Parah Adumah 1 – פרה אדומה א‏ – Mishneh Torah

(א) מצות פרה אדומה שתהיה בת שלש שנים או בת ארבע, ואם היתה זקנה, כשרה, אלא שאין ממתינין לה, שמא תשחיר ותיפסל. ואין לוקחין עגלה ומגדלין אותה, שנאמר ״ויקחו אליך פרה״ (במדבר י״ט:ב׳), לא^א עגלה. מצאו^ב עגלה, פוסקין עליה דמים, ותהיה אצל בעלה^ג עד שתגדיל ותיעשה פרה. ולוקחין אותה מתרומת הלשכה:

The commandment involving the red heifer is to offer such an animal in its third or fourth year of life. If it is older, it is acceptable, but we do not wait for it to age longer, lest its hairs become black.
The Jewish community does not purchase a calf and raise it, for Numbers 19:2 states: "And you shall take unto yourselves a heifer,⁠" i.e., a heifer, not a calf. If only a calf was found, a price is established for it and it should remain in its owner's possession until it matures and becomes a cow. It should be purchased with money from the Temple treasury.

א. ד (גם פ): ולא. אך לשון רבנו בכגון זה בלי וי״ו החיבור.

ב. ד: לא מצאו אלא. אך בכתבי⁠־היד כבפנים.

ג. ב2: בעליה. וכך ד (גם פ, ק). אך מצינו ״בעל השור״ (שמות כא, כח).

משנה תורה דפוסיםמקורות וקישוריםראב״דכסף משנהמשנה למלךמעשה רקחמרכבת המשנה מהדורה בתראעודהכל

מִצְוַת פָּרָה אֲדֻמָּה שֶׁתִּהְיֶה בַּת שָׁלֹשׁ שָׁנִים אוֹ בַּת אַרְבַּע. וְאִם הָיְתָה זְקֵנָה כְּשֵׁרָה אֶלָּא שֶׁאֵין מַמְתִּינִין לָהּ שֶׁמָּא תַּשְׁחִיר וְתִפָּסֵל. וְאֵין לוֹקְחִין עֶגְלָה וּמְגַדְּלִין אוֹתָהּ שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר י״ט:ב׳) וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ פָרָה וְלֹא עֶגְלָה. לֹא מָצְאוּ אֶלָּא עֶגְלָה פּוֹסְקִין עָלֶיהָ דָּמִים וְתִהְיֶה אֵצֶל בְּעָלֶיהָ עַד שֶׁתַּגְדִּיל וְתֵעָשֶׂה פָּרָה. וְלוֹקְחִין אוֹתָהּ מִתְּרוּמַת הַלִּשְׁכָּה:

בבלי סוטה מ״ו.

ומגדלין אותה שנאמר ויקחו אליך פרה – א״א לא מן השם הוא זה אלא שאין מקדישין מחוסר זמן למזבח וזו קרויה חטאת וכשם שאין מקדישין בעלת מום כך אין מקדישין אותה מחוסרת זמן ואמור רבנן לילה לקדושה יום להרצאה ליל שמיני מקדישין אבל לא יום שביעי.

מצות פרה אדומה שתהיה בת שלש שנים וכו׳ – בריש פרה וכחכמים:

ואין לוקחין עגלה ומגדלים אותה וכו׳ – ספרי זוטא:

כתב הראב״ד: א״א לא מן השם הוא זה אלא שאין מקדישין מחוסר זמן למזבח וכו׳. ואין זה מוכרח דאי משום הא כבר היה אפשר שיקחו אותה עגלה ולא יקראו עליה שם עד שתעשה פרה ולישנא דספרי זוטא מבואר כדברי רבינו דקתני ויקחו אליך פרה שלא יקחו עגלה ויגדלוה:

לא מצאו אלא עגלה וכו׳ – שם:

ולוקחין אותה מתרומת הלשכה – פרק רביעי דשקלים:

מצות פרה אדומה וכו׳. מדברי רבינו הללו נראה שזקינה אינה נקראת כי אם ביותר מד׳ שנים וקשה שהרי בפ״א מהלכות מעה״ק דין י״א כתב והגדולים בבקר עד ג׳ שנים שלמות מיום ליום כו׳ יתר על זה הרי הוא זקן אלמא דיתר מג׳ נקרא זקן וא״כ ה״ה בפרה וי״ל דע״כ אין שיעור שנות הפרש שוה לשנות הפרה שהרי פר נקרא מבן ב׳ שנים ופרה אינה נקראת כי אם מבת שלש וכבר הארכתי בזה לקמן יע״ש וא״כ כשם שבפר ששנותיו מתחילים מבן ב׳ אינו נקרא זקן עד שיעברו עליו שתי שנים שהוא שיהיה מבן ג׳ ואילך הכי נמי בפרה ששנותיה מתחילים מבת ג׳ אינה נקראת זקנה עד שיעברו עליה ב׳ שנים דהיינו שתהיה מבת ד׳ שנים ואילך. והנה בעיקר הדין דפרה הזקנה כשירה ואילו בשאר הקרבנות קי״ל דהזקן פסול לקרבן וכמ״ש רבינו בפ״א מהלכות מעה״ק ובפ״ב מהלכות איסורי מזבח דין ו׳ נראה שהטעם הוא משום דפרה אינה קדשי מזבח כי אם קדשי ב״ה ומש״ה איצטריך קרא לומר אשר אין בה מום אע״ג דכל הקרבנות צריך שלא יהיה בהם מום משום דסד״א כיון שהיא קדשי ב״ה לא יהיה מום פוסל בה קמ״ל דלא וא״כ אין לנו לומר שפוסל כי אם מום דכתיב בהדיא אבל זקן אע״ג דממעטינן ליה מקרא וכדאיתא בסוף פ״ו דבכורות מ״מ כיון דאין פסולו מחמת מום כשר לפרה ולפ״ז היה נ״ל דמזוהם וחולה נמי דפסולים לשאר קרבנות דכשר בפרה דהא הני תלת דהיינו זקן ומזוהם וחולה מחד קרא ממעטינן להו וכדאיתא התם. הן אמת שאני תמיה בזה דבפרק קמא דחולין עלה י״א דטריפה פוסל בפרה משום דחטאת קרייה רחמנא ורבינו בדין ז׳ כתב היתה יוצא דופן או מחיר או אתנן או טריפה או שנרבעה פסולה שכל הפסולין לקדשים למזבח פוסל את הפרה ואע״פ שהיא כקדשי ב״ה הואיל וקראה הכתוב חטאת ע״כ וא״כ יש לתמוה דמאחר דכל דבר הפוסל בשאר הקרבנות פוסל בפרה משום דחטאת קרייה רחמנא מ״ש זקן דפסול בכל הקרבנות וכשר בפרה ומיהו לפי מ״ש בעלה קע״ט (*א״ה תמצאנו פ״ב מהלכות איסורי מזבח) שיש ב׳ מיני זקנה הא׳ הוא הזקן שתשש כחו שהרי באדם שפסול הזקן אינו זקן בשנים אלא שהגיע להיות רותת וכמו שפסק בפ״ז מהלכות ביאת מקדש דין י״ב ובפ״ב מהלכות איסורי מזבח כתב כל המומין הפוסלין באדם ובבהמה כו׳ וכבר נמנו וא״כ פסול הזקנה בבהמה הוא דומיא דזקנה דאדם וזקנה כזו הוא דדרשינן לה מקרא אבל הזקנה שהוא מצד רבוי השנים כגון איל יותר מבן ב׳ ופר יותר מבן ג׳ זה אין פסולו כי אם מדרבנן ואפשר דאפילו מדרבנן ליכא פסולא שאינו אלא משום כבוד בעלמא ומ״מ בין הכי ובין הכי ניחא דדוקא בפסול שפוסל בקדשים מן התורה פוסל בפרה משום דחטאת קרייה רחמנא אבל בזקן בשנים דלרבינו אינו פסול כי אם מדרבנן אינו פוסל בפרה משום דקדשי ב״ה היא ולפי זה אם הגיעה הפרה לשיעור הזקנה שכנגדה באדם פוסל שאז פסולה מן התורה גם בפרה פוסל משום דחטאת קרייה. ואף לדברי התוס׳ שבפרק ב׳ שעירי עלה ס״ו דמשמע מדבריהם דפסול השנים הוא מן התורה וכמו שנכתוב לקמן ל״ק כלל שהרי המתבאר מתוך דברי התוס׳ שם הוא דס״ל דר״מ פליג עם חכמים דס״ל דאין שנים פוסלים כי אם מפני הכבוד ואליבא דחכמים הוא דשנים פוסלים בפר מן התורה. ולפ״ז מאי דאמרינן דכשירה הזקנה הוא מאמר ר״מ דוקא ואזיל לטעמיה דאית ליה דאין שנים פוסלין כי אם מפני הכבוד וגבי פרה שנעשית בחוץ ליכא כבוד אבל לרבנן אה״נ דפרה יתירה מבת ד׳ פסולה ולפי פי׳ זה פשיטא דקי״ל כרבנן דהזקינה שהיא יתירה מבת ד׳ פסולה ולרבינו דפסק דהזקנה כשירה צ״ל דס״ל דר״מ לא פליג אדרבנן אלא פרושי קא מפרש דמאי דקא אמרי רבנן בת ג׳ או בת ד׳ לא בעו למעט יותר מבת ד׳ דהא הזקנה כשירה לפרה אלא דאורחא דמילתא נקטו דאין ממתינין לה שמא תשחיר דאלת״ה אלא דפליגי רבנן עם ר״מ ולרבנן יתירה מבת ד׳ פסולה היא תימה איך פסק כר״מ נגד חכמים. ובאידך פלוגתא דפרים דפ״ק דפרה מ״ב ראיתי לרבינו בפירוש המשנה שכתב הלכה כחכמים והיות הזקנים מן הבהמות מתועבים בכל הקרבנות הנה הוא מאמר אמיתי וכאילו ענינו קרוב ממום ר״ל הזקן ותש כח וכבר קדם לך זה בספ״ו מבכורות ע״כ. והנראה אצלי מתוך דברי רבינו הללו דס״ל דגם במשנה לא נחלקו ר״מ עם חכמים אלא דר״מ מפרש דברי חכמים דמאי דנקטו חכמים אף בני ג׳ לאו למימרא דיתר מבן ג׳ פסולים אלא שאין מביאין אותו מפני הכבוד אך אם הגיע לשיעור הזקנה שתש כחו אז מתועב לגמרי וענינו קרוב ממום וזהו הזקן שכתב בפ״ג מהלכות איסורי מזבח ואתיא פשט ההלכה דפרק ב׳ שעירי דמוכח מינה דאין שנים פוסלים בפר ככ״ע ודוק:

תנן בריש פרה רא״א עגלה בת שנתה ופרה בת שתים וחכ״א עגלה בת ב׳ ופרה בת ג׳ או בת ד׳ רמ״א אף בת ה׳ כשירה הזקנה אלא שאין ממתינים לה שמא תשחיר ר״י הגלילי אומר פרים בני ב׳ שנא׳ ופר שני בן בקר תקח לחטאת וחכ״א אף בני ג׳ רבי מאיר אומר אף בני ד׳ וה׳ כשרים אלא שאין מביאין זקנים מפני הכבוד ע״כ. והנה אומרו ר״א עגלה בת שנתה הוא למעט יותר ובאומרו פרה בת שתים נסתפק הר״ש וכתב דמצ״ל דבת שתים למעוטי נמי טפי כמו בת שנתה דאתא למעוטי טפי ואע״ג דכ״ש דבת ג׳ פרה היא דלמא פסל ר״א שמא תשחיר אבל לא יתיישב הא דמכשיר ר״א בפ״ב פרה מעוברת ושמא דיעבד קאמר דכשירה. ובריש פ״ב נטה יותר הרב לומר דלאו למעט טפי אתא ומ״ש חכמים דעגלה בת שתים לאו למעט בת שנתה דכ״ש הוא דילדא טפי אלא משום דר״א פסל בת ב׳ קאמרי רבנן דאף בת שתים כשירה דעגלה היא כ״כ הר״ש וכן פסק רבינו רפ״י מהלכות רוצח וז״ל ע״ע בת ב׳ שנים או פחות אבל אם היתה בת ב׳ שנים ויום אחד פסולה ע״כ. והנה מ״ש רבינו יום אחד לא ידעתי מקור דין זה דהא קי״ל דשעות פוסלות בקדשים וכמו שפסק בפ״א מהלכות מעה״ק דין י״ג וע״כ אית לן למימר דשאני ע״ע דאינה מקדשי מזבח ומצינו קולות אחרות בע״ע ואפשר דגם זו היא מהם דדוקא יום א׳ משום דיום אחד בשנה חשיב שנה אבל שעות לא פסלי בה:

ודע דאף דקי״ל דעגל הוא בן שנה ולא יותר וכדאיתא פ״ק דר״ה שאני הכא דכתיב עגלת בקר ולא כתיב עגלה סתם כ״כ הר״ש ורבינו. וא״ת מאחר שיש חילוק בין עגל לעגלת בקר למה לא ביאר לנו בפ״א מהלכות מעה״ק דעגלת בקר הוא בת שתים. וכ״ת משום דליכא שום קרבן חובה מעגלת בקר הא ליתא שהרי כתב שם דעגל ה״ז בן שנה וקרבן חובה לא מצינו מעגל וע״כ מ״ש רבינו הוא ללמד על הנודר שאם נדר עגל שהוא בן שנה וא״כ היה לו לפרש שאם נדר עגלת בקר שהיא בת ב׳. וי״ל דכיון דקי״ל דנדר קטן והביא גדול יצא וכמו שפסק רבינו ר״פ י״ו מהלכות מעה״ק לא נפקא לן מידי ממחלוקת זה דר״א וחכמים דהא כולהו מודו דאף בת שנתה מיקרי עגלת בקר אלא שחכמים הוסיפו דאף בת ב׳ מיקרי עגלת בקר וא״כ לגבי נודר לא נפקא לן מידי דאם נדר עגלת בקר ורצה להביא בת שתים פשיטא דיצא אף לר״א ואם רצה להביא בת שנתה יצא אף לרבנן דהא בת א׳ נמי כולהו מודו דמיקרי עגלת בקר ואע״ג דבת א׳ נמי מיקרי עגלת בקר מ״מ יכול להביא בת ב׳ דומיא דנודר פר דאף דבן ג׳ נמי מיקרי פר יכול להביא בן ב׳ כיון דמיקרי פר וכמ״ש מרן בפ״א מהלכות מעה״ק ומ״ש רבינו דעגל הוא בן א׳ הוא לאשמועינן דלא נימא דסתם עגל הוא יותר מבן א׳ קמ״ל דלא ואם נדר עגל יכול להביא בן שנתו אבל הכא דעיקר פלוגתייהו הוא אם בת שתים מיקרי עגלת בקר או לא לא נ״מ לענין דינא:

ומ״ש חכמים שפרה בת ג׳ ובת ד׳ יש להסתפק בדבריהם אי כוונתם לומר דבת ב׳ לא מיקרי פרה א״ד דמודו דבת ב׳ נמי מיקרי פרה אלא שבאו לומר דאף בת ג׳ ובת ד׳ מיקרי פרה. והנה אם נאמר דכוונת ר״א באמרו בת ב׳ הוא כפי מ״ש הר״ש ברפ״ב דלא בא למעט יותר א״כ מוכרחים אנו לומר דחכמים ס״ל דבת ב׳ לא מיקרי פרה דאלת״ה במאי פליגי אך אם נאמר דר״א ממעט פרה יותר מבת ב׳ בזה יש להסתפק בסברת חכמים אם בת ב׳ מיקרי פרה והר״ש הכריח דמאי דאמרי רבנן דפרה בת ג׳ ע״כ לאו אף בת שלש קאמרי דמדעגלה בת שתים ש״מ דפרה לאו בת ב׳ דפרה קשישא מינה והקשה הר״ש דבסוטה (דף מ״ו) משמע דשנים פוסלות בעגלה ולא בפרה ותירץ דהיינו כרבנן א״נ אפי׳ כר״א והתם מדאורייתא דא״א שיפסול ר״א מדאורייתא כו׳ עכ״ד. ואני תמיה בדברי הרב דאף דנימא דמאי דקאמר ר״א פרה בת שתים הוא למעט טפי ע״כ מכח ההיא דרפ״ב דמכשיר ר״א פרה מעוברת צריכין אנו לומר דבדיעבד כשירה וא״כ מה הוקשה לו מההיא דסוטה דעגלה פשיטא דשנים פוסלות בה אף בדיעבד דרחמנא אמר עגלת בקר אבל פרה שאין הטעם כי אם משום שמא תשחיר לא הוי כי אם לכתחילה דוקא ובגמרא שפיר עבדו ק״ו אף דפרה נמי לכתחילה פוסלות בה שנים ומה פרה שאין שנים פוסלות בה בדיעבד מום פוסל בה עגלה ששנים פוסלות בה בדיעבד אינו דין שיהא מום פוסל בה. ועוד אני תמיה דאיך יעלה על הדעת שיפסול ר״א לכתחילה דוקא אבל לא בדיעבד אם הוא סבור דמדאורייתא איכא קפידא שלא תהא יותר מבת ב׳ ובשלמא אם הוא דוקא דרבנן ניחא דאפשר דרבנן לא גזרו כי אם לכתחילה אבל בדיעבד לא אא״א שהוא מן התורה מנ״ל לר״א לחלק בין בדיעבד לכתחילה. ודע שכפי מ״ש הר״ש ברפ״ב בשם ר״י מסמפונט דמאי דפליגי ר״א וחכמים בחטאת המעוברת לא באם פליגי אלא בעובר אם כשר לפרה כו׳ אפשר לומר דמאי דקאמר ר״א פרה בת שתים הוא למעט טפי נמי ופסולו הוא מן התורה כמו פחות מבת ב׳ ולפ״ז צ״ל דסוגיא דסוטה דקאמר דאין שנים פוסלות בפרה אתיא כרבנן. ודע שראיתי לרש״י בסוטה עלה ההיא דאמרינן עגלה ששנים פוסלות בה וכו׳ שכתב עגלה בת שנתה היא ואם עברה שנתה פסולה דכ״מ שנאמר עגל בן שנה הוא וכו׳ ע״כ. ואני תמיה למה שנה משנתו כר״א ולא כחכמים דאמרו דעגלה בת ב׳ דהלכתא כוותייהו ולרבנן שנים נמי פוסלות בעגלה אם היא יתירה מבת ב׳ וכמבואר וצ״ע ועיין במ״ש שם עלה דההיא דאמרינן יבא דבר שאינו עושה פירות כו׳ ובאידך פלוגתא דפרים דר״י אומר פרים בני ב׳ וחכ״א אף בני ג׳ ורמ״א אף בני ד׳ וה׳ מפשטא דמתניתין מוכח דכולהו מודו לר״י דפרים בני ב׳ אלא דחכמים מוסיפים דאף בני ג׳ נקראים פרים לאפוקי דר״י דס״ל דדוקא בן ב׳ ור״מ מוסיף אף בני ד׳ וה׳ ובתוס׳ בפ״ק דר״ה עלה י׳ עלה ההיא דאמרי׳ רמ״א כ״מ שנאמר עגל בתורה סתם בן שנה בן בקר בן ב׳ פר בן ג׳ כתבו דע״כ בן בקר בן ב׳ דאמרינן היינו עגל בן בקר ולא פר בן בקר כדמוכח בת״כ גבי פר כהן משיח דתניא פר יכול אפילו זקן ת״ל בן אי בן יכול אפילו קטן ת״ל פר הא כיצד בן ג׳ כדברי חכמים רמ״א אף בן ד׳ ובן ה׳ כשרים ותימה דתנן בפ״ק דפרה רי״א פרים בני ב׳ וחכ״א אף בני ג׳ רמ״א אף בני ד׳ וה׳ כשרים אלמא מכשיר ר״מ בפר אפילו בני ב׳ שנים דהא מוסיף אדר״י והכא משמע מדעגל בן בקר לר״מ בן ב׳ פר בן בקר בן ג׳ אבל פחות מבן ג׳ לא ע״כ. ויש לדקדק דלמה הוצרכו להכריח דמאי דקאמר ר״מ בן בקר בן ב׳ הוא עגל בן בקר לקושייתם דהא אף דנימא דבן בקר דקאמר ר״מ הוא פר בן בקר אכתי קשה מתני׳ דפרה דקאמר ר״מ אף בני ד׳ וה׳ כשרים דבמאי מיירי אי בפר בן בקר הא איהו ס״ל דפר בן בקר הוא בן ב׳ דוקא ואי בפר סתם הא מדפר בן בקר בן ב׳ פר סתם בן ג׳ אבל פחות לא והיכי קאמר דבן ב׳ נקרא פר וי״ל דאי הוה אמינא דמאי דקאמר ר״מ בן בקר בן ב׳ הוא פר בן בקר הוה ניחא משום דהוה אמינא דפר נמי בן ב׳ הוא וההפרש הוא דפר בן בקר הוא בן ב׳ דוקא ולא יותר אבל פר נקרא בן ב׳ ובן ג׳ ולא שייך כאן לומר מדפר בן בקר בן ב׳ פר סתם בן ג׳ ופחות לא משום דכולם שמותם שוין דפר מיקרו אלא שכשבא למעט בן ג׳ כתיב פר בן בקר והיכא דליכא קפידא שיהיה בן ב׳ או בן ג׳ כתיב פר ור״מ דפרה מיירי בפר אבל עכשיו שהכריחו דעגל בן בקר הוא בן ב׳ ע״כ פר בן בקר אינו בן ב׳ דאם נקרא עגל אינו נקרא פר. וא״ת מה הכריחו מההיא דת״כ אם כוונתם לומר דמההיא מוכח דר״מ אית ליה דפר בן בקר אינו בן ב׳ משום דר״מ לא בא כי אם להוסיף אדרבנן וקאמר אף בן ד׳ וה׳ אבל במאי דקאמרי רבנן שאינו בן ב׳ משמע דמודה ר״מ לחכמים א״כ למאי הוצרכו בסוף דבריהם לומר ומעגל בן בקר כו׳ דמשמע דמסוגיא דראש השנה קשה לר״מ הא בלאו ההיא סוגיא קשה לר״מ מדידיה אדידיה דבת״כ משמע שפר בן בקר אינו בן ב׳ ואילו במתני׳ קאמר דפר בן בקר הוא בן ב׳. ונראה דכוונת התוס׳ אינו משום דמשמע דמודה ר״מ לחכמים שפר בן בקר אינו בן ב׳ לפי שאינו מוכרח שעדיין אפשר לומר דר״מ בתרתי פליג אלא משום דשמעינהו לרבנן דבן שלש דוקא ולא יותר אתא איהו להוסיף דאף בן ד׳ וה׳ ואה״נ דלר״מ אף בן ב׳ מיקרי פר בן בקר אלא הכרח התוס׳ הוא דאי אמרינן דבן בקר דקאמר ר״מ שהוא בן ב׳ הוא פר בן בקר ע״כ הכוונה היא דיותר מבן ב׳ אינו נקרא פר בן בקר דומיא דעגל בן שנה ועל זה הקשו דהא ליתא דבת״כ מוכח דפר בן בקר לר״מ הוא אף בן ג׳ וד׳ וא״כ ע״כ בן בקר דקאמר ר״מ הוא עגל בן בקר. וא״כ כיון דעגל בן בקר הוא בן ב׳ ע״כ פר בן בקר הוא בן ג׳ דוקא דלא יתכן שבזמן אחד יקרא עגל ופר שהם דברים סותרים זה לזה ותירצו דאף דקאמר ר״מ במסכת פרה אדרבנן קאי ולא ארבי יוסי ובת״כ מיתניא דרבי יוסי בתר מלתא דר״מ וחכמים ורבנן דהתם לאו רבנן דפרה ע״כ. והנה הר״ש כתב כדברי התוס׳ הללו והוסיף עוד לומר דאי לא הוה גרסינן הכא אף במלתייהו דרבנן הוה ניחא טפי ע״כ כלומר דהוה ניחא נמי דרבנן דפרה הם חכמים דת״ק:

ודע שכפי הגירסא דגרסי בדרבנן דפרה אף בת ג׳ דמשמע דאית להו דאף בן ב׳ הוא פר קשה מאי דתנן בריש מסכת פרה דפרה לחכמים היא בת ג׳ ולא פחות וע״כ מאי דקאמרי חכמים פרה בת שלש הוא למעט בת ב׳ דמדעגלה בת ב׳ פרה בת שלש אבל פחות לא ואילו גבי פר אית להו דאף בן ב׳ איקרי פר. והר״ש כתב דרבנן דפרים היינו כר״א דאית ליה דפרה בת ב׳ ומש״ה פר נמי הוא בן שני ומאי דפסל ר״א גבי פרה יותר מבת ב׳ הוא מדרבנן אבל בעלמא אף בן שלש נקרא פר. והנה כפי דברי הר״ש הללו דס״ל דחכמים דפרים ס״ל כר״א אפשר לומר דקי״ל כר״א מאחר דסתם לנו רבי סברת ר״א בלשון חכמים וכיון דקי״ל כר״א בפרה שהיא בת ב׳ ע״כ בעגלה נמי קי״ל כוותיה שהיא בת שנתה דמדפרה בת ב׳ עגלה בת שנתה. ובזה ניחא מה שהקשינו לרש״י דאמאי פירש בסוטה כר״א דעגלה בת שנתה דאפשר דס״ל דהלכתא כר״א מטעמא דכתיבנא ואע״ג דבפ״ק דנדה עלה ז׳ אמרינן דבד׳ דברים בלבד הלכה כר״א אפשר דשאני הכא דחכמים קיימי כוותיה. ודע דלפי זה רבנן דפרה הם רבנן דת״כ דס״ל דפר הוא בן שלש דוקא. אך יש לתמוה על רבינו דבעגלה ופרה פסק כחכמים דעגלה בת ב׳ ופרה בת שלש וכמבואר ואילו בפלוגתא דפרים פסק דפר מיקרי אף בן ב׳ ובן שלש וכמבואר במ״ש בפ״א מהלכות מעשה הקרבנות וכמ״ש מרן שם. וראיתי להרב בעל קרית ספר בריש הלכות פרה שכתב דפר אינו נקרא בפחות משתי שנים ואפילו פר בן בקר אינו בפחות משלש שנים כו׳ והרואה יראה דהא ליתא וכבר הרב עצמו בפ״ב מהלכות מעה״ק כתב דפר נקרא מבן שתי שנים ופשוט הוא ולפי הנראה גירסת רבינו היתה וחכ״א אף בני שלש ומודו לרבי יוסי בבן ב׳ וא״כ יש לתמוה מאי שנא דפר איקרי בן ב׳ ופרה אינה נקראת בת ב׳ ואפשר דס״ל לרבינו דשאני פר דגלי קרא ופר שני ואפשר דרבנן מודו לרבי יוסי במה שדרש ופר שני שבא ללמד שהוא בן ב׳ שנים ולא נחלקו עליו אלא דרבי יוסי סבר דבא למעט בן שלש ורבנן לית להו דין זה אבל במאי דמוכח מקרא דבן ב׳ מיקרי פר בזה לא פליגי רבנן. אבל בפרה דלית לן קרא ס״ל דבעינן בת שלש ולא בת שתים. והנה מלבד מה שיש מהדוחק בתירוץ זה לחלק בין פר לפרה. עוד אני תמיה דלמה לא ביאר לנו רבינו בהלכות מעה״ק דפרה היא בת שלש ונפקא מינה לנודר פרה שיביא בת שלש אבל פחות מבת שלש לא. עוד סבור הייתי לומר דמ״ש בריש הלכות פרה מצות פרה אדומה שתהיה בת שלש שנים או בת ד׳ הוא למצוה מן המובחר שתהיה מן הגדולים שבמין וכמ״ש בפי״ו מהלכות מעה״ק דין ג׳. וזהו שלא סיים כאן בהלכות פרה דפחות מכאן פסולה. והנה מלבד מה שיש מהדוחק בתירוץ זה אכתי קשה דמדעגלה בת ב׳ ע״כ פרה בת שלש דוקא ופחות לא וכמ״ש הר״ש וא״כ ע״כ אם הביא פרה בת ב׳ פסולה משום דעגלה היא ולא פרה. באופן שדברי רבינו צריכים אצלי תלמוד:

ודע שמתוך מה שכתבנו יתבאר לך שמה שאמר ר״מ בר״ה דכל מקום שנאמר עגל בן בקר הוא בן ב׳ שנים הוא דוקא כפי סברתו דפר בן בקר הוא בן שלש אבל פחות לא. אבל לדידן דקי״ל כרבנן דפר הוא אף בן שנים ע״כ דעגל בן בקר אינו בן ב׳ וכמו שכתבו התוס׳ והר״ש דאי עגל בן בקר הוא בן ב׳ פר בן בקר הוא בן שלש דוקא. ובזה ניחא מה שתמה הרא״ם בפרשת שמיני על מ״ש רש״י דכ״מ שנאמר עגל הוא בן שנה דלמה לא אמר ג״כ דכ״מ שנאמר בן בקר הוא בן שתי שנים והלא שניהם דברי ר״ש כו׳ ע״כ. ולפי מה שכתבנו קושיא ליתא משום דתחלת דברי ר״ש הם הלכה שלא מצינו מי שיחלוק עליו אבל מה שאמר דכ״מ שנאמר עגל בן בקר הוא בן ב׳ שנים הוא דוקא אליבא דמ״ד דפר בן בקר הוא בן שלש אבל לדידן דקי״ל כרבנן דפרים דאית להו אף בני שלש וכמו שפסק רבינו עגל בן בקר נמי הוא בן שנה. וזהו שרבינו בריש הלכות מעה״ק לא הביא דין זה דעגל בן בקר אלא כתב סתם דעגל הוא בן שנה והוא כולל אף לעגל בן בקר. ועיין במ״ש הרב בעל קרבן אהרן בשם הראב״ד עלה דהך ברייתא דר״ש ודוק. (*א״ה עיין במ״ש הרב המחבר לעיל פ״ב מהלכות איסורי מזבח דין ו׳):

ומ״ש רבינו: ולוקחים אותה מתרומת הלשכה. מיהו יכול אדם להתנדב ולמסור לציבור הר״ש בפ״ב דפרה סוף משנה ג׳ ועיין לעיל פ״ז מהלכות כלי המקדש דין ז׳:

ואם היתה זקנה כשרה. קשה דבפ״א דמעשה הקרבנות הל׳ י״א פסק רבינו דהזקן אין מקריבין אותו ואיך הכשירה כאן ועוד דכאן פסק דפרה נקראת בת ג׳ או ד׳ ושם פסק בבקר עד ג׳ שנים עיי״ש וקושיא זו תקשי אמתני׳ פ״ק דבתר דמייתי פלוגתא דר׳ אליעזר וחכמים בפרה דרבינו פסק כחכמים מייתי פלוגתא דר׳ יוסי הגלילי וחכמים דס״ל דפרים בני שלש ואין מביאים זקנים מפני הכבוד והתוס׳ יו״ט ז״ל כתב שם דבפרה שכל מעשיה בחוץ לא שייך טעמא דמפני הכבוד ע״כ ואף בסתם קרבנות אינו אלא למצוה ולא לעיכובא כמ״ש שם בשם הרב קרבן אהרן ז״ל ואף דרבינו פסק לקמן הל׳ ז׳ דכל הפיסולין למזבח פוסל את הפרה הואיל וחטאת קריה רחמנא מ״מ לאו דוקא לכולהו מילי כמבואר ולאידך קושיא יש לחלק בין פרה לפר ודו״ק שוב ראיתי להמל״מ ז״ל שהאריך בזה עיין עליו:

ומגדלין אותה שנאמר וכו׳. הראב״ד ז״ל השיג על רבינו דלא מן השם הוא זה אלא שאין מקדישין מחוסר זמן וכתב מרן ז״ל דדברי רבינו לקוחים מהספרי כתב הראב״ד א״א וכו׳ ואין זה מוכרח דאי משום הא כבר היה אפשר שיקחו אותה עגלה ולא יקראו עליה שם עד שתעשה עגלה וכו׳ ע״כ והקשה עליו הרב חיים אבועלפיה ז״ל פרשת חקת דליתא דהא ממעות תרומת הלשכה לוקחים אותה כדתניא בספרי ואם אינו קורא עליה שם על מה יתחללו מעות הקדש וכו׳ וצ״ע ע״כ וי״ל דתקשי ליה הכי על הספרי מעיקרא דלמאי איצטריך מיעוטא דקרא תיפו״ל דאין הקדש מתחלל אלא על חפץ שתופס קדושת המעות ובודאי דאין ליקח עגלה אלא מאי אית לך למימר או דלב בי״ד מתני עליה או שיקחו אותה ממעות אחרים כיון שעדיין לא נתקדשה וכשתהיה כשרה יחללו עליה מתרומת הלשכה ונמצאו דברי מרן ז״ל מכוונין:

מצות פרה אדומה וכו׳. עיין השגות וכ״מ. ואני אומר דהכל הולך אל מקום אחד דכיון שלוקחין אותה מתרומת הלשכה נמצא לקיחתה זו היא הקדשתה ומשו״ה הקפידה תורה שלא תהא לקיחתה עד שתהיה פרה ונמצא דברי הספרי ודברי רבנו והראב״ד אחדים ועיין מל״מ פ״ג מהל׳ איסורי מזבח ה״ח.

ומ״ש רבנו מצות פרה שתהיה בת שלש. עיין מל״מ והנכון דכיון דשני קרא דבעגלה ערופה כתיב עגלת בקר וכאן כתיב פרה מכלל שהיא זקנה מעגלת בקר ולעולם דבן שתים מקרי פר ופרה ומקרי ג״כ עגלת בקר ולהכי כתב רחמנא עגלת בקר בעגלה להורות דגם פחות מבת שתים כשרה אבל יותר מבת שתים פסולה דלא נקראת עגלה אלא פרה. ובת שלש דפרה היינו מבת שתי שנים ויום אחד ומעלה ואפשר דה״ה בפר לקרבנות דוקא מבן שתים ומעלה עיין פ״א מהל׳ מעשה הקרבנות.

משנה תורה דפוסיםמקורות וקישוריםראב״דכסף משנהמשנה למלךמעשה רקחמרכבת המשנה מהדורה בתראהכל

(ב) זה שנאמר בתורה ״תמימה״ (במדבר י״ט:ב׳), תמימת אדמות^א, לא תמימת קומה, אלא אם היתה ננסה כשרה, כשאר הקדשים:
היו בה שתי שערות לבנות או שחורות בתוך גומא אחת, או בתוך שתי^ב כוסות והן מוכיחות^ג זו על זו, פסולה.

The Torah's description of this heifer as "perfect" means "perfectly red,⁠" not perfect in stature. Even if it is dwarfsize, it is acceptable, as is the law regarding other sacrifices. If it had two white hairs or black hairs growing from one follicle or from two cavities and they are lying on top of each other, it is unacceptable.

א. ב3: אדמימות. וכך ד. אך בספרי חוקת פסקא קכ״ג ברוב הנוסחאות כבפנים.

ב. ד: שני. ובמשנה פרה ב, ה בכ״י שהוגה מכ״י רבנו לא היתה מלה זו, ונוסף כך בגיליון בכתב מאוחר. אך בכתבי⁠־היד כאן כבפנים.

ג. ב3: מונחות. וכך ד. אך במשנה פרה שם בכ״י שהוגה מכ״י רבנו כבפנים, וכן מוכח בפיהמ״ש שם.

משנה תורה דפוסיםכסף משנהמעשה רקחמרכבת המשנה מהדורה בתראעודהכל

זֶה שֶׁנֶּאֱמַר בַּתּוֹרָה (במדבר י״ט:ב׳) תְּמִימָה תְּמִימַת אַדְמִימוּת לֹא תְּמִימַת קוֹמָה אֶלָּא אִם הָיְתָה נַנָּסָה כְּשֵׁרָה כִּשְׁאָר הַקָּדָשִׁים. הָיוּ בָּהּ שְׁתֵּי שְׂעָרוֹת לְבָנוֹת אוֹ שְׁחוֹרוֹת בְּתוֹךְ גֻּמָּא אַחַת אוֹ בְּתוֹךְ שְׁנֵי כּוֹסוֹת וְהֵן מֻנָּחוֹת זוֹ עַל זוֹ פְּסוּלָה:

זה שנאמר בתורה תמימה וכו׳ – ספרי (דף ב׳).

ומ״ש: אם היתה ננסת כשירה – פ״ב דפרה:

היו בה שתי שערות וכו׳ – בפ״ב דפרה היו בה שתי שערות בתוך גומא אחת פסולה ר״י אומר אפילו בתוך כוס אחד היו בתוך שני כוסות והם מוכיחות זו את זו פסולה ר״ע אומר אפילו ד׳ אפילו ה׳ והן מפוזרות יתלוש ר״א אומר אפילו חמשים רבי יהושע בן בתירא אומר אפילו אחת בראשה ואחת בזנבה פסולה ופסק רבינו כת״ק ופירש שם רבינו בתוך גומא אחת בתוך חפירה אחת ירצה שתהיה צמיחתו אחת וכו׳ וכוס הוא עיגול מן הגשם יש בה כלל מן השיעור בשטח אחד והם מוכיחות זו את זו תורה אחת על חבירתה והוא שתהיה האחת קרוב מהאחרת ונכחית אליה בשטח אחד עכ״ל. ולא נתבאר בדבריו כמה הוא שיעור כוס אחד וק״ל שרבינו כתב תחלה בתוך גומא אחת והיינו כת״ק והיאך כתב אחר כך או בתוך שני כוסות דהיינו כר״י ונמצא שהוא כמזכה שטרא לבי תרי ומצאתי לרבינו שמשון שכתב (ר״י אומר לתוך כוס אחד גרסינן ולא גרסינן אפילו ובמקום שהיה שונה ת״ק גומא היה שונה ר״י כוס) וגומא וכוס אחד הוא אלא שחייב אדם לומר כלשון רבו שרבו של ר״י היה קורא לגומא כוס והכי מוכח בתוספתא עכ״ל. ואם היה דעת רבינו כן לא ה״ל לפתוח בלשון גומא ולסיים בלשון כוסות ואפשר שכתב כן ללמדנו דהיינו גומא היינו כוס וה״ק אפילו הן בשתי גומות פסולה אם הם מוכיחות זו את זו:

או בתוך שתי כוסות. כתב מרן ז״ל דלא נתבאר כמה הוא שיעור כוס אחד ע״כ והתוס׳ יו״ט ז״ל הביא לשון רבינו שבפירוש המשנה דכוס הוא שטח מה וא״צ שיבאר שיעורו כמה שאין לו שיעור וכו׳ ובזה אין מקום לתלונת הכ״מ וכו׳ עיי״ש ולא היה לו צורך להביא דברי רבינו שבפירוש המשנה שהרי גם מרן ז״ל הביאם וגם תירוץ התוס׳ יו״ט ז״ל אינו מספיק. אך במ״ש מרן דתחילה כתב רבינו בתוך גומא אחת והיינו כת״ק ואיך כתב אח״כ או בתוך שתי (גומות) [כוסות] דהיינו כר׳ יהודה ונמצא שהוא מזכה שטרא לבי תרי וכו׳ ע״כ ולענ״ד נראה דחלוקה דהיו שתי כוסות (וכן) [והן] מוכיחות זו את זו הם סתמא דמתני׳ וכו״ע מודו בה דכיון דמונחות זו אצל זו הו״ל כגומא אחת משא״כ כוס אחד דיש בו שטח:

היו בה שתי שערות. עיין כ״מ ועיין מ״ש בפרקין ה״ד.

משנה תורה דפוסיםכסף משנהמעשה רקחמרכבת המשנה מהדורה בתראהכל

(ג) היו בה שתי שערות עיקרן מאדים וראשן משחיר, עיקרן משחיר וראשן מאדים, הכל הולך אחר העיקר, וגוזז במספרים את ראשן המשחיר, ואינו חושש משום גיזה בקדשים, שאין כוונתו לגוז:

If there were two hairs, their roots reddish and their heads blackish, or their roots blackish and their heads reddish, their status follows the roots entirely. One should cut off the blackish head with scissors. He need not be concerned about the prohibition against shearing consecrated animals, because his intention is not to shear.

משנה תורה דפוסיםמקורות וקישוריםכסף משנהמשנה למלךעודהכל

הָיוּ בָּהּ שְׁתֵּי שְׂעָרוֹת עִקָּרָן מַאֲדִים וְרֹאשָׁן מַשְׁחִיר עִקָּרָן מַשְׁחִיר וְרֹאשָׁן מַאֲדִים הַכֹּל הוֹלֵךְ אַחַר הָעִקָּר. וְגוֹזֵז בְּמִסְפָּרַיִם אֶת רֹאשָׁן הַמַּשְׁחִיר וְאֵינוֹ חוֹשֵׁשׁ מִשּׁוּם גִּזָּה בְּקָדָשִׁים שֶׁאֵין כַּוָּנָתוֹ לָגֹז:

בבלי בכורות כ״ה.

היו בה שתי שערות עיקרן מאדים וכו׳ – פרק ב׳ דפרה וכת״ק.

ומ״ש: וגוזז במספרים וכו׳ – תוספתא סוף פ״ק דפרה:

וגוזז במספרים. בפרק שלישי דבכורות (דף כ״ה):

משנה תורה דפוסיםמקורות וקישוריםכסף משנהמשנה למלךהכל

(ד) וצריך שיישאר מן המאדים כדי שתינטל בזוג, שכל שערה שאינה ניטלת בזוג הרי היא כאילו אינה. לפיכך אם היו בה שתי שערות לבנות או שחורות שאינן נלקטין בזוג, הרי זו^א כשרה:

Enough of the red hair must remain so that it can be pulled out by tweezers. For if a hair is not large enough to be pulled out by tweezers, it is considered as if it does not exist. Therefore if there were two white or black hairs that are so small that they cannot be pulled out by tweezers, it is acceptable.

א. ב2: היא.

משנה תורה דפוסיםמקורות וקישוריםראב״דכסף משנהמשנה למלךמעשה רקחמרכבת המשנה מהדורה בתראאור שמחעודהכל

וְצָרִיךְ שֶׁיִּשָּׁאֵר מִן הַמַּאֲדִים כְּדֵי שֶׁיִּנָּטֵל בְּזוּג שֶׁכׇּל שְׂעָרָה שֶׁאֵינָהּ נִטֶּלֶת בְּזוּג הֲרֵי הִיא כְּאִלּוּ אֵינָהּ. לְפִיכָךְ אִם הָיוּ בָּהּ שְׁתֵּי שְׂעָרוֹת לְבָנוֹת אוֹ שְׁחוֹרוֹת שֶׁאֵינָן נִלְקָטִין בְּזוּג הֲרֵי זוֹ כְּשֵׁרָה:

בבלי נדה נ״ב:

טור אבן העזר קנ״ה:י״ח

שו״ע אבן העזר קנ״ה:י״ח

וצריך שישאר – א״א זה אינו מחוור שהרי אני רואה במשנה ר״ע אומר אפילו ד׳ וה׳ והן מפוזרות יתלוש אלמא לא בעי שיורא ואי איתא למילתא כשהן בגומא אחת איתא.

וצריך שישאר מן המאדים וכו׳ – בפ״ו דנדה (נב:) שתי שערות האמורות בפרה ונגעים איפליגו תנאי בשיעורם ואמרינן בגמ׳ דהלכה כדברי כולם להחמיר וסובר רבינו שניטלות בזוג הוא השיעור המועט שבכולן ולפיכך בפ״ב מהל׳ טומאת צרעת גבי שיעור שיער לבן ובפ״א גבי שיעור שיער צהוב כתב ששיעורן כדי שיהיו ניטלות בזוג שזהו להחמיר ששיער לבן ושיער צהוב הם סימני טומאה ובשיעור מועט הם מטמאים וכן פסק כאן לענין פיסול ב׳ שערות שחורות או לבנות ששיעורו בניטלות בזוג להחמיר אבל בשיער שחור שהוא סימן טהרה כתב בפ״א מהל׳ הנזכרות שאינו מציל עד שיהיה בהם כדי לכוף ראשן לעיקרן שזהו להחמיר שאינם מצילים עד שיהיו ארוכים אבל יש לתמוה שפסק כאן שצריך שישאר מהמאדים כדי שינטל בזוג ומאחר ששיעור זה הוא להכשיר ה״ל לפסוק כדי לכוף ראשון לעיקרן שהוא השיעור הארוך והוא להחמיר. וכתב הר״י קורקוס ז״ל ואפשר שסובר רבינו דלא אמרינן הלכה כדברי כולן להחמיר אלא לגבי בן או בת אבל לענין פרה נקטינן כר״ע דאמר כדי שיהיו ניטלות בזוג ועוד שמ״ש לפרה היינו לפסול ב׳ שערות שחורות ובזה הלכה להחמיר אבל בעיקרן מאדים די לנו שנצריך השיעור המועט שלא יחשוב כמאן דליתיה אלא כל שיש שיעור שאנו קורים אותו שיער בקצת מקומות סגי כי לא נתמעט אלא מה שחשיב כאילו אינו דאטו אם מתחלה היו שיעור זה מי נימא דלא חשיבי שיער ודאי שיער הוי וז״ש רבינו שכל שערה וכו׳ הרי היא כאילו אינה כלומר אבל נטילה בזוג אע״פ שאינה שערה גמורה לכל דבר מכ״מ לא חשיבא כאילו אינה שהרי מחמירים בשבילה:

וכתב הראב״ד: וצריך שישאר א״א אינו מחוור וכו׳. ואני אומר דודאי לא איירי אלא כשהן בתוך גומא אחת או לתוך כוס אחד שהן מוכיחות זו את זו כמ״ש לעיל בסמוך דאילו כשאינן בתוך גומא אחת וכו׳ אינן פוסלות אפילו היו ארוכות ומאי דקתני במתניתין יתלוש נראה לי דלאו לעכובא אלא מפני מראית העין:

וצריך שישאר מן המאדים כו׳. (א״ה עיין מ״ש מרן בשם הר״י קורקוס ובמ״ש עליו הרב המחבר לקמן פ״ב מהלכות טומאת צרעת יע״ש):

וצריך שישאר וכו׳. על מ״ש מרן בשם מהר״י קורקוס ז״ל דלא אמרינן הלכה כדברי כולן להחמיר אלא גבי בן ובת ע״כ הקשה הרב חיים אבועלפיה ז״ל במקראי קודש דף קל״ה ובעץ החיים דף צ׳ ע״ד דליתא דבהל׳ טומאת צרעת פסק לשער לבן דהוי סימן טומאה שינטל בפי זוג ושער שחור דהוי סימן טהרה לכוף ראשן לעיקרן הרי דבכל מילי אמרו הלכה כדברי כולן להחמיר וצ״ע ע״כ ודין זה הוא שם פ״ח הל׳ ה׳ ו׳ לענין שער צהוב ושחור ודין שער לבן הוא בפ״ב אמנם מהר״י קורקוס ז״ל שסיים אבל לענין פרה נקטינן כר׳ עקיבא וכו׳ לשון זה מוכח אנפשיה דבן ובת שכתב לאו דוקא ולא נחית אלא לאפוקי פרה מטעם ר״ע וכו׳ תדע דבמתני׳ אין שם בן ובת ותדע עוד דלעיל הזכיר מרן פסקו של רבינו בפ״ב דטומאת צרעת דהוי להחמיר וגם מהר״י קורקוס ז״ל לא כתב כן אלא דרך אפשר וגם הזכיר תירוץ אחר:

וצריך שישאר וכו׳. עיין בהשגות ולא זכיתי להבין דבריו דר׳ עקיבא איירי כשהשערה כלה שחורה מעיקרה ועד ראשה משו״ה צריך לתלוש הכל משום מראית העין והיא כשרה דר״ע מכשיר אפי׳ ארבע וחמש שהן מוכיחות כל שאינן בכוס אחד הילכך כשר ע״י תלישה שמעולם לא נפסל אלא דמ״מ צריך לתלוש משום מראית עין וכיון שהן כלם שחורות צריך לתלוש לגמרי מיהו אנן קי״ל כת״ק דכל שהן מוכיחות אע״ג שצמיחתן מפוזר בשתי כוסות פסולה וכיון שנפסלה שוב לא מהני תלישה כי היכי דלא מהני תלישה בשתי שערות שחורות שבגומא אחת. אלא דרבנו איירי שעיקרן מאדים דסגי בגיזת השחור וקאמר רבנו דבעינן שישאר בעיקרו אדמימות כדי שינטל בפי הזוג אז כשר בין שהן מוכיחות או אפי׳ הן בגומא אחת אבל אי ליכא אדמימות בעיקרו אלא פחות מנטילת הזוג הפרה פסולה אע״ג שגזז השחור והניח האדום או שתלש לגמרי השחור והאדום. ומאי האי דסיים הראב״ד ואם איתא להא מלתא וכ״כ הכ״מ דודאי רבנו איירי באופן שהשערות פוסלות.

לכן נראה בכוונת הראב״ד דהוא סובר דהא דתנן היו בתוך שני כוסות והן מוכיחות זו את זו פסולה הוא סיום דברי רבי יהודה ור׳ עקיבא פליג וס״ל יתלוש והלכה כר״ע. ולא הוקשה להראב״ד לעיל ה״ב על מ״ש רבנו בתוך גומא אחת או בתוך שתי כוסות והן מונחות זו על זו פסולה דקס״ד דלצדדין קתני בגומא אחת פסולה אפי׳ יתלוש אבל במוכיחות זו את זו פסולה עד שיתלוש אבל מדנקיט רבנו היו בה שתי שערות עיקרן מאדים וכו׳ וצריך שישאר וכו׳ משמע דאף כשהן בב׳ כוסות הואיל שהן מונחות זו על זו בעינן שישאר על זה משיג הראב״ד דזה אינו דהא ר״ע אומר אפי׳ ארבע וחמש יתלוש ומדנקיט יתלוש משמע אע״פ שכולן שחורות כשר וא״צ שישאר בעיקרן מאדים כלום ומכיון שנתלש כשר והיינו דמסיק ואי איתא למלתא וכו׳ פי׳ דבשתיהן בגומא אחת קי״ל כת״ק דפסולות אפי׳ נתלש ודלא כר״ע וזה ברור בכוונת הראב״ד והכ״מ לא עמד על דעתו.

ולדרך רבנו הא דתנן היו בתוך שני כוסות ומוכיחות זו על זו פסולה איננו סיום דברי ר׳ יהודה אלא סתם משנה וה״ק דכל שאין מונחות זו ע״ג זו (ובדפוס וינציא ישן גרסינן כרוכות זו על זו) מצריך ת״ק שיהיו בגומא אחת ור״י פוסל אפילו בכוס אחד ולא בגומא אחת משא״כ אם מונחות זו על זו מודים חכמים דפסולה לגמרי ולא מהני תלישה אפי׳ הן בשני כוסות ור׳ עקיבא פליג וקי״ל כת״ק ודלא כמו שנדחק הכ״מ לעיל ה״ב.

ולענין קושיית הכ״מ דלמה סגי כשנשאר כפי נטילת הזוג והרי קי״ל כדברי כלן להחמיר אין דברי הר״י קורקוס מספיקין וכמ״ש המל״מ פ״ב מהל׳ טומאת צרעת ה״א והלח״ם פ״ב מהל׳ אישות ה״ו. ואולם אומר אני דודאי דקי״ל כחכמים דהכל הולך אחר העיקר וכל שהעיקר אדום כשיעור שוב אין שחרירות שאר אורך השער פוסל בו שהרי מותר לגוזזה וישאר שערות אדומות ולא פסלה התורה השחרות אלא בעיקר השער והמותר כמאן דליתא דמי א״כ אדרבה הסברא נותנת דכל שנשאר אדמומית בעיקרו אפי׳ פחות מכדי נטילת הזוג אין השחרות פוסל בו. לא מבעיא אם נאמר דשיעור שער כדי נטילת פי הזוג (דמותר השער לצד הגוף כמאן דליתא) וא״כ מהיכי תיתי יפסול השחרות שבראש השער כיון שעיקרו מאדים ואין בשחרות כשיעור ולא מקרי שער שחור. וכן אפי׳ תימא דשיעור שער דבר תורה כדי לכוף ראשו לעיקרו כיון דהמותר כמאן דליתא בדין הוא דלא מקרי שער שחור אא״כ כל השער כדי לכוף הוא כלו שחור אבל כשעיקרו מאדים קצת אין כאן שער שחור. הגע בעצמך אם יהיה עיקרו שחור פחות מכדי הזוג (או פחות מכדי לכוף אם נאמר דכדי לכוף הוא השיעור של תורה באמת) ושאריתו אדום מלמעלה ודאי כשר וכמ״ש רבנו לפיכך וכו׳ אטו גרע כשהשחרות לצד ראש השער ממה שהוא לצד עיקר השער. אלא ודאי אדרבה אנו תופסין שתי החומרות ואומרין דשיעור שער הוא מן כדי נטילת הזוג עד כדי לכוף (אלא שלמעלה מכדי לכוף כמאן דליתא דמי) ומה שלמטה מכדי נטילת הזוג כמאן דליתא דמי. ומשו״ה כל שהשער שחור כדי לכוף אע״ג שעיקרו מאדים קצת כשהאדמימות פחות מנטילת הזוג לא חשיב אדמימות כלל דכל שפחות מנטילת הזוג כאילו אינו בחוץ אלא בלוע בבשר והו״ל כאלו כלו שחור משא״כ כל שהאדמימות בכדי נטילת הזוג אפי׳ תימא שהשיעור האמתי כדי לכוף מ״מ כשרה דהא כל שארוך יותר מכדי לכוף כנטול דמי ונמצא אין כאן שחרות כדי לכוף כיון דעיקרו מאדים כדי נטילת הזוג ודי לנו להחמיר כדברי כלן כשעיקרו מאדים קצת פחות מנטילת הזוג וא״א להחמיר יותר והבן זה.

וצריך שישאר מן המאדים כדי שינטל בזוג שכל שערה כו׳.
הפירוש בדבריו דהא דאיפלגו חכמים בשיעור דשער דכדי לכוף ראשן לעיקרן בעי, הוא דוקא במקום שהשער צריכין להורות על איזה דבר כמו לעשותן גדול ולהפוך מכל השער כמו שער שחור בנתק, וכן כאן אם היו שתי שערות לבנות לפסול לאמר דלא מקרי פרה אדומה בזה סברי תנאי דשיעורו שיהיה לכוף ראשו לעיקרו, אבל כאן בהיא כולה מלאה שערות אדומות וגוזז ונשאר כדי שינטל בזוג שער אדום מיחשבא לגבי עצמה כאילו ישנה ויש גם להנך שערות בכלל חברותיהן האדומות ומקריא תמימה באדמומיות שהשער שניטל בזוג על עצמה מורה שהיא אדומה וחשיבא שער להיות כמו חברותיהן ולהמנות בכללן, רק היכי שצריך שיהיו מורין בעצמיותן דבר הפכי משער חברותיהן בזה פליגי דבעי שיהיו כדי לכוף ראשן לעיקרן וזה ברור בשיטת רבינו:

משנה תורה דפוסיםמקורות וקישוריםראב״דכסף משנהמשנה למלךמעשה רקחמרכבת המשנה מהדורה בתראאור שמחהכל

(ה) היו קרניה או טלפיה שחורין, יגוד. גלגל העין והשיניים והלשון, אין מראיהן פוסלין בפרה.

If its horns or hooves are black, they may be cut off and it is acceptable. The color of the eyeballs, the teeth, and the tongue do not disqualify a heifer.

משנה תורה דפוסיםמקורות וקישוריםכסף משנהמעשה רקחאור שמחעודהכל

הָיוּ קַרְנֶיהָ אוֹ טְלָפֶיהָ שְׁחוֹרִים יָגוֹד. גַּלְגַּל הָעַיִן וְהַשִּׁנַּיִם וְהַלָּשׁוֹן אֵין מַרְאֵיהֶן פּוֹסְלִים בְּפָרָה:

בבלי בכורות מ״ד.

היו קרניה או טלפיה שחורים וכו׳ עד אין מראיהן פוסלין בפרה – פ״ב דפרה ופי׳ יגוד יחתוך כמו גודו חיננא ומפרש בפרק מומין אלו (בכורות מ״ד) דהא דיגוד היינו דוקא מעילוי זכרות אבל אם השחרות מגיע לזכרות אין לה תקנה שאם יחתוך שם עשאה בעלה מום ולא חשש רבינו לבאר זה מפני שסמך על מה שאמר שכל המומין הפוסלין במוקדשין פוסלין בה:

היו קרניה או טלפיה שחורים יגוד. עמ״ש מרן ז״ל שאם יחתך שם עשאה בעל מום ע״כ קשה דבפ״ב דאיסורי מזבח הל׳ ח׳ פסק רבינו דאין זה מום אלא מצוה מן המובחר וכן הקשה הרב חיים אבועלפיה ז״ל בעץ החיים דאדרבה בפרה הואיל ונעשית בחוץ ודמיה יקרים י״ל דשפיר דמי ובאמת שכן משמע לשון רבינו כאן וגם שם סיים שאם הקריבן הורצו עיי״ש:

גלגל העין והשינים כו׳ אין מראיהן פוסלין בפרה.
בתוספתא דפרה פ״ב ר׳ מאיר אומר פרה שגלגלי עיניה שחורין אם אין פרה אחרת כיוצא בה פסולה, פירוש שאם הוא שחור הרבה שאינו נמצא שחרורות כזאת בפרה אחרת אז פסולה שאז איננה אדומה, אבל אם נמצאת פרה אחרת בגלגלי עין שחורים כאילו אז היא כשרה, שאין מסתכלין בשחרורות עיניה רק לפי שהיא כולה אדומה מבהיק השחרות יותר, אולם אם באמת לא נמצא גלגלי עין שחורים כאילו בפרה אחרת דעלמא אז פסולה שכיון שהעין יוצא מדרך הרגיל אינו נראה בהפרה מראה האדמומיות כראוי. ואולי דר׳ מאיר לטעמו דסבר דאם עיקרן משחיר כו׳ הולך אחר הנראה לכן אם הן שחורים באופן שאינו מצוי אז גם האדמומיות אינו נראה כ״כ. וכן מפורש בספרי זוטא פרה שגלגל עיניה משחיר היו מביאין פרות אחרות ומעמידין אותה בתוכן אם דומה גלגל עיניה לאחת מהן כשירה ואם לאו פסולה יעו״ש. ופשוט דכיון שהעינים שחורים יותר מהרגילות אינו ניכר כל כך האדמומיות על גוף הפרה ואין זו תמימה באדמומיות ודוק:

משנה תורה דפוסיםמקורות וקישוריםכסף משנהמעשה רקחאור שמחהכל

(ו) היתה בה יבולת^א וחתכה, אף על פי שצמח במקומה שיער אדום, פסולה:

If it had an abnormal growth of another color and one cut it off, even though red hair grew in its place, it is unacceptable.

א. ב3: יבלת. וכך ד. אך במשנה עירובין י, יג ועוד בכ״י רבנו כבפנים.

משנה תורה דפוסיםראב״דכסף משנהמעשה רקחמרכבת המשנה מהדורה בתראאור שמחעודהכל

הָיְתָה בָּהּ יַבֶּלֶת וַחֲתָכָהּ. אַף עַל פִּי שֶׁצָּמַח בִּמְקוֹמָהּ שֵׂעָר אָדֹם פְּסוּלָה:

שיער אדום פסולה – א״א נ״ל הטעם לפי שאינו עולה בו אדמימות גמורה אבל הוא שיער לקוי.

ומ״ש: היתה בה יבלת וכו׳ – בפרק ב׳ שם כר׳ יהודה לגבי רבי שמעון:

כתב הראב״ד: היתה בה יבלת וחתכה אע״פ שעלה בה שיער אדום פסולה א״א נ״ל הטעם וכו׳:

היתה בה יבלת וכו׳. הראב״ד ז״ל השיג על רבינו דהטעם לפי שאינו עולה בו אדמימות גמור וכו׳ ע״כ וטעם רבינו נראה פשוט מדקתני במתני׳ ר׳ שמעון אומר כל מקום שניטל ולא העלה מקומו שער אדום פסולה משמע דפליג אר׳ יהודה בהעלה שער אדום ורבינו פסק כר׳ יהודה:

היתה בה יבלת וכו׳. עיין השגות ועיין מ״ש פ״ט מהל׳ שבת ה״ח דמבואר שם דלא משכחת יבלת בבהמה אלא יבלת שיש בו עצם שהוא ממומין הפוסלין באדם ובבהמה גם בארנו שם דלא מהני חתיכה למום קבוע לכן לא ידעתי כוונת הראב״ד דתיפוק ליה משום מום. אלא דהראב״ד סובר דבהכרח איירי מיבלת שאין בה עצם דכשר בבהמה והוי דלדול בעלמא אלו לא חתכה אבל משחתכה גרע דשוב אינו מעלה שער אדום אלא לקוי. אך דלפ״ז מאי אירייא יבלת שחתכה אף אם חתך מעור הפרה הבריא שוב אינו מעלה ארוכה כדמעיקרא.

ולפי הנראה דסובר הראב״ד דבעלמא מום קבוע מעלה ארוכה והחותך יבלת שיש בה עצם כשר ושאני פרה שמעלה שער לקוי. ולפ״ז פלוגתא דר׳ יהודה ור׳ שמעון במציאות דלר״ש שפיר מעלה שער אדום. ומ״מ לא ידעתי מאי דוחקיה דלמא פלוגתא דר״י ור״ש בהכי דלר״י מום קבוע שחתכו פסול ולר״ש כשר ובלבד שיעלה שער אדום ונפשט מה דמספקא להו לתוס׳ בכורות דף ל״ח דהיינו פלוגתייהו. גם י״ל דנחתך היבלת וספק היה בו עצם וסובר ר״ש דכל שמעלה שער אדום חזקה שלא היה בו עצם ור״י פליג דפסולה ועיין מ״ש פ״י מהלכות צרעת ה״א.

היתה בה יבלת וחתכה אעפ״י שצמח במקומה שיער אדום פסולה.
בהשגות א״א נ״ל הטעם לפי (שאין) [שאינו] עולה בו אדמימות גמורה אבל הוא שיער לקוי. ולכאורה היה נראה לפרש דנתבונן דאם יש בה יבלת וחתכה דאמר דאם לא העלה מקומו שער אדום פסולה, צריך לומר דזה אינו משום מום דמיירי ביבלת שאין בה עצם בגוף, רק הפסול משום דאם יש בה יבלת תו הוה כמאן דליתא תמימה באדמומיות ואף אם יש שיער בהיבלת השיער לקוי ואינו שיער אדום וא״כ איננה תמימה באדמומיות. אמנם אם חתך ממנה היבלת ואח״ז עלה בה שער פליגי, או דבלא חתך היבלת כשירה רק אם חתך היבלת אז מתחזי כמאן דאינה תמימה בשער כן צ״ל על כרחך. וכיון שכן נראה דאם עלה בה שער אזלי לטעמייהו, דנחזי דבקדשים איכא דיחוי ובמצות מבעי להגמרא ובמכשירי עבודה במסכת עו״ג. וכיון שאם לא עלה בה שער פסולה תו אם עלה בה שער אח״כ הלא אם אמרינן דחוי כבר נדחית מתורת פרה אדומה, והוי כמו דאמרו דאם נקטם ראשו ועלה בו תמרה דאם עלה בו ביום טוב הוי דיחוי אם אמרינן יש דיחוי בהדס דהוי מצוה עיי״ש בסוכה, א״כ ר״ש משום שני טעמי מכשיר חדא דסבר דפרה לאו קדשים הוי רק קדשי בדה״ב ולא סבר הך דחטאת קריה רחמנא ומכשירה אם היא יוצאת דופן וכדאמר בפרק אין מעמידין (דף כ״ג) ויעוין תוס׳ שם ובר״ש כאן, אפשר דסבר דלא שייך ע״ז תורת דיחוי, ואפילו נימא דלא גרע ממצוה דעלמא אם יש דיחוי במצות הלא ר״ש לטעמיה דסבר אין בעלי חיים נדחין וכדדייק בסוף כריתות מהא דאמר מת אחד מהן מביא חבירו שלא בהגרלה יעו״ש וא״כ כאן אין בעלי חיים נדחין וכיון שעלה בה שער אדום כשירה, ור״י לטעמיה דסבר ביומא דבעלי חיים נדחין וכדאמר רב שם (דף ס״ד) אליבא דר׳ יהודה לא קאמינא דאיהו סבר שני שבזוג ראשון ימות יעו״ש, א״כ הכא נדחה הפרה אף אחרי שעלה בה שער אדום, ואף על גב דמסיק ביומא שם דגלי רחמנא בבעלי מומין דאם עבר מומם ירצו ולא מדחו במומין מהקרבה לעולם, זה דוקא בבעלי מומין דלא חזו לשום קרבן בעולם, אבל כאן בהיה בה יבלת וחתכה דמיתכשרה לכל קרבן דעלמא רק לתורת פרה אדומה אינה ראויה כמוש״ב בזה שפיר אמרינן דהיא נדחית לעולם, וכמוש״כ תוספות תמן דמשו״ה לילה אינה מדחה קרבנות מהקרבה דלא חזו לשום קרבן בעולם, כן הכא אין ללמוד ממומין לחתוכה מיבלת בפרה דשם אינו ראוי לשום קרבן כלל ובהא גלי רחמנא אבל לא בדחויה משום דבעיא להיות תמימה באדמומיות ודוק. וכיון שכן לפ״ז הא קיי״ל דבעלי חיים אינן נדחין כרב והוה ליה לפסוק הלכה כר״ש, ואי דא״כ אמאי בקרנים וטלפים שחורים יגוד וכן אמרו בשתי שערות עיקרן מאדים וראשן משחיר דגוזז במספרים ואמאי נימא דהוי דיחוי, ז״א דכל מה שבידו אמרו דלא הוי דיחוי בזבחים (דף ל״ד) יעו״ש, ורק בעלה בה שיער אדום דאינו בידו פליגי תנאי. אמנם רבינו פסק כאן כר״י נגד ר״ש ככל כללי הש״ס דר״י ור״ש הלכה כר״י. והראב״ד פירש טעם חדש, בטח נגלה להם תעלומות חכמה ודוק:

משנה תורה דפוסיםראב״דכסף משנהמעשה רקחמרכבת המשנה מהדורה בתראאור שמחהכל

(ז) כל המומין הפוסלין בקדשים פוסלין בפרה, שנאמר ״אשר אין בה מום״ (במדבר י״ט:ב׳). היתה יוצא דופן, או מחיר, או אתנן, או טריפה, או שנרבעה, פסולה, שכל הפוסל את הקדשים למזבח פוסל את הפרה, אף על פי שהיא כקדשי בדק הבית, הואיל וקראה הכתוב ״חטאת״ (במדבר י״ט:ט׳). ומותר ליקח אותה מן הגוי, ואין חוששין שמא רבעה הגוי, שאינו מפסיד בהמתו:
יתירה פרה על הקדשים, שהעבודה פוסלת בה, שנאמר ״אשר לא עלה עליה עול״ (במדבר י״ט:ב׳), ובעגלה ערופה הוא^א אומר ״אשר לא עובד בה אשר לא משכה בעול״ (דברים כ״א:ג׳), מה עול האמור בעגלה עשה שאר עבודות כעול, אף עול האמור בפרה יפסול בה שאר עבודות כעול:
אלא שהעול פוסל בין בשעת עבודה בין שלא בשעת עבודה, ושאר עבודות אין פוסלות אלא בשעת עבודה. כיצד, קשר עליה העול, אף על פי שלא חרשה בו^ב, פסולה. הכניסה לדוש, אינה נפסלת עד שידוש בה. וכן כל כיוצא בזה:
רכב עליה, נשען עליה, נתלה בזנבה ועבר בה את הנהר, קיפל עליה את המוסרה, נתן^ג טליתו עליה, נתן עליה כסות של שקין, פסולה. קשרה במוסרה, אם היתה מורדת וצריכה שמירה, כשרה, ואם לא היתה צריכה^ד, פסולה, שכל שמירה שאינה צריכה משוי הוא:
עשה לה^ה סנדל^ו שלא תחליק^ז, פירש^ח טליתו עליה מפני הזבובין, כשרה. זה הכלל, כל שהוא לצרכה, כשרה, לצורך אחר, פסולה:
נעשית בה מלאכה מאיליה, או שעלה עליה דבר^ט מאיליו, אם לרצונו, פסולה, שנאמר ״אשר לא עובד בה״, שאם עובד בה לרצונו הרי זה כמי^י שעבד בה. לפיכך אם שכן עליה העוף, כשרה, עלה עליה זכר, פסולה, ואין צריך לומר שהמעוברת פסולה:
הכניסה לרבקה ודשה מאליה, כשרה. הכניסה כדי שתינק^יא ותדוש, פסולה, שהרי עשת^יב לרצונו. וכן כל כיוצא בזה:

All of the physical blemishes that disqualify sacrificial animals, also disqualify a red heifer, for the prooftext cited above states: "Which does not possess a blemish.⁠" If the heifer was born by Caesarian section, was exchanged for a dog, was a present given a prostitute, was treifah, or had been sodomized, it is unacceptable. For any factor that invalidates a sacrificial animal for the altar invalidates the red heifer even though it is considered only as consecrated for the upkeep of the Temple, for Scripture has called it a sin-offering. It is permitted to purchase a red heifer from a gentile. We do not suspect that the gentile sodomized it, for he would not destroy the value of his animal.
There is a more severe element to the red heifer than to animals consecrated as sacrifices: work disqualifies it, for Numbers 19:2 states: "upon which a yoke was never placed.⁠" Now concerning a calf whose neck is broken, Deuteronomy 21:3 states: "With which no work was performed and which was not led with a yoke.⁠" Just as with regard to the yoke mentioned in connection with this calf, the Torah equated other labor with a yoke, so too, with regard to the red heifer, other forms of labor also disqualify it like a yoke does. There is, however, a greater stringency that applies with regard to a yoke. A yoke disqualifies the heifer whether it was placed upon it during work or not during work and other forms of labor disqualify it only when work was actually performed.
What is implied? If one tied a yoke upon it, it is disqualified even if one did not plow with it. If one placed it in a threshing team, it is not disqualified unless it actually threshed. Similar principles apply in analogous situations.
If one rode upon it, leaned upon it, hung on to its tail, crossed a river using it for support while swimming, folded its lead rope on top of it, placed his garment on it, placed a covering of sacks on it, it is disqualified. If one tied it with a rope because it was rebellious and required to be safeguarded, it is acceptable. If not, it is disqualified, for any safeguarding that is unnecessary is a burden.
If one shod its hooves so that it would not slip or spread his garment over it to protect it from flies, it is acceptable. This is the general principle: If anything is done for its own needs, it remains acceptable. If it is performed for another purpose, it is disqualified.
When work was performed with it as a matter of course or a yoke was placed over it as a matter of course, if the owner is pleased, it is disqualified. The rationale is that the verse above states: "With which no work was performed.⁠" The implication is that if work was performed with it and the owner would be satisfied, it is as if he performed work with it. Therefore, if a bird rested upon it, it is acceptable. If a male mounted it, it is unacceptable. Needless to say, a pregnant heifer is unacceptable.
If one placed it among a team of animals and it threshed grain on its own accord, it remains acceptable. If he placed it among the team so that it would nurse and thresh, it is disqualified, for he is satisfied that the work is performed. Similar laws apply in all analogous situations.

א. בד׳ לית. וחסרון המורגש הוא.

ב. ד (מ׳חרשה׳): חרש בה. שינוי לשון שלא לצורך.

ג. כך ב3-2, וכ״ה במשנה פרה ב, ג בכ״י שהוגה מכ״י רבנו. א: ונתן.

ד. ד (גם פ) [מ׳לא׳]: לאו. קיצור מכוון.

ה. ד: בה. וקלקול לשון הוא.

ו. ב2: מנעל. אך במשנה פרה ב, ג בכ״י שהוגה מכ״י רבנו כבפנים.

ז. ב3: תחלוק. ד: תחלק. וקלקול לשון המשנה הנ״ל הוא.

ח. ב2: פרש. ב3: פרס. וכ״ה במשנה פרה ב, ג בכ״י שהוגה מכ״י רבנו, אך במשנה סוכה א, ג בכ״י רבנו כבפנים.

ט. ד (גם פ): עול. אך בכתבי⁠־היד כבפנים.

י. ב2: כמו.

יא. ב2: שתניק. אך בגמ׳ פסחים כו. כבפנים.

יב. ד: עשה. ושיבוש הוא.

משנה תורה דפוסיםמקורות וקישוריםראב״דכסף משנהמשנה למלךמעשה רקחמרכבת המשנה מהדורה בתראאור שמחעודהכל

כׇּל הַמּוּמִין הַפּוֹסְלִין בְּקָדָשִׁים פּוֹסְלִין בְּפָרָה שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר י״ט:ב׳) אֲשֶׁר אֵין בָּהּ מוּם. הָיְתָה יוֹצֵא דֹּפֶן אוֹ מְחִיר אוֹ אֶתְנָן אוֹ טְרֵפָה אוֹ שֶׁנִּרְבְּעָה פְּסוּלָה. שֶׁכׇּל הַפּוֹסְלִין אֶת הַקָּדָשִׁים לַמִּזְבֵּחַ פּוֹסְלִין אֶת הַפָּרָה וְאַף עַל פִּי שֶׁהִיא כְּקָדְשֵׁי בֶּדֶק הַבַּיִת הוֹאִיל וּקְרָאָהּ הַכָּתוּב חַטָּאת. וּמֻתָּר לִקַּח אוֹתָהּ מִן הָעַכּוּ״ם וְאֵין חוֹשְׁשִׁין שֶׁמָּא רְבָעָהּ הָעַכּוּ״ם שֶׁאֵינוֹ מַפְסִיד בְּהֶמְתּוֹ. יְתֵרָה פָּרָה עַל הַקָּדָשִׁים שֶׁהָעֲבוֹדָה פּוֹסֶלֶת בָּהּ שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר י״ט:ב׳) אֲשֶׁר לֹא עָלָה עָלֶיהָ עֹל וּבְעֶגְלָה עֲרוּפָה אוֹמֵר (דברים כ״א:ג׳) אֲשֶׁר לֹא עֻבַּד בָּהּ אֲשֶׁר לֹא מָשְׁכָה בְּעֹל מָה עֹל הָאָמוּר בְּעֶגְלָה עָשָׂה שְׁאָר עֲבוֹדוֹת כְּעֹל אַף עֹל הָאָמוּר בְּפָרָה יִפְסֹל בָּהּ שְׁאָר עֲבוֹדוֹת כְּעֹל. אֶלָּא שֶׁהָעֹל פּוֹסֵל בֵּין בִּשְׁעַת עֲבוֹדָה בֵּין שֶׁלֹּא בִּשְׁעַת עֲבוֹדָה וּשְׁאָר עֲבוֹדוֹת אֵין פּוֹסְלוֹת אֶלָּא בִּשְׁעַת עֲבוֹדָה. כֵּיצַד. קָשַׁר עָלֶיהָ הָעֹל אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא חָרַשׁ בָּהּ פְּסוּלָה. הִכְנִיסָהּ לָדוּשׁ אֵינָהּ נִפְסֶלֶת עַד שֶׁיָּדוּשׁ בָּהּ. וְכֵן כׇּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה. רָכַב עָלֶיהָ. נִשְׁעַן עָלֶיהָ. נִתְלָה בִּזְנָבָהּ. וְעָבַר בָּהּ אֶת הַנָּהָר. קִפֵּל עָלֶיהָ אֶת הַמּוֹסֵרָה. נָתַן טַלִּיתוֹ עָלֶיהָ. נָתַן עָלֶיהָ כְּסוּת שֶׁל שַׂקִּים. פְּסוּלָה. קְשָׁרָהּ בְּמוֹסֵרָה אִם הָיְתָה מוֹרֶדֶת וּצְרִיכָה שְׁמִירָה כְּשֵׁרָה וְאִם לָאו פְּסוּלָה שֶׁכׇּל שְׁמִירָה שֶׁאֵינָהּ צְרִיכָה מַשּׂוֹי הוּא. עָשָׂה בָּהּ סַנְדָּל שֶׁלֹּא תַּחְלֵּק. פֵּרַשׂ טַלִּיתוֹ עָלֶיהָ מִפְּנֵי הַזְּבוּבִין. כְּשֵׁרָה. זֶה הַכְּלָל כׇּל שֶׁהוּא לְצָרְכָּהּ כְּשֵׁרָה לְצֹרֶךְ אַחֵר פְּסוּלָה. נַעֲשֵׂית בָּהּ מְלָאכָה מֵאֵלֶיהָ אוֹ שֶׁעָלָה עָלֶיהָ עֹל מֵאֵלָיו. אִם לִרְצוֹנוֹ פְּסוּלָה שֶׁנֶּאֱמַר אֲשֶׁר לֹא עֻבַּד בָּהּ שֶׁאִם עֻבַּד בָּהּ לִרְצוֹנוֹ הֲרֵי זֶה כְּמִי שֶׁעָבַד בָּהּ. לְפִיכָךְ אִם שָׁכַן עָלֶיהָ הָעוֹף כְּשֵׁרָה. עָלָה עָלֶיהָ זָכָר פְּסוּלָה. וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר שֶׁהַמְעֻבֶּרֶת פְּסוּלָה. הִכְנִיסָהּ לִרְבָקָה וְדָשָׁה מֵאֵלֶיהָ כְּשֵׁרָה. הִכְנִיסָהּ כְּדֵי שֶׁתִּינַק וְתָדוּשׁ פְּסוּלָה שֶׁהֲרֵי עָשָׂה לִרְצוֹנוֹ. וְכֵן כׇּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה:

בבלי שבת נ״ב., בבלי פסחים כ״ו., בבלי פסחים כ״ו:, בבלי סוטה מ״ו., בבלי בבא מציעא ל׳., בבלי עבודה זרה כ״ג., בבלי עבודה זרה כ״ג:

טור אורח חיים ש״ה:ד׳

שו״ע אורח חיים ש״ה:ד׳

ואצ״ל שהמעוברת פסולה – א״א אומר אני שר״א שמכשיר במעוברת מודה שאם עלה עליה זכר שהיא פסולה שהמעוברת תובעת זכר היא וצריכה היא אבל עלה עליה זכר שלא בשעת תביעתה צער הוא לה ומשא וחכמים שהם פוסלים במעוברת משום חשש דשלא לרצונה הם פוסלים.

ומ״ש: כל המומין וכו׳ – שם.

ומ״ש: היתה יוצא דופן וכו׳ – גם זה שם וכת״ק.

ומ״ש: או טריפה – פ״ק דחולין (דף ט׳).

ומ״ש: או שנרבעה – פ״ב דע״ז.

ומ״ש: שכל הפוסלים את הקדשים – בפ״ב דפרה.

ומ״ש: ואע״פ שהיא כקדשי בדק הבית וכו׳ – בפ״ק דחולין (דף י״א) אמר דטרפות פוסל בה דחטאת קרייה רחמנא ובפ״ב דע״ז (דף כ״ב) אמרו דרביעה פוסלת בה משום דחטאת קרייה רחמנא:

ומותר ליקח אותה מן העכו״ם וכו׳ – בפרק שני דפרה וכחכמים ואיתא בפרק אין מעמידין:

יתירה פרה על הקדשים וכו׳ – בפרק בתרא דסוטה (סוטה מ״ו) ובתוספתא פ״ק דפרה:

רכב עליה וכו׳ – בפ״ב דפרה.

ומ״ש: נתן עליה כסות של שקין פסולה – ברפ״ב דע״ז (דף כ״ג) ובפ״ב דסוטה (דף מ״ו) אמר רב יהודה אמר רב הניח עליה עורה של שקין פסלה ופי׳ רש״י עורה של שקין אגודה של שקין פסלה ואע״ג דלאו עול וכו׳ כדכתיב בפרשה דמלאכת עול האמורה בה אשר לא עלה עלייה לחודה ואפילו שלא משכה:

קשרה במוסרה אם היתה מורדת – בר״פ במה בהמה (שבת נ״ב) וכאוקימתא דרבינא דבתרא הוא:

עשה לה סנדל וכו׳ – בפ״ב דפרה:

נעשית בה מלאכה מאליה וכו׳ – בפ״ב דפסחים (דף ל׳) ופ״ב דמציעא (דף כ״ו ע״ב) בעינן עובד דומיא דעבד מה עבד דניחא ליה אף עובד דניחא ליה.

ומ״ש: לפיכך אם שכן עליה עוף כשירה עלה עליה זכר פסולה – פ״ב דפרה.

ומ״ש: ואצ״ל שהמעוברת פסולה – שם (דף צ״ד) ר׳ אליעזר אומר פרת חטאת המעוברת כשירה וחכמים פוסלים וידוע דהלכה כחכמים ומפיק לה רבינו מדין עלה עליה זכר דפסולה ולא איצטריך תנא למתני מעוברת אלא משום ר״א:

והראב״ד כתב א״א אומר אני שר״א שמכשיר במעוברת מודה וכו׳. כלומר משיג על רבינו שסובר שמי שפוסל במעוברת פוסל בעלה עליה זכר ומי שמכשיר במעוברת מכשיר בעלה עליה זכר והראב״ד סובר שכבר אפשר שמי שמכשיר במעוברת יפסול בעלה עליה זכר ואין דבריו מוכרחין ומ״מ לשון ואין צ״ל שכתב רבינו אינו נוח לי דכיון דמעוברת לא מיפסלה אלא משום דעלה עליה זכר ל״ש למיתני ואצ״ל דהיא היא:

הכניסה לרבקה וכו׳ – ברפ״ב דע״ז (דף כ״ג) ובפ״ב דמציעא (דף ל׳) ופ״ב דפסחים:

אם היתה מורדת כו׳. עיין בהג״א ריש פרק במה בהמה דפסק ככל האוקימתות ודו״ק:

יתירה פרה על הקדשים וכו׳. אף דבקדשים נוהג דין גיזה ועבודה כמ״ש רבינו פ״א דמעילה הל׳ ז׳ מ״מ לא מפני זה נאסרו משא״כ בפרה ומינה יש ללמוד דנוהג בה דין מעילה כיון דיתרה על הקדשין וחטאת קריה רחמנא והכי דרשי לה בספרי ופסקה רבינו פ״ב הל׳ ה׳:

ובעגלה ערופה אומר אשר לא עובד בה וכו׳. הקושי מבואר דאי נליף מגזירה שוה דעול עול מעגלה א״כ בעינן שימשוך ואי יליף מגופה של פרה א״כ אצטריך עול לאשמועינן דבין בשעת מלאכה בין שלא בשעת מלאכה פוסל ואינו מופנה לג״ש וכדמוכח כל זה בסוגיא דסוטה דף מ״ו ובס׳ צרור החיים ז״ל הניחו בצ״ע ובס׳ לחם יהודה ז״ל תירץ דסוגיא דלעיל ס״ל כמ״ד דון מינה ואוקי באתרא והא דתנאי היא ס״ל דון מינה ומינה והוא דרך חריף עיין עליו אך לענ״ד איכא למידק תחילה שדברי רב יהודה בפרה היא משנה בפ״ב דפרה נתן טליתו עליה פסולה ומה לי טלית מה לי סקים ועוד ק״ו הדברים אם טליתו שהוא דבר קל פוסל ק״ו לסקים ואם כוונתו דיש לחלק בין פרה לעגלה ערופה לימא טלית כלישנא דמתני׳ והנה במציעא דף ל׳ מוכיח לדין פרה מקרא דאשר לא עובד בה ודריש מה עבד דניחא ליה אף עובד דניחא ליה והזכירו רבינו בסוף דבריו והקשו התוס׳ דהך קרא כתיב בעגלה ערופה ובשלמא למאן דיליף ג״ש מע״ע ניחא אבל למאן דיליף מפרה מנ״ל דבעינן דניחא ליה ותירצו דכיון דשוין בפסול עול ועבודות גם לענין דניחא ליה יש להשוותן ע״כ וכ״כ הר״ש ז״ל פ״ב דפרה וכיון שכן י״ל דר״י לא נחית אלא לאשמועינן דעבד דומיא דעובד דניחא ליה ולצורך עצמו ולכך נקט עודה של סקים ועלייה שאמרה תורה לא בא אלא לאפוקי דלא בעינן משיכה וזו נראית דעת רבינו שהזכיר פסוק אשר לא עובד בה וכו׳ כיצד קשר עליה העול וכו׳ ולא הצריך משיכה כמ״ש בעגלה ערופה ורכב עליה וכו׳ היינו לצורך עצמו ודאי ולכך השוה לה כסות של סקים משום דרשה דלא עובד בה כמ״ש ז״ל דמאי דכתוב בהדיא אין לנו לזוז ממנה דבשאר דברים חוץ מעול הושוו ע״ע ופרה להדדי והם הם דברי רבינו פ״י דהלכות רוצח שהשוה עגלה ערופה לפרה לכל ענייני העבודות כמ״ש כאן חוץ מהעול דכיון דקפיד קרא בע״ע דבעינן משיכה הצריך לה טפח כסוגיין דסוטה משא״כ בפרה.

ותדע עוד שסיים שאם עלה עליה עול מאליו אם לרצונו פסולה הרי שלא הצריך משיכה אלא רצון מקרא דאשר לא עובד בה כנז״ל מדרשת חז״ל ומעתה אם בעול לא בעינן משיכה בפרה כ״ש בשאר עבודות ומ״ש בגמרא וממקום שבאת מה להלן עד שתמשוך אף כאן עד שתמשוך לאו מגופה דברייתא הוא אלא תיובתיה קמפרש ואזיל כמ״ש רש״י ז״ל והוה מצי לדחוי ליה דשאני משיכה דכתיבה להדיא אלא לפי שיטתו השיבו דתנאי הוא וכו׳ זאת נראית דעת רבינו למדקדק בדבריו שלא הצריך משיכה אלא בעגלה ערופה ובעול דוקא והכי דייק תלמודא דבעו מיניה מר״י משיכת עול בכמה ומתרץ לה במלא עול משמע דבעול דכתיב ביה משיכה להדיא הוא דקא מבעיא ליה ותו לא:

עלה עליה זכר. עיין השגות ובתוס׳ פסחים דף כ״ו ע״ב ד״ה עלה עליה זכר כתבו דהא בהא תליא ולדעת הראב״ד אפי׳ ר׳ אליעזר דמכשיר במעוברת דמסתמא כשנתעברה היה לרצונה ואינה עבודה ומ״מ מודה ר״א דעלה עליה זכר פסולה וטעמייהו דרבנן דגם במעוברת חוששין שהיה שלא לרצונה וזה דוחק דאטו ברצונה תלייא מלתא אין הדבר תלוי אלא ברצון הבעלים ובעלים ניחא להו כשנתעברה וכמ״ש התוס׳ בד״ה עלה הנ״ל דאי אמרת כשרה הוי ניחא ליה ומשו״ה מפרש רבנו בהיפך דאפילו ר׳ יהודה דפליג בעלה עליה זכר דלא ניחא ליה ודאי שמא לא תתעבר מ״מ מודה ר״י דמעוברת פסולה דודאי ניחא ליה לבעלים וזהו מ״ש רבנו לרצונו (דלא כמ״ש הראב״ד לרצונה) ושפיר נקיט וא״צ לומר דלא כמו שנדחק הכ״מ.

ודברי הראב״ד תמוהין דהא שכן עליה עוף כשרה אע״ג שהוא עוף גדול וצער לה ומשא הואיל דלא ניחא לבעלים דחשיב נעשית בה מלאכה מאליה שלא לרצון בעלים. ובנתעברה אע״ג שנעשה בה מלאכה לרצונה ונחת הוא לה מ״מ מקרי עבודה הואיל שהוא לרצון בעלים וזהו פשט סוגיא דפסחים וסברת הראב״ד הפוכה.

כל המומין הפוסלין בקדשים פוסלין בפרה כו׳ היתה יוצא דופן כו׳ או טרפה כו׳ הואיל וקראה הכתוב חטאת כו׳.
רבנן בתוס׳ חולין (דף י״א) סד״ה חטאת קריא רחמנא פלפלו לשיטת רש״י דסוגיא דע״ז אמרה דאין הפסול בנרבע ונעבד בפרה משום דחטאת קריא רחמנא, דא״כ איך מכשיר רבי שמעון ביוצא דופן הלא אקרא לא פליג ר״ש וע״כ דטעמייהו ממשחתם בהם, ורבנן דפסלי ביוצא דופן משום דסברי פרה קדשי מזבח ור״ש סובר קדשי בדה״ב הוי, וע״ז הרבו להקשות מכמה סוגיות דמשני דפרה קדשי בה״ב אטו לר״ש משני, ועוד בפ״ק דחולין יליף שם דטריפות פוסל בפרה משום דכתיב חטאת היא עיי״ש ולפי שיטתם אתי שפיר ממש כדברי רבינו דדוקא רבנן אית להו טעמא דחטאת קריא רחמנא. אולם לדעתי יתכן שיטת רבינו שלמה שפיר, וזהו דר״ש לטעמיה אזיל דסבר יוצא דופן ולד מעליא הוא והא דמודה בקדשים שאינו קדוש היינו משום דיליף לידה לידה מבכור וא״כ תו איך מצי למילף אח״כ מהא דחטאת קריא רחמנא דהוי כמו הקישא והוי למד מן הלמד בקדשים ואין למדין, והך דחטאת קריא רחמנא הוי רק כמו הקישא כמו שפרש״י בחולין (דף כ״א) ד״ה ובידו הימנית, רק דז״א דהא קאי אם נאמר פרה קדשי בדה״ב ופסולה משום דחטאת קריא רחמנא וכיון דאינו רק כמו קדשי בדה״ב הוי כמו חולין ולמדין בה למד מן הלמד כמוש״כ בתוס׳ יומא (דף ס״ח) סד״ה תן לו מחנה שלישית. אולם זה דוקא אם נאמר דבתר למד אזלינן הא אם בתר מלמד אזלינן הלא המלמד הוא קדשים ואין למדין, ובאמת דבר הלמד בגז״ש אם הוא חוזר ומלמד בהקישא פשיט רב פפא שם בזבחים (דף נ׳) דלמדין וקא מדחה שם דבתר מלמד אזלינן והמלמד הוא חולין היינו מעשר, א״כ כאן דהוי דבר הלמד בגז״ש לידה לידה מבכור אם נאמר דאינו מלמד בהיקשא הוא לפי מה דדחי דבתר מלמד אזלינן וא״כ הכא המלמד הוא קדשים ואין למדין אע״ג דהלמד הוא חול כדאמר שם פרק ק״ק (דף ס׳) אלא למ״ד בתר מלמד אזלינן מאי איכא למימר, וע״כ עיקר קושיין בע״ז למ״ד בתר מלמד אזלינן והכא הלמד הוא פרה דהוי קדשי בדה״ב והוי כמו חולין, ועוד דלדידיה למדין בדבר הלמד בגז״ש שילמד בהקישא כמו דפשיט בפרק איזהו מקומן שם, וא״כ א״ש דסוגיא דחולין דיליף דטריפות פוסל בפרה הוא מהא דחטאת קריא רחמנא הוא לרב פפא ורבינא דסברו בתר למד אזלינן וכן כל הני סוגיות דאמרי פרה קדשי בדה״ב הוי, הוא להנך אמוראי דסברי דבתר למד אזלינן, וא״כ ר״ש לטעמיה אזיל דמכשיר ביוצא דופן ולעולם כל הפסולים רק משום דחטאת קריא רחמנא, ומש״ה נקיט רבינו טעמא דחטאת קריא רחמנא דנראה לו עיקר סתימת הסוגיות דחולין (דף י״א) ואידך דוכתי דפרה קדשי בדה״ב הוי ודוק:
ומה שהקשו רבנן בתוספות דלמה אמר בתמורה דאין פרה עושה תמורה משום דקדשי בדה״ב היא תהיה עושה תמורה מטעם דחטאת קריא רחמנא, אינה קושיא, דאטו כל חטאת עושה תמורה הלא חטאת צבור אינו עושה תמורה, ורק במילי דלא מצאנו לשום חטאת שיהיה כן כמו שיוכשר ביוצא דופן או רובע ונעבד וטריפה שפיר אמר הגמרא משום דחטאת קריא רחמנא הוי כמו חטאת ופשוט, ובלא זה כבר כתבתי במק״א דלולי דמסתפינא הייתי מוחק הנך תיבות וקדשי בדה״ב לא עבדי תמורה, דמאי תירוץ הוא ע״ז שהקשה כהן גדול שהפריש פרה לפרו תיקדש דהאיכא פרת חטאת, דא״כ איך סבר ר׳ שמעון במפריש נקיבה לעולתו דאיכא שם עולה עלה גבי עולת העוף הא עופות לא עבדי תמורה ועל כרחין דמשבשתא הוי ושינויא הוי דאיך תאמר דקדושה קדוה״ג ותהא צריכה מום קבוע לפדות עליה משום דאיכא שם חטאת עליה בפרת חטאת הלא בפרת חטאת גופיה הוי קדבה״ב ואינה צריכה מום קבוע לפדות עליה ועיין בשבועות (דף י״א) בזה, כש״כ דלא חייל קדוה״ג על פרה שהפריש כה״ג לפרו, ולענין פדיון לא שייך לומר דאינה נפדית משום דחטאת קריא רחמנא כמובן ודוק:
וסוף דברי התוס׳ שם צע״ג שהביאו הך דבכורות (דף כ״ה) דאמר דאין בה איסור גיזה ועבודה לאחר שנפדית משום דקדשי בדה״ב היא ולא הויא כפסולי המוקדשין שנפדו משום דלאחר פדיון שאין תורת פרה עליה לא קריא רחמנא חטאת, וזה תמוה מאוד דשם פריך מהא דר״י בן המשולם דאמר גוזז במספרים ואינו חושש כו׳ אלא שאני פרה דקדשי בדה״ב היא והא אר״א קדשי בדה״ב אסורים בגיזה ועבודה, מדרבנן, והדר פריך וליחלה וליפקה לחולין וליגזזה כו׳ א״כ הא כל פלפול הגמרא הוא על גיזה דקודם פדיה שבכל הקדשים לוקה עליהן ובפרה מותרת, ומאי קא אמרי רבנן הא קודם פדיה תורת פרה עלה ורחמנא קריא חטאת וזה פלא:
אולם הנראה עיקרא דמילתא דפסיקא להגמרא דהא דחטאת קריא רחמנא הוא דוקא לענין דברים הפוסלים אותה מהכשירה כמו יוצא דופן וטריפה ורובע ונרבע ונעבד, לא לענין דברים שאינן פוסלין כמו גיזה ועבודה ותמורה וכיו״ב, וכן הא דאמר בכמה דוכתי בזבחים ומנחות על הא דפרה שחיטתה פסולה בזר דלאו משום עבודה הוי דפרה קדשי בדה״ב, דלא מצית למימר משום דחטאת קריא רחמנא דשחיטת חטאת כשר בזרים, ועבודה מסתברא דלא הוי כיון דהוי קדשי בדה״ב, וזה ברור. ובזה מסולק השגת ראב״ד על מש״כ רבינו שאין לוקחין עגלה משום דהוי מחוסר זמן ואסור להקדיש יעו״ש, דלענין זה לא שייך חטאת קריא רחמנא ודוק בכ״ז:

משנה תורה דפוסיםמקורות וקישוריםראב״דכסף משנהמשנה למלךמעשה רקחמרכבת המשנה מהדורה בתראאור שמחהכל

(ח) פרה שנולד בה פסול^א, תיפדה. וכן אם מתה, תיפדה מפני עורה, אבל לא להאכיל בשרה לכלבים.

When a disqualifying factor invalidates a red heifer, it should be redeemed. Similarly, if it dies, it should be redeemed so that its hide can be used. This, however, should not be done in order to feed its meat to the dogs.

א. ד: פיסול. וכן כ״פ להלן. אך נראה שיש לקרוא בפ״א שוואית.

משנה תורה דפוסיםמקורות וקישוריםכסף משנהעודהכל

פָּרָה שֶׁנּוֹלַד בָּהּ פִּסּוּל תִּפָּדֶה. וְכֵן אִם מֵתָה תִּפָּדֶה מִפְּנֵי עוֹרָהּ. אֲבָל לֹא לְהַאֲכִיל בְּשָׂרָהּ לִכְלָבִים:

בבלי שבועות י״א:

פרה שנולד בה פיסול תפדה וכן אם מתה תפדה – בתוספתא פירקא קמא דפרה ומייתי לה פירקא קמא דשבועות (דף י״א ע״ב) ופריך עלה מתה תפדה וכי פודין את הקדשים להאכילן לכלבים ומשני משום עורה:

משנה תורה דפוסיםמקורות וקישוריםכסף משנההכל

(ט) נשחטה לשם חולין, תיפדה, ואינה מכפרת. נשחטה על גב מערכתה, אין לה פדיון עולמית.

If it was slaughtered to be used as an ordinary animal, it should be redeemed and it does not bring about atonement. If it was slaughtered on top of the arrangement of wood set up for burning it, it can never be redeemed.

משנה תורה דפוסיםמקורות וקישוריםכסף משנהמעשה רקחמרכבת המשנה מהדורה בתראעודהכל

נִשְׁחֲטָה לְשֵׁם חֻלִּין תִּפָּדֶה וְאֵינָהּ מְכַפֶּרֶת. נִשְׁחֲטָה עַל גַּב מַעֲרַכְתָּהּ אֵין לָהּ פִּדְיוֹן עוֹלָמִית:

בבלי שבועות י״א:, בבלי מנחות ק״א:, בבלי חולין כ״ג:

נשחטה לשם חולין וכו׳ – שם נשחטה תפדה שחטה על גב מערכתה אין לה פדייה עולמית ופירש״י נשחטה תפדה שנשחטה חוץ למקומה ורבינו מפרש נשחטה לשם חולין ויש לתמוה על מ״ש רבינו ואינה מכפרת דהא לא כתיב בה כפרה ואין לומר שטעמו משום דחטאת קרייה רחמנא דהא חטאת ששחטה לשם חולין כשירה כמו שפסק בפרק ט״ו מפסולי המוקדשין. וי״ל שמאחר שלא עלתה לבעלים שייך לומר בה אינה מכפרת. ועוד י״ל שרמז למה שאמרו בסוף מועד קטן (דף כ״ח) למה נסמכה פרשת פרה וכו׳ לומר לך מה פרה מכפרת אבל מכל מקום קשה מי הכניסו לרבינו לכתוב דבר שלא הוזכר לא בגמרא ולא בתוספתא. ועוד מאי קמשמע לן דאינה מכפרת פשיטא ואפשר דמשום דבאידך בבא קאמר תפדה מפני עורה כלומר דאין בה הנאה אלא בעורה בלבד קאמר דהאי אינה מכפרת וכיון שכן אף בשרה מותר בהנאה וצריך עיון:

נשחטה לשם חולין וכו׳. שבועות דף י״א ורש״י ז״ל פי׳ נשחטה חוץ למקומה ורבינו ז״ל לא פי׳ כן משום מאי דתנן ר״פ פרת חטאת ופסקו לקמן פ״ד הל׳ י׳ שהוא פסולה וכיון שכן הרי הקדים שאם נולד בה פיסול תפדה, ומ״ש רבינו

ואינה מכפרת הוא מגומגם ומלבד מ״ש מרן ז״ל כיון דנפסלה מקדושתה בשחיטה מהיכא תיתי שתכפר ובריש יומא אמרו להדיא דפרה לאו בת כפרה היא:

ואינה מכפרת. עיין כ״מ והנכון בכוונת רבנו דאע״ג שחטאת ששחטה לשם חולין כשרה ולא עלתה לבעלים לשם חובה וסד״א דשם חטאת עליה ויהיה השוחט מטמא בגדים קמ״ל דאינה מכפרת וכדמסיק בחולין דף כ״ט דאע״ג דקי״ל ישנה לשחיטה מתחלה ועד סוף מ״מ אפי׳ שחטה לשם קדשים ולשם חולין מ״מ אינה מטמאה בגדים נתקלקלה בשחיטה קאמרת וכו׳ דהנה טומאת בגדים הוא הואיל שמכפרת והיינו דנקיט רבנו ואינה מכפרת ועיין מ״ש פ״ד מהל׳ פרה ה״ג.

משנה תורה דפוסיםמקורות וקישוריםכסף משנהמעשה רקחמרכבת המשנה מהדורה בתראהכל

(י) לקחו פרה, ומצאו אחרת נאה ממנה, הרי זו תיפדה שלא במום:

If a red heifer was purchased and then one found a more attractive one, the first may be redeemed even if it does not have a blemish.

משנה תורה דפוסיםמקורות וקישוריםכסף משנהמעשה רקחעודהכל

לָקְחוּ פָּרָה וּמָצְאוּ אַחֶרֶת נָאָה מִמֶּנָּה הֲרֵי זוֹ תִּפָּדֶה שֶׁלֹּא בְּמוּם:

בבלי שבועות י״א:, בבלי מנחות ק״א:

לקחו פרה ומצאו אחרת נאה ממנה וכו׳ – גם זה שם:

לקחו פרה וכו׳. בברייתא שם הקדימו חלוקה זו ואכלהו קאי נשחטה ע״ג מערכתה ורבינו איחר אותה לא ידעתי למה ותו דאיכא למשמע מדברי רבינו דבהא אפילו אחר שריפה ע״ג מערכתה תהני בה פדיון וצ״ע:

משנה תורה דפוסיםמקורות וקישוריםכסף משנהמעשה רקחהכל

(יא) אף כהן הדיוט כשר לשריפת הפרה, שנאמר ״ונתתם אותה אל אלעזר הכהן״ (במדבר י״ט:ג׳), ועדיין אהרן היה קיים. ומפי השמועה למדו, זו נעשת^א באלעזר, ושאר כל הפרות בין בכהן גדול בין בכהן הדיוט.

Even an ordinary priest is acceptable to perform the burning of the red heifer, as Numbers 9:3 states: "And you shall give it to Elazar, the priest.⁠" At that time, Aaron was still alive. According to the Oral Tradition, it was taught: That red heifer was offered by Elazar. The remainder of the red heifers could be offered either by a High Priest or an ordinary priest.

א. ב3: נעשית. וכך ד (גם פ).

משנה תורה דפוסיםמקורות וקישוריםכסף משנהעודהכל

אַף כֹּהֵן הֶדְיוֹט כָּשֵׁר לִשְׂרֵפַת הַפָּרָה שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר י״ט:ג׳) וּנְתַתֶּם אֹתָהּ אֶל אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן וַעֲדַיִן אַהֲרֹן הָיָה קַיָּם. וּמִפִּי הַשְּׁמוּעָה לָמְדוּ זוֹ נַעֲשֵׂית בְּאֶלְעָזָר וּשְׁאָר כׇּל הַפָּרוֹת בֵּין בְּכֹהֵן גָּדוֹל בֵּין בְּכֹהֵן הֶדְיוֹט:

בבלי יומא מ״ב., בבלי יומא מ״ב:, בבלי זבחים י״ד:

אף כהן הדיוט כשר וכו׳. ומ״ש ומפי השמועה למדו וכו׳ – בפרק טרף בקלפי (דף מ״ו ע״ב) ונתתם אותה אל אלעזר אותה לאלעזר ולא לדורות לאלעזר איכא דאמרי לדורות בכ״ג וא״ד לדורות בכהן הדיוט ובפ״ד דפרה (משנה א) תנן ושלא בכ״ג פסולה ר׳ יהודה מכשיר. ויש לתמוה למה פסק דלא כת״ק ואפשר שהטעם משום דבפרק טרף בקלפי משמע דלמ״ד בכהן הדיוט ניחא טפי ועוד דתניא בספרי אותה אל אלעזר זאת נעשית באלעזר ושאר כל הפרות בכ״ג דברי ר״מ רבי יוסי ורבי יהודה ור״ש וראב״י אומרים זאת נעשית באלעזר ושאר כל הפרות בין בכ״ג בין בכהן הדיוט והכי איתא בתוספתא פ״ג דפרה דהשתא כיון דסתם מתני׳ ר״מ יחידאה הוא דכמה רבים פליגי עליה לית הלכתא כוותיה ובפ״ג דפרה איכא סתמא אחרינא דלא כר״מ דקתני מפרישין כהן השורף את הפרה ודייק שם רבינו מדלא קתני מפרישין כ״ג השורף את הפרה שכשירה בכל כהן:

משנה תורה דפוסיםמקורות וקישוריםכסף משנההכל

(יב) והעושה אותה לובש ארבעה כלים של כהן הדיוט, בין שעשה אותה כהן הדיוט בין שעשייה^א כהן גדול:

The person offering the red heifer should wear the four garments of an ordinary priest. This applies whether it was offered by an ordinary priest or a High Priest.

א. ב3: שעשה אותה. ד (גם פ): שעשאה.

משנה תורה דפוסיםמקורות וקישוריםכסף משנהמשנה למלךמרכבת המשנה מהדורה בתראעודהכל

וְהָעוֹשֶׂה אוֹתָהּ לוֹבֵשׁ אַרְבָּעָה כֵּלִים שֶׁל כֹּהֵן הֶדְיוֹט. בֵּין שֶׁעֲשָׂאָהּ כֹּהֵן הֶדְיוֹט בֵּין שֶׁעֲשָׂאָהּ כֹּהֵן גָּדוֹל:

בבלי יומא מ״ג.

ומ״ש: והעושה אותה לבוש ד׳ כלים של כהן הדיוט – בפ״ד דפרה ובכלי לבן היתה נעשית. ובתוספתא יליף לה בג״ש וכתבה רבינו שם:

והעושה אותה לובש ד׳ כלים כו׳. דין זה הוא משנה רפ״ד דפרה דתנן ובכלי לבן היתה נעשית וכבר ביאר רבינו בפ״ד דין ג׳ שאם עשאה מחוסר בגדים או בבגדי זהב פסולה. וטעמא דמלתא איתא בספרי זאת חוקת ר״א אומר נאמר כאן חוקה ונאמר להלן חוקה מה חוקה האמורה להלן בבגדי לבן אף חוקה האמורה כאן בבגדי לבן הכתוב מדבר וכבר הביא רבינו ברייתא זו בפי׳ המשנה. והנה דבר ידוע הוא דבגדי לבן שהיה לובש כ״ג ביום הכפורים אינן דומים לבגדי כהן הדיוט לפי שבגדי כהן הדיוט האבנט היה כלאים אך בגדי לבן שהיה לובש כ״ג ביום הצום לא היה בו כלאים כלל. וכל זה מבואר בפ״ח מהלכות כלי המקדש. ולפי מ״ש דמג״ש דחוקה האמורה ביוה״כ ילפינן לה נראה דהבגדים שלובש כהן השורף את הפרה הם דוקא הבגדים שלובש כ״ג ביום הצום ולא בגדי כהן הדיוט. והכי דייק לישנא דמתניתין דקתני ובכלי לבן היתה נעשית ומשמעות כלי לבן הם הבגדים שלבש כ״ג ביום הצום וכמ״ש רבינו בפ״ח מהלכות כלי המקדש דין ג׳. ולפי זה יש לתמוה על רבינו שכתב והעושה אותה לובש ארבעה כלים של כהן הדיוט דמנ״ל דין זה מאחר דמג״ש דיום הצום מייתינן לה ואע״ג דבתוס׳ פ״ג דפרה תנן מצותה בד׳ בגדי לבן של כהן הדיוט אין זה מהקושי דאפשר דהתוספתא סברה דאבנט של כהן הדיוט גם כן היה של בוץ ולא היה כלאים שהרי דבר זה מחלוקת דתנאים הוא כדאיתא בפ״ק דיומא (דף י״ב) ובפ״ב (דף כ״ג) אך לרבינו שפסק דאבנטו של כהן הדיוט היה כלאים יש לתמוה דאיך פסק כאן דלובש ד׳ כלים של כהן הדיוט. וראיתי לרבינו בפירוש המשנה שכתב וכלי לבן הם אותם שהיה לובש כ״ג ביום הכפורים לעבודת היום כמו שהתבאר בפסוק ואמנם הם ד׳ כלים שהיה לובש כהן הדיוט לעבודה ולשון התוספתא מצותה בד׳ כלי לבן של כהן הדיוט ע״כ. ולא יכולתי להלום דבריו שרצה להשוות בגדי כהן הדיוט לבגדי לבן של כ״ג והדבר צריך אצלי תלמוד:

ארבעה כלים של כהן הדיוט. עיין מל״מ איברא מסתברא כיון דקי״ל דכשרים בכהן הדיוט בהכרח לובש אבנט של כלאים דאל״כ חשיב מחוסר בגדים. וה״ה הכהן גדול לובש בגדי כהן הדיוט שלא הוכשרו בגדי לבן דכהן גדול אלא ביום הכפורים לעבודת היום וקמ״ל מתני׳ דלא ילבש בגדי זהב ואין בזה משום מחוסר בגדים כיון שמעשהו בחוץ והכי גמירי לן שילבש בגדי כהן הדיוט.

משנה תורה דפוסיםמקורות וקישוריםכסף משנהמשנה למלךמרכבת המשנה מהדורה בתראהכל

(יג) כל העוסקין^א בפרה מתחילה ועד סוף שהיו טבולי יום, כשרים למעשה הפרה ולקדש ולהזות מאפרה, ואף על פי שעדיין לא העריב שמשן^ב, שזה שנאמר בכל הפרשה ״איש טהור״ (במדבר י״ט:ט׳) הוא הטהור למעשר שני. אף על פי שאינו טהור לתרומה עד שיעריב שמשו, הרי הוא^ג טהור לפרה:

All of those who were involved in the offering of the red heifer from the beginning to the end who had immersed that day are acceptable for the services associated with the red heifer, to consecrate the water used for sprinkling, and for sprinkling its ashes even though they did not wait until the nightfall after their immersion. The rationale is that the term "a pure man" used throughout that passage refers to one who is pure with regard to partaking of the second tithe, even though he is not pure with regard to partaking of terumah until nightfall. Such a person is pure with regard to the red heifer.

א. ב2: העסוקין. אך במשנה פרה ד, ד בכ״י שהוגה מכ״י רבנו כבפנים.

ב. כך ב3-2. א: שמשו.

ג. ד (גם ק): זה. שינוי לשון לגריעותא.

משנה תורה דפוסיםמקורות וקישוריםכסף משנהעודהכל

כׇּל הָעוֹסְקִין בַּפָּרָה מִתְּחִלָּה וְעַד סוֹף שֶׁהָיוּ טְבוּלֵי יוֹם כְּשֵׁרִים לְמַעֲשֵׂה הַפָּרָה וּלְקַדֵּשׁ וּלְהַזּוֹת מֵאֶפְרָהּ וְאַף עַל פִּי שֶׁעֲדַיִן לֹא הֶעֱרִיב שִׁמְשָׁן. שֶׁזֶּה שֶׁנֶּאֱמַר בְּכׇל הַפָּרָשָׁה (במדבר י״ט:ט׳) אִישׁ טָהוֹר הוּא הַטָּהוֹר לְמַעֲשֵׂר שֵׁנִי אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ טָהוֹר לִתְרוּמָה עַד שֶׁיַּעֲרִיב שִׁמְשׁוֹ הֲרֵי זֶה טָהוֹר לְפָרָה:

בבלי יומא מ״ג:, בבלי יבמות ע״ב:, בבלי יבמות ע״ג., בבלי זבחים י״ז:

כל העוסקים בפרה וכו׳ – בפרק טרף בקלפי (דף מ״ג ע״ב) ובפ׳ הערל והזה הטהור על הטמא טהור מכלל שהוא טמא לימד על טבול יום שכשר בפרה ופרש״י הטהור שטהרתי לך כאן מכלל שהוא טמא לדבר אחר כגון טבול יום שטמא לתרומה דאי ס״ד טהור ממש לשתוק קרא מיניה ואנא ידענא דטמא אסור בפרה דהא חטאת קרייה רחמנא אלא מאי טהור טהור כל דהו ואשכחן טבול יום דאיקרי טהור דכתיב ורחץ במים וטהר:

משנה תורה דפוסיםמקורות וקישוריםכסף משנההכל

(יד) הצדוקין היו אומרין שאין מעשה הפרה כשר אלא במעורבי שמש. לפיכך היו בית דין בבית שני מטמאין את הכהן השורף את הפרה בשרץ וכיוצא בו, וטובל, ואחר כך עוסק בה, כדי לבטל דברי אלו הזדים שמורין מהעולה על רוחם, לא מן הקבלה:
וכן כל הכלים שמכניסין לתוכן אפר הפרה, כולם טבולי יום היו^א.

The Sadducees would say that the offering of the red heifer was acceptable only when those bringing it had waited until nightfall after immersion. Therefore in the Second Temple, the court would cause the priest who burned the red heifer to become ritually impure through contact with the carcass of a crawling animal or the like. He would immerse and then offer the red heifer to nullify the words of these brazen ones who issue rulings according to their whims without basis in the received tradition. Similarly, all of the containers into which the ashes of the red heifer were placed were all immersed that day.

א. בד׳ לית. וחסרון המורגש הוא.

משנה תורה דפוסיםמקורות וקישוריםכסף משנהמשנה למלךעודהכל

הַצְּדוֹקִין הָיוּ אוֹמְרִים שֶׁאֵין מַעֲשֵׂה הַפָּרָה כָּשֵׁר אֶלָּא בִּמְעֹרָבֵי שֶׁמֶשׁ. לְפִיכָךְ הָיוּ בֵּית דִּין בְּבַיִת שֵׁנִי מְטַמְּאִין אֶת הַכֹּהֵן הַשּׂוֹרֵף אֶת הַפָּרָה בְּשֶׁרֶץ וְכַיּוֹצֵא בּוֹ וְטוֹבֵל וְאַחַר כָּךְ עוֹסֵק בָּהּ כְּדֵי לְבַטֵּל דִּבְרֵי אֵלּוּ הַזֵּדִים שֶׁמּוֹרִים מֵהָעוֹלֶה עַל רוּחָם לֹא מִן הַקַּבָּלָה. וְכֵן כׇּל הַכֵּלִים שֶׁמַּכְנִיסִין לְתוֹכָם אֵפֶר הַפָּרָה כֻּלָּם טְבוּלֵי יוֹם:

בבלי יומא ב׳., בבלי חגיגה כ״ג., בבלי זבחים כ״א.

הצדוקים היו אומרים וכו׳ הילכך היו ב״ד בבית שני מטמאין את הכהן וכו׳ – פ״ג דפרה ואיתא בפרק חומר בקדש (ד׳ כ״ג):

וכן כל הכלים וכו׳ – נלמד ממה שיבא בסמוך:

מטמאין את הכהן השורף את הפרה וכו׳. התוס׳ בריש פ״ק דיומא ד״ה להוציא כתבו דלאו בטומאה דאורייתא מטמו ליה דלא הוו מזלזלי ביה כולי האי אלא בטומאה דרבנן וכ״כ בפרק ג׳ דחגיגה (דף כ״ג) ד״ה מטמאין יע״ש:

משנה תורה דפוסיםמקורות וקישוריםכסף משנהמשנה למלךהכל

(טו) החותך שפופרת של קנה להניח בה אפר חטאת, יטמא אותה, ויטבילנה^א, ואחר כך יניח בה. והחותך את השפופרת^ב והמטבילה טעון טבילה, מפני שעשוה^ג כטמא מת בשביעי שלו, לפיכך אינה צריכה הזייה שלישי^ד ושביעי, אלא מטמאה כדי להראות לצדוקין, ומטבילה ונותן בה:

For the same reason, a person who cuts the stalk of a reed to place the ashes of a red heifer upon it so they can be placed in water to consecrate it for sprinkling, should make it impure, immerse it, and then place the ashes in it. The one who cuts it and the one who immerses it must immerse themselves, because that reed was considered as an entity that came in contact with a corpse on the seventh day of its purification process. Therefore it does not need to have the ashes of the red heifer sprinkled on it. Instead, it is made impure to show the Sadducees that the Oral Tradition should be upheld. It is then immersed and the ashes of the red heifer are placed in it.

א. ד: ויטבלנה. אך במשנה פרה ה, ד בכ״י שהוגה מכ״י רבנו ׳יטביל׳.

ב. ד (מ׳והחותך׳): והחותכה. קיצור מכוון.

ג. ב3: שעשאוה. וכך ד (גם פ, ק).

ד. ב2: בשלישי.

משנה תורה דפוסיםמקורות וקישוריםכסף משנהעודהכל

הַחוֹתֵךְ שְׁפוֹפֶרֶת שֶׁל קָנֶה לְהַנִּיחַ בָּהּ אֵפֶר חַטָּאת יְטַמֵּא אוֹתָהּ וְיִטְבְּלֶנָּה וְאַחַר כָּךְ יַנִּיחַ בָּהּ. וְהַחוֹתְכָהּ וְהַמַּטְבִּילָהּ טָעוּן טְבִילָה מִפְּנֵי שֶׁעֲשָׂאוּהָ כִּטְמֵא מֵת בַּשְּׁבִיעִי שֶׁלּוֹ וּלְפִיכָךְ אֵינָהּ צְרִיכָה הַזָּאָה שְׁלִישִׁי וּשְׁבִיעִי אֶלָּא מְטַמְּאָהּ כְּדֵי לְהַרְאוֹת לַצְּדוֹקִין וּמַטְבִּילָהּ וְנוֹתֵן בָּהּ:

בבלי חגיגה כ״ג., בבלי חגיגה כ״ג:

החותך שפופרת של קנה וכו׳ – פרק חמישי דפרה וכרבי יהושע.

ומה שכתב: שעשאוה כטמא מת בשביעי שלו וכו׳ – בפרק חומר בקדש:

משנה תורה דפוסיםמקורות וקישוריםכסף משנההכל

רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

Please Login

נא להתחבר לחשבונכם

Login!כניסה לחשבון