הלוקח כלי גדול כו׳ סתמו בסיד או בגיפסיס כו׳.
הנה רבוותא חולקים על רבינו ומפרשי דבנקב לחוד נפקא מתורת כלי ואם סתמו בבנין לא הוי סתימה ואינה חשובה כלי לפסול המקוה ואם סתמו בסיד ובגיפסיס הוי סתימה מעליא ופוסלת המקוה, ומפרשי דסיד עם גיפסיס בעי. ובפ״ה דפרה שתי אבנים כו׳ וכן שוקת שנחלקה כו׳ עשאן בסיד או בגיפסיס והן יכולין להינטל כאחת, ועיין השגות בפ״ט מהלכות פרה דמפרש ששוקת שנחלקה בחיבור סיד או גיפסיס נעשית כלי כש״כ דלענין סתימה לענין לפסול המקוה נעשית בסיד או גיפסיס. ומרן המחבר בסימן ר״א סעיף מ׳ כתב אבל אם עירב סיד או גיפסיס וסתמו חשוב סתימה וזה לקוח מפירוש הר״ש והוא לטעמיה בפרה מפרש דישאר המים מקודשין דהם אינם יוצאים מתורת כלי רק המים שע״ג סדק אינו מקודש לכן כי סתם נחשבין המים שביניהם כצבורין בתוכן, אבל לעשות משאינה כלי לכלי צריך סתימה בסיד וגיפסיס. אבל לדעת ראב״ד בהשגות שם מוכרח דלעשות כלי מהני סיד או גיפסיס כל חד לחודא. וראה מש״כ בזה הנוב״י בסימן קמ״ב יעו״ש שדבריו מהופכים:

החוטט בצינור מקום לקבל כו׳ אבל אם קבעו בקרקע ואח״כ חקק בו בית קיבול אינו פוסל.
מפורש שאעפ״י שהיה חקוק קודם רק שלא היה לו בית קבול קודם ג״כ אינו פוסל את המקוה, ובפירוש המשנה לרבינו פ״ד מ״ג משמע שמפרש שזה שאמרו בש״ס לפי שהיתה תורת כלי עליו בתלוש לפיכך כל סילון עגול פוסל המקוה. ובאמת כפי הנראה פירש דאם חקקו קודם ואח״כ קבעו אעפ״י שאח״כ חטט בו הואיל והיה עליו תורת כלי בתלוש כמו פשוטי כלי עץ שהיה ראוי לכל מה שיצלח פשוטי כלי עץ. הנך רואה כי לפי ההעתקה בפירוש המשנה סבר דאף אם חטט בו אחר כך הואיל וחקק בו קודם פוסל המקוה, ולכאורה נראה מקור דבריו נובעים מירושלמי מפורש פרק אמר רע״ק ה״א דרב אמר המשתחוה לבית אסרו ופריך עלה מריו״ח דאמר המקדיש בית אין מועלין בו דדינו כמחובר לקרקע כו׳ בתר כן אמר מתניתא פליגא על רב השוקת שבסלע אין ממלאין בה כו׳ מפני שחקקה ואח״כ חיברה הא אם חברה ואח״כ חקקה לא, וההן בית לאו כמו שחברו ואח״כ חקקו הוה מה עביד לה רב, פתר לה סיתותן של אבנים הוא גמר מלאכתן, פירוש וא״כ הוי כחקקו ואח״כ חיברו. הרי אנו רואים דאעפ״י שלא נגמרה הבית קודם שקבען בקרקע אפ״ה חשיב לה תלוש משום שכבר נסתתו האבנים קודם והתקינן שיהא ראוים לבית, א״כ כי חקק העגול בהעץ שיהא צנור להוליך המים טרם שנקבע בקרקע אעפ״י שאחר כך חטט בו בית קבול צרורות לא גרע מסיתותן של אבנים לכן הוי כמו תלוש ופוסל המקוה, אם לא דנחלק כיון שהיה יכול לעשות בית קבול בעודו תלוש ולא גמר מלאכתו אין החקיקה בלבד שלא נגמרה על מתכונתה עושה אותו תלוש ודוקא גבי אבנים שעשה כל ההכנה לבית מה שהיה יכול לעשות בתלוש, רק לבית צריכה היא להתחבר אל הקרקע קודם והוי כמו שחקקו ולבסוף חברו וכפי מש״כ התוס׳ ורא״ש ורבינו כפי מה שפוסק כאן בחיבורו:
אולם לא אכחד כי ביאור הירושלמי נעלם ממני, כי המשנה אמרה אם סלע שחקקה ואח״כ קבעה ממלאין ממנה ופוסלת המקוה כו׳. היינו שקודם היה עליה דין זה שהיא כלי לכן אף כי חברה אחר כך הרי היא כלי היינו לפסול המקוה ולמלאות ולקדש בה כמו שזה הדין היה עליה קודם שקבעה שהיתה כשירה למלאות ולקדש ופוסלת מקוה, משא״כ בקבעה ולבסוף חקקה שקודם הקביעות לא היה עליה דין כלי להלכות מלוי וקידוש ולפסול מקוה ורק לאחר שנתחברה בקרקע הוי כחוטט בקרקע ואינה כלי, משא״כ במשתחוה לבית אע״ג דהוי כחיברה ואח״כ חקקה מ״מ דין תלוש יש עליה להיאסר בהשתחוויה כמו שהיה הדין הזה עליה בעוד האבנים תלושין שאם השתחוה אז לכל אבן הלא נאסרו. וכיון שהדין לאסור על ידי השתחויה שעושה לע״ז היה קודם שחברה לא נפקע האיסור והוי ממש כחקקו ולבסוף חברו לענין ההלכות השנויות במשנה, וזה פלא. אם לא דנימא דאינו רוצה לעשות לע״ז רק עד שתהיה עליהן צורת בית ולכל הבית בכלל משתחוה. וא״כ קודם שהיו אבנים בצורה זו שהיה עליהן לא עשה אותן ליראתו ולא השתחוה להן, לכן על צורת בית הוי כחברו ולבסוף קבוע וזה דחוק. אבל דא הרווחנו דאין ללמוד מן הירושלמי לעשה החקיקה קודם והחטיטה אח״כ דפוסל המקוה, דשאני תמן דהאיסור ע״י השתחואה היה קודם חבורו כמו שעכשיו ולכן כי סיתת אותן לקבל עליהן צורת בית הוי כחקקו ולבסוף חברו, משא״כ הכא דכ״ז שלא היה בו החטיטה לא נעשה כלי לפסול את המקוה ואימת התחיל שיהא ראוי לפסול מקוה אחר שנתחבר לכן אינו פסול המקוה:
אמנם שכזה ראיתי להנוב״י מהד״ת חלק יו״ד סימן קמ״ב שהביא בשם עצי אלמוגים דמן התורה הוא החילוק בין חקקו ולסוף קבעו לקבעו ולסוף חקקו רק רבנן גזרו גבי טומאה בקבעו ולסוף חקקו אטו חקקו ולסוף קבעו וגבי שאיבה לא גזרו יעו״ש, ותמה ע״ז הרב הלא קיי״ל המשתחוה לבית נאסר ומאי גזירה שייך שם ועוד דגבי שחיטה בשחט בצור ובקנה דבצור לא שייך כלי דלאו כלי הוא ואפ״ה תלוש וחברו כשר אלא ע״כ דמה״ת הוא תלוש. ובמחכ״ת הנה ודאי אם מן הסברא לחלק מן התורה בין חקקו ולסוף קבעו לקבעו ולסוף חקקו הוא ודאי כדאמר במסקנא בפרק המוכר את הבית הואיל והו״ל תורת כלי מעיקרא, היינו דלפסול המקוה ולמלאות ולקדש בה ולהצריך צ״פ באוה״מ היה עליה הלכות אלו טרם שנקבעה לכן החיבור לקרקע לא מפקיע ממנה תורת כלי שהיה עליה מכבר, משא״כ במשתחוה לבית דין האיסור להיאסר ע״י השתחואה לה היה גם בעודנו תלוש לכן ע״י חיבור לא נפקע מאתה תורת האיסור לע״ז שהיה עליה מקודם שחיברה לארץ, וכן לענין שחיטה הלא גם קודם שחיברו היה עליה דין שחיטה שהיה ראוי לשחוט בו ולכן כי קבעה לא פקע מאתה הלכות אלו אבל לפסול מקוה כו׳ אם קבעה ואז לא היה עליה הלכות אלו תו כי נתחברה בעודה מחובר לא חייל עליה שם כלי וז״ב:
והנה צריך להבין קושיית הגמרא בפרק המוכר את הבית מדף של נחתומין דלפי מה דמסיק בפשוטי כלי מתכות צ״ע לפי מה דפירש רשב״ם שתיקון הדף שמחליקין אותו הוא במקום חקיקת הצינור ומדלא מפלגי מוכח דמטמאי חכמים אפילו קבעו ולסוף תקנו הא למה זה דומה לקבעו ולסוף חקקו, וצ״ב דהא גם קודם שתקנו לדף של נחתומין ג״כ הוי עליה דין טומאה דהא פשוטי כלי מתכות טמאין. וצ״ל דגולמי כלי מתכות טהורין והיינו כל שעתיד לשופו ולשבץ ולגרר כדתניא סוף פ״ק דחולין וא״כ אם חיברו והחליקו ושפו אח״כ הלא דין טומאה היה לה אח״כ ולא קודם שקבעו, ולכך מדמה לקבעה ולסוף חקקה לענין לפסול המקוה. אולם היכן מפורש שסתם דף של נחתומין שקבעו בכותל יהיה מחוסר עוד מעשה הלא נראה כי הוא דף גמור ומתוקן למלאכת נחתומין ואח״כ חברו לכותל ומאי מקשה. ולפי שיטת רבינו בפרק י״א מהלכות כלים הכ״ד דכלים אלו של מתכת כמו מניקה וכיו״ב משיקבענה בדלת ויחברנה עם העץ תטהר לא נטמאה וקבעה בדלת הר״ז מקבלת טומאה כשהיה עד שישנה מעשיהם יעו״ש ואם נאמר כן בדף של נחתומין הרי לא תוכל לומר דמשו״ה חכמים מטמאין הואיל והיה עליה תורת כלי מעיקרא קודם שנקבעה לכותל, דז״א דלא עדיף מאילו נטמאה קודם דג״כ נסתלק טומאתה הואיל ודין דחזי לטומאה לא עדיף מאילו נטמאה בפועל, וע״כ דצורתה מה דחזיא לזה עכשיו אחרי החיבור לכותל הוי כאילו נעשה בתלוש וא״כ אף קבעה ולסוף חקקה בצינור ג״כ יהא כאילו נחקקה בתלוש. אולם לא ידעתי אם דין דמינקת הוא ג״כ בדף של נחתומין שע״י הקביעות תטהר לא שמענו רק במינקת, ורבינו לא השווה רק שהחיבור אינו עושה אותו כמחובר להפקיעו מדין טומאה אבל לענין טהרה לא השווה. ויש להאריך עוד ואכ״מ: