Metame'ei Mishkav uMoshav 3 – מטמאי משכב ומושב ג‏ – Mishneh Torah

(א) בועל נידה כנידה, שהוא אב מאבות הטמאות^א של תורה, מטמא כלים במגע, ומטמא אדם במגע ובמשא^ב, ומטמא בהיסט, ומטמא משכב ומרכב כנידה:

A person who has intimate relations with a nidah is impure like she is. He is one of the primary sources of impurity according to Scriptural Law. He imparts impurity to keilim by touching them and imparts impurity to people through carrying, touching, and moving, and he imparts impurity to the surface on which he lies or rides like a nidah does.

א. ב3: הטומאה. וכך ד (גם בהלכה הבאה).

ב. ד (מ׳במגע׳): במשא ובמגע. היפוך הסדר לגריעותא.

משנה תורה דפוסיםמקורות וקישוריםכסף משנהמשנה למלךמעשה רקחשער המלךמרכבת המשנה מהדורה בתראאור שמחעודהכל

בּוֹעֵל נִדָּה כְּנִדָּה שֶׁהוּא אָב מֵאֲבוֹת הַטֻּמְאָה שֶׁל תּוֹרָה מְטַמֵּא כֵּלִים בְּמַגָּע וּמְטַמֵּא אָדָם בְּמַשָּׂא וּבְמַגָּע וּמְטַמֵּא בְּהֶסֵּט וּמְטַמֵּא מִשְׁכָּב וּמֶרְכָּב כְּנִדָּה:

בבלי יבמות נ״ד., בבלי נדה ל״ג., בבלי נדה ל״ה:, בבלי נדה ע״ג.

בועל נדה כנדה – מבואר בתורה ואם שכוב ישכב איש אותה ותהי נדתה עליו.

ומה שכתב: ומטמא אדם במשא וכו׳ – כן משמע בפירקא קמא דכלים דתנן למעלה מהם בועל נדה משמע שיש בהם כל החומרות שהוזכרו בקודמין כן נראה שהוא דעת רבינו:

בועל נדה כנדה שהוא אב מאבות הטומאה של תורה וכו׳. מתוך דברי רבינו נראה שהנוגע בבועל נדה מטמא בגדים כל זמן שלא פירש דומיא דנדה שהרי כתב בסוף דבריו כנדה ולא חילק ביניהם אלא לענין משכב וכן נראה ממה שהשרישנו בפ״ו מהלכות אבות הטומאה דין י״ב שכל אב שמטמא במגע ובמשא הנוגע בו או הנושאו מטמא בגדים ולא הוציא מן הכלל אלא נבילה ומרבב לענין מגע דוקא משמע ששאר האבות שוים הם וכ״כ רש״י בפרק בנות כותים עלה ל״ג וכן נראה מהתוספתא שהביא הר״ש בפ״ה דזבים מי״א דקתני פירש מטמא א׳ ופוסל א׳ משמע דאם לא פירש מטמא ב׳ ופוסל אחד ולפי זה הא דתני ברישא מטמא אחד הוא טעות וצריך לגרוס ב׳ וע״ז דתני הוא אליבא דר״ע דאקשיה לנדה וכולם דקתני הוא מדרבנן וכמ״ש הר״ש ברפ״ה דזבים ובקשתי ברייתא זו בתוספתא ונראה שגירסא אחרת היה לו להר״ש ולפי גירסתו נראה דבועל נדה מטמא אדם לטמא בגדים אך רבינו אברהם זעירא ורבינו ישעיה הביאם הרא״ם בפרשת מצורע כתבו שאינו מטמא אדם לטמא בגדים וא״כ הנוגע בבועל נדה אף שלא פירש אינו אלא ולד ואינו מטמא כי אם אוכלים ושוה משכבו למגעו וכ״כ הר״ש בפ״ק דכלים מ״ג והנראה מדבריו שם דבמגע פשיטא ליה דאינו מטמא בגדים אך במשא ספוקי מספקא ליה אי מטמא דומיא דנבילה או דלמא דגרע מנבילה ולדבריהם אתי שפיר מתניתין דריש כלים דקתני למעלה מהם זובו של זב כו׳ וכמ״ש שם בעל תוי״ט. ומיהו נראה דלדברי הכל מטמא במשא וכמ״ש הר״ש ובהיסט נמי נראה שמטמא וכי תימא מאחר שלדבריהם היקשא דותהי נדתה עליו אינו כולל שהרי אינו מטמא אדם לטמא בגדים א״כ מנא לן שיטמא במשא וכ״ש בהיסט שהיא טומאה מחודשת בזב שלא מצינו כמותה י״ל שההיקש שכל מה שיטמא הנדה ובאיזה צד שיטמא יטמא בועל נדה אבל אינו עושה הפעולה עצמה שתעשה הנדה שהנדה תעשה את האדם כל זמן שלא פירש הימנה אב ומטמא בגדים אבל בועל נדה אינו עושה כי אם ולד ואינו מטמא כי אם אוכלים ואף שאין היקש למחצה דבר זה למדנו אותו ממשכבו דלמדנו קרא דאף שעושה משכב כנדה אינו עושה המשכב אב כנדה אלא ולד וא״כ למדנו מהמשכב שאין ההיקש אלא שיטמא בועל נדה כל מה שתטמא הנדה ובאיזה אופן שתטמא הנדה יטמא בועל נדה אבל בפעולות נשתנה דינו שהנדה תעשה את האדם אב וכן המשכב אבל בועל נדה לא יעשה אלא ולד כשרץ דומיא דמשכבו. ולפי זה בועל נדה מטמא במגע ובמשא ובהיסט וכן נמי עושה מרכב ומושב ואע״פ שמרכב לא נזכר בתורה מ״מ למדנו אותו מן ההיקש ותהי נדתה עליו שכל מה שהנדה תטמא יטמא בועל נדה וכן אין חילוק בין מגע למשא בגדים שלעולם אינו מטמא אדם לטמא בגדים שהרי אינו עושה כי אם ולד ואף שכתבנו לעיל דלהר״ש מספקא ליה במשא אם מטמא אדם לטמא בגדים המעיין בדבריו יראה דלפי המסקנא לא שנא ליה בין מגע למשא ולעולם אינו מטמא אדם לטמא בגדים וכן כתב הרב בעל תיו״ט בפ״ק דכלים מ״ג ובמה שכתבנו שהמשכב מלמד על ההיקש שאינו לגמרי יתורץ מה שהקשו הרב בעל קרבן אהרן והרא״ם בפרשת מצורע לרבינו אברהם ורבינו ישעיה אך הא קשיא לי עלייהו דמאי מייתו ראיה לסברתם ממאי דתנן בזבים בועל נדה כטמא מת ותניא בתוספתא דכלים חומר בבועל נדה מטמא מת שבועל נדה מטמא הכר התחתון כעליון הא לענין לטמא זה וזה שוין ע״כ הא לכ״ע אינו דומה לטמא מת שהרי מטמא במשא ובהיסט מה שאין טמא מת מטמא שהרי אינו מטמא במשא וכמ״ש רבינו בפ״ה מהלכות טומאת מת דין ט׳ וכ״ש בהיסט וכמ״ש ברפ״ח ואולי דס״ל שאין בועל נדה מטמא במשא אלא בהיסט והרי טומאתו כשרץ וזה נלמד ממשכבו שאין ההיקש אלא לדבר אחד דהיינו לטמא אדם וכלי חרס אבל לשאר הדברים לא. ולפ״ז יפה הוכיחו ממתני׳ דזבים ומברייתא דכלים וצ״ע. שוב ראיתי לתוספות בפ״ט דנדה עלה ע״א ד״ה מערה דפשיטא להו שאינו מטמא בהיסט אבל במשא ספוקי מספקא להו אי מטמא והתוספתא שהביאו שם התוספות דקתני הכל כשרים ליטול ידים ואפילו טמא מת ואפילו בועל נדה מוכחת בהדיא שבועל נדה אינו מטמא בהיסט ולא ידעתי איך יתיישב תוספתא זו לדעת רבינו דאית ליה דבועל נדה מטמא בהיסט וצ״ע. ולענין מעיינות בועל נדה נסתפק הר״ש אם יש לו כנדה. והנראה אצלי שהספק הוא משום דע״כ לא אמרינן דאין בועל נדה עושה אב אלא בטומאה שאינה יוצאה מגופו דהוי דומיא דמשכב אבל בטומאה יוצאה מגופו לא ילפינן ממשכב פש גבן היקשא כשם שנדה עושה המעיינות אב הכי נמי בועל נדה או דלמא לעולם לא יעשה בועל נדה אב ויהיו מעיינותיו כמשקין שנוגע בהם וכשאר הטמאים וכמ״ש רבינו בהלכות אבות הטומאה פ״י דין ו׳ ולדעת רבינו ז״ל דס״ל שההיקש הוא כולל לכל הדינים ולא נשתנה דינו כי אם לגבי משכב דוקא דפרטו הכתוב נראה דבועל נדה יש לו מעיינות כנדה מכח ההיקש ועיין במ״ש רבינו גבי מעיינות הזב וצ״ע. ודע דלפי מ״ש לסברת ר״ש שההיקש הוא לחצאים ידוקדק היטב לישנא דת״כ דבתר דדרש קרא דבועל נדה ומשכבו קתני נמצאת אתה אומר משכבו כמגעו ולשיטת רבינו קשה שהרי אינם דומים המשכב למגע וכבר הוקשה זה להרב ק״א יע״ש:

בועל נדה וכו׳. דברי רבינו כאן הם כדבריו בפירוש המשנה פ״ק דכלים דאין הפרש בין נדה לבעולה אלא לענין המשכב כמ״ש בהל׳ ב׳ והמל״מ ז״ל הקשה על רבינו מהתוספתא שהביאו התוס׳ בנדה דף ע״א ד״ה המערה וכו׳ דנראה להדיא דאין הבועל מטמא בהיסט והניחו בצ״ע. ולענ״ד נראה דרבינו ס״ל דמתני׳ פליגא עלה ולא ניחא ליה במ״ש התוס׳ ז״ל:

בועל נדה כנדה כו׳ ומטמא מו״מ כנדה – הנה משמעות דברי רבינו ז״ל נראה דס״ל דבועל נדה מטמא אדם לטמא בגדים שעליו וכ״כ הרב מש״ל ואולם דעת הר׳ אברהם זעירא ורבינו ישעיה הראשון הביאו הרא״ם ז״ל בס׳ מצורע ד״ה ותהי נדתה דמה שאמרו בת״כ ובפ׳ בנות כותי׳ מה היא מטמא אדו״כ אף הוא מטמא אדו״כ אינו ר״ל לשיט׳ אדם הנוגע בו לטמא בגדים שעליו כמו שהיא מטמא כו׳ ועוד הרי שנינו בהדיא בועל נדה כטמא מת ש״מ בועל נדה אינו מטמא אלא אדם ולא בגדים שעליו ע״ש. וקשה לי טובא לפי שיטתם מהא דפרכינן פ״ק דיומא ד״ו מתיבי ב״ק כמגע שרץ בועל נדה כטמא מת מאי לאו לטבילתן לא לטומאתן טומאתן בהדיא כתיב בהו כו׳ ודחיק לשנויי לעולם לטומאתן וסיפא אצטריכא ליה והשתא מאי קו׳ נימא דמתני׳ לטומאתן והא אתא לאשמועי׳ דאינו מטמא אדם לטמא בגדים שעליו דומיא דטמא מת ואמאי אצטריך לדחוק סיפא אצטריכ׳ ליה וכן נמי קשה מההיא דאלו דברים דאמאי אצטריך לשנוי למחנותם והא כדאיתא והא כדאיתא ואפשר לומר דמ״ש הם ז״ל דבועל נדה אינו מטמא אדם לטמא בגדים שעליו היינו לפום מאי דמסקינן בגמרא דבועל נדה טבילתן ביום והיינו משום דאע״ג דכתיב ותהי נדתה עליו לא מדמינן ליה אלא למאי דכתיבי בהדיא אבל למאי דלא רבינהו קרא יש לנו לדמות כטמא מת מסברא משום דהוי טומאת מגע כמותו וכמ״ש התוס׳ בד״ה סיפא אית לן למימר נמי דמאי דמרבינן מקרא דותהי נדתה אינו אלא לטמא אדם וכלים במגע אבל לטמא אדם ובגדים שעליו כנדה לא דטפי יש לנו לדמותו לטמא מת ותפסת מועט תפסת מיהו למאי דהוה בעי למימר דבועל נדה כנדה וטבילת׳ בליל׳ ע״כ משום דס״ל כיון דכתיב ותהי נדתה עליו אית לן לדמויי לנדה לכל מילי וא״כ ה״נ אית לן למימר דמטמא אדם לטמא בגדים שעליו כנדה א״כ משו״ה לא משני לעולם לטומאתם ואשמועינן דאינו מטמא בגדים משום דא״כ ע״כ היינו טעמא דלא אתקש אלא למאי דכתיבי בהדיא וא״כ לטבילתם נמי יש לנו לומר שדינו כטמא מת ובפסחים נמי משו״ה לא משני הכי משום דכי היכי דלענין לטמא בגדים אמרינן שדינו כטמא מת מכח הסברא ה״נ למחנותם דח״כ מדסיפא למחנותם רישא נמי למחנותם וכעין מ״ש התוס׳ אלא דקצת קשה לפי זה דא״כ אמאי לא פריך תלמוד׳ למ״ד דבועל נדה כנדה וטובל בלילה מברייתא דקתני חומר בבועל נדה מטמא מת כו׳ הא לענין לטמא זה וזה שוין וכמו שהכריחו הן ז״ל וא״נ מדלענין טומאתן שוה לטמא מת דאינו מטמא בגדים שעליו ה״נ לטבילתם ותו דאמאי לא תני חומר בבועל נדה מטמא מת שטובל בלילה וא״נ מברייתא גופא דמייתי אלא שחמור ממנו בועל נדה כו׳ אמאי לא חשיב הא ויש לומר דניחא לי׳ לתלמודא להקשות מברייתא מפורשת דקתני טובל ביום ולא מהך ברייתא דאיכא לדחויי דתנא ושייר דהדוחה דוחה בקש מיהו לפי האמת לית לן לדחוקי בהכי ואית לן למימר שדינו כטמא מת מסברא דומיא דטבילתן ובהא ניחא מה שהקשה הרב בעל קרבן אהרן בפרשת מצורע דק״ס ע״ג דמאי ראי׳ מייתי מהך מתני׳ הא כבר פירש הר״ש בפי׳ המשנה דלאו לענין טומאה מיירי אלא למחנותן דאינה משתלח אלא חוץ למחנה אחד ואם לא ירצו להודות להר״ש כי פירוש דחוק הוא זה דסיפא למחנותן ורישא איירי לטומאה אלא דמפ׳ כו׳ יע״ש והנה מ״ש אם לא ירצו להודות להר״ש בזה כו׳ הן דברים תמוהים שהרי דברי הר״ש הללו הן הם דברי הגמ׳ דפ׳ א״ד והנראה דאישתמיט מיניה וחשב הרב ז״ל שהם פירוש הר״ש מיהו לעיקר קו׳ כפי מש״כ לא ק״מ דס״ל דאע״ג דהתם מוקמי׳ לה דאיירי למחנותן מיני׳ תשמע דלענין טומא׳ לטמא בגדים שוה לטמא מת דאם נאמר שדינו כנדה ומטמא בגדים אע״ג דלמחנותן דינו כט״מ אמאי איצטריך התם לדחוקי דלמחנותן קאמר והא כדאיתא כו׳ ואמאי לא משני דלעולם לטומאתן וסיפא אצטריכא לי׳ כמו שהקשו התוס׳ וא״נ לטבילתן קאמר ולעולם דלמחנותן בועל נדה כנדה ומשתלח לב׳ מחנות דומיא דלטמא בגדים דאמרינן שדינו כנדה אלא ע״כ דס״ל דכיון דלטבילתן שוין לטמא מת ה״נ למחנותן דלכל מילי אית לן לדמויי לט״מ אם לא למאי דכתיב בהדיא דוקא כמ״ש התוס׳ וא״כ ה״נ לענין לטמא בגדים אית לן למימר שדינו כט״מ מה״ט כנ״ל ודוק. מיהו ממה שדחה הרא״ם ז״ל ראייתם דאיכא למימר בועל נדה כט״מ שמטמא אדם אבל לא כטמא מת לכל דבר כו׳ נרא׳ דאי מהא לא איכפת לי׳ וא״כ לא ידעתי אמאי הוצרך הרב ז״ל לזה ולא כתב דההיא מתניתין למחנותן קאמר כמו שאמרו בגמ׳ וא״נ לטבילתן וכמסקנא דשמעתין ואע״ג דלמחנותן ולטבילתן שוין לטמא מת לטמא בגדים מרבינן ליה מקרא דותהי נדתה עליו ודוק ורש״י ז״ל בפ׳ ב״כ דל״ה ס״ל דבועל נדה מטמא אדם לטמא בגדים שעליו יע״ש בד״ה מאי היא ועיין בקרבן אהרן דף הנז׳ שצדד לומר שמ״ש רש״י אינו אלא במשא לחוד אבל במגע לא ועיין במ״ש הר״ש בריש כלים ולע״ד מדברי רש״י ז״ל שם באותה סוגיא בד״ה אימא כהיא מבואר מדבריו דאפי׳ במגע ס״ל דמטמא בגדים שעליו יע״ש ויש לתמוה על הרב ז״ל איך לא השגיח בזה ודוק ועיין במ״ש המש״ל בדין זה גם מ״ש עוד הרב הנז׳ גם זה הפירוש אי אפשר לפרשו דאם אינו מטמא אלא אחד כו׳ הן דברים תמוהים וחתומים לא זכיתי להבינם כמו שיראה המעיין אך קל״ט לדעת הר׳ אברהם זעירא ור״י מהא דפריך התם בפ׳ ב״כ מתקיף לה ר״י אימא כהיא מה היא לא חלקת בה בין מגעה למשכבה לטמא אדם ולטמא בגדים אף הוא לא תחלק בו בין מגעו למשכבו לט״א ול״ב ולקולא אמר קרא עליו להטעינו משמע והשתא לפי דעתם ז״ל ע״כ מאי דפריך בגמ׳ הוא לומר דכי היכי דהיא שוה משא׳ למשכבה דמטמא אדם ובגדים הכי נמי הוא יהא שוה מגעו למשכבו וכי היכי דמשכבו אינו מטמא אדם ובגדים אם נגעו בו ה״נ לא יטמא מגעו אדם ובגדים דאם נגעו אדם ובגדים בו לא יטמא אלא דוקא אם נגעו אוכלין ושלא כפירוש רש״י שכתב דהיינו לומר דאם נגע אדם בבועל נדה לא יטמא בגדים שעליו כמו שאינו מטמא משכב שהרי לפי דעתם האמת כן הוא וכיון שכן קשה דמאי קו׳ ואיך יעלה על דעתך לומר כן דא״כ ק׳ דמה ת״ל ותהי נדתה עליו לא לכתוב אלא וטמא שבעת ימים וממילא שמעינן דמטמא אוכלין ובגדים שעליו וכדין הנוגע בה וכדקאמרן בברייתא בהדיא א״כ מת״ל ותהי נדתה כו׳ ועיין בהרב קרבן אהרן ובשלמא לפירש״י ניחא דתלמודא הכי פריך דאימא דותהי נדתה אצטריך לאשמועינן דמטמא אדם ושלא כדין הנוגע בה דאינו מטמא אדם וכ״ח בשעת מגעו אלא בגדים שעליו בשעת מגעו אבל שיטמא לטמא הנוגע בו בגדים שעליו אימא דלא יהא טמא כמו משכב אך לפי דעתם ז״ל קשה וצ״ע ואפשר לומר בדוחק דר״י הכי פריך דאימא דקרא דותהי נדתה אתא לאשמועינן דלא נימא שדינו כדין הנוגע בה דאינו מטמא אלא בגדים בשעת מגעו אבל אדם וכ״ח אפילו בשעת מגעו אינו מטמא וכדאיתא בת״כ דקנ״ו ע״ב ועיין בקרבן אהרן שם אלא בועל נדה נשתנה דינו מהנוגע בה דכל זמן שבועלה ונוגע בה מטמא אדם וכ״ח כמו שהיא מטמא׳ אבל לאחר שפירש ממנה נימא שדינו כמשכבה דאינו מטמא אדם ובגדים ואהא משני דעליו להטעינו משמע ודוק. ועוד אפשר לומר דהכי פריך דאימא דקרא דותהי נדת׳ לא אתא אלא לומר דכי היכי דהיא מטמא בהיסט אדם וכ״ח ה״נ הוא מטמא בהיסט מיהו לענין טומא׳ חלוקים הם שזה מטמא אדו״כ בהיסט וזה אינו מטמא בהיסט אלא אוכלין ומנא לן לומר דתרוייהו נפק׳ מק׳ דמטמא אדם וכ״ח וגם דמטמא בהיסט אימא דלא אתא אלא לחדא גרידא ואף למ״ש הרב מש״ל ז״ל בה׳ הנז׳ שלדעת הר׳ אברהם הנז׳ בועל נדה אינו מטמא בהיסט איכא למימר דהיינו לפי האמת דקרא דותהי נדתה אתא לומר דמטמא אדם וכ״ח כאב הטומאה משו״ה אמרינן דדוקא למאי דרבינהו קרא בתדי׳ אבל למאי דלא רבינהו מסבר׳ אית לן לומר שדינו כט״מ אמנם למאי דפריך תלמודא אימא כהיא טפי הוה מסתבר לומר דקרא דותהי נדתה אתא לומר שמטמא אוכלין בהיסט מלומר שמטמא אדם ובגדים דבהא הוי משכבו כמגעו דומיא דהיא ממש ודוק ובגופא דשמעתתא דפ״ק דיומא דקאמר אלא לאו לטבילתן אין להקשות דאם כן אמאי לא ערבינהו ותני ב״ק ובועל נדה כמגע שרץ או כטמא מת דאיכא למימר דתני להו לטבילתן כפי טומאתן דבעל קרי טובל ביום טומאתו ובועל נדה טובל ביום ז׳ וכ״כ הרב בח״ה בפרק אלו דברים למאי דבעי למימר התם בגמ׳ דמסיפ׳ למחנותן כו׳ אינו משתלח חוץ לב׳ מחנות דאמאי לא עריב ותני להו יע״ש אלא דהתם לע״ד נרא׳ דלק״מ דלמאי דהוה בעי תלמודא למימר דב״ק כמגע שרץ דקתני בברייתא למחנותן קאמר מש״ה לא ערב ותני להו משום דבפ״ק דכלים תנן החיל מקודש ממנו שאין נכרי וטמאי מת נכנסים לשם ומשמע דוקא ט״מ דהוי אב הטומאה אבל טמאי שרץ לא וכ״כ התוס׳ ז״ל בפ״ק דחולין ד״ז ע״ב יע״ש וא״כ אי הוה תנא ב״ק ובועל נדה כמגע שרץ הוה משמע שדינו כטמא שרץ ומותר ליכנס בחיל ואי הוה תני כטמא מת הוה משמע דבעל קרי אסור ליכנס בחיל משום הכי הוצרך התנא למעבדינהו תרתי בבי ודוק:

בועל נדה כנדה וכו׳. עיין מל״מ. והנה יש מקום לומר דמ״ש רבנו שהבועל נדה מטמא בהיסט ר״ל שהמסיט לבועל נדה נטמא אבל בועל נדה שהסיט דבר טהור מודה רבנו דלא נטמא וכ״כ התוס׳ נדה דף ע״א ד״ה מערה בשם הר״י. וכן לענין מעיינות בועל נדה אין הכרע בדברי רבנו ואדרבה לשון רבנו זב וחבריו היינו נדה וזבה ויולדת ולא בועל נדה עיין מ״ש פ״ו מהל׳ משכב ומושב ה״ב ופ״ח מהל׳ מו״מ ה״ב.

בועל נדה כנדה כו׳.
בגמרא (דף ל״ג) אמרו יכול יעלה לרגלה ת״ל וטמא שבעת ימים, וזה אם בעל אותה בששי או בשביעי אבל בועל שומרת יום מבעי׳ לי׳ אם אמרינן דטמא שבעה או לא יהא גרוע ממה שהוא בועל שהיא אינה סופרת רק יום אחד כן הוא אינו טמא רק יום אחד. ואשכחן גבי פולטת ש״ז (בדף מ״א) לענין לטמא בפנים אמר ר״ש דיה כבועלה יעו״ש, ולכאורה נראה למיפשט מהא דאמר בפ״ק דיומא מביתו למה פירש שמא יבוא על אשתו ותמצא ספק נדה כו׳ יעו״ש וא״כ עדיין קשה למה פירש מביתו יבוא על אשתו תוך אחד עשר יום שבין נדה לנדה שאפילו תמצא נדה לא יהא טמא רק יום אחד ויהא ראוי ליוהכ״פ ועל כרחין דתמיד טמא ז׳ ימים, ואי דאכתי קשה באשתו יולדת תוך ימי טוהר אמאי לא ישמש עם אשתו שאף אם תמצא דם אותיום ג״כ אינו טמא משום בועל נדה, הא לא קשיא דאימור סברא משנתינו כר׳ אליעזר דהמקשה תוך שמונים טמאה וחיישינן שמא יש בה עובר ואישתהי והיא תתקשה וטמאה נדה ויטמא בועלה ז׳ ימים, ולרבינו דפוסק דלא כר״א צ״ל כיון דפרישה צריך מהלכה תו לא חלקו רבנן ומשום לא פלוג גזרו רבנן גם מביתו באופן זה דלא שכיח, אבל תוך אחד עשר יום לא מסתברא שגזרו משום ימי נדות אם לא דלא שנא בין בועל נדה וזבה לבועל שומרת יום:
אמנם מצאתי להראב״ד בתו״כ סוף מצורע ולאיש אשר ישכב עם טמאה להביא את הבא על שומרת יום כנגד יום, כתב נ״ל שאם בא עליה בראשון שלה שיהא שומר כו׳ שאם תראה שלשה ימים רצופים יהא הוא סופר ז׳ ימים כמותה ואם לא יטבול ויטהר לערב. ולפ״ז א״ש הך דיומא דחיישינן שמא תמצא דם אותו יום ותראה אחרי זה שלשה ימים והויא זבה ותו טמא שבעה גם הבועל. אך עדיין יקשה א״כ ביום אחד עשר דקיי״ל דלא בעי שימור א״כ יבעול אותה ביום אחד עשר וכיו״ב אם תראה אח״ז הויא נדה לא זבה ומשום דם של אותו יום אינה מטמאה הבועל רק יום אחד אפשר בכה״ג לא פלוג ויעוין סוף נדה ודוק:
ובמשל״מ. שוב ראיתי לתוספות נדה כו׳ דפשיטא להו שא״מ בהיסט.
נ״ב, עיין תוספות יומא (דף ו׳):

משנה תורה דפוסיםמקורות וקישוריםכסף משנהמשנה למלךמעשה רקחשער המלךמרכבת המשנה מהדורה בתראאור שמחהכל

(ב) אין משכב בועל נידה ומרכבו כמשכב נידה ומרכבה, שהמשכב או המרכב שדרסה עליו נידה, אב מאבות הטמאות, ומשכב בועל נידה ומרכבו ולד טומאה, ככלים שהוא נוגע בהן, שאינן מטמאין אדם ולא כלים, אלא אכלים ומשקין בלבד:
ולמה נגרעה טומאת משכבו מטומאת משכבה, מפני שנאמר בבועל נידה ״ותהי נדתה עליו וטמא שבעת ימים״ (ויקרא ט״ו:כ״ד), ונאמר בו ״כל המשכב אשר ישכב עליו יטמא״ (ויקרא ט״ו:כ״ד), מאחר שנאמר ״ותהי נדתה עליו״ איני יודע שהוא מטמא משכב, ולמה נאמר, מפי השמועה למדו שהכתוב ניתקו מטומאה חמורה, מלטמא אדם וכלים, ותלאו בטומאה קלה, שיהיה משכבו ולד^א, ולא יטמא אדם וכלים אלא אכלין ומשקין בלבד כשאר ולדות הטמאות^ב:

The status of the impurity imparted by a man who was intimate with a nidah to a surface on which one lies or rides is not the same as that imparted by a nidah to a surface on which one lies or rides. For a surface on which one lies or rides that was stepped on by a nidah is a primary source of ritual impurity. In contrast, a surface on which one lies or rides that was stepped on by a man who was intimate with a nidah is a derivative of ritual impurity like keilim that he touched which do not impart impurity to other people or to other keilim, only to foods and liquids.
Why is the impurity that he imparts of a lesser status than the impurity that she imparts? Because with regard to a man who was intimate with a nidah, Leviticus 15:24 states: "Her nidah impurity will be imparted to him and he will be impure for seven days" and continues: "Any surface on which he lies shall be impure.⁠" Now, since it is stated: "Her nidah impurity will be imparted to him,⁠" would it not be obvious that he imparts impurity to a surface on which one lies? Why then was it stated? According to the Oral Tradition, it was taught that the Torah removed it from the severe category of impurity in which it imparts impurity to people and keilim and placed it in a lesser category in which a surface on which he lies is a derivative and does not impart impurity to people and keilim, only to foods and liquids like other derivatives of impurity.

א. בב3-2 נוסף: טומאה.

ב. ב2: הטומאה.

משנה תורה דפוסיםמקורות וקישוריםכסף משנהמשנה למלךעודהכל

אֵין מִשְׁכַּב בּוֹעֵל נִדָּה וּמֶרְכָּבוֹ כְּמִשְׁכַּב נִדָּה וּמֶרְכָּבָהּ שֶׁהַמִּשְׁכָּב אוֹ הַמֶּרְכָּב שֶׁדָּרְסָה עָלָיו נִדָּה אָב מֵאֲבוֹת הַטֻּמְאָה וּמִשְׁכַּב בּוֹעֵל נִדָּה וּמֶרְכָּבוֹ וְלַד טֻמְאָה כְּכֵלִים שֶׁנּוֹגֵעַ בָּהֶן שֶׁאֵינָן מְטַמְּאִין אָדָם וְלֹא כֵּלִים אֶלָּא אֳכָלִין וּמַשְׁקִין בִּלְבַד. וְלָמָּה נִגְרְעָה טֻמְאַת מִשְׁכָּבוֹ מִטֻּמְאַת מִשְׁכָּבָהּ מִפְּנֵי שֶׁנֶּאֱמַר בְּבוֹעֵל נִדָּה (ויקרא ט״ו:כ״ד) וּתְהִי נִדָּתָהּ עָלָיו וְטָמֵא שִׁבְעַת יָמִים וְנֶאֱמַר בּוֹ (ויקרא ט״ו:כ״ד) כׇּל הַמִּשְׁכָּב אֲשֶׁר יִשְׁכַּב עָלָיו יִטְמָא מֵאַחַר שֶׁנֶּאֱמַר וּתְהִי נִדָּתָהּ עָלָיו אֵינִי יוֹדֵעַ שֶׁהוּא מְטַמֵּא מִשְׁכָּב וְלָמָּה נֶאֱמַר. מִפִּי הַשְּׁמוּעָה לָמְדוּ שֶׁהַכָּתוּב נִתְּקוֹ מִטֻּמְאָה חֲמוּרָה מִלְּטַמֵּא אָדָם וְכֵלִים וּתְלָאוֹ בְּטֻמְאָה קַלָּה שֶׁיִּהְיֶה מִשְׁכָּבוֹ וָלָד וְלֹא יְטַמֵּא אָדָם וְכֵלִים אֶלָּא אֳכָלִין וּמַשְׁקִין בִּלְבַד כִּשְׁאָר וַלְדוֹת הַטֻּמְאוֹת:

בבלי נדה ל״ב:, בבלי נדה ל״ג.

אין משכב בועל נדה ומרכבו וכו׳ – בפ״ק דכלים למעלה מהם בועל נדה שהוא מטמא משכב תחתון כעליון ובריש פרק בנות כותים (דף ל״ב ל״ג) דהיינו לומר דאי איכא עשר מצעות זו על זו שיהיה תחתונו של בועל נדה כעליונו של זב שאינו מטמא אלא אוכלים ומשקים ולא אדם וכלים.

ומה שכתב: ולמה נגרעה טומאת משכבו וכו׳ – שם ובתורת כהנים:

ומשכב בועל נדה ומרכבו ולד טומאה כו׳. (א״ה עיין במ״ש הרב המחבר פ״ג מהלכות ביאת מקדש דין י״ז):

משנה תורה דפוסיםמקורות וקישוריםכסף משנהמשנה למלךהכל

(ג) אחד הבא על הנידה או על הזבה^א או על שומרת יום כנגד יום או על היולדת, בין כדרכן בין שלא כדרכן, אחד המערה ואחד הגומר, בין גדול שבא על הקטנה בין קטן שבא על הגדולה^ב:
במה דברים אמורים, בשהיה הבועל בן תשע שנים ויום אחד, והנבעלת^ג בת שלש שנים ויום אחד, אבל פחות מכאן אינו מתטמא משום בועל נידה, אלא משום נוגע בנידה בלבד, שהוא ולד ואינו אב. וכן בועל הזב הרי הוא כנוגע בו, ואחד הנוגע בזב או הנבעל^ד מן הזב:

A man contracts the impurity of one who is intimate with a nidah or a zavah when he is intimate with such a woman or if he is intimate with a woman who is watching one day because of a day of impurity, or a woman after childbirth, whether the two engaged in vaginal or anal intercourse, whether he inserted only the corona or inserted the entire male organ, and whether it was an adult male who was intimate with a minor or a male minor who was intimate with an adult woman.
When does the above apply? When the male involved is at least nine years old and the woman involved at least three years old. If, however, either is younger than this, the male does not contract the impurity of one who has relations with a nidah, only that of one who touches a woman in the nidah state. His impurity is thus considered a derivative; he is not a primary source. Similarly, one who sodomizes a zav is considered as one who touches a zav. Also, the same laws that apply to one who touches a zav apply to a woman who is intimate with such a person.

א. בד׳ לית מ׳או׳. חיסר פרט חשוב.

ב. בד׳ נוסף: מתטמא משום בועל נידה. ואין בכך צורך.

ג. בד׳ נוסף: היתה. ואין בכך צורך.

ד. ד: הנבעלת. אך כוונת לשון רבנו: בין נקבה בין זכר.

משנה תורה דפוסיםמקורות וקישוריםכסף משנהמשנה למלךמעשה רקחעודהכל

אֶחָד הַבָּא עַל הַנִּדָּה אוֹ עַל שׁוֹמֶרֶת יוֹם כְּנֶגֶד יוֹם אוֹ עַל הַיּוֹלֶדֶת [בֵּין כְּדַרְכָּן בֵּין שֶׁלֹּא כְּדַרְכָּן] אֶחָד הַמְעָרֶה וְאֶחָד הַגּוֹמֵר בֵּין גָּדוֹל שֶׁבָּא עַל הַקְּטַנָּה בֵּין קָטָן שֶׁבָּא עַל הַגְּדוֹלָה מִתְטַמֵּא מִשּׁוּם בּוֹעֵל נִדָּה. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים כְּשֶׁהָיָה הַבּוֹעֵל בֶּן תֵּשַׁע שָׁנִים וְיוֹם אֶחָד וְהַנִּבְעֶלֶת הָיְתָה בַּת שָׁלֹשׁ שָׁנִים וְיוֹם אֶחָד. אֲבָל פָּחוֹת מִכָּאן אֵינוֹ מִתְטַמֵּא מִשּׁוּם בּוֹעֵל נִדָּה אֶלָּא מִשּׁוּם נוֹגֵעַ בְּנִדָּה בִּלְבַד שֶׁהוּא וָלָד וְאֵינוֹ אָב. וְכֵן בּוֹעֵל הַזָּב הֲרֵי הוּא כְּנוֹגֵעַ בּוֹ וְאֶחָד הַנּוֹגֵעַ בְּזָב אוֹ הַנִּבְעֶלֶת מִן הַזָּב:

בבלי יבמות נ״ז:, בבלי קידושין י׳., בבלי סנהדרין נ״ה:, בבלי נדה מ״ד:, בבלי נדה מ״ה., בבלי נדה ע״ג.

אחד הבא על הנדה או על וכו׳ – בסוף נדה (דף ע״ב).

ומה שכתב: אחד המערה ואחד הגומר – משנה פרק הבא על יבמתו (דף נ״ג ע״ב) ובתורת כהנים פרשת מצורע.

ומה שכתב: בין גדול שבא על הקטנה וכו׳ – במה דברים אמורים כשהיה הבועל בן תשע שנים ויום אחד והנבעלת היתה בת שלש שנים ויום אחד וכו׳. פרק יוצא דופן (דף מ״ד מ״ה).

ומה שכתב: וכן בועל הזב וכו׳ – בסוף נדה (דף ע״ג).

ומה שכתב: ואחד הנוגע בזב או הנבעלת מן הזב – נדה שם:

אחד המערה ואחד הגומר כו׳. כתב מרן משנה פרק הבא על יבמתו. ולפי הנראה היינו מאי דתנן גבי יבמה אחד המערה ואחד הגומר ואמרינן התם וכן הבא על אחת מכל העריות וכו׳ ואם מרן כיון לזה הם דברים תמוהים דמה ענין טומאה אצל איסורי ביאה ואף דהעראה בכל העריות מנדה גמרי׳ ליה כדאיתא ביבמות (דף נ״ד) מ״מ הדבר פשוט דלא גמרינן לטומאה מהתם אלא דרבינו כתב דין זה מהא דאמרינן בת״כ אם שכב ישכב לרבות המערה. וראיתי להרב קרבן אהרן שכתב דנפקא להו מדלא כתיב כאן ש״ז כמ״ש למעלה ואשה אשר ישכב איש אותה ש״ז וכמו שהתם דכתיב ש״ז מיעטנו פרט למערה כן הכא מדלא כתיב ש״ז ריבה אף המערה וכן בשפחה חרופה כתיב ואיש כי ישכב את אשה ש״ז ובאשת איש כתיב לא תתן שכבתך לזרע ובסוטה כתיב ושכב איש אותה ש״ז נמצא דבכ״מ שהוא מתנה בגמר ביאה כתב ש״ז וא״כ הכא דאמר סתם שכיבה ריבה המערה ע״כ. והנה כד ניים ושכיב אמרה להאי מלתא דמעולם לא שמענו שיאמר גבי אשת איש דבעינן שיגמור ביאתו וכן גבי סוטה נמי הכי הוי דינא למר בנשיקה ולמר בהכנסת עטרה אבל דליבעי גמר ביאה לא אמרה אדם מעולם ומאי דכתיב ש״ז גבי א״א הוא למעט משמש מתה וגבי סוטה נמי איצטריך למעוטי מי שקינא דרך איברים כדאיתא ביבמות (דף נ״ה) והם דברים פשוטים ועוד אני תמיה לפי שראיתי שהרב ז״ל נדחק בכל זה לפי שראה שהברייתא דרש ואם שכב ישכב לרבות שתי שכיבות ואם שכב ישכב לרבות למערה והוקשה לו דמאחר שדרש מכפל השכיבות לרבות שלא כדרכה איך חזר וריבה למערה ולזה תירץ בתחילה דממלת ישכב ילפי דהול״ל אם שכב שכב כו׳. ולא ידעתי מי הכניסו בתגר זה ובתחילה דרשו מכפל השכיבות לרבות שלא כדרכה וחזרו לרבות מוי״ו הנוספת במלת ואם לרבות המערה וכדאמרינן בריש תמורה גבי ואם המר ימיר דר״מ דריש לרבות אשה ויורש ואמרינן התם דדריש כפל ההמרות ווי״ו הנוספת במלת ואם ובת״כ פרשת בחקותי איכא טובא כה״ג דאמרינן ואם גאל יגאל לרבות את האשה ואת היורש וכתב שם הרב המחבר דחדא דרשי מכפל הגאולות וחדא מוי״ו הנוספת ואלו הם דברים פשוטים ולפי הנראה שהרב לא נחה דעתו בזה משום דסיימו בברייתא איש פרט לקטן או יכול שאני מוציא בן ט׳ שנים ויום אחד ת״ל ואם שכב ישכב הרי שכבר דרשו וי״ו הנוספת לרבות בן תשע שנים ויום אחד. ומיהו מצינו כיוצא בזה בת״כ פרשת בחקותי גבי פודה מעשר שני ואם גאל יגאל לרבות את האשה ואם גאל יגאל לרבות את היורש איש פרט לקטן או יכול שאני מוציא בן תשע שנים ויום אחד ת״ל ואם גאל יגאל ע״כ. והנה מה שדרשו תחילה לרבות את האשה והיורש הוא מכפל הגאולות ווי״ו הנוספת וכמ״ש שם הרב המחבר גבי מקדיש שדה אחוזה. והנראה אצלי דטעמא דמילתא הוא דכל היכא דהכתוב ראינו שבתחילה כתב ריבויים ולבסוף מיעט אין לך למעט אלא הפחות. ויש בזה אריכות דברים אלא שאין כאן מקומו. (א״ה עיין במ״ש הרב המחבר לעיל בפ״ג מהלכות ביאת מקדש דין ג׳):

אחד המערה ואחד הגומר. בדפוס מגדל עוז מוסיף בין כדרכה בין שלא כדרכה. כתב מרן ז״ל משנה פרק הבא על יבמתו ובתורת כהנים פרשת מצורע ע״כ המל״מ הרגיש דבפ׳ הבא על יבמתו אין שם אלא לענין עריות ומה ענין עריות לטומאה אלא שרבינו כתב דין זה מהא דאמרינן בתו״כ ואם שכב ישכב לרבות את המערה ע״כ. והדבר פשוט דלא נעלם כל זה מעיני כבודו של מרן ז״ל ולא בא אלא לדקדוק לשון רבינו דנקט אחד המערה ואחד הגומר דלשון זה נמצא גבי עריות, וכי היכי דלא תקשה קושיית המל״מ ז״ל לכך הוסיף בתו״כ פרשת מצורע שהוא התו״כ שהביא המל״מ ז״ל והוא פשוט הרבה, אך מ״ש שם על הקרבן אהרן ז״ל שכתב דכי כתיב שכבת זרע בכל מקום בעינן שיגמור ביאתו באמת הוא היפך הסוגיא דיבמות דף נ״ה עיי״ש ויפה כיון המל״מ ז״ל, אך נראה שהרב ק״א ז״ל לא כתב כן לפי האמת אלא לפי דרשת חז״ל שדרשו לרבות המערה וכו׳:

משנה תורה דפוסיםמקורות וקישוריםכסף משנהמשנה למלךמעשה רקחהכל

(ד) הנידה והזבה ושומרת יום כנגד יום והיולדת אף על פי שלא ראת דם, כולן מיטמאות למפרע מעת לעת או מפקידה לפקידה, וזה הוא הנקרא מעת לעת שבנידה:
כיצד, אשה שהיתה טהורה ואין לה וסת, ובדקה עצמה בשחרית ומצאה טהור, ובחצי היום בדקה עצמה ומצאה דם, הרי כל הטהרות שעשת משעת פקידה ראשונה עד פקידה שניה, טמאות למפרע:
וכן, אם בדקה היום ומצאה טהור, ולאחר שנים או שלשה ימים בדקה ומצאה דם, כל הטהרות שעשת מעת שמצאה^א דם עד עשרים וארבע שעות למפרע, טמאות^ב:
ועד שלאחר התשמיש הרי הוא כפקידה, ושלפני התשמיש אינו כפקידה, מפני שאינה בודקת בו יפה:

All of the following - nidah, a zavah, a woman who is watching one day because of a day of impurity, or a woman after childbirth even if she did not experience uterine bleeding - contract impurity retroactively for a twenty-four hour period or until the last vaginal inspection the woman made. This is referred to as the twenty-four period of a nidah.
What is implied? A woman who did not have a fixed time when she would menstruate was pure. She made a vaginal inspection in the morning and found that she was pure. At noon, she made another vaginal inspection and discovered blood. Accordingly, any ritually pure entities that she touched between the first inspection and the second inspection are impure retroactively. Similarly, if she made a vaginal inspection one day and found herself pure and made another inspection two or three days afterwards and discovered uterine bleeding, all of the articles she touched within twenty-four hours before the inspection during which she discovered the bleeding are considered as impure retroactively.
A checking cloth used after intimacy is considered as a vaginal inspection, but one used before intimacy is not, because she does not make a thorough inspection with it.

א. ד: שבדקה ומצאה. תוספת שאין בה צורך.

ב. ד (מ׳למפרע׳): טמאות למפרע. קלקל את המשמעות.

משנה תורה דפוסיםמקורות וקישוריםכסף משנהמשנה למלךמעשה רקחאור שמחעודהכל

הַנִּדָּה וְהַזָּבָה וְשׁוֹמֶרֶת יוֹם כְּנֶגֶד יוֹם וְהַיּוֹלֶדֶת אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא רָאֲתָה דָּם כֻּלָּם מְטַמְּאוֹת לְמַפְרֵעַ מֵעֵת לְעֵת אוֹ מִפְּקִידָה לִפְקִידָה וְזֶהוּ הַנִּקְרָא מֵעֵת לְעֵת שֶׁבְּנִדָּה. כֵּיצַד. אִשָּׁה שֶׁהָיְתָה טְהוֹרָה וְאֵין לָהּ וֶסֶת וּבָדְקָה עַצְמָהּ בְּשַׁחֲרִית וּמָצְאָה טְהוֹרָה וּבַחֲצִי הַיּוֹם בָּדְקָה עָצְמָה וּמָצְאָה דָּם הֲרֵי כׇּל הַטָּהֳרוֹת שֶׁעָשְׂתָה מִשְּׁעַת פְּקִידָה רִאשׁוֹנָה עַד שְׁעַת פְּקִידָה שְׁנִיָּה טְמֵאוֹת לְמַפְרֵעַ. וְכֵן אִם בָּדְקָה הַיּוֹם וּמָצְאָה טְהוֹרָה וּלְאַחַר שְׁנַיִם אוֹ שְׁלֹשָׁה יָמִים בָּדְקָה וּמָצְאָה דָּם כׇּל הַטָּהֳרוֹת שֶׁעָשְׂתָה מֵעֵת שֶׁבָּדְקָה וּמָצְאָה דָּם עַד כ״ד שָׁעוֹת טְמֵאוֹת לְמַפְרֵעַ. וְעֵד שֶׁלְּאַחַר הַתַּשְׁמִישׁ הֲרֵי הוּא כִּפְקִידָה וְשֶׁלִּפְנֵי הַתַּשְׁמִישׁ אֵינוֹ כִּפְקִידָה מִפְּנֵי שֶׁאֵינָהּ בּוֹדֶקֶת בּוֹ יָפֶה:

בבלי שבת ט״ו., בבלי נדה ב׳., בבלי נדה ד׳:, בבלי נדה ה׳., בבלי נדה ל״ט.

הנדה והזבה כו׳ כולן מטמאות למפרע מעת לעת וכו׳ – בריש נדה וכחכמים דשקלי וטרו אמוראי לפרושי מילתייהו ופרט רבינו את אלו מפני שבפרק יוצא דופן (נדה מ״ב) פרטום שהרי על כל הנשים אמרו בריש נדה. ואפשר דלרבותא נקט הני וכ״ש אחרות והני בכלל דקתני מתני׳ הן.

ומ״ש: ועד שלאחר התשמיש הרי היא כפקידה ושלפני תשמיש אינו כפקידה וכו׳ – שם עלה ה׳ אמר רב יהודה אמר שמואל עד שלפני תשמיש אינו [ממעט] כפקידה מ״ט א״ר קטינא וכו׳ מתוך שמהומה לביתה אינה מכנסת לחורין ולסדקין:

כולם מטמאות למפרע מעת לעת כו׳. דע שזהו דוקא בודאי אבל בספק אינה מטמאה למפרע וכן טומטום ואנדרוגינוס שראו דיין שעתן לפי שטומאתם היא מספק וכמ״ש רבינו פ״א מהלכות אלו דן ז׳ וכיון שטומאת מעת לעת היא מן הספק לא גזרו אלא על הודאי ולא על הספק הכי איתא בירושלמי ריש נדה ולא ידעתי למה השמיט רבינו דין זה:

וזהו הנקרא מעת לעת שבנדה. דקדק הרב המנהיר בריש נדה מדברי רש״י דמשנה קמייתא דנדה דאין פקידה ממעטת מעת לעת אלא בפקידה שהיא תקנת חכמים כגון שחרית וערבית שאז בודקת יפה אבל אם בדקה עצמה שחרית ומצאה טהורה וחזרה ובדקה בחצי היום ומצאה טהורה ואח״כ בדקה בדקה ומצאה דם אין אומרים שלא תטמא אלא מחצי היום ואילך שהרי בדקה עצמה בחצי היום ומצאה טהורה אלא מטמאה משחרית משום דבדיקה דחצי היום לא חשיב בדיקה דאימור לא בדקה עצמה יפה כיון שלא תקנו לה חכמים לבדוק באותה העת:

ומ״ש רבינו: כיצד אשה שהיתה טהורה ואין לה וסת ובדקה עצמה כו׳. דע שנחלקו הראשונים ז״ל אם גזרו בטומאה זו דמעת לעת אף בר״ה או דוקא ברה״י ככל שאר הטומאות דגמרינן מסוטה והתוס׳ בריש נדה ס״ל דאין חילוק ברשויות לטומאה זו וכ״כ הרשב״א שם. אך כתב בשם י״א דוקא ברה״י אבל בר״ה טהור. וכן נראה שהוא דעת הרמב״ן ממ״ש הרשב״א בפ״ק דנדה עלה דההיא דזעירי דמוקי למתני׳ שחברותיה נושאות אותה במטה יע״ש. ועיין במ״ש התוס׳ פ׳ כשם (דף כ״ח) ד״ה בר״ה ודוק. ודע דאליבא דכ״ע בעינן שיהיה בן דעת לישאל עליו וכדאיתא בריש נדה (דף ה׳) ואף דקי״ל כר״י בספק טומאה הבאה בידי אדם נשאלין עליה אף בכלי מונח על גבי קרקע מ״מ נפקא מינה לשוטה ועיין במ״ש התוספות ריש נדה (דף ג׳) ד״ה מודה שמאי בשוטה יע״ש:

כולם מטמאות למפרע מעת לעת. דקדק המל״מ ז״ל דבירושלמי אמרו דלא גזרו גזרה זו אלא על הודאי ולא על הספק ורבינו השמיטו ולא ידע למה ע״כ. ולענ״ד נראה משום דמילתא דפשיטא היא דכיון שביאר ז״ל בהל׳ ט׳ דטומאת וסתות וכתמים מדברי סופרים וטומאתן מספק וכו׳ מעתה ממילא מובן דדוקא על הודאי קאמר דאיך תסיק אדעתין שנגזור גזרה לגזרה ועוד ראיה לדבר שאינה מטמאה את בועלה למפרע כמ״ש בפ״ח דאיסורי ביאה הל׳ י״ג:

כיצד אשה שהיתה טהורה וכו׳. רבינו לא חילק באלו הטומאות בין רה״י לרה״ר כל מקום שרבים מצויין שם אפילו רה״י ובו ג׳ בני אדם והמטמא מן המנין נקרא רה״ר כמ״ש הרשב״ץ ז״ל בחידושיו עיי״ש והתוס׳ ז״ל בריש נדה ס״ל דאין חילוק זה לענין טומאה כלל אף ששם הביאו יש אומרים דס״ל לחלק בהכי ודברי רבינו שקולין:

הנדה והזבה כו׳ והיולדת אע״פ שלא ראתה דם כולן מטמאות למפרע מעל״ע כו׳
מתניתא היא הובאה בפרק בנות כותים (דף ל״ט) ופרש״י שם היולדת שיצא הדם בפתיחת הקבר מטמאה מעל״ע בראיה ראשונה, ורבינו לא פירש כן דאין לך ראיית אונס גדול מזו, ובהדיא תני בתוספתא פ״ק דאשה שראתה באונס אף אונס דקפיצה דיה שעתה, ובפרט לשיטת רבינו דדם קשוי הוי כמו שביאר הרב המגיד פ״ז מהלכות איסורי ביאה לכן פירש כפשטא דיולדת מטמאה מע״ל משום שמא הוציא הולד ראשו או אבר אחד חוץ לפרוזדור וכמו דאמר הגמ׳ על יולדת מטמאה בפנים כבחוץ (בדף מ״ב) וז״ב. ודברי הכסף משנה תמוהין, ועיין בהקדמת רבינו לטהרות שהביא הברייתא באורך יעו״ש:

משנה תורה דפוסיםמקורות וקישוריםכסף משנהמשנה למלךמעשה רקחאור שמחהכל

(ה) אשה שיש לה וסת, וראת דם בשעת וסתה, דייה שעתה, ואינה טמאה למפרע. הגיע שעת וסתה ולא בדקה עצמה, ולאחר ימים בדקה^א ומצאה דם, הרי זו טמאה למפרע, והרי היא בחזקת נידה משעת וסתה, וזו היא טומאת וסתות האמורה בכל מקום. ואם מצאה עצמה טהורה כשבדקה אחר הוסת, הרי זו טהורה:

A woman who has a fixed time when she menstruates and discovers uterine bleeding at that time is impure only from that time onward. She is not impure retroactively. If the fixed time when she menstruates arrives and she did not inspect herself and then inspected herself after the passage of several days and discovered uterine bleeding, she is considered as impure retroactively and is assumed to be a nidah from the fixed time that she usually menstruates. This is the impurity associated with the fixed time for menstruation referred to universally.
If the woman discovered that she was pure when she inspected herself after her fixed time for menstruation, she is pure.

א. בב3 נוסף: עצמה. וכך ד.

משנה תורה דפוסיםמקורות וקישוריםכסף משנהמעשה רקחעודהכל

אִשָּׁה שֶׁיֵּשׁ לָהּ וֶסֶת וְרָאֲתָה דָּם בִּשְׁעַת וֶסְתָּהּ דַּיָּהּ שְׁעָתָהּ וְאֵינָהּ טְמֵאָה לְמַפְרֵעַ. הִגִּיעַ שְׁעַת וֶסְתָּהּ וְלֹא בָּדְקָה עַצְמָהּ וּלְאַחַר יָמִים בָּדְקָה עַצְמָהּ וּמָצְאָה דָּם הֲרֵי זוֹ טְמֵאָה לְמַפְרֵעַ וַהֲרֵי הִיא בְּחֶזְקַת נִדָּה מִשְּׁעַת וֶסְתָּהּ. וְזוֹ הִיא טֻמְאַת וֶסְתּוֹת הָאֲמוּרָה בְּכׇל מָקוֹם. וְאִם מָצְאָה עַצְמָהּ טְהוֹרָה כְּשֶׁבָּדְקָה אַחַר הַוֶּסֶת הֲרֵי זוֹ טְהוֹרָה:

בבלי נדה ב׳., בבלי נדה ט״ז., בבלי נדה ל״ט.

טור יורה דעה קפ״ד:ט׳, טור יורה דעה קפ״ט:ד׳

שו״ע יורה דעה קפ״ד:ט׳, שו״ע יורה דעה קפ״ט:ד׳

אשה שיש לה וסת וכו׳ – משנה שם:

הגיע שעת וסתה ולא בדקה עצמה וכו׳ – משנה פרק בנות כותים (נדה ל״ט).

ומ״ש: ואם מצאה עצמה טהורה וכו׳ – שם פלוגתא דרב ושמואל וידוע דהלכה כרב באיסורי:

אשה שיש לה וסת וכו׳. וכן דעת הרא״ה ז״ל אמנם פוסקים אחרים ס״ל דאפילו בשעת וסתה מעת לעת והתשב״ץ ז״ל מפקפק בדבר ונוטה להקל כמ״ש הרשב״ץ ז״ל בחידושיו:

משנה תורה דפוסיםמקורות וקישוריםכסף משנהמעשה רקחהכל

(ו) כל אשה שיש לה וסת תרגיש בעצמה מפהקת, או מתעטשת, או חוששת פי כריסה ושיפולי מעיה, או אחזתה צמרורית, או ראשה כבד עליה, או איבריה כבדין, וכיוצא באלו:
יש אשה שדרכה לראות בעת שיתחיל בה מקרה^א מאלו מיד בתחילתו, ויש אשה שתמתין במקרה זה שעה או שתים ואחר כך תראה הדם בסוף הוסת. היתה למודה להיות רואה בתחילת הוסת, כל הטהרות שעשת בתוך הוסת טמאות. היתה למודה להיות רואה בסוף הוסת, כל הטהרות שעשת בתוך הוסת טהורות, ואינה חוששת אלא משעה שדרכה לראות עד עת שמצאה הדם^ב:

Whenever a woman has a fixed time during which she menstruates, she will also experience physical symptoms at the onset of menstruation, e.g., she will yawn, sneeze, feel heaviness and strain at the opening to her stomach and lower body, become overcome by trembling, or feel that her head and limbs are heavy, or the like.
There are women whose pattern is to experience bleeding immediately after one of these physical symptoms begins. And there are other women who will wait, and continue experiencing these symptoms for an hour or two and experience bleeding only at the end of the expected time. When a woman's pattern is to experience bleeding at the beginning of the expected time, any pure articles she touches during the expected time are impure. If her pattern is to experience bleeding at the end of the expected time, any pure articles she touches during the expected time are pure. She is only concerned about the articles she touched from the time she is accustomed to experience bleeding until she actually discovers bleeding.

א. בד׳ (גם פ) נוסף: אחד. ואין בכך צורך.

ב. ב2: דם. וכך ד (גם פ).

משנה תורה דפוסיםמקורות וקישוריםכסף משנהמעשה רקחעודהכל

כׇּל אִשָּׁה שֶׁיֵּשׁ לָהּ וֶסֶת תַּרְגִּישׁ בְּעַצְמָהּ. מְפַהֶקֶת. אוֹ מִתְעַטֶּשֶׁת. אוֹ חוֹשֶׁשֶׁת פִּי כְּרֵסָהּ וְשִׁפּוּלֵי מֵעֶיהָ. אוֹ אֲחָזָהּ צַמְרוּרִית. אוֹ רֹאשָׁהּ כָּבֵד עָלֶיהָ אוֹ אֵיבָרֶיהָ כְּבֵדִין וְכַיּוֹצֵא בְּאֵלּוּ. וְיֵשׁ אִשָּׁה שֶׁדַּרְכָּהּ לִרְאוֹת בְּעֵת שֶׁיַּתְחִיל בָּהּ מִקְרֶה אֶחָד מֵאֵלּוּ מִיָּד בִּתְחִלָּתוֹ וְיֵשׁ אִשָּׁה שֶׁתַּמְתִּין בְּמִקְרֶה זֶה שָׁעָה אוֹ שְׁתַּיִם וְאַחַר כָּךְ תִּרְאֶה הַדָּם בְּסוֹף הַוֶּסֶת. הָיְתָה לְמוּדָה לִהְיוֹת רוֹאָה בִּתְחִלַּת הַוֶּסֶת כׇּל הַטָּהֳרוֹת שֶׁעָשְׂתָה בְּתוֹךְ הַוֶּסֶת טְמֵאוֹת. הָיְתָה לְמוּדָה לִהְיוֹת רוֹאָה בְּסוֹף הַוֶּסֶת כׇּל הַטָּהֳרוֹת שֶׁעָשְׂתָה בְּתוֹךְ הַוֶּסֶת טְהוֹרוֹת. וְאֵינָהּ חוֹשֶׁשֶׁת אֶלָּא מִשָּׁעָה שֶׁדַּרְכָּהּ לִרְאוֹת עַד עֵת שֶׁמָּצְאָה דָּם:

בבלי נדה ס״ג., בבלי נדה ס״ג:

טור יורה דעה קפ״ט:י״ט, טור יורה דעה קפ״ט:כ״ד

שו״ע יורה דעה קפ״ט:י״ט, שו״ע יורה דעה קפ״ט:כ״ד

כל אשה שיש לה וסת וכו׳ – משנה בנדה פרק האשה (נדה ס״ג).

ומה שכתב: היתה למודה להיות רואה בתחלת הוסת וכו׳ עד עת שמצאה דם – נדה שם:

תרגיש בעצמה וכו׳. במתני׳ דף ס״ג תני בהדייהו שופעת ופי׳ בגמ׳ בשופעת דם טמא מתוך דם טהור ורבינו השמיטו לא ידעתי למה:

משנה תורה דפוסיםמקורות וקישוריםכסף משנהמעשה רקחהכל

(ז) הרואה כתם טמאה למפרע עד עת הפקידה. וכן, הבגד שנמצא עליו הכתם טמא למפרע, ועד כמה, עד שתאמר, בדקתי את החלוק הזה ולא היה עליו כתם:
אפילו כיבסה אותו ולא בדקה^א, טמא מקודם הכיבוס למפרע עד שעת בדיקה. ואפילו נמצא הכתם לח, הרי זה מטמא למפרע עד שעת הבדיקה, שאני אומר מימים היה שם, ועתה נפלו עליו מים ונעשה לח.

When a woman discovers a bloodstain, she is retroactively impure until the time she made an inspection. Similarly, a garment on which a stain was discovered is retroactively impure.
Until when? Until such a time concerning which the woman says: "I checked this garment and it did not have a bloodstain.⁠" Even if she washed the garment, but did not inspect it, it is impure retroactively from before she washed it until the time when it was inspected. Even if a moist stain was found, she is considered impure retroactively until the time she made an inspection. The rationale is that there is reason to say that it was there previously and now water fell upon it and caused it to become moist.

א. ב3: בדקהו (צ״ל: בדקתו או בדקתהו). ד (מ׳כיבסה׳): כבסתו ולא בדקתו.

משנה תורה דפוסיםמקורות וקישוריםכסף משנהעודהכל

הָרוֹאָה כֶּתֶם טְמֵאָה לְמַפְרֵעַ עַד עֵת הַפְּקִידָה. וְכֵן הַבֶּגֶד שֶׁנִּמְצָא עָלָיו הַכֶּתֶם טָמֵא לְמַפְרֵעַ. וְעַד כַּמָּה. עַד שֶׁתֹּאמַר בָּדַקְתִּי הֶחָלוּק הַזֶּה וְלֹא הָיָה עָלָיו כֶּתֶם. אֲפִלּוּ כִּבְּסַתּוּ וְלֹא בְּדָקַתּוּ טָמֵא מִקֹּדֶם הַכִּבּוּס לְמַפְרֵעַ עַד שְׁעַת בְּדִיקָה. וַאֲפִלּוּ נִמְצָא הַכֶּתֶם לַח הֲרֵי זֶה מְטַמֵּא לְמַפְרֵעַ עַד שְׁעַת הַבְּדִיקָה שֶׁאֲנִי אוֹמֵר מִיָּמִים הָיָה שָׁם וְעַתָּה נָפְלוּ עָלָיו מַיִם וְנַעֲשָׂה לַח:

בבלי נדה ה׳., בבלי נדה נ״ו., בבלי נדה נ״ו:

הרואה כתם וכו׳ – פרק קמא דנדה (נדה ה׳) כל הנשים כתמן טמא למפרע ונשים שאמרו חכמים דיין שעתן כתמן כראייתן וכתב רבינו עד עת הפקידה אפילו הוי טפי ממעת לעת ואם כן הוא חמור יותר מראייתה דאילו בראייתה תופס הזמן המועט כמו שנתבאר וכאן תולה בפקידה דוקא דומיא דבגד דהוי טמא למפרע אפילו ימים רבים עד שעת בדיקה:

וכתב הר״י קורקוס ז״ל וטעם יש בדבר דאילו רואה עתה אין טעם להחמיר עליה למפרע ביותר ממעת לעת אמנם כתם שאינה יודעת מתי יצא דם זה מגופה יש להחמיר ולומר דסמוך לפקידה יצא עכ״ל.

ומה שכתב: וכן הבגד שנמצא עליו כתם וכו׳ – בפרק דם הנדה (דף נ״ו ע״ב):

ומה שכתב: אפילו כבסתו ולא בדקתו וכו׳ – שם אסיקנא דעד שעת כיבוס חזקתו בדוק ומשמע דהיינו דוקא בסתמא אבל אם אומרת שהיא יודעת שלא בדקתו טמא.

ומה שכתב: ואפילו נמצא הכתם לח – שם במשנה (דף נ״ז ע״ב):

משנה תורה דפוסיםמקורות וקישוריםכסף משנההכל

(ח) וכל הנשים שדיין שעתן, כתמן כראייתן, ואינו מטמא אותן למפרע:
כל אלו הנשים הטמאות למפרע, בין רואה דם בין מצאה^א כתם, מטמאות משכב ומרכב למפרע לטמא אדם ובגדים. וכן רוקן ומימי רגליהן טמאים למפרע. ואפילו כלי חרש המוקף צמיד פתיל מטמאות אותו^ב למפרע. אבל אינן מטמאות את הבועל למפרע משום בועל נידה, אלא משום נוגע בלבד. וכל^ג הרואה כתם, הבועל אותה מאחר שנמצא הכתם, טמא משום בועל נידה:

A bloodstain discovered by any of the women who are impure only from the time they discover uterine bleeding onward is equivalent to the discovery of uterine bleeding and does not cause her to contract impurity retroactively.
Any of the women who contract impurity retroactively, whether they discovered uterine bleeding or a bloodstain, also impart impurity retroactively to surfaces upon which one lies or rides, causing them to impart impurity to a person or to garments. Similarly, their saliva and urine impart impurity retroactively. They even impart impurity retroactively to an earthenware container that is sealed closed.
They do not, however, impart the severe impurity associated with intimacy with a nidah to a man who is intimate with them. He is considered only as if he touched them. Whenever a woman discovers a bloodstain, a man who is intimate with her after she discovered the stain is considered impure as one who was intimate with a nidah.

א. ב2: מוצאה. ד (מ׳רואה׳): ראתה דם בין מצאתה. ושיבוש הוא.

ב. ד: אותן. אך מוסב על כלי המוקף צמיד פתיל.

ג. ד: אבל. ושיבוש הוא, וכבר העיר ה׳כסף משנה׳ שבכ״י כבפנים.

משנה תורה דפוסיםמקורות וקישוריםכסף משנהמעשה רקחעודהכל

וְכׇל הַנָּשִׁים שֶׁדַּיָּן שְׁעָתָן כִּתְמָן כִּרְאִיָּתָן וְאֵינוֹ מְטַמֵּא אוֹתָן לְמַפְרֵעַ. כׇּל אֵלּוּ הַנָּשִׁים הַטְּמֵאוֹת לְמַפְרֵעַ בֵּין רָאֲתָה דָּם בֵּין מָצָאתָה כֶּתֶם מְטַמְּאוֹת מִשְׁכָּב וּמֶרְכָּב לְמַפְרֵעַ לְטַמֵּא אָדָם וּבְגָדִים. וְכֵן רֻקָּן וּמֵימֵי רַגְלֵיהֶן טְמֵאִין לְמַפְרֵעַ. וַאֲפִלּוּ כְּלִי חֶרֶשׂ הַמֻּקָּף צָמִיד פָּתִיל מְטַמְּאוֹת אוֹתָן לְמַפְרֵעַ. אֲבָל אֵינָן מְטַמְּאוֹת אֶת הַבּוֹעֵל לְמַפְרֵעַ מִשּׁוּם בּוֹעֵל נִדָּה אֶלָּא מִשּׁוּם נוֹגֵעַ בִּלְבַד. אֲבָל הָרוֹאָה כֶּתֶם הַבּוֹעֵל אוֹתָהּ מֵאַחַר שֶׁנִּמְצֵאת הַכֶּתֶם טָמֵא מִשּׁוּם בּוֹעֵל נִדָּה:

בבלי יומא ו׳., בבלי נדה ה׳., בבלי נדה ה׳:, בבלי נדה ו׳., בבלי נדה י״ד., בבלי נדה ט״ו.

וכל הנשים שדיין שעתן וכו׳ – בפירקא קמא דנדה עלה ה׳ פלוגתא דתנאי ופסק כרבי חנינא בן אנטיגנוס לגבי רבי מאיר משום דרבי מאיר מחמיר בכתם מבראייתה ובסוף פרק הרואה כתם (דף נ״ח ע״ב) תנן דאמר רבי עקיבא שלא אמרו חכמים בכתמים להחמיר אלא להקל.

ומה שכתב: כל אלו הנשים הטמאות למפרע וכו׳ – שם (דף ה׳) לא פליג ר׳ חנינא בן אנטיגנוס אלא בנשים שדיין שעתן אבל בשאר נשים מודה שכתמן כראייתן ותניא תו התם (דף ו׳) הרואה דם מטמאה מעת לעת ומה היא מטמאה משכבות ומושבות אוכלים ומשקים וכלי חרס המוקפים צמיד פתיל ואינה מטמאה את בועלה למפרע וכו׳ הרואה כתם מטמאה למפרע ומה היא מטמאה אוכלין ומשקין משכבות ומושבות וכלי חרס המוקף צמיד פתיל וכו׳ ומטמאה את בועלה ומסיק התם דמעת לעת שבנדה עושה משכב ומושב לטמא אדם לטמא בגדים.

ומה שכתב: וכן רוקן ומימי רגליהם טמאים למפרע – נראה דיליף לה בקל וחומר מכלי חרס המוקף צמיד פתיל.

ומה שכתב: אבל אינה מטמאה את הבועל למפרע משום בועל נדה אלא משום נוגע בלבד – בפרק כל היד עלה ט״ו כששהתה מעת לעת ומפקידה לפקידה בעלה מטמא משום מגע ואינו מטמא משום בועל ופירש רש״י מטמא משום נוגע [במעת לעת בנדה] טומאת ערב בספק דרבנן לתלות ואינו מטמא משום בועל לטמא טומאת ז׳ ואפילו לתלות.

ומה שכתב: אבל הרואה כתם הבועל אותה וכו׳ – שם במשנה (דף י״ד) מודים חכמים לרבי עקיבא ברואה כתם שהיא מטמאה את בועלה ואמרינן בגמרא (דף ט״ו) דמכאן ולהבא דוקא קתני דמטמאה את בועלה לרבנן דהלכתא כוותייהו:

ומה שכתב רבינו: אבל הרואה כתם הבועל אותה וכו׳ – לשון אבל אינו נוח לי ונמצא בספר כתיבת יד כתוב וכל במקום אבל והיא הגירסא הנכונה:

וכל הנשים וכו׳. כתב מרן ז״ל דפסק כר׳ חנינא בן אנטיגנוס לקולא וכו׳ ע״כ ויש לגמגם למ״ש סמוך ונראה דיש להחמיר בכתם מבראיה ולמה ישתנה הדין מפני שדיין שעתן:

משנה תורה דפוסיםמקורות וקישוריםכסף משנהמעשה רקחהכל

(ט) מעוברת שהוציא עובר^א את ידו והחזירה, אמו טמאה לידה. וטומאת יולדת יד^ב, וטומאת מעת לעת או מפקידה לפקידה למפרע^ג שביארנו, וטומאת וסתות, וטומאת כתמים, הכל מדברי סופרים, וטומאתן בספק^ד:
לפיכך אין שורפין עליהן תרומה וקדשים, אלא תולין. וכן חולין שנעשו על טהרת הקודש שנטמאו באלו, תולין. אבל הנעשין על טהרת התרומה, וחולין הטבולין לחלה, אינן מתטמאין בכל אלו הטמאות שהן מדבריהם:
נמצאת למד^ה שכל אחת מאלו הנשים, ומשכבן, ומרכבן, ורוקן, ומימי רגליהם^ו, ובועל רואה כתם מאחר שנמצא הכתם, ובועל יולדת אבר^ז מאחר שיצא האבר וחזר, כולן אבות טמאות מדברי סופרים:

When a fetus sticks out his hand from the womb of a pregnant woman, his mother contracts the impurity of a woman who gave birth.
The impurity of a woman whose fetus sticks out its hand, the impurity imposed retroactively for 24 hours or until the previous inspection that was mentioned, the impurity associated with the fixed time when a woman usually menstruates, and the ritual impurity associated with bloodstains are all Rabbinic decrees and were instituted because of a doubt. Therefore terumah and sacrificial foods are not burnt because of them. Instead, the ruling concerning them is held in abeyance. Similarly, the ruling concerning ordinary foods that were treated with the sanctity associated with sacrificial foods that contracted impurity from one of these sources is held in abeyance. Nevertheless, ordinary food that is treated with the sanctity associated with terumah and ordinary food from which challah has not yet been separated do not contract impurity from any of these sources, for they are Rabbinic decrees.
Thus one can conclude that: all of these women mentioned previously in this halachah, an object on which one lies or rides to which they imparted impurity, their saliva, their urine, one who is intimate with a woman who discovered a bloodstain after the bloodstain was discovered, one who was intimate with a woman after the fetus stuck out a limb and then returned it, are all primary sources of impurity according to Rabbinic decree.

א. ב3: העובר. וכך ד (גם פ).

ב. ד: (י״ד). אך הכוונה ליד כפשוטה.

ג. בב3 נוסף: כמו. וכך ד (גם פ, ק).

ד. ד: מספק. אך בכתבי⁠־היד כבפנים.

ה. ד: אומר. שינוי לשון לגריעותא.

ו. ב2: רגליהן. וכך ד (גם פ, ק).

ז. בד׳ (גם ק) לית. עיקר חסר מן הספר.

משנה תורה דפוסיםמקורות וקישוריםכסף משנהמעשה רקחעודהכל

מְעֻבֶּרֶת שֶׁהוֹצִיא הָעֻבָּר אֶת יָדוֹ וְהֶחֱזִירָהּ אִמּוֹ טְמֵאָה לֵדָהּ. וְטֻמְאַת יוֹלֶדֶת (י״ד) וְטֻמְאַת מֵעֵת לְעֵת אוֹ מִפְּקִידָה לִפְקִידָה לְמַפְרֵעַ כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ וְטֻמְאַת וְסָתוֹת וְטֻמְאַת כְּתָמִים הַכֹּל מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים וְטֻמְאָתָן מִסָּפֵק לְפִיכָךְ אֵין שׂוֹרְפִין עֲלֵיהֶן תְּרוּמָה וְקָדָשִׁים אֶלָּא תּוֹלִין. וְכֵן חֻלִּין שֶׁנַּעֲשׂוּ עַל טָהֳרַת הַקֹּדֶשׁ שֶׁנִּטְמְאוּ בְּאֵלּוּ תּוֹלִין. אֲבָל הַנַּעֲשִׂים עַל טָהֳרַת הַתְּרוּמָה וְחֻלִּין הַטְּבוּלִין לְחַלָּה אֵין מִתְטַמְּאִין בְּכׇל אֵלּוּ הַטֻּמְאוֹת שֶׁהֵן מִדִּבְרֵיהֶן. נִמְצֵאתָ אוֹמֵר שֶׁכׇּל אַחַת מֵאֵלּוּ הַנָּשִׁים וּמִשְׁכָּבָן וּמֶרְכָּבָן וְרֻקָּן וּמֵימֵי רַגְלֵיהֶן וּבוֹעֵל רוֹאָה כֶּתֶם מֵאַחַר שֶׁנִּמְצָא הַכֶּתֶם וּבוֹעֵל יוֹלֶדֶת מֵאַחַר שֶׁיָּצָא הָאֵיבָר וְחָזַר כֻּלָּן אֲבוֹת טֻמְאוֹת מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים:

בבלי נדה ו׳., בבלי נדה ו׳:, בבלי נדה ז׳., בבלי נדה ט״ו., בבלי נדה ט״ז., בבלי נדה כ״ח.

טור יורה דעה קצ״ד:י״א

שו״ע יורה דעה קצ״ד:י״א

מעוברת שהוציא העובר את ידו והחזירה וכו׳ – בפרק המפלת (נדה כ״ח) ומסיק דלחומרא הוא דקאמר רב הונא ומדרבנן אבל ימי טוהר אין נותנין לה דלאו לידה היא עד שיצא רובו וזה שכתב רבינו טומאת יולדת (י״ד) וכו׳ מדברי סופרים:

וטומאת מעת לעת או מפקידה לפקידה – בפרק כל היד (נדה ט״ו) אמרו מעת לעת דרבנן:

וטומאת וסתות – בפרק כל היד פסקו התוספות דווסתות דרבנן דר״נ דהוא בתרא מוקי התם (נדה ט״ז) פלוגתא דרב ושמואל בהכי ולרב הוו דרבנן וקיימא לן כרב באיסורי וכן יש שם מחלוקת רבי אליעזר ורבי יהושע בזה ורבי יהושע סבר דהוי דרבנן וכן יש מחלוקת חכמים ורבי מאיר בזה וחכמים סברי דהוו דרבנן וכ״פ בשאלתות וכ״פ ר״ח. וטומאת כתמים בפרק כל היד ובפרק הרואה כתם (נדה נ״ז נ״ח) אמרו שהיא מדרבנן:

ומ״ש: לפיכך אין שורפין עליהם וכו׳ – ברייתא פירקא קמא דנדה (נדה ו׳).

ומ״ש: וכן חולין שנעשו על טהרת הקדש וכו׳ – גבי מעת לעת שבנדה איכא תרי לישני התם ופסק כלישנא בתרא ואע״ג שהוא להחמיר בדרבנן משום דאלישנא קמא פרכינן פירכי טובא ושני להו בשינויי דחיקי ועוד כי בסוף הסוגיא (נדה ז׳) הקשו על חולין הטבולים לחלה שאמרו שם דחמירי וגזרו בהו טומאה והא מעת לעת שבנדה שלא גזרו בה דאמר מר קבלה מיניה רב שמואל בחולין שנעשו על טהרת הקדש ולא בחולין שנעשו על טהרתן תרומה משמע דהכי קי״ל כיון דפריך מינה בסתמא ומשני התם דלא דמו דהתם אין תרומה מעורבת בהם אבל חלה מעורבת בהם ואבע״א הנח מעת לעת דרבנן ופסק כפירוש שני להקל בדרבנן:

מעוברת וכו׳. עמ״ש מרן ז״ל וז״ש רבינו טומאת יולדת יד וכו׳ נראה דטעות סופר הוא וכצ״ל וז״ש טומאת יולדת וכו׳ מדברי סופרים כלומר דמזה יש לנו ללמוד דאין לה ימי טוהר בהוצאת היד לבד ואח״כ מתחיל הדיבור וטומאת מעת לעת וכו׳ שוב ראיתי בדפוס מגדל עוז שכתוב שם טומאת יולדת י״ד וטומאת מעת לעת וכו׳. ומ״ש בספרי רבינו

אבר שם נמחק תיבת אבר:

משנה תורה דפוסיםמקורות וקישוריםכסף משנהמעשה רקחהכל

רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

Please Login

נא להתחבר לחשבונכם

Login!כניסה לחשבון