איזהו לקט כו׳. והנופל מאחר כו׳. והנה רבינו ז״ל לא הביא הך מחלוקת דר״י ור״ע גבי ראש היד וראש המגל ועיין כאן בירוש׳ ועיין ביומא דף מ״ז ע״ב גבי בעיא דבין הביניים דהוה ג״כ בעיא כעין זה ושם מוקי בגמ׳ דקמצי שמני ורבינו לא הביא זה אך י״ל דר״ל כך דזה תליא בהך דזבחים דף פ״ז ע״ב גבי הך בעיא דרב״ח אם יש חיבור לעולין וע״ש דף מ״ג ע״ב גבי קומץ ותוס׳ שם דף מ״ב ע״ב ד״ה הקומץ ע״ש ובמה דמפרש רבינו בהל׳ פהמו״ק פ״ג הי״ז גבי קומץ שמיצה שמנה ע״ש וא״כ י״ל כך דהשמן הוא מחברם ועיין חולין דף ל״ו ע״א גבי צריד של מנחות ותוס׳ נזיר דף ל״ו ע״א גבי מקפה וע״ז דף ע״ה ע״ב ותוס׳ זבחים דף ק״ה ע״ב וכ״מ וזה ר״ל דקמצי שמני ר״ל כיון דקומצין במקום שנתרבה השמן כמבואר בסוטה דף י״ד ע״ב הוה חיבורי עולין ושייך להקומץ אך יהיה נ״מ לגבי מנחת סוטה וזה לא נתברר בגמ׳ לכך לא הביא זה רבינו הך דיומא הנ״ל ועיין בעירובין דף צ״ד ע״א גבי מקום מחיצות וכבר הארכתי בזה בכ״מ גבי מקום מחיצה אי הוה כלפנים או כלחוץ וזה תליא אם צריך תוך או שלא יהא חוץ ועיין בהך דפסחים דף כ״ו ע״א גבי מחיצות של היכל דלתוכו עשוי ובמ״ש הר״א ז״ל בהשגות בהלכות טומאת מת פרק י״ח הלכה ז׳ לחלק בין אוהל לכלי ושבת דף ח׳ ע״א גבי כורת ע״ש. ועיין בהך דמבואר בזבחים דף נ״ו ע״א גבי לשכות דלאכילת קק״ד איתרבי ולא לדבר אחר וגם דין דחולין בעזרה ליכא שם ועיין בתוס׳ יומא דף כ״ה ע״א ד״ה אין ע״ש ונראה דגבי בשר קק״ד שיצא לפני זריקה לשם יהיה זה תליא בהך פלוגתא דזבחים דף פ״ט ע״ב אם אמרינן סופו לצאת ע״ש ובאימורים או בשר עולה נראה דנפסלים אם נכנסו לשם ובזה יש ליישב הך דזבחים דף כ״ו ע״א ש״מ כו׳ ומוקי באימורים ע״ש בתוס׳ מ״ש מהך דדף פ״ט הנ״ל אך ר״ל כך דהך מחלוקת דשם דף פ״ט גבי אימורי קק״ל לא ר״ל לחוץ לעזרה לגמרי רק דר״ל חוץ למקום שחייבים עליו משום טומאה כמו ללשכות וכדומה דכ״ז שלא נזרק הדם אין עליהם שם חיוב הקטרה ולכך שם אינם נפסלים אבל ודאי אם יצאו חוץ לעזרה לגמרי אז נפסלין מטעם יוצא. ובזה א״ש הא דאמרינן שם דף צ׳ בעיילינהו ע״ש ובדברי רבינו פ״א מהל׳ פהמו״ק הט״ו והל״ב דאמר שם דלא נפסלו ומקטירן ע״ש בהשגות ורבינו יליף זה מהך דמעילה דף ח׳ ע״א וגבי אימורים ר״ל כגון דיצאו ללשכות דנהי דלפני ד׳ לא הוה מ״מ אין עליהם שם יוצא עדיין והך דדף כ״ו קאי אחוץ לעזרה לגמרי ובאמת נ״ל דזהו ג״כ כונת הגמ׳ במנחות דף מ״ח ע״א כיון דכתי׳ לפני כו׳ ע״ש בתוס׳ אך ר״ל דאף ללשכות נפסל אם יצא לפני זריקה ואין שייך הטעם לומר סופו לצאת כיון דאינם נאכלות בזריקה וא״ש מה דאמר שם דאם בפנים הוה חולין בעזרה משום דגם בלשכה לא ועיין תוס׳ זבחים דף נ״ו ע״ב וכן הך דשם דף צ״ה גבי הך דלחה״פ במה דפליגי אם נפסל במסעות ור״ל ג״כ דנהי דיוצא לא הוה מ״מ פנים לא הוה וא״כ י״ל דזה תליא במש״כ אם בשר קק״ד שיצאו לפני זריקת דמים אם נפסל ובהל׳ בית הבחירה אבאר זה. והנה לשיטת רבינו דס״ל לקמן בהל׳ ג׳ דיש לקט במחובר ואף דבו לא שייך כלל גדר תוך היד ותוך המגל דהא עדיין לא נקצר ועיין במ״ש הראב״ד ז״ל במס׳ עדיות פ״ב מ״ד דס״ל דאין שייך גדר לקט בקמה וכן מוכח מדברי הירוש׳ תרומות סוף פרק ו׳ וט״ס שם וצ״ל וכי יש לקט קמה וע״כ היה בו זיקת תרומות ומעשרות ומייתי שם הך דאילפא דתמורה דף כ״ה ודירוש׳ פ״ז דפיאה ה״ג אם קדוש לחול עליו שם לקט משעת נשירה או רק עד שמגיע לארץ ועיין לקמן בהי״ד הרי חזינן דלא שייך לקט קמה ובאמת י״ל דזה תליא בהך דר״י ור״ע דכאן אם אמרינן דרק מה שהי׳ בתוך היד ובתוך המגל אז שייך עליו שם לקט ובמחובר לא שייך זה אבל אם נימא דרק אחורי היד לא אז שייך שפיר גם במחובר לומר זה דמ״מ לא היה אחורי והך משנה דשבולת הוא לר״י כמבואר בעדיות הנ״ל ור״י לשיטתי׳ אך מלשון רבינו כאן בה״ד מש״כ שהרי היא כנופלת מתוך המגל ר״ל כך דזה ודאי דהא דמציל הוא רק אם היה בגדר לקט וכעין הך דזבחים דף ג׳ ע״א דמינה מחריב כו׳ ועיין בפסחים דף ס״ב ע״א בהך מחלוקת אם פסלי ערלים שלא למנויים ובירוש׳ פ״ה דפסחים ה״ג מה דאמר שם הקטן יש לו מנין ליפסול ר״ל דהוה בזה הגדר מנין להיפסל אם שחטו לשם קטן שאינו נמנה וכן אמר שם בירוש׳ דאם שחט למי שהיה בדרך רחוקה שלא למנויו פסול אך זה תליא בהך פלוגתא דשם דף צ״ב ע״ב אם זרק הורצה וכיון דקי״ל דלא הורצה ממילא לא פסול ולקמן בהל׳ ק״פ אבאר זה. וכבר הארכתי בזה לעיל ולכך כ׳ רבינו דזה הוה בגדר לקט וניצול ע״י הקמה ולכך הוא מציל את החיצונה. עכ״פ מוכח מדברי רבינו דס״ל דמחובר הוה כמו נופל מתוך המגל ואף דלא עשה בו שום פעולה ועיין תוספ׳ מעש״ש פ״ב והובא בירוש׳ ספ״ג דמעשרות החזיר את הנוף כלפנים חזינין דאף במחובר מועיל אם עשה פעולה לענין דין קדושה והנה בתוספ׳ כאן פ״ב גבי שבולת שבקמה כו׳ מה דנקט שם חציו בקמה וחציו בקציר ונראה דר״ל שהתחיל לקוצרה ונשארה קצת מחובר ואמר שם דהוה לקט מטעם ספק לקט אך יש לפרש בענין אחר ובאמת יש לפרש מה דמבואר בתוספ׳ כאן ספ״ב גבי שיבלין שבשדות דר״ע אומר דבע״ב נהגו בו עין יפה ליתנם לעניים ורבינו כאן בסה״ד לא הביא זה והראב״ד ז״ל בפ״ב ממס׳ עדיות הביאו וי״ל דר״ל כה״ג היכא דלא שייכא בו גדר שכחה רק אם יש בזה גדר לקט ובאמת לפי פי׳ רבינו בפיהמ״ש כאן פ״ה מ״ג גבי הך דאין מגלגלין בטופח משמע דגם במחובר חל עליו הדין שיהי׳ לקט לעניים ועיין כאן בה״ח ורבינו מפרש הירוש׳ כאן פ״ה ה״ג דמקשה מכאן ולא מהך דפ״ז מ״ה גבי עוללות וט״ס כאן וצ״ל אליבא דרבנן הכא אפשר ר״ל כאן אפשר שיפלו הטובים בלקט וכמש״כ רבינו בפיהמ״ש:

[השמטה לדף מ״ט ע״ב. למ״ש לענין מחיצה היכא דבעי כניסה או שלא יהא בחוץ. ובאמת נ״מ בהך דמבואר במכות דף י״ב ע״ב גבי רוצח שהרג בעיר מקלטו דגולה משכונה לשכונה אם קודם שגלה להשכונה אחרת אם פטור גואל הדם אם הרגו אם זה הוה כמו נכנס לתחום דאף דלדור בה לא כמבואר שם דף י״ב ע״א מ״מ אם הרגו חייב וה״נ כן או לא מהני רק הכניסה לשם ולא מה שהוא שם וכעין שכתבו התוס׳ נדה דף מ״א ע״ב גבי פולטת ש״ז וכמ״ש רש״י ע״ז דף מ׳ ע״ב גבי ראית פני הבית ועי׳ תוס׳ ב״מ דף פ״ח ע״א גבי תאנה בחצר וכן יהי׳ זה הדין גבי מעש״ש לענין מחיצה לקלוט עי׳ בדברי רבינו בהל׳ מעש״ש פ״ב ה״ד גבי טבל דמשמע שם דאף אם נגמר מלאכתו מהני שהוציאם לחוץ ואף דפסק שם בה״י דקולט ולא מצי לפדות וע״ש בירוש׳ פ״ג דמעש״ש ה״ו בהך דר״ח וסבא דזה ס״ל דרואין את המחיצות כאילו ישנן וזה ס״ל דלא ועי׳ שבועות דף ט״ז ע״א בהך דר״א ור״י וצ״ל דזה רק בשהכניסן אבל אם מתחילה היו שם לא ואף דמבואר שם דאם הפריש שם המעש״ש לא מצי לפדות י״ל דמה שהפריש זה גופא הוה כמו שהכניסו וכ״כ בזה לענין חולין בעזרה בהך דמנחות דף מ״ח ובאמת י״ל דאף דמבואר בירוש׳ דמעש״ש פ״ג אם הכניסו ע״מ שלא תתפוס המחיצה אם מהני י״ל דזה רק כשהכניסו אבל אם הי׳ שם בעי כונה לכ״ע ועי׳ בירושלמי מעשרות פ״ג ה״ח גבי נתגלגלה מאליה ע״ש ועי׳ מכות דף י׳ ע״א דשאר מ״ב עיר אינם קולטות רק בכונה וכן נ״ל במה דפי׳ רבינו בהל׳ רוצח פ״ז דבן לוי שהרג חוץ לעירו אם נכנס לעירו קולט שם ג״כ בעי כונה ועי׳ ביבמות דף נ״ב ע״ב גבי עודר בנכסי הגר וקסבר שלו כו׳ ע״ש ותוס׳ ב״מ דף נ״ג ע״ב וגם י״ל כיון דבזה״ז אין עליהם שם מחיצות עי׳ תוס׳ שבועות דף ט״ז ובדברי רבינו בהל׳ מעש״ש פ״ו הט״ז לכ״ע בעי כונה ובהל׳ פסוהמו״ק פ״א הט״ו וה׳ ל״ב ס״ל לרבינו כן גבי יוצא בקדשים ועי׳ זבחים דף כ״ו ע״א ש״מ כו׳ ושם דף פ״ט ע״ב ובהך דפסחים דף ס״ג ע״ב גבי תודה ולחמה ע״ש ברש״י ובירוש׳ פ״ו דיומא דאמר שם דאזלי לשיטתייהו בהך דזבחים דף פ״ט ע״ב הנ״ל גבי בשר קדשים קלים שיצאו קודם זריקה. ובאמת י״ל דהך מחלוקת דתוספ׳ מכות פ״ב ר׳ ורבנן דאמר שם שיהא מחצית העיר כעיר שלמה אף דלכאורה גם ת״ק ס״ל כן לשיטת התוס׳ שם ובזבחים דף קי״ז ע״ש י״ל דפליגי אם מהני לענין זה שיהא גואל הדם חייב אם הרגו כמו גבי תחום וזה ר״ל דהוה מחצית העיר כעיר שלמה וא״כ חצי האחר הוה כבתוך התחום דכל העיר כד״א אך נ״ל דיהי׳ נ״מ למה דקי״ל דרוצח שיצא מעיר מקלטו יכול גואל הדם להורגו וגבי יציאה י״ל דכ״ז שלא יצא לגמרי לא שמו יציאה ועי׳ ירוש׳ ספ״ג דמעשרות מה דאמר שם אם עלה דרך העיקר כבר קלטו ולכאורה קשה הא מ״מ כיון שיצא על הנוף הוה כמו שיצא מעיר מקלטו ודוחק לומר שיצא בשוגג עי׳ מכות דף י״ב וע״ש בע״ב אם יכול להורגו בחצים ע״ש אך באמת כך דלענין יציאה לא מיקרי עד שיצא לגמרי וכה״ג כ׳ בהל׳ אס״ב פ״ה ה״ב: ע״כ השמטה]

הי׳ קוצר כו׳. אבל התולש כו׳. כ״כ בזה לעיל פ״א ובאמת כבר הארכתי בזה בהל׳ שבת דזה הוה מחלוקת בין גמרא דילן לירוש׳ אם תולש הוה רק תולדה דקוצר או בגדר אב דגמ׳ דילן ס״ל דרק תולדה והירוש׳ ס״ל דהוה אב וכן פי׳ רבינו בפיהמ״ש ועיין מ״ש התוס׳ בכורות דף כ״ד ע״ב ד״ה והיינו ודף כ״ה ע״א ד״ה ואמר ועיין רש״י פסחים דף נ״ו ע״ב דתולש הוה אב ע״ש ובתוספ׳ פ״י דמנחות דרשב״א אמר להך דין דלפני העומר שרי לקטף ע״ש ועיין בתוספ׳ דשביעית פ״ה הובא בדברי רבינו פ״ד מהל׳ שמיטה ה״ה דמבואר שם דגם בשביעית אסור לתלוש אך שם הוא הטעם משום עבודת הארץ וא״כ אין נ״מ ועיין תוס׳ גיטין דף מ״ד ע״ב גבי שדה שנתקווצה וסנהדרין דף כ״ו ע״א ד״ה לעקל ותוס׳ בכורות דף ל״ד ע״ב דהאיסור הוא רק משום מייפה את הקרקע ונ״מ דבשמינית שרי אך רבינו שם פי׳ דקאי אמוצאי שביעית וא״כ מוכח דהאיסור הוא מטעם קצירה ועיין בירוש׳ פ״ו ה״ב דשביעית ועיין במו״ק דף ג׳ ע״א דס״ל שם לרבא דתולדות אינו אסור מה״ת בשביעית ותוס׳ ע״ז דף נ׳ ע״ב ד״ה ומשקין דכ׳ שם דהשקאה הוה רק תולדה ומדברי הירוש׳ פ״ו דשביעית ה״ב מבואר שם לחלק בין להשקות הארץ ובין להשקות הזרעים דלהשקות את הזרעים הוה גם בשביעית מלאכה דאורייתא ולכך אסור אף בסוריא ולקמן בהל׳ שמיטה ויובל אבאר זה. עכ״פ חזינן דתלישה אסורה בשביעית מטעם קצירה ממש ולא מתולדה ואפי׳ לאביי דס״ל במו״ק שם דתולדות בשביעית אסורות מה״ת עיין תוס׳ ר״ה דף ט׳ ע״ב וע״ז דף נ׳ ע״ב ד״ה ומשקין דבתוספות שביעית לא אסירי רק מדרבנן לכ״ע ולמוצאי שביעית זה הוה בגדר תוספות ועיין תוס׳ ר״ה דף ט׳ ע״א ודף י״ג ע״א וכ״כ בזה וצ״ל דמיירי בדבר שדרכו לתלוש וכמו כאן ובזה יש ליישב דברי רבינו בפיהמ״ש במס׳ שבת דס״ל דתולש בשבת הוה אב וכ״כ בזה וי״ל דמיירי בדבר שדרכו כן:

לקט שנפל כו׳. וספק מתנות לעניים כו׳. כבר הארכתי בזה לעיל דר״ל דמהך קרא דתעזוב ילפינן דספק מתנות עניים הוה בגדר ודאי לא בגדר ספק ופטור מן המעשרות וזהו כונת הגמ׳ בחולין דף קל״ד ע״א שספק לקט לקט ר״ל דספק לקט הוה ודאי לקט וכעין דמבואר בנזיר דף י״ג גבי ספק נזירות להקל אם ר״ל דהוה בגדר פטור וכבר הארכתי בזה ועיין בנדרים דף י״ט ע״א ג״כ כה״ג גבי ספק ובזה א״ש ג״כ מה דגמ׳ דילן בחולין לא מקשה מסתם משנה דפיאה פ״ז מ״ד גבי עוללות דספק לעניים ובמ״א כתבתי לחלק בין ספק סיבה ובין ספק מעיקרו וכמו שיטת רבינו בהל׳ בכורים פ״ט ה״ה גבי כוי ע״ש ובירוש׳ פ״ב דבכורים מה דאמר שם בהל׳ ו׳ דרבנן ס״ל דעיקרו הוא ספק ולא ע״י סיבה ולכך ס״ל דחייב במתנות אך מהך דבכורות דף מ״א ע״ב דאמר שם גבי אנדרוגנוס דאף דהוא בגדר מין שהוא ספק לא סיבה מ״מ אם נימא דהוא ספק בכור א״צ ליתנו לכהן ע״ש ועיין נדה דף כ״ה וכ״מ בזה. אך באמת כך דהנה עיין בכורות דף נ״ז ע״א וגיטין דף כ״ה ע״א דאמר שם דלכך חוזרת השדה ביובל משום דלחומרא ולא אמרינן דאדרבא נוקי בחזקת הלוקח ועיין במ״ש הר״א ז״ל בהשגות בהל׳ ערכין פ״ד הכ״ב דהאשה מוחזקת מחמת דהבעל תפוס בה לפירות ואמאי לא נימא כן גם כאן ועיין ב״ב דף קנ״ח ע״ב בהך מחלוקת דשם גבי ספק ובמש״כ רבינו בהל׳ זכי׳ פי״ב ה״ה גבי בריא שכ׳ נכסי לך ואחריך לפ׳ דאחריך נוטל מה שנשאר ולא אמרינן דישאר בחזקת הראשון כיון דהי׳ מוחזק עד עכשיו דהא זה בעיא דלא איפשטא גבי בריא אם מהני לשון ירושה אך י״ל דודאי ר״ל מתנה דירושה לא מהני גבי מחמת ספק ויהי׳ נ״מ להני דסברי דביורש אף אם פירש מתנה לא מהני אחריך שם י״ל דגם בבריא כן מחמת דאוקמי׳ אחזקה ועיין מ״ש רבינו בהל׳ נחלות פ״א ה״ט גבי ספק מגורשת דאין הבעל יורשה ע״ש בהשגות אך באמת זה תליא אם דין דירושת הבעל הוא ממילא או היא מזכה לו עיין במה דפליגי רבינו והראב״ד ז״ל בהל׳ אישות פרק כ״ג ה״ז ופרק כ״ב ה״ד ופי״ב ה״ט וכ״כ בזה בהל׳ אישות. וצ״ל דגבי יובל הוה זה בגדר איסור וכבר הארכתי בזה לעיל אם היובל מפקיע ממילא או הוא צריך להחזיר ואם לא החזיר הוא מבטל דין יובל כמבואר בר״ה דף ט׳ ע״ב ואף שזה הוה משום ספק מ״מ עכ״פ כעת אינו משמט וכבר הארכתי בזה בכ״מ ויהי׳ נ״מ ג״כ דאף דקי״ל בכתובות דף צ״ז ע״ב והובא בדברי רבינו ספי״ח מהל׳ אישות דספק גרושה אין לה מזונות לאחר מיתת בעלה מ״מ ג׳ חדשים הראשונים לאחר מיתה דאסורה להנשא יש לה מזונות דעכ״פ היא מעוכבת להנשא על ידו וכמו הך דיבמות דף מ״א ע״ב גבי יבמה ועיין תוס׳ ב״מ דף כ״ה ע״ב מש״כ שם דגבי ספק אבדה הוה ספק שומר שכר אף דלכאורה ממ״נ אם ע״י זה נפטר מן הצדקה הוה ודאי ש״ש ואם לא אז הוה ודאי ש״ח וצ״ל דמ״מ הפעולה לא נעשית ולכך הוה רק ספק וקמי שמיא גליא וכן נ״מ להך דמבואר בגיטין דף נ״ד ע״ב גבי ס״ת דנאמן להפסיד שכרו אף דהא הס״ת כשרה דשם ג״כ י״ל דלא יצא החיוב וקמי שמיא גליא וכעין הך דפסחים דף פ״ח ע״ב ובזה א״ש ג״כ הך דסוכה דף מ״ו ע״ב מה דנ״מ בין סוכה ללולב גבי ביהש״מ דשם הוה בגדר תיקון והוה ודאי איתקצאי משא״כ במצוה וכן הך דברכות דף נ״ג ע״א דמבואר שם דמברך במחצה על מחצה על האור וגבי ריח פסק רבינו בהל׳ ברכות פ״ט ה״ט דצריך רוב ועיין תוס׳ מנחות דף ס״ו ע״א גבי ביהש״מ בספירה והטעם משום דעכ״פ יצא בזה הדין מה דצריך לברך על האור ועל הספירה ולכך שפיר מברך משא״כ גבי ריח. וכן נ״מ גבי הך מחלוקת דכריתות דף כ״ב ע״א דר״ע ור״ט אם צריך להביא גבי ספק מעילה הקרן דמעכב את הכפרה ואף דספק כפרה להחמיר כמ״ש רבינו בפ״ו מהל׳ נזקי ממון גבי כופר ובאמת ר״ע ור״ט אזלי לשיטתייהו בבכורות דף י״ז גבי ספק בכור אם צריך ליתנו לכהן וכ״כ בזה דלדידן א״ש משום דהביא מעילתו עד שלא הביא אשמו לא יצא לפי שיטת רבינו בהל׳ מעילה פ״ה ה״ה וא״כ עדיין לא חל עליו החיוב כלל ולא דמי לכופר ואף לגירסא דידן מ״מ כיון שבזה לבד לא מתכפר א״צ ועיין בתו״כ פ׳ ויקרא פי״א פ״כ מה דאמר שם לאשם שהוא מפריש מעות לאשם ר״ל דאף שאינו יכול להביא אשמו קודם מעילתו וס״ל דאינו יכול להקדיש הקרבן ג״כ שהפריש המעילה דהוה כמו מחוסר זמן עיין מנחות דף ה׳ ובירוש׳ ר״ה פ״א דכאן התורה התירה להקדיש מחוסר זמן וכ״כ בזה ומ״מ המעות יכול להקדיש קודם זהו כונת התו״כ ועיין בהך דכריתות דף כ״ו ע״ב דשם לא משמע כן ובמ״א אבאר זה. עכ״פ חזינן דהיכא דהממון הוא גורם לאיסור אף בגדר ספק צריך ליתן וגבי צדקה י״ל דכיון דכ״ז שאין העני תובעו אין מוטל עליו החיוב ולקמן אבאר זה עיין בפ״ז ה״ב והאיסור הוא רק מה שמעלים עין וכיון שהוא עוסק בספק מצוה שוב לא הוה עליו זה הגדר ועיין במש״כ רבינו בהל׳ עבדים פ״א ה״ו גבי ע״ע הנמכר לגוי דרק אם אנו רואים אז אנו עוברים ובל״ז לא ע״ש ולכך ספק י״ל דלא עבר על זה ועיין ב״ב דף ט׳ בהך מחלוקת דבודקין וזהו ג״כ מה דאמר בירוש׳ תרומות פ״ח ה״ב הדא אמרי ספק טמא כו׳ וט״ס שם וצ״ל עבודתו פסולה ר״ל דהיכא דבעיא בירור כ״ז דהוה ספק הוה כמו שלא נתברר כלל וכבר הארכתי בזה במ״א כשיטת הראב״ד בהל׳ גנבה פ״ב הי״ב וכיון דגבי בע״מ וכן גבי טמא לר״ע שם ובקדושין דף ס״ו ע״ב ס״ל דאף שלא נתברר הוה פסול לכך גם ספק פסול משא״כ בבן גרושה ובבן חלוצה וכן הוא כונת הגמ׳ יומא דף י״ג ע״ב גבי הך מחלוקת דר״י ור״י אם שמע שנעשה אונן דר״י אומר מניח עבודתו ויוצא וע״ש ברש״י דמפרש לה אכהן הדיוט והתוס׳ תמה עליו שם אך באמת כך דהנה רבינו פסק בהל׳ ביאת מקדש פ״ב ה״ו דאף כהן הדיוט שנעשה אונן אסור ליצא מן המקדש בשעת עבודה ע״ש. ונראה כך אם גבי אונן ג״כ אם כהן הדיוט שימש ובאמצע עבודה נתגלה שהי׳ אונן אם עבודתו מחוללת למפרע עיין מו״ק דף ט״ו ע״ב דקרא לו אינו שלם ובזבחים דף ט״ז מספקא לי׳ שם אם אונן כשר בבמה ובע״מ מבואר שם דפסול גם בבמה ועיין רש״י זבחים דף ס״ח ע״ב ד״ה זר ובתוס׳ שם אך כיון דפסול אונן לא חל עליו שוב מיקרי שלם ועיין בדברי רבינו בהל׳ ביאת מקדש פ״ב ה״ח דפסק דאונן שעבד אינו לוקה ותוס׳ מכות דף י״ג ע״א מבואר דס״ל דלוקה וכן כ׳ התוס׳ זבחים דף ט״ז ע״ב ד״ה שם טומאה ומשמע דהוה בגדר בע״מ אך י״ל דזה הוה כמו הני דבכורות דף מ״ג ע״ב גבי אינו שוה בזרעו של אהרן וי״ל דהני מומין אינם אסורים בבמה כיון דשם לא בעי אהרן ועיין זבחים דף פ״ה ע״ב ודף ל״ה ע״ב במה דאמר שם דמודה ר״ע בעולת נקבה כמאן דקדם מומה להקדשה ר״ל אף דחל עלי׳ קדושת הגוף כמבואר בתמו׳ דף י״ט ע״ב וכ״מ מ״מ יש עלי׳ גדר בע״מ ג״כ לענין זה ויהי׳ נ״מ כמ״ש התוס׳ תמורה דף ז׳ ע״א דאם הקדיש נקבה לעולה לוקה ומדברי רבינו בהל׳ איסורי מזבח לא משמע כן. ובאמת לכאורה קשה למה להגמ׳ בזבחים שם לומר זה אליבא דר״ע משום דיליף מעוף תיפוק לו דהא מבואר בע״ז דף כ״ד ע״ב דעולת נקבה כשרה בבמה וא״כ נימא דאם עלה לא ירד כיון דיש לה הכשר בבמה וע״כ צ״ל דזה לא מיקרי הכשר כלל כיון דחזינן דיש קרבנות דנקבות כשרות בהם ע״כ צ״ל דגבי עולה זה לא הוה בגדר פסול רק בגדר גזיה״כ וכעין דאמרינן בזבחים דף י״ד ע״ב וכ״מ גבי כהן בפרה ומראות נגעים דזה הוה רק גזיה״כ ועיין בתוספ׳ פסחים פ״ח ובירוש׳ שם פ״ט אם גבי פסח מצרים נהג אתנן ומחיר ועיין תמורה דף ל׳ ע״ב ופרה פ״ב מ״ג דר״א ס״ל דגם גבי פרה לא פסול אתנן ומחיר משום שאינו בא לבית ויהי׳ נ״מ לר״א בבמה לדידן אם פסול אתנן ומחיר ועיין זבחים דף קי״ט ע״ב דגבי במה לא בעיא רחיצת ידים ורגלים משום דאינו לפני ד׳ וגבי פרה בעי כמבואר שם דף כ׳ ע״ב אך ר״א פליג בפ״ד דפרה ע״ש וביבמות דף פ״ג ע״ב דמבואר להדיא דר״א ס״ל דמטמא בבית הבליעה וע״כ דיורד וצ״ל דלא תליא זב״ז ויהי׳ ג״כ נ״מ גבי עגלה ערופה לדידן דלא ס״ל כר״א גבי פרה אם שם נפסלין הני כיון דבע״מ כשר ולא שייך הך דחולין דף כ״ג ע״א וכ״מ כל מקום כו׳ אך לשיטת הירוש׳ פ״ט דסוטה דס״ל דמחוסר אבר פסול י״ל דהוה כעופות ושם פסולים הני ובירוש׳ יליף שם ג״ש ועיין בע״ז דף כ״ג גבי קרבנות ב״נ ושם בתוס׳ דף ו׳ ע״א דמשמע שם דגבי קרבנות ב״נ סריס כשר. עכ״פ י״ל דזה תליא אם אונן פסול בבמה ועיין במ״ש התוס׳ נדה דף מ״ד ע״ב ובכורות דף מ״ט וכ״מ אם יש אנינות בספק ובאמת זה מבואר במשנה דיבמות דף ק׳ ע״ב דיש אנינות בספק לענין קדשים ובירוש׳ שם הביא הך ברייתא דאוננים ומטמאין על הספק ור״ל לא לכהן רק לישראל מחמת הך מצוה דלה יטמא ובגמ׳ שם מבואר דאף לגבי אנינות דרבנן כגון גבי ליקט עצמות חל עליו מספיקא לענין קדשים ונראה דזה תליא בהך מחלוקת דיומא הנ״ל דר״י ס״ל מניח עבודתו ויוצא ר״ל דעבודה שלו נפסלת למפרע וא״כ לא הוה כלל בשעת עבודה ולכך יוצא ור״י ס״ל דיגמור ר״ל העבודה ולא קאי עליו רק דכהן אחר גומרה ועבודה שעבד כשרה וכעין דאמרינן בירוש׳ בתרומות שם גבי ב״ג וב״ח דאם נודע לאחר קבלה קודם זריקה שגומרה אחר וה״נ כן וא״כ ממילא אסור להכהן האונן לצאת כיון שהוא בתוך עבודה וכמ״ש רבינו ואף דיש עליו טומאה דרבנן כמבואר בזבחים דף צ״ט י״ל דזה הוה כמו נטמא בפנים וכעין מ״ש התוס׳ ביבמות דף ח׳ ע״ב וכ״מ ועיין תוס׳ יומא דף ל׳ ע״ב גבי טמאים מחמת היסח הדעת ע״ש ובהך דפסחים דף צ״ב ע״א גבי ערל ובאמת יהי׳ ג״כ נ״מ למה דס״ל שם דהפורש מן הערלה כפורש מן הקבר גבי גר וא״כ י״ל דאסור לכנוס למקדש ולאכול קדשים ג״כ עד ז׳ ימים ובירוש׳ פסחים ספ״ח מבואר דצריך הזאה אך רבינו לא הביא זה וא״כ י״ל דשוב אינו יכול להביא הקרבן גירות שלו ג״כ עיין תוס׳ זבחים דף ע״ה וחגיגה דף ד׳ ע״ב ושם דף כ״א ע״א וכ״מ וי״ל דלכך מבואר בתוספ׳ דמס׳ כריתות פ״א גר שנתגייר כשהוא מהול ל״ל זה. אך י״ל דנ״מ לענין דא״צ להמתין ז׳ ימים דס״ל דדוקא הפורש מן הערלה אך בתוספ׳ פסחים פ״ז מוכח להיפך דגם גבי שפחה כן ובאמת רבינו בהל׳ ק״פ פ״ו ה״ז לא משמע כן דבה לא שייך הטעם שכ׳ רבינו דימתין עד שיתרפא מן המילה ר״ל דהיינו ז׳ ימים כמו הבראה וס״ל דהתוספ׳ אזלא למ״ד דאשה בראשון רק טפלה ולא חיוב גמור אך י״ל דיעכב שלא תביא הקרבן גירות ואז לענין קדשים הוה כמו שלא נתגיירה כמ״ש רבינו בפ״א מהל׳ מחוסרי כפרה וכ״כ בזה בהל׳ אס״ב ואז לא יהי׳ כלל בגדר מינוי ונ״מ דאם שחטו לשמו לא נפסל כלל וכמו לשם נכרי וזהו כונת רבינו בפ״ד מהל׳ ק״פ ה״ט המפריש פסחו כו׳ דאל״ה הא קי״ל דב״נ לא מצי להפריש כלל ק״פ עיין בירוש׳ פ״א דתרומות ה״ב וכ״מ. וא״כ י״ל דהך דיבמות דף ק׳ ע״ב הנ״ל אתיא כר״י דיומא הנ״ל ולכך ס״ל דגם ספק אונן אסור משא״כ לר׳ יוסי י״ל כמו דאמרינן בירוש׳ פ״ח דתרומות הנ״ל דכל היכא דצריך לברר ספק לא הוה מבורר. וכן יהי׳ נ״מ במה דמוכח מלשון רבינו בהל׳ בכורים פי״א הכ״ד וכו׳ דגבי אחת ביכרה ואחת לא ביכרה וגבי של שני אנשים דייק שם רבינו ילדו ונתערבו ולא כ׳ כן בה״כ דנקט שם ילדו ב׳ זכרים אעפ״י שאינו ידוע והיינו כגון תאומים ומשום דא״א לצמצם וע״ש דף ט׳ ע״א וברש״י מנחות דף ל״ז ע״א גבי מי שיש לו שני ראשים ע״ש אך נראה לי כך דכיון דמבואר בבכורות דף נ״ז ע״א בנך בברור לכך יש לומר כמו דאמרינן גבי חלק בכורה דדוקא הוכרו ואחר כך נתערבו אבל לא היו ניכרים מתחילה לא חל עליו שם בכור כלל ה״נ גבי פדה״ב ועיין בהך דיבמות דף ק״א ע״א גבי מכה אביו ובירוש׳ שם אביו ודאי ולא ספק. אך זה רק היכא דמעורב עם מי שאינו בכור או של שני אנשים אבל אם שניהם בכורים והם שלו אין נ״מ כיון דהחיוב הוא על האב וכן אם נולדו בב״א אף דא״א לצמצם מ״מ לא מיקרי שלא חל עליו שם בכור כלל וכעין מ״ש התוס׳ בכורות דף י״ח ע״א גבי מעשר בהמה דהיכא דיצאו שנים בעשירי דמ״מ שם עשירי על שניהם אף דא״א לצמצם ועיין בכורות דף ס׳ ע״ב דגבי מעשר בהמה די בראש אך בתוספ׳ וכן בדברי רבינו בהל׳ בכורות פ״ח הי״ב מבואר דבעי ראשו ורובו ותוס׳ תמורה דף כ״ו ע״ב ד״ה אמר ועיין זבחים דף כ״ו ע״א ודף ל״ג ע״א ופסחים דף פ״ט ע״א ע״מ שיכנס כו׳ כיון שנכנס וכו׳ ועיין עירובין דף נ״ב ע״ב גבי הך דר״ח ע״ש למקום שרובו כו׳ ובירוש׳ פ״ט דשבת וכ״מ. ויהי׳ לפי״ז ג״כ נ״מ גבי בכור לנחלה דהיכא דיצאו בב״א אף דא״א לצמצם מ״מ לא הוה כמו לא הוכרו ולכך דייק שם בגמ׳ דב״ב דף קכ״ז רק כגון ב׳ נשים שילדו ב׳ זכרים במחבא ולא נקט כגון תאומים. עכ״פ כל היכא דצריך בירור ספק אינו כלום ולכך כ׳ הרשב״ם שם גבי בכור דאף אם תפוס מפקינן מיני׳ ע״ש וה״נ גבי צדקה כן והנה גבי עוללות כ״כ לעיל דמבואר בירוש׳ פ״ז דהוה כמו שהעני שותף עם בעה״ב ולכך ספק הוה לעניים משא״כ בשאר וכ״כ בזה בח״ב בהל׳ ערכין די״ל דכיון דנימא דשייך בזה המע״ה שוב לא עבר כלל אם לא הניחם דהוה כמו לא לעורבים ולא לעטלפים כיון דלא יניח להעני ליקחם אך הגמ׳ הקשה מדאמר שספק לקט לקט משמע דהוה ודאי לקט לא בגדר ספק ובאמת זה תליא בהטעמים אם משום תעזוב דמבואר בירוש׳ כאן ובדברי רבינו אם משום הך דעני ורש כו׳ המבואר בירוש׳ לר״ל ובגמ׳ דילן דלזה הטעם הוה כמו משלך וא״כ לא הוה לקט ונ״מ ג״כ דחייב במעשרות ועיין בירוש׳ כאן דאמר דפטור מטעם הפקר ב״ד. וגם זה הטעם שייך על כל מתנות כהונה כמ״ש התוס׳ חולין דף ק״ל ע״ב ד״ה וכשיחזור ורש״י סוכה דף נ״ה ע״א ד״ה ימוטו ע״ש אבל אם נימא הטעם משום תעזוב אז רק בהני דשייך בהו זה דתעזוב וגם הוה ודאי ולא ספק ולכך בכ״מ ס״ל לרבינו דספק אף גבי מ״ע הולכין להקל כמבואר בפ״א מהל׳ מעש״ש הי״א ע״ש בהשגות ואף דבכ״מ מבואר בירוש׳ דיתר טוב שיהי׳ מ״ע כמבואר בירוש׳ שביעית פ״ה ה״ד גבי לוף ובכורים פ״ב ה״ה ולכך י״ל מה דהקשה הגמ׳ בר״ה דף ט״ו ע״א למה נקט גבי אילן שלישית לרביעית משום די״ל דאם היתה שני׳ לשלישית לא הוה אזלינן בתר שבט רק בתר תשרי כדי שיהי׳ מ״ע. מ״מ גבי ספק לא אמרינן זה דס״ל דבכ״מ אמרינן המע״ה רק גבי היכא דכתי׳ תעזוב וא״ש ובאמת י״ל דגבי מ״ע יש לחלק בין הנחלק בבית לנחלק בגורן דאותו שיש בו טובת הנאה וגדר נתינה שפיר י״ל בו המע״ה דכיון דהוא המוחזק והוא צריך ליתן וזהו כונת הגמ׳ דנדרים דף פ״ד ע״ב דתלה טובת הנאה בטבל ר״ל דזה הוה משום תיקון פירות דידי׳ ועיין ביבמות דף ק׳ ע״א ובתוספ׳ דמעש״ש ספ״ה וט״ס שם וצ״ל ושבעו זה מ״ע. ור״ל דרישא מיירי במ״ע המתחלק בגורן וסיפא במתחלק בבית ולכך אמר כיון שהפרשת מן הבית אי את זקוק לו ועיין פיאה פ״ח ולקמן פ״ו הלכה ז׳ ע״ש ועיין בתוספתא פרק ג׳ דמעשר שני דגם במעשר עני אם הפרישן בגורן אם הביאם לבית נוטל שכר ועיין חולין דף קל״ד ע״ב נתינה כתי׳ בהן ובדברי רבינו פי״ב מהל׳ תרומות הי״ז וכבר הארכתי בזה. והנה בבכורות דף כ״ו ע״ב מבואר דגם במ״ע שייך הדין דאסור לסייע בבית הגרנות וזה לא שייך רק היכא דהוה גדר נתינה ועיין בדברי רבינו ספ״ו דכאן דמ״ע מותר ליתנו לחבר בטובה ובתוספ׳ נדה פ״ו דאף מי שאינו נוטל צדקה יכול ליטל מעשר עני ותוס׳ כתובות דף כ״ו כ׳ דרק מי שאין לו מאתים זוז אף ת״ח וצ״ל כמש״כ דיש נ״מ בין היכא דהוה גדר נתינה דהיינו מן הבית רק לעני ובין עזיבה. ובזה יש ליישב מ״ש הראב״ד ז״ל בהשגות פ״א דהל׳ מעש״ש הי״א מהך דר״ע אך לפי מש״כ לחלק א״ש דהך דר״ע איירי בשעת הגורן דאז ליקט ועיין רש״י נדרים דף פ״ד ע״ב ודלא כשיטת התוס׳ ביבמות דף ק׳ ולכך גם זה הוה כמו מתנות עניים ולכך ספיקא להחמיר משא״כ הני דמתחלק בבית ועיין בדברי רבינו פי״א מהל׳ מע״ש הי״ב דמפרש דהא דקתני במשנה דאין מעכבין את הוידוי זה רק אלקט שכחה ופיאה ולא אמ״ע משום דאיכא הני דמתחלק בבית ומעכבין את הוידוי דהוה בגדר נתינה וכן נ״מ דהנה מבואר בספרי פ׳ ראה פסקא ק״י דלגר תושב אין ליתן מ״ע אף דמצווין להחיותו כמבואר בב״מ דף ע״א מ״מ מ״ע לא יתן לו ועיין במ״ש הראב״ד ז״ל בהל׳ אס״ב פי״ד ה״ח דמשמע קצת להיפך וביבמות דף ק׳ ע״א מוכח דמ״ע אין נותנים לעבד ובתוס׳ ב״ק דף פ״ח ע״א כ׳ שם דאין מצות צדקה כ״כ בעבד ובהך דיבמות דף מ״ז ע״א דמשמע שם דרק גר גמור נוטל מתנות עניים וכן מבואר בתו״כ פ׳ קדושים פ״ג דלגר תושב לא יתן לקט שכחה ופיאה ובירוש׳ כתובות פ״ב ה״ז מבואר שם דליטול מ״ע צריך להביא עד אחד שהוא ישראל ע״ש ובהך דע״ז דף י״ג ע״ב במה דמבעי שם עבד ישראל או עבד נכרי ונראה דר״ל עבד ישראל דהיינו במילה וטבילה או עבד נכרי דהיינו עבד תושב וכבר הארכתי בזה בסוף הל׳ ערכין אך מלשון רבינו בהל׳ מלכים פ״י ה״ב לא משמע כן דכ׳ שם דצריך לנהוג עמהם בגמ״ח וצ״ל דזה תליא בהך מחלוקת דב״מ דף קי״א ע״ב גבי פעולת שכיר ובירוש׳ פ״ח דיבמות ה״א גבי אונאה וכבר הארכתי בזה ועיין בסוף פ״א דכתובות גבי החזרת אבדה ותוס׳ ע״ז דף כ׳ דמשמע דצריך ליתן לו צדקה אך לפי מש״כ לחלק דהיכא דהוה בגדר עזיבה אז רק לבן ברית ובנתינה כל היכא דשייך בו גדר צדקה יכולין ליתן לו ועיין מ״ש רבינו בספ״ב מהל׳ חגיגה ובהל׳ עבדים פ״ט ה״ח והוא מהך דיומא דף ע״ה ע״א אוכל ממה שרבו אוכל:

[השמטה לדף מ״ט ע״ד. למ״ש לענין אתנן. ועי׳ בספרי פ׳ תצא פסקא רס״א דמרבה שם גם במה לאיסור אתנן ועי׳ תוספ׳ דפסחים פ״ט ובירוש׳ שם דהוה מחלוקת גבי פסח מצרים אם אסור אתנן. אך מלשון התוספ׳ דתמורה לא משמע כן דלא מרבה רק אה״מ של גלגל ע״ש: ע״כ השמטה]

[השמטה לדף נ׳ ע״א. במ״ש דהיכא דצריך לברר דבר ספק כמו ודאי לא. ועי׳ מ״ש הרשב״ם ב״ב דף פ׳ ע״ב גבי שקמה דצריך לשייר במקום שודאי יפה ע״ש וכן כ׳ שם דף קכ״ו ע״ב גבי יכיר דספק הוה ודאי אינו בכור ע״ש ועי׳ קדושין דף נ׳ ע״א אי בעי סליק וכ״כ בזה בח״א: ע״כ השמטה]

ולמה אין כו׳. קנסוהו ואפי׳ כו׳. כן מבואר בירוש׳ ועיין בירוש׳ יבמות פ״ח ה״ב גבי משוך דמבואר שם להיפך דמשכוהו אחרים לא קנסו אותו וברש״י ביצה דף כ״ז ע״א דאם אדם אחר שחט את הבכור אין קונסין אותו ובירוש׳ תרומות פ״ט ה״ב הוה שם בעיא אם נתחלפו עומרים שלו בעומרים של תרומה אם קנסו אותו וכן רש״י בכורות דף ל״ד ע״א דייק שם גבי הצורם אוזן בכהן קמיירי ור״ל דבישראל לא קנסינן את הכהן כיון דאינו שלו וכעין שכ׳ התוס׳ יבמות דף צ׳ ע״א ד״ה אזיל דמה פשע הכהן ובתוס׳ כתובות דף נ״ז ע״ב ד״ה אי ובהך דבכורות דף י״ג ויומא דף ס״ו ותוס׳ ע״ז דף י״ג גם אם החרים בזמה״ז אם סתם חרמים לכהנים אם קונסין אותו ואף דזה הוה ממון כהן אך י״ל דכונת רש״י בבכורות הנ״ל משום דגבי ישראל הוה מילתא דלא שכיחא להטיל מום בבכור כמבואר שם דף ל״ה ע״ב וכ״מ ולא קנסו אותו וכמו דמבואר בבכורות דף ג׳ ע״א גבי עבד ורש״י שם דף ט״ו ע״ב גבי גזרה שמא יגדל עדרים עדרים דהיכא דעובר בלאו לא שכיח ולא גזרו ותוס׳ עירובין דף ל״ט ע״ב ד״ה אי וביבמות דף ל״ה ע״א ותוס׳ שם דף צ״ב ע״ב דנשואי מזיד לא קנסו אותו דלא שכיח ובגיטין דף נ״ג ע״א ובנדה דף ע״ב ע״ב גבי בועל דלא טימאו משום דלא שכיח. ובזה יש ליישב דברי רבינו בהל׳ תמורה פ״ד ה״א וה״ד גבי ולד וולדן דזה לא גזרו רק בשל גוף הקרבן ולא בשל תמורה משום דלא שכיחא ואף דמרש״י תמוה דף י״ח ע״א ד״ה גזרה לא משמע כן ע״ש ובזה יש ליישב כונת רש״י בהך דבכורות דף ס״א ע״א בד״ה במעשר בזמה״ז דכ׳ שם דלא ס״ל הך גזרה דר״ה והוא תמוה חדא דלמה נקט טעם הנדחה בגמ׳ וגם בדיעבד הא הוה מעשר כמ״ש התוס׳ שם וכן כ׳ תוס׳ חולין דף קל״ו ע״ב ד״ה לפני ע״ש ובירוש׳ סוף מס׳ שקלים מה דמחלק שם בין היכא דחזי בזמן המקדש או לא ע״ש והטעם י״ל דהוה כמו אין מפרישין תחילה לאיבוד כמבואר מנחות דף ע״ד ע״א ומעילה דף י׳ ע״א וכ״מ ובמ״א הארכתי בזה. אך באמת כונת רש״י בבכורות כך דהא כ״כ דהיכא דיש עוד איסור הוה מילתא דלא שכיחא ולא חיישינן לתקלה ולכך כ׳ רש״י דאם נימא כדס״ד בגמ׳ שם דלכך נתבטל מע״ב משום גזרה דיתום ולקוח לא משום תקלה כמסקנא א״כ גבי אם שנים בעשירי וקראן עשירי דעשה ב׳ איסורים מע״ב משום הך גזרה וי״א דהוה שלמים משום תקלה וא״כ לא שכיח ושוב לא קנסו אותו וכי הך דעירובין דף ס״ב ע״א ודף ס״ה ע״ב גבי יחיד במקום נכרי לא שכיח וכ״מ ותוס׳ יבמות דף ל״ו ע״ב גבי מינקת באירוסין וכ״מ. משא״כ גבי כהן בבכור דהוה זה בגדר תקנה דנחשדו ולכך פסקינן דאין נ״מ בין חבר לע״ה שפיר קנסינן. ובזה א״ש הא דלא הביא רבינו בהל׳ בכורות הך דין דדף ל״ו ע״א גבי לא היו מוחזקין בו שהוא בכור דנאמן הכהן לומר שלא הטיל בו מום ע״ש והטעם כך דעיין בירוש׳ דמאי פ״ג ה״ד דאמר שם דאם ע״ה אומר שהחליפם ונתן מתוקנים תחתיהם אם אומר שהפירות הי׳ שלו לא מהני והטעם כיון דזה הוה תקנה דשל ע״ה אף דהוא מסתמא מעשר מ״מ כ״ז שלא קיבל עליו חברות צריך לעשר דמאי מה יועיל לנו המיגו וכעין הך דאמרינן בחגיגה דף כ״ב ע״ב הובא בירוש׳ שם בדמאי פ״ב ה״ג דאין נאמן לומר הוכשרו ולא נגעתי בהם דכיון דהוכשרו שוב הם טמאים מחמת התקנה ולא מחמת המגע ולכך רבינו בהל׳ מעשר פי״ב הי״א לא הביא סיפא דאמר שם משלי חייב לעשר ואם אמר מעושרים הם א״צ לעשר משום דע״כ האי מעושרים ר״ל דאינם שלו דכיון דאמר שלו לא מהני מיגו ולכך השמיט זה דא״כ היינו רישא. ועיין במה דפליגי בירוש׳ דמאי פ״ב סה״א גבי הני פירות דתיקנו דצריך להפריש מהם דמאי ויש מקומות שצריך ויש שאין צריך אם הולכין בתר מקום שהפירות משם או בתר מקום שהם עכשיו שם. חזינן דזה הוה תקנה לא חשש דאל״כ אטו אגבא דחמרא כו׳ כעין דאמרינן בפסחים דף נ״ב ע״א גבי פירות שביעית ועיין בירוש׳ ספ״א דעירובין גבי מחנה דפטרו שם מן הדמאי אם אח״כ נכנס לעיר כבר נפטר ועיין בחגיגה דף כ״ה ע״ב ודף כ״ו ע״א כה״ג גבי ע״ה ברגל ובשעת הגתות ובירוש׳ שם ואף דבריש פ״ד דדמאי מבואר שם דאף דבשבת מותר לאכול על פיו מ״מ במוצ״ש אסור שם לא הוה בגדר פטור רק נאמנות ועל מוצ״ש אינו נאמן משא״כ בגדר פטור ועיין בירוש׳ כלאים פ״ג ה״ב גבי נתמעט הגבול לענין הירקות ומש״כ בזה בח״א פכ״ח מהל׳ שבת. ועיין בפ״ד מס׳ מעש״ש מ״א גבי פודהו כשער מקומו ובאמת י״ל דקאי על מקום שהפירות שם עיין בתוספ׳ דמאי פ״ה ומעש״ש פ״ג והנה בתוספ׳ שם גרס להיפך מגירסת הירוש׳ דגבי דמאי מחמירין לענין יוקר וי״ל דהא מבואר בירוש׳ שם הטעם משום דיכול להערים ולפוטרו מחומש וגבי דמאי לא שייך זה. עכ״פ חזינן דהוה תקנה לא חשש. וה״ה בהך דבכורות דף ל״ו הנ״ל כיון דקי״ל דלא חלקו בין חבר לע״ה וא״כ לא מהני כלל מיגו וזהו ג״כ הך דכתובות דף כ״ז גבי מחבואה בשבויה משום דזה הוה תקנה וכיון דאמרה לא נחבאתי שוב הויא טמאה ולא מהני בה מיגו ולכך לא איפשט שם והנה רבינו בהל׳ בכורות פ״ה ה״ז כ׳ שם לא נחשדו כו׳ ונאמן כו׳ וקשה הא בפ״ג פסקינן דאין רואין לישראל מום בבכור מפני שהוא חשוד על גזל הכהן וע״כ צ״ל דשם מיירי דאין אנו יודעים כלל שהוא בכור ומ״מ רק ישראל נאמן לא כהן וע״כ כמש״כ דזה בגדר תקנה. ועיין במה דמבואר בנדה דף ה׳ ע״א דר״מ ס״ל דגבי כתם אף בהני ד׳ נשים דדיין שעתן מ״מ כתמן טמא למפרע משום דס״ל דכתם הוה בגדר תקנה לא מחמת חשש ראיי׳ ולכך אין נ״מ ועיין תוס׳ שם בירוש׳ ערלה פ״ב דמדמה כתמים לדמאי ע״ש בהל׳ א׳ ועיין בהך דחולין דף ו׳ מה דמייתי ראי׳ דלא חשו על תערובות דמאי מהך דר״א אכל ומה ראי׳ דילמא איתרמי מילתא שזה עישר וע״כ משום דזה הוה בגדר תקנה וכל שלא קיבל עליו חברות צריך לעשר פירותיו וכן גבי שחיטת כותי כן וע״ש בתוס׳ דף ה׳ ע״א ד״ה עפ״י ושם ג״כ זה תליא אם הטעם דשחיטתו פסולה דלאו בר שחיטה הוא כמ״ש התוס׳ שם ג׳ ע״ב ד״ה קסבר או כמ״ש רש״י שם ד״ה חוץ משום דמנבל בכונה ע״ש ועיין ברש״י פסחים דף ל״ט ע״ב ד״ה דילמא דאמר שם דלא מהני חליטה גבי קלוי וע״ש דף מ׳ ע״ב והטעם דכיון דהוא קלוי ובל״ז לא מחמץ רק משום גזרה שוב אין נ״מ בין חלוט ללא גם נ״מ כמ״ש רש״י שם בין דבר שדרכו ליתנו לכלי ראשון דאז לא גזרו ועיין נדרים דף מ״א גבי ערסן דצריך רק בכלי ראשון שעל האור ולכך לא גזרו בזה וא״ש דברי רבינו בהל׳ חמץ פ״ה ע״ש בהל׳ ג׳ מש״כ. ולכך הוה הטלת מום ע״י כהן מילתא דשכיחא וקנסו אותו ועיין תוספ׳ בכורות פ״ד דאם אמר כהן נתנו לי נאמן הישראל ע״ש ועיין תמורה דף ח׳ ע״ב דשם מבואר דאינו נאמן ומה דשם חייש שמא יעשה הישראל בו מום ע״ש בתוס׳ וי״ל ר״ח לשיטתי׳ אזיל בבכורות דף ל״ה ע״ב דישראל ג״כ חשוד על זה אך לא בגדר תקנה ונ״מ דגבי ישראל יש לחלק בין חבר לע״ה וכן כ׳ שם התוס׳ בכורות וכן הוה במה דאמרינן בכ״מ רוב ע״ה מעשרין הן ועיין במנחות דף ל״א ע״א דלחד לישנא הוה זה מחלוקת ועיין תוס׳ בכורות דף י״א ע״ב דמכ״מ אף לדידי׳ לא הוה הפרשת דמאי רק מדרבנן ור״ל כך דמ״ד רוב ע״ה מעשרין הוה זה בגדר בירור ופסק ועיין תוס׳ בכורות דף כ׳ ע״ב ולכך אמרינן בסוף פ״ה דדמאי דמן הדמאי על הדמאי תרומה ויחזור ויתרום וכבר הקשה שם בירוש׳ אמאי לא נימא דתרומה ולא תאכל כמו מן הודאי על הדמאי ותירץ שם זאת אומרת דספק דמאי וספק ת״מ של דמאי פטורה מן הודאי ר״ל כך דעיין במעש״ש פ״ד מ״ח בהך מחלוקת דב״ש וב״ה גבי המניח איסר כו׳ דב״ש אומרים הכל עשרה וב״ה אומרים דבודאי י״א ובדמאי עשרה ובירוש׳ אמר דב״ק ס״ל דבין בדמאי ובין בודאי י״א ע״ש בדברי רבינו אך ר״ל דהנה בדמאי פ״א מ״ג מבואר שם דהלוקח בכסף מעש״ש א״צ להפריש דמאי ע״ש בירוש׳ וכן נקט שם דהמדומע ג״כ פטור ובירוש׳ שם הוה מחלוקת דאמוראי אם הוה זה בגדר תקנה דלא גזרו על זה דמאי או משום דלא נחשד ע״ה והנה בדמאי שם פ״ה ה״א מבואר דב״ש פליגי על זה ע״ש והנה בדמאי פ״א ה״ג אמר שם דהך דנקט דאם קרא שם לת״מ ולמעש״ש על הנך דפטורים מן הדמאי מה שעשה עשוי זה רק למ״ד דמעש״ש ממון הדיוט הוא אבל למ״ד ממון גבוה הוא לא חל ע״ש והנה רבינו ז״ל בפי״ג מהל׳ מעשר הי״ט כ׳ סתם דמה שעשה עשה והנה אשירי מנחות יש ליישב מה דלא חלק רבינו כמבואר בירוש׳ שם כיון דקי״ל דמשולחן גבוה קזכו הוה אינם שלו והיך מהני הקריאה אך י״ל דכיון דקי״ל דאין מנחה מן הטבל ואם הוא טבל לא חל עליו כלל קדושה ליקרב כמבואר בזבחים דף פ״ח ובתוספ׳ פ״ח ופ״י דמנחות ופסחים דף מ״ח וכ״כ בזה ודברי הירוש׳ י״ל דאתיא כרשב״א בתוספ׳ שם דס״ל דמביאין מנחות בטבלן ושפיר הוה מנחה אך ממעש״ש קשה. אך נ״ל דהא דאמרינן דלקוח בכסף מעש״ש פטור מן הדמאי זה רק מת״מ של דמאי אבל מעש״ש של דמאי שפיר צריך להפריש כיון דהוא שם אחד ולא אלים לבטל את החיוב וכעין דמבואר בירוש׳ כלאים פ״ד ה״ב ופ״ח ה״א אין דבר האוסר נעשה מחיצה להציל ובאהלות פי״ג מ״ו דאין העצם ממעט ע״י עצמות וע״ש בר״ש במ״ה ע״ש והנה בירוש׳ שם נקט או למעש״ש ורבינו נקט ומעש״ש וא״כ ע״כ לא מיירי בלקוח בכסף מעש״ש דזה לא פטור ולכך לא הביא זה ובזה נפרש לשון המשנה דמעש״ש פ״ד הנ״ל דמיירי שלקח באיסר מעש״ש סתם ור״ל כך דאוכל הפירות רק שצריך שישאר חלק אחד ממאה דהיינו שצריך להפריש עשרה לשם מעשר ראשון של דמאי והתשעה אוכל ואחד מניח בשביל ת״מ ואח״כ צריך להפריש מעש״ש דהיינו ט׳ דהוה ממה שהוא אוכל חלק אחד מי״א זהו שיטת ת״ק אך ב״ש ס״ל דהכל עשרה ר״ל כך דהנה מבואר שם בתוספ׳ פ״ג דב״ש ס״ל דהכל עשרה ר״ל כך דהנה מבואר שם בתוספ׳ פ״ג דב״ש ס״ל דמי שלקח מחברו כשהפריש מעשר ראשון אסור לאכול עד שיפריש עליהם מעש״ש דחיישינן שמא המוכר הפריש מעשר ראשון ולא הפריש מעש״ש וא״כ צריך להפריש מעש״ש על הכל וזהו ר״ל המשנה דב״ש אומרים הכל עשרה ר״ל דבין מעשר ראשון ובין מעש״ש צריך להפריש עשרה מזה הטעם וזה כונת הירוש׳ דשמואל אמר לא מצי תנינתא ר״ל כך כו׳ ר״ל דיאמר לב״ש חלק מה שצריך להפריש מעש״ש ממה שנשאר תחת ידו דהיינו צ״ט דעל זה לא שייך לומר חלק ברור דחלק העשירי ישאר לעולם ע״ש ואמר שם דב״ש כר״א דנאמן על הראשון י״ל דאינו נאמן על השני משום דס״ל הטעם כמבואר בירוש׳ דדמאי פ״ד ה״ד דלכך נאמן על השני נאמן על הראשון או משום שאינו חשוד להקדים או משום חזקה שהפריש ראשון דמה שני שאין לו בה טובת הנאה מפריש כ״ש ראשון ומביא ראי׳ דע״ה חשוד להקדים מדס״ל דא״צ להפריש מעשר עני של דמאי ומ״מ מעשר ראשון צריך להפריש הרי חזינן דחשוד להקדים ועיין בירושלמי תרומות פ״ג ה״ט בהך דר׳ ורשב״ג וט״ס שם וצריך לומר גבי הוציא להם מעשר ראשון כו׳ רשב״ג אומר א״צ כו׳ ת״ג בלבד ובסיפא צ״ל מעשר ראשון בלבד ומשום חששא שמא הקדים. ועיין בירושלמי פיאה פ״ח ה״ב במה דאמר שם מתניתין כר״א ר״ל מה דאמר דנאמנין על מ״ע כו׳ וקשה ניחוש דילמא קיבלה המ״ע מע״ה וע״ה לא הפריש מ״ר רק מ״ע וא״כ צריך להפריש ממנו דמאי וע״כ משום דאינו חשוד להקדים ותירץ דאין אדם עושה בדבר עבירה ר״ל כיון שעשה מעשה ונתן לעני בתורת מ״ע לא חיישינן שיעשה זה בעבירה ועי׳ בדברי רבינו בהל׳ מעשר פי״ב ה״ה מה דאמר שם לפיכך מי כו׳ ור״ל דכיון דאמר אלו מ״ר לא חיישינן דילמא פירות הללו אינם של מ״ר כלל רק הם טבל או חולין רק שעדיין לא הפריש מעש״ש וקמ״ל דנאמן לענין זה אבל מ״מ ת״מ צריך להפריש מהם אך זה רק אם הוא ישראל דנמצא צריך ליתנם ללוי ועל זה לא חשוד אבל גבי בן לוי שאמר פירות הללו הם מע״ר לענין שא״צ להפריש מהם ת״מ נאמן כמבואר בירושלמי פ״ח דפיאה והובא בדברי רבינו שם בהלכה ט״ו אבל להחשש שמא הוא מפירות שלא הפריש מעש״ש אינו נאמן דכיון דהוא א״צ ליתנם לאחר לא שייך בזה טעם הירושלמי הנ״ל וזהו שיטת רבינו ונ״מ דאם נתן ת״ג לכהן יכול הכהן לאוכלם דשוב אין בזה חשש וכן ר״ל הירושלמי פ״ד דדמאי והתוספתא הובא בדברי הר״א בהשגות גבי הוציא להם מעש״ש כו׳ אמר להם פדה הוא ר״ל שהוא אומר שהוא פדאם נאמן ר״ל ולא חיישינן שמא עדיין לא הפריש מעשר ראשון או שמא הוא טבל של מעש״ש אבל אם אמר להם פדו לי או פדו לכם ר״ל שהם יפדו לו או להם וא״כ לא נתן להם דבר שלם חיישינן שפיר שמא לא הפריש מהם מע״ר או שמא הוא טבל ור״ל בירושלמי שם דזה אתיא כר״א ודחה שם. אך בה׳ במעש״ש שם אזלי לשיטתם דס״ל דלקוח בכסף מעשר א״צ להפריש דמאי ורק ת״מ אבל מעש״ש צריך להפריש רק דזה ס״ל דמ״מ על העשרה שצריך להפריש מעשר ראשון א״צ להפריש מעשר שני דזה הוה תקנה דהלוקח דמאי מאה צריך להפריש ט׳ מעש״ש וא״כ נמצא מפריש רק חלק י״א רק זה ס״ל דהא דקי״ל דלקוח בכסף מעשר פטור מן הדמאי זה רק כשלקח בכסף מעש״ש של ודאי אבל כשלקח מכסף מעש״ש של דמאי לא פטור מדמאי דזה רק חומרא בעלמא וחומרא א״א שיהי׳ עי״ז קולא ועיין בנדה דף ס׳ ע״א דאין תולין כתם בכתם אפי׳ למ״ד דלא דתלינן משום דמעיינה פתוח דזה ודאי לא שייך גבי בעלת כתם דזה רק תקנה לא משום ראיי׳ כמש״כ ואף למ״ד משום דלא מקלקלה מ״מ לא תלינן מחמת זה וכן מפרש הירושלמי חלה פ״ג ה״ב הך דנדה דף ו׳ ע״ב במה דאמר שם נולד לה ספק טומאה עד שלא גלגלה כו׳ ר״ל כך דאם זה הספק מטמא אף קודם גלגול אז שפיר תעשה בטומאה אבל אם נולד טומאה רק שא״א שיטמא רק לאחר גלגול משום מעלה דטבל אז תיעשה בטהרה אף שא״א שתנתן לאהרן מחמת טעם זה דהמעלה שלה א״א שיהי׳ חסרון וזהו כונת רבינו פ״ח מהל׳ בכורים ה״י גזרו על ספיקו כו׳ ע״ש ובזה יתבאר ג״כ כונת הירושלמי בחלה שם פ״ג ה״א על הך מחלוקת דראב״ע ורבנן אם יכול להפריש תרומה שתכף יתבטל ואמר שם דגבי טמאה לא מהני זה אף אם יש בו כדי להעלות וט״ס שם וצ״ל וחד אמר מכיון שזקוק להעלות כמי שיש לו פרנסה כו׳ ר״ל כך דכ״כ בזה דכל דבר תיקון והפרשה שע״י דיבור צריך שיהי׳ חל על איזה דבר דאל״כ הוה כמו מפריש לאיבוד כמבואר במנחות דף ע״ד וכ״מ ובירושלמי פ״א דדמאי ה״ב מהו להפריש כ״ש כו׳. ועיין בשבועות דף כ״ח ע״א גבי אכלו כולו דאין נשאלין דאין על מה לחול וברש״י נדרים דף ע״ט ע״א גבי נשאלין דהיכא דקליש הדבר לא מהני שאלה וע״ש בירושלמי פ״ו ה״ח דאמר שם דנדרים לא הוה דבר שיש לו מתירין מטעם דעוקר הנדר מעיקרו ר״ל וא״כ עי״ז נעשה שלא הי׳ שם איסור מעולם וא״כ לא מיקרי היתר וכעין מש״כ התוס׳ פסחים דף מ״ד ע״ב ע״ש ואמר הירושלמי דאינו עוקר רק מכאן ולהבא ר״ל דזה לא הוה בגדר טעות רק בגדר דין ועיין מש״כ הר״ן ז״ל דף כ״ב ע״ב גבי הך דר״ס ושם דף ס״ז ע״א אך גמרא דילן לא ס״ל זה כמ״ש התוס׳ נזיר דף כ״ב ע״א ד״ה מ״ז ושם דף ל״א ע״ב וכ״כ בזה בח״ב בהל׳ שבועות ובאמת זה ר״ל בגמרא דנדרים דף נ״ט ע״א מה דמחלק שם בין תרומה לנדרים מחמת דזה מצוה לשאול ור״ל כך דאם נימא דבטל א״כ לא חל כלל השאלה דאין על מה לחול וע״י שאלה יהי׳ הדבר כמו שלא הי׳ מעולם ואמר דכיון דיש מצוה שפיר ישנו להדבר ושפיר שייך שאלה ומיקרי יש לו מתירין כיון דעי״ז קיים המצוה וגבי תרומה לא שייך זה ומ״מ י״ל דישנו בכלל שאלה כיון דצריך להעלות אחד ממאה. ועיין בירושלמי ערלה פ״א ה״א ובהך דשבת דף קמ״ב ע״א דמשמע שם דבשעת העלאה אז חל הקדושה שיש עלי׳ ואם עי״ז יהי׳ מועיל שאלה קודם העלאה ועיין בדברי רבינו בפיהמ״ש כלים פי״ד מ״ז דנראה שם דס״ל דגבי כלי מתכות כיון דקי״ל דאם נשברו ותקנם חזרו לטומאתן הישנה מהני עליהם הזאה אף בשעה שהם שבורים אך רבינו ז״ל בפי״ב מהל׳ כלים לא ס״ל כן ועי׳ בסוכה דף ט״ז ע״א בהך מחלוקת דמיטה דאינה מיטהר רק חבילה וכן מבואר בתוספתא שם דלא כפי׳ התוס׳ ובהך דפסחים דף ק״ט ע״ב גבי שולחן אם מהני טבילה בשעה שהוא פרוק ובחגיגה דף כ׳ ע״ב גבי מתיר כו׳ וטובל ושבת דף נ״ח ע״ב גבי זוג ועינבל ובמ״א אבאר זה וזה ר״ל גם כן הירושלמי דחלה הנ״ל דהטעם דלא מהני הך הפרשה כיון דתכף יתבטל אך ר״א ב״ע ס״ל כיון דמכל מקום צריך להעלות הוה כמו שיש לו פרנסה אך זה דוקא גבי תרומה טהורה אבל גבי טמאה כיון דבאמת א״צ להעלות כלל עיין תוספות בכורות דף כ״ב ע״ב רק משום לא פלוג א״א שעי״ז יהיה אפשר לתקן ועיין מנחות דף ק״א ע״א גבי עצים דא״א שיכול לפדותם אם נטמאו כיון שעיקר טומאתם בא ע״י קדושתם וכ״כ בזה. וכה״ג אמרינן בירושלמי דמאי פ״א ה״ג גבי מדומע דעל דעתי׳ דר״י דס״ל דזה לא הוה בגדר גזירת דמאי סאה תרומה שנפלה למאה אף דיש תקנה דצריך לעלותה בגדר קדושה מ״מ צריך להפריש ממנה דמאי ואין עלי׳ קולות מדומע זהו ר״ל המשנה דמעש״ש אך ב״ק שם פליג וס״ל דאף לקוח בכסף מעש״ש של דמאי לא גזרו עליו דמאי ולכך אמר דהכל דבין בדמאי בין בודאי א״צ להפריש רק חלק י״א וכן בירושלמי פ״א דדמאי ה״ג שם הוה זה בעיא שם אם קאי על כסף מעש״ש ודאי או דמאי ע״ש וט״ס ונהפך או יש לפרש דקאי אברייתא דאם קרא שם חל ואמר דזה רק אם הוא כסף מעש״ש של דמאי ולא של ודאי דדמאי י״ל דאין עליו שם ממון גבוה עיין מעש״ש פ״ג מ״ג דיכול ליתנו לע״ה ודמאי פ״א ה״ב דאין לו חומש וכ״מ. וזה ר״ל הירושלמי ספ״ה דדמאי הנ״ל דלכך מותר לאכול הת״מ דהוה כמו מדומע ושאר דברים הנ״ל דפטורים מן הדמאי וזהו כונת הירושלמי חלה פ״ד ה״ו במה דהקשה שם דלמה נקט ת״מ של דמאי הא גם של ודאי כן יכול להפריש מן הטהור על הטמא ותירץ דלא ר״ל בת״מ של דמאי רק דר״ל בת״ג ובספק והקשה דא״כ איך יכול להפריש מספק על ספק הא הוה תרומה ולא תאכל דשוב לא שייך הך תירץ הנ״ל ותירץ שם דהא דיכול להפריש ת״מ מן הטהור על הטמא זה כדי שיהי׳ נתון לאהרן הכהן בכהונתו כמבואר בירושלמי רפ״ב דתרומות וזה שייך רק אם רוצה לאוכלה אבל לשורפה לא וא״כ גבי דמאי דהוה פירות ע״ה הוה אמינא דאסור כיון דאינו עומד רק לשרפה קמ״ל. עכ״פ חזינן דהפרשת דמאי הוה בגדר תקנה ודין ולא מחמת חשש וזה רק להך מ״ד אבל למ״ד במנחות דף ל״א דלא ס״ל כן הוה זה בגדר חשש וכן נ״מ למה דמבואר בדברי רבינו פי״ג מהל׳ מעשר הי״ט דאם תיקן את הדמאי בודאי דמשמע אף לענין המעשרות ג״כ לא עשה ולא כלום ר״ל שהפריש מעשר בגדר ודאי ובאמת זה הוה מחלוקת בתוספתא שם הובא בדברי הר״א ז״ל בהשגות דר״ע ס״ל דגם המעשרות אינו כלום דזה לא הוה רק תקנה והוא סבר שהוא מחוייב עפ״י דין וכ״כ בזה ור״י ס״ל כהך מ״ד במנחות דף ל״א דזה הוה גדר חשש ולכך הוה המעשרות מעשר כדין וי״ל הטעם משום דר״י חייש למיעוט עיין יבמות דף ס״ז ע״ב ותוס׳ שם דף קי״ט גבי רוב ע״ה ותוס׳ בכורות דף כ׳ ותוס׳ נדה דף ל״ב ע״א ועיין בר״ן שבת פי״ט כתב שם דר״י לא חייש למיעוט שמא נולד מהול אך הא ביבמות מבואר להיפך ובזה א״ש הך דאמרינן בברכות דף נ״ג ע״א דלר״י תרי מיעוטי מצטרפי והוה רובא ועיין תוס׳ ב״ב דף צ״ג ע״א דמבואר שם דלא הוה רק מחצה על מחצה ועיין בירושלמי מעשרות פ״ג ה״ה גבי דבלה וט״ס שם וצ״ל שאין הכל דורסים כו׳ דאל״כ הא תרי מיעוטי מצטרפי ועיין מש״כ הר״ן ז״ל חולין על הך דדף ס״ג ע״ב גבי ביצים מן העכו״ם דתרי מיעוטי מצטרפי ע״ש אך מהך דיבמות דף קי״א ע״ב גבי קטן שבא על הקטנה דמבואר שם דרק לר״מ חיישינן ואמאי הא הוה תרי מיעוטי שמא הוא סריס והיא איילונית וע״כ דלא מצטרפי וא״כ קשיא מהך דברכות דף נ״ג ע״א הנ״ל וע״כ משום דשם לר״י לשיטתי׳ דס״ל דחיישינן למיעוטא וכמש״כ. וכן נ״מ למ״ש התוס׳ בכורות דף י״ב ע״א דהא דקי״ל דרוב ע״ה מעשרין זה רק בלוקח ממורח ע״ש ולכאורה דבריהם תמוהים הא מבואר להדיא ביצה דף ל״ה ע״ב דאף בדבר שלא נגמרה מלאכתו אין מעשר רק דמאי ע״ש אך י״ל כמש״כ דהתקנה שאמרו רוב ע״ה מעשרין בגדר דין לא הוה רק אממורח ושאר הוה בגדר חשש אך באמת בירושלמי מעשרות פ״ב ה״ד גבי הלוקח תמרים מבואר שם דלרבנן דאמרי דלא קבע המקח מעשרן ודאי ואח״כ גרס שם בשם חילפיא דאוכל מהם עראי ומתקנן דמאי כצ״ל והקשה ממ״נ ותירץ דכיון שיודע שביתו טובל ר״ל דזה לא הוה כמה שהכניסו במוץ כמש״כ התוס׳ ע״ז דף נ״ו ע״א ומנחות דף ע״ז ע״ב וכ״מ לכך מפריש מתחילה וא״כ לא מפריש רק דמאי וע״ש בירושלמי פ״ג ה״ג גבי כלכלה ולקמן בהל׳ מעשרות אבאר זה. וכן בהך מחלוקת דחולין דף ג׳ ע״ב גבי רוב מצויין אבל שחיטה מומחין הן ר״ל ג״כ כך אם זה הוה בגדר בירור או רק אומדנא ועיין מ״ש הרמב״ן ז״ל במלחמות פ״ב דקדושין דף נ׳ ע״ב ע״ש גבי סבלונות ותוס׳ בכורות דף כ׳ ע״ב. גם י״ל דטעם דהך דתמורה דף ח׳ ע״ב הנ״ל דסבר הישראל כיון שלקח הבכור מיד כהן פקע ממנו הקדושה וכעין הך דאמרינן בבכורות דף כ״ז ע״א גבי מתנות כהונה ע״ש ולכך יש חשש שמא יעשה בו מום וגבי מעשר בהמה אף כהן נאמן כמבואר שם דף ל״ו ע״ב הכל נאמנין וכן דייק רבינו בפ״ו מהל׳ בכורות ה״ט והוה בגדר נאמן לא רק שלא גזרו ולכך לא מייתי בגמרא שם דף ל״ה ע״ב מהך משנה וע״ש דף ל״א ע״א. עכ״פ חזינן דאם עשה בשל אחרים לא קנסוהו וכאן קנסו אותו וצ״ל דכיון דאף בלא אונס צריך אמידה כמבואר בהלכה ה׳ וא״כ נמצא זה מסור לב״ד וכאן אמדו אותו בכך וכעין זה כ׳ במה דאמרינן בב״ב דף כ״ג ע״ב גבי רוב וקרוב וע״ש בתוס׳ מ״ש מהך דנמצא סמוך לעיר שאין בה ב״ד אך שם ר״ל כך דכיון דצריך למדוד מודדין לעיר שיש בה ב״ד ונ״מ דאם נמצא ההרוג בתוך העיר ממש אם נימא דמביאין עגלה ערופה עיין בתוספתא דסוטה דנראה דא״צ להביא עגלה ערופה וביומא דף כ״ג לא נראה כן אז אין מודדין לעיר שיש בה ב״ד דכיון דאז אין שייך כלל גדר מדידה. ובזה א״ש שינוי הגירסות שבין גמרא דילן בסוטה דף מ״ד ע״ב דנקט לה בתרי בבי ע״ש בדף מ״ה ע״ב ובירושלמי דנקט לה בחד בבא הך דעיר שאין בה ב״ד משום דנ״מ דהיכא דא״צ מדידה אז לא היו עורפין כלל והך דמכות דף י׳ ע״ב דהוה מחלוקת דאמוראי גבי עיר שאין בה זקנים שם לא קאי כלל אב״ד כשיטת התוס׳ רק דר״ל זקנים בעלמא וכמבואר בספרי פרשת שופטים פסקא ר״ט דאפי׳ מאה וב״ד הוא כג׳ כמ״ש רבינו בהל׳ רוצח פ״ט ה״ד וע״ש בה״ג דהביא ג״כ הספרי ועיין תוס׳ סנהדרין דף י״ד ע״א ד״ה ועריפת וגם נ״מ אם בעינן הב״ד של העיר עצמה ולכך מדייק שם במכות העיר ההיא ר״ל דוקא של אותה העיר וכן כונת הספרי שם פסקא ר״ז דמצוה בזקני העיר ההיא אבל ודאי ב״ד מעכב וכן ר״ל הך דמכות שם גבי בן סורר ומורה וכן הוא בתוספתא פי״א דסנהדרין ועיין בהך מחלוקת דתוספתא דסוף נגעים ובאדר״נ פ׳ ל״ה אם עושין בן סורר ומורה בירושלים דליכא עירו ע״ש. עכ״פ היכא דצריך פעולת ואמידת ב״ד י״ל דהכי אמדינן וה״נ כן גבי לקט דאז אמדינן כך דכל הנוגעות בארץ הרי הן של עניים ויש שם לקט על זה וכעין זה כתבתי בהל׳ ערכין דס״ל לרבינו גבי ירושה דאף היכא דהוה רק ירושה דרבנן יש עליהם שם ירושה ולא מתנה מחמת הך דמבואר בספרי פ׳ פנחס דהתורה מסרה דין ירושה לחכמים חל על זה שם ירושה וה״נ כן ועיין תוס׳ גיטין דף ט׳ ע״א שכ״מ שכתב כו׳ דאינו חוזר בעבד משום דדעתו הוה כתקנת ב״ד ובדברי רבינו בהל׳ זכי׳ פי״ב הי״א דב״ד אין יכולין להגבות חוב או כתובה מנכסים שכ׳ שיהי׳ אחריו לפלוני ומ״מ גבי בעל אין הדין כן דזה הוה גדר ממילא ולא סיבה. ועיין בדברי רבינו בהלכות חמץ ומצה פרק ד׳ הלכה ג׳ במש״כ שם אם קנסינן לאסור חמץ של גוי המופקד אצל ישראל ובאהלות פי״ג מ״ג גבי החורש את שאינו שלו דאינו עושה בית הפרס וע״כ צ״ל כמש״כ:

[השמטה לדף נ׳ ע״ד. במ״ש דהיכא דהוא משום תקנה אך התקנה הי׳ מחמת ספק היכא דודאי לא אם חל התקנה. ובזה יש ליישב מה שמקשין למה גבי חנוכה לא חשו לשני ימים ובר״ה דף מ״ח מבואר דהשלוחים היו יוצאים וצ״ל משום דהא מבואר בסנהדרין דמ״א ע״ב דאחר רובו של חודש לא אמרינן דלא ידעי בעיבורו של חודש רק דבזמן ב״ד דאז אף אם ידעינן בודאי מ״מ חיישינן שמא עיברו ב״ד החודש מחמת עדי ראי׳ וכדומה וזה ר״ל הגמ׳ דביצה דף ד׳ ע״ב וכמ״ש בח״א בהל׳ קה״ח אז גם בזה צריך שלוחים משא״כ עכשיו דזה רק מחמת הטעם דספק אף לנו דאין לנו ספק מ״מ היכא דא״א שיהי׳ חשש ספק לא תיקנו ועי׳ בפסחים דנ״ד ע״ב גבי ת״ב אף דספיקא אסור מ״מ לקביע דירחי לא חיישינן אך י״ל דשם משום הך דתענית דף ל׳ דקבעתי׳ בעשירי וכן הדין גבי מינקת וכ״כ בזה בשו״ת דלדידן דקי״ל הל׳ כר״מ בגזרותיו זה הוה גדר תקנה ולכך גמלתו אסור ולא מחמת גזרה אך זה רק אם הולד ישנו וכן הדין גבי הבחנה דיש בו ב׳ טעמים גבי נשואה הוה זה גדר תקנה ואין שום נ״מ וגבי זנות אז הוה משום ולד ואז יש בו חילוקים וכמבואר בדברי רבינו פי״א מהל׳ גירושין וכן הוא בירוש׳ ביבמות פ״ד ר״מ חשש לגיטין ועי׳ בדמאי פ״ב ופ״ג גבי מידה דקה ומידה גסה ובנדה דף ג׳ ע״א גבי שוטה ובכ״מ. נמצא כך דגבי מינקת יש בה שני טעמים אחד מצד הדין ואחד מצד הטעם והנה היכא דמצד הדין דזה הוה תקנה אז אין חודש העיבור בכלל עי׳ מ״ש הר״ן נדרים דף ס״ג ע״א מהך דערכין משא״כ היכא דמצד הטעם אז י״ל דשיעור הוא ב׳ שנים וגם חודש העיבור בכלל וא״כ לפי״ז בגמלתו דאז נשאר רק מחמת התקנה אז אין חודש העיבור בכלל וזהו כונת מ״ש הגהות מרדכי סוף קדושין ע״ש: ע״כ השמטה]

הצריך לרבץ כו׳. עיין לקמן בהכ״ד ובירושלמי שם פ״ז ה״ה גבי עוללות מה דאמר שם דתליא אם הוה כשותף או כמוכר וזה רק שייך שם ולא כאן כמבואר שם בירושלמי כיון דכאן לא הוה טובה לעניים על ידי ריבוץ ועיין ב״מ דף ל׳ ע״א גבי שלו מרובה ושם דף ל׳ ע״ב גבי אין שם ב״ד ודף ל״ג ע״א דהיכא דיש לו הפסד אף בפחות א״צ להשיב אבדה וכאן לא אמרינן כן ועיין בירושלמי דמאי פ״א ה״ב גבי הך דמאבדין את מיעוטו דגבי׳ הוה משום השבת אבדה בודאי ולא בדמאי והטעם משום דגבי ודאי כ״כ לעיל דמיד שהפריש זכה בו השבט ושייך בזה גדר השבת אבדה ולכך ס״ל לרבינו בהל׳ בכורות פ״ב הט״ז דבכור ביד ישראל רועי כהנים אין נאמנים אף אם הוא ביד כהן הכל נאמנים חוץ מבעלים משום דכ״ז דהישראל לא נתנם כל הכהנים מיקרי בעלים דילי׳ ובבעלים הוה תקנה דלא מהמני רק דכהן אחר מירתת אבל רועה לא מירתת ונ״מ לענין אם שנים נאמנים בזה דהא מבואר בבכורות דף ל״ה ע״ב דיש תנא דס״ל דהיכא דרק משום חשד לא משום תקנה אז שנים נאמנים אבל אם נימא מטעם בעלים אז לא מהני ועיין גיטין דף י״ט ע״ב גבי שטרי פרסאי דמקרי לב׳ נכרים ע״ש ובמה דפליגי רש״י ותוס׳ בסנהדרין דף ל׳ ע״ב דרש״י ס״ל שם דבעי גבי עדות בכור שנפל מום מאליו ב׳ עדים ע״ש וי״ל כה״ג ועיין סנהדרין דף קי״ב ע״ב גבי תרומה של עיר הנדחת ע״ש אך כל זה שייך בודאי אבל בדמאי אף אם נימא כשיטת הראשונים דנותנה לכהן מכל מקום לא הוה זה בגדר מתנות כהונה וי״ל דזהו כונת הספרי פ׳ קרח פסקא קי״ט חוץ מדבר שיש בו זיקת תרומה ע״ש ור״ל כה״ג דזה לא מיקרי מתנות כהונה ולכך יכולין לאבדו ועיין בתרומות פרק י״א ה״ה בירושלמי ובדברי רבינו פ״ג מהל׳ תרומות הט״ז ע״ש וזה ג״כ ר״ל מה דמבואר בכריתות דף ז׳ ע״ב דאף לר״י דס״ל דמהני גבי מחוסרי כפרה גבי ספק תנאי זה רק על חטאת העוף אבל עולה כיון דיכול להביא כל אחד בפ״ע א״א לעשות תנאי ואנן לא פסקינן גם על חטאת עיין בדברי רבינו פ״א מהל׳ מחוסרי כפרה וכבר הארכתי בזה לעיל גבי חטאת העוף הבא על הספק אם זה הוה בגדר קרבן בפ״ע וא״כ אינו יכול להפקיע הקרבנות שנתחייב וזהו ג״כ הטעם גבי הך דכריתות דף כ״ג ע״ב גבי ספק מעילה לר״ע דשניהם מביאים אשם תלוי ואמאי לא מהני בתנאי כיון דס״ל דלא בעי ידיעה בתחילה וע״כ משום זה וכן גם כן הטעם דמבואר בכריתות דף ה׳ ע״א גבי הך דמחציתו ר״נ משום דהקב״ה יודע בהכרעות ר״ל דזה גם כן בגדר כונות מכוין לא ממילא והוה בגדר ידיעה וציווי וזה ר״ל הך דבכורות דף י״ז ע״ב גבי א״א לצמצם בידי שמים ומה דמשני שם גבי מידות כלים וכיון שכן הכרעה גופה הוה מן המשקל ואם חסרה פסול וכעין קלבון גבי שקלים ובירושלמי פי״א דתרומות ה״ה גבי לוג שמן של מצורע אם הרכינה דכל היכא דהדבר רגיל שיהי׳ כן הוה כאילו ציותה התורה שיעשה כך וכעין מ״ש התוס׳ מנחות דף ל״ח ע״ב גבי ציצית דכיון דרוב בגדים הם לבן הוה כאילו ציותה התורה בפירוש שהציצית יהיה לבן ועיין בהך דבכורות דף מ״ה ע״ב גבי איטר ע״ש ברש״י דהטעם משום דמבואר במנחות דף ל״ד דכי עקר אינש כרעא דימינו וכיון דרגילות הוא כן הוה כמו דכתיב בקרא זה וע״ש דף מ״ה ע״א גבי רוב אברים דאף דיש לו כמה אברים מכל מקום די בקכ״ה ומיקרי רובו ועיין חולין דף צ״ב ע״ב גבי ג״ה ובמ״א הארכתי בזה וזהו גם כן טעם הירושלמי ביומא פ״ה גבי מחתה וכף דאם החליף ונטל הכף בימין והמחתה בשמאל פסול אף דהוא מטעם חמימות מכל מקום הוה כמו שכתוב בתורה כן ועיין ביומא דף מ״ה ותוספות מנחות דף י״ח ע״ב ד״ה ור״ש דכיון דמן הסתם א״א לזר שימלח והוה כאילו כתיב בהדיא כהן והוה עבודה ומעכבת לר״ש אף דאנן לא ס״ל כן כמבואר במנחות דף כ׳ ע״א דלא מלח כלל כשר ועיין בתו״כ פרשת ויקרא דיליף זה מקרא דוהנותרת וכ״כ בזה וכן יהי׳ נ״מ להך דמבואר בכריתות דף ז׳ ע״ב מה דמחלק שם בין לילה לשבת דלילה לא ראוי׳ לשום קרבן ותוס׳ חולין דף מ׳ ע״א ד״ה חייב אך בירושלמי נזיר פ״ב הלכה י׳ מה דמקשה שם הגע עצמך שנולד בלילה ודחה שם לילה הוא שגרמה משמע דדמי לשבת ועיין תוס׳ זבחים דף י״ב וחולין דף פ״א דגבי הקרבה יש עליו שם מחוסר זמן בלילה לגמרי וברש״י שבת דף קל״ו ע״א ד״ה הוה לא משמע כן וברש״י פסחים דף ג׳ ע״א ד״ה המפלת ע״ש. והנה בשבת דף קל״ב ע״א גבי מחוסרי כפרה דאמר שם דמביום צותו נפקא וקשה הא נ״מ אף לדידן דס״ל דשחיטת לילה תרד הא קי״ל בזבחים דף קי״ב ע״ב הובא בדברי רבינו בהל׳ מעה״ק פי״ח ה״ט דיולדת אם שחטה תוך זמנה חטאתה בחוץ פטורה ובזמנה אף אם שחטה בלילה בחוץ חייבת כמבואר שם דף קי״א ע״ב וכ״מ ואיך יהי׳ הדין אם נשחט ליל פ״א בחוץ אם חייבת ועיין בירושלמי יבמות פ״ח גבי ליל שמיני של מילה דאסור לסוכו בשמן של תרומה דשם ערל עליו ובירושלמי ספ״א דר״ה אם מכשירין של תמיד דוחה שבת בלילה ובירושלמי פ״ט דפסחים ה״ג גבי טמא שנכנס לעזרה בפסח הבא בטומאה בליל י״ד ובמה שכ׳ רבינו בהל׳ מחוסרי כפרה פרק ג׳ הלכה ה׳ דלילה מחוסר זמן לכל וכן מפרש הך דכריתות דף ח׳ גבי נטמא דר״ל לענין קרבן ראי׳ כמבואר בהל׳ חגיגה פ״ב אך כך דדבר שא״א שלא יהי׳ הזמנים לילה ונ״מ לענין קרבן וזה ידוע שקרבן א״א בלילה הוה כאילו הזמן של הקרבן מתחיל ביום ומיקרי מחוסר זמן ובזה א״ש ג״כ גבי מילה למ״ד דשלא בזמנה מותר למול בלילה וליל ח׳ הוה מחוסר זמן ל״ל מיעוט דלא ימול בלילה וכ״כ בזה אך זה רק לאחר שנדע דלילה פסול למילה אז הוה לילה גדר מחוסר זמן ועיין סוכה דף ל״ג ע״א ברש״י שם גבי אם בלילה יש שם דיחוי אצל לולב ובמ״א אבאר זה. עכ״פ היכא דהדבר הוא כך במציאות הוה כאילו התורה ציותה לנו מחמת הדין לא מחמת המציאות וכן היכא שהדין הוא שצריך שיעשה כך הוה כאילו שמחוייב לזה וא״א להפקיע זה רק גבי חטאת העוף הבא עה״ס ס״ל לר״י דזה הוה רק בגדר חשש וכעין שכ׳ לעיל בהל׳ ז׳ דס״ל כן גבי דמאי ולכך יכול לבטל זה ולהביא בין שניהם קרבן אחד וכן גבי דמאי ג״כ כן ועיין בכורות דף כ״ח ע״א מפני השבת אבדה לבעלים וכבר הארכתי בזה לעיל ועיין במה דפליגי הר״ן והרא״ש ז״ל בהך דנדרים דף מ״א ע״ב אם שייך גדר השבת אבדה לתקן את ההפסד כיון שכבר נפסד וברשב״ם דב״ב דף נ״ג ע״א משמע דגם בשדה הפקר שייך גדר השבת אבידה לתקן את ההפסד אף שעדיין לא זכה בה דשם הוה נכסי הגר ובב״ק דף פ״ג ע״א מוכח דלא חיישינן להפסד הפקר אך לפי מש״כ לעיל לחלק בין של גר דאז הוה דכ״ע ובין של הפקר דאז אינה של כל אדם א״ש. ועי׳ בתוספ׳ בכורות פ״א במה דאמרינן שם גבי פט״ח לא ימיתנה לא במקל כו׳ ואם עשה כן יצא ומה שייך גדר יצא כאן והנה צ״ל כך דלפי מה דמוכח בבכורות דף י׳ ע״ב נראה כך דלמ״ד פט״ח אף לאחר עריפה מותר בהנאה לר״ש שוב א״צ ליתנו לכהן והוה שלו דכך ציותה התורה או שיפדה בשה ויתנו לכהן או שיערפו ויופסד ממונו מה ששוה בין קודם עריפה לאחר עריפה ולכך אמר שם בגמרא סד״א עריפה במקום פדי׳ עומדת ועיין בקדושין דף נ״ז גבי שחיטה של ציפורי מצורע ותוס׳ ע״ז דף כ״ט גבי עריפה דעגלה ערופה והנה זה מבואר בירושלמי פ״ב דקדושין הלכה ט׳ דאף למ״ד דגם לר״ש לאחר עריפה אסור בהנאה זה רק כשנערף אבל אם מת או הרגו בקנה או במגל אז מותר בהנאה לר״ש וקמ״ל התוספתא דלא נימא דכיון דלא נתקיימה בו מצות עריפה ופדי׳ א״א כעת כמבואר בתוספתא בכורות ובספרי פרשת קרח יהי׳ שייך הנבלה גם כן לכהן קמ״ל דיצא וא״צ ליתנו וגם נ״מ למה דמבואר בחולין דף ק״ל ע״ב גבי המזיק מתנות כהונה דמ״מ לצאת ידי שמים חייב לשלם אם גם כאן צריך לשלם או כיון דרק לכשיפדה יחול עליו מצות מתנות כהונה ובל״ז די בעריפה וכדסבירא לו לרבינו ז״ל בהלכות בכורים פי״ב דזה הוה גדר מצוה ע״ש בה״א ובה״ו דמפרש כך הך דבכורות דף י״ג ע״א דהא דנקט מצות פדי׳ קודמת ר״ל קודמת לזמן דהיינו ל׳ יום ממתינן לו שמא יפדה ואח״כ יכול לערפו לכתחילה אם ירצה ואין כאן קנס כלל וע״ש דף י׳ ע״ב ופסק כרבא בבכורות דף י״ג שם והוה כמו אוכל פירותיו טבלים דא״צ לשלם אף לצאת ידי שמים כמבואר חולין דף ק״ל ע״ב ועיין בירוש׳ פסחים פ״ב במה דבעי שם פט״ח שהרג את הנפש אם עורפין או סוקלין ושם לאחר גמר דין אין שייך בו גדר פדיון כלל עיין ערכין דף ו׳ ע״ב וב״ק דף צ״א ובמש״כ רבינו בהל׳ נזקי ממון פי״א ה״ח דאין לו בעלים ע״ש. חזינן מדברי הגמרא דבכורות דף י׳ ע״ב דמ״מ אסור זה ומיקרי שהפסיד ממונו של כהן וע״כ הפ׳ שם הוא הפסיד ממונו של כהן דהיינו שהוא רוצה להמיתו בדבר אחר דאל״כ אכתי לא הפסידו רק הפ׳ דהתורה אמרה דהיכא דרוצה להמיתו כדי שהכהן יפסיד פדיונו צריך לעשות דוקא עריפה ולמ״ד דאז אסור בהנאה ודאי מפסידין לו ולמ״ד דמותר בהנאה עריפה מגרע יותר ועיין בתמורה דף ל״ד ע״א גבי שער פט״ח בין מחיים בין לאחר מיתה משמע שם דישרף או יקרב אך בירושלמי פ״ג דערלה ה״ב מחלק שם בין שערו לגופו ובאמת נראה דאף אם גזז שערו מ״מ כ״ז שהפט״ח בחיים ואח״כ פדה אותו הותר שערו למפרע ולא דמי להך דבכורות דף כ״ו וחולין דף קל״ה גבי העמדה והערכה דכאן לא שייך זה דזה רק בגדר הפקעה לא בגדר פדיון ולכך ישרף משום דיש לו תקנה ועיין מ״ש רבינו בפיהמ״ש פ״א דבכורות דהנאת גופו אינו אסור כלל מחיים והא דנקט בבכורות דף י׳ ע״ב ואסור בגיזה ועבודה זה לא מחמת הנאה רק משום לא תעבוד ולא תגוז ונ״מ דהגיזה מותר בהנאה לא כמו גבי קדשים לשיטת התוס׳ בכורות דף כ״ו וחולין דף קל״ה ומ״ש התוס׳ בכורות דף כ״ה ע״ב ומעילה דף י״ב ע״ב דהגיזה אין אסור בדיעבד זה רק אבכור בע״מ ופסוהמו״ק אחר פדיונן אך מדברי רבינו בהלכות מעילה פ״א ה״י לא משמע כן רק דאין בהם מעילה אף בשל תמימים ומחמת הך דתמורה דף ל״א ע״ב דוקא הני דחזי למזבח אך י״ל כגון צמר שבראשי כבשים וזה ר״ל הך דפסחים דף ל״ג ע״א או דמיירי כגון שנפרש לפני זריקת הדם וכמו גבי עצמות קדשים עיין זבחים דף פ״ו וזה ר״ל ג״כ רבינו בהך דהל׳ בכורות ספ״ג ושם אבאר זה. עכ״פ אף שלא זכה בו ואין בו עדיין גדר זכי׳ אסור להפסידו ועיין בירושלמי מעשרות פ״ה ה״א מה דאמר שם מודה ר״ע בלפת וצנונות שאסור לזורעם מחמת דמפקיעם מתרומות ומעשרות ע״ש. ועי׳ ב״מ דף ל״א ע״א גבי אבדה מדעת אך לשיטת רבינו שם פי״א מהל׳ גזלה הי״א א״ש דלא הוה הפקר רק ההשבה אין מוטל עליו ועי׳ ב״ק דף ק״ג ע״ב בהך דראב״צ תקנה גדולה התקינו דאף במקום שמעכב השבה מ״מ היכא דהיציאה יתירה די במה שמניחה ביד ב״ד וע״ש דף קי״ז ע״ב תוס׳ ד״ה אין לך וגיטין דף מ״ד ע״א גבי הרי שאנסו בית המלך כו׳ ואמר שם שהי׳ לו לפייס ועיין תרומות פי״א מ״ה גבי נוהג בתרומה כדרך שנוהג בחולין ומבואר שם בירושלמי דרק עד שישאר קב לסאה אבל אם הפריש תרומה יותר מכשיעור אז די שיעמידנו על השיעור והיינו שישאר עד אחד ממאה ור״י לשיטתי׳ בירושלמי תרומות פ״ד סה״ג דמן התורה צריך להיות בתרומה אחד ממאה ע״ש אך שם קאי אכהן. והנה בהך דלקמן הכ״ד גבי עוללות דמבואר שם דמותר ומשום דמשביח הגפן לשנה הבאה ואף דהא מבואר בכתובות דף ק״ו ע״ב דאין משתכרין בשל עניים הרי חזינן דאסור לעשות פעולה בשל עניים אף אם עי״ז ירויחו אך בערכין דף ו׳ ע״ב גבי הך דר׳ ינאי מבואר דמותר ללוות הצדקה כדי שעל ידי זה יהי׳ טובה לעניים ועיין מ״ש בפיהמ״ש ספ״ו דערכין דהטעם הוא שמא יחסר לא מטעם שכתוב בגמרא בכתובות שם דילמא אתרמי עניא ע״ש ועיין מ״ש הר״א ז״ל בהשגות בהל׳ כלי המקדש פ״ז ה״ט דמחלק שם בין ליקח פירות דזה אסור אבל שאר דברים מותר ובה״ג בהל׳ כיסוי הדם משמע דהטעם דהוה כמו שאסור לעשות סחורה בדבר האסור וצדקה הוה כמו הקדש לענין זה ואף דבערכין דף ו׳ מבואר להדיא דלא הוה כהקדש לענין שמותר להשתמש זה רק כ״ז שלא בא ליד גבאי ולכך אמר שם דעבר בב״ת דבהקדש בדה״ב ליכא ב״ת כיון שהפריש מחמת כל היכא דאיתא בי׳ גזא דרחמנא משא״כ בצדקה אבל משבא ליד גבאי שחל שם צדקה עליו ואסור להשתמש בה וע״ש בתוספות ערכין מה דהקשו שם מב״ב דף ח׳ ועיין בתוספתא מגילה פ״ב דמדעת הפרנסים מותר לשנותם ובירושלמי שקלים פרק ב׳ הלכה ז׳ דאין ממחין ביד הפרנסים ומגילה פ״ג ע״ש ופ״א הלכה ו׳ וב״מ דף ע״ח ע״ב. אך באמת כך דהך דב״ב קאי אצדקה של צבור ושייך בה לב ב״ד מתנה כמבואר במנחות דף ט״ו ע״ב ודף פ״ח ודף צ׳ ומעילה דף י״ד וכ״מ וזהו גם כן מה דאמר שם בב״ב דף ח׳ ע״ב דמתחילה הוה עביד תרי כיסי כו׳ ר״ל משום הך דב״מ דף ע״ח דמגבת אותה העיר להעיר עצמה ובזה א״ש גם כן מ״ש התוספות ערכין דף ו׳ ע״ב גבי קופה תמחוי ותמחוי קופה דלא מהני דעת גבאי משום דזה הוה לעניי העיר וזה לעניי העולם ולזה לא מהני דעת גבאי כעין דמבואר במגילה דף כ״ו ע״א דדבר דמעלמא אתא לא מהני ז׳ טובי העיר ועיין ב״ב דף כ״ג ע״א דמשמע שם דמהני אף ברה״ר וכבר הארכתי בזה לעיל אך י״ל דהטעם דהא מבואר שם דצריך שהקדושה של בהכנ״ס תיפקע ע״י איזה דבר עיין ברש״י מגילה דף כ״ו ע״א ד״ה אבל ובע״ב ד״ה חילופא והנה זה מבואר דלהוציא דבר מרשות זה לרשות אחר לא מהני על ידי עצמו וכעין מ״ש ה״ה ז״ל בשם הרשב״א פי״ז מהלכות אישות הלכה י״ד גבי שליח דאינו יכול ליקח הדבר לעצמו וכעין מה דמבואר בירושלמי פיאה פרק ה׳ הלכה ב׳ דהוה כזכה מימינו לשמאלו דלא מהני ועיין ב״ב דף פ״ה ע״א בתוספות ד״ה ארבע מ״ש דאין אדם מקנה רשותו על ידי עצמו ובגיטין דף ל׳ ע״ב ברש״י ד״ה אין חושש וזהו ר״ל הגמרא שם דף כ״ד ע״א והא לא חזרה שליחות אצל הבעל ר״ל דדבר הנשתנה צריך להיות על ידי רשות אחר וא״כ הגט כשיוצא מיד שליח להולכה ליד שליח לקבלה צריך שיהי׳ על ידי גוף אחר ועיין נדרים דף מ״ח ע״ב גבי קנה ע״מ להקנות דלא קנה ור״ל ג״כ משום זה דאימת קנה להדבר כשמקנה לאחר וכ״ז שלא הקנה לא קנה וכ״ז שלא קנה היך יכול להקנות ע״י עצמו וזהו מה דאמר שם בנדרים ר״א היא ואמר אפי׳ ויתר כו׳ ע״ש בר״ן ורא״ש ר״ל ור״א ס״ל בפיאה פ״ה גבי גדיש דזה לא הוה קנין ועיין ב״ק דף ע׳ ע״א גבי הרשאה בגירסת הרמב״ן במלחמות וב״מ דף צ״ט ע״א במה דאמר שם הכישה במקל כו׳. עכ״פ צריך להיות חילוף רשות וכיון דקי״ל דביהכנ״ס של כרכים יש לכל העולם חלק בו כמבואר שם ורש״י חולין דף קל״ו וכ״מ וכן תמחוי הוא שייך לעניי עולם א״א לשנותו דלא שייך בו חילוף רשות כלל אך בני העיר בעצמן או חכם גדול כמ״ש רבינו לקמן בפ״ט ה״ז והא מהך דב״ב דף ט׳ ע״א ומגילה דף כ״ו ע״א גבי הך דר״א גבי בי כנישתא דמתא מחסיא מהני שפיר וזה הוה כעין הך דנדרים דף מ״ח ע״א מה דס״ל לר״י דהכותב לנשיא א״צ לזכות והך דב״ב דף ק׳ ע״א רבים קנו לה בהילוכו וזה הוה בגדר הפקר ב״ד ועיין במה דפליגי התוס׳ יבמות דף ע״ט ע״א וע״ב גבי חלק מזבח וכתובות דף כ״ט ע״א ד״ה ועל הכותית אם שייך בדבר שיש בו זכות גבוה הפקר ב״ד להפקיע וכמ״ש ר״ש גיטין דף ט׳ ע״א דהכלי אינו חוזר בעבד משום דזכה בו שמיא אף דעדיין לא נשתחרר ותוס׳ שם דף ע״ז ע״א גבי הך דואין לו עסק בך וב״ב דף פ״ח ע״א גבי הך דהלקח ירק דגמר בלבו נתחייב במעשר ע״ש ברמב״ן בזה. ולכך מהני משא״כ בשל יחיד דאז די רק בדעת הגבאי אך זה רק שלא לצורך הגבאי וכמו התוספ׳ דמגילה הנ״ל אבל הגבאי בעצמו אינו יכול לצורך עצמו דהוה כמו כזכה מימינו לשמאלו דלא מהני והוה גדר הקדש כמש״כ בשם בה״ג ותירץ דכיון דעי״ז יהי׳ טובה לעניים לא מקרי זה לצורך עצמו ושפיר יש רשות ביד הגבאי לשנות ולא הוה כזכה מימינו לשמאלו ועיין חולין דף קל״ד ע״ב גבי ההוא שקא דדינרי דאמר שם ואב״א אדם חשוב כו׳ ע״ש ברש״י ור״ל כך דכיון דעליהם מוטל לפרנסו לא מיקרי שזה לא נטל לעצמו וכעין דאמרינן בקדושין דף ז׳ ע״א גבי אדם חשוב דקבלה שלו הוה נתינה ועיין חולין דף מ״ה ע״א איתייקורי בי ובע״ז דף מ״ד ע״ב שלא בטובת ר״ג כו׳ ושבת דף קכ״ב ע״א בהך מחלוקת דאביי ורבא ע״ש בתוס׳ ועיין בנדרים דף פ׳ ע״ב גבי מעיין של בני העיר חייהם קודמין והטעם עיין בשאלתות דר״א פ׳ ראה משמע כך דהיכא דהוא מעיין היוצא בתחילה אז שייך רק לבני העיר כעין הך דב״ק דף פ״א דכיון דלא זכו בו ליכא עליהם חיוב ליתן לאחרים. ועיין בתוס׳ ב״ק שם ובדברי רבינו בהל׳ נזקי ממון פ״ה אבל היכא דחפרו בור דהוה שלהם אז צריך ליתן לאחרים לשתות ולא יקח מהן שכר ועיין בפ״ח דשביעית מ״ה ובפיהמ״ש שם ובירוש׳ וא״כ כ״ז שלא זכה בו ר״א לא הי׳ מוטל ליתנו לו ומ״מ הוה זכי׳ בשבילם כדי שיוכל ליקח הוא לעצמו כמש״כ ומ״ש רבינו לקמן בפ״ח ה״ה שהצדקה אינה כהקדש ר״ל ג״כ כמש״כ דבזה מהני דעת הגבאי ולקמן אבאר זה. אבל בצדקה של צבור אין רשות ביד הגבאים ולכך אסור לעשות בהם סחורה כמבואר בהך דכתובות דף ק״ו ע״ב הנ״ל וא״כ מ״ש גבי עוללות דמותר וצ״ל כיון דפסקינן לקמן בהל׳ כ״ב דאין עניים זוכין עד שיתחיל בעה״ב לבצור עדיין לא הוה ממון עניים ומותר וא״כ לפי״ז נ״מ בכרם שכולו עוללות דכולו לעניים אז אסור להדיל אף דעי״ז יהי׳ נשבח לשנה הבאה ולכך קאמר שם כשם שהוא מדל בתוך שלו ומשום שותפות וכבר הארכתי בזה לעיל גבי דין עוללות בפ״ב ועיין בגיטין דף י״ב ע״ב דאמר שם הקדש גופה ניחא לי׳ כי היכא דנשבח עבדא הרי חזינן דמשבחינן הקדש ולא אמרינן בזה אין עושין סחורה ע״ש ועיין במ״ש המפרש במס׳ תמיד דף כ״ה ע״ב ד״ה בשלשה גבי שמירה ע״ש אך י״ל דיש נ״מ בין קדשי יחיד לקדשי צבור דגבי קדשי יחיד שפיר משבחינן ועיין במ״ש רבינו בהל׳ מעילה פ״ג הי״ב ע״ש גבי ולד מעשר ובהך דכריתות דף כ״ז ע״א מה דמחלק שם גבי שבח הקדש משום דטרח קמי׳ ובמעילה דף י״ט ע״ב בתוס׳ ד״ה מכדי דגבי בהמה תמימה לא מיקרי פגם אם היא כחושה ור״ל אם לאחר שהקדישה נכחשה אך י״ל דבהך דגיטין כיון דאינו עושה רק פחות מש״פ לא חל עלי׳ גדר ממון הקדש ע״ש ברש״י ותוס׳ ושרי ועיין רש״י פסחים דף נ׳ ע״א ד״ה כנעני דמבואר שם דהגזבר הי׳ עושה סחורה בהקדש וצ״ל דשם קאי לר״י ור״י לשיטתי׳ במנחות דף צ׳ גבי מותר נסכים ולשיטת הראב״ד ובירוש׳ פ״ד דשקלים ה״ה ע״ש:

[השמטה למ״ש לעיל דנ״ב ע״א בין דבר דזה רק סיבה ובין דבר דהוא מתחילה כן. ובזה א״ש מה דאמר במכילתא פ׳ בוא פ״ו דר״י אמר דצריך קרא שלא ישרופו בשבת אם חל לאחר יו״ט ע״ש והיא תמוה אך כך דהנה עי׳ בזבחים דנ״ו ע״ב דחזקיה ס״ל דהמחשב לאור שלישי לא הוה פיגול וכן אינו חייב משום נותר כרת וא״כ לפ״ז י״ל דגבי פסח ראשון כיון דא״א בלא י״ט הוה כמו שהתורה אמרה דהשרפה לא יהי׳ רק בקר שני ולא הוה פיגול וכרת בנותר לחזקיה ועי׳ בתוספ׳ פסחים פ״ה ומגילה פ״ב אך אם חל ט״ז בשבת דזה רק סיבה מאי אם זה ג״כ הוה כמו לא אנתיק לשרפה או רק סיבה וכן למ״ש התוס׳ ביבמות דף ע״ב ע״ב לענין אם מיקרי שלא בזמנו לגבי לילה ע״ש ותוס׳ מנחות דף נ״א וכ״מ ואמר דזה ג״כ בטל והוה כמו שהוא עדיין י״ט ולחזקי׳ לא הוה פיגול והוה בזמנו ועי׳ בתוספ׳ שבת פט״ז גבי מילה אם הוה אז בקום מהול וכ״מ בזה כנ״ל וכן נ״ל במה דאמרינן בקדושין דף נ״ז וחולין דף קט״ו וחולין דף ק״מ זה רק דבר דעיקרו כך אבל דבר דרק ע״י סיבה אז לא שייך לומר שלח לתקלה וצ״ל הפירוש בחולין דקט״ו דקאי על כל שילוח הקן ע״ש וא״ש מ״ש בח״א הל׳ שחיטה פי״ג גבי טרפה וכן נ״מ גבי הך דין של עשה ול״ת אם העשה עכ״פ קיים אם עבר ועשה זה אם הוה רק ע״י סיבה אבל העשה מוטל עליו כמו גבי מצורע וגם שבירת עצם בפסח ואכל המוח וכה״ג אז קיים אבל אם העיקר כן כמו גבי אמר לו אביו הטמא וכיוצא בו אז אין עליו כלל עשה ועמ״ש רבינו בהל׳ שחיטה פי״ג דעשה ול״ת דוחה עשה ור״ל כמ״ש: ע״כ השמטה]

זרעים כו׳. ואעפ״י שנמצא כו׳. שספק הלקט לקט. כבר הארכתי בזה והנה לכאורה לפי׳ המבואר בירוש׳ מעשרות פ״ה ה״ז דאמר שם דלכך תבואה הנמצאת בחורי הנמלים קודם גמר פטור מן המעשרות מטעם יאוש ע״ש ואף דהא בתוספ׳ כאן פ״ב מבואר דחורי הנמלים אסורים משום גזל צ״ל משום דבעה״ב קנה להם מטעם חצירו ואף דלכאורה למה לפי״ז גם אם הוא לקט לא נימא דהעניים מייאשי ויזכה בהם בעה״ב וכמבואר ב״מ דף י״ב ודף כ״א ע״ב וברש״י גיטין דף ל׳ ע״א ד״ה במכירי כהונה ע״ש וכבר הארכתי בזה לעיל ובהל׳ ערכין אם יש להעניים ג״כ זכות בהשדה כעין הך דבכורות דף י״ח ע״ב גבי רועה לענין בכור ע״ש. והנה מבואר בתוספ׳ דפיאה הנ״ל דאם הי׳ פקדון אסור משום גזל ובאמת נ״ל דט״ס הוא וצ״ל מותר ור״ל דאז לא שייך לומר דהם קונים מטעם חצר כיון דאין החצר שלהם ועיין תוס׳ גיטין דף ע״ט ע״ב וב״מ דף י״א ע״ב גבי הך דר״ג משום דהוה כמו אינו משתמר ועיין ביצה דף מ׳ ע״א אם המקום שהפקדון מונח בו שייך להנפקד ע״ש ורש״י כתובות דף פ״ה ע״א במה דאמר שם דבעי תפיסה דוקא מחיים אף דהי׳ מונח ברשותו ובהך דפסחים דף ו׳ ע״א ובר״ן שם גבי יחד לו בית ובהך דע״ז דף ל״א ע״א גבי יחד לו קרן זוית דאז מותר היין משום דהוה ברשות ישראל ובהך דב״מ דף ס״ג ע״א כגון שיחד לו קרן זוית וביצה שם וזהו כונת הרשב״ם בבא בתרא דף פ״ה ע״א ד״ה עד עיין שם שכ׳ לייחד לו מקום ואם לא ייחד מקום להמפקיד אין לו זכי׳ בהמקום ועיין ב״מ דף מ״א ולכך שוב מותרות משום גזל ואף דלמה לא נימא דהבעה״ב בעצמו יזכה בהם כמו הך דב״מ דף ק״ב וכ״מ אך י״ל כעין מ״ש הראב״ד ז״ל בהל׳ גזלה פרק ט״ז ה״ד דהדבר היה בחצר קודם יאוש והוה כמו באיסורא אתא לידו וכעין הך דב״מ דף ק״ב ע״א גבי יוני שובך כל היכא דאיהו מצי. עכ״פ אף אם נימא דהם שייכים לבעה״ב מ״מ לא הוה מחמת חזקתו הראשונה רק מחמת קנין חצירו וא״כ י״ל דבזה לא שייך המע״ה כיון דעכ״פ חזקתו נתבטל וכעין מ״ש התוס׳ קדושין דף ע״ט ע״א ד״ה קידשה ותוס׳ ב״ב דף פ״א ע״ב גבי בכורים ובהך דיבמות דף ל״ח ע״ב מה דמחלק שם בין אשה עצמה ליורשי האשה דלא שייך בזה חזקה כיון דע״כ נשתנה הדבר מקודם וכעין זה כ׳ התוס׳ ב״ב דף ל״א ע״ב ד״ה אבל גבי זילותא דבי דינא ובמ״ש התוס׳ סוטה דף כ״ה ע״ב ד״ה ב״ה דלכך לא שייך הכא לומר לב״ה העמידה על חזקתה משום דהכתובה הוציאה מחזקתה ועשאה ספק ועיין מ״ש התוס׳ ריש נדה וכ״מ וזהו ג״כ כונת הירוש׳ סנהדרין פ״ח ה״ו מ״ט דב״ה כו׳ החזירתה התורה לספיקה וספיקה לודאה כו׳ ר״ל כיון דע״כ יצאה מחזקתה ע״י הדין שוב י״ל דהוה כודאי זינתה ולא דמי לכל הספיקות דהוה רק בגדר ספק עיין מ״ש התוס׳ יבמות דף י״א וסוטה דף כ״ח דזה הוה בגדר ודאי. ובאמת כ״כ בזה אם כל הספיקות שבתורה אף במקום דבעי אשם תלוי הוה שם אחד או כל אחד הוה שם ספק לעצמו ועיין במה דפליגי בכריתות דף י״ח ע״ב אם ידיעות מחלקות לאשם תלוי וע״ש דף ח׳ ע״ב ודף ט״ו ע״ב ובאיסורים נפרדים לכ״ע מחלקים אך באמת נ״מ אם הטעם דאשם תלוי הוא משום דחייבים על שגגתו חטאת חייבים על ספיקו אשם תלוי או זה הוה חיוב בפ״ע ועיין בכריתות שם דף י״ח ע״ב דאף למ״ד דידיעות ספק אין מחלקות לחטאות מ״מ לאשם תלוי מחלקות וכן אמרינן בירוש׳ פ״ג דהוריות ה״ג עיקרו פטור וספיקו חייב אך באמת כבר עמדו התוס׳ בכריתות דף ט׳ ע״ב ודף ט״ו ע״א ד״ה הרי דבכ״מ מצריכינן קרא לחלק גבי גופין מחולקים ועיין תוס׳ סנהדרין דף נ״ד ע״ב ד״ה הנרבע ובדברי רבינו בהל׳ שגגות פ״ה ה״ג מש״כ שם מכאן אתה למד והוא לכאורה להיפך מגמ׳ דסנהדרין הנ״ל ובמ״ש רבינו שם פ״ד ה״א אעפ״י שהם שני גופין אך שם י״ל דכונתו דהרובע והנרבע הם שני גופין אך נ״ל כך דעיין בתוס׳ כריתות דף ט״ז ע״ב בד״ה אמר רבא מה דהקשו שם דהא ר״א מחייב על כל ביאה וביאה ולמה צריך גופין מחולקין אך באמת נראה לחלק דהא דר״א מחייב על כל ביאה וביאה זה רק שהשגגה הי׳ בהגוף שלא הי׳ ידע שהיא נדה או א״א כהך דיבמות דף צ״ב ודף ל״ד ע״א ע״ש בזה לרבנן אגופים מחולקים חייב על כל אחת ואחת בלא קרא ור״א על כל ביאה וביאה אבל היכא דהטעות הי׳ בדין שלא ידע שזה הוה איסור או שטעה בשלא כדרכה או בהעראה עיין בסנהדרין דף ל״ג ע״ב והוריות דף ד׳ אז לרבנן בעי קרא לחלק גם בגופין מחולקין ולר״א לא מחייב על כל ביאה וביאה וכח וכח. והנה בדברי רבינו פ״ב מהל׳ שגגות ה״ה ס״ל שם דאם בעל אשה נדה ואינו יודע איזה היא אם זו אם זו חייב קרבן ובפיהמ״ש לא פי׳ כן בכריתות שם ועיין בשבועות דף י״ח ע״ב גבי העלם טומאה דמקשה שם כה״ג גבי טומאה ואף דאין נ״מ לנו דמ״מ הוא טמא וכן גבי תמחויין של חלב שכ׳ שם רבינו ודאי אין נ״מ אם הי׳ אחד של שור ואחד של כשב ועיין קדושין דף ע״ז ע״ב גבי אלמנת ראובן ואלמנת שמעון דקרא להם שמות מחולקים אף דמה נ״מ ובכריתות דף כ׳ ע״א גבי תאנים וענבים ובנדה דף כ״ח ע״ב גבי לובן ואודם ובירוש׳ פ״ב דשבועות שם דיש לחלק בין ידיעה קמייתא לידיעה בתרייתא וכן יהי׳ נ״מ לשיטת רבינו הנ״ל אם היתה אחת נדה ואחת זבה אף דאין שום נ״מ בו אך לפי מש״כ לחלק בין אם השגגה בהגוף או בהאיסור י״ל דה״נ כן וא״ש דלא סתרי דברי רבינו אהדדי ומה שכ׳ רבינו פ״ה ה״ג בהל׳ שגגות דגופין מחולקין חייב על כל או״א שם מיירי דהשגגה הי׳ בהגוף לא בהדין וכעין מש״כ רש״י כריתות דף ב׳ ע״א אבל היכא דהי׳ טעות בדין לא מחלק וכן גבי הך דכריתות דף ט״ו ע״ב גבי השוחט ה׳ זבחים בחוץ שם י״ל ג״כ מיירי שטעה בדין לא בגוף ועיין רש״י כריתות דף ב׳ ע״א דגבי שוחט חוץ פי׳ דסבר שהוא חולין וגבי מעלה פי׳ דטעה בדין ופי׳ כן משום דהא מבואר בזבחים דף ק״ח ע״א דגבי שחיטת חוץ אף להדיוט חייב וגבי העלאת חוץ רק אם כיון לגבוה וא״כ אם הי׳ סבר שהוא חולין פטור לגמרי לכך פי׳ כן משא״כ בשוחט דחייב אף להדיוט וכן כת׳ התוס׳ סנהדרין דף ס״ב ע״ב ד״ה רישא וכן מבואר בחולין דף מ׳ גבי השוחט חטאת וכן פסק רבינו בפי״ח מהל׳ מעה״ק הט״ז ועיין בתו״כ פ׳ אחרי פ׳ ו׳ פ״ט במה דאמר שם לרבות שאר ע״ז כו׳ ע״ש בפי׳ הראב״ד ובאמת אין הפי׳ כן רק דר״ל הזובח בהמה למרקוליס אף שאין עבודתה בכך וכמבואר בסנהדרין דף ס״א ובע״ז דף נ״א. וכן ג״כ מ״ש רבינו בפ״ה ה״ה גבי נדה דאם טבלה בינתיים חייב על כל פעם ופעם ורבינו בפ״ז ה״ח ט׳ ס״ל דהא דקי״ל דשבתות כגופין דמיין גבי שגגות מלאכות וזדון שבת וכן דהויין ידיעה לחלק גבי שגגות שבת וזדון מלאכות זה רק היכא דהמלאכות הוה הרבה תולדות מאב אחד אבל אם מלאכה אחת ממש עשה לא מחלק וכן מוכח מירוש׳ ובזה א״ש מה דמקשה בגמ׳ דף ט״ז ע״ב אמאי לא נקט חייב על כל אב מלאכה של כל שבת וע״ש ברש״י ד״ה ר״ח אך לפי״ז א״ש דשם מיירי במלאכה אחת ממש וכאן מיירי רק במין מלאכה אחת אך תולדות מפורדות. וכן נ״ל דהא דאמרינן דלר״י תמחויין מחלקין עיין כריתות דף ט״ז ע״א דהוה מחלוקת בזה מה נקרא ב׳ תמחויין אך נראה דאם הוא ג׳ מיני חלב כמו שור כשב ועז אז תמחויין מחלקין אף לר״י אם לא הוה תבשילין מיוחדים וזה מבואר בכריתות דף ד׳ ע״א ב׳ שמות בהעלם אחד ע״ש ברש״י ד״ה הב״ע אך ר״ל כה״ג וכעין הך דע״ז דף ס״ו ע״א שלש שמות וכן מבואר בתוספ׳ כריתות פ״ב דאף לר״ג דס״ל דאין ידיעה לחצי שיעור מכל מקום אם הוה בשני שמות כה״ג אין מצטרף דאז הוה כמו גופין מחולקין לענין זה וכעין הך דכריתות דף י״ז ע״א לענין שבתות וכן למה דמבואר בכריתות דף י״ב ע״ב ושבת דף ע״א דאף לר״י שני תמחויין מצטרפין מ״מ כה״ג לר״ג אם הי׳ לו ידיעה בינתיים לא מצטרפי ועיין תוס׳ שבת דף ס״ח ע״ב ד״ה וחייב כו׳ דכ׳ שם דאם נעלם ממנו עיקר חלב אז תמחויין אינם מחלקים לכ״ע וכמו לענין שבת אף דקי״ל כגופין דמי וזה ודאי לענין גופין מחולקין ממש ודאי חייב על כל אחת ואחת אף כה״ג אך י״ל דלזה בעי קרא כמש״כ. ועיין שבת דף ק״ה ע״א גבי אות אחת שחרית ואות אחת בין הערבים. ובאמת הטעם דאין ידיעה לחצי שיעור י״ל כמו דמבואר בכריתות דף י״ח ע״ב דאין יוהכ״פ מכפר על חצי שיעור ור״ל כיון דאין הידיעה מועלת כלל לא מחלקה כלל ועיין תוס׳ שבת דף ס״ח ע״ב ושבועות דף י״ח ע״א ד״ה אי דבמקום דהידיעה לא פעלה כלום לא הוה חילוק ועיין בירוש׳ שבועות פ״ב דאמר שם דאף לר״ל דס״ל דידיעות ספק קובעו לחטאת זה רק משום דעשה פעולה לענין אשם תלוי ע״ש ובאמת לפי שיטת רבינו בהל׳ שגגות פ״ח ה״ב מוכח דס״ל דלא כשיטת התוס׳ בכריתות דף י״ז ע״ב רק דחצי שיעור פועל לענין שיקרא עליו שם איקבע איסורא וחייב אשם תלוי וע״כ זה לדידן דקי״ל דחצי שיעור אסור מה״ת ועיין שבת דף ע״א ע״ב גבי כזית ומחצה אם מצטרף אח״כ אם היתה לו ידיעה ובהוריות דף י״א גבי נשיאות מהו שתפסיק לצירוף שיעור וע״ש בירוש׳ דנשיאות משום דמכפרת ובירוש׳ פ״ו דתרומות ה״א גבי מזיד בחצי זית ובמ״א כ׳ בזה. עכ״פ ס״ל לרבינו דבעי שלא יהיו שוין ממש ועיין הוריות דף ג׳ ודף ז׳ גבי הוראה כה״ג ע״ש ואמאי גבי נדה ס״ל דכשטבלה בינתיים חייב על כל או״א ודוחק לומר דס״ל לחלק בין ביאה למלאכה כעין הך דכריתות דף ט״ו ע״א בהך דרבה ור״י אליבא דר״א ועיין תוס׳ שבת דף צ׳ ע״א ד״ה המוציא אך י״ל דכבר הארכתי בח״א בהל׳ אס״ב אם שם נדה הוא הגוף שראתה הדם בזה הזמן או הדם עושה את הגוף ועיין יבמות דף נ״ד שכן אוסרה מתירה ע״ש ברש״י וא״כ לפי״ז כשטבלה בינתיים הוה כגופים מחולקים ופנים חדשות ובזה פליגי הנך אמוראי בכריתות דף י״ז אם נדה או נדות ע״ש אך זה רק אם השוגג הי׳ בגוף אם היא נדה או לא אבל אם השגגה הי׳ בדין אז לא מחלק וכמש״כ וה״ה לגבי אשם תלוי מה דמחלק ידיעות וכה״ג זה אם השגגה הי׳ בגוף אבל לא בדין ואז י״ל דאף באיסורים חלוקים ג״כ א״צ להביא רק אשם תלוי אחד ועיין בדברי רבינו פי״ב בהל׳ שגגות ה״ב והוא מהך דהוריות דף ז׳ ע״א דאין ציבור באשם תלוי ובאמת אין הפי׳ כך רק דר״ל כגון שהורו שספק מותר כגון ביהש״מ או כוי וזה לא הוה הוראה על שגגת כרת אך נ״מ למ״ד בכריתות דף י״ט ע״ב גבי שגג ואינו יודע באיזה מהם שגג ג״כ צריך להביא אשם תלוי אך זה אימעוט בהוריות דף ה׳ ע״א ידעו שהורו כו׳. וא״כ לפי״ז כל הספיקות של איסור הוא גדר אחד וראי׳ לזה דהנה מבואר שם בכריתות דף י״ח ע״ב דעל אשם תלוי של יוהכ״פ בעצמו ג״כ יוהכ״פ מכפר וכן מבואר להדיא בירוש׳ פ״ג דהוריות ה״ג וכן לס״ד בכריתות שם דיוהכ״פ מכפר על חצי שיעור גם על של יוהכ״פ מכפר והא עבירה דיומא לא מכפר כמבואר בכריתות דף ז׳ ע״א ע״ש וע״כ משום דספק וחצי שיעור אין עליהם שם האיסור כלל רק הוא איסור כללי ולא מיקרי כלל עבירה דיומא משא״כ בסוטה יש עלי׳ שם סוטה ומחמת דיצאה מחזקתה וכמש״כ וכעין מ״ש הר״ש במס׳ מקואות פ״ב מ״ב גבי טבל מטומאה חמורה וספק שמא אח״כ נכנס במים שאובין טהור דממ״נ הטומאה הראשונה אזלא ממנו משא״כ בטומאה קלה דאז הא יש עליו שם הראשון ולא פקע ממנו וזהו כונת הגמ׳ בחולין דף י׳ והא הכא דודאי טבל וכ״כ בזה בח״א בהל׳ שחיטה פ״א הי״ב ולכך גבי ספק סוטה כ״ז שלא נתבררה יש עלי׳ גדר ודאי עיין מש״כ בהל׳ סוטה. וזה ר״ל הך דיבמות דף פ״ה ע״ב גבי הך דרמב״ח דהוה זונה אם בא עלי׳ בעלה וע״ש בתוס׳ אך ר״ל כך דלא משום חשש דשמא זנתה רק דהוה זונה ונ״מ למש״כ בהל׳ סוטה דאם קינא לה מקרוביה אז יכול למחול אף לאחר סתירה והנה בירוש׳ סוטה הובא בתוס׳ דף י״ח ע״ב דבעי שם אם גירושין הוה כמחילה ע״ש ועיין בנדרים דף ע״א ע״ב ואם נימא דלא הוה כמחילה וקינה לה מאבי׳ ונסתרה וגירשה ואח״כ כנסה בחופה אם נימא דיש חופה לפסולות ואח״כ בא עלי׳ לרמב״ח הויא זונה כיון דס״ל דהביאה של בעל עושה אותה לזונה ולרבנן אדרבא אמרינן דהוה כמחילה וכן נ״מ אם לאח״כ באו עדים שלא נבעלה לרבנן מותרת לכהונה ולרמב״ח כיון דכ״ז שלא נתברר שלא זנתה הויא עלה שם סוטה ולא אמרי׳ דנתברר למפרע כמ״ש התוס׳ סוטה דף כ״ח ע״א ואז בא עלי׳ בעלה נפסלה לכהונה אז מחמת זונה ושוב לא מהני העדים וא״ש. וא״כ כאן לכך לא אמרינן המע״ה. ובזה יש ליישב מה דהגמ׳ בחולין דף קל״ד לא מקשה על הך דין דחורי הנמלים רק מהך דגר ולא משום דף קל״ב גבי בכור שנתערב דבזמן שמאה שוחטים כולם פטורים ואין לומר דשם הוחזק פטור אף דמאה שוחטים וכעין הך דכריתות דף י״ח ע״א דזה מיקרי איקבע איסורא אף לב׳ בני אדם וכן פסק רבינו והטעם משום דבכריתות דף כ״ג ע״א הוה סתם משנה כן וגם ר״י ס״ל כן ועיין תוס׳ גיטין דף ע״ד ע״א אך שם מיקרי ג״כ איקבע איסורא וכן כ׳ רבינו בפ״ח ה״ג גבי ספק מגורשת ובתוספ׳ פ״י דשבת ס״ל לר״י דאף בשני אנשים שאינם יודעים מי מהם חילל שבת חייבים אשם תלוי וי״ל דזה ג״כ מיקרי איקבע ועיין בדברי רבינו פ״ח מהל׳ שגגות ה״ב שכ׳ או שעשה מלאכה בשבת ואינו יודע והוא תמוה ע״ש בכ״מ וצ״ל דר״ל כמו בהך דכריתות דף כ׳ שנתכוין לכבות ואח״כ להדליק ועשה שניהם רק שאינו יודע איזה מהם הקדים וא״כ י״ל דלא נעשית מחשבתו ומ״מ מיקרי איקבע או כגון שנסתפק אם זה הדבר שעשה אם הוא מעין מלאכה שנתכוין לו כגון שנתכוין לעשות פעולת בורר ושימר וזה היה ספק בשבת דף קל״ח אם זה הוה בורר או מרקד וכה״ג חייב אשם תלוי דמ״מ יש שם איסור על זה. ועיין תוס׳ ב״ק דף ק״ג ע״ב מה דמחלקי בהך דגזל לה׳ בני אדם כה״ג. אך מהך דיבמות דף ק׳ ע״ב גבי מי שלא שהתה כו׳ דנקט דפטור מן הזרוע ולחיים אך י״ל דגבי גר ג״כ כיון דהנכסים נשתנו מחזקתן דבתחילה היו של גוי ואח״כ של ישראל ומ״מ אמרינן המע״ה ושפיר מקשה מחורי הנמלים ועיין במ״ש התוס׳ נזיר דף ס״ו ע״א ד״ה אמר רבא ור״ל דכיון דע״כ צריך לסתור עכ״פ יום אחד שוב סתר הכל וע״ש דף ח׳ גבי ספק נזירות ובירוש׳ פ״ב גבי ספק אם קיבל עליו שני נזירות או נזירות אחת דהוה מחלוקת דאמוראי אם להחמיר או להקל אף דע״כ א״א לחול עליו נזירות השני׳ כ״ז שלא נסתלקה ממנו הראשונה:

שבולת של לקט כו׳. עיין בירוש׳ ובכ״מ אך באמת כונת הירוש׳ כך דהנה כ״כ דאף דמבואר בב״ק דף כ״ח דתכף בשעת קריאת שם נפטרו המתנות עניים מן המעשרות זה רק בשכחה ופיאה אבל לקט רק בשעה שלקטו עניים אז נפטר ולא קודם ולכך נקט במשנה פ״ה מ״ו מי שאינו מניח כו׳ הרי זה גוזל ור״ל דקמ״ל דאף דגבי לקט עדיין לא מיקרי של עניים מ״מ הוה גזל וכעין דמבואר בירוש׳ לקמן פ״ז ה״ג גבי פרט ולקמן אבאר זה ובזה א״ש הך דגיטין דף מ״ז ע״א די״ל דשם מקשה מלקט ועיין בדברי רבינו לקמן בהל׳ מעשר פ״ז ה״י גבי המחליף דנקט כגון שנתנו לו דהיינו שכבר בא ליד עניים ועיין במ״ש רש״י סנהדרין דף פ״ח ע״א ד״ה שלש גבי לקט דפי׳ דלא מפקיר ור״ל דרק כשזכה בו אז נפטר ומבואר בב״ק דף ס״ט ע״א דבלא זה הי׳ דרכם להפקירם ואמר דזה אין דעתו להפקירם ונ״מ ג״כ דהנה רבינו מדייק בפ״ד ה״א דרק שנפלו ג׳ כאחת אז לא הוה לקט וכן כ׳ רש״י שבת דף קי״ג דנקט שם ג׳ שוכבות יחד ובתוספ׳ כאן פ״ג נקט המובדלות כדרכן וכן הוא לשון רבינו בפ״ה הי״ד גבי שכחה וע״ש בה״ז שני עומרים י״ל דלכך נקט מובדלות דבמעורבין אף שנים לא ועיין ב״מ דף כ״ה גבי אבידה גבי מטבע דזה הוה כמו צבור ע״ש בתוס׳ ובירוש׳ כאן בפ״ו הובא בדברי רבינו לקמן בה״ו גבי שכחה וט״ס שם וצ״ל משישחה כדי ליטול החמישי והטעם שם לא כפי׳ הר״ש דג׳ אינו שכחה רק מחמת דג׳ הוה שורה שלמה כמבואר ביצה דף י״ד ע״ב ויומא דף פ״ז ע״א ע״ש ועיין בפי׳ הראב״ד במס׳ עדיות פ״ד גבי הך דב״ש ובירוש׳ כאן ורבינו ס״ל לקמן פ״ה הי״ז דאם הוא יתר מארבעה פעמים מן העומר גם ב״ה מודה דלא הוה שכחה וכן מוכח בירוש׳ פ״ז ה״א גבי זית ועיין בפ״ו ה״ג גבי הי׳ עומר אחד גדול אם נידון כשורה עכ״פ מוכח שם דאף אם שכחן בזה אחר זה לא הוה שכחה ועי׳ נזיר דף ס״ה ע״ב גבי קברים ע״ש דבדוק ופנה לא מצטרף וב״ב דף צ״ד גבי אם בא לנפות מנפה את כולם ע״ש אך אם נימא דשם לקט לא הוה רק אח״כ שפיר י״ל דמצטרף אפי׳ בזה אחר זה עיין זבחים דף ל״א ע״א גבי פיגול ובזה י״ל מה דמבואר בב״ק דף ס״ט ע״ב דלכך בעניים מהני ההפקר משום דעביד להו תקנתא וע״ש בע״א ברש״י ד״ה ר״ד אך י״ל דהם סבורים דנפלו בזא״ז. וכן יהי׳ נ״מ להך דין דפ״ה ה״ד הובא לקמן פ״ט הט״ו גבי בעה״ב העובר ממקום למקום אם יהי׳ צריך להפריש מן הלקט מעשר אליבא דר״א דצריך לשלם אח״כ וע״ש ברא״ש וזהו כונת התוספ׳ כאן פ״ב לא יטול בעה״ב לקט מן העניים ע״מ ללקט כו׳ ור״ל דבשאר מתנות עניים י״ל לר״א בפ״ד מ״ט דיכול לומר להם שלא יטלו הפיאה והוא יתן להם אחרים כיון שכבר חל עליהם שם פיאה וכמו הך דגיטין דף ל׳ גבי המלוה מעות כו׳ ובירוש׳ שם משא״כ גבי לקט דזה לא משום דכ״ז שלא לקטו העניים אין עליו שם לקט ואף דהירוש׳ כאן מקשה מר״א אר״א אף דזה לקט וזה פיאה לקמן אבאר זה. והנה עיין בדברי רבינו פ״ג מהל׳ זכי׳ ומתנה ה״ה דדבר שאינו מסויים לא קנה וכן הוא בירוש׳ כאן פ״ג ה״ח ובעירובין דף נ׳ דאף אחת מתוך שתים לא מיקרי מסויים ובירוש׳ כאן ובפי״א דכתובות הוה זה בעיא דלא איפשטא וגבי תרומה הוה זה מחלוקת בפ״ז דדמאי ה״ח ופ״ג דתרומות ה״ה ר״י ור״ל ורבינו פסק בהל׳ תרומות פי״ג הט״ז דהוה מסויים כה״ג ע״ש ועיין בירוש׳ יומא פ״ו ה״ב גבי שלוח לעזאזל דבעי עתי שיהא מזומן אם כה״ג יש עליו שם מזומן ובתמורה דף כ״ב ע״ב גבי אבידה אם זה מיקרי אבוד ועיין בה״ג בהל׳ הלואה דסבירא ליה גם כן כשיטת רבינו דרק אם שכחו העדים איזה שדה מכר לו אז נותן לו הפחות אבל אם לא ידעי מתחילה לא כלום והוה כעין הך דבבא בתרא דף קמ״ב ע״א דרפויא מרפייא וכשיטת רש״י יבמות דף כ״ט ע״ב ור״ן נדרים דף ע״ד גבי הפרה ודף פ״ו ע״ב ודף פ״ז דכל היכא דלא נברר הדבר לא הוה פעולה שלמה ועיין בדברי רבינו בספ״ב מהל׳ איסורי מזבח דהיכא דאמרינן דלמפרע הוה מומא מ״מ המעילה על המעות לא הוה רק אח״כ ואם מכאן ולהבא הוה מומא צריך לקרות שם עוד הפעם. ובזה י״ל מה דמביא ראי׳ בכריתות דף י״ח דר״מ ס״ל דלא בעי חתיכה אחת משתי חתיכות מדמחייב אשם תלוי אם שוחט בחוץ אשם תלוי כן פי׳ שם רבינו בפי״ח ממעה״ק ולכאורה קשה דלמא מיירי כאן דהראשון שהביא אשם תלוי הי׳ על ספק מעילה וכר״ע שם דף כ״ב והי׳ שתי חתיכות והוה אתחזק איסורא גם לענין שחוטי חוץ דהא אם יודע לו שאכל ודאי קודש ג״כ יוצא בזה כמבואר שם דף כ״ב ע״ב וא״כ שפיר חייב ובאמת י״ל בזה אם זה הוה מחוסר זמן בבעלים אם נימא דאם הביא אשמו קודם מעילתו לא יצא כמבואר ב״ק דף קי״א ותוס׳ שבת דף ע״א ע״ב אך לפי מש״כ התוס׳ זבחים דף ק״ג דיכול להביא גם קודם זריקה ודאי חייב על שחיטתו בחוץ אך באמת לר״מ דס״ל כריתו׳ דף כ״ג ע״ב דלא חל קדושה גמורה על אשם תלוי י״ל דגם גבי מעילה לא נפיק בי׳ אם נודע לו שחטא ודאי כיון דלא קדוש קדושה גמורה ורפוי׳ מרפייא כמש״כ. ועיין בהך דעירובין דף ל״ז ע״ב דמוכח שם דאף בשנים מיקרי גבי תרומה דבר שאינו מסויים ע״ש גבי שני רימונים והנה עיין בהך דמעילה דף כ״א ע״ב גבי פרוטה של הקדש או שאמר כו׳ ע״ש בתוס׳ ד״ה פרוטה ובתוס׳ סוטה דף י״ח ע״א ובירוש׳ פ״ז דדמאי ה״ה דאמר שם תנא על הראשונה כו׳ ועל השני׳ כו׳ ואח״כ אמר שם אבל אם היה שתים כו׳ וה״פ דהראשונה היינו רישא דהיינו פרוטה שנפלה לתוך הכיס והשני׳ ר״ל סיפא ומיירי כך שנפל פרוטה של הקדש לתוך הכיס במקום ידוע ואח״כ אמר סתם פרוטה בכיס זה הקדש. והנה מבואר בירושל׳ תרומות פ״ג דאם נפלה סאה תרומה לתוך כרי ואח״כ אמר דסאה יהא תרומה אמרינן דמסתמא ר״ל במקום שנפלה הראשונה ע״ש והנה זה ר״ל מה דאמר בירוש׳ שני׳ מועלין בודאי אך זה לר״ע אבל חכמים ס״ל כמו דאמרינן בקדושין דף ס״ד ע״ב במחלוקת דר״מ ור״י אם נחית אינש נפשי׳ לספיקא וא״כ י״ל ה״נ דכל אחד הוא סמוך להסאה שנפלה יותר מחבירו וזהו טעם דחכמים אך הנה זה מבואר שם בקדושין דף ס״ד דבכת אחת אמרינן דרק הגדולה ביותר או הקטנה ביותר לכך קאמר הירוש׳ דאם היה שנים לבד זאת שנפלה אז בודאי ר״ל על הראשונה הסמוכה ולכך מעל בודאי זהו כונת הירוש׳ שם ואח״כ מקשה שם והא הוה דבר שאינו מסויים וא״כ לא ימעול כלל ותירץ דאמר אל יוציא כיס כו׳ ור״ל דהוה משועבד כל הכיס לזה והוה בגדר אחריות וזהו ג״כ כונת הגמ׳ מעילה דף כ״ב ע״א אל יפטר כיס כו׳ אך זה שייך רק בדבר שיש לו פדיון משא״כ בקדושת הגוף ועיין במנחות דף ק״ה ע״ב שמעינן לר״ש ור״ל הך דתרומה דלא בעי דבר המסויים וכבר הארכתי בזה בח״א בהל׳ שקלים ובהל׳ מ״א ובהל׳ שחיטה ע״ש ועיין בהך דחגיגה דף ח׳ גבי הך מחלוקת דטופלין וזה ג״כ משום הך דבעי דבר המסויים. והנה הטעם דגבי תרומה פסקינן דשנים שפיר מיקרי דבר המסויים י״ל משום דמבואר בעירובין דף נ׳ דהיכא דממ״נ יש לו קצת חלק באחד מהם הוה מקצת ביתו ניכר והוה דבר המסויים וכ״כ בזה בהל׳ אישות ובמ״ש ה״ה בשם הרשב״א בפ״ה מהל׳ מכירה גבי מכר לו חטים בחמור וטלה דקנה החטים כנגד החמור לבד אם לא משך גם את הטלה והטעם משום דהחמור הוא רוב וא״כ הוה כמו דבר המסויים והנה בעירובין דף נ׳ אמר שם דאם אמר תיקדש פלגא דחיטתא מהני גבי תרומה ואמאי הא הוה דבר שאינו מסויים אך י״ל דכ״כ דאף דמבואר בחולין דף צ״ט דמקום חתך גבי קדשים מותר ור״ל דדבר שאינו אסור רק מצד הקדש ודין לא תפוס רק מה דחזי לו וכל היכא דהוה בגדר איסור שפיר אוסר גם דבר אחר והנה כבר הארכתי לעיל דטבל שייך בו גדר איסור ג״כ מלבד הקדושת תרומה שחל עליו אחר שקדשה לשם תרומה נשתייר בו לגבי זרים גדר איסור טבל אך זה רק גבי דגן תירוש ויצהר אבל גבי שאר פירות אף אם נימא דתרומה שלהם מה״ת כמו שיטת רבינו מ״מ אין על הטבל שלהם שם גדר איסור עצמיי רק מחמת התרומה וא״כ לפי״ז לגבי מקום חתך בתרומה של דגן ודאי אסור משום דיש עליהם גם גדר איסור משא״כ בשל פירות הוה רק בגדר קדושה ולא איסור וא״כ לפי״ז גבי ב׳ סאין כיון דמשכחת שיחול שם תרומה על שני הסאים כהך דעירובין הנ״ל והוה דבר המסוים משום דאוסר גם מקום החתך כמש״כ לכך חל שפיר משא״כ גבי רימונים בעירובין שם דהוה רק פירות ואין אוסר מקום חתך וא״כ לא הוה דבר המסויים. והך דעירובין הנ״ל אף דהוה מעשר מ״מ האיסור משום ת״מ שיש בו. עכ״פ גבי קנין אף אחד משנים לא הוה מסויים והנה זה כתבתי דגבי לקט כ״ז שלא בא ליד עני לא נפטר ממעשר אך י״ל דאם נותן חילופיו לעני הוה כמו שבא ליד העני וכעין הך דבכורות דף י״ח הובא בירוש׳ כאן וכעין הך דע״ז דף ס״ג גבי אתנן וא״כ לפי דאמר כאן בירוש׳ בתחילה דצריך ליתן לו שבולת הראשונה וא״כ הוה כמו שהגיע לידו וא״כ הוה דבר המסויים וא״כ נפטר הלקט מן המעשר וא״כ אינו יכול לעשר מחמת חשש דמן הפטור על החיוב לכך קאמר דנותן לו איזה שבולת שירצה וא״כ לא הוה דבר המסויים ולא הוה קנין גמור ולא מפטר הלקט מן המעשר ושוב ליכא חשש זהו כונת הירוש׳ וכעין זה כ׳ התוס׳ ע״ז דף ס״ג ע״א ד״ה דקאי בחצירה גבי אתנן. והנה עיין במ״ש הר״א ז״ל בהשגות בהל׳ מעשר פ״ז ה״י דאם עשאן בגורן חייב מדבריהם והנה לכאורה מאי קמ״ל הא זה מבואר בסוטה דף מ״ג ע״ב והביאו רבינו בהל׳ תרומות פ״ב ה״ט ע״ש וגם למה לא מחלק בין גורן לעיר ודוחק לומר דזה קמ״ל דכאן אין נ״מ וכעין מש״כ בהשגות בהל׳ תרומות שם בהי״ב גבי הפקר קמה דאם עשה מהם גורן חייב אפי׳ בעיר ור״ל דלא שייך הך טעם דקלא אית לי׳ והנה רבינו ז״ל שם כ׳ דהעמדת כרי בלקט שכחה ופיאה פטור אך רש״י ז״ל ב״ק דף צ״ד ע״א כ׳ להיפך ובירוש׳ כלאים פ״ה ה״ב מבואר אתיא לב״ש וי״ל דזה כונת הירוש׳ פיאה פ״א ה״ו מתניתין דב״ש היא כו׳ וט״ס שם ור״ל הך ב״ש דכרי הנ״ל וכשיטת רש״י ב״ק הנ״ל דלכך לאחר מירוח צריך לעשר גם מן הפיאה שנותן לו ועיין רא״ש נדרים דף מ״ד ע״ב ע״ש. אך באמת י״ל כך דהנה לכאורה קשה למה לא הביא רבינו דין זה דעשאן גורן גם לגבי הפקר ועיין ברכות דף מ׳ ע״ב דמבואר שם דזה הדין גם לגבי הפקר ע״ש אך נ״ל דכ״כ בח״ב על מש״כ רבינו בפיהמ״ש פ״א דמס׳ תרומות מ״ה גבי אין תורמין מן ההפקר דפי׳ שם מטעם אחר ולא קאמר מטעם דהוה מן הפטור אך י״ל דנ״מ לפי מה דמבואר בירוש׳ פ״א דמעשרות הובא בדברי רבינו פ״ב מהל׳ תרומות דאם הפקיר קמה וזכה בה והפריש ממנה תרומה חל שם תרומה אף דפטור קמ״ל דגם אם תרם מזה על פירות החייבים לא מהני ונ״ל דה״ה גבי לקט שכחה ופיאה אף דהתורה פטרה אותו ובפרט גבי פיאת קמה ולשיטת רבינו גבי לקט קמה אם עבר והפריש ממנו תרומה חל שם תרומה ועיין מ״ש רש״י ב״מ דף צ״ב ע״ב ד״ה הוא אוכל דהטעם דהפטור מחמת שהתורה זיכתה לו ולקמן אבאר זה. והנה כ״כ במ״א דזה תליא אם מה שנפטר עפ״י דין הוא כמו כבר נתן או דא״צ ליתן וכל היכא שפטרה אותו התורה אם זה הוה בגדר הפקעה או פטור וזהו כונת הגמ׳ בנדרים דף כ״ז ע״א אונס רחמנא פטרי׳ ר״ל כיון דהתורה פטרה אותו הוה כמו קיום התנאי ועיין מכות דף ט״ז ע״ב גבי גר שמשכנו ומת אם הפטור הוה בגדר הפקעה או גדר נתינה וזה ר״ל ג״כ הך דב״ק דף ק״ו ע״א גבי שבועה קונה וזה ר״ל התוס׳ דגיטין דף נ״ג ע״א במ״ש שם דלרב חייב משום שעת הגבהה כו׳ ואמאי לא נימא הרי שלך לפניך אך כיון דרב ס״ל בסנהדרין דף ע״ב דבדמים קנינהו והוה שלו לגמרי לא בגדר פטור לא שייך לומר הרי שלך לפניך וכעין דמבואר בב״ק דף ס״ו ע״ב גבי יאוש ועיין בירוש׳ ב״ק פ״ט דמבואר שם דלמ״ד שבועה קונה אינו יכול לומר לאחר שבועה גבי חמץ הרי שלך לפניך וע״ש דף ק״י ע״ב. ועיין תוס׳ ב״ק דף ד׳ ע״א דקלב״מ לא הוה רק פטור וכתובות דף ל״ג ע״ב במה דמקשה שם מי איכא מידי כו׳ ומתרץ שם ע״ש ובהך דע״ז דף כ״ז ע״א נשי כמאן דמהילי דמיא ובר״ה דף ט״ז ע״ב גבי הך דכל שנה שאין תוקעין כו׳ דלא מחמת דין רק מחמת אונס וכן נ״מ בכ״מ שהפטור הוא מחמת דין או מחמת סיבה וכעין הך דפומייהו הוא דכאיב להו ביבמות דף ס״ו ודף ק״ד ודף מ״ד וכ״מ וזהו ג״כ ר״ל הגמ׳ בגיטין דף ע״א ע״א גבי יכול לדבר מתוך הכתב מה דמקשה שם מהך דקרבן שבועה ע״ש ברש״י ותוס׳ אך ר״ל כך אם זה החסרון בהעדות או בהאדם ולשיטת ר״ת דהך מפיהם ולא מפי כתבם הוא רק באלם ור״ל דהוא אינו בר עדות אבל אם נימא כשיטת רש״י דלא מהני עדותו אבל הוא בר עדות וא״כ לא שייך בזה הך דין דב״ב דף קכ״ח דתחילתו וסופו בכשרות ע״ש וגם המיעוט דקרבן שבועה למסקנא אם משום דאינו בר עדות או משום דאין מקבלין עדותו וכמבואר ברש״י שבועות דף ל״א ע״א גבי משחק בקוביא וביומא דף ע״ד ובירוש׳ ובתוספ׳ דשבועות דזהו ב׳ דינים פסולים ואינם ראויים להעיד עיין ב״ב דף קס״ה ע״ב מה דאמר שם הא קמ״ל דשנים במקושר דומיא דעד אחד בפשוט פסולא דאורייתא ע״ש בתוס׳ וברא״ש דנ״מ לענין תפיסה ונ״מ ג״כ לענין עד מיתה דגבי עד אחד חייב קרבן שבועה כיון דמהני עדותו כמבואר בשבועות דף ל״ב וגבי פסול אף דמהני עדותו מ״מ פטור מקרבן שבועה וכן גבי אילם וזה ר״ל הך דגיטין הנ״ל אף דכשר לעדות אשה כמבואר שם וכן נ״מ אם חייב משום שבועת ביטוי גבי עד כזה עיין רש״י שבועות דף כ״ה ע״ב ד״ה סבר ובירוש׳ שם פ״ד דגבי ע״א פטור משבועת ביטוי אף אם נימא כמ״ד דפטור מקרבן שבועת העדות אך רש״י שבועות דף ל״ו ע״ב ד״ה שאני לא כ׳ כן וכ״כ בזה וכה״ג כ׳ רש״י סנהדרין דף ס״ו ע״ב ד״ה ונימא דיש חילוק בין היכא דהפטור הוא מחמת גזיה״כ או מחמת סיבה וכן נ״מ לשיטת רבינו דס״ל בהל׳ אס״ב פ״ג ובהל׳ שגגות פ״ט ה״ג דבן ט׳ הבא על שפחה חרופה גדולה הוא ג״כ חייב קרבן והטעם משום דס״ל משום דאיתקש להדדי וכל היכא דהיא חייבת מלקות גם הוא חייב קרבן ואם הוא פטור גם היא פטורה ונ״מ דהעראה שלא כדרכה דהוא פטור מקרבן גם היא פטורה ממלקות עיין ביבמות דף נ״ה ע״א וע״ב ברש״י דלכאורה משמע דרק לענין קרבן הוה הפטור אבל לענין מלקות בה י״ל דחייבת אף בהעראה ושלא כדרכה אך מלשון רבינו לא משמע כן עיין מש״כ שם בהל׳ אס״ב. ובאמת גבי שלא כדרכה גבי שפחה חרופה מלשון הגמרא דכריתות דף י״א משמע דזה לא יתמעט לגמרי גבי שפחה חרופה רק מגדר קרבן ועיין תוס׳ יבמות דף נ״ה ע״ב ד״ה אינו ואף דביבמות דף ל״ד ע״ב מצריך ב׳ קראי לרבנן למעט העראה ושלא כדרכה אך באמת הנה בירוש׳ ביבמות פ״ו משמע דלא כשיטת התוס׳ ביבמות שם רק דאינו חייב עד שיפלוט ובאמת י״ל דהך מה דאמרינן בנדה דף ט״ו ע״א בשלא גמר לא ר״ל העראה רק דר״ל בלא פליטה וכן הך דכריתות דף י״ב ע״ב גבי שפחה חרופה אי בעי אמר לא גמרתי ביאתי ר״ל ג״כ כך ועיין קדושין דף ע״ח ע״א גבי לא יחלל זרעו ר״ל ג״כ כה״ג וביבמות דף ל״ד ע״ב ר״ל ג״כ כך ובירוש׳ שבת פ״ז ה״ב מבואר להדיא גבי בועל נדה דליכא טומאה בהעראה ועיין במ״ש התוס׳ במו״ק דף ט״ו ע״א ד״ה ובועלי נדות אך רבינו ז״ל לא ס״ל כן בהל׳ מטמא מו״מ פ״א ה״ג וכן י״ל דהא דצריך ב׳ קראי ביבמות דף ל״ד הוא רק אם נימא דהעראה רק נשיקה ובירוש׳ רפ״ו דיבמות מבואר דגבי אלמנה לכה״ג אף למ״ד דהעראה נשיקה אינו חייב משום הך לאו דלא יקח דאין עלי׳ שם קיחה ועיין תוס׳ קדושין דף י׳ ע״א ד״ה כל הבועל וביבמות דף נ״ט. והנה גבי נתקע הוה מחלוקת רש״י ותוס׳ בכריתות כאן אם הפטור הוא משום אנוס דפטור גם משפחה חרופה כמבואר בתוספ׳ פ״א דכריתות ובירוש׳ פ״ח דנזיר ה״א ובדברי רבינו בהל׳ שגגות פ״י ה״ט ובפיהמ״ש לרבינו בכריתות שם וא״כ לזה היא חייבת אם היא היתה מזידה אבל להטעם משום דאינו מזריע היא ג״כ פטורה אך מהך דיבמות דף נ״ד ע״א גבי יבום לא משמע כן מדאמר שם הטעם דלא מכוין וכאן בכריתות לחד גירסא בגמ׳ גרס מכונה משמע משום דידה וכשיטת התוס׳ אך רש״י גרס מכוין וע״ש בתוס׳ בע״ב ד״ה שאינו מתכוין וכן יהי׳ נ״ב גבי משמש מת למ״ד חייב גבי שפחה חרופה אם חייב ע״ש ביבמות דף נ״ה ע״ב וכן נ״מ אף לדידן אם יש בו דין של בועל נדה לענין טומאה וי״ל דזהו כונת התוס׳ מו״ק דף ט״ו ע״א הנ״ל מ״ש דטומאת בועל נדה מטעם קרי ור״ל לאפוקי כה״ג. וכן יהי׳ נ״מ גבי ישן דפטור אם מטעם אונס או מטעם דכאן לא הוה גדר ביאה ונ״מ לגבה ועיין יבמות דף נ״ד ע״א ובדברי רבינו שם דרק אם הוה ישן לא קנה ועיין בפ״ב דב״ק דף כ״ז ע״א גבי ישן שבייש ובעירובין דף ל״ח ע״ב גבי הואיל וניער קנה ישן נמי קנה ושם דף מ״ה ע״ב ותוס׳ סנהדרין דף מ״ז ע״א גבי קרבן וגיטין דף ע׳ ע״ב וכ״מ והנה מלשון הגמ׳ בכריתות משמע דפטור דישן גבי ש״ח כמו בכל עריות וא״כ ממילא היא חייבת אם הוא ישן כיון דהפטור הוא רק ע״י סיבה. עכ״פ נמצא דיש מקום שהפטור שלהם לא מחמת דהם נפטרו רק דאין עליהם חיוב וא״כ י״ל דבזה אם עבר וקרא עליהם שם תרומה חל עליהם ולכך בהם י״ל דאם עשאן בגורן חייב להפריש מהם מדרבנן כיון דחל עליהם שם תרומה משא״כ בהפקר כיון דאף דיעבד לא חל עליו כלל לא תיקן בהם תרומה ועיין תוס׳ יומא דף י׳ ע״ב ואף דגבי הך דברכות דף מ׳ אמר זה גם על הנה באמת בירוש׳ רפ״א דדמאי אמר דזה אינו הפקר גמור רק ספק אם רוב אין משמרים ע״ש לר״ל וב״מ דף כ״ב ע״ב גבי תמרי דזיקי ובתוס׳ ב״ק דף ס״ח ע״ב היכי ס״ל לר״ל גבי יאוש שלא מדעת ותוס׳ ר״ה דף ט״ו ע״ב וא״כ י״ל דדיעבד חל עליהם שם תרומה וכעין הנך דפטורים מן הדמאי כמבואר בירוש׳ ספ״א ובאמת זה תליא בהך דהוריות דף י״ב ע״ב ודף ט׳ ע״ב גבי משיח ונשיא שנצטרע אי מידחי דחי או מפטר פטור ר״ל אם פקע שם הדבר ממנו או יש שם הדבר עליו רק דאינו יכול וכן נ״מ גבי קרובים היכא דיש קרובים יותר ממנו אם יש עליו השם או לא ועיין ב״ק דף ק״ח ע״ב בתוס׳ ד״ה לבניו אם יש עליהם שם יורש כיון דהוא קודם וברש״י שם דמפרש אחי האב ונ״מ להך דגיטין דף ע״ד ע״א גבי תנאי אם יש לו בנים ומחזיר לאחיו אם קיים התנאי ובירוש׳ כתובות פ״ט ה״א מה דמקשה שם דכיון דיש לה בעל שוב הוה יורשי האשה כנכרים כמ״ש התוס׳ ב״ב דף מ״ט ע״ב ואיך יורשים אותה וגם י״ל דזה תליא בהך דב״ב דף ק״ל ע״א גבי בת במקום בן אם יש עלי׳ שם קרובות וערכין דף כ״ה ע״ב ע״ש כאחר דמיא ובמ״ש רבינו בהל׳ רוצח פ״א גבי גואל הדם גבי אב שהרג אם אין לו בן אין האח נעשה גואל הדם וקשה הא במקום שיש אב אין האח יורשו וע״ש בה״ב דרק הראוי לירושה הוא גואל הדם וא״כ לא מיקרי גואל הדם כלל ועיין ברש״י קדושין דף כ״א ע״א ד״ה חובה ע״ש ודוחק לומר דר״ל שהניח הנהרג אשה וא״כ זקוקה לאחיו ליבום והוא קודם לנחלה מאב לדידן כמבואר ביבמות דף מ׳ אך באמת מדברי רבינו בסוף הל׳ ממרים גבי בן סורר ומורה מוכח דס״ל דהיכא שהוא גרם לו מיתה שלא עפ״י דין אינו יורשו וכעין מ״ש רבינו בהל׳ חובל ומזיק פ״ד הט״ז דבעל שחבל באשתו צריך לשלם לה הכל ואין לו בהם פירות ועיין תוספ׳ כתובות פ״ג דאמר שם גבי קנס דאם נותן מיד אביה יורשה ולכאורה קשה הא צריך ליתן לאבי׳ וצ״ל דמיירי כעין הך דכתובות דף ל״ט גבי בא עלי׳ ונשאת דנותן לעצמה וקמ״ל דהבעל אינו יורשה כיון דהוא גרם זה ומיירי שנשאה הוא בעצמו ועיין בכתובות דף ק״ב ע״ב דמשמע קצת דשפיר יורשין אותו אף אם הם גרמו לו מיתה אך י״ל דשם קאי כעין הך דירוש׳ דכתובות פ״י ה״ב גבי כתובת בנין דיכרין דלא דירשו אותו רק דאינו וא״כ נתרבה חלקם וגבי עישר נכסי משום דקי״ל בע״ח דאחי הוה כמבואר בכתובות דף ס״ט ע״א ועיין תוס׳ כתובות דף כ״ט ע״א וסנהדרין דף ע״ג ע״ב ד״ה במפותה אם קנס הוה מתחילה שלו או רק בגדר זכי׳ ואכ״מ. עכ״פ היכא שהתורה הפקיעה י״ל דבטל השם ממנו וכן כאן גבי הפקר:

[השמטה לדף נ״ו ע״ב. למ״ש לענין המחלוקת דירוש׳ אם צריך לשלם כופר היכא שהפקיר השור. וכן יהי׳ נ״מ להך בעיא דסנהדרין ט״ז גבי שורו של כה״ג בכמה אם בע״א או בכ״ג איך הדין לענין הכופר שלו דבכופר של כל אדם הנה התוס׳ רפ״א נסתפקו בזה אם בג׳ או בכ״ג ובירוש׳ שם הוה בזה מחלוקת ע״ש גבי כה״ג מאי. ונראה דזה ר״ל הגמ׳ שם מכלל דממונא פשיטא לי׳ ולכאורה הא זה מבואר בברייתא שם דף י״ח ע״ב אך י״ל דמלקות עדיף טפי בג׳ כמבואר בירוש׳ שם רפ״ב דדיני ממונות בכ״ג ומלקות בג׳ דנמצא עליתו ירידתו אך באמת י״ל דהגמ׳ ר״ל אכופר ובאמת רבינו ז״ל לא הביא כלל הך בעיא דשור הנסקל והטעם דכיון דקי״ל דאין גומרין אלא בפניו ע״ש דף י״ט וב״ק דף מ״ד ודף צ״א וכ״מ וזה מבואר בירוש׳ רפ״ב דאין כבודו של כה״ג להיות בב״ד של כ״ג ע״כ צריך ע״א אך יהי׳ נ״מ לענין הריגתו של שור כמו גבי זקן ממרא כמ״ש רש״י ועי׳ תוס׳ סוטה דף ז׳ ע״ב ובהל׳ סנהדרין אבאר זה: ע״כ השמטה]

לא ישכור אדם כו׳. הנה באמת לפי מה דמבואר בב״מ דף י״ב דלכך מותר ללקט בנו אחריו משום דעניים גופייהו מייאשי וכ״כ בזה דאף דמבואר בירושלמי פ״ח דפיאה דהיכא דהלכו בו הנמושות דבעה״ב גופה אסור ליטלם ולפי מה דמבואר שם בגמרא אם יש לו חלק מיקרי בעה״ב ע״ש ברש״י ותוס׳ וע״כ צ״ל דכיון דעניים מייאשי שוב לא ילכו ללקוט והוה כמו לעורבים ולעטלפים וא״כ לא חל כלל עליהם שם מתנות עניים ונ״מ דחייב במעשרות וא״כ אמאי אסור להתנות עמו כיון דאין עליו שם מתנות עניים כלל אך י״ל דזה קאי על פועל סתם דאז בנו מלקט בגדר עני ולכך אסור להתנות עמו דהוה גוזל את העניים וגם הא מבואר בחולין דף קל״א דאין לו טובת הנאה משום תעזוב וגם משום דהוה כמסייע בבית הגרנות כמבואר בכורות דף כ״ו ע״ב דגם גבי מתנות עניים כן וכ״כ בזה וגם באמת לפי מה דמוכח מדברי רש״י ב״מ דף צ״ב ע״ב ד״ה הוא אוכל דלכך הם פטורים ממעשר משום שנוטלם מחמת שהתורה זיכתה להם ר״ל דלא הוה בגדר מקח ועיין בירושלמי מעשרות פ״ב ה״ו דהתורה פטרה אותו אף אם אמר ע״מ ע״ש בירושלמי ולא הוה כמקח ור״ל הך דב״מ דף פ״ט ע״א כנפשך. ובפרט לפי מש״כ לעיל דלקט כ״ז שלא בא ליד העני אינו פטור מן המעשר וכיון שמתנה שילקוט בנו שוב אינו נוטל זה בגדר לקט וא״כ לא קיים כלל מצות לקט וגם חייב במעשרות אך כל זה בששכרו שלא יהא לו חלק בו אבל אם יש לו חלק דאז נוטל הבן מטעם דאייאושי מייאשי ואפי׳ למסקנת הגמרא דאמר מחמת דעשו שאינו זוכה כזוכה ר״ל גם כן דלכך מותר זה ולא הוה כמרביץ ארי משום דעניים גופייהו ניחא להו דזה כ״כ דאסור להלוות לעני ליטול לקט שכחה כו׳ כמו הך דגיטין דף ל׳ כיון דהוה בגדר עזיבה ומה מועיל ניחותא דעניים אך ר״ל כמש״כ ולא שייך בזה איסור דהרבצת ארי וא״כ שוב אין עליו שם מתנות עניים ומותר זה וראי׳ לזה דהא מבואר כאן דגם אשתו מותרת ללקוט והנה מבואר בתוספתא פ״ד דמעש״ש דלאשתו ד״ה אסור ליתן לה מעשר עני וע״כ מיירי אף במה שאינו מחוייב כדמוקי לה בקדושין דף ל״ב ע״א ואמאי וצ״ל דכיון דהוא יש עליו שם עשיר גם היא בגדר עשירה וכעין הך דמבואר בב״מ דף ק״ד וכ״מ דאדם מביא קרבן עשיר על אשתו ע״ש בתוספות וכ״מ בזה והעיקר דר״ל דהיא גם כן שם עשירה עלי׳ ועיין תוס׳ סוטה דף כ״ג וכבר הארכתי בזה בח״ב ועיין נדרים דף פ״ג ע״ב במה דאמר שם יכולה ליהנות בלקט שכחה ופיאה ולחד לישנא דאף היכא דיכולה ליהנות מבעל ולא מפליג אם הבעל הוא עני או עשיר ויש לדחות אך באמת זה יהי׳ תליא אם הא דאסור ללקוט הוא מחמת דהוא עשיר כשיטת רש״י ב״מ שם או מחמת כמש״כ התוס׳ דלהזהיר את העני על שלו דגבי אשה לא שייך זה ובזה יש ליישב מה דגבי הך דאריסין וחכירין שם לא אמרינן דגם אשתו מותרת רק גבי פועל אמרינן זה משום דהני הוה בגדר עשיר לא מחמת הך דלא תלקט משא״כ גבי פועל שם רק מחמת לא תלקט דזה ודאי גבי עני אם יש לו שדה אסור ללקוט בנו ואשתו אחריו דלגבי הך מתנות עניים יש עליהם שם עשיר אך לפי מש״כ לעיל דגבי פועלים שיש להם בנים מחמת תקנת חכמים הוה כמו שהלכו בו הנמושות דהיינו דפקע ממנו שם מתנות עניים לכך מותרת גם אשתו ללקוט ועיין בכורות דף ל״ה ע״ב ובכ״מ מה דאמר שם אשתו כגופו דמי ואינה נאמנת גם כן על מומי בכור וכבר הארכתי בזה בח״א אם ר״ל שהיא ג״כ בגדר תקנה שהיא חשודה כמו גבי כהנים אף דקי״ל דאשת חבר שנשאת לע״ה אין עלי׳ שם ע״ה לענין חברות עיין בכורות דף ל׳ ע״ב וע״ז דף ל״ט ע״א ובתוספתא שם פ״ג דהיא צריכה לקבל על עצמה שלא תעשה טהרות עמו ושם הוה בזה מחלוקת ועיין בשאלתות פרשת בא דמשמע קצת דהטעם משום דצריך ליתן לה מזונות וזה תליא בהך דעירובין דף ע״ג ע״א ותוס׳ שם דף פ׳ ע״ב גבי מקבלי פרס ובמ״א כ׳ בזה. עכ״פ חזינן דהוה כגופו גם לענין זה אך יהי׳ נ״מ גבי ארוסה אף אם הגיע זמן שניזונת משלו עיין כתובות דף ע׳ ע״ב דמ״מ חל נדר וע״ש דף פ״ג ע״א דרק ידו כידה גבי נשואה ועיין סנהדרין דף כ״ח ע״ב דגבי נשואה הוה שארו וחד גוף וגבי ארוסה רק משום איקרובי דעתא ויהי׳ נ״מ דאף דמכל מקום פסול לעדות לפי מ״ש הראב״ד ז״ל בהשגות פרק י״ב מהל׳ עדות הלכה ב׳ מהך דסנהדרין דף י׳ דגבי שארו כיון דהוא בגדר עדות בטל גם לגבי הרובע משא״כ גבי אשתו דהוה כגוף אחד לא הוה בגדר עד כלל וכן כתב הר״ן ז״ל בפ״א דגיטין לגבי ארוסה כה״ג פטור גם הבועל ועיין בירושלמי ב״ב פ״ח ה״ו הקרובה לא ארוסה וביומא דף י״ג ע״ב ע״ש וכן יהי׳ נ״מ לגבי יבמה כיון דהקנין שלו רק בגדר קנין דאחיו ועיין רש״י כתובות דף נ״ח ע״א ד״ה קנין דהאי דאוכלת בתרומה הוא רק מחמת דין לא מחמת אישות וכן נ״מ לביאת שוגג למ״ד ביבמות דף נ״ו דאוכלת בתרומה ומסתמא דה״ה דצריך ליתן לה מזונות ועי׳ תוס׳ יבמות דף מ״א ע״ב וברא״ש שם וכתובות דף ק״ז ע״ב דכתבו שם דאף היכא דצריך לזונה גבי יבמה מכל מקום מעשה ידיה אינה שלהם ועי׳ בתוספ׳ כתובות פ״ה דמבואר שם להיפך דכ״ז שהיא ניזונת משלהם מעשה ידי׳ שלהם רק דמציאתה שלה כצ״ל וכמו גבי אלמנה ע״ש ועיין ביבמות דף ל״ח ע״ב דהוה ספק גבי יבמה אם ידו כידה ע״ש וכבר הארכתי בזה בח״א בהל׳ אישות גבי חיוב מזונות ביבמה לאחר יבום אם הוה בגדר שארה או גם בגדר תנאי כתובה עי׳ יבמות דף נ״ב ע״א וכתובות דף נ״ג ע״ב בתוס׳ ד״ה בת. ועי׳ בתוספתא ספ״א דתרומות דאמר שם דקטן לוי או כהן שהי׳ למוד להיות אוכל אצל אחר לא יתן לו התרומה ומעשר שלו משום דאינו מקיים בזה מצות נתינה וכ״כ בזה לעיל ולקמן בדברי רבינו בהל׳ תרומות פי״ב הלכה כ״ב אך אם יש לאשתו בן שהוא כהן או לוי שפיר יכול ליתן לו הרי חזינן דמקיים מצות נתינה בזה אך י״ל דזה תליא בהך דקדושין דף כ״ד אם יש קנין כו׳ וכ״מ וגם י״ל דאשתו הוה כמו אפטרופוס כמבואר ביבמות דף צ״ט ע״ב והוא עצמו א״א שיהי׳ כאפוטרופוס דהוה כזכה מימינו לשמאלו כיון דידו כיד הבעלים כמבואר בכ״מ ונ״מ גם כן כאן גבי לקט לפי מש״כ דרק שבא ליד העני אם מהני זה שבא ליד הקטן כיון דלא זכה מה״ת כמבואר בב״מ שם. ובאמת לכאורה קשה לפי מש״כ התוס׳ סנהדרין דף ס״ח ע״ב דשכר פעולתו הוה שלו מן התורה נימא ג״כ דכיון דעל ידי לקיטה שלו נגמר הדבר יזכה מה״ת אך י״ל דכל כמה דלא זכה לא נגמר הדבר ולקטנים לא זכה להו רחמנא ועי׳ ב״מ דף צ״ב ברש״י שם בע״ב ד״ה אי אמרת דאי משל שמים אף דבגדול זוכה מיד שבא לידו כמ״ש רש״י שם בע״א בד״ה לדידי׳ ודלא כשיטת התוס׳ שם ודף פ״ח ע״א דרק מה שנותן לתוך פיו מ״מ גבי קטן לא זכה עד שיתן לתוך פיו וה״נ כן גבי לקט וא״כ מה הקשה שם הגמרא בב״מ דף י״ב הא כאן גם הקטן לא זכה כ״ז שלא נתן לתוך פיו ע״ש בתוס׳ ד״ה אי וצ״ל דמ״מ זה הוה בגדר הפקר ומציאה כיון דמרשות הבעלים נפקא לגמרי וכמבואר בהך דגיטין דף מ״ז גם ר״ל כך דאם נימא דיש לקטן זכי׳ אף דידו כיד אביו מ״מ כיון דבאמת אביו עני הוא רק מחמת דזה הלקט הוא משדה שלו וכיון דהקטן אין לו חלק בהשדה אף דידו כיד אביו מ״מ לענין זה הוה כמו שגם אביו אין לו חלק כיון שנוטל מחמת בנו ובנו אין לו חלק אבל אם נימא דקטן אין לו כלל יד וא״כ הוה כמו שאביו לקטן ואביו אסור ליטול ולכך גבי אשתו לא שייך זה וכעין הך דגיטין דף ס״ד ע״ב גבי ידו יתירה זכה לו רחמנא ולכך לא פליגי רבנן על אשתו אך מכל מקום גבי אריסין וחכירין גם אשתו נקראת עשירה ואסורה ללקט:

מי שאינו מניח כו׳. ור״ל דעושה פעולה שלא יהא לקט כעין הך דלקמן בהי״ג דאסור להרביץ ארי וכעין דמבואר בירושלמי כאן פ״ז ה״ב גבי פרט בנשירתו מהו שיקדיש וכעין הך דתמורה דף כ״ה ע״א הובא לקמן בהלכה י״ד דאמר על לקט עם נפילת רובו יהא הפקר לא מהני משום דעושה פעולה לבטל מצות התורה דבל״ז מאי קמ״ל ועיין ב״מ דף צ׳ ע״ב גבי חסימה כה״ג ע״ש ובפרט לפי מש״כ לעיל לחלק בין לקט לשאר דברים וכן יהי׳ נ״מ אם אמר על חמץ קודם זמן איסורו דלכשיגיע זמן איסורו יהא בטל או הפקר אם מהני דבאמת הא דאמרינן בפסחים דף ו׳ ע״ב דלא מהני ביטול לאחר זמן איסורו לא ר״ל מחמת דאסור בהנאה לכך אינו שלו רק מחמת דאינו יכול להפקיע החיוב שחייבתו תורה וכמ״ש התוס׳ ב״ק דף ע״ו ע״א וכן מוכח בירושלמי פסחים פרק ב׳ דאף למ״ד חמץ מותר בהנאה אינו יכול להקדישו לאחר זמן ביעורו שלא להפקיע המצוה ומה דאמר בגמרא שני דברים אינו ברשותו ר״ל כמו גבי בור ברה״ר דהקנין הוא לאחר שכבר אינו שלו ועיין בירושלמי ב״ק פרק א׳ ה״א דלכך אמרינן דאם חפר אחד ובא אחר וסיידה נתחייב בה משום דקנה אותה ובאמת אם ר״ל דהוה באמת קנין כיון דהתורה חייבה אותו על נזקיה וכעין דאמרינן בגיטין דף נ״ה ע״ב גבי חטאת הגזולה ע״ש ונ״מ אם נמצאת מציאה בבור זה אם היא שלו כן ר״ל גבי חמץ דהיינו בקנה חמץ בפסח דלוקה כמ״ש רבינו בפ״א מהל׳ חמץ והקנין לא הוה רק לענין שיעבור עלי׳ ועיין ב״ק דף ס״ו ע״ב דמשמע שם דאם הי׳ רוצה לקנות הי׳ קונה אותה אף דשניהם ישראלים ועיין מש״כ בזה פ״א מהל׳ חמץ ועי׳ ב״ק דף צ״ח ע״ב דמבואר שם דחמץ של ישראל מוטל על הכל לבערו אך י״ל דזה רק ישראל בר חיובא אף אם לא ידע ועי׳ בע״ז דף מ״ה ע״ב דביעור ע״ז רק לאחר שכבש א״י ע״ש. אך באמת נ״ל דזה רק מה״ת דתכף מזמן איסור הנאה חל עליהם חובת ביעור אבל לדידן דנאסר קודם החיוב של תשביתו שוב פקע ממנו תורת ממון ולא הוה בר קנין וא״ש מה דרבינו ז״ל בפי״ט מהל׳ סנהדרין השמיט הך דין דקנה ולא נקט רק חימץ וכ״כ בזה. ואף דהא מוכח בתמורה דף כ״ה דרק עם נשירת רובו לא מהני משום דאז חל עליו שם לקט אבל עם נשירת מיעוטו מהני ודברי רש״י בתמורה שם תמוהים מ״ש דהפקר פטור מפיאה דזה רק אם התבואה הוה הפקר אבל כאן אינו מפקיר רק הלקט רק משום דהפקר אלים דהוה בין לעניים בין לעשירים ועיין נדרים דף ז׳ ע״א גבי הך בעייא דיש יד להפקר וב״ב דף קמ״ח ע״ב גבי שכ״מ ובדברי רבינו בהל׳ נדרים פ״ב הי״ד דהפקר הוה כמו נדר ע״ש והוה כמו מבכרת שהיתה מעוברת שמקדישו לעולה וכן יהי׳ נ״מ גבי עוללות דמבואר בירושלמי כאן פרק ז׳ הלכה ה׳ דהוה כמו שותף ע״ש. ובזה א״ש ג״כ מה דמבואר בירושלמי כאן פ״ה ה״ב דלכך לא חשיב גבי עומר שהוא סמוך כו׳ מחומרא ב״ש לעניים משום דעדיין לא זכו בו עניים ואם כן אמאי חשיב הך דכרם רבעי דיש לו פרט וב״ה ס״ל דאין לו פרט ועוללות והוה זה מחומרי ב״ה כמ״ש הראב״ד ז״ל בפ״ד מ״ה דעדיות ע״ש וצ״ל דעוללות שאני דכבר זכו בו עניים דהוי כשותף ולכך גם המקטף חייב בעוללות כמ״ש רבינו כאן בהכ״ז וכבר הארכתי בזה לעיל רק אם הקדיש את הכרם כולו עד שלא נודעו העוללות מהני משום דכרם הקדש פטור מן העוללות כמ״ש בירוש׳ כאן ספ״ז משא״כ אם לא הקדיש או לא הפקיר רק מקום שיהא בו העוללות לבד לא מהני ולא חל כלל ולא דמי ללקט וכן יהי׳ נ״מ לפי הך שיטה דאמרינן בירושלמי כאן פ״ו ה״א דאם הפקיר לעניי אותה העיר ולא לעניי עיר אחרת לר״י חל עליו שם הפקר ע״ש גבי לקט כה״ג אם אמר עם נשירת מיעוטו יהא הפקר לעניי אותה העיר אף דודאי פקע הלקט די״ל דהוה כמו לא לעורבים ולעטלפים כיון דהכל יכולים ללקטו מכל מקום זה אסור וכעין אם הקדיש את העובר של המבכרת קדושה גרועה ועיין תוספתא ב״ק פי״א דאם אמר תנו שדה פ׳ לעניים סתם דעניי אותה העיר מותרים בלקט שכחה ופיאה שלה אבל אם אמר לעניי עיר זו דוקא אז רק עניי עיר אחרת לוקטין לקט שכחה ופיאה משום דעני מוזהר על שלו ולכאורה קשה דא״כ אם אמר לעניי עולם למ״ד אינו הפקר עד שיפקיר אף לעשירים וא״כ יהי׳ אסור כל עניים שבעולם ללקוט דאז הוה בגדר צדקה וכל עני יש לו חלק בו ועי׳ בהך דב״ק דף צ״ג ע״א גבי לשמור ולא לחלק כו׳ וב״ב דף מ״ג ע״א ובתוספתא ב״ב פ״ט דמבואר שם דדנין בדייני אותה העיר ומבואר בירושלמי כאן פ״ה ה״ה דאין בעל השדה מותר ליקח לקט שכחה ופיאה אם אינו עשיר ועיין בירושלמי מעשרות פ״א ה״ב גבי זורע שדה הפקר שחייב במעשרות וכן פסק רבינו בהל׳ תרומות פ״ב וא״כ לפי״ז שזרע השדה אחד מן העניים מותר לשאר עניים ללקט אף דיש להם חלק בהשדה אך מלשון הירושלמי לא משמע כן רק דמ״מ כיון שהשדה שלו אסור ללקוט וא״כ לפי״ז אסור לכל העניים ללקוט אותם וא״כ לא חל שם פיאה כלל דהוה כמו לא לעורבים כו׳ ומלשון התוספתא ב״ק לא משמע כן. ועיין בהך דגיטין דף ל׳ ע״ב גבי מפריש עליהם בחזקת עניי ישראל דהוה מחלוקת שם רש״י ותוס׳ אם ר״ל עניים של כל העולם או עניי אותה העיר וע״ש בירושלמי משום דאין לך מי שלא יבוא לידי מדה זו והוה בגדר צבור וע״ש ברמב״ן במלחמות ובתמורה דף כ׳ ע״א גבי איכא שם עולה עליו ע״ש בתוס׳ ד״ה הני דהוה חד גופא ובמ״ש התוס׳ נזיר דף מ״א ע״ב בד״ה ואי אם נזירים הוה לאו השוה בכל ע״ש משום דכ״ז שלא קיבל עליו נזירות לא הוה נזיר וה״נ כן גבי עניים אם יש שם עליהם שם צבור וא״כ זה יהי׳ תליא בהך מחלוקת דביצה דף ל״ט ע״א אם זה מיקרי גדר שותפות ועיין בירושלמי פ״ב דשקלים גבי מותר ובאמת אף אם נימא דהפקר לעניים לחוד הוה הפקר זה רק אם אמר זה בלשון הפקר אבל לא בלשון צדקה משום דהפקר לעניים ר״ל דרק לעני יצא מרשותו אבל לעשיר נשארה ברשות בעל השדה משא״כ בצדקה יצא מרשותו לגמרי רק דהיא שייכא לעניים ועי׳ ב״מ דף ע״ח ע״ב אדעתא כו׳ ובהך דכתובות דף ס״ז ע״ב אטו מדידהו קאכילנא ור״ל דשוב לא שייכא להבעלים כלל וכעין דמבואר בירושלמי שקלים פ״א ה״ד כיון שנמסרה לצבור כו׳. ועי׳ מה דס״ל לרבינו לקמן פ״ט הי״ד מה דמפרש שם הך דכתובות דף ס״ח כאן קודם שבא לידי גיבוי כאן לאחר שבא דתוס׳ מחלקים שם בין לקט שכחה ופיאה דאז עדיין אין לעניים בהם זכות ולכך אין צריך למכור כליו משא״כ בקופה של צדקה דזכו בו עניים שוב אינו יכול לקבל אם יש לו כלים וי״ל דזהו כונת התוספתא נדה פ״ו דיש נוטל מעשר עני ואינו נוטל צדקה ור״ל כה״ג דיש לו כלי בית אך רבינו מחלק בין שעדיין לא הגיע זמן הגביי׳ כו׳ ור״ל כהך דב״ק דף צ״ג וב״ב דף מ״ג היכא דמקץ קיץ וא״כ זכו בו עניים ועניים אינם מחוייבים ליתן לו מחלקם אם יש לו כלים ועי׳ בירושלמי דמאי פ״ג ה״א במה דאמר שם ר׳ מני אילין דייהבין גביתין ר״ל מן הקופה דאז זכו בו וצריך לעשר דמאי וגם הוה כפריעת חוב וכן נראה דהך דין המובא בפ״ט הט״ו גבי בעה״ב שהי׳ עובר כו׳ דא״צ לשלם רק לא מן קופה של צדקה אבל מן קופה של צדקה צריך לשלם וע״ש בירוש׳ אליבא דר״א לאיזה עניים צריך לשלם וכ״כ בזה וכן הדין דשם הי״ט גבי דא״צ העני להחזיר השחקים מהבגדים שנתנו לו חזינן דקנה אותם ויהי׳ נ״מ להך דב״מ דף ע״ח ע״ב גבי הך דרשב״א דהנותן דינר לעני כו׳ זה רק בשלא קנה עדיין החלוק אבל אם קנה החלוק הוה שלו ויכול לשנות גם י״ל הטעם משום דשחקים עדיין הם ראויים לבגד כמבואר בכתובות דף ס״ה ע״ב ועי׳ בתוספתא פסחים פ״ז גבי בני חבורה שהימנו עליהם אחד אפי׳ מן הצדקה יש לו חלק בעורות ור״ל דלא נימא שנתנו לו הצדקה רק לצאת ידי חובתו רק דנעשה שלו לגמרי ובאמת הטעם דר״מ שם משום דס״ל גם בהלואה כן דלא הוה שלו לגמרי וכמבואר בתוספתא פ״א דמגילה ובירושלמי פ״ב דקדושין ה״א דאמר שם אתיא דרשב״א כר״מ ור״ל הך ר״מ דתוספתא דמגילה הנ״ל. עכ״פ זה ודאי דאסור לומר שיהא הפקר עם נשירת מיעוטו היכא דההפקר גרוע מהלקט וכן יהי׳ נ״מ אם אסר נכסים אלו על כל עניים דאז אסור אפי׳ על העניים שיהיו לאח״כ כמ״ש הר״ן נדרים דף ל״א ע״א ודף פ״ד ע״א וכ״כ בזה או על כל ישראל דאז אסורים ללקוט מתנות העניים כמבואר בנדרים דף מ״ב גבי שביעית וא״כ שוב לא יהי׳ צריך להניחם כלל כיון דשום עני לא יוכל ללקטם וזה אסור לעשות משום דהוא גורם להפקיע דין הלקט ויהי׳ ג״כ בכלל הך לאו דלא תסיג וכו׳ דזה הוה גרם ועי׳ קדושין דף ל״ג ע״א יכול יעצים עיניו כו׳ אך נ״מ דהיכא דהפקעה הוא בגדר דין אז לא מהני וכמ״ש התוס׳ ב״ק דף ע״ו ע״א גבי פדיון בשחוטי חוץ וב״מ דף ק״ח ע״א גבי זבין לו גריוא כו׳ וכ״מ בזה. ועי׳ במ״ש רש״י מעילה דף י״ג ע״א גבי ולד המעושרת דגבי מעשר בהמה מהני שיור כיון דלא הוה קרבן חובה ובזה א״ש מ״ש התוס׳ תמורה דף כ״ו ע״ב ד״ה חציו מעשר וחציו תמורה דהיכי מהני זה ובזה א״ש אך מ״מ אסור לעשות זה כמבואר שם ברש״י במעילה וה״נ כן. ועיין מ״ש התוס׳ חולין דף קל״ד ע״א גבי ע״מ שהמתנות שלי דא״א להתנות דבר שיהי׳ מחוייב לעשות כן אף דאם ירצה יכול לעשות כן והך דקדושין דף י״ט ע״ב גבי ע״מ שלא לייעד שם לא ר״ל שלא יעשה יעוד ע״ש בירושלמי דהא אינו מחוייב לייעד רק ר״ל דלא יחול דין יעוד וכעין הך דמכות דף ג׳ ע״ב ע״ש בתוס׳ ותוס׳ כתובות דף נ״ו ומ״ש בהך דגיטין דף פ״ד ע״ב גבי הך דע״מ שתאכלי בשר חזיר דהא הוה מתנה על מה שכ׳ בתורה אף דלכאורה תמוה דהא לא התנה שתהא מותרת לאכול רק שתהא אוכלת ומה שייך זה למתנה על מה שכ׳ בתורה רק דר״ל כך דהנה בביצה דף כ׳ ע״א גבי הך דע״מ שאגלח ממעות מעשר פליגי בזה רבינו והרמב״ן ז״ל דרבינו ס״ל דגם בזה אינו יכול לגלח כמבואר בהלכות נזירות פ״ח הי״ד ובהל׳ חגיגה פ״ב הי״ד ע״ש בהשגות והרמב״ן ז״ל לא ס״ל כן במלחמות וטעם רבינו כיון דזה הוה דבר בפ״ע דכל דבר שבחובה אינו בא אלא מן החולין וקרבן נזירות לא משכחת לה רק על ידי שנדר בנזיר י״ל בזה כמו הך דתמורה דף כ״ה דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין ולא דמי לע״מ שאגלח בבית חוניו עי׳ מנחות דף ק״ט דשם הגילוח הוא גדר הנזירות ואם לא יהי׳ הגילוח לשם דין גילוח אסור לגלח דנזיר אסור לגלח משא״כ בקרבנות דאינו בא אלא מן החולין זהו הוא דין בפ״ע ולא הוה כמו גבי תודה דשם מין תודה באה מן המעשר רק מחמת נדרו וכאן הוא לא נדר זה וזה יהי׳ בגדר שא״א לקיימו עי׳ בתוס׳ כתובות שם וב״מ דף צ״ד דבאמת למ״ד דשא״א לקיימו הוה תנאי אין הדין כגירסת רש״י דאם נתקיים התנאי הרי זה גט דכיון דא״א לקיים התנאי אם אירע סיבה שנתקיים התנאי זה לא הוה קיום כלל וכן יהי׳ נ״מ היכא דאמר שתיבעל לפלוני אם בא עלי׳ באונס אם זה מיקרי קיום התנאי או לא עיין נזיר דף י׳ בהך מחלוקת דב״ש וב״ה גבי תורפא דהאי גברא אם כונתו שיהא הוא פועל או שהדבר יהי׳ נפעל וגיטין דף ע״ד ע״ב גבי אריסא דאתא מיטרא ע״ש ועיין תוס׳ יומא דף י״ג ע״ב בתוס׳ ד״ה ודילמא דמשמע שם דאם התנה ע״מ שתכנסי רק אם נכנסה מדעתה אז מהני ובתוס׳ גיטין דף פ״ב ע״ב ד״ה שר״א ושם דף ע״ה ע״א ובמה דפליגי רבינו עם הראשונים ז״ל גבי אם נשבע שפלוני יעשה דבר זה אם יהי׳ מיקרי קיום השבועה לכשיתקיים הדבר עי׳ בפ״ה דהל׳ שבועות ה״ב וכן להיפך לכך קי״ל דהוה גט בתנאי שא״א לקיימו מבואר בירושלמי פ״ב דנזיר הלכה ד׳ דהוה כמו שנתקיים התנאי כיון דא״א שיתקיים וכן ר״ל גבי הך דע״מ שאין לך עלי כו׳ כמ״ש התוס׳ בכתובות שם וזהו כונת הגמרא במה דמקשה בגיטין שם דהיכי אמרינן דע״מ שתאכלי בשר חזיר מיקרי אפשר לקיימו דאכלה ולקי׳ הא דכיון דזה אסור מן התורה נימא דאף אם לא קיימה יהא כמו שנתקיימה ותירץ דכיון דהאיסור והגט הם דברים נפרדים ואין הגט פועל האיסור אם לא קיימה הדבר לא נתקיים הגט. אך באמת נ״ל דהגמרא ר״ל כך דמקשה על מה שאמר שם ואם היתה זרה ע״מ שתאכלי בתרומה ומפרש כך דר״ל שהוא כהן ומגרש אותה ע״מ שתאכלי בתרומה וע״ש דף פ״ה דהוה בעייא שם לשיטת התוס׳ ד״ה חוץ אם זה מיקרי שיור בגט או לא אך שם רק דאמר שתהא יכולה לאכול בתרומה מחמת קנינו וזה הוה גדר שיור משא״כ כאן בע״מ ועי׳ בנזיר דף י״א ע״א דהוה מחלוקת דאמוראי אם ע״מ כחוץ דמי ובחולין דף קל״ד ע״א דהוה מחלוקת דתנאי בזה אך בנזיר שם ר״ל שיהא מותר לשתות יין ולכך מיקרי מתנה על מה שכ׳ בתורה משא״כ כאן דאדרבא כ״ז שלא אכלה תרומה לא הוה הגט וא״כ מותרת לאכול בתרומה לכך לא מיקרי זה מתנה על מה שכ׳ בתורה זהו כונת הגמרא שם. גם י״ל דלכך היכא דזה הוה בעצם הדבר וממילא הוה כמו תנאי ומעשה בדבר אחד ולא מהני ולכך לא נקט בנזיר דף י״א ע״א ע״מ שאגלח משום דס״ל דגילוח הוה עצם הנזירות לא דברים המסתעפים וכ״כ בזה בהל׳ נזירות וזהו ג״כ כונת הגמרא ב״ק דף ק״י ע״ב במה דאמר שם אמרי חטאת שמתו בעלי׳ הלכתא ור״ל דזהו ממילא דין בעצם דכיון דהוא חטאת אם מתו בעלי׳ תמות ולא שייך בזה למימר אדעתא דהכי כו׳ דא״כ יתבטל הדין וכל דבר דהוה ממילא לא בגדר פעולה לא שייך בזה דעתו כלל ועי׳ במ״ש רבינו בהל׳ פהמו״ק פי״א הכ״ז במש״כ והיאך קרב הקומץ כו׳ והרי החלקים אינם נוגעים כו׳ ולכאורה מה כונתו ומה תליא זה בזה וגם ע״כ צ״ל דהוה כמסרק דאל״כ הא מבואר שם בהל׳ כ״ג דלא מצטרף לקמיצה וצ״ל דר״ל כך דהנה מבואר במנחות דף ע״ט ע״ב דאמר שם דגבי שמן דהוה גופה דמנחה א״א לומר לב ב״ד מתנה שיהא לשם מנחה אחרת ע״ש והוה כעין תנאי ומעשה בדבר אחד דלא מהני וא״כ איך מועיל דעתו דכהן שלא יהי׳ הקומץ על זה כיון דהוא גוף הדבר לכך אמר כיון דאין נוגעין זה בזה הוה כשני דברים ועיין מנחות דף ק״ו ע״א דתלה לו בדעת כהן ותוס׳ שם דף ע״ו ע״ב ד״ה כל ע״ש וכן יהי׳ נ״מ גבי חלה אם מהני שיחשוב שלא יהי׳ חלה רק על חצי עיסה ועיין בירושלמי תרומות פ״א ה״ד גבי הך דב״ש תרומת עצמן בהם. וכן להיפך נ״מ לקולא דעיין מ״ש רבינו בהל׳ רוצח פ״י ה״ז דאם הפריש את העגלה ואחר כך הוזמו תצא לחולין והוא מתוספתא דכריתות פרק ג׳ ואף דגבי אשם תלוי פסק רבינו כר״י בפ״ד מהלכות פהמו״ק דאף אם נמצאו עדים זוממין קדוש לבד גבי מנחת סוטה משום דלברר אך הטעם כך דכיון דזה הוה דין וא״צ להקדיש וממילא לכך אם נמצא דהדבר אינו כן שוב פקע מה שאין כן בדבר דבעי הקדש לא ואמרינן מתוך שלבו נוקפו כו׳. עכ״פ הטעם דמתנה על מה שכתוב בתורה לא נתבטל הדבר משום דזה הוה כמו שנתקיים הדבר לא דלא חל התנאי כלל וראי׳ לזה דהנה בתוספ׳ דמנחות פי״ב מבואר שם דאם אמר הרי עלי ק׳ עשרונות להביא בכלי אחד צריך להביא ס׳ בכלי אחד ומ׳ בכלי אחד ואם הביא נ׳ בזה ונ׳ בזה לא יצא ועי׳ ב״ב דף קמ״ג ע״ב דאם אמר להביא בשני כלים אם הביא נ׳ בזה ונ׳ בזה יצא אף דמסתמא משמע שיחלוק אותם בשוה וכבר הארכתי בזה לעיל דיש בזה כמה סתירות אם סתמא ר״ל בשוה ועי׳ בכורות דף מ״ה ע״ב דהביא שם מהך דשש ושש ע״ש ועי׳ תוס׳ נדה דף ס״ו ע״ב ד״ה כל וצ״ל הטעם משום דקבען בכלי אחד ואף דהא התנאי בטל דהא נדר שיביא ק׳ בכלי אחד ואמאי לא נימא שיבטל כולו עי׳ ב״ב דף קמ״ג ע״א גבי קני את וחמור ובירוש׳ פי״א דכתובות ה״א במה דאמר שם שרפוני ועבדו בי עבודה ותנו מנה כו׳ אם אין כו׳ ואין לומר דזה הוה כמו שתלה זב״ז כעין הך דנדרים דף כ״ו וירוש׳ פ״ד דנזיר וכ״מ דעיין בתוספ׳ ב״ב פ״ט דמבואר שם דרק אם אמר ואח״כ אז תליא זב״ז וכמו הך דביצה דף כ׳ ע״א במה דאמר הבו לפלניא כו׳ ובר״ן נדרים דף מ״ח ע״א ועי׳ ב״ב דף קל״ו ע״ב גבי נכסי לך ובבעהמא״ו שם על דף קכ״ה גבי אם אמר לפלוני ומת פ׳ לפלוני דאם מת שני בחיי ראשון לא זכה השלישי ועי׳ ירוש׳ כתובות פ״ט ה״א אך י״ל דהא מבואר בב״ב דף קכ״ט ע״ב דלכך מהני לשון ירושה משום דהוא תכ״ד של מתנה והשלישי תכ״ד של השני וכיון שלא קנה השני שוב לא מהני לשון ירושה של שלישי. וע״כ דזה לא מיקרי שנתבטל הדבר רק כיון דא״א זה הוה כמו שנתקיים הדבר וא״כ למה שלא נתבטל לא נתבטל ועי׳ בחלה ספ״ג גבי זיתי מסיק שנתערבו כו׳ ובדמאי פ״ה מ״ה דאם אמרינן יש בילה מהני מה שתורם מן החיוב שבו על החיוב שבו וקשה למה לא הוה כמו הך דב״ב דף קמ״ג דאם מה״ת לא מהני הוה כמו קני את וחמור וה״נ כן וצ״ל כיון דזה רק משום פטור לא הוה כן ועיין חולין דף קל״ה ע״ב ע״ש ברש״י גבי שותפות עכו״ם ובקדושין דף נ״א ע״ב דאף למ״ד דקדושין שאין מסורין לביאה לא הוה קדושין מ״מ ע״י זה לא מיקרי קנה את וחמור שיתבטל הקדושין הראויין והטעם דזה רק דין ע״י סיבה דהא אם הני ראויין לביאה הוה ג״כ הוה קדושין וא״כ איך אפשר שהראויין יתבטלו ע״י זה וכעין מ״ש הר״ן ז״ל פ״ב דקדושין על דף מ״ב במה דס״ל לר״ש ב״א דעבד אינו יכול לקבל גט שחרור מיד רבו ומ״מ אחר יכול לקבל בשבילו ולא מיקרי כל היכא דאיהו לא מצי כו׳ משום דהטעם דצריך שיכנוס לרשות שאינו שלו ובשליח יתקיים הדבר ובירוש׳ פ״א דקדושין ה״ג הוה מחלוקת בזה ע״ש וזה ר״ל ג״כ הך דכתובות דף ל״ג ע״ב במה דמקשה שם מר זוטרא מי איכא מידי כו׳ ומה דמשני שם ע״ש בתוס׳ ד״ה אלא וה״נ גבי קדושין שאינם מסורים לביאה כמש״כ וכן כאן גבי מאה בכלי אחד דהטעם משום דאינו ראוי לבילה ראוין לבילה צריך דוקא ס׳ וא״ש. ועי׳ מה דמבואר לקמן פ״ה ה״ח גבי האומר הריני קוצר כו׳ דהוה מתנה ע״מ שכ׳ בתורה ור״ל דאמר דאינו קוצר ע״מ להביא לגורן דבל״ז לא הוה שכחה כמבואר ספ״ה וכן צריך שיכוין לשם קצירה דקוטף פטור כמש״כ לעיל ומ״מ לא מהני דהוה מתנה ע״מ שכתוב בתורה וכ״כ בזה. עכ״פ לעשות גרם לעקור דבר מה״ת א״א והיכא שהעקירה הוה שלא יחול כלל הדבר אז אם הדבר שעושה הוא גדול מזה מותר ואם לאו אסור וזהו כונת המשנה כאן הך דמי שאינו מניח וכו׳. ובמש״כ לעיל טעם רבינו דלכך גבי עגלה ערופה בעדים זוממין יוצא לחולין משום דא״צ להקדישו והוה דין. והנה לאחר עריפה כה״ג מאי דהנה רבינו פסק דעגלה ערופה נאסרה מחיים ומ״מ פסק דנמצא ההורג עד שלא נערפה תצא לחולין משום דמפרש כך דהנה בגמ׳ דילן בסוטה דף מ״ז מבואר דאף אם ראו סנהדרין היכא שאין מכירין את ההורג אין מביאין ע״ע ובירוש׳ דר״ה פ״ג ובסוטה שם הוה בזה מחלוקת דתנאי אם זה מיקרי ראו כיון שאין מכירין אותו ורבינו ז״ל לא הביא זה אך ס״ל כך דהנה בגמ׳ יליף מה דעד אחד נאמן הוא משום דכתי׳ לא נודע והרי נודע ור״ל דלא משום הנאמנות רק דהרי נודע והנה רבינו ס״ל בהל׳ סוטה ספ״ג גבי סוטה שיש לה עדים במ״ה דוקא ב׳ עדים ולא ע״א דלא כהתוס׳ והטעם משום דס״ל דכיון דע״א לא הוה בכ״מ גדר עדות רק בזה זה רק היכא דהעיד בפני ב״ד וקיבלו אותו אבל כ״ז שלא העיד אינו כלום ואין שם עד עליו כלל ולכך אם בא אחר ששתתא אינו מועיל כלל דבשעת שתי׳ לא היו עדים כלל ונ״מ דאם נתקבל עדותו בב״ד אחר אז אין המים בודקין אותה אף בע״א ובאמת זה ג״כ הטעם גבי משביע עידי קנס בשבועות דף ל״ג ודף ל״ד ע״א ע״ש משום דאין שם עדות עליהם כ״ז שלא העידו בב״ד ולא שייך כאן גדר שבועת העדות וזהו כונת הגמ׳ בשבועות שם דדבר דבעי ידיעה וראי׳ לא שייך על זה קרבן שבועה ר״ל דאז הוה גדר דין ולא גדר עדות ועי׳ בכריתות דף י״ב ע״ב דאי בעי אמר לא נתכונתי בזה ור״ל דעדיין אין שם עדות עליהם וכ״כ בזה. משא״כ אם יש ב׳ עדים אז הוה עדות אף אם עדיין לא העידו בב״ד ולכך גבי סוטה אינה נבדקת וה״ה גבי ע״ע היכא דליכא רק ע״א שמכיר את ההורג כ״ז שלא העיד בב״ד לא מיקרי ידע כלל ולכך מביא הגמ׳ ראי׳ דהמשנה ס״ל דע״ע אינה נאסרת מחיים משום דס״ל דהמשנה מיירי גם אם נמצא ע״י ע״א ולכך כ״ז שלא העיד אינו כלום וא״כ אם נימא דע״ע נאסרת מחיים וא״כ בשעת ירידתה כבר נאסרה ושוב לא מהניא אח״כ להפקיע הקדושה דזה מכאן ולהבא ולכך ע״כ ס״ל להמשנה דאינה נאסרת מחיים אבל רבינו ר״ל דמיירי שיש ב׳ עדים ואף אם לא העידו בב״ד יש שם עדות עליהם וא״כ מיקרי נודע ההורג ולא חל קדושה כלל עלי׳ ולכך תצא מקדושתה אך כ״ז קודם עריפה אבל לאחר עריפתה נאסרה וראי׳ מדצריך קרא למעט שאם נערפה העגלה ואח״כ נמצא ההורג שצריך להרוג אותו וע״כ מיירי שיש ב׳ עדים והתראה ומ״מ יש עלי׳ שם ע״ע וא״ש ולגבי עדים זוממין מה שדייק רבינו והוציאה לערפה משמע דלאחר עריפה לא מהני גם עדים זוממין ומלשון התוספ׳ כריתות פ״ד לא משמע כן רק דהוה כמו גבי שור הנסקל אך י״ל דטעם רבינו גבי ע״ע דזה הוה בגדר כאשר עשה עי׳ בהל׳ עדות. פ״כ ולא דמי לממון דשם אפשר בחזרה כמ״ש התוס׳ ב״ק דף ד׳ ע״ב וזה תלי אם מה דקי״ל דעדים זוממין נאמנים הוא משום שבאים להעיד על העדים כמש״כ הראשונים ובאמת בזה פליגי רש״י ורבינו בהך דסנהדרין דל״ו ע״ב בהך מחלוקת דר״י ורבנן גבי סופרי הדיינים דרש״י ז״ל ס״ל דבין לת״ק ובין לר״י הי׳ צריך שניהם לכתוב דברי שניהם ורבינו ז״ל לת״ק די רק באחד כמבואר שם בפיהמ״ש ובהלכות סנהדרין פרק י״א וע״ש בירושלמי דאמר צריך שני עדים ובאמת הטעם אם זה העדות עליו או על הדין דאם עליו צריך ב׳ עדים להכחיש אותו ואם רק על הדין די בע״א לענין הך דסנהדרין דף ל״ד ע״א ע״ש ברש״י ועיי׳ במכות דף ו׳ ע״א מה דהקשה שם התוס׳ היכי מהימנין להעדים מה שאומרים לאסהודי אתו ובדברי רבינו שם בהל׳ עדות פ״ה ה״ו ובכתובות דף כ׳ אם נאמן לומר נזכרתי ובקדושין דף ע״ד ע״א דאין הדיין נאמן לומר שכך פסק אך י״ל כיון ששם מוקי לה בשודא דדייני אין על זה שם דין ועי׳ בכתובות דף ע״ב ע״א גבי פ׳ חכם כו׳ ובמ״א אבאר זה. וא״כ היכא דלא מהני עדותם על העדים שוב הוה רק כמו הכחשה וא״כ לא נתבטל עדות הראשונים ועי׳ תוס׳ סנהדרין דף ס״ה ע״ב ד״ה יצאו דלא משמע כן רק דגם אז נאמנים האחרונים ועי׳ תוס׳ כתובות דף ל״ב ע״ב מ״ש שם בשם ר״י דביטול העדות וחיוב העדות הוה ב׳ דברים ולא תליא זה בזה כלל וכן משמע לכאורה מלשון רבינו פ״כ ה״א אך י״ל דזה רק לפוסלם אך מ״מ העדות לא נתבטל לגמרי אך זה יהי׳ תליא גבי הך דב״ק דף ע״ב ע״ב אם למפרע הוא נפסל ואנן קי״ל דלמפרע הוא נפסל וא״כ ממילא בטל עדותם מחמת הפסול לא מחמת הזמה והנה רבינו כאן בהל׳ רוצח פ״י ה״ז מדייק שם ובאו שנים והכחישו אותו ואמרו כו׳ ולא נקט לשון והזימו ועי׳ ב״מ דף ד׳ ע״א גבי מה לעד אחד כו׳ ובמש״כ רבינו בהל׳ עדות פכ״א ה״ה דמשמע שם דהזמה לא הוה רק נגד שני עדים ולא נגד אחד ואף דהעדות ודאי נתבטל כמבואר שם מ״מ אין העד נענש וא״כ יהי׳ לפי״ז נ״מ דאם אח״כ הוזמו העדים אינם נפסלים מחמת הך לאו דלא תענה ברעך ועי׳ בירוש׳ ספ״ב דכתובות גבי הנך דנאמנים להעיד בגודלם כו׳ אם שייך בהם הך דין דעדים זוממין ועי׳ בכתובות דף כ׳ ע״א דהוה מחלוקת בזה אם הזמה היכא דאינה מועלת אם יש על זה עכ״פ דין הכחשה כיון דאין מעידין שגוף הדבר לא הי׳ רק מעידין על העדים ושהיו במקום אחר או די שיאמרו אנחנו היינו במקום שאתם אומרים עמכם ולא ראינו ועי׳ במכות דף ה׳ ע״א גבי הך דאמרינן ״שהיו עמהם וכו׳⁠ ⁠⁠״ והיכא שאינה מועלת לא הוה עדות כלל ובאמת גבי עדים זוממין אם צריך דוקא שיאמרו עמנו הייתם ר״ל שאתם הייתם עמנו במקום אחר וא״כ נמצא שמעידים על העדים שהיו עמהם במזרח בירה ואמאי הם לא ראו וצ״ל לא יהי׳ רק בגדר הכחשה ומרש״י סנהדרין דף מ׳ ע״א מ״ש שם דבעי העדים שהעדים יאמרו המקום כדי שיהי׳ יכול להזימם משמע דהמזימים צריך שיאמרו שהיו העדים עמהם במקום אחר דאל״כ הא ראוי להזמה דהם יאמרו שהיו עמהם וע״כ צ״ל דזה לא הוה הזמה דצריכים להעיד איזה דבר על גוף העדים ועי׳ רש״י סוטה דף ל״א ע״ב בד״ה ושנים אומרים כ׳ כגון שאמרו דאנחנו היינו עמכם ומשמע דאם יאמרו שאתה היית עמנו דלא מהני על עד אחד ורק שם מהני דהוה גדר הכחשת המעשה ובאמת זה תליא בהני תרי טעמי דמכות דף ה׳ ע״א גבי הזמה אם משום דבעי שתהי׳ הזמה על גוף העד וע״כ צ״ל שאתה עמנו היית או עד שישקר גוף העד ר״ל שיעידו שהם מעידים שקר ואז אף אם אין מעידים על העדים עצמן רק שלא ראו מהני ובירוש׳ פ״א דמכות שם הט״ו יליף לה מן בו לא בעדותו וזה ראי׳ לשיטת רבינו דהכחשה והזמה כאחת לא מהני וזהו ג״כ כונת הגמ׳ מכות דף ה׳ ע״ב במה דאמר שם לימא ר״ל דאמר כר״י ור״ל דכיון דס״ל דבשני פעמים הוחזקה שהדבר הוא שקר והוה בפעם שני כמו הזמה והכחשה בבת אחת ולכך אין נהרגין רק כת ראשונה בלבד וכן מוכח בתוספ׳ דמכות פ״א גבי סימא עין עבדו ע״ש דנקט דמיירי שהעבד הי׳ סומא. ובמ״א אבאר זה. עכ״פ י״ל דאף דנתבטל ע״י עדותם העדות של ע״א מ״מ הם לא יעברו על הך לאו דלא תענה ושוב אינם נפסלים ושפיר י״ל דאם לא הוה הזמה גמורה לא נתבטל עדותם לגמרי ולכך נקט רבינו כה״ג ואף דביבמות דף צ״ד ע״א גבי א״א מוכח דנתבטל לגמרי ע״י הזמה אף דשם נישאת על פיהם יש לומר כיון דבאמת היא א״א ואם כן אין קדושין תופסין ולא הוה מעשה כלום ואף דעל ידיהם נעשה פעולה ועי׳ בסנהדרין דף י׳ ע״א גבי פלוני רבע שורו של פ׳ דצריכים לשלם גם הממון של השור ואף דהא מבואר בכריתות דף כ״ד דהשור נעשה הפקר תכף לאחר גמר דין מ״מ לא מיקרי כאשר עשה דהם לא פעלו זה ובזה א״ש ג״כ לשיטת רבינו דס״ל בפ״י מהל׳ נזקי ממון ה״ג דאף אם נגח מתחילה ג׳ טרפות נתחייב ברביעי כופר וסוקלין אותו וא״כ לפי״ז הא דמבואר במכות דף ב׳ ע״ב הובא בדברי רבינו פ״כ מהל׳ עדות ה״ט דעדים שהעידו על השור כו׳ דלוקין ואין משלמין את הכופר הא צריכים לשלם דמי שור לבעליו כיון דנאסר על ידם ואיך לוקין ומשלמין וצ״ל דהך דסנהדרין דף י׳ במה דאמר דמשלמין דמי שור משום דעיקר עדותן בא גם לאסור השור משא״כ כאן דעיקר עדותן בא שישלמו הבעלים כופר ואף דהשור ג״כ נפסד הא עכשיו אף אחר הזמה אין השור של בעלים דהוה הפקר משום יאוש כמבואר בכריתות הנ״ל ולכך ליכא למאן לשלם וגם נ״מ אם עדות של כופר הוא משום השור או משום הבעלים וזה תליא במחלוקת דירוש׳ פ״ד דב״ק אם נגח ואח״כ הפקיר למאן דפטר ממיתה אם צריכין לשלם כופר וכן נ״מ * בהך דב״ק דף מ״ה גבי שומרים דאמר שם דצריך לשלם כופר אמאן קאמר אשומר או אבעלים ומהך דשם דף מ׳ גבי אפטרופוס מוכח דהחיוב על הבעלים דאל״כ אמאי אינו משלם אפטרופוס כופר אך לכאורה מלשון רבינו בפ״ו מהל׳ נזקי ממון ה״ד דדייק מהעידית שבנכסי האפטרופוס וזה הכונה מה דמבואר שם דף ל״ט ודף מ׳ מן העלי׳ ומשום דאף דקי״ל בגיטין דף נ׳ והובא בדברי רבינו בפ״ח מהל׳ נזקי ממון הי״א דמן היתומים אף נזקין בזיבורית זה רק כשאביהם הי׳ המזיק דלגבי יתומים הוה רק משום גדר חוב כמש״כ רבינו שם משא״כ כשהיתומים המזיקים אז גם הם צריכים לשלם מן העידית אך זה נ״מ דכיון דקי״ל דשמין בשל מזיק כאן אם אזלינן בתר עידית דאפוטרופוס או בתר עידית של היתומים ר״ל דמי הוא נקרא מזיק וראי׳ לזה דאף דרבינו ס״ל בפ״ו ה״ו דגבי אפטרופסין רשות אינו משנה גבי שומרים ס״ל דרשות משנה כמבואר שם פ״ד ה״ט ומשום דס״ל דיד אפטרופוס כיד הבעלים ולא שינוי רשות כלל וכעין דמבואר ביבמות דף נ״ח גבי יבם ע״ש ברש״י ובפ״י דמס׳ שביעית גבי פרוזבול ועי׳ בדברי ה״ה פ״ג מהלכות מכירה ה״י גבי אגב ובאמת קשה למה לא מפרש הגמ׳ ב״ק דף ל״ט הך מחלוקת דר״י וריב״ח מעליית מאן דחד אמר משל יתומים לא דר״ל דגובה מן היתומים רק דר״ל דאפוטרופוס ישלם כעידית של היתומים לא כהעידית שלו דעיקר החיוב הוא על היתומים ועי׳ תוס׳ ב״ק דף מ״ז ע״א ד״ה קבלן ע״ש ואידך סבר דעיקר החיוב על האפוטרופוס ואחר כך לכשיגדלו ישלמו להאפוטרופוס היזק שלו אך מדחזינן דאינו משלם כופר ע״כ צ״ל דהמזיקים הם היתומים ובזה י״ל דברי רבינו פ״ד מהל׳ נזקי ממון ה״ד במה דנקט שם הבעלים משלמים וצ״ל אם המיתו את האדם ור״ל משום דכופרא כפרה צריך לשלם אף בשמירה מעולה וע״ש ברש״י דף מ״ה ע״ב ד״ה ר״א ובמ״א אבאר זה. וגם י״ל שיטת רבינו גבי ע״ע דכ״כ במ״א דכמו דאמרינן בזבחים דף ו׳ ע״ב דקרבנות צבור סכין מושכתן ה״נ כן גבי עג״ע וא״ש בתוס׳ ד״ה סכין מ״ש על רש״י שם ובשבועות דלמה לן תנאי ב״ד ע״ש אך באמת כך דהא במנחות דף ק״א הוה בזה מחלוקת דשמואל ור״א אם קודם שנקדשו בכלי אם טהורים נפדים מה״ת דשמואל ס״ל דנפדים ואנן ס״ל דאין נפדים מה״ת וכן גבי כלי שרת קודם חינוך אז לדידן מה״ת ג״כ אינם נפדים וכן פסק רבינו בהל׳ איסורי מזבח פ״ו ה״ה ובהל׳ מעילה פ״ו ה״ה במש״כ שם ויראה לי שדין המנחות כו׳ ור״ל קודם שחל עליהם קדושת הגוף לגמרי וקודם שנתקדשו בכלי ולא כתוס׳ קדושין דף נ״ד ע״א ד״ה כתנות ומש״כ רבינו שם עופות ר״ל כך דהנה עי׳ ברש״י כריתות דף כ״ז ע״א ד״ה קדושת מ״ש שם וא״ת הלא אין פדיון כו׳ ה״מ היכא דנראה ועי׳ יומא דף מ״א ע״ב דמקשה שם זה ומוכח שם דלא מהני פדיון ומשמע שם דקאי אף למ״ד עשיר שהביא קרבן עני לא יצא ועי׳ תוס׳ נזיר דף כ״ו ע״ב וכ״מ בזה וכבר הארכתי בזה ובמ״ש רבינו בהל׳ שגגות פ״י הי״ג עשיר שהפריש קן למכרו אך באמת כונת רש״י כך דהנה במנחות דף ק״א ע״א ברש״י ד״ה הוה חשיב שם רש״י עופות והוא לכאורה תמוה רק דר״ל כגון שהפריש היכא דלא חזא לו כמו גבי עשיר נזיר וכדומה דאז לשמואל דס״ל דכל היכא דלא קדוש קדושת הגוף וגבי ממש הוה רק כמו לבדה״ב וגבי עוף לא שייך הך טעמא דגמ׳ שם מחמת לא שכיחא דהא בעופות לא פסלי דוקין שבעין וא״כ יש להם פדיון משא״כ לדידן דס״ל דאף דלא קדוש קדושת הגוף מ״מ מה״ת אין להם פדיון היכא דכונתו למזבח ה״ה גבי עופות כה״ג אין להם פדיון מה״ת והנה אליבא דר״א יש במנחות שם שני לשונות היכי ס״ל אם ס״ל כשמואל או לא ואתי שפיר הסתירה מיומא אכריתות דשם קאי אליבא דר״א. והנה בירושלמי דיומא פרק ה׳ הלכה א׳ גבי הותירו תמידים הוה שם מחלוקת דשמואל ור״י אם נפדין וזהו משום דשמואל לשיטתי׳ דכיון דקי״ל דלא חל עליהם קדושת הגוף ממש כ״ז שלא נשחטו שפיר שייך עליהם גדר פדי׳ משא״כ לדידן בלא לב ב״ד מתנה לא מהני זה וא״ש ובזה יש לפרש כונת רש״י במעילה דף ח׳ ע״א גבי עוף מה דכ׳ שם קדושת פה. וא״כ לפי״ז גבי ע״ע לא שייך הקדושה וכעין מ״ש התוס׳ בתמורה דף ל״ג ע״ב ד״ה משום גבי פרה שפיר י״ל בזה דאפשר שתפקע הקדושה אם אין אנו צריכין לה וגם בה לא שייך הך טעם דשמואל במנחות שם משום דלא שכיחא דהא גבי עגלה לא פסלי בה מומין וגם משום די״ל לב ב״ד מתנה עי׳ שבועות דף י״ג ע״ב אם זה מיקרי שכיח וזה מיקרי כמו קרבן צבור לענין לב ב״ד מתנה וגם י״ל על זה דלא ניתנו מעות אלא לצורך להם כעין דמבואר במנחות דף ס״ו ע״ב ועיין כריתות דף כ״ז ע״ב ברש״י ד״ה הפריש כשבה דהשאר נעשה חולין ורבינו ז״ל מפרש דכל המעות מחלל על עוף ור״ל משום דכיון דהוא נתחייב מה״ת מה שמביא קרבן גדול לא הוקבע והוה כעין הך דמנחות דף ק״ג כאשר נדרת ולא כאשר הפרשת ועיין בירוש׳ חגיגה פ״א ה״ג אם אמר הרי עלי אשם בה׳ סלעים אם זה מיקרי קבע או לא כיון דאשם כבר מחוייב מה״ת וכבר הארכתי בזה בהל׳ ערכין ועיין במגילה דף כ״ז ע״א דגבו והותירו מותר דלא תפיס ובמנחות דף צ׳ ע״א גבי מותר וב״ב דף ג׳ ע״ב גבה כו׳ דילמא מתרמי ודף פ״ז ע״ב גבי מיצה וסנהדרין דף מ״ח וכ״מ ובמ״ש רבינו פ״ה מהל׳ פסוהמו״ק ה״ז וה״ט ע״ש ועי׳ במ״ש רבינו בפ״י מהל׳ שגגות הי״ב הפריש עשירית האיפה כו׳ והוא מהך דמנחות דף ק״א הנ״ל ומ״ש שם הרי הוא ככל המנחות ר״ל שלא תהי׳ כמו מותר מנחת חוטא דנדבה עי׳ מנחות דף ק״ח ובירוש׳ פ״ב דשקלים וכ״מ ודברי רבינו פ״ה מהל׳ פסוהמו״ק ה״ח ע״ש. עכ״פ גבי ע״ע כ״ז שלא נערפה י״ל דפקע ממנה האיסור וא״ש:

הי׳ שם עניים כו׳. כבר הארכתי בזה לעיל דמה ר״ל כאן כיון דהא קי״ל לעיל פ״א ה״ט דאין מונעין עניי עכו״ם ללקט וכן מ״ש רבינו ואם לאו מניחן מפני דרכי שלום וכן הוא לשון התוספ׳ מה שייך בזה מפני דרכי שלום כיון דאינו יכול למחות וצ״ל דכונתו דכיון דעפ״י דין אינם יכולים ליקח כגון היכא דהגוי׳ מלקטים בפ״ע בלא ישראל או כגון עניי כותים או כגון ישראלים עשירים א״כ עפ״י דין א״צ כלל להניח לקט שכחה ופיאה דהוה כמו לא לעורבים ועי׳ מ״ש הרא״ש פ״ד דע״ז על הך דדף נ״ט מ״ש התוס׳ בשם הירוש׳ עד שבאו הרובים וביטלו ע״ש וגם שמא יבוא מזה תקלה שיאמרו שהם פטורים מן המעשרות ובאמת אינם פטורים עי׳ גיטין דף מ״ז וכבר הארכתי בזה לעיל ודברי התוספ׳ רפ״ד דפיאה דמבואר שם דעניי גוים אין מאמינים להם וכבר כתבתי דהא בל״ז מה שלקטו הם חייב במעשרות אך נ״ל דזה אשאר מתנות עניים אבל עוללות דא״צ שום פעולה של בעה״ב והעני הוא כשותף או כלוקח ולקמן אבאר זה אף שבא ליד גוי פטור ובזה מדוייק לשון התוספ׳ דקתני אין מאמינים להם בכל דבר ר״ל אף לגבי עוללות. קמ״ל רבינו דיכול להניחם מפני דרכי שלום:

איזהו פרט כו׳ נפלו ג׳ כו׳. מדברי רבינו נראה כך דכמו דגבי שאר מתנות יש ב׳ מינים אחד בקמה ואחד בקציר ועי׳ לקמן פ״ה הי״ב גבי שכחה גבי פרט יש בו נמי ב׳ מינים דהיינו כשאינו רוצה להניח האשכלות בארץ אז מיקרי גמר הבצירה ולכך אז כשנפלו ג׳ גרגרים בב״א לא הוה פרט וכשרוצה להניחם בארץ אז בשעה שהוא מפנה את האשכלות אז הוה פרט ואם מצא חצי אשכול הוה פרט וכן אם אשכול שלם נפרט בארץ לכמה גרגרים הוה ג״כ פרט אף יותר מג׳ כיון דבשעת הנחה לארץ הוה שלם וזהו ג״כ מה דר״ל המניח את הכלכלה כו׳ היינו שעושה פעולה שלא יתפרט האשכול קמ״ל דגם זה אסור דהוה גרם לבטל שלא יהא מתנות עניים אף דאז עפ״י דין אסור לעניים ליטלן ועיין ברש״י תמורה דף ג׳ ע״ב במה דאמר שם בד״ה לפייס דלקה הואיל ומביא עצמו לידי שבועה אף דאז עפ״י דין צריך לישבע ועי׳ בירוש׳ שבועות רפ״ג גבי נשבע על הככר לאכלו וזרקו לים מיקרי מעשה ללקות משום דכיון דע״י זה נאנס ויפטור מלקיים השבועה זה גופא מקרי ביטול השבועה ודלא כמ״ש התוס׳ שבועות דף ג׳ ע״א ותכף מיקרי מבטל השבועה אף דלא עבר היום ועי׳ בתמורה דף ג׳ ע״ב במה דאמר שם בדבורו עשה מעשה שעושה מחולין קדשים ואף דבאמת מה דהתמורה קודש זה לא נעשה ע״י דיבורו לבד רק ע״י גזיה״כ ועי׳ מ״ש התוס׳ חולין דף פ״א ע״א וראי׳ דגם בטעות נתקדש וכבר הארכתי בזה במ״א רק מחמת דהוא גורם שיהי׳ הקדש הוה מעשה וכעין מ״ש התוס׳ שבת דף נ״ח ע״א גבי כיפה שנתנו לספר דזה הוה כמו שינוי מעשה. אך באמת רבינו ז״ל בהל׳ כלים פכ״ב ה״י מפרש כך דלא הוה מעשה רק דלגבי טומאת מדרס ס״ל כמ״ש הר״ש פ״ז דכלים דלענין שלא יטמא במדרס בזה גם במחשבה מוציא ע״ש ולכך שאר טומאות מקבל טומאה מכאן ולהבא כיון דלא עשה שינוי מעשה ודלא כרש״י סנהדרין דף מ״ח ע״א והר״ש בכלים. ועי׳ במש״כ ה״ה ז״ל בהל׳ גירושין פ״ח הכ״ב גבי מת תוך י״ב חודש דזה לא מיקרי קיום וביטול אך יהי׳ נ״מ אם הרגו אם זה מיקרי ביטול או קיום או לא עי׳ מכות דף ט״ז ע״א דמבואר דהוה ביטול ע״ש ובירוש׳ גיטין פ״ז גבי חתכה דדה דמיקרי ביטל התנאי ובירוש׳ קדושין פ״ג דאמר שם אם קידשה בסמפון דהיינו בתנאי שיתן לה לאחר ל׳ יום וגירשה בתוך ל׳ אם חל עלי׳ שם גירושין והוה שם מחלוקת ורצה לומר דאף דמבואר בירושלמי שם דאם מקיימת התנאי אף לאחר מיתה גם בקידושין מהני לענין שתהא זקוקה ליבום זה רק שם אבל כאן דממ״נ נפרדת ממנו לא מהני בזה קיום התנאי לאחר מיתה ואף דנ״מ דעל ידי זה נפסלת לכהונה ונעשית גרושה ועי׳ תוס׳ יומא דף י״ג ע״ב דכ׳ ג״כ כה״ג צ״ל דזה רק גדר דין ולא גדר פעולה ממנו דהא הוה כריתות וכ״כ בזה בח״ב ואף דבאמת לדברי הירוש׳ פ״א דסוטה מוכח דאף דגבי קדושין העדים עושין הדבר לא גדר בירור ומה דמבואר בקדושין דף ס״ה ע״ב גבי שניהם מודים ר״ל רק שהם מודים שהי׳ בפני עדים ונ״מ אם הוה א״א גמורה ע״י הודאתם ולא תפסי קדושין מאחר מחמת דכמאה עדים דמי או רק בגדר שוי׳ אנפשה חתיכה דאיסורא וכ״כ בזה בהך דסוטה דף כ׳ ע״א דמוכח שם דאם אמרה טמאה אני לא מהני אם תתן אמתלא דהוה בגדר עדות וזה ר״ל התוספ׳ ב״מ פ״א הודאת בעל דין כמאה עדים אימתי כו׳ דר״ל דאז לא מהני אמתלא לחזור וכמו שלא להשביע עי׳ סנהדרין דף כ״ט וכ״מ ועי׳ כתובות דף כ״ג ע״ב גבי שבויה דאמר שם ואי דאיכא עדים כו׳ ולכאורה קשה מה שייך לומר נאמנת על עצמה הא בלא דבורה ג״כ אסורה כיון דיש עדים שנשבית רק דקמ״ל דהו״א דאף דמבואר ביבמות דף קי״ח ע״א דלא מהני אמתלא שלה לחזור ע״ש בתוס׳ וכן כאן זה רק היכא דבשעת הודאה בלא ההודאה היתה מותרת וא״כ פעלה הודאה שלה והוה כמעשה ולא מהני אמתלא משא״כ כאן דבלא דבריה ג״כ אסורה ולא מהני דיבורה כלום והו״א דאם אח״כ יבוא עד אחד ויאמר שטהורה היא יועיל חזרתה קמ״ל דזה הוה בגדר עדים ועי׳ בכתובות דף מ״ד ע״א בהך דשני שטרות וב״ק דף נ״ו ע״ב דאמר שם ר״ז דטוען טענת לסטים מזויין וקשה הא לפי דבריו הודה דא״צ לשלם כפל ואיך נוטל כפל וצ״ל כיון דאז לא הוה שלו לא מהני הודאתו ועי׳ תוס׳ כתובות דף כ״ט ע״א גבי קנס אם שייך מחילה וכ״מ ובמה דפליגי רבינו והר״א ז״ל בהל׳ אס״ב פי״ח ה״ט אם מהני אמתלא היכא דבשעת הודאתה לא היה פועל ההודאה שלה אך נראה דרבינו ז״ל ס״ל דשם שפיר מהני ההודאה שלה לענין שאסורה לאכול בתרומה כמו שפסק רבינו בהל׳ תרומות פ״ח הט״ו כרבא ונ״מ לפי״ז דאם אשת ישראל שאמרה נטמאתי באונס או ברצון אף לשיטת רבינו אם מת בעלה מותרת להנשא לכהונה אם חזרה בה כיון דלא פעלה כלום בההודאה שלה. ואף דרבינו פסק דגבי קדושי ביאה די ביחוד לשם ביאה כמבואר בהלכות אישות פרק ג׳ רבינו לשיטתי׳ אזיל דסבירא ליה בהלכות אישות פרק י״א הלכה ב׳ ובהלכות נערה בתולה פרק א׳ הלכה ט׳ גבי קנס ובהלכות אס״ב פי״ט ה״ג דכל נשואה הדין משוה לה כבעולה ודאי לא מחמת שנבעלה וראי׳ דללקות אינו לוקה בנשואין לבד ועי׳ בירוש׳ יבמות פ״ו גבי הך דיהושע ב״ג דאמר שם דעשה הערמה דעשה חופה והושיב שם אמה וע״י זה יצא הקול דנשאת ואח״כ אם היה רוצה לברר שלא היה נשואין היה מועיל לבטל החזקה וזה כונת הגמ׳ שם קטיר כו׳ ר״ל דלא הוה קדושין גמורים. ונ״מ ג״כ לענין הא דקי״ל דסוף ביאה קונה אם צריכה להתייחד עמו זמן גמר ביאה ועי׳ בהל׳ אישות פ״י ה״א וכן נ״מ להיפך במקום דבעי נשואין לענין דין אם ר״ל משום ביאה או משום הדין ונ״מ למ״ד ביבמות דף י״א ע״ב דמחזיר גרושתו דוקא מן הנשואין מחמת קרא דהוטמאה אם קידשה בביאה לדידן דקי״ל דאירוסין עושה אם עובר על זה אם חזר הבעל הראשון ולקחה אם הטעם משום ביאה או משום דין דנשואין ועיין קידושין דף ע״ח ע״א גבי מחז״ג. מ״מ זה רק גבי שאר קדושין אבל גבי מחז״ג הוה עדות רק עידי בירור לא עידי פעולה וזהו כונת רבינו בפיהמ״ש עדיות פ״ד מ״ז ועי׳ מ״ש רבינו בהל׳ גירושין פ״א ה״ה דאם לא שלחה מביתו הוה כמו מחז״ג וא״כ חזינן דהגירושין פועלת בה מחמתו ומ״מ לא מהני קיום התנאי וצ״ל משום דזה הוה ביטול בידים ובירוש׳ שם גבי מת בתוך סימפון דאמר דאם הוא זמן מועט צריך להמתין והך דגיטין דף ע״ו ע״ב ובירוש׳ שם דאמר גזירה כו׳ אך באמת נראה דהטעם הוא בגיטין שם שלא יאמרו שנישאת מחמת מיתה ותהי׳ מותרת לכהן ובאמת הוא מחמת הגט ועי׳ בירוש׳ פ״ד דיבמות ה״א עד שתדע מאיזה טעם היא מותרת ע״ש ותוס׳ גיטין דף צ׳ ע״א ד״ה והלכתא. עכ״פ חזינן דאם עשה פעולה בידים לגרום שיבטל הדבר זה גופה מיקרי ביטול אף דאח״כ הוה אונס וכבר הארכתי בזה בח״א בהל׳ נערה בתולה גבי הך דאונס שגירש גבי כהן אם זה הוה מחמת ביטל העשה או מחמת דעל כהן לא קאי כלל העשה דכל ימיו. ועיין בדברי רבינו בהל׳ סנהדרין פי״ט דכ׳ גבי המקיים חמץ כגון שחימץ עיסתו ואף דשם אין האיסור החימוץ רק מה שיש לו מחומץ ולא דמי להך דנדרים דף ד׳ גבי נזיר שטימא את עצמו דשם עי״ז נתבטל ממנו הנזירות דטהרה ועי׳ מ״ש רבינו בהל׳ גנבה פ״ז ה״ג גבי לעשות מדה חסרה דמשמע שם דאין לוקין גם על העשי׳ משום דהעיקר הוא השהייה לא העשיה גם י״ל הטעם דשם דמה״ת אינו עובר רק עד שיעשה אותה כדי למוד בה ולא סתם והוה כעין מ״ש רבינו בהל׳ מלכים פ״ה ה״ח גבי ישיבת מצרים דהוה לאו שאין בו מעשה ולא דמי למפטם וסך דלמוסרו לרבים פטור ומ״מ הוה מעשה דשם י״ל דסתם חייב אך מלשון רבינו בפיהמ״ש כריתות פ״א משמע לכאורה דסתם פטור ועי׳ בדברי רבינו בהל׳ כלי המקדש פ״א ה״ד דכ׳ שם או ליתנו לאחרים פטור וכן כ׳ בפיהמ״ש וגבי קטרת פסק דרק למוסרו לצבור אז פטור והטעם משום קושית התוס׳ דנזיר דף מ״ז ע״א ועי׳ בירוש׳ מגילה פ״א גבי הך דאנטנינוס דאסור לישראל לעשות קטרת בשביל למוסרו לאחר ומה דמותר להתלמד בו י״ל דהוה כמו הך דסנהדרין דף ס״ח גבי כשפים וע״ז דף י״ח ודף מ״ג ע״ב אבל אתה למד להבין ולהורות ומלשון הגמ׳ בכריתות דף ה׳ משמע דגבי שמן ללמד ולמוסרו לצבור הוא חדא דר״ל דלצבור שידעו איך לעשות וכמ״ש התוס׳ בנזיר דף מ״ז וגבי קטרת משמע דהוה שני דברים ע״ש בדף ו׳ ע״א ועיין במנחות דף ה׳ ע״ב מה דאמר שם מפטם גברא הוא ור״ל דעל העושה לא הוה הותר לגבוה דכה״ג גם בהדיוט מותר דהיינו למוסרו לצבור רק דמקשה מן הדבר בעצמו דיחיד לצורך עצמו אסור וצבור לצורך עצמן מותר מחמת גבוה ודחי משום דמצותו בכך ר״ל דיחיד אינו יכול להתנדב ולהביא קטרת כמבואר במנחות דף נ׳ וכ״מ וכן במה דאמר שם מנחת העומר תוכיח י״ל דר״ל לענין קצירה דאף למ״ד במנחות דף ע׳ ע״ב דהבאה מתרת לקצור מ״מ מותר לקצור לצורך העומר ואף דבל״ז קציר של מצוה שרי גבי עומר היו קוצרין יותר מן הצורך כמבואר במנחות דף ס״ג ע״ב ובאמת רבינו לא ביאר בהדיא דגבי עומר בעיא קצירה לשמה עי׳ שבת דף קל״א ע״א ברש״י ומכות דף ח׳ ע״ב אך י״ל דכאן הוה סתם כלשמה וכעין מש״כ רש״י סוכה דף ט׳ ע״א גבי סוכת החג לא משום דסתמא כשר רק זה הוה כלשמה וכעין דמבואר בירוש׳ פ״ב דחגיגה גבי הטובל סתם לשם טהרה ובאמת עי׳ בירוש׳ ספ״ב דמגילה גבי קצירה שלא בזמנה אם הוה כמו שלא לשמה כעין מ״ש רבינו בהל׳ גירושין פ״ג ה״ו דקודם נישואין הוה כנכתב שלא לשם גירושין וכן יהיה נ״מ לפי מה דקי״ל דמותר לקטף לפני העומר אם יכול לקטף להביא מהם העומר וגם אם זה יהיה מתיר לקצור חדש וכעין למ״ד מנחות דף פ״ג ע״ב דעומר ושתי הלחם הבא מן הישן כשר ומ״מ מתיר חדש. ועי׳ תוספ׳ מכות פ״ג דגבי קטרת נקט מתעסק וגבי שמן כ׳ סתם ונ״מ ג״כ אם פיטם את השמן ליתן לאחר לסוך בו אם חייב וי״ל דהוה כמו סך וא״כ לעכו״ם כה״ג פטור כיון דאם סך עליו ג״כ פטור וכן יהיה נ״מ אם עשה זה ליתן למלך ולכה״ג ולשיטת רבינו דמחלק בפ״א מהל׳ כלי המקדש בין סיכה לנתינה דסיכה חייב גם על מלך וכה״ג אך התו״י יומא דף ס׳ ע״א לא ס״ל כן רק ס״ל דגם סיכה פטור אך באמת י״ל דרק הסך המלך או כה״ג פטור אבל המלך עצמו חייב ואף דמקשינן ניסך לסך י״ל דבזה לא מקשינן דאף לשיטת התוס׳ כה״ג הסך את אחר חייב ועיין נזיר דף נ״ז ע״ב ושבועות דף ג׳ וגם נ״מ אם סך לעצמו אם חייב שתים כמו גבי הקפה אם זה הוה דבר אחד או שני דברים וכן נ״מ למש״כ רבינו בהל׳ סנהדרין פכ״ו דהמקלל עצמו חייב היכא דהי׳ נשיא ודיין וכדומה אם חייב גם על זה כמו במקלל אחר ובאמת דברי רבינו שם והוא מהמכילתא פ׳ משפטים ומס׳ סופרים דהוה שם מחלוקת בזה גבי דיין ונשיא ע״ש בפ״ד וזה תליא אם מופלא שבב״ד דיש עליו שם נשיא אם הוה מחשבון הסנהדרין עי׳ תוס׳ סנהדרין דף ט״ז ע״ב ד״ה אחד וסוכה דף נ״א ע״ב וכ״מ אך מש״כ שם דאם היה אביו חייב ד׳ כבר עמד עליו הרמב״ן ז״ל בס׳ המצות דהא הוה חד לאו ועי׳ תוס׳ תמורה דף ג׳ ע״ב די״ל דהך אם לא תשמור הוה ג״כ לאו אך שם רק בשם המיוחד וכדמוכח מתמורה שם והך לאו דנשיא בעמך וכן לא תקלל חרש גם בכינוי הנמחק כמו רחום וחנון ג״כ כן ורבינו ס״ל בהל׳ ממרים פ״ה ה״ב דגבי חיוב סקילה במקלל אביו גם בכינוי שאינו נמחק חייב והא דאמר שם בכינוי פטור ר״ל כינוי הנמחק וכדמוכח ממש״כ בפכ״ו מהל׳ סנהדרין ה״ג ומפרש כך המשנה דשבועות דף ל״ה דפלוגתא דר״מ ורבנן הוא רק בכינויין הנמחקין ואינו מפרש שם כפירש״י ותוס׳ דף ל״ו ע״ב ד״ה ה״ג דרבנן פליגי ג״כ על כינויין שאינן נמחקין וכן כ׳ רש״י סנהדרין דף ס״ו והתוס׳ בשבועות שם מפרשי דהך דהמקלל בכולם קאי אשבועת העדות וכ״כ בזה. עכ״פ אם מקלל חבירו בכינוי שאינו נמחק יש על זה לאו דאם לא תשמור ובאביו על זה חייב סקילה ומלא תקלל חרש ילפינן דגם כינוי הנמחק ג״כ לוקה ולכך שפיר על אביו לוקה שתים משום דאף זה נפקא מחד לאו מ״מ יש עוד לאו על חבירו היכא דקיללו בכינוי שאינו נמחק וכן נ״מ לגבי מגדף דהשם שבו מגדף חייב אף על כינוי שאינו נמחק והשם שהוא מגדף צריך להיות דוקא שם המיוחד לגמרי וכמ״ש רבינו בפ״ב מהל׳ ע״ז אך זה נ״מ למה דפסקינן שם דכינויין באזהרה אם ר״ל גם על כינויין הנמחקין בשם שבו גידף וכמו גבי מקלל אביו וכן נ״מ לגבי ב״נ דחייב גם על הכינויין אם ר״ל רק על כינויין שאינם נמחקין או אף על הנמחקין ומלשון רש״י סנהדרין דף נ״ו ע״א וכן בשבועות דף ל״ה דלר״מ דס״ל דגם בישראל חייב על הכינויין גם בכינויים הנמחקים כן ורבנן ס״ל דזה באזהרה ורש״י בסנהדרין חשיב צבאות אף דלר״י הוא נמחק אך י״ל דאתיא כת״ק וכן נ״מ לגבי קריעה עיין סנהדרין דף ס׳ דאמר דעכו״ם בכינוי הוא דגמירי ור״ל כינוי הנמחק ובזה י״ל מ״ש התוס׳ סנהדרין דף נ״ו ד״ה אליבא דנ״מ אף על הני כינויין די״ל דישראל אינו מוזהר כלל. עכ״פ לכך הוה גבי אב חילוק לאוין ועי׳ בנזיר דף מ׳ דאמר שם דעל תער עובר בשני לאוין מחמת הך לאו דלא יעביר אף דבאמת הוא חד לאו ובירוש׳ שם פ״ו ה״א גבי אכל חרצן שיש בו כזית דחייב שנים משום כזית ומשום ברי׳ אף דהוא חד לאו ועיין בכריתות דף ד׳ גבי חלב וחלב דאוקי שם לס״ד כר״י בחלב מוקדשין ואמאי לא אוקי כרבנן ואכל חלב דחולין וחלב דקדשים דהוה שני לאוין וצ״ל דזה בודאי גם לס״ד אינו חייב אלא חטאת אחד כיון דהוא שם אחד ע״ש בתו״י ועי׳ תוס׳ מכות דף י״ד ע״א וסנהדרין דף נ״ד ע״א גבי הבא על אביו ותוס׳ שם בע״ב גבי הבא על הזכר וצריך לחלק דכאן הוא שם חלב אחת היא ועי׳ בכריתות דף ט״ו ע״א גבי או״ב דחד שם הוא משא״כ לר״י דס״ל דעל חלב הקדש יש עליו אזהרה דחלב חולין וכ״כ בח״א דגבי הקדש יש איסור חלב הקדש יש איסור חלב גם על האלי׳ וזהו כונת הגמרא בכריתות דף ד׳ ע״ב שם דחלב מוקדשין הותר מכללו ע״ש ברש״י ר״ל אליה דהותר בחולין וגבי קדשים יש עלי׳ איסור חלב. ולכך ס״ד דר״י מחייב שני חטאות ומ״מ דחי שם דגבי קרבן לא וזהו ג״כ כונת הירושלמי פי״א דיבמות מודה ר״י בקרבן ור״ל הך ר״י דכאן וכן יהי׳ נ״מ גבי ע״ז עיין בירושלמי סנהדרין פ״ז הי״ב אם עבדה בעבודתה בעבודת גבוה כו׳ ויהי׳ נ״מ אם זבח לע״ז שדרכה בזביחה אם חייב שתים כמו דאמרינן שם בהי״ג גבי מולך וט״ס שם וצ״ל היתה עבודתה באבות ואמהות ועבדה בבנים ובנות חייב שנים משום ע״ז דכיון דעבודתה בכך וגם משום מולך אף אם נימא דמולך ג״כ ע״ז ע״ש ובזה יש ליישב דברי הירושלמי דע״ז פ״ד מה דבעי שם גבי השתחוה למרקוליס וכ״כ בזה בח״א הא השתחואה חייב בכל ע״ז ומאי נ״מ ע״ש ולפי״ז י״ל דנ״מ אם חייב שנים ובמ״א אבאר זה. עכ״פ חזינן דאסור לגרום פעולה שלא יהי׳ הדבר וזהו כונת הירוש׳ שם גבי פרט בנשירתו מה שיקדש ר״ל לא כהך דתמורה דף כ״ה רק דאף דהפרט לא נגמר עד שיפנה האשכלות מן הארץ ואז נפרט האשכול ויש יותר מג׳ גרגרים מכל מקום חייל עלי׳ שם פרט מכבר בנשירתו אף שהי׳ אז אשכול שלם אם יתפרט אח״כ אך באמת נ״מ בין אם בוצר לגת או בוצר לאכילה דכאן בעי ג״כ גמר מלאכה ועיין בירושלמי פ״ו ה״ד דמחלק שם בין צבורים לזיתים ובתוספתא ב״מ פ״ט דצבור הוה גמר מלאכה גבי זיתים ולכך גבי ענבים לאכילה מיד בשעת הבצירה הוה גמר וחל עליו שם פרט תכף ועי׳ בירושלמי לקמן פ״ז ה״ד דיותר מן ג׳ גרגרים הוה אשכול וברש״י סנהדרין דף צ״ה ע״ב אבל כשבוצר לגת אז הגמר הוה כשנוטלן מעל הארץ. עכ״פ מוכח דאף אם גורם שלא יחול כלל דין פרט ואף שלא יהא פרט זה מיקרי ג״כ גוזל את העניים ועי׳ בכורות דף ג׳ ע״ב גביה דרב מב״ר וכבר הארכתי בזה לעיל אם כל דבר שנפטר אם זה הוה כמו שנעשה הפעולה או שא״צ הפעולה ונ״מ ג״כ להך דמבואר בכריתות דף ז׳ דסך למלכים פטור אם סך למלך בן מלך דמבואר שם דף ה׳ ע״ב דא״צ משיחה אם ר״ל דהוה כמו משוח וא״כ פטור אם משחו ואם נימא דא״צ חייב ועיין בדברי רבינו בהל׳ כלי המקדש פ״א הי״א ושם אבאר זה ובאמת זה תליא בהך דהוריות דף י״ב ע״ב מדחי דחי או מפטר פטור ור״ל אם זה הוה כמו שעשה הדבר וכן יהי׳ נ״מ גבי כה״ג אם נימא דאין משיחה מעכב ועי׳ יומא דף ה׳ ע״א ובתו״י שם דמשמע דס״ל דאף בזמן שיש שמן לא מעכב משיחה אך מדברי רבינו בהל׳ כלי המקדש פ״ד וכן מדברי הירושלמי הוריות פ״ג ומכות פ״ב משמע דרק בזמן דליכא שמן המשחה אז די בריבוי בגדים אבל בזמן דאיכא מעכב ואז י״ל דגם המנחת חינוך מעכבת דהמנחה שייך להמשיחה ועי׳ בדברי רבינו ספ״ה מהל׳ כלי המקדש וכ״כ בזה ועיין תוס׳ נזיר דף מ״ז ע״א דשפיר משכחת מרובה בגדים במקדש ראשון ע״ש ובאמת לשיטת הירושלמי פ״א דיומא מוכח דאם נטמא כה״ג משוח דממנין אחר תחתיו לא במשיחה משום דאחד מושחין ואין שנים מושחין ודלא כשיטת התו״י יומא דף י״ב ע״א. ובאמת נ״מ גם כן גבי כה״ג שמת והניח בן אחריו אם מינוהו להיות כה״ג אם שייך בו הך דין דמקריב כשהוא אונן כיון דנעשה אונן קודם אם נימא דהוה כמו הך דב״ב דף קל״ז ע״א עם גמר מיתה ובא כאחד ואף דהא צריך למושחו או לחנכו בבגדים י״ל דלענין הך דמקריב אונן די בקריאת שם בפה כעין דמבואר בירושלמי דהוריות פ״ג והוה למפרע ובאים כאחד ואף דמר״ה דף ב׳ ע״ב גבי מלך לא משמע כן דלא הוה למפרע אף אם נמנו עליו י״ל דהתם מיירי דהוה בגדר מחלוקת ועי׳ במה דפליגי רבינו ורש״י ז״ל בהך דהוריות דף י״א ע״ב גבי מלך בן מלך דטעון משיחה אם יש מחלוקת אם זה הוה בגדר מלך חדש או כמ״ש רבינו דרק לסלק המחלוקת ובאמת גבי אלעזר חנכו אותו בריבוי בגדים קודם שמת אהרן כדי שיהי׳ כה״ג קודם האנינות ויכול להקריב החביתין ולכך לא משחו אותו משום דאחד מושחין ולא שנים כמש״כ ובהל׳ כלי המקדש אבאר זה. ועי׳ ב״מ דף צ׳ ע״א גבי הדש בתרומה ומעשר דאינו עובר משום בל תחסום ויהי׳ נ״מ אם שכרה סתם ודש בתרומה ומעשר אם צריך לשלם מה שלא אכלה והנה בב״מ דף צ״ב ע״ב גבי שוכר את הפועל מבואר שם דאם לא הודיעו שהוא נטע רבעי צריך לפדות ולהאכילן משום דהוה מקח טעות ועי׳ בירוש׳ פ״ז דתרומות ה״א דמוקי הך דנקט דמשלם גבי חוסם דמיירי בחסמה ודשה בתרומה דלא עבר וצריך לשלם לו ולא ס״ל הך דב״מ דף צ״א דזה הוה גדר חיוב מזונות משעת משיכה רק החיוב בא בשעת דישה וגם הך טעם דמקח טעות לא שייך לענין שישלם ד׳ קבין וכדומה וכעין דמבואר בב״ב דף צ״ב גבי יציאה וע״ש דף צ״ג ע״ב וכ״מ אך יש לומר דצריך לשלם משום הך דמבואר שם דף צ׳ דמביא בול כו׳ מפני מראית העין והנה בתוספתא דב״מ מבואר דאף היכא דעובר משום בל תחסום אם נותן לה מאותה המין מהני או כרשינן לר״ש וכן מוכח מן הירושלמי דתרומות פרק ט׳ מ״ד גבי גידולי תרומה דנקט הך תקנתא אף דעל זה עובר וכן אמר שם בירושלמי הדא אמרה עשה כן בחולין אינו עובר אך באמת הירושלמי ס״ל דהך משנה דתרומות ס״ל דעובר על בל תחסום אף בדיש האסור ולא בעי ראוי לך ע״ש משום דס״ל דאף דבר האסור מדרבנן לא מיקרי הראוי לך ועי׳ בתוס׳ חולין דף קל״ח ע״ב גבי שלוח הקן וכבר הארכתי בזה בח״א ספי״ג מהל׳ שחיטה והנה בירושלמי בתרומות שם מבואר דאף תקנתא דר״ש דנותן לה כרשינן מהני אף היכא דעובר על בל תחסום ולא דמי להך דב״מ דף צ׳ ע״ב גבי פקיעי עמיר ע״ש ובאמת הך דב״מ דף צ״ג ע״א ודף צ״ב ע״ב גבי הך דאינו יכול לקוץ ע״י בהמתו נראה דר״ל אהיכא דדשות בתרומה ומעשר דאל״כ פשיטא דעבר על לאו או די״ל כשיטת הירושלמי מעשרות פ״ב הלכה ו׳ דשור במחובר לא עבר על בל תחסום משום דס״ל דילפינן שור מאדם במחובר כמבואר ב״מ דף פ״ח ע״ב ולכך לא עבר על בל תחסום כמו אדם וקמ״ל דמ״מ אינה יכול לצערה ולקוץ עלי׳. והנה לפי שיטת הגמרא בתמורה דף כ״ה ר״ל דלקט ופרט כ״ז שלא נגע בארץ אין עליהם שם לקט ועי׳ בירושלמי מעשרות פרק ג׳ הלכה ח׳ מה דבעי שם ר״י אם זרק את הראשונה למעלה מי׳ עד שליקט את השני׳ אם החצר טובלן ר״ל אם יש שם חצר למעלה מעשרה ועיין בירושלמי סנהדרין פרק י׳ גבי עיר הנדחת דעוף שטס למעלה מעשרה אם יש עליו שם שללה ועי׳ סוטה דף מ״ה ע״א גבי שכחה באויר ובחולין דף ס״ז ע״ב גבי שרץ אם קלטו מאויר אם מיקרי על הארץ ובב״מ דף ק״ב ע״א גבי קולט אם מיקרי אויר שאין סופו לנוח ובהך דזבחים דף כ״ה ע״ב:

ואין בעה״ב חייב לבצור כו׳. הוא מהך דמבואר בירושלמי פ״ד ה״א כאן ובתו״כ פרשת קדושים דכיון דכתיב תעזוב הנך לפניהם כמו שהוא ולכאורה גבי עוללות זה תליא במחלוקת דירושלמי כאן פרק ז׳ הלכה ה׳ אם הוה כמוכר או כשותף ואנן פסקינן לקמן בהכ״ד כמ״ד כשותף וכן נ״מ להך דמבואר לקמן בהכ״ג דפסקינן כר״י דמקדיש את כרמו אחר שנודעו העוללות דצריכין ליתן שכר גידולין להקדש ולמה כיון דהשדה משועבדת לעניים וכמו בהך דב״מ דף ע״ג גבי ארעא לאריסא משתעבד ועי׳ בירושלמי פסחים פרק ד׳ ובערכין דף כ״א ע״א ובתוס׳ שם מה דמחלק בין אם הקדים לו שכרו דאז אין המשכיר יכול להקדיש ובנדרים דף מ״ו בר״ן ובתוס׳ שם ובדברי רבינו לעיל פרק ו׳ מהלכות ערכין ה״ל ובאמת מדברי התוספתא דב״מ נראה דמחלק בין בית לשדה דגבי שדה מבואר בתוספתא ספ״ט שם דאין המשכיר יכול להקדישה וגבי בית ס״ל בפ״ח דיכול המשכיר להקדישו והטעם י״ל דכיון דהפירות יש כחשא דארעא הוה כמו שיש לו חלק בגוף הקרקע ועי׳ ב״מ דף ק״ד ע״ב ותוס׳ שם דף ס״ד ע״א וכעין זה כ׳ התוס׳ גיטין דף ע״ז ע״ב ד״ה ידה דפירות שבחצר הוה כמו גוף החצר ובזה י״ל מ״ש התוס׳ כתובות דף נ״ט ע״ב דשם גרסינן שדה שמשכנתי לך והתוס׳ ב״מ דף ע״ג ע״ב גרסי בית ע״ש ועי׳ בירושלמי פרק ו׳ דדמאי ה״ב דהוה כמו אחד מעשרה בקרקע וב״ב דף ע״א גבי המקדיש את השדה ושם דף ל״ח ע״א בתוס׳ ד״ה קני לו. וגם מהך דתמורה דף ח׳ ע״א מוכח דלעשות פעולה שיתבטל ע״י זה זכות שזכתה התורה א״א ולכך מקשה שם גבי כהנת שנתערב ולדה דאם נימא דלית לו לכהן זכי׳ דליתי גזבר ולישקלי ואמאי הא יש להבעלים טובת הנאה ליתן לכל כהן שירצה ואף דמתוס׳ תמורה דף י״ח ע״א בשם הספרי פרשת ראה פסקא ע״ז נראה דרק בבכור בחו״ל אין מוטל עליו החיוב להוליכו לירושלים וע״ש דף כ״א ותוספות ב״ק דף י״ב ע״ב אך באמת מדברי הספרי פרשת קרח פסקא קי״ח וכן במכילתא פרשת בא פרק ט״ז מבואר דאינו מוטל על הבעלים אף בא״י רק נותן לכהן בכל מקום שהוא ואז יכול ליתן אף לכהן שאינו מאנשי משמר וכמש״כ רש״י זבחים דף ק״ב ע״ב רק כשהבעלים עולים לרגל ועדיין לא נתן הבכור לכהן דאז עוברים בעשה בכל רגל או בלאו דבל תאחר בג׳ רגלים וזה רק הישראל אז צריך ליתנו לכהן שבמשמר וכמבואר בירושלמי פ״ד דחלה ובתוספתא סוף סוכה והך של שנה בשנה דר״ה דף ו׳ ע״ב זה קאי רק אכהן וע״ש בבעה״מ ובזה א״ש דברי רש״י ר״ה דף ה׳ ע״ב ד״ה ויפסל דנקט משום רגלים ולא משום שנה ודוחק לומר דס״ל כשיטת בעהמא״ו דהא רש״י לא פי׳ כן וכן הוא בירושלמי רק דשם קאי אכהן דעובר משום שנה והך דב״ת קאי אישראל ומשום נתינה ועי׳ מ״ש רבינו בהל׳ מעילה פ״א ה״י ובהל׳ בכורות פ״ג הי״א דהטעם דבכור ומעשר הוא מחמת מצות אכילה בתוך שנתו וזה ר״ל הך דבכורות דף כ״א ע״ב אכילה כמותה ע״ש ברש״י ותוס׳ ור״ל לענין תוך שנתו אף בבע״מ. עכ״פ כל שלא עלה לרגל יכול ליתן הבכור לכל מי שירצה וא״כ מה שייך מה דמקשה בתמורה דף ח׳ ליתי גיזבר ולישקלי מה שייך גיזבר לזה ועי׳ חולין דף ק״ל ע״ב ברש״י ד״ה אלא דרק בדבר שהוא לכפרה לא שייך להוציאו בדיינים כמו הך דבכורות דף כ״ו דלא משהי לו וכ״מ אך באמת שם הטעם דחזה ושוק משולחן גבוה קזכו ולא שייך בזה גדר דין וא״כ לפי״ז גבי בכור למ״ד יש לכהן זכי׳ בגוויה שפיר שייך בזה גדר דין לכופו ומ״ד דלית לכהן זכי׳ בגווי׳ לא שייך כאן גדר דין ועי׳ בירושלמי פ״ב דקדושין דבבשר בכור אף תם יכול הכהן לקדש בו את האשה וכבר הארכתי בזה לעיל עכ״פ היכי קאמרינן בגמרא דהגיזבר מוציאו וצ״ל דכיון דע״י זה יהי׳ פקע לגמרי הנתינה יכולין לכופו ואף דיש לו טובת הנאה כעין הך דנדרים דף פ״ה ע״א ע״ש ברא״ש וירושלמי וכאן לא דמי לספק בכור דכיון דאף אם הוא כהן אין לו זכי׳ בבכור לא שייך בזה המע״ה וכ״כ בזה ועי׳ זבחים דף ע״ה ע״ב גבי הפדו לי בכור שהתפיסו כו׳ ע״ש ברש״י ותוס׳ ור״ל כך דאף דמבואר שם ובכ״מ דהא דבכור אינו נשקל בלטרא זה מה״ת מ״מ נראה דאם מכר הכהן לישראל בכור בע״מ הישראל יכול מן התורה לשוקלו בלטרא וכעין דמבואר בבכורות דף כ״ז ע״א דאז אין בו הך דין דלמשחה ועי׳ רש״י חולין דף מ״ד ע״ב דנקט שם ור״ח כהן הי׳ משמע דזרים שיש להם בשר בכור למכור מותרים לשוקלו בליטרא והך דשם דף קל״ג ע״ב משמע דאף בישראל כן דאל״כ לא שייך מתנות י״ל דשם קאי אמעשר בהמה או דקבע מסחתא. ואף דלכאורה מדברי הירושלמי ביצה פ״ג גבי הך דר״ח ורשב״ר שקלו מנה כנגד מנה בבכור והם לא היו כהנים הנה באמת רבינו צ״ל דלא גרס כן משום דהוא מפרש בפ״א דבכורות הי״ח דזה קאי אבכור תם ור״ל כהך דשבת דף קמ״ט ע״ב בתוס׳ ד״ה מטילין חלשים ותוס׳ קדושין דף נ״ג וכ״מ דבקרבן זה גופה מותר ליטול בגדר חלק וכונת הגמרא שם כך דהנה קי״ל דאנשי בית אב הם זכו במצות האכילת קדשים ובפרט כהן המקריב כמ״ש התוספות יבמות דף מ׳ ואם נימא דלאו משולחן גבוה קזכו שפיר הוה שזה יטול מזה וזה יטול מזה וע״י שזה נטל בזה זכה זה בשני משא״כ אם נימא משולחן גבוה קזכו שוב אף דזה נטל בזה וזה לא נטל מ״מ גם בשני יש לזה חלק כמו לזה ועי׳ במ״ש רבינו בהלכות ק״פ פ״ד ה״ג דאף אם התחילו מקצתן לאכול לא זכו בחלקם כדי שעי״ז יזכו אותן שלא התחילו לאכול ג״כ בחלקם לא והנה מה דמביא שם מלחה״פ נראה כך דכבר הארכתי בזה אם הזכי׳ הוא מחמת הקרבה או זה דבר בפ״ע שכשם שיש חילוק משמרות לענין הקרבה כך לענין אכילה ועי׳ ביומא דף י״ז ע״ב דמשמע שם דכה״ג דאינו שייך בגדר משמרות אף אם כהן אחר הקריב הקרבן יכול הוא ליטלו לאכילה אף דיש מצוה בכהן המקריב לאכול ובאמת מהך דתענית דף י״ז נראה שהוא נחשב מכל משמר ומשמר והוה כאילו עבד ועי׳ בירושלמי יומא פ״א ותוס׳ חגיגה דף י״ז ע״א. והנה גבי לחה״פ המקריבים הבזיכים הוא המשמר הנכנס כמבואר סוף סוכה וע״ש בתוס׳ דף נ״ה ע״ב ונראה דהלחה״פ שהיו חולקין אותו לשתי משמרות הצנועין לא היו מושכין רק משמר היוצא שלא היו מקריבין אבל משמר הנכנס לא היו מושכין דכיון שהקריבו צריכים הם לאכול וא״כ יהי׳ נ״מ כך דאם נימא דזה הוה בגדר חלוקה ממש אז במה שלא נטלו הצנועין מחלק היוצא חלקם שייך רק לזה המשמר אבל אם נימא דלא שייך בו דין חלוקה אז גם משמר הנכנס יש לו חלק בזה שלא נטלו הצנועין וכעין שכ׳ רבינו בהל׳ ק״פ ועי׳ בירוש׳ כתובות פ״י ה״ב גבי כתובות בנין דיכרין כה״ג ע״ש וזהו מה דס״ד בקדושין דף נ״ג ע״א גבי הגרגרנין חולקין דר״ל דהיינו שיש להם בחלוקה בהחלק שהצנועין לא אכלו דכיון דהמשמר שלהם זכה בזה וזכתה הם לבדם דאל״כ הא גם הצנועין שבמשמר הנכנס שהם היו אוכלין יש להם ג״כ חלק ותירץ דחוטפין ובאמת לא זכו רק דזה שייך לב׳ המשמרות. ועי׳ בתוספ׳ פיאה פ״ד דבקדשי המקדש אין חולקין מנה כנגד מנה והנה רבינו ג״כ פסק דרך בבכור חולקין מנה כנגד מנה ולא במעשר בהמה כמבואר שם פ״ו ה״ו וי״ל דעיקר ההיתר משום מריבה וזה רק גבי כהן כמבואר בשבת שם משא״כ במעשר בהמה דלא שייך לכהנים ובאמת בירוש׳ הוה זה בעיא דלא איפשטא פ״א דמעש״ש אם מותר לשקול מנה כנגד מנה במע״ב ע״ש ובמש״כ י״ל מ״ש התוס׳ בקדושין דף נ״ג גבי הך דבן חמצן הא כולם היו חוטפין אך דר״ל דהני היו חוטפין שלא יטלו ממנו גם משמר הנכנס וזה חטף גם ממשמרו. עכ״פ י״ל דגבי ישראל לא שייך הך דין גבי בכור דאינו נשקל בליטרא וכמש״כ וזה ר״ל גמ׳ דזבחים הנ״ל דאף דקי״ל דבכור אינו נפדה לענין זה כמש״כ רש״י תמורה דף ח׳ ד״ה אבל ותוס׳ שם ד״ה בבכור מ״מ אם הקדיש כהן את הבכור בע״מ לב״ה אח״כ כשיפדנו הכהן א״כ שוב בא לידו לא בתורת מתנות כהונה רק בתורת שפדאו מיד ההקדש א״כ נימא דשוב יהי׳ הכהן יכול לשוקלו בליטרא קמ״ל דלא מצי משום דכיון דלענין זה לא הוה כשלו לגמרי ולכך אין עליו שם בהמתך לענין עיר הנדחת כמבואר בתמורה שם לא חל עליו ההתפסה לההקדש שיהי׳ אצלו כמו קנין חדש וכעין דאמרינן בגיטין דף ל״ח ע״ב שהוא כמוכרו לו רק בגדר הפקעה וזהו ג״כ כונת רבינו בספ״א דהל׳ איסורי מזבח שאינו יכול כו׳ הקנוי קנין גמור ע״ש וא״כ לפי״ז ה״נ איך חל ההקדש איניקה שמשועבד להעוללות אך באמת כיון דקי״ל דאין לעניים ליטלם עד שיתחיל לבצור וגבי הקדש לא שייך זה אך צ״ל דזה הוה כמו כרם שכולו עוללות דקי״ל דכולו לעניים ואף לר״א דס״ל דצריך שיהי׳ מקצת לבעה״ב מ״מ הא מבואר שם בירוש׳ דאם אכלתו חיה להאשכול אף שעדיין לא התחיל בעה״ב לבצור מ״מ שוב זכו בו העניים וזהו כונת הירוש׳ שם דלכך צריך לר״א הך דוכרמך לא תעולל ע״ש והקדש הוה כשרוף כמבואר בירוש׳ רפ״א דכאן וכבר הארכתי בזה לעיל. ועי׳ רשב״ם ב״ב דף קמ״ח ע״א גבי מקום פרי אם שייר ובסנהדרין דף קי״ב ע״א גבי בהמה חצי׳ של עיר הנדחת וביצה דף ל״ז ע״ב גבי הך דינקי תחומין מהדדי וכבר הארכתי בזה ובירוש׳ כאן פ״ז ופסחים פ״ד במה דבעי שם אם הקדיש את האילן אם יכול לשייר את הגידולין ובחולין דף קל״ה ע״א מבואר דגבי קדשי ב״ה יכול לשייר גיזה וכחישה ע״ש ובירוש׳ קדושין פ״ג ה״א מוכח דס״ל דגם בקדשי מזבח כן וע״כ צ״ל דגבי אילן דכיון דעיקר הדבר עומדת לזה גרע טפי וא״א לשייר וכעין מ״ש הרשב״ם ב״ב דף נ׳ ע״א גבי עבד לפירות כה״ג וזהו כונת הגמ׳ דנדרים דף ל״ח ע״ב ועי׳ כתובות דף ע״ט ע״ב דבהני יש שיור ובעבד לא משום דעיקר הדבר הוא מעשה ידיו ובירוש׳ ב״ק רפ״ז יצא עבד כו׳ ושבועות פרק ו׳. והנה עיין בהך דתמורה דף י״א ע״ב גבי הך דבעי שם הקדיש חד אבר אם אסור בגיזה ועיין בדברי רבינו ספ״א מהל׳ מעילה ובאמת יש לומר דהבעיא הוא לענין לאו דלא תגוז דאף אם הגיזה לא נתקדשה מ״מ עובר על לאו זה כמבואר בחולין דף קל״ה ע״א ברש״י ד״ה א״ה דכ׳ שם ובעבר וגזז רצה לומר דלאו דלא תגוז דעבר כמש״כ. ויהי׳ נפקא מיניה אף אם הקדיש אבר אחד חוץ מגיזתה דבזה יכול לשייר ומ״מ עובר על לאו דלא תגוז וגם נפקא מיניה אם אחד משני שותפים הקדיש חצי׳ וחצי׳ נשארה חול על לאו דלא תגוז ולפי שיטת רבינו דסבירא ליה דלא כשיטת התוס׳ תמורה דף כ״ו רק דאינו עושה תמורה כמש״כ בפ״א מהל׳ תמורה הי״ט איך הדין לענין לאו דלא תגוז וזה תליא בהך דחולין דף ס״ט אם נימא הטעם דאין ממירין משום דאין עליהם שם בהמה וא״כ גם הך לאו דלא תגוז ליכא אך מלשון רבינו ספ״א דהל׳ מעילה משמע דמפרש אם מעל בגיזת כולה וכמו הך דחולין דף ס״ט מהו לחוש לחלבו. ומשמע דאף אם שאר הבהמה אינה שלו והנה לכאורה כאן גבי עוללות הוה כמו דאמר בתמורה שם גבי בכור של שותפות עכו״ם דלכך מותר בגיזה משום דאין בידו להקדישו וה״נ כן דאף העניים אינם יכולים להקדישו דעדיין אינו שלהם וא״כ אמאי צריכים ליתן שכר גידוליו להקדש אף לשיטת רבינו ור״ת דס״ל דגם קדשי ב״ה מפקיעין מידי שיעבוד ועי׳ בירוש׳ פ״ה דכתובות ה״ה דהמקדיש את העבד הוא קודש ומעשה ידיו חולין ולא אמרינן שיהיו כמו גידולי הקדש וצ״ל כמש״כ התוס׳ גיטין דף ע״ז ע״ב ד״ה ידה מה שחלקו שם בין מעשה ידיה לפירות וע״ש בתוס׳ דף י״ב ע״א וכעין זה כ׳ התוס׳ כתובות דף מ״ז ע״ב ד״ה זימנין דמעשה ידיה אין לו קנין בגוף היד ובמה דבעי בירוש׳ כתובות פ״ד ה״ה אם מציאה הבאה מחמת חצר אם יש עליה שם פירות או שם מציאה כיון דלא הוה מגופה רק אתא מעלמא וכעין הך דאמרינן בב״ק דף פ״ז ע״ב. ע״כ צ״ל דלגבי הזכות שיש להעוללות ביניקה זה עדיין אין שם עוללות עליהם והקדש פטור מעוללות ולענין זה הוה כמי שהקדיש עד שלא נודעו ולכך צריך לשלם שכר גידוליו להקדש ועי׳ במ״ש רבינו בהל׳ תרומות פ״א הי״ב דאף דלכל מילי אזלינן בתר שליש כמבואר בחולין דף קל״ו ובירוש׳ פ״ה דמעשרות זה רק לענין איסור אבל היכא דנ״מ לענין ממון בלבד כמו לדידן דס״ל אין קנין לעכו״ם בא״י כו׳ רק דנ״מ לענין דצריך לשלם לו הדמים של ת״מ כמבואר שם בזה לא אזלינן בתר שליש ובמה שגדל אח״כ לא יטול דמים וה״נ כן להיפך ועי׳ בירוש׳ ערלה פ״א ה״ד גבי גידולי איסור כה״ג והנה רבינו בהל׳ בכורים פ״י ה״ב במה דאמר שם כיצד הרי שהקדיש כו׳ או חוץ מגיזתה כו׳ ע״ש בכ״מ מה שתמה עליו אך רבינו ר״ל כגון שהקדיש הבהמה עם הגיזה שעלי׳ וס״ל דאז לא בעי העמדה והערכה דזה הוה כמו שהקדיש שני דברים בפ״ע ע״ש בתוס׳ ד״ה והא ובכורות דף כ״ו ומעילה דף ט״ו וכ״מ וכ״כ בזה בהל׳ ערכין ובהל׳ שחיטה ולכך לא נקט רבינו שם הך דאקדשה חוץ מכחשה כמו בגמ׳ משום דכיון דכבר גדלה הגיזה קודם ההקדש אף דעדיין משביח כמבואר בגיטין דף ל״ט ע״א וכ״מ מ״מ לא אלים ההקדש לבטל המצוה של ראשית הגז דרבינו ס״ל דהמצוה הוא על הגיזה לא על הצאן כמבואר שם בה״ט וכבר הארכתי בזה לעיל ולכך לא איכפת לן בכחשה ולא דמי להך דכאן גבי עוללות משום דכאן הוה רק שיעבוד ושותפות שישאר זה והקדש מפקיע ואין בה מצות נתינה כמבואר בחולין דף קל״ד ע״ב משא״כ גבי גיזה דהוה בגדר נתינה ולא מצי לאפקועי והשה משועבד לגיזותיו וכעין מ״ש התוס׳ ב״ק דף ע״ו ע״א גבי פדיון פסוהמו״ק לאחר שחיטה וכ״כ בזה ולכך לא בעי לשייר כחשא רק המיעוט משום קרא דצאנך ועי׳ ב״מ דף ס״ד ע״א גבי הך דקרי ע״ש. ועי׳ בירוש׳ תרומות פ״ט ה״ה גבי גידולי הקדש בדבר שזרעו כלה פודה אותם במה שזרע וערלה ספ״א גבי ביצת הקדש שנעשית אפרוח דאף למ״ד מותרת זה רק האיסור אבל ממון הקדש לא בטל וצריך לשלם כמו שהיה שוה הביצה אך זה לא הוה גדר פדיון רק גדר ממון הקדש ולא שייך בזה לומר העמדה והערכה וזה ר״ל ג״כ הך דיתנו שכר גידולין דכאן ועי׳ בדברי רבינו בהל׳ כלי המקדש פ״א הי״ג דאם התיך כלי שרת שנשברה ועשה כלי אחר לא נסתלק הקדושה וזה ג״כ בכלל מה דאמר בתמורה דף ל״א ע״ב דגידולים דחזיא למזבח שפיר קדוש וכשיטת הראב״ד ז״ל גבי ביצת של קרבן תורים שנעשית אפרוח וכ״כ בזה ועי׳ מנחות דף צ״ט גבי מחתות דקרח דאף דאלעזר הפכם ועשה מהם כלי אחר דהוא נצטוה לעשות פחים ואף דהא נטמאו עי׳ סנהדרין דף נ״ב לחד מ״ד דהוה שרפת נשמה וגוף קיים ועי׳ בהך דחגיגה דף כ״ו ע״ב גבי מזבח הנחושת אם יש עליו שם מחובר לקרקע ע״ש ועי׳ תוס׳ זבחים דף צ״ה דאם הפכם לגמרי אף מדרבנן אין עלי׳ טומאה ישנה ולכך אלעזר הפכם לגמרי ולא עשאם פחים. ומ״מ הקדושה נשתייר עליהם ועי׳ בדברי רבינו בהל׳ כלים פי״א הכ״ד ע״ש ובמ״א אבאר זה. וכן נ״ל בהך דע״ז דף נ״ב ע״ב גבי הך דבאו פריצים וחללוהו דלא נקט זה רק על עכו״ם ולא על אחז ע״ש בבעהמא״ו ובמלחמות אך באמת כך כמש״כ כאן דנהי דההקדש פקע גדר האיסור מ״מ הממון של הקדש לא פקע וכמו דבר של רבים דאינם נאסרים והנה לכך אנשי אחז לא היו יכולים לאסור את הכ״ש אף אם נימא דגם בהם שייך הך ובאו פריצים כו׳ מ״מ הא הממון אינו שלהם אך הנכרים אף דבהקדש כל היכא דאיתא בבי גזא כו׳ כמבואר חולין דף קל״ט וכ״מ מ״מ ע״י ובאו פריצים נסתלק מהם ההקדש וקי״ל בגיטין דף ל״ח וסנהדרין דף צ״ד ע״ב דממון של ישראל כיון כו׳ נטהר וה״נ כן ושפיר מצי אסרי וכן בהך דקדושין דף נ״ה ע״א לר״מ דס״ל דגם במזיד וגם בקדוה״ג פקע הקדש ע״ש זה רק איסור שבו אבל ממון אינו שלו וא״ש מ״ש שם התוס׳ דף נ״ד ע״א דגבי כתנות כהונה אם נתחנכו לעבודה לא יצאו גם במזיד ע״ש ולכאורה קשה הא כאן מבואר להיפך אך לפי מש״כ דהממון לא פקע וא״כ אינו יכול לקדש בו את האשה והמשנה ר״ל כגון בהקדש שלו וכבר הארכתי בזה בהל׳ מאאס״ו ובהל׳ ערכין גם יש לחלק בין כ״ש דהקדושה שלהם פקע רק דחוזר וקדוש אז גם במזיד כן מה שאין כן בקדושה״ג דכיון דפקע במה הדר רכבא כעין דאמרינן במנחות דף ק״ב ע״א ע״ש ועי׳ בתו״י נדרים דף כ״ח ע״ב דלמ״ד פדאן חוזרות וקודשות הוה ככלים ע״ש ומ״ש התוס׳ מנחות דף מ״ו ע״א ודף מ״ז דדבר הנקדש בכ״ש תופס דמיו ואינו יוצא לחולין וכ״כ בזה. ובאמת הך מחלוקת דמעילה דף י״ג וכ״מ אם מועלין בגידולים לא פליגי רק בשדה ואילן אבל אהך דשם דף י״ב ע״ב גבי חלב מוקדשין וביצי תורים גם ת״ק מודה דבקדשי ב״ה מועלין וזהו הך דתמורה דף ל״א ע״ב משום די״ל דת״ק דר״י ס״ל דכיון דבהקרקע עצמה ליכא מעילה א״א למעול בהגידולין שבה ולכך מבואר בפסחים דף נ״ו ע״ב וב״ב דף כ״ו ע״ב דאיסורא יש לכ״ע ואף דמבואר במעילה דף י״ג דבעצם הקרקע אם תלש יש בה מעילה ועי׳ תוס׳ ב״ב דף ע״ט וכ״מ זה רק בעצם הקרקע משום דאקדשה משא״כ בגידולין דהוה רק שבח הקדש לא עדיף מעצם הדבר שבא ממנו ועי׳ בירוש׳ ספ״א דערלה שם גבי ביצת ע״ז שנעשית אפרוח וע״ז פ״א ה״ג גבי אם קנה בהמה ביום אידיהן ופ״ה שם גבי אם נתן לו בהמה בשכרו ובירוש׳ ערלה פ״ג גבי אם צבע בע״ח בקליפי ערלה לא נאסר משום דא״א שיהי׳ חמור מעצם הדבר דאין בע״ח נאסרין וה״נ י״ל גבי קרקע כה״ג ועי׳ זבחים דף מ״ט ע״א שלא יהא טפל חמור מן העיקר ותוס׳ ב״ק דף ק״א ע״א גבי משקין דקליפי ערלה ע״ש ונראה דנ״מ ג״כ דאף דמבואר בתמורה דף י״ג ודף י״ד דר״י ס״ל דולד קדשים עושה תמורה ותמורה אינה עושה תמורה מ״מ ולד תמורה גם ר״י מודה דאינה עושה תמורה כיון דבא מחמת תמורה וזה כונת התוס׳ תמורה פ״א ולא הזבח הבא מחמת תמורה עושה תמורה ור״ל כה״ג או דר״ל כגון בי״א של מעשר דאינו עושה תמורה כמבואר בבכורות דף ס׳ ע״א ע״ש וכן י״ל למה דס״ל לרש״י בתמורה דף כ״ז ע״א דאם המיר בע״מ בבע״מ לא עבדי תמורה ע״ש בתוס׳ והטעם י״ל דהא בזבחים דף מ״ט ע״א אמר שם משום דתמורה מהקדש קאתי ועי׳ בכורות דף ט״ז ע״א דתמורת בע״מ לא חל עלי׳ קדושה זהו שיטת רש״י ובזה יש ליישב כונת רש״י תמורה דף י״ג ע״ב בד״ה תמורת גופו כו׳ דהטעם משום דמעשר בהמה נוהג גם בבע״מ והוא תמוה לכאורה דהא בכל הקדשים תמורה חלה גם על בע״מ קבוע אך לפי״ז א״ש די״ל כגון דגם המעשר בהמה הי׳ בע״מ אך י״ל דנ״מ לענין טומטום ואנדרוגנוס וכה״ג דבשאר קדשים לא עבדי תמורה כמבואר שם דף י״ז וכ״מ משא״כ גבי מע״ב דחל גם על טומטום ואנדרוגנוס כמבואר בכורות דף נ״ז ע״ש גם י״ל דנ״מ לט׳ של מעשר דהנה מבואר דף ס׳ ע״ב דהוא ג״כ שם תמורה עליו והוא נאכל במומו ועי׳ תמורה דף כ״א ע״א דממעט לו מהקרבה מקרא דעשירי ובתו״כ פ׳ ויקרא פ׳ י״ג פ׳ י״ו ממעט לה מקרא דמן הבקר. והנה גבי ט׳ אם חל על בע״מ אם יש עליו דין מע״ב או דין שלמים רק שאינו קרב וי״ל דזה תליא בהני טעמי אם המיעוט הוא בגדר שלמים או המיעוט הוא בגדר מע״ב וגם תליא בהך מחלוקת דבכורות דף נ״ט אם גם בט׳ של מעשר צריך שיעקר שם עשירי ע״ש ובאמת נ״ל דהך תליא בהך מחלוקת דסוף בכורות אם קרא לתשיעי עשירי אם שייך בו לומר לתקוני ולא לעותי וגבי י״א הכל מודים דשייך הך לתקוני ובטל השליחות וע״ש בתוס׳ הטעם אך באמת כך דמה שחל בגדר מעשר ס״ל דהוא בכלל השליחות של מע״ב משא״כ בי״א דזה קדוש בקדושת שלמים על זה לא עשאו שליח כלל ובאמת זה תליא בהך דנזיר דף ל״ב אם דוקא בטעות נתקדש או אף גם כונתו ועיין בהך דנדרים דף ל״ו גבי פיגול אם שייך לומר על זה לתקוני כו׳ ע״ש ברא״ש ור״ן דזה בגדר דין גזיה״כ וזה כונת הגמ׳ שם שאני גבי פיגול דאמר קרא לא יחשב כו׳ דזה הוה בגדר דין דמחשב נפסל וה״נ גבי מע״ב כך אך אם נימא דגם ט׳ של מעשר הוא רק בגדר שלמים רק דאינו קרב אז גם על זה שייך הך דלתקוני כו׳ ונראה דזה ר״ל הגמ׳ כאן תמורת גופו ר״ל כמו ט׳ של מעשר והוא חל על בע״מ כמו מעשר עצמו וגם אינו נגאל כמו מעשר עצמו ואף דתמורה של מעשר ג״כ אינו נגאל כמבואר בהך דזבחים דף ע״ה ותמורה דף כ״א מ״מ הך דכאן דף י״ג ע״ב ר״ל על זה ובזה יש לפרש הך דזבחים דף ט׳ ע״א ואימא שחטי׳ לשם תמורה כו׳ למאי נ״מ כו׳ בלא יגאל והוא תמוה דהיכא כתי׳ לא יגאל גבי תמורה דכל הקדשים אך ר״ל כך דבלא תמורה בקודש אחר שיהי׳ דין תמורה לא משכחת לה רק בט׳ של מעשר וכמש״כ ושם יש דין דלא יגאל וכמש״כ אך באמת נ״ל דרש״י ס״ל דלענין שיחול על בע״מ מעיקרא דין של מעשר ויהי׳ עליו קדושת הגוף חל כיון דהכתוב תליא בהדי׳ מעשר וכמבואר בנזיר דף ל״ב שם ובאמת רבינו לא הביא כלל דין זה די״א של מעשר לא יחול על בע״מ מעיקרא אך ר״ל דנ״מ רק לענין שיהא שם מעשר עליו רק לענין זה שלא ישקל בליטרא ולכך דייק רש״י זה כאן ולא כ׳ דנ״מ לענין לאו דלא תגוז ולא תעבוד כמבואר בכורות דף י״ד ע״א במשנה רק דזה גם בי״א של מעשר כן ולכך נקט זה והטעם משום דגם מע״ב גופה חל על בע״מ קבוע וכן ר״ל הך דזבחים דף ע״ה ע״ב הנ״ל דר״ל אם המיר בבכור לאחר שנפל בו המום ומ״מ אינו נשקל בליטרא וא״ש מ״ש התוס׳ שם מה דלא הביא שם מהמשנה דתמורה ע״ש. אך זה נ״ל דאף לדידן דקי״ל מועלין בגידולין מ״מ די בש״פ להפקיע האיסור אף לכתחילה כיון דהוא לא הקדישם ולא הוה בו גדר דין ממון הקדש וכעין מש״כ הראב״ד ז״ל בהל׳ מעה״ק פ׳ ט״ו ה״ז דדי בפדיון כל דהוא ולכך כתב רבינו בפיהמ״ש בהך דמעילה דף י״ג ע״ב גבי ערבה של הקדש דכיון דאין בהם שוה ממון לא חל עליו איסור כלל וכבר הארכתי בזה בהל׳ ערכין דאף דמבואר בירוש׳ דתרומות פ״ה ה״א דהא דאמרינן אין לו להקדש אלא מקומו ושעתו זה רק כשיש בו שוי׳ קצת במקומו אבל אם אינו שוה כלום צריך להוליכו למקום היוקר וא״כ גם כאן גבי ערבה יעשה ממנו איזה דבר שיהי׳ בו שוי׳ וכמו בהך דגיטין דף כ׳ ע״א גבי עלה של זית דחזי לאיצטרופי ר״ל דאז אם יצטרף ויעשה ממנו איזה דבר אז יהי׳ גם העלה אחת ש״פ אך זה רק גבי הקדש עצמו אבל היכא דהוא לא הקדיש אותם רק בגדר גידולין אז כיון דאינו שוה כלום לא חל עליו דין הקדש אותם רק בגדר גידולין אז כיון דאינו שוה כלום לא חל עליו דין הקדש ולכך קי״ל בכריתות דף כ״ז וכ״מ דאדם מתכפר בשבח הקדש ולא הוה כאן כל דבר שבחובה אינו בא אלא מן החולין ועי׳ תוס׳ מנחות דף פ׳ ע״א ד״ה מאי קמ״ל מה דרוצים לחלק שם בין חטאת לשאר קרבנות וי״ל משום דחטאת כיון דהוא כפרה בעי שיהא מחסר ממנו וכמבואר בשבועות ספ״א ובתמורה דף י׳ ע״א גבי נזיר ובתוספ׳ סוף חולין גבי כאן לטהר את המצורע וכ״כ בזה במ״א משא״כ גבי שאר קרבנות והטעם משום דלא מיקרי ממון הקדש ומשמע בכריתות שם דאף בגדר תשלומין להקדש לא בעי ע״ש אך שם שאני משום דהוה קדשי מזבח ולא שייך בזה הך דין דממון הקדש וכ״כ בזה בח״א בהל׳ מאכלות אסורות פ״ט. ועי׳ במעילה דף ט׳ ע״ב במה דקאמר שם דכל קרבנות המזבח למזבח ור״ל דיפול ללשכה ומהם יבנה המזבח החיצון וכמו דמבואר בתוספ׳ במעילה ועי׳ בדברי רבינו בהל׳ מעילה פ״ג ה״י ובמש״כ רבינו שקלים פ״ד ה״ח ותוס׳ קדושין דף נ״ד ע״א. ובאמת הנה רבינו בהל׳ תמורה פ״ד הי״א ס״ל דהקדש לב״ה והקדש לבדק מזבח הם שני דברים ולא ישנו מזה לזה ע״ש ולכאורה קשה מה הביא ראי׳ מכתובות דף ק״ו ע״ב בהך קרא דלא יעשה ספות כסף דכלי שרת העשויין לצורך מזבח אסור לעשות מב״ה ומשום דזה מיקרי צורך קרבן דילמא משום דבדק המזבח אסור לעשות מב״ה כמש״כ רבינו וזה בעצם כונת הירוש׳ שקלים ספ״ו מן ספות כסף לא יעשה ור״ל כך דלא מבעי כלי שרת דלא יעשה מב״ה אלא אף מן ספות כסף דהיינו הני ספלים של כסף שהיו קבועים במזבח החיצון כמבואר בסוכה דף מ״ח ע״א אסור לעשות מב״ה משום דאין משנין מב״ה לבדק המזבח וי״ל דבאמת הטעם משום דמזבח הוה צורך קרבן ועי׳ בירוש׳ שקלים פ״ד ה״ג אם מעכב את הקרבן וכבר הארכתי בזה בהל׳ ערכין ובהל׳ שקלים ולכך ס״ל לרש״י במעילה דף ט׳ ע״ב הנ״ל דמי שנהנה מקרבנות הזבח יפול למזבח דהיינו שיעשה ממנו מזבח אך שם רק מחמת קרן וחומש אבל מחמת ממון הקדש ליכא בקדשי מזבח ולכך מבואר בתמורה דף ל״א ע״ב דאין מעילה בגידולין של קדשי מזבח ע״ש משא״כ בקדשי ב״ה שייך שפיר ממון הקדש ולכך צריכים שיתנו שכר גידולים להקדש אך כל זה אם נימא דהוא בגדר שותפות והקדש מוציא השיעבוד משא״כ אם נימא דהוא בגדר מוכר אז א״צ לשלם ולכך פסק רבינו כר״י דצריך לשלם וס״ל דת״ק דידי׳ היינו ר״מ דה״ה גבי המדל ולא קי״ל כן:

[השמטה לדף נ״ט ע״ג. למ״ש אם הפקר הוה גדר סילוק או גדר קנין לכל העולם. עי׳ בעירובין דף ע״א דמוכח שם דביטל רשות מותר בשבת ואקנוי אסור ועי׳ בירוש׳ סוכה פ״ד ה״ב דמותר ליתן מתנה ביו״ט ועי׳ ביצה דף י״ח ע״א גבי לאקנויי קמחא ופסחים דף ז׳ גבי ביטל בשבת ועי׳ תוס׳ עירובין דף ס״ו ע״א גבי שכירות דשרי ע״ש אך יש לחלק דאין איסור לקנות רק להקנות ובדף ס״ו מיירי מן הגוי אך באמת כ״כ בהל׳ אס״ב פי״ד ה״ז דגם השכירות הוה רק גדר סילוק רק דבהם לא שייך להקנות בדבור כמבואר בבכורות דף י״ג ע״ב דזה לא שייך בהם ע״ש ובירוש׳ פ״ו דעירובין דחוזר בו ולא סמכא דעתי׳: ע״כ השמטה]

אין העניים זוכין כו׳. וכמה יבצור כו׳ הנה כ״כ לעיל דבאמת נראה דהא דמבואר בירוש׳ שיעור הבצירה זה קאי לר״א דאמר אם אין בציר אין עוללות אבל לדידן דפסקינן כר״ע א״צ זה רק זמן בצירה ובפרט למה דמבואר לקמן בהכ״ז דלעוללות אף אם בצר לאוכלן הענבים בתוך ביתו מ״מ חייב א״כ מה שייך הך שיעור דג׳ אשכלות שהם עושין רביע דעיקר הטעם משום דמבואר בעירובין דף כ״ט ולקמן בפ״ח מ״ה דלחד סעודה די ברביעית יין ועי׳ ב״ב דף ס״ג ע״א ברשב״ם ובתוס׳ ע״ש בתר ובהך מחלוקת דירוש׳ תרומות פ״א ה״ט גבי הוצאת שבת אם אזלינן בתר אוכל או משקה ועי׳ בדברי רבינו פי״ח מהל׳ שבת ה״ה דגבי תבלין כ׳ שם כדי לתבל ביצה ולא כ׳ שם ה״ד כגרוגרות מביצה ובירוש׳ שבת פ״ח אמר שם דכל ביצה דתנינון גבי שבת הוה רק כגרוגרות מביצה וזה תליא אם ביצה מגולגלת הוה גדר משקה או אוכל ועי׳ יומא דף פ׳ ע״א דיליף שם טומאת אוכלים בכביצה מכל האוכל כו׳ ושם אמר דכל היכא דמחוסר מעשה לא מיקרא אוכל א״כ חזינן דגם חיה יש עלי׳ שם אוכל לא משקה וא״כ די בכגרוגרות אך מהך דעירובין דף מ״א גבי הך דר״ע דהפסיק תעניתו בגמיאת ביצה משמע קצת להיפך ע״ש דהרי בסוטה דף ד׳ מוכח דשני ביצים בלא קליפה הוה כמו ביצה ומחצה עם הקליפה ולהפסק תענית בעי ככותבת כמ״ש הר״ן רפ״א דתענית ועי׳ יומא דף ע״ט שיעור של ככותבת ובהך דעירובין דף פ״ג ע״א וביצה דף ג׳ ע״א אם שייך גבי ביצה הך גזירה דמשקין ותוס׳ שבת דף קמ״ג ע״ב ד״ה הלכה ונדרים דף מ״ט ובדברי רבינו שם. עכ״פ כיון דקי״ל דלענין עוללות די בבצירה לאוכלן ענבים בתוך ביתו למה צריך הך שיעור ובאמת הך דהל׳ כ״ז י״ל דיש לחלק בין ה׳ גפנים לכרם שלם וכעין הך דסוטה דף מ״ג ע״ב וכ״כ בזה בח״א אך רבינו ז״ל ס״ל דגם לדידן צריך שיעור בצירה לבעה״ב והנה בהך דהל׳ כ״ג במקדיש לאחר שנודעו העוללות ודאי דא״צ כלום משום דהקדש הוה כשרוף כמבואר בירוש׳ פ״א דכאן והוה כמו אכלתן חי׳ והנה גבי הפקר אם הפקיר כל הכרם לאחר שנודעו העוללות הנה בתוספ׳ כאן נקט המפקיר כרמו עשירים מלקטין האשכלות ועניים כו׳ ומשמע דמתחילה צריך ללקט העשירים את האשכלות ובל״ז אין העניים יכולים ללקוט העוללות דההפקר על זה לא חל דע״כ מיירי שהפקיר לאחר שנודעו העוללות דאל״כ הא הפקר פטור מעוללות כמבואר בכ״מ הובא לקמן בספ״ה והנה באמת הך דין דהפקר פטור מעוללות אם רוצה לומר שהפקיר גם הכרם או שהפקיר רק האילנות ועיין תוספות תמורה דף ו׳ ע״א דהיכא דהפקיר הכרם וזכה בו דחייב במתנות עניים זה רק אם זכה בגוף הכרם אבל היכא דזכה רק בהפירות המחוברים פטור אף מזה והטעם ר״ל כך דהנה עי׳ בר״ש כאן פ״א מ״ו מה שהביא שם בשם התוספ׳ דאם החזיק בקרקע של נכסי הגר שמת חייב בכל ובקמה חייב במעשרות ופטור ממתנות עניים והגיה שם מדברי הירוש׳ פ״א דקדושין ה״ה. אך באמת י״ל דעיקר כגירסא זו דהנה ע״כ הפקר דפוטר גם בקמה מיירי אם הפקירה לאחר שהביאה שליש עכ״פ גבי מעשרות או אם הפקירה קודם רק דהזכי׳ הי׳ לאחר וכן גבי עוללות הא דהפקר פטור אף אם זכה בה אח״כ אם הוא בשדה של אחרים כמש״ש רבינו כאן ספ״ה ע״כ שהפקירה קודם שנודעו העוללות דשוב לא מהני ההפקר והזכי׳ אם זכה עם הקרקע של ההפקר ע״כ מיירי לאחר שנודעו ואם זכה בלא הקרקע י״ל דאף קודם שנודעו ג״כ פטור והטעם כיון דהשדה הוא הפקר ויכולין ליכנס בה הכל הוה כמו לעורבים ולעטלפים אך אז נראה דחייב במעשרות אף דינקי משדה הפקר וכמבואר בירוש׳ פ״א דמעשרות גבי הזורע שדה הפקר וכן מה דמבואר שם בזכה בשדה הפקר ובגידוליה וע״כ הך גידוליה מיירי שעדיין לא הביאה שליש דאל״כ הא כבר נפטרה אך א״כ למה צריך שיזכה בהשדה כיון דלא איכפת לן אם השדה הוא הפקר אך י״ל דהוא פליג על ר״א דס״ל דהזורע שדה הפקר חייב גם י״ל דמיירי לאחר שהביא שליש וס״ל דהא דהפקר פוטר בקמה לא משום דהוה פטור רק משום הפעולה שעשה בהם שהפקירן ועי׳ בירוש׳ פ״ה ה״ד דגם הפקר אם אזלינן בתר שליש הראשון תליא במחלוקת ר״ע ורבנן וכן לגבי הקדש כמבואר שם ופ״ד דפיאה ובדברי רבינו ספ״ב מהל׳ מעשר וכבר הארכתי בזה לעיל. ואף דכ״ז שהוא מחובר עדיין לא שייך בה גדר תרומות ומעשרות רק משום דהפעולה שעשה בה פועלת זה וכן אם הפקירה לאחר שהביאה שליש וזכה בה משמע ג״כ בכ״מ שהיא פטורה ועי׳ בירוש׳ דמעשרות פ״א ה״א דהוה זה מחלוקת אבל אם זה הוה ממילא וכמו מיתת הגר וכדומה אז י״ל דס״ל להתוספ׳ דאינה פוטרת ממעשרות אם זכה בה כשהוא מחובר רק במתנות עניים פטורה אם לא זכה בהקרקע משום דהוה כמו לעורבים ולעטלפים וזה ג״כ כונת התוס׳ דאף היכא דהוא עשה מעשה והפקיר וחזר וזכה דממעשרות ודאי דפטור משום דהוא עשה מעשה בידים וממתנות עניים אז אם זכה גם בהקרקע חייב משום תעזוב יתירה ואם לא זכה בהקרקע פטור משום דהוה כמו לעורבי׳ ולעטלפים כן ר״ל התוספ׳ ומיירי בשמת הגר קודם הבאת שליש או קודם שנודעו העוללות וזכה בהם ג״כ קודם או אף לאחר שליש ולכך לא נקט בתוספ׳ רק גבי שאר מתנות עניים ולא גבי עוללות בכרם דאז לא מהני אם מת לאחר שנודעו אף אם לא זכה כלל ובמעשרות חייב אף אם לא זכה רק בקמה והירוש׳ דפ״א דקדושין ר״ל כגון שמת הגר קודם שליש וזכה בהם אחר שליש לכך פטור מן המעשרות והא דאם החזיק בקרקע חייב הוא משום דכ״כ דמחזיק בנכסי הגר הוה בגדר יורש לענין זה * דהוה כזוכה בשלו והפקעה ג״כ לא הוה דהא זה הוא ממילא [השמטה ולכך מבואר בירוש׳ פ״ב דפסחים גבי חמץ דאף למ״ד דאין הפקר יוצא רק בזכייה גבי גר שמת לא וזה הוה כמו של כל העולם ומעינות הרבים ע”כ השמטה] וכיון דקי״ל דשבע שכיבשו ושבע שחילקו פטורים מן המעשרות ועי׳ רש״י כתובות דף כ״ה ע״א משום דבעי שדך המיוחד לך וב״מ דף פ״ט וכ״מ וכן מבואר בתו״כ פ׳ בהר גבי שמיטה ויומא דף י״ב גבי נגעים וכ״מ ולכך שדה הגר שמת כיון דכל אדם יכול לזכות בו מיוחד לך לא הוה דהוה של כל העולם וכעין דמבואר בירוש׳ פ״ג דמעש״ש גבי בתים של ירושלים דאינן קובעים למעשר ע״ש משא״כ בשדה הפקר דכ״כ במ״א דנ״מ בין הפקר לגר שמת ואין לו יורשים דזה שייך לכל העולם וזה אין לשום אדם זכות בו ולכך ס״ל לרש״י ב״ק דף קי״ג ע״ב דלא הוה שינוי רשות. וכן יהי׳ נ״מ אם הפקיר הקדש בשוגג אם מעל עי׳ מ״ש התוס׳ מעילה דף י״ט ע״א ד״ה אקשיה דלא נקרא שינוי בהוצאה מרשות ההקדש לבד עד שיכניסנו לרשות הדיוט ע״ש ובתוס׳ שם דף י״ח ע״ב ד״ה יכול. ואף דהא מצינו בסנהדרין דף ס״א דגם האומר אלך ואעבוד חייב ע״ש שם אם לא נימא דמימלך זה גופה הוה עבודה וכמ״ש התוס׳ שם דף ס׳ ע״ב בד״ה מניין ורש״י שם דף ס״א ד״ה אלא בעבודה ע״ש ור״ל אם משום דמקבלה לע״ז או דזה גופה הוה עבודה ועי׳ רש״י כריתות דף ג׳ ע״ב דמבואר שם דבקבלה לחוד לא מחייב וע״כ זה הוה עבודה והך דמנחות דף ק״ט ע״ב גבי הודה לע״ז לא ר״ל דאמר בלשון עבודה רק דר״ל בגדר הודאה ומ״מ ס״ל לרבינו בהל׳ ביאת מקדש דזה גרע משוחט לעכו״ם דשם רק במזיד פסול וכאן גם בשוגג ועי׳ מ״ש רבינו בפיהמ״ש פ״א דחולין מה דמחלק שם ע״ש ובאמת נראה דמה שפסק רבינו דשוחט בשוגג כשר לעבודה זה רק אם אין עבודתו בכך אבל אם דרך עבודתו בכך אז הוה כעובד ועי׳ תוס׳ שבת דף ע״ב ע״ב דבאמירה גם מאהבה חייב ועי׳ בדברי רבינו בהל׳ ע״ז פ״ג ותוס׳ חולין דף ל״ט ע״א גבי השוחט לזרוק כו׳ וכ״כ בזה. עכ״פ זה תליא אם גבי ע״ז אינו חייב רק עד שיעבוד ולא שיקבל עליו וכה״ג גבי סוטה עי׳ רש״י כתובות דף נ״א ע״ב ובנדה דף נ״ב ע״א דאם זנתה היכא דיכולה למאן בו לא מיתסרא על בעלה משמע דזה לא הוה מיאון וכשיטת רבינו בהל׳ סוטה פ״ב ה״ד. עכ״פ אם נימא דבעי דוקא שיכניס לרשות הדיוט אם הפקיר מאי ועי׳ במעילה דף כ״א גבי נתן לחש״ו כו׳ ולשיטת הרשב״ם ב״ב דף פ״ז ע״ב דאבדה מדעת הוה גדר הפקר ומ״מ לא מעל אך רבינו בהל׳ גזלה פי״א הי״א לא ס״ל כן רק דלא הוה הפקר ועי׳ ב״ק דף פ׳ ע״ב גבי חתול ושם דף צ״ג ע״א לשמור ולא לאבד וב״מ דף ל״א ודף כ״ג ע״ב ושם אבאר זה. עכ״פ ס״ל לרבינו דזה לא הוה הפקר וא״כ אין ראי׳ מכאן. ולכך גבי הפקר אם זרע בשדה של הפקר חייב והך טעם דלא לעורבים לא ס״ל הירוש׳ בקדושין משום דס״ל כמש״כ לעיל דהא דפחות משליש לא שייך במתנות עניים לא משום פטור רק משום דאז לא שייך בגדר קציר אבל החיוב חל עליו תכף וכאן מיירי דהגר מת לאחר שנעשה קמה רק דעדיין לא הביא שליש ולכך לא נפטר מטעם זה ועי׳ מנחות ע״א ע״א גבי חדש. ובאמת גם הטעם דשביעית פטור ממתנות עניים י״ל דג״כ מחמת זה אף דהשדה לא הוה הפקר לכל וגם האילנות וכמש״כ הר״ש כלאים פ״ז ה״ה ועי׳ נדרים דף מ״ב ע״ב דנקט ארעא רחמנא אפקרי׳ אך זה רק לענין לכנוס ללקוט הפירות וכמבואר בהך דנזיר דף ח׳ ע״ב שבילי שמיטה ובר״ה דף ט״ו ע״א יד הכל ממשמשין ע״ש וא״כ הוה כמו לעורבים ולעטלפים ועי׳ רש״י יבמות דף ט״ז ע״א ד״ה עמון ומואב וכ״מ. עכ״פ חזינן מהתוספ׳ דאף אם הפקיר לאחר שנודעו העוללות כ״ז שלא נלקטו האשכלות אין העניים יכולים ללקוט העוללות וזהו כשיטת רבינו ולכך ס״ל לרבינו כאן בהכ״ה דגוי שמסר כרמו לבצור חייב בעוללות ולא הביא סיפא עי׳ בכ״מ וכבר הארכתי בזה לעיל וכן בהך ישראל וגוי שהיו שותפים אך ע״כ זה מיירי בשכבר נודעו העוללות ומ״מ כיון שעדיין צריך לבצור לא הוה כמו נבצר ביד גוי וכבר הארכתי בזה לעיל דגבי מתנות עניים בגוי יש עוד פטור משום דאין עליה שם קצירה וגבי עוללות לא שייך זה רק לר״א דס״ל דצריך שיהא אשכלות לבעה״ב ובזה כיון שמסרן לכותי לבצור שוב אין לו אשכלות ולא הוה כמו אכלתן חיה דגם לר״א צריך ליתן עוללות לעניים משום דישנן בעין ואינו של בעה״ב הישראל וכה״ג כתבתי לחלק מ״ש התוס׳ חולין דף ס״ט ע״ב ד״ה ר״ה בסה״ד דגבי הקדש לא אמרינן דנעשה בכור למפרע משום דזה הוה כשרוף כמאן דליתא ולא שייך לומר איגלאי מילתא למפרע כיון דהדבר אינו לפנינו וכעין מ״ש רש״י שם משא״כ גבי מכירה לעכו״ם דהדבר ישנו שייך לומר זה וכה״ג מבואר בכורות דף ג׳ ע״א הכא כיון דעריבה בו חולין ואף דנפלים הוה כמו חסר כמבואר בירוש׳ נזיר פ״ז ה״ב דאין להם רקב דהוה כמת שחסר מ״מ לא עריב בו דבר הפוטרו ועי׳ תוס׳ זבחים דף פ״ד ע״ב דס״ל שם דנפל עדיף ממשונה ושם דף קי״ד לא ס״ל כן וכ״כ דכונת הירוש׳ דנזיר דאמר שם דהוה מחלוקת אם דם של נפלים מטמא ר״ל הך דפ״ה דמכשירין אם דם בן ח׳ מכשיר ועי׳ בספרי פ׳ חוקת פסקא קכ״ה דזה הוה מחלוקת דר״י ור״ע וכן זה נ״מ לענין קבורת נפלים אם זה הוה בגדר קבורה עי׳ בהך מחלוקת דסנהדרין דף מ״ח וב״ב דף כ׳ ע״א ע״ש בתוס׳ גבי בן ח׳ דשם תהא קבורתו ומשום דהוה כמת שחסר ועי׳ נזיר דף נ״א ודף ס״ה דאין לו תפוסה ולא שכונת קברות ונדה דף נ״ז ע״א אך יהי׳ נ״מ לגבי גוף אטום אם שם בקדשים קדוש ועי׳ בנזיר דף נ״ב ע״א דלא נפלה בו נשמה וכן לגבי בכורה אף דאיתרבי נפל מפטר שגר כמבואר בכורות דף ג׳ ועי׳ תוס׳ חולין דף ע״ז ע״ב י״ל דזה רק אם הוא שלם ולא אטום כעין הך דנדה דף כ״ד וגם אז י״ל דאינו פוטר מן הבכורה ע״ש דף כ״ט ע״א ע״ש ברש״י דרוח אינו פוטר ובכורות דף י״ט ע״ב ודף כ״א ע״ב גבי שליא וחררת דם וטינוף דפוטר ולא חייש לגוף אטום ובאמת זה הוה מחלוקת בין רבינו ורש״י בהך דחולין דף ס״ט ע״ב גבי חותכו ומשליכו לכלבים דלא חל עליו קדושת בכור אם פוטר מן הבכורה דרבינו ס״ל דלא פטר בהל׳ בכורות פ״א הי״א ע״ש ורש״י ס״ל דפטר וכן יהי׳ נ״מ גבי דמות יונה וקלוט לר״ש וב׳ גבין וב׳ שדראות למ״ד בנדה דף כ״ד דאסור הולד משום בהמה טמאה ובודאי אין קדושה חל עליו גם בולדי קדשים עיין תוס׳ זבחים דף קי״ד וחולין שם וזה כונת הגמ׳ בתמורה דף י״ז ע״א כבהמה טמאה כו׳ ר״ל כה״ג אם זה פטר מן הבכורה ועיין במכילתא פ׳ בא פ׳ י״ח דמבואר שם דאף שהוא בעצמו אין עליו קדושת בכור מ״מ פוטר מן הבכורה וי״ל דמיירי בגוף אטום וע״ש פט״ז ובספרי קרח פסקא קי״ח דיליף שם בכור אדם דנפל פוטר מן הבכורה ור״ל אף דגבי בכור אדם נפל אין עליו דין בכור לענין פדיון ואף דמהך דמנחות דף ל״ז מוכח דלשיטת התוס׳ רק אם נטרף אחר הלידה אז אין עליו דין בכור אדם משא״כ כשנולד טריפה ובאמת י״ל דגם בבכור בהמה טהורה כן דאף דמבואר במנחות דף ו׳ ובחולין דף קל״ו ע״ב דטריפה הוה בכור זה רק כשנולד כך להכי דייק לשון רבינו בהל׳ בכורות פ״א דשם כ׳ שהיה טרפות ובהל׳ בכורים פי״א הי״ז כ׳ נעשה טריפה ע״ש וכ״כ בזה לעיל דגם גבי קדשים קדושה״ג אם נעשה טרפה פקע מהם הקדושה ולא הוה רק איסור הנאה כמו חטאות המיתות עי׳ תמורה דף י״א ודף י״ז וי״ל דהגוזז והעובד בהם אינו לוקה ארבעים אך י״ל דזה תליא אם פודין את הקדשים להאכילן לכלבים דלמ״ד פודין לא פקע מהם הקדושה וזה תליא הך דתמורה דף י״ז הנ״ל ע״ש י״ל דה״ה לגבי בכור אך י״ל דולדי קדשים הוה מחמת גידולין כעין שיטת רש״י בתמורה דף ל״א ע״ב דרק גידולין דחזי למזבח וטריפה לא חזי ולכך פסק רבינו בפ״ד מהל׳ תמורה דולדות נפדין תמימים וגבי קדשים שנעשו טריפה אסורים מחמת איסור הנאה אך זה ודאי גבי נפל משמע מהך דשבת דף קל״ו דאף אם חי ל׳ אינו בגדר פדיון וכמו מילה דא״צ למול אותו וזהו באמת שיטת רש״י במנחות דף ל״ז גבי יש לו ב׳ ראשים להס״ד מה מקשה מנהרג וצ״ל דנולד כך גרע ואין עליו שם ולד רק למסקנא יליף מקרא דבגלגולת תליא ר״ל לא הולד שיש לו ב׳ גולגולת חייב בפדיון י׳ סלעים רק החיוב הוא על כל גלגולת ובזה א״ש דברי רש״י שם בד״ה עשר דאמר שם דצריך שיצאו ב׳ ראשים כאחת ולכאורה תמוה הא הדין הוא על הולד ומה איכפת לן אי יצא בב״א או לא וע״כ צ״ל דס״ל דהחיוב הוא על הראש וכן נ״מ למה דקי״ל דהוציא ראשו הרי הוא כילוד אם יצא רק ראש אחד ונ״מ להך דבכורות דף נ״ו ע״ב גבי גיורת ונדה דף כ״ו ועי׳ בכורות דף מ״ה ע״א גבי יתר לענין טומאת אוהל ברוב מנינו וכ״כ בזה. ונ״מ ג״כ דאם הקדיש אבר של עובר בכור הוה בכור היכא דלא נחית קדושה בכולו דזה כמאן דליתא דמי ועיין בירוש׳ יומא פ״ה ה״ב דשניא היא הולכה בזר בין הולכה מאליו ועי׳ זבחים דף ט״ו ע״א דפסול גרע ובתוס׳ תמורה דף כ״ד ע״ב ד״ה קסבר גבי נדמה אם הוה כמו בע״מ כמו שרוע בבכורות דף ג׳ ע״ב ובהך דנדה דף כ״ג ע״ב בהך דר״מ ורבנן גבי פניו בהמה וגופו אדם וכ״מ בזה וה״נ גבי בצירה כן אך זה רק לר״א אבל לדידן דאף אם כולו עוללות הוה לעניים רק שצריך לבצור אם יש אשכלות בזה גם בצירת הגוי מהני והוה כמו הך דמעילה דף כ״א ע״א גבי שליחות ועירובין דף ל״א ע״ב דהוה כמעשה קוץ וא״ש דברי רבינו ועי׳ סוכה דף ג׳ ע״ב מה דמחלק שם בין בית פחות מד״א בין בורגנין וגיטין דף ס׳ ע״א מה דמחלק בין חומשין לס״ת שחסר יריעה אחת וגבי שותפות בעוללות כ״כ בח״ב דטעם דמ״ד בתוספ׳ פ״ג דחלקו של ישראל ג״כ פטור משום דהגוי לא יניחם ללקטם והוה כמו לעורבים ולעטלפים ולכך מבואר בתוספ׳ שם דאם אין הגוי מוחה ללקטם חייב וא״ש:

בן לוי כו׳. עי׳ בהשגות ורבינו פליג עם הר״א אם בסתם תלינן שהיתה נקרצת עם האשכול או לא והנה רבינו ז״ל כאן דייק וכ׳ כלשון הירוש׳ רק גבי מעשר טבל ולא כמבואר בתוספ׳ דלא נקט שם טבל רק סתם ולענין אם צריך ליתנו לעניים והטעם כך דהנה רבינו בהל׳ בכורים פ״ט הט״ז פסק שם דאם שלח בשר ומצא בהם מתנות כהונה דלא חייש שמא גזל המתנות ע״ש והוא כעין דאמרינן בע״ז דף ל״ט ע״ב גבי שגר לו בעה״ב לביתו מותר כו׳ וה״נ כן כיון דשלח לחבירו לא חשוד ליגזל והנה רבינו בהל׳ תרומות פי״ב הט״ז כ׳ דכהן שנתנו לו תרומה ומצא דברים אחרים אסורים משום גזל וע״ש בתוספ׳ דסוף תרומות דנקט שמשלימין לבית הדמע ור״ל דלכך עירב הדברים אחרים לתוכו כדי שאם יתערבו בחולין יהיו אותן הדברים משלימין לחולין עכ״פ הרי חזינן דכשנותנין מתנות כהונה אז לא אמרינן דמסתמא נתנו לו כהוגן ואף דמדברי רבינו בהל׳ מעשר פי״ב ה״ה מש״כ לפיכך מי שאינו כו׳ וע״ש בהשגות אך שם ר״ל דמיירי שנתנו ללוי וזהו כונת הירוש׳ פ״ח ה״ב שאין אדם עושה בדבר עבירה כצ״ל וכ״כ בזה דכיון שנותנם לו ודאי תיקנם ועי׳ גיטין דף ל׳ ע״ב אך מ״מ כאן חיישינן שמא לא הוה הכל תרומה או מעשר ועי׳ בחולין דף קל״ח ע״א דגבי ראשית הגז א״צ ללבנו הישראל רק נותן לו צואי ע״ש ושם דף קל״ד ע״ב גבי מקום שנהגו להפשיט וכבר הארכתי בזה לעיל ולכך אם לא נתן לו מעשר רק שלח לו מתנה אז לא היה צריך להחזיר לו את העוללות כמש״כ רק כאן גבי מעשר חיישינן דאז אינו מדקדק כל כך ועי׳ בירוש׳ פיאה פ״ח ה״ב במה דאמר שם ובן לוי נאמן לעולם אפי׳ בשביעית ר״ל משום דס״ל כמו דאמרינן בסנהדרין דף כ״ו ע״א דנחשדו כהנים על השביעית ע״ש ברש״י וכן פסק רבינו בפ״ח מהל׳ שמיטה הי״ח ס״ל להירוש׳ דה״ה לוים ג״כ נחשדו וא״כ י״ל דה״ה לענין מתנות עניים הם חשודים ואף דבאמת לכאורה קשה דאיך אמר שם בסנהדרין דנפלה למאה תעלה הא צריך הסאה ליתנה לכהן והא נחשדו אף י״ל דבדבר מועט אין חשש ועי׳ בירוש׳ רפ״ו דתרומות דאם נפל לספיחי שביעית תעלה ויתנו לאוכליהן ובזה יש לומר דלמה לא אמרינן בזבחים דף ע״ה ע״ב שביעית אין לוקחין בדמי׳ תרומה ואמאי לא קאמר משום זה דע״כ צריך ליתנה לכהן וכהן חשוד וע״כ דבדבר מועט לא חיישינן גם י״ל דשם ר״ל אכהן דכהן לא יקח אך באמת י״ל הטעם משום דהא מבואר בתוספ׳ דתרומות ובירוש׳ ערלה הובא בדברי רבינו פ״ג מהל׳ תרומות ה״ב דכל תרומה שאין הכהנים מקפידים עלי׳ בטלה וכאן כיון דע״כ צריך לנהוג בה קדושת שביעית דהוה בזול שוב אין הכהנים מקפידים עלי׳ אך עי׳ תוס׳ בכורות דף כ״ב ע״ב שכ׳ גבי תרומה טמאה לא פלוג ע״ש ובמ״א אבאר זה עכ״פ ס״ל להירוש׳ דלוים ג״כ נחשדו ועי׳ תוס׳ שבת דף י״ז ע״ב דס״ל ג״כ כמו דאמרינן בירוש׳ כאן דלא נחשדו לוים על ת״מ ע״ש. וגם באמת דלענין שנימא דהוה ודאי טבל לענין שיכול לעשר ממנו על מקום אחר ועי׳ נדה דף כ״ה ע״א גבי ספק בכור ע״ש בתוס׳ ד״ה גבי בהמה ובכורות כ׳ ע״א וה״נ י״ל דנהי דבכל מקום א״צ ליתנו לעניים כאן יהי׳ תקלה דאם נימא דא״צ יאמרו שודאי טבל ויוכל לתקן מזה על זה וכעין דאמרינן בנדרים דף מ״ד ויומא דף י׳ ע״ב ולכך פסק רבינו כאן דצריך ליתנם לעני ולהיפך החשש שיאמרו שהוא ודאי פטור לא שייך כאן דכאן הוה כמו עשו מהם גורן וכמבואר לקמן פ״ב מהל׳ תרומות ה״ט ורש״י ב״ק דף צ״ד ע״א ד״ה מירחו וכעין זה כ׳ הרא״ש בנדרים דף מ״ד ע״ב שם ועי׳ קדושין דף מ״ו ע״ב גבי גזל ביד כהן כה״ג וחולין דף פ״ו ע״א גבי כיסוי הדם וב״ב דף נ״ז ע״ב מה דאמר שם ספק ממונא לקולא כו׳ ע״ש ברשב״ם דכ׳ דר״ל דליכא גזל אך באמת ר״ל דלא הוה חזקה דמצי למימר דאנא מהני דלא קפדי ועי׳ כתובות דף ע״ג ע״ב דאמר שם כה״ג ואף דהא כתובה תליא בקדושין ולא חיישינן דאם נאמר דא״צ כתובה גם הקדושין לא הוה וע״ש דף ע״ו ע״ב גבי כלה בבית אביה לענין החזרת הקדושין ולא אמרינן דמדמחזירין יאמרו דא״צ גט עי׳ ב״ב דף קמ״ה ע״א וע״כ דבספק לא חיישינן לזה ועי׳ בהך דיבמות דף ל״א ע״א מה דמחלק שם גבי חליצה ושם דף ק״ה ע״א אם צריכה שתרוק עוד הפעם וקדושין דף מ״ו ע״א דאמר שם דמקדשה עוד הפעם לדעת אביה ולא חיישינן שמא יאמרו דהראשונים אינם קדושין ובהך דשבת דף קמ״ח ע״ב דאף דהקדישה הרועה והוה הקדש מ״מ הבעלים מקדשין עוד הפעם ובהך דביצה דף ח׳ ע״ב דמסקינן שם דמספיקא לא חיישינן שיאמרו שודאי חי׳ ולא הוה כהך דחולין דף פ״ו ע״א גבי חש״ו וצ״ל כעין דאמרינן ביבמות דף ל״א ע״א קמו רבנן במילתא ר״ל כאן חיישינן שמא יאמרו דהי׳ עומד ע״ג דחש״ו וא״כ יאכלו משא״כ גבי כוי דלא שייך זה. עכ״פ כאן ס״ל לרבינו דחיישינן לזה לכך צריך להחזירו לעני כדי שלא יתקן ממנו וא״ש דאמאי לא תלינן דהבעה״ב החליפם עם העניים ואז פטורים מן המעשר וא״צ להחזיר ועי׳ לקמן פ״ז מהל׳ מעשר ה״י ע״ש אך כאן משום דיש תקלה דיאמרו שהוא מן הנקרצות עם האשכול וא״כ הוה ודאי טבל ויוכל להפריש מזה על זה ולכך חיישינן טפי וכעין שכ׳ התוס׳ יומא דף י׳ ע״ב ד״ה דילמא ע״ש:

מי שהי׳ לו ה׳ גפנים כו׳. עי׳ בהשגות דגרס מן הפיאה ובירוש׳ גרס גם מערלה ומרבעי ובאמת לכאורה תמוה מה שייך פטור דערלה ורבעי לכאן וכ״כ בזה בח״א די״ל דרבעי אתיא כמ״ד ברכות דף ל״ה ע״א דכרם רבעי ולא נטע רבעי וא״כ לפי״ז אם נטע הגפנים רק לאוכלן ענבים ולא לעשות יין אין עליהם שם כרם רק נטע ואין בהם רבעי ועי׳ תוס׳ קדושין דף ב׳ ע״ב דמדרבנן יש רבעי לכ״ע והנה רש״י סוטה דף מ״ג ע״ב כ׳ דגם ערלה אינו נוהג רק בכרם בת ה׳ גפנים והוא תמוה עי׳ בעהמא״ו רפ״ו דברכות אך ר״ל כך דהנה זה מבואר בסוטה שם ובירוש׳ פ״ב דכלאים ופ״ד דשביעית וכ״מ דפחות מטפח אין עלי׳ שם נטיעה רק דלענין ערלה לא גרע מעולה מאליו דחייב כמבואר בערלה פ״א ובסוטה דף מ״ג ע״ב רק דהא מבואר בירושל׳ שם ובפיהמ״ש לרבינו ובפ״י מהל׳ מעש״ש דברה״ר אם עלה מאיליו פטור מן הערלה ועי׳ בירוש׳ ערלה פ״א ה״א מה דמחלק שם גבי רימון והדס בין מקום שרוב משמרים או לא ר״ל היכא דלא הוה דרך נטיעה אז החיוב רק דלא גרע מעלה מאליו כמש״כ ולכך במקום שאין רוב משמרין הוה כמו לרבים דאז אם עלה מאליו פטור וזהו ג״כ כונת רש״י בסוטה הנ״ל דכה״ג רק בדבר חשוב דמינטר אז יש ערלה ובל״ז לא ועי׳ גיטין דף נ״ד ע״ב חזקה אין אדם אוסר כו׳ ובשאלתות דר״א פ׳ קדושים למ״ד כרם רבעי אם בעי דוקא ה׳ גפנים או די בגפן אחד ובתוספ׳ סוף מעש״ש הוה מחלוקת דתנאי בהך תקנה שתיקנו שיהא מעלין לירושלים אם אף בגפן אחד כן או רק בה׳ גפנים וי״ל דזה ר״ל רבינו והירוש׳ כאן אם נטע לאוכלן ענבים אין עליהם שם כרם לענין זה ובפרט לשיטת הירוש׳ פ״ה דמעש״ש דהטעם שהתקינו הוא משום שיהי׳ שם נסכים ע״ש. ולכך בתוספ׳ ובירוש׳ כאן לא ממעטי אלא מן פרט משום דלא נהוג רק בכרם אך רבינו דחשיב גם שכחה ע״כ משום דס״ל דזה לא מיקרי בצירה וא״כ הוה לי׳ למחשב גם פיאה אך באמת עיקר טעם רבינו משום דזה לא מיקרי גמר ועי׳ לקמן פ״ה ה״ט גבי שכחה ולעיל בהל׳ ט״ז ופ״ב ה״ו ולכך לא הביא פיאה דכבר הביא זה לעיל שם וספ״ג דעיקר הגמר הוא הגת ועי׳ ע״ז דף נ״ו ע״א בתוס׳ ד״ה אעפ״י דעיקר הגת שלהם הי׳ בשדה ולא בבית וקמ״ל דאף אם הכניסן לבית כיון דכונתו לעשותו יין חייב ורבינו מפרש דהך בכל ר״ל כל הני חיובים והר״א ז״ל מפרש דצריך ליתן ממה ששייר על הכל ועי׳ לעיל פ״ב ה״ו גבי מדל בכרם ובמ״ש רבינו פ״ג מהל׳ מעשר ה״ו ובירוש׳ מעשרות פ״ב ה״ב ובמשייר אז פטור לר״י ע״ש והך דנקט כאן אלא אם שייר ס״ל לרבינו דזה קאי ארבעי ולקיים התקנה שתיקנו להוליכם לירושלים וכמש״כ: