בשר בחלב אסור לבשלו כו׳. הנה עיין בירושלמי שבת פ״ז דהמעשן חייב משום מבשל גבי שבת. והנה בירושלמי פ״ו דנדרים מבעי שם אם יש במעשן משום בשר בחלב ע״ש ומה דבעי שם משום תבשילי שבת ר״ל לגבי מבשל אחר מבשל דאחר צליה יש בישול ואחר בישול אין בישול עיין פסחים דף מ״א אבל על בשר בחלב הוה בעיא וכן פסק רבינו כאן בהל׳ ו׳. אך נ״ל דזה רק לעבור על בישול בשר בחלב וכן הך דסנהדרין ד׳ ד׳ ע״ב בישל ולא טיגן ר״ל ג״כ לענין לאו דלא תבשל אבל על האכילה חייב אף במטוגן ובמעושן וכן מוכח הך דחולין ד׳ ק״ד ע״ב דאמר שם אתי לאסוקי כו׳ ומיכל בב״ח כו׳ ואמאי לא חייש הא הוי איסור תורה במבשל לחודא. ובזה א״ש משום דמבואר בירושלמי פ״א דמעשרות ה״ו עשה כן בב״ח מהו שיחייב משום מבשל ואמר דאין בישול גמור אלא על האור וזה רק על לאו דמבשל אבל משום אוכל בב״ח חייב גם בכלי ראשון בלא אור וכן הא דאמרינן כאן דף ק״ח ע״ב באיזה בישול אמרו בבישול שאחרים אוכלין ע״ש ברש״י דר״ל בישול גמור וזהו ג״כ רק לענין לאו דלא תבשל אבל משום אוכל בשר בחלב י״ל דחייב אף דכאן בתוספ׳ נקט יאכל ע׳ בתוספ׳ פ״ג דמכות נקט יתבשל אף אם נתבשל כמאכל בן דרוסאי וכן ר״ל הך דפסחים ד׳ מ״ה ע״ב גם בב״ח חידוש הוא דאי תרו ליה כולי יומא כו׳ ר״ל ג״כ כן. דהנה עיין ברש״י פסחים ד׳ כ״ה ע״א דס״ל דכבוש גבי בב״ח לא הוה כמו מעורב כלל רק כמאן דמנחי ליה בכדא ועיין תוס׳ מנחות ד׳ ק״א ע״ב ד״ה פיגול דלא כתבו כן רק דהוה כמו מעורב בעצם. אך באמת כך דעיין בחולין ד׳ ק״ח ע״א בהך דאמר אביי טעמו ולא ממשו כו׳ ע״ש ברש״י מש״כ ואף ע״ג דכי מסלק זה מתוך זה. אך באמת הפי׳ דלא מחמת שהם מעורבים זה הוא האיסור דהא אם אוכלם בב״א בלא תערובות מזגיות אין כאן איסור כלל מה״ת רק כך דהתורה אמרה דאסור לבשל בשר עם חלב וע״י הבישול נעשה איסור חדש דנעשו שניהם איסור חדש, והאיסור הוא ע״י מה שנתהווה ע״י בישול שניהם. והנה באמת גבי כלאים שם אם האיסור הוא ע״י מה דינקי מהדדי או האיסור הוא ע״י הזריעה עיין רש״י פסחים ד׳ כ״ה הנ״ל ותוס׳ חולין ד׳ ק״כ ע״ב ד״ה היכא שכ׳ שם דהאיסור נעשה ע״י הזריעה וגם העבירה היתה בשעת הזריעה ובאמת זה הוה מחלוקת בירושלמי פ״א דכלאים ה״ט דפליגי שם ר״י ור״ל אם זרע שני מינים וחלקם גדר אחר הזריעה דר״י פוטר ור״ל מחייב ועיין בהך דחולין דף קי״ד ע״ב כלום נאסר פרי עם פרי אלא ע״י האם ר״ל דעיקר האיסור הוא ההשרשה וזה נעשה ע״י קרקע, ועיין בהך דנדרים דף נ״ח ע״ב דאמר שם גבי שביעית איסורו ע״י קרקע משא״כ בכלאים ע״ש ברא״ש וברש״י ובתוס׳ מנחות ד׳ ס״ט ע״ב ד״ה בצל ע״ש אך שם ה״פ דגבי בצל שנטעו בכרם איסור הזריעה הוא רק משום כלאים דרק ע״י קרקע וכן גבי ערלה כן אבל מה שהדבר נאסר אז אין שייך עליו גדר כלאים וערלה רק שם איסור הנאה משא״כ גבי שביעית דהא לא נאסר כלל רק יש בו דין פירות שביעית ולכך אם נזרע בח׳ בטלה ממנו שם דין ז׳ רק דין ח׳. ובזה א״ש ג״כ מה דמקשה מטבל דהא טבל ג״כ הוא לא הוי גדר איסור רק דין לכך נימא ג״כ שיתבטל ע״י קרקע ותירץ דדיגון הוא דקא גרים, ובאמת יש נ״מ גבי כלאים ג״כ בהך דמבואר בירושלמי פ״ה ה״ז גבי פעמים שהקשין מותרים והדגן אסור ע״ש וכן נ״מ להך דין דירוש׳ פ״ה דמעשרות ה״ד זרע בבית והעביר הסכך או להיפך זרע בחורבה ובנה עליו בית דהנה בפ״ה דכלאים מ״ד מבואר דבית שבכרם זורעין בה ואם בתחלה זרע ואח״כ עשה עליו בית אם האיסור הוא מטעם שגדל מן האיסור או האיסור הוא שעדיין יש עליו שם כלאי הכרם ונ״מ לדידן דפסקינן דרק אין גידולי איסור מעלין את האיסור אבל מ״מ הגידולין עצמן מותרין וכמבואר בירושלמי פ״א דערלה ה״ד וכן דייק רבינו בהל׳ כלאים פ״ה הכ״ד אבל אם נימא דעדיין שם כלאי הכרם עליהם אז גם הם אסורים ונ״מ לענין מלקות, ובאמת זה תליא אם גבי כלאים יש אוסר ונאסר או שניהם ביחד אסורים, ועיין בהך דמנחות דף ט״ו ע״ב ומה האוסר אינו נאסר כו׳ ובירושלמי כלאים פ״ז ה״ה גבי הך מחלוקת דר״א ור״י ומבואר שם כך דהאוסר הוא התבואה אוסרת את הגפנים וגם אוסרת עצמה, לכן אם התבואה הוסיפה מאתים או הירק נאסרו גם הגפנים אף שבגפנים אין הוספה, ועיין בהך מחלוקת דירושלמי בכלאים פ״ה ה״ז דר״ל בשם ר״א עם ר״י אם הביא דגן אז נאסר הכל או בהשרשה נאסר הכל וע״ש בפ״ז ה״ה אימתי מתקדשת יש שם שתי גירסות אם משתשליש או משתשריש והוא כך דהתבואה אוסרת עצמה בתחלה ואח״כ אוסרת הגפנים ולאסור הגפנים צריכה שליש, וכן הענבים יעשו כפול הלבן אך לאסור עצמה אז די בהשרשה וקמיפלגי שם אם הקשין או הזמורות הוה עצם האיסור או רק שנאסרו ע״י דבר אחר, ועיין בתוס׳ חולין ד׳ קט״ז וכ״מ בד״ה עיקרן נאסר ע״ש מ״ש מהך דכתובות. אך באמת זה הוה מחלוקת בירושלמי פ״ה דכלאים הנ״ל אם הם נאסרים מיד מחמת עצמן או רק הם נאסרים ע״י האיסור, ועיין תוס׳ עירובין ד׳ צ״ב ע״ב גבי גפנים בגדולה ע״ש דאף אם אין גפנים כיון שיש שם כרם נאסר וזה ר״ל הספרי פרשת תצא כרם אף שאין עושה פירות, ומוכח מדברי רבינו בפ״ה מהל׳ כלאים הכ״ג דאף דלא ניתוסף בהגפנים כלום מ״מ אם יש איסור בהתבואה נאסרו הגפנים אם הם הגיעו כפול הלבן אף קודם שהעביר בתוכו העציץ, אבל אם לא הוסיף מאתים אף דמ״מ יש כלאים בהתבואה רק דנתבטל מ״מ הגפנים לא נאסרו כיון דעכ״פ עכשיו אין האוסר נאסר, ועיין בהך דב״ב ד׳ כ״ו ע״א ושם ד׳ י״ח ע״א ברש״י ד״ה גדר. ובאמת אם נימא דהזמורות אינם אסורים מחמת עצמן רק דאסורות ע״י התבואה והענבים א״ש בזה מה דמבואר בירושלמי פ״ח דכלאים ה״א דמתחלה אמר שם גבי מקיים כלאים דלר״ע לוקה וע״י מעשה לכ״ע לוקה ואח״כ אמר שם על הך משנה דמכות דף כ״א פתר לה כר״ע ואמר שם דגם לר״ע אינו לוקה והטעם כך עי׳ תוספתא פ״ד דמכות דמבואר דאינו לוקה ועיין בע״ז ד׳ ס״ד ע״א דמבואר שם דלרבנן אין כאן איסור כלל ועיין תוס׳ ב״ק ד׳ פ״א. אך הדין הוא כן גבי כלאים. דהנה כבר הקשה התוס׳ על הרשב״ם דמשמע דס״ל דכלאי זרעים אסורים ועיין תוס׳ שבת ד׳ פ״ד ע״ב מה דהקשה על רש״י דס״ל דכלאי זרעים הוי רק דרבנן מהך דבכורות ד׳ נ״ד. אך כך לפי המבואר בירושלמי הנ״ל ספ״א דכלאים גבי הך מחלוקת דר״י ור״ל ס״ל ר״י כך דאם היה מתחלה זרועה שעורים ואח״כ זרע אצלם חטים אז הוה החיוב כלאים תיכף ע״י הזריעה ואז י״ל דהזרעים ג״כ נאסרים. ובזה א״ש מה דצריכי התוס׳ ב״ב ד׳ צ״ד לדייק מהך דחולין דכלאי זרעים מותרים אף דזה משנה מפורשת רק משום דשם משמע דאף כלאים כה״ג דעובר מיד בשעת זריעה מ״מ אינם נאסרים. אך באמת אין זה ראיה דשם ר״ל על איסור הבא מאליו עיין בתוס׳ שם בחולין, והטעם משום דכבר יש שם שדה על הקרקע וכעין מש״כ התוס׳ עירובין דף צ״ב וקדושין ד׳ ל״ט, ועי׳ ערכין ד׳ י״ד ע״ב, אבל אם זרע חטה ושעורה בב״א אז אין החיוב בא רק לאחר שגדלו ולכך אם באמצע חילקן גדר ס״ל לר״י דפטור ור״ל ס״ל דמ״מ חייב. ובזה י״ל מה דכתב רש״י דכלאי זרעים הוה דרבנן ר״ל כה״ג הוא רק בשעת הזריעה, ועיין בהך דב״ק ד׳ נ״ה ע״א דשם נקט רבינא ג״כ אלא רק בהני דזורע חטה ושעורה כאחד ע״ש. והנה עיין בספרי פ׳ תצא וכן משמע מדברי רבינו פ״ה מהל׳ כלאים הי״ח דהא דדבר שאין דרכו לזרוע פטור זה רק באיסור מקיים אבל בזריעה חייב אף זה. ובזה א״ש הך דב״ק ד׳ פ״א הנ״ל דכל היכא דעלו מאליו או שנזרעו שלא מדעתו כמו אנס הקיום שלהם הוה כמו זריעה דמעיקרא, ועיין בירושלמי פ״ה דכלאים ה״ז על הך דהיה עומד בכרם דאמר שם דמיירי בעומד בשדה לבן והרוח סיערתו לשדה כרם ונ״מ דמה דמבואר שם דלפניו אסור אם זה הוי בגדר זורע או בגדר מקיים, ועיין בדברי רבינו שם בהלכה י״ז דלענין האוסר בעצמו הוה בגדר זורע ולענין הגפנים רק אם קיימם ואז הוה בגדר מקיים ונ״מ דלא אסר רק כמו זרוע ובא דרק אם הוסיף מאתים, וא״כ כך דהנה אף דרבינו ז״ל ס״ל כאן פ״ח הל׳ ט״ז וכ״מ דאין לוקין על הנאה אף במקום שאסור בהנאה זה רק בשאר איסורים אבל בכלאי הכרם דאף שלא כדרך הנאתו אסור י״ל דלוקין אף על זה, ועיין לקמן פ׳ י״ד ובפ׳ ה׳ מהל׳ יסודי התורה וא״כ לפי״ז כך גבי המקיים בכלאי הכרם זה גופא הוה הנאה וכעין שרשיפא דפסחים דף כ״ז ועיין ברא״ש נדרים ד׳ מ״ז ע״ב ובהך דעירובין ד׳ ל״א ע״א וכי מותר לקנות בית באיסורי הנאה ע״ש בזה ולכך אמרינן בירושלמי דמקיים בכלאי הכרם אף לדידן לוקה וכן גבי כלאי זרעים אם קיימם היכא דעדיין לא הוו בגדר זריעה כמש״כ אז ג״כ לוקה די״ל דזה גופא הוי זריעה אך ההיא משנה דמכות הנ״ל דמיירי בשביעית ומבואר במשנה פ״ז דכלאים מ״ה דאז אינו נאסר מחמת דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו שוב ליכא מלקות על מקיים לדידן ואף דהא הזמורות הם שלו והם נאסרו וכמש״כ הר״ש בכלאים ועיין בנדרים ד׳ מ״ב ע״ב גבי ארעא רחמנא אפקריה ע״ש מ״מ לפי מה שכתב שהזמורות בעצמם אינם נאסרים רק שנאסרים ע״י האוסר דהיינו התבואה והענבים וכיון שהאוסר עצמו אינו נאסר הם ג״כ אינם נאסרים, והנה לגבי בב״ח אם זה הוה בגדר אוסר ונאסר או שהם שניהם נאסרים ביחד באמת זה תליא בהך פלוגתא דרב ולוי גבי חצי כזית בשר וחצי זית חלב שבישלן אם לוקה על בישולן ר״ל אם יש עליהן כלל שם בב״ח ורבינו ז״ל פסק כלוי דשניהם אז יש עליהם שם איסור לבשל בשר בחלב ואחר שבישלן נעשה איסור ואסור לאוכלן ומצטרפין ביחד גם לענין אכילה ואז אין עליהם שוב איסור בב״ח רק דבר אחד אסור ובאמת כן מפרש רבינו ז״ל הך משנה דמעילה ד׳ י״ח הערלה וכלאי הכרם מצטרפין ר״ל דאוכל חצי זית מן הענב וחצי זית מן הירק לוקה עליהם עיין לקמן פ״י ה״ז ואך לשיטת הר״א ז״ל בפרק י״ד ה״ו דאף במין איסור אחד כיון שאין טעמן שוה אין מצטרפין ודוקא במיני מתיקה כמבואר בשבת ד׳ פ״ט ע״ב אך זה רק בשאר איסורים אבל בכלאי הכרם ובב״ח כיון דגם שלא כדרך הנאתו אסור לוקין אף כגון זה וכן בב״ח מצטרף אף דאכילה ושתיה לא מצטרפין כמבואר ביומא ד׳ פ״א שם רק משום דבעי מיתבי דעתא ובדרך אכילה אבל כאן לא איכפת לן, וא״כ נמצא דגבי בב״ח האיסור אכילה הוא רק דע״י שנעשה הרכבה מזגיית ע״י בישול ונולד בהבשר טעם חלב ובחלב טעם בשר ע״י זה נאסר הדבר לא מטעם בב״ח רק ממילא וכמו לשאר תנאי דחולין ד׳ קט״ו בטעם איסור אכילה, והך דפסחים ד׳ מ״ד ע״ב הנ״ל ר״ל דמותר לשרות הבשר בחלב ולבשלו אסור מטעם מבשל ולא מיירי כלל לענין אכילה. והנה עיין בבכורות ד׳ כ״ג ע״א דגבי נבלה בטלה בשחוטה דבמשא מ״מ מטמא ולשיטת רבינו הוה זה מה״ת דלא כהתוס׳. וכן ס״ל לרבינו גבי חמץ לענין בל יראה דמ״מ עבר על בל יראה אף אם הוא כזית ביותר מכדי אכילת פרס, ועיין בהך דמנחות ד׳ נ״ח גבי שאור בל תקטירו ע״ש בתוס׳ ד״ה חצי דאם יש כזית לא צריך כלל קרא לרבות דמ״מ הרי הקטיר כזית שאור וכן הדין גבי כלאים בתוס׳ ע״ז ד׳ ס״ה ע״ב ונדה ד׳ ס״א וברש״י תמורה ד׳ ל״ד דמ״מ הרי הוא לובש כלאים וא״כ לפי״ז י״ל דגם גבי בב״ח אם בישל כזית או חצי זית בשר בתוך יורה של חלב דמה שייך כאן גדר ביטול מ״מ הרי נתבשל ואם נימא דזה אסור וא״כ שוב ממילא נאסר לאכול וזהו דמקשה בגמ׳ אע״ג דליכא נותן טעם נמי ר״ל אם חידוש הוא דהיינו שע״י בישול בב״ח נולד איסור חדש שאסור לאוכלו וא״כ למה צריך נתינת טעם כיון שהבישול עבר בלא טעם וכמו גבי כלאי הכרם וכדומה ותירץ דדרך בישול אסרה תורה ר״ל דגם הבישול אינו עובר רק עד שיהא כמו דרך תערובות לא שיבשל כזית בשר ביורה גדולה של חלב דזה אין דרך בישול. והנה עיין בתוספתא כאן פ״ח דאמר שם בשר בהמה טהורה בחלב בהמה טהורה אסור ברפואה או י״ל דקמ״ל כמו דאמרינן בפסחים דכ״ה דבב״ח גם שלא כדרך הנאתו אסור או דר״ל דקאי על המבשל דאף אם בישלו לרפואה עובר על הבישול דלא נימא כמו דמבואר בתוספתא דמנחות פ״י גבי קצירת חדש לפני העומר דלרפואה מותר לקצור דלא שמה קצירה קמ״ל דכאן הוה גדר בישול, ועיין ב״ק דף ע׳ ע״א גבי השוחט לרפואה ובתוספתא דחולין וכ״מ גבי כיסוי הדם וגבי מתנות כהונה ע״ש:

וכן בשר חיה כו׳. עיין בהך דכריתות ד׳ כ״א ע״ב במה דאמר שם דגים וחגבים שכולו היתר ומקשה שם במאי ואמאי לא מוקי לבב״ח וצ״ל משום דקי״ל דגם חיה ועוף מותר מה״ת, ועיין בהך דבכורות ד׳ ט״ו ע״א מה דמצריך שם קרא לענין חלב דלא נימא כצבי וכאיל גבי פסולי המוקדשים ואמאי לא מצריך מיעוט שמוזהר עליהם לבשלם בחלב דלא נימא דהוה כחיה אך עיין בחולין ד׳ קט״ו ע״ב דחד יליף שם איסור בב״ח מהך דלא תאכלנו דכתיב גבי פסולי המוקדשים ע״ש וזהו דר״ל התוספתא הובא בחולין ד׳ ק״ג ע״ב בתוס׳ דבב״ח נוהג במוקדשים ור״ל אפסולי המוקדשים ומטעם זה וא״ש. ועיין בתוס׳ חולין ד׳ נ״ח ע״א ד״ה ושוין וכ״מ. אך באמת שם י״ל דהטעם לא משום דבשר עוף הוה דרבנן רק משום דכותח הוה מי חלב וזה רק דרבנן וכמש״כ התוס׳ שם דף קי״ד ע״א ד״ה המבשל ע״ש, גם יהיה נ״מ לפי מש״כ לעיל לגבי תאו די״ל דאף דהוא מין בהמה מ״מ חלבו מותר וכמו שדייק לשון רבינו לעיל פ״ז הל׳ א׳ מה יהיה דינו לגבי בב״ח לדידן ובזה יש ליישב דברי רבינו בהל׳ ממרים פ״ב ה״ט דמבואר שם דס״ל דבשר חיה אסור מה״ת בבב״ח ע״ש וי״ל דר״ל כגון תאו דלגבי קרבן וחלב יש עליו שם חיה לדינא אבל מ״מ לענין בב״ח הוה בגדר בהמה. ובזה א״ש מה דלא חשיב ליה בתוספתא דכלאים פ״א גבי הני דברים בשור הבר מה דנ״מ בין ר״י לרבנן ע״ש דלא חשיב בב״ח משום דלגבי בב״ח לא אזלינן בתר הדין שיש עליו דין חיה רק בתר דידיה ולכך לא צריך מיעוט גבי פסולי המוקדשים דשם רק דין של צבי ואיל עליו, ונ״מ לחיה שילדה נדמה כמין בהמה דאז אף דלענין הכל הוה כחיה מ״מ לגבי בב״ח אסור, ועיין בהך דבכורות ד׳ י״ז ע״א. וכן יהיה בזה נ״מ לר״ש דאסר קלוט בן פרה אז יהיה נ״מ אם מה דנימא דליכא גבי בהמה טמאה דין בב״ח, אם מהך מיעוט דגדי אז י״ל דגבי קלוט בן פרה שפיר נוהג, ואם מטעם דאין איסור חל על איסור לא נהוג, ועיין בירושלמי שבועות פ״ג ה״ד בהך דר׳ בון בר׳ חייא בעי גבי שבועה שאוכל משחיטת פלוני:

לפיכך מותר לבשלו. כן דייק רבינו מהך דנקט שם דף קי״ג בשר בהמה דוקא, ועיין בר״ן ובזה יש ליישב מה דאמרינן שם ד׳ ק״ד ע״ב אתא לאסוקי ומיכל ואמאי לא אמר שם דהבישול גופא הוה איסור דאורייתא אך משום דשם נקט הגזירה על בשר עוף וגבי בישול לא גזרו על בשר עוף, ועיין בהך דבכורות ד׳ כ״ט ע״ב דמבואר שם דבשר חיה מיחלף בשל בהמה, ועיין בחולין ד׳ ל״ד ע״א מבואר שם ג״כ כן, ועיין בירושלמי פסחים פ״ד ה״ד דאמר שם אפילו בשר עוף ג״כ אסור בלילי פסחים משום צלי ע״ש והוא ג״כ משום דמיחלף, ועיין בבלי פסחים ד׳ י״א ע״א אם הגזירה הוא משום מיחלף או משום בדיל, ואנן קי״ל כרבנן דגזרינן משום מחלף, אך מלשון רבינו כאן משמע דלא גזרינן משום מחלף רק משום תקלה שלא יאמרו, וצ״ל כך דכיון דאין עליו איסור אכילה מטעם בב״ח רק כמש״כ לעיל דכיון דנתבשל בב״ח נעשה ע״י זה איסור וגבי חיה ועוף לא מיקרי כלל נתבשל בב״ח וא״כ ליכא בזה כלל חשש חילוף ובפרט לפי מה דמבואר בכ״מ דהיכא שיעשה איסור מלבד הגזירה לא גזרינן עיין בהך דשבת ד׳ מ״ה ע״א גבי אין מניחין נר ע״ג דקל בשבת ועיין ביומא ד׳ י״ד ע״א גבי כה״ג ביוהכ״פ ועיין בתוס׳ יבמות ד׳ ל״ו ע״ב גבי מינקת ע״ש וכ״מ בזה, וה״נ א״א למיכל בב״ח דאורייתא עד שיבשל בתחלה ויעבור איסור תורה על בישול לא גזרו בזה, והא דלא גזרו על בישול עצמו י״ל משום דזה דבר חדש לא גזרינן, ובזה א״ש מה דלא עשו סייג גבי פסח לראב״ע דמותר לאכול עד חצות ואמאי לא עשו הרחקה קודם חצות קצת דזה יותר שכיח לטעות עיין בזבחים ד׳ נ״ז ע״ב ואין לומר דהיכא דקביע זימנא לא חיישינן כמו בהך דשבת דף י׳ ע״א ע״ש הרי גבי חמץ עשו הרחקה כה״ג ועיין רש״י פסחים דף ב׳ ע״ב ודף ד׳ ע״ב ע״ש ולרב״ע אחר חצות יש עליו שם נותר עיין פסחים ד׳ ע״א ע״א וד׳ ק״כ ע״ב ועיין בתוספתא פ״ה דפסחים ופרק ב׳ דמגילה ע״ש אך צ״ל ג״כ כן כיון דהוא דבר חדש דרק עד חצות לא גזרינן. אך יש לדחות דהנה באמת בירושלמי פ״א דברכות מבואר שם דלא גזרו הך עד חצות רק בקדשים קלים והטעם משום דכהנים זריזין הם רק בקדשים קלים דגם הבעלים אוכלין כמו תודה אז גזרו גם על הכהנים אך אנן לא ס״ל כן כמש״כ רבינו בהלכות מעשה הקרבנות וכמש״כ רש״י בשבועות ד׳ ט״ו ע״ב ד״ה בלילא, ועיין תוס׳ מנחות דף כ׳ ע״ב, והנה גם בפסח אמרינן בפסחים ד׳ פ״ה דזריזין הם, ועיין בירושלמי ספ״ט דפסחים וכ״מ רק דבר דישנו בכל קדשים לא חלקו וכמבואר בירושלמי פ״א דפסחים גבי בדיקה ופ״ב דפסחים גבי לישת מצה ועיין בתוס׳ נדה ד׳ ס״ו ע״ב ותוס׳ יומא ד׳ ע״ט ע״ב גבי הך דר״צ משא״כ דבר דלא שייך רק גבי פסח בזה י״ל דלא גזרו:

[השמטה במ״ש דפסהמ״ק הוי כמו צבי ואיל כו׳ ובזה א״ש מ״ש התוס׳ ורש״י. ב״ק דף ע״ו ע״ב ד״ה בשוחט דרק בבע״מ מעיקרא ע״ש משום דפסהמ״ק לא שייך ד״ה כצבי ואיל ומ״ש התוס׳ בד״ל ס״ח שם בד״ה שחיטה ע״ש: ע״כ השמטה]

אבל המבשל בשר מתה כו׳. עיין מש״כ רבינו בפה״מ פ״ג דמס׳ כריתות ע״ש ובאמת כאן על בישול יש פסוק אחר לפי מה דמבואר כאן ד׳ קט״ו ע״ב דר״א יליף מהך דלא תאכל כל נבלה ע״ש ברש״י וא״כ יש ראיה ג״כ על איסור הנאה ועי׳ בהך דסנהדרין דף ד׳ ע״ב גבי חלב ע״ש, ובאמת זה לא קאי רק על החלב ועל הנבלה אבל החלב יש בו משום איסור בב״ח אם נימא דטעם כעיקר אין עליו מלקות מה״ת ובפרט דקי״ל גבי שאר איסורים אין חתיכה נ״נ ואף דמלשון רבינו בפה״מ דכריתות משמע דאין חל עליו כלל שם בב״ח באכילה אך י״ל דזה תליא במש״כ לעיל אם גבי בב״ח ג״כ יש אוסר ונאסר או רק שניהם שוים וזה תליא בפלוגתא דרב ולוי שם ולפי מה דפסק רבינו ז״ל כלוי דשניהם שוים י״ל דעל החלב גם על האכילה עובר משום בב״ח, ועיין בהך דבכורות דף ו׳ ע״ב ואמאי לא מוקי לה דנ״מ לאסור הבשר ועיין רש״י חולין דף קי״ג ע״ב ד״ה אין איסור דכתבו שם דאם אין איסור חל על איסור לא צריך קרא למעט טמאה ואמאי לא נימא דנ״מ להחלב ועיין שם בתוס׳ ד״ה קסבר וברש״י שם, אך י״ל דר״ל מדאצטריך שמואל למעט טמאה ע״כ דאיסור חל על איסור אך באמת כונת רש״י ז״ל כך דאם נימא דאין אחע״א לפי מה דמבואר בהך דמעילה ד׳ ט״ז ליכא איסור נבלה על בהמה טמאה וכן פסק רבינו לעיל וא״כ שוב יש למעטן מהך דרשא דריה״ג במשנתנו את שאסור משום נבלה אסור משום בב״ח, וזה לא אסור משום נבלה ואם כן לא צריך מיעוט אחר:

המבשל שליל כו׳. אבל המבשל כו׳. הנה לפי מש״כ לעיל דדוקא גבי שיליא שיצאתה לחוץ אז הוה פירשא בעלמא אבל בפנים יש עליה שם בשר, והנה כאן הוה מחלוקת אם צריך קרא למעט שיליא או גם בלא קרא וכן גבי שליל הוה ג״כ מחלוקת אם צריך קרא לרבות או גם בלא ריבוי יש עליו שם גדי, ועיין בהך דזבחים ד׳ ל״ה ע״א מבואר שם דרובא דאינשי לא אכלי ליה ולכך לא חל עליו מחשבת פיגול ע״ש וכן פסק רבינו ומ״מ שם בשר יש עליו דאם פיגל הזבח נתפגלו גם הם, ועיין במש״כ רבינו בהל׳ פסולי המוקדשים פ׳ י״ח הל׳ כ״ג דהוה כאוכל משאר בשר הזבח, וגם נ״מ לעור של שליל דרבינו פסק לעיל פ״ד הל׳ כ״א דחייבים עליהם גם משום איסור, אם לגבי בב״ח יש עליהם ג״כ שם גדי די״ל דרק גבי נבלה דיש ריבוי לזה בתו״כ ולא לגבי בב״ח, וגם באמת נ״מ לפי מש״כ התוס׳ בכ״מ בחולין דשם המין ליכא על עובר רק שם הדבר וגם נ״מ בין בן ט׳ או בן ח׳ עיין ד׳ ע״ה ע״א וד׳ ס״ט ותוס׳ ד׳ פ״ט ע״ב וד׳ צ״ב וד׳ ק״ג וד׳ קכ״ו ע״ב ד״ה יכול, ובאמת זה תליא בהך דתמורה ד׳ י״א ע״ב האומר מה שבמעיה של זו עולה דאסור בעבודה אם משום גדר עבודה הך לאו דלא תעבוד או משום גדר מעילה אף אם נימא דהוא מה״ת ונ״מ אם הקדיש העובר לשלמים עיין רש״י בכורות ד׳ ט״ו ע״ב מה דאמר שם עוד נ״מ וזה אם יש עליו שם שור או לא, אך לפי מש״כ בהל׳ א״ב דס״ל לרבינו דאף דקי״ל דעובר ירך אמו הוא מ״מ הוה כמו דאמרינן בהך דמנחות ד׳ י״ד ע״ב דאם פלגינהו מיפלגי י״ל דלכך ס״ל לרבינו דמחשב לאכול שליל חוץ לזמנו או חוץ למקומו לא הוה פיגול משום דפלגינהו מגוף הבהמה והוה כמו שלא חישב בשעת עבודתו, ונ״מ דנהי דשם פיגול אין עליהם מ״מ פסול מחשבה יש ונ״מ דאם חשב לאכול חצי זית מבשרו וחצי זית מבשר השליל י״ל דשפיר מצטרף לפיגול ולכך רבינו ז״ל בפי״ד מהל׳ פסולי המוקדשים וכן במשנה דזבחים ד׳ ל״ה ע״א גבי שליל ושליא וביצת העוף לא נקט כשר רק דלא הוה מחשבת פיגול וגם אפשר לומר דאם חישב שיאכלוהו הכלבים דקי״ל דהוה פיגול אם חישב שיאכלו הכלבים מן השליל או מן השליא י״ל דהוה פיגול כיון דבאמת שם בשר עליהם וכן הך ביצת העוף דפסקינן דגם אם נתפגל העוף אין חייבין עליהם משום פיגול י״ל דמיירי לאחר שנגמרו כמבואר בהך דביצה דף ז׳ ע״א אבל בשלל י״ל דאז הוה כמו שליל ושליא ובהכי א״ש לשון רבינו דבפרק י״ד הל׳ ז׳ מהל׳ פסולי המוקדשין נקט שם לשון ביצת העוף ובפרק י״ח הל׳ כ״ב נקט לשון ביציהם דכאן ר״ל בעודן באשכול ורק מחשבה אין בהם ושם ר״ל בנגמרו ולכך אין בהם חיוב פיגול כלל, ועיין תוס׳ מנחות דף ע׳ ע״א ד״ה ביצה ע״ש:

ועיקרי קרנים כו׳. ר״ל כמו דאמרינן בחולין ד׳ קכ״א ע״א מקום שחותכן ויוצא דם ע״ש דמ״מ לאו בשר הוא, ועיין בכורות ד׳ מ״ד ע״א ע״ש:

בשר כו׳. עיין בהשגות ועיין בה״ה והנה מדברי השגות נראה דאף דחתיכה נ״נ מ״מ אין נאסר רק אם יוכל להיות שגם החלב יכנס לשם וגם מלשון רש״י ז״ל בד״ה מיפלט נראה כן אף דהוא ס״ל בדף קט״ז ע״ב דכל טעם שיוצא ממנו אוסר ועיין בירושלמי פ״א דערלה הלכה ד׳ גבי אין גידולי איסור מעלין את האיסור מ״מ אין לוקין עליו בכזית רק לפי חשבון דר״ל דכיון דהם עצמן אין עליהם שם ערלה אף דכעת נאסר הכל רק מחמת האיסור שיש בו וה״נ ג״כ ס״ל לרש״י והראב״ד ז״ל כן:

קיבה שבישלה כו׳. ועיין בה״ה, ועיין במש״כ רבינו ז״ל בפרק ב׳ מהל׳ טומאת אוכלים הל׳ כ״ג דמ״מ אם חישב עליו לא בטלה דעתו ומטמא טומאת אוכלים וכ״כ בזה, אך י״ל דלא מחשב חלב רק מכאן ולהבא ואין עליו שם חלב והוה כעין מי רגלים דפקע שם מים מעלין כמש״כ רבינו בהלכות טומאת אוכלים פ״י ה״ב דהוה כמו מי פירות ואין מכשירין ע״ש ועיין בהך דחולין ד׳ קל״ד ע״ב דזה שייך לכהן בכלל מתנות כהונה וע״ש ברש״י ד׳ קל״ו ע״ב ולא לכלבך וצ״ל דזה הוה כמו גופה של קיבה וכמו צמר וכ״כ בזה, ועיין במעילה ד׳ י״ב ע״ב מה דמחלק בין פירשא דאתא מעלמא אף דהוה חיותיה ועיין בהך דנזיר ד׳ נ״א גבי גלגלין דקמבעיא שם גבי פרש אם הוה כדבר אחר או כעצם הדבר ועיין בירושלמי דע״ז פ״ב דמחלק שם בין פרש לטבעת דאף דפרש ע״ז אסור מ״מ טבעת כיון דלא נשתנה דבר אחר הוא הרי מוכח מדברי הירושלמי כשיטת רבינו דחלב שבתוך הקיבה נשתנה דאל״כ אמאי קיבת עגלי ע״ז אסור בהנאה וצ״ל דהירושלמי ר״ל דלכך פירשא גופה היא משום חיותיה, ועיין ב״ק ד׳ י״ח ע״ב גבי גללים הואיל ובתר גופא גרירין כגופא דמי. והנה שם בע״ז ד׳ כ״ט ע״ב ס״ד דר״י דכהן יכול לשורפה חיה אבל לא הודו לו, ועיין שם בירושלמי דשותה בכוס זהום ר״ל כך דהנה בהך דמעילה ד׳ י״ב ע״ב פליגי שם רש״י ותוס׳ גבי הך הזבל והפרש דלא נהנין ולא מועלין אם צריך לשלם עכ״פ הקרן והקשו התוס׳ דא״כ גם גבי היכא דנקט מועלין מדרבנן משלם רק הקרן כמבואר שם דף ב׳ ע״ב ע״ש וכ״מ ועיין ברש״י ע״ז ד׳ כ״ט ע״ב וד׳ מ״ב ע״ב בגמ׳, והנה עיין בירושלמי דיומא פ״ה ה״ז גבי דמים דמשמע שם כשיטת ר״ח בתוס׳ מנחות ד׳ נ״ב וכ״מ דפליגי ר״ש ורבנן אם דם בסוף אקדשוהו רבנן ויש בו מעילה גמורה או רק לא נהנין ולא מועלין ועיין בדברי רבינו פ״ב הל׳ י״א ע״ש בהלכות מעילה ע״ש בהשגות ובתוספתא דמעילה פ״א מבואר לכאורה ג״כ כן, אך באמת כך דהנה עיין מש״כ רבינו ז״ל בפה״מ דגיטין פ״ה על הך מחלוקת דר״י ורבנן אם גזל גמור או רק גזל מפני דרכי שלום פי׳ שם דנ״מ לענין חומש דהגזל אף דהוי מדבריהם משלם חומש ועל הני לא משלם חומש אבל קרן משלם, וא״כ לכאורה הוה להיפך מהך גמ׳ דמעילה הנ״ל, וצ״ל כך דעיין בב״מ ד׳ נ״ה ע״ב דהוה שם מחלוקת גבי תרומת מעשר של דמאי אם משלם חומש זר האוכלה ועיין במעילה ד׳ ט״ו ע״ב דמבואר שם דיש חומש על תרומת מעשר של דמאי ועיין בירושלמי דמאי פ״א ה״ב דמחלק שם בין פדיון מעשר שני של דמאי ובין אכילת תרומת מעשר של דמאי, ועיין שם בירושלמי פ״ב דערלה ה״א ע״ש, וא״כ מוכח כך דהיכא דמשלם עבור הכפרה צריך לשלם גם בדרבנן חומש והיכא דמשלם עבור הפקעת הקדושה אז בדרבנן א״צ לשלם חומש ותשלום של אכילת הקדש לא הוה גדר כפרה עיין תוס׳ פסחים ד׳ כ״ט ע״א וכ״מ ולכך גבי תרומה מבואר בב״מ דף נ״ד ע״ב דגם על חומש צריך להוסיף חומש וגבי הקדש מבעי לן שם על פדיון אם צריך להוסיף חומש וגם גבי מעילה של הקדש הטעם דצריך להוסיף על חומשו חומש משום דזה גדר תחלת הקדש כמבואר בגמ׳ שם ובדברי רבינו בהל׳ מעילה פ״א ה״ה ובלא זה הוה אמינא דאין צריך להוסיף חומש על חומש. ובזה יש ליישב מ״ש התוס׳ פסחים ד׳ ל״ה ע״ב ד״ה שחילל מאי קמבעיא ליה גבי חומש שיחללו על גבי קרקע עיקר המיעוט הוא גבי חומש, אך באמת שם ר״ל גבי חומש של מעילת הקדש ושם ר״ל גבי חומש של פדיון הקדש, ועיין מש״כ התוס׳ פסחים ד׳ כ״ט ע״א דבמקום דליכא קרן וחומש ליכא גם אשם ועיין רש״י מעילה דף ב׳ ע״ב דכתב שם דחומש בהדי איל אשם מייתי ליה, ועיין הך דכריתות ד׳ כ״ו ע״ב דמבואר להיפך דחומש בהדי קרן מייתי, ועיין בהך דב״ק ד׳ ס״ה בהך מחלוקת דר״י ורבנן אם מקשינן קרבן לחומש ע״ש ובהך דב״מ דף ג׳ ע״ב דקאמר שם חומש וקרבן חדא מלתא היא, ועיין בהך דשבת ד׳ ס״ט בהך מחלוקת דאביי ורבא גבי תרומה אם חומש במקום קרבן קאי ע״ש, אך באמת כך, גבי קדשי בדה״ב, וכה״ג דהמעילה הוא בשביל הפסד ההקדש אז החומש שייך להקרן אבל היכא דנהנה מקדושת הגוף ומקרבן עיין בהך דמעילה דף ט׳ ע״ב אז שייך החומש לקרבן וי״ל דאז לא הוה החומש כתחלת הקדש, וכן נ״מ לגבי הקרן דמשלם בעבור מעילה אם הוה כהקדש שני דאין מוסיפין עליו חומש או כמו הקדש ראשון, ועיין רש״י ב״ק ד׳ ק״י דמשמע שם דחומש מעכב הכפרה רק דלא מעכב שלא יוכלו להקריב האשם קודם, וע״ש ד׳ ק״ד ע״ב אלמא חומש ממונא הוא ר״ל דאמאי א״צ להוליך אחריו ושם ד׳ ס״ה ע״א ברש״י ד״ה משלם דכתב דחומש כפרה דשבועה הוא ועיין מש״כ רבינו בהל׳ גזילה פ״ז ה״ח והל׳ י״ב דמשמע שם דרק לאחר שהחזיר הקרן לבעלים אז נעשה החומש קרן ועיין תוס׳ ב״ק ד׳ ק״ד ע״ב דלא ס״ל כן, אך באמת בירושלמי שם הוה זה מחלוקת ע״ש, ועיין בהך דב״מ ד׳ מ״ג ע״ב ע״ש והנה בזה נ״מ ג״כ דהרי מבואר ב״ק ד׳ קי״א דצריך להביא הקרן קודם הקרבן ע״ש ובהך משנה דכריתות ד׳ כ״ו ע״ב לא משמע כן דקתני גבי שני אילים לחולין יקרב לאשמו קודם ועיין בלשון רבינו פ״א מהל׳ מעילה ה״ה, ועיין בהך דכריתות ד׳ כ״ב ע״א בהך מחלוקת דר״ט ור״ע וברש״י שם שכתב שם והמעות יפלו לנדבה לקיץ המזבח ע״ש וזה תליא בהך דבכורות ד׳ י״ב ע״ב וד׳ מ״ז ע״ב ובדברי הירושלמי פ״ו דתרומות ה״א דהיכא דעל פי דין א״צ ליתן אם הוה כמו שנתן או רק דא״צ ליתן וע״ש דף ט׳ ע״ב בתוס׳ ד״ה לאפקועי וכמו דאמרינן שם ד׳ י״ב ע״ב דגם למ״ד דצריך שיבוא ליד כהן מ״מ בספק הוה כמו שבא וכן בהך דדף מ״ז ע״ב גבי אם מת האב לאחר ל׳ אם הוה כמו שנתן או רק שהוא פטור ונ״מ לשיטת ר״ע שם ד׳ מ״ט ע״א גבי מת הבן ביום ל׳ דמספקא ליה אם כלפניו או כלאחריו לגבי פדיון הבן היאך הוה דינו גבי בן חלל ומת האב ביום ל׳ אם נפטר הבן ע״י זה אם נימא דהפטור של ספק הוה כמו תשלום או פטור בעלמא, ועיין בהך דב״ב ד׳ קכ״ו ע״א בהך דמלוה שעמו פלגי ע״ש ברשב״ם והטעם דמזכה נכסיו כדי שע״י זה יטול הוא חלק בכורה וה״נ כן, אך אם נימא דספק אינו מוטל בגדר חיוב כלל לא שייך זה. והנה עיין בדברי רבינו בהל׳ גנבה פרק ב׳ ה״א גבי גנב נכסי הקדש היכא שלא מעל מ״מ משלם הקרן וכן הוא בתוספתא דב״ק ועיין רש״י חולין ד׳ פ״א ע״ב ד״ה ר״י כגון אכל מעשר שני של חבירו בגבולין ואף דשם לד״ה ממון גבוה הוא ועיין קדושין ד׳ נ״ג ע״ב ובתוס׳ ובכורות דף ט׳ ובירושלמי פרק ג׳ דכתובות גבי מ״מ הפסידו ממון ועיין בכורות ד׳ י״א ע״א גבי הגונב פטר חמור של חבירו ובירושלמי קדושין פ״ב ה״ט, ועיין במש״כ רבינו ז״ל בפה״מ שקלים פ״ז ה״ד גבי בהמה שנמצאת בירושלים דאם אח״כ בא בעליו צריך לשלם לו הקרן ע״ש. אך באמת הוא כך דיש ב׳ מיני תשלומין להקדש אחד שהתשלום יהיה הקדש תחת הראשון והב׳ רק שלא יהיה להקדש הפסד וגם שלא ירויח מהקדש ועיין בהך מחלוקת דר׳ וראב״ש בירושלמי דמעשר שני פ״א הובא בדברי רבינו בהל׳ מעש״ש פ׳ י״ז הל׳ כ׳ גבי האוכל מעש״ש בתורת חולין ועיין בתוספתא דשקלים פ״ג גבי האוכל בשר ק״ק לאחר זריקת דמן דיש שם מחלוקת אם משלם קרן וחומש ע״ש ור״ל שצריך התשלום הזה להקדישו לשמים, ועיין בהך דכריתות ד׳ י״ח ע״ב דהוה מחלוקת אם גבי הקדש שייך ג״כ דין ממון, ועיין במנחות דף צ׳ גבי מספק סלתות ע״ש וכן בהך דתמורה ד׳ כ״ז גבי הך דצריך לעשות דמים דהוה מחלוקת אם מדאורייתא אם מדרבנן ע״ש ובב״מ, ועיין בירושלמי כתובות פ׳ י״א ה״ד דאמר שם מה פליגין להביא מעילה ע״ש דר״י אמר מביא ור״ל על הדמים שהוא מוסיף אם צריך להקדישן והוה כמו הקדש ראשון ואם אינו מקדישם לא קדשו או דאין צריך להקדישם וחל עליהם הקדושה משום הפדיון גם יש לפרש דר״ל דאף דקי״ל כשמואל דהקדש של מנה שחיללו על ש״פ מחולל מ״מ ס״ל דמעל דמ״מ ע״י יצא הקדש של מאה מנה לחולין וא״כ צריך לשלם קרן וחומש מחמת מעילה ויהיה זה תליא במש״כ לעיל אם התשלומין הוא מחמת הדין או משום הפקעת ההקדש, וגם נ״מ למש״כ לעיל גבי חומש גבי שדה אחוזה דקי״ל דפודה בנ׳ שקל אם זה הוא שהתורה שמה אותה בכך או שהתורה אמרה שלא יפקע קדושתה רק ע״י נ׳ סלע ועיין בהך דב״מ ד׳ ס״ח ע״א דמשמע שם דהוה גזיה״כ דדמיה בכך ובאמת זה תליא בהך בעיא דר״א בערכין דף ה׳ ע״א אם הקדיש שדה אחוזה למזבח בכמה הוא פודה אותה ע״ש, ונ״מ אם גם בה שייך הך דשמואל גבי חילל שוה מנה על ש״פ, ועיין בהך דתמורה ד׳ כ״ז ע״ב בהך דעולא דאמר ל״ש אלא דשמוה בתרי וע״ש בתוס׳ ד״ה לא מה דהקשו דהא מבואר בסנהדרין דמעכב עשרה או ג׳, אך באמת כך דיש לחלק בין היכא דמחלל קדשי מזבח כמו הך דתמורה הנ״ל דשם העיקר לא הוקדש לדמים רק קרבן רק כשנעשה בעל מום צריך לחללו על דמים ולהביא קרבן אחר משא״כ בקדשי בדה״ב דהעיקר הוא קדושת הדמים ושם מעכב השומא מה״ת ולכך מבואר בכריתות ד׳ י״ג ע״ב דשתוי לא מהני לזה ע״ש גם י״ל כמו דאמרינן בירושלמי דב״ק פ״א דשומא די עפ״י שנים רק שיהיה בפני ב״ד ע״ש בהל׳ ג׳ ועיין בב״ב ד׳ ק״ז ע״ב ובע״ז ד׳ ע״ב ע״א דהוה גדר פשרה ומש״כ התוס׳ סנהדרין דף ו׳ ע״א ד״ה בצוע ובהך דב״מ ד׳ ל״ב אם השומא צריך ע״י ב״ד או רק צריך בפני ב״ד ועיין בהך דסנהדרין ד׳ י״ד ע״ב גבי מעש״ש ונטע רבעי שצריך ג׳ אם הוה בגדר ב״ד או בגדר שומא ומש״כ הר״ש בפ״ה דמעש״ש מ״ה דמחלק דגבי נטע רבעי צריך ב״ד וגבי מעש״ש צריך רק שומא והטעם י״ל כשיטת הגאונים עיין לקמן בדברי רבינו פ״י הל׳ י״ח דיש בנטע רבעי שני מיני פדיונות אחד להפקיע הקדושה בלבד ואחד לחללו על המעות ונ״מ דאף אם רוצה לאוכלם בירושלים מ״מ צריך חילול וזה בגדר פדיון וזה בגדר חילול ונ״מ דלזה צריך כסף צורי דוקא ולזה די גם בפירות ועיין מש״כ לקמן בפ״י בזה ובדברי רבינו בהל׳ מעשר שני פ״ד ע״ש, וגם גבי הקדש בה״ב י״ל דדי בשנים רק שיפדו אותם בפני עשרה וזה הוה גדר העמדה וגבי קדשי מזבח צריך העמדה לראות את המים כמו גבי בכור ועיין זבחים ד׳ ק״ד וביצה ד׳ כ״ז ועיין בהך דכתובות ד׳ ק״ה ע״א גבי מבקרי מומין ובהך דערכין דף ד׳ בתוס׳ ד״ה ולא ומש״כ רבינו ז״ל בהל׳ אסורי מזבח פ״ו ה״ד ע״ש ועיין בהך דמעילה ד׳ י״ב גבי עופות ובמש״כ רבינו ז״ל בהל׳ ערכין פ״ה הל׳ ט׳ דזה לא הוה בגדר מום רק בגדר פסול ולכך לא שייך בו פדיון עוד י״ל דנ״מ אם שמו הדבר של ההקדש או ששמו הדבר שנותן אותה עבור ההקדש ואף דבסנהדרין ד׳ ט״ו ע״א מבואר שם דאין נ״מ אך שם קאמר הטעם משום חשש טעות וזה לא הוה רק גדר ממון ולא איסור וגם י״ל דגבי ערכין שאני דכיון דכ״ז דלא אתו ליד גיזבר אין עליהם שם הקדש כלל כמבואר בחולין ד׳ קל״ט לכך בעי ג׳ על זה ג״כ משא״כ גבי הקדש דתיכף שחילל מיד בא ליד הקדש וכל היכא דאיתא בי גזא כו׳ כמבואר בחולין שם וכ״מ בזה י״ל דא״צ, ועי׳ בערכין ד׳ כ״ז ע״ב מוכח שם ג״כ דאין מעכב העשרה ועי׳ בערכין ד׳ י״ז ע״ב. והנה הך דערכה כערכי עלי שם הוה לא בגדר שומא רק בגדר פסק ועי׳ מש״כ רבינו פ״א הל׳ כ״א ע״ש בהשגות ופ״ג הל׳ א׳ ע״ש ושם דף ו׳ ע״ב גבי היוצא ליהרג ושם דף ד׳ ע״א וגבי גוסס דאמר לאו בר העמדה והערכה וע״ש דף ז׳ ע״ב בתוס׳ ד״ה בעידניה וד׳ י״ז ע״ב וברש״י ד׳ כ״ד ע״א מבואר שם דאזלינן בתר העמדה בדין ולא בשעת נתינה ומהך דדף ז׳ ע״ב וד׳ י״ז ע״ב משמע להיפך דאזלינן בתר נתינה ועיין בתוספתא ערכין פ״א משמע ג״כ דאזלינן בתר נתינה, אך באמת נ״מ בין הוא שהעריך עצמו דאז הוה ההערכה בגדר גוף ובין אם העריך אחרים אז לא הוה הערכה בעצם ובזה א״ש שינוי הלשון בין הך דכתובות ד׳ ל״ז ע״ב גבי היוצא ליהרג ואמר אחר ערכו עלי ובערכין שם אמר ערכי והטעם דכאן בערכין הערכה הוה בעצם ולכך כיון דיוצא ליהרג לא שייך בו גדר פדיון והערכה דאין את מי לפדות ולהעריך וכן הטעם גבי גוסס לא משום דאין לו כח להעמידו כמ״ש רש״י ותוס׳ שם דף ד׳ וסוטה דף כ״ז רק משום שאין מי להעמיד כיון דלמיתה קאי ועיין בפסחים דף צ״ח ע״א כגון שהיה אביו גוסס ובתוס׳ עירובין ד׳ ס״ו ע״א בהגה״ה גבי גוסס ובזה א״ש מש״כ רש״י בנזיר ד׳ ס״ב ע״ב ד״ה אלא דאין ערך לעבד מפני שאין גופו קנוי לו והוא תמוה דהא מפורש בריש פ״ק דערכין דיש לו גדר ערך ע״ש. אך באמת כך דנהי דאין גופו קנוי לו מ״מ לא גרע מאם העריך אחר אך נ״מ כמש״כ דבעצמו יש העמדה בעצם הגוף ובאחר לא ועיין במש״כ רבינו בפ״ב מהלכות נזירות הל׳ י״ח, ועיין בערכין ד׳ י״ח ע״א שיתן כזמן הערך וזה נ״מ אם ר״ל בזמן שאמר ערכי או בזמן שהעמידוהו וע׳ בלשון רבינו שם אך זה נ״מ בין אם העריך אחר דאז אזלינן בתר האמירה ובין אם העריך עצמו דאז אזלינן בתר העמדה אך אם יש מי להעמיד, ונ״מ ג״כ אם עבד אמר דמי עלי אם אזלינן בתר דמים שקצבה להם תורה דזה לא גרע מהך דאמרינן בערכין ד׳ י״ט ע״ב גבי אמדוהו אומד של נזקין ע״ש ושם דף ה׳ ע״א גבי שדה אחוזה, אך יהיה זה תליא אם מה שהתורה שמתה דמי עבד לשקלים אם הוא קנס גדר דמים או גדר דין ועיין בירושלמי ספ״ג דכתובות אם כל דמי העבד קנס או יותר מדמיו, ועיין תוס׳ ב״ק ד׳ מ״ב ע״ב ד״ה נקי אם זה הוי גדר דמים של עבד או רק דין ושם ד׳ כ״ד ע״א ד״ה השתא ע״ש, וגם י״ל דזה תליא בהך דב״ק דף מ׳ אם כופר דמי ניזק או דמי מזיק, ועוד נ״מ לענין חומש דשדה אחוזה כמבואר בערכין ד׳ כ״ה וע״ש בתוס׳ ד׳ כ״ז ע״א ד״ה המקדיש אם צריך ליתן החומש לפי מה ששמתה תורה וכמש״כ רבינו בפ״ד מהל׳ ערכין הל׳ ה׳ או רק כפי שויה וכמו דאמרינן שם ד׳ כ״ז ע״ב אין מוסיפין חומש על עילויו של זה ע״ש וזה יהיה נ״מ אם נימא שהתורה שמה שויה של שדה אחוזה בכך, או רק גזיה״כ וכמש״כ. עוד יש לומר דבאמת אף לדידן דקי״ל כשמואל דחילל על שוה פרוטה מחולל זה לא שישום אותה בש״פ רק השומא צריך להיות כדינו רק הוא אם חיללו על ש״פ מחולל, וזהו ר״ל הך דב״מ ד׳ נ״ז ע״א אימר דאמר שמואל דיעבד אבל לכתחלה מי אמר ע״ש ר״ל דהשומא יהיה כדין והוא עבר על זה וחיללו על ש״פ, ועיין במש״כ רבינו בפ״ז מהל׳ ערכין הלכה י״א אין פודין אכסרה ובהך דב״מ ד׳ נ״ה ורבינו מפרש שם דהך דב״מ ר״ל דפרה של חולין היתה יפה משל הקדש ונ״מ דאם ר״ל דמקבל עליו את ההקדש ששוה כך וכך ויכול לומר לדידי שוה לי וא״כ תפס הפדיון לגמרי והוה כהקדש שני דאין צריך להוסיף חומש משא״כ ברישא הוי מה שהשניה יפה יותר כמו שמקדיש בראשונה וכמו דאמרינן בירושלמי מעשר שני פ״ד ה״ג וא״כ הוה הקדש ראשון וצריך להוסיף עליו חומש וא״ש שם לשון הגמ׳ ולשון רבינו, ועיין במעשר שני פ״ד מ״ג ובתוספתא דמעשר שני שם. והנה באמת זהו ג״כ כוונת התוס׳ בתמורה ד׳ כ״ז ובמנחות ד׳ ע״א ע״ב דרק בעלים יכולים לפדות בש״פ והוא כך דעיין בהך דבכורות ד׳ כ״ה ע״א לכאורה מבואר להיפך דמבואר שם גבי פרה אדומה דג״כ סגי לחללה על ש״פ אף דשם לא שייך גדר בעלים אך י״ל דגיזבר וב״ד הוי בעלים דפ״א, ועיין בירושלמי תרומות פ״א הל׳ א׳ ומעשרות פ״ה הל׳ ו׳ דהוה מחלוקת אם גיזבר כבעלים או לא, ועי׳ בקדושין ד׳ כ״ז גבי ר״ע ידו כיד עניים כו׳, ובירושלמי פ״ד דפאה הל׳ ו׳ יד הפרנס כיד העני, ועי׳ בשביעית פ״י בהך מחלוקת אם כותבין פרוזבול על נכסי אפטרופוס ועיין ב״ק ד׳ ל״ט ע״ב אם שייך באפוטרופוס רשות משנה ובדברי רבינו שם בהלכות נזקי ממון דאף דפסק בפ׳ ד׳ דרשות משנה מ״מ גבי אפוטרופוס לא פסק כן בפ״ו, ומה דבגמ׳ אמר דר״י ס״ל רשות אינו משנה י״ל משום דר״י ס״ל בירושלמי הנ״ל דגיזבר כאחר דמי, ועיין בהך דתמורה דף כ׳ ע״א גבי כה״ג שהפריש פרה דמשמע שם קצת דכה״ג מיקרי כמו בעלים דפרה ע״ש ועיין יומא ד׳ מ״ב ע״א ובתוספתא סנהדרין פ״ב משמע דגבי פרה מוכרח שיהיה כה״ג, אך באמת כך דהנה עיין בקדושין ד׳ כ״ט ע״א גבי משכו במנה כו׳ מ״ט ונתן הכסף כו׳, והנה באמת ל״ל למימר זה הוה ליה למימר דבלא פדיית כסף לא פקע ההקדש אך כך דגבי הקדש יש איסור וממון ותיכף שחילל ההקדש על הכסף פקע האיסור אך הפודה לא קנה אותו עד שיתן הכסף להגיזבר ועי׳ בחולין ד׳ קל״ט ע״א לפי שמצינו כו׳ אינן חייבין כו׳ וע״ש בתוס׳ ד״ה לפי, ועי׳ ברמב״ם בהל׳ ערכין פ״ז הל׳ י״ג דדייק ונתן הדמים לא בפדייה לבד אף דכל היכא דאיתא בי גזא דרחמנא איתא מ״מ אין הדבר בעצם קנוי לו עד שיתן הדמים להגיזבר, ועיין מש״כ רש״י סוכה דף מ׳ ע״ב ד״ה קודש, ועיין מש״כ התוס׳ ישנים יומא ד׳ ס״ב ע״א ד״ה ולקיחתו דכתב שם התוס׳ כגון שעשה שליח לקבל המעות ומה צריך שליח הא תיכף שמחלל המעות של ההקדש על השעירים תיכף נעשו השעירים קודש והמעות חול, אך זה רק לאיסור הקדש אבל לממון הקדש דהא גבי שעירים צריך חסריה בממונו כמבואר בשבועות ד׳ י״ד ע״א ולזה צריך שיבואו המעות ליד הבעלים, ועיין בתוספתא מנחות פ״ח גבי שומרי ספיחין, ועיין בזה בהך דערכין ד׳ כ״ג ע״ב גבי בע״ח ולשיטת רבינו דס״ל שם בפ״ז הל׳ י״ו דס״ל דהוה הקדש גמור מן הדין רק לאיסור ולא לממון ולכך די בפרוטה רק משום שלא יאמרו הקדש יוצא בלא פדיון צריך דינר וכן מבואר בירושלמי פ״ח דכתובות הל׳ י׳ ע״ש וכן ס״ל להראב״ד ז״ל בהלכות מעשה הקרבנות פ׳ ט״ו הל׳ ז׳ גבי האומר דמי פרה זו כו׳ דכתב שם ונ״ל שהפדיון כ״ש ר״ל שאין כאן דין ממון הקדש רק איסור הקדש, ועיין בירושלמי פ״ג דקדושין דהוה מחלוקת שם אם בתוך ל׳ יש על הדמים קרבן מעילה, ועיין בירושלמי פ״ז דב״ק דמבעי שם אם פדיון הוה כמו גדר מקח מן ההקדש או רק סילוק איסור של הקדש ועי׳ תוס׳ שם ד׳ ע״ו ע״א ובהך דתמורה ד׳ ל״ב ע״א ד״ה מקדישין, אך באמת כך דגבי בעלים עצמן אם פודין אז הוה רק סילוק האיסור דעדיין שם בעליו עליו כיון דהוא צריך להוסיף חומש ועי׳ בירוש׳ פ״א דמעשרות אף ידי הבעלים לא יצאה מאחר שאומרים לו פדה אתה ראשון ועי׳ ב״ק ד׳ ס״ט ע״ב גבי הך דר״מ לענין פדייה אוקמי רחמנא ברשותיה כו׳, וזהו כונת רבינו ז״ל בהלכות מעשר שני פרק ז׳ הי״ח ואעפ״י כן אם פדה מוסיף חומש ע״ש בהשגות דהקשה מאי קמ״ל אך דקמ״ל זה דלא נימא כיון דקיי״ל מעש״ש ממון גבוה הוא לא מקרי הבהמה שקנה שלו וא״צ להוסיף חומש על השלמים קמ״ל וכעין הך דב״ק הנ״ל, ועיין במנחות ד׳ פ״ב ע״א בהך מחלוקת דהמתפיס מעות מעש״ש לשלמים אם חל עליהם שם שלמים ע״ש, ועיין בירושלמי פ״א דמעש״ש אם בלקיחתה לשם שלמים פקע מהם שם מעש״ש ע״ש ואכמ״ל נמצא כך דהבעלים עצמם מיד שחיללו ההקדש על המעות מיד שייך הדבר להבעלים וא״צ נתינת מעות להגיזבר, וזהו כונת הירושלמי בקדושין פ״א ה״ו פדה מן ההקדש במנה ולא הספיק להביא מנה עד שעמד במאתים ר״ל שחילל ההקדש על מנה ועדיין לא נתן להגיזבר ויליף לה מקרא ויסף חמישית כו׳ הא אם יוסיף הרי הוא קם כו׳ אף דהחומש אינו מעכב כמבואר בכ״מ אך ר״ל כך דמי שצריך להוסיף חומש דהיינו בעלים דלא יצא ההקדש מרשותו לגמרי רק איסור הקדש עליו כמש״כ מיד שפדה הרי הוא שלו אף שלא נתן המעות לגיזבר ובזה אין הפודה כלקוח כמבואר בירושלמי דב״ק הנ״ל ואף אם לאחר העמדה והערכה פדה אותה רק בפרוטה הוה ג״כ שלו משא״כ באחר אז לקנות הדבר צריך שיבוא המעות ליד גיזבר וגם בשוויין דנהי דאיסור הקדש פקע ממון הקדש עדיין לא פקע ומ״מ נ״מ דהמותר די שיתן להקדש קרקע וכדומה דברים שאינו יכול לחללו עליהם וזהו כונת הגמ׳ ברכות ד׳ מ״ז ע״ב הקדש שחיללו ע״ג קרקע כו׳ ולא פדה בכסף כו׳ ר״ל דאם מתחלה פדאו בפרוטה אז עבור המותר יכול ליתן קרקע דבקרקע פקע ממון ההקדש ובפרוטה פקע איסור ההקדש, ועיין בתרומות פ״ו מ״ה דחכמים מתירים לשלם עבור תרומה שאכל בשוגג בהקדש שנפדה ע״י קרקע ר״ל דאז ממון ההקדש פקע ורק האיסור נשאר והוה כמו בעלים ואז יהיה די בפרוטה והוה כמו הך דערכין ד׳ כ״ג ע״ב הנ״ל וד׳ כ״ט ע״א גבי המקדיש בזמה״ז דאז ג״כ ליכא ממון רק איסור ודי בפרוטה רק לפרסומי מלתא בעי דינר וכמבואר בירושלמי פ״ח דכתובות הנ״ל וא״כ א״ש הך דבכורות ד׳ כ״ה הנ״ל גבי פרה אדומה ומעילה דף י״ד ע״ב דמבואר דאף בלא בעלים די בפרוטה דשם אין נ״מ כלל לממון הקדש דהא חוזר וקדוש רק משום איסור בזה די לכ״ע בפרוטה. ועוד נ״מ דהנה לפי מש״כ דלא דשמין ההקדש בפרוטה רק שמין ההקדש בשויה והוא מחללו על פרוטה דהנה אנן קיי״ל ב״מ ד׳ נ״ג ע״ב וד׳ נ״ה ע״א וערכין ד׳ כ״ז דבעי שיהא בחומשו פרוטה ע״ש וכן פסק רבינו בפ״ה מהל׳ ערכין ובהל׳ מעש״ש פ״ה רק שם פסק דאין מוסיף עליו חומש אם אין בחומשו ש״פ. הנה עיין במעילה ד׳ כ״א ע״א דמבואר שם דיכול לפדות לכתחלה בש״פ ע״ש וכן פסק רבינו בהל׳ מעילה. אך באמת כך דהנה רבינו ז״ל בהל׳ מעש״ש פ״ב ס״ל בהל׳ ט׳ דמעש״ש שאין בחומשו פרוטה הקדושה שיש עליו הוא רק מדרבנן ע״ש דמפרש כן דברי הגמ׳ דב״מ ד׳ נ״ג ע״א דאורייתא ודרבנן לא מצטרפי לא כפי׳ רש״י משום תערובות. והנה גבי הקדש אם הקדיש דבר שצריך לפדות כ״ז שאין בחומשו פרוטה אם היה מתחלה כן לא חל עליו הקדושה מה״ת להיות בגדר פדיון משום הך דאמרינן בערכין ד׳ כ״ד אין להקדש אלא מקומו ושעתו, ואף דהא אמרינן בירושלמי פ״ה דתרומות ה״א דבמקום שאין עליו מקח כלל לא אמרינן זה, זה רק אם בשעת ההקדש היה שוה רק אח״כ הוזל אבל אם מתחלה כן לא, וזה ר״ל רבינו ז״ל בפה״מ דמס׳ מעילה פ״ג על הך דערבה של הקדש דפי׳ שם דמשום דאינה ראויה לשום דבר אין בה מעילה כו׳ ע״ש אף דיכול לעשות ממנו איזה דבר מ״מ גבי הקדש לא שייך זה דאין להקדש כו׳, ועיין בגיטין ד׳ כ׳ גבי מה דאמר שם גבי עלה של זית שאני התם דחזי לאצטרופי. וכן מבואר בירושלמי פ״א דקדושין ה״א דראוי להשלים עליו לא ר״ל מחמת דאם ישלים עוד עלין יהיה שוה עבור עלין אחרים זה אינו דמ״מ הוא עצמו אינו שוה רק ר״ל דע״י צירוף אחרים ויעשה כלי יהיה גם בעלה עצמה פרוטה וכעין זה אמרינן בירושלמי דמעש״ש פ״ד ה״א ע״י זה וע״י זה נמכר ביוקר ע״ש אבל לענין הקדש לא שייך זה כמש״כ, ועיין בירושלמי פסחים פ״ב ה״ג גם שם ראוי להשלים גם בפחות מש״פ. אך כל זה בהקדש שצריך לשום ולעשות העמדה והערכה אז לא חל עליו הקדושה מה״ת היכא שאין בחומשו פרוטה ועיין ב״מ דף נ״ה לרבות פחות מש״פ ובירוש׳ פ״ב דפסחים הנהנה וכו׳ ועיין בגיטין דף י״ב ע״ב במחלוקת דרש״י ותוס׳ גבי עבד ע״ש ועיין בכריתות ד׳ י׳ ע״ב לאו אורח ארעא כו׳ אבל במעות הקדש עצמן דאין צריך העמדה והערכה שם שייך גדר פדיון אף בפרוטה. ובזה א״ש דשם מיירי במעות הקדש ואף דשם במשנה נקט נוטל כו׳ או כלי אך כ״כ לעיל דגבי שומא לעלויה להקדש כמו הך דסנהדרין ד׳ ט״ו זה לא מעכב כאן, ועיין בדברי רבינו בהל׳ מעילה פ״ז ה״ו דמבואר דס״ל דלחלל הקדש על כלי לא בעי שיהיה הכלי ש״פ וכמו גבי טענה בשבועות ד׳ מ׳ ע״ב ע״ש. וכן אם הדבר שוה הרבה אף שהוא מחלל רק על פרוטה די בזה כיון דהעמדה והערכה על ההקדש הוה כדין ודלא כמש״כ התוס׳ גיטין ד׳ ס״ה ע״א דלדידן בעי ד׳ פרוטות, וה״נ ר״ל גבי פרש של מוקדשין במעילה ד׳ י״ב דהתשלומין לא הוי רק בגדר מכירה כמבואר בירושלמי דיומא פ״ה הנ״ל וא״כ יכול לשלם אם ירצה גם קרקע ושארי דברים אף שאינם ראוים לחלל עליהם הקדש וכן צריך להקדיש התשלומין וכמש״כ. והנה באמת גבי פרש וחלב של קיבת ע״ז אם ר״ל דמיירי בעגלי תקרובת ע״ז ומשום דגם הוא קרב לע״ז וכמש״כ רבינו בהל׳ ע״ז פ״ז ה״ג וזה ר״ל הגמ׳ דניחא ליה בנפחא, ועיין בירושלמי דע״ז פ״ב, או משום שהוא כמו גוף הדבר, ונ״מ לאם עשה בע״ח חליפין לע״ז דאסורים אם גם פרשיהן אסור מה שאכל אח״כ. אך י״ל דזה נ״מ מה דאמר שם ואב״א קרא ועיין מש״כ רבינו לעיל פ״ה מהל׳ אישות ה״ב דשם נקט הטעם משום קרא דולא ידבק ע״ש ונ״מ לכה״ג. אך י״ל דכיון דרבינו ס״ל בהל׳ ע״ז פ״ח ה״ג דיד של ע״ז אסור וא״כ כיון דזה נמי הוי כמו יד לע״ז כיון דחיותיה היא כמבואר במעילה דף י״ב הנ״ל נאסר והוי כמו הך דמעש״ש פ״ג גבי המשאיל קנקנים למעש״ש וכמש״כ שם ולכך י״ל דלכך גם במתנות כהונה שייך חלב הקיבה לכהנים ג״כ משום זה משום דהוה כמו גוף וא״כ לפי״ז קשה דאמאי לא נימא דיהיה עכ״פ עליו מעילה דרבנן ובגדר מעילה בשלמא הך דפרש וזבל באמת נראה מדברי רבינו בהל׳ מעילה פ״ה דהך דלא נהנין הוא רק מחמת החצר שהוא של הקדש ע״ש אך מגמ׳ דילן לא משמע כן וכן גבי חלב קשה, אך י״ל דלכך קאמר בירושלמי פ״ב דע״ז הנ״ל דשותה אותה בכוס זהום ור״ל דכיון דמאיס לא גזרי ביה מעילה וכעין דאמרינן במעילה ד׳ ג׳ ועיין תוס׳ מנחות ד׳ נ״ב ע״א ע״ש וזהו ג״כ כונת הירושלמי מעש״ש פ״ג ה״ט מה דאמר שם על הך דחמורה מועלין בה ובחלבה והקשה והרי חלב כמותה הוא ר״ל דלאו בר העמדה והערכה וכל דבר שהוא טעון פדיון ר״ל שיש לו פדיון מועלין בו וזה אין לו פדיון מחמת דלאו בר העמדה הוא עיין בתוס׳ שם וד׳ ט״ו ע״א וחולין ד׳ קל״ה ע״א גבי גיזה ותוס׳ בכורות ד׳ כ״ו ע״א גבי התולש צמר ע״ש, ואמר שם אם תפתרינהו לשם הלכות מיתה ר״ל דהוה כמו חטאות המתות דמועלין בהן מדרבנן אף דאין להם פדיון ותירץ לית יכיל דטענינן חמור ר״ל וחמור מאוס כמבואר בחולין ד׳ ע״ז ובכורות ד׳ ז׳ ע״ב א״כ לית בהו מעילה מדרבנן וכמש״כ וה״נ ר״ל כאן גבי חלב ופרש וא״ש:
השמטהואף דבירושלמי פסחים פ״ב ה״ג אמר שם ר״י בעי הנהנה מן ההקדש פחות משוה פרוטה כו׳ ור״ל במזיד אם צריך לשלם קרן ופשט שם מהך ברייתא המובא בבבא מציעא דף נ״ה ע״ב דגבי שוגג מרבינן פחות משוה פרוטה להשבון וס״ל דגם במזיד כן, וכן פסק רבינו בהלכות מעילה פרק ז׳ הלכה ח׳ והקשה שם אמאי גבי חמץ פטור כמבואר במשנה ותירץ דאינו ראוי להשלים. והנה באמת גבי תרומה מבואר בגמ׳ פסחים דף ל״ב ע״ב דאם לית בו כזית ואין בו שוה פרוטה אין צריך לשלם אפילו קרן, ועיין בדברי רבינו פרק י׳ מהלכות תרומות הלכה כ״ד ע״ש וצ״ל דירושלמי דפסחים הנ״ל מיירי וכן הך דבבא מציעא דף נ״ה דבשעה שהקדישה היה בה שוה פרוטה ועיין בירושלמי מעשר שני פרק א׳ הלכה ב׳ דאמר שם גבי פחות משוה פרוטה אין אומרים לו ליתן אבל אם היה שוה פרוטה מעיקרו אומרים לו ליתן ולכך גם בהקדש כן ול״ש בשוגג ול״ש במזיד, ובאמת גבי הך דמשנה דפסחים דף ל״א ע״ב בהך דהאוכל תרומת חמץ י״ל דמיירי עד שלא הגיע ליד כהן ובשוגג מכל מקום צריך להפריש קרן וחומש דהא יכול להשהותו לדידן דס״ל דטובת הנאה אינה ממון כמבואר שם דף מ״ו ולכך חייב משום דבר הגורם לממון לדידן דאחר הפסח מותר ע״ש דף כ״ט, אבל במזיד אף אם נימא דהמזיק מתנות כהונה חייב גבי תרומה עיין חולין דף ק״ל ע״ב מכל מקום כאן פטור דעכשיו לא שייך בו גדר מתנות כהונה, אבל אם בא ליד כהן י״ל דלפי דמים משלם וכמבואר שם דף ל״ב ואז אף בשוגג פטור ולכך מבואר בתוספתא דפסחים פרק א׳ דאם אכל חמץ של הקדש משלם קרן וחומש ושל תרומה פטור ור״ל דמיירי בתרומה שבא ליד כהן ועיין בר״ש ריש פרק ז׳ דתרומות ומה דאמרינן בגמ׳ שם דף ל״ב חמץ בפסח בר דמים הוא משום דאיירי בבא ליד כהן, ואף דא״כ גם לריה״ג לא יהיה צריך לשלם לו משום הך דבבא קמא דף צ״ח ע״ב דהכל מצווין עליו לבערו זה רק אם האחר קיים המצוה דהיינו שביערו אבל אם אכלו צריך לשלם ואף דהוא צריך לבערו, ועיין תוס׳ שם דף כ״ח ע״ב ודף כ״ט ע״ב. אך באמת י״ל דכיון דע״כ צריך לבערו פקע שם בעלים ממנו אף אם מותר בהנאה ועיין תוס׳ סנהדרין דף פ״א ע״א גבי שור הנסקל, ובהך דבבא קמא דף ע״ז ע״ב גבי קדשים דאמר שם דכי מזבין קדשים לא הוה מכירה והוא גם כן משום דלא הוה בעלים, ועיין תוס׳ שם דף ס״ו ע״ב ד״ה דגזל, ועיין תוס׳ כתובות דף ל״ג ע״ב ד״ה גנב ע״ש ובאמת לכך אמרינן בקדושין דף נ״ו ע״ב דהמקדש בציפורי מצורע ומשמע אף במשולחת וכמו שכתבו התוס׳ שם דף נ״ז ע״א ד״ה משעת ורבינו לא ס״ל כשיטת התוס׳ רק דמשולחת מותרת לגמרי ומכל מקום לא הוי קדושין כיון דע״כ צריך לשלחה פקע שם בעלים ממנה, וגם הירושלמי ס״ל בפסחים שם דהך משנה מיירי בתרומה שלא הגיע ליד כהן והך דמבואר דמשלם קרן ר״ל לשבט או י״ל דמפריש ואחר כך יכול למוכרה לכהן. וזהו מה דאמר שם הך דר׳ בון בר״ח בעי האוכל תרומת חמץ בפסח למי משלם ור״ל דתליא בהך דר״י ור״ל אם היכא דליכא גדר ממונות דהיינו שאכל תרומה של אבי אמו כהן ונפלה לו בירושה אם צריך ליתנה לשבט או די במה שמפרישה ויכול אחר כך למוכרה, ואחר כך דחה דכאן שאני משום דיש בה הנאה ור״ל קודם נתינה לכהן דמכל מקום כיון דיכול להשהותה לאחר הפסח ואחר כך ליתנה אם אכלה צריך לשלם קרן וחומש לשבט, או אפשר דר״ל דאף דבא ליד כהן מכל מקום כיון דאסור בהנאה פקע שם בעלים ממנה ועיין מה שכתבו התוס׳ פסחים ד׳ ל״ב ע״א ד״ה דבר מש״כ שם דלראב״י דאסר בהנאה אפילו היתה לה שעת הכושר אין כאן נתינה ע״ש, ואף דיכול ליתנה אחר הפסח וכ״ז שלא נתנה לא עבר לדידן. אך י״ל כיון דכבר נתחמצה קודם קריית תשלומי תרומה שוב לא מהני מה שקורא לה שם תשלומי תרומה, ועיין בירושלמי פרק א׳ הלכה ד׳ דגם בשה חמישית אין עליה שם תרומה, וע״ש בפ״ב דגם בהקדש אם הקדישו לאחר ביעורו צריך לבערו ואתיא אף לריה״ג דס״ל דמותר בהנאה מכל מקום כיון שכבר חל עליו חובת ביעור שוב לא מצי לאפקועי ונ״מ לשיטת הירושלמי פרק א׳ דתרומות דיכול לתרום כרי של הפקר אף שלא זכה בו ואם היה חמץ ותרמו בפסח מהו כיון דעליו אינו עובר. וכן אם יכול לשלם ממנו על תרומה שאכל, ועיין בירושלמי פרק ו׳ דתרומות אם יכול לשלם מפירות הפקר דמוכח שם דיכול ע״ש במשנה ה׳ ובירושלמי שם בהך דר״י ור״ל דרק משום דאין בהם זיקת תרומות ומעשרות אז הוה פלוגתא שם וכן שם בהלכה ו׳ גבי פירות שביעית דרק משום דאין משלמין חוב, וגם נ״מ אם קודם הפסח קרא שם תרומה שיחול בפסח על חמץ, ועיין בירושלמי פרק ז׳ דגיטין גבי אם אחזו קורדייקוס אחר שתרם ואמר שיקדש למחר ע״ש ובירושלמי פרק ה׳ דמעשר שני סוף הלכה א׳ גבי אלו ראה ככר מתגלגל בנהר כו׳ ושם פרק ז׳ דדמאי אם עומד אדם בע״ש ואומר הרי זה תרומה למחר. אך י״ל דלגבי תשלומי תרומה כיון דקיי״ל כמ״ד בירושלמי פרק ו׳ דתרומות דדוקא נתינתו מקדשתו וכאן כיון דא״א לקיים מצות נתינה א״א לשלם בזה. והנה לפי מש״כ לעיל בשם הירושלמי דאף גבי תרומה אף אם אינה יפה ש״פ וגם אין עליה שם תשלום מכל מקום צריך לשלם י״ל משום דקיי״ל דתרומה תליא בכזית ואף דזה רק לענין שוגג אבל לענין מזיד הוה רק גדר ממון כמבואר צ״ל דס״ל דמכל מקום כיון דיש בו גדר מצות נתינה צריך לשלם וס״ל דהמזיק מתנות כהונה גבי תרומה חייב לשלם משום נתינה וגם בפחות משוה פרוטה ס״ל דיש גדר נתינה דלא כהך דבבא קמא דף ק״י ע״ב ע״ש וכ״מ:

אסור להעמיד הגבינה כו׳. עיין תוס׳ חולין ד׳ צ״ט ע״ב ד״ה לא מש״כ שם דחימוץ והעמדה לא הוה כמין נתינת טעם גמור אף דהא מבואר בע״ז ד׳ ל״ה כיון דאוקמי קמוקים כמאן דאיתא לאיסורא בעיניה ועיין בחולין ד׳ ו׳ ע״א וביצה ד׳ ל״ח גבי תבלין ותוס׳ ע״ז ד׳ ל״ד ע״א ד״ה דורדייא ולפי מש״כ רבינו לחלק בין דבר שצריך לחול עליו האיסור לא חל כ״ז דליכא טעם ובין דבר דכבר הוא אסור, ואמאי בהך דביצה ד׳ ל״ח אמרינן דיש שם בעל התבלין על הקדירה לאסור התחומין וצ״ל דכיון דכבר חל על התבלין תחומין שלה שוב לא נבטל שמה מעליהם והוה כעומד בפ״ע ואף דמבואר בירושלמי דמעש״ש פ״ה ה״ו דתבלין הוה כמבוער גבי היכא דצריך לבער ע״ש אך משום דהוה גדר ממון לא בטל:

ומפני חשש זה כו׳. עיין בהשגות, ועיין לעיל פ״ג הי״ג ע״ש בה״ה, ועיין בירושלמי דמאי פ״א ה״ג גבי הך דר״י הוה אכל קופד ומתקן דמאי משום דהוא חושש למשקין שבו ואף דלא גזרו על תערובות דמאי כמבואר בהך דחולין דף ו׳ ע״ש וצ״ל כך. דהנה יש בזה כמה סתירות בעיקר גדר הדמאי אם באמת צריך להפריש מעשר ראשון, רק משום הממע״ה א״צ ליתן. אך בכ״מ מבואר בדברי רבינו בפיהמ״ש דלכך צריך להפריש מעשר ראשון כדי להפריש ת״מ לא משום הפרשת מעשר ראשון, אך דע״ה היה מיעוט מהם חשודים על מעשר ראשון רק דבתר תקנת יוחנן כה״ג כל שלא קיבל עליו חברות אף דהוא ודאי מעשר מ״מ צריך הלוקח ממנו להפריש דמאי. והעיקר משום ת״מ, ועיין בירושלמי פ״ז דברכות בשעה שגזרו על הדמאי היו מכניסין לבתיהן ר״ל דעדיין לא נקבע ועיין בפ״ב דערלה ה״א מבואר שם ג״כ כן. ובהני דגזרו משום חשש שם לא גזרו על תערובות אבל הני דגזרו רק משום דלא קיבלו עליהם דברי חברות שם אין נ״מ בין תערובות או לא רק התקינו לתקן אך זה רק על חברים שקיבלו עליהם חברות, וכעין שיטת הראב״ד ז״ל כאן דעל גזירה לא אזלינן בתר טעם, ועיין שם בירושלמי בדמאי דאמר דלכך קילור של עכו״ם אסור בהנאה משום לא ידבק בידך אבל שמרים של גוי אם נתייבשו מותרים ע״ש והטעם עיין בתוס׳ ע״ז דף ל״ד גבי דורדייא דארמאי מש״כ בשם ר״ת ועיין בהך דחולין ד׳ ק״י ע״א גבי פורצנא והטעם כך. דדבר שגזרו עליהם אף אם נטל ממנו הטעם מ״מ אסור כמו חרצנים רק לאחר י״ב חודש שוב לא גזרו עליהם אבל שמרים לא גזרו עליהם בעצמם רק דאסורים משום שיש בהם טעם ולכך אחר שיבשו מותרים וזה החילוק בין קילור של עכו״ם לשמרים דשם היה האיסור בעין וגזרו עליו ושוב לא מהני מה שנתערב בקילור משא״כ בשמרים, ועיין בהך דבכורות ד׳ כ״ט ע״ב גבי כל דבר שיש בו זיקת מעש״ש לאתויי קרבי דגים דמערבי בו שמן זית ר״ל דזה בכלל גזירה ומטעם קנס כמש״כ רבינו בהל׳ מעשרות פי״ב ע״ש:

ואם נאכל כמו שהוא כו׳. עיין בהשגות וכונת הראב״ד כך דס״ל דגם במליח שייך גדר תתאי גבר עיין תוס׳ חולין דף קי״ג ע״א ובר״ן שם ועיין שבת דף ק״ח דבדבר מלוח אינו נופל למטה, וצ״ל כאן בדברי השגות ועוף לא ירד, ועי׳ תוס׳ פסחים ד׳ ע״ו ע״א ד״ה תניא ע״ש: