נסכים שקידשו בכלי שרת ונפסל הזבח, אם נפסל בשחיטה לא קדשו הנסכים ליקרב, נפסל מקבלה ואילך קדשו הנסכים ליקרב שאין הנסכים מתקדשים אלא בשחיטת הזבח, ומה יעשה בהן, אם היה שם זבח אחר זבוח באותה שעה יקרבו עמו ואם לא היה שם זבח אחר זבוח באותה שעה נעשו כמו שנפסלו בלינה וישרפו, במה דברים אמורים בקרבן צבור מפני שלב בית דין מתנה עליהן אבל בקרבן יחיד הרי אלו לא יקרבו עם זבח אחר, ואף על פי שהוא זבוח באותה שעה, אלא מניחן עד שיפסלו בלינה וישרפו.
השגת הראב״ד נפסל מקבלה ואילך, א״א זה כתב לר״א בר״ש דבעי שני דברים המתירין ואם נתקבל הדם ונשפך כמי שנזרק דמו, אבל לרבי אפילו בשחיטה לחוד קדשו ליקרב עם זבח אחר.
אם נפסל בשחיטה לא קדשו הנסכים ליקרב, במנחות דף ע״ט ע״א אמר זעירי אין הנסכים מתקדשין אלא בשחיטת הזבח מ״ט אמר קרא זבח ונסכים תנן הנסכים שקדשו בכלי ונמצא זבח פסול, אם יש זבח אחר יקרבו עמו מאי לאו דאיפסל בשחיטה לא דאיפסיל בזריקה, כמאן כרבי דאמר שני דברים המתירין מעלין זה בלא זה, אפי׳ תימא ראבר״ש הב״ע כגון שנתקדש הדם בכוס ונשפך, וראבר״ש סבר לה כאבוה דאמר כל העומד ליזרק כזרוק דמי, ויש בפי׳ רש״י ב׳ לשונות לשון א׳ דהא דאמר זעירי אין הנסכין מתקדשין, אלא בשחיטת הזבח. היינו לענין שלא יוכל לשנות לזבח אחר, ובמה דפריך בגמ׳ לאו דאיפסיל בשחיטה כתב וא״כ דבשחיטה מקדש להו כי נפסל בשעת שחיטה נפסלו נמי הנסכים, לשון ב׳ דאין מתקדשין אלא בשחיטת הזבח היינו להיות נפסל בלינה, ופריך לאו דאיפסיל בשחיטה, ואמאי תנן ואם לאו יפסלו בלינה, דהא שחיטה פסולה אינה מקדשת, והתוס׳ הביאו לשון ב׳ דרש״י וכתבו פי׳ בקונטרס ליפסול בלינה, ולא יתכן אלא לענין לשנותו לזבח אחר, קאמר כדפרישית בסוף הקומץ זוטא ד׳ ט״ו עכ״ל, ושם כתבו ולא כמו שפי׳ שם בקונטרס לענין ליפסל בלינה, דלענין לינה ודאי מיפסלי משקדשו בכלי דאמר בדף מ״ב גבי שתי הלחם דאי תנור מקדש מיפסלי בלינה, ועוד בסוף לולב וערבה דף נ׳ קאמר זעירי גופיה דאי מייתי במקודשת איפסלו להו בלינה, ומשנה שלימה שנינו בפ״ב דמעילה גבי נסכים קדשו בכלי הוכשרו ליפסל בלינה, ומיהו ההיא יש לדחות דדוקא בנסכים הבאים בפני עצמן עכ״ל.
והנה ראייתם מהא דמים של ניסוך המים צ״ע דמשמע דסוברים דכמו דאמר זעירי אין הנסכים מתקדשים אלא בשחיטת הזבח, ה״נ בניסוך המים של חג כיון דעם תמיד של שחר הי׳ מנסך היין והמים אבל זה קשה דהא אמר הגמ׳ בתענית דף ב׳ מה נסוך המים מאורתא, ומזה כתב הרמב״ם בפ״י מהל׳ תמידין ומוספין הל׳ ז׳ דאם הקדים נסוך המים לזבח אפי׳ נסכן בלילה יצא, והתוס׳ עמדו שם בתענית בזה דהא אין מנסכין מים בחג אלא בתמיד של שחר, וכתבו דאינו חייב לנסך אלא בתמיד של שחר, מ״מ אי בעי עביד לה בלילה, ולפלא שלא עמדו בזה המפרשים, ונראה דסוברים התוס׳ דאף דבדיעבד יצא אם נסכן בלילה זהו כמו היכי שעשה נסכים בפני עצמן, אבל אם נסך בתמיד יש לזה דין של נסכים הבאין עם הזבח, אבל עכ״פ אין להקשות מזה על שיטת רש״י דיכול לסבור דניסוך המים כיון דבדיעבד יצא כשנסכן קודם התמיד אין לזה דין דנסכים הבאים עם הזבח אפי׳ כשמנסכן בתמיד של שחר, דהא אין נסוך המים חובה מעיקר דין התמיד דהא הוא רק מהלמ״מ.
ובראייתם הקודמת מהא דשתי הלחם דאי תנור מקדש איפסלו בלינה, יש לומר דרש״י סובר דזה הקשה שם רב ששת אמתני׳ דתנן אפייתן בפנים ואין דוחין את השבת, והקשה רב ששת דכיון דאפייתן בפנים אלמא תנור מקדש ואיך אפשר לאפותן מע״ש הא יפסלו בלינה ונשאר בקושיא, וכתבו שם התוס׳ דהוא באמת סתירה רישא לסיפא וצ״ל מי ששנה זו לא שנה זו, ובודאי הוא דוחק לאוקמי מתני׳ כן, וא״כ אפשר דזעירי חולק על סברת רב ששת, וגם שתי הלחם כיון דתניא בדף מ״ז דכבשי עצרת אין מקדשות את הלחם אלא בשחיטה, ולכן קודם שחיטה אף שנתקדשו הלחם בתנור אין נפסלין בלינה, ויש להוסיף עוד דעיקר הוכחת רב ששת דתנור מקדש מדאפייתם בפנים, ומוכח דסובר דאם אין תנור מקדש אין צריך להיות אפייתן בפנים, אכן בדף ט׳ פליגי ר׳ יוחנן ור״ל בבללה חוץ לחומת עזרה, דר׳ יוחנן אמר פסולה ור״ל אמר כשרה, וטעמא דר״ל דכיון דכהונה לא בעיא בפנים נמי לא בעיא, ור׳ יוחנן אמר פסולה כיון דעשייתן בכלי הוא נהי דכהונה לא בעיא פנים מיהת בעיא, ובפשוטו מה דאמר כיון דעשייתן בכלי היינו בכלי שרת, וכן משמע מפירש״י בדף ע״ד במתני׳ דתנן כל המנחות הנעשות בכלי דפירש״י בכלי שרת וכן כתב הש״מ בזבחים דף מ״ז בהא דשחיטה לא בעי כלי שרת שהקשה מ״ט לא בעי כלי שרת, ואין לומר משום דכשר בזר הרי בלילה כשרה בזר ובעי כלי שרת, אך בפ״ד מהל׳ מעה״ק הל׳ ז׳ בדין סכין של שחיטה הוכחתי מד׳ הרמב״ם בפי״ג הל׳ ה׳ שכתב דאחר הבלילה היה נותן בכלי שרת, דמוכח דמפרש דמה דאמר כיון דעשייתן בכלי היינו סתם כלי ולא כלי שרת.
והנה שם הוכחתי מד׳ הגמ׳ כשיטת הרמב״ם דהא משמע דבזה לא פליגי ר׳ יוחנן ור״ל ואם עשייתן בכלי היינו בכלי שרת, א״כ ודאי צריך פנים דהא כלי שרת אין מקדשין אלא בפנים כדאיתא בזבחים דף פ״ח, עכ״פ מוכח לשיטת הרמב״ם דפליגי בזה ר׳ יוחנן ור״ל דר״ל סבר דבלילה כשרה בחוץ, ור׳ יוחנן סבר כיון דצריכה כלי צריך בפנים, א״כ ראיית רב ששת הוא דוקא לר״ל ולא לר׳ יוחנן, ואף דאנו באין כאן ליישב פירש״י ורש״י מפרש מתני׳ דכל המנחות הנעשות בכלי היינו כלי שרת, כבר ידוע דרש״י מפרש מתני׳ גם לחד מ״ד, ולמ״ד דתנור הוי כלי שרת ומקדש, אפשר לפרש מתני׳ דנעשות בכלי שרת כמו תנור, אבל אי תנור לא הוי כלי שרת א״כ ע״כ דכל הכלים שעושים בהן המנחה לא הוי כלי שרת ומ״מ לר׳ יוחנן צריך בלילה בפנים, וא״כ שפיר אפשר דפליגי בזה זעירי ורב ששת.
ובאופן אחר יש לומר דשאני נסכים משתי הלחם דבנסכים הא דריש זעירי קרא זבח ונסכים והיינו בנסכים הבאין עם הזבח, דנסכים הבאים בפני עצמן ודאי נתקדשו בקדושת כלי שרת דאין להם קדושה אחרת וכמש״כ התוס׳ בדף ט״ו, וגבי שתי הלחם ליכא קרא מיוחד, אלא דע״כ אין מתקדשים קדושה גמורה אלא בשחיטת הזבח דהא צריכים היתר והרצאה והכבשים מתירין את הלחם, וא״כ שפיר דגבי שתי הלחם דליכא קרא מיוחד שפיר אמרינן דבדין קדושת הגוף מתקדשים בקדושת כלי שרת, אבל בנסכים דבלא קרא היינו אומרים דלא צריך כלל שהזבח יקדש הנסכים, וכמו שאפשר לנסך נסכים הבאין בפני עצמן, ואין צורך שהזבח יתיר אותם לנסכם, רק דדריש זעירי קרא דזבח ונסכים, ובזה מפרש דקרא אשמעינן דבבאין עם הזבח כל קדושת הנסכים תלוי בשחיטת הזבח, ולכן כתב רש״י דקודם שחיטת הזבח אינון חולין, והיינו דאינם קדושים בקדושת הגוף אפי׳ לאחר שנתנו אותם בכלי שרת ואין בהם אלא קדושת דמים וניתרין בפדיון כמו מנחות קודם שנתנו אותם בכלי שרת.
והנה בלשון א׳ דרש״י מפרש דקושיית הגמ׳ מאי לאו דאיפסל בשחיטה וא״כ דבשחיטה מקדש להו כי נפסל הזבח בשעת שחיטה נפסלו נמי הנסכים, ואמאי אם יש זבח אחר יקריב עמו, ומשמע דמפרש דבלאו הא דזעירי ונתקדשו הנסכים כשנתנם בכלי שרת אז לא נימא דכשנפסל הזבח נפסלו גם הנסכים, כיון דאין הזבח מקדשם, וקדושתן ע״י קדושת כלי כמו נסכים הבאין בפ״ע, ואף דחיוב הנסכים הוא בשביל הזבח אבל קדושתן מצד עצמן, אך מה דלפי פי׳ זה לא מחלק הגמ׳ בין שחיטה כשרה לשחיטה פסולה זה קשה דלמה נימא דשחיטה פסולה תקדיש הנסכים כדי לפוסלן, והתוס׳ בדף ט״ו מפרשים דקושיית הגמ׳ להיפוך דכיון דאין הנסכים מתקדשים אלא בשחיטת הזבח, וכיון דנפסלה השחיטה הא לא נתקדש כלל לזה שלא יוכל לשנותן לזבח אחר, וגם רש״י בלשון ב׳ לפי פירושו דהוא לענין להפסל בלינה מפרש דבשחיטה פסולה לא נתקדשו, וצ״ל בזה כמש״כ העולת שלמה דהגמ׳ מפרש כאן ונמצא שחיטה פסולה היינו בשחטו חוץ לזמנו דנתקדש כמו במתני׳ דלעיל גבי לחם, דאם שנמצאת טרפה א״כ לא נתקדש כלל, וא״כ למה תנן אם יש זבח אחר יקרבו עמו, והיינו שכבר הוא זבוח כדמפרש בגמ׳ דכיון דהשחיטה פסולה לגמרי יכול לשנותו לזבח אחר, וכמו שפירשו התוס׳ הנ״ל, רק דרש״י מוכיח להיפוך דע״כ קאי מתני׳ על נפסל במחשבת חוץ לזמנו, וא״כ כבר נפסלו ואיך יכול לשנותן לזבח אחר, אבל אם נימא דלא כזעירי ואין השחיטה מקדשת לא נפסלו במחשבת חוץ לזמנו, דאינו מועיל מחשבת שחיטה אלא אם השחיטה מקדשת, אבל אם אינה מקדשת הוי כמו נסכים הבאין בפני עצמן.
עכשיו נבוא לדעת הרמב״ם, והנה הכ״מ כתב דהרמב״ם מפרש הא דזעירי כפי׳ ב׳ דרש״י דהוא שיתקדשו הנסכים להפסל בלינה, וכבר תמהו עליו התוס׳ יו״ט והברכת הזבח דלהדיא כתב הרמב״ם בפ״ב מהל׳ מעה״ק הל׳ י״ב, מביא אדם קרבנו היום ונסכיו אחרי עשרה ימים, אחד יחיד ואחד צבור. והוא שלא קדשו בכלי אבל אם נתנן בכלי שרת אם לנו יפסלו בלינה. והכ״מ בעצמו כתב שם דמקור דברי הרמב״ם הוא מהא דמתני׳ הנסכים שקדשו בכלי ונמצא זבח פסול, אם יש שם זבח אחר יקריבו עמו, ואם לא יפסלו בלינה, הרי בהדיא דאם קדשו בכלי שרת נפסלו בלינה עכ״ל, לכן כתבו התוס׳ יו״ט והבה״ז דהרמב״ם מפרש כפי׳ התוס׳ שהוא כלשון א׳ דרש״י דהא דזעירי הוא לענין שלא לשנותן לזבח אחר. וכתב ע״ז הקרן אורה דגם פירושם אינו מבואר בלשון הרמב״ם דעיקר דבריו הם שלא נתקדשו ליקרב והיינו דע״י שחיטה שנפסלה לא נתקדשו בזה הנסכים ליקרב.
אכן נראה דמ״מ אין לדחות פירושם דממילא מבואר בדבריו דכשישחטו זבח אחר יתקדשו בזה הנסכים ויהי׳ מותר להקריבן, דכיון דלא נתקדשו מקודם מותר לשנותן לזבח אחר זה מבואר מדלא כתב שנפסלו הנסכים, ויש לומר דהא בהא תליא דכיון שלא נתקדשו ליקרב קודם שיתקדשו בשחיטה כשרה, לכן מותר לשנותן לזבח אחר, ואף דגבי שמן שהפרישו למנחה זו אסור לשנותו למנחה אחרת זהו בשביל שהשמן לא צריך הכשר קודם שישימו אותו בהמנחה, לכן הוקבע למנחה זו, אבל הנסכים דלא נתקדשו ליקרב בלא שחיטה כשרה, לכן לא נתקדשו גם לזה שיהי׳ אסור לשנותן לזבח אחר.
והנה הקרן אורה הקשה לפי׳ הרמב״ם דלא נתקדשו ליקרב בשחיטה פסולה, ומהני אם יתקדשו אח״כ כשישחטו עליהן זבח אחר דא״כ מאי פריך הגמ׳ על זעירי ממתני׳ דתנן אם יש זבח אחר יקריבו עמו, דאמאי לא נפרש דהיינו דיקריבו על ידי שישחטו זבח אחר ויתקדשו הנסכים ויקריבו עמו, ולא העלה הק״א יישוב לזה, ולדעתי נראה דלא קשה דבודאי מתני׳ דאם יש שם זבח אחר יקריבו עמו, אין הכונה שישחטו עכשיו הזבח לקדש הנסכים דלא הו״ל למתני יקרבו עמו אלא ישחטו עליהן, ולכן שפיר פריך הגמ׳ דמוכח ממתני׳ שא״צ לשחיטת זבח אחר, ומה דמחדש הגמ׳ אח״כ כגון שהי׳ זבח זבוח באותה שעה דמשמע, דמעיקרא לא הוי מפרש דדוקא אם יש זבח זבוח באותה שעה זהו משום דמעיקרא מפרש מתני׳ בכל גווני, וכשבאין לדון מה יהי׳ עם הנסכים שנפסל הזבח שלהן בשחיטה, וע״ז תנן אם יש זבח אחר יקרבו עמו, היינו אם יש זבח אחר שכבר נשחט אבל אין נ״מ מתי נשחט הזבח השני וגם אם נשחט אחר שכבר נפסל הזבח הראשון, והזבח השני לא נשחט על הנסכים לקדשם, ולבסוף מסיק הגמ׳ דדוקא אם הי׳ שם זבח זבוח באותה שעה, אבל זה ודאי כשנפסל בשחיטה אם יש זבח אחר אפשר לשחוט על הנסכים גם בקרבן יחיד.
והנה צריך באור מה שמחלק הרמב״ם דבקרבן צבור אם אין זבח זבוח באותה שעה נעשה כמו שנפסלו בלינה וישרפו וכדמסיק בגמ׳ ולגבי קרבן יחיד כתב דמניחן עד שיפסלו בלינה וישרפו, ובגמ׳ אינו מבואר דין קרבן יחיד, והרמב״ם כתב לחלק בין קרבן צבור לקרבן יחיד דלא אמרינן בקרבן יחיד לב ב״ד מתנה עליהם, וכתב הכ״מ דהוא מד׳ הגמ׳ בזבחים דף ו׳, אבל החלוק בין קרבן צבור לקרבן יחיד להצריך בקרבן יחיד עבור צורה, ולא בקרבן צבור אינו מבואר, וכתב המרכה״מ דמה דכתב דבקרבן יחיד טעון עיבור צורה, זהו היכא דאיכא זבח אחר זבוח, אבל היכי דליכא זבח זבוח גם בקרבן יחיד אינו טעון עיבור צורה, וכתב דהוא כ״ש מקרבן צבור, וכונתו דהיכי דאיכא זבח זבוח רק המניעה שלא יקריבו עליו הנסכים הוא משום שנתקדש בשחיטה לזבח הראשון, וזה לא הוי פסולו בגופו, אבל היכי דליכא זבח זבוח והזבח נפסל בזריקה נפסלו גם הנסכים, דאין נסכים קרבין בלא זבח כיון שהוקדשו להקריבן עם זבח.
אבל אינו מיושב בזה חדא דלשון הרמב״ם שכתב אבל בקרבן יחיד הרי אלו לא יקרבו עם זבח אחר ואע״פ שהוא זבוח באותה שעה, אלא מניחן עד שיפסלו בלינה וישרפו, לא משמע דדוקא באופן זה צריכים לינה דהא כתב ואע״פ, ומשמע דבכל אופן צריך לינה, ואין לחלק ולומר דעכ״פ דוקא היכי דאיכא זבח אחר צריך לינה, דהא בזה התחיל דבריו וכתב הרי אלו לא יקרבו עם זבח אחר, גם בזה לא יתיישב כיון שכתב המרכה״מ דאין חילוק בין קרבן צבור לקרבן יחיד, וכתב דבקרבן יחיד כ״ש דאין צריך עיבור צורה כיון דליכא תנאי ב״ד כלל, א״כ אכתי יקשה דהא בקרבן צבור אפי׳ אם איכא זבח אלא שאינו זבוח באותה שעה, אמרינן דנעשה כמו שנפסלו בלינה וישרפו, ואמאי גבי קרבן יחיד אם יש זבח אחר צריך לינה.
עוד קשה בעיקר החילוק דאיזה סברא לומר דקרבן צבור דאם יש זבח אחר אלא שאינו זבוח באותה שעה הוי כמו פסולו בגופו, דבמה הוי יותר פסולו בגופו בנסכים שאין להם זריקת זבח להתירם, מבזבח שנשפך הדם דבודאי הדם מתיר הזבח כמו הזבח שמתיר הנסכים, ועוד אם נאמר דבמה שאין זריקת זבח להתיר הנסכים שכבר הוקבעו בשחיטה הוי כמו פסולו בגופו, א״כ מה מהני בקרבן יחיד שיש זבח זבוח כיון שאין לו שום שייכות להנסכים שכבר הוקבעו לזבח הקודם וליכא תנאי ב״ד.
לכן נראה דהרמב״ם סובר דבאמת איכא חילוק בין קרבן צבור לקרבן יחיד, דאף דחילוק זה בין פסולו בגופו דישרף מיד, ובין בדם ובבעלים דתעובר צורתן, הוא מדאורייתא כדמוכח בפסחים דף פ״ב דפריך מחטאת אהרן על מה שנשרף בלא עיבור צורה מ״מ כיון דעיקר הך דינא לחלק בין פסולו בגופו ובין בדם ובבעלים, תניא גבי קרבן פסח ולא בסתם קרבנות, מוכח דחלוק דין קרבן צבור מקרבן יחיד, וטעמא משום דחילוק זה לחלק בין פסולו בגופו לבדם ובבעלים, כתבו התוס׳ בפסחים דף פ״ב סד״ה בשלמא דהוא מסברא, ולפי״ז אפשר לחלק בסברא דדוקא בקרבן יחיד דאם אין פסולו בגופו ורק שנשפך הדם או שמתו הבעלים אינו מוכח בגוף הקרבן שהוא פסול, לכן אינו נשרף בלא עיבור צורה, וזה דוקא בקרבן יחיד דדין שריפתו שייך לבעלים וכל זמן שלא נזרק דמו עוד לא בא הקרבן לרשות הכהנים, דהא שחיטה כשרה בזר לכן אפי׳ אם כהן שחט אבל אין הקרבן ברשות הכהנים ולכן כל זמן שאין פסולו בגופו עוד לא נתברר אצל הבעלים שהוא פסול, ומשום זה לא חילקו חכמים ובכל אופן אינו נשרף בלא עיבור צורה, אבל קרבן צבור דכל דינו שייך לכהנים וגם דין שריפתו אם נפסל שייך לכהנים ולכן אפי׳ אם אין פסולו בגופו כמו שנשפך הדם כיון שברור לכהנים דע״כ יהי׳ פסול דינו כבר כמו שנפסל ואינו צריך עיבור צורה וזהו דמתרץ הגמ׳ מתני׳ דתנן יפסלו בלינה, דנעשו כמו שנפסלו בלינה, והיינו משום דקרבן צבור כיון שודאי יהי׳ פסול לא צריך להמתין עד שיפסל בלינה.
ומה שדחקו להרמב״ם לחדש זה זהו משום מה שהקשינו דגם אם אין זבח זבוח באותה שעה לא הוי פסולו בגופו יותר מהיכי שנשפך הדם, דודאי זריקת הדם בזבח לא גרע מזה שצריך להתיר זריקת דם הזבח להנסכים, וע״כ דמה דבדם ובבעלים תעובר צורתו זהו, רק בקרבן יחיד וזהו מה דאשמעינן מתני׳ דבקרבן צבור נעשה כמו שנפסלו בלינה.
אלא דצריך להוסיף דזה שכתבנו לחלק בין קרבן יחיד לקרבן צבור זה לא שייך אלא בפסולו משום שנשפך הדם. וכה״ג דעכ״פ כיון שאין דם לזריקה יופסל הזבח, אבל היכי שנזרק הדם בהכשר ורק הבשר א״א לאכול משום שנטמאו הבעלים או נעשו אוננים כיון שלא נגרם פסול בהקרבן גם בקרבן צבור אינו חלוק מקרבן יחיד, דהא לא נפסל וגם אינו עומד ליפסל, ובזה גם בקרבן צבור לת״ק צריך עיבור צורה, ומיושב מה דהוכיח ר׳ יוחנן בפסחים דף פ״ב דלאחר זריקה נמי מחלוקת, מהא דאמר ר׳ נחמיה מפני אנינות נשרפה, אף דקרבן אהרן היה קרבן צבור, משום דלמ״ד מפני אנינות נשרפה לא נפסל הקרבן, רק שלא היו לו אוכלין, לכן מוכיח שפיר דר׳ נחמי׳ סבר כר׳ יוחנן בן ברוקה דאפי׳ היכי שאין לו אוכלין אינו טעון עיבור צורה.
אמנם בזה שכתבנו אינו מיושב אלא לר׳ יוחנן, אבל עוד קשה מהא דאמר שם רבה מוסיף אף ריה״ג דלמד חטאת שנכנס דמה לפני ולפנים מקרא דהן לא הובא את דמה, ומוכיח רבה דריה״ג נמי סבר דלא בעי עיבור צורה וזה הי׳ בקרבן צבור, ונראה דבזה אנו מוכרחין לומר דרבה באמת חולק על רב חסדא דאמר שמן שהפרישו למנחה זו פסול לשום מנחה אחרת דלדידיה אנו מוכרחין לפרש משנתינו דנעשה כמו שנפסלו בלינה, ולרבה לא נפרש דצריך דוקא זבח זבוח באותה שעה, ואף דהוא ברייתא דמתתיה בן יהודה, לפנינו יבואר דע״כ הוא מחלוקת ואיכא ברייתא דסברה דגם בקרבן צבור אין לשרפו בלא עיבור צורה, וא״כ מיושב דרבה סבר כהך ברייתא, והרמב״ם פסק דבקרבן צבור לא צריך עיבור צורה, וכדתני מתתי׳ בן יהודה, דדוקא אם הי׳ זבח זבוח באותה שעה, וכדמפרש הגמ׳ מתני׳ דנעשה כמו שנפסלו בלינה, אמנם כבר עמד הקרן אורה דלא מצינו שהביא הרמב״ם דינא דרב חסדא דשמן שהפרישו לשם מנחה זו פסול לשם מנחה אחרת וצ״ע בזה.
ויש להוכיח שיטתו של הרמב״ם ממקום אחר דבמנחות דף מ״ה פליגי ר״ע ובן ננס בדין כבשים ושתי הלחם, דר״ע סבר דהלחם מעכב את הכבשים, ואין הכבשים מעכבין את הלחם, ובן ננס סובר דהכבשים מעכבין את הלחם, ואין הלחם מעכב את הכבשים, וההלכה כבן ננס כמו דאמר ר״ש במתני׳, והנה בתוספתא במנחות פרק ו׳ הלכה י״ט בהך מחלוקת דר״ע ובן ננס תניא הלחם מעכב את הכבשים כיצד יעשו יניפו ותעובר צורתו ויצא לבית השריפה דברי ר״ע אמר ר״ש בן ננס לא כי וכו׳ כדתנן במתני׳, אבל הא דתניא בדר״ע תעובר צורתן לא תנן במתני׳, ובגמ׳ במנחות דף מ״ו ע״ב א״ר ירמי׳ את״ל תנופה עושה זיקה אבד הלחם אבדו כבשים, אבדו כבשים אבד הלחם, ואח״כ מייתי הגמ׳ ברייתא שתי הלחם הבאות בפני עצמן יונפו ותעובר צורתן ויצאו לבית השריפה, ופריך מה נפשך אי לאכילה אתיין ליכלינהו אי לשריפה אתיין לישרפינהו לאלתר למה להו עיבור צורה, אמר רבה לעולם לאכילה אתיין גזירה שמא יזדמנו להן כבשים לשנה הבאה ויאמרו אשתקד מי לא אכלנו לחם בלא כבשים השתא נמי ניכול, וכן פסק הרמב״ם בפ״ח מהל׳ תמידין ומוספין הל׳ ט״ו דשני הלחם מעכבין את הכבשים, ושני הכבשים אין מעכבין את הלחם, ואם הונפו עם הכבשים מעכבין זה את זה, ואם אבד הלחם אבדו הכבשים, ואם אבדו הכבשים יאבדו הלחם, ובהל׳ ט״ז שתי הלחם הבאות בפ״ע בלא כבשים כיצד עושין בהן יונפו ותעובר צורתן ויצאו לבית השריפה, גזירה שמא ימצאו כבשים וצריך באור למה גבי הונפו עם הכבשים אמרינן דאבדו הכבשים יאבדו הלחם ולא הוזכר הך דינא דתעובר צורתן, ואף דבלשון יאבדו אינו מבואר בפירוש שישרפו, אבל למה לא הוזכר דצריך עיבור צורה, ורק בשתי הלחם הבאות בפני עצמן, דכל מה שאינם נאכלים הוא משום גזירה, בזה פשוט דצריך עיבור צורה, ומוכח להדיא דמדלא תנן הכי במתני׳, וכן ר׳ ירמי׳ אמר בסתם יאבדו וכן פסק הרמב״ם, ודין עיבור צורה הביא רק היכי דכל הפסול הוא משום גזירה, דלהלכה לא קיי״ל כהתוספתא וכדמוכח ממתני׳ דדף ע״ט דגבי קרבן צבור ליכא דין עיבור צורה וכמו שכתבנו.
ועתה נבוא לדברי הראב״ד והנה דבריו תמוהים כמו שתמה הכ״מ דדברי הרמב״ם מוכיחים שפסק כרבי, ועוד דבפי״ז הל׳ י״ח גבי שני כבשי עצרת בפלוגתא דרבי וראבר״ש פסק להדיא כרבי, וכתב הכ״מ דהראב״ד מפרש מה שכתב הרמב״ם נפסל מקבלה ואילך, היינו שגם הקבלה הי׳ בהכשר אבל אם נפסל בקבלה לא יקרבו עם זבח אחר, והנה עוד אינו מיושב מה דחקו להראב״ד לפרש כן בדברי הרמב״ם ולהשיג עליו בפרט דבפי״ז פסק להדיא כרבי, ונראה דהראב״ד מפרש אם נפסל בשחיטה כמו שכתבנו למעלה לפרש לשון א׳ דרש״י במה דפריך בגמ׳ מאי לאו דאיפסל בשחיטה, שכתב וא״כ דבשחיטה מקדש להו כי נפסל משעת שחיטה נפסלו נמי הנסכים, וזה קשה דודאי שחיטה פסולה אינה מקדשת הנסכים שלא לשנותן לזבח אחר, וכתבנו דרש״י מפרש דנפסלו בשחיטה היינו ששחטה חוץ לזמנו וחוץ למקומו, וכדתנן בדף ע״ח גבי תודה, דאף דגבי תודה מהני גם לפגל הלחם, וגבי נסכים סברי חכמים דאין הנסכים מתפגלין, מ״מ לענין זה מהני שחיטת פיגול דנתקדשו הנסכים בשחיטה שלא יוכל לשנותן לזבח אחר, וממילא נפסלו הנסכים כיון שאינו יכול להקריבן עם הזבח הפסול.
ובמה שהוצרך רש״י לפרש שנפסל במחשבת חוץ לזמנו, כתבתי משום דבמתני׳ תנן אם יש זבח אחר יקרבו עמו, ומוכח דאינו יכול לשחוט עכשיו זבח אחר עליהן, ואם היתה שחיטה פסולה לגמרי למה לא יוכל לשחוט זבח אחר עליהן, ונראה עוד להוסיף לדעת הראב״ד דנפסל בשחיטה שאינה מקדשת, כמו שלא לשמה או נמצא טרפה ליכא בזה הדין דמהני זבח זבוח, ולא אמרינן בזה דמהני תנאי ב״ד דתנאי ב״ד מהני דוקא היכי דנתקדשו הנסכים בשחיטה ונפסלו בזריקה, בזה הוי תנאי ב״ד שיחשב שחיטת הזבח הזבוח שיהי׳ כמו שנשחט על הנסכים, אבל לא היכי שלא נתקדשו הנסכים כלל.
ובזה נוכל לבאר השגת הראב״ד דכיון דמפרש ד׳ הגמ׳ דאיפסול בשחיטה כפירש״י במחשבת חוץ לזמנו, לכן מפרש גם דברי הרמב״ם כן ומשיג על מה שכתב הרמב״ם שאם נפסל בשחיטה לא קדשו הנסכים ליקרב, וכונתו שאם יש עתה זבח אחר לשחוט על הנסכים אפשר לשחוט עליהן ויקרבו, וע״ז כתב שהוא דלא כרבי דלרבי כבר נפסלו הנסכים כיון שהוקבעו לזבח זה שנפסל ונתקדשו הנסכים על זבח זה ואינו יכול לשנותן לזבח אחר, וע״כ דזהו כראברא״ש דבשחיטה כשרה לבד לא נתקדשו הנסכים, ודוקא אם נתקדשו בשחיטה ונתקבל הדם בכלי, ולכן גם בשחיטה פסולה כמו בשחיטת פגול לא נפסלו הנסכים, וזהו שכתב הראב״ד דהרמב״ם ע״כ כתב כאן לראבר״ש, ולכן צריך לפרש מה שכתב נפסלו מקבלה ואילך כמש״כ הכ״מ דהיינו שהיתה שחיטה וקבלה בהכשר, ולזה כתב הראב״ד דלרבי גם בשחיטה כשרה לחוד קדשו ליקרב עם זבח אחר אבל אם נפסלו בשחיטת פגול נפסלו גם הנסכים, כיון שנתקדשו שלא לשנותן לזבח אחר.
והנה התוס׳ בדף ט״ו כתבו דהך סוגיא הוא כר״מ, אבל לרבנן כיון שמביא זבחו היום ונסכיו לאחר עשרה ימים לא נתקדשו שלא לשנותו לזבח אחר, והתוי״ט כתב בדעת הרמב״ם שפסק כחכמים ומ״מ פסק כהך סוגיא, דדוקא לדין פגול כיון דמעיקרא יכול להביא אחר עשרה ימים אין הזבח מתירן, אבל בזה נתקדשו כשנשחט עליהן הזבח שהוקבעו שלא לשנותן לזבח אחר, וכן כתב בקרן אורה ובטהרת הקודש בדט״ו אלא שהם כתבו כשנפסל בזריקה אבל בד׳ הראב״ד (דבד׳ רש״י אינו מוכרח דאפשר מפרש כהתוס׳ דהסוגיא אליבא דר״מ) שכתבנו שהוא כד׳ רש״י צ״ל דגם בנפסל במחשבת חוץ לזמנו אף דלענין פיגול לא מהני כיון שאין הזבח עיקר מתיר של הנסכים מ״מ לענין זה מהני מה שנשחט עליהן הזבח שאינו יכול לשנותן לזבח אחר גם לחכמים.
ובדעת הרמב״ם יש לומר א׳ מב׳ אופנים או דנימא דאינו סובר דבנשחט הזבח חוץ לזמנו אף דהנסכים לא הוי פיגול, מ״מ נתקדשו שלא לשנותן לזבח אחר, או דנימא דאף דגם הוא סובר כן מ״מ לא קשה על לשונו, דהא לא כתב במפורש דבנפסל בשחיטה אפשר לשחוט עליהן זבח אחר, וכתב רק לא קדשו הנסכים ליקרב, ולא כתב דממילא כבר נפסלו הנסכים כיון שאינו יכול לשנותן, וזהו משום דבכלל נפסל בשחיטה איתא בין נשחט שלא לשמה או נמצא טריפה ובין נשחט חוץ לזמנו, ולכן אף דבנשחט חוץ לזמנו אינו יכול לשחוט עליהן זבח אחר מ״מ כיון דבנשחט שלא לשמו או שנמצא טריפה יכול לשחוט עליהן זבח אחר כתב בסתם שלא נתקדשו הנסכים ליקרב.

ולד תודה ותמורתה והמפריש תודה ואבדה והפריש אחרת תחתיה, אם הביאן לאחר שכפר בתודה ראשונה אינן טעונין לחם, ואם עדיין לא כיפר בה והרי היא וחליפתה או היא וולדה או היא ותמורתה עומדות הרי שניהן צריכין לחם, במה דברים אמורים בנודר תודה, אבל תודת נדבה חליפתה ותמורתה טעונין לחם, ולדה אינו טעון לחם בין לפני כפרה בין לאחר כפרה.
והרי היא וחליפתה וכו׳, דברי הרמב״ם צריכין באור דלכאורה משמע מדבריו דתלוי בזמן הבאתן לעזרה, דאם שתיהן עומדות בעזרה קודם הקרבה נתחייבו שתיהן בהבאת לחם, אבל א״א לומר כן דהא בהלכה ט׳ כתב הפריש אחת ואבדה ונמצאו כולן והרי שלשתן עומדות נתכפר בראשונה וכו׳, וצריך לומר דבהל׳ ט׳ כונתו שעומדות חוץ לעזרה, וכן מפרש מימרא דרבא, אבל הוא דוחק גדול והי׳ לו לפרש, ועוד דבברייתא תניא דאם שתיהן עומדות יקריב איזה שירצה ולחמה עמה, והשניה אין טעונה לחם ומשמע אפי׳ שתיהן בעזרה, ובס׳ לקוטי הלכות בזבח תודה עמד בזה, ורצה לומר דמה שכתב שניהן צריכים לחם היינו שאיזה מהן שיקריב טעונה לחם וכתב שבפיהמ״ש לא משמע כן, ובאמת גם בד׳ הרמב״ם כאן א״א ליישב כן.
ונראה דאין תלוי אם עומדות בעזרה אלא בשעת תחלת הקרבה והיינו בשעת שחיטה דאי הזמן לקדש הלחם בשחיטה כדאמר במנחות דף עח ע״ב שאין הלחם קדוש אלא בשחיטת הזבח, ולכן כיון שעוד לא נתכפרו הבעלים ושתיהן ראויות להתכפר בהן שתיהן טעונות לחם, ואפי׳ שחט אחת והביא לחם ובא לשחוט השניה כיון שעוד לא נזרק הדם ולא נתכפר בראשונה טעונה לחם, אבל אם נזרק כבר דמה של הראשונה ונתכפר בה אין השניה טעונה לחם דהוי מותר תודה, וראיתי אח״כ בקרן אורה שכתב כן.
ובמה שמחלק הרמב״ם גם גבי תמורה בין נודר תודה ובין תודת נדבה שהוא מד׳ הגמ׳ ואמר שם בטעמא דמרבה בתודות הוא, ופירש״י על המפריש תודה והפריש אחרת תחתיה דדוקא בנודר תודה שהוא חייב להביא תודה, לכן אמרינן שאם נמצאת הראשונה ונתכפר הוי השני׳ מותר תודה ואינה טעונה לחם, אבל בתודת נדבה שאבדה כיון שאינו מחויב בתודה, א״כ כי הפריש אחרת תחתיה הוי מרבה בתודות היינו שאינה במקום הראשונה אלא תודה חדשה, ולכן אף שנמצאת הראשונה ונתכפר בה חייב להביא לחם גם על השניה, והרמב״ם כתב זה גם על תמורתה וקשה טובא ועמד בזה הקרן אורה דזה אין סברא אלא על המפריש תודה ואבדה, אבל על תמורתה הא לא שייך זה כלל, דהא לא הי׳ צריך ואסור לו להמיר אלא שאם המיר התמורה קודש, אבל אין כאן טעם לחלק בין נודר תודה ובין תודת נדבה ושניהם צריכים להיות מותר תודה שאינה טעונה לחם, והנה זה קשה מסברא אבל עוד יותר קשה מדין תודה שנתערבה בתמורתה ומתה אחת מהן, דתני ר׳ חייא בדף פ׳ ע״ב דאין לה תקנה, ומשום דתמורתה אינה טעונה לחם, ומוקים הגמ׳ באומר הרי זו תודה, וכתב כן הרמב״ם בהל׳ י״ג ומפורש דגם בתודת נדבה הוי תמורתה מותר תודה, וכתב הק״א ע״ז אין בידי ליישב ומסתפינא להגיה וצ״ל חליפתה טעונה לחם, תמורתה וולדה אין טעון לחם עכ״ל, אבל בפיהמ״ש ג״כ איתא כדבריו כאן דתודת נדבה חליפתה ותמורתה טעונין לחם.
והנה בעיקר הסברא לחלק גבי תמורה בין נודר תודה לתודת נדבה, נראה דזה ודאי דמה שהתמורה נעשית תודה כמו התודה שהמיר בה, זה לבד אינו מחייב אותו להביא לחם דנתמעט מקרא כדתניא בדף ע״ט ע״ב מנין לרבות ולדות וחליפות ותמורות להקרבה ת״ל אם על תודה יכול יהו טעונות לחם ת״ל והקריב על זבח התודה ולא ולדה ולא חילופה ולא תמורתה טעונין לחם, אלא דכיון דכתיב והיה הוא ותמורתו יהיה קודש, גלי קרא שדין התמורה צריך להיות כדין התודה עצמה, ולכן מה שאין התמורה טעונה לחם זהו משום שהתודה עצמה אין קדושת והקרבת התודה מחייבתו בלחם, דהא אפשר בתודה שאבדה והפריש אחרת תחתיה ונמצאת הראשונה והקריב מקודם השניה אין הראשונה טעונה לחם, דהא לאחר כפרה אינה טעונה לחם, נמצא דעיקר קדושת התודה והקרבתה אינה מחייבת בלחם, אלא דמ״מ כיון דכתיב הוא ותמורתו נמצא דדין התמורה צריך להיות כדין התודה, לכן תלוי דין התמורה לגבי לחם בדין התודה, ומשום זה יש חילוק בין נודר תודה לתודת נדבה, דבנודר תודה כשהמיר בה כיון דהתודה עצמה אינו מוכרח שיהי׳ חייב בה בלחם, דאפשר שתאבד ויפריש אחרת ויקריבה, ואח״כ ימצאנה ויקריבה בלא לחם, אבל בתודת נדבה כיון דע״כ עיקר התודה א״א שיקריבה בלא לחם, לכן גם התמורה יש לה דין התודה שהיא צריכה לחם.
אלא דמ״מ כיון שאנו רואים שעיקר דין התודה בעצמה אינו בהכרח שיהא בה חיוב הקרבת לחם, רק דבתודת נדבה א״א שיופקע חיוב לחם ממנה, לכן אמרינן דכיון דאין עיקר דין התודה מחייבתו בלחם, לכן גם עיקר דין התמורה אין מחייבתו בלחם, כיון דקרא דוהקריב על זבח התודה ממעט תמורתה, ולכן בזמן שעשה תמורה אפי׳ בתודת נדבה עוד לא נעשה דין לחייב התמורה בלחם, רק דכיון דאיכא קרא דוהי׳ הוא ותמורתו גלי קרא שדין התמורה צריך להיות שוה לדין התודה, לכן נשאר דין הלחם תלוי בסוף דין הקרבת התודה, דאם בהקרבת התודה יהי׳ צריך להביא לחם, אז יהי׳ צריך להביא גם על הקרבת התמורה לחם, אבל אם בסוף קודם הקרבת התמורה לא הי׳ דין הבאת לחם בהתודה עצמה, אז אין לנו דין גם בהקרבת התמורה להביא לחם בתודה שנתערבה בתמורתה ומתה אחת מהן דאם התודה מתה א״כ אין כאן הבאת לחם בשביל התודה, וכיון דעיקר קדושת התודה אין מחייבתה בלחם, ולכן אינו צריך להביא לחם על הקרבת התמורה.
וההכרח לחילוק זה הוא דכיון דהרמב״ם מפרש דמה דאמר הגמ׳ דחליפי תודת נדבה בין לפני כפרה בין לאחר כפרה טעונות לחם קאי בין אחליפין בין אתמורות, וקשה ברייתא דר׳ חייא דתודה שנתערבה בתמורתה, וע״כ אנו צריכים לחלק כמו שכתבנו, והיסוד לזה הוא שני הדינים א׳ שנלמד מקרא דוהקריב על זבח התודה דרק תודה טעונה לחם ולא חילופה ולא תמורתה, ב׳ קרא דכתיב והי׳ הוא ותמורתו, מלמדנו שהתמורה צריכה להיות דינה כמו התודה ומוכח כמו שבארנו.
ובמה שבארנו יתיישב מה דקשה הא דתודה שנתערבה בתמורתה אפי׳ אם לא היינו מחלקים גבי תמורה בין נדר לנדבה, דהא עכ״פ זה מפורש בסוגיא דקודם כפרה שניהם צריכים לחם, וא״כ בתודה שנתערבה בתמורתה אם התודה מתה והקיימת היא תמורתה הא הוא לפני כפרה שעוד לא נתכפרו בהתודה, וא״כ התמורה צריכה לחם, אבל לפי״מ שבארנו דמעיקר הדין לא דמי תמורה לחליפי תודה, דהיינו המפריש תודה ואבדה והפריש אחרת תחתיה, דחליפי תודה הא לשם זה הפריש האחרת שיפטור בה תורת נדרו, ולכן שפיר טעונה לחם קודם כפרה, אבל תמורה הא גם אם יקריב אותה לא יפטור בה תודת נדרו ומן הדין אינה טעונה לחם, ומה שטעונה לחם הוא רק משום שצריך שיהי׳ בה אותו הדין כמו בעיקר התודה וזהו בשעת הקרבה כמו שכתבנו, ולכן בתודה שנתערבה בתמורתה ומתה אחת מהן, אם התודה מתה הא כבר אין דין לחם בהתודה עצמה, ולכן גם התמורה אין בה חיוב לחם.

האומר הרי זו תודה ונתערבה בתמורתה ומתה אחת מהן ואין ידוע איזו היא, הרי זו הנשארת אין לה תקנה, שאם יביא עמה לחם שמא התמורה היא, ואם הביאה בלא לחם שמא התודה היא, לפיכך לא תיקרב זו לעולה אלא תרעה עד שיפול בה מום.
השגת הראב״ד האומר הרי זו תודה ונתערבה וכו׳ עד אלא תרעה, א״א מה תקנה יש בזה, אלא יביא אחרת ולחמה, ודמיה של זו יביא תודה בלא לחם שהיא מותר דתודה.
הכ״מ כתב על ד׳ הראב״ד דאינו מבין ההשגה דכיון שכתב הרמב״ם באומר הרי זו א״כ אין עליו חיוב לעשות תקנה, וכתב בזה החכ״צ בסי׳ כ״ד דגם באומר הרי זו צריך לעשות לה תקנה אחר שיפול בה מום, והוכיח זה מדין בהמה שנמצאת מירושלים ועד מגדל עדר ששנינו בשקלים פ״ז מ״ד ומייתי לה בקידושין דף נ״ה, ואמר שם ר׳ יוחנן דממתין לה עד שתומם, ומייתי שתי בהמות ומתנה, ומוכח דאף שמצא הבהמה ולא נתחייב בה צריך לתקן את הקרבן שיקנה בדמי הבע״מ, שצריך לקנות קרבן אחר כמותה, כמש״כ בפ״ה מהל׳ ערכין, והחק נתן כאן כתב שהרמב״ם לא כתב תקנה להדמים, בשביל שדמים יכולים להיות מונחים עד שיבוא אלי׳ משא״כ להבהמה ע״כ צריך לעשות תקנה, וקשה ע״ז ממה שהוכיח החכ״צ.
ונראה דיש ליישב זה לפי״ד הרמב״ם בפ״י הל׳ י״ח בהך דינא דבהמה שנמצאת, שכתב מצא זכר בן שנה מניחו עד שיפול בו מום ומביא שתי בהמות תחתיו ומתנה ואומר אם עולה הי׳ זה עולה תחתיו, ואם שלמים הי׳ זה שלמים תחתיו, ומקריב האחד עולה ונסכיו משל צבור, והאחר שלמים עם הלחם שמא תודה היה, ומבואר דהאחד שמפריש עולה הוא משל צבור הוא ונסכיו, וזה לא שייך אלא שם דמקריב עולה שהצבור מקריבין עולות לקיץ המזבח, וגם שהקרבן שם הוא נמצא, אבל כאן בתודה שנתערבה בתמורתה אינו שייך שיקחו אחת משל צבור, וצריך לחייב אותו בשתי בהמות וכיון שאמר הרי זו אינו מחוייב להביא משלו שתי בהמות, ומה שהביא החכ״צ מהא דתנן שם בשקלים בראשונה היו ממשכנין את מוצאיה עד שהוא מביא את נסכיה חזרו להיות מניחין אותה ובורחין התקינו שיהיו נסכיה באין משל צבור, וכתב החכ״צ הרי שאף המוצא בהמה שאינה שלו היו כופין את מוצאה לעשות לה תקנה כ״ש קרבן עצמו שהוא שלו, אף שאינו חייב באחריותו כל שאפשר לתקן עליו לתקן, וזה ק״ו שאין עליו תשובה, והנה באמת צריך באור באיזה כח היו ב״ד מתחלה ממשכנין את מוצאה ובמה נתחייב להביא נסכים, ונראה דיש לפרש מתני׳ דקאי על מוצא נקבות שהם זבחי שלמים שהמוצא שמביא הבהמה לעזרה ומקריבם שלמים אף שאין הקרבן על שמו מ״מ מסתבר שזוכה בה לאכול הבשר, וכיון שזוכה בהקרבן לאכילת הבשר הי׳ בדין שיביא נסכים ועיין במש״כ בזה בפ״ו הל׳ ד׳ בד״ה ובמש״כ.
איברא דבפיהמ״ש איתא ממשכנים את מוצא העולה, אבל אינו מוכרח שהיא גירסא אמיתית, דהא כתב הרמב״ם שגם העולה עצמה קריבה משל צבור, ובזה לא תנן במתני׳ דהוא מן התקנה, ולכן יותר מיושב דקאי על שלמים, ובפי׳ תקלין חדתין כתב מוצא הבהמות, לכן אין ראיה לכאן שאין לצבור שייכות להביא ספיקות של הקרבנות ששייכים לו ולא מצינו כן אלא בדין נסכים שבאין משל צבור, לכן שפיר מיושב כד׳ החק נתן דכאן אין עליו חיוב לתקן ולהביא שתי בהמות כיון שאמר הרי זו.
ובמה שכתב הראב״ד התקנה בזה שיביא אחרת ולחמה ודמיה של זו יביא תודה בלא לחם שהיא מותר דתודה, כתב בזה החכ״צ בסי׳ הנ״ל בבאור דבריו וז״ל שיביא בהמה ולחמה ויתנה ויאמר אם אותה שהוממה היתה תודה הרי בהמה זו ולחמה חליפתה, שאף שאינו מחוייב להפריש אחרת תחת תודת נדבה שאבדה שהרי אינו חייב באחריותה, מ״מ אם הפריש אחרת תחתיה אהנו מעשיו לענין שאם יקרבו אחריה דמי התודה שאינן תודה אלא מותר דתודה, ואין להקשות דא״כ גם קודם שהוממה יפריש אחרת במקומה ויקריבה עם לחם, ואח״כ יקריב הספק תערובות בלא לחם, דיש לומר דכ״ז שהתודה לפנינו א״א ליקרא שם חליפין על אחרת, אבל כשהוממה שאינה ראויה ליקרב אף שדמיה ראויין ליקרב אפשר ליקרא שם תודה על האחרת, אלא דקשה דהא אמרינן בחליפי תודת נדבה דצריכים לחם שהוא מרבה בתודות, וחזינן דבחליפי תודת נדבה אפי׳ לאחר כפרה מביא השניה עם לחם, א״כ למה נאמר שהתודה שיקריב מהדמים א״צ לחם, ויש לומר דס״ל להראב״ד דע״כ לא אמרינן מרבה בתודות הוא, אלא כשאינו צריך כלל להביא חליפתה, אבל כשרוצה לתקן דמי בע״מ הללו שאין להן תקנה אלא בהבאת בהמה אחרת, אני קורא אותה חליפין ממש ויש בה כח לעשות הדמים מותר דתודה שלא יצטרכו לחם, אלא שנשאר עלינו לידע מנ״ל להראב״ד הך מילתא לפליגי בהכי וצ״ע עכ״ל החכ״צ.
והנה החכ״צ בעצמו נשאר בצ״ע מנ״ל להראב״ד חדוש זה, ובאמת הוא תימה דכיון שהראשונה היתה נדבה ואם הוממה למה יוכל להביא אחרת שתהי׳ במקומה והדמים שלה יהיו מותר דתודה דכיון שאין עליו שום חיוב להפריש תודה אחרת ואם היתה מתה לא היה צריך לעשות תקנה לדמיה, ולמה יוכל להפריש תודה אחרת ולומר שהיא במקום הראשונה, כדי שהדמים יהיו מותר תודה.
וראיתי בחק נתן שכתב בבאור דברי הראב״ד שיביא תודה ולחמה ותהי׳ היא עיקר תודה ויביא עמה דמיה של זו ויהיו מותר תודה, ולכך יביא בהן תודה בלא לחם, ואין להקשות היכי מביא תחלה בדמיה של זו מותר תודה, וכי מפרישין תחלה למותרות כדפריך לקמן י״ל דלא פריך לקמן אלא היכי דמביא בהמה אחרת של חולין ויעשה אותה בתחלה מותר, אבל דמיה של זו שמתחלה לא הפריש אותה אלא לעיקר תודה, ועכשיו מפני שאין לה תקנה יכולין לעשות דמיה מותר, עכ״ד הח״נ, והוסיף עוד להקשות דא״כ יעשה כן בלא הוממה, וכתב בזה כמש״כ החכ״צ, דהתודה בעצמה א״א לעשותה למותר, אבל דמיה אפשר לעשות למותר, והחלוק מד׳ החק נתן לד׳ החכ״צ הוא שהחכ״צ כתב שהבהמה שיפריש עתה תהי׳ חליפתה של התודה שהוממה ושמשום זה יכול לעשות מהדמים מותר תודה, ובזה הקשיתי דאיך אפשר שתהי׳ חליפתה של תודת נדבה כיון שאין לו שום חיוב להפריש במקומה, אבל הח״נ לא כתב כן, אלא שהבהמה שיפריש עתה תהי׳ עיקר תודה, והיינו שבאמת תהי׳ תודה חדשה, ומ״מ יכול לעשות הדמים של התודה שהוממה למותר תודה, אלא שהקשה דהא אין מפרישין תחלה למותרות, ובזה חילק בין להפריש בהמת חולין תחלה למותר, ובין בהמה שכבר יש בה קדושה מכח הדמים, ומוכח דסובר דהא דאין מפרישין תחלה למותרות הוא כשההפרשה הוא תחלה, אבל אפשר שכונת הגמ׳ בלשון תחלה הוא שא״א לעשות מתחלה דין מותר, ודין מותר הוא דוקא היכי שנעשה מותר, דהיינו שהפריש בהמה במקום תודה שנאבדה, או כשהפריש שתי תודות לאחריות, אבל א״א לעשות מתחלה קרבן תודה שיהי׳ בה דין מותר תודה, וא״כ כשקנה מדמי תודה שהוממה א״א לעשות הבהמה מתחלה למותר תודה.
לכן נראה דהנה זה ודאי דאף דבתודת נדבה א״א שאחר ההפרשה כשנאבדה התודה יפריש אחרת במקומה ותהי׳ מותר תודה, אם תמצא הראשונה כדאמר הגמ׳, וצ״ל עוד דאפי׳ קודם שנאבדה א״א להפריש אחרת לאחריות במקומה, כיון שהיא רק תודת נדבה, וכן מוכח מהא דאמר רבי דא״א להפריש עכשיו למותרות, דהא יוכל להפריש עכשיו בהמה עם לחם שתהי׳ או תודה אם הקיימת היא תמורה, ואם הקיימת היא תודה יהי׳ הלחם לה והבהמה תהי׳ לאחריות להקיימת, וע״כ דכיון שהיא תודת נדבה לא שייך להפריש לה אחרת לאחריות, אבל מ״מ מתחלה אפשר להפריש שתי תודות לאחריות אפי׳ הפריש שתיהן לשם נדבה, וכדאמר הגמ׳ בדף פ׳ והא גבי תודה כה״ג וכו׳ ופירש״י שאם הפריש שתי תודות לאחריות וכו׳ ולא הוזכר שזהו דוקא בנודר תודה, וא״כ כאן שמפריש מתחלה בהמה לשם תודה, ומפריש הבהמה שיקנה מדמי הבהמה שהוממה שתהי׳ לאחריות להבהמה שמפריש עכשיו, זה ודאי לא שייך לדין וכי מפרישין תחלה למותרות, וא״כ שפיר כתב הראב״ד ודמיה של זו יביא תודה בלא לחם שהיא מותר דתודה. דהיינו שיפרישה מתחלה בעת שיקנה אותה מדמי התודה שתהי׳ לאחריות להתודה האחרת שיביא עם לחם, ותהי׳ מותר תודה אחר שיקריב האחרת, ויקריבה בלא לחם.
אלא שאנו צריכין לבאר דאיך אפשר לקנות מדמי התודה שהוממה שהיתה עיקר תודה שהיתה צריכה לחם, שהבהמה שיקנו הדמים תהי׳ רק לאחריות ולמותר תודה. אך זה מיושב לפימש״כ בהל׳ ח׳ דעיקר דין התודה בעצמה אינו בהכרח שיהי׳ בה חיוב הקרבת לחם, אלא שאם היא תודה בעיקרה חייבתו התורה להביא לחם להתודה, אבל גם תודה בעיקרה אם היא תודת נדר אפשר שתאבד ויפריש אחרת תחתיה ויקריבה עם לחם ואח״כ תמצא, יהי׳ בה דין מותר תודה ויקריבה בלא לחם, לכן גם בתודת נדבה שאין בה מציאות זו, אבל עכ״פ עיקר קדושת התודה אין בה הבדל בין תודת נדר לתודת נדבה, ולכן כשהוממה התודה וקונה בדמיה יכול לקנות בהמה שתהי׳ היא יחד עם עוד בהמה שיקנה לתודה שיהיו שניהם לאחריות, ואם יקריב מקודם אותה שהפרישה מחדש, תשאר אותה שנקנית מדמי התודה שהוקדשה לאחריות רק מותר תודה, ומבוארים דברי הראב״ד.

תודה שנפרסה חלה מחלותיה כולן פסולות, יצאת החלה או נטמאה שאר החלות כשרות, נפרס לחמה או נטמא או יצא עד שלא נשחטה התודה מביא לחם אחר ושוחט, ואם אחר שנשחט נפרס או נטמא או יצא, הדם יזרק והבשר יאכל והלחם כולו פסול וידי נדרו לא יצא, נזרק הדם ואח״כ נפרס מקצת הלחם או נטמא או יצא תורם מן השלם על הפרוס ומן הטהור על הטמא וממה שבפנים על מה שמבחוץ.
השגת הראב״ד תודה שנפרסה וכו׳ עד או נטמאה, שאר החלות, א״א במאי עסקינן אם קודם שחיטה נפרסה אחת אמאי כולן פסולות יביא מתוך ביתו וימלא, ואם לאחר זריקה הרי תורם מן השלם על הפרוס, אלא בין שחיטה לזריקה בין נפרס בין יצא בין נטמא הכל פסול דהא כולהו בחד גוונא תני להו, ולא תני בהו תורם מן השלם על הפרוס, ולא מן הטהור על הטמא, ולא ממה שבפנים על מה שבחוץ, אלא הכל פסול ולית להו תקנתא.
הכ״מ כתב דמה שכתב הרמב״ם מתחלה בנפרס כולן פסולות הוא בלאחר שחיטה ובזה הוי נ״מ בין נפרס ליצא ונטמא, וסיפא דמחלק בין עד שלא נשחטה לאחר שנשחטה, הוא בנפרס ויצא ונטמא הלחם כולו, ובמקצתו איכא נ״מ בין נפרס ליצא ונטמא כדתניא בדף י״ב וכדמפרש רבא, והברייתא בדף מ״ו הוא בנפרס ויצא ונטמא כל הלחם, והראב״ד סובר דכיון דשם תניא כולהו כחדא אלמא דחד דינא להו, ורבא דמחלק לא שמיעא לי׳ הך ברייתא והרמב״ם פוסק כרבא, וקשה לד׳ הכ״מ דגבי מנחה כתב הרמב״ם בפי״א הל׳ כ׳ גם על יצאו השירים או נטמאו אחר קמיצה, דאם נשאר מן השירים בכשרותן יקטיר הקומץ ואותן השירים אסורין באכילה, ומפורש דדין שירים שחסרו בין קמיצה להקטרה הוא ג״כ על יצאו ונטמאו. וזה הקשה הקרן אורה וכתב דצריך לחלק דדוקא במנחה דילפינן מוהנותרת, אבל בתודה דוקא בחסרה דילפינן מלחה״פ. ולכאורה קשה דהא בדף ח׳ מדמי הגמ׳ מנחה ללחה״פ לדין מנחה שחסרה קודם קמיצה. וכן בדף ט׳ מדמי שירים שחסרו בין קמיצה להקטרה, ומוכיח דמקטיר קומץ עליהן מדין לחה״פ דמקטיר עליו את הבזיכין, וצריך לומר דדוקא בדין עיקר ההכשר מדמינן ללחה״פ וכן דמי לתודה, אבל בדין מה דשירים אסורין באכילה דילפינן מוהנותרת לא ילפינן מזה לתודה ולחה״פ, ודוקא בחסרה דכתיב בלחה״פ, הוא, אבל ביצא או נטמא מקצת כיון דזריקה מועלת ליוצא וציץ מרצה על הטומאה, הוי כאילו לא חסר הלחם והכשרים מותרין.
אכן קשה לפי׳ הכ״מ מה שכתב הרמב״ם בסיפא והלחם כולו פסול דמשמע דבמקצתו מיירי, והמרכה״מ דחה מזה פי׳ הכ״מ ומפרש דברישא מיירי לפני שחיטה אבל לאחר שחיטה פסול כולו, וכן יש לדייק ממה דתניא וכן כתב הרמב״ם בנטמא ויצא אחר שנזרק תורם מן הטהור על הטמא וממה שבפנים על מה שבחוץ, ולא תני כן על קודם שנזרק, וראיתי שכן כתב הקרית ספר דאחר שנשחט אין חילוק בין נפרס ליצא ונטמא, אבל הוא תימה דהא תנן בדף מ״ד הטמא בטומאתו והטהור בטהרתו, ורש״י פי׳ שם בחלות של עצרת ובלחה״פ, והרמב״ם בפי״ז הל׳ י״ג כתב כן גם בלחמי תודה וכתב להדיא בין לפני זריקה בין לאחר זריקה, ובמה שכתב והלחם כולו פסול י״ל דכתב כן משום נפרס, ודייק הרמב״ם וכתב אח״כ נזרק הדם ואח״כ נפרס מקצת הלחם להשמיענו דמקודם מיירי ביצא ונטמא כל הלחם, והברייתא דדף מ״ו דתניא בסתמא כתבו בהר המורי׳ ובזבח תודה דאתיא כר״א דזריקה אינה מועלת ליוצא ואין הציץ מרצה על אכילות כמש״כ התוס׳ שם, וע״ש בדבריהם שהאריכו בזה.
והנה הקשה הקרן אורה דלפי״מ שכתב הרמב״ם שאם נפרס אחת מחלותיה כולן פסולות, ואם יצא או נטמא שאר החלות כשרות, והיינו כרבא דבחסרון לא מהני להו הקטרה וא״כ גם לענין פיגול ומעילה לא מהני הקטרה, וכרבא דהדר ביה מדתני הכא כולן פסולות בנפרס ולא ביצא, וקשה מה שפסק בפט״ז הל׳ י״א לדין פיגול, ובפ״ב מה׳ מעילה הל׳ כ׳ לדין מעילה דהוי ספק, וכתב הכ״מ דהוא בעיא דלא איפשטא, ונשאר הק״א בצ״ע ועמד בזה גם הזבח תודה וכתב דצ״ל דמה שכתב כאן כולן פסולות היינו מספק ובודאי זהו דוחק.
ונראה דהנה התוס׳ בד״ה הוא הקשו איך מדייק מהברייתא דקתני שאם נפרסה אחת מחלותיה כולן פסולות, דלא מהני להו הקטרה למקבעינהו בפיגול ולאפקינהו מידי מעילה, ודוחק לומר דמלשון פסולות דייק דהו״ל למימר אין נאכלות דא״כ לידוק מההיא דלעיל דקתני הלחם פסול, והאריכו בזה וכתבו ועוד נראה לומר דדייק הכל מדכתיב הוא ש״מ לא מהניא להו הקטרה כלל, וכונתם נראה דדרשא דהוא היינו דמשכחת דנשארו קודש קדשים ומועלין בהם, וזה דרשינן על נפרסה אחת מחלותיה שכולן פסולות ולא יצאו ע״י הקטרה מידי מעילה, ומבואר בזה דמה דתניא פסולות היינו שלא הוכשרו בהקטרה, וע״ז מדייק רבא הא יצאת הני דאיכא גואי כשרות.
ולפי״ז יש לומר דסובר הרמב״ם דאף דדיחויא דאביי לאוקמי הברייתא כר״א שלא כהלכה זהו דוחק, וכמו שהעיר הק״א מהא דאמר ר׳ יוחנן לר״א בדף ט׳ אמינא לך משנה שלימה ואמרת לי ר״א ולא דמי למש״כ על הברייתא דף מ״ו דהתם אם כוונת הברייתא במקצת הלחם הוא להדיא דאין זריקה מועלת ליוצא ואין ציץ מרצה על אכילות כמש״כ התוס׳ שם, אבל כאן דתלוי בסברא לית לן למימר דדרשת הברייתא דדריש מקרא דהוא שאם נפרס אחת מחלותיה כולן פסולות הוא שלא כהלכה, ומ״מ כיון דמעיקרא הוי סבר רבא לומר דלא כרב הונא לדין אי מהני הקטרה, וסבר דחסרון דאיתיה בפנים ודאי מהני הקטרה, א״כ יש לומר דלהך סברא לא נפרש בהברייתא דדריש מקרא דהוא שאם נפרסה אחת מחלותיה כולן פסולות, דהיינו דלא מהני הקטרה למקבעינהו בפיגול ולאפקינהו מידי מעילה, אלא כפשוטו דפסולות ואסורות באכילה, וכמו דדרשינן בשירי מנחה מקרא דוהנותרת שאם חסרו מקצת שירים אסורות באכילה כל השירים, וטעמא דבודאי איכא חילוק, דלענין אי מהני הקטרה שפיר יש סברא דחסרון דאיתא בפנים עדיף מיוצא דליתיה בפנים, וכיון דקיי״ל כר״ע דזריקה מועלת ליוצא כ״ש דמועלת לחסר, אבל בדין לאסור באכילה דמצינו בדין שירי מנחה שאם חסרו מקצת אסורות כל השירים, שפיר י״ל דבזה גרע חסר מיוצא בדין לחה״פ כמו שמצינו דחסרון גרע בדין שירי מנחה, ולא נפרש כמו דדייק רבא ללמוד מהברייתא לדין אי מהני הקטרה למקבעינהו בפיגול וכו׳, ובזה שפיר נדייק מהברייתא הא יצאת הני דאיכא גואי כשרות אפי׳ לסברא קמייתא דרבא, דלדין אי מהני הקטרה גרע יוצא דליתיה בפנים מחסר דאיתיה בפנים, אבל לדין לאסור בגדר שירי מנחה דוקא חסר ולא יוצא.
ונמצא דלענין דין פיגול ומעילה כיון דאיכא דיחוייא דאביי וסברא קמייתא דרבא הוי ספק, אבל לדין פסול ואיסור אכילה כיון דאיכא סברא בתרייתא דרבא ודרב הונא וגם יש לפרש עיקר הברייתא דוקא לענין איסור אכילה ולא לענין אי מהני הקטרה ולא יהי׳ סתירה גם לסברא קמייתא דרבא, לכן סובר הרמב״ם דבזה פסולות ואסורות באכילה, כדי לאוקמי הברייתא כהלכתא.
ובמה שכתב הרמב״ם הדם יזרק משמע דיזרק לשם תודה ורש״י פי׳ דיזרק לשם שלמים, וכן הוא בגמ׳ בדף מ״ז ע״ב במה דפריך והרי תודה ופירש״י מהך דינא דצריך לזרוק לשם שלמים, ולפירש״י גם למסקנא דמשני שאני תודה דרחמנא קרייה שלמים ג״כ הכי דלכתחלה צריך לזרוק לשם שלמים, אלא דאם יזרוק לשם תודה כשר, וכן מוכח ממה שכתב בד״ה תודה וז״ל ומעולם לא נדחה מלשמו, ובאמת צ״ע בזה דאם לכתחלה צריך לזרוק לשם שלמים הרי ע״כ דכבר נעשה שלמים, דהא מדין תודה צריך לשחטה לשם תודה רק דאם שחטה לשם שלמים כשרה, ואם כבר נעשה שלמים הא שלמים ששחטה לשם תודה לא עלתה לבעלים, ואף דכאן בל״ז לא עלתה לבעלים אבל עכ״פ הא אסור לשחוט שלא לשמה, ובעיקר הדברים לכאורה פשוט דכיון דאשכחן מותר תודה דקרב בלא לחם א״כ מוכח דלעיקר דין הקרבת תודה אינו עיכוב בלא לחם ולכן יכול לשחטה לשם תודה, אח״כ ראיתי שכתב הקרן אורה דהרמב״ם מפרש דלמסקנא דמשני שאני תודה דרחמנא קרייה שלמים, אפשר להקריב לשם תודה ג״כ בלא לחם, וכתב ג״כ מהך טעמא דמותר תודה קרב בלא לחם.