״ש ע״ש בזה. ועיין בירושלמי ספ״ז דדמאי. ועיין בירושלמי פ״ה דע״ז דבעי שם ריב״ח איסורי הנאה מהו שיבטלו בצירוף ע״ש ובערלה פ״ג ובכתובות סוף פ״ו דאמר שם צמר בכור שטרפו בטל ור״ל כך דס״ל כשיטת ר״ת ורבינו דשור הנסקל אינו נאסר מחיים רק האיסור חל עליהם לאחר שימותו וזהו מה דקבעי ליה אם רק שכבר נאסרו אז לא בטל. אבל שם האיסור מצאן בתערובות י״ל דלא חל עליהם האיסור כלל וכן ר״ל האי צמר בכור שטרפו דהיינו לפי מה דמבואר בהך דבכורות ד׳ כ״ה ע״ב יבקר ע״ש בגמ׳ א״כ לפי״ז האיסור לא חל עליהם רק לאחר שמת ואז כבר נתערב לכך ס״ל דבטל ומקשה מן פטר חמור משום דכבר כתבתי וכן מוכח מדברי רבינו בפהמ״ש בפ״א דבכורות דאף דקי״ל דפטר חמור אסור מחיים מ״מ שערו אם לאחר שגזז פדה הפטר חמור פקע האיסור גם מן השער ולכך ישרף ולא יקבר עיין בירושלמי דערלה שם ובסוף תמורה וא״כ נמצא דהאיסור חל כשהוא מעורב ומ״מ לא בטל וזהו כונת הגמ׳ דידן בסוף תמורה בצפירתא ר״ל דלא נתערב ועומד בפ״ע וניכר אך הירושלמי לא ס״ל כן, ועיין מש״כ רבינו לעיל פ״ג הט״ז גבי חמאה ובמש״כ בהל׳ כלאים פ״י ה״ו מפני שצורת הכל ע״ש. והירושלמי בע״ז מביא ראיה מדנקט לשון ציפורי דמשמע אף המשולחת ואף דהיא מותרת לאחר שילוח וצ״ל כמש״כ דהיינו ששלחה וחזרה וא״כ חל האיסור ג״כ בתערובות ודחה דשם ר״ל ציפור דהיינו השחוטה ולאחר שחיטה והקשה משער נזיר וס״ל דהאיסור אינו חל עליו רק בשעת נתינתו תחת הדוד דהירושלמי יליף שם מהך קרא איסור של שער נזיר וע״ש ברש״י ובהך דקדושין ד׳ נ״ז ופסחים ד׳ כ״ג ובסוף תמורה ובירושלמי בערלה פ״ג שם ובהך דתענית ד׳ י״א ע״א ההוא אגידול פרע ע״ש בזה:
משנה תורה דפוסיםמקורות וקישוריםמגדל עוזרדב״זמרכבת המשנהצפנת פענחהכל
 
(ה) וכן, חתיכה של נבילה, או של בשר בהמה או חיה או עוף או דג טמאים, שנתערבה בכמה אלפים חתיכות, הכל אסור, עד שיגביה אותה חתיכה, ואחר כך ישער השאר בשישים. שאם לא הגביהה, הרי הדבר האסור עומד ולא נשתנה, והחתיכה חשובה אצלו, שהרי מתכבד בה לפני האורחין:
Similarly, when a piece of meat from a nevelah or from a non-kosher species of animal, beast, fowl, or fish become mixed with several thousand other pieces of meat, the entire mixture is forbidden until one separates that piece of meat and makes certain that there is sixty times its measure.⁠1 For if one does not separate [the forbidden piece of meat], it will continue to be present and it will not have changed.⁠2 And this piece of meat is important to him, for he receives honor [by serving it] to guests.⁠3
1. This refers to an instance when the forbidden piece of meat was cooked with the other pieces.
2. If its form changes, different rules apply, as apparent from Halachah 11.
3. The Tur and the Shulchan Aruch (Yoreh De'ah 109:1) state that if a piece of meat is not of the type that will bring a person respect by serving it to guests, the stringency mentioned in this halachah does not apply.
Tosafot (Chulin 100a) explains that even though in practice, the piece of meat will not bring honor to the person - because since it is forbidden, he cannot serve it - it is placed in this category, for were it not to be forbidden, it would bring him honor.
משנה תורה דפוסיםמקורות וקישוריםהגהות מיימוניותמגדל עוזרדב״זכסף משנהמרכבת המשנהאור שמחאבן האזלעודהכל
וְכֵן חֲתִיכָה שֶׁל נְבֵלָה אוֹ שֶׁל בְּשַׂר בְּהֵמָה אוֹ חַיָּה אוֹ עוֹף אוֹ דָּג הַטְּמֵאִין שֶׁנִּתְעָרְבָה בְּכַמָּה אֲלָפִים חֲתִיכוֹת הַכֹּל אָסוּר עַד שֶׁיַּגְבִּיהַּ אוֹתָהּ חֲתִיכָה. וְאַחַר כָּךְ יְשַׁעֵר הַשְּׁאָר בְּשִׁשִּׁים. שֶׁאִם לֹא הִגְבִּיהָהּ הֲרֵי הַדָּבָר הָאָסוּר עוֹמֵד וְלֹא נִשְׁתַּנָּה וְהַחֲתִיכָה חֲשׁוּבָה אֶצְלוֹ שֶׁהֲרֵי מִתְכַּבֵּד בָּהּ לִפְנֵי הָאוֹרְחִין:
[א] ודוקא חתיכה שאיסורה מחמת עצמה אבל איסור מחמת בליעת איסור בטלה היא ברוב או בס׳ אם נתבשל ולא דמיא לחתיכת בשר בחלב שאינה בטלה כבעמוד דכיון דכל אחד בפני עצמו היתר וכי נתבשלו יחד נאסרו הויא כאיסורא מחמת עצמו. מספר התרומה והמצות ועיין בסי׳ ט״ז ע״כ:
[ביאור להלכה זה כלול בביאור הלכה ג]

וכן חתיכה של נבלה וכו׳. משנה פ׳ גיד הנשה (דף צ״ו) וכן חתיכה של נבלה וכן חתיכה של דג טמא שנתבשלו עם החתיכות בזמן שמכירן בנ״ט ואם לאו כולן אסורות ואקשינן וליבטל ברובא ומתרץ שאני חתיכה הואיל וראויה להתכבד בפני האורחין והתם מצריך לגיד הנשה וחתיכת בשר. וא״ת כיון שהחתיכה אסורה אין מתכבד בה בפני האורחין וכי תימא בפני אורחים עכו״ם והלא בשר בחלב אסורה בהנאה ולא בטלה מפני שהיא ראויה להתכבד. תירצו בתוס׳ שאם תתבטל היתה ראויה להתכבד. ונ״ל לתרץ שאם לא היתה נבלה היתה ראויה להתכבד ולא מפני שנתנבלה בטיל חשיבותה ודוקא חתיכה שאסורה מצד עצמה אבל אסורה מחמת בליעת איסור לא מקריא חתיכה הראויה להתכבד וחתיכת בשר בחלב כיון שזה מותר בפני עצמו וזה מותר בפ״ע וכי נתבשלו יחד נאסרה הוי כאסורה מצד עצמה:
(ה-ו) ומה שכתב: וכן חתיכה של נבלה וכו׳ – משנה בפרק גיד הנשה (חולין צ״ו) חתיכה של נבלה וכן חתיכה של דג טמא שנתבשלו עם החתיכות (בזמן שמכירן בנותן טעם ואם לאו) כלם אסורות ומקשה בגמרא (דף צ״ט:) וליבטלו ברובא ומשני אגיד בריה שאני ואחתיכה משני בחתיכה הראויה להתכבד.
ומ״ש: וה״ה בחתיכה של בשר בחלב – כלומר שאע״פ שחתיכה זו לא היתה אסורה מצד עצמו כי אם מצד חיבור החלב בה אינה בטלה.
ומ״ש: או של חולין שנשחטו בעזרה וכו׳ – כלומר אע״פ שאינם אסורים אלא מדבריהם אינה בטלה חתיכה הראויה להתכבד.
ומ״ש: וכן גיד הנשה וכו׳ – כבר נתבאר:
וכן חתיכה של נבלה. כתב הרלב״ח שאלה פ״ח דלדעת רבנו כל חתיכה חשיבה חתיכה הראויה להתכבד עיי״ש:
וכן חתיכה של נבילה וכו׳ הכל אסור עד שיגביה אותה חתיכה ואח״כ ישער השאר בששים כו׳.
והא דתניא ומייתי לה בפרק הערל ורבינו פסקה בפ״ו מפסוהמ״ק דחתיכה של חטאת טמאה שנתערבה במאה חתיכות של חטאות טהורות תעלה היינו משום דאם תיבטל תו לא חזיא אלא לכהנים ולא שייך כיבוד בכהנים במקדש. אבל כי נתערבה חתיכה של חטאת במאה חתיכות של חולין לא תעלה, משום דאם תתבטל תו הוה ראויה להתכבד, כן פירשו רבנן בתוספות וקבען להלכה בספר תורת הבית. ובאמת קשה הא דאמרינן בפסחים פרק האשה, חמשה שנתערבו פסחיהן ונמצא יבלת בעורו של אחד מהן פטורין מפסח שני, דאם ניתי כל חד פסח על תנאי הא איכא חזה ושוק דכהנים אכלי להו ונמצא דאחד מהן פסח היינו של בעל היבלת, ומאכיל חזה ושוק שלו שלא למנויו, ולפ״ז הא ארבעה שפיר עבדו פסחיהן וחזה ושוק שלהן לכהנים, רק דחד חזה ושוק איכא בהו דהוי פסח א״כ ליבטיל בין הנך ארבעה ויאכלו הכהנים כולן, וכיון דיתבטל תו אינו ראוי להתכבד וכמו דקדשי קדשים אינן ראוין להתכבד בשביל שאין בהן דין חלוקה, כך אין בקדשים קלים דין חלוקה וכמו דתנן בקדושין (נ״ג) יכול לא יחלקו בק״ק כו׳ אבל יחלקו בק״ק ת״ל איש כאחיו וסמיך ליה אם על תודה כשם שאין חלוקין בק״ק כך אין חולקין בקדשים קלים, וכן פסק רבינו פ״י מהלכות מעה״ק, ואין לומר דכאן קודם הביטול הו״ל ראוי להתכבד לבני חבורה של פסח לכן לא בטלה, וכמו שהורה כן התרומת הדשן בנר חנוכה שנתערב ובאמת הט״ז השיג עליו ומכאן לכאורה ראיה לסברתו, וכן הביא הפלתי ראיה מזה להתה״ד, אולם ז״א, דבנידון דתרוה״ד שפיר איכא למימר כיון דבלא התערובות הנר חנוכה היה דבר שבמנין, רק התערובות גרמה להסיר חשיבותו תו לא בטיל, אבל כאן הגע בעצמך אם ישחטו פסח אחד על תנאי אחת מהחמש חבורות, ספק ג״כ לנו על חזה ושוק אי הך פסח שלמים הוא ובעי למיתביה לכהנים, נמצא דישראל מן החבורה אסור לאכלו שמא הוא שלמים ותו אינו ראוי להתכבד וכי עשו חמישתן חמשה פסחים על תנאי דנמצא דארבעה מהן שלמים ותו יבטל החד הספק דאינו ראוי גם בפני עצמו להאכל לבני חבורה:
ומזה היה נראה דכל חתיכה הוי דבר הראוי להתכבד, והא דאמרו בחתיכה חטאת טמאה שנתערבה במאה חתיכות טהורות דתעלה, טעמו עפ״י מה שביאר רבינו אהרן הלוי בבדק הבית ז״ל, כיון דלא מיתסרא בגופה אלא מחמת טומאה דאתאי לה מעלמא לא חשיבא ובטלה עכ״ל, ואינו מובן כמו שצווח המשמרת הבית דאין זה דומה לחתיכה הבלוע מאיסור שבאיסור הבלוע אין בו להתכבד, אבל כאן חתיכה שנטמאה נעשית גוף איסור משום טומאה כמו בהמה טהורה שנתנבלה. ואולי טעם רבינו עפ״י מה דאמרו זבחים (דף מ״ג) הפיגול ונותר וטמא שהעלן לגבי מזבח פקע איסור מהן, ופריך מהא ששנינו שאין טומאה פורחת מהן יעו״ש, הרי באימורין טמאים שהעלן לגבי מזבח אי אכיל מהן אח״כ אינו חייב משום טמא, הרי אין זה איסור דבוק אל עצם הדבר לכן אף בהנך דלאו בני מזבח נינהו כגון בשר חטאת אין חשיבות הדבר שייך להאיסור ולכן מיבטל בטיל, וע״י הביטול טהור כנבילה שנתערבה בשחוטה (מנחות כ״ג) אבל לא בטלה. אך בכ״ז אינו מחוור כמו שהקשה במשמרת, דא״כ מאי מוכיח מהא דחתיכה בחתיכות תעלה דאת שדרכו למנות שנינו, לו יהא דכל שדרכו למנות שנינו הכא בחתיכה בחתיכות הוי איסור מעלמא ולאו מגופא ולכן בטלה אף ע״ג דהויא דבר שדרכו למנות, דגם זה ענין חשיבות הוי משום דדרכו במנין, וע״כ כשיטת רבנן בתוספות:
ובזה יתכן לומר דר׳ יהודה דאמר בחתיכה של חטאת טמאה במאה חתיכות טהורות דלא תעלה, אזיל לטעמיה דסבר בברייתא דפרק האיש מקדש דהמקדש בחלקו בין קק״ל בין קק״ד מקודשת ואית בהו דין חלוקה בעלוי דמים ושפיר מחזיקין טובה זל״ז, והואי חתיכה הראויה להתכבד אם תיבטל בחתיכות חטאות טהורות. ואם כה נאמר מה מחוורא שמועה זו דשקלו וטרו בהערל שם ר״י ור״ל על ר׳ יוסי איך סבר אם תרומה בזה״ז דאורייתא ולכן כמו שאנדרוגינוס מאכיל את אשתו בתרומה כן מאכילה בחזה ושוק דרמי ליה ר״ל דע״כ תרומה דרבנן דעיגול בעיגולים עולה, א״ל והלא חתיכה בחתיכות עולה. וזה פלא דילמא מתניתין לאו ר׳ יוסי ודילמא כרבנן ורע״ק דאינו מקדש אלא ששה דברים בלבד ודבר שבמנין בטיל, ותירצו בתוספות דבר פלוגתא דר׳ יהודה הוא ר׳ יוסי, ודבר זה צריך ראיה, ולפ״ז נכון דר׳ יוסי הוא דפליג על ר׳ יהודה וסבר שם דהמקדש בחלקו בין קק״ל בין קק״ד אינה מקודשת ורק לאכילה זכנהו רחמנא ואינן חולקין זה נגד זה ואין להן בהן החזקת טובה, לכן לא הוי חתיכה הראויה להתכבד וכל דבר שדרכו למנות בטיל, וזה נכון לפי שיטת רבנן בתוספות ותו הקושיא מפסחים עצומה:
אולם גם אם נימא דזה הוי חתיכה הראויה להתכבד, לא ידענא מאי קושיא דיביאו פסח שני באופן דיביאו כל חד קרבן על תנאי. נמצא דמדין תורה הא ארבעה בהמות הן שלמים וחד מהן פסח ואע״ג דעולין בעולין לא בטלי, בכ״ז הבשר הא בטלי לדידן דקיי״ל מן במינו בטל ונמצא דמה״ת הא נבטל הפסח בהנך ד׳ שלמים קודם זריקה דכל מידי דלא בטלי מחמת חשיבות הוי ד״ס כדאמרו בהנזיקין גבי אגוזי פרך דמדאורייתא חד בתרי בטיל. ונתבונן לדידן דקיי״ל דלא כר׳ נתן דאכילת פסחים מעכבא אם נאבד הבשר בשעת זריקה, כגון אם נתערב הפסח קודם זריקה בין ד׳ שלמים דמן התורה בטל ומותר לאכלן לשני ימים ולילה אחד, ומותר להאכל לכל אדם ולא למנויו דוקא, דכתב רבינו אשר בפרק גה״נ והמה דברי רבינו מוהר״ם מרוטענבורג בשו״ת רשב״א דאדם אחד רשאי לאכול כולן ביחד האיסור עם ההיתר, דאין טעם הביטול משום שתולין בכל חדא דזהו ההיתר רק שהאיסור נתהפך להיות היתר גמור ונעשה המיעוט כרוב ולא נשאר בו שום איסור, א״כ כאן כיון דפקע כל יחס הפסח אל החבורה ורשאי להיות נאכל לכל אדם, א״כ אין לך נאבד בשר הפסח גדול מזה דכולהו שלמים נינהו, ותו כיון שאין בשר איך יזרק הדם, הלא בעינן דיהיה ראוי לאכול בשר פסח, וכאן בשר פסח נאבד ואין כאן רק בשר שלמים וצע״ג:
ומה שהקשה הפלתי דהא כיון שנתבטל תו אינו ראוי להתכבד, יש ליישב בקל, דזה כבר הארכנו לעיל פרק ט״ו להוכיח בראיות מופתיות מתלמוד וראשונים, דאין איסור מהפך לההיתר להיות איסור, ואם נתערב זית היתר בעשרה זיתים של איסור ואכלו אחד עשר בני אדם אין ללקות אותן דהא חד היתר ואין היתר נתהפך להיות איסור, עיי״ש באריכות. וא״כ כאן החזה ושוק של פסח שמותר להאכל לזרים, אינו נכנס עליו גדר ותואר חזה ושוק של שלמים שאינו נאכל רק לכהנים ולשניהם כדין תרומה וא״כ נשאר אחד שראוי לישראלים, רק שאיסורו יבטל הוא שיהא ראוי להאכל שלא למנויו, אבל האיסור מחזה ושוק לישראל לא יחול עליו, וא״כ שפיר אינו יוצא מגדר ראוי להתכבד בכ״מ שהוא, ואימת קא אמרו רבנן דאם אחרי הביטול נעשה ראוי רק לכהנים לא הוי חתיכה הראוי להתכבד, דוקא בחתיכה חטאת טמאה שבלא הטומאה הרי היא עומדת להאכל רק לכהנים, ומשום טומאה נעשית מאכל איסור, וכיון שפקע האיסור ונעשה כמי שאינו, תו החתיכה היא ראויה לכהנים ובכלל הנך חתיכות נינהו לכן בטלה, אבל כאן הבשר היה ראוי להתכבד לבני חבורה, רק משום שאם תבטל תו אינה ראויה, זה אינו, דאם תיבטל אטו אם יאכלו חמשה זרים מחמשה חזה ושוק, הלא איכא חד דהיתרא אכיל ואינו לוקה לכן כולן פטורין ממלקות ומה שאינו ראוי רק לכהנים הוא מצד הספק בלבד לכן לא אזלינן למה דיהיה בתר הביטול, וזה עמוק:
אבל קושיא דילן היא עצומה, דליחס שם בשר פסח עלה אין סברא כיון דנבטלה ונעשית כמי שאינה והוי כמו נאבד הפסח ואינו לפנינו ויחס פסח לבני חבורה נפקע ממנו לגמרי. לכן נראה לדעתנו כך, דכאן הספק לא נולד על הפסחים רק על הנך חמשה בני אדם שמצדן בא הספק בכבשים, שאם יעשה מי שהוא פטור באמת הלא קרבנו שלמים והחיוב באמת אם יקריב הלא הוא פסח, דהספק והתערובות הוא בחבורות ובבני אדם לא שייך ביטול כדמוכח גם בסוגיא דא, דאע״ג דהחבורה שהיה יבלת בעורה בני אדם הנמנין עליו מועטין נגד הד׳ חבורות, אפ״ה אי הוי מצי למיתקנהו לעשות פסח שני שפיר עבדינן וטעמא משום דבני אדם לא בטלי, וכן כתב הפלתי סימן ק״י ס״ק י״ב, וא״כ הכבשים הנמשכין מאתם, ממילא מי שהוא מן החייב הוא פסח ולא מתבטל וחזה ושוק שלו אינו נאכל שלא למנויו, כיון שאין הספק מצד התערובות ולא מצד הכבשים רק מן האנשים המביאין קרבנותיהם המעורבין החייבין בפסח ודפטורין מפסח שני ובהו ליכא ביטול, ודוק בכ״ז:
וכן חתיכה של נבילה.
הנוב״י מהד״ק חלק יו״ד סימן ט״ז כתב וז״ל: ואמרתי דלא מחשב חתיכה הראויה להתכבד כיון שהכריע רמ״א שתרנגולת בנוצתה כו׳ א״כ חלקי האחוריים אין לך טרחא גדולה מן הניקור, ובלא ניקור אינו ראוי להתכבד כו׳ שאני נבילה שראויה להתכבד בפני אורחים עו״ג כו׳ ע״ש. ולדעתי הדין ברור דלשיטת רמ״א לא מיחשב חתיכה הראויה להתכבד, ולא דמיא לנבילה דעומדת לעו״ג לכן מקריא ראויה להתכבד לפני אורחים עו״ג אבל בשר אחורים במקומות שיש מנקר דעומד לנקר ולמוכרו לישראל לא מיחשב ראויה להתכבד משום דחזיא לעו״ג כיון דאינו עומד לזה. וזכר לדבר מה שפירשו רבוותא קדמאי בפרק לולב הגזול גבי אתרוג של דמאי דלא מיחשב לכם הואיל ויש בו היתר לעני, רק הואיל דאי בעי מפקיר נכסיה ולא דמי לתרומה דעומד להנתן לכהן, משא״כ דמאי לא קאי לעני רק דמפריש ואכיל ליה בעצמו, והוא הדין גבי טלטול בשבת דהוי מוקצה אי לאו טעמא דבעי מפקיר נכסיה, והכא נמי לא מקריא חתיכה ראויה להתכבד מטעם דראויה לגירי תושב, כיון דעומדת לנקרה ולאכול לישראלים עצמם, ופשוט לדינא. רק יהא תלוי לכאורה בפלוגתא דהתרוה״ד עם הט״ז (נ״ב. בהל׳ חנוכה סי׳ תרע״ג) שכאן קודם שנתערבה היתה טריפה והיתה עומדת להמכר לגר תושב והוי חתיכה הראויה להתכבד דאינה מחוסרת ניקור, רק כי תתבטל ותהיה ראויה לאכילת ישראל מחוסרת ניקור ואינה ראויה להתכבד ודוק:
וכן חתיכה של נבלה או של בשר בהמה או חיה או עוף או דג הטמאין שנתערבה בכמה אלפים חתיכות הכל אסור עד שיגביה אותה חתיכה, ואחר כך ישער השאר בששים, שאם לא הגביהה הרי הדבר האסור עומד ולא נשתנה והחתיכה חשובה אצלו שהרי מתכבד בה לפני האורחין.
התוס׳ בחולין דף ק׳ הקשו וז״ל וא״ת דמשמע הכא דחתיכת נבלה לא בטלה ובפ׳ בתרא דעכו״ם משמע דבטלה דפריך אי דבר שבמנין ליתני חתיכת נבלה ומשני דתרתי אית לי׳ דבר שבמנין ואיסורי הנאה עכ״ד, ונראה דאף דתנן במתני׳ סתם חתיכת נבלה הא ביארו בגמ׳ דמיירי בחתיכה הראוי׳ להתכבד ולא הוי כלל משום דבר שבמנין, וכן מוכח מדברי הרמב״ם לפנינו שבהל׳ ג׳ כתב דין דבר חשוב ומנה שבעה דברים, ומוכח דלית לי׳ דבר שבמנין ואח״כ כתב דחתיכה הראויה להתכבד לא בטלה, והנ״מ בין שני הדברים דשבעה דברים הוא שהם חשובים מחמת עצמן והם דברים מסוימים, וחתיכה הראוי׳ להתכבד הוא מצד גדלה וחשיבותה.
ומתני׳ דע״ז לא איירי בחתיכה הראוי׳ להתכבד דהא לא פריך בגמ׳ אלא משום דבר שבמנין, וע״ז מתרץ דהאי תנא אית לי׳ דבר שבמנין ואיסוה״נ וכן כתב הרמב״ם בפיה״מ שם דמתני׳ אתא כר״מ דסבר דבר שבמנין אלא דהאי אית לי׳ דוקא באיסוה״נ וכמבואר בגמ׳.
והנה הגר״א ז״ל בסי׳ ק״י הקשה על הרמב״ם דבגמ׳ מוכח דלרבנן נמי אתיא מדפריך וליתני אגוזי פרך והוכחה זו לא מוכחא דהא ר״מ נמי מודה באגוזי פרך ושפיר פריך ואי דליפרוך לר״מ ליתני סתם אגוזים מנלן דפשיטא לגמ׳ דסתם אגוזים נמכרים במנין.
עוד הקשה הגר״א ז״ל למה השמיט שער נזיר דג״כ הטעם משום דבר שבמנין ואיני מבין דבריו דהרמב״ם ודאי לא פסק דבר שבמנין אלא שבעה דברים, ורק דהוסיף להקשות מסוף הלכות פסוהמ״ק דכ׳ שער נזיר, אכן באמת לא כ׳ הרמב״ם אלא באורג מלא הסיט והיינו דארגו בבגד, וי״ל דכיון דעשה ממנו חלק בגד כבר לא שייך ביטול, ולא כמש״כ הר״י קורקוס בפ״ג מהל׳ בכורות דדמי לבגד שאבד בו כלאים, דבזה כבר כתב רש״י בסוף תמורה דלא דמי כלל דעיקר כלאים הוא העירוב וכולו נאסר ולא שייך ביטול, אלא דהוא מגדר טומאת משא לא בטלה, ומצאתי שזה כתב המל״מ פ״א מהל׳ מטמאי משכב ומושב רק שהוא כתב זה על דברי הכ״מ והר״י קורקוס ודימה לבגד שאבד בו כלאים, וזה א״א דא״כ אפי׳ מקצת חוט שאין בו מלא הסיט ג״כ אסור וע״כ דדוקא מלא הסיט דכיון שארג בו חלק מהבגד, אבל בל״ז לא דמי לטומאת משא דבגד דמי גם למגע שלובש כל חלק מהבגד ודמי לנוגע בכל התערובות דבטל, ורק טומאות שהמשא הוא דבר כללי ואינו מתיחס למקום מיוחד, ולכן צ״ל דמשהו חוט בטל כיון דאין לו שם בגד ובטל בשאר חוטין אבל מלא הסיט כיון דיש לזה מקצת שם בגד אמרינן דמצטרף עם כל הבגד וביחד נעשה בגד שלם ולא שייך ביטול כיון שביחד נעשה בגד.
ואולי נימא באופן פשוט דמלא הסיט הוא חשיבות בפ״ע ולא חשיב כשאר דברים החשובים, ורק דבזה יקשה דהא בסוף תמורה פריך וליבטול ברובא ומשני בציפרתא, אבל כי נימא משום דדמי לגדר טומאת משא נוכל לומר דבבכורות דף כ״ג שו״ט בגמ׳ ולא פסיקא לי׳ דטומאת משא לא בטלה, ולכן אפשר דבתמורה לא הוי סבר הגמ׳ דלא בטל וסבר דטומאה כמאן דליתי׳ וכן איסור ג״כ נתבטל לגמרי.
אכן בפ״ג מהל׳ בכורות פסק הרמב״ם דגיזת בכור שנתערבה אפי׳ בכמה אלפים הרי הוא דבר חשוב ואוסר ועיין השגת הראב״ד שם, אבל נראה לי דגם זה אינו משום דבר שבמנין דהרמב״ם סובר דאינו מקדש אלא שבעה דברים, וגיזת בכור הכונה כל גיזת הבכור שנתערבה בהרבה גיזות פשוטים, וזהו דבר חשוב כמו גדר חתיכה הראויה להתכבד ואף דחתיכה הראויה להתכבד אם נחתכה בטלה וכאן הגיזה אינה במקום אחד ונתערבה בין כל הגיזות, אבל באמת אין אנו אומרים דדמי ממש לחתיכה הראויה להתכבד, אלא דהוא גדר כזה דכיון שיש כאן גיזה שלמה של שה הוא דבר חשוב ולא בטל, והך דינא דוקא בגיזה ולא בשער דשער נזיר אף שיהי׳ שער של הנזיר כולו אינו חשוב דמשער עושים שק כמפורש במתני׳ ואינו חשוב ודוקא גיזה שעושים בגד חשוב אבל עכ״פ אינו כלל משום דבר שבמנין אבל מתני׳ דע״ז אית לי׳ דבר שבמנין ואגודה של שער נזיר אם מוכרין כמותה במנין וכן של פט״ח אינן בטלין.
משנה תורה דפוסיםמקורות וקישוריםהגהות מיימוניותמגדל עוזרדב״זכסף משנהמרכבת המשנהאור שמחאבן האזלהכל
 
(ו) והוא הדין בחתיכה של בשר בחלב, או של חולין שנשחטו בעזרה, שהרי הן אסורין בהנייה מדבריהםא, כמו שיתבאר בהלכות שחיטה, אוסרין בכל שהן עד שיגביה אותן. וכן, גיד הנשה שנתבשל עם הגידין או עם הבשר, בזמן שמכירו, מגביהו והשאר מותר, שאין בגידים בנותן טעם, ואם אינו מכירו, הכל אסור, מפני שהוא בריה בפני עצמהב הרי הוא חשוב ואוסר בכל שהוא:
The same laws apply with regard to a piece of meat [cooked] with milk1 or an ordinary animal that was slaughtered in the Temple courtyard, for it is forbidden to benefit from [the latter] according to Rabbinic decree,⁠2 as will be explained in Hilchot Shechitah.⁠3 Even the slightest amount of them causes [a mixture] to become forbidden until they are removed.
Similarly, when a gid hanesheh was cooked with other similar tissue or with meat, when it can be recognized, it should be removed and the remainder is permitted. For giddim do not impart flavor.⁠4 If one cannot recognize it, the entire mixture is forbidden. For [the gid hanesheh is considered as a created being in its own right.⁠5 Hence, it is significant; no matter how small it is, it causes [a mixture] to become forbidden.⁠6
1. There is an important insight associated with this ruling. The stringency relating to a piece of meat from which one receives honor applies only when the meat is inherently forbidden. When, however, a piece of kosher meat falls into a stew of non-kosher meat, it is not considered a piece of meat from which one receives honor, for it is not inherently forbidden. What is forbidden is the flavor of the non-kosher meat and that flavor is not a substance from which one receives honor.
This does not apply with regard to milk and meat. Although it is absorbing the milk that causes the meat to be considered forbidden, once it absorbs that milk, it becomes inherently forbidden. For both of the substances are themselves permitted, it is their mixture that is forbidden by the Torah (Radbaz).
2. I.e., this stringency is applied even though we are speaking only about a Rabbinic prohibition (Kesef Mishneh).
3. Chapter 2, Halachah 3.
4. The Lechem Mishneh states that this is speaking about a situation when the gid hanesheh was cooked without its fat. Otherwise, 60 times its volume is required, for the fat does impart flavor.
5. The Shulchan Aruch (Yoreh De'ah 100:1) gives the following criteria for a creation in its own right: It must be alive, in contrast to a kernel of wheat. It must be inherently forbidden, in contrast to a kosher fowl that was slaughtered improperly. It must be a complete entity to the extent that were it to be divided it would no longer be referred to with that name in contrast to non-kosher fat. And it must actually be whole, in contrast to a gid hanesheh that was cut in half.
6. This principle applies with regard to all entities that are creations in their own right. Until they are removed, the mixture is forbidden regardless of the ratio of kosher to nonkosher substances. Once they are removed, the ratio must be 60:1 (ibid.:2).
א. ת2-1 (מ׳בהנייה׳): מדבריהם בהנאה. ת3: מדבריהם בהנייה. ד: מדבריהן בהנייה.
ב. ד (גם פ, ק): עצמו. אך מוסב על ׳בריה׳.
משנה תורה דפוסיםמקורות וקישוריםהגהות מיימוניותמגדל עוזרדב״זכסף משנהלחם משנהמעשה רקחאבן האזלעודהכל
וְהוּא הַדִּין בַּחֲתִיכָה שֶׁל בָּשָׂר בְּחָלָב אוֹ שֶׁל חֻלִּין שֶׁנִּשְׁחֲטוּ בָּעֲזָרָה שֶׁהֲרֵי הֵן אֲסוּרִים מִדִּבְרֵיהֶן בַּהֲנָיָה כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּהִלְכוֹת שְׁחִיטָה אוֹסְרִין בְּכׇל שֶׁהֵן עַד שֶׁיַּגְבִּיהַּ אוֹתָן. וְכֵן גִּיד הַנָּשֶׁה שֶׁנִּתְבַּשֵּׁל עִם הַגִּידִין אוֹ עִם הַבָּשָׂר בִּזְמַן שֶׁמַּכִּירוֹ מַגְבִּיהוֹ וְהַשְּׁאָר מֻתָּר שֶׁאֵין בַּגִּידִים בְּנוֹתֵן טַעַם. וְאִם אֵינוֹ מַכִּירוֹ הַכֹּל אָסוּר מִפְּנֵי שֶׁהוּא בְּרִיָּה בִּפְנֵי עַצְמוֹ הֲרֵי הוּא חָשׁוּב וְאוֹסֵר בְּכׇל שֶׁהוּא:
[ב] והני מילי כשהוא שלם אז קרוי בריה כדאמרינן ריסק ט׳ נמלים ואחד חי דוקא חי שהוא שלם ואפילו מת אבל אם מרוסקין ומקצתן חתוכות אפילו ישנן כולן עם ההיתר בטילים בששים ספר התרומה ע״כ:
[ג] אבל צפור טהורה שנתנבלה או נטרפה אינה קרויה בריה כדאיתא פ׳ כל הבשר ובטילה בס׳ אם אין דבר שבמנין אז ראוי להתכבד. ספר התרומה ע״כ:
[ביאור להלכה זה כלול בביאור הלכה ג]

וכן גיד הנשה וכו׳. שם באותה משנה:
[ביאור להלכה זה כלול בביאור הלכה ה]

וכן גיד הנשה וכו׳ – מ״ש דהגיד מגביהו והשאר מותר אל יקשה עליך דהגיד שומנו נאסר דכאן איירי רבינו בגיד בלבד בלא שומן ואע״ג דלעיל כתב ירך שנתבשל בגידה דאסורה שכן כתב למעלה דקא צלי כאשר כתבתי לעיל י״ל דהתם ודאי סתמא דמילתא כיון דצלאה לירך כלה בלי נקור כלל ודאי דהשומן של גיד ג״כ יש בה אבל הכא שהוא הגיד לבד איכא למימר דבהוא לבדו בלא שומנו איירי:
או של חולין שנשחטו בעזרה שהרי הם אסורים מדבריהם. מדלא כתב וה״ה לכל שאר איסורין דדבריהם מבואר הדבר דכוונתו אינה לאסור איסורין דדבריהם אלא לומר דהנהו דוקא דאיסורן דדבריהם דהיינו בשר בחלב וחולין בעזרה משום דסמך עצמו למ״ש פ״ט לעיל ולקמן פ״ב דהלכות שחיטה דחתיכת בשר שנאסרה מחמת שנתבשלה בחלב הרי היא אסורה מן התורה בהנייה דתלתא קראי כתיבי וקרי להו מדבריהם משום דחז״ל הם שפירשו לנו זה דחד קרא לאיסור הנאה וכן חולין בעזרה הרי מבואר יוצא ממ״ש בהל׳ שחיטה שאיסורן מה״ת וכן דרכו של רבינו על דרך מ״ש פ״א דהל׳ אישות דקרי לקידושי כסף של דבריהם אף דאתי מגזירה שוה דקיחה קיחה וכאן ג״כ יש לדייק שזו היא כוונתו ממ״ש שהרי הם אסורין מדבריהם בהנייה ע״כ. ואי אמרת בשלמא דמה״ת קאמר ניחא דהרגיש בעצמו דהנהו דמנה לעיל כולן איסורן דאורייתא להדיא ולהכי הוצרך לתת טעם להכי שג״כ אלו הן מה״ת אלא אי אמרת דמדרבנן להדיא קאמר מאי שהרי שכתב ז״ל וכלפי לייא הוא דעדין לא גילה לנו דבר זה כדי שיתן לנו זה הטעם אדרבה עד כאן לא איירי אלא באיסור תורה דוקא ועוד מתבאר בכמה מקומות מדברי רבינו שחולין שנשחטו בעזרה אסורין מה״ת עיין בס׳ מקראי קדש ז״ל אף דהרב ב״י ז״ל לא הבין כן דעת רבינו ועיין להמפרשים ז״ל ובמרן סי׳ ק״ד ומ״ש וכו׳ דמה שכתב ט״ס הוא וצ״ל דמאי שנא וק״ל.
והוא הדין בחתיכה של בשר בחלב או של חולין שנשחטו בעזרה שהרי הן אסורים מדבריהן בהנייה כמו שיתבאר בהלכות שחיטה אוסרין בכל שהן עד שיגביה אותן. וכן גיד הנשה שנתבשל עם הגידין או עם הבשר בזמן שמכירו מגביהו והשאר מותר שאין בגידין בנותן טעם, ואם אינו מכירו הכל אסור מפני שהוא בריה בפני עצמו הרי הוא חשוב ואוסר בכל שהוא.
במה דפסק בשו״ע סי׳ ק׳ דאבמ״ה הוי ברי׳ העיר בראש יוסף וכן ביד אברהם דזה א״א אלא למ״ד בהמה בחיי׳ לאברים עומדת אבל למ״ד לאו לאברים עומדת א״כ לא נאסר משנוצר רק לאחר שנתלש ולכו״ע לא הוי בריה, ונראה דיש לומר דמה דאמרינן דאין יצירתו באיסור לא הוי בריה היינו היכי דהאיסור נולד אח״כ דע״כ אינו בעצמו, אבל אבמ״ה עיקר האיסור הוא בעצם האמ״ה ורק דקודם שנתלש כיון דלא הי׳ עומד שיתלש לא חל עליו שם איסור, אבל בודאי הדין כבר היה מקודם דאם יתלש יהי׳ אסור ואף דלענין אין איסור חל על איסור אמרינן דלמ״ד לאו לאברים איסור אבמ״ה בא אח״כ היינו דהבהמה לא נעשה עלי׳ שם איסור אבמ״ה לאברי׳ כיון דלא קיימא לכך ומשו״ה אכל צפור טהורה בחיי׳ רבי פוטר דאין על שלמה שם אבמ״ה אבל מ״מ עיקר הדין הוא משעת יצירתה דכשיתלוש ממנה אבר יהי׳ אסור.
אח״כ ראיתי שהגאון מוהרב״צ מווילנא כתב בהגהת מטה יהונתן בשם ס׳ טור האבן להשיג על הכו״פ שכתב דתולעים הגדלים בהפירות אם יש להם דין ברי׳ תלוי בזה דאם קודם שפירש אינו אסור לא הוי בריה, וכתב הטור האבן מדברי התורת הבית דעיקר טעם דמשעת יצירתו אינו אלא לומר דמשום זה איסורו בעצם וצורת הדבר הוא האיסור, אבל שור הנסקל וצפורי מצורע דבר אחר גרם האיסור, וכ׳ ע״ז הגאון מהר״ב ז״ל דא״כ גבי נבלה נמי בשביל שהיא בהמה טהורה זה גרם האיסור נבלה דאילו דגים וחגבים לית בהו איסור נבלה, והנה על קושייתו לדחות דברי הטור האבן אפשר לומר דהא בעינן בריית נשמה ורק דגיה״נ כיון דנולד בבריית נשמה אף דעכשיו אין בו נשמה הוי ברי׳, ולכן בתולעים שפיר כיון שפירשו נעשה עליהם שם תולעת, אמרינן דהוא ברי׳ בבריית נשמה אבל נבלה קודם שנתנבלה ליכא דררא דאיסור ומשנתנבלה ליכא עליה שם בריית נשמה, אבל על אבמ״ה קשה דלמ״ד לאו לאברים עומדת ה״נ כ״ז שהיתה חי׳ לא הי׳ עליה שם איסור ומשנתלש ליכא בריית נשמה.
משנה תורה דפוסיםמקורות וקישוריםהגהות מיימוניותמגדל עוזרדב״זכסף משנהלחם משנהמעשה רקחאבן האזלהכל
 
(ז) וכן, כל בעלי חיים חשובין הן, ואינן בטלים. לפיכך שור הנסקל שנתערב באלף שוורים, ועגלה ערופה באלף עגלות, או ציפור מצורע השחוטה באלף ציפורים, או פטר חמור באלף חמורים, כולן אסורין בהנייה. אבל שאר הדברים, אף על פי שדרכן לימנות, הרי אלו עולין בשיעורן:
Similarly, all living animals are significant and they never become nullified. Therefore, if an ox sentenced to be stoned to death1 becomes intermingled with 1000 oxen, a calf whose neck is to be broken2 becomes intermingled with 1000 calves, a dove selected for a metzora3 becomes intermingled with 1000 doves, or a firstborn donkey4 becomes intermingled with 1000 donkeys, it is forbidden to benefit from any of them.⁠5 With regard to other entities, even though it is customary to [sell] them by number,⁠6 they can be nullified according to the ordinary measures.
1. An ox sentenced to execution for goring a human being. See Chapter 4, Halachah 22.
2. This calf is an atonement offering brought by the elders of a city when there is an unresolved murder. See Hilchot Rotzeach, ch. 9.
3. Tzara'at refers to a unique affliction of the skin resembling leprosy that afflicted a person because of he spoke lashon hora, unfavorable gossip. When the physical signs of his affliction have disappeared, the person must bring two doves as sacrifices. One is slaughtered and one is sent away, as stated in Hilchot Tumat Tzara'at 11:1. It is forbidden to benefit from the one that is slaughtered.
4. A firstborn donkey must either be either exchanged for a lamb and the lamb given to a priest or the donkey's neck must be broken (Exodus 13:13; Hilchot Bikkurim, ch. 12).
5. The Ra'avad differs with the Rambam's ruling, stating that all that is necessary is to destroy the benefit one would receive from one of the forbidden entities. The benefit from the remainder is permitted. The Kesef Mishneh points to Halachah 29 as indication that the Rambam would also accept the ruling stated by the Ra'avad. The Migdal Oz differs and maintains that the Rambam would not accept that ruling. As mentioned above, the Siftei Cohen 101:2 defends the position of the Kesef Mishneh, stating that the Rambam would allow one to sell the entire mixture to a gentile, minus the price of the forbidden article.
6. The Tur and the Rama (Yoreh De'ah 110:1) cite the view of other Rishonim who state that whenever an article is always sold by number, not by a package, its presence is never nullified.
משנה תורה דפוסיםמקורות וקישוריםראב״דהגהות מיימוניותמגדל עוזרדב״זכסף משנהמרכבת המשנהאור שמחעודהכל
וְכֵן כׇּל בַּעֲלֵי חַיִּים חֲשׁוּבִין הֵן וְאֵינָם בְּטֵלִין. לְפִיכָךְ שׁוֹר הַנִּסְקָל שֶׁנִּתְעָרֵב בְּאֶלֶף שְׁוָרִים וְעֶגְלָה עֲרוּפָה בְּאֶלֶף עֶגְלוֹת. אוֹ צִפּוֹר מְצֹרָע הַשְּׁחוּטָה בְּאֶלֶף צִפֳּרִים אוֹ פֶּטֶר חֲמוֹר בְּאֶלֶף חֲמוֹרִים כֻּלָּן אֲסוּרִין בַּהֲנָיָה. אֲבָל שְׁאָר הַדְּבָרִים אַף עַל פִּי שֶׁדַּרְכָּן לִמָּנוֹת הֲרֵי אֵלּוּ עוֹלִין בְּשִׁעוּרָן:
או פטר חמור באלף חמורים כולן אסורין בהנייה – א״א כיון דקי״ל כר׳ אליעזר וכר׳ שמעון בן גמליאל יוליך הנאה לים המלח והשאר מותר בהנאה שהרי הלך חשיבותו.
[ד] כרבנן לגבי ר״מ והא דפליגי בפ״ק דביצה וס״פ הערל דר׳ יוחנן אמר את שדרכו לימנות ור״ל אמר כל שדרכו לימנות אליבא דר״מ הוא דפליגי אבל בס׳ התרומה פסק כמאן דאמר כל שדרכו לימנות אינו בטל ולפיכך כתב על ביצה שיש בה אפרוח או דם דבטלה בס״א כדלעיל בפ׳ ט״ו ה״מ בזמן שמכירה אבל אין מכירה אינה בטלה שהרי לפעמים רגילים למנות ביצים אבל ריצב״א פסק כר׳ יוחנן דאמר את שדרכו לימנות דוקא בטל ופעמים מוכרים ביצים סל מלא באומד ומתוך כך התיר קורקבנין שנתערב בהן קורקבן של נבילה שאומר שאין דבר שבמנין וגם אין לאוסרם מכח דבר הראוי להתכבד דאמרינן בנדרים (נ״ד:) קרביים לאו בני מיכל נינהו ואוכליהון לאו בר אינש וגם בפ״ק דביצה גרסינן מידי דהוה אקורקבנין ובני מעיין אע״ג דבישרא הוא כיון דאיכא אינשי דאכלי ואיכא אינשי דלא אכלי ובספר המצות כתב דבריו אלה כולן ע״כ:
[ביאור להלכה זה כלול בביאור הלכה ג]

(ז-ט) אבל שאר הדברים כו׳ עד (אינו) מדבריהם. ריש מס׳ ביצה וגם בהרבה מקומות:
וכן כל בעלי חיים וכו׳. כל אלו שנויים במשנה פ׳ השוכר את הפועל (דף ע״ד) וכולן איסורי הנאה הם וקתני סיפא הרי אלו אסורין ואוסרין בכל שהוא. וא״ת למה השמיט רבינו שעיר המשתלח שהוא שנוי במשנה בכלל הנך. וי״ל דשעיר המשתלח לא היה אפשר להתערב עם אחרים שהרי היו קושרין לו בין קרניו לשון של זהורית. ותנא דמתני׳ אגב הנך תנא ליה שהרי אין לשון של זהורית מעכב:
אבל שאר דברים וכו׳. ריש מס׳ ביצה (דף ג׳:) פלוגתא דתנאי ופסק כרבנן שאמרו אפי׳ כל שדרכו לימנות בטל כדין שאר איסורין. ויש חולקין דכל שדרכו לימנות אינו בטל:
ומ״ש: וכן כל בעלי חיים חשובים הם ואינם בטלים וכו׳ – בר״פ התערובת (זבחים ע׳:) תנן כל הזבחים שנתערבו בחטאות המתות או בשור הנסקל אפילו אחד ברבוא ימותו כלם ומקשה בגמ׳ (דף ע״ב) וניבטלו ברובא ואסיק רב אשי (דף ע״ג) בעלי חיים חשיבי ולא בטלי. וכתב הראב״ד או פטר חמור וכו׳ א״א כיון דקי״ל כרבי אליעזר וכו׳. ואני אומר שזו אינה השגה דרבינו העתיק לישנא דמתני׳ וגמרא ומאחר שכתב לקמן בפרק זה גבי נתערב יין ביין תקנתא דר״א ורשב״ג ממילא משמע דה״ה להני דמאי שנא:
וכן כל בעלי חיים. עיין בהשגות ועי׳ מ״ש פ״ז מהל׳ ע״ז ה״ט:
וכן כל בעלי חיים חשובין הן ואינם בטלים לפיכך שור הנסקל (ועגלה ערופה) [שנתערב] באלף שוורים כו׳ כולן אסורין בהנייה:
רבינו תם בריש פרק כל התערובות פירש דשור הנסקל מחיים אינו אוסר אלף שוורים, דהדין דניכבשינהו וניידינהו וכל דפריש מרובא פריש, ורק בשנסקל אוסר תערובתו ושמא יקח מן הקבוע לא אסרינן רק לגבוה הא להדיוט לא, והא דחזינא גבי טבעת של עו״ג ורמוני באדן דאף אם פירשה אסורה גזירה שמא יקח מן הקבוע כיון דלא מינכר האיסור גבי בע״ח לא גזרינא כיון דאפשר ע״י דניכבשינהו דניידינהו לא גזרינן. ודעת רבינו דלא כוותיה וכשיטת כל הראשונים דאף אם פירש, כיון שפירש לאחר שנולד הספק גזרינן שמא יקח מן הקבוע אף בבע״ח. ונתבונן נא במשנה דכל הזבחים, שנתערבו בכלאים ובטריפה, דפריך אי דידע לה ליתי ולישקלה אי דלא ידע לה מנא ידע ר׳ ירמיה אמר כגון דאיערב בולד טריפה ור׳ אליעזר היא דאמר ולד טריפה לא יקרב לגבי מזבח. והקשה רבינו אפרים קושיא עצומה, א״כ איך תנן במשנתנו ירעו עד שיסתאבו ויפדו הא אין פודין קדשים להאכילן לכלבים ומחיים אסורים ליהנות, דאסורים בגיזה ועבודה ומאי תועלת בפדיה כיון דלא מצי לפדות מחיים ומאי מועלת כאן רעיה. ומה שתירצו דהיכי דחזי לאכילה תו אף אם מאכילו לכלבים ג״כ שרי וא״כ ממנ״פ פודין אותו, אם אינו טריפה הרי שפיר חזי לאכילה, ואם טריפה היא הרי היא חולין שמיירי שנתערב הקדשים בטריפה חולין ואינה צריכה פדיה, זה צ״ע דחזינא בפרק המוכר את הספינה דמספ״ל אם קנה שני אילנות מביא בכורים או לא ומספיקא אינו קורא, אמרינן דאינו מביא דבעינן ראוי לקריאה, אע״ג דממ״נ אם חייב בבכורים הרי הן ראוין לקריאה ואם אינו חייב פשיטא דלא בעי קריאה, אלא ע״כ דכיון דאם חייב ועכשיו דמספיקא אינו קורא מיקרי דאינו ראוי לקריאה, כן הכא כיון דמספיקא אינו נאכל וראוי לאכילה בעינן וכמו דכתיב ואכלת ולא לכלביך הוי כמו דאינו ראוי כלל לאכילה ומעכבא פדיה. אמנם נראה גבי כסוי הדם דבעינן שיהא ראוי לאכילת אדם דשחיטה שאינה ראויה לא שמה שחיטה דכתיב אשר יאכל, ואעפ״כ אם מספיקא או מחמת איסור דברי סופרים אינו נאכל הוי שחיטה ראויה וכמבואר פרק השוחט (דף כ״ז:) מיתיבי השוחט ונתנבלה בידו והנוחר כו׳ פטור מלכסות וא״א אין שחיטה לעוף מה״ת נחירתו זו היא שחיטתו ליבעי כסוי כו׳, הרי אע״ג דמדרבנן בעי שחיטה אין זו שחיטה שאינה ראויה, אך התם יש לומר דאזיל למ״ד דשחיטה שאינה ראויה חייב בכסוי. אולם מפרק כסוי הדם (דף פ״ה:) למאן דאמר צא טרוף מ״ט לא אמר צא נחור, וכ״ת סבר אין שחיטה לעוף מה״ת ונחירתו זו היא שחיטתו, אלמא אע״ג דסבר דטריפה פטורה מן הכסוי, בכ״ז כיון דמדאורייתא ראוי לאכילה רק מד״ס לא חזיא חייבת בכסוי דמיקרי אשר יאכל, א״כ כן הכא כיון דמה״ת אמרינן דכולהו בטילי ברובא רק מד״ס בע״ח לא בטילי, מיקרי שפיר ואכלת ונפדין וא״ש:
אולם לענ״ד יתכן, דניחזי אם נסתאב אחד מהן נאמר דהוי כמאן דפירש דכל דפריש מרובא פריש ונאמר דמותר לאכילה כשנפדה דמרובא דלאו טריפות פירש, אך ז״א, דאיך הוי פירש כיון דמספקא לן על כל התערובות כמו דמספקא לן על הבע״מ אם הוא ראוי לפדיה ולאכול להדיוט, כן מספקא לן על כולם אם ראוים הן להקרבה למזבח, ומספיקא כיון דלא בטיל האיסור על כרחך על כל חדא אמרינן זה הוא הטריפה כיון דלא בטיל האיסור ותו הוה האיסור כמו קבוע דהוי כמחצה על מחצה. אמנם ניחזי, דהגמרא אמר השתא דאמור רבנן לא נקריב אי הקריב לא מרצה ופירש״י אפילו הוכרו לבסוף אסורין דהוי דחוי, ואע״ג דזה לא מסתברא כיון שהוכרו הרי נמצא דהיה כאן סימנים או טביעת עין להכירו א״כ הוי כאילו לא היה מעורב כלל, דלהיודע הסימנין שלהן לו לא נתערבו מעולם כיון שהיה לו במה להכירן [וגדולה מזו אמרו בתמורה (דף כ״ב:) אבודה ממנו ומרועה ואחד בסוף העולם מכיר בה תיקו ע״ש]. וכוונת הגמרא, דאם הקריב כל הקרבנות הכשרים עם הפסולים, אע״ג דהקרבנות הכשרים הקריב כדין בכ״ז כיון דלא ראוין לכתחלה להקרבה המה דחויין, וזה נראה ברור דאם אתי אליהו קמן ויאמר זהו האינה טריפה ודאי דהוי דחוי להקרבה כיון דמתחלה לא היתה ראויה להקרבה שמא יקריב גם הפסול, ואם תאמר כיון דלא הוי דיחוי רק מחסרון ידיעה שלא נודע לנו מי הכשר ואם היה ידוע לנו עפ״י אליהו מעולם לא היתה דחויה א״כ הוי דיחוי בטעות ולא הוי דיחוי, דרק בהקריב כולן דהשתא ג״כ אינו ידוע אמר רבא דלא מרצה דבאופן שלא יתברר הספק הוי דחוי מהקרבה לגבי מזבח, אבל בכה״ג שנתברר הספק ע״פ אליהו הוי דיחוי דמעיקרו רק בטעיות ולא שמיה דיחוי, זה אינו. דר׳ ירמיה בעי לה בזבחים (דף י״ב) אכל חלב והפריש קרבן והורו ב״ד שחלב מותר וחזרו בהן מהו א״ל ההוא סבא כי פתח ר׳ יוחנן בדחויין מהא פתח כו׳ אע״ג דהוי ע״י טעות שסברו שחלב מותר ואי לא התירו ב״ד היה קרב. ועיין מש״כ התוספות ד״ה הכא קרבן אידחי. ונראה שר׳ ירמיה קיבל דבריו והוי דיחוי אף בטעיות. וא״כ כאן דאם אתי אליהו קמן ואמר זו אינה טריפה בכ״ז אסורה להקריב, וז״ב. א״כ על כל הני דלא נסתאבו אין לנו שום ספיקא אם ראוים להקרבה דאף אם כשרים הן אינם ראוים עכשיו להקרבה, ורק על מי שנסתאב עליו מספקא לן אם הוא טריפה ואסור לאכילה או כשירה הוי וראוי לאכילה ע״י פדיה, וכיון שאינך צריך לאסור מפני התערובות רק על מי שנסתאב בלבד תו לא שקלינן וטרינן רק עליו לחודא והוי כמו פירש, והוי כמו תרנגולת טריפה שנתערבה בין הכשרות וילדה אחת מהן ביצה הביצה מותרת, ולא אמרינן כיון דיש תרנגולת אחת טריפה בין הכשירות תו הוי כמו קבוע והביצה נולדה מן התרנגולת טריפה, דעליה לחודא אנו דנין והיא הוי כפירשה ואזלינן בתר רובא עיין סימן ק״י. כן הכא כיון דעליה לחודא אנו דנין אם שרי להדיוט הוי כמו פירש ואזלינן בתר רובא ומותר להדיוט, ולא שייך למיגזר כאן משום שמא יקח מן הקבוע היינו שמא יטיל מום בידים, כיון דלשדות מום בקדשים אסור מן התורה מקרא דוכל מום לא יהיה בו, ועדיפא טפי מפירש קודם שנולד הספק שהתירו קמאי דלא שייך האי גזירה דאזלינן בתר רובא וא״כ שפיר פודין בו ולאחר הפדיה יהיה מותר באכילה וכל מי שיסתאב נאמר כל דפריש מרובא פריש וזה נכון. ואם תאמר כיון דמשום איסור טריפה הרי אסורים כולם משום ספק תערובות, ואם יתברר ע״י אליהו או ע״י בירור אחר אינן אסורים רק משום דדחויין להקרבה משום שנתערבו קודם, ולהדיוט לא חזי משום דהוי קדשים תמימים א״כ זה הוי איסור אחר, אבל משום איסור טריפה לא נאסרו רק משום דאסורים השתא, דגם השתא מספקא לן שלא נודע עד עכשיו התערובות. וא״כ ע״כ אתה צריך לידון על כולם ולא הוי כפירשה, זה אינו. דזה יתכן אם היו אסורים דבר תורה היית צריך למיזל בתר עצם האיסור וסיבתה, אבל עכשיו שאינך דן רק על מה שאסרו חכמים מד״ס א״כ מה איכפת לן אם אסור משום קדשים, וז״ב למתבונן:
ואם כי יש ראיות הרבה להמעיין, אבל סמך היותר נכון לזה ממש״כ האחרונים דאף אם חתיכה נעשה נבילה והנאסר יכול לאסור במקום שאין האיסור אוסר. בכ״ז אם נתבשלו גריסים של תרומה עם עדשים ואין בהם כדי נותן טעם ונאסרו העדשים דחנ״נ מדרבנן ונתבשלו העדשים עם עדשים אחרים ואין בהם כדי מאה ואחד בכ״ז אינם אסורים, כדמוכח מהא דמייתי פרק גה״נ דף צ״ט דגריסים שנתבשלו עם עדשים ואין בהם כדי נו״ט דמותרין, והלא נאמר דהגריסים בלעו מעדשים והבליעה נעשה איסור מחמת חתיכה נ״נ ותו כי פליט לתוך העדשים הוי מין במינו דהוי במאה ואחד וע״כ כיון דמדרבנן אסורים תו אינו נקרא על סיבת האיסור דהוי תרומה רק דקרינא ליה דאינו ראוי לאכול והוי כמו כל איסורי תורה דבששים, וזה סעד לדברינו דאין אנו מביטין על סיבת האיסור בדברי סופרים:
עוד ראיה מדברי הר״ש דמקואות פ״ב משנה ב׳ דמקוה אחד שאוב ואחד כשר וטבל מטומאה קלה דשניהם תלויות כיון דמעיקרא היה טומאה קלה והשתא אימור בא ראשו ורובו במים שאובים וטמא טומאה קלה מוקמינן ליה אחזקה, אע״ג דאם היה מעיקרא טמא טומאה חמורה מוקמינן בחזקת טהרה דע״כ נטהר דבר תורה, אבל כאן אמרינן דטמא כדמעיקרא, אף דאם תלך בתר סיבת האיסור ג״כ מוקמינן ליה אחזקה דממה שאכל אוכלים טמאים נטהר ומביאת מים שאובים לא נטמא וע״כ דלא אשגח על סיבת האיסור רק על מה שאנו מטמאים אותו אף דהוי להחמיר כש״כ להקל:
ולפ״ז א״ש מה דאמר כולהו כר׳ ירמיה לא מוקמי כר״א לא מוקמי, והיינו דפריך על הא דאמר רבא דאם הקריב לא מרצה משום דיחוי מר׳ אליעזר דאמר אם קרב הראש של אחד מהן יקרבו כולן אע״ג דהוי דחוי, ומשני הגמרא דסבר כחנן המצרי דלית ליה דחוין אף בשחוטין, א״כ לר״א כיון דלית ליה דיחוי א״כ כי נסתאב אחד הרי ע״כ משום דמספ״ל שמא טריפות הם והספק מונח על כולם ולא הוי כפירש ותו אסור באכילה אם יפדנו ואין פודין קדשים להאכילן לכלבים ואיך ירעו עד שיסתאבו דכי יסתאבו מאי מועיל, וע״כ דסבר כר״א בולד טריפה ולא סבר כוותיה לענין דחויין וזה דחוק, לכן מוקמי בנפילה ודרוסה דמועיל בדיקה, וא״ת לפי מה שנתבאר גם בחטאות המתות ושור הנסקל שנתערב נימא ירעו עד שיסתאבו ויהיה מותר באכילה, זה לאו מידי, דהא צריך להמית החטאת או שוה״נ ומש״ה ימותו כולם, ובסוגיא דסנהדרין ע״כ בשור שלא נגמר דינו שנתערב באחרים דפליגי ר׳ יהודה ורבנן היינו בשוורים כשרים, דאלו בשורים שנגמר דינן הרי כולם ימותו כמו במשנה דילן דמשום אחד שנתערב ימותו, ועל כרחין דלא אמרינן דנכבשינהו וניידינהו ודלא כר״ת ז״ל, ודוק בכל מה שהעליתי בזה:
משנה תורה דפוסיםמקורות וקישוריםראב״דהגהות מיימוניותמגדל עוזרדב״זכסף משנהמרכבת המשנהאור שמחהכל
 
(ח) כיצד, אגודה של ירק מכלאי הכרם שנתערבה במאתים אגודות, או אתרוג של ערלה שנתערב במאתים אתרוגין, הכל מותר. וכן כל כיוצא בזה:
What is implied?⁠1 When a bundle of vegetables that come from mixed species grown in a vineyard are mixed with 200 bundles or an esrog which is orlah is mixed with 200 esrogim, the entire quantity is permitted. Similar laws apply in all analogous situations.
1. I.e., what is an example of an article that is sold by number being nullified.
משנה תורה דפוסיםמקורות וקישוריםמגדל עוזצפנת פענחעודהכל
כֵּיצַד. אֲגֻדָּה שֶׁל יָרָק מִכִּלְאֵי הַכֶּרֶם שֶׁנִּתְעָרְבָה בְּמָאתַיִם אֲגֻדּוֹת. אוֹ אֶתְרוֹג שֶׁל עָרְלָה שֶׁנִּתְעָרֵב בְּמָאתַיִם אֶתְרוֹגִים. הַכֹּל מֻתָּר. וְכֵן כׇּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה:
[ביאור להלכה זה כלול בביאור הלכה ז]

כיצד אגודה של ירק כו׳. עיין תרומות סוף פ״ד ועיין בהך דערובין ד׳ כ״ט וביצה ד׳ כ״ט ע״ב דמשמע דהוה אתרוג דבר שדרכו למנותו ועיין בהך דגיטין ד׳ נ״ד ע״ב גבי נטיעה ע״ש ולקמן בהל׳ כ״ה:
משנה תורה דפוסיםמקורות וקישוריםמגדל עוזצפנת פענחהכל
 
(ט) ייראה לי שכל דבר שהוא חשוב אצל בני מקום מן המקומות כגון אגוזי פרך ורימוני בדן בארץ ישראל באותן הזמנים, שהוא אוסר בכל שהוא לפיא חשיבותו באותו מקום ובאותו זמן, ולא הוזכרו אלו אלאב שהן אוסרין בכלג שהן בכל מקום, והוא הדין לכל כיוצא בהן בשאר מקומות. ודבר ברור הוא שכל איסורין האלו מדבריהם:
It appears to me that every article that is significant to the inhabitants of a given place as nuts from Perach and pomegranates from Baden were significant in Eretz Yisrael in [the Talmudic] era causes a mixture to be forbidden if even the slightest amount becomes mixed in because of its importance in that time and in that era. The particular entities [referred to above] were mentioned because the slightest amount of them causes a mixture to be forbidden in every place. The same laws apply to articles similar to them in other places. It is clear that all of these prohibitions stem from Rabbinic decree.⁠1
1. For according to Scriptural Law, a substance mixed with substances of the same type are forbidden when there is a majority of the permitted substance. When mixed with substances of a different type, they are nullified when the taste can no longer be detected.
א. כך ת3-1. בא׳ לית מ׳שהוא׳.
ב. בד׳ (גם פ) נוסף: לפי. אך אם רצה להבהיר היה לו להוסיף: לומר, או: ללמד.
ג. ד: כל. שינוי לשון לגריעותא.
משנה תורה דפוסיםמקורות וקישוריםמגדל עוזרדב״זעודהכל
יֵרָאֶה לִי שֶׁכׇּל דָּבָר שֶׁהוּא חָשׁוּב אֵצֶל בְּנֵי מָקוֹם מִן הַמְּקוֹמוֹת. כְּגוֹן אֱגוֹזֵי פֶּרֶךְ וְרִמּוֹנֵי בְּדַן בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל בְּאוֹתָן הַזְּמַנִּים. שֶׁהוּא אוֹסֵר בְּכׇל שֶׁהוּא לְפִי חֲשִׁיבוּתוֹ בְּאוֹתוֹ מָקוֹם וּבְאוֹתוֹ זְמַן. וְלֹא הֻזְכְּרוּ אֵלּוּ אֶלָּא לְפִי שֶׁהֵן אוֹסְרִין כׇּל שֶׁהֵן בְּכׇל מָקוֹם. וְהוּא הַדִּין לְכׇל כַּיּוֹצֵא בָּהֶן בִּשְׁאָר מְקוֹמוֹת. וְדָבָר בָּרוּר הוּא שֶׁכׇּל אִסּוּרִין הָאֵלּוּ מִדִּבְרֵיהֶם:
[ביאור להלכה זה כלול בביאור הלכה ז]

יראה לי שכל דבר וכו׳. טעמא דמסתבר הוא דהא בחשיבותא תליא מילתא:
משנה תורה דפוסיםמקורות וקישוריםמגדל עוזרדב״זהכל
 
(י) נפל רימון אחד מן התערובת הזאת לשני רימונים אחרים מרימוני בדן, ונפל מן השלשה רימון אחד לרימונים אחרים, הרי אלו האחרים מותרין, שהרי הרימון של תערובת הראשונה בטל ברוב. ואם נפל מן התערובת הראשונה רימון לאלף, כולן אסורין, לא נאמר בטל ברוב אלא להתיר ספק ספיקו, שאם יפול מן התערובת השניה למקום אחר אינו אוסר. וכן כל כיוצא בזה:
If one pomegranate from a mixture [of pomegranates including a forbidden pomegranate from Baden] falls into two other [permitted] pomegranates from Baden and then one of these three pomegranates fell into other pomegranates, the latter mixture is permitted. [The rationale is that the presence of] the pomegranate from the first mixture [which fell into the second mixture] is nullified because of the majority of permitted substances.⁠1 If, however, [a pomegranate] from the first mixture falls into 1000 pomegranates, they are all forbidden.⁠2 [The concept that the presence of the forbidden pomegranate] was nullified because of the majority of permitted substances only when there is a multiple doubt involved:⁠3 i.e., that if one of the second mixture will fall into another place, it does not cause [that third mixture] to become forbidden. Similar laws apply in all analogous situations.
1. I.e., according to Scriptural Law; according to Rabbinic Law, both the first and the second mixtures are forbidden.
2. For with regard to each of the pomegranates in the second mixture, there is a question if it is forbidden by Scriptural Law or not (Radbaz).
The Radbaz notes that the Rambam's ruling here appears to contradict his ruling in Hilchot Avodat Kochavim 7:10 where the Rambam rules that if a goblet used for idol worship becomes mixed with other goblets and then one from the first mixture falls into a second mixture, one may use the goblets of the second mixture. The Radbaz maintains that with this ruling, the Rambam changed his mind and adopted a more stringent position.
The Kesef Mishneh explains that the Rambam rules more stringently in this instance than with regard to idol worship because the prohibition against idol worship is universally known. The prohibition against benefiting from a significant entity, by contrast, is less recognized. Therefore there is need for greater stringency. Alternatively, here the Rambam is speaking about partaking of the forbidden mixture, while in Hilchot Avodat Kochavim, he is speaking about benefiting from the mixture. Obviously, there is greater reason to prohibited a substance from which one partakes.
The position followed by the Rambam in Hilchot Avodat Kochavim is followed by other Rishonim even with regard to a significant entity. The Shulchan Aruch (Yoreh De'ah 110:8) quotes the Rambam's view and the Rama adds further stringencies. The Turei Zahav 110:10 and the Siftei Cohen 110:3 mention the more lenient views.
3. Perhaps the pomegranate that fell from the first mixture into the second mixture was not forbidden by Scriptural Law. Even if it was forbidden, perhaps the pomegranate that fell from the second mixture was not forbidden by Scriptural Law. Thus there is a multiple doubt if an entity forbidden by Scriptural Law is present.
משנה תורה דפוסיםמקורות וקישוריםהגהות מיימוניותמגדל עוזרדב״זכסף משנהלחם משנהמעשה רקחמרכבת המשנהצפנת פענחעודהכל
נָפַל רִמּוֹן אֶחָד מִן הַתַּעֲרֹבֶת הַזֹּאת לִשְׁנֵי רִמּוֹנִים אֲחֵרִים מֵרִמּוֹנֵי בְּדַן. וְנָפַל מִן הַשְּׁלֹשָׁה רִמּוֹן אֶחָד לְרִמּוֹנִים אֲחֵרִים. הֲרֵי אֵלּוּ הָאֲחֵרִים מֻתָּרִין שֶׁהֲרֵי הָרִמּוֹן שֶׁל תַּעֲרֹבֶת הָרִאשׁוֹנָה בָּטֵל בְּרֹב. וְאִם נָפַל מִן הַתַּעֲרֹבֶת הָרִאשׁוֹנָה רִמּוֹן לְאֶלֶף כֻּלָּן אֲסוּרִין. לֹא נֶאֱמַר בָּטֵל בְּרֹב אֶלָּא לְהַתִּיר סְפֵק סְפֵקָן שֶׁאִם יִפֹּל מִן הַתַּעֲרֹבֶת הַשְּׁנִיָּה לְמָקוֹם אַחֵר אֵינוֹ אוֹסֵר. וְכֵן כׇּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה:
[ה] וכדבריו אלה פר״י דהא דתניא בריש מס׳ ביצה ביצה שנתערבה באלף כולן אסורות קאי על ספק ביצת טריפה דסוף הברייתא דכל דבר שהוא ספק איסור דאורייתא אם נתערב אינו חשוב אלא חדא ספיקא ואם הוא בריה או דבר שבמנין או ראוי להתכבד אפילו באלף לא בטיל אלא א״כ יש שני ביטולים ברוב כבעמוד דהשתא מה״ת מותר בביטול ראשון אלא שמדרבנן אסור משום דבר שבמנין והשתא מותרות משום ס״ס כמו מרבוא לרבוא אבל תערובת הראשון אם לא היה רובו היתר אז הוי בודאי של איסור ובאלף לא בטל ודלא כרבינו תם שפירש דההוא דביצה שנתערבה באלף כולן אסורות קאי על ודאי ביצת טריפה דתחלת הברייתא דאילו ספק ספיקא אין אסור אלא בע״ז וכו׳ ע״ש בתוס׳ ובס׳ התרומה וכתב בס״ה שכתב רבינו יהודה בזבחים שמכח זה לא רצה להתיר ר״י רגלי הבהמה שהיו בבית טבח עכו״ם והיו רובם חתומים ומקצתם לא נחתמו ונתערבו כולן ולא התירן ואע״פ שהוא ספק ספיקא שמא לא החליפן ואפילו הוחלפו נתבטלו ברוב הכשרים כיון דליכא שני ביטולין ברוב אין להתירן כיון דהוא כל שדרכו לימנות ע״כ. ודין קבוע וכל דפריש מרובא פריש תמצא לעיל פ״ה ר״פ התערובות פר״ש דבהמה וחיה לא חשיב את שדרכו לימנות דפעמים אדם מוכר כל עדרו וכן משמע התם לפום ריהטא אבל ר״י פירש דהתם לא קאי אלא אעופות תורים ובני יונה אבל בהמה אפילו חתיכה הראויה להתכבד הוי את שדרכו לימנות כדאיתא פ׳ גיד הנשה וע״ש:
נפל רמון אחד עד וכן כל כיוצא בזה. פרק בתרא דע״ז (דף ע״ד) וכן בהרבה מקומות:
נפל רמון אחד וכו׳. פ׳ התערובות תניא ר׳ יהודה אומר רמוני בדן אסורין בכל שהוא כיצד נפל אחד מהם לתוך רבוא ומרבוא לרבוא אסורין ר״ש בן יהודה משום ר״ש לרבוא אסורין ומרבוא לשלשה ומשלשה למקום אחר מותר ובהא קמפלגי לר׳ יהודה לעולם התערובת השני אסור ואין לו תקנה ולר״ש אם נפל מן התערובת השני לשלישי הותר גם השני והלכה כר׳ יהודה. ולא הזכיר רבינו היתר בתערובת השני לפי שאין לו תקנה אפי׳ שיפול ממנו לשלישי דס״ל לר׳ יהודה דכל דבר שהוא ספק איסור תורה אם נתערב אינו חשוב אלא ספק אחד והתערובת הראשון הוא איסור תורה ודאי והתערובת השני הוא ספק והשלישי הוי ספק ספיקא ומותר ואפי׳ היה התערובת השני חד בתרי כיון דבטיל מן התורה הותר התערובת השלישי אבל השני לעולם באיסורו עומד. והא דתניא ספק ע״ז אסורה ספק ספיקא מותרת כיצד כוס של ע״ז שנפל לאוצר מלא כוסות כולן אסורין פירש אחד מהן לרבוא ומרבוא לרבוא מותרין ומשמע בין תערובת שני ובין שלישי ר״ש היא ואינה הלכה והכי מוקי לה בגמ׳ כר״ש א״נ איכא לפרושי פלוגתייהו דר׳ יהודה ור״ש הכי דלר׳ יהודה אפי׳ כמה ספיקי אסור דמשום דחשיבי לא בטלי כלל דומיא דע״ז דאמר שמואל הנח לע״ז דספק ספיקה אסורה עד סוף העולם ושמואל סבר לה כר׳ יהודה בחדא בע״ז ופליג עליה בחדא בשאר איסורין ולר״ש תערובת שני דהוי חד ספיקא אסור לעולם אבל אם נפל לשלישי השלישי מותר ופסק רבינו כר״ש דהך סתמא דכוס של ע״ז אתיא כוותיה והא דתניא פירש אחד מהם לרבוא כלומר עדיין אסורין אבל אם פירש מרבוא לרבוא מותרין כלומר האחרון ותו דמסתבר טעמיה דר״ש וזו שיטה נכונה אע״פ שאין נראה כן מדברי רש״י ז״ל. ולכל הפירושים קשיא טובא מה שכתב בפ״ז מהלכות עכו״ם ספק ע״ז אסור ספק ספיקא מותר כיצד כוס של ע״ז שנפל באוצר מלא כוסות כולן אסורות מפני שע״ז אוסרין בכל שהוא פירש כוס אחד מהתערובת ונפל לכוסות שנים הרי אלו מותרין ע״כ. והרי זה הפך ממה שכתב כאן וכבר השיגו הראב״ד ז״ל שם ומה שתירץ בעל מגדל עוז דאזיל בשיטת ר״ת אינו כלום שהרי בכאן פירש היפך ר״ת. הילכך אם הלשון של ע״ז הוא בדיוק צ״ל שהוא מחלק בין איסורי ע״ז לשאר איסורין החשובים שאינם בטילין הא כיצד איסור ע״ז אינו תלוי בחשיבות הדבר אלא אפי׳ דבר שאינו חשוב אוסר בכל שהוא הילכך הרי הוא לענין התערובת דומה לשאר איסורין ספיקו אסור ספק ספיקא מותר ולא היה גורס בברייתא ומרבוא לרבוא אלא הכי גריס פירש אחד מהם לרבוא מותרין ואגב דנקט רישא לרבוא נקט נמי בסיפא רבוא אבל ה״ה לשנים אבל בשאר האיסורין שאינם מתבטלין מפני חשיבותן אפי׳ בתערובת השני עדיין החשיבות עומד בעינו ולפיכך אסור עד שיפול לשלישי והותר השלישי. וזה דרך נכון ליישב דברי רבינו אלא שאני רואה בסוגית פרק התערובות דמדמה כוס של ע״ז לרמון באדן ומוקי הך דכוס של ע״ז כר״ש ואדרבה אמרינן התם וכי תימא שני ליה לר״ש בין ע״ז לשאר איסורין כלומר שמחמיר בע״ז ומיקל בשאר איסורין. ולפיכך אני אומר שחזר בו רבינו מהאיך דע״ז או שיש חסרון בלשון שם וכך צריך להגיה ונפל לכוסות שנים ומשם לכוסות אחרים מותרים כלומר אלו האחרונים והיינו כי הך דהכא ממש:
נפל רמון אחד מן התערובת הזאת וכו׳ – בפרק התערובת (זבחים ע״ד) תניא רמוני בדן אסורין בכל שהן כיצד נפל אחד מהן וכו׳ לרבוא אסור מרבוא לשלשה ומשלשה למקום אחר מותר כך היא גירסת רש״י והתוס׳ ונ״ל שהיא גירסת רבינו אלא שהוא ז״ל מפרש דמרבוא לשלשה היינו שנפל מהתערובת אחד לשנים שנמצא שהם שלשה ומאותם השלשה נפל אחד לשנים אחרים הותר. ולא נראה לרבינו לפרש שנפל לשלשה שנמצא שהם ארבעה כפשטא דלישנא משום דמטעם ביטול חד בתרי סגי ושלשה למה לי:
נפל רמון וכו׳ – כל זה בפרק התערובת (דף ע״ד) וכבר ביארתיו הלכות עכו״ם:
נפל רימון וכו׳. בשו״ת הרלב״ח סי׳ פ״ח דקדק דאמאי לא נקט רבינו אגוזי פרך שהוא הראשון בשבעה דברים שהזכיר בדין ג׳ ונדחק בדבר עיין עליו וזו אינו דקדוק על רבינו כי הוא העתיקו מהברייתא דחולין דף ע״ד וק״ל. ומ״ש הרי אלו האחרים מותרים פשטן של דברים מוכחי דר״ל דוקא תערובת שלישי הוא מותר אבל השני נשאר באיסורו והקושי מבואר דבפ״ז דעבודה זרה פסק רבינו דבשני תערובות שרי וכאן הצריך שלש ואיך נאמר דע״ז קיל מהני וכבר עמד עליו מרן ז״ל שם ונדחק הרבה בדבר והניחו בצ״ע. ולענ״ד נראה יותר טוב אם נדחוק עצמינו קצת בדברי רבינו אלה מלומר דאיכא מידי דחמור מע״ז וזה עם מ״ש רש״י שם וז״ל ר׳ שמעון אומר וכו׳ אבל פירש אחד מאותו ריבוא לג׳ רמונים ומן השלישי פירש אחד למקום אחר מותר אף השלשה אמצעיים דספק ספיקא בטיל ע״כ ודברי רבינו יפורשו כן שכשכתב הרי אלו האחרים מותרים ר״ל בין האמצעיים בין האחרונים כדברי רש״י ז״ל וזהו שנתן טעם שהרי הרמון של תערובת הראשונה בטל ברוב דהיינו כפשוטו ושוב ביאר עוד דהיינו דוקא מפני תערובת השלישי דין הוא שנתיר גם השני אבל אם לא נמצא כי אם תערובת שני אפילו לאלף כולם אסורות ודוק כי נראה לענ״ד נכון אף כי הפוסקים ז״ל לא הבינו כן עיין עליהם והרמ״ך בכת״י השיג על רבינו עיין עליו.
נפל רמון וכו׳. עי׳ מ״ש פ״ז מהל׳ עכו״ם ה״י:
ונפל מן הג׳ כו׳. עיין בהל׳ ע״ז פ״ז דלא פסק כן רק דס״ס מותר והטעם משום דכיון דקי״ל דגבי ע״ז מהני אם יוליך הנאה לים המלח וא״כ נמצא כיון דהתערובות הראשונה אסור הוה כמו שמוליך הנאה לים המלח ולכך השניה מותרת גם י״ל דשם מיירי בע״ז דמהני ביטול ולכך לא חשיב שם חתיכה דזה תקרובות דלא מהני ביטול ולכך אפילו ס״ס אסור. ועיין בירושלמי ערלה פ״א דמחלק כה״ג, או י״ל דס״ל דטבעת וכוס דע״ז לא הוה כלל דבר חשוב והך דלא בטל הוא משום לא ידבק כמו גבי יי״נ וכמבואר בירושלמי הובא בתוס׳ זבחים ד׳ ע״ב ע״א ע״ש ולכך בהתערובות השני שוב אין עליו שם ע״ז רק איסור בלבד בטל משא״כ גבי דבר חשוב דאף התערובות הראשונה יש על כל אחד ואחד מהם שם דבר חשוב ולכך לא בטל:
משנה תורה דפוסיםמקורות וקישוריםהגהות מיימוניותמגדל עוזרדב״זכסף משנהלחם משנהמעשה רקחמרכבת המשנהצפנת פענחהכל
 
(יא) נתפצעו אגוזים אלו שנאסרו כולן מפני אגוז ערלה שביניהן, או נתפררו הרימונים, ונתפתחו החביות, ונתחתכו הדלועין, ונתפרסו הכיכרות, אחר שנאסרו, הרי אלו יעלו באחד ומאתים. והוא הדין לחתיכת נבילה שנידוכה בכללא החתיכות, ונעשה הכל כמוהב, שהיא עולה בשישים:
If the nuts that were forbidden because of the nut that was orlah intermingled with them were cracked open, the pomegranates were taken apart, the barrels were opened, the squash was cut, or the bread was sliced after they became forbidden, [the presence of the forbidden entity] can be nullified if there is 201 times its volume.⁠1 This law also applies with regard to a piece of forbidden meat2 that is minced together with other pieces and they are all [minced] in the same way, [the presence of the forbidden entity] can be nullified if there is 60 times its volume.
1. As required with regard to the prohibitions of orlah and mixed species in a vineyard. I.e., the stringency of a significant article no longer applies, because the entities are no longer whole and in their present form, they are not significant.
2. Which would be forbidden because one derives honor from serving it as stated in Halachah 5. Once it has been minced, the meat is no longer a piece from which one would derive honor [Shulchan Aruch (Yoreh De'ah 101:6)].
א. ד: בכל. שינה את המשמעות.
ב. בת2 תוקן ל: כמותה. ד: כמות (והפסיק צ״ל אחרי ׳שהיא׳). שינוי לשון לגריעותא.
משנה תורה דפוסיםמקורות וקישוריםמגדל עוזרדב״זכסף משנהלחם משנהמעשה רקחמרכבת המשנהעודהכל
נִתְפַּצְּעוּ אֱגוֹזִים אֵלּוּ שֶׁנֶּאֶסְרוּ כֻּלָּן מִפְּנֵי אֱגוֹז עָרְלָה שֶׁבֵּינֵיהֶן אוֹ נִתְפָּרְרוּ הָרִמּוֹנִים וְנִתְפַּתְּחוּ הֶחָבִיּוֹת וְנִתְחַתְּכוּ הַדְּלוּעִין וְנִתְפָּרְסוּ הַכִּכָּרוֹת אַחַר שֶׁנֶּאֶסְרוּ הֲרֵי אֵלּוּ יַעֲלוּ בְּאֶחָד וּמָאתַיִם. וְהוּא הַדִּין לַחֲתִיכַת נְבֵלָה שֶׁנִּדּוֹכָה בְּכׇל הַחֲתִיכוֹת וְנַעֲשָׂה הַכֹּל כְּמוֹת שֶׁהִיא עוֹלֶה בְּשִׁשִּׁים:
(יא-יג) נתפצעו אגוזים אלו עד ומותרת לכהנים. פ״ג דערלה (מ״ח):
נתפצעו האגוזים וכו׳. פ״ג דערלה משנה כלשון רבינו. ולא נתפרש בדברי רבינו אם נתפצעו מקצתם מאי אבל בירושלמי אמרו אמר ר״ל בשם ר׳ אושעיא היו לפניו ק״ן חביות נתפתחו מאה מאה מותרות חמשים אסורות והשאר לכשיתפתחו יהו מותרות א״ר זעירא לא אמרו אלא לכשיתפתחו הא לפתוח לכתחלה אסור ע״כ. ואין צ״ל שאם נפתחה החבית האוסרת שיעלה שהרי הלך לו החשיבות:
נתפצעו אגוזים אלו וכו׳ – בפרק בתרא דערלה (משנה ערלה ג׳:ח׳).
ומ״ש: והוא הדין לחתיכת נבלה שנדוכה וכו׳ – תוספתא פרק קמא דתרומות חתיכה שנתערבה בחתיכות אפילו באלף כלן אסורות ואם נימוח הרי זה בנותן טעם ואיני יודע למה הצריך שיעשה נימוח והלא כשתחתך החתיכה בענין שלא תהיה ראויה להתכבד סגי דומיא דנתפתחו החביות וצריך לומר שכל שנתחתכה בענין שאינה ראויה להתכבד נימוח קרי ליה:
נתפצעו אגוזים אלו וכו׳ – פ״ג דערלה (מ״ח) במשנה וכתב רבינו שנתפצעו כלן וכן בחתיכת נבלה כל החתיכות כלן דאם לא כן כיון שנשארה אחת יש להחמיר ולומר זו היא של איסור ואין לה בטול ולכך צריך שיתפצעו כלן וידוכו כלן:
וה״ה לחתיכת וכו׳ – כל אלו שמנה כאן רבינו הם משנה בפרק השוכר את הפועל (דף ע״ד) אלו אסורין ואוסרין בכל שהן. וכתב הר״א ז״ל בהשגות על מה שאמר רבינו פטר חמור באלף חמורים כלם אסורים בהנייה דכיון דאנן קי״ל כר״א וכרשב״ג דיוליך הנאה לים המלח (וכדפסק רבינו בפרק זה) השאר מותר בהנאה שהרי הלך חשיבותו ע״כ. ובאמת הדין כן הוא שהרי חביות סתומות היא אחד ממה שמנו במתניתין וכתב רבינו לקמן דבהולכת הנאה לים המלח סגי אע״ג דהוי דבר חשוב ואם כן הוא הדין לאינך. ויש לדחוק מה שאמר רבינו כולן אסורין בהנאה ר״ל כל זמן שלא הוליך הנאה לים המלח ומכל מקום צ״ע:
נתפצעו אגוזים. נראה פשוט שאם לא נתפצעו כולם אלא מקצתם אותם שנתפצעו מותרים ממה נפשך ואותם שלא נתפצעו באיסורן קיימי דמי התירן וכן מצאתי להרשב״א סימן שכ״א ופשוט.
והוא הדין לחתיכת נבלה. עי׳ לח״מ ועי׳ מ״ש פ״ז מהל׳ ע״ז ה״ט ועיין בפרקין הכ״ט:
משנה תורה דפוסיםמקורות וקישוריםמגדל עוזרדב״זכסף משנהלחם משנהמעשה רקחמרכבת המשנההכל
 
(יב) ואסור לפצעא האגוזים ולפרר הרימונים ולפתוח החביות אחר שנאסרו כדי שיעלו באחד ומאתים, שאין מבטלין איסור לכתחילה. ואם עשה כן, קונסין אותו ואוסרין עליו, כמו שביארנו:
It is, however, forbidden to crack the nuts, take apart the pomegranates, open the barrels after they have become forbidden so that [the presence of the forbidden entity] can be nullified if there is 201 times its volume. For, as an initial and preferred measure, we do not nullify the presence of an entity.⁠1 If one does so, we penalize him and forbid [the entity] to him, as explained.⁠2
1. The commentaries question the Rambam's statement, noting that in Chapter 15, Halachah 26, the Rambam states that we may nullify the presence of a substance forbidden by Rabbinic Law. Since the prohibition against these mixtures is Rabbinic in origin, seemingly, it would be possible to nullify their presence.
2. See Chapter 15, Halachah 25.
א. ד (גם פ): לפצוע. אך במשנה שבת יז, ב בכ״י שהוגה מכ״י רבנו כבפנים (והוא בבנין פיעל, ע׳ שבת קטו.).
משנה תורה דפוסיםמקורות וקישוריםמגדל עוזרדב״זכסף משנהמעשה רקחעודהכל
וְאָסוּר לִפְצֹעַ הָאֱגוֹזִים וּלְפָרֵר הָרִמּוֹנִים וְלִפְתֹּחַ הֶחָבִיּוֹת אַחַר שֶׁנֶּאֶסְרוּ כְּדֵי שֶׁיַּעֲלוּ בְּאֶחָד וּמָאתַיִם שֶׁאֵין מְבַטְּלִין אִסּוּר לְכַתְּחִלָּה. וְאִם עָשָׂה כֵּן קוֹנְסִין אוֹתוֹ וְאוֹסְרִין עָלָיו כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ:
[ביאור להלכה זה כלול בביאור הלכה יא]

ואם עשה כן קונסין אותו וכו׳. ואיכא למידק דבירושלמי איכא פלוגתא דתנאי ומשמע התם דר׳ יוסי אית ליה במזיד לא יעלו מדינא ולא משום קנסא וקי״ל כר׳ יוסי לגבי ר׳ יהודה ור״מ אית ליה קנסו שוגג אטו מזיד וע״כ מזיד מדינא הוא דקניס שוגג אטו מזיד ואמאי לא פסקו כר׳ יוסי. וי״ל דסמכו על מאי דאמרינן בפ״ק דביצה דתנן אין מבטלין איסורין לכתחלה משמע הא בדיעבד מבוטלין וזו אינה משנה בשום מקום אלא היינו מתני׳ דתרומות וכדכתיבנא לעיל ותנן בה ואם במזיד הפילה אסור ועל כרחין האי אסור מטעם קנס הוא והיינו דלא קתני לא יעלו אלא אסור וא״כ הויא סתם מתניתין והלכה כסתם:
ואסור לפצוע האגוזים וכו׳ שאין מבטלין איסור לכתחלה וכו׳ כמו שביארנו – בפרק שקודם זה:
ואם עשה כן וכו׳. נתבאר בדברי רבינו פט״ו דין כ״ה.
משנה תורה דפוסיםמקורות וקישוריםמגדל עוזרדב״זכסף משנהמעשה רקחהכל
 
(יג) שאור של כלאי הכרם ושל תרומה שנפלו לתוך העיסה, לא בזה כדי לחמץ ולא בזה כדי לחמץ, ובשניהן כשיצטרפוא כדי לחמץ, אותה עיסה אסורה לישראל ומותרת לכהנים. וכן, תבלין של תרומה ושל כלאי הכרם שנפלו לתוך הקדירה, ולא באחד מהן כדי לתבל, ובשניהן כדי לתבל, אותה קדירה אסורה לישראל, שהרי דבר האסור להם תיבלה, ומותרת לכהנים:
[The following rule applies when] yeast that comes from mixed species in a vineyard and from terumah falls into dough and there is not enough of either of [the forbidden substances] alone to cause the dough to rise, but when the two are combined, there is enough to cause the dough to rise. This dough is forbidden to an Israelite, but permitted to the priests.⁠1
Similarly, when spices that come from terumah and from mixed species in a vineyard fall into a pot and there is not enough of either of [the forbidden substances] to spice the pot, but together there is enough of both of them to spice the pot, that pot is forbidden to an Israelite - for an entity forbidden to him spice it - and permitted to the priests.
1. As mentioned in Halachah 1, if an entity is sufficient to cause a dough to leaven or to spice a pot, its presence can never be nullified. Although neither forbidden entity on its own is large enough to bring about this change, when the two are combined, this result is achieved. Therefore an Israelite is forbidden to partake of the dough or the pot. With regard to a priest, by contrast, since terumah is not forbidden to him, we do not say that an article forbidden to him brought about this change. For the mixed species alone is not of sufficient size. Hence, he is permitted to partake of the bread or the cooked food.
א. בד׳ נוסף: יש בהם. תוספת לשם הבהרה.
משנה תורה דפוסיםמקורות וקישוריםמגדל עוזרדב״זכסף משנהלחם משנהמעשה רקחעודהכל
שְׂאוֹר שֶׁל כִּלְאֵי הַכֶּרֶם וְשֶׁל תְּרוּמָה שֶׁנָּפְלוּ לְתוֹךְ הָעִסָּה לֹא בָּזֶה כְּדֵי לְחַמֵּץ וְלֹא בָּזֶה כְּדֵי לְחַמֵּץ וּבִשְׁנֵיהֶם כְּשֶׁיִּצְטָרְפוּ יֵשׁ בָּהֶם כְּדֵי לְחַמֵּץ. אוֹתָהּ עִסָּה אֲסוּרָה לְיִשְׂרָאֵל וּמֻתֶּרֶת לַכֹּהֲנִים. וְכֵן תַּבְלִין שֶׁל תְּרוּמָה וְשֶׁל כִּלְאֵי הַכֶּרֶם שֶׁנָּפְלוּ לְתוֹךְ הַקְּדֵרָה. וְלֹא בְּאֶחָד מֵהֶן כְּדֵי לְתַבֵּל וּבִשְׁנֵיהֶם כְּדֵי לְתַבֵּל. אוֹתָהּ קְדֵרָה אֲסוּרָה לְיִשְׂרָאֵל שֶׁהֲרֵי דָּבָר הָאָסוּר לָהֶם תִּבְּלָה. וּמֻתֶּרֶת לַכֹּהֲנִים:
[ביאור להלכה זה כלול בביאור הלכה יא]

שאור של כלאי הכרם וכו׳. פ״ב דערלה פלוגתא דתנאי ופסק כחכמים שאמרו אסור לזרים ומותר לכהנים:
וכן תבלין וכו׳. גם זה שם:
שאור של כלאי הכרם וכו׳ וכן תבלין של תרומה וכו׳ – פרק שני דערלה (משנה י״ד ט״ו) וכתנא קמא:
שאור של כלאי הכרם וכו׳ – משנה שם (ערלה פ״ב מי״ד) ופסק כחכמים דאמרי אסור לזרים ומותר לכהנים:
ומותרת לכהנים. מבואר הדבר דהיינו דוקא כשיש בה כדי לעלות במאתים.
ומ״ש
וכן תבלים וכו׳ היינו דוקא בשגם התבשיל שיש בקדרה הוא ממין התבלים וכמ״ש בדין ב׳ ויתכן זה ע״פ מ״ש רבינו בפי׳ המשנה שכל מה שדרך בני אדם לתבל הקדרה כגון שומין ובצלים וכיוצא נקרא תבלין.
משנה תורה דפוסיםמקורות וקישוריםמגדל עוזרדב״זכסף משנהלחם משנהמעשה רקחהכל
 
(יד) תבלין שהן שנים או שלשה שמות ממין אחד, או שלשה מינין משם אחד, מצטרפין לתבל ולאסור, וכן לחמץ. כיצד, שאור של חיטים ושאור של שעורים, הואיל ושם שאור אחד הוא, אינן כמין ושאינו מינו, אלא הרי הן כמין אחד, ומצטרפיןא לשער בהן כדי לחמץ בעיסה של חיטין, אם היה טעם שניהם טעם חיטים, או כדי לחמץ בעיסה של שעורים, אם היה טעם שניהן טעם שעורים:
When there are two or three types of the same species of spice or three species of the same type, they can be combined to cause a pot to be forbidden when they spice it or when [a similar type mixture] causes dough to leaven.
What is implied? Yeast from wheat and yeast from barley are not considered as being two separate substances. Instead, since the category yeast is the same, they are considered as one substance and they can be combined to measure to see if they are sufficient to cause a dough of wheat to leaven if their combined flavor is that of wheat1 or to cause a dough of barley to leaven if their combined flavor is that of barley.
1. If the combined flavor is not that of wheat, the dough does not become forbidden, because the yeast is considered as giving a different flavor to the dough. Hence the dough is forbidden only of that flavor is detectable.
The Ra'avad differs with the Rambam's ruling, offering a different interpretation of Avodah Zarah 65a, the Rambam's source. Significantly, their disagreement is mirrored by similar difference in interpretation by Rashi and Tosafot. Rashi and the Rambam follow one approach and Tosafot and the Ra'avad, the other.
א. ד: ומצטרף. אך אחד אינו מצטרף עם עצמו...
משנה תורה דפוסיםמקורות וקישוריםהגהות מיימוניותמגדל עוזרדב״זכסף משנהלחם משנהמעשה רקחמרכבת המשנהצפנת פענחעודהכל
תַּבְלִין שֶׁהֵם שְׁנַיִם אוֹ שְׁלֹשָׁה שֵׁמוֹת מִמִּין אֶחָד אוֹ שְׁלֹשָׁה מִינִין מִשֵּׁם אֶחָד מִצְטָרְפִין לְתַבֵּל וְלֶאֱסֹר וְכֵן לְחַמֵּץ. כֵּיצַד. שְׂאוֹר שֶׁל חִטִּין וּשְׂאוֹר שֶׁל שְׂעוֹרִים הוֹאִיל וְשֵׁם שְׂאוֹר אֶחָד הוּא אֵינָן כְּמִין וְשֶׁאֵינוֹ מִינוֹ. אֶלָּא הֲרֵי הֵן כְּמִין אֶחָד וּמִצְטָרֵף לְשַׁעֵר בָּהֶן כְּדֵי לְחַמֵּץ בְּעִסָּה שֶׁל חִטִּין אִם הָיָה טַעַם שְׁנֵיהֶם טַעַם חִטִּין. אוֹ כְּדֵי לְחַמֵּץ בְּעִסָּה שֶׁל שְׂעוֹרִין אִם הָיָה טַעַם שְׁנֵיהֶם טַעַם שְׂעוֹרִים:
[ו] כחכמים לגבי ר׳ אליעזר דאמר אחר אחרון אני בא בפרק בתרא דע״ז גבי שאור של חולין ושל תרומה ע״כ:
תבלין שהם שנים או שלשה שמות עד טעם שעורים. פ״ב דערלה (מ״י) וסוף מס׳ ע״ז (דף ס״ו):
תבלין שהם שנים או שלשה שמות וכו׳. גם זה שם פלוגתא ופסק כת״ק דאמר תבלין שנים או שלשה שמות או משלשה מינים אסור ומצטרפין. וכתב רבינו אם היה טעם שניהם טעם חטין שאם לא היו שניהם טעם העיסה שחימצו אין אוסרין אותה:
(יד-טו) תבלין שהם שנים או שלשה שמות וכו׳ – שם (מ״י) תבלין שנים ושלשה שמות ממין אחד או ממין שלשה אסור ומצטרפין ר״ש אומר שנים ושלשה שמות ממין אחד או שני מינין משם אחד אינם מצטרפין ופירש שם רבינו שיעור זו המשנה כן תבלין שנים שלשה שמות ממין אחד או שלשה מינים משם אחד מצטרפין לאסור ואין הלכה כר״ש:
וכתב הראב״ד: א״א זה אינו כלום וכו׳ טעמו דגרסינן פרק בתרא דע״ז (עבודה זרה ס״ו) חלא דחמרא וחלא דשיכרא וחמירא דחיטי וחמירא דשערי אביי אמר בנ״ט בתר טעמא אזלינן והאי טעמא לחוד (והאי טעמא לחוד) וה״ל מין בשאינו מינו (ומין בשאינו מינו) בנ״ט ורבא אמר במשהו בתר שמא אזלינן (והאי חלא איקרי והאי חלא איקרי) והאי חמירא מיקרי והאי חמירא מיקרי וה״ל מין במינו (וכל מין במינו) במשהו אמר אביי מנא אמינא לה דבתר טעמא אזלינן דתניא תבלין שנים ושלשה שמות והם מין אחד או מין שלשה אסורים ומצטרפין ואמר חזקיה הכא במיני מתיקה עסקינן הואיל וראויים למתק בהם קדרה אי אמרת בשלמא בתר טעמא אזלינן כוליה חד טעמא הוא אלא א״א בתר שמא אזלינן האי שמא לחוד והאי שמא לחוד ורבא אמר לך הא מני ר״מ היא דתניא ר׳ יהודה אומר משום ר״מ מנין לכל איסורים שבתורה שמצטרפין זה עם זה שנאמר לא תאכל כל תועבה כל שתיעבתי לך הרי הוא בבל תאכל ופירש״י חמירא דחיטי וחמירא דשערי חד דחולין וחד דתרומה ונפלו זה לתוך זה תבלין שנים ושלשה שמות והם מין אחד או מין שלישי (אסורין) ומצטרפין ה״ג במסכת ערלה שלשה שמות והם מין אחד כגון פלפל לבן פלפל שחור פלפל ארוך או מין שלישי ושלש שמות יש להם אסורין ומצטרפין אם נפלו בקדירה ולא בזה כדי לתבל ולא בזה כדי לתבל ונצטרפו ותיבלו והם של איסור מצטרפין לאסרה ואמר חזקיה הכא דקאמר מין שלישי ושלשה שמות להם מצטרפין אע״ג דתלתא מיני נינהו ובשמא נמי לא שוו במיני מתיקה עסקינן שכולן טעמן מתוק ומש״ה מצטרפין דטעמן שוה למתק בהם את הקדרה ורבא אמר לך הא מני ר״מ היא ואע״ג דלא שוו לא בשמא ולא בטעמא קאמר דמצטרפין ודחזקיה ליתא עכ״ל. הרי מבואר דלדברי הכל חמירא דחיטי וחמירא דשערי חשיבי שם אחד וא״כ ה״ה לכרפס של נהרות וכרפס של אפר וכרפס של גנה דחשיבי שם אחד ורבינו כתב שהם שלשה שמות.
ומ״ש ועוד השמות הללו אסורים הם כלומר שרבינו מפרש דהא דתנן במתני׳ שנים ושלשה שמות היינו שמות ממש והראב״ד משיג עליו לומר דשמות פירושו איסורים וכמו שהכריחו שם התוס׳. ואני קשה לי עוד בדברי רבינו שהרי רבא דהלכתא כוותיה לגבי אביי אמר דבתר שמא אזלינן ומתני׳ דפ״ב דערלה מוקי לה כר״מ ומשמע דסבר רבא דלית הלכתא כר״מ והיאך פסק רבינו כוותיה ועוד שרבינו לקמן אצל יי״נ שנפל ע״ג ענבים פסק כרבא דאמר בתר טעמא אזלינן והיאך פסק כאן במתני׳ דתבלין דלרבא אתיא כר״מ ולית הלכתא כוותיה ונמצא רבינו כמזכי שטרא לבי תרי וצ״ע:
(יד-טו) תבלין שהם שנים או שלשה שמות וכו׳ – משנה שם (פ״ב מ״י) תבלין שנים ושלשה שמות ממין אחד וכו׳ (עיין בכ״מ) ובגמ׳ דע״ז פ׳ השוכר את הפועל (דף ס״ו) איפליגו רבא ואביי גבי חמרא חדתא בעינבי דאביי אמר במשהו בתר טעמא אזלינן ואידי ואידי חד טעמא הוא דהוה ליה מין במינו ומין במינו במשהו ורבא אמר בנ״ט בתר שמא אזלינן והאי שמא לחוד והאי שמא לחוד (והוה ליה מין בשאינו מינו וכו׳) וגבי חלא דחמרא וחלא דשיכרא וחמירא דחיטי וחמירא דשערי נמי איפליגו אביי אמר בנ״ט בתר טעמא אזלינן והאי טעמא לחוד והאי טעמא לחוד והוה ליה מין בשאינו מינו ומין בשאינו מינו בנ״ט ורבא אמר במשהו בתר שמא אזלינן והאי חלא מיקרי והאי חלא מיקרי והאי חמירא מיקרי והאי חמירא מיקרי והוה ליה מין במינו וכל מין במינו במשהו אמר אביי מנא אמינא לה דבתר טעמא אזלינן דתניא תבלין שנים ושלשה שמות והן מין אחד או מין שלשה אסורין ומצטרפין ואמר חזקיה הכא במיני מתיקה עסקינן הואיל וראויין למתק בהן את הקדרה אי אמרת בשלמא בתר טעמא אזלינן כוליה חד טעמא הוא אלא אי אמרת בתר שמא אזלינן האי שמא לחוד והאי שמא לחוד ורבא אמר לך הא מני ר״מ היא דתניא ר׳ יהודה אומר משום ר׳ מאיר מניין לכל איסורין שבתורה שמצטרפין זה עם זה שנאמר לא תאכל כל תועבה כל שתעבתי לך הרי הוא בבל תאכל ע״כ. ופירש״י שנים או שלשה שמות (והן מין אחד) כגון פלפל לבן פלפל שחור ופלפל ארוך או מינים שלשה ושלשה שמות אסורין ומצטרפין אם נפלו לקדרה ולא בזה כדי לתבל ולא בזה כדי לתבל ונצטרפו ותבלו והן של איסור מצטרפין לאוסרה, והתוס׳ הקשו על פירוש זה דבמס׳ ערלה קתני ר״ש אומר בין שלשה מינין והם שם אחד ולדבריו היכי משכחת לה ולכך פירשו ששמות ר״ל איסורין כל אחד שהוא מג׳ איסורים כלומר שזה ערלה וזה כלאי הכרם וזה תרומה או מינים שלשה והם שם אחד כלומר הכל ערלה או כלאי הכרם או תרומה.
רבינו – נראה שמפרש כפירוש רש״י ז״ל דשם ר״ל פלפל לבן שחור ארוך אבל הוא מפרש שמה שאמר או ממין ג׳ ר״ל מינים שלשה ושם אחד ולא כדמפרש רש״י ז״ל שר״ל או שלשה מינים ושלשה שמות וכ״נ מדבריו בפירוש המשנה וקשה טובא דכיון דהוא פסק כרבא כדכתב לקמן גבי חמרא חדתא בעינבי בנ״ט כרבא שכ״כ לקמן בין שהיה היין ישן בין שהיה היין חדש אם נותן טעם הרי אלו אסורות בהנאה וכן גבי חלא דחמרא וחלא דשכרא פסק כרבא דאמר יי״נ שהחמיץ נפל לתוכו חומץ וכו׳ אוסר בכל שהו ששניהן חומץ הן א״כ משמע דס״ל דבתר שמא אזלינן ולא בתר טעמא כרבא וא״כ כיון דלרבא מוקמינן בגמ׳ הא מתני׳ דקאמרה דג׳ שמות מצטרפין כר״מ דהוי דלא כהלכתא שכן הוא ז״ל פסק דלא כר״מ בפרק שני מהלכות אלו אם כן איך פסק כאן דשלשה שמות מצטרפין והוא דלא כרבא. וע״ק מ״ש גבי שאור של חטין ושל שעורין כו׳ אם היה טעם שניהם וכו׳ דלמה לי טעמא הא זה אינו אלא לאביי אבל לרבא בתר שמא אזלינן ולא בתר טעמא. וע״ק מ״ש אע״פ שכל אחד מהן שם בפ״ע הואיל והן מין אחד דהא לרבא לא איכפת לן מין אחד דהא חמרא חדתא בעינבי משמע מין אחד ולא אזלינן אלא בתר שמא א״כ דבריו נראים כסותרים והם דלא כאביי ודלא כרבא.
וע״ק – לי בסוגית ההלכה לפי פירוש רבינו ורש״י ז״ל דלדבריהם דשמות ר״ל פלפל לבן וארוך ואינו ר״ל איסורין א״כ רבא דמוקי מתניתין כר״מ דכל איסורין שבתורה מצטרפין אתיא דלא כמאן דהא כר״מ ודאי לא אתי וכר״ש נמי דאמר בין מין אחד ושלשה שמות בין שם אחד ושלשה מינין אינן מצטרפין א״כ לדידיה לא אזלינן בתר שמא ור״ש ודאי כרבנן ס״ל דאין מצטרפין כל איסורין שבתורה דהא לקמן גבי שאור של תרומה ושל כלאי הכרם ס״ל דמותר אפילו לזרים משום דכיון שהם משני איסורים אחד מערלה ואחד מכלאי הכרם אין מצטרפין ואפילו תאמר דס״ל כר״מ ולסברתו של ר״מ אומר כן כ״ש דקשה לן טפי דאפילו לסברת ר״מ דמחמיר בהצטרפות קאמר ר״ש דלא מצטרף בשם אחד כ״ש לרבנן וא״כ מניין לו לרבא לומר דבשם אחד מצטרפין כיון דלא מצינו סברתו בהני תרי תנאי מי הורה לו סברא שלישית דבשם אחד מצטרפין שאינה מפורשת בשום תנא בשלמא לאביי ניחא דאתא כת״ק וכחזקיה דאמר הכא במיני מתיקה אלא לרבא קשיא וקושיא זו נראית חזקה בעיני.
ולקושית – הראשונות היה אפשר לומר בתחלת הדעת דהוא ז״ל היה פוסק כרבא והוא סובר דרבא ס״ל דבהני שלשה שמות ומין אחד הם מצטרפין מפני דלא דמי לחמרא חדתא בעינבי דהתם השמות הם מחולקים לגמרי שזה נקרא ענבים וזה נקרא יין אבל הכא הכל נקרא כרפס אלא שהשם לווי הוא שמחלקם שזה כרפס של נהר וזה של אפר וזה של גנה וכיון דשם כרפס כולל לכלם והוא מין אחד א״כ י״ל ודאי דמצטרפין אפילו לרבא בהני שלשה שמות והם מין אחד ומה שהקשו לרבא בגמ׳ הוא מן החלוקה האחרת שאמרו במשנה או מין שלשה אסורין ומפרש רבינו כפירוש רש״י ז״ל שר״ל מין שלשה ושלשה שמות ולהכי תיקשי לרבא דכיון דהוי שלשה שמות ושלשה מינים קשה ליה והך הוא דמוקי כר״מ אבל רישא דשנים ושלשה שמות והן מין אחד אתי כרבנן ורבינו ז״ל לכך לא הזכיר דין שלשה מינים ושלשה שמות ובזה הוה א״ש כל הקושיות שהקשינו חוץ מקושיא דמ״ש אם היה טעם שניהם שוים וכן הקושיא דרבא אתי דלא כמאן אבל מ״מ קשה לי על זה הפירוש דכיון דהגמרא מוקי הך מתני׳ אליבא דרבא כר״מ נימא דרישא דקאמרה שנים ושלשה שמות מצטרפין הוא אליבא דר״מ דס״ל דמצטרפין ומנין לו לרבינו ז״ל לפרש דבשנים ושלשה שמות מודו רבנן ולחלק בהני חלוקים ללא דבר.
לכך – נ״ל דרבינו מפרש או מין שלשה דמתניתין שר״ל או מינים שלשה ושם אחד ודלא כרש״י ז״ל כמ״ש למעלה וכן פירש הוא ז״ל בפירוש המשנה והוקשה לו בסוגית הגמרא דרבא אתי דלא כמאן וכמו שהקשיתי למעלה לכך מפרש הוא ז״ל דרבא ודאי יתרץ מתני׳ כותיה והוא מחלק בין שלשה שמות דהכא לחמרא חדתא בעינבי כדפרישית דכאן אין השם מחולק לגמרי וכיון שהם מין אחד ואין השם מחלקם בדין הוא שמצטרפין ומ״ש בגמרא הא מני ר״מ הכי פירושו המקשה הקשה דתיקשי מחזקיה לרבא דהא מדהוצרך חזקיה לאוקומי מתניתין כשהוא טעמם שוה משמע דס״ל דהך מין שלשה דקאמרה מתניתין ר״ל מין שלשה ושלשה שמות דאי שם אחד למה לי טעמא דלרבא ודאי לא בעי אלא שמא לחוד אלא ודאי דס״ל דמתניתין איירי בשלשה מינים ושלשה שמות ומש״ה קאמר דבמיני מתיקה עסקינן דבתר טעמא אזלינן ולדידך רבא דאמרת דבתר שמא אזלינן מאי אהני לן טעמא הא הך שמא לחוד והך שמא לחוד ותירץ רבא ואמר מאי דאמרי אנא הוא לרבנן ושפיר מתוקמא מתניתין כרבנן וכדכתב רבינו דיש לחלק בין שם זה לשם דלעיל ומאי דקאמר חזקיה הכא במיני מתיקה דאזיל בתר טעמא וס״ל דמתני׳ איירי במינים שלשה ושלשה שמות הוא משום דס״ל לחזקיה כר״מ ובעינן לאוקומי מתניתין כותיה לכך מוקי לה הכי דאפילו דליכא שמא בטעמא לחוד סגי אבל אליבא דרבנן ס״ל לחזקיה כותיה דבתר שמא אזלינן ואנא דס״ל כרבנן שפיר מתוקמא מתניתין כוותיה וכדכתב רבינו וחזקיה אי מוקים לה הכי משום דס״ל כר״מ ובעו לאוקומה כר״מ אבל אם הוא ס״ל כרבנן ה״ה דהוה מוקים לה כרבנן והשתא א״ש דרבא א״ש כרבנן ומ״ש רבינו אם היה טעם שניהם שוה אינו ענין כלל למחלוקת אביי ורבא אלא ענין אחר דהוקשה לו דשאור המחמיץ אינו אוסר אלא כשהוא מין במינו אבל בשאינו מינו הוא בנ״ט וכמו שנתבאר למעלה בראש פרק זה ולכך הוקשה לו כשנפל חמרא דחיטי ודשערי תוך עיסה של חיטין אפילו שתאמר שהם מצטרפין ונעשה השאור של חיטין ושל שעורין אחד מכל מקום מאי חזית דשדית ליה אחיטין ותאמר דהוי מין במינו ולא בטיל ואמאי לא שדינן ליה אשעורים או לפחות נאמר דזה וזה גורם וכיון דמינו ושאינו מינו גורם מותר ועולה בק״א כדקי״ל בשאור של חולין ושל תרומה ואין בזה כדי לחמץ ולא בזה כדי לחמץ דמשום דמותר דזוז״ג דאע״ג דחד שאור לגבי שאור חבריה הוי מין אחד שהם מצטרפים מ״מ לגבי העיסה לא הוו מין אחד שאין שם השאור של שעורים מצרפו לעיסה כלל ונאמר דהוי מין בשאינו מינו ובטיל באחד ומאה לזה אמר רבינו ז״ל לתרץ הקושיא הזאת דהטעם יברר זה דאם היה טעם השעורים כחיטים בעיסה של חטים נעשה הכל שאור של חיטים כיון שהשם אחד והטעם מכריע לצד החיטים וכן איפכא ולזה כתב רבינו ומצטרף לשער בהן כדי לחמץ בעיסה של חטין וכו׳ ואם היה ענין זה למחלוקת אביי ורבא למה לי שתהיה העיסה של חיטין היה די שיאמר שיהיה טעמם שוה דבתר טעמא אזלינן ומש״ה מצטרף א״ו אינו ענין כלל ועיקר אל הדבר כמו שפירשתי ובחלא דחמרא וחלא דשכרא לקמן לא הזכיר רבינו טעם שוה מפני דהתם איירי דנפל זה לתוך זה וכן חמרא דחיטי וחמרא דשערי דאמרי בגמרא איירי דנפל זה לתוך זה ולהכי כיון שהשם מצרפם נאסר דחד לגבי חבריה מין במינו מיקרי ואין גורם לאסור לדבר שאינו מינו. וזה נ״ל נכון וברור בדעתו ז״ל.
ובהשגות שכתוב על מה שאמר רבינו אע״פ שכל אחד שם בפני עצמו וכו׳ זה אינו כלום וכו׳. בתחלה השיג על רבינו כפי הנחתו שמפרש השם ר״ל שם ממש כפירוש רש״י ז״ל דאיך קרא לזה שם בפני עצמו דהרי זה דומה לחמירא דחיטי וחמירא דשערי דהכל שם אחד ורבינו יתרץ דהתם בין לדחיטי בין לדשערי מיקרי שאור סתמא אבל הכא לא מיקרי כרפס סתמא אלא בשם לווי לזה של נהר ולזה של אפר וכיון דמיקרי בלווי לכך לא הוי הכל שם אחד. ועוד השיג על רבינו וביטל הנחתו ואמר דהך שמות רוצה לומר איסורין כפירוש התוס׳ ז״ל ואינו ר״ל שם ממש כפירוש רש״י ז״ל. ומה שאמר רבינו כיצד שאור של חיטין וכו׳ הוא פירוש למה שאמרו וכן לחמץ ואע״ג דהזכיר תחלה תבלין לא הזכיר הא כיצד בתבלין משום דלא משכחת לה שם שלשה מינין בשם אחד אלא בדוחק וכדהקשו התוס׳ לרש״י ז״ל וכאן הוי יותר מרויח:
תבלין וכו׳. הרמ״ך בכת״י הקשה על רבינו עיי״ש. והראב״ד ג״כ השיג עליו דחמירא דחיטי וחמירא דשערי וחלא דחמרא וחלא דשכרא חד שמא חשיב להו בע״ז ועוד השמות הללו אסורין הן ע״כ כלומר דהשם נאמר על האיסור דהיינו ערלה ותרומה וכלאי הכרם וכיוצא וכמ״ש התוס׳ שם גם מרן ז״ל הוסיף להקשות על דברי רבינו דרבא מפרש דמתני׳ דערלה כר׳ מאיר דלאו כהלכתא ואיך פסק רבינו כוותיה ועוד דלקמן דין ל״ב פסק כרבא דבתר שמא אזלינן ואיך פסק כאן כמתני׳ דאתיא כר״מ וכו׳ והניח הכל בצ״ע. ולענ״ד נראה יש לישב דברי רבינו בשופי שהרי הוא פירש ברישא דמשנה דערלה כפירוש רש״י דהשמות היינו כפשטן הם התבלין וגם פי׳ דשלשה שמות כגון פלפל לבן ושחור וג׳ מינין פי׳ כגון מיני הכרפס וכו׳ ואין הלכה כר׳ שמעון והזהר שלא יעלה על דעתך שאין נקראין תבלין אלא המרקחות והדברים שריחן טוב כמו הזנגביל והפלפל ודומיהן אינו כן אלא כל דבר שמתבלין בו התבשיל כגון השומים והבצלים והשמן והחומץ והיין כולם נקראין תבלין כשאדם מתכוין לתבל בהם או בזולתן קדרתו ותבשילו עכ״ל. ודברים אלו הוציאם רבינו מההיא דחזקיה דתני עלה דהך מתניתין במיני מתיקה שנו כלומר דכל מידי דחזי למתק בו (ע״כ מצאנו בזה הדין ומכאן עד פרק י״ז דין ט״ז לא נמצא כתוב להרב ז״ל וחבל על דאבדין וכו׳).
(יד-טו) תבלין וכו׳. ג׳ שמות. ובהשגות עי׳ מ״ש פי״ד מהל׳ מאכלות אסורות ה״ו:
תבלין כו׳ ג׳ שמות כו׳. עיין בהשגות וכ״כ בזה דרבינו פסק בזה כר״מ דסתם מתניתין כוותיה וא״צ להעמיד במיני מתיקה ועיין בתוספתא תרומות פ״ו דפליגי ר״י ורבנן אם גריס של פול ושל טופח הוה מין אחד ור״ל דבר דהטעם הוא אחר והמין הוא אחר רק שם הפעולה הוא אחד בזה פליגי ר״י ורבנן אם שם הפעולה ג״כ פועל שיהיה מין אחד או לא ולא דמי לחמירא דחיטי וחמירא דשערי דשם הדבר הוא אחד משא״כ כאן וראיה לזה דאל״כ היאך משכחת לחמץ ומצה שיהא מין במינו הא זה חמץ וזה מצה וע״כ דמחמת הפעולה שנעשה בהם לא הוה שינוי ועיין בהך דחולין ד׳ ס״ב גבי שם לוי ובסוכה ד׳ י״ג וכ״מ בזה ועיין במה דס״ל לר״י בהך דנדרים ד׳ נ״ג ע״א גבי עדשים ואשישים ע״ש בירושלמי. ושם ד׳ נ״ב ע״ב ועיין בתרומות פ״ד גבי תאנים לבנות ושחורות ובירושלמי דערלה פ״ג דמחלק שם בין צבעים מין אחר ובין שחורות ולבנות מפני שיכול לחתכן ויהיה כמין אחד ולכך שפיר י״ל דהוה מין במינו. ועיין בחולין ד׳ קל״ו ע״ב דזה הוה מחלוקת דתנאי אם זה הוה מין אחד ע״ש ובדברי רבינו פ״ה מהל׳ תרומות ה״ג ועיין בהך דכריתות ד׳ כ׳ גבי נתכוין ללקט שחורה ולקט לבנה אם זה נקרא מתעסק ע״ש. ובירושלמי כלאים פ״א ה״ז וחלה פ״א ה״א וסוטה פ״ח ה׳ ה׳ גבי מרכיב תאנה שחורה ע״ג לבנה ע״ש ברש״י:
משנה תורה דפוסיםמקורות וקישוריםהגהות מיימוניותמגדל עוזרדב״זכסף משנהלחם משנהמעשה רקחמרכבת המשנהצפנת פענחהכל
 
(טו) שלשה שמות ממין אחד כיצד, כגון כרפס של נהרות וכרפס של אפר וכרפס של גינה, אף על פי שלכלא אחד מהן שם בפני עצמו, הואיל והם מין אחד, מצטרפין לתבל:
What is meant by three species of the same type? For example, river parsley, parsley that grows in meadows, and parsley that grows in gardens. Although each of them has a distinct name, since they are of one type, they can be combined to [cause a dish to be forbidden if they] spice [it].
א. ד: שכל. שינוי לשון לגריעותא.
משנה תורה דפוסיםמקורות וקישוריםראב״דמגדל עוזרדב״זכסף משנהלחם משנהמרכבת המשנהאור שמחאבן האזלעודהכל
שְׁלֹשָׁה שֵׁמוֹת מִמִּין אֶחָד כֵּיצַד. כְּגוֹן כַּרְפַּס שֶׁל נְהָרוֹת וְכַרְפַּס שֶׁל אֲפָר וְכַרְפַּס שֶׁל גִּנָּה אַף עַל פִּי שֶׁכׇּל אֶחָד מֵהֶן שֵׁם בִּפְנֵי עַצְמוֹ הוֹאִיל וְהֵם מִין אֶחָד מִצְטָרְפִין לְתַבֵּל:
אע״פ שכל אחד מהם וכו׳ – א״א זה אינו כלום שהרי כל אלה שם אחד הוא שהרי חמירא דחיטי וחמירא דשערי וחלא דחמרא וחלא דשכרא חד שמא חשיב להו בע״ז ועוד השמות הללו איסורין הן.
שלשה שמות ממין אחד כיצד כגון כרפס של נהרות עד מצטרפין לתבל: כתב הראב״ד ז״ל זה אינו כלום כו׳:
ואני אומר כבר השיגו בדומה למעלה פי״ד על סברתו וגם השבתי והארכתי שם תשובה גם להשגה הזאת מספקת אמנם אכתוב בכאן בקצרה אחר אותן האמורות כי פ״ב דמס׳ ערלה שנויות אלה השמות ואף לפי לשון המדברים הן נקראין שם לוי כמער איש ולויות בכל התלמוד אמרות טהורות כגון אזוב יון וחביריו הנזכרות וגם לשון המשנה מזכירין בלשון איסורין ומצטרפין ומעתה מה נחזר לסברת יהודה ועוד לקרא ודברי ר״מ ז״ל כלם גמרא:
שלשה שמות ממין אחד וכו׳. השיג עליו הראב״ד ז״ל שכל אלה שם אחד הוא שהרי חמירא דחיטי וחמירא דשערי חד שמא חשיב להו בע״ז ועוד השמות הללו איסורין הן ע״כ. כוונתו להשיג כי מה שנזכר במשנה שנים או שלשה שמות לאו שמות ממש קאמר אלא שנים ושלשה איסורין כמו לא מן השם הוא זה, ושלשה שמות היינו כגון פלפל דכלאים ופלפל דערלה ופלפל דתרומה וכן פירשו התוס׳ פ׳ השוכר את הפועל. אבל רש״י ז״ל פירש כדעת רבינו וז״ל שלשה שמות והן ממין אחד כגון פלפל לבן פלפל שחור פלפל ארוך דמשמע להו דשלשה שמות היינו שמות ממש דבשלמא היכא דהוזכרו האיסורין ברישא שייך שפיר לומר לא מן השם הוא וקאי על האיסור אבל הכא אי שמות דקתני תנא היינו איסורין הוה ליה למיתני תבלין של תרומה ושל כלאי הכרם כדתני ברישא דידה ובסיפא דידה אלא ודאי שמות ממש קאמר. ומה שהקשה הראב״ד מהאי דחמירא דחיטי וכו׳ לא קשיא דתרוייהו חמירא קרי להו בלא שם לווי אבל הני לעולם בשם לווי קרו להו אינשי. ורבינו שמשון כתב שני הפירושין ע״ש. ומה שכתב בעל מגדל עוז לא ידעתי מהו:
[ביאור להלכה זה כלול בביאור הלכה יד]

[ביאור להלכה זה כלול בביאור הלכה יד]

[ביאור להלכה זה כלול בביאור הלכה יד]

שלשה שמות ממין אחד כיצד וכו׳ והואיל והם מין אחד מצטרפין לתבל:
עיין בהשגות כאן ולעיל פי״ד ה״ו. והנה דעת התוספות בשבת דף פ״ט: ד״ה אסורין ומצטרפין כשיטת הראב״ד, ונבאר קצת דבריהם. המה כתבו לחלק, דלמלקות מצטרפין שלשה אסורים כיון שהם ממין אחד ובחטאת לא מצטרפי כדאמרינן בפכ״ג וזה צריך ביאור, דבשלמא הך דפיגול ונותר מצטרפין למלקות משום לא יאכל כי קודש הם דכתיבא לאו אחד על שניהן, שפיר איכא לחלק דדוקא למלקות מצטרפין, אבל גבי קרבן דאינו שייך אל הלאו אינם מצטרפין, וכמה שקלו וטרו בכריתות בשני לאוין וכרת אחד אם חלוקין לחטאות [ועיין מש״כ בחידושי סנהדרין] אבל לאביי דסבר דאפילו שני איסורים ממין אחד מצטרפין א״כ מאי נפ״מ בין מלקות לחטאת. ובאמת מסתבר כפירוש הרמב״ן דאע״ג דילפינן מקרא דלא יאכל כי קדש הם בכ״ז מצטרפין גם לקרבן דהא על לאו דלא יאכל כי קדש אין כאן מלקות דהוי לאו שבכללות ואין לוקין עליו כמבואר פסחים כ״ד, רק מהך קרא נפקא לן דמצטרפים א״כ ליצטרפו גם לענין קרבן, והך דאמר משני מינין פטור קאי אחלב ודם ודוק. ולפירוש התוספות לאביי בשני איסורים ממין אחד מצטרפי וה״נ כמה מינים מאיסור אחד ולפ״ז הא דפליגי במעילה גבי נבלת בה״ט וטהורה עיי״ש דשני איסורים לא מצטרפין היינו משום דשני מינים המה, ולפ״ז לר׳ מאיר דמפיק מלא תאכל כל תועבה, תו כל האיסורים אפילו ממינים הרבה מצטרפין כמו איסור אחד לרבנן, ומעתה צ״ע טובא בכריתות בריש משנה דאמרו לו פליג ר״מ, וכן פליג גם בסיפא דכמה ישהה, ובמציעתא דממינים הרבה שאם אכל חצי זית ממין זה וחצי זין ממין אחד פטור לא פליג ר״מ, ודאי איהו מודה לרבנן מדשתיק בהו, אולם לר״מ א״ש, משום דהך לאו דלא תאכל כל תועבה דמיניה מפיק דכל האיסורים מצטרפין כייל כמה מילי דליכא בהו רק לאוי ומש״ה אינן מצטרפין רק למלקות לא לקרבן. ובהך דפרק אמרו לו מיירי לענין קרבן ומודה לרבנן דאיסורים מחלקים, ותו יש לומר כסברת תוספות דפיגול ונותר אע״ג דנפקא לן מלא יאכל כי קדש הם הא כייל נמי בשר טמא דליכא ביה רק מלקות ומש״ה אינן מצטרפין רק למלקות לא לקרבן ונכון:
ויש לעיין לר׳ שמעון דשני מינים משום אחד אין מצטרפין א״כ אמאי לא פליג גם בהך דתנן במסכת מעילה חמשה דברים מצטרפין בעולה הבשר והחלב והסולת כו׳ ועיין תוספות רי״ד מה שתירץ בזה. אך נראה דבמעילה מודה ר״ש דמצטרפין דדוקא בחיובא דאכילה בעי ר״ש דליהוי ממין אחד אבל במעילה שגם אם מעל בעצים או נהנה מגיזה ג״כ חייב קרבן, וכן לא בעי כדי אכילת פרס דאפילו צירף את המעילה לזמן מרובה חייב, בהא מודה ר״ש דמצטרפין לחייבו קרבן דהחיוב של מעילה אינו רק מחמת שהוא מחסר ע״י הנאתו ממון הקדש, ואיך שייך דחילוק המינים יפטרנו, ואפילו בנותר דלא שוה מידי ובקדושת הגוף אמרינן דמעל כמוש״כ תוספות כריתות על משנה דיש אוכל אכילה אחת כו׳, גם כן בארתי במק״א דטעם חיובו בקרבן משום שהוא ממון גבוה דאם עלה לא ירד, ותמן מיירי במעילה גם כן כמוש״פ רש״י ודוק:
והא דלאביי מוכח דלר״מ אפילו שני איסורים משני מינין מצטרפין, נראה דוקא בתרי איסורים דמצו קיימי בהדי הדדי כמו ערלה וכלאי הכרם דערלה יכול להיות כלאים בכרם ומצי חיילי שניהם על דבר אחד ה״נ כי המה נפרדים מצטרפים, אבל נבלה עם טמאה למ״ד אין איסור חל על איסור וכן חלב על דם דלא מצי חיילי תרווייהו דהאיסור במינים חלוקים מודה ר״מ. ולפי זה א״ש מה דלא פליג ר״מ על הך דפרק אמרו לו דבשני מינים פטור דקאי להרמב״ן בחלב ודם. דבהא גם ר׳ מאיר מודה דאינן מצטרפין, ותו אין אנו צריכים למה שנדחקו בתוספות אליבא דאביי דלמה לי קרא דפיגול ונותר מצטרפין הא לדידיה בכל האיסורים כן, דבאמת בשני האיסורים ממין אחד מצטרפין לאביי, אבל הנ״מ בערלה וכלאים דמצי לחול תרווייהו על דבר אחד, אבל פיגול ונותר שאינן יכולין להיות בדבר אחד, דנותר אינו רק בדבר שהיה לו שעת היתר לכהנים, ופיגול אינו רק בקרב המתיר כמצותו כמפורש מנחות דף כ״ה שפיר אינן מצטרפים לכן בעי קרא דלא יאכל כי קדש הם ודוק:
והנה לרבנן לק״מ דלמה לי קרא בנזיר דאיסורי נזיר מצטרפין, דהתם שני לאוין הן שלוקה על כל חדא אם אכלן והמה שני מינים זג ויין וכיו״ב, אך לר״מ צ״ע למה לי קרא באיסורי נזיר שמצטרפין זע״ז. ונראה לכאורה דאם אכל ענבים ושתה יין מצטרפין זע״ז, ואפשר דר״מ סבר כר׳ עקיבא דשתיית נזיר גם כן הוה בכזית כמו אכילה, וכיון דשיעורן שוין גלי קרא דמצטרפין. וסעד לזה מהא דאמר בפסחים השתא היתר ואיסור מצטרפין איסור ואיסור מבעי, ומשני היתר ואיסור בבת אחת איסור ואיסור בזאח״ז משמע דדומה לנזיר ששרה פתו ביין, ה״נ מצטרף בזא״ז זג ויין, הרי דמצטרף שתיה ואכילה, אך ראיתי בתוספות נזיר ל״ח ז״ל. היתר ואיסור חצי זית זג וח״ז פת כו׳, וכוונתם לסתור דיוקי הנ״ל, דאכילה ושתיה אינם מצטרפין. אולם לק״מ, דדוקא בדבר האסור לכל דומיא דערלה וכה״כ אבל הנך דשריין לכל ורק לאחד אסור כיין לנזיר אינם בכלל לא תאכל כ״ת דלא הוי תועבה לכן בעי קרא. ות״ל כי מצאתי במאירי לנזיר בשם רשב״א שפירש דאיסורי נזיר אכילה ושתיה מצטרפין כמוש״פ, ולא שייך למילף בכל האיסורים מנזיר דמצטרפין כמו דילפינן הך דטעם כעיקר, דגבי נזיר באים כאחד בקבלת הנזירות, וחד בלא חבריה לא מצי חייל לכו״ע בין לרבנן בין לר״ש דפליגי אם נדר מאחד מהן הוי נזיר מכולן, אך קשה לר״ש דאפילו מאיסור אחד שני מינים אינן מצטרפין ויליף מנזיר, אולם ר״ש לטעמו בנזיר דף ד׳ דלא דריש כלל הך דמכל היוצא מגפן היין לאיסורי נזיר שמצטרפין זה עם זה ודוק:
ומצאתי בספרי נשא פיסקא כ״ד, מכל אשר יעשה מגפן היין ללמדך שאם אכל כזית מכולן שהוא לוקה ומכאן אתה דן לכל איסורים שבתורה ומה נזיר שאין איסורו איסור עולם כו׳ הם מצטרפים זה עם זה בכזית, שאר איסורים שבתורה כו׳ דין הוא שיצטרף זה עם זה בכזית, ולמאן קאי הך ספרי לר״ש לא בעי צירוף ולרבנן שני איסורים אינן מצטרפין ולר״מ הא נפקא ליה מקרא דל״ת כל תועבה וצ״ע [וראיתי בתוספתא פ״ג דמכות מע״ש ובכורים שאכלן חוץ לחומה מצטרפין דברי ר״מ וחכ״א כו׳ וצ״ב רב] ואפשר דהא דסברי רבנן דשני מינים אין מצטרפין בשני איסורים אבל במין אחד מצטרף, זהו דנפקא להו קו״ח מנזיר, וחרצן וענבים מין אחד הוי, וצ״ע בין אם ניזל בתר טעמא או בתר שמא הא הוו ב׳ מינים, ואפשר לכל איסורים שבתורה דאמר היינו מלאו אחד מצטרפין כמו גבי נזיר שהוא נכלל בלאו אחד ואין נזירות לחצאין ופשוט. ואולי דסבר ר׳ מאיר דאע״ג דילפינן מלא תאכל כ״ת, דזית אחד משני איסורים מצטרפין מ״מ איך ילקה דהא הוי לאו שבכללות ואין לוקין עליו וכבר נתעוררו בתוספות ע״ז דף סו, ומקו״ח מאיסורי נזיר לא הוה לקי דאין עונשין מן הדין, וכבר נודע שיטת הרב המגיד גבי בשר אדם, דהיכי שיש עשה מפורשת לאסור שוב ילפינן לעונשין מן הדין וכש״כ לאו שבכללות, וכיון דאיכא בהצטרפות איסורי תורה לאו דל״ת כל תועבה דהו״ל לאו שבכללות תו עונשין מן הדין מאיסורי נזיר ודוק. ולפ״ז איך נפקא לן מקרא דלא יאכל כי קדש הם לחייבו מלקות על נותר ופיגול הא הו״ל לאו שבכללות ואין לוקין עליו, ואם נאמר דרק לקרבן מצטרפין כיון דאיכא בהו חד לאו, הוה א״ש גם מה דאמר ר״ל הפיגול והנותר שבללן זע״ז דמבטלין זה את זה. דריש לקיש מיירי לגבי מלקות דאינן מצטרפין זע״ז. אך לא א״ש מה דאמר שמואל ל״ש אלא לטומאה לימא דמיירי לגבי מלקות ודוק:
וצ״ע קצת דמאי מקשי ל״ל קרא דלא יאכל כי קדש הם, הא איצטריך טובא היכי דהם משני מינים כמו חלב פיגול ובשר נותר. אך בזה נחלקו הפוסקים אם הוי מין במינו [ואם בתר טעמא אזלינן וכדאביי עיין פלתי] אולם לחם עם בשר הוו שני מינים ואפ״ה מצטרפין משא״כ בשאר איסורים דאין מצטרפין רק במין אחד זולתי לר״מ, אם לא דסברת תוספות לאביי דכל היכי דשוים בטעמא מצטרפין אפילו איסורים הרבה, והיכי דלא שוו בטעמא גם באיסור אחד פליגי חכמים על ר״מ דאינן מצטרפין ועיין פלתי סימן צ״ח. ולפ״ז צ״ע כל הנך משניות דמסכת מעילה דמחלק בין שני איסורים לאיסור אחד ואכמ״ל ודוק:
והנה שיטת רבינו כפירוש רש״י בהך דתבלין, וכל איסורי תורה לבד איסורי נזיר אינן מצטרפין זע״ז כמו שפסק לעיל פ״ד, והערלה והכלאים מצטרפין זע״ז מוקי לענין איסור ביבש בתערובות במאתים ופיגול ונותר מצטרפין אף לקרבן כמוש״כ פרק י״ח מפסוהמ״ק, ובהלכות שגגות פ״ו הביא הך משנה דחומר במין אחד ממינים הרבה והשמיט פיגול ונותר ולא זכר רק חלב ודם דסבר כהרמב״ן, רק לענין מלקות דמצרפין פיגול ונותר לא ראיתי מוזכר אצלו, ואולי סובר כפי מש״כ קודם דלמלקות אינן מצטרפין וא״ש הך שהביא פיגול ונותר שבללן זא״ז כו׳ ודוק:
והנה שיטת ירושלמי דאיסורים מצטרפים למלקות אפילו בכל איסורי תורה וכמו דאמר ר׳ יוחנן בערלה בשם ר״מ דכל איסורים שבתורה מצטרפין ללקות עליהן משום ל״ת כל תועבה, וכן אמר בנזיר פרק ג׳ מינין ה״א, ר׳ אבהו בשם ר׳ יוחנן כל האיסורים מצטרפין ללקות עליהן בכזית יעו״ש דמדמה לגמרי לאיסורי נזיר גבי אכל מן הרסיסין ונמלה יעו״ש. ולפ״ז אחרי ראינו בתוספתא מכות מכת״י ערפורט שזה לשונה, אכל אבר מן החי מן הבהמה הטהורה כו׳ כל שהן וטמאין עד שיהיה בו כזית, משום דסבר דבטמאים ליכא אבר מן החי רק בטהורין וכל שהן פירושו בכזית גידים ועצמות ובשר שמכולן מצטרפין ללקות משום אבר מן החי כדמוקי בגמרא פרק גה״נ, א״ש דתנא אכל בהמה טהורה וחיה טהורה ועוף טהור בחייהן אין מצטרפין [כצ״ל] דאף חלקו לאבמה״ח פטור, במיתתן מצטרפין [כצ״ל] בהמה טמאה וחיה טמאה ועוף טמא בין בחייהן בין במיתתן מצטרפים כשיטת הירושלמי דכל האיסורים מצטרפים לכן מצטרף בהמה טמאה עם עוף טמא ודוק בזה.1
ולענין לאסור את הקדירה בנותן טעם ולאסור את התערובות יבש ביבש דפליגי במשניות דערלה פ״ב, הערלה וכה״כ כו׳ ומצטרפין זע״ז. ר׳ שמעון אומר אינן מצטרפין, ר׳ אליעזר אומר מצטרפין בנותן טעם אבל לא לאסור. נראה פירושא דמתניתין, דלאסור ביבש במאתים מצטרפין ערלה וכה״כ דאיסורן שוה שכן אסורים בהנאה ושיעורן שוה לכן מצטרפין לאסור ביבש, ואם נפלה סאה ערלה במאתים היתר וסאה של כה״כ בבת אחת או בזא״ז להנך דסברו גם בשיעור מאתים חוזר וניעור מצטרפין לאסור ההיתר, אבל תרומה שנפלה סאה לתוך צ״ט חולין ונפלה חצי סאה ערלה או חצי סאה של כה״כ אחר זה אינן מצטרפין לאסור למאן דלא בעי ק״א רק מאה ועוד, או סאה ערלה וסאה תרומה שנפלו למאתים חולין בטלים ומעלים זא״ז כיון שאין איסורן שוה שזה מותר לכהנים וזה אסור גם בהנאה ואין שיעורן שוה, וכן לענין אכילת איסורים אמר ריש פרק יוהכ״פ דאינן מצטרפין כל שאין איסורו שוה ומשו״ה בעי למימר דאוכל ושותה ביוה״כ אין מצטרפין משום דאין שיעורן שוה, כן הכא לענין לאסור במאתים. וגדולה מזו מצאנו לרבינו הראב״ד בהשגות פי״ג מתרומות שיין ומים אינן מצטרפין להתיר התרומה משום שאין שיעורן שוה יעו״ש. ובמפרשי המשניות לא נזכר חילוק זה, דהרע״ב סבר בכולהו דגם ערלה מעלה לכה״כ, וכבר צווח הפרי חדש כיון דמצטרפין לאסור ביבש איך יעלה בשנפלה לפחות משיעורו ולא נבטל עדיין ולא הותר, ושאר הקדמונים סברי גם בתרומה וערלה כן ולדעתי נראה כדפרישית, ופוק חזי דמשנתנו לא נקטה רק במתבל ובמחמץ דג׳ שמות איסורים הם לפירוש תוספות וראב״ד, וכן שאור של תרומה ושל כה״כ דפליגי ר״ש ורבנן משום שלענין מחמץ או מתבל שיעור שוה בכולן דכל שיש בו לחמץ וכן לתבל אפילו ביתר ממאתים אסור כדמסיק הירושלמי פרק קמא ה״ג יעו״ש, לכן כיון שהשיעור של מחמץ ומתבל שוה בכל האיסורים מצטרפים תרומה וערלה, אבל בנתערבו במינן לענין ביטול מאה ומאתים כיון שאין שיעורן שוה אינן מצטרפין ורק בערלה וכלאים ששיעורן שוה פליגי רבנן ור״א ודוק. ולפ״ז יתכן דכחל עם שומן של גיד אינן מצטרפין לאסור הקדירה בנותן טעם אף שטעמן שוה, כיון שאין שיעורן שוה אם נפלו למינן דזה בנ״ט וזה בששים ודוק. וצריך עוד ביאור ובירור הרבה בזה איה״ש:
1. ולפ״ז אפשר לומר בדרך רחוק הא דאמר ר׳ יוחנן בבלי פרק יוהכ״פ, דחצי שיעור אסור מן התורה משום דחזי לאצטרופי, הוא משום דחזי חצי זית חלב להצטרף אל חצי זית נבילה וע״כ דכל חצי זית אסור, דאל״כ הלא אין כאן רק אכילת היתר מחלב ואכילת היתר מדם ואכילת היתר מנבילה וא״כ איך ילקה עליהן, דאי משום דאוכל כל ח״ז דרך אכילה א״כ באכל היתר קודם ואח״כ אכל חצי זית איסור ילקה וע״כ דכזית מחלב בעי, א״כ כי כתיב לא תאכל חלב הוא כזית מחלב וכן כזית מנבילה, וכי אכיל חצי זית וח״ז נבילה הרי אין כאן לא איסור מנבילה ולא איסור מחלב ומאין בא האיסור ואע״ג דבערלה אמר ר׳ יוחנן מדרשא דלא תאכל כל תועבה, חדא אם הוי כל ח״ז היתר, תו לאו תועבה הוה, ועוד דהוי לאו שבכללות ואין לוקין עליו, רק משום דכל אחד איסור בפני עצמו הוי, סוף דבר יתכן לאמר דכוונת ר״י לטעמו דסבר כר״מ, לכן חצי שיעור אסור משום דחזי לאצטרופי לחצי שיעור של איסור אחר למלקות ויעוין בשו״ת הרשב״א סימן תל״ט. ולפ״ז הא דתניא מכל חלב לרבות חצי שיעור, היינו לרבנן דמוקמי קרא דלא תאכל כ״ת לקדשים שהוטל בהן מום ולא נפדו ואיסורי תורה אינן מצטרפין זע״ז לכן חצי שיעור הוה מותר אי לאו קרא דכל חלב דמרבה חצי שיעור, וכן לגבי שבת ויוהכ״פ איתא בתורת כהנים פרשת אחרי פסקא ע״ג מלאכה שאין חייבין עליה כרת מנין שלא יכתוב אות אחד שלא יארוג חוט אחד כו׳ ת״ל מלאכה וכל מלאכה ריבה משום דגבי שבת לא שייך חזי לאצטרופי דאטו אם יכתוב אות אחת ויארוג חוט אחד האם יתחייב, ועיין ירושלמי ריש שבת לענין הכניס כחצי גרוגרת והוציא כחצי גרוגרת וכו׳ יעו״ש. ובחידושי לגמרא שבת הארכתי באופנים אחרים יותר נכונים:
שלשה שמות ממין אחד כיצד כגון כרפס של נהרות וכרפס של אפר וכרפס של גנה אף על פי שכל אחד מהם שם בפני עצמו הואיל והם מין אחד מצטרפין לתבל.
השגת הראב״ד אע״פ שכל אחד מהם וכו׳ א״א זה אינו כלום שהרי כל אלה שם אחד הוא שהרי חמירא דחיטי וחמירי דשערי וחלא דחמרא חד שמא חשיב להו בעכו״ם ועוד השמות הללו אסורין הן.
בע״ז דף ס״ו פריך הגמ׳ לרבא דסבר בתר שמא מהא דתנן תבלין ב׳ וג׳ שמות ממין א׳ או ממין ג׳ אסורין ומצטרפין, ומשני רבא דהא מני ר״מ היא דסבר כל איסורין שבתורה מצטרפין, והקשו מזה על הרמב״ם דאינו פוסק כר״מ ופוסק כמתני׳ דתבלין.
והחוו״ד הקשה היכי ס״ד דגמ׳ דג׳ שמות אין מצטרפין, הא במעילה דף ט״ז מפורש דכל מיני נבלות מצטרפין רק דפליגי בטהורות וטמאות אבל לכו״ע הגמל והחמור מצטרפין אף שהן ב׳ שמות, ולכן כתב דכאן הוא בשביל שתיבלו יחד בקדרה וסבר דאיסורין מבטלין זה את זה כדאמר ר״ל בזבחים דאף דמצטרפין ללקות עליהן מ״מ מבטלין זא״ז, ולכן פריך על רבא והוצרך לאוקמי כר״מ, אבל להרמב״ם דלא פסק כר״ל וסובר דאיסורין אין מבטלין זא״ז לא קשה כלל ממתני׳ על רבא ולא צריך לאוקמי כר״מ.
והנה לפ״ד החוו״ד א״כ מאי מהני מה דאוקים רבא כר״מ דמנלן דר״מ אינו סובר דאיסורין מבטלין זא״ז הא ר״מ לא חידש אלא דכל האיסורין מצטרפין ללקות עליהן מקרא דכל שתיעבתי לך אבל מנלן דאין מבטלין, ואי משום דכיון דנפק מכל שתיעבתי והוא לאו אחד לא שייך שיבטלו זא״ז א״כ לרבא נמי לא קשה דהא הרמב״ם אינו מפרש שמות איסורין אלא שמות ממש ומיירי באיסור אחד כגון ערלה וא״כ כיון דמצטרפין למלקות גם בתערובות נמי מצטרפין.
ובעיקר מה שהקשה דאיך ס״ד דגמ׳ לומר דלרבא אינו מצטרף דהא כל הנבלות מצטרפין אפי׳ הגמל והחמור, יש לומר כמו שתירץ הרמב״ן בחידושיו לחלק מכרפס גינה לחמירא דחיטי דזה קורין ג״כ בשם חמירא סתם, וא״כ אפשר דגם בשר גמל קורין גם בשר סתם, ובעיקר צריך לומר דאף דגמל וחמור הם שני מינים היינו בעיקר בריאת החיה וסגלותיהם למלאכה וכה״ג, אבל הבשר שלהם אף דמשונים בטעמם אבל אינם משונים יותר מחמירא דחיטי וחמירי דשערי דמ״מ בשר שם כולם, אבל כרפס גינה וכרפס נהר הם שני שמות שהכל קורין בשני שמות ולכן אינם להלכה למין אחד אף שהם מין אחד כיון שהם שני שמות דבתר שמא אזלינן ואינן מצטרפין.
ומצאתי שהרמב״ן כתב להדיא על הא דר״מ דכמו שהם מצטרפין למלקות כך הם מצטרפין לאסור תערובתן ומוכח להדיא דמאן דלא ס״ל כר״מ אין מצטרפין למלקות. ולדעת הרמב״ן צריך לומר דמה דקייל״ן דאיסורין אין מבטלין היינו במין אחד כמו פיגול ונותר, אלא דקשה דהא ר״א מוכח לה מהלל והתם אינו מינו.
ונראה דיש לחלק בין אי ס״ל בכל האיסורין דמין במינו לא בטל ובין אי ס״ל דבכל האיסורין בטל מין במינו ורק בטבל וביין נסך דאי ס״ל דבכל האיסורין מין במינו לא בטל וכיון דרבא סבר דאזלינן בתר שמא א״כ העיקר גדר מינו הוא שמא, אבל אי ס״ל דבכל האיסורין בטל ורק בטבל ויי״נ דמשום חומרא דיי״נ וכן בטבל משום דשיל״מ אמרינן דלא בטל, דלפ״ז מה דאמרינן דבאינו מינו בטל היינו משום דבטל במציאות, ולפ״ז מה דאזיל רבא כאן בתר שמא לומר דכשהן ב׳ שמות אינו אסור בטבל ויי״נ אינו מוכרח לומר דהשני שמות לבד עושה לב׳ מינים ממש, אלא דכיון דע״כ מיירי הכא דכבר ליכא טעמא והיינו שהוא יותר מששים וכמש״כ הש״ך בסי׳ צ״ו ורק דמ״מ אם הוא שם אחד אנו אומרים דאף דהטעם מתבטל אבל עצם הדבר לא נתבטל כיון שהוא שם אחד וכל היכי דאיתא הא חשיב ונחשב לגבי זה כמו מין במינו להך חומרא דלא בטל, אבל מ״מ שפיר יש לומר דלגבי צירוף למלקות אפ״ה שהוא שם אחד אין מצטרף למלקות, דבשלמא אי אמרינן מין במינו בכל האיסורין א״כ הוא דין בעצם הגדרת המין לומר דהשם עושה למין ולכן שייך זה לצירוף, אבל אם רק לענין טבל ויי״נ לא שייך זה לצירוף.
ובזה מבואר מה דפריך הגמ׳ לרבא משום דסבר רבא מין במינו במשהו בכל האיסורין וכן כתב רש״י להדיא איברא דגירסת רש״י וכל מין במינו במשהו אבל בגמ׳ שלפנינו איתא ומין במינו במשהו, ויש לומר דקאי ביי״נ דסתם חמרא בעינבי במה דפליגי הוא באיסור יי״נ דבהכי מיירי סוגיא, ומה דפליגי בתר הכי בחמירא דחיטי וחמירי דשערי הא פרש״י דקאי באיסור תרומה, ומ״מ יש לומר דאפי׳ לגירסתנו דגמ׳ סבר השתא דרבא בסתם מין במינו מיירי וסתמא קאמר מין במינו במשהו, ולכן מוכח דתלוי בשמא אי הוי חד מינא או לא, אבל להלכה דאינו אלא בטבל ויי״נ וכן בתרומה וערלה וכה״כ דבטלין בא׳ ומאה או בא׳ ומאתים דכ״ז אינו מעיקר דינא אלא דהחמירו במין במינו בזה נוכל לומר דסבר רבא דדוקא אם הוא שם אחד לא נתבטל בששים אבל אם אינו שם אחד אף דהוא מין במינו ומצטרף לענין איסור ולענין מלקות מ״מ כיון דאינו מינו ממש והוא שני שמות אמרינן דכיון דנתבטל בששים הוא כמו שאינו כלל, וחמירא דחיטי וחמירא דשערי אף שהוא יבש ביבש ולא שייך לומר דנתבטל במציאות יש לומר דכיון דנבלל ונעשה מכולן לחם נתבטל המיעוט והוי כמו שאינו ולכן מבשא״מ בטל ואפי׳ בדברים דצריך ק׳ ור׳ וכן בטבל.
והנה בפי״ד הל׳ ו׳ כתב הרמב״ם יראה לי שכל החייב בתרומה ומעשרות מצטרף לכזית בטבל מפני שהוא שם אחד, הא למה זה דומה לנבלת השור ונבלת השה ונבלת הצבי שהן מצטרפין לכזית כמו שבארנו, ומדבריו אלו מוכח דעיקר תלוי בגדר האיסור וקרא כאן שם להאסור ומשום זה מצטרף לכזית בטבל אף שבודאי מין דגן וענבים ותאנים אין להם שום דמיון בשום דבר מ״מ קרא לזה שם אחד משום שכולם אסורים באיסור טבל והוכיח לזה מנבלת השור ונבלת השה, ומוכח דמפרש דמשו״ה מצטרפין משום דלכולם שם איסור נבלה וזה דלא כמו שכתבנו ודלא כסוגיא דע״ז דפריך לרבא דאזיל בתר שמא ממתני׳ דתבלין ובהכרח מכאן לומר דדין לתבל הקדרה לא תליא בדין צרוף למלקות וכמש״כ החוו״ד, וא״כ מה תי׳ רבא דהא מני ר״מ, והי׳ אפשר לומר דידע הגמ׳ דהך ברייתא קאי נמי לא לענין צרוף למלקות ולא להצטרף. אולם בירושלמי ערלה מבואר דר״מ אמר זה ללקות עליהן בכזית, ועוד דפשטה דברייתא נמי לא משמע דקאי לענין להצטרף לאסור הקדרה אם נימא דיש חילוק בין להצטרף ללקות ובין לאסור הקדרה, דהא מהך קרא דמייתי דכל האיסורין יש בהן לאו דלא תאכל כל תועבה, אכתי לא מוכח כלל דמצטרפין לאסור הקדרה, וכמו דלדידן נימא דיש חילוק דאף דנבלת השור ונבלת השה מצטרפין ללקות ומ״מ אין מצטרפין לאסור משום שהן שני מינים, והיינו אם נימא כן וא״כ הך קרא אינו מלמד לנו אלא דכל האיסורין יש בהם לאו אחד אבל לא עדיף משני מיני נבלות.
ויש מקום לומר דכל האיסורין שיש בהם לאוין מיוחדים הם איסורי חפצא שהדבר נאסר ולכן צריך לדין צירוף שיהי׳ מין אחד דב׳ מינים אינם מצטרפין, אבל לר״מ דכל האיסורין מצטרפין מלא תאכל כל תועבה הוי כמו גדר איסור גברא דהתורה אסרה לאכול כל מה שאסרה תורה בפרט ולכן מצטרפין בין ללקות בין לאסור הקדרה דאין המינים מחלקין ומ״מ אין סברא זו ברורה וצ״ע בזה.
ואם היינו אומרים כמש״כ דלא תאכל כל תועבה לר״מ הוי גדר איסור גברא ולכן מצטרפין גם לאסור הקדרה דאין המינים מחלקין הי׳ מיושב כמש״כ מקודם דמה דמוקים רבא הך מתני׳ כר״מ הוא משום דהוי סבר בגמ׳ דקאי לענין דין מין במינו ולכן שפיר הקשה מהא דתנן דתבלין ב׳ וג׳ שמות ממין אחד מצטרפין לתבל הקדרה דסבר דכיון דשני מינים ושני שמות אינם מצטרפין כמו דמוכח ממתני׳ לפי׳ הרמב״ם וכדמוכח מהא דר״ש א״כ ה״נ ב׳ שמות ממין אחד כיון דרבא אזיל בעיקר בתר שמא וסבר דב׳ שמות אינם מין במינו ולכן אמר רבא דהך מתני׳ ר׳ מאיר היא וכמש״כ, אבל לדידן דרבא לא אמר אלא באיסורי דרבנן וכנ״ל א״כ לא קשה כלל ממתני׳ דבדאורייתא ודאי מין אחד מצטרף אפי׳ בב׳ וג׳ שמות.
אלא דלכאורה קשה דהא עכ״פ אנן קיי״ל דאיסורין אין מבטלין זה את זה וזהו אפי׳ בב׳ מינים וכדמוכיח ר׳ אלעזר בזבחים דף ע״ט מהא דהלל שהיה כורך פסח מצה ומרור וא״כ אמאי אין מצטרפין שלשה מינים מג׳ שמות כמו פסח מצה ומרור, אך באמת לא שייך כלל זה לזה דהכא לתבל את הקדירה, דאמרינן דאוסרין אפי׳ ביותר מששים ובעינן שיהי׳ טעם אחד ומין אחד. ובזה שפיר אמרינן דאף דאיסורין אין מבטלין זא״ז עכ״פ אין מצטרפין לתבל את הקדרה אם הם ב׳ מינים או שני שמות לרבא, אלא דמ״מ דמלא תאכל כל תועבה דהא כל האיסורין אסור על האדם כמו איסור גברא בזה שפיר אמרינן דלא שייך חילוק מינים כלל וכמש״כ.
אכן אם נאמר דאין חילוק בזה בין כל האיסורין לר״מ ובין איסור אחד לרבנן וע״כ נצטרך לומר דגמ׳ ידע דר״מ אמרה גם לענין להצטרף לתבל הקדרה, ומה דלמד זה מלא תאכל כל תועבה זהו ללמוד על שני מיני איסורים שמצטרפין, אבל ממילא שמעת מינה דב׳ מינים וגם ב׳ שמות מצטרפין, ולפ״ז ע״כ נפרש מתני׳ דמין ג׳ היינו אפי׳ מג׳ שמות ור״ש בסיפא פליג אפי׳ במין ג׳ ושם אחד, אבל גם לפ״ז צ״ל כדברינו ודלא כהחוו״ד דלדבריו יקשה מה שכתבנו למעלה דאם הך דינא דתבלין שייך לדין אין איסורין מבטלין זא״ז א״כ מהתם מוכח דאפי׳ ב׳ מינים וב׳ שמות כמו פסח מצה ומרור, וע״כ דלא שייך זל״ז דלהצטרף לתבל ודאי צריך מין אחד וטעם אחד א״כ אין ראי׳ משם וע״כ צריך ליישב כדברינו דכל הסוגיא הוא אי נימא דרבא קאי על מין במינו דעלמא וכמש״כ.
אכן כל זה שכתבתי הוא אם היינו מפרשים דסובר הרמב״ם דעיקר דין מחמץ ומתבל אינו אלא במינו כדמשמע לכאורה מפשטות דברי הרמב״ם בכל פרק זה, אכן כבר האריך הפר״ח לתמוה ממשניות מפורשות וכן פסק הרמב״ם בהל׳ תרומות דתפוח של תרומה שחימצה עיסה ה״ז כל העיסה מדומעת, ומה שדחק הפר״ח בכוונת הרמב״ם לא משמע כן בדבריו, ולכן צריך לומר דהרמב״ם מיירי כאן באכל ועדיין לא נתחמצה העיסה ולקמן נבאר דמה שהקשה הפר״ח על תי׳ זה אינו מוכרח, וכיון שכן דעיקר דין מחמץ ומתבל הוא אפי׳ שלא במינו רק דמיירי דאכתי לא נתחמצה, ובתבלין יש לומר דהיינו היכי דאכתי לא נתבלה כגון שלא נתבל עד שנתבשל ואכתי לא נתבשלה הקדרה ומ״מ אסור הואיל ויש בו כדי לתבל, ונמצא דכל האיסור הוא משום גדר דבר חשוב ובזה צריך דוקא במינו, ובאופן זה יישב החוו״ד שכבר היתה עיסה מחומצת וקדרה מתובלת אלא שלא משמע כן דזה השמיענו הרמב״ם בהל׳ ט״ז אבל עד השתא לא איירי בהכי ולכן צריך לומר כמש״כ.
ולפ״ז אינו מיושב מה שכתבתי כיון דהך משנה מיירי נמי לענין דין דרבנן דהא בנתחמץ גם שלא במינו אסור וא״כ אין מקום לחלק ממה דרבא סבר גבי טבל ויי״נ דבשני שמות לא חשיב מין במינו.
ונראה דמתני׳ לא מיירי דוקא בשלא חימץ דבכל גווני קתני דאפי׳ נחמצה העיסה ע״י שני מינים שהן שני שמות אינם מצטרפין לאסור דאף דשני מינים מצטרפין למלקות ואפי׳ אם מצטרפין לאסור בנו״ט אם טעמם שוה, אבל דין מחמץ הוא דין מיוחד דכיון דאינו נותן טעם רק דכיון שעשה פעולת החימוץ אוסר וכמש״כ הרמב״ם בפה״מ שנתפרסמה פעולתו, ולזה דוקא אם מין אחד פעל פעולתו דאז נקרא החימוץ ע״ש המין האסור אבל בשני מינים הוי לענין זה בגדר זה וזה גורם כיון דכל אחד לא פעל פעולת החימוץ, ומה שכתב הרמב״ם דבעינן דוקא שהעיסה והקדרה יהיו ממין האסור היינו משום דמיירי בנפלו לעיסה וקדרה ועדיין לא חימצו ותיבלו, ולכן שפיר מיושב דבזה אמרינן דבין שני שמות ומין אחד ובין ב׳ מינים ושם אחד חשיב לענין זה מין אחד שיצטרפו לחמץ וממילא אפי׳ לא חימצו נמי דינא הכי דכיון דראויין לחמץ חשובים לאסור אם נפלו לקדרה שהוא מין התבלין והשאור ובשני מיני שאור כבר כתב הרמב״ם דזהו דוקא אם עכשיו אחר שנתערבו נעשה הכל טעם אחד שהוא אותו המין ממין העיסה, ומיושב מה דכאן הקפיד הרמב״ם על הטעם והוא דכיון דלענין עיקר דין לאסור הקדרה מדאורייתא אזלינן בתר טעמא דטעם כעיקר דאורייתא וכמש״כ הש״ך נמצא דאם יש להם ביחד טעם חטין יש להם דין שאור של חיטין לאסור עיסת חיטין.
והנה במש״כ דדעת הרמב״ם לחלק בין יש בו כדי לחמץ ובין חימצה העיסה דביש בו כדי לחמץ ועדין לא חימצה אינו אסור אלא במינו ומגדר דבר חשוב אבל בחימצה העיסה אסור אפי׳ שלא במינו וכההיא דתפוח שריסקו, כתב ע״ז הפר״ח דאין לומר כן מהא דתנן שאור של חולין שנפלה לתוך עיסה ויש בו כדי לחמץ ואח״כ נפל שאור של כלאי הכרם ויש בו כדי לחמץ אסור. שאור של חולין שנפל לתוך עיסה וחימצה ואח״כ נפל שאור של תרו׳ או שאור של כלאי הכרם ויש בו כדי לחמץ אסור, והכא סתמא קתני בין במין במינו בין במבשא״מ, ודוחק גדול לומר דמתני׳ לצדדין קתני במין במינו בשיש בו כדי לחמץ ואפי׳ לא חימץ עדיין ובשא״מ איירי בשיש בו כדי לחמץ וחימצה כבר עכ״ל הפר״ח.
ואני תמה על הפר״ח דפשיטא לי׳ להקשות ממשנה זו דהא קודם לזה איתא במשנה ו׳ ז׳ למה אמרו כל המחמץ והמתבל והמדמע להחמיר מין במינו להקל ולהחמיר מין בשא״מ כיצד שאור של חטים שנפל תוך עיסת חטים ויש בו כדי לחמץ בין שיש בו לעלות באחד ומאה ובין שאין בהם לעלות באחד ומאה אסור וכו׳ להקל ולהחמיר מבשא״מ כגון גריסין שנתבשלו עם עדשים ויש בהם בנו״ט בין שיש בהם וכו׳ א״כ קתני להדיא דדין יש בו כדי לחמץ הוא דוקא במין במינו, וע״ז קאי משנה ח׳ וט׳ שהבאנו ומאי שייך לומר דדוחק גדול הוא לומר דבמין במינו איירי, ואף דאם כבר חימצה גם במין בשא״מ אסור כדמוכח ממתני׳ דתפוח שריסקו אבל הכא איירי ביש בו כדי לחמץ ועדיין לא חימצה, ומשמע דהפר״ח מפרש דמה דתנן במתני׳ דלהחמיר במין במינו הוא משום אין בו כדי לחמץ דצריך אחד ומאה דזה דוקא במין במינו, אבל לפ״ז לא הי׳ להתנא למינקט גבי מין בשא״מ גריסין שנתבשלו עם עדשים דהא בהך דשאור נמי הכי הוא דאם יש בו כדי לחמץ בין שיש בו לעלות באחד ומאה בין אין בו לעלות באחד ומאה אסור, אין בו כדי לחמץ בין יש בו לעלות בין אין בו מותר, ואף דגם אם נימא דיש בו כדי לחמץ אינו אסור אלא במין במינו אכתי קשה למה נקט במין בשא״מ בגריסין ועדשים דהו״מ למינקט בשאור וחימצה דאסור גם במבשא״מ, אך זה מיושב דהתנא בעי למינקט תרי גווני היינו דמשכחת מעשה תערובות דיש בו להקל ולהחמיר דאם יש בו בנו״ט אסור אין בו בנו״ט מותר, וזה שייך בנו״ט דצריך לטעום ולראות אם יש בנו״ט או אין בנו״ט, אבל גבי שאור שלא במינו דליכא איסור אלא בנתחמצה א״כ צריך התנא להתחיל ולומר שאור שנפל לתוך העיסה ונתחמצה ושוב ליכא שני אופנים, ולומר שאור שנפל אם נתחמצה או לא נתחמצה ג״כ לא שייך דזה לא בעי אומד ולא עיון ולכן לא שייך תנאים אלא ברישא דאכתי לא נתחמצה דצריך אומד אם יש בו כדי לחמץ, וזהו דוקא לפ״מ שנפרש דמתני׳ דוקא ביש בו כדי לחמץ ולא חימצה וכנ״ל.
ומש״כ עוד הפר״ח וז״ל ותו דקתני בתוספתא דתרומות ומייתי לה הירושלמי בפ״ב דערלה ופסקה הרב בהל׳ תרומות שאור של תרומה שנפל לתוך העיסה והגביהו ואח״כ נתחמצה ה״ז מותר וסתמא קתני לה אפי׳ במין במינו עכ״ל, ולא הבנתי ראיה זו דכאן הא מיירי שהגביה עיקר השאור ולא נתערב ולכן שפיר חידש לן התוספתא דאם בשעה שהיה השאור לא חימצה אף שאח״כ חימצה לא מקרי נתחמצה ע״י השאור, וזהו אם הגביה השאור והוציאו מן העיסה, אבל דין יש בו כדי לחמץ הוא כשנתערב השאור עם העיסה וא״א להוציאו דבזה אנו אומרים כיון דיש בו כדי לחמץ חשיב ולא בטל.
והנה במה שכתבתי דיש בו כדי לחמץ היינו בלא חמצה וע״כ צ״ל בלא הוציא השאור דאם הוציא מפורש דמותר וכנ״ל, וא״כ צריך לומר לכאורה דאפה קודם שנתחמץ וכמו שרצה הפר״ח לפרש ובזה הקשו בישיבה דכיון דכבר נתבטל חשיבותו דיש בו כדי לחמץ, ולומר דאסור לאכול כשהיא אכתי עיסה קשה דאינו כדרך אכילה, ואולי דעכ״פ מדרבנן אסור אבל הוא דוחק, ולכן נראה פשוט דעכ״פ אסור לאפות דהוי מבטל איסור לכתחילה וכמו כל הדברים דאינם בטלים דאסור לפוצען, אך הרב רש״א שיחי׳ שדא נרגא בתי׳ זה דלמה לא יהיה מותר לאפות כיון שאינו מתכוין לבטל וצריך לעיין בדין זה, ולכאורה מוכח כן מדין תולעים סי׳ פ״ד סעיף י״ג ולכן צריך לומר דהנ״מ הוא לענין לאכול עכשיו בעודה עיסה.
משנה תורה דפוסיםמקורות וקישוריםראב״דמגדל עוזרדב״זכסף משנהלחם משנהמרכבת המשנהאור שמחאבן האזלהכל
 
(טז) עיסה מחומצת שנפל לתוכה שאור של תרומה או שאור של כלאי הכרם, וכן, קדירה מתובלת שנפלו לתוכה תבלין של תרומה או של ערלה או שלא כלאי הכרם, אם יש בשאור כדי לחמץ אילו היתה העיסה מצה, ובתבלין כדי לתבל הקדירה אילו היתה תפילה, הרי הכל אסור. ואם אין בהם כדי לתבל ולחמץ, יעלו בשיעורן, תרומה באחד ומאה, וערלה וכלאי הכרם באחד ומאתים:
[The following rules apply when] yeast that is terumah or from mixed species from a vineyard falls into dough that is already leavened or spices that are terumah or from mixed species from a vineyard fall into a pot that has already been spiced. If there is enough [of the forbidden] yeast to cause the dough to leaven if it had been unleavened or there is enough of the spices to spice the pot had it been unspiced, the entire mixture is forbidden.⁠1 If they are of sufficient size to spice [the pot] or cause [the dough] to leaven, their presence can be nullified according to the required measure: terumah when [the mixture] is 101 times [the size of the forbidden substance] and mixed species in a vineyard when [the mixture] is 201 times [the size of the forbidden substance].
1. Although in actual fact the forbidden yeast or spices did not have an effect, because the dough leavened and the pot was spiced without them. Nevertheless, since they could have had an effect, they cause the dish to become forbidden.
Avodah Zarah 68a notes that when a dough is already leavened, adding yeast will spoil its flavor. Hence, seemingly, it should not be forbidden. Nevertheless, an exception is made with regard to dough, for when extra yeast is added to dough, that dough is then used to cause other doughs to leaven. Hence, it is not considered to be spoiled.
The Ra'avad understands the emphasis of the passage from Avodah Zarah differently and objects to the Rambam's ruling. He note that Avodah Zarah does not mention spices; the Rambam added those on the basis of his logic. And the Ra'avad, argues, that logic can be disputed. For the addition of yeast to the dough has an effect as explained. The addition of the spices, by contrast, have no effect - for the pot was already spiced. Why then do they cause the pot to be forbidden?
The Lechem Mishneh answers, that even according to the Ra'avad's understanding, the Rambam's logic can be defended, for the food from the heavily spiced pot could be used to spice other pots.
א. ד (גם פ) [מ׳או׳]: ושל. אף זה שינוי לשון לגריעותא.
משנה תורה דפוסיםמקורות וקישוריםמגדל עוזרדב״זכסף משנהלחם משנהעודהכל
עִסָּה מְחֻמֶּצֶת שֶׁנָּפַל לְתוֹכָהּ שְׂאוֹר שֶׁל תְּרוּמָה אוֹ שְׂאוֹר שֶׁל כִּלְאֵי הַכֶּרֶם. וְכֵן קְדֵרָה מְתֻבֶּלֶת שֶׁנָּפְלוּ לְתוֹכָהּ תַּבְלִין שֶׁל תְּרוּמָה אוֹ שֶׁל עָרְלָה וְשֶׁל כִּלְאֵי הַכֶּרֶם. אִם יֵשׁ בַּשְּׂאוֹר כְּדֵי לְחַמֵּץ אִלּוּ הָיְתָה הָעִסָּה מַצָּה. וּבַתַּבְלִין כְּדֵי לְתַבֵּל הַקְּדֵרָה אִלּוּ הָיְתָה תְּפֵלָה הֲרֵי הַכֹּל אָסוּר. וְאִם אֵין בָּהֶם כְּדֵי לְתַבֵּל וּלְחַמֵּץ יַעֲלוּ בְּשִׁעוּרָן. תְּרוּמָה בְּאֶחָד וּמֵאָה וְעָרְלָה וְכִלְאֵי הַכֶּרֶם בְּאֶחָד וּמָאתַיִם:
(טז-יט) עיסה מחומצת כו׳ עד כחולין המותרין: כתב הראב״ד ז״ל כמה אוהב זה המחבר חשבונות גדולות וכו׳:
ואני אומר גם דבר זה איני מאמין שיצא מפיו וסגנון המשנה אינו כך פ״ב דמס׳ ערלה אלא כך שנינו אותה במשנה שנייה התרומה מעלה את הערלה והערלה את התרומה כיצד סאה תרומה שנפלה למאה ואח״כ נפלו שלשת קבין ערלה או שלשת קבין של כלאי הכרם זו היא שהתרומה מעלה את הערלה והערלה את התרומה ע״כ. כלומר שנפלה למאה של חולין ומפרש בירושלמי אמר ר׳ אליעזר לית כאן לתוך מאה אלא לתוך צ״ט ע״כ. ונמצא פירוש המשנה כך סאה של תרומה שנפלה לתוך צ״ט של חולין ונעשה הכל מאה ואח״כ נפל בהן שלשה קבין ערלה או כלאי הכרם אין החצי סאה הזו שנפלה אוסרת הכל לפי שהרי נפלה למאתים חצאי סאה כשנחשוב החולין עם התרומה שהן ק׳ סאין ואלמלא סאה של התרומה שקדמה נפילתה לנפילת הערלה היה הכל נאסר מחמת חצי סאה הערלה או כלאי הכרם שנפלו לבסוף מפני שהיא חלק בקצ״ט חלקים ולכך נמצא התרומה מעלה את הערלה ובסיפא קתני והערלה מעלה את התרומה כלומר על דרך זה אם נפלה סאה של ערלה לתוך צ״ט של היתר ואח״כ נפלה חצי סאה של תרומה לתוכן הרי הכל מותר שהרי הסאה של ערלה נתערבה עם קצ״ט של היתר ונמצא כי כשנפלה חצי סאה של תרומה לתוך מאתים חצאין נפלה ובטלוה וכן פירש ר״מ ז״ל בפירוש המשנה וכן השר משנץ ז״ל מכח הירושלמי דגרסינן א״ר קידים לא שהתרומה מעלה את הערלה אלא שהתרומה מצטרפת עם החולין להעלות את הערלה, הנך רואה שאותה שכתב הכותב בשם הראב״ד ז״ל אינה משנה או שגגה היתה וגם אין מקום לאותה ועוד שכתב שאף שהענין כן לפי החשבון אינו שנוי במשנה ואינו מכללה וכן מוכח בירושלמי דילה להדיא דגרסינן מה פליגין שלשת קבין ערלה ושלשת קבין כלאי הכרם אבל אם נפלו שלשה קבין ועוד ערלה ושלשת קבין כלאי הכרם הותר הכל למה ועוד בטל בג׳ קבין וג׳ קבין בטלין במאה, נמצאת למד כי ר״מ ז״ל קיצר לצייר הדין:
עיסה מחומצת וכו׳. שם במשנה שאור של חולין שנפל לתוך עיסה ויש בו כדי לחמץ ואח״כ נפל שאור של תרומה או שאור של כלאי הכרם ויש בו כדי לחמץ אסור. שאור של חולין שנפל לתוך עיסה וחימצה וכו׳. וא״ת בשלמא תבלין נותנין טעם לשבח אבל שאור בעיסה אחר שכבר נתחמצה נותנת טעם לפגם. האמרינן בפרק בתרא דע״ז א״ר זירא שאני עיסה הואיל וראוי לחמע בה כמה עיסות אחרות:
עיסה מחומצת שנפל לתוכה שאור של תרומה וכו׳ – בפ״ב דערלה (משנה ערלה ב׳:ט׳) וכת״ק:
עיסה מחומצת שנפל לתוכה שאור וכו׳ – בפרק שני דערלה שאור של חולין שנפל לתוך עיסה והחמיצה וכו׳ ונתבאר בפרק השוכר את הפועל (ע״ז דף ס״ח) דאע״ג דנותן טעם לפגם מותר הכא שאני שראוי לחמע בה עיסות אחרות וכן יש לומר בתבלין שראוי לתבל בה קדרות אחרות:
משנה תורה דפוסיםמקורות וקישוריםמגדל עוזרדב״זכסף משנהלחם משנההכל
 
(יז) התרומה מעלה את הערלה ואת כלאי הכרם. כיצד, סאה תרומה שנפלה לתשעה ותשעים סאהא חולין, ואחר כך נפל לכל חצי סאה של ערלה או של כלאי הכרם, אין כאן איסור ערלה ולא איסור כלאי הכרם, שהרי עלה באחד ומאתים, אף על פי שמקצת המאתים תרומה:
Terumah can [help] cause orlah and mixed species from a vineyard to be nullified.
What is implied? When a se'ah of terumah falls into 99 [se'ah of] ordinary produce and afterwards, a half se'ah of orlah or mixed species from a vineyard falls into the entire mixture, the prohibition against orlah or mixed species in a vineyard does not apply.⁠1 For it is nullified because of the presence of 201 times [the size of the forbidden substance] even though a portion of the 201 is terumah.⁠2
1. The mixture is, however, forbidden to Israelites and permitted only to priests, for the presence of the terumah is not nullified.
2. This and the following halachah represent the Rambam's interpretation of Orlah 2:2 which is based on the Jerusalem Talmud.
א. בת3-1 לית. וכך ד (גם פ, ק).
משנה תורה דפוסיםמגדל עוזרדב״זכסף משנהלחם משנהמרכבת המשנהצפנת פענחעודהכל
הַתְּרוּמָה מַעְלָה אֶת הָעָרְלָה וְאֶת כִּלְאֵי הַכֶּרֶם. כֵּיצַד. סְאָה תְּרוּמָה שֶׁנָּפְלָה לְתִשְׁעָה וְתִשְׁעִים חֻלִּין וְאַחַר כָּךְ נָפַל לְכׇל חֲצִי סְאָה שֶׁל עָרְלָה אוֹ שֶׁל כִּלְאֵי הַכֶּרֶם אֵין כָּאן אִסּוּר עָרְלָה וְלֹא אִסּוּר כִּלְאֵי הַכֶּרֶם. שֶׁהֲרֵי עָלָה בְּאֶחָד וּמָאתַיִם. וְאַף עַל פִּי שֶׁמִּקְצָת הַמָּאתַיִם תְּרוּמָה:
[ביאור להלכה זה כלול בביאור הלכה טז]

התרומה מעלה את הערלה וכו׳. שם התרומה מעלה את הערלה והערלה את התרומה כיצד סאה שנפלה למאה ואח״כ נפלו ג׳ קבין ערלה או ג׳ קבין של כלאי הכרם זו היא שהתרומה מעלה את הערלה והערלה את התרומה, והא דקתני מאה היינו צ״ט דאי מאה ממש כבר עלה התרומה ולא שייך הערלה מעלה את התרומה וכן מתבאר מן הירושלמי ומאה דנקט במתני׳ היינו בין הכל. אלא דקשיא למה הוצרך רבינו להביא משל אחר לערלה מעלה את התרומה והלא ממתני׳ משמע דמשל אחד עולה לכאן ולכאן כשנפל אח״כ הערלה או כלאי הכרם ועלו עם צירוף התרומה נצטרפו עם החולין והעלו את התרומה למפרע. וי״ל דתרתי לא אמרינן שיהיו הערלה או כלאי הכרם עולין ומעלין והא דתנן בסיפא והערלה את התרומה לא על המשל הנזכר במשנה קאמר אלא על הדרך הנזכר בתרומה מעלה את הערלה וכגון שנפלה התרומה תחלה על דרך זה בעצמו הערלה מעלה את התרומה וכגון שנפלה הערלה תחלה. וכן פירש רבינו בפירוש המשנה ורבינו שמשון:
(יז-יט) התרומה מעלה את הערלה ואת כלאי הכרם וכו׳ – גם זה שם:
וכתב הראב״ד: א״א כמה אוהב זה המחבר חשבונות גדולות וכו׳. ולי נראה שרבינו כיון ללמדנו חשבון אחר שאינו של המשנה אף על פי שהכל עולה לחשבון אחד:
התרומה מעלה את הערלה וכו׳ – שם בפרק שני דערלה התרומה מעלה את הערלה והערלה את התרומה כיצד סאה תרומה שנפלה למאה ואח״כ נפלו ג׳ קבין ערלה וג׳ קבין כלאי הכרם זו היא שהתרומה מעלה את הערלה והערלה מעלה את התרומה ע״כ. ואמרו שם בירושלמי אר״א לית כאן לתוך ק׳ אלא לתוך צ״ט ע״כ. ומפרש רבינו ז״ל שם בפירוש המשנה דה״ק כיצד כגון סאה של תרומה שנפלה לתוך צ״ט ואח״כ נפלה שם חצי סאה של ערלה והתרומה נצטרפה עם החולין לבטל את הערלה כלומר החצי סאה ונראה שיהיה הכל מותר לכהנים אבל לזרים אסור מחמת התרומה שנפלה כולה נאסר וכמו שכתב הרב רבינו שמשון ז״ל ולפי דברי רבינו הדמיון שהביאו במשנה כיצד סאה תרומה שנפלה וכו׳ אינו אלא דמיון לתרומה מעלה את הערלה אבל לערלה מעלה את התרומה צריך אתה להקיש מכאן ולעשות דמיון אחר והדמיון א״א להיות דומה לדמיון שנעשה בתרומה כלומר צ״ט סאה חולין ואח״כ של ערלה ואחר כך נפלה סאה של תרומה שהסאה של ערלה מצטרפת לבטל את התרומה דזה אי אפשר דכיון דנאסר הצ״ט מחמת הסאה של ערלה שנתערב בהם ונאסרו בהנאה איך יבטלו התרומה וכמו שכתב ה״ר שמשון ז״ל ובשלמא בתרומה אמרינן שסאה של תרומה מצטרפת מפני שלא נאסר מפני התרומה אלא לזרים אבל לא לכהנים ולהכי מצטרפת לבטל הערלה להתירה לכהנים אבל בערלה אי אפשר לומר לכך שנה רבינו המשל בערלה מעלה את התרומה ושם משל אחר ואמר כיצד סאה של ערלה וכו׳ דהשתא אתי שפיר דכיון דהערלה נתבטלה ולא אסרה בהנאה לתערובתה תוכל להצטרף לבטל הסאה של תרומה. והיה יכול רבינו לשום משל אחר יותר קטן במספר והוא חצי סאה של ערלה שנפל לתוך מאה סאה של חולין ואח״כ נפלו שם סאה ועוד של תרומה דהשתא החצי סאה של ערלה שנתבטלה במאה של חולין מבטלת אותו ועוד של תרומה שיש שם באותה חצי סאה מאה חלקים של אותו ועוד ואותו ועוד הוא ממאה שבהם והיה המשל הזה דומה למשל ששמו במשנה האחרת הערלה מעלה את הכלאים וכו׳ כיצד סאה של ערלה שנפלה למאתים ואחר כך נפלה סאה ועוד וכבר השיגו הראב״ד ז״ל בהשגות על רבינו בזה אלא שרבינו דרך דרך סלולה ולקח חשבון יותר ברור אע״פ שהוא גדול יותר והטעם שאין הדבר פשוט שבאותן שלשה קבין של ערלה יהיו שם מאה ועוד שכבר אפשר שיהיו שם חמשים ועוד או מאתים ועוד וכפי אשר נשער הועוד כך יהיה משוער השלשה קבין אבל כאשר הניח סאה של תרומה והעירוב מאה סאה של ערלה הנה שם חשבון ברור שהוא מאה חלקים, וכן עשה רבינו בדין המשנה האחרת של הערלה מעלה את הכלאים וכו׳ דרך בחשבון זה מפני שהוא יותר נכון וברור כאמור. ונסתלקה מכאן השגתו של הראב״ד ז״ל. ומה שאמר כאן רבינו סאה של תרומה שנפלה לצ״ט אע״פ שבמשנה אמרה למאה מפני שבירושלמי אמרו לית כאן מאה כאשר הבאתי למעלה והוא מוכרח ודאי שאם היה שם מאה למה ליצטרף הערלה לבטל את התרומה הרי היא מבוטלת במאה של חולין. זה נראה נכון ביישוב דעת רבינו ז״ל. וראיתי להרב רבינו עובדיה שפירש בפירוש המשנה שדמיון סאה של תרומה שנפלה וכו׳ הוא דמיון לשני הענינים ר״ל לתרומה מעלה את הערלה ולערלה מעלה את התרומה ודחק עצמו דאתי מתני׳ כמאן דאמר תרומה מתבטלת במאה ועוד ולכך בהצטרף הערלה עם החולין תתבטל התרומה שיש שם מאה ועוד. ועוד פירש פירוש אחר שמה שאמר מתני׳ למאה ר״ל לצ״ט וחצי והחצי של ערלה משלים למאה והשתא בהצטרפות הערלה תתבטל התרומה, וכל זה הוא דוחק והעיקר כפי׳ רבינו ז״ל:
(יז-יט) התרומה וכו׳. וכן הערלה וכלאי וכו׳. וכן הערלה מעלה וכו׳. עי׳ לח״מ. ובשער אפרים שאלה נ״א כתב דהא דערלה מעלה את הכלאים איירי דומיא דשני זיתים אחד של חלב ואחד של דם שנפלו לתוך נ״ט זיתי היתר שמעלין זה את זה ואין זה סותר למ״ש רבנו פי״ח מהל׳ פסולי המוקדשין ה״כ דפיגול ונותר וטמא שבללן שחייבין עליהן הואיל שכולו איסור עיי״ש ובמחילת כבודו לא דק דודאי אם נפל כזית ערלה וכזית כלאים לתוך קצ״ט זיתי היתר נאסר הכל לדידן דקי״ל כר׳ אלעזר דאין איסורין מבטלין זה את זה ודלא כריש לקיש עיין זבחים דף ע״ט ולא התיר רבנו אלא א״כ נפלו מאתים זיתי ערלה לתוך ארבעים אלף זיתי היתר שנתבטל ונעשה כולו היתר אז כשנפל לתוכן אח״כ ר״א זיתי כלאים הערלה מעלה הכלאים הואיל שכבר נתבטלה הערלה. דדוקא תרומה שנפלה סאה לתוך צ״ט סאה היתר ואח״כ נפל לתוכו חצי סאה ערלה הוא דתרומה מעלה את הערלה אע״ג שלא בטלה תרומה בצ״ט ונעשה הכל מדומע מפני דאין על תרומה שם איסור שמותר לכהנים כמבואר בירושלמי משו״ה אין תרומה בכלל אין איסורין מבטלין זה את זה. וזהו שהאריך רבנו בפי׳ המשנה לבאר דזה הדמיון סאה תרומה שנפלה למאה אין זה לפרש ב׳ הענינים שהתרומה מבטל הערלה והערלה מבטלת התרומה וכמ״ש הר״ע ברטנורא הביאו הלחם משנה דזה אינו דשפיר תרומה המותרת לכהנים שאינה איסור הוא דמבטלת ערלה משא״כ ערלה דאסורה לכל אין בכחה להצטרף לבטל התרומה ולהתירה לזרים אלא א״כ נתבטלה הערלה במאתים ונעשית היתר אז מבטלת תרומה (דיכולה שוב לבטל אפי׳ ערלה ואין אומרים חוזר וניעור וכמ״ש הרשב״א סי׳ תש״ל) לזה מפרש רבנו דאדרבה הוכפל לשון להורות דזה הדמיון מפרש רק בבא דתרומה מעלה את הערלה ומסיים והערלה מעלה את התרומה כאלו אמר ומשכחת נמי באופן אחר שהערלה מעלה התרומה כגון שנפלו מאה סאה ערלה לתוך עשרים אלף חולין שנתבטל ונפל אח״כ לתוכו ר״א סאה תרומה. (ויש ט״ס דמוכח בדברי רבנו דבהל׳ י״ח צ״ל ואח״כ נפל לכל מאה סאה סאה של תרומה ובהל׳ י״ט צ״ל ואח״כ נפל לכל מאתים סאה סאה של ערלה).
ולענין השגת הראב״ד יפה השיב הלח״מ דחשבון רבנו שלם ולדרך הראב״ד היה צ״ל ואח״כ נפל לתוכו סאה וחלק מאה מג׳ קבין. ועי׳ לח״מ בהל׳ י״ט ויפה כיון דפי׳ הרע״ב תמוה אמנם בחנם נדחק בפי׳ הירושלמי דגרסינן סאה תרומה שנפלה לתוך מאה אמר ר׳ אלעזר לית כאן מאה אלא תוך צ״ט סאה ערלה שנפלה לתוך מאתים אמר ר״א לית כאן תוך מאתים אלא תוך קצ״ט ע״כ והר״ש הניח בצ״ע. ודברי רבנו בפי׳ המשנה ברורין דברישא קתני ג׳ קבין ולא תני ועוד לזה אמר ר״א דהנך ג׳ קבין לא נפלו לתוך מאה חולין דא״כ אין צורך לצירוף תרומה אלא לתוך צ״ט ואין על תרומה שם איסור ומשו״ה מבטלת את הערלה ובסיפא גרסינן סאה ועוד של ערלה וקאמר ר״א דלא איירי שהיה בחולין מאתים פעמים סאה ועוד דא״כ א״צ לצירוף אלא דבחולין גרידא יש רק קצ״ט פעמים וע״י צירוף ערלה הוא דאיכא מאתים פעמים סאה ועוד ובהכי ניחא תמיהת התוס יו״ט דבסיפא הוצרך לומר ועוד שאין איסורין מבטלין זה את זה משא״כ ברישא תרומה דמותרת לכהנים לא הוצרך לומר ועוד. היוצא מזה דלא כשער אפרים ודעת רבנו דלא כהטור דזית חלב וזית דם שנפלו לתוך נ״ט זיתי היתר הכל אסור אלא א״כ נפלו ששים זיתי חלב לתוך ל״ו מאות זיתי היתר ואח״כ נפל תוכן ס״א זיתי דם הוא דחלב מצטרף לבטל הדם ועי׳ מ״ש פי״ד מהל׳ מאכלות אסורות ה״ו:
עיסה מחומצת כו׳. הנה רבינו ז״ל לא פי׳ כאן כמו דאוקי בגמ׳ דילן ד׳ ס״ח ע״א דהטעם הוא משום נותן טעם לפגם ע״ש וכן בירושלמי כן ועיין בהך דתמורה ד׳ י״ב ע״א ע״ש בתוס׳ ד״ה ואין והטעם משום דרבינו ס״ל דנותן טעם לפגם ההיתר הוא רק מחמת פוגם ולא מחמת דלא הוה טעם וס״ל דבכלאי הכרם דקי״ל אף שלא כדרך הנאתו אסור נותן טעם לפגם כה״ג שנפל בו ממש האיסור אסור בכלאי הכרם וס״ל דגמ׳ דידן אזלא למאי דס״ד בפסחים ד׳ כ״ד ע״ב דלא ס״ל הך דין דאסור שלא כדרך הנאתו משא״כ לדידן. ועיין בהך דשבת ד׳ צ״ג בהך מחלוקת דר״ש ורבנן גבי זה יכול וזה יכול ובהך דע״ז ד׳ ס׳ וע״ש בתוס׳. ותוס׳ פסחים ד׳ כ״ז ע״א ע״ש:
התרומה מעלה כו׳ שכיון שבטלה כו׳. עיין בהשגות. אך באמת כך דהנה על הך מחלוקת דפ״ב דערלה מ״א דפליגי ת״ק ור״ש אם שני איסורים מצטרפים לאסור על זה קאמר בירושלמי כך ודלא כפי׳ הר״ש שם מה פליגין ר״ל דר״ש דס״ל דלא מצטרף דהיינו כשנפלו בזה אחר זה אך לא היה ידיעה ואח״כ צריך לומר כך דמתחלה נפל ג׳ קבין ערלה והיה לו ידיעה ואח״כ נפל ג׳ קבין ועוד מותר לכ״ע דהערלה כבר נתבטל והוה מאה סאה וחצי סאה וא״כ אח״כ אם נפל ג׳ קבין כלאי הכרם ועוד בטל לכ״ע ולהיפך אם נפל תחלה ג׳ ועוד ואח״כ נפל ג׳ אסור לכ״ע ואם נפל בבת אחת הוה זה בעיא דלא איפשטא ר״ל לר״ש דס״ל דלא מצטרפי מ״מ בב״א י״ל דמצטרפי והמחלוקת הוא בזה אחר זה בלא ידיעה והנה רבינו ז״ל ס״ל דגם גבי תרומה אף דצריך הפרשה מ״מ אם היה לו ידיעה נתבטל עיין בפי״ג מהל׳ תרומות ה״ו ע״ש בהשגות אך נ״מ כך דגבי שאר איסורים גם הראשון כיון שבטל וא״צ הפרשה מצטרף להתיר השני והיינו רק כשנחלק כעין שכ׳ רבינו דאם לא נחלק אף דהראשונות מותר לאכול מ״מ בב״א ס״ל דלא ועיין תוס׳ חולין ד׳ ק׳ ע״א לכן כ׳ רבינו כה״ג והנה שם בערלה בהל׳ ב׳ גבי הך דהערלה את התרומה נראה מדברי הירוש׳ דלא כפי׳ רבינו בפיהמ״ש רק דאם נפל סאה תרומה לצ״ט וא״כ נעשה מדומע ואח״כ נפל חצי סאה ערלה דשוב בטלה הערלה במאתים ולא אמרינן דהחצי סאה ערלה תעשה ג״כ מדומע רק דאח״כ לריב״ה דס״ל בתרומות פ״ד או לר״י דלא צריך בתרומה ק״א רק ק׳ ועוד אז מצטרף הג׳ קבין ערלה וצ״ט חולין ובטלה ג״כ התרומה וכן אם נימא לר״ש דלא מצטרפי ערלה וכלאי הכרם לאסור י״ל דהירושלמי יפרש הך משנה דואח״כ נפלו ג׳ קבין ערלה וג׳ קבין כ״ה ר״ל ששניהם נפלו והם בטלים לר״ש ואח״כ יבטלו הם את התרומה ומותרת אף לזרים כן הוא פי׳ המשנה והטעם דס״ל דאם נפלו ג׳ קבין ערלה לתוך מאה קבין תרומה דבטלה מ״מ לא חל על הערלה שם תרומה. ועיין בהך דמנחות ד׳ כ״ג ובזבחים ד׳ ע״ח אם אמרינן דנהפך ובירוש׳ פסחים פ״ג ה״א אם בשרובו מצה יוצא בה ידי חובתו ובהך דנדה ד׳ כ״ז ע״א גבי עפר ורקב וכ״כ בזה וס״ל דרק חולין דאפשר שיהי׳ בו גדר תרומה שפיר י״ל זה ולא גבי ערלה כיון דלא חל עליו שם טבל מעולם ועיין בירושלמי פ״ג דחלה ה״ז וסוף פ״ו דתרומות וכ״כ בזה ונ״מ למאי דמבואר בירושלמי פ״ב דפסחים ובבלי פסחים ד׳ ל״ה ע״ב דאין חל על איסור חמץ איסור טבל אם הוה זה עד לאחר הפסח אם שוב לא חל עליו איסור טבל כלל וכמו שכ׳ רבינו בהל׳ ביכורים פ״ז ה״ט גבי חלה ונ״מ כגון דאחמיץ במחובר דמבואר בפסחים ד׳ ל״ג אם הוה זה גדר דיחוי או גדר פטור ועיין בירושלמי דחלה פ״א מה דמחלק בין גדיש שנדמע לעיסה שנדמע וכאן הוה כעיסה כיון שלא נתחייב מעולם ועיין ביבמות ד׳ ל״ב ע״א מיתלא תליא ובתוס׳ חולין ד׳ צ׳ ע״א מש״כ לחלק גבי גיד הנשה וי״ל דגם גבי טבל כן כיון דלא נקצר בחיוב א״א לבוא לידי חיוב והך דחלה פ״ב מ״א גבי פירות חו״ל שנכנסה לארץ גבי מעשרות הוה רק מדבריהם כמש״כ רבינו בהל׳ תרומות פ״א ה׳ כ״ב וכן מבואר להדיא בירושלמי פ״ה דמעשרות ה״ד ע״ש. ועיין בתוספתא דתרומות פ״ב דמוכח שם דהך מחלוקת דר״א ור״ע קאי גם אתרומה שם ר״ל בספינה הבאה עם העפר וכן ר״ל בירושלמי פ״ב דחלה גבי ספינה ועיין בירושלמי דחלה פרק ד׳ ה״ח גבי ירדן והוא שמשך עפר:
משנה תורה דפוסיםמגדל עוזרדב״זכסף משנהלחם משנהמרכבת המשנהצפנת פענחהכל
 
(יח) וכן, הערלה וכלאי הכרם מעלין את התרומה. כיצד, מאה סאה של ערלה או של כלאי הכרם שנפלו לעשריםא אלף של חולין, נעשיתב כל התערובת עשרים אלף ומאה, ואחר כך נפל לכל מאתים סאה וסאהג של תרומה, הרי הכל מותר, ותעלה התרומה באחד ומאה, ואף על פי שמקצת המאה המעלין אותה ערלה או כלאי הכרם:
Similarly, orlah and mixed species from a vineyard can [help] cause terumah to be nullified.
What is implied? When 100 se'ah of orlah or mixed species from a vineyard fall into 20,000 se'ah of ordinary produce, the entire mixture is thus 20,100 se'ah.⁠1 Afterwards, a se'ah of terumah fell into every 100 se'ah, the entire [mixture] is permitted and the presence of the terumah is nullified because of the presence of 101 times [the original amount of terumah].⁠2 [This applies] even though part of the 100 that nullify its presence are orlah or mixed species from a vineyard.
1. I.e., the presence of the orlah or the mixed species from the vineyard are nullified.
2. This example is the product of the Rambam's own deduction. Although the simple interpretation of Orlah, loc. cit., would imply that the concept stated in this halachah could also be derived from the situation described in the previous halachah, it does not work out mathematically. Hence, the Rambam had to find a new example.
א. ד: לתוך עשרים. שינוי לשון שלא לצורך.
ב. ת2-1: נעשת. וכך ד (גם פ, ק).
ג. ד (מ׳מאתים׳): מאה סאה סאה (והקריאה: לְכל מאה סאה, סאה). כנראה שלא הבין את הלשון ׳לַכֹּל מאתים סאה וסאה׳, שפירושה שנפלו לתערובת מאתים ואחת סאין, ושינה (אך בהלכה הבאה לא שינה).
משנה תורה דפוסיםמגדל עוזרדב״זכסף משנהמרכבת המשנהעודהכל
וְכֵן הָעָרְלָה וְכִלְאֵי הַכֶּרֶם מַעֲלִין אֶת הַתְּרוּמָה. כֵּיצַד. מֵאָה סְאָה שֶׁל עָרְלָה אוֹ שֶׁל כִּלְאֵי הַכֶּרֶם שֶׁנָּפְלוּ לְתוֹךְ עֶשְׂרִים אֶלֶף שֶׁל חֻלִּין נַעֲשֵׂית כׇּל הַתַּעֲרֹבֶת עֶשְׂרִים אֶלֶף וּמֵאָה. וְאַחַר כָּךְ נָפַל לְכׇל מֵאָה סְאָה סְאָה שֶׁל תְּרוּמָה הֲרֵי הַכֹּל מֻתָּר וְתַעֲלֶה הַתְּרוּמָה בְּאֶחָד וּמֵאָה. וְאַף עַל פִּי שֶׁמִּקְצָת הַמֵּאָה הַמַּעֲלִין אוֹתָהּ עָרְלָה אוֹ כִּלְאֵי הַכֶּרֶם:
[ביאור להלכה זה כלול בביאור הלכה טז]

(יח-יט) וכן הערלה וכלאי הכרם מעלין את התרומה וכו׳. השיג עליו הראב״ד וכוונת השגתו כי על הדרך שמצא התנא גבי ערלה מעלה את הכלאים היה יכול למצוא גבי ערלה מעלה את התרומה לא שהגרסא במשנה ככה כאשר חשב עליו בעל מגדל עוז. וכבר כתבתי כמה פעמים שרוב דבריו הם בלי עיון:
וא״ת למה הלך רבינו לבקש גדולות והשגתו בשתי הבבות ובהיות רבינו בקי בחכמת התשבורת לא סמך על חשבון התנא שצריך פירוש ארוך כאשר כתב בפירוש המשנה ולכן תפס חשבון גדול כדי למצוא החשבון בשלמים לא בשבורים כדי שיהיו החולין סאין שלמים והנופל לתוכן סאין שלמין והעולה סאין שלמין להקל על המעיין וזה דרך בעלי החשבון. ובעל מגדל עוז עשה את הראב״ד ז״ל טועה בגרסת המשנה וטרח להעתיק הלשונות באין מבין:
[ביאור להלכה זה כלול בביאור הלכה יז]

[ביאור להלכה זה כלול בביאור הלכה יז]

משנה תורה דפוסיםמגדל עוזרדב״זכסף משנהמרכבת המשנההכל
 
(יט) וכן, הערלה מעלה את כלאי הכרם, וכלאי הכרם את הערלה, וכלאי הכרם את כלאי הכרם, והערלה את הערלה. כיצד, מאתים סאה של ערלה או של כלאי הכרם שנפלו לארבעים אלף חולין, ואחר כך נפל לכל מאתים סאה וסאה של ערלה או של כלאי הכרם, הריא הכל מותר, שכיון שבטל האיסור שנפל תחילה, נעשה הכל כחולין המותרין:
Similarly, orlah may [help] nullify mixed species from a vineyard and mixed species from a vineyard may [help] nullify orlah. Mixed species from a vineyard may [help] nullify [the presence of other] mixed species from a vineyard and orlah may [help] nullify [the presence of other] orlah.
What is implied? 200 se'ah of orlah or mixed species from a vineyard fall into 40,000 se'ah of ordinary produce.⁠1 Afterwards,⁠2 a se'ah of orlah or mixed species from a vineyard fell into each of the 200 se'ah of orlah or mixed species from a vineyard, the entire mixture is permitted. Since the presence of the forbidden substance that fell into [the mixture] originally was nullified, the entire [mixture] is considered as ordinary produce that is permitted.⁠3
1. The prohibition is thus nullified because the ratio of permitted to forbidden substances is 200:1.
The Ra'avad criticizes the Rambam, questioning why he uses extremely large numbers. The Radbaz explains that the Rambam's figures enable all the calculations to be made without fragments.
2. I.e., after it was discovered that the forbidden substance had fallen into the permitted substances. See the Rambam's Commentary to the Mishnah (Terumot 5:8).
3. Thus despite the fact that it contains produce that was originally forbidden, the entire quantity may be used to nullify the presence of the second measure of forbidden produce that falls in.
The rationale for this leniency is that according to Scriptural Law, the entire measure is permitted when there is a simple majority of forbidden substances.
א. בד׳ (גם ק) לית. אך בהלכה הקודמת לא השמיטה.
משנה תורה דפוסיםראב״דמגדל עוזרדב״זכסף משנהלחם משנהמרכבת המשנהעודהכל
וְכֵן הָעָרְלָה מַעֲלָה אֶת כִּלְאֵי הַכֶּרֶם. וְכִלְאֵי הַכֶּרֶם אֶת הָעָרְלָה. וְכִלְאֵי הַכֶּרֶם אֶת כִּלְאֵי הַכֶּרֶם. וְהָעָרְלָה אֶת הָעָרְלָה. כֵּיצַד. מָאתַיִם סְאָה שֶׁל עָרְלָה אוֹ שֶׁל כִּלְאֵי הַכֶּרֶם שֶׁנָּפְלוּ לְאַרְבָּעִים אֶלֶף חֻלִּין. וְאַחַר כָּךְ נָפַל לְכׇל מָאתַיִם סְאָה וּסְאָה שֶׁל עָרְלָה אוֹ שֶׁל כִּלְאֵי הַכֶּרֶם הַכֹּל מֻתָּר. שֶׁכֵּיוָן שֶׁבָּטֵל הָאִסּוּר שֶׁנָּפַל תְּחִלָּה נַעֲשָׂה הַכֹּל כְּחֻלִּין הַמֻּתָּרִין:
שכיון שבטל האיסור שנפל תחלה נעשה הכל כחולין המותרין – א״א כמה אוהב זה המחבר חשבונות גדולות עד שהניח חשבון המשנה שלשה קבין ערלה שנפלו למאה סאה של חולין ואח״כ נפלו שם סאה ועוד של תרומה הרי הערלה מעלה את התרומה פי׳ שאותו ועוד אחד באותן שלשה קבין של ערלה שנפלו שם והם עצמם מבטלין אותן.
[ביאור להלכה זה כלול בביאור הלכה טז]

[ביאור להלכה זה כלול בביאור הלכה יח]

[ביאור להלכה זה כלול בביאור הלכה יז]

וכן הערלה מעלה את הכלאים וכו׳ – שם במשנה הערלה מעלה את הכלאים והכלאים את הערלה והערלה את הערלה כיצד סאה של ערלה שנפלה למאתים ואח״כ נפלה סאה ועוד ערלה או סאה ועוד כלאי הכרם זו היא שהערלה וכו׳. וגם בפירוש המשנה פירש הרב ר״ע שדמיון כיצד סאה ערלה וכו׳ הוא לשני הענינים ר״ל לערלה מעלה את הכלאים וכלאים מעלה את הערלה ופי׳ שמאתים שאמרו רוצה לומר קצ״ט וכפשט לשון הירושלמי שאמרו כאן אמר ר׳ אלעזר לא לתוך מאתים אלא לתוך מאה וצ״ט ופירש שמה שאמרו כאן והערלה את הערלה ר״ל שאחד נטע רבעי ואחד ערלה כדי שיהא שני איסורים שאין איסור אחד מעלה לאיסורו אפילו דהך מתני׳ אתא כמ״ד דתרומה עולה בק״א ועוד כאשר מבואר שם בפירושו וכל זה הוא דוחק גדול דמוקי מתני׳ דלא כהלכתא ועוד דמוקי שני מיני ערלה. על כן מה נכבד פירוש רבינו שהוא מפרש שהך כיצד שאמרו סאת ערלה שנפלה למאתים ואח״כ נפלה סאה ועוד של כלאי הכרם אינו אלא דמיון לערלה מעלה את הכלאים אבל לא לכלאים מעלה את הערלה אלא שאם תרצה לשום משל על זה תשים המשל בהפך שנפל סאה של כלאי הכרם ואח״כ סאה של ערלה ופירוש המשנה כך סאה ערלה שנפלה למאתים ממש ונתבטלה ואח״כ נפלה שם ועוד של ערלה דוגמתה ולא נטע רבעי כמו שפירש הרב ר׳ עובדיה או של כלאי הכרם אותה הסאה של ערלה שנתבטלה מבטל הועוד שהם מאתים חלקים ממנו ורבינו לקח החשבון יותר גדול מפני שזה החשבון יותר ברור כדפירשנו ואע״פ שבירושלמי אמרו דהך מאתים דמתניתין ר״ל קצ״ט סובר רבינו שאין פירוש הירושלמי כך דזה אי אפשר דהא בהתערבות הסאה של ערלה נאסר הכל בהנאה ואם כן איך יבטל אחר כך התרומה וכמו שהקשה הרב רבינו שמשון עד שמכח קושיא זאת כתב שיש טעות בירושלמי ורבינו מיישב שם בפירוש המשנה ואומר דה״ק דלעולם דנפל למאתים ממש ופי׳ היה כך לולי הסאה של ערלה שחשבנו אותה ואמרנו שהיה מעלה לכלאי הכרם לא היה אפשר שתעלה סאה ועוד של כלאי הכרם במאתים של חולין לפי שמה שיחלק ממנה הוא חלק ממאה ותשעים וכמבואר שם בפירוש המשנה זהו פירוש רבינו והוא הנכון בפירוש המשנה ואע״פ שהוא קצת דוחק בפירוש הירושלמי:
[ביאור להלכה זה כלול בביאור הלכה יז]

משנה תורה דפוסיםראב״דמגדל עוזרדב״זכסף משנהלחם משנהמרכבת המשנההכל
 
(כ) בגד שצבעו בקליפי ערלה, יישרף. נתערב באחרים, יעלה באחד ומאתים. וכן, תבשיל שבישלו בקליפי ערלה, ופת שאפייה בקליפי ערלה, או בכלאי הכרם, יישרף התבשיל והפת, שהרי הנאתו ניכרת בהן. נתערבו באחרים, יעלו באחד ומאתים.
A garment that was dyed with shells of orlah1 should be burnt.⁠2 If it became intermingled with others, [its presence] may be nullified when there are 201 times the original amount.⁠3 Similarly, when a dish was cooked or a loaf of bread baked with the shells of orlah or mixed species from a vineyard, the dish or the bread must be burnt, for the benefit [from the forbidden substance] is evident.⁠4 If it became intermingled with others, [its presence] may be nullified when there are 201 times the original amount.
1. In his Commentary to the Mishnah (Orlah 1:8), the Rambam quotes the Sifra (Parshat Kedoshim) which teaches that since it is forbidden to benefit from Orlah, it is also forbidden to use it as a dye. The Rambam emphasizes that, accordingly, this applies, not only to fruit which is orlah, but also to the shells from which dye is made. In his notes to the Rambam's Commentary to the Mishnah, Rav Kapach cites a responsa from the Rambam from which it appears that this applies only to shells because they serve a fruit. It is not forbidden to make dye from the wood or the bark of a tree that is orlah. See Halachah 24 and notes.
2. Since the substance from which the dye comes is forbidden, the entire article becomes forbidden.
3. The Rambam's wording - and hence, our translation - implies that one may cause the presence of the forbidden garment to be nullified by adding 200 other garments to it. The Radbaz explains that the mixture is forbidden only according to Rabbinic Law. As stated in Chapter 15, Halachah 26, as an initial and preferred option, one may add a sufficient quantity of permitted substances to nullify the presence of a substance forbidden by Rabbinic Law. Note, however, the glosses of the Tosafot Yom Tov and Rav Kapach to Orlah 3:1, that do not accept this interpretation and state that one may not nullify the prohibition as an initial and preferred option.
4. See Halachah 22.
משנה תורה דפוסיםמקורות וקישוריםמגדל עוזרדב״זכסף משנהלחם משנהצפנת פענחעודהכל
בֶּגֶד שֶׁצְּבָעוֹ בִּקְלִפֵּי עָרְלָה יִשָּׂרֵף. נִתְעָרֵב בַּאֲחֵרִים יַעֲלֶה בְּאֶחָד וּמָאתַיִם. וְכֵן תַּבְשִׁיל שֶׁבִּשְּׁלוֹ בִּקְלִפֵּי עָרְלָה וּפַת שֶׁאֲפָאָהּ בִּקְלִפֵּי עָרְלָה אוֹ בְּכִלְאֵי הַכֶּרֶם יִשָּׂרֵף הַתַּבְשִׁיל וְהַפַּת. שֶׁהֲרֵי הֲנָיָתוֹ נִכֶּרֶת בָּהֶן. נִתְעָרְבוּ בַּאֲחֵרִים יַעֲלוּ בְּאֶחָד וּמָאתַיִם:
(כ-כא) בגד שצבעו בקליפי ערלה וכו׳ עד הנייתו ניכרת בהן. ריש פ״ג דמס׳ ערלה ומייתי לה פרק הגוזל עצים (דף ק״א) ופרק כל שעה (דף כ״ב):
נתערבו באחרים יעלו עד בטל ברוב. פ״ג דמס׳ ערלה ומייתי לה פ׳ כל שעה:
בגד שצבעו בקליפי ערלה וכו׳. שם פלוגתא דתנאי ופסק כחכמים שאמרו יעלה באחד ומאתים ואמרינן את פריו לרבות קליפין של ערלה והבגד אינו מכלל הדברים המקדשים והכי איתא בירושלמי ומשמע מדברי רבינו שאם נתערב באחד ומאתים יעלה ואם נתערב בפחות מזה אין מבטלין אותו לכתחלה והא ודאי שאין תערובת זה מאיסורי תורה אלא מדרבנן וקי״ל מבטלין איסורין דרבנן לכתחלה הילכך יעלו פירושו מעלין אותו באחד ומאתים וכ״כ בפירוש המשנה בהדיא:
שהרי הנייתו ניכרת וכו׳. הכי אמרינן בגמ׳ יש שבח עצים בפת אע״פ שאין עצם האיסור מעורב בפת הרי הנייתו ניכרת בפת ובתבשיל:
בגד שצבעו בקליפי ערלה ישרף וכו׳ וכן תבשיל וכו׳ וכן בגד וכו׳ – ריש פרק שלישי דערלה וכחכמים:
בגד שצבעו בקליפי ערלה ישרף וכו׳ – פ׳ שלישי דמס׳ ערלה מחלוקת ר״מ וחכמים ופסק כחכמים. וא״ת והא בגד שצבעו בקליפי ערלה זה וזה גורם הוא שהצבע הבא אינו אלא ע״י הסמנים של ערלה והאור של היתר דהסמנים בלא אור לא עבדי כלום. וי״ל דאינו נקרא זה וזה גורם שאינו עושה האור מה שעושים הסמנים שזה עושה פועל החמימות כדי שיקבל הצבע והסמנים עושים פועל הצביעה ולכך כיון דאינם גורמים לדבר אחד אינו נקרא זה וזה גורם ולא הוי כמו עצי איסור ועצי היתר דכתב רבינו לקמן דהוי זה וזה גורם מפני ששניהם עושים פועל ההבערה והחמימות זבל דאיסור וקרקע דהיתר שניהם עושים דבר אחד וכן חלקו התוספות בפרק כל הצלמים בשם רבינו שמואל:
בגד שצבעו בקליפי כו׳ שהרי הנייתו ניכרת כו׳. כ״כ בזה על הך דב״ק גבי יש שבח סמנין ע״ג צמר דר״ל כך דעיין בביצה ד׳ ל״ח גבי מאי דפריך וליבטל מים ומלח לגבי עיסה ע״ש כל הסוגיא והפי׳ דהנה עיין בירושלמי פ״ב דמעש״ש ה״א במה דפליגי ר״י ור״ל גבי מדת שבחו ניכר או טעם שבחו ניכר וע׳ בדברי רבינו בהל׳ מעש״ש פ״ג הל׳ י״ד וט״ו ע״ש בהשגות, אך כך דהנה מה שהדבר נשבח ע״י איזה דברים ונעשה ע״י זה מין אחר אם יש להאחד חלק בהדבר או רק תביעת ממון מה שחייב לו עבור הדברים שלו ועי׳ בהך דב״ק ד׳ צ״ט גבי אומן קונה בשבח כלי במה שכתב התוס׳ שם ד׳ ק״ב ע״ב ד״ה מי הודיע ע״ש ועיין בירושלמי ספ״א דנדרים בהך דקונם ידי אם רק שכר ידי אסור או גם שבח ועיין בהך דב״ק דף מ״ז ע״א גבי נפחא למי שייך הדבר כיון שבא ע״י שניהם ובמש״כ התוס׳ שם ד׳ ק״א ע״ב גבי צבע ועי׳ בירושלמי ב״ב פ״ו גבי אם נתערב לו חטים בשעורים למי שייך השבח ובב״מ ד׳ קי״ח ע״ב גבי ירק ע״ש וכ״מ בזה. והנה כך דגבי תחומין רק אם באו מזה לחבירו אז הולכין אחר הראשון ביו״ט אבל אם הפקיר הראשון חפציו ביו״ט וזכה בו השני אז הן כרגלי כל אדם לכ״ע אף לריב״נ ולכך מבואר בירושל׳ ספ״ה דביצה דהמוצא כלי הרי הן כרגלי המוצא ומיירי ביו״ט וכן באמת הדין לגבי מים הנובעים די״ל דלא קנו שום שביתה אף לריב״נ עיין רש״י ביצה ד׳ ל״ט ותוס׳ עירובין ד׳ מ״ו ומ״ה ע״ב ומ״ז ע״ב ורש״י שבת ד׳ קכ״א ע״ב ובהך דעירובין ד׳ צ״ז ע״ב ועי׳ בע״ז ד׳ מ״ז ע״א קמא קמא אזלא גבי נובעין, וזהו מה דר״ל בגמ׳ שם אם רק צריך לשלם מעות לבעל המים והמלח עבורם והם עצמם הם של בעל העיסה לא מכח הנותן כיון דנשתנו לפנים חדשות והוה כמו מציאה וכמבואר בירושל׳ דביצה שם או מיקרי שיש לו להנותן דבר בהעיסה מה שהשביח על ידו וכן ר״ל בהך דע״ז ד׳ ס״ג ע״ב גבי אתנן מה דרצה לחלק בין חנוני המקיף ע״ש ור״ל ג״כ אם משלם עבור הדבר של החנוני או בעבור שהוא חייב חוב לחנוני, ועי׳ פ״י דשביעית גבי הקפת החנות אם משמט, והנה עי׳ בברכות ד׳ ל״ז ע״ב דהיכא דנשתנה הדבר אם ניכר הדבר מהיכן בא אזלינן בתר הדבר שבא ממנו ועדיין שמו עליו וזהו ר״ל ג״כ הגמ׳ דע״ז ד׳ ס״ו ע״ב גבי ריחא שניא התם דמיקלי איסורא ור״ל ואינו ניכר הריח מהיכן הוא בא לכן אין שם איסור על הריח וכ״כ בזה, והנה הך דכאן הוא ג״כ הספק אם הדבר הוא מה שנתן לו או מה שחסר אצלו ועיין ב״ק ד׳ כ׳ וכ״כ בזה והנה אם נימא על מה שנתן לו אז כיון דנשתנה הדבר א״א לומר שיש לו חלק בהדבר רק אם נימא מחמת שנחסר לו דאז ניכר הדבר מהיכן בא א״כ עדיין שמו עליו ושפיר מיקרי יש לו חלק בהעיסה ומביא ראיה מהך דבורר צרור דאף דעל הדבר עצמו אין שייך תשלום דהדבר אין שוה כלום רק מחמת החסרון במה שנשאר לו וה״נ כן. ואח״כ אמר דהתם התשלום מחמת ההיזק ויש לו תובעין ואח״כ אמר דא״כ גבי נבלה בשחוטה ועיין בירושלמי פ״ה דתרומות אם יש לבעל הנבלה חלק במה שהשביח החתיכה ע״י התערובות ועיין בערובין ד׳ פ״ח ע״א גבי חורבה מחזיר לבעלים ע״ש ותירץ כיון דלטעמא עביד עיקר התבלין הוא לכך ולא מיקרי דבר חדש ועיין בירושלמי פ״ה דמעש״ש ה״ו גבי יין ותבלין שהוא כמבוער. והנה גבי עצים אמר בירושלמי סוף פ״ה דביצה ופ״ב דמעש״ש סוף ה״א דעצים אין בהם ממש ר״ל דלא ס״ל יש שבח עצים בפת ועיין בירושלמי סוף פ״ג דע״ז מה דמחלק שם בין להיסק בין לעשן וכמש״כ התוס׳ זבחים ד׳ ע״ב ע״ב דרק אם אין האיסור ניכר בעין אז שייך גדר פדיון. וגם אף דקי״ל בביצה ד׳ ל״ט דשלהבת של ע״ז מותרת זה רק כשאינו ניכר ממה בא הדבר אבל כשהאבוקה כנגדו דניכר האיסור מהיכן בא השלהבת אסור וכמש״כ לעיל ולא הוה מיקלי איסורו וכן הדין בהך דסממנין דמתחלה רוצה להביא ראיה דהסממנין הוה בגופו של דבר ולכך ידלק מחמת דגוף האיסור הוה וכמש״כ. ועיין בתוספתא דע״ז פ״ה דהוה מחלוקת אם מהני שיעביר מהן הצבע אח״כ ועיין בירושלמי דערלה פ״ג דאף למ״ד בע״ז ד׳ ל״ב דגבי חרס הדרייני מותר לסמוך בכרעי המטה דלא הוה גוף החרס עצם האיסור גבי בגד אסור דנעשה גוף האיסור ודחי שם בב״ק דאין הטעם דהבגד נאסר ללבוש רק דהטעם דזה גופא הויא הנאה מה שיש לו ע״י הסממנין של ערלה בגד צבוע וכעין דאמרינן בערובין ד׳ ל״א אסור לקנות בית באיסורי הנאה ועיין בתוס׳ נדרים ד׳ מ״ז שכ׳ דהך דפסחים ד׳ כ״ז בשרשיפא ר״ל שהאיסור הנאה הוא מה שיש לו זה לא מה שנהנה ממנו ועיין תוס׳ ע״ז ד׳ מ״ח ע״ב גבי אם נטע כו׳ ע״ש וזהו ג״כ כוונת הגמ׳ במעילה ד׳ כ׳ ע״א הנאה הנראית לעינים ר״ל ג״כ מה שנעשה בית ע״י זה מעל ואז עדיין תלוש וכיון שנאסר הבגד שוב אסור ליהנות ממנו וכן ר״ל רבינו לקמן בהל׳ כ״ג גבי קערות וכוסות כו׳ שהרי דבר כו׳ עושאן חדש ר״ל כך דהנה זה מבואר בכ״מ דגמר כלי הוא ע״י הסקה בכבשן עיין ביצה ד׳ ל״ב וכ״מ. ועיין בתו״כ פ׳ שמיני דאמר שם דאף דגבי תנור ג״כ הגמר שלו הוא הסקה כמבואר בכלים פ״ה ועיין שבת ד׳ קכ״ה מ״מ תנור מיד שיסיקנו מיקרי ג״כ נעשה בו מלאכה נמצא דגבי תנור ההיסק עושה בו שתי פעולות חדא דנגמר ועוד דעשה בו מלאכה ופקע ממנו שם חדש אבל בכלי חרס הוה רק גמר מלאכה ומיקרי חדש ועיין תוס׳ ע״ז ד׳ ל״ד ע״א וכ״מ ולכך כלי חרס כיון שנעשה כלי ע״י האיסור נאסר והוה כמו עצם איסור משא״כ בתנור דזה הוה ג״כ גדר מלאכה ולכך מהני יוצן וזהו כונת התו״כ פ׳ שמיני פ׳ ח׳ פרק י׳ תנור שומע אני בין חדש כו׳ והוה כמו בגד שצבעו ואח״כ מקשה בב״ק משביעית ור״ל במיני צבעונים שמותר לצבוע בהם דלא כרש״י שם ד׳ ק״א ע״ב ד״ה יש רק דמה דאמר ידלק היינו לאחר הביעור שצריך לבערן וא״כ מוכח דהוה ממש דביעור לא שייך רק בדבר שיש בו ממש כמש״כ ועיין בדברי רבינו פ״ה מהל׳ שמיטה ה״ט ותירץ משום תהיה. והנה התוס׳ שבת ד׳ כ״ה ופסחים ד׳ כ״ב ע״ב חלקו בין עצים לבשר ותבואה ע״ש ובאמת כך דעיין בפסחים ד׳ ע״ה דרק של עץ מיקרי גחלים ר״ל כך דכל הדברים כ״ז שלא נעשה אפר עדיין שם הראשון עליהם ועיין נדה ד׳ כ״ח ע״א דשויא חרוכא וזבחים ד׳ ק״ו ע״א דהוה מחלוקת גבי ניתך הבשר ועיין במעילה ד׳ ט׳ גבי גחלים של מערכה משום דאית ביה ממש וע״ש ברש״י בע״ב ובאמת החילוק הוא כך דגחלת ר״ל של בשר האימורים ויש בו מעילה ומשום דעושין ממנו תרומת הדשן כמש״כ רש״י שם וגחלים ר״ל של עצי המערכה ובהני לא דפקע מהם שם עצים ובזה א״ש מ״ש התוס׳ יומא ד׳ כ׳ ע״א ועיין שם ד׳ מ״ו ע״ב גבי כיבוי וגם כאן זה החילוק וא״ש ועיין בירושלמי ערלה פ״ג ה״ב גבי גחלים של ערלה שעיממו כו׳ ור״ל כך דגבי ערלה האיסור הוא רק בקליפין וגחלת שלהם י״ל דיש בהם ממש ואסור אבל גבי כלאי הכרם דהקשין וגם העצים של הגפן אסורים, בהם הגחלים מותרים ומה דמבואר בגמ׳ ובתוספתא דערלה דגם גבי ערלה הגחלים מותרים מוקי לה בירושלמי כגון שהביא עצים לחים ונגבם בקליפי ערלה אז הגחלים של העצים מותרים ובזה מדוייק לשון רבינו בהל׳ כ״ד והל׳ כ״ג והנה עיין מש״כ הר״ן ז״ל בע״ז ס׳ פ״ג דגבי תבשיל ליכא שבח עצים ובאמת בירושלמי פ״ג דערלה מקשה למ״ד הנאת ערלה בטלה ברוב ר״ל היכא דאין ניכר האיסור בעין וכמו לקמן בהל׳ כ״ו גבי מעמיד מש״כ רבינו שהרי הדבר האסור כו׳ הקשה בירושלמי מתבשיל ותירץ דקאי על הקדירות ר״ל כמו הך דביצה ד׳ ל״ד בקדירות חדשים שמחסמין את הקדירה ע״ש אך באמת כ״כ בהל׳ שבת פ״ט דמוכח דיש חילוק בין צליה לבישול דגבי צליה האש עושה פעולה בעצם הדבר וכמו הך דנזיר ד׳ נ׳ ע״ב כגון דסליק נורא אך זה מהשלהבת לא מהחמימות דהוה מגוף העצים וכמו עצים דמשחן עיין פסחים ד׳ כ״ז ע״ב וב״ק ד׳ ק״א ע״ב משא״כ גבי בישול ובזה מדוייק ג״כ לשון רבינו מה דמחלק בין פת לתבשיל דכאן נקט גם כלאי הכרם וכאן נקט רק קליפי ערלה והך דהל׳ כ״ד גבי קדירה שבישל אותה ר״ל כגון קדירה חדשה וכמו הך דביצה ד׳ ל״ד הנ״ל ועיין מש״כ הרא״ש בהך דחולין ד׳ ח׳ גבי השוחט בסכין של עכו״ם דע״י זה גם הבשר אסור. ועיין בירושלמי מגילה פ״א ה״ט דמחלק שם בין קערה לקדירה דזה רק מכניס לתוכו האוכל וזה מהנין בו את האוכל. ועיין מש״כ רבינו בהל׳ מלוה ולוה פ״ג ה״ג גבי כלים שעושין בו אוכל נפש ע״ש ומשום דהם מתקנין את האוכל. ועיין בנדרים ד׳ ל״ג וד׳ נ״א גבי מעשה קדירה:
[השמטה במש״כ אם דבר שנעשה ע״י איזה דברים פנים חדשות אם יש שם הראשון עליו או לא הנה לכאורה זהו מה דאמרינן בחולין ד׳ ס״ט ע״א כל מכח כו׳, אך שם כך דשם כל עיקר המין הוא כך אין שם הראשון עליהם משא״כ בדבר דרק ע״י סיבה אין ראיה ועיין מה דס״ל לרבינו לעיל פ״ב הכ״ד דאם נעשה משרץ העוף עוף חייב ג״כ משום שרץ העוף ע״ש וא״כ לפי״ז קשה הא רבינו כאן פ״ג ה״ח ס״ל דכל עוף טמא בשעה שהתחיל להתרקם יש שם שרץ העוף עליו וא״כ לעולם יהא חייב שנים גבי עוף משום שרץ העוף ג״כ וע״כ משום דכיון דכל המין הוא כן ונעשה אח״כ לבריה חדשה פקע שם הראשון והאיסור הוא רק משום דהוה מין טמא וכמו מש״כ שם בהל׳ י״א וזה ר״ל בהך דתמורה ד׳ ל״א ועיין מש״כ רבינו בהל׳ סוכה פ״ה ה״ד גבי פשתן דאין עליה שם גידולי קרקע וזה ג״כ ר״ל הך דב״ק ד׳ מ״ז גבי אין גובין מביצתה פירשא בעלמא ר״ל כך דהיא דבר המופרש ופנים חדשות ואזלינן בתר השתא ואילו ביצה הזיקה אין שייך לגבות מגופה לכך גם עכשיו אין גובין ממנה דשם הראשון אין עליה משא״כ בולד דאם הזיק עכשיו היה חייב לשלם מגופו וגבי ביצה טמאה וטרפה התם משום קרא דבת היענה כמבואר בחולין ד׳ ס״ד חזינן דיש שם איסור גם על הביצה: ע״כ השמטה]
משנה תורה דפוסיםמקורות וקישוריםמגדל עוזרדב״זכסף משנהלחם משנהצפנת פענחהכל
 
(כא) וכן, בגד שארג בו מלוא הסיט שצבעו בערלה, ואין ידוע אי זה הוא, יעלה באחד ומאתים. נתערבו סממניא ערלה בסממני התר, יעלו באחד ומאתים. מי צבע במי צבע, יבטל ברוב:
Similarly, when milo hasit1 of a garment was dyed with [a dye that is] orlah, and [that garment] cannot be identified, [its presence] may be nullified when there are 201 times the original amount.⁠2 If powdered dye that is orlah becomes mixed with powdered dye that is permitted, [its presence] may be nullified when there are 201 times the original amount. When liquid dye that is orlah becomes mixed with liquid dye that is permitted, its presence is nullified when there is a majority [of the permitted substance].⁠3
1. In his notes to the Rambam's Commentary to the Mishnah (Orlah 3:2), Rav Kapach elaborates on the definition of this term, concluding that it is equal to two thumbbreadths. This is also reflected in the Rambam's ruling, Hilchot Shabbat 9:18.
2. I.e., if the entire garment is not 201 times the size of the portion dyed with the forbidden dye. In his Commentary to the Mishnah, the Rambam explains that this law teaches us that if even a small portion of a garment is dyed with forbidden dye, the entire garment may become forbidden.
3. The Radbaz explains that a more lenient ruling is issued in this instance, because:
a) Here there is no substance that is forbidden, it is only the color that comes from the forbidden dye that is problematic. A differentiation can be made between this instance and the previous laws, for in those instances, the forbidden dye has already become permanently associated with a substance.
b) In this instance, the majority of the dyeing will result from the permitted dye. The effect of the prohibited dye is secondary.
א. ד (גם פ, ק): סמני. וכן בסמוך. בטיוטת פיהמ״ש שבת א, ד בכ״י רבנו: סמנין, אך במשנה שם בכ״י שהוגה מכ״י רבנו: סממנין.
משנה תורה דפוסיםמגדל עוזרדב״זכסף משנהלחם משנהצפנת פענחעודהכל
וְכֵן בֶּגֶד שֶׁאָרַג בּוֹ מְלֹא הַסִּיט שֶׁצְּבָעוֹ בָּעָרְלָה וְאֵין יָדוּעַ אֵי זֶה הוּא יַעֲלֶה בְּאֶחָד וּמָאתַיִם. נִתְעָרְבוּ סַמָּנֵי עָרְלָה בְּסַמָּנֵי הֶתֵּר יַעֲלוּ בְּאֶחָד וּמָאתַיִם. מֵי צֶבַע בְּמֵי צֶבַע יִבָּטֵל בְּרֹב:
[ביאור להלכה זה כלול בביאור הלכה כ]

וכן בגד שארג בו. גם זה שם במשנה בפלוגתא ופסק כחכמים:
נתערבו סימני ערלה וכו׳. שם בירושלמי א״ר יוחנן סמנין בסמנין במאתים מי צבעים במי צבעים בטלין ברוב. וליכא למימר דטעמא הוי דאין כאן ממשות של איסור אלא מראה בעלמא דהא בגד שצבעו בקליפי ערלה ונתערב באחרים יעלו באחד ומאתים. וי״ל דהתם כבר נתפס הגוון בדבר שיש בו ממש. עוד י״ל דהכא כשבא לצבוע באלו המים עיקר הצבע נקלט מן הרוב ושאני סמני ערלה דממשות האיסור שם אבל במי צבעים אית ביה תרתי, חדא שאין שם ממשו של איסור אלא מראהו, ותו דאין נהנה מן המים כמות שהם אלא שהוא עתיד לצבוע בהם רוב הצבע הוי מן היתר ועדיין צ״ע:
נתערבו סימני ערלה וכו׳ – ירושלמי בפרק ג׳ דערלה אמר רבי יוחנן סממנין בסממנין בטילין במאתים מי צבעים במי צבעים בטילין ברוב:
וכן בגד שארג בו וכו׳ – שם מחלוקת רבי וחכמים ופסק כחכמים:
מי צבע כו׳. כן מבואר בירושלמי שם ומשום דסלק את מינו כו׳ והוה כמו כוס מזוג דע״ז ד׳ ע״ג ע״ב ועיין במה דס״ל לרבינו בהל׳ שבת פ״ט הל׳ י״ד דגבי מים לא שייך צביעה דלא כשיטת הראב״ד ז״ל שם דלא הוה רק גדר תערובות ועיין מש״כ רבינו בפ״ט מהל׳ פרה הי״ג ופ״ה מהל׳ ביאת מקדש ה׳ י״ב אם שייך גבי מים נשתנו ועיין בירושלמי פ״ג דערלה ה״א דמיבעי שם אם צבע דבר שיש בו רוח חיים אם הוה מעשה לאסור ע״ש ועיין מש״כ רבינו בהל׳ שבת פכ״ב הכ״ג ובגמ׳ שם ד׳ צ״ה ועיין תוס׳ מו״ק ד׳ ט׳ ע״ב ד״ה פוקסת ובכורות ד׳ נ״ח ע״א משום סקרתא:
משנה תורה דפוסיםמגדל עוזרדב״זכסף משנהלחם משנהצפנת פענחהכל
 
(כב) תנור שהסיקו בקליפי ערלה ובכלאי הכרם, בין חדש בין ישן, יוצן, ואחר כך ייחםא אותו בעצי התר. ואם בישל בו קודם שיוצן, בין פת בין תבשיל, הרי זה אסור בהנייה, ששבחב עצי איסור בפת או בתבשיל. גרף את כל האש, ואחר כך בישל או אפה בחומו של תנור, הרי זה מותר, שהרי עצי איסור הלכו להם:
When an oven has been heated with shells of orlah or mixed species from a vineyard, it must be cooled off [before cooking in it]. [This applies] to both a new and an old [oven]. Afterwards, one should heat [the oven] with permitted wood.⁠1 If one cooked in it before it was cooled, whether bread or food, it is forbidden to benefit from it. [The rationale is that] the forbidden wood increased the value of the bread or the food.⁠2
If one removed the entire fire3 and then cooked or baked with the heat of the oven [that remained], it is permitted, for the forbidden wood is no longer present.⁠4
1. If so, it is then permitted to use even a new oven. Heating a new oven with the shells of orlah completes the task of fashioning the oven. Thus there is reason to say that since it was completed in a forbidden manner, the oven itself would be forbidden. Nevertheless, when permitted fuel is used even for such an oven, the products are permitted. The rationale is that they are produced by two substances: the oven which is forbidden and the fuel which is permitted. Whenever there are two factors involved, one permitted and one forbidden, the result is permitted to be used (Pesachim 26b). We do not require the oven to be destroyed, for the oven is not inherently forbidden (Kesef Mishneh).
One might ask: If so, why is an oven that is heated with shells that are orlah forbidden to be used. Here also there are two factors involved, the oven which is permitted and the fuel which is forbidden. It is possible to explain that the leniency of allowing to use the yield produced by a forbidden and a permitted substance only after the fact. In this instance, cooling the oven provides an easy alternative (Radbaz).
2. One might ask, since the oven is permitted, even though the fuel is forbidden, there is both a permitted and a forbidden factor producing this result. Why, then, is the food forbidden? It is possible to explain that since the fire which is forbidden is evident and apparent, we rule stringently (Radbaz, Kesef Mishneh).
3. As indicated by the Halachah 24, this applies even if there are still glowing coals in the oven.
4. One might ask: In the case of a new oven, since both factors - the oven and the fuel - are forbidden. Nevertheless, it appears that according to the Rambam, removing the fire is sufficient for the food to be permitted. For the oven itself is not inherently forbidden, it was only completed in a forbidden manner (Kesef Mishneh).
א. ת3: יחם. וכך ד. ע׳ לעיל יא, כב הערה 1.
ב. ד (גם ק): יש שבח. שינוי לשון לגריעותא.
משנה תורה דפוסיםמקורות וקישוריםתשובות הרמב״ם הקשורות למשנה תורההגהות מיימוניותמגדל עוזרדב״זכסף משנהלחם משנהמרכבת המשנהעודהכל
תַּנּוּר שֶׁהִסִּיקוֹ בִּקְלִפֵּי עָרְלָה וּבְכִלְאֵי הַכֶּרֶם בֵּין חָדָשׁ בֵּין יָשָׁן יוּצַן. וְאַחַר כָּךְ יָחֵם אוֹתוֹ בַּעֲצֵי הֶתֵּר. וְאִם בִּשֵּׁל בּוֹ קֹדֶם שֶׁיּוּצַן בֵּין פַּת בֵּין תַּבְשִׁיל הֲרֵי זֶה אָסוּר בַּהֲנָיָה. יֵשׁ שֶׁבַח עֲצֵי אִסּוּר בְּפַת אוֹ בְּתַבְשִׁיל. גָּרַף אֶת כׇּל הָאֵשׁ וְאַחַר כָּךְ בִּשֵּׁל אוֹ אָפָה בְּחֻמּוֹ שֶׁל תַּנּוּר הֲרֵי זֶה מֻתָּר שֶׁהֲרֵי עֲצֵי אִסּוּר הָלְכוּ לָהֶן:
[ז] וכן פסק ר״י אלפס אבל רשב״ם פסק דיוליך הנאה לים המלח ומותר מידי דהוה אחביתא דאיסורא כדלקמן בעמוד וכן הדין בחמץ בפסח דיש לו פדיון להוליך דמי הנאה שבו לאיבוד ומותר ליהנות אבל באכילה אסור דסוף סוף טעם חמץ קטעים וראבי״ה הביא ראיה לדבריו דגרסינן בירושלמי פ״ב דערלה תמן תנינן אלו דברים של עכו״ם אסורין ואיסורן איסור הנייה וכו׳ חרס הדרייני וכו׳ הא דתני חרס הדרייני אסור ואיסורו איסור הנייה מה אנן קיימין אם כשנתנו בתבשיל ד״ה אסור ואם בשמכרו חוץ מדמי יי״נ שבו ד״ה מותר ומשום דפסקינן הלכה כרשב״ג קרי ליה ד״ה והתם חדא חתיכה היא דומיא דחמץ ושרי ע״י תקנה והוא הדין חמץ בהנאה ועיין בהגהה פרק חמישי מהל׳ חמץ ע״כ:
[ח] ואע״ג דזה וזה גורם מותר מ״מ כיון דסגי ליה בצינון ולא אפסיד מידי אלא איסור הנאה לחודיה צריך צינון תוס׳ ע״כ:
(כב-כה) תנור שהסיקוהו בקליפי ערלה עד היה מוציאה. פ״ג דמס׳ ערלה ופרק כל שעה (דף כ״ו):
תנור שהסיקו בקליפי ערלה וכו׳. שם במשנה ומייתי לה בפ׳ כל שעה. ומה שכתב רבינו בין חדש בין ישן יוצן היא בפלוגתא, דר׳ אליעזר סובר זה וזה גורם אסור ואם היה חדש יותץ אבל חכמים סברי זה וזה גורם מותר והכי קי״ל הילכך אפילו חדש יוצן וידליק אותו בעצי היתר ואיכא גורם דאיסור דהיינו תנור שנגמרה מלאכתו ע״י עצי איסור ועצים דהיתר. וא״ת כיון דקי״ל זה וזה גורם מותר ישן למה יוצן. תירץ הר״ן שלא התירו זה וזה גורם אלא בדיעבד ונתיצת התנור כדיעבד דמי:
ואם בישל בו קודם שיוצן וכו׳. שם בברייתא אפה בו את הפת רבי אומר הפת אסורה וחכמים אומרים הפת מותרת ואיפסיקא הלכתא כרבי. וא״ת בשלמא חדש שלא ציננו אין שם גורם של היתר אבל ישן שלא ציננו הא איכא תנור של היתר. וי״ל דאין ניכר בפת אלא הגורם של איסור והוי כאילו האיסור מעורב בו דהא מוקמינן לה באבוקה כנגדו:
גרף את כל האש וכו׳. לא ידענא מאי קמ״ל השתא בישלה ע״ג גחלים הפת מותרת כ״ש אם בישל בה כל התנור. וי״ל דסד״א תנור כיון דהבליה מרובה כאילו עדיין עצי איסור שם קמ״ל כיון שהלכו להם עצים מותר:
(כב-כד) תנור שהסיקו בקליפי ערלה ובכלאי הכרם וכו׳ – פרק כל שעה (פסחים כ״ו:) תנור שהסיקו בקליפי ערלה או בקשין של כלאי הכרם חדש יותץ ישן יוצן אפה בו את הפת רבי אומר הפת אסורה וחכמים אומרים הפת מותרת בישלה על גבי גחלים ד״ה מותר והתניא בין חדש ובין ישן יוצן ל״ק הא דתני יותץ ר׳ אליעזר היא דאמר זה וזה גורם אסור והא דתניא יוצן רבנן היא דאמרי זה וזה גורם מותר וידוע דהלכה כרבנן ובהדיא איפסיקא הלכתא בפ׳ כל הצלמים (עבודה זרה מ״ט) כמ״ד זה וזה גורם מותר. וכתב הרא״ש הילכך חדש יוצן ומסיקין אותו בעצים והוה ליה זה וזה גורם ואע״ג דלכתחלה אסור לעשות זה וזה גורם כדמוכח בפרק כל הצלמים יש לומר דהתם דין שלא יהנה לכתחלה מן האיסור עצמו אבל הכא התנור אינו האיסור בעצמו אלא שהתנור נגמר בעצי איסור ואי אמרינן יותץ נמצא התנור מופסד והוי כדיעבד וכ״כ התוס׳ והר״ן ואסיקנא בגמרא דלענין אפה בו את הפת הלכה כרבי דאסר וגרסינן בגמרא (פסחים כ״ז) אמר אביי את״ל זה וזה גורם אסור רבי היינו ר׳ אליעזר ואת״ל זה וזה גורם מותר והכא משום דיש שבח עצים בפת הוא הני קערות וכוסות וצלוחיות אסירי כ״פ בתנור וקדרה למ״ד זה וזה גורם אסור אסור למ״ד זה וז״ג מותר שרי א״ד אפי׳ למ״ד זוז״ג מותר קדרה אסורה דהא קבלא תבשילא מקמי דניתו עצים דהיתרא וידוע דהלכה כלישנא בתרא. ובבישלה על גבי גחלים פליגי שמואל ור׳ יוחנן חד אמר לא שנו אלא עוממות אבל לוחשות אסורות וחד אמר אפילו לוחשות מותרות ואמרינן בגמ׳ למאן דאמר אפי׳ לוחשות מותרות פת דאסר דיש שבח עצים בפת לרבי היכי משכחת לה אמר רב פפא בשאבוקה כנגדו כלומר שכל זמן שהיה הפת בתנור היתה אבוקה דולקת כנגדו ונמצא נהנה מן האיסור בשעה שהאיסור בעין ופירש״י אמר אביי את״ל ברייתא מפורשת הכי דכי היכי דאסר רבי בפת ה״נ אסר בתנור וכו׳ היינו רבי אליעזר בניחותא וליכא למיבעי מידי ואת״ל דס״ל זוז״ג מותר ורישא דההיא לאו רבי היא אלא ר״א היא והתם בפת הוא דאסר רבי משום דיש שבח עצים בפת גופה ונמצא כשאוכלה גופה הוא הנהנה מן האיסור בגורם אחד אבל בתנור חדש וציננו שרי:
והשתא – מ״ש רבינו בין חדש בין ישן יוצן ואח״כ יחם אותו בעצי היתר היינו כרבנן דאמרי זוז״ג מותר והכא בחדש שציננו הוי תנור דאיסורא ועצים דהיתרא גורמים לאפיית הפת ושרי ואם לא ציננו ואפה בו הפת אסור כרבי דאמר יש שבח עצים בפת ואפילו בישן דהוי זוז״ג תנור דהיתרא ועצים דאיסורא אפ״ה אסור דכיון דיש שבח עצים בפת חמיר טובא ואפילו בזוז״ג אסור.
ומ״ש: גרף את כל האש ואח״כ בישל או אפה בחומו של תנור הרי זה מותר – יש לתמוה על לשון זה דמשמע שאם לא גרף כל האש לגמרי ובישל או אפה אסור וליתא דהא תני בישלה על גבי גחלים ד״ה מותר וכתבו רבינו לקמן בסמוך. ונראה שצריך לידחק בפירוש זה לומר דהיינו שהסיר העצים הדולקים כדי שלא תהא אבוקה כנגדו אבל כיון שהסיר העצים הדולקים אע״פ שנשארו גחלים מותר כמ״ש לקמן בסמוך:
ומצאתי – דאיתא ר״פ כיצד צולין (פסחים ע״ה) בעא רב חיננא בר אידי מרב אדא בר אהבה תנור שהסיקו בקליפי ערלה וגרפו ואפה בו את הפת לדברי האוסר מהו א״ל הפת מותרת. וכתבו התוס׳ תימה לריב״א מאי קא בעי הא קתני סיפא בישלה ע״ג גחלים ד״ה מותרת ואפילו למאן דמוקי התם בגחלים עוממות לא גרע חומו מחום חרס התנור שגרפו. ותירץ ר״י שאני גחלים שאין חומו בא מחמת השלהבת אלא מחמת עצמו ועפרא בעלמא הן אבל חום התנור שגרפו מחמת חום שלהבת האבוקה בא שהוא איסור גמור הילכך מיבעי ליה ותימה לר״י כיון דפת אסורה כשהאבוקה כנגדו וחום אבוקה אסור א״כ כשגרפו ואפה בו את הפת נמי יהא הפת אסור ופר״י דאפי׳ כשאבוקה כנגדו לא אסור אלא מדרבנן ע״כ. ואע״פ שאין תירוץ זה של תוס׳ נוח לי מ״מ רבינו העתיק לשון הגמ׳:
ויש לדקדק בדברי רבינו שכתב תנור שהסיקו בקליפי ערלה וכו׳ בין חדש בין ישן יוצן וכו׳ ואם בישל בו קודם שיוצן בין פת בין תבשיל הרי זה אסור בהנאה וכו׳ גרף את כל האש וכו׳ הרי זה מותר וכו׳ ויש לתמוה למה לא חילק בין חדש לישן בהא דגרף כל האש וכו׳ וכן בישל על גבי גחלים משמע דליתנהו אלא בישן שלא ציננו דכיון דאין אבוקה כנגדו מותר בדיעבד אבל בחדש שלא ציננו אע״פ שאין אבוקה כנגדו משמע דאסור כיון דהוי כוליה גורם דאיסורא. ואפשר לומר שרבינו סובר שכל שאין אבוקה כנגדו מותר בדיעבד אפי׳ בחדש שלא ציננו לד״ה מאחר שכלו עצי איסור והכי דייק לישניה שכתב גבי גרף כל האש שהרי עצי האיסור הלכו להם וגבי בישלה על גבי גחלים כתב שכיון שנעשה גחלים הלך איסורן ויש הוכחה לדבר מדבעי בגמ׳ לאוקומי הא דתניא חדש יותץ כרבי למימרא דרבי סבר זוז״ג אסור ואע״ג דקתני אפלוגתא דרבי ורבנן בישלה על גבי גחלים ד״ה מותר אלמא דאע״ג דהוה ס״ל לרבי זוז״ג אסור אפילו בדיעבד ה״מ כשעדיין עצי האיסור קיימים אבל כשכלו עצי האיסור ולא נשאר אלא גחלים אין כאן גורם של איסור ובדיעבד שרי. וא״ת בחדש שלא ציננו אע״פ שכלו עצי האיסור מ״מ הא איכא תנור דאיסור וליכא שום גורם דהיתרא ומי גרע מזוז״ג דאסור למ״ד ואפילו בדיעבד אסור מדאיכא מאן דפליג עליה דאילו לכתחלה ליכא מאן דשרי כמו שנתבאר. וי״ל דכיון דתנור גופיה אינו איסור עצמו אלא שנגמר בעצי איסור ועצי האיסור הלכו להם נמצא שאין כאן איסור כלל ועדיף מזוז״ג ולפי זה צ״ל דהא דקתני אפה בו את הפת רבי אומר הפת אסורה וכו׳ קאי לחדש וישן שלא ציננם ואבוקת עצי איסור כנגדם הא לאו הכי הפת מותרת אפילו בחדש שלא נתצו ולא ציננו ואפילו מ״ד זוז״ג אסור מודה בהא דשרי והיינו דקתני סיפא בישלה ע״ג גחלים ד״ה מותר. כנ״ל לדעת רבינו אע״פ שאין נראה כן מדברי המפרשים.
ומ״ש: קערות וכוסות וקדרות וצלוחיות – כבר נתבאר דקערות כוסות וצלוחיות לכ״ע אסור משום דאין כאן אלא גורם דאיסורא וללישנא בתרא הוא הדין לקדרות וכן פסקו הרי״ף והרא״ש.
ומ״ש: פת שבישלה על גבי גחלים וכו׳ – מבואר בברייתא ופסק רבינו כמאן דשרי אפילו בלוחשות וכ״נ שהוא דעת הרי״ף שסתם וכתב כלישנא דברייתא בישלה ע״ג גחלים ד״ה מותר ולא חלק בין עוממות ללוחשות ומשמע דטעמא משום דספיקא בדרבנן הוא דהא זוז״ג הוא אלא דמשום שיש שבח עצים בפת החמירו בו הלכך כיון דאיפליגו אמוראי בלוחשות נקיטינן לקולא וטעם זה לישן שלא ציננו אבל לחדש שלא ציננו דאין כאן אלא גורם דאיסורא צריך טעמא למה פסקו לקולא וצ״ל דסברי הרי״ף ורבינו דאף זה אינו אלא מדרבנן:
ומ״ש: קדרה שבישל אותה בקליפי ערלה – היה נראה לומר שזה מפרש רבינו כמאי דאמרינן בלישנא בתרא אפילו למ״ד זוז״ג מותר קדרה אסורה דהא קיבלה בישולא מקמי דניתו עצים דהיתר וה״ק אם בישל תבשיל בקדרה ונתן תחתיה עצי איסור תחלה ואחר שנתבשל קצת בעצי איסור נתן תחתיה עצי היתר ונגמר בישול התבשיל אסור. ויש לתמוה דהא אפי׳ מדלית מהכא עצי ההיתר הוה ליה למישרי משום דהוי זוז״ג קדרה דהיתרא ועצים דאיסורא דומיא דתנור חדש שציננו ועוד דלפי דרכו הוה ליה לפלוגי בין נתבשלה כמאכל בן דרוסאי בעצי האיסור קודם שיבואו עצי ההיתר ללא נתבשלה כמאכל בן דרוסאי בעצי האיסור קודם שיבאו עצי ההיתר. ומיהו בזו היה אפשר לומר דבמידי דאיסור הנאה אפי׳ לא נתבשל כמב״ד הרי כבר נהנה מן האיסור מ״מ תמיהא קמייתא איתא ועוד דהא בלישנא קמא קדרה דנקט לענין אם נצרפה היא בעצי איסור מיירי ודומיא דתנור דנקט בהדה ובההוא גוונא גופיה משמע דנקיט לה בלישנא בתרא ואינו ענין לפירוש רבינו ואפשר לידחק ולומר דה״ק קדרה שבישל אותה בקליפי ערלה כלומר שנצרפה בעצי איסור ואחר שהתחילה ליצרף הביא עצי היתר וגמר צירופה הרי התבשיל אסור כלומר הרי הקדרה אסורה דלצירוף הקדרה קרי תבשיל וזה מפרש רבינו במ״ש דהא קיבלה בישולא מקמי דניתו עצים דהיתרא ומלבד שפירוש זה בלשון רבינו דחוק מאד עוד קשה שלא נזכר בגמ׳ דין זה שנצרפה בעצי איסור ובעצי היתר ומנין לו לרבינו. וע״ק שהרי רבינו כתב דקדרה אסורה כמו קערות וכוסות וצלוחיות והוא מ״ש בלישנא בתרא דהא קיבלה בישולא מקמי דניתו עצים דאיסורא ולמה לו לחזור לשנותה בלעגי שפה ובלשון אחרת וצ״ע:
תנור וכו׳ – שם ועיין בב״י בהלכות ע״ז כי שם ביאר כל זה יפה עד מה שאמר נטיעה של ערלה וכו׳ ולכך איני מאריך:
תנור וכו׳. עיין כ״מ. ופשטות לשון רבנו משמע דהך סוגיא דפסחים דף ע״ה בגרף התנור ובשל ואפה בחומו של תנור הוא דשרי הואיל שכלה השרש ועצי האיסור הלכו להן והו״ל חום שאין לו עיקר משא״כ כשנשארו גחלים בתנור שחום העצים מתקיים ע״י גחלי ערלה מקרי שבח עצים בפת אע״פ שכולו עצי ערלה ואין אבוקה כנגדו כיון שמתקיים חום האבוקה על ידי הגחלים לוחשות ונשאר חום התנור על בסיסו ולקמן הכ״ד מתפרש שבשלה ע״ג גחלים שבכירה ואינם בתנור שנמצא חום האבוקה של עצים הלך לו אך שיש חום חדש של הגחלים בוערות בהכי איירי ש״ס פסחים דף כ״ו דבשלה ע״ג גחלים דברי הכל מותר שהרי אין כאן חום של עצי האיסור ומיושב קושיית התוס׳ פסחים דף ע״ה. ולפ״ז הא דאמרן בפסחים דף כ״ז אלא למ״ד אפי׳ לוחשות מותרות פת דאסור דיש שבח עצים בפת לרבי האיך משכחת ליה א״ר פפא כשאבוקה כנגדו ה״ק כשהיה מתחלה אבוקה כנגדו בתנור דאיכא חום איסור הוא דנשאר באיסורו כל שהגחלים לוחשות ומקיימין חום הראשון ובבשלה ע״ג גחלים שבכירה הוא דבעינן אבוקה כנגדו מתחלה ועד סוף שהרי חום האבוקה הולך בכל פעם. אלא שאם כבר נתבשל קצת ע״י אבוקה אז אע״פ שכבה האבוקה ונגמר ע״י חום של הגחלים אסור דלא חשיב זה וזה גורם וכמ״ש רבנו לקמן הכ״ד שבשעה שנתבשלה מחמת עצי איסור עדיין לא באו עצי היתר וכו׳ ונמצא מקצת הבישול באיסור. ועיין סוף תמורה דכל הנשרפים אפרן מותר אפילו אפר הקדש חוץ מאפר תרומת הדשן וחוץ מאפר אשרה ובתוספתא דערלה אפה ובישל בגחלים מותר. אפה בכולן מותר חוץ מעצי אשרה ועי׳ מ״ש רבנו סוף פי״ט מהל׳ פסולי המוקדשין ובפ״ב מהל׳ מעילה הי״ג והי״ד ועיין פ״ז מהל׳ ע״ז הי״ג ובמ״ש שם בשם פני יהושע. ועיין פ״ג מהל׳ חמץ הי״א ובלח״מ שם ועיין בפרקין הכ״ד:
משנה תורה דפוסיםמקורות וקישוריםתשובות הרמב״ם הקשורות למשנה תורההגהות מיימוניותמגדל עוזרדב״זכסף משנהלחם משנהמרכבת המשנההכל
 
(כג) קערות וכוסות וקדירות וצלוחיות שבישלן היוצר בקליפי ערלה, הרי אלו אסורין בהנייה, שהרי דבר האסור בהנייה עשה אותן חרשא:
It is forbidden to benefit from plates, cups, pots, and bottles that were fired by a potter with shells of orlah. [The rationale is] they are made new by an object from which it is forbidden to benefit.⁠1
1. Since the fuel used to fire the kitchenware is the primary element in completing them, they are forbidden. The Turei Zahav 142:7 explains that here we are speaking about kitchenware on which food is served cold. Since the kitchenware was made in a forbidden manner, it is forbidden to benefit from it. If, however, a pot was fired with forbidden fuel and then used to cook kosher food, that food would be permitted as is the law concerning a new oven. The Meiri (in his gloss to Pesachim 26b), however, explains that if one cooks food with a pot forbidden because of these factors, the food is forbidden.
א. ת3: חרס. ד: חדש. ושיבוש הוא.
משנה תורה דפוסיםמקורות וקישוריםמגדל עוזרדב״זכסף משנהעודהכל
קְעָרוֹת וְכוֹסוֹת וּקְדֵרוֹת וּצְלוֹחִיּוֹת שֶׁבִּשְּׁלָן הַיּוֹצֵר בִּקְלִפֵּי עָרְלָה הֲרֵי אֵלּוּ אֲסוּרִין בַּהֲנָאָה. שֶׁהֲרֵי דָּבָר הָאָסוּר בַּהֲנָאָה עָשָׂה אוֹתָן חָדָשׁ:
[ביאור להלכה זה כלול בביאור הלכה כב]

קערות וכוסות וקדרות וכו׳. שם והטעם מבואר שאין שם גורם של היתר שע״י עצי איסור נעשו חדש ואין לה תקנה כלל ולא דמו לתנור חדש שאי אפשר להשתמש בו אלא ע״י היסק אחר והוי זה וזה גורם ומותר אבל קערות וכוסות משתמשים בהם כמו שהם. והעלה הר״ן ז״ל שאין להם תקנה לא למוכרם לעכו״ם ולא שיוליך הנאה לים המלח וכן נראה מדברי רבינו. ומ״מ אם נתערבו באחרים יעלו באחד ומאתים דמ״ש מבגד שצבעו בקליפי ערלה דהא חזותא מילתא היא:
[ביאור להלכה זה כלול בביאור הלכה כב]

משנה תורה דפוסיםמקורות וקישוריםמגדל עוזרדב״זכסף משנההכל
 
(כד) פת שבישלה על גבי גחלים של עצי ערלה, מותרת. כיון שנעשו גחלים, הלך איסורן, אף על פי שהן בוערות. קדירה שבישל אותה בקליפי ערלה או בכלאי הכרם ובעצי התר, הרי התבשיל אסור, ואף על פי שזה וזה גורם, שבשעה שנתבשלה מחמת עצי איסור עדיין לא באו עצי ההתר, ונמצא מקצת הבישול בעצי התר ומקצתו באיסור:
When bread was baked on coals from wood1 that is orlah, it is permitted. Once [the wood] becomes coals, the forbidden dimension is no longer present, even though they are still glowing.⁠2
When a pot was cooked with shells from orlah or mixed species from a vineyard together with permitted wood,⁠3 the food [cooked in it] is forbidden, even though [it was cooked by two factors, one forbidden and one permitted]. [The rationale is] that at the time it was cooked with the forbidden wood, the permitted wood had not been introduced. Thus part of the cooking process was performed with permitted wood and part with forbidden wood.⁠4
1. The Radbaz emphasizes that here, too, we are speaking about shells from fruit that is orlah. The wood of a tree never becomes forbidden as orlah.
2. For once the wood is consumed by fire, it is no longer considered forbidden. See Hilchot Pesulei HaMukdashim 19:13 which states that it is permitted to benefit from the ashes of substances that are forbidden and required to be burnt.
3. As evident from the continuation of the Rambam's statements, this applies when the permitted fuel was added after the forbidden fuel. Implied is that were the two fuels mixed together at the outset, the dish would be permitted.
4. The Kesef Mishneh gives two interpretations for this halachah. Our translation follows the first interpretation. The Kesef Mishneh, however, questions that interpretation, stating that seemingly, the fact that the pot in which the food was cooked was permitted would add another permitted factor and thus the food was never cooked in a totally forbidden setting. He therefore offers another interpretation, stating that here the Rambam is speaking about firing the pot in which the food was cooked. First it was fired with forbidden fuel, then it was fired with permitted fuel, and then food was cooked in it with permitted fuel. Since it was originally fired with forbidden fuel, it becomes forbidden and any food cooked in it is likewise prohibited. The Turei Zahav 142:9 favors the first interpretation, explaining that the situation resembles food cooked in an oven with forbidden fuel.
משנה תורה דפוסיםמקורות וקישוריםמגדל עוזרדב״זכסף משנהשער המלךמרכבת המשנהעודהכל
פַּת שֶׁבִּשְּׁלָהּ עַל גַּבֵּי גֶּחָלִים שֶׁל עֲצֵי עָרְלָה מֻתֶּרֶת. כֵּיוָן שֶׁנַּעֲשׂוּ גֶּחָלִים הָלַךְ אִסּוּרָן אַף עַל פִּי שֶׁהֵן בּוֹעֲרוֹת. קְדֵרָה שֶׁבִּשֵּׁל אוֹתָהּ בִּקְלִפֵּי עָרְלָה אוֹ בְּכִלְאֵי הַכֶּרֶם וּבַעֲצֵי הֶתֵּר הֲרֵי הַתַּבְשִׁיל אָסוּר. וְאַף עַל פִּי שֶׁזֶּה וְזֶה גּוֹרֵם. שֶׁבְּשָׁעָה שֶׁנִּתְבַּשְּׁלָה מֵחֲמַת עֲצֵי אִסּוּר עֲדַיִן לֹא בָּאוּ עֲצֵי הַהֶתֵּר וְנִמְצָא מִקְצָת הַבִּשּׁוּל בַּעֲצֵי הֶתֵּר וּמִקְצָתוֹ בְּאִסּוּר:
[ביאור להלכה זה כלול בביאור הלכה כב]

פת שבישלה ע״ג גחלים. שם בברייתא בישלה ע״ג גחלים דברי הכל הפת מותרת ואיפליגו בגמ׳ אי אמרינן גחלים עוממות או אפילו לוחשות ומוכח התם סוגיין דאפילו לוחשות וזהו שכתב רבינו אע״פ שהן בוערות:
קדרה שבישל אותה וכו׳. בא לתרץ דהא איכא זה וזה גורם שהרי נתבשל התבשיל בעצי היתר, ותירץ שקודם שיבא העצים של היתר כבר נתן התבשיל בקדרה שהוא צורך הבישול ונמצא מקצת הבישול בעצי היתר ומקצתו בעצי איסור דהיינו העצים שנתבשלה בהם הקדרה וזהו שאמרה וקדירה נמי אסירא דקא מקבלא בישולא מקמי דניתו עצי דהיתרא. ודע שכל מה שנזכר בזו הסוגיא עצי דאיסורא היינו קליפי הפרי עצמו שהוא הטפל לפריו אבל עצי הערלה מותרין והיינו דתניא תנור שהסיקו בקליפי ערלה או בקשין של כלאי הכרם דבכלאי הכרם נאסר הכל:
[ביאור להלכה זה כלול בביאור הלכה כב]

קדרה שבשל אותה בקליפי ערלה כו׳ – עיין מה שהקשה הל״מ ז״ל ובמ״ש פ״ג מהלכות חמץ ומצה הלכה ד׳:
פת וכו׳. עי׳ מ״ש הכ״ב דאיירי הכא בבשל ע״ג כירה שאין לו תוך דחשיב כל פעם חום חדש משא״כ בתנור שיש לו תוך מחזיק חומו הראשון ע״י גחלים לוחשות. ומ״ש רבנו קדרה וכו׳ עיין כ״מ שהניח בצ״ע והנכון כפי הדרך ראשון של הכ״מ דדחיקא ליה לרבנו לפרש כפירוש רש״י פסחים דף כ״ז הא דאמרן קדרה אסורה דהא קבלה בשולא מקמיה דניתן עצים דהיתרא דודאי זהו פשיטא דקדרה שבשלה היוצר בעצי ערלה אסורה כמו קערות וכוסות דהא ודאי קדרה נמי תשמישה בצונן כנ״ל הכ״ג אלא ה״ק הש״ס דללישנא קמא פליגי בתנור וקדרה שהוסקו בעצי איסור ועצי היתר וללישנא בתרא דוקא תנור שמסיקין קודם אפייה הוא דאע״ג דהוסק תחלה בעצי איסור אכתי הו״ל בשעת אפייה זה וזה גורם ושרי משא״כ בקדרה כל שקדמו עצי איסור כבר נגמר מקצת בישול בעצי איסור. ומה שתמה הכ״מ דהא אפי׳ מדלית עצי היתר הו״ל עצי איסור והקדרה זה וזה גורם. לק״מ דדוקא בתנור חדש שהוסק בעצי ערלה וציננו הוא דחשיב זה וזה גורם שהרי יש בכח התנור לאפות אע״פ שגורף האש משו״ה למ״ד זה וזה גורם אסור ס״ל חדש יותץ משא״כ בקדרה שכל שמסלקין אותה מע״ג האש אין כח בקדרה לבשל לא חשיב זה וזה גורם והוי האש עיקר דומיא למ״ש הלח״מ בפרקין ה״כ דכיון שאין האור עושה מה שעושין הסימנין זה פועל החמימות וזה פועל הצביעה לא מקרי זה וזה גורם ה״נ האש גורם הבישול והקדרה גורמת שלא יתפזרו כה״ג לא מקרי זה וזה גורם:
משנה תורה דפוסיםמקורות וקישוריםמגדל עוזרדב״זכסף משנהשער המלךמרכבת המשנההכל
 
(כה) נטיעה של ערלה שנתערבה בנטיעות, וכן ערוגה של כלאי הכרם בערוגות, הרי זה לוקט לכתחילה מן הכל, ואם היתה נטיעה במאתים נטיעות, וערוגה במאתים ערוגות, הרי כל הנלקט מותר, ואם היו בפחות מזה, הריא כל הנלקט אסור. ולמה התירוב ללקוט לכתחילה, והיה מן הדין שאוסרין לו הכל עד שיטרח ויוציא הנטיעה והערוגה האסורה, שהדבר חזקה שאין אדם אוסר כרמו בנטיעה אחת, ואילו היה יודעה, היה מוציאה:
When a plant that is orlah becomes mixed together with other plants or a row of mixed species from a vineyard became mixed with other rows,⁠1 at the outset, one should gather all [the produce].⁠2 If [the ratio of] permitted plants to forbidden plants was 200:1 or the ratio of forbidden rows to permitted ones is 200:1, everything that was gathered is permitted. If the ratio was less than this, all that was gathered is forbidden.
[One might ask:] Why is one permitted to gather [the produce] at the outset? Seemingly, the law should require that everything be forbidden for him until he undertakes the difficulty of removing the forbidden plant or row.⁠3 [It can be explained that that] a person will not cause his vineyard to be forbidden because of one plant.⁠4 Were he to be able to identify it, he would remove it.⁠5
1. I.e., it was known that one plant or row was forbidden, but one was not able to identify the forbidden plant. It is somewhat difficult to conceive how a row of crops could not be recognized as mixed species growing in a vineyard.
2. Significantly, in his Commentary to the Mishnah (Orlah 1:6), the Rambam rules that at the outset, it is forbidden to gather this produce. The leniency stated in this halachah applies only after the fact. The Kesef Mishneh states that the Rambam changed his mind, because the more lenient opinion is mentioned in the Talmud (Gittin 54b).
3. I.e., perhaps we should ordain a decree, forbidding benefit from the entire field, lest one intentionally mix a forbidden orlah plant into his vineyard.
4. Hence we do not fear that he will introduce a forbidden plant into the vineyard.
5. I.e., we do not fear that he left the orlah plant intentionally.
In Hilchot Terumot 13:12, the Rambam rules more stringently with regard to terumah. A distinction between the two instances can be made, for terumah may be eaten by priests, while orlah is forbidden to everyone.
א. בד׳ לית. קיצור מכוון.
ב. בת3 נוסף: לו. וכך ד (גם פ, ק).
משנה תורה דפוסיםמקורות וקישוריםמגדל עוזרדב״זכסף משנהלחם משנהמרכבת המשנהאור שמחצפנת פענחעודהכל
נְטִיעָה שֶׁל עָרְלָה שֶׁנִּתְעָרְבָה בִּנְטִיעוֹת. וְכֵן עֲרוּגָה שֶׁל כִּלְאֵי הַכֶּרֶם בַּעֲרוּגוֹת. הֲרֵי זֶה לוֹקֵט לְכַתְּחִלָּה מִן הַכֹּל. וְאִם הָיְתָה נְטִיעָה בְּמָאתַיִם נְטִיעוֹת וַעֲרוּגָה בְּמָאתַיִם עֲרוּגוֹת הֲרֵי כׇּל הַנִּלְקָט מֻתָּר. וְאִם הָיוּ בְּפָחוֹת מִזֶּה כׇּל הַנִּלְקָט אָסוּר. וְלָמָּה הִתִּירוּ לוֹ לִלְקֹט לְכַתְּחִלָּה וְהָיָה מִן הַדִּין שֶׁאוֹסְרִין לוֹ הַכֹּל עַד שֶׁיִּטְרַח וְיוֹצִיא הַנְּטִיעָה וְהָעֲרוּגָה הָאֲסוּרָה. שֶׁהַדָּבָר חֲזָקָה שֶׁאֵין אָדָם אוֹסֵר כַּרְמוֹ בִּנְטִיעָה אַחַת וְאִלּוּ הָיָה יוֹדְעָהּ הָיָה מוֹצִיאָהּ:
[ביאור להלכה זה כלול בביאור הלכה כב]

נטיעה של ערלה וכו׳. פ״ק דערלה פלוגתא דתנאי ופסק כר׳ יוסי דאמר אף יתכוין ללקוט ויעלה באחד ומאתים:
וא״ת היכי שבק רבנן ופסק כר׳ יוסי ובפירוש המשנה כתב ואין הלכה כר׳ יוסי. ונראה דחזר בו משום דבתלמוד ירושלמי מפרש טעמיה דר׳ יוסי ובתלמודא דידן פ׳ הניזקין אמר טעמא דר׳ יוסי חזקה אין אדם אוסר כרמו בנטיעה אחת ולא חיישינן דילמא אתי לאיערומי לערב הנטיעה לכתחלה ופריך בירושלמי וכי כל הנטיעות אינם כלאים ומשני בשהעביר עציץ נקוב תחת הגפן והשתא לא ידיעא הי מינייהו והנטיעות קרוב להתערב וכ״ש של שנה שלישית לשל שנה רביעית:
נטיעה של ערלה שנתערבה בנטיעות וכו׳ – בפ״ק דערלה נטיעה של ערלה ושל כלאי הכרם שנתערבו בנטיעות ה״ז לא ילקוט ואם ליקט יעלה באחד ומאתים ובלבד שלא יתכוין ללקוט ר׳ יוסי אומר אף יתכוין ללקוט יעלה באחד ומאתים וקאמר עלה בירושלמי דה״ק נטיעה של ערלה שנתערבה בנטיעות כלומר דאיכא חדא ערלה ולא ידיע אי זו היא או ערוגה של כלאי הכרם שנתערבה בערוגות כלומר דאיכא חדא ערוגה כלאי הכרם ולא ידיע אי זו היא ובפרק הניזקין (גיטין נ״ד:) גבי מבטל איסור דסבר ר׳ יוסי דבשוגג יעלה במזיד לא יעלה רמי מהאי דקתני ר׳ יוסי אומר אף המתכוין ללקוט יעלה באחד ומאתים ומשני הא אתמר עלה אמר רבא חזקה אין אדם אוסר את כרמו בנטיעה אחת ופירש״י אין אדם אוסר כרמו אין לך אדם נוטע ערלה בין שאר נטיעות בלא סימן ואוסר כרמו בשביל נטיעה אחת וכיון דלא שכיחא לא אחמור בה רבנן אבל נפילת איסור בהיתר שכיחא ורבינו מפרש דה״ק אין אדם אוסר כרמו בנטיעה אחת ואילו היה יודעה היה מוציאה. ואני שמעתי ולא אבין דבאגוזי ערלה שנפלו לאגוזי היתר ופצען שייך למימר הכי דאילו היה יודען היה מוציאן ופסק רבינו כר״י משום דמפרשי אמוראי מיליה משמע דהלכתא כוותיה:
נטיעה של ערלה וכו׳ – במס׳ ערלה פ״א ופסק כר׳ יוסי דנמוקו עמו:
שהדבר חזקה וכו׳ – כך פירשו טעמו בגמ׳ בהנזקין (דף נ״ד:):
נטיעה כו׳. הכ״מ תמה על פי׳ רבנו בגיטין דף נ״ד דא״כ גם בהך דלעיל הי״ב נאמר דמותר לכתחלה שיפצע שאילו היה יודעו היה מוציאו. וי״ל דהתם הפיצוע כדי לבטל איסור וחשיב מבטל איסור לכתחלה משא״כ הכא מלקט כדרכו והביטול בא מאליו ושפיר חשיב כעין שוגג:
נטיעה של ערלה וכו׳ חזקה שאין אדם כו׳ ואילו היה יודעה היה מוציאה.
פירוש דזה תערובות דמחובר לא יצוייר בבלול שאיך יתבללו הנטיעות הלא כל אחת ניכרת בפני עצמה, ורק בחסרון ידיעה ושכחה שאין מכיר הנטיעה האסורה וחזקה שאין אדם אוסר כרמו כו׳ ואילו היה יודע היה מוציאה לכן הקילו ללקט משא״כ בשאר דברים חשובים שאיתא בבלול ודוק:
נטיעה כו׳, שהדבר חזקה כו׳. ר״ל כך דהא הטעם מבואר שם בירושלמי ופ״ט דתרומות דמחובר לא בטל ע״ש והטעם משום דהוא ניכר ועומד בפ״ע וכאן ע״כ אם היה יודעה היה מוציאן והוה ע״כ מתחילת התערובות לא היה יודע היכן היא והוה כמו הך דביצה דף ד׳ דרסה ואינו יודע באיזה מקום דרסה ד״ה יעלה וה״נ כן:
משנה תורה דפוסיםמקורות וקישוריםמגדל עוזרדב״זכסף משנהלחם משנהמרכבת המשנהאור שמחצפנת פענחהכל
 
(כו) המעמיד גבינה בשרף פגי ערלה, או בקיבת תקרובת עבודה זרה, או בחומץ יין של גויים, הרי זו אסורה בהנייה, אף על פי שהוא מין בשאינו מינו, ואף על פי שהוא כל שהוא, שהרי הדבר האסור הוא הניכר, והוא שעשה אותה גבינה:
It is forbidden to benefit from cheese that is made to harden using the syrup of orlah fruit that has not ripened,⁠1 the stomach2 of an animal offered as a sacrifice to false divinities, or vinegar made from the wine of a false divinity. Although the forbidden entity is being mixed with a substance of another type and a very small amount is used, [the cheese] is forbidden for [the effect of] the forbidden entity is obvious, for it [caused the milk] to harden into cheese.⁠3
1. In his Commentary to the Mishnah (Orlah 1:7), the Rambam states that it is common to use the white syrup that drips from underdeveloped figs as a catalyst to cause cheese to harden.
2. I.e., using the renin as a catalyst.
3. See Chapter 3, Halachah 13. In his Commentary to the Mishnah (Avodah Zarah 2:5), the Rambam writes that the laws applying to a catalyst used to make cheese are more severe than those applying to spices and yeast (Halachah 1, for the latter can be nullified when they fall into a substance of another type) for the reason explained above. As the Radbaz explains, even without yeast a dough would be able to be baked and a dish could be served without spices, but without a catalyst, milk would never harden into cheese.
משנה תורה דפוסיםמקורות וקישוריםמגדל עוזרדב״זכסף משנהלחם משנהעודהכל
הַמַּעֲמִיד גְּבִינָה בִּשְׂרַף פַּגֵּי עָרְלָה. אוֹ בְּקֵיבַת תִּקְרֹבֶת עַכּוּ״ם. אוֹ בְּחֹמֶץ יַיִן שֶׁל עַכּוּ״ם. הֲרֵי זוֹ אֲסוּרָה בַּהֲנָיָה אַף עַל פִּי שֶׁהוּא מִין בְּשֶׁאֵינוֹ מִינוֹ וְאַף עַל פִּי שֶׁהוּא כׇּל שֶׁהוּא. שֶׁהֲרֵי הַדָּבָר הָאָסוּר הוּא הַנִּכָּר וְהוּא שֶׁעָשָׂה אוֹתָהּ גְּבִינָה:
המעמיד גבינה וכו׳ עד שעושה אותה גבינה. פ״א דערלה ופ״ק דנדה (דף ח׳) ופרק אין מעמידין (דף ל״ה):
המעמיד גבינה בשרף וכו׳. פ״ק דערלה א״ר יהושע שמעתי בפירוש שהמעמיד בשרף העלין בשרף העיקרין מותר בשרף הפגין אסור מפני שהם פרי וקיבת תקרובת ע״ז אע״ג דקיבה פירשא בעלמא היא שאני תקרובת ע״ז דניחא ליה בניפחא שיהא נראה שמן לכך חייל עליה שם ע״ז:
וחומץ יין של עכו״ם. שם למה אסרו גבינה של עכו״ם רב חסדא אמר מפני שמעמידין אותה בחומץ ר״נ אמר מפני שמעמידין אותה בשרף פגי ערלה. ומכאן אתה למד שאיסור ערלה נוהג בשל עכו״ם:
אע״פ שהוא מין בשאינו מינו וכו׳. וא״ת מ״ש ממחמץ ומתבל והלא גם החימוץ ניכר בכל העיסה וכן התבלין ניכרין בכל התבשיל ובשלמא מחמץ איכא למימר שאינו ניכר שאין השאור ממהר חימוצו ובלא שאור מתחמצת העיסה אבל תבלין קשיא שאין הקדרה מתתבלת בלא תבלין. וי״ל דשאור ותבלין שנתערבו שלא במינם אפשר לעמוד על הטעם הילכך אם אין שם טעם האיסור מותר אבל מעמידי הגבינה אי אפשר לעמוד על טעם האיסור וכי תימא יתבטל בששים כשאר האיסורין ליתא שהרי הדבר האסור הוא הניכר ואין טעמו ניכר. עוד נראה לומר שרבינו תירץ קושיא במה שכתב והוא שעשה אותו גבינה כלומר השאור והתבלין אע״פ שניכרין אין השאור עושה את העיסה ולא התבלין עושין את הקדרה אבל דבר המחמץ עושה אותה גבינה וכאילו היא כולה חתיכה דאיסורא וזה טעם נכון:
המעמיד גבינה בשרף פגי ערלה וכו׳ – בפרק שני דעבודה זרה (עבודה זרה ל״ה) אהא דתנן שאסרו גבינות העכו״ם מפני שמעמידין אותן בקיבת עגלי עכו״ם ומקשה אם כן למה לא אסרוה בהנאה אמרינן בגמרא ולהדר ליה משום דליתא לאיסורא בעיניה וכו׳ אמרי כיון דאוקומי קא מוקים חשיב ליה כמאן דאיתיה לאיסורא בעיניה:
המעמיד גבינה וכו׳ – פ׳ אין מעמידין (דף כ״ט:) אמרו במשנה מפני שמעמיד אותה בקיבת עגלי עכו״ם וקאמר בגמרא (דף ל״ה) דאף על גב דהוי פירשא בעלמא גבי עכו״ם אסירא דניחא ליה בניפחיה:
משנה תורה דפוסיםמקורות וקישוריםמגדל עוזרדב״זכסף משנהלחם משנההכל
 
(כז) הערלה וכלאי הכרם דין הפירות שלהן שיישרפו, והמשקין שלהן ייקברו, מפני שאי אפשר לשרוף המשקין.
The law is that fruit that is orlah or from mixed species from a vineyard should be burnt.⁠1 Liquids from [that fruit] should be buried, because it is impossible to burn liquids.
1. Kiddushin 56b derives this from the exegesis of Deuteronomy 22:9, pen tikadeish, "lest it become hallowed,⁠" interpreting it as pen tukad eish, "lest it be consigned to fire.⁠"
משנה תורה דפוסיםמגדל עוזרדב״זכסף משנהעודהכל
הָעָרְלָה וְכִלְאֵי הַכֶּרֶם דִּין הַפֵּרוֹת שֶׁלָּהֶן שֶׁיִּשָּׂרְפוּ. וְהַמַּשְׁקִין שֶׁלָּהֶן יִקָּבְרוּ מִפְּנֵי שֶׁאִי אֶפְשָׁר לִשְׂרֹף הַמַּשְׁקִין:
הערלה וכלאי הכרם דין הפירות שלהן וכו׳ עד לשרוף המשקין. הדין הזה אמור סוף מס׳ תמורה לגבי פסולי המוקדשין ומשם נלמוד לכל אלו האסורין:
הערלה וכלאי הכרם וכו׳. שלהי תמורה במשנה אלו הן הנשרפין חמץ בפסח ותרומה טמאה והערלה וכלאי הכרם ואמרינן עלה הא כיצד אוכלין בשרפה ומשקין בקבורה:
וא״ת בשלמא כלאי הכרם דכתיב פן תקדש פן תוקד אש אלא ערלה מנין שהיא בשרפה. כתב רש״י וערלה מכלאים גמרה דאיתקש לכלאי הכרם:
הערלה וכלאי הכרם וכו׳ – משנה בסוף תמורה (דף ל״ג:) אלו הם הנשרפים חמץ בפסח ישרף ותרומה טמאה וערלה וכלאי הכרם את שדרכו לשרוף ישרוף ואת שדרכו לקבור יקבר ופירש״י את שדרכן וכו׳ אערלה וכלאי הכרם קאי אוכלין ישרפו ומשקין יקברו:
משנה תורה דפוסיםמגדל עוזרדב״זכסף משנההכל
 
(כח) יין שנתנסך לעבודה זרה שנתערב עם היין, הכל אסור בהנייה בכל שהוא, כמו שאמרנו:
במה דברים אמורים, בשהורק היין המותר על טיפה של יין נסך. אבל אם עירה יין נסך מצלצול קטן לתוך הבור של יין, אפילו עירה כל היום כולו, ראשון ראשון בטל. עירה מן החבית, בין שעירה מן המותר לאסור או מן האסור למותר, הכל אסור, מפני שהעמוד היורד מפי החבית גדול:
When wine that was poured as a libation to idols is mixed with [other] wine, it is forbidden to benefit from the entire mixture regardless of how small [the amount of forbidden wine], as we explained.⁠1
When does the above apply? When the permitted wine is poured onto a drop of wine that had been poured as a libation.⁠2 If, however, one poured wine that had been poured as a libation from a small bottle3 into a cistern of wine, its presence is nullified. Even if one poured the entire day, each individual drop becomes nullified, drop after drop.⁠4
If one pours from a jug,⁠5 the entire quantity is forbidden. [This applies] whether one pours permitted wine into forbidden wine or forbidden wine into permitted wine. [This stringency is enforced,] because the column of wine which descends from the large jug [creates a connection].
1. Chapter 15, Halachot 6-7.
2. The Siftei Cohen quotes Rishonim who rule that if a quantity of permitted wine that is 60 times the volume of the forbidden wine falls into the forbidden wine at the same time, the presence of the forbidden wine is nullified. The stringency mentioned by the Rambam applies only when the kosher wine is poured into the forbidden wine little by little. The Siftei Cohen rules that if a severe loss is involved, one may rely on this leniency.
3. I.e., a bottle from which the wine is poured one drop at a time.
4. The Radbaz states that this applies even if the majority of the mixture comes from the forbidden wine. Since each drop was nullified, the entire quantity is permitted. The Siftei Cohen 134:4 differs and requires that the permitted wine be 60 times the volume of the forbidden wine.
According to the Rambam, it is even permitted to drink the wine of the mixture. Rashi (Avodah Zarah 73a) rules that it is permitted to benefit from the wine, drinking it, however, is forbidden. And the Ra'avad rules that it is forbidden even to benefit from it. The Shulchan Aruch (Yoreh De'ah 134:1) quotes the Rambam's ruling.
5. I.e., a container with a large opening.
משנה תורה דפוסיםמקורות וקישוריםראב״דהגהות מיימוניותמגדל עוזרדב״זכסף משנהלחם משנהמרכבת המשנהצפנת פענחעודהכל
יַיִן שֶׁנִּתְנַסֵּךְ לְעַכּוּ״ם שֶׁנִּתְעָרֵב עִם הַיַּיִן הַכֹּל אָסוּר בַּהֲנָיָה בְּכׇל שֶׁהוּא כְּמוֹ שֶׁאָמַרְנוּ. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בְּשֶׁהוּרַק הַיַּיִן הַמֻּתָּר עַל טִפָּה שֶׁל יֵין נֶסֶךְ. אֲבָל אִם עֵרָה יֵין נֶסֶךְ מִצִּלְצוּל קָטָן לְתוֹךְ הַבּוֹר שֶׁל יַיִן. אֲפִלּוּ עֵרָה כׇּל הַיּוֹם כֻּלּוֹ רִאשׁוֹן רִאשׁוֹן בָּטֵל. עֵרָה מִן הֶחָבִית בֵּין שֶׁעֵרָה מִן הַמֻּתָּר לָאָסוּר אוֹ מִן הָאָסוּר לַמֻּתָּר הַכֹּל אָסוּר מִפְּנֵי שֶׁהָעַמּוּד הַיּוֹרֵד מִפִּי הֶחָבִית גָּדוֹל:
אבל אם עירה יין נסך מצלצול קטן לתוך וכו׳ – א״א הא דלא כהלכתא ממתניתא דאגרדמין.
[ט] אמר רב נחמן הלכה למעשה יין נסך ביין אסור חבית בחבית מותר סתם יינן יין ביין נמי מותר והיינו כרב דאמר הלכה כר׳ שמעון בן גמליאל פי׳ דאמר ימכר ודלא כת״ק דאמר כולו אסור בהנאה ודוקא חבית בחבית אבל לא יין ביין ודלא כאמוראי דאמרי אפילו יין ביין ע״כ:
[י] יין של תרומה שנפל על גבי פירות ידיחם והן מותרות. בתוספתא דמסכת מקואות פ״ק:
יין שנתנסך לעכו״ם עד ראשון ראשון בטל: כתב הראב״ד ז״ל הא דלא כהלכתא ממתניתא דאגרדמים עכ״ל:
ואני אומר כבר כתבתי כמה פעמים כי ר״מ ז״ל לכך קראו לזה החבור משנה תורה לפי שקיצר הארוך והרי הוא תלמוד ערוך וכן הוא זה הדין מסודר פ״ב דע״ז (דף ע״ג) דגרסינן כי אתא רב יצחק בר יוסף א״ר יוחנן המערה יי״נ מצלצול קטן לבור אפילו כל היום כולו ראשון ראשון בטל ודוקא צלצול קטן דלא נפיש עמודיה אבל חבית דנפיש עמודה לא וכן פסקו רבותינו בעלי התוס׳ ז״ל והסכימו לומר דהוא הדין לרב דימי דאמר חבית לבור דדוקא חבית שקלוחה מועט אבל אם היה כלי גדול שקלוחו גדול לא זה הכלל אם יש בקלוח שיעור גדול שהוא יתר מששים לפי הסכמתם ז״ל שאינו מתבטל אסור ואם לאו מותר וכן הסכימו רבים וגדולים דלא פליגי רב יצחק ורב דימי ואין צריך לפרש דלא פליג רבין בהדייהו כלל אלא מר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי ורש״י ז״ל פסק כרבין שאמר יי״נ שנפל לבור ונפל שם קיתון של מים תחלה מצא מין את מינו וניעור ועוד דאין הלכה כרב דימי דאתא רב יצחק והחמיר ואתא רבין והחמיר ורב דימי ורב יצחק ורבין פליגי מר אמר הכי אמרה ר׳ יוחנן ומר אמר לאו הכי אמרה ר׳ יוחנן אלא הכי אמרה ורב יצחק אסיר מאי דשרי רב דימי ורבין אסר אפילו מאי דשרי רב יצחק והלכתא כרבין וזה דעת הראב״ד ז״ל ואלו ואלו דברי אלהים חיים כי לכלם יש פנים בהלכה ומתוך לשון ר״מ ז״ל הבא אחר כך תבין בהלכות אלו:
(כח-לד) עירה מן החבית כו׳ עד והיין נבלע בהן: כתב הראב״ד משום דאית ביה ציריא כמבוקעות דמיין עכ״ל:
ואני אומר לשון הגמרא בכל אלו ההלכות פ״ב דע״ז וגם דבר זה פירוקא דרב פפא דפריק שאני חיטי הואיל ואגב צירייהו כמבוקעות דמיין ודברים פשוטים הם ואיני יודע מה בא הראב״ד ז״ל לחדש בלשון זה אלא אם רוצה לפרש שהצירייא היא בקיעה ממש ואע״פ שאינה עוברת והקפיד על לשון ר״מ ז״ל לפי שתלה הדבר בשאיבה וא״כ הוא אדרבה יפה כיון ר״מ ז״ל וכן קבלנו הפירוש כמוהו ולישנא דר״פ הכי דייק וה״נ משמע בעלמא גבי המניח פת חמה על גבי חבית:
יין שנתנסך לע״ז שנתערב עם היין וכו׳ בד״א בשהורק היין המותר וכו׳. בפרק בתרא דע״ז (דף ע״ג) כי אתא רב דימי אמר ר׳ יוחנן המערה יי״נ מחבית לבור אפילו לעכו״ם וכו׳. מימרא דרב נחמן הזכרתיה לעיל והיא הלכה למעשה:
בד״א בשהורק היין וכו׳. פ׳ השוכר את הפועל (דף ע״ג) כי אתא רב יצחק בר יוסף א״ר יוחנן המערה יי״נ מצרצור קטן לבור אפי׳ כל היום כולו ראשון ראשון בטל ודוקא צרצור בטל ודוקא צירצור קטן דלא נפיש עמודיה לא ופליג ארב דימי ולית הלכתא כרב דימי אלא כרב יצחק בר יוסף אליבא דר׳ יוחנן וכן פסק רש״י ומשמע נמי מדקאמר אפילו כל היום כולו אפילו נתערב ביותר מששים וזה דעת רבינו שלא כדברי התוס׳. והשיג עליו הראב״ד ז״ל מההיא דתניא פ׳ ר׳ ישמעאל (נ״ח) אגרדמים עכו״ם שקדח במניקת והעלה היין או שטעם מן הכוס והחזירו לחבית זה היה מעשה ואסרו מאי לאו בהנאה לא בשתייה אי הכי ליתני ימכר כדקתני חרם עכו״ם וכו׳ תיובתא דרבא תיובתא ומדאיתותב רבא מינה משמע דהלכתא היא דאוסרת סתם יינם שנתערב אפילו בהנאה וליכא למימר דהוי יי״נ ממש כיון שטעמו, חדא דאינו מתכוין לנסך אלא לטעום היין לראות כמה שוה שהוא ממונה על השערים, ותו דא״כ לא הוה דחי תלמודא לא בשתיה אלא מזוג העכו״ם הוא שלא בכוונה לנסך דהיינו בסתם יינם וא״כ קשיא על רבינו דכתב נתערב סתם יינם יין ביין בכל שהוא בשתייה וימכר כולו חוץ וכו׳. ותמיה מילתא דהא א״ר נחמן הלכה למעשה יי״נ וכו׳ סתם יין אפי׳ ביין מותר וצריך לדחוק לפי שיטתו דהלכה למעשה לפי שיטת רשב״ג אבל ברייתא דאגרדמים הלכה היא מדאיתותב רבא מינה ורבינו פוסק כר״נ וכרשב״ג דאמר ימכר כולו לעכו״ם חוץ מדמי יי״נ שבו וכן פסק רש״י ז״ל והר״ן ז״ל ורבינו פסק רישא דברייתא דאגרדמים וכן כתב פי״ב עכו״ם שמצץ היין מן החבית במניקת וכו׳ וטעמא דלא דמי לטעם מן הכוס והחזירו לחבית ולא מיתסר אלא כנגד מה שהחזיר לחבית וימכר כולו חוץ מדמי איסור שבו אבל קדח במניקת והעלה היין בפיו מיתסר כולי חמרא שכל היין התחתון בסיס לעליון. טעם זה כתב הר״ן לתרץ הברייתא אבל רבינו לא כתב אגרדמים עכו״ם אלא סתם עכו״ם ואפשר מכוין לשתות ולנסך אבל אגרדמים עכו״ם אינו מכוין לנסך כלל וכדכתיבנא. ולגבי מאי דאיתותב מינה רבא הלכתא היא דאמר רבא גבי ההוא עכו״ם דעייל לחנותא דישראל אמר להו אית לכו חמרא לזבוני א״ל לא הוה יתיב חמרא בדוולא שדא ביה ידיה שכשיך ביה ואמר רבא חמרא שרי מהאי איתותב אבל אם ימכר יין ביין או לא קי״ל כרשב״ג וכר״נ דאמר הלכה למעשה. ועלו דברי רבינו כהוגן. ומ״ש בעל מ״ע אינו ענין להשגתו של הראב״ד ז״ל:
יין שנתנסך לע״ז שנתערב עם היין וכו׳ בד״א בשהורק היין המותר וכו׳ – בפרק בתרא דע״ז (עבודה זרה ע״ג) כי אתא רב דימי אמר ר׳ יוחנן המערה יי״נ מחבית לבור אפילו כל היום כולו ראשון ראשון בטל. תנן יי״נ אסור ואוסר בכל שהוא מאי לאו דקא נפיל איסורא לגו היתרא לא דקא נפיל היתרא לגו איסורא וכו׳ כי אתא רב יצחק בר יוסף אר״י המערה יי״נ מצרצור קטן לבור אפילו כל היום כולו ראשון ראשון בטל ודוקא צרצור קטן דלא נפיש עמודיה אבל חבית דנפיש עמודה לא. ופסק רבינו כרב יצחק בר יוסף דמחמיר וכבר האריך הר״ן לתת טעם לדברי רב יצחק למה חילק בין צרצור לחבית:
וכתב הראב״ד: אפי׳ עירה כל היום כולו וכו׳ אמר אברהם הא דלא כהלכתא ממתניתא דאגרדמין, כלומר שהוא מפרש כרש״י שפירש דרבין התם בגמרא פליג ארב יצחק בר יוסף והלכה כרבין ורבינו סובר דרבין לא פליג ארב יצחק וכמ״ש הרא״ש ונקטינן כרב יצחק:
יין שנתנסך וכו׳ – פ׳ השוכר את הפועל (דף ע״ג) יין נסך אסור ואוסר בכל שהו וכו׳ ובגמרא המערה יין נסך מצרצור קטן לבור כו׳ (עיין בכ״מ) והקשו בתוס׳ דבכמה מקומות בגמ׳ דלא אמרינן קמא קמא בטיל גבי הלוקח ציר מעם הארץ משיקו במים וטהור וכו׳ וגם בגידולין של תרומה ורבו גידוליו על עיקרו וכו׳ והם תירצו שם דמאי דאמר ראשון ראשון היינו עד שיפול שם כל כך מן היי״נ בין הכל שלא יהא ההיתר ששים. אבל הראב״ד ז״ל בהשגות נראה שלא רצה לתרץ כתירוץ התוס׳ אלא שדחה הא דרב דימי דהכי קאמר קמא קמא בטיל מכח הנהו דהתם ומפני כן כתב הר״א ז״ל בהשגות א״א הא דלא כהלכתא ע״כ. אבל רבינו תפסו עיקר אע״פ שאינו מתרץ כתירוץ התוס׳ מדלא פירש שצריך שלא יהיה האיסור יותר מששים מן ההיתר ונראה שיתרץ בהך דהכא דקאמר ראשון ראשון בטיל היינו להתירו בהנאה אבל בשתיה אסור ואע״פ שהרא״ש ז״ל כתב בפסקיו שאין לחלק כאן בכך מ״מ אפשר דעתו של רבינו היה כך:
אבל אם עירה וכו׳. עיין השגות וכוונתו דבע״ז דף נ״ח אקפן נחמני שמעתתא ומתניתא וכו׳ מתני׳ דאגרדמים נכרי שקדח במינקת והעלה או שטעם מן הכוס והחזירו לחבית והיה מעשה ואסרוה בהנאה וסובר הראב״ד שהיין נאסר במגע פיו ונמצא כשמחזיר מן המינקת הו״ל כמערה מצרצור קטן ואפ״ה אסור בהנאה ומשו״ה סובר הר״א דלית הלכתא כרב יצחק בר יוסף דאיתותב מברייתא דאגרדמים דהשתא בסתם יינם נאסר בהנאה כשמערה מצרצור קטן כ״ש ביין נסך ממש עיין תמים דעים ועיין מ״ש רבנו פי״ב מהל׳ מאכלות אסורות הט״ו ואין בדברי ראב״ד הכרע דסובר רבנו דצרצור קטן דק מאד עד שיורד טפין טפין ומפסיק כמשמעות לשון רבנו בפרקין הל׳ ל׳ אבל נקב המינקת שיורד בניצוק דק אוסר. מיהו קשה לשון רבנו פי״ב מהל׳ מאכ״א הט״ו ויאסור הכל דמשמע אפילו בהנאה. וכפי הנראה דלא כייל רבנו פי״א מהל׳ מאכ״א ה״ח אלא דכל מקום שכתב אסור הוא דמשמע אסור בהחלט אבל לשון ויאסור הכל שפיר מתפרש דלפעמים יאסור אפילו בהנאה בדליכא רוב ולפעמים יאסור בשתייה. ותו דכל שהוא אסור בהנאה עד שיוליך דמי החבית לים המלח או ימכור לנכרי חוץ מדמי יין נסך בכה״ג שפיר נופל לשון אסור אלא א״כ כולו מותר בהנאה אז ביאר רבנו אסור בשתייה. דבהכי יש ליישב השגת הראב״ד דלעיל פי״ב מהל׳ מאכ״א הכ״ד דשפיר כתב רבנו דמיו אסורים שמשיגיע לכלי נאסר כסתם יינם דשפיר שייך לשון איסור אע״ג דניצוק לא חשיב נגיעה אלא עירוב כיון שצריך להוליך דמי יין האיסור לים המלח אין זה מוצא מכלל לשון איסור הנאה וזה המובחר שבדרכים ביישוב דברי רבנו פי״ג מהל׳ מאכ״א הכ״ד:
יין שנתנסך כו׳. כ״כ זה לעיל דרבינו ר״ל החילוק רק לענין שלא נעשה כל היין איסור הנאה ולכך אם מצרצור קטן אף ביי״נ יכול למכור חוץ מדמי יין נסך שבו וכן ר״ל בהל׳ ל׳ ועיין בירושלמי כאן פ״ה דגבי יין לתבשיל גם רשב״ג מודה דלא ימכר והטעם משום דהוא מתקן את התבשיל וכמו גבי כבשים במקום שידוע שנתן לתוכו יין לדידן דפסקינן כחזקיה בע״ז דף ל״ח ע״ב וכן מבואר בירושלמי פ״ב דע״ז שם ועיין בר״ן בזה דלא כתב כן וע״ש בפ״ה וכעין זה ס״ל לרבינו בהל׳ מקואות פ״ד אך שם להיפך דאם השאובים ירדו למקוה פחות ממ׳ סאה נפסלים כולם ואם הכשרים נפלו לתוך השאובים אז פסול אבל כל המים לא נעשה שאובים וכן מדוייק לשון רבינו פ״ה ה״א וה״ד ע״ש וכן הדין לענין טומאת משקין כמבואר בדברי רבינו פ״ב מהל׳ טומאת אוכלים ה׳ כ״ו ע״ש ועיין בתוספתא בפ״ד דטהרות דפליגי בזה ר״ש ורבנן גבי זב ששתה מן הכוס אם הרוק בטל אם לא ע״ש ועיין בירושלמי תרומות פי״א ה״ב גבי הך דאמר שם דר״מ וראב״י אמרו דבר אחד גבי ציר טהור שנפלו לתוכו משקין טמאים וכ״כ בזה:
משנה תורה דפוסיםמקורות וקישוריםראב״דהגהות מיימוניותמגדל עוזרדב״זכסף משנהלחם משנהמרכבת המשנהצפנת פענחהכל
 
(כט) נתערב סתם יינם ביין, הרי זה אוסרא בכל שהוא לשתייהב, ויימכר כולו לגויים, ולוקח דמי היין האסור שבו ומשליכו לים המלח, וייהנה בשאר המעות. וכן, אם נתערבה חבית של יין נסך בין החביות, הכל אסורין בשתייה ומותרין בהנייה, ויוליך דמי אותה חבית לים המלח כשימכור הכל לגויג. וכן בחבית של סתם יינם:
When even the smallest amount of ordinary [gentile] wine is mixed with [Jewish] wine, it is forbidden to drink [the entire mixture].⁠1 Instead, it should be sold to a gentile in its entirety. The money [paid] for the forbidden wine should be cast into the Dead Sea.⁠2 One may, however, benefit from the remainder of the money.⁠3
Similarly, if a jug of wine poured as a libation had become intermingled with jugs of [kosher] wine, it is forbidden to drink the entire mixture.⁠4 One may, however, benefit from it, selling the entire mixture to a gentile and casting the money for the [forbidden] jug into the Dead Sea. The same applies with regard to a jug of ordinary [gentile] wine.⁠5
1. The Rama (Yoreh De'ah 134:2) rules leniently, stating that in the present era, since it is no longer customary to pour wine as libations to false divinities, one may be lenient and permit the mixture if there is 60 times more kosher wine than forbidden wine, provided the kosher wine is not poured into the forbidden wine in one column.
2. I.e., cast into a place where one will not benefit from it.
3. One may, however, destroy one jug and then benefit from the others - e.g., to use the wine as a dye - for it is possible that one will be benefiting directly from the forbidden wine. The advice suggested by the Rambam, by contrast, allows the Jew to benefit from the remainder of the wine without any possibility of benefiting directly from the forbidden wine.
The advice suggested applies only to jugs, for each jug is a separate entity. It does not apply when wine becomes mixed with wine, as indicated by the previous halachah (Avodah Zarah 74a).
4. See the Rama (Yoreh De'ah 134:2) who explains that this applies only when the jugs are large and therefore important as mentioned in Halachah 3. Otherwise, the presence of the forbidden jug can be nullified by a simple majority.
5. Seemingly, this ruling is obvious. The Kesef Mishneh states that it was added to emphasize the stringency that one must destroy the value of the forbidden jug.
א. ד: אסור. שינוי לשון לגריעותא.
ב. ד (גם פ, ק): בשתייה. נגרר מהשינוי שבהערה הקודמת.
ג. כך ת3-1. א: הגוי.
משנה תורה דפוסיםמקורות וקישוריםהגהות מיימוניותמגדל עוזכסף משנהמרכבת המשנהאור שמחעודהכל
נִתְעָרֵב סְתָם יֵינָם בַּיַּיִן הֲרֵי זֶה אָסוּר בְּכׇל שֶׁהוּא בִּשְׁתִיָּה וְיִמָּכֵר כֻּלּוֹ לְעַכּוּ״ם. וְלוֹקֵחַ דְּמֵי הַיַּיִן הָאָסוּר שֶׁבּוֹ וּמַשְׁלִיכוֹ לְיָם הַמֶּלַח וְיֵהָנֶה בִּשְׁאָר הַמָּעוֹת. וְכֵן אִם נִתְעָרְבָה חָבִית שֶׁל יֵין נֶסֶךְ בֵּין הֶחָבִיּוֹת הַכֹּל אֲסוּרִין בִּשְׁתִיָּה וּמֻתָּרִין בַּהֲנָיָה. וְיוֹלִיךְ דְּמֵי אוֹתָהּ חָבִית לְיָם הַמֶּלַח כְּשֶׁיִּמְכֹּר הַכֹּל לְעַכּוּ״ם. וְכֵן בְּחָבִית שֶׁל סְתָם יֵינָם:
[כ] וכן מורין בכ״מ כדתנן יי״נ אוסר בכל שהוא יין ביין ומים במים במשהו וכן ר״י דאמר כל איסורין שבתורה בין מין במינו בין בשאינו מינו בנ״ט מסיים עלה חוץ מטבל ויי״נ אבל ר״ת מפ׳ דהיינו דוקא ביין שנתנסך לע״ז דהשתא הוי יין ביין דמתני׳ דומיא דמים שנתנסך לע״ז וכן כתב בס״ה שכתב בתשובת הגאונים. כתב רבינו יוסף טוב עלם שמדבר ביין שנתנסך לע״ז אבל סתם יינן שנתערב ביין של ישראל אם יש ס׳ בהיתר מותר ופסק רבינו מאיר זצ״ל דאע״ג דקי״ל ביי״נ אפילו בזמן הזה אינו בטל בס׳ היינו דוקא ביין שנגע בו עכו״ם אבל יין שאינו נאסר כ״א ע״י כחו אינו אוסר אלא בס׳ דומיא דנצוק ומ״מ אין לבטלו לכתחילה ואע״ג דמבטלין איסור דרבנן לכתחילה כדלעיל פרק ט״ו סתם יינן הוי כאילו יש לו שורש מן התורה כדכתיב ישתו יין נסיכם אבי״ה. ועיין לעיל פרק ט״ו ע״כ:
[ביאור להלכה זה כלול בביאור הלכה כח]

נתערב סתם יינם ביין וכו׳ – בפרק בתרא דע״ז (עבודה זרה ע״ד) תנן יי״נ שנפל לבור כולו אסור בהנאה רשב״ג אומר ימכר כולו לעכו״ם חוץ מדמי יי״נ שבו ובגמרא אמר רב נחמן הלכה למעשה יי״נ יין ביין אסור חבית בחבית מותר סתם יינם אפילו יין ביין מותר ופירש״י יי״נ ממש חבית בחבית מותר בהנאה חוץ מדמי אותה חבית אבל יין ביין כולו אסור בהנאה, סתם יינם אפילו יין ביין מותר בהנאה חוץ מדמי אותו יין. ובפרק כל הצלמים תנן הסיק בהן את התנור וכו׳ אפה בו פת אסורה בהנאה נתערבה באחרות כלן אסורות בהנאה רבי אליעזר אומר יוליך הנאה לים המלח ואיפסיקא בגמרא הלכתא כרבי אליעזר ואתמר עלה אמר רב אדא בר אהבה ל״ש אלא פת אבל חבית לא ורב חסדא אמר אפילו חבית מותרת ההוא גברא דאיתערבא ליה חביתא דיין נסך בחמריה אתא לקמיה דרב [חסדא] אמר שקיל ד׳ זוזי דמי חביתא ושדי בנהרא ונשתרי לך כלומר בהנאה. ומדברי רבינו נראה שהוא מפרש דתקנת רשב״ג ותקנת ר׳ אליעזר כולה חדא היא אלא דמר נקט רישא דמילתא ומר נקט סיפא דכי אמר רשב״ג ימכר כולו לעכו״ם חוץ מדמי יי״נ שבו היינו לומר שאחר שימכור כולו לעכו״ם יקח דמי אותה חבית וישליך ליה״מ וכדר״א.
ומ״ש רבינו: נתערב סתם יינם ביין וכו׳ ויהנה בשאר המעות – כלומר אבל יי״נ שנתערב ביין אסור ואין לו תקנה וכדאמר ר״נ. ואיכא למידק על מ״ש רבינו וכן בחבית של סתם יינם מאי וכן השתא חבית של יי״נ מותר ע״י הולכת דמי אותה חבית לים המלח כ״ש סתם יינם. ויש לומר דלאו לגופיה אצטריך אלא לגלויי ארישא דבחבית של יי״נ ממש מיירי א״נ אתא לאשמועינן דאפילו בסתם יינם צריך להוליך דמי אותה חבית לים המלח:
נתערב סתם יינם. הכ״מ נסתבך בזה ועיין מ״ש פ״ז מהל׳ ע״ז ה״ט:
נתערב סתם יינם ביין וכו׳ וימכר כולו וכו׳.
ירושלמי ע״ז פ״ה הי״א חזקיה אמר הדא דתימר במקום שאין המים נמכרין במדה, אבל במקום שהמים נמכרים במדה כיין ביין הוא. ופירושו, דמשנתנו תני לקמן ביין נסך שנפל לבור פלוגתא דרבנן ורשב״ג אם ימכר כולו חוץ מדמי יין נסך שבו, וזה דוקא במין במינו אבל ביין שנפל למים דהוא אינו מינו ושיעורו בנותן טעם לא אידכר במשנתנו פלוגתא דרשב״ג בזה, לכן אמר חזקיה זה דוקא במקום שאין המים נמכרין במדה שהן בלא שויא להביט על המדה, אז אסור כל דמיו שהוא ממוזג ביין, אבל במקום שהמים נמכרין במדה אז ימכר כל המים לבד מדמי מדתו של יין שנתערב בו שרק דמי היין אסור אבל לא דמי מה שנתוסף במדה מחמת המים שדמי המים מותרים, והא דאמר לקמן ביין לתבשיל מודה רשב״ג מפני שיין מבושל הוא תבלין כדין המפורש בריש המוציא יין בירושלמי ולכן נאסר כל דמיהן, ולעיל הלכה ג׳ בעי ביין ע״ג ענבים אם הוא כיין לתבשיל יעו״ש, או דהחילוק בין לח בלח ללח ביבש, דלח בלח כתבו הקדמונים לחלק גבי חתיכה נעשה נבילה, כן הכא יש לחלק לענין למכור חוץ מדמי איסור שבו. ויעוין ר״ן בשם ראב״ד ורשב״א בזה והנלע״ד כתבתי, ולכן אמר חזקיה גבי כבשים שבידוע אסורין בהנאה ודוק:
משנה תורה דפוסיםמקורות וקישוריםהגהות מיימוניותמגדל עוזכסף משנהמרכבת המשנהאור שמחהכל
 
(ל) מים שנתערבו ביין, או יין במים, בנותן טעם, מפני שהן מין בשאינו מינו. במה דברים אמורים, בשנפל המשקה המותר לתוך המשקה האסור, אבל אם נפל המשקה האסור לתוך המשקה המותר, ראשון ראשון בטל, והוא שיורק מצלצול קטן שהואא מריקב ויורד מעט מעט. והיאך יהיו המים אסורין, כגון שהיו נעבדין, או תקרובת עבודה זרה:
When water is mixed into wine or wine is mixed into water, [the forbidden entity causes the mixture to be prohibited] if its flavor can be detected, because they are two different types of substances.⁠1
When does the above apply? When the permitted liquid falls into the forbidden liquid. If, however, the forbidden liquid fell into the permitted liquid, the presence of it is nullified, drop after drop, provided it fell from a from a small bottle.⁠2
How is it possible for water to be forbidden? If it was worshipped or if it was offered to a false divinity.
1. As stated in Chapter 15, Halachah 6.
2. See Halachah 28.
Rav Moshe HaCohen questions how the presence of the forbidden entity can be nullified, since its flavor can be detected. Indeed, when quoting this law, Shulchan Aruch (Yoreh De'ah 134:3) states this leniency applies only when the taste of the forbidden substance cannot be detected.
א. ד (גם פ, ק): שהיה. שינוי לשון לגריעותא.
ב. כך ת3-1. א: מוריק.
משנה תורה דפוסיםמקורות וקישוריםמגדל עוזרדב״זכסף משנהלחם משנהעודהכל
מַיִם שֶׁנִּתְעָרְבוּ בְּיַיִן אוֹ יַיִן בְּמַיִם בְּנוֹתֵן טַעַם מִפְּנֵי שֶׁהֵן מִין בְּשֶׁאֵינוֹ מִינוֹ. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בְּשֶׁנָּפַל הַמַּשְׁקֶה הַמֻּתָּר לְתוֹךְ הַמַּשְׁקֶה הָאָסוּר. אֲבָל אִם נָפַל הַמַּשְׁקֶה הָאָסוּר לְתוֹךְ הַמַּשְׁקֶה הַמֻּתָּר רִאשׁוֹן רִאשׁוֹן בָּטֵל. וְהוּא שֶׁיּוּרַק מִצִּלְצוּל קָטָן שֶׁהָיָה מֵרִיק וְיוֹרֵד מְעַט מְעַט. וְהֵיאַךְ יִהְיוּ הַמַּיִם אֲסוּרִים כְּגוֹן שֶׁהָיוּ נֶעֱבָדִין אוֹ תִּקְרֹבֶת עַכּוּ״ם:
[ביאור להלכה זה כלול בביאור הלכה כח]

מים שנתערבו ביין וכו׳. פ׳ השוכר את הפועל (דף ע״ג) במשנה ומסיים בה זה הכלל מין במינו במה שהוא ושלא במינו בנ״ט:
בד״א בשנפל המשקה המותר וכו׳. זה מבואר ממימרא דרב יצחק בר יוסף א״ר יוחנן דרב דימי ורב יצחק תרוייהו משמיה דר׳ יוחנן והלכתא כרב יצחק דמחמיר ורבין מחמיר טפי כדאמרינן בסמוך:
מים שנתערבו ביין וכו׳ – משנה בפרק בתרא דעבודה זרה (עבודה זרה ע״ג) יין ביין ומים במים בכל שהוא יין במים ומים ביין בנ״ט זה הכלל מין במינו במשהו ושלא במינו בנ״ט ומוקי לה בגמרא בנפל היתרא לגו איסורא אבל נפל איסורא לגו היתרא ראשון ראשון בטיל:
ומ״ש: והוא שיורק מצלצול קטן וכו׳ – כבר כתבתי בסמוך שפסק כרב יצחק בר יוסף:
מים שנתערבו וכו׳ – שם במשנה (דף ע״ג).
ומ״ש: בד״א וכו׳ – כבר נתבאר שהוא מימרא דרב דימי שם:
משנה תורה דפוסיםמקורות וקישוריםמגדל עוזרדב״זכסף משנהלחם משנההכל
 
(לא) בור של יין שנפל לתוכו קיתון של מים תחילה, ואחר כך נפל לתוכו יין נסך, רואין את יין ההתר כאילו אינו, והמים שנפלו משערין בהן עם יין נסך, אם ראויין לבטל טעם אותו יין נסך, הרי המים רבין עליו ומבטלין אותו והריא הכל מותר:
[The following law applies when] a pitcher of water fell into a cistern of wine and afterwards,⁠1 wine that was poured as a libation fell into it. [Initially,] we consider the permitted wine as if it did not exist,⁠2 We measure the water in relation to the wine poured as a libation. If it3 is [of sufficient volume] to nullify the taste of the wine poured as a libation, the water is more abundant than it and it nullifies [the forbidden wine] and the entire [mixture] is permitted.
1. Avodah Zarah 73a emphasizes that the leniency mentioned in this halachah applies only when the water falls into the wine before the forbidden wine. If the forbidden wine falls in first, the permitted wine becomes prohibited.
2. And thus it is not automatically forbidden.
3. I.e., the water alone. The permitted wine is not considered, for any amount of the forbidden wine mixed into it would cause the permitted wine to be prohibited.
א. ב9: ויהיה. וכך ד (גם פ).
משנה תורה דפוסיםמקורות וקישוריםהגהות מיימוניותמגדל עוזרדב״זכסף משנהלחם משנהעודהכל
בּוֹר שֶׁל יַיִן שֶׁנָּפַל לְתוֹכוֹ קִיתוֹן שֶׁל מַיִם תְּחִלָּה וְאַחַר כָּךְ נָפַל לְתוֹכוֹ יֵין נֶסֶךְ. רוֹאִים אֶת יֵין הַהֶתֵּר כְּאִלּוּ אֵינוֹ וְהַמַּיִם שֶׁנָּפְלוּ מְשַׁעֲרִין בָּהֶן עִם יֵין נֶסֶךְ. אִם רְאוּיִין לְבַטֵּל טַעַם אוֹתוֹ יֵין נֶסֶךְ הֲרֵי הַמַּיִם רָבִין עָלָיו וּמְבַטְּלִין אוֹתוֹ וְיִהְיֶה הַכֹּל מֻתָּר:
[ל] הנה פסק לחומרא כלשון ראשון דבעי תחלה:
[ביאור להלכה זה כלול בביאור הלכה כח]

בור של יין שנפל לתוכו קיתון של מים וכו׳. שם כי אתא רבין א״ר יוחנן יי״נ שנפל ונפל שם קיתון של מים רואין את ההיתר כאילו אינו והשאר מים רבין עליו ומבטלין אותו כי אתא רב שמואל בר יהודה א״ר יוחנן לא שנו אלא שנפל קיתון של מים בתחלה אבל לא נפל שם קיתון של מים בתחלה מצא מין את מינו וניעור ואיכא לישנא אחרינא בגמ׳ ופסק רבינו כלישנא קמא לחומרא:
בור של יין שנפל לתוכו קיתון של מים תחלה וכו׳ – שם כי אתא רבין אמר ר׳ יוחנן יי״נ שנפל לבור ונפל שם קיתון של מים רואין את ההיתר כאילו אינו והשאר מים רבים עליו ומבטלים אותו כי אתא רב שמואל בר יהודה אמר ר׳ יוחנן ל״ש אלא שנפל קיתון של מים תחלה אבל לא נפל שם קיתון של מים תחלה מצא מין את מינו וניעור ופירש״י נתחזק איכא דמתני לה אמתניתין יין ביין כל שהוא אמר ר״ש בר יהודה ל״ש אלא שלא נפל שם קיתון של מים אבל נפל שם קיתון של מים רואין את ההיתר כאילו אינו והשאר מים רבים עליו ומבטלין אותו ומפרש דאיכא בינייהו דמאן דמתני לה אמתניתין לא בעי תחלה ומאן דמתני לה אדרבין בעי תחלה ודעת הפוסקים לפסוק כלישנא בתרא ורבינו פסק כלישנא קמא וצריך טעם למה:
בור של יין שנפל לתוכו וכו׳ – שם אתמר יי״נ שנפל לבור ונפל שם קיתון של מים אמר חזקיה הגדילו באיסור אסור הגדילו בהיתר מותר ור׳ יוחנן אמר אפילו הגדילו באיסור מותר ושם אמרו דטעמא דר׳ יוחנן דאית ליה רואין כלומר שני כוסות אחד של חולין ואחד של תרומה ומזגן ועירבן זה בזה רואין את ההיתר כאילו אינו והשאר מים רבין עליו ומבטלין אותו ע״כ. ורבינו פסק בפרק ט״ו מהלכות תרומות כר׳ יוחנן ולכך צריך לומר דמפרש הוא כפירש״י ז״ל דחזקה מצריך שיפול יי״נ קודם שיפול היין של היתר ור׳ יוחנן אמר דלא צריך אלא שיפלו המים תחלה ולכך פסק כר׳ יוחנן אבל אין לומר דמפרש כפירוש התוס׳ דחזקיה מצריך שיפלו המים תחלה ור׳ יוחנן אמר בין שיפול בתחלה בין שיפול בסוף דא״כ לא היה לו לפסוק אלא כר׳ יוחנן מאחר שבהל׳ תרומות פסק כטעמו דשני כוסות וכו׳ לכך נראה ודאי דכפירש״י ז״ל הוא מפרש:
משנה תורה דפוסיםמקורות וקישוריםהגהות מיימוניותמגדל עוזרדב״זכסף משנהלחם משנההכל
 
(לב) יין נסך שנפל על הענבים, ידיחן והן מותרות באכילה. ואם היו מבוקעות, בין שהיה היין ישן בין שהיה חדש, אם נתןא טעם בענבים, הרי אלו אסורות בהנאהב, ואם לאו, הרי אלו מותרות באכילה.
When wine poured as a libation falls on grapes, one should wash them. They are permitted to be eaten.⁠1 If the grapes have split open,⁠2 when the wine imparts its flavor to them, it is forbidden to benefit from them.⁠3If not, it is permitted to partake of them. [This applies] whether the wine is aged or fresh.⁠4
1. For the forbidden wine will not have entered them.
2. And thus the forbidden wine could enter.
3. They may, however, be sold to a gentile, minus the increase in their value produced by the forbidden wine [Shulchan Aruch (Yoreh De'ah 134:8)].
4. Avodah Zarah 66a emphasizes that even if the fresh wine has the same flavor as the grapes, the grapes are not forbidden. For the wine is considered as a different type of substance.
א. ד: נותן. שינוי לשון לגריעותא.
ב. ב9, ת3: בהנייה. וכך ד (גם פ, ק).
משנה תורה דפוסיםמקורות וקישוריםהגהות מיימוניותמגדל עוזרדב״זכסף משנהלחם משנהצפנת פענחחדושי הגר״מ הלויעודהכל
יֵין נֶסֶךְ שֶׁנָּפַל עַל הָעֲנָבִים יְדִיחֵם וְהֵן מֻתָּרוֹת בַּאֲכִילָה. וְאִם הָיוּ מְבֻקָּעוֹת בֵּין שֶׁהָיָה הַיַּיִן יָשָׁן בֵּין שֶׁהָיָה חָדָשׁ אִם נוֹתֵן טַעַם בָּעֲנָבִים הֲרֵי אֵלּוּ אֲסוּרוֹת בַּהֲנָיָה. וְאִם לָאו הֲרֵי אֵלּוּ מֻתָּרוֹת בַּאֲכִילָה:
[מ] חמרא חדתא בעינבי רבא אמר בתר שמא אזלינן וה״ל מין בשאינו מינו ואין לנו צורך בזה כדפרישית לעיל פט״ו:
[נ] ואם ניטל העוקץ הרי הן כמבוקעות כן איתא בירושלמי ע״כ:
[ביאור להלכה זה כלול בביאור הלכה כח]

יין נסך שנפל על הענבים וכו׳. שם משנה כלשון רבינו ואמרינן עלה חמרא עתיקא בעינבי דברי הכל בנ״ט חמרא חדתא בעינבי אביי אמר במה שהוא ורבא אמר בנ״ט והלכה כרבא:
יין נסך שנפל על הענבים וכו׳ – משנה שם (דף ס״ה:) יי״נ שנפל ע״ג הענבים ידיחם והם מותרות ואם היו מבוקעות אסורות.
ומ״ש: בין שהיה היין ישן בין שהיה חדש – שם (דף ס״ו) חמרא עתיקא בעינבי ד״ה בנ״ט חמרא חדתא בעינבי אביי אמר במשהו ורבא אמר בנ״ט אביי אמר במשהו בתר טעמא אזלינן אידי ואידי חד טעמא הוא ה״ל מין במינו ומין במינו במשהו ורבא אמר בנ״ט בתר שמא אזלינן והאי שמא לחוד והאי לחוד וה״ל מין בשאינו מינו ומין בשאינו מינו בנ״ט וידוע דהלכה כרבא:
יין נסך שנפל וכו׳ – פ׳ השוכר (דף ס״ה):
בין שיהיה חדש וכו׳ – פסק כרבא דאמר התם דחמרא חדתא בעינבי הוי מין בשאינו מינו דבתר שמא אזלינן:
בין שהיה חדש כו׳. עיין מש״כ רבינו בהל׳ נדרים פ״ט ה׳ י״ד גבי נודר מן הענבים ע״ש ועיין ביומא ד׳ ע״ו ע״ב גבי תירוש ועיין בהך דב״מ ד׳ צ״א ע״ב גבי עושה במין זה לא יאכל במין אחר. ועיין בירושלמי ספ״ו דתרומות אם אכל תרומת ענבים בשוגג אם מותר לשלם יין ע״ש ובאמת לפי מש״כ התוס׳ בנזיר ד׳ ל״ח ע״ב לחלק בין יין תוך מ׳ לתוך ג׳ י״ל דבזה גם רבא מודה דהוה כמין אחד עם ענבים ועיין תוס׳ ע״ז ד׳ נ״ו ע״ב ד״ה אבל ובזה א״ש דמיירי בחדש ממש:
(לב-לד) פט״ז מה׳ מאכלות אסורות הל״ב והל״ד וז״ל: יין נסך שנפל על הענבים וכו׳ ואם היו מבוקעות וכו׳ אם נותן טעם בענבים הרי אלו אסורות בהנאה ואם לאו הרי אלו מותרות באכילה. יין נסך שנפל על החטים הרי אלו אסורות באכילה ומותרות בהנאה וכו׳ ומוכרה לנכרי עכ״ל. והך דחטים איירי ביש בהן בנ״ט כדחזינן דאסורות באכילה. והא דכתב דמותרות בהנאה היינו דימכרו לנכרי חוץ מדמי יי״נ שבו, וביאור הדבר דהחטים נשארו מותרין בהנאה. ודברי הרמב״ם שכ׳ גבי ענבים דאסורות בהנאה אבל חטים דמותרות בהנאה מפורש דגבי ענבים גם הענבים אסורין בהנאה כמו יין ביין. וצ״ע מהו החילוק שבין חטים לענבים. וכמדומני שבשו״ע יו״ד (סי׳ קל״ד ס״ח) מפורש דגם גבי ענבים ימכרו לנכרי חוץ מדמי יי״נ שבו. אבל הרמב״ם חולק ע״ז ודבריו תמוהין.
ונ״ל דהנה עצם הדין מה דיין ביין אסורין כולן בהנאה הלא הוא דין דרבנן בענין יי״נ. דהרי בכל תערובת של איסורי הנאה ההיתר נשאר מותר בהנאה וימכר לנכרי חוץ מדמי האיסור, ואילו גבי יי״נ ישנו דין מסוים מדרבנן דנאסרה התערובת כולה. אלא דצ״ע אם הך דרבנן דיין ביין אסורין נאמר בדין תערובת, דהיינו דיי״נ בטכע״ק או משהו במב״מ אוסר את כל התערובת. או שמא דבדין תערובת אין ביי״נ דין מסוים דרבנן שאוסר את ההיתר כולו, אלא איסורו דיין ביין הוא מדין חיבור. דהרי הרמב״ם פסק בפי״ב שם הי״ב דהמערה יין מכלי אל כלי אם היין שבכלי התחתון הוא יי״נ נאסר כל היין שבכלי העליון מדין ניצוק חיבור. ואף דלא הוו תערובת יין נסך כלל, אלא מדין חיבור בלבד הוא שנאסר היין העליון. הרי מבואר דאם אך חל חיבור ליי״נ, אף שאין בו תערובת איסור כלל, נאסר הכל מדרבנן מדין חיבור. נמצא גבי יי״נ בכל תערובת של לח בלח באופן דליכא דין ביטול ממילא נאסר ההיתר מדין חיבור. וזהו הדין דיין ביין דהכל אסור בהנאה, משום הדרבנן דיי״נ אוסר בחיבור. אבל היכא דלא חל דין חיבור, ונהי׳ דנין רק מדין תערובת, באמת ליכא דין גבי יי״נ שהוא אוסר את כל התערובת, שגם ההיתר נאסר.
אשר ע״כ נראה די״ל, דדין חיבור לא שייך אלא אם איכא גוף המשקה של יי״נ, אבל אם יהי׳ בלוע, שיהי׳ באיזה דבר רק טעם לבד, ואין שם גוף המשקה של יי״נ, אף דבדין תערובת הוי טעם כעיקר וגם טעם של איסור אוסר, אבל חלות דין חיבור לא שייך, דליכא על מה שיחול דין חיבור. גם נראה דמלבד זה דמדיני חיבור לא שייך חיבור לטעם, דליכא על מה דיחול דין חיבור, גם עצם הדין והדרבנן דיי״נ אוסר ע״י חיבור לא נאמר על טעם בלבד, היכא דליכא גוף משקה. דהנה עיין ברמב״ם בפי״ב שם הכ״ז וז״ל עכו״ם הנמצא בבית הגת אם יש שם לחלוחית יין כדי לבלול הכף עד שתבלול הכף לכף שני׳ צריך להדיח כל בית הגת וינגב. ואם לאו מדיח בלבד וזו הרחקה יתרה עכ״ל. הרי מפורש דהדרבנן של יי״נ שאוסר במשהו הוא רק היכא דאיכא גוף המשקה של יי״נ, וכדחזינן דשייך לזה דין טופח להטפיח. וא״כ גם במין בשא״מ באופן דבהתערובת תהי׳ רק הרגשת טעם של יי״נ, וגוף משקה של יי״נ ליכא, אף דלא בטל היי״נ ואוסר מדין טכע״ק של כל התורה כולה, מ״מ כשנהי׳ דנין לענין הדרבנן של יי״נ דיאסור מדין חיבור, הדר דינא דבעינן טופח להטפיח כמו לענין דין משהו של מב״מ. והיכא דליכא גוף משקה וטופח להטפיח אלא הטעם לבד אינו אוסר מדין חיבור.
אשר ע״כ נ״ל דזהו ביאור דברי הרמב״ם דחטים וענבים. דגבי חטים דאסור מדין דחטים שואבות י״ל דבליעת משקין בעין אין שם, אלא בליעת טעם בלבד, וע״כ לא שייך אלא לדין איסור תערובות ולדין טעם כעיקר של כל התורה כולה, אבל לדין דיין נסך אוסר ע״י חיבור לא שייך. ונראה עוד דאפילו אם נימא דבחטים שואבות באמת איכא בהו בליעת עצם המשקה, אכן חזינן דבעינן טופח להטפיח, דהוי דין בחלות שם משקה,⁠1 הרי דבעינן לענין איסור חיבור, גוף המשקה וחלות שם משקה ביין נסך. א״כ אפשר דמשקין הבלועין באוכל בטל מהם שם משקה, נמצא דיין נסך שנבלע באוכל אינו אוסר כלל מדין חיבור. ונמצא דדין חטים שואבות ובולעין אינן שייכין אלא לדין טעם כעיקר ולדין תערובות, אבל לא לדין חיבור, וע״כ שפיר החטים נשארו מותרין בהנאה. משא״כ בענבים מבוקעות דנכנס לשם ע״י הבקעים גוף המשקה של יין נסך, וגם דין ביטול משקה לא שייך כאן, דהרי לא הוי בלוע בענבים אלא מופקד בתוך הענבים, ע״כ שפיר יכול לאסור היין נסך שבתוך הענב גם מדין חיבור היכא דנותן טעם בענבים.
[אכן עם כל זה עדיין אין דברי הרמב״ם מיושבים] דהנה פשוט די״ל דכל דין חיבור ואיסור חיבור של יין נסך לא שייך אלא לח בלח ולא בתערובת נתינת טעם של לח ביבש, [א״כ תינח המשקה הבלועין, אבל למה הענבים גופם אסורין בהנאה]. (אבל אינו מוכרח אם אין לומר גם בזה.)
והנה בפי״ב שם הי״ב נחלקו הרמב״ם והראב״ד בדין דיין נסך אוסר ע״י חיבור אם הוא רק בשתי׳ או גם בהנאה. ודעת הראב״ד היא דרק בשתי׳, וא״כ לדעת הראב״ד לא נוכל לומר דכל דין יין ביין הוא רק מדין חיבור, דמדין חיבור לא הוי לי׳ למיסר בהנאה. וע״כ דדין יין ביין נאמר בדין תערובות, דנאסר כל היין. וא״כ לדידי׳ לא שייך כל דברי, וממילא אין לחלק בין ענבים מבוקעות לחטים, וא״כ מוכרח דהראב״ד חולק על הרמב״ם בדין ענבים. אבל הרמב״ם לטעמי׳ הוא דאזל, דהרי הוא סובר דדין ניצוק הוא גם לאסור בהנאה, וממילא נשארים דברי בפירוש שיטת הרמב״ם, וכמש״נ.
אלא דסתירה ליסוד דברי הוא מדין סתם יינן, דהרי שיטת הרמב״ם הוא דגם בסתם יינן איכא דין איסור חיבור וגם בהנאה אסור. והרי הרמב״ם פסק (פט״ז שם הכ״ט) דתערובות יין ביין של סתם יינן ימכר לנכרי חוץ מדמי יין נסך שבו. אלא דזה בלא״ה קשה, דבמאי גרע תערובת יין ביין מחיבור ניצוק, והלא תערובת יין ביין בודאי הוי חיבור. ולעת עתה איני יודע תירוץ לזה. וי״ל דזהו יסוד השגת הראב״ד במה שכתב אני אומר בשתי׳. ולכאורה צ״ע דמאין לקח זאת, ונראה דמקור השגתו הוא מדין תערובות יין ביין של סתם יינן דימכרו חוץ מדמי יין נסך שבו. אשר לפי״ז י״ל דהשגתו היא רק על סתם יינן ולא על יין נסך, וממילא יתכנו כל דברי שכתבתי למעלה גם לדעת הראב״ד, וע״כ שפיר לא השיג על הרמב״ם בדין ענבים. ודברי הרמב״ם בסתם יינן שפסק בתערובתן דימכרו לנכרי חוץ מדמי יין נסך שבו תמוהין.
1. עיין חדושי רבנו חיים הלוי פ״ז מה׳ טומאת אוכלין ה״ה בד״ה אלא.
משנה תורה דפוסיםמקורות וקישוריםהגהות מיימוניותמגדל עוזרדב״זכסף משנהלחם משנהצפנת פענחחדושי הגר״מ הלויהכל
 
(לג) נפל על גבי תאניםא, הרי אלו מותרות, מפני שהיין פוגם בטעם התאנים:
When [forbidden wine] falls on figs, they are permitted, because wine impairs the flavor of figs.⁠1
1. Hence even if it imparts its flavor, the figs are not forbidden. Although the version of Avodah Zarah 5:2 which the Rambam relies on differs from the standard published text of the Mishnah, the Rambam's ruling is accepted as halachah by Shulchan Aruch (Yoreh De'ah 134:9).
א. כך ב9, ת3-1. בא׳ לית מ׳בענבים׳ (דילוג מחמת הדומות).
משנה תורה דפוסיםמקורות וקישוריםמגדל עוזרדב״זכסף משנהלחם משנהצפנת פענחחדושי הגר״מ הלויעודהכל
נָפַל עַל גַּבֵּי תְּאֵנִים הֲרֵי אֵלּוּ מֻתָּרוֹת מִפְּנֵי שֶׁהַיַּיִן פּוֹגֵם בְּטַעַם הַתְּאֵנִים:
[ביאור להלכה זה כלול בביאור הלכה כח]

נפל ע״ג תאנים וכו׳. גם זה שם במשנה ומעשה בביתוס בן זונן וכו׳:
ומה שכתב: נפל על גבי תאנים וכו׳ – שם במשנה והרשב״א נזדמן לו גירסא מוטעת בספרי רבינו ותמה עליו בספר תורת הבית וגירסת ספרינו נכונה ואין בה שום תמיהא:
נפל על גבי תאנים וכו׳ – הוא גורס במשנה יין נסך שנפל וכו׳ ואם היו מבוקעות אסורות מעשה בבייתוס בן זונין וכו׳ אבל אינו גורס נפל על גבי תאנים או על גבי תמרים אם יש בהן בנותן טעם אסור ומעשה בבייתוס וכו׳ דא״כ היה לו לחלק בענין התאנים אם הוא נ״ט או לא ומדסתם ואמר על גבי תאנים דפוגם ודאי משמע דסבר דסתם הכי הוי וכמעשה דבייתוס וכבר הוזכרה גירסא זו בדברי התוספות ז״ל:
נפל על גבו כו׳. לפי הנראה היה לו גירסא אחרת במשנה ואינו מחלק בין יבשים ללחים גם י״ל משום דיכול ליבשם אף זה תליא בהשביח ולבסוף פגם ואנן קי״ל דאסור ועיין בתוספתא תרומות פ״ח דגרס גירסא אחרת דגבי תמרים היין נותן טעם לפגם ע״ש:
[ביאור להלכה זה כלול בביאור הלכה לב]

משנה תורה דפוסיםמקורות וקישוריםמגדל עוזרדב״זכסף משנהלחם משנהצפנת פענחחדושי הגר״מ הלויהכל
 
(לד) יין נסך שנפל על החיטים, הרי אלו אסורות באכילה ומותרות בהנייה. ולא ימכרם לגוי, שמא יחזור וימכרם לישראל. אלא כיצד עושה, טוחן אותן ועושה מהן פת, ומוכרה לגויים שלא בפני ישראל, כדי שלא יקחו אותה ישראל מן הגוי, שהרי הפת שלא גויים אסורה, כמו שיתבאר. ולמה אין בודקין את החיטין בנותן טעם, מפני שהן שואבות, והיין נבלע בהן:
When wine poured as a libation falls on wheat, [the wheat] is forbidden to be eaten, but it is permitted to benefit from it. One should not sell it to a gentile, lest he sell it again to a Jew. What should be done instead? He should grind [the wheat] into flour, make it into bread, and sell it to a gentile outside the presence of a Jew.⁠1 [In this way,] a Jew will not repurchase it from the gentile,⁠2 for the bread of a gentile is forbidden, as will be explained.⁠3
Why do we not check the wheat to see if [the wine imparted] its flavor? Because [the wheat] draws out the wine4 and it becomes absorbed within it.⁠5
1. This is permitted, for the gentile is paying for the bread alone. He is not paying for the wine at all.
2. If, however, the Jew selling a fellow Jew selling bread to the gentile, he might purchase it from him.
3. Chapter 17, Halachah 9. A Jew will have no way of knowing that this bread was not baked by the gentile. Hence he will refrain from purchasing it from him. In a place where it is customary to purchase bread from gentiles, there is no way of benefiting from the wheat [Shulchan Aruch (Yoreh De'ah 134:11)].
4. As Avodah Zarah 65b states, the kernels of wheat are cracked and this causes them to absorb the wine (Lechem Mishneh; Shulchan Aruch, loc. cit.).
5. The Radbaz emphasizes that the taste of the wine becomes blended in with the taste of the wheat to the extent that it cannot be detected.
א. ב9, ת3-2 (מ׳הפת׳): פת. וכך ד (גם פ, ק).
משנה תורה דפוסיםמקורות וקישוריםראב״דמגדל עוזרדב״זכסף משנהלחם משנהמרכבת המשנהאור שמחצפנת פענחחדושי הגר״מ הלויעודהכל
יֵין נֶסֶךְ שֶׁנָּפַל עַל הַחִטִּים הֲרֵי אֵלּוּ אֲסוּרוֹת בַּאֲכִילָה וּמֻתָּרוֹת בַּהֲנָיָה. וְלֹא יִמְכְּרֵם לְעַכּוּ״ם שֶׁמָּא יַחֲזֹר וְיִמְכְּרֵם לְיִשְׂרָאֵל. אֶלָּא כֵּיצַד עוֹשֶׂה. טוֹחֵן אוֹתָן וְעוֹשֶׂה מֵהֶן פַּת וּמוֹכְרָהּ לְעַכּוּ״ם שֶׁלֹּא בִּפְנֵי יִשְׂרָאֵל כְּדֵי שֶׁלֹּא יִקְּחוּ אוֹתָהּ יִשְׂרָאֵל מִן הָעַכּוּ״ם שֶׁהֲרֵי פַּת עַכּוּ״ם אֲסוּרָה כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר. וְלָמָּה אֵין בּוֹדְקִין אֶת הַחִטִּים בְּנוֹתֵן טַעַם מִפְּנֵי שֶׁהֵן שׁוֹאֲבוֹת וְהַיַּיִן נִבְלָע בָּהֶן:
ולמה אין בודקין החטים וכו׳ – א״א משום דאית בהו ציריא כמבוקעות דמיין.
[ביאור להלכה זה כלול בביאור הלכה כח]

יי״נ שנפל על החטין וכו׳. שם אמר רב פפא שאני חיטי הואיל ואגב צירייהו כמבוקעות דמיין ואמרינן ההוא כרי דחיטי דנפל עליה חביתא דיי״נ שרייה רבא לזבוני לעכו״ם איתיביה רבא בר ליואי בגד שאבד בו כלאים וכו׳ הדר רבא שרא למטחניה ולמיפינהו ולזבוני לעכו״ם. וכוונת הראב״ד בהשגתו שהיה לו לבאר מאיזה טעם היין נבלע בהם דהיינו אגב צירייהו, ורבינו כתב עיקר הטעם שהן שואבות והיין נבלע בהן. ונראה שנתכוין לתרץ קושיא נהי שהיין נבלע בחיטין מין בשאינו מינו הוא ויטעמו את החטין או יטחנו אותן אם יש בו טעם יין אסור ואם אין בו טעם יין אמאי אסור מי עדיף מיין בענבים דאמר רבא בנ״ט. ותירץ רבינו שהם שואבות את היין והיין נבלע בהם ומתהפך טעם היין ומתבטל אצל טעם החטין וא״א לעמוד על הטעם והוי כמין במינו ואם היה כותב הך דרב פפא ולא יותר עדיין הקושיא במקומה עומדת ולא דמי ליין בענבים שאין הענבים שואבות ואפשר לעמוד על הטעם:
יין נסך שנפל על החיטין וכו׳ – עובדא שם.
ומ״ש: ולמה אין בודקין את החיטין בנ״ט וכו׳ – כתב הראב״ד א״א משום דאית בהו ציריא כמבוקעות דמיין עכ״ל. ובאמת שבגמרא כשהקשו על רבא מדתנן גבי ענבים ידיחם והם מותרות שני רב פפא שאני חיטי הואיל ואגב צירייהו כמבוקעות דמיין ורבינו לא חשש לפרש מאי זה טעם הם שואבות:
יי״נ שנפל ע״ג חטים וכו׳ – שם ההוא כרי דחיטי דנפל עליה חביתא וכו׳ ואמר דשרא למיטחניה ולמיפנהו ולזבונינהו לעכו״ם שלא בפני ישראל והקשו עליו תנן יי״נ שנפל על גבי ענבים ידיחן והן מותרות ואם היו מבוקעות אסורות מבוקעות אין שאין מבוקעות לא כלומר וכיון דאין החטין מבוקעות אמאי אסיר היה לנו לבודקם אם היו מבוקעות אסורות ואם לאו מותרות ותירצו שאני חיטי הואיל ואגב צירייהו כמבוקעות דמיין כלומר כיון דאית בהו סדקים הם שואבות והני הוו מבוקעות ואסירי ואע״ג דמבוקעות בדקינן להו אם נותן טעם אסירי ואי לאו מותרים הכא בכל גוונא אסיר ולא בדקינן להו אם נותן טעם כיון שהם שואבות שאע״פ שלא יתן טעם מ״מ ידענו בודאי שהיין נבלע בהם כך יש לפרש לדעת רבינו. ועל מה שאמר שהן שואבות השיג הראב״ד ז״ל דלא אמר טעם זה בגמרא אלא מפני שיש בו סדקים ונראה דמשום שיש בו סדקים זהו טעם השאיבה והכל דבר אחד:
ולמה אין בודקין. עיין השגות וכ״מ ולח״מ וכולם בחנם נדחקו דודאי רבנו מפרש נמי צירייהו סדק שבו חשיבי כמבוקעות ולא הוצרך רבנו לבאר זה אלא שבא לתרץ קושיא אחרת דכיון דכל חטין אגב צירייהו חשיבי כענבים מבוקעות והרי בענבים מבוקעות נקיט מתני׳ אסורות דמשמע אפילו בהנאה והיינו בהכרח כגון שטעם אותן ונמצא בהם טעם יין וכדמסיק רבא בחמרא עתיקא וחדתא בענבי בנותן טעם דהיינו בהכרח במבוקעות דבאינן מבוקעות מפורש במשנה מדיחן והן מותרות אלא ודאי במבוקעות וקאמר בנותן טעם דהיינו שנותנין לנכרי לטעום אם יש בו טעם יין אסור אפי׳ בהנאה ואם לאו מותר אפי׳ באכילה כמ״ש רבנו הל״ב א״כ למה בעובדא דכרי חטי דנפל עלייהו חביתא דיין נסך שרינהו רבא לזבוני לנכרים הו״ל למבדקינהו ע״י קפילא נכרי אם יש בו בנותן טעם ואסור אפילו בהנאה או לא ומותר באכילה. ואין זה מספיק מ״ש הלח״מ דלא מהני בדיקה דאפילו לא יתן טעם הרי בודאי נבלע בו כיון שהן מבוקעות דא״כ כ״ש בענבים מבוקעות שבקיעה גדולה מסדקי חטין ומ״מ מהני בדיקה לזה תירץ רבנו שהחטין שואבות והיין נבלע בהן ר״ל שטבע חטה שכולה קמח לשאוב טעם היין בקרב חלקים דקים של קמח ונבלע בכל קמח קטן חלק קטן מהיין (א״נ שטעם הקמח שואב טעם היין) ואינו נרגש בו כל כך טעם היין כמו בענבים מבוקעות הילכך דוקא בענבים מבוקעות שהיין עומד במקום סומכין אבדיקה להתיר באכילה משא״כ בחטין שנתפזר היין בעצמים פרדיים של קמח לטפות דקה מן הדקה לא סמכינן אטעימה להתיר באכילה ובשבת לא ימלא קערה שמן ויתן ראש הפתילה בתוכה בשביל שתהא שואבת פי׳ מושך לעצמו וה״נ פי׳ חטין שאיבי שמושך לעצמו היין ומתפזר בו וגם אין הטעם מורגש כל כך וכמ״ש:
ולמה אין בודקין את החטין בנותן טעם מפני שהן שואבות והיין נבלע בהן.
בתורת הבית כתב, ודוקא ביש ביין כדי ליתן טעם בחיטין הא לאו הכי מותר דומיא דענבים מבוקעות ותמה אנכי על הרמב״ם כו׳ ובלי ספק אין איסורן אלא בנ״ט ואם לא נפל עליהן כדי נתינת טעם אינם אסורים וכמו שבארנו ולזה כוון הראב״ד בהשגות דאית בהו ציירא כמבוקעות דמיין וא״כ כמו דמבוקעות אינן אסורים רק כשיש בהן בנותן טעם כן בחטים ודלא כדעת רבינו. אולם רבינו נראה דהוי קשיא ליה כיון דנותן טעם בחטים א״כ היכי שרי למוכרן לעו״ג הא אסורות בהנאה ולא שייך למימר דהעו״ג לא יהיב מידי עבור היין הבלוע בהחטים רק עבור החטים לבד והוה כמוכר חוץ מדמי יין נסך, ז״א, דהא איתמר בירושלמי הכל מודים ביין לתבשיל שהוא אסור, דכל שאינו מינו אם יהיב טעמא נעשה כולו אסור בהנאה, ואפילו ביין בענבים אסר רבינו הכל דלא כהרשב״א דשרי למכור הענבים חוץ מדמי איסור שבו ועיין ירושלמי שם הלכה ב׳ דבעי לה אם דומה ליין בתבשיל יעו״ש, וכן פסק חזקיה (בדף ל״ח) בכבשים שידוע שיש בהן יין אסור אפילו בהנאה ויעוין מש״כ לעיל הלכה כ״ט. לכן פסק רבינו דיין בחטים מיירי דלא היה בהן בנ״ט רק שלכן אסור אף כי אין בהן בנו״ט מפני שהן שואבות, והפירוש, דוגמא למה שפירש הרא״ה בבדק הבית בסוף שער א׳ מתערובות בית רביעי, ז״ל, ואין משערין בו בששים שלא הזכירו ששים בשום מקום אלא בקדירה כו׳ שמתערבים כל החלקים בהשוויה כו׳ אבל בצלי ומליחה אין בו דין ששים כלל שאין בו עירוב חלקים בהשוויה אלא כל היכי שיש בו דין מפעפע כגון חלב ושומן הכל אסור ואין משערין בו ששים כלל, כן כוונת רבינו כיון דאית בהו ציירא אין כאן התפשטות בהשוויה גמורה ואפשר שבמקום סדקין עלה יין רב ובמקום אחר לא, ולכן לא נזכר בהן בנותן טעם, ועיין מה שהארכתי בפרק ט״ו בזה הרבה, וכיון שכן לא הוי רק כמו כבשין שדרכן לתת לתוכן יין דלא מיתסר בהנאה, כיון דאינו נרגש נתינת טעמן, והדבר ברור בכוונתו ז״ל:
ולפ״ז צריך לבאר הא דפסק רבינו לעיל פרק ט״ו בגדי שצלאו בחלבו דאם יש בו ששים אף דהחלב מפעפע האור משרי שרי טעמו כמו שפרשתי לעיל דאף אם נימא דנתפשט שלא בהשוויה ובמקום אחד הוא נתערב שאין שם ששים לבטלו וטעמו מורגש אילו הוי מין בשאינו מינו, מכל מקום כיון שהטעם מחלב ובשר חד ואינו מורגש, ואינו יודע לאיזה מקום נתפשט ונתפעפע, א״כ כולן מצטרפות לבטל אף מקום שלא נתפעפע וכמו דקיי״ל שאף אחת בבית ואחת בעליה מצטרפין, וא״כ כולהו מצטרפי במין במינו לבטל כי יש בכולן ששים, ועיי״ש מה שהבאתי שיטת הרא״ה המחודשת דדוקא היכי דליכא בתערובות כדי נו״ט וביותר מששים במין במינו בזה מקולי הדימוע דמצטרפין לבטל אף בשני עיירות יעו״ש, ורבינו סבר בזה כשיטת הרשב״א דבכל מקום מצטרפין לבטל:
ובזה יבואר מה שפסק רבינו בהלכות תרומות פי״ג סאה תרומה שנפלה למאה הגביה ונפלה אחרת הגביה ונפלה אחרת החולין מותרין עד שתרבה תרומה עליהן שאם נפלו לתוך ק׳ חולין ק׳ ועוד של תרומה סאה אחר סאה נעשה הכל מדומע, והוא פלא הלא לא צריך להקל בכל כך ואפילו נתערב חמשים ואחד שלא נשתייר רובא תולין שהחולין הגביה ונשאר תרומה רובא, וכמו דאמרו במקוה פרק הערל דבעי עד רובו, הוא רוב המקוה כ״א סאה, יעו״ש בהשגות הראב״ד, ולפי דברינו בשיטתו א״ש טובא, דלא דמי למקוה דהא על מה שהגביה ג״כ נופל הספק אם הוי תרומה או לא, ובמה שנאסרו לזרים מדין הרמה בזה לא נפקי מכלל הספק דהא אם נתערבבו תו אין מדמעין רק לפי חשבון ובדבר הנבלל אין מדמעין כל עיקר, א״כ יש כאן לפנינו מאה וחמשים ואחד חולין ותרומה והחולין רוב ותו תלינן בשאני אומר דהתרומה הוא שהגביה כיון דמה״ת בטלי ברוב אף דאין כאן תערובות רק ספק והוי כמו אחת בבית ואחת בעליה ומן התורה בטל במין במינו ברוב, לכן כיון דליכא רק דין תערובות איסור דרבנן תו תלינן בשאני אומר, ואף דליכא כאן בהדבר הנתערב שיעור ששים כיון שהוא מין במינו אף שהוא דבר הנבלל מן התורה בטל ברוב ותו תלינן בשאני אומר, לכן בעי שיפול מאה ואחד ואז ליכא בצירוף כל התערובות רוב ומה״ת לא בטיל והוי איסור דבר תורה ואז לא אמרינן שאני אומר ודברי רבינו אמיתים וראוים לו. ועיין בר״ש שם שפוסק כהראב״ד, אמנם ביין בחטים שהוא מין בשאינו מינו בטעם סבר שיטת הרא״ה דאינו מתפשט בציירא דילהו בשוה ודוק:
ובמה שבארנו שיטת רבינו דכי נפלה אחת והגביה אחת, אפ״ה הנך שהגביה דנעשין תרומה מצטרפין כולן וכי הוי בכללן רוב חולין תו תלינן שאני אומר, ושיטת הראב״ד ע״כ כיון דהנך שהגביה אינן נכנסין בדין הביטול תו אינן מצטרפין להיות רוב להקל ע״י זה בשאני אומר, נראה לכאורה דיש לתלות זה בהא דפליגי בבלי וירושלמי, דבבלי פרק כל הזבחים שנתערבו, במאה חביות סתומות שנפתחה אחת מהן דנוטל כדי דימועה, וכן פסק המחבר סימן ק״א בשם ר״ן דממ״נ אם הך שנפתחה היתר הרי היא מותרת ואם היא איסור הא מתבטלת כיון שבטל חשיבותה, ובירושלמי ערלה פ״ק ה״ד אמר פותח שלש חביות, וכן גבי נטיעות ערלה אמר לוקט שלש, חזינן דבעינן שיהא דין ביטול ברוב בהנפתחות ובהנלקטות דזה דין ביטול מן התורה אז תלינן דאיסורא ברובא, ולא אמרו כי נפתחה אחת ממנ״פ אם האיסור בסתומות הלא ודאי הפתוחה מותרת ואם האיסור בפתוחות הלא נתבטלה, דאם היא האסורה אינה מתבטלת בהסתומות, כיון שבהו לא שייך דין ביטול אינן נחשבין להצטרף לבטלה וזה כסברת הראב״ד ז״ל. אמנם לשיטת רבינו דהנך שעלו מצטרפין א״ש, משום דאם נפלה התרומה לתוך סאים אחרים אינן נחשבין רק לפי חשבון א״כ הועיל בהו הביטול משא״כ סתומות ונטיעות אין בהן בטול כלל, אמנם סברת בבלי מקויימת לדינא דאע״ג דאינך סתומות מועילים להתבטל אם החבית שנפתחה היא האסורה אם לא משום דתלינן דמרובא פריש ולא דמיא להך דפליג ראב״ד על רבינו ודוק:
ולפי מה שבארנו שיטת רבינו דמצטרפין לרוב אף אם הוא אחד בבית ואחד בעליה מן התורה במין במינו, צריך ביאור מה דשקלו וטרו טובא בפרק גה״נ (דף צ״א) במילתא דר״י אם ספוקי מספקא ליה באיזה ירך נוהג גה״נ אם בימין או בשמאל ומביא מה דתניא אכל מזה כזית ומזה כזית ר׳ יהודה אומר אינו סופג אלא ארבעים אי התראת ספק שמה התראה יעו״ש, וכן נשנית הסוגיא בפרק אותו וא״ב דמוקי שאכל בזא״ז וסבר התראת ספק שמה התראה, ולפ״ז צ״ע הא אי אפשר לצמצם בידי שמים ובודאי חד מהירכות גדול, וא״כ ספק דילמא של הירך הגדול הוא של היתר ומתבטל הגיד האסור בתוך ההיתר דהא כבר קיי״ל דלא בעי רק שיהיה רוב יותר וכמו סנהדרין דב׳ וג׳ הלכה כג׳, וא״כ הא האיסור מתבטל ולא הוי רק ספק דילמא ההיתר הוא גדול יותר או האיסור גדול יותר, וכיון דהוי ספק שמא נתבטל האיסור אמאי לוקה, הן דכזה הקשו הקדמונים בחתיכה משתי חתיכות איך מייתי אשם תלוי הא הוה ספק דילמא חתיכה של איסור גדול יותר מן ההיתר ודילמא של היתר יותר גדול. אך זה יש ליישב דהוי כעין חזקה דהאיסור לא נתבטל ולא נתהפך להיתר, דאם האיסור יותר גדול וההיתר נתבטל לא חל על ההיתר שם איסור להתהפך לאיסור, ואם חתיכה של היתר נתערב בשתי חתיכות איסור לא ילקו שלשה בני אדם אם יאכל כל אחד לבדו האיסור והוי רק בגדר איקבע איסורא ומביא אשם תלוי, אבל כאן למילקי, זה מוזר לומר דהוי חזקה גמורה היכי דהתערובות לפנינו לומר דמסתמא האיסור יותר גדול כדי שלא יתבטל, וצ״ל דר׳ יהודה לטעמו דמין במינו לא בטיל מה״ת, אמנם ז״א, דרבוותא בתוספות כתבו דעד כאן לא סבר ר״י דמין במינו לא בטיל דוקא בבלול ומתערב דומיא דדם פר ודם שעיר, הא לא״ה בטיל וכמו דאמרו לר״י דין דדמוע בכמה מקומות והדרא קושיא לדוכתה:
אולם לפי מה שצדדו רבנן בתראי לומר דהיכי שהספק אינו בא מסיבת התערובות ולא בהצטרפותם, רק על כל אחד לבדו נופל הספק לא שייך ביטול א״ש, דהגע בעצמך אילו נולדה הבהמה חסירת גיד הנשה מירך אחד, האם לא הוי מספקא לן אם הגיד זה באיסור א״כ אין הספק בא מצד התערובות לכן לא בטיל בחבירו אשר בהצטרפותם יש כאן איסור ודאי א״ש. אולם זה אינו מוסכם, ויהיה מוכרח לומר דאחד בבית ואחד בעליה כיון שאינם מעורבים אינם מצטרפים לבטל ברוב מה״ת, אמנם כבר הארכתי בשיטת רמב״ן דגם לר״י בכל מקום לא בטיל מין במינו אף באינו בלול ודלא כרבוותא בתוספות, ולפ״ז א״ש, ודוק היטב בכל מה שהעליתי בזה:
ולמה אין בודקין כו׳. עיין בהשגות, ועיין בהך דפסחים ד׳ מ׳ ע״א ודף מ״ח ע״א ע״ש וכ״כ בזה טעם רבינו ועיין בירושלמי דמאי פ״א ה״א גבי ר״י הוה אכל בישרא ומתקן משום משקה שיש בו ואף דלא גזרו על תערובות דמאי ובירושלמי פ״ז דפסחים גבי תרנגולת שבישלה בשמן שרפה. ועיין ע״ז ד׳ ל״ח ע״ב דבשר בשמן הוה נותן טעם לפגם וע״כ כמש״כ רבינו:
[ביאור להלכה זה כלול בביאור הלכה לב]

משנה תורה דפוסיםמקורות וקישוריםראב״דמגדל עוזרדב״זכסף משנהלחם משנהמרכבת המשנהאור שמחצפנת פענחחדושי הגר״מ הלויהכל
 
(לה) יין נסך שהחמיץ, ונפל לתוך חומץ שיכר, אוסר בכל שהוא, מפני שהוא במינו, ששניהן חומץ הן. ויין שנתערב עם החומץ, בין שנפל חומץ ליין בין שנפל יין לחומץ, משערין אותו בנותן טעם:
When wine poured as a libation becomes vinegar1 and falls into vinegar that comes from beer, even the slightest amount causes it to become forbidden. [The rationale is that] it is considered to have become mixed with the same type of substance, because they are both vinegar.⁠2
When wine becomes mixed with vinegar, we see if [the forbidden entity] imparts its flavor.⁠3 [This applies] whether [forbidden] vinegar falls into wine4 or [forbidden] wine falls into vinegar.
1. The vinegar is forbidden, as the wine was.
2. The fact that originally one was wine and one was beer is not significant.
3. If it does, the mixture is forbidden. If not, it is permitted. Even if the vinegar originally came from wine, it is considered as a different substance.
4. It is not automatically permitted, because vinegar impairs the flavor of wine, for there are some who prefer vinegar to wine (Rashba, as quoted by Turei Zahav 134:8).
משנה תורה דפוסיםמקורות וקישוריםהגהות מיימוניותמגדל עוזרדב״זכסף משנהלחם משנהעודהכל
יֵין נֶסֶךְ שֶׁהֶחֱמִיץ וְנָפַל לְתוֹךְ חֹמֶץ שֵׁכָר אוֹסֵר בְּכׇל שֶׁהוּא מִפְּנֵי שֶׁהוּא בְּמִינוֹ שֶׁשְּׁנֵיהֶן חֹמֶץ הֵן. וְיַיִן שֶׁנִּתְעָרֵב עִם הַחֹמֶץ בֵּין שֶׁנָּפַל חֹמֶץ לַיַּיִן בֵּין שֶׁנָּפַל יַיִן לַחֹמֶץ מְשַׁעֲרִין אוֹתוֹ בְּנוֹתֵן טַעַם:
[ס] כרבא ודלא כאביי דאמר בנותן טעם דבתר טעמא אזלינן:
[ע] כרבא לגבי אביי דאמר חמרא לגו חלא במשהו:
יי״נ שהחמיץ עד סוף הפרק. פ׳ בתרא דע״ז (דף ס״ז):
יי״נ שהחמיץ וכו׳. שם פלוגתא דאביי ורבא והלכתא כרבא דאמר בתר שמא אזלינן הילכך חלא דשיכרא וחלא דחמרא בכל שהוא חמרא לגו חלא בנ״ט דבתר שמא אזלינן:
יין נסך שהחמיץ וכו׳ – שם פלוגתא דאביי ורבא ופסק כרבא דאמר חלא דחמרא וחלא דשיכרא במשהו דבתר שמא אזלינן והאי חלא מיקרי והוה ליה כמין במינו ובמשהו.
ומ״ש: ויין שנתערב עם החומץ וכו׳ – פשוט שם:
יין נסך שהחמיץ וכו׳ – שם ופסק כרבא דאמר חמרא לגו חלא בנותן טעם:
משנה תורה דפוסיםמקורות וקישוריםהגהות מיימוניותמגדל עוזרדב״זכסף משנהלחם משנההכל
רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.
List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

מאכלות אסורות טז, משנה תורה דפוסים מאכלות אסורות טז, מקורות וקישורים מאכלות אסורות טז, תשובות הרמב"ם הקשורות למשנה תורה מאכלות אסורות טז, ראב"ד מאכלות אסורות טז, הגהות מיימוניות מאכלות אסורות טז – בסיוע פרויקט פרידברג לפרסום הגניזה, מפעל משותף של חברת פרידברג לכתבי יד יהודיים (FJMS) ופרויקט פרידברג לפרסום הגניזה (FGP), לע"נ ר' פרץ ב"ר מרדכי יהודה פרידברג ז"ל, נלב"ע י"ד כסלו תשס"ג לפ"ק, תנצב"ה. הונצח ע"י בנו וכלתו, דוב וגיטל חיה פרידברג, טורונטו, מגדל עוז מאכלות אסורות טז – בסיוע פרויקט פרידברג לפרסום הגניזה, מפעל משותף של חברת פרידברג לכתבי יד יהודיים (FJMS) ופרויקט פרידברג לפרסום הגניזה (FGP), לע"נ ר' פרץ ב"ר מרדכי יהודה פרידברג ז"ל, נלב"ע י"ד כסלו תשס"ג לפ"ק, תנצב"ה. הונצח ע"י בנו וכלתו, דוב וגיטל חיה פרידברג, טורונטו, רדב"ז מאכלות אסורות טז – בסיוע פרויקט פרידברג לפרסום הגניזה, מפעל משותף של חברת פרידברג לכתבי יד יהודיים (FJMS) ופרויקט פרידברג לפרסום הגניזה (FGP), לע"נ ר' פרץ ב"ר מרדכי יהודה פרידברג ז"ל, נלב"ע י"ד כסלו תשס"ג לפ"ק, תנצב"ה. הונצח ע"י בנו וכלתו, דוב וגיטל חיה פרידברג, טורונטו, כסף משנה מאכלות אסורות טז, לחם משנה מאכלות אסורות טז, משנה למלך מאכלות אסורות טז – בסיוע פרויקט פרידברג לפרסום הגניזה, מפעל משותף של חברת פרידברג לכתבי יד יהודיים (FJMS) ופרויקט פרידברג לפרסום הגניזה (FGP), לע"נ ר' פרץ ב"ר מרדכי יהודה פרידברג ז"ל, נלב"ע י"ד כסלו תשס"ג לפ"ק, תנצב"ה. הונצח ע"י בנו וכלתו, דוב וגיטל חיה פרידברג, טורונטו, מעשה רקח מאכלות אסורות טז – בסיוע פרויקט פרידברג לפרסום הגניזה, מפעל משותף של חברת פרידברג לכתבי יד יהודיים (FJMS) ופרויקט פרידברג לפרסום הגניזה (FGP), לע"נ ר' פרץ ב"ר מרדכי יהודה פרידברג ז"ל, נלב"ע י"ד כסלו תשס"ג לפ"ק, תנצב"ה. הונצח ע"י בנו וכלתו, דוב וגיטל חיה פרידברג, טורונטו, שער המלך מאכלות אסורות טז – בסיוע פרויקט פרידברג לפרסום הגניזה, מפעל משותף של חברת פרידברג לכתבי יד יהודיים (FJMS) ופרויקט פרידברג לפרסום הגניזה (FGP), לע"נ ר' פרץ ב"ר מרדכי יהודה פרידברג ז"ל, נלב"ע י"ד כסלו תשס"ג לפ"ק, תנצב"ה. הונצח ע"י בנו וכלתו, דוב וגיטל חיה פרידברג, טורונטו, מרכבת המשנה מאכלות אסורות טז – בסיוע פרויקט פרידברג לפרסום הגניזה, מפעל משותף של חברת פרידברג לכתבי יד יהודיים (FJMS) ופרויקט פרידברג לפרסום הגניזה (FGP), לע"נ ר' פרץ ב"ר מרדכי יהודה פרידברג ז"ל, נלב"ע י"ד כסלו תשס"ג לפ"ק, תנצב"ה. הונצח ע"י בנו וכלתו, דוב וגיטל חיה פרידברג, טורונטו, אור שמח מאכלות אסורות טז – בסיוע פרויקט פרידברג לפרסום הגניזה, מפעל משותף של חברת פרידברג לכתבי יד יהודיים (FJMS) ופרויקט פרידברג לפרסום הגניזה (FGP), לע"נ ר' פרץ ב"ר מרדכי יהודה פרידברג ז"ל, נלב"ע י"ד כסלו תשס"ג לפ"ק, תנצב"ה. הונצח ע"י בנו וכלתו, דוב וגיטל חיה פרידברג, טורונטו, צפנת פענח מאכלות אסורות טז – בסיוע פרויקט פרידברג לפרסום הגניזה, מפעל משותף של חברת פרידברג לכתבי יד יהודיים (FJMS) ופרויקט פרידברג לפרסום הגניזה (FGP), לע"נ ר' פרץ ב"ר מרדכי יהודה פרידברג ז"ל, נלב"ע י"ד כסלו תשס"ג לפ"ק, תנצב"ה. הונצח ע"י בנו וכלתו, דוב וגיטל חיה פרידברג, טורונטו, אבן האזל מאכלות אסורות טז, חדושי הגר"מ הלוי מאכלות אסורות טז – באדיבות קרן מורשה (כל הזכויות שמורות)

Maakhalot Asurot 16 – Translated and annotated by Rabbi Eliyahu Touger (Moznaim Publishing, 1986–2007) (CC-BY-NC 4.0), Rambam Mishneh Torah Printed Versions Maakhalot Asurot 16, Mishneh Torah Sources Maakhalot Asurot 16, Responsa of Rambam Related to Mishneh Torah Maakhalot Asurot 16, Raavad Maakhalot Asurot 16, Hagahot Maimoniyot Maakhalot Asurot 16, Migdal Oz Maakhalot Asurot 16, Radbaz Maakhalot Asurot 16, Kesef Mishneh Maakhalot Asurot 16, Lechem Mishneh Maakhalot Asurot 16, Mishneh LaMelekh Maakhalot Asurot 16, Maaseh Rokeach Maakhalot Asurot 16, Shaar HaMelekh Maakhalot Asurot 16, Mirkevet HaMishneh Maakhalot Asurot 16, Or Sameach Maakhalot Asurot 16, Tzafenat Paneach (Rogatchover) Maakhalot Asurot 16, Even HaEzel Maakhalot Asurot 16, Chidushei HaGram HaLevi Maakhalot Asurot 16

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×