בעטה בארץ ברשות הניזק כו׳.
הרי״ף השמיט הנך בעיא דיש העדאה לצרורות וכן אם יש שנוי לצרורות, ועיין רא״ש בטעמו משום דלא מצאנו בבבל צרורות ע״י שנוי דקנסא הוי ולא דיינינן בבבל רק אם תפס, ואם תפס גובה חצי נזק דבספיקא דדינא מהני תפיסה, וזה לא יתכן רק לפי שיטת הראב״ד [כפי מה שביאר הלחם משנה] דאף אם אין שנוי בכ״ז חייב ברה״ר לשלם חצי נזק דע״ז לא מיבעי לן כלל, אולם לפי שיטת רבינו דאם אין שנוי פטור ברה״ר ע״י שינוי ואם יש שינוי חייב ברה״ר ע״י שינוי רביע נזק, א״כ נפק״מ אם בעטה ברה״ר והתיזה צרורות אם תפס רביע נזק אם מוציאין מידו, וכל כה״ג הוה ליה להביא:
והנראה קצת בטעמו, דהגמרא מסיק דהך דהכלב שנטל חררה והלך לגדיש מיירי דשני ולא אייעד, וכו״ע סברי כסומכוס ור״א ורבנן בפלוגתא דר״ט ורבנן קא מיפלגי, והא דאמר ר״א מגופו משום דאמרינן דיו מה קרן ברה״ר משלם ח״נ מגופו אף בחצר הניזק משלם מגופו, והא לר״ט לית ליה דיו, ומשני היכא לית ליה דיו היכי דמיפריך קו״ח והכא לא מיפרך קו״ח דאהני קו״ח לנזק שלם ואהני דיו לשלם מגופו. ולכאורה קשה אכתי לילף קו״ח לשלם מן העליה, מצרורות ברשות הניזק, דמה צרורות שברה״ר פטורים, בכ״ז ברשות הניזק משלמים מן העליה, כש״כ קרן שברה״ר משלם חצי נזק אינו דין שברשות הניזק ישלם מן העליה, ולא שייך לומר דיו דמיפריך קו״ח, ואם תאמר דאהני קו״ח לשלם נזק שלם, ז״א דמצרורות לא מצינו למילף לשלם נזק שלם דצרורות לא משלמי רק ח״נ. ואין לומר אין דנין קו״ח מהלכה, ז״א דההלכה לא היה רק שלא ישלם רק ח״נ והקולא דיליה היה הלכה, אבל לא החומרא מה שמשלם ח״נ מן העליה. אולם זה טעות, דהגמרא אמר בדיחוייה דכו״ע כסומכוס דצרורות משלמי נזק שלם, וא״כ צרורות הוי ככל שן ורגל וא״כ הא ילפינן קו״ח לשלם נזק שלם ודיו למגופו. ולפ״ז נתיישב לן הא דאמר דכו״ע כסומכוס ס״ל, דטפי הו״ל למימר דכו״ע כרבנן ס״ל והכא לא מיירי כלל בצרורות רק דאנח אנוחי ע״י שינוי ועל מקום גחלת פליגי, ובהך דר״ט ורבנן פליגי, ולפ״ז א״ש, דלרבנן איך הוי סבר ר׳ אליעזר נזק שלם מגופו הא מצינו למילף קו״ח מצרורות לשלם מן העליה ודוק:
וכיון שכן אם נימא דהברייתא דמפרש למתניתין אתיא ת״ק ור״א כסומכוס, סבר הרי״ף דעל כרחין אין זה רק אם נימא דמשנתנו דריש פרקא אתיא כסומכוס, וזהו כפי מה דבעי לקמן אם משנתנו כסומכוס וצרורות מחמת ביעוט משלם ח״נ הא כאורחייהו משלם נזק שלם, אבל למאי דמסיק לקמן אליבא דרב אשי פסיקא להו דרישא דלא כסומכוס רק בעי אם יש שינוי או אין שינוי יעו״ש, א״כ אין סברא לומר דמשנתנו דכלב שנטל חררה תפרש הברייתא אליבא דסומכוס, וע״כ אין לאוקמי רק כדמשני מעיקרא כגון דשני ואייעד ופליגי אם יש העדאה לצרורות, דרבנן סברי אין העדאה לצרורות ור״א סבר יש העדאה לצרורות, א״כ נפשט תרווייהו חדא דאין העדאה כרבנן וחדא דאין שינוי, דאי יש שינוי הלא כי שני משלם רביע נזק וכי אייעד משלם חצי נזק ואיך מחייבו ר״א נזק שלם. וע״כ סבר ר״א אין שינוי ובהא לא פליגי רבנן עליה, לכן סתם הרי״ף דבכל גווני בצרורות אינו משלם רק חצי נזק: ולפי מה שפרשנו דלהך אוקימתא דכו״ע כסומכוס ס״ל היינו דרישא אתיא כסומכוס, א״כ ע״כ ראשון ראשון להתזה ושני שני להתזה, ושאני לסומכוס בין כח לכח כחו, א״כ בכח כחו משלם חצי נזק מההלכה דמוקים לה בכח כחו, א״כ איך סבר ר״א נזק שלם מגופו בחצר הניזק הלא מצינן למילף לשלם מן העליה קו״ח מכח כחו דברה״ר פטור וברשות הניזק משלם מן העליה דליכא למימר דיו דא״כ הוי מיפרך קו״ח, דלענין נזק שלם לאו מהא מצי יליף דקא משלם ח״נ ברשות הניזק מההלכה והדרא מה שהקשינו לעיל. וצ״ל דאז נימא דמגופו משלם בצרורות ע״י כח כחו, וה״ה בצרורות דכחו לרבנן דמאי שנא, וא״כ נפשט הך בעיא דמגופו משלם. ולפי מה דקיי״ל מן העליה משלם ע״כ כאוקימתא קמייתא כגון דשני ואייעד, ורבנן סברי צד תמות במקומה עומדת לכן משלם ח״נ מגופו, וכמו שהקשו רבנן בתוספות ד״ה במועד בתחלתו, אבל בכל צרורות משלם מן העליה ודוק:
או נאמר, דלפ״ז נאמר דכח כחו לאו כגופו דמי ומן הדין פטור לגמרי וכמ״ש הכסף משנה לקמן הלכה י״ז בסברת רבינו, דבאדייה אדויי על שאר הגדיש פטור לגמרי עיי״ש, וא״כ ההלכה היתה לשלם ח״נ להחמיר, א״כ תו לא מצית למילף קו״ח מכח כחו לשלם מן העליה, דהא דצרורות בכח כחו משלם ח״נ מן העליה ברשות הניזק הוא מההלכה ואין דנין קו״ח מהלכה ודוק:
אולם אם בדרך הזה נלך יש לנו דרך יותר קרוב, וזהו. דבדף כ״ה מייתי הסוגיא ברייתא דילפה קרי בזב שמטמא במשא מקו״ח מה טהור בטהור טמא בטמא, טמא בטהור אינו דין שיהא טמא בטמא, דאם נאמר שיהא טמא רק במגע ולא במשא א״כ מיפרך קו״ח. ופלפלו רבנן בתוספות בכמה גווני, וכתבו במסקנא דאין לנו לחלק בדבר דלא מצאנו. והקשו אח״ז נימא דאהני קו״ח למגע לטמא אדם לטמא בגדים כרוק. ואהני דיו לאפוקי ממשא, וי״ל הא נמי הוי לחצאין דלא אשכחן מידי שמגעו מטמא אדם לטמא בגדים שלא יטמא במשא ואדרבא וכו׳. ופלפולם לא יתכן לשיטת רבינו בפ״ה מהלכות טומאת מת הלכה י״ג, שדעתו אף שכלים הנוגעים במת מטמאין אדם לטמא בגדים, בכ״ז אינן מטמאין במשא והנושא בגדים שנגעו במת ה״ז טהור, א״כ מצאנו דבר שמגעו מטמא אדם לטמא בגדים ואינו מטמא במשא, א״כ נימא אהני קו״ח לטמא אדם לטמא בגדים ואהני דיו שלא יטמא במשא, ולכן מוכרח לומר בסברתו במקום דמצאנו לומר דיו כמו בקרי של זב אם אמרנו דיו שיטמא במגע אז הוי מצד קרי שפיר אמרינן דיו, וכן אם אמרנו דיו לשלם ח״נ מגופו הוא כמו קרן ברה״ר, אבל שנאמר שיטמא במגע לטמא אדם לטמא בגדים, א״כ מהיכן באה הטומאה מסיבת שהוא בא מן הזב, ודברים הבאים מן הזב מטמאים במשא, והא דאמרינן לר׳ טרפון דיו דלשלם בחצר הניזק נזק שלם מגופו ג״כ תאמר מי הביא החומר לדונו בנזק שלם מה שהוא בחצר הניזק, א״כ איפה מצאנו בחצר הניזק שישלם מגופו, ע״ז אשיב לך, מצאנו בחצר הניזק צרורות שמשלם ח״נ מגופו, אך הא אמרינן דכו״ע כסומכוס סברי דנזק שלם ובודאי מן העליה משלמי כמו כל נזקי רגל, ע״ז אשיב דלפום האי שנויא סברי כו״ע דהלכה למ״מ דלשלם ח״נ רק מוקמי לה בכח כחו, וא״כ מצאנו כח כחו דמשלם ח״נ בחצר הניזק מגופו כמו דסבר רבא למימר בהאיבעיא אליבא דרבנן בכחו, לכן אמרינן דין דלשלם מגופו בקרן בחצר הניזק ודוק. וכ״ז יתכן רק לפום מאי דהוי סבר רבא למימר דצרורות מגופו משלם, אבל למאי דקיי״ל בסוגיין דמן העליה משלם וכמו דפשיטא לרב פפא, א״כ תו ליכא לאוקמא רק בשני ואייעד ופליגי אם יש העדאה לצרורות או לא, ודוקא כאן ס״ל לרבנן דמגופו משלם משום דצד תמות במקומה עומדת וכמו שהקשו רבנן בתוספות הא בצרורות כי אורחייהו משלם מן העליה א״כ נפשט הני תרי איבעיות דאין שנוי ואין העדאה כרבנן, וכפי הדרך הראשון שכתבנו רק באופן יותר נכון ודוק:
והנה רבינו הביא הבעיא דרב אשי אם יש שנוי או אין שנוי והשמיט בעיא דאם יש העדאה לצרורות, וצריך למיקם אדעתא דרב רבנן כמוהו, והנה שיטתו דאם אין שנוי אז אפילו ברה״ר פטור כצרורות דאורחייהו ודלא כמו שפרש״י ז״ל דלא אשכחן תם דמשלם בציר מפלגא, מוכח דדוקא לשלם פחות מפלגא אין שינוי אבל לפטור ברה״ר ודאי דחייב כיון דמשונה הוא, לא כן דעת רבינו דאם אין שינוי אז הוי ממש כצרורות דאורחייהו ופטור ברה״ר, לכן פסק דע״י ביעוט ברה״ר בצרורות פטור ועיין הרב המגיד:
וקצת בעי עיונא למה לא אמר רב פפא לעיל תולדותיהן לאו כיוצא בהן אצרורות דביעוט דמחמת שנוי הוי תולדה דקרן אם נימא דאין שנוי ואין העדאה, א״כ לאו כיוצא בהן דאם אייעד אינו משלם רק ח״נ, ואם נימא דמספקא ליה אם יש שינוי ודאי לאו כיוצא בהן דאף ברה״ר אינו משלם רק רביע נזק ומגופו, ואם נימא דאין שינוי ויש העדאה אז הוי ממש כקרן וא״ש. וכן לפי פסק רבינו דאם אין שנוי אז הוי ממש כרגל בצרורות דפטור ברה״ר, וכן ודאי דמשלם מן העליה בחצר הניזק אף בפעם ראשון כיון דהוי ממש כצרורות דאורחייהו [וכן כתב הסמ״ע], א״ש דלא אמר רב פפא על תולדה דקרן בצרורות ע״י ביעוט, משום דיקשה דלמאי קרי לה תולדה דקרן, דברה״ר פטור ומן העליה משלם, ואי משום דמשלם ח״נ ז״א מצד שהוא תולדה מקרן דההלכה גרעה כחו שלא לשלם רק חצי נזק דהא אפילו כי אורחייהו בצרורות אינו משלם רק ח״נ והא אפילו אייעד ע״י שנוי ג״כ אינו משלם רק ח״נ, דבכה״ג דאייעד משלם בקרן נזק שלם, אולם לפי פסקו של המהרש״ל ביש״ש, דלרב פפא דמן העליה משלם בצרורות ודאי דאין שינוי ואין העדאה, ובהא הכריע דלא כרבינו דאף אם אין שינוי בכ״ז חייב ברה״ר וברשות הניזק מגופו משלם יעו״ש, א״כ ה״ל לרב פפא לומר גם אתולדה דקרן ובצרורות ע״י ביעוט דמשלם ברה״ר וברשות הניזק מגופו כמו קרן ולאו כיוצא בו דאין העדאה דאפילו אם אייעד משלם רק ח״נ ודוק:
נחזור לסברת רבינו, דלשיטתו אם אין שינוי אז פטור ברה״ר, א״ש מה דהקשו רבנן בתוספות על פירוש קמא דרש״י, דאיך פשיט דצרורות כי אורחיה נמי משלם מגופו דלמא דוקא היכי דשני דאע״ג דאייעד משלם מגופו דצד תמות במקומה עומדת, אבל כי אורחיה מן העליה משלם יעו״ש. ולפ״ז ניחא כיון דמוקי דפליגי אם יש העדאה או אין העדאה ודאי סברי אין שינוי, וכיון דתאמר דצרורות כי אורחייהו משלם מן העליה ואין שינוי, א״כ כיון דלפי סברת רבינו פסיקא דפטורים ברה״ר ודאי דמשלמי מן העליה כצרורות דאורחייהו דלא נפקי כלל מדין צרורות דכי אורחיה וכמו שכתב הסמ״ע ודוק:
ובהא דהשמיט הך בעיא דיש העדאה קרוב לומר דסבר כיון דמן העליה משלמי אין סברא לומר דע״י העדאה ישלמו נזק שלם, כיון דכי אורחיה מה לי חד זימנא ומה לי תרי זימני כקושיית רש״י, ומה שתירצו רבנן בתוספות כיון דדמיא רחמנא לקרן דמשלם ח״נ שייכא בי העדאה, זה לא שייך דהא אין דומה לקרן דהא משלמי מן העליה ואם בצרורות ע״י שנוי וכמו שפרש״י ז״ל זה לא יתכן לפום סברת רבינו דאם אין שינוי הוי ע״י שינוי ממש כצרורות דרגל לשלם מן העליה ולפטור ברה״ר, א״כ ודאי אין העדאה לשלם בשלשה פעמים נזק שלם והוי כצרורות דאורחייהו דלא משלמי רק ח״נ, והאיבעיא אם יש העדאה קאי אם מגופו משלמי בצרורות, ובאם ת״ל בעי רבא. אם ת״ל צרורות מגופו משלמי אז מבעי אם יש העדאה, וזה נכון מאד בטעמו וקרוב לדברי הרש״ל בזה, אך נפל ספק בלבי אם דעת רבינו דע״י שינוי משלם בחצר הניזק מן העליה בצרורות ואכמ״ל:
אולם לדעתי למד רבינו אין העדאה לצרורות ממקום אחר, וזה. דבירושלמי איתא ר׳ אלעזר אומר כל דבר שהוא חוץ מגופה לא חילקו חכמים בין ברשות היחיד בין ברה״ר לחצי כופר, מהו שתקבל העדאה בדבר שהוא חוץ לגופה, ר׳ זעירא אמר מקבלת ר׳ אילא אמר אינה מקבלת, אר״ז מתניתא פליגא עילויא, שור שמתחכך בכותל ונפל על האדם והרגו חייב בכופר ופטור ממיתה, וכי יש כופר בתם ואפילו כר׳ אילא לית היא פליגא ולמה פטור ממיתה בשהועדה להיות מפלת את הכתלים כשהפילה הכותל לא היה שום אדם. וכבר אמרתי בתיקונו ופירושו של הירושלמי כך: דפליגי אם יש העדאה לצרורות או לא ואמר ר׳ זירא מתניתא פליגא עילוי׳, היינו על ר׳ אילא דסבר אין העדאה לצרורות, שור שמתחכך בכותל כו׳ חייב בכופר ופטור ממיתה וכי יש כופר בתם [אלא] בשהועדה להיות מפלת את הכתלים [ולמה פטור ממיתה] כשהפילה את הכותל לא היה אדם שם, [וזהו כמו דאמר בבבלי פרק שור שנגח (דף מד) עיי״ש כל הפלפול], פירוש הרי חזינא דאם אייעוד אע״ג דצרורות הוא דהרג ע״י כותל, בכ״ז חייב בכופר, חזינא דיש העדאה לצרורות, ואפילו כר׳ אילא לית היא פליגא לחצי כופר, פירוש דאתיא שפיר דמשלם חצי כופר ואם הועד אז משלם חצי כופר כדין צרורות דמשלמי חצי נזק כן צרורות משלם חצי כופר, וזהו כמו דפירש רבינו לקמן פ״ו ה״ו שהיה מועד להתחכך בכתלים ולהפיל על בני אדם יעו״ש, אך מש״כ רבינו להפיל על בני אדם, אע״ג דאמר בירושלמי בשהפיל הכותל [פירוש בשלשה פעמים הראשונים] לא היה אדם שם ואפ״ה נעשה מועד, הוא משום דבירושלמי אמר פרק שור שנגח הלכה ב׳ כשרדף שלש רדיפות והן משערין שיש ברדיפתו נגיחה, כן הכא אף שלא היה אדם מ״מ משערין אלו היה אדם שם הלא ודאי הרגו, לא כן בתלמודין (דף מא) אמר רב אשי אומדנא לאו כלום הוא, לכן אמרו בבבלי שם כגון שמועד להתחכך על בני אדם בכתלים, והא דפריך א״כ הא מתכוין להמית בני אדם ואמאי פטור ממיתה משני דבמתחכך להנאתו יעו״ש, ועיין בשיטה שפירש כן בשם הקדמונים דבעי שיעשה ג׳ פעמים כן ואז נעשה מועד, ודלא כמו שפרשו בתוספות דבפעם ראשונה נעשה מועד דאורחיה הוי, וזה ברור, ואח״ז נדפס הנוע״י וראיתי שכוון בפירושו קרוב לדעתי יעו״ש היטב ואין להאריך:
והנה בבבלי פריך ג״כ שם ואכתי צרורות נינהו אמר רב מרי בריה דרב כהנא דקא אזיל מיניה ומיניה, ופרש״י ואין כופר כתוב אלא בנגיחה דהוי גופו ממש, ודעת רש״י צ״ב, דא״כ בנזקי שור לאדם דכתיב או בן או בת יגח נגיחה לנזיקין פטור על צרורות וכלפי לייא, ועוד אם בכי יגח לא נכלל צרורות ניחזי, אם בכי יגוף ג״כ לא נכלל צרורות, איך אמר רבא בריש כיצד דכחו כגופו דמי וכי אתיא ההלכה לגרע אתא לפוטרו מנזק שלם הלא בנגיפה לא נכלל צרורות רק גופו ממש, ואם בנגיפה ג״כ צרורות בכלל, צ״ב הא דפריך בריש מכילתין מ״ש גבי בהמה דכתיב כי יגוף ומ״ש גבי אדם כתיב כי יגח הלא שנא ושנא, דכאן לא נכלל כחו וכאן נכלל כחו, ואדרבא איכא למיפרך על הברייתא דאמרה פתח בנגיפה וסיים בנגיחה לומר לך זו היא נגיפה זו היא נגיחה, הלא כאן בתם כתיב נגיפה לומר לך שעל צרורות ג״כ משלם חצי נזק [ובפרט אם אין שינוי ומגופו משלם לשיטת רש״י שבארתי לעיל] ובמועד כתיב יגח דאינו נכלל בזה צרורות דמשלם רק ח״נ דאין העדאה לצרורות וצ״ע כעת:
לכן מפרש רבינו דהקושיא דבצרורות אינו משלם רק חצי כופר וכמו דמשלם רק חצי נזק [והעדאה בעי עיין ראב״ד בשיטה מקובצת] והכא חייב בכופר קתני משמע כופר שלם, ומשני דקא אזיל מיניה ומיניה, ולכן לקמן פ״י ה״י לא זכר רבינו בפירוש הך דקא אזיל וכו׳ רק ברמז קל [עיין לח״מ שם], וסתם חייב בכופר הוא אם ע״י כחו משלם חצי כופר, דאף דשנוי הוא קצת להתחכך בכתלים, אם אייעוד הוי כמו רגל וחייב בכופר רק חצי, מרגל דמשלם כופר שלם, ואם ע״י גופו משלם כופר שלם, ומדלא אמר הגמרא תפשוט דיש העדאה לצרורות אלא הא דבעי רבא לפשוט מהא, חזינא דסתמא דתלמודא סברה כר׳ אילא דאין העדאה לצרורות, וכי אייעוד תלתא זימני ג״כ לא משלם רק חצי כופר, וכן לא משלם רק חצי נזק, וקיי״ל כסתמא דתלמודא וכדרב מרי בריה דר״כ, וכן נהוג רבוותא בכל דוכתא, דמילתא דמספקא ליה לאידך ולחבריה פשיטא ליה, לפסוק כמאן דפשיטא ליה וכמו שהאריך המלחמות סוף פרק כיצד בדרכי הפוסקים, וזהו מה שרצינו לבאר בזה:

תרנגול שהושיט ראשו לאויר כלי זכוכית ותקע בו ושברו כו׳ ועל הכלי משלם חצי נזק כח״נ צרורות כו׳ ואם היה הכלי ריקן ה״ז משונה ומשלם ח״נ ככל הקנסות:
באור דבריו, דרבינו אשר פסק הא דכלבא דאכל אימרי כו׳ משונה הוא ומשלם ח״נ, הוא דוקא על פחת מיתה שפחתתו המיתה, הא על אכילה של הנך אימרי משלם נזק שלם כפי מה שהזיקה דכיון דהמית תו אורחיה למיכל בשר, והביא מה דפרש״י בדף כ״ג זאת אומרת סתם דלתות חתורות הן אצל כלב דפרש״י דלא תימא משונה הוא ופלגא נזקא משלם, דלא כן, דמה לן במה דחתר הא אח״כ כשנכנס בחצירו של בעל חררה אורחיה למיכל חררה עכ״ד. ולפ״ז ע״כ הא דאמרו בתרנגול שהושיט ראשו ותקע בכלי דהוי שינוי אע״ג דבהושטת ראשו לכלי דהוי שינוי מה איכפת לן כיון שהתקיעה אורחיה ושבר בתקיעתו, וע״כ דהתקיעה בכלי ג״כ לא הוי אורחיה כלל, [ואולי אמר הרא״ש דוקא בשן דאורחיה הוי השתא האכילה אבל ברגל שהזיקה מצוי וכיון שבא ע״י שינוי תו אין הזיקה מצוי] ופריך הגמרא והא משונה הוא פירוש התקיעה בכלי, אמנם רבנן קדמאי ומהם רבינו חולקים על הרא״ש וסברי דגם על האכילה אינו משלם רק חצי נזק, דכיון דבא ההיזק ע״י שינוי שבלא השינוי לא הוי בא ההיזק של אכילת הכבש אחר המיתה והוא המית לאכלו, וכן בכלב שחתר הוי שינוי, ובין אם נאמר פלגא נזקא ממונא או פ״נ קנסא הכל משום דעל אופן השינוי לא הוי ליה לאסוקי אדעתיה דבעלים שיקרה כזה ואם קרה באופן המשונה חייב ברה״ר ועיין יש״ש מש״כ בזה. ולפ״ז דעת רבינו דהתקיעה בכלי הוי אורחיה דדרך התרנגול לתקוע, רק השינוי הוה ההושטה בכלי מה שהושיט ראשו אל תוך אויר הכלי, וכיון דזה הוי משונה תו ההיזק מה שבא ע״י קולו דאורחיה הוי מיחשב שינוי כיון שבא בסיבת השינוי הקודמו. אולם דא לא יתכן דישלם רביע נזק אם יש שינוי לצרורות דהתורה גילתה דהעדאה דע״י כחו הוא פלגא נזקא ותו השינוי ע״י כחו חצי מזה דהוא רביע נזק, דממנ״פ אם תלך אחר ההיזק שהיה בכחו בקול התרנגול הלא התקיעה בכלי אורחיה וח״נ משלם כדין צרורות, ואם תלך אחר סיבת ההיזק ועל מה שלא שמרו הבעלים מדבר דהוי משונה דהוי שלא כדרכו, הלא השינוי בהושטת ראשו דגופו הוי ואם הזיק באופן זה שהיה הסיבה היינו שהיה שובר הכלי דרך הושטת ראשו היה משלם חצי נזק דגופו הוי, ואם שבקית למיזל אחרי ההיזק שבא ע״י כחו הלא תו אורחיה הוי לתקוע בכלי וח״נ כדין צרורות משלם, ואיך תאחז החבל בשני ראשין לומר דצרורות הוי וע״י שינוי, בשלמא לסומכוס דמחייב נזק שלם על צרורות יתכן לומר דהא בא ע״י שינוי, רק דא תוכל לומר דאזלינן בתר סיבת הנזק דהוי שינוי ולא הוי למיסק אדעתיה דבעליו למינטריה ממידי דשינוי הוי ופלגא נזקא דמשלם כדין ח״נ קנס ואי מודה מיפטר ולא הוי כדין פ״נ דצרורות דממונא הוי, לזה כתב רבינו דאם הוה ביה ביזרני דאורחיה למישט ראשו כדי לאוכלן משלם חצי נזק כדין צרורות דממונא הוי, ואם הכלי ריקן דההושטה בכלי הוי שינוי תו הוי ח״נ ככל פ״נ דתם דקנסא הוי, לזה בא רבינו בהלכות ז׳ ח׳ לבאר ההבדל שיש בין חצי נזק דשור תם לחצי נזק צרורות דממון הוי, ואח״כ ביאר בהלכה ט׳ ההבדל בין אית ביה ביזרני ללית ביה ביזרני, דכאן משלם ח״נ של צרורות וכאן משלם ח״נ קנס, וכן דרך רבינו להקדים איזה הלכות לבאר הלכה שאחרי כן, והגמרא דפריך והא משונה הוא פירושו לסומכוס אמאי משלם נזק שלם אע״פ דלא שני ליה בין כחו לגופו מ״מ הא בא ע״י שינוי ואינו משלם רק חצי נזק, אולם לרבנן דבכחו הלכה דאינו משלם רק חצי נזק לא יתכן לומר דישלם רק רביע נזק, כיון דהשינוי בא על הושטת גופו לכלי, והתקיעה שבזה שבר הכלי בזה לא הוה שינוי וכמו שנתבאר והעירני לזה ההמ״ג, וזה אמת בכוונת רבינו בס״ד:
ולענין לפוטרו מרה״ר דשיטת רבינו דאם אין שינוי לצרורות פטור ברה״ר אף אם בעטה והתיזה צרורות דהוי שינוי, צ״ב אם כאן פטור ברשות הרבים או חייב, כיון דחזינן היכי דההיזק ע״י כחו בין אם אורחיה בין במשונה פטור ברה״ר, תו אף אם תדין כאן שלא לחשבו רק קנסא הואיל ובא ע״י שינוי בגוף זהו להקל עליו וכמו ברגל ושן גופיה שבא ע״י סיבת השינוי תחשבהו לחצי נזק קנסא, אבל לחייבו ברה״ר להחמיר כיון שההיזק בא ע״י כחו ובכחו אף משונה פטור, תו אף אם תחשבהו להיזק כח משונה ג״כ פטור ברה״ר צ״ב כאן, אולם הרב המגיד כתב דבהך בבא חייב ברה״ר ודעתו מכרעת ודוק. וביתר ההלכות בזה הענין בדברי רבינו ביארתי בחידושי בגמרא באורך: