נפלה דליקה בחצירו ונפל גדר שלא מחמת הדליקה ועברה הדליקה בחצר אחרת אם הי׳ יכול לגדור הגדר שנפל ולא גדרו חייב, למה הדבר דומה לשורו שיצא והזיק שהי׳ לו לשמרו ולא שמרו.
בפי״ג הלכה י״ט כתבתי דמכאן מוכח דאם האש הוא שלו אף שלא הבעיר את האש מ״מ חייב לשמרו כמו שחייב על שורו, ומדברי הר״ר ישעי׳ בש״מ מוכח דבאש אינו חייב אלא אם האש שלו ולא אם הוא רק ממונו, וכן פירשתי שם דעת הרשב״א, אבל מלשון נפלה דליקה בחצירו מוכח דאפי׳ נפלה הדליקה שלא פשע בה כלל כיון דהוא בחצרו ועצים שלו שורפין נעשה האש שלו וחייב בשמירתו.
איברא דראיתי שהר״ח ז״ל כתב בפירושו וז״ל ובאנו לומר כגון שהצית אש בחצר ונפלה גדר שלא מחמת דליקה וכו׳ ומוכח מדבריו דלא ניחא לי׳ לפרש שנפלה מעצמה, אבל מפשטות לשון הרמב״ם שהעתיק לשון הגמ׳ כצורתה משמע דחייב אפי׳ בנפלה מעצמה ועיין שם שבארתי צדדי הספיקות בזה.

אחד הביא את האור ואחד הביא את העצים המביא את העצים חייב אחד הביא את העצים ואחד הביא את האור המביא את האור חייב, בא אחר וליבה המלבה חייב, ליבתו רוח שאינה מצויה תמיד הרי כולן פטורין, ליבה וליבתו הרוח חייב שהרי הוא גרם, וכל הגורם להזיק משלם נזק שלם מן היפה שבנכסיו כשאר כל המזיקין.
השגת הראב״ד: אחד הביא וכו׳. א״א ואיך לא הפליג כמו שמפליג בברייתא אם יש בלבויו כדי ללבותה חייב ואם לאו פטור, עכ״ל.
עיין במ״מ שכתב דהרמב״ם פסק כאמוראי דמתרצי לברייתא באוקימתות, ולכן פסק הרמב״ם דחייב כיון דכתב סתם, ודבריו תמוהים דא״כ לא הי׳ להרמב״ם להשמיט הברייתא והיה לו לכתוב גם אופני הפטור כפי האוקימתות, ע״כ פשוט דהרמב״ם פסק כתירוצא דרב אשי והברייתא אזלא למאן דלא דאין דד״ג, ומצאתי להש״ך בסי׳ תי״ח כתב כן, רק שהוסיף דרב אשי לית ליה דינא דגרמי וכתב שמצא כן בראב״ן מהא דכפייה רפרם לרב אשי, אבל באמת קשה לומר דרב אשי דהוא בתרא לית ליה דד״ג ולא הוזכר זה להדיא בגמ׳ והך עובדא כיון דע״כ הי׳ בילדותו כמו שפירש״י אפשר דהגבי׳ הי׳ נמי כששרף ואפי׳ נימא שבודאי שרף קודם שהי׳ בר מצוה אף דבפשוטו אינו חייב על מעשה קטן וכבר דברו מזה באחרונים, עכ״פ אפי׳ נימא כן אבל הגבי׳ אפי׳ הי׳ לאחר שנעשה בר מצוה אין דעתו אז מכרעת להלכה, ודוחק לומר דמדקתני לרב אשי משמע שבשעת הגבי׳ הי׳ כבר אמורא דאינו מוכרח, ועוד דבאמת הר״ר יהונתן ז״ל בש״מ מפרש באופן מתקבל יותר דרפרם ורב אשי היו שניהם דיינים ובא לפניהם דינא דשורף שטר ורב אשי רצה לפטור ורפרם כפייה בהוכחות עד שהודה לדבריו וחייב השורף, ולפי״ז אין לנו כלל דרב אשי סבר להלכה דלא דיינינן דד״ג ורק דהוי סבר לומר כן, אלא דבאמת לא צריך לזה דמה דאמר רב אשי בפשיטות דגרמא בנזקין פטור, היינו דרבנן לית להו דד״ג ואנן קיי״ל כר״מ ממתני׳ דדף קט״ז דמסור חייב, אבל ברווחא מצי למימר דברייתא כרבנן.
ומה שהקשה המ״מ מהא דפסק הרמב״ם גבי רקתא בפי״א דשכנים דפטור, וכתב ע״ז הכ״מ שהוא מתיישב בלשון הרמב״ם שכתב שהרוח הוא שסייע אותו ואין נזק זה בא מכח מזיק עצמו אין דבריו מבוררין דמאי נ״מ בין ליבה והרוח סייע ללבות וחייב על סיוע הרוח, ובין הביא המוץ והעפר והרוח סייע, וגם בזה השיג עליו הש״ך בסי׳ תי״ח וכתב דיש לתרץ בזה כמו שחילק הרמב״ן בדינא דגרמי דלא דמי לעפר שבפי״א מהל׳ שכנים שהולך הפך מכחו, שכונתו להפיל העפר לארץ ולא שילך למרחוק משא״כ אש שהרוח מסייע למה שכונתו שילך האש עכ״ל, והנה הרמב״ן כתב זה על קושית התוס׳ למה לא מחייבינן ברקתא משום אבנו וסכינו ומשאו, אבל מליבה וליבתו הרוח לא קשיא לי׳ דסובר דקיי״ל דפטור כמו דאמר רב אשי רק שהש״ך רוצה ליישב בסברתו גם שיטת הרמב״ם, אבל באמת על הרמב״ם א״א ליישב כן דהרמב״ן כתב זה על רקתא דכי הוי נפצי כיתנא היו חובטין הפשתן כדי שיפול הרקתא לארץ, וזה שהוליך הרוח הוא הפך מכחו, אבל זה אינו אלא ברקתא שכתב רבינו גרשום בפירושו בהא דאמר דלא ניחא לי׳ דליזל שהוא צריך להרקתא, אבל מה שכתב הש״ך עפר והוא בזה שכתב הרמב״ם או מלאכה שיש בה אבק ועפר לא הוזכר דוקא שהוא באופן דצריך להעפר, וסתם מלאכה שיש בה אבק אינו צריך להאבק ומ״מ כתב הרמב״ם דפטור.
אכן הגר״א ז״ל כתב ג״כ כתי׳ הש״ך והוסיף דכן הוא שיטתו של הרמב״ם דגרמי אינו חייב אלא במתכוין ולפי״ז אינו צריך לפטורא שיהיה לא ניחא ליה בפירוש אלא דצריך דוקא מתכוין, וכיון דעכ״פ לא נוכל לומר דניחא ליה דאינו מתכוין לכן פטור משום גרמי.
אלא דיש לעיין בזה דמתכוין להזיק לא שייך אלא במדליק בתוך של חבירו אבל במדליק בתוך שלו אינו מתכוין להזיק, דאף דכאן כתב הגר״א ז״ל דהרמב״ם סובר דגרמי אינו חייב אלא במתכוין ולא הזכיר במתכוין להזיק, ואפשר דכונתו דכיון דמתכוין לעשות האש נמי חייב מדינא דגרמי משום אשו, אבל בסי׳ שצ״ו בהא דמחלק הרמב״ם בין פורץ גדר בפני בהמת חבירו ובין ליסטים שפרצו הדיר משום דליסטים אינם מתכוונים להזיק כתב הגר״א ז״ל דשיטת הרמב״ם דגרמי אינו חייב אלא במתכוין להזיק, ובאמת קשה לחלק בין מדליק בתוך שלו לליסטים שפרצו הדיר דמה שכתב הרמב״ם בתשובתו דהליטסים מתכוונים לגנוב ולא שתצא הבהמה ותזיק, במדליק בתוך שלו נמי מדליק בשביל שצריך להאש ולא שיצא האש ויזיק, ומה שיודע שאש יכול להזיק גם הליסטים יודעים שבהמה יכולה להזיק, אמנם כתבתי שם בטעמא דכיון דליסטים רוצים לגנוב א״כ בשעה שפרצו הדיר והוציאו הבהמה לא היתה עומדת להזיק, ואח״כ לא עשו מעשה שיחייבו אותם משום גרמי, אבל בדברי הרמב״ם בתשובתו לא משמע שכיון לתי׳ זה, אלא פטר את הליסטים משום דלא התכוונו שתצא הבהמה ותזיק, וכן הגר״א ז״ל כתב בפי׳ דטעם הפטור הוא משום דגרמי אינו חייב אלא במתכוין להזיק.
והנה לפי״מ דמשמע לכאורה מסתימת לשון הרמב״ם דאינו מחלק בין מדליק בתוך שלו למדליק בתוך של חבירו, וכן במתני׳ סתמא קתני, א״כ לכאורה עיקר התי׳ מרקתא אינו מיושב דכיון דנימא דכשיודע שעושה אש נמי מיקרי מתכוין, א״כ גם ברקתא ואבק יודע שמוציא רקתא ואבק וליחשיב כמו מתכוין, ובדוחק אולי נאמר דבלבה ולבתו הרוח מתכוין עכ״פ לעיקר עשיית האש, אבל ברקתא העיקר מכוין למלאכתו לנפץ הכיתנא ולא לעשיית הרקתא, וכן במלאכה שיש בה אבק אינו מכוין להוצאת האבק, ולכן אינו חייב ע״ז משום גרמי, אבל מה שהקשינו למעלה קשה טובא.
לכן נראה דיש לומר דאף דהרמב״ם סתם דבריו מ״מ יש להוכיח דכונתו במדליק בתוך של חבירו, והנה במתני׳ אף דסתמא קתני מ״מ יש לומר דפשטה מיירי במדליק בתוך של חבירו, דמעיקרא קתני השולח את הבערה ביד חש״ו פטור מדיני אדם וכו׳, שלח ביד פקח הפקח חייב, ואמרינן ע״ז בגמ׳ צבתא דחרש קא גרים, ופירש״י בפ״ק בדף ט׳ אחיזתו של חרש גרמה ההבער שהוא נטלה והוליכה לגדיש, א״כ אשמעינן מתני׳ דאינו חייב על מעשה החרש וגם לא על מעשה הפקח דהפקח בעצמו חייב במה שהוליכוה לגדיש של חבירו, ואח״כ קתני הך בבא דאחד הביא את האור וכו׳, ומתני׳ דבתרה קתני השולח את הבערה ואכלה עצים וכו׳ שנאמר כי תצא אש, בבא זו משמע דמיירי במדליק בתוך שלו ומה דתנן בלשון השולח את הבערה היינו דבהדלקתו בתוך שלו בלא שמירה הוי כמו שולח וכמו ושילח את בעירה ואח״כ קתני עברה גדר וכו׳. וזהו הכל במדליק בתוך שלו, ואם בבא דאחד הביא את האור וכו׳ קאי במדליק בתוך שלו הו״ל למיתני בתר מתני׳ דהשולח את הבערה דהוא תחלת דיני אש במדליק בתוך שלו כדמייתי קרא דכי תצא אש.
-השמטות ומלואים-
במש״כ לעיל בד״ה לכן נראה, כתב הדר״ג דלמה הוצרכתי להוכיח דשלח ביד פקח הוא כד׳ הרמב״ם שהפקח הבעיר ושלחו להבעיר דאלא״ה מאי פריך בקדושין נימא שש״א כמותו הא מתני׳ הוא ד׳ שומרין נכנסו תחת הבעלים ולא פריך מינה וע״כ דגמ׳ מפרש דשלח ביד פקח היינו ששלח להבעיר והפקח הבעיר וכמש״כ הרמב״ם וע״ז כתב דבזה י״ל דמסר לו שלא בתורת שומר או שמפורש התנה שאינו מקבל שמירה, הנה זה ודאי לפום שיטפא כתב כן דהא אינו תי׳ בגמ׳ אלא קושיא ומנ״ל לאוקמי באוקימתות בפרט לשיטת הרמב״ם שכתבתי ברפ״א דבסתמא מתחייב בשמירת נזקין.
עוד כתב דבלא״ה אפשר להקשות דאם לא עשאו שליח, מאי פריך לימא שלוחו של אדם כמותו הא לאו שליח שוייה וגם אפשר דלא ניחא ליה שילך ויבעיר ומ״ש רישא במסר לחש״ו שאינו בר חיובא א״כ כ״ש במסרו לבן דעת, הנה בודאי עמדתי בזה שיש להקשות בפשיטות אלא דהיה אפשר לומר דהגמ׳ סבר דאם שש״א כמותו והבעלים שולחים האש ביד שלוחם הוי כמו שמוליכים בעצמם וחייבים, וע״ז כתבתי דמתני׳ היא ד׳ שומרין וכו׳ ובסתמא נעשה שומר ואין המשלח חייב וכתבתי שם הא מתני׳ היא ד׳ שומרין ״ולא פריך מינה״ והיינו דלפי סברא זו הו״ל למיפרך על ד׳ שומרין לימא שש״א כמותו, וזהו לפ״מ שהעליתי ברפ״א דדין שומר בנזקין לשיטת הרמב״ם אינו משום שקבל עליו חיוב נזקין אלא דמסתמא נתחייב מתורת בעלים, ואם שייך בזה שש״א כמותו יהיו הבעלים חייבים שהשומר שומר בשליחותם, אבל לפי ההו״א שהיה אפשר לפרש כמש״כ לא קשה ממסר לחש״ו לאו בני שליחות נינהו וכן כ׳ התוס׳ בב״מ דף י׳ ע״ב, ומה שהזכיר הדר״ג דאפשר לא ניחא לי׳ שילך ויבעיר, הנה ע״ז אנו דנין דאם לא נפרש כד׳ הרמב״ם לא מיירי כלל בהבעירו אלא שהוליכו ולא שמרו.
עוד הביא הדר״ג דברי הריטב״א דמפרש הא דחש״ו שלא אמר להזיק אלא שנתן ברשותם בענין דלא מצו מזקי אלא בצבתא דחרש והביא דברי המחנ״א שהקשה על הריטב״א כמש״כ ועיינתי בדברי המחנ״א ולא הקשה אלא כפשוטו דלדברי הריטב״א לא הוי שליח וכבר בארתי מה שהוצרכתי להוסיף, אבל באמת אינו מוכרח כלל דהריטב״א אינו מפרש כד׳ הרמב״ם בשלח ביד פקח דהרמב״ם בהל׳ ה׳ לא הזכיר שהבעיר החש״ו אלא שליבהו, והוא כד׳ הגמ׳ שמסר לו גחלת וליבה ומבואר בדף ט׳ טעמא דפטור משום דמעמיא ואזלא, ולר׳ יוחנן דסבר דשלהבת נמי פטור אמר בגמ׳ דצבתא דחרש גרים וזהו כד׳ הריטב״א דמיירי באופן שבלא צבתא דחרש לא היה יכול להזיק אבל מד׳ התוס׳ בדף ט׳ משמע דאין מפרשים כן אלא טעמא דר׳ יוחנן דפטר משום שהקטן שומרו דאף שהתוס׳ כתבו זה בקושיית הגמ׳ קודם דאמר צבתא דחרש קגרים מ״מ משמע מדבריהם דגם לפי האמת כן הוא דהא כתבו והשתא ניחא וכו׳ ואולי דרק משור מותר הוכיחו סברא זו אבל לענין אש ל״צ לזה, ועי׳ מש״כ בזה בפ״ד הל׳ ז׳, אבל כ״ז ברישא בשלחו ביד חש״ו אבל סיפא בשלחו ביד פקח אם לא הבעיר הפקח ולא שלחו להבעיר מתני׳ היא ד׳ שומרין.
והנה הדר״ג ביאר דברי הריטב״א דמפרש גם סיפא דשלח ביד פקח כן, ששלח אותו להוליך למקום פלוני שמשם יכול הרוח להוליך למקום הנזק ודבריו נכונים לפי דברי הריטב״א, אבך הך דינא לדעתי צ״ע דכיון דהאש הוא מזיק והוי כמו שור המזיק אלא דעתה הוא רחוק ממקום הניזק ואינו יכול להזיק וא״כ כששלח האש ע״י שליח שיוליכו למקום פלוני ואף דאינו מתחייב על מעשה השליח כיון דעכ״פ אינו אנוס הרי בכל מקום שהיא אש שלו הוא ושורו ולא טפח באפי׳.
ולפי המבואר בתוס׳ בדף כ״ב עיקר הפטור אפי׳ לפי המסקנא דאמר צבתא דחרש קגרים משום דאינו רוח מצויה להזיק וא״כ בשלח ביד פקח ואמר לו להוליך למקום פלוני ואף דאין שליח לד״ע ואמרינן דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין מ״מ אינו מוכרח דלא הוי רוח מצויה דמי לא עסקינן ששלחו ביד רשע שמוכן להזיק אלא דלענין דין שליחות לא מהני זה אבל לענין חיוב ממונו כיון דהמזיק שלו והוא מוכן להזיק למה יפטרו וכ״ש בכה״ג גם חש״ו אם שלחם להניח במקום פלוני ושם יכול להזיק ע״י הרוח לא מסתבר דלא הוי כרוח מצויה לומר שאינו מצוי שיובילהו.
ולכן לפי הנראה גם לפי דברי הריטב״א יש חילוק דלענין חש״ו נוכל לבאר בין דנימא כד׳ הריטב״א דהוא באופן דבלא צבתא דחרש לא היה יכול להזיק, והיינו שהרוח בעצמו לא היה יכול להוליכו, ולא שלחו להוליכו בין דנימא כד׳ התוס׳, אם כונתם כן גם למסקנא, דאף שאם לא היה מונח ביד החש״ו היה יכול הרוח בעצמו להוליך השלהבת ולהדליק, אבל עכשיו שהוא ביד החש״ו אינו רוח מצויה ורק צבתא דחרש קגרים שהוליכו למקום שיוכל להזיק, אבל לענין פקח גם לדברי הריטב״א נפרש כפי׳ הרמב״ם שהפקח הבעיר והיינו דהשלהבת בעצמה לא היתה יכולה כלל להזיק במקום הנזק גם ע״י הרוח אלא שהפקח הבעיר בידים, ובזה בעל השלהבת פטור כיון דבלא מעשה הפקח לא היתה יכולה להבעיר, דאפי׳ אם נימא דהוא מצוי שהפקח ישמע לדברי המשלח, מ״מ לא שייך חיוב על בעל האש משום ממונו, אלא אם האש עושה בעצמו מעשה ההיזק ע״י הולכת רוח מצויה אבל לא היכי דאדם אחר עשה מעשה והבעיר.
ואף דבודאי אנו צריכים לפרש חש״ו ופקח בחד גוונא אבל אין אנו אומרים דלא מצי מיירי בחד גוונא אלא דהגמ׳ מפרש מתני׳ בכולהו גווני ורישא דשולח את הבערה ביד חש״ו מיירי אפי׳ לא הבעירו החש״ו והאש הבעיר בעצמו ומ״מ פטור אפי׳ על נזקי ממונו וכמו הברייתא דדף ט׳ וזהו לר״ל כדאית ליה ולר׳ יוחנן כדאית ליה, וסיפא דשלחו ביד פקח ע״כ מיירי אפי׳ הבעיר ושלחו להבעיר דאי לא״ה מתני׳ ד׳ שומרים הוא וכנ״ל, ובחש״ו נמי פטור בשלחן להבעיר, וכמש״כ התוס׳ בב״מ דף ז׳ משום דלא בני שליחות נינהו.
איברא דהתוס׳ בדף ו׳ ד״ה לאתויי כתבו דאם הדליק אש ובא אחר ושרף טלית פטור בעל האש ומוכח שם דדוקא באדם בר דעה אבל חש״ו הוי כמו אדם שלא בכונה ובעל האש חייב, אבל זהו באש גמור דאינו חסר אלא הבאת דבר הניזק, אבל היכי דצריך מעשה הבערה ושהאש אינו יכול להבעיר י״ל דפטור אפי׳ בחש״ו, ואכתי אין הדבר מבורר דאם נימא דאם אמר לחש״ו שיבעירו הוי כמו רוח מצויה דשכיח שיבעירו, א״כ למה אינו חייב על מעשה שלהם כמו על מעשה הרוח, אכן לפי המבואר אצלי בפ״ב הל׳ י״ח בשיטת הר״ח והרמב״ם דאפי׳ על מעשה גמל שהבעיר בידים אין בעל האש חייב, א״כ מיושב דגם על מעשה חש״ו פטור. [ע״כ]
וכן הרמב״ם קבע הלכה זו כמו שהוקבעה במתני׳ דבהלכה ה׳ כתב השולח את הבערה ביד חש״ו וכו׳, ובהל׳ ו׳ כתב שלח את הבערה ביד פקח זה הפקח שהבעיר חייב לשלם, ומוכח להדיא דמיירי במדליק בתוך של חבירו, ומה שפי׳ כן למתני׳ ולא ששלח ביד פקח והפקח לא שמר את האש, דבריו ברורים מגמ׳ מפורשת בקדושין דף מ״ב והא דתנן השולח את הבערה וכו׳ שלח ביד פקח הפקח חייב ואמאי נימא שלוחו של אדם כמותו, ואם שלח ביד פקח היינו ששלח סתם אש בידו למה יתחייב המשלח אפי׳ בלא טעמא דאין שלד״ע דכיון שקיבל בידו נעשה שומר ומתני׳ היא ד׳ שומרים נכנסו תחת הבעלים ולא פריך מינה, וע״כ דגמ׳ מפרש דשלח ביד פקח היינו ששלח להבעיר והפקח הבעיר כמו שכתב הרמב״ם, ולכן גם הל׳ זו שאחריה מיירי נמי במדליק של חבירו.
ויש להוכיח זה ביותר לפימש״כ בהל׳ ד׳ דמלשון נפלה מוכח דאש שהוא שלו חייב עליו אם היה יכול לשומרה או לכבותה, אף דלא הדליק אותה, וא״כ אם הוי מיירי במדליק בתוך שלו ויש להאש בעלים איך אפשר לומר ליבתו רוח שאינה מצויה הרי כולן פטורין, דהא אם יש לאש בעלים דכן הוא בסתמא במדליק בתוך שלו חייבין אם יכולין לשמרה או לכבותה, וע״כ דמיירי במדליק בתוך של חבירו ובעל האש ליכא ורק בדין מזיק עסקינן ולא בדין בעלים, ומיושב שפיר מה שכתב הרמב״ם וכל הגורם להזיק משום דאיירי במדליק בתוך של חבירו, ומיושב ג״כ החילוק שכ׳ הגר״א ז״ל מליבה וליבתו הרוח לרקתא.
אכן עלינו לבאר בזה לשיטת הרמב״ם בטעמא דלא דמי לרקתא לאבנו וסכינו ומשאו, והנה הרמב״ן ביאר תירוצו באריכות ונביא קוטב דבריו וז״ל דכי הוי נפצי כיתנא כדי להוציא רקתא היו חובטין הפשתן כדי שיפול הרקתא לארץ, ואלו נפלה הרקתא לארץ שוב אין הרוח מזיזה וכו׳ ומפני שכחו כחוש שהרקתא קלה ביותר הרוח באה ומוליכה למקום רחוק ומזקת, הרי שלא הלכה מכחו כלום ולא סייע הוא בהולכת הרוח, אלא אדרבא אם הלכה מכחו היתה נופלת לארץ וכו׳ ולא דמי לאבנו וסכינו וכו׳ שהרי הרוח מוליכתו כפי כחו ואינו מוליכה במקום אחר הפך מכחו, ומה דפריך מגץ כתב וז״ל דהוי סבר דגץ נמי כשהוא מכה בפטיש כחו מפילתו לארץ, אלא מפני שהוא דבר קל הרוח מוליכתו לחוץ הפך כחו, ומתרצינן דהתם ניחא ליה דליזל והוא מכה בפטיש כדי שילך והרוח מוליכתו יותר ולא בהפך מכחו עכ״ל.
וכבר כתבנו דכל זה שהאריך הרמב״ן הוא שייך על רקתא ולא על כלי מלאכה שיש בה אבק ועפר, וממילא אף שכתבנו דלתרץ מה שקשה מליבה וליבתו הרוח מיושב בדברי הגר״א ז״ל כיון דעכ״פ אינו מתכוין שילך אינו חייב על גרמי, אבל לחלק מאבנו וסכינו כפל הרמב״ן הרבה פעמים דעיקר התירוץ הוא בשביל שהרוח מוליכו הפך מכחו וזה לא שייך אלא ברקתא.
וגם מה שתי׳ הרשב״א בש״מ וז״ל תי׳ מורי הרב דשאני התם דממונו ממש הוא דמזיק שהאש היא ששורפת וכן כובד האבן והסכין הם שמזיקים והלכך אפי׳ כח אחר מעורב בו חייב דממונו הוא דאזיק, אבל הכא הרקתא בעצמה אינו מזקת אלא הרוח הוא המסער אותה ומכה בה על פני העוברים עכ״ל, גם תי׳ זה מסתבר דלא שייך אלא ברקתא שהסביר הרשב״א דההיזק הוא בכח הכאת הרוח שמסער ומכה בה על פני העוברים והרקתא אינו מזיק אבל אבק ועפר שנכנסים בעינים ומזיקים הלא אין הרוח אלא המוליך אותם אבל אינו העושה עצם ההיזק.
ועתה נבוא לדברי התוס׳ בב״ב דכ״ו שכתבו וז״ל ואומר ר״י דלא דמי לאש דאין חייב משום אש אלא כשעשה האדם את האש לבדו כדכתיב המבעיר את הבערה בלא סיוע הרוח. ואח״כ הולכת ע״י רוח מצויה, אבל הכא אינו עושה לבדו כל עיקר אלא ע״י הרוח דאי לאו רוח לא הוי רקתא אזלא כל עיקר ודמי לליבה וליבתו הרוח דפטור עכ״ל, ולכאורה מכיון שדימו לליבה וליבתו הרוח, א״כ לשיטת הרמב״ם דמחייב בליבה וליבתו הרוח אינו מיושב בתירוצם אמאי דפטור גבי רקתא, אך באמת זה מיושב שפיר דהרמב״ם הא מחייב גבי ליבה וליבתו הרוח משום גרמי, וכבר כתבנו בשם הגר״א ז״ל דגבי רקתא ועפר אין לחייב משום דד״ג כיון שאינו מתכוין לכן נוכל לומר להרמב״ם תי׳ התוס׳ גבי רקתא.
והנה מדבריהם בב״ב משמע דלעולם אינו חייב אלא כשעשה האש לבדו בלא סיוע הרוח, אולם בב״ק דנ״ט ע״ב במה דתנן במתני׳ לבתה הרוח כולן פטורין כתבו בתוס׳ וז״ל פר״י דברוח מצויה איירי וכו׳, וא״ת כיון דמתלבה ברוח מצויה יתחייב האחרון של הנחת עצים ואור וכו׳, ואין לחלק משום דבהנהו אין מחוסר אלא הולכת האש בעלמא ע״י רוח מצויה, אבל כאן מחוסר ליבוי ואין שם אש עליו ולא קרינא ביה המבעיר את הבערה דהא בפ״ק וכו׳, והעלו שם בתוס׳ דלבתה הרוח היינו ברוח שאינה מצויה וכן איתא בירושלמי, ובדף ס׳ גבי ליבה וליבתו הרוח דפטור כתבו וז״ל דלא מחייב משום אשו אא״כ עשה כ״כ בפני עצמו בלא סיוע הרוח, או דבר אחר שיוכל להזיק ברוח מצויה אחר גמר המעשה שלו דהכי משמע המבעיר את הבערה שבפ״ע עשה את הבערה שיכול להזיק ברוח מצויה עכ״ל, והוא כדבריהם בדף נ״ט דאם עשה דבר מסויים בפ״ע שהרוח המצויה יעשה אותה למזיק נמי חייב אלא שבלבה ולבתו הרוח לא עשה כלום בפני עצמו.
ולפי״ז אינו מובן תירוצם בב״ב לפי״מ דמשמע לכאורה דנפילת הרקתא מהכיתנא הוא ע״י עיקר מלאכת הניפוץ אלא שהרוח מוליכו למרחוק, וכן מבואר בדברי הרמב״ן שהבאנו, ועוד יותר מבואר בקושייתו שלפי״מ שכתב מקודם בטעמא דליבה ולבתו הרוח דפטור משום דאיהו בלחודיה לא גרם נזק וליכא הכא מזיק אלא ע״י הרוח וכו׳, ומשום האי טעמא ל״ד לאבנו וסכינו וכו׳ דהתם המניח כמלבה ויש בליבויו כדי ללבותו שהרי נברא גוף ההיזק עצמו ואין הרוח מסייעת בבריאתו אלא בהולכתו עכ״ל, ע״ז הקשה אח״כ בהא דרקתא וז״ל, ואיכא למידק בה מ״ש מאבנו וסכינו וכו׳ דהא איברי היזיקא דהא רקתא בלא סיועא דרוח אלא דהוא ממטי לה עכ״ל, ולהדיא דעיקר יציאת הרקתא הוא ע״י הניפוץ אלא דהרוח ממטי לה.
והנה גם בלא דברי התוס׳ דב״ק היינו צריכין להבין דברי התוס׳ דב״ב דכיון דהרקתא יצא מעצמו, א״כ אין חילוק מזה לאבנו וסכינו אלא דבזה הי׳ אפשר לומר מקצת כסברת הרשב״א דאבן הוא מזיק בעצמו בכובדו, אבל רקתא בלא רוח אינו מזיק כלל, אבל בודאי אין כונתם לגמרי כדברי הרשב״א דברקתא הרוח בעצמו הוא המזיק דא״כ לא צריך לחלק מרקתא לגץ דבגץ הא אין הרוח המזיק דהגץ הוא השורף, ובדעת הרשב״א נבאר אח״כ, אבל בד׳ התוס׳ א״א לומר כמו שנבאר בדברי הרשב״א דביארו להדיא החילוק בין רקתא לגץ לענין זה דרקתא לא דמי לאבנו וסכינו, ורק דהיינו אומרים בדברי התוס׳ דאף דהרקתא מזקת ע״י הרוח מ״מ לא דמי לאבן דרקתא בלא הרוח אין לה שם מזיק, אבל לפי דברי התוס׳ דב״ק דאפי׳ אם הרוח עושה האש נמי חייב, ורק שיעשו הבעלים דבר מסויים שאח״כ יזיק ע״י רוח מצויה וכמו בליבה הרוח אש ועצים שלו משא״כ בליבה ולבתו הרוח שלא עשה שום דבר, וא״כ ברקתא כיון דהוציא הרקתא מעצמו וע״י הרוח תזיק אמאי לא דמי לאבנו וסכינו.
ע״כ נראה דהתוס׳ מפרשים דעיקר יציאת הרקתא מהכיתנא הוא ע״י הרוח דהכאת הנפוץ הוא רק לנתק ולהפריד הרקתא מן הכיתנא, ומשום שהרקתא אין לה כובד וכמש״כ הרמב״ן לא היתה נופלת מעצמה ולזה מועיל הרוח והוא ממש כמו זורה ורוח מסייעתו, דשם ע״כ צ״ל כן דעיקר יציאת המוץ הוא ע״י הרוח דזהו עיקר מלאכה דשבת, ומה שכתבו בתוס׳ דאי לאו רוח לא הוי רקתא אזלא כל עיקר הכונה שלא היתה יוצאת כלל, אח״כ מצאתי בתוס׳ הרא״ש בש״מ שכ׳ וז״ל אכתי מה פריך התם הוא דחייב דאפי׳ בלא זיקא הי׳ הגץ יוצא מכחו וכו׳ וי״ל דאכתי לא מסיק אדעתי׳ הכי אלא משמע ליה כי היכי דהכא מכה בפטיש והגץ יוצא ה״נ מנפץ ומכה בפטיש והרקתא יוצא מכחו, ומשני התם ניחא ליה וכו׳, אבל הכא לא ניחא ליה דליזל ולא אזלא רקתא כל עיקר אלא ע״י זיקא עכ״ל.
ועכשיו מובן שפיר תירוצם דכל זמן שלא יצאה הרקתא והיא ביחד עם הכיתנא בודאי אין עליה שם מזיק, דכיתנא אינה יכולה להזיק, וזהו שכתבו דדמי לליבה ולבתו הרוח דביחד עם הרוח נעשה המזיק.
והנה התוס׳ פירשו דכשמשני הכא ניחא לי׳ דליזל היינו דלכן מתכוין להכות בכח עד שיתרחק הגץ בלא שום זיקא והכא לא ניחא לי׳ דליזל ואינו מכה בכח ובלא רוח לא אזלא רקתא כל עיקר, אבל באמת פירושם דחוק דלפי״ז עיקר חסר בגמ׳, ואמר רק הסיבה מעיקר התירוץ דלפי דבריהם מה דניחא לי׳ או לא ניחא ליה אינו נ״מ לדינא כלל רק דבשביל דניחא ליה מכה בכח ומתרחק הגץ בלא שום זיקא, וזהו עיקר התירוץ והו״ל לגמ׳ לומר זה דגץ מתרחק מעיקרא בלא רוח ורקתא אינה יוצאת אלא ע״י הרוח.
לכן נראה דבזה ודאי צריך לומר כפי׳ הרמב״ן דניחא לי׳ ולא ניחא ליה הם עיקרי טעמי החיוב והפטור, וגץ נמי דמי לרקתא דאף דיוצא בכח הפטיש מ״מ הרוח מסייע לעיקר הליכתו, ומ״מ כיון דניחא לי׳ דליזל חייב גם על מעשה הרוח, וברקתא כיון דלא ניחא לי׳ אינו חייב על מעשה הרוח.
אלא דלכאורה אי אפשר לומר כן דעל יציאת הרקתא הא לא נוכל לומר לא ניחא לי׳ דליזל דעיקר פעולת הניפוץ הוא להוציא הרקתא, וע״כ דהא דאמר לא ניחא לי׳ דליזל הוא רק על הליכת הרקתא, וכיון דעכ״פ יציאת הרקתא ניחא לי׳ אמאי אינו חייב על הרקתא מדין אבנו וסכינו, כיון דאמרינן דכשניחא לי׳ חייב גם על מעשה הרוח, וממילא ליהוי כמו שהניח בעצמו הרקתא והרוח הוליכו.
ולבאר זה נקדים מה שהקשה הרמב״ן דמאי פריך מגץ התם מכחו קא אזיל והכא זיקא דקא ממטי לה, דהא המבקע עצים נמי לא ניחא ליה דליזל שהוא צריך להבקעת ומ״מ חייב, ותירץ דגץ הרוח מוליכו מדתני ליה גבי דיני אש ולא גבי אדם המזיק, ולפי דברי הרמב״ן יקשה על הרמב״ם שכתב דין גץ היוצא מתחת הפטיש בפ״ו מהל׳ חובל ומזיק הל׳ י״א וכתב הרי זה חייב כמו שזרק אבן או חץ, ויקשה קושיית הרמב״ן דמאי פריך על רקתא מגץ, ואמאי לא פריך מהמבקע עצים דלא ניחא ליה דליזל.
ונראה דזה ודאי כדברי הרמב״ן דגץ הרוח מוליכו וכל החלוק בין ניחא ליה דליזל או לא ניחא לי׳ לא שייך אלא היכי שצריך לחייבו על מעשה הרוח, אבל אם עושה בכחו ממש ודאי אין נ״מ וכמו שזורק אבן ולא ניחא לי׳ דליזל דודאי הוא חייב, אלא דנראה לומר דאף דגץ הוא ע״י סיוע הרוח בכ״ז דעת הרמב״ם דחיובו משום אדם המזיק, ונ״מ דאף דהפטיש הוא בתוך שלו ובכה״ג בנזקי אש פטור על טמון אבל גבי גץ חייב גם על נזקי טמון, ומש״ה תני לה במתני׳ בתר בבא דהמדליק את הגדיש דמיירי לגמרי במדליק בתוך של חבירו, אף דנלמד מזה דין טמון במדליק בתוך שלו, וכמו שבארנו בארוכה בהל׳ י׳, וכן בבא דבתרה קתני גמל שהי׳ טעון פשתן דחייב משום חציו דגמל ולא משום חיובי אש ולר״ל אוקמוה במסכסכת, לכן סובר הרמב״ם דלהכי תני בהך מתני׳ בבא דגץ להשמיענו דאף דהולך בסיוע הרוח מ״מ חייב על טמון דחייב משום אדם המזיק.
ומש״ה כתב הרמב״ם דין זה בהל׳ חובל ומזיק דאף דמדליק בתוך של חבירו דנמי חייב על טמון כתב לה בדיני אש, מ״מ כיון דגץ הוא מדליק בתוך שלו וחייב על טמון וע״כ דעדיף מדין אשו משום חציו דבזה בתוך שלו פטור על טמון אפי׳ למאן דסבר אשו משום חציו וכמו שבארנו בהל׳ י׳ דאשו אינו חציו ממש דלאו מכחו קאזיל, אבל גץ עיקרו מכחו קאזיל ואף דהרוח מסייעו חייב גם על מעשה הרוח מדין אדם המזיק כיון דניחא ליה דליזל, ולענין זה הוי כמו זורה ורוח מסייעתו דחייבתו תורה על מעשה הרוח, ואף דהגמ׳ מחלק בין זורה דחיוב שבת ובין חיוב תשלומין זה נבאר אח״כ.
ובזה נוכל לבאר תירוצו של הרשב״א בשם מורו הרב דרקתא לא דמי לאבנו וסכינו, דהתם כובד האבן הוא שמכה, והכא הרוח הוא שמסער ומכה על פני העוברים, דקשה טובא דמאי פריך בגמ׳ מגץ היוצא מתחת הפטיש, דהתם ודאי דגץ הוא השורף וכמו שכתבנו למעלה, ולפימש״כ נוכל לומר דזה פשוט להגמ׳ דחיובו דגץ אינו משום אש אלא משום אדם המזיק וכמש״כ וזהו דפריך בגמ׳ על רקתא מגץ, דכמו שבגץ אנו מחייבין אותו על מעשה הרוח משום אדם המזיק, ה״נ נחייבו ברקתא דהוי סבר כמו שכתבו בתוס׳ הרא״ש דהכאת הפטיש בגץ והכאת הנפוץ ברקתא דמיין להדדי, וכמו דבגץ חייב על מעשה הרוח משום דתחילת הלוכו הוא ע״י הכאת הפטיש, ואף דהרוח מוליכו למרחוק נחשב אדם המזיק ה״נ ברקתא יתחייב על מעשה הרוח משום אדם המזיק, וע״ז משני דבגץ ניחא ליה דליזל ומתחייב גם על מעשה הרוח, כיון דעיקרו הוא ע״י הכאת הפטיש, אבל ברקתא לא ניחא ליה דליזל.
ונמצא דקושיית הרשב״א הוא דליחייב ברקתא משום אש, וע״ז מתרץ דברקתא הרוח הוא המזיק, וקושיית הגמ׳ הוא דליחייב משום אדם המזיק ושיתחייב גם על מעשה הרוח כמו בגץ.
והנה לכאורה ראיתי דאין ליישב כן בדעת הרשב״א דבש״מ הביא בשם תוס׳ הרא״ש שהרשב״א הקשה למ״ד אשו משום ממונו, בהא דהנכנס לחנותו של נפח וטפחו לו נצוצות על פניו ומת דחייב גלות דהא גץ ע״כ הוא משום חיוב אש ולא מדיני אדם המזיק מדתני לה גבי דיני אש, ובתוס׳ הרא״ש תירץ דהתם בחנותו של נפח ליכא זיקא והנצוצות הלכו מעצמם והוי אדם המזיק, ובאמת תירוצו אינו מיושב דהא אשכחן בשחט לו שנים או רוב שנים דפטור מגלות שמא הרוח בלבלתו ואמרינן דדוקא בביתא דשישא ליכא רוח, ואולי יש לחלק דהכא צריך רוח חזק יותר להוליך הנצוצות ודחוק, ולפימש״כ לא קשה מידי דבאמת דין גץ היוצא מתחת הפטיש הוא נמי משום אדם המזיק, וכמו שכתב הרמב״ם להדיא דהוא כמו שזרק אבן או חץ.
עכ״פ כבר לא נוכל ליישב דעת הרשב״א בשיטה זו, ומתחלה חשבתי דכיון דעכ״פ קושייתי היא קושיא עצומה דלדברי הרשב״א אין התחלת קושיא מגץ ארווחנא לפחות ליישב שיטת מורו הרב שהוא רבינו יונה ז״ל ונאמר דסובר כהרמב״ם, אך אח״כ נתיישבתי דאין זה סתירה, דידוע דתוס׳ הרא״ש הוא סדור של התוס׳ ורובם מהתוס׳ שלנו, ומעט שאינם נמצאים בתוס׳ כמו שאנו רואים בתוס׳ הרא״ש הנדפס על סדר נשים, ולכן הרשב״א שהביא בתוס׳ הרא״ש הוא הרשב״א בעל התוס׳ מהצרפתים, ואין זה הרשב״א בעל חידושי הרשב״א ואין כאן סתירה כלל.
ועכשיו נוכל לבאר מה שכתבנו למעלה לפרש לדעת הרמב״ם דניחא לי׳ ולא ניחא ליה הם עיקר טעם החיוב והפטור דהקשינו דהא עיקר יציאת הרקתא ניחא לי׳, אבל לפי״מ שבארנו מיושב דקושיית הגמ׳ מגץ הוא דליחייב גם ברקתא על מעשה הרוח מדין אדם המזיק, וע״ז משני דגבי גץ כשמכה בפטיש ניחא לי׳ להתיז הנצוצות שילכו למרחוק והוא ע״ז כמו זורק חץ, ולכן אף שהרוח מסייע בהליכתו חייב כיון דניחא לי׳ בעיקר זריקתם, אבל רקתא כיון דרוצה שיפול לארץ, א״כ אינו צריך לההתזה והזריקה כלל, והוא צריך רק להפריד הרקתא שממילא יפול ע״י הרוח, ולכן אינו חייב על מעשה הרוח מדין אדם המזיק כיון דלא ניחא לו בזריקתו ולא בהולכת הרוח.
וכל זה הוא לענין דין אדם המזיק, אבל לענין דין אשו לחייב משום אבנו וסכינו לא מהני הא דניחא לי׳ דלא דמי כלל דין אשו לדין אדם המזיק, דאף דבדין אדם המזיק אמרינן כיון דעושה מעשה התזה וניחא לי׳ בזריקתו הוא חייב גם על מעשה הרוח, וכעין מה דמצינו דחייב לענין שבת בזורה ורוח מסייעתו, זהו רק בדין אדם המזיק דכתיב מכה בהמה וצריך רק דין מזיק, וכן אפי׳ בדין רציחה דכתיב מכה אדם דאמרינן דכיון דעשה מעשה שע״י מעשה דידי׳ ועל ידי הרוח יהי׳ נגמר ההיזק או הרציחה נחשב כמו שהוא הכה או הרג, אבל זהו רק שיהי׳ נחשב כאילו הוא עשה תכלית הפעולה היינו ההיזק או הרציחה אף שלא עשה לבדו, אבל לחייבו משום אש דצריך שיהי׳ נעשה בעל האש בין למ״ד משום ממונו בין למ״ד משום חציו, דלא הוי חציו אלא משום דהוא בעל האש כמש״כ בהלכה י׳ בזה אמר קרא המבעיר את הבערה, וכתבו התוס׳ דבעינן שיעשה בעצמו ובזה לא מהני כלל סברא דניחא לי׳ במעשה הרוח דקרא כתיב שיעשה בעצמו מעשה ההבערה דלא חייבתו תורה בחיוב האש אלא אם עשה בעצמו האש, דלא כתיב קרא על ההיזק אלא על פעולת האש.
ובזה מבואר עכשיו מה דמדמי הגמ׳ בב״ב ליבה ולבתו הרוח לזורה ורוח מסייעתו ואמרינן ע״ז דכי אמרינן זורה ורוח מסייעתו ה״מ לענין שבת דמלאכת מחשבת אסרה תורה, ולכאורה הא מצינו דהיכי דניחא לי׳ במעשה הרוח חייב בגץ גם מדין אדם המזיק, אך הדבר מבואר שפיר דבשבת בפשוטו אילולי מה דילפינן מזורה ורוח מסייעתו הי׳ בודאי צריך לומר דאינו חייב אלא כשעשה בעצמו המעשה, כדכתיב לא תעשה כל מלאכה, אבל מה דבמחשבתו נעשה תכלית המעשה וכמו בזורה דגרם שנזרה התבואה ע״י הרוח, צריך להיות פטור, וע״כ ידעינן מזורה ורוח מסייעתו דחשיב כמו מעשה דידי׳ שהוא הי׳ הזורה, וא״כ ה״נ הוא הי׳ המבעיר, וע״ז אמרינן דדוקא לענין שבת דמלאכת מחשבת אסרה תורה, אבל לענין אש לא נחשב כאלו הוא הי׳ המבעיר, אבל לענין אדם המזיק דנחשב שהוא עשה תכלית ההיזק בזה שפיר מחייבינן לי׳ משום מזיק ומשום רוצח, וזהו דינא דגץ היוצא מתחת הפטיש וכנ״ל.
והי׳ אפשר לומר עוד יותר דלענין מזיק ורוצח באמת ילפינן מזורה ורוח מסייעתו דסברא דמלאכת מחשבת אסרה תורה מהני רק לומר דבשבת לא בעי שהוא יעשה כל המלאכה, אלא אם ע״י מלאכתו תיעשה תכלית המלאכה חייב, ואף דשנים שעשאוה פטורים שאני רוח שהוא בטבע, אולם מכיון דבגמ׳ לא הוזכר כן אין צריך לזה אלא דמסברא אמרינן כן, דכיון דעיקר ויסוד ההיזק והרציחה הוא ע״י מעשה דידי׳ אף שהרוח מסייעו הוי מזיק ורוצח, ומצאנו דמיון לזה בסנהדרין דף ע״ז ע״ב דאמר ר״פ זרק צרור למעלה והלכה לצדדין והרגה חייב, ואמר ע״ז מאי טעמא משום דכחו הוא אי כחו תיזל לעיל ואי לאו כחו הוא תיזל לתחת אלא כח כחוש הוא, ופירש״י אינו כח חזק אלא קצת כחו יש כאן והאי דלא אזלא לעיל משום שכלה כח חוזק הזריקה והאבן חוזרת לארץ, אבל עדיין הולכת היא ממקצת כחו, ונמצא דאף דהצרור הולך ע״י כובדו ועל זה אינו חייב מדאינו חייב כשהולך למטה מ״מ כיון דמעורב כח כחוש של זריקתו חייב, וה״נ אף שהרוח מוליך את הגץ מ״מ מעורב כח כחוש של התזתו, ולכן חייב משום מזיק ומשום רוצח:

המדליק בתוך שדה חבירו ויצאה האש ונאכל הגדיש והיה גדי כפות לו ועבד סמוך לו ונשרף עמו חייב שכן דרך בני אדם לעשות בגדיש, היה עבד כפות וגדי סמוך לו ונשרף עמו פטור.
השגת הראב״ד: בתוך שדה חבירו וכו׳. א״א זה איני יודע מה הוא דהכא לאו בטמון מיירי עכ״ל.
כתב המ״מ וז״ל ובהשגות על מש״כ רבינו חייב [נראה דצ״ל פטור] א״א זה איני יודע מהו דהכא לאו בטמון איירי ע״כ. ונעלם מעיני ולא ידעתי מה אינו יודע שהפטור כשהעבד כפות הוא משום דקלב״מ במיתת העבד שהיה כפות ולא הי׳ יכול לברוח, וכן מוכרח הסוגיא שבפ׳ כיצד הרגל וכו׳ עכ״ל, והנה במה דפסק הרמב״ם דפטור טמון הוא אפי׳ בלא כלו לו חציו כמו שכ׳ המ״מ בהלכה ט״ו כתב הגר״א ז״ל דאחר דמשני אלא למאן דאית לי׳ משום חציו אית לי׳ נמי משום ממונו חוזר ממה דהוי סבר מתחלה דדוקא בכלו לו חציו פטור טמון אלא דבכל גווני פטור במדליק בתוך שלו משום שהי׳ יכול לגדור, ולדברי הגר״א משמע דבמדליק בתוך של חבירו הוי חציו ממש ואין חזרה בזה בהסוגיא ושייך שפיר קלב״מ, אבל במדליק בתוך שלו לא שייך קלב״מ כיון דפשיטא לן לדעת הגר״א דבמדליק בתוך שלו תמיד יכול לגדור א״כ פסוקי מפסקי גירי׳ וכדאמרינן בסנהדרין דף ע״ז ע״ב גבי זורק חץ ותריס בידו, אלא דיקשה בהא דפסק הרמב״ם דאש שעברה חייב בד׳ דברים דמשמע אפי׳ במדליק בתוך שלו, דהא כיון דבאותה שעה מפסקי גירי׳ לא הוי חציו, ואמאי ליחייב בד׳ דברים דכיון דבגמ׳ אמרינן ע״ז פסוקי מפסקי גירי׳ ובב״ק דף כ״ו אמר רבה זרק כלי מראש הגג והי׳ תחתיו כרים וכסתות בא אחר וסלקן, או קדם הוא וסלקן פטור מ״ט בעידנא דשדא פסוקי מפסקי גירי׳, ואף דהרמב״ם פסק דלא כרבה וחייב היינו משום דדיינינן דינא דגרמי ולכאורה משמע דבדינא דגרמי אינו חייב אלא נזק ולא ד׳ דברים, אלא דבאמת לא שייך זה כלל להא דסנהדרין דהתם כשהנרצח הי׳ יכול להגן על עצמו בתריס, וכן בהא דב״ק שכבר היו כרים וכסתות על הארץ, אבל מה שהרוצח יש לו תריס והיה יכול להגן על הנרצח זה פשיטא דלא מהני כלל ובודאי חייב מיתה וכן לענין נזק וד׳ דברים, וכן כתב שם הגר״א דבודאי חייב בד׳ דברים אף שיכול לגודרה, ורק דבטמון גילתה תורה לפטור מטעם זה ומ״מ הוא דחוק בסברא דכיון דפשוט דלענין מזיק ורוצח לא מהני מה שהמכה יכול לסלק, א״כ האי סברא לא מהני מידי ואמאי יועיל זה לפטור טמון, וכיון דעכ״פ איכא גזה״כ לפטור טמון מנ״ל לחלק בין מדליק בתוך שלו למדליק בתוך של חבירו.
ועוד דעיקר גדר זה לא מסתבר דאיך נוכל לומר דמדליק בתוך שלו תמיד יש בידו לגדור והגע עצמך שעשה שלהבת גדולה סמוך למצר ובגבול השני יש עצים סמוכים ואין בידו לגדור שלא תתפשט האש, וע״פ דין הוא עכ״פ מדליק בתוך שלו, וגם מהיכי תיתי נימא שמדליק בתוך של חבירו אין בידו לגודרה דמהיכי תיתי לא יניח לו חבירו לגדור אם אפשר כדי שלא יוזק, ואף שהמבעיר יצטרך לשלם בודאי לא ניחא לי׳ לבוא בדין ועוד שרוצה אדם בקב שלו, ועוד דלשון הגמ׳ דהתם שורו ולא טפח באפי׳, והרי״ף הוסיף דהתם לענין גלוי משמע שבא ליתן טעם אמאי חייב בלא טמון, ולדעת הגר״א לא צריך כלל ליתן טעם על מה דחייב אש ועיקר צריך להוסיף דבתוך שלו אינו חייב משום חציו וע״כ דקאי היכי דכלו לו חציו דאשמעינן דגם בזה חייב.
ולכן נראה דלא צריך כלל למש״כ הגר״א דהגמ׳ חזר כאן בסוגיא זו, ומ״מ שפיר פסק הרמב״ם דאפי׳ לא כלו לו חציו פטור טמון, משום דבהכונס אמר רבא בתרתי פליגי, פליגי במדליק בתוך שלו והלכה ואכלה בתוך של חבירו דר׳ יהודה מחייב אטמון באש ורבנן סברי לא מחייב, ופליגי נמי במדליק בשל חבירו, דר׳ יהודה סבר משלם כל מה שבתוכו ואפי׳ ארנקי ורבנן סברי כלים שדרכן להטמין וכו׳, ולהדיא דאין חילוק אלא בין מדליק בתוך שלו למדליק בשל חבירו, ובסוגיא זו רבא הוא דאמר משמי׳ דאביי כדאיתא אמר רבא קשיא לי׳ לאביי וכו׳ וניחא לי׳ וכו׳, וזהו לאביי אבל רבא בעצמו לא סבר הכי כדאיתא בהכונס.
אולם אכתי צריך ביאור מהו באמת החילוק בין מדליק בתוך שלו למדליק בתוך של חבירו כיון דאידי ואידי חציו הוא והוי אדם המזיק, ולכאורה חפצתי לחלק בין מדליק בתוך שלו למדליק בתוך של חבירו לפי שיטת הרמב״ם בפ״ו מה׳ חובל ומזיק דמזיק שלא בכונה אינו חייב אלא ברשות הניזק אבל ברשות המזיק אינו חייב אלא בכונה, אכן א״א לומר כן דהא המבקע עצים מתוך שלו לשל חבירו חייב וצריך לומר דכיון דהוא פשיעה גמורה הוי כמו בכונה, וכן כתב הרמב״ם שם להדיא גבי בעל חבית ראשון ובעל קורה אחרון שזה כמו ששברו בידו בכונה.
ולכן נראה לי דמעיקר מילתא לא קשה דכיון דקרא דאש כתיב במדליק מתוך שלו כדכתיב כי תצא אש, לכן כמו דקיי״ל דמיעוטא דשור ולא אדם אינו אלא לענין מיתה ולא לענין נזקין משום דקרא במיתה כתיב, ואף דעכ״פ ליכא קרא מיוחד לחייב באדם בנזקין וקרא דבור כתיב בשור מ״מ אמרינן דכיון דמסברא צריך לחייב גם אדם ורק דקרא ממעט אדם אמרינן דקרא מעטי׳ ממיתה ולא מנזקין כיון דקרא במיתה כתיב, וה״נ כיון דפטורא דטמון הוא גזה״כ וכתיב במדליק בתוך שלו אמרינן דדוקא במתוך שלו מעטי׳ קרא לטמון, וע״כ אנו צריכין לומר כן לר״ל דסובר אשו משום ממונו ולא ס״ל דהוי חציו אלא כשהצית בגופו של עבד או במסכסכת כל הבירה, א״כ אמאי תנן להדיא דמדליק בשל חבירו חייב טמון, וע״כ אנו צריכין לומר כן דפטור שפטרה תורה במדליק בתוך שלו כתיב, וקים להו לחז״ל למדרש הכי דדוקא במה דכתיב נתמעט טמון, משום דעכ״פ הדליק ברשות, אבל במדליק ברשות חבירו חייב טמון ומה דלא ניחא לי׳ לאביי לומר כן והוצרך לומר דדוקא בכלו לו חציו היינו משום דאביי סובר אליבא דר׳ יוחנן דמסברא הוי חציו ממש, ולכן אין סברא דבאדם המזיק יהי׳ פטור טמון, אבל רבא סובר דרק חדוש הוא שחדשה תורה לומר דאשו משום חציו, וזהו שכתב הרמב״ם בהלכה ט״ו שאע״פ שאשו ממונו הוא הרי הוא כמו שהזיקה בחציו וזהו ממה דגלי קרא מכי תצא אש וגו׳ ישלם המבעיר את הבערה דלמד רבא מזה דאשו משום חציו, וסובר רבא דחדוש הוא שחדשה תורה דאשו הוי כמו חציו ובזה גלי קרא דפטור טמון.
אלא דעכשיו יש לעיין בדין חיוב מיתה לענין קלב״ם, דיש לומר דכיון דלדידן לא הוי חציו ממש ורק שהתורה חייבה משום חציו, א״כ אין לנו לדון מדיני ממון לדיני מיתה, ואף דמחייבינן בד׳ דברים היינו משום דהתורה גילתה במה דפתח בנזקי ממונו וסיים בנזקי גופו לומר לך אשו משום חציו, ובפשוטו לא גילתה התורה אלא לענין דיני ממון, דודאי לא שייך דהכא גילתה תורה נמי לענין חיוב מיתה לומר דהוא רוצח ממש, דא״כ הדר יקשה לן דאמאי פטור טמון, וע״כ דרק חדוש הוא שחידשה תורה, ולא אשכחן חידושא אלא בדיני ממון ולא מיתה.
ואף דהגמ׳ בתחלת הסוגיא ודאי הוי סבר דשייך קלב״ם היינו לפי״מ דהוי סבר דהוי חציו ממש, ויש לומר דזהו באמת חדושא דרבא דמעיקרא בפלוגתא דר׳ יוחנן ור״ל אמר אשו משום חציו מסברא והוי סבר דאינו משום ממונו כלל, דממונא אית בי׳ ממשא, אבל למסקנא דחידש רבא דהוא מקרא דפתח הכתוב וגם אסיק דמאן דאית לי׳ משום חציו אית לי׳ משום ממונו, ולכן אף דמ״מ הוי ניחא לאביי גם לפי״ז לומר דאינו פטור טמון אלא בכלו לו חציו היינו דלא הדר בי׳ אלא מסברא דהוי סבר מעיקרא דבאש לא שייך לחייב משום ממונו, אבל מ״מ יכול לסבור דאש הוי חציו ממש, אלא דהיכי דלא שייך חציו כגון בכלו לו חציו איכא משום ממונו, אבל היכי דשייך חציו סבר אביי דהוי חציו ממש, אבל רבא סבר דמסברא לא הוי אשו משום חציו משום דלאו מכחו קאזיל, ומשום הכי שפיר פטור טמון אלא דחידוש הוא שחידשה תורה לחייבו משום חציו, וא״כ זהו בממון ולא במיתה, ולפי״ז גם לרבא צריך לאוקמי כגון שהצית בגופו של עבד.
והנה בתוס׳ בסנהדרין דף ע״ז בתי׳ ב׳ כתבו דאש שהזיקה ברוח מצויה פטור ממיתה, אך לפי״מ שפי׳ שם המהרש״א כונתם לחלק בין אש שהולכת בלא רוח כלל לאש שהולכת ע״י רוח מצויה דהיכי שהולכת ע״י רוח מצויה לא הוי חציו, אולם הר״ן בחידושיו שם כתב להדיא דאשו משום חציו לא מהני אלא לענין ממון ולא לענין מיתה, וז״ל הר״ן לפיכך אני אומר שאין לדמות נזקי ממון לרוצח לענין חיוב מיתה, משום דרוצח אקיל רחמנא גביה דלא עשה בו שוגג כמזיד ואונס כרצון, וכיון שכן בעינן שיעשה בפועל ממש ובריא היזקא קודם שיתחייב מיתה כמאן דכפתי׳ לחבריה ואשקיל עלי׳ בדקא דמיא דבכח ראשון חייב בכח שני פטור משום דלא הוי גיריה אלא בכח ראשון, אבל בכח שני אע״ג דברי היזיקא כיון דלא עביד מעשה ממש אלא בגרמא פטור, ואלו דכותה לענין נזקין אלו הניח חפצי חברו בקרקע ואשקיל עליה בדקי׳ דמיא ונאבדו אפי׳ בכח שני משמע דחייב דכח שני זה בריא היזקא והוי דינא דגרמי ממש ולא גרע משורף שטרותיו של חבירו דחייב עכ״ל, והאריך עוד בזה והוכיח עוד ממה דפסקו הרי״ף והרמב״ם דלא כרבה בב״ק דף כ״ו דאמר זרק כלי מראש הגג והיו תחתיו כרים וכסתות וקדם הוא וסלקן פטור משום דבעידנא דשדי׳ פסוקי מפסקי גיריה, ופסקו הרי״ף והרמב״ם דלא כרבה והיינו משום דדיינינן דד״ג ואלו לענין דאמר רבה זרק חץ ותריס בידו וקדם הוא ונטלו פסקינן כרבה דפטור והיינו משום דבממון מחייבינן אפי׳ בגרמי משא״כ במיתה.
והנה דברי הר״ן ברורים דאשו משום חציו לא מהני לענין חיוב מיתה, אלא דיש לעיין בשיטתו לענין קלב״ם דמתחלת דבריו דכתב בטעמא דמילתא משום דרוצח אקיל רחמנא שלא לחייבו שוגג כמזיד א״כ יש לומר דלענין קלב״ם פטור, אלא דמסוף דבריו משמע דסובר דאינו אלא בגדר דגרמי, ואולי יסבור הר״ן דגם בהורג אדם ע״י גרמי יהי׳ פטור מממון דכיון דתנא דבי חזקי׳ סובר דקרא דאם לא יהי׳ אסון לא דרשינן דין אסון והיינו חיוב מיתה אלא אסון ממש וזה יליף מהיקשא דמכה אדם ומכה בהמה, וכמש״כ בתוס׳ בב״ק דף ד׳ ע״א, א״כ גם בהורג ע״י גרמי פטור מממון דבכל עניני היזק שמזיק אדם שיש בזה חיוב ממון אם יש במעשה זו אסון פטור מממון.
אכן נראה לומר בזה באופן אחר, ויבואר בזה גם החילוק בין מדליק בתוך שלו למדליק בתוך של חבירו לענין פטור טמון באופן אחר ממש״כ למעלה, דהנה בפ״ד הלכה ב׳ במה דפסק הרמב״ם דפורץ גדר בפני בהמת חבירו אם הי׳ הכותל בריא חייב הפורץ בנזקי הבהמה, הבאנו שם דברי הגר״א ז״ל דדעת הרמב״ם דגרמי אינו חייב אלא במכוין להזיק, ובזה מבואר דברי הרמב״ם בתשובתו לחכמי לוניל דמה דליסטים פטורים משום שאינם מכוונים להזיק, וכתבנו שם דע״כ צ״ל גם לדעת הרמב״ם כמש״כ הש״ך בסי׳ שפ״ו שהוכיח ממחיצת הכרם שנפרצה דהיכי דהוא פושע הוי כמו מכוין להזיק, וא״כ אינו מיושב הא דהוציאוה ליסטים, ויישבתי שם באופן אחר, הבאתי למעלה אבל באמת הדרנא בי דלשון הרמב״ם בתשובתו לחכמי לוניל מראים שכונתו כדברי הגר״א ז״ל.
ולכן נראה דהנה הרמב״ן בדינא דגרמי כתב דפורץ גדר בפני בהמת חבירו אפי׳ נימא דחייב הוא אבהמה היינו בנאבדה ולא בהלכה והזיקה משום דלא ברי היזיקא דמי יימר דאזלא ומזקה, וזה דעת הרבה ראשונים לחלק בין ברי היזיקא לאינו ברי היזיקא, ונראה דדעת הרמב״ם דבחדא חייב והיינו דאם מכוין להזיק חייב אף דלא ברי היזיקא כיון דעיקר מעשיו הוא להזיק, אבל באינו מכוין להזיק בענין ברי היזיקא, ועכשיו מיושב דעיקר החילוק בין פורץ גדר לליסטים שפרצו הדיר הוא באמת בין מכוין להזיק או לא ובעינן כונה ממש להזיק, ומה דחייב במחיצת הכרם שנפרצה ומראה דינר לשולחני היינו משום דברי היזיקא ובזה לא בעינן מכוין להזיק.
ולפי״ז נאמר דנ״מ בין מדליק בתוך שלו למדליק בתוך של חבירו, דמדליק בתוך שלו כיון דכתב הר״ן דחציו בגדר גרמי כיון שאינו ממש כחו והוי כח שני ומדליק בתוך שלו בסתמא אין כוונתו להזיק דאינו מדליק אלא בשביל צרכיו, ולכן מעיקר סברא לא הוי בזה אשו משום חציו, ולכן אף דקיי״ל גם במדליק בתוך שלו אשו משום חציו וחייב בד׳ דברים אינו אלא מגזה״כ לחייב ע״ז כמו שהזיק בעצמו, אבל מעיקר דינא אינו מזיק כלל
ובזה יתבאר מש״כ הרמב״ם בהלכה ט״ו שאע״פ שאשו ממונו הוא, הרי הוא כמו שהזיקה בחציו דמוכח להדיא דיסוד החיוב הוא ממונו, ורק דהתורה חייבתו כאלו הזיקה בחציו, ונוכל לומר דכונת הרמב״ם כאן על מה דחייב אש אפי׳ אם הדליק ברשותו ויצאה לרשות אחרת, אבל מדליק בשדה חבירו כיון דמעיקר דינא מזיק הוא, כבר נחשב כמו כונתו להזיק אף שלא הי׳ כונתו להזיק כל הדברים ששרף האש אח״כ, וכמו דמוכח מהא דפורץ גדר לפני בהמת חבירו דא״צ לכוין עיקר ההיזק וכמש״כ שם דהא כתב הרמב״ם דכונתו שתצא הבהמה ויתחייבו הבעלים בנזקיו, וכבר העירותי שם דבאמת אינם חייבים הבעלים כ״ז שלא ידעו, אלא דכונת פורץ הגדר הי׳ כן, אבל עכ״פ לא נתכוין להזיק לבעל השדה וכמש״כ הרמב״ם דהא לא ידע כלל באיזה שדה תלך, ומ״מ כיון דעכ״פ נתכוין להזיק יש לו דין מזיק, וה״נ במדליק בשדה חבירו כיון דעיקר המעשה הוא מעשה מזיק, לכן חייב על כל מה שתבער האש מדין חציו אף שהוא גרמי, ובזה חייב מדין אדם המזיק ממש ולכן ליכא בזה פטורא דטמון. ואף דלחייבו בד״ד גם בשל חבירו אם אינו אלא בגדר גרמי אפשר דאינו חייב וצריך לגזה״כ אבל לחייב על טמון שפיר דחייב משום מזיק.
ועכשיו נראה דבמדליק בתוך שלו דכל דין חציו בזה הוא מגזה״כ דהמבעיר את הבערה, ולפי״מ שכתב הרמב״ם דעיקר דין אש הוא משום ממונו, אלא דחייבתו התורה כמו אם הזיק בעצמו, בזה אם האש שרף אדם לא יפטר בעל האש מלשלם עבור מה ששרף האש ממון של חבירו, ולא אמרינן בזה קלב״מ דאף דנוכל ללמוד מהיקישא דתנא דבי חזקי׳ גם על גרמי לדידן דס״ל גרמי חייב וכמש״כ למעלה, אבל זהו אם הי׳ החיוב מצד עיקר דין מזיק שייך לומר לא חלקת בין מכה אדם ומכה בהמה, אבל במדליק בתוך שלו כיון דאמרינן דמעיקר דין מזיק לא הי׳ חייב משום דהוי גרמי שאינו מכוין להזיק, ורק דהתורה חייבתו מקרא דכי תצא אש, וכבר כתב הרמב״ם שאע״פ שאשו ממונו הוא הרי הוא כמו שהזיקה בחציו, א״כ אין זה מכה בהמה ממש דעיקר יסוד החיוב הוא ממונו אלא דהתורה חייבה כאלו הזיק בחציו ולכן ליכא למילף ממכה אדם לענין קלב״מ, ואף דכל הפטור הוא משום שאינו מכוין, וכבר למדנו מתנא דבי חזקי׳ דלא חלקנו בין מתכוין לאינו מתכוין, אבל זה אינו דזהו במכה אדם בידים דבזה לא חלקנו במכה בהמה לחייבו ממון, אבל בגרמי דמכה בהמה דוקא במתכוין גם מכה אדם לפטור דוקא במתכוין.
וארווחנא בזה לבאר השגת הראב״ד שכתב המ״מ ונעלם מעיני ולא ידעתי מה אינו יודע, דלמד המ״מ בכונת הראב״ד שמשיג על מה דפטור בעבד כפות וגדי סמוך, אכן נראה דלא ע״ז השיג הראב״ד, ואפי׳ אם לא הי׳ סובר הראב״ד דין קלב״ם בלא הצית בגופו של עבד, עכ״פ לא שייך להשיג כיון שהרמב״ם כתב כלשון המשנה, אלא דעיקר השגת הראב״ד הוא על מה שכתב הרמב״ם בהלכה זו המדליק בתוך שדה חבירו וכו׳, וכן הוא בגירסא שלנו דעל זה קבע הראב״ד השגתו, וזהו עיקר השגתו דלמה הוצרך כאן הרמב״ם לכתוב המדליק בשדה חבירו, ואי משום דרוצה לכתוב שכן דרך בני אדם לעשות בגדיש, וכמש״כ המ״מ דמשום זה עירב התנא דין זה בין מחלוקת ר״י וחכמים והודאתן, להשמיענו טעמא דגדי כפות ועבד סמוך דחייב, דגדי דרכו להיות בגדיש וחייב עליו, אבל בשביל זה לא הוצרך לכתוב המדליק בשדה חבירו דע״כ צריך לומר דגם במדליק בתוך שלו אינו חייב אלא על דברים שדרכן להיות דאי אפשר דמדליק בתוך של חבירו יהי׳ יותר פטור ממדליק בתוך שלו, ולכן אם הוי מיירי כאן בגדי טמון, דבמדליק בתוך שלו פטור ובמדליק בתוך של חבירו חייב בדברים שדרכן להטמין הי׳ מיושב מה שכתב הרמב״ם המדליק בתוך שדה חבירו, וזהו שהשיג הראב״ד דהכא לאו בטמון מיירי.
אכן לפימש״כ דיש חילוק בין מדליק לתוך שלו למדליק בתוך של חבירו ומדליק בתוך שלו לא הוי חציו ממש ולא מיפטר בזה קלב״ם, מיושב שפיר מה דכתב הרמב״ם המדליק בתוך שדה חבירו, וסמך הרמב״ם על מה דתנן במתני׳ המדליק את הגדיש וכו׳, ועלה קאי בבא דהי׳ גדי כפות לו, והראב״ד סובר דבבא זו אינו דוקא במדליק בתוך של חבירו כיון דלא תנן בהדיא בבבא זו מדליק בתוך של חבירו, והרמב״ם סובר דדוקא בתוך של חבירו פטור קלב״ם והך בבא נמי ארישא קאי וכנ״ל.
אלא דלפי״ז צריך לומר דהא דכתב הרמב״ם המדליק בתוך שדה חבירו הוא משום סיפא דהך בבא דעבד כפות וגדי סמוך פטור.
אכן נראה דמה שכתב הראב״ד דהכא לאו בטמון מיירי יש מקום לבעל דין לחלוק, ואף דגם הרמב״ם לא הזכיר טמון בהך בבא, ע״כ ארישא קאי להשמיענו דגם בטמון חייב, דהנה בגמ׳ אמרינן דבתרתי פליגי, במדליק בתוך שלו ובמדליק בתוך של חבירו בדברים שאין דרכן להטמין, ולכאורה קשה דאיך עירב התנא שתי מחלוקות שאינם שייכים זה לזה כלל, דטמון באש הוא פלוגתא בדיני אש ופלוגתייהו מקרא אי דרשינן מה קמה בגלוי אף כל בגלוי ודברים שאין דרכן להטמין במדליק בתוך של חבירו הוא פלוגתא בסברא בדיני מזיק על דבר שאין דרכו להיות אם חייב או פטור מגדר אונס, אך באמת כשנעיין בגמ׳ ובדברי הרמב״ם בהלכה ט׳ נראה דכל פטורא דמדליק בתוך של חבירו בדברים שאין דרכן הוא דוקא בטמון כדאיתא להדיא בגמ׳ ופליגי נמי במדליק בשל חבירו דר״י סבר משלם כל מה שבתוכו ואפי׳ ארנקי ורבנן סברי כלים שדרכן להטמין בגדיש כגון מוריגין וכלי בקר הוא דמשלם, כלים שאין דרכן להטמין בגדיש לא משלם.
ולשון הרמב״ם מפורש יותר דז״ל בהלכה ח׳ אכלה גדיש וכיוצא בו והיו כלים טמונים בתוך הגדיש אם היו כגון מוריגין וכלי בקר וכיוצא בהן מדברים שדרך אנשי השדה לטמון בגדיש חייב לשלם, היו בגדים וכלי זכוכית וכיוצא בהן פטור על הכלים, ומוכח להדיא דכל פטורא במדליק בתוך של חבירו הוא בטמון בדברים שאין דרכן להטמין, וטעמא דמילתא משום דבאמת לא שייך פטורא דדברים שאין דרכן אלא בחיוב אדם המזיק ומשום גדר מזיק באונס, אבל אם הניח בהמתו בלא שמירה והלכה לחנות של בשמים וכיוצא שאין דרך להמצא שם תבואה, ונמצא שם תבואה ואכלה האם יש סברא לפטור בזה הלא הבהמה ראתה מה שאכלה ולא הזיקה באונס והבעלים מחוייבים על מה שלא שמרו בהמתם, וא״כ ה״נ בהיזק אש כיון דקיי״ל דמלבד חציו חייב אשו משום ממונו, א״כ מה איכפת לן שאכלה האש דברים שאין דרכן להיות הלא באש לא שייך לפטור משום טענת אונס דהאש הוי כמו בהמתו, והבעלים מחויבים שלא שמרו את האש שלהם.
ולכן מבואר שפיר דאי אפשר להיות הפטור במדליק של חבירו בדברים שאין דרכן אלא בטמון דהא מדליק בתוך של חבירו לא גרע ממדליק בתוך שלו, ואיכא נמי חיובא דאשו משום ממונו וא״כ דל מהכא חיוב אדם המזיק חייב משום ממונו ולא שייך לפטור בדברים שאין דרכן, ולכן דוקא בטמון דמצד חיוב אשו משום ממונו ליכא לחיובא בזה פטרינן בדברים שאין דרכן.
ועכשיו מיושב מה דאמרינן בתרתי פליגי משום דבפלוגתא במדליק בתוך של חבירו בדברים שאין דרכו להטמין איתא נמי פלוגתא דטמון באש במדליק בתוך שלו וכנ״ל ולפי״ז יש לומר יותר דמה דאמרינן בתרתי פליגי היינו תרתי שהן חדא דלפימש״כ אין אנו צריכין כלל לומר דר׳ יהודה פליג במדליק בתוך של חבירו מעיקר דין מזיק אם מזיק בדבר שלא הי׳ לו לחשוב שנמצא שם חייב ולעולם נימא דר׳ יהודה נמי מודה דפטור ומה דמחייב ר׳ יהודה במדליק בתוך של חבירו בדברים שאין דרכן להטמין הוא משום דמחייב בטמון באש וחייב משום אשו משום ממונו, ומה דאמר רבא בתרתי פליגי היינו משום דרב כהנא אמר מחלוקת בתוך שלו וכו׳, אבל במדליק בשל חבירו ד״ה משלם, וע״ז הקשה רבא אי הכי אדתני סיפא מודים חכמים לר׳ יהודה במדליק את הבירה וכו׳ לפלוג ולתני בדידה, והיינו דמדליק את הבירה הוא ע״כ מדליק בתוך של חברו וכש״כ בתוס׳ ולכן אמר רבא בתרתי פליגי והיינו דמפלוגתא דמדליק בתוך שלו נמשך פלוגתא גם במדליק בתוך של חבירו, וע״ז אמר מודים חכמים לר״י במדליק את הבירה ואשמעינן דהוו דברים שדרכן להטמין וחייב לדברי הכל.
ועכשיו על כרחנו אנו צריכין לומר דמה דתנן בגדי כפות דחייב שכן דרך בני אדם לעשות בגדיש היינו אפי׳ היתה הגדי בתוך הגדיש באופן שלא היתה מגולה והי׳ עליה דין טמון דבאמת במתני׳ לא הוזכר לשון טמון גם ברישא אלא המדליק את הגדיש והיו בו כלים ודלקו, והגמ׳ הוא דמפרש למתניתין דבטמון איירי וה״נ בבא השניה הי׳ גדי כפות לו בטמון איירי שהי׳ מקום מרווח בתוך הגדיש שהי׳ בו גדי כפות, וזה דאשמעינן במתני׳ שכן דרך ב״א לעשות בגדיש ובהאי גוונא מיירי גם הרמב״ם וסומך על מה שכתב בהלכה ח׳ וט׳ ובפרט דלא הוצרך כאן הרמב״ם רק להודיענו כלשון המשנה שכן דרך בני אדם לעשות בגדיש וממלא בכל גווני חייב, ולא הוצרך להודיענו דבטמון מיירי דבאמת מיירי בכל גווני, אלא דאפי׳ בטמון חייב משום שכן דרך וכו׳.
והנה לפי״ז כבר לא נצרך לנו מה שחידשנו דהרמב״ם כתב המדליק בתוך שדה חבירו משום דבמדליק בתוך שלו לא אמרינן קלב״ם, אלא דמ״מ כיון דבעיקר מילתא הסברא נכונה לא השמטתי דברי הקודמים משום דבאמת כמו שלאופן הקודם אינו מיושב דצ״ל דכתב הרמב״ם המדליק בתוך שדה חבירו משום סיפא דעבד כפות וגדי סמוך פטור, ה״נ אינו מיושב לגמרי אם נאמר דהוצרך לכתוב שדה חבירו, רק משום רישא אבל סיפא דפטור הוא בכל גווני, דכיון דהרמב״ם מפרש כן במתני׳ דמיירי במדליק את הגדיש א״כ הו״ל למתני׳ לאשמעינן דינא דקלב״ם במדליק בתוך שלו דהוי רבותא טפי, אבל לפימש״כ מיושב שפיר דהא דכתב הרמב״ם המדליק בתוך שדה חבירו הוצרך זה בין בשביל רישא לאשמעינן הא דשכן דרך בני אדם לעשות בגדיש דמיירי אפי׳ בטמון וחייב דוקא בשדה חבירו, ובין בשביל סיפא דהא דפטור בעבד כפות וגדי סמוך הוי נמי דוקא במדליק בתוך שדה חבירו אבל במדליק בתוך שלו ליכא פטורא דקלב״ם וכמש״כ.
והנה בסוגיא שם איתא ההוא גברא דבטש בכספתא דחבריה שדייה בנהרא אתא מריה ואמר הכי והכי הוה לי בגוה, יתיב רב אשי וקא מעיין ביה כה״ג מאי, א״ל רבינא לר״א בריה דרבא, ואמרי לה ראבד״ר לר״א לאו היינו מתניתין דתנן ומודים חכמים לר׳ יהודה במדליק את הבירה שמשלם כל מה שבתוכו שכן דרך בני אדם להניח בבתים, א״ל אי דקא טעין זוזי ה״נ הב״ע דקא טעין מרגניתא מאי מי מנחי אינשי מרגניתא בכספתא או לא תיקו, וכתב הרי״ף וז״ל מהא שמעינן דלית הלכתא כר״י לענין טמון באש דאי ס״ד הלכתא כר״י אמאי קא מיבעי לן מי עבידי אינשי דמנחי מרגניתא בכספתא או לא הא קיי״ל דר״י בתרתי פליג בהדי רבנן פליג במדליק בתוך שלו והלכה ואכלה בתוך של חברו, דר״י סבר מחייב אטמון ורבנן סברי לא מחייב אטמון ופליג במדליק בתוך של חבירו דר״י סבר משלם כל מה שבתוכו ואפי׳ ארנקי, ורבנן סברי כלים שדרכן להטמין בגדיש כגון מוריגין וכלי בקר הוא דמשלם וכלים שאין דרכן להטמין לא, אלא מדאיבעי לרב אשי הכי שמעינן דכרבנן סבירא ליה עכ״ל, ודברי הרי״ף תמוהים דאדרבא כיון דבתרתי פליגי וכל מה דבעינן למיפסק כר״י בטמון באש הוא כמש״כ הרי״ף אח״כ מהא דאמר רב לר״י דמחייב אטמון באש עשו תקנת נגזל באשו א״כ לא ידעינן אלא דסבר רב כר״י בטמון באש במדליק בתוך שלו, אבל במדליק בתוך של חבירו בדברים שדרכן להטמין לא אשכחן דסבר רב כוותיה ושפיר סבר רב אשי בזה כרבנן, והא דמרגניתא הא שייכא לפלוגתא דמדליק בתוך של חבירו, ושייך שפיר למיפסק בחדא כר״י ובחדא כרבנן כיון דלא שייכן זל״ז דפלוגתא דטמון באש הוא מדרשא דקראי, ופלוגתא דמדליק בתוך של חבירו הוא בסברא דלא אבעי ליה לאסוקי אדעתיה כמש״כ בתוס׳ דס״א ע״ב ד״ה אלא, וכבר תמה בזה הרמב״ן במלחמות והלך בדרך רחוקה דפלוגתא דר״י ורבנן במדליק בתוך של חבירו לא פליגי בעיקר חיובא אלא בתקנת נגזל, ובדברי הרמב״ם מבואר דאינו סובר כן אלא כדעת התוס׳ וכן משמע פשטות הסוגיא.
והנראה בדעת הרי״ף דסובר דפטורא דדברים שאין דרכן להטמין לא שייך אלא דוקא היכי שאנו באין לחייבו משום אדם המזיק ומשום גדר אונס אבל גבי נזקי ממונו לא שייך פטורא דדברים שאין דרכן להטמין, וכמו שכתבנו למעלה.
ועכשיו מבואר דברי הרי״ף דבההוא דבטש בכספתא דחבריה ושדייה בנהרא, אף דלכאורה אין כאן אלא חיוב אדם המזיק, אבל באמת לבד חיובא דאדם המזיק יש לחייבו נמי משום אש, דה״נ אם יזרוק אחד אבן וישבור כלי של חברו לבד מה שהוא אדם המזיק נוכל לחייבו גם משום אבנו וסכינו דהא באש א״צ שיהיה האש שלו, וא״כ כאן שזרק הכספתא וע״י כחה נפלה לנהר ולקחה עמה את המרגניתא דהוא לא עשה מעשה בהמרגניתא המונחת בה, וא״כ יש לחייבו משום אבנו וסכינו דחייב משום אש, ולכן ע״כ דכל מה שאנו באין לפטור הזורק אי לא מנחי אינשי מרגניתא בכספתא היינו משום דלחייבו משום אבנו וסכינו א״א כיון דטמון באש פטור, וא״כ שפיר הוכיח הרי״ף דלית הלכתא כר׳ יהודה בטמון באש.
ובדברי המלחמות במה שהאריך בדברי הרי״ף ובדברי הירושלמי יש הרבה לבאר בזה, אך בשביל שהענין נוגע לעובדא דשק צרור ובענין תקנת נגזל ובענין משואיל״מ ואין כאן מקומו הנחתי זה ובעה״י אקוה לכשיעזרני להגיע לשם לברר הענין.

גמל שהוא טעון פשתן ועובר ברה״ר ונכנס פשתנו לתוך החנות ודלקה בנרו של חנוני והדליק את כל הבירה בעל גמל חייב מפני שהרבה במשוי בין שעמדה הבהמה בין שלא עמדה, הניח החנוני נרו מבחוץ החנוני חייב אף בדמי פשתן מפני שהניח נרו מבחוץ ואפי׳ נר חנוכה היה לו לישב ולשמור.
כתב המ״מ ומה שכתב בין שעמדה בין שלא עמדה הוא מתבאר פ׳ כיצד, ויש מי שפירש שמה שאמרו בעל הגמל חייב, פירושו על מקום השלהבת הראשון נזק שלם, ועל שאר הבירה ח״נ, דומה לכלב שנטל חררה וכו׳ ודברי רבינו ז״ל משנה כפשטה עכ״ל, ולא ביאר המ״מ כונתו, דאם כונתו דאפשר לבאר גם דברי הרמב״ם כן בודאי דבריו תמוהים דהא כתב והדליק את כל הבירה בעל גמל חייב, ומשמע דחייב נזק שלם בעד כל הבירה, דאל״כ היה לו לפרש כמו שפירש בכלב שנטל חררה. ומש״כ המ״מ דמש״כ הרמב״ם בין שעמדה וכו׳ הוא נתבאר פ׳ כיצד, היינו דלא אוקים שם במסכסכת ועמדה אלא לר״ל, אבל לר׳ יוחנן חייב בלא מסכסכת ועמדה משום חציו דגמל, וא״כ עכ״פ מוכח דחיובא הוא משום חציו דגמל דהוי צרורות חוץ ממקום גחלת כמו בכלב שנטל חררה וא״כ דברי הרמב״ם תמוהים.
והנראה דמזה שקבע הרמב״ם דין גמל טעון פשתן כאן בדיני אש, ודין כלב שנטל חררה בפ״ב בדיני היזק בהמה מבואר להדיא דסובר דחיובא דבעל גמל אינו משום דררא דגמל, אלא דחייב מדין אש דפשע במה שהרבה במשוי והפשתן הוי אשו של בעל הגמל, וכשהניח חנוני נרו מבחוץ החנוני חייב משום אשו, ולכן פשוט דגם בבעל הגמל לא שייך דינא דצרורות, אלא דזהו דלא כסוגיית הגמ׳ דסבר דחיובא הוא משום דהוי חציו דגמל, והיה אפשר דזהו מקמי דאסיק דחייב משום דלא הו״ל לאפושי בטעינה, אבל זה אינו מיושב דא״כ כדמסיק הך טעמא א״צ להעמיד גם לר״ל במסכסכת וכשעמדה. ובגמ׳ מוכח דגם לבתר דאסיק הכי היינו לאוקמי תירוצא דמסכסכת וכשעמדה להטיל מימיה.
והנה בדף נ״ט בהא דתנן לבתה הרוח כולן פטורין חקרו בתוס׳ אם אפי׳ ברוח מצויה, ונאמר דאינו חייב משום אש אלא כשעשה האש לבדו והרוח הוליכה, או דמיירי ברוח שאינו מצויה, והעלו שם דגם כשסייע הרוח בעשיית האש נמי חייב והכא מיירי ברוח שאינו מצויה וכן פסק הרמב״ם בהלכה ז׳, והנה בתוס׳ כתבו בסוף דבריהם וז״ל וכן משמע בירושלמי דמתני׳ איירי ברוח שאינה מצויה, דגרסינן התם ליבתו הרוח כולן פטורין תמן אמרינן ברוח של אנוסים. אבל ברוח שהעולם מתנהג בו חייב, ר׳ יוחנן ור״ל תרויהו אמרי אפי׳ ברוח שהעולם מתנהג בו שפעמים הוא בא ופעמים אינו בא, מוכח דהתוס׳ מפרשים דרוח שהעולם מתנהג בו, היינו רוח שאינה מצויה וכן פי׳ הרשב״א וכתב דרוח של אונסים היינו רוח סערה שאינו מצוי כלל, ולפי״ז תמן אמרין כש״כ דסברי בשמירת אש דחייב ברוח שאינו מצויה, ודלא כדאמר בריש הכונס וא״כ הו״ל לר״י ור״ל לאשמעינן דאפי׳ באש גמור פטור ברוח שאינו מצויה וכדאמר ר״א בריש הכונס, ובכלל זהו חדוש גדול דתמן אמרין ור׳ יוחנן ור״ל פליגי בעיקר חיוב אש, ובפשוטו משמע דלא פליגי אלא בלבתו הרוח דלא עשה האש אלא ע״י הרוח.
ונראה לומר דרוח של אונסין היינו רוח שאינה מצויה ורוח שהעולם מתנהג בו היינו רוח מצויה, וסברי דאפי׳ לבתה ברוח מצויה פטורין, וכמו שרצו לומר בתוס׳ דאינו חייב אלא כשעשה בעצמו האש, ומה דאמרי שפעמים הוא בא ופעמים אינו בא היינו שאם היה ודאי בא מודו דחייבין דהוי כמו שעשה ודאי מזיק כיון שודאי יבוא הרוח, אבל כיון שאינו ודאי אף שרוח מצויה הוי פשיעה אינו אלא פשיעה במה שאינו מזיק, ומה דפסק הרמב״ם דדוקא ליבתה רוח שאינה מצויה פטורין הוא משום דבגמ׳ דידן אוקים רבא ברייתא דליבה ולבתו הרוח דדוקא בלבתה רוח שאינה מצויה פטור, וכיון דלבה ולבתה הרוח חייב ברוח מצויה כ״ש דחייבין נותני העצים והאור דלבה ולבתו הרוח מסתבר יותר דפטור, וכמו שכתבו בתוס׳ דע״י מעשה שלו לא נעשה דבר שלם.
וטעמא דר׳ יוחנן ור״ל דסברי דפטור אפשר לומר משום דבירושלמי לא הוזכר כלל הא דר׳ יוחנן דסבר אשו משום חציו [ומש״כ הפ״מ בהא דאמר ר׳ יוחנן אפי׳ מסר לו שלהבת פטור דהוא משום דסבר אשו משום חציו והוא כדס״ד בגמ׳ בדף כ״ב, אבל באמת למסקנא אמרינן דר׳ יוחנן נמי אית ליה משום ממונו, וע״כ דלא משום הך טעמא פליג על ר״ל משמיה דחזקי׳ ובאמת בזה פסקינן כר״ל] ולכן יש לומר דלמ״ד אשו משום ממונו דאינו חייב אלא משום שיש עליו חיוב לשמור מזיק שלו, ואפי׳ אם נימא דשמירה הוא פטור מ״מ כל היכי דלא שייך חיוב שמירה ליכא חיוב נזקין, וא״כ כיון דקודם שנעשה אש אינו מזיק ואחר שנעשה אש כבר אינו יכול לשמרו, ליכא בזה חיוב ממונו דבשלמא היכי דיכול לגודרה ולא גדרה אפשר לומר דאפי׳ בכה״ג חייב דשורו הוא ולא טפח באפיה. אבל היכי שאחר שהדליק אינו יכול לשמרו שפיר יש לומר דפטור, אבל כ״ז אם אשו משום ממונו אבל למ״ד אשו משום חציו כיון דאמרינן דהוי כמו שהזיק בעצמו, א״כ שפיר יש לומר דחשבינן תחלת המעשה במה שהביאו העצים והאור, ושהובער אח״כ ע״י הרוח דהוי כמו שהזיקו בחציו כיון שע״י מעשה שלהם נעשה אש ע״י הרוח, ואף שכתבנו למעלה דעיקר אש הוא ממונו מ״מ כיון דהוי כמו שהזיקה בחציו שייך שפיר לחייבו אפי׳ ע״י מה שליבה הרוח, ולכן נאמר דירושלמי סבר גם לר׳ יוחנן אשו משום ממונו. ולכן סברי דאפי׳ ברוח שהעולם מתנהג בו פטור. ורבא סבר אשו משום חציו דהא אמר קרא ומתניתא מסייע לר׳ יוחנן, לכן סבר דדוקא ברוח שאינה מצויה פטור.
ועכשיו מיושב דגמ׳ דפריך לר״ל דאמר אשו משום ממונו שפיר דאפי׳ למאי דמסיק דפשע דלא הו״ל לאפושי בטעינה מ״מ אינו מתחייב משום אש על הפשתן כיון דהגמל הבעיר דלר״ל לבתה הרוח פטור וע״כ דחייב על מעשה הגמל וע״כ דצריך לאוקמי במסכסכת. ומה דאמר בגמ׳ גם לר׳ יוחנן חציו דגמל היינו קודם דאמר טעמא דלא הו״ל לאפושי בטעינה וסבר דחיובא הוא על מעשה הגמל, אבל לדידן דאשו משום חציו. ולטעמא דפשע במה שהרבה במשוי חייב משום אש על עיקר הפשתן ושפיר קבע הרמב״ם הלכה זו בדיני אש ובודאי פשוט דלא שייך כאן דין צרורות כלל.
אכן גם בלא דברינו לחלק בין מ״ד אשו משום חציו למ״ד אשו משום ממונו. וגם לפי׳ התוס׳ והרשב״א דר״י ור״ל מיירי ברוח שאינה מצויה יש לומר בפשיטות דכיון דסבר בהך סוגיא דבעל הגמל חייב רק משום לתא דגמל ולא משום הפשתן בעצמו שנעשה אש ואפי׳ לבתר דמשני דפשע דלא הו״ל לאפושי בטעינה: ע״כ סבר דכיון דהפשתן לא היה אש קודם שהודלק בנרו של חנוני לא נתחייב משום אש, והגמל בודאי הוי רוח מצויה וע״כ דסבר בהך סוגיא דלבתה הרוח אפי׳ ברוח מצויה פטור, אבל כיון דמוכח בהסוגיא דהכונס מאוקימתא דרבא וכן מהא דר׳ יוחנן ור״ל בירושלמי דלבתה הרוח ברוח מצויה חייב: לכן בודאי גם הכא חייב בלא לתא דגמל. אלא משום דהובער הפשתן ונעשה אש ולא שייך צרורות וכנ״ל.
אולם כשנדקדק בלשון הרמב״ם בהלכה ז׳ יתבאר לנו שיטה אחרת שכתב ליבתה רוח שאינה מצויה תמיד הרי כולן פטורין. וכתב המ״מ ופי׳ רוח שאינה מצויה תמיד הוא שאין העולם מתנהג בה תמיד אלא לפעמים אע״פ שהיא באה בעתים הרבה ואצ״ל רוח סערה שאינה נושבת אלא לעתים רחוקות וכן מפורש בירושלמי: וכן עיקר עכ״ל: ודברי המ״מ הוא כפי׳ הרשב״א אך קשה. דבהלכה ט״ו גבי אבנו וסכינו ומשאו שחילק בין רוח מצויה לרוח שאינה מצויה לא כתב מצויה תמיד: ואין לומר דסמך על מש״כ בהלכה ז׳ דהא בפ״ד הלכה א׳ כתב הכונס צאן לדיר ונעל בפניהן בדלת שיכולה לעמוד ברוח מצויה לא כתב מצויה תמיד. ובאמת לא מסתבר כלל לומר דסתם רוח מצויה הוא מצויה תמיד. דרוח המצויה תמיד הוא הרוח המצויה קצת באויר אפי׳ ביום שאין בו רוח. כמו דאמרינן גבי שחט בו שנים או רוב שנים דדוקא בביתא דשישא אין בו רוח, אבל לענין דלת שיכולה לעמוד ברוח מצויה ודאי אין הכונה בפני רוח זה אלא שצריכה לעמוד בפני רוח הבא לפרקים מצויים. וכן אבנו וסכינו ומשאו שנפלו ברוח מצויה ודאי לא מסתבר דבקצת הרוח שיש בכל היום אפי׳ כשאין רוח יפול אבן מראש הגג, ובודאי אינו נופל אלא ברוח ממש שהוא מנשב ומפיל את האבן. וכן הוא פשוט דלענין אש דחייב ברוח מצויה סגי ברוח שבא לפרקים מצויים. וא״כ מה שהוסיף הרמב״ם כאן לכתוב מצויה תמיד הוא לומר דגם ברוח מצויה סתם אינו חייב. והוא משום דהרמב״ם סובר כר׳ יוחנן ור״ל דאמר אפי׳ ברוח שהעולם מתנהג בו פטור שפעמים הוא בא ופעמים אינו בא. וטעמא הוא כמו שרצו התוס׳ לומר מתחלה דאינו חייב על אש אלא כשעשה האש בעצמו והרוח הוליכו ולא כשהרוח עשה האש: אלא דזהו דוקא כשאינו ודאי גמור אבל ברוח כזה שהוא ודאי חייב גם אם עשה מזיק שהרוח יעשה לאש. כיון שבודאי יעשה לאש הוא מעכשיו מזיק.
ונמצא דמפרש להיפוך מפי׳ הרשב״א דהרשב״א מפרש דאיכא תרי גווני רוח שאינה מצויה. והרמב״ם סובר דגם ברוח מצויה דבכל חיובי מזיק נחשב נמנוי ולפשיעה. אבל זהו דוקא באבנו וסכינו ומשאו דהוא בעצמו מזיק והרוח מוליכו. אבל הכא כיון דאכתי לא הוי מזיק כלל אין בו חיוב אש: אך קשה מהא דמתרץ רבא לברייתא שליבה ברוח מצויה ולבתה הרוח ברוח שאינו מצויה: ומוכח דלבתה הרוח ברוח מצויה חייב המלבה וצריך לומר דהרמב״ם לא פסק כרבא כיון שלא העתיק תירוץ רבא להלכה ופסק בהך דברייתא דחייב. כבר כתבנו בהלכה ז׳ דסובר דהך ברייתא אזלא למאן דלא דאין דד״ג דלדידיה פטור המלבה אפי׳ כשלבתה האש ברוח מצויה. וכרב אשי דסבר דלא אמרינן זורה ורוח מסייעתו אלא לענין שבת: אבל הכא גרמא בעלמא והוא למאן דלית ליה דד״ג, וכיון דתירוצא דרבא לא קיימא להלכה לכן גם מה דחזינן מהא דרבא דברוח מצויה חייב, גם בזה לא קיי״ל כרבא כיון דרב אשי פליג עליה. דרבא מדמי לזורה ורוח מסייעתו: ורב אשי סבר דהוא דוקא לענין שבת. ולכן גם בעיקר חיובא דאש אינו חייב אלא אם הרוח הוא ודאי: וכמו דאמרי ר׳ יוחנן ור״ל בירושלמי.
ומה דכתב הרמב״ם ליבה ולבתו הרוח חייב שהרי הוא גרם ולא הזכיר שיהי׳ רוח מצויה תמיד נראה דבאמת הא לא הזכיר כלל שיהי׳ רוח מצויה והוא משום דמפרש דבשעה שלבה כבר היתה הרוח, וכמו שכתבו בתוס׳ דבלא תירוץ רבא הוי מפרשי כן בגמ׳ דאין נ״מ בין רוח מצויה לרוח שאינה מצויה ורבא חידש דהרוח שאינה מצויה באה אח״כ: ולכן מה דכתב הרמב״ם דחייב משום גרמי הוא דכבר היה הרוח דבזה הוה גרמי דגרמי אינו אלא בהיזק ברור וכמו שכתבנו בהלכה ז׳.
והא דסובר הרמב״ם דבעל גמל חייב על הפשתן משום אש אף שהדליק ע״י הגמל צריך לומר דגמל הוי כמו רוח מצויה תמיד שרוח שאינה מצויה תמיד היינו שעכשיו עוד אין הרוח בעולם. אבל הגמל כשהניח הפשתן עליו כבר ישנו להרוח המצויה שהוא הגמל שילך וידליק ובסתמא כבר היה הנר כשהניח הפשתן על הגמל לכן הוי שפיר כרוח מצויה.
אכן דיש לעיין עכשיו דנסתר מה שיישבנו ד׳ הגמ׳ דסבר דאינו חייב משום אש אלא כשעשה הוא לבדו, וכתבנו דהרמב״ם פסק דלא כהגמ׳ משום דרבא סבר דדוקא כשלבתה הרוח ברוח שאינה מצויה פטור, אבל לפימש״כ עכשיו דהרמב״ם אינו פוסק כרבא א״כ נסתרו דברינו דאם סוגיא זו סברה דאינו חייב משום אש אלא כשעשה בעצמו האש א״כ מנ״ל לפסוק דלא כסוגיא זו ולומר דברוח מצויה תמיד וכן בגמל חייב. כיון דאינו סובר כרבא אלא כרב אשי ואין לומר דהוא משום זה דפסק הרמב״ם דליבה וליבתו הרוח חייב משום שגרם דזה אינו דדוקא בליבה ולבתו הרוח חייב שנתכוון לעשות אש דיינינן בזה דד״ג דהוי כמו שעשה בעצמו אש. אבל בעל הגמל כשהניח הפשתן לא נתכוון לעשות אש וכבר ביארנו דהרמב״ם אינו מחייב משום דד״ג אלא בנתכוון וכמש״כ שם בשם הגר״א ז״ל.
ונראה דהרמב״ם סומך על מימרא דר׳ יוחנן ור׳ לקיש בירושלמי דאמרי להדיא דברוח מצויה תמיד חייב. ואף דתמיד פסקינן כבבלי נגד הירושלמי מ״מ כאן דהכא הוא רק שו״ט דסוגיא ובירושלמי הוא מימרא מפורשת דר׳ יוחנן ור״ל ובפרט דלפי סוגיין צריך לאוקמי גם לר׳ יוחנן במסכסכת דהא פשטא דמתניתין דגמל חייב משמע דחייב הכל. לכן פסק הרמב״ם כר׳ יוחנן ור״ל דירושלמי וכפשטה דמתני׳ דמיירי בכל גווני אפילו בלא מסכסכת ולא עמדה ונאמר דרב אשי דפליג על רבא וסובר דאינו חייב ע״י מעשה הרוח מודה ברוח מצויה תמיד וכר״י ור״ל, וכמו שבארנו.