כל הטובל צריך להתכוין לטבילה ואם לא נתכוין עלתה לו טבילה לחולין אפילו נדה שטבלה בלא כוונה ;כגון שנפלה כו׳ ה״ז מותרת לבעלה. בזה נחלקו רבוותא קדמאי דקדמאי, ומהם פסקו כרבי יוחנן דאמר אף לביתה לא טהרה דהלכה כמותו נגד רב בכל מקום כדאמרו ביצה
(דף ד׳). ותוכן פלוגתתם מהא דבשחיטת חולין פליגי ר׳ נתן ורבנן, דרבנן סברי דזה ודאי דלא בעינן כוונה לשחיטה מדכתיב בקדשים ושחט שיהא לשם שחיטה מכלל דבחולין לא בעינן לשם שחיטה רק לחתיכת סימנים מיהא בעי, ור׳ נתן סבר דלא בעי כוונה כלל ואף אם הפיל הסכין ושחט כשר, ואמרו דאם טבלה בלא כוונה לכו״ע בין לר׳ נתן בין לרבנן סבר רב דילפינן משחיטה ולכן לר״נ אף אם נפלה לנהר ג״כ טהורה, ולרבנן צריך כוונה להקר כמו דבעי בשחיטה כוונת חתיכת סימנים, רק ר׳ יוחנן סבר דבטבילה כתיב וכבס שנית וטהר וסבר כר׳ נתן בר יוסף דשנית מקיש לכיבוס ראשון דבעי מדעת. רק בחולין פליגי ר׳ נתן ורבנן ולדידיה הא דסברי רבנן דבשחיטה בעי כוונה לחתיכת סימנים הוא מקרא דוכבס שנית דבעינן כוונה לטבילה ילפינן מיניה דהו״ה לשחיטה דבעי כוונה רק כוונת זביחה הלא גלי קרא בקדשים דבעי כוונה מכלל דבחולין לא בעי. ונמצא לרבנן דבעי כוונה לשחיטה פליגי אליבייהו רב ור׳ יוחנן דלרב דלא סבר היקשא דוכבס שני וטהר ע״כ הא דבעי כוונה או דפשטא דקרא וזבחת מורה שיכוון, רק לזביחה אפקיה קרא דלא בעי כוונה, או דכל מה דמצי לדמות לקדשים מדמו, ולר׳ יוחנן הוא משום דמקשו זה לטבילה דבעי שתתכוון לטבול מקרא דוכבס שנית וטהר ובדין היא דהוי בעי כוונה לזביחה כמו התם כוונה ליטהר רק דאפקיה קרא מדגלי רחמנא בקדשים עיין ותשכח. וכן פליגי רב ור״י אליבא דרבנן אם נפלה במים מן הגשר דלשניהן אליבא דרבנן לא עלתה טבילה ופליגי בטעמו דלר״י הוא משום דיליף מקרא דוכבס שנית וטהר ולרב הוא משום דילפי משחיטה דבעי כוונה לחתיכת סימנים וליכא למימר דרב סבר ג״כ דוכבס שנית רק דסבר דרבנן ילפי משחיטה דלא בעי כוונה לזביחה לכן דחקו ומוקי דאהני היקשא דשנית שיהיה כוונה להקר, דא״כ לר׳ נתן איך סבר דאף אם נפלה לנהר סגי הא כתיב וכבס שנית וטהר דבעי כביסה מדעת ודוק:
ב) ולפ״ז הא דאמרו בגמרא אילימא דאנסה חבירתה ואטבלה כוונה דחבירתה כוונה מעליא היא, ועוד בתרומה נמי אכלה דתנן החרשת והשוטה אם יש להן פקחות מתקנות אותן ואוכלות בתרומה, דלכאורה צריך מובן הדמיון מחרשת ושוטה דאינן בר דעת כלל ולכן מהני דעת של חבירתה אבל בפקחת שהיא בר דעת ואדעתה דילה קא מכוונה לא מהני דעת של חבירתה. וכן פרש״י בגיטין
(דף כ״ג) לדעתיה דנפשיה עביד דהא גדול הוא ויש בו דעת ואעפ״י שזה אומר כן שמא גמר בלבו לשם אחר, אבל קטן אין בו דעת אלא למה שמצווהו. ונ״ל כיון דילפינן מוכבס שנית וטהר דבעי שיהא לדעת כמו כבוס ראשון א״כ רק דעת המטביל בעי אבל על הנטבל לא איכפת לן כלל דמה כלים כי מכוון המטביל סגי כן אדם דילפינן מיניה ואין נפק״מ בין שיש דעת בהנטבל לאין בו דעת. ולפ״ז לפי מה שבארנו דבנפלה מן הגשר לרבנן אליבא דרב דפסלי הוא רק משום דילפי משחיטה שיהא לשם חתיכת סימנים. א״כ יתכן דאם היא אנוסה רק חבירתה הטבילה לא מהני דעת המטביל כיון דאין דעתה אף להקר כלל וילפינן משחיטה דכוונה להקר מיהא בעי, וא״כ יהיה דין הפוך דלר׳ יוחנן דיליף מוכבס שנית לטבילה הרי סבר דכוונת המטביל סגי ולרב יהיה בעי כוונה גמורה של הנטבל, והסוגיא מכחיש זה דודאי גם לרב אמר כוונה דחבירתה כוונה גמורה הוי. וצ״ל דשם בגט הפעולה הוא בגט שהכותב עושה אותו לספר כריתות שהוא כותב לשם כריתות ולשם האיש והאשה, וא״כ מהכותב נעשה פעולה בגט והוא הפועל וכיון שבר דעת הוי מה מהני ליה כוונת הבעל המצווהו כיון שהפועל אינו עושה על דעתא דיליה, אבל כאן בטבילה הלא הפעולה הוא בנטבל שהוא נטהר מטומאתו א״כ המטבילו הוי כפועל הכותב הגט והשוחט הבהמה להתירה מאיסורא וסגי כוונה של המטביל לכו״ע אף לרב דלא יליף מקרא דוכבס שנית וטהר וזה נכון, ולכן גם לרב אליבא דרבנן דבעי כוונה דלהקר מיהא בטבילה וילפי משחיטה אע״ג דבשחיטה ודאי לא מהני כוונת חבירו אם השוחט הוא בן דעת לא מהני מה שחבירו מכוון בכ״ז כאן בטבילה סגי בכוונת המטביל כמו שבארנו ולכו״ע אמר כוונה דחבירתה כוונה מעליא הוי:
ג) ונתבונן עוד דכפי מה שבארנו הא דבעי רבנן כוונה בשחיטה הוא דנפק״ל מטבילה לר׳ יוחנן דגלי קרא דבעי כוונה של המטביל ופסיקא להגמרא כ״כ למילף שחיטה מטבילה עד דפריך ומי א״ר יוחנן הכי דטבילה בעי כוונה והא א״ר יוחנן הלכה כסתם משנה ותנן נפלה סכין פסולה הא הפילה הוא כשירה כו׳, וניחזי דמשום מצות צריכות כוונה לא מזכיר כלל כאן דאין זה מצוה רק הכשר, טבילה הוא טהרה מטומאה ושחיטה הוא הכשר שמוציאה מידי איסור אבר מן החי, וניחזי דמאי מדמי שחיטה לטבילה מהיכן מוציאו השחיטה אם מאיסור נבילה הלא לא דמי כלל דאטו אחר שנתנבלה מכשירו לאכילה, דרק ע״י שחיטה לא באה עליה שם נבילה ולא חלה עליה כלל, ולא כן בטבילה שמוציאו מידי טומאה שנטמא מכבר. ואין לומר שמוציאו מידי איסור דאינה זבוחה דא״כ מאי דמיון הלא עשה דוזבחת מונח על מי שיוכל להיות מותר ע״י שחיטה ומי ששייך ביה שחיטה שעל בהמה טמאה ליכא איסור דאינה זבוחה, א״כ האיסור בא מצד שהתורה נתנה הכשר של השחיטה להיות מותר לאכילה ולכן כי נשחטה באיזה אופן שיהיה אף ע״י שהפיל סכין בלא כוונה ג״כ כשירה ונתקיים בה מצות הזביחה, משא״כ בטבילה שאטו מי שאינו יכול ליטהר לא חלה עליו טומאה ואבן מנוגעת וכלי חרס ואוכלין יוכיחו שאין טהרה לטומאתן והטומאה אינו מצד שחסר הטבילה רק הוא ענין נפרד בפני עצמו והטבילה מסירה ממנו ומטהרתו לכן אינו פועל ליטהר רק בכוונה וברצונו להטבילו ואין זה שווה כלל להדדי.
1 וצ״ל דהעיקר הוא משום שמסיר ממנו איסור אבר מן החי דאפילו מפרכסת אחר השחיטה כשחוטה היא ומותרת לאכילה ובזה דמי לטהרה מטומאה שאפילו אם לא כתבה התורה ההכשר של שחיטה היה איסור אבר מן החי כ״ז שהיא מפרכסת, ולפ״ז לחזקיה דסבר בפרק העור והרוטב דאף עו״ג ששחט או ישראל ששחט בהמה טמאה ומפרכסת דיצאת מכלל חיה ולכלל מתה לא באה אף אם נאמר דבעינן כוונה לשחיטה ולא כוון ושחט פסולה הויא, ג״כ אינה באיסור אבר מן החי אף שהיא מפרכסת דיצאת מכלל חיה כיון דנשחט בה שנים וא״כ אין הזביחה פועל להפקיע ממנה איסור אבר מן החי כיון דנאבד ממנה שם חי שחיותה אינה חיות ואין זה היתר איסור רק שממיתה ובזה שהיא מתה לא נאסרה מעולם וא״כ אין דמיון כלל לטבילה, וצ״ל דלר׳ יוחנן לטעמיה מקשה דסבר דשחט בה שנים בטמאה ומפרכסת אבר הפורש ממנה כאבר מן החי א״כ בשחיטה בטהורה מפקיע ממנה איסור אבר מן החי והוי הכשר גמור מידי איסור הקודם כמו טבילה שהוא טהרה מטומאה הקודמת וז״ב:
ד) אך ניחזי דלרבי דיליף שחיטה לעוף מוזבחת כאשר צויתיך מלמד שנצטוה משה כו׳ ועל רוב אחד בעוף וכאשר צויתיך בע״פ קאמר וא״כ ע״כ איסור דאינה זבוחה גם בעוף, א״כ לר״מ דסובר דאיסור אבר מן החי אינו נוהג אלא בבהמה ומפרשי טעמיה אמוראי מקראי דדייקי כוותיה, אין ללמוד בעוף שיהא בעי כוונה לשחיטה כמו שבארנו דאינה מוציאתו מידי איסור הקודם והזולתי בלי הכשר השחיטה, ולא דמי לטבילה דקרא גלי ביה דבעי כוונה א״כ אין לדייק ממשנתינו דנפלה סכין ושחטה שהיא כשרה דטעמא דנפלה הא הפילה כשירה דדילמא אינו כשר רק בעוף דלא נוכל ללמדו מטבילה אבל נפלה סכין פסולה אף בעוף שנאמר וזבחת ואכלת אף בעוף ומאי פריך לר׳ יוחנן. וצ״ל דגם זה פריך מסתם משנה דתנן ריש טהרות י״ג דברים נאמרו בנבלת עוף טהור והאוכל אבר מן החי ממנה סופג ארבעים דסתם משנה דלא כר״מ ואף דתני בסיפא דמשנה דברי ר״מ לא קאי רק אסיפא דמליקתה כו׳ כמוש״כ הר״ש שם ובתוס׳ פרק גיד הנשה:
ואם כה נאמר, דלר״מ אליבא דר׳ יוחנן אם סבר בשחיטה כרבנן דר׳ נתן לא בעינן כוונה לשחיטה רק בבהמה לא בעוף, הוי א״ש דמה דדריש ר׳ יצחק בן פנחס מקרא דושפך את דמו דאין שחיטה לעוף מה״ת, דלדידן דיש שחיטה לעוף מה״ת כתב קרא ושפך את דמו להורות דלא בעי כוונה לשחיטה ואף לחתיכת סימנים ואף אם בעי לדם לרפואה ומכוון לחתיכת בשר לבד סגי וג״כ שחיטה הוי ובעי כסוי וזה היה נכון, אך מוזר לאמר כן. ואולי משום דהוקשו עוף לשחיטה לבהמה מקרא דזאת תורת הבהמה ועוף כדיליף ריש פרק השוחט בעי כוונה גם בשחיטת עוף ואף דאיכא למ״ד אין עיקור סימנים בעוף התם דעיקור הלכה בע״פ הכי אגמריה דאין עיקור לעוף וכמו דאמרו (בדף כ׳) ואפילו למ״ד כבהמה, לענין עיקור לא ליהוי כבהמה וערש״י שם. [ואין זה ענין להא דפליגי בפרק אלו הן גולין לענין ס״ת שתפרו בפשתן דלהלכותיו לא איתקש דשאני כאן דאגמריה רחמנא להלכות שחיטה בעוף ג״כ כמו שפרש״י שם, ועוד דכאן לרבי נזכרו הלכות שחיטה ברמז על ההלכה בע״פ בקרא דכאשר צויתיך] אבל כאן דכוונה בשחיטה נילף מטבילה דכתיבא בקרא דוכבס שנית א״כ הוקשה לזה נמי, ובאמת נראה לר״י דסבר דבשר מן החי ילפינן מקרא דובשר בשדה טריפה לא תאכלו א״כ כמו דטריפה נוהג בעוף כן בשר מן החי נוהג בו ושם לא נזכר כלל בקר וצאן א״כ גם בעוף אם שחט בה אחד ומפרכסת עדיין כחיה לכל דבריה וכמוש״כ בתוס׳ ריש פרק כסוי הדם (דף פ״ד) ד״ה בעינן דגם בעוף דקליש חיותיה הוי כחיה כ״ז שמפרכסת, וא״כ מטהרה שחיטתה מידי איסור בשר מן החי והוי ממש כטהרה דמקוה להטומאה הקודמת, ולכן שפיר פריך לר׳ יוחנן לטעמיה מסתם משנה דנפלה סכין הא הפילה כשירה ולדידיה הלא בעוף ג״כ בעי כוונה כמו טבילה וכמו שבארנו בס״ד, דבשר מן החי איכא גם בעוף אפילו לר״מ כמו טריפה ואפילו לאחר שחיטה כ״ז שהיא מפרכסת בשר הפורש ממנה כבשר מן החי וכמו דמוקי רב שיזבי (בדף ק״ב) הך דואין שחיטתה מטהרתה פירוש דכ״ז שמפרכסת חייב בן נח על אבר הפורש ממנה יעו״ש ברש״י ותוס׳ ודוק:
ה) ונשוב לענינינו מה דמשני הגמרא בשחיטה אפילו רנב״י מודה מדגלי רחמנא מתעסק בקדשים פסול מכלל דחולין לא בעי כוונה, ורבנן נהי דלא בעי כוונה לזביחה לחתיכה בעינן. והנה על מתעסק בקדשים פרש״י בפ״ק (דף י״ג) כגון מתעסק בסכין להגביהו כו׳ ושחט בקדשים שלא נתכוין לשם שחיטה אבל נתכוין לשם שחיטה בעלמא כשר אלא שלא עלה לבעלים לשם חובה ומה שפירש דאם נתכוון לשחיטה בעלמא כוון למה דאמרו סוף פרק ב״ש דהיה בלבו לשם חולין כשר ואינו מרצה ופשוט. ועל ציורו הקשו בתוספות דבכה״ג שלא נתכוין לחתיכת סימנים אפילו בחולין פסול לרבנן דפליגי על ר׳ נתן ופירשו דמתכוין לחתיכת סימנים ולא לשם זביחה דבכה״ג פסול גבי קדשים עכ״ל. וזה אין להקשות א״כ אמאי אמרו דהא דבעי כוונה לקדשים מעלה בעלמא מדרבנן ולהכי לר׳ אלעזר טבל ולא הוחזק ועלה בעודו לח מחזיק עצמו לכל מה שירצה כיון דהוי רק דרבנן [עיין דבר יקר בטורי אבן שם] הלא נבעי כוונה לקודש מן התורה כמו שחיטה בקדשים דבעי לשם זביחה כיון דיליף טבילה משחיטה גם לרב דלרבנן בעי שירדה להקר כמו דבעי חתיכת סימנים בחולין, דזה לק״מ דשם בשחיטה הלא לענין להתיר מידי איסור אבר מן החי ג״כ אם שחט בהמת קדשים בלא כוונה נפקא מידי איסור אבר מן החי כמו בהמת חולין ונטהרה מידי נבילה רק לענין קדשים אם שחט בהמת קדשים שלא בכוונה לזביחה פסולה משום שהשחיטה מארבע עבודות לא נעשה העבודה כתיקונה והוי כמפגל בשחיטה דהוי פסול מפסולי קדשים ובעיא שריפה ולקי עלה משום כל מה שבקודש פסול ה״ז בלא תאכל, אבל כאן בטבילה הנטבל למגע ולאכילת חולין נטהר בלא כוונה לרב, רק בקדשים היינו לענין אכילת קדשים תאמר שעדיין טומאתו עליו זה לא אפשר כיון דנטהר נטהר לגמרי אטו מצאנו טהרה לחצאין בדין תורה, ואין להטבילה יחס כלל מעניני עבודות והכשיר קדשים רק הוא נטהר לאכול קדשים בגברא או להשתמש בו קדשים בכלי וכי זה יתכן לומר שיהא נטהר לחצאין ופשוט, ולכן כיון שנטהר בין לרב בלא כוונה כלל בין לר׳ יוחנן בהוחזק לחולין טהור לגמרי דכיון שנוגע הדבר אל הנטבל בין לחולין בין לקדשים כשם שהוא נטהר לחולין כך הוא נטהר לגבי קדשים ג״כ [ומש״כ תוס׳ חגיגה
(דף י״א) דהא כמה חציצה וכוונה כו׳ מצאנו לטהרות ולא לבעלה אין כוונתם מן התורה יעו״ש היטב ודוק]:
ו) והנה נתעוררו בתוספות שם דעוד מתעסק אחר יש כגון של קדשים וסבור שהוא חולין ושחטו דפסול מטעם מתעסק כדאמר בסוף פרק ב״ש דמשום חולין פסולה ותרווייהו מושחט את בן הבקר נפקא. וקשה לי טובא דא״כ תו הדרא קושיית הגמרא לדוכתה דליליף דליבעי כוונה לשחיטת חולין מטבילה דנפק״ל דבעי כוונה גמורה מקרא דוכבס שנית, כן הכא ניבעי כוונה לזביחה, ואי תימא מדגלי רחמנא גבי קדשים דבעי כוונה לזביחה מוכח דבחולין לא בעי זה ליתא דקרא דלרצונכם תזבחוהו ושחט את בן הבקר מבעי ליה למעט שאם שחט משום חולין דכסבור שהוא חולין דפסול בקדשים. וליכא למימר דזה הוי מסברא נפקא לן כיון דלחולין בעי כוונה כן בקדשים בעי כוונה דקדשים, זה אין סברא לומר דכאן בחולין הוי הכשר כמו טבילה שמוציאה מאיסור וכיו״ב אבל בקדשים שאדרבא מוספת השחיטה קדושה בזבח שלכן אין נפדה הזבח אחר שחיטה דהוי כמו מנחה שנתקדשה בכלי שרת דסכין מקדש ליה לדם כדאמר ריש פ״ב דסוטה
(דף י״ד), א״כ מנא הוי אמינא דאם כסבור שהוא חולין פסולה ולזה בעי קרא דמתעסק כי האי פסול אבל מנא ידענא דלא בעינן כוונה לשחיטה וצ״ע. עוד נתבונן דאיך אמרו בשחט לשם חולין כשירה כיון דסכין מקדש ליה לדם ומזה הוכיחו רבנן בתוספות ריש פרק איזהו מקומן דשחיטה בעי כלי בקדשים היינו כלי שרת, וכיון דקיי״ל דכ״ש אין מקדשין אלא לדעת בכמה דוכתי ועיקרו במנחות
(דף ז׳) א״כ איך שחט לשם חולין כשר הא לא נתקדש הדם אלא לדעת דוגמא דמנחה בכלי שאינה מתקדשת אלא לדעת וכמו דאמרו בסוטה דדם נתקדש ע״י סכין כמו מנחה בכלי ואח״כ הקבלה בכ״ש הוי כקידוש קומץ בכלי ואיך כשר לשם חולין וצ״ע. וצריך לדחוק כיון שיודע שהוא קודש וידע שמתעסק בקודש תו הוי זה מקריא כוונה לקודש ומקרי דעת ומה ששוחט לשם חולין כיון דא״א להיות שחיטת בהמת קדשים לחולין וכמו דקרו לה דלאו מינה ולא מחריב בה הוי כמפליג בדברים ואין זה דברים כלל והוי קדוש מדעת. גדולה מזו מצאנו לגבי מילי שבינו לחבירו וכיו״ב במקדש אשה ע״מ שאין לה עליו שאר כסות ועונה אע״ג דכפליה לתנאי דאמר לה אם אין לך שאר כסות הרי את מקודשת ואם לאו אל תהיה מקודשת דהוי כמפליג בדברים והוי כמתנה ע״מ שתעלי לרקיע יעו״ש ומקודשת כמו שפירש ר״ת בתו״י בכתובות
(דף נ״ו), והוי כמפליג בדברים ויודע שיתקדש הדם ולכן כשר, ובפרט דקדשים סתמייהו לשמן קאי וכתבו רבוותא דאין פוסלין כל המחשבות רק בדיבור שיוציא מפיו וכמוש״כ ר״י בתוספות פרק תמיד נשחט, א״כ כאן אם הוציא מפיו לשם חולין הוי כמפליג בדבר ותו הוי דברים שבלב ושפיר מתקדש הדם שהוא בעצמו יודע שדבריו אינן מעלין ולא מורידין ויודע שהוא קדשים וישאר קדשים. כן צריך לדחוק, אבל הא דמשום חולין שכסבור שהוא חולין צ״ע טובא הא כלי שרת אין מקדשין אלא מדעת ולמה לן קרא למיפסלינהו תיפוק ליה דהדם לא נתקדש שאין כ״ש מקדשין אלא לדעת.
2
והנה בפרק התודה פליגי בשוחט תודה על שמונים חלות אם נאמר דלקרבן גדול מכוון אם כ״ש מקדשין שלא מדעת ואיכא שם תרי לישני אם סכין עדיפא מכלי שרת או גרע דלחזקיה אע״ג דאיהו לקרבן גדול מכוון סכין אינו מקדש רק ארבעים דמקדש שלא מדעת, ולר׳ יוחנן אינו מקדש רק מדעת ובעלים לקרבן גדול איכווין ופסול יעו״ש, א״כ לר׳ יוחנן כיון דסכין אינו מקדש אלא מדעת הלא לא צריך קרא למשום חולין דפסול וע״כ קרא דאם לא נתכוין רק לחתיכת סימנים דפסול ולא כוון לזביחה ולהורות דבחולין כשר, והסוגיא דמפקת בסוף פרק ב״ש דמשום חולין פסול ע״כ סברה דסכין מקדש ליה שלא מדעת ולכן בעי קרא לפסול משום חולין ולדידיה ע״כ לא ידענא דבחולין כשר שלא בכוונה דאימור מבעי כוונה בחולין רק דלהורות דמשום חולין פסול גלי קרא בקדשים וע״כ לדידהו טבילה לא בעי כוונה ולא דרשי קרא דוכבס שנית וטהר, דאל״כ קשיא ליליף מטבילה דבעי כונה וכמו דפריך הגמרא לר׳ יוחנן. א״כ איכא עוד סוגיא ואמוראי טובא דפליגי על ר׳ יוחנן, וכ״ז דחוק, ואולי לענין גוף הזבח סכין עדיף שפועל שנוי בגופא דזיבחא ומקדש שלא לדעת, ורק לגבי החלות פליגי אם עדיף מכ״ש ועיין זבחים
(דף צ׳) דזריקה מקדש לגופיה דזבח אף שהן בחוץ משא״כ לשתי הלחם יעו״ש ודוק היטב:
ז) עוד יש להתבונן בנדרים פרק נערה המאורסה דמבעי ליה לר״א אי מיחל חיילין או לא חיילין כלל מייתי אמרו לו לר״א מקוה יוכיח שמעלה את הטמאין מטומאתן אין מציל על הטהורים מליטמא ש״מ לא חיילין, אימא סיפא אמרו לו לר״א אם מטבילין כלי טמא ליטהר יטבילו כלי לכשיטמא יטהר ש״מ חיילין, אמרי רבנן לא קיימי להון בטעמיה וה״ק ליה אי ס״ל דחיילין ובטלין תהוי כלי תיובתך אי ס״ל דלא חיילין תהוי מקוה תיובתך, והוא תמוה אטו אם חיילין לא הוי מצי לומר מקוה יוכיח שמעלה טמא מטומאתו ואינו מטהר הטהור לכשיטמא יעלה מטומאתו וכן להיפוך דלא חיילי מצי להביא מכלי וכבר תמה כן בפירוש הרא״ש. והנראה דשם אמרו ומה זרעים טמאים כיון שזרען בקרקע טהורין זרועים ועומדים לא כש״כ ש״מ לא חיילין, ופירש הר״ן דאי חיילי במאי פקעי, וצריך להבין דמאי פסיקא לן בזרעים טפי מבכלי וכיו״ב, וצ״ל דנתבונן דענין הפרת נדר הוא שצריך לכוין לאותו נדר שנדרה שיהא מופר וסבר ר׳ אליעזר דאם אמר נדר פלוני שתדור יהא מופר ג״כ מופר ופירש הגמרא דחייל ובטיל ובמאי בטיל בכוונת הפרתו שפירש במכוון שאם תדור יהא מופר, לא כן בזרעים שכיון שאין הזריעה סיבה למנוע ממנו הטומאה במה תיפקע הטומאה ממנו אחר זה שנטמא דאטו הטהרה בזריעה שייך אל כוונה כיון שנשרשו אף בלא כח אדם נטהרו ע״י אביהן וכיון שאינו מונע הטומאה במאי תיפקע. ואם נתבונן במקוה שאף אם נפל אדם למקוה ג״כ טהור אף בלא כוונה לחולין א״כ איך יאמרו דאי סבר חיילין ובטלין מקוה יוכיח שמעלה כו׳ ואינו מטהר הטהור לכשיטמא יטהר, דכיון דהטהרה הקודמת אינה מועלת למנוע ממנו הטומאה איך תועיל לטהרו אחר שנטמא ומי ייחסנה לפעולת הטבילה במים לאחר שיטמא ליטהר, ואם תאמר כשיכוון שיהא נטהר לכשנטמא ז״א כיון דפעולת המקוה מועלת בלא כוונה תו אין הכוונה מעלת ומורדת בזה ומה שיכוון כאילו לא כוון
3 מאחר שאין הטהרה מן הכוונה רק מפעולות הטבילה זולת הכוונה לבד, ואם המעשה אינה מועלת למנוע הטומאה שאח״ז תו אינה מפקעת ממנו הטומאה שאח״ז רק לתרומה בעי כוונה ואם תאמר שתועיל הטבילה לכשיטמא יטהר לענין תרומה זה אי אפשר דכיון דטמא לחולין איך יטהר לתרומה. ובסיפא גבי כלי פירושו כלי שנטמא במשקין דטהור לחולין וטמא לתרומה דלחולין טהור לגמרי ואינו צריך טבילה רק לתרומה צריך טבילה ולתרומה בעי כוונה וא״כ שפיר אמרו אם מטבילין כלי טמא ליטהר יטבילו כלי לכשיטמא ליטהר, והיינו דהכוונה מטהרת לכן מועיל הכוונה לכשנטמאו יטהרו וכמו הפרה ולא שייך כיון דחיילא במאי פקעי, דהכוונה היה לכשנטמאו יטהרו, וזה פירוש נכון, והך גזירה דכלים שנטמאו במשקין היה כך מפורסמת עד כי ר׳ יהודה חשב שמטמאין מה״ת בפסחים
(דף י״ז) ולכן נקיט כלי וכוונו על כלי שנטמא במשקין. וא״כ מצאנו עוד סוגיא תנאי דאמרו לו לר״א דפליגי על ר׳ נתן בר׳ יוסף דסבר דטבילה בעי כוונה ודלא כר׳ יוחנן ודוק היטב:
ח) עוד יש לנו להתבונן מהא דתנן פ״ב דמקואות מקוה שנמדדה ונמצא חסר כל טהרות שנעשו ע״ג למפרע בין ברה״ר בין ברה״י טמאות ותניא ומייתי לה ריש נדה ר״ש אומר ברה״ר טהורות ברה״י תולין יעו״ש. ויש לדקדק קצת דאמאי לא תני דאם הוי דבר שאין בו דעת לישאול טהור וכמו דקיי״ל בכ״מ, והיינו כמו חרש ושוטה וקטן שטבלו במקוה דספיקן טהור דדין דבר שאין בו דעת לישאל ברה״י הוי כמו ספק ברה״ר דטהור ותנן פ״ג דמקואות חשו״ק שנמצא במבוי שיש בו טומאה הרי אלו בחזקת טהרה כו׳. וכן נפק״מ לנפלו כלים טמאים למקוה דאף ברה״י טהורים, ולמה דייק ר״ש ברה״י תולין ואינו מזכיר לטהר דבר שאין בו דעת לישאל, וע״כ דלחולין ג״כ בעי כוונה וא״כ לא משכחת בהו טבילה רק שיטבילום אחרים דכוונתם מהני להן, וא״כ כיון דהמטבילן והוא בר כוונה ויש בו דעת לישאול והוא הביאו לידי הספק אם הוא נטהר או לא הוי כמו ספק טומאה הבאה בידי אדם דנשאלין עליה אפילו מונחין בכלי ע״ג קרקע עיין נדה
(דף ה׳), אבל אם נאמר דלא בעי כוונה א״כ משכחת לה דין זה לגבי חשו״ק ולגבי כלים טמאים שנפלו למים ואמאי לא הזכירו זה בדברי ר״ש גם דבר שאין בו דעת לישאל לענין ספק בטבילה. אולם מלבד שיש לדחוק זה בכמה אנפי יש לומר לפי מה דמסיק בטעמו דר״ש דגמר סוף טומאה מתחלת טומאה ופירשו בתוספות ישינים דבאמת לא דמי לסוטה ולכך ברה״י תולין, אע״ג דבזה גם ר״ש סבר דספק טומאה ברה״י טמא רק הכא יליף מהא שאמרו במקום שא״א ללמוד מסוטה כגון במקום שאחד נטמא מהם בודאי רק שלא ידענו מי הוא ובזה גמירי הלכות טומאה דברה״ר טהורות כן הכא, א״כ יש לאמר לענין אין בו דעת לישאל דילפינן מקראי דוהבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל הא ספק טומאה יאכל מיירי מתחלת טומאה דלאחותיה לטומאה טהור כו׳ הא לאפוקי מטומאה לא ילפינן. וסבר גם כאן דהוי לאפוקי מטומאה דהם תלויות אף בדבר שאין בו דעת לישאול, ועיין בתוס׳ שם סד״ה גמר סוף טומאה דלדבריהם מוכח איפכא ואין להאריך בזה אחרי שהראנו שיש לצדד בזה ודוק:
אבל זה אין לומר כיון דהטהרות שנשתמשו ע״ג הווי ע״י אדם תו הוי כדבר שיש בו דעת לישאל, דז״א, דעל עיקר מקום התהוות הספק שקלינן וטרינן וכמו דאמרו בתוספתא אם המקוה ברה״י ואם המקוה ברה״ר, אבל השתמשות הטהרות בכלים לא איכפת לן במקום שהוא, דאם הכלי או האדם הוטבלו ברה״ר וטהורין תו אף אם יגעו ברה״י בככר, הככר טהור, וכן להיפוך אם הכלי הוטבל ברה״י תו אף אם יגע ברה״ר הטהרות תלויות, וכמו שאמרו בירושלמי פ״ג דתרומות א״ר יוחנן ככר שנטמא בספק ברה״י ומגעו ברה״ר טמא, לכן אם הכלי הנטבל הוי דבר שאין בו דעת לישאל תו כי יגע אח״כ בטהרות ע״י אדם הוי ג״כ טהור ולא נפק״מ מידי במה דהוי בעת השתמשות הטהרות. ובזה יש להאריך דיש לחלק היכי שאינו טמא רק מספק אינו מכריע על הנוגע בו וזה ענין רחב אכ״מ. [ויש מקום עיון במחלוקת רבינו והראב״ד פ״י מהלכות פרה אדומה אם המזה צריך לכוון לטהר, ובהא דאמרו פ״ק דיומא דמקשינן הזאה לטבילה יעו״ש, ויש להאריך בזה דלשיטת ראב״ד שוה הזאה לטבילה לענין כוונה לרבנן ויעוין היטב כי קצרתי בזה]:
ט)
ויש לעיין בהא דקא חשיב בבכורות פרק מומין אלו בין הפסולים באדם וכשרים בבהמה משום מומין חרש שוטה, ובריש פירקא שם אמרו דפסולים משום שאינם שווים בזרעו של אהרן ומאי איכא בין מומא לשאינו שוה בזרעו של אהרן אם מחיל עבודה. ולפ״ז חרש ושוטה לא מחיל עבודה. וזה צריך ביאור דהא בחולין
(דף י״ג) שקיל וטרי בקטן אם יש לו מחשבה ומייתי שם מהכשר וכפי הנראה דמדמה חרש ושוטה לקטן דגבי הכשר שם תני לכולהו בחדא בבא יעו״ש היטב וא״כ גבי חרש שוטה בכל עבודות כמו קבלה הולכה וזריקה צ״ל דזה הוי מעשה גמורה ולא מקריא מחשבתו ניכרת מתוך מעשיו, דזה דוקא בקיימא עולה ואתיה בצפון ושחטה דאימור מקום לא איתרמי ליה יעו״ש בתוספות אבל זריקה דליתא בחולין ודאי לשם קדשים קא מכוון. וזה דחוק לומר דאימור מתעסק בעלמא ולשחוק מכוון וכיו״ב וכמו דאמרו דאם הוי בעי כוונה בשחיטת חולין לחתיכת סימנים אין זה רק בגדר מחשבה דאימור לחתיכת בשר בעלמא קא מכווני, וזה יש ליישב. אמנם מה מחוור הדבר לפי שיטת הרשב״א בשם רבו שפירש על הא דהקשו בתוספות איך מוכיח מסתם משנה דואם אחרים רואים אותם שחיטתן כשירה דהוי דלא כר׳ נתן דילמא משום עומד ע״ג מהני וכמו דאמרו בכתיבת הגט לר׳ אלעזר דבעי לכתוב לשמה דכשר אם חרש שוטה וקטן כותבים ואחרים עומדים ע״ג דמהני משום דכותב על דעת המצווהו והעומד ע״ג מכוון כן הכא, ומשום זה נחתי לחלק בין אחרים רואין אותו לעומד ע״ג, ותירץ רשב״א דדוקא בגט שזה ענין שע״י שליחות שבלא דעת הבעל אם כתבו גט הוא פסול ורק בהסכם הבעל נכתב הגט לכן מהני כוונת אחרינא שכמו בצירוף רצון הבעל עם כתיבת הסופר נתקיים וכתב לה כן נתקיים ענין הכתיבה לשם כריתות ולשמה ע״י כוונת אחר. משא״כ בשחיטה שהוא ענין שלא נתפס בו שליחות ואטו אם שחט אחד בלא דעת הבעלים האם אינו כשר לכן צריך שיהא הוא בר כוונה ולא מהני כוונת אחרינא עכ״ד. [ולא קשיא לדבריו מטבילה דהוא ענין שאינו תלוי בו שליחות ובכ״ז סגי כוונת חברתה, דכבר נתבאר בדברינו לעיל לחלק בין טבילה לשאר מילי דבעי כוונה או משום דסגי רק דעת המטביל כמו בכלים, או משום דהוא ענין נפעל בעצם הנטבל בלי צירוף אחר הוי המטביל כהסופר שכותב הגט לשם כריתות יעו״ש באות ב׳]. ולפ״ז בעבודות קדשים לו יהא דנאחוז בהא דמבעי לתלמודין הני כהני שלוחי דידן נינהו בנדרים פרק אין בין המודר, דפירשו רבוותא אם המה גם שלוחי דידן נמי דזה לא איפשיט, ואם נאמר כן ודאי דהוא דומה לגט דמהני כוונת אחרינא העומד ע״ג, אלא אף אם נימא דרק שלוחי דרחמנא נינהו ולא שלוחי דידן כלל מ״מ סברת הרשב״א אינו תלוי בדין שליחות, דזה כבר הוכיחו רבנן בתוספות בגיטין שם דאף לר״א דבעי כתיבה לשמה ג״כ לא בעי שליחות כלל דאל״ה הרי חרש שוטה וקטן לאו בני שליחות נינהו רק הא דפסול בלא דעת הבעל הוא מצד דאין זה כתיבה לשם כריתות ולשמו ולשמה בלא צווי הבעל, וא״כ סברת הרשב״א תלויה בהא דבעי רצון הבעל ובהסכם רשות אחר עם צירוף פעולתו מתקיים וכתב לה וכמו שבארנו. ולפ״ז הלא קיי״ל בערכין סוף פרק האומר משקלי עלי דאע״ג דאיתרצי בשעת הפרשה מ״מ בשעת כפרה צריך דעת ורק עולה ושלמים יצא שלא לדעת משום דניחא ליה בהקרבה של פלוני יעו״ש בתוספות. ואפילו למה שנראה מדברי רבינו פי״ד מהלכות מע״ק דאפילו לא רצה בפירוש בשעת כפרה ג״כ מהני, מ״מ בחטאת ואשם בעינן שירצה מתחלה ועד סוף ובפרט לעולא וכיון דבעי שיהא ברצון ובדעת הבעלים ואז מיתכשרא הכפרה של כהן, וא״כ בהפריש אחר עליו ונתרצה בהפרשתו צריך דעתו בשעת כפרה כ״ש וכש״כ שצריך דעתו בקרבנו שהפריש בעצמו ולכן סד״א דמועיל בהו אחר עומד ע״ג שמלמדו שהוא קדשים ומצטרף כוונת אחרינא, לכן קמ״ל דחרש ושוטה פסולים משום מום שאינם שווים בזרעו של אהרן ומיהו לא מחללי עבודה באחר עומד ע״ג וכדפרישית בס״ד ודוק:
י) ועדיין יש להתבונן בזה, מהא דכתב רבינו בפ״א מפסוהמ״ק הקטן אינו שוחט קדשים אעפ״י שהגדול עומד ע״ג שהקדשים צריכים מחשבה וקטן אין לו מחשבה כו׳ פירוש דבריו דבחולין קיי״ל בסוף לולב הגזול היודע לשחוט אוכלין משחיטתו אמר ר״ה והוא שגדול עומד ע״ג, לכן דייק רבינו דבקדשים אף אם אחר עומד ע״ג פסולה. ולפי מה שהבאנו בשם הרשב״א בשם הר׳ יונה א״כ אם הדין דשליחות איכא בשחיטת קדשים או דצריך דעת הבעלים כמו שבארנו בשחיטת קדשים, א״כ יצטרף הכוונה של הגדול העומד ע״ג עם פעולת הקטן השוחט על דעתו ויהא מהני כמו שבארנו. אמנם עיקר דבר זה הוא ענין עמוק מאוד אכ״מ ואזכירו בקוצר, והוא בתלמודא דילן פרק האיש מקדש בסוגיא דשליחות מייתי מהא דתניא ושחטו אותו כל קהל ישראל כו׳ הרי דבעינן שליחות לשחיטת קדשים אבל בירושלמי מייתי ג״כ תרי קראי דושחטו אותו כל קהל ישראל ודויקחו, ואמר ע״ז אמר ר״י שניא היא שאדם שוחט פסחו של חבירו שלא מדעתו אין תימר אדם מפריש פסחו של חבירו שלא מדעתו לית יכיל דאמר ר״ז בשם ר׳ לעזר אדם שוחט פסחו של חבירו שלא מדעתו אבל אינו מפרישו אלא מדעתו, הרי דדחי דאין ללמוד משחיטה לשליחות דלא בעינן דעתו וגם בלא דעת הבעלים מהני אם שחטו. והנה הא דאין מפריש פסח על חבירו שלא מדעתו הובא בשם ר׳ אלעזר בתלמודין פרק אין בין המודר אלא מעתה יביא אדם פסח על חבירו כו׳ אלמה אר״א הפריש פסח על חבירו לא עשה ולא כלום, אבל הך דשוחט פסחו של חבירו שלא מדעתו לא הוזכר. ולכאורה כמו דאמר שמואל בפרק משקלי עלי דעולה בשעת כפרה אע״ג שאינו רוצה מקריבן עליו ויצא ידי חובתו הוה״ד בפסח כן א״צ דעת בשעת שחיטה וכפרתו. ולפ״ז תמיה טובא איך מייתי הגמרא לשליחות בקדשים מושחטו אותו כל קהל ישראל שאחד שוחט ע״י כולם דלא בעי דין שליחות בקדשים כלל, אך אפשר דסברה הגמרא כיון דגבי פסח קיי״ל דנמנין ומושכין ידיהם עד שישחוט, א״כ השחיטה הוי כמו הפרשה שהוא רוצה להימשך ממנו והוא מונה אותו בע״כ שכיון ששחטו תו אינו יכול להימשך ממנו ולכן בעי דעת ושליחות ומייתי שפיר דין שליחות מכאן. אך גם דא לא הניא לי דא״כ לא בעי שליחות כיון שכבר הופרש עליו רק שהוא יכול למשוך ולמחות בהפרשתו תו לא בעינן דין שליחות לשחוט רק גלוי דעת דניחא ליה בשחיטתו ואינו רוצה לימשך ומכיון דגלי דעתיה דניחא ליה שיהיה מנוי על הפסח כמו שהיה תו א״צ שחיטתו דעת כמו עולה ושלמים בשעת כפרה וצ״ע:
יא) ולכן הנני מפרש, דבאמת השחיטה כשירה בפסח בלא שליחות רק דגבי שחיטת קדשים מצוה בבעלים וכמו דפרש״י בפ״ק דפסחים נימא לשחוט לא סגי דלא איהו שחיט פסח וקדשים מאי איכא למימר, הבעלים נצטוו דכתיב וסמך ידו ושחט יעו״ש, הרי מכאן איכא מצות שחיטה בבעלים רק דאפילו אם שחיט אחר מקיים מצות שחיטה הבעלים מדין שליחות, אבל כי שחיט בלא שליחותו אע״ג דלא קיים מצות ושחט בכ״ז אין הקרבן פסול ויצא ידי חובתו רק דמחוסר מצות שחיטה בבעלים כן נראה. וכמו דאם לא סמך הקרבן כשר, כן אם לא נשחט ע״י בעלים או ע״י שלוחו ג״כ כשר הקרבן. והא דאמר בפרק הקומץ רבה (דף י״ט) אי מה סמיכה בבעלים אף שחיטה בבעלים גלי רחמנא ביוהכ״פ ושחט את פר החטאת אשר לו מכלל דשחיטה בעלמא לא בעינן בעלים, פירושו דנימא דכמו סמיכה בבעלים ולא ע״י שליח כמו דאמרו בפרק שתי מדות
(דף צ״ג) דשליח אינו סומך, כן תהיה שחיטה דוקא ע״י בעלים לא ע״י שליח, ע״ז משני דגלי רחמנא גבי פרו של אהרן דבעי בעלים מכלל דבכ״מ סגי בשליח וכמו בפסח דליכא סמיכה וכתיב ושחטו אותו, אבל בהא לא נחית הגמרא אם דין פר של אהרן דשחיטתו פסולה בזר או לא ודברי התוספות שם צ״ע בזה. אך א״כ איך מייתי הגמרא בפרק האיש מקדש והא דתנן חבורה שאבד פסחה ואמרו לאחד צא ובקש ושחוט עלינו והלך ומצא ושחט והן לקחו ושחטו אם שלו נשחט ראשון הוא אוכל משלו והם אוכלים עמו מנלן והרי לא נזכר במשנתינו שקיימו מצות שחיטה רק שהפסח כשר ויצאו ידי חובתם, ולפי באורינו הלא לא שייך זה לדין שליחות כלל. ויש להשיב ע״ז מתרי טעמי, דכבר העיר רש״י בתשובתו המובא באור זרוע ובמרדכי דאם שלח שליח ואח״כ הלך הוא ועשה דזה לא הוי ביטול שליחות כמו דמצאנו האשה שנתנה רשות לשלוחה לקדשה והלכה וקדשה את עצמה אם של שלוחה קדמו קדושיו קדושין, הרי דאע״ג דהלכה ונשאה ונתנה בקדושין מאיש אחר כ״ז שלא נתקדשה אין זה ביטול שליחות. וכן משנתינו דחבורה שאבדה פסחה כו׳. ולפ״ז שפיר מייתי הגמרא דמכאן מוכח דע״י שליחות מתקיים מצות ושחטו דאי לא תימא הכי הרי צריך לומר דזה הוי ביטול גמור כיון דחזינן דמחפשין פסח אחר לימנות עליו ולשוחטו אומדנא דמוכח שרוצים לקיים מצות שחיטה בעצמם, וא״כ תו בטלה מה שאמרו לעבד צא ושחוט והוי כאילו משכו ידיהם מפסח שאבד וכמוש״ב לעיל דמשום זה היכא דליכא ניחותא דידהו השחיטה בפסח כמו הפרשה בכל הקרבנות ומטעם שביארנו לעיל כיון שאין יכולים למשוך ידיהם אחר שחיטה. או כיון שאינו נתפס שליחות ולא נעשה השליח כהמשלח ולא פעולתו כפעולתו תו גלוי דעת קצת מהני לבטלו משא״כ בשליחות גמור דלא מבטל בגלוי דעת כ״ש דהוי קרוב לדברים שבלב, וכמו שמצאנו ריש האומר בקדושין דרשב״ל סובר דלא יכול לחזור משליחות שלא בפניו אף אם ביטלו בפירוש יעו״ש וכש״כ גלוי דעת כ״ש לא מהני אף לדידן, וכ״ז דוקא אם מיתפס שליחות אבל אם רק מתורת גלוי דעת תו צריך להיבטל בגילוי דעת כ״ש. ולכן פריך מהכהנים שפגלו במקדש בשוגג אמאי פיגולן פיגול נימא לתקוני שדרתיך כו׳ וא״כ בטלה השליחות והפסח או הקרבן כשר דעל שחיטה לא בעי שליחות, ועיין חדושי רשב״א שם ודוק. ובזה א״ש נמי מה דלא רמי הגמרא ממשנה הקודמת (בדף פ״ח) הרי שאמר לו רבו צא ושחוט עלי הפסח ושכח מה אמר לו רבו גדי או טלה כו׳ [וכן מה שהקשו מבהמה שנמצאת כו׳ זכרים יקרבו עולות דהן כשרים] ולפ״ז ניחא דמשם לא ידעינן דקיים מצות שחיטה בבעלים רק דהפסח כשר ויצא בו י״ח וכמו שבארנו בס״ד. ויש לנו אריכות דברים בזה ואכ״מ:
אולם ראיתי להאור זרוע בתשובה (שלאחר הלכות תפלה) סימן קי״ד וז״ל ותדע דהא ישראל שהפריש קרבן חובתו ובא כהן והקריב ובעל הקרבן אינו חפץ בו שיקריב כו׳ וכי ס״ד שנתכפר לו כו׳ וההוא דירושלמי אדם שוחט פסחו של חבירו שלא מדעתו היינו שאינו יודע בשעת הקרבה כו׳, ובהלכות פסחים סימן רכ״ד ביאר באורך דמה ששוחט פסחו של חבירו שלא מדעתו הוי מתורת זכות, והירושלמי אולי כוון דזכיה עדיף משליחות, והא דאין מפריש פסחו ש״ח שלא מדעתו, הוא משום דזכין מאדם לאפוקי מרשותו לא אמרינן עיי״ש דברי נועם. ולפ״ז צ״ל הא דאמרו בפרק האומר משקלי עלי דעולה ושלמים בשעת כפרה שלא לדעת יצא פירוש שלא ידע דאמרינן דמסתמא ניחא ליה אבל בלא רצה לא כיפר וזה דלא כדברי רבינו שהבאנו דבריו לעיל ודוק בכ״ז:
יב) ונחזור לעניננו, הנה אם נאמר דצריך דעת הבעלים א״כ היה מהני אם עומד ע״ג אחרינא ומכוון כמו שביארנו. אולם דעת רבינו גם בגט אינו כשר בתורף לכתוב באחד עומד ע״ג כמו שפירש הרב המגיד סוף פ״ג מהלכות גרושין יעו״ש:
ולולא דברי הרשב״א הוי אמינא כעין דבריו באופן זה לתרץ קושית תוספות דלמה בשחיטה לא מהני כוונת עומד ע״ג ובגט מהני, וזה הוא דבירושלמי פריך דכיון דקטן יש לו מעשה אמאי לא יוכיח בגט שכותב כל תורף הגט שמו ושמה על מחשבתו ויועיל אפילו באין אחר עומד ע״ג, חזר ר׳ ייסא ואמר תמן זה כותב וזה מגרש ברם הכא הוא החושב הוא התורם. והנה עומק הפשט אינו מפני שאינו גומר המעשה רק הכוונה כן, דאימת מוכיח מעשה שלו על מחשבתו דוקא כמו בהכשר שתלוי בו דניחא ליה שירד עליה הטל, וכן גבי תרומה דאיהו מכוון להרמה וכן לחוק בו כלי וכן גבי עולה ששחטה בצפון, אבל גט הלא כשכותב לשם כריתות אטו איהו בר כריתות לאשה זו של חבירו שכותב לה גיטה ואם בלא רצון הבעל יכתוב לה מידי מששא אית ביה, רק שכותב בפקודת הבעל לכריתות לאשה המצווהו לכתוב מהאיש שהוא בעלה, א״כ כותב לכוונת אחר לכן אין המעשה מוכיח על מחשבתו שנאמר דבר כוונה הוא לכוון להיות הספר לאשה נכתב לשם כריתות מבעלה ואין המעשה מוכיח רק על ענין מחשבה שאם יתעורר מעצמו בכוונה גמורה תועיל בודאי אבל לא על ענין כוונה מן האחר המצווהו לכתוב ע״ז אינו מורה המעשה של כתיבתו בגט, וזה מושכל ראשון להמעיין. ותו כיון שביאר הירושלמי שכתיבת הגט בכל דקדוקיו שמו ושמה ושם עירו וכל עניני כריתות הוא מעשה גמור גבי חשו״ק מורה על מחשבתו רק חסר ההוראה לקישור המחשבה אל הבעל המגרש ולהכוונה שיהיה כריתות לאיש זולתו, תו ע״ז שפיר מועיל מה שאחר עומד ע״ג ומצווהו לכתוב ומה שהאחר מלמדהו בפקודת הבעל מקשר מחשבת החרש הכותב שכותב על דעת האחר המלמדהו ותו מחשבתו הניכרת מתוך מעשיו הגלוי לעין כל כי הוא מכוון לכתוב ספר כריתות קשורה להבעל המצווהו והוא המגרש והוי מעשה מוכחת שכותב ספר שהוא כריתות מן הבעל לאשתו וז״ב. אבל בשחיטה לרבנן דבעו חתיכת סימנים אמרו דשחיטת חרש שוטה וקטן אינו מעשה מוכחת שמכוון לשחוט ולחתוך סימנים רק מכוון לחתיכת בשר בעלמא והמעשה אינה מורה על כוונת חתיכת סימנים מה יועיל מה שאחר עומד ע״ג קמכוון, כיון שבלא צירוף הזולת חסר בהמעשה שלו להורות על כוונת חתיכת סימנים ומה ישלים כוונת הזולת שאינו השוחט על העדר הכוונה בהשוחט שע״ז גמרו אומר שאין להם מחשבה בלא מעשה ופעולת העומד ע״ג לא יכול להשלים רק מה שחסר ההוראה ממעשהו בקישור הזולת אבל לא מה שחסר מן ההוראה בכוונתו בעצמו בינה זה כי ישר הוא. [אולם הירושלמי דתלי לה בהא דפליגי תנאי בתוספתא דפרה לענין קידוש מי חטאת באחרים עומדים ע״ג לא מחלק לא כפי סברתינו ולא כסברת הרשב״א דמאי שייך שליחות שם ואפ״ה סבר דלרב הונא דמהני אחרים עומדים ע״ג בגט צריך להיות מהני בקדושי אפר פרה יעו״ש ודו״ק. ובזה טעה אחד המיוחד מחכמי הדור שלפני פנינו שהוא סבר שהירושלמי מיירי לענין קדושין והאריך בזה וכבר תפשוהו]:
יג) מעתה נתבונן קצת, דהא ברור אם הבעל חרש או שוטה וגירש באחרים עומדים ע״ג אף שמלמדים אותו ומורים אותו ליתן לשם גירושין ודאי לא מהני דקנין מה מהני באחרים עומדים ע״ג כיון דלאו בר קנין הוי ובעי דעת ורצון ולאו בר רצון הוא רק בר כוונה אבל לא בר רצון ולא בר קנין הוי וזה פשוט בכמה מקומות בש״ס, ולכן יש לעיין מהא דבתרומה ג״כ הוא קנין כמו הקדש אף שזה אינו בדברים שבין אדם לחבירו ואין זה רק חלות קדושת תרומה מ״מ כמו הקדש הוי, ובאמת לגבי מופלא סמוך לאיש מדמה הגמ׳ סוף פרק יוצא דופן תרומה להקדש יעו״ש, וכיון שכן ודאי דהא דמעשה מוכיח על מחשבתו ודאי לא שייך במידי דבעי רצון וקנין רק בהכשר או בשחיטה או בעשיית כלי לטומאה שזה תלוי רק בכוונה אבל תרומה דבעי רצון של קנין שמקדישה בקדושת תרומה האם יתכן שע״ז יוכיח מעשיהן על מחשבתן. וא״כ מאי מקשה הירושלמי מתרומה, וצ״ל דכבר בארנו בהלכות שבת פכ״ג הי״ד דשיטת הירושלמי בהא דתרומה אינו דומה למקדיש משום דמעיקרא היה אסור באיסור טבל רק תרומה הוא בירור החלקים דמעיקרא היה אסור ואיהו שרי לה, והבאתי שם פירוש הרא״ש לנדרים על הך דתנן כחלת אהרן ותרומתו מותר דמשום זה דהאיסור היה מקודם הוי כדבר האסור ולא מקריא דבר הנדור יעו״ש והבאתי שם מקומות מירושלמי ומהם הא דביצה פרק אין צדין ה״ד ר׳ יודן בעי דמאי מדבריהם וראית טריפה מדבריהן כמה דאת אמר רואין את הטריפה ביו״ט ודכוותיה מפרישין את הדמאי ביו״ט, ואם נאמר דהוי כמו מקדיש מאי מקשה, וע״כ דסבר דמקדיש ליכא בתרומה משום מתקן אסור להפריש ביום טוב, ולכן פריך דא״כ גבי טריפה הוי מתקן. [והירושלמי לא חש לפרוקי משום דגבי ריאה איגלאי מלתא דכשירה הוי למפרע לכן הרי אינו מתקן ביו״ט רק גלוי מלתא בעלמא הוי לא כן בהפרשת דמאי שמתקן מכאן ולהבא ונמצא התקון בא ביו״ט ודוק] וכיון דהוי סבר דאין תורם מקדיש לכן שפיר פריך דיועיל מחשבתו משום דמעשה שלו מוכיח על מחשבתו, וע״ז שפיר משני כיון דתרומה תלויה במחשבה שנותן עיניו בצד זה ואוכל בצד אחר תו אין המעשה של ההפרשה שאינה עיקר בתרומה מועלת על המחשבה וזה יליף מקרא דונחשב כמו שפרש״י ותוספות בכורות
(דף נ״ט) ד״ה במחשבה יעו״ש. ואח״כ מפלפל למה בגט לא מוכיח המעשה על המחשבה יעו״ש. ולפ״ז מבואר שלבתר דאמר ר׳ ייסא תמן זה כותב וזה מגרש ברם הכא הוא חושב והוא תורם כמו דפרישית, איתא שם ר׳ יעקב בר אחא אמר [פירוש לתרץ הקושיא שהקשו שיוכיח המעשה שלהן על מחשבתן בתרומה ע״ז אמר] הא אילו כתב הוא וגירש הוא גט הוא [פירוש בתמיה דאם הכותב הוא המגרש מי הוי גט אף באחרים עומדים ע״ג כיון דהמגרש לאו בר קנין הוי איך יועיל המעשה שלו על מחשבתו וכמוש״ב] ברם הכא הוא חושב והוא תורם [כיון שהחרש שוטה חושב ותורם הוי התרומה כמו הקדש שהוא קנין ולאו בר קנין הוי וע״ז אינו מועיל המעשה שלו להוכיח וכמוש״ב], נמצא דר׳ יעקב ב״א אזיל בשיטת הבבלי וכמו שבארנו בס״ד. ובענין כוונת חליצה אי הוי כוונת קנין הרבה דברו בזה להקת אחרונים ואין להאריך בזה. וזהו מה שרצינו לבאר בזה:
יד) עוד דבר אחד נשאר לנו לבאר מש״כ רבינו לקמן פ״ב הכ״ב וכל החוצץ בנדה לטהרות חוצץ בשאר הטמאין לענין טהרות וחוצץ בגר בשעת טבילה.
ובהשגות א״א אף זה תמה גר למה הקישו לטבילת טהרות. ונראה משום דאיתקושו בכוונה דטבילת גר ודאי בעי כוונה דהטבילה צריכה שלשה דינים שמושיבין אותה במים כו׳ והרי צריך קבלת מצות. ואע״ג דאמרו מי לא טבלה לנדתה פירוש כיון דטבלה לנדה הרי כוונה לקבל עליה תורת יהדות בודאי וכן מי לא טבל לקריו, ועיין בירושלמי קדושין פרק האומר וקשיא עלתה לו טומאה קלה מטומאה חמורה אמר ריב״ב כיון שזו וזו לשם קדושת ישראל עלת לו. ורבינו נראה דמפרש פירוש אחר בשמועה זו בפי״ג מהלכות איסורי ביאה ה״ט יעו״ש בההמ״ג. וצ״ע מירושלמי הנזכר שמורה כפירוש רש״י דטבילה זו לבד סגי. אבל דא ברור כיון דכולהו צריכי כוונה, חמירי לענין זה ג״כ דלא תפתח עיניה וכן לענין תבשיל לבנה או כחל ע״ג עינה, וז״ב בטעם רבינו. ולפ״ז א״ש מה שהקשה רש״י בתשובתו ובתוס׳ נדה דהא כל הני אמוראי בבבל הוי ולצורך מקומן היו מדברין, דיש לומר דנפק״מ לענין קבלת גרים דנוהגת בבבל וכמוש״נ ודוק:
ועוד יש לעיין קצת הא דפסקו רבוותא דחרש שוטה וקטן אין לשין מצת מצוה אפילו ישראל עומד ע״ג משום דבעי שימור לשם מצה, הא בירושלמי דתרומות פ״א א״ר יהודה מעשה בבניו של ר׳ יוחנן ב״ג שהיו חרשין והיו הטהרות כו׳ נעשין ע״ג א״ל מפני שהטהרות אינן צריכות מחשבה ונעשית ע״ג חשו״ק כו׳ ואינן נפסלין בהיסח הדעת כו׳ אין כתיב בהן מחשבה שמירה כתיב בהן, הרי דבני שמירה הוי וכאן כתיב ושמרתם את המצות. ויש לחלק דשמור לשם מצה גרע טפי דעדיין לא נתהווה מצה משא״כ במשמרת תרומתי שכבר הוא תרומה ואמר רחמנא ליעבד שימור, ע״ז הוי בני שמירה, וצ״ע עוד בזה:
1. ואין לומר דמשום זה מדמה שחיטה לטבילה משום דגבי שחיטה קיי״ל דאם מת עוברה בתוך מעיה דאע״ג דמחיצת אמו מועיל לטהרה כ״ז שלא מתה בכ״ז אי תלש ממנה ואכל ודאי חייב משום נבילה ואפ״ה מועיל השחיטה לטהר וולדה מאיסור נבילה שכבר חל על העובר, דאי משום הא לא אריא, דבעצם השחיטה אינו מתייחס רק אל הבהמה והעובר בתוך מעיה ניתר משום דגלי רחמנא דכל בבהמה תאכלו ולענין היתר אכילה הוי העובר כאחד מאיבריה וכיון שלענין היתר הבהמה וחלות שם שחיטה על הבהמה הוא בלא כוונה תו ניתר העובר שבתוכה ואינו צריך כוונה בשביל העובר דהשחיטה אינה מתייחסת אל העובר לומר דהוי כנשחט שנאמר דבעי כוונה משום דלגבי העובר הוי הכשר כטבילה לטומאה הקודמת דהא לא שייך שחיטה אצל העובר המת כלל, ואף אם העובר חי אין השחיטה מתייחס אל העובר דהא מפורש בכל הפוסקים דאף אם העובר טריפה ג״כ מותר ועיין באור זרוע הגדול, וע״כ דהשחיטה בלתי מתייחסת רק אל הבהמה וזה גזה״כ שהעובר נחשב כאחד מאבריה מכל בבהמה תאכלו ודוק:
2. וזה אין לומר דמשו״ה לא פסלינן משום חולין אף דחסר קידוש דאין סכין מקדש אלא לדעת, דהוי אמינא דכיון דאילו ידע דקדשים הוי היה שוחט לשם קדשים ואימת אמרו דכ״ש אין מקדשין שלא לדעת דוקא במקום דמתכוון שלא יתקדשו וכמו במחזיר לכלי שרת הקומץ שקמץ בשמאל או בניסוך המים וכיו״ב, זה לא מסתבר, דאע״ג דמצאנו כה״ג לענין שלא להיפסל כמו שאמרו במנחות
(דף מ״ט) גבי מחשבות הפוסלות פיגול ושלא לשמו דעקירה בטעות לא הוי עקירה, בכ״ז לענין חלות קדושה לא אמרינן הכי, ולא מצאנו כן רק לב״ש בהקדש (בנזיר ל״א) דאם אמר שור שחור שיצא מביתי ראשון הוא קדוש אמרינן דהוא הוי סבר להקדיש השור שיצא ראשון לא שנא שחור ל״ש לבן רק שטעה שסבור שהשחור יצא ראשון לכן היוצא ראשון אף לבן הוי קדוש אע״ג דלא דיבר בו ולא הקדישו, אכן לדבית הלל לא אמרו הכי ואע״ג דקדושה דסכין מקדש לדם אינו תוספות קדושה של הקנאה רק כמו קדוש מנחה בכלי וכיו״ב ואפשר דגרע מינה משום דבמנחה בלא נתקדש בכלי יש לה פדיון משא״כ בדם שלאחר שחיטה תו אין לה פדיון מטעמי אחרינא, או דכיון דנשחט תו לאו בר העמדה והערכה הוי או טעם אחרינא, בכ״ז מצאנו שאף לענין כוונה ג״כ לא אמרינן סברא זו וכמו שביארו בתוס׳ בזו הסוגיא דנדה שנאנסה אע״ג דאילו ידעה הוי מכוונא בכ״ז לא מיחשב כוונה, יעוין בד״ה עון כרת התרת ודוק היטב ואכמ״ל:
3. וגדולה מזו מצאנו לירושלמי תרומות פ״א דמשני דמש״ה אין המעשה של חשו״ק מעידים ומסייעים כח המחשבה, לפי דסגי בתרומה במחשבה גרידא תו אין המעשה מעלה ומורדת כיון דסגי בלא הפרשה רק ע״י נותן עיניו בצד זה ואוכל בצד אחר, כש״כ כאן דהטבילה מועלת בלא הכוונה ודאי לטהר מן הטומאה שיטמא לאחר שנטבל דאין המעשה מועילה כש״כ דצירוף המחשבה אינה מעלה ומורדת בזה וז״ב.