(א-ב) כל הדמים הניתנין על מזבח החיצון אם נתן מתנה אחת בלבד כיפר, ואפילו בחטאת מתנה אחת היא העיקר ושאר הארבע מתנות למצוה, שנאמר ודם זבחיך ישפך על מזבח ד׳ אלהיך שפיכת הדם על המזבח היא העיקר. וכל הניתנין בזריקה שנתנן בשפיכה יצא, שנאמר ודם זבחיך ישפך.
הכ״מ והלח״מ כתבו במה דפסק הרמב״ם דלא כהסוגיא בזבחים ריש פ׳ בית שמאי, וכבר ביארתי בזה בארוכה בפ״ה מהל׳ מעה״ק הל׳ י״ז ועיקר דברי שם הוא דהרמב״ם פסק כהסוגיא דפסחים דמוכח דאפשר ללמוד מקרא דודם זבחיך ישפך בין זה דפסח דינו בשפיכה ובין זה דהניתנין בזריקה שנתנם בשפיכה יצא, ומשום דכיון דכתיב ישפך משמע לכתחלה ומוכח דיש זבחים דדינם לכתחלה בשפיכה, ומ״מ כיון דכתיב זבחיך בסתם דרשינן מזה דאפי׳ זבחים שדינם בזריקה אם נתנם בשפיכה יצא, ע״ש שבארתי בהרחבה שיתיישבו כל הסוגיות.

[ביאור להלכה זה כלול בביאור הלכה א]

(ד-ו) חטאת שנתן ממנה מתנה אחת ומתו הבעלים ישלים ארבע מתנות לאחר מיתה. אבל אם נתן האחת ביום לא יתן השלש בלילה. ואם נתן אחת בפנים והשלימן בחוץ חייב משום מעלה בחוץ.
בפ״ד מהל׳ מעה״ק הל׳ א׳ עמדתי בזה דאמר הגמ׳ שלש מתנות שבחטאת אין באות בלילה, דמוכח מזה שהשיריים הניתנים על היסוד באות בלילה, וקשה דהא אמר בדף נ״ו דדם נפסל בשקה״ח ודם שנפסל הא דינו לישפך לאמה, וכתבתי בזה דכיון דמה דדם נפסל בשקה״ח ילפינן מקרא דביום הקריבו את זבחו ביום שאתה זובח אתה מקריב, ובדף י״ג ע״א ממעטינן מדין פיגול אם חשב בשעת שפיכת שיריים מקרא דהמקריב, ולכן גם מקרא דביום הקריבו את זבחו לא נוכל לפסול משקה״ח לשפיכת שיריים.
והנה עתה ראיתי שזה אינו נכון דהא בדין פיגול גם ג׳ מתנות שבחטאת אין מפגלין כדאיתא שם, וכיון דלדין לילה שלש מתנות שבחטאת אין באות בלילה אין לנו טעם למה יהיו שירי הדם כשרים לבוא בלילה, דע״כ עלינו לחלק דין המקריב דגבי פיגול מדין דם שנפסל בשקה״ח שנלמד מביום הקריבו את זבחו, וראיתי עתה בקרן אורה בדף ל״ח בהך סוגיא דג׳ מתנות שבחטאת שעמד ע״ז וכתב אבל האי דינא דאין באות בלילה משמע דאתי לאשמעינן דלענין לילה כתחלתו הם, מאי קמ״ל בזה כיון דדם נפסל בשקה״ח פשיטא דאין להעלותו על המזבח, ואפי׳ שיריים שנפסלו בשקה״ח נראה דאין נשפכים ליסוד אלא ישפך לאמה ולא יישב זה, אבל סובר דשיריים אין נשפכים ליסוד אחר שקה״ח ובדברי ר׳ יוחנן אפשר דנקט ג׳ מתנות משום מעלה בחוץ, אבל מד׳ הרמב״ם כאן שכתב ד׳ הגמ׳ דשלש מתנות לא יתן בלילה מוכח דלשפיכת שיריים לא נפסלו דלהלכה היה לו לפרש.
ונראה דיש לחלק דין הקרבה דצריך לגבי דין פיגול מדין הקרבה לגבי באות בלילה דלגבי דין פיגול כיון דהג׳ מתנות אין מכשירים ומכפרים, וכבר הורצה הקרבן א״א לחול עכשיו דין פיגול, וכדאמר ר״א בברייתא דף כ״ט אחר שהוא כשר יחזור ויפסל, ואף שר״ע דחה אותו מזב וזבה ולכן למד מקרא דהמקריב יש לומר דזהו בשביל שאנו צריכים להוציא קרא מפשטיה דכתיב אם האכל יאכל, אבל עכשיו דילפינן מקרא דהמקריב דבשעת הקרבה נפסל, שפיר מפרשינן דהמקריב הוא על זריקה המעכבת כפרה, אבל זהו לדין שלא נפסל הקרבן בשביל מה שחשב אחר עיקר הכפרה, אבל בדין מה דילפינן מקרא דביום הקריבו את זבחו ביום שאתה זובח אתה מקריב, שפיר יש לומר דכיון דכל הארבע מתנות הם לכתחלה עיקר ההקרבה, ואין אנו דנים כאן לפסול הקרבן אלא לדין אם מותר לזרוק מהדם בלילה, בזה אמר ר׳ יוחנן דגם הג׳ מתנות שבחטאת הם הקרבה ונפסלים בשקה״ח, אבל שירי הדם אינו אלא מצוה ליתנם על היסוד ואין בהם גדר הקרבת הדם אלא שיש בהם אכילת מזבח כמו הקטרת אימורים וכמו שהקטרת אימורים מותר בלילה כן מותר שפיכת שיריים.
ב) במה שכתב הרמב״ם ואם נתן אחת מבפנים והשלימם בחוץ חייב משום מעלה בחוץ, העיר הרב הגאון ר׳ ישעיה ווינאגרד שליט״א בתורת א״י דלמה כתב והשלימם ואמאי לא יתחייב גם במתנה אחת שנתן מהג׳ מתנות בחוץ, ונראה בזה דכיון דבכוס איכא הרבה דם ואחר המתנות ישארו שירי הדם וקיי״ל דלא כר׳ נחמי׳ ושירי הדם שהקריבם בחוץ פטור, א״כ למה יתחייב כשזורק מן הדם אחר שכבר נתן מתנה אחת דמנלן דזה הדם שזורק בחוץ הוא מהג׳ מתנות, דאף דבפנים הוי מקודם הג׳ מתנות ואח״כ יהיו דין שיריים ליתן ליסוד, אבל כשזורק בחוץ אינו מוכח שזהו מהדם שצריך ליתנם לג׳ מתנות, ואפשר אחר שזורק מהדם בחוץ יתן הג׳ מתנות בפנים, ולכן סובר הרמב״ם דאינו חייב אלא אם זורק בחוץ לשם השלמת הג׳ מתנות וזהו פי׳ והשלימם שאמר בפי׳ בשעה שזורק שהוא בכונה להשלים הג׳ מתנות ובזה באמת חייב גם אם יתן מתנה אחת.

[ביאור להלכה זה כלול בביאור הלכה ד]

[ביאור להלכה זה כלול בביאור הלכה ד]

דם שמצותו ליתן אותו למעלה מחצי המזבח שנתנו למטה, או שמצותו ליתנו למטה ונתנו למעלה, או שמצותו ליתנו בפנים בהיכל ונתנו על מזבח החיצון או הניתנין על מזבח החיצון שנתנן לפנים בהיכל, או שנתן דם הניתנין בחוץ על הכבש שלא כנגד היסוד הרי בשר הזבח פסול, ואעפ״כ נתכפרו הבעלים בו כיון שהגיע דם למזבח אע״פ שהגיע שלא למקומו הרי הוא כמו שהגיע למקומו לכפר, במה דברים אמורים כשהיה זה הזורק כשר לעבודה, אבל אם קבל הכשר ונתן לפסול, ונתן הפסול את הניתנין למעלה למטה, ואת הניתנין בפנים בחוץ, ואת הניתנין בחוץ בפנים, או שנתן על הכבש שלא כנגד היסוד, לא נפסל בשר הזבח אם נשאר דם הנפש, אלא יחזור הכשר ויקבל שאר דם הנפש ויזרוק הדם במקומו.
ואת הניתנין בחוץ בפנים לכאורה פשוט דצריך לומר שלא בחטאת דחטאת פסול כשנכנס לפנים, וכבר כתב כן בהל׳ ט״ו וכן כתב בזבח תודה דלהרמב״ם דשמואל קאי גם על ניתנין בחוץ שנתנם בפנים דצריך לומר דשמואל מפרש מתני׳ דלא קאי אחטאת, וכתב דע״כ גם לר׳ יוחנן דסבר שלא במקומו לאו כמקומו לא קאי מתני׳ אחטאת, דהא אמר הא דאיכא דם הנפש הא דליכא דם הנפש, והיינו דמתני׳ דכל הפסולים מיירי דאיכא דם הנפש, וזה ע״כ שלא בחטאת דבחטאת אפי׳ איכא דם הנפש פסול במה שזרק מקצתו על מזבח הפנימי, כדקיי״ל מדמה אפי׳ מקצת דמה, ויש לומר דאינו מוכרח דמתני׳ דכל הפסולים לא מיירי בחטאת, דהא צריך דוקא שהכניסו לכפר, וכיון שהוא פסול אף שלבסוף זרק מ״מ כיון דכתיב לכפר בקדש, ופסול לא שייך לכפר אפשר דלא נקרא זה לכפר בקודש.
עוד נראה דא״א לומר דמתני׳ דכל הפסולים לא מיירי בחטאת דהא פריך הגמ׳ בדף ל״ו וניפליג ר׳ יהודה בכולהו וכו׳ וליפליג בניתנין בפנים שנתנם בחוץ, ובניתנין בחוץ שנתנם בפנים, וכתבו התוס׳ בדף כ״ז ע״ב דמוכיח מניתנין בחוץ שנתנם בפנים כשנכנס להיכל ומוכח דזהו בחטאת, לכן נראה דמתני׳ מיירי בכל קרבנות אלא דשמואל מפרש דהא דתנן במתני׳ פסול אינו על הקרבן אלא על הבשר דבשר בודאי פסול, אבל בעלים בכל הקרבנות נתכפרו חוץ מחטאת. אבל אינו מוכח דאנו מעמידים המשנה דמיירי חוץ מחטאת דבמתני׳ שפיר קתני פסול דמצד עצם מה שנתן שלא במקומו פסול הבשר. ובחטאת פסול לגמרי משום שנכנס להיכל.
אכן באמת א״צ לומר דמה שכתב הרמב״ם הניתנין בחוץ שנתנם בפנים היינו חוץ מחטאת כיון שפסק בהל׳ י״ג דדוקא אם בא הדם דרך שער ההיכל. אבל אם הכניסו בפשפש או דרך חלון או גג אינו נפסל. והוא מד׳ הגמ׳ בדפ״ב דאמר אביי לא נצרכה אלא לדרך משופש וע״ש בפירש״י ובתוס׳ וא״כ משכחת לה דלא נפסל בזה שנכנס להיכל. והרמב״ם לא הוצרך לפרש זה כיון דעיקר ההלכה שדם שנכנס להיכל נפסל כתב אח״כ בפירוש. עוד משכחת לה בפשיטות שהכניס הדם ע״מ שלא לכפר ואח״כ נמלך וזרק בפנים דהא בעינן דוקא נכנס לכפר כדכתיב אשר יובא מדמה לכפר. אבל מה שכיפר אח״כ כשהיה הדם בהיכל לא נפסל בזה.
ב) אבל אם קבל הכשר ונתן לפסול כתב הלח״מ דמה שכתב קבל הכשר לרבותא נקטיה דאע״ג דטמא עושה שיריים ואיכא כאן קבלת כשר מ״מ כיון דהזריקה היא שלא במקומה אינו עושה שיריים וכ״ש היכא דהקבלה בפסול והזריקה שלא במקומו דאיכא תרתי לריעותא עכ״ד. ודברי הלח״מ הם כפי דברי הכ״מ בפ״א הל׳ כ״ח דקבלה לחוד אינו עושה שיריים. ומה שכתב הרמב״ם שם קיבל הטמא היינו קיבל וזרק. אבל כבר בארתי שם והוכחתי מדברי הרמב״ם בפי״ד הל׳ ב׳ דגם בקבלה לחוד עושה שירים. וא״כ ע״כ כתב כאן קבל הכשר כיון דהלח״מ בעצמו כתב דבכלל פסול אפשר גם טמא וטמא הא עושה שירים לכן ע״כ בקבל הכשר. דאם קבל טמא הא עושה שירים בקבלה לחוד ולא מהני מה שנשאר דם הנפש.

(יא-יב) דמי קדשים שנתערבו בין דם בדם בין כוסות בכוסות, אם נתערבו הניתנין מתנה אחת בניתנין מתנה אחת יתן הכל מתנה אחת, וכן הניתנין מתן ארבע בניתנין מתן ארבע יתן הכל מתן ארבע, נתערבו הניתנין מתנה אחת בניתנין מתן שתים שהן ארבע יתן הכל מתנה אחת, נתערבו הניתנין למעלה בניתנין למטה ישפך הכל לאמה והזבחים פסולין, אפילו נתערבו שירי החטאת עם דם העולה שמקום הכל למטה ישפך הכל לאמה. ואם לא שאל אלא נתן מן התערובות למעלה ולמטה הרי זה כשר, נתן למעלה ושאל יתן למטה ואלו ואלו עלו לו.
נתן למעלה ושאל וכו׳ הלח״מ הקשה דבזבחים דף פ״א הקשו למ״ד דסוף חטאת ועולה ישפך לאמה. משום דמקום עולה לאו מקום שירים. מברייתא דתניא נתן למעלה אלו ואלו מודים שיחזור ויתן למטה ואלו ואלו עולים לו. מאי לאו דאיערוב חטאת ועולה. וכיון דיהיב ליה למעלה הוו להו שירים. וקתני אלו ואלו עלו לו. והוצרך לתרץ דאיערוב חטאת החיצונה בשירים. וקשה על הרמב״ם שכתב בסתם דמשמע דהוא על כל ההלכה. וגם על נתערבו הניתנין למעלה בניתנין למטה. והרמב״ם הא פסק דמקום עולה לאו מקום שירים דהא כתב אפי׳ נתערבו שירי החטאת עם דם העולה והוא משום דמקום עולה לאו מקום שירים ונשאר בצ״ע. וראיתי להמרכה״מ שכתב דכיון דפסק הרמב״ם כשמואל דשלא במקומו כמקומו דמי. א״כ כשנתן למעלה גם בעל העולה נתכפר ונעשו הכל שירים. והגמ׳ דפריך הוא לר׳ יוחנן דסבר שלא במקומו לאו כמקומו דמי. אבל כבר רצה לומר כן הקרן אורה וכתב דא״א לומר כן. דא״כ למה כתב הרמב״ם דאם לא נמלך ונתן למעלה ולמטה ה״ז כשר. דהא בשר הזבח וגם האימורים פסולים ורק הבעלים נתכפרו, וע״כ דכיון שנתן למעלה בשביל דם הניתנין למעלה לא הוי נתינה כלל על הניתנין למטה לשם זריקה לגבי זה שיתכפרו הבעלים.
ונראה עפ״ד התוס׳ ביומא דף ס׳ ע״ב שהקשו במה דאמר שם תנא ר׳ נחמיה כדברי האומר שירים מעכבים דבזבחים דף ל״ט מוכח דאפי׳ בשירים החיצונים סבר ר׳ נחמיה דחייבים עליהם בחוץ. ותי׳ הריצב״א דלמ״ד שירים הפנימים מעכבים גם שירים החיצונים דליכא בהו קרא לעכב מ״מ הוי כמו תחלת עבודה וחשיב לפחות כמו אברים ופדרים דחייבים עליהם בחוץ. אבל למ״ד דגם פנימים אין מעכבים דלא הוי אלא מצוה. ולא הוי בזה עבודת קרבן לכן פטור עליהם בחוץ. ולפי״ז נוכל לומר דמה דסבר הגמ׳ בהניתנין למטה שנתערבו בניתנין למעלה שאם לא נמלך ונתן למעלה דנמצא מעורב שירים של דם של מעלה ודם של מטה דלמ״ד מקום עולה לאו שירים א״א שיתן אח״כ הדם של מטה למטה כיון דמעורב בהם השירים שדינם לישפך ליסוד וכמו בנתערבו שירי חטאת בדם עולה שדינם לישפך לאמה. אבל לפי״ד הריצב״א אפשר לומר דדוקא בנתערבו שירי חטאת בדם עולה שכבר היה דין על השירים ליתנם ליסוד. לכן אינו יכול לזרוק עכשיו הדמים המעורבים למטה דבזה זורק השירים שלא במקומם. אבל כשנתערבו הניתנין למעלה בניתנין למטה ולא נמלך ונתן למעלה שכבר לא היה אפשר לחול על השירים של הניתנין למעלה מצות שפיכת שירים ליסוד. וכיון דאינו אלא מצוה ומתחלתם נדחה אינו מעכב מליתן הדם של עולה למטה. ודוקא למ״ד שירים הפנימים מעכבים שכתב הריצב״א דלדידיה גם שירים החיצונים יש להם דין תחלת עבודה והוי כמו הקטרת אברים ופדרים. בזה נוכל לומר דמעיקר דינו גם קודם שזרק הדם של מעלה כבר הוקבע בהדם דין זריקה ודין שירים ולא הוי מצוה לחוד. ולכן אף דעכשיו שנתערבו אינו יכול לקיים דין שפיכה ליסוד. מ״מ מעכב הדין שפיכת שירים שהיה מתחלתו בהדם שלא יזרקו אותו למטה במקום זריקת דם עולה.
ולכן סובר הרמב״ם דמה דפריך הגמ׳ בזבחים למ״ד מקום עולה לאו מקום שירים מהך ברייתא זהו משום דקתני בברייתא אלו ואלו מודים. ומשמע דלא פליגי תנאי בהך דינא ולכן בעי לשנויי גם למ״ד שירים מעכבים. וכדאמר שם בסוגיא דילמא הא קמ״ל אפי׳ למ״ד שירים מעכבים חסרו אין מעכבים. ולכן להך מ״ד דחיק הגמ׳ לאוקמי כגון דאיערב חטאת החיצונה בשירים. אבל להלכה דקיי״ל דשירים הפנימים אין מעכבים ולא הוי אלא מצות שפיכה ליסוד ואין זה מעבודת הקרבן וכיון דמצוה זו נדחית מתחלתה כיון שנתערבו הדמים קודם זריקה. לכן אינו מעכב דין זריקת דם עולה למטה אף שאינו יכול לקיים מצות שפיכת שירים כיון שנדחית מתחלתה.

[ביאור להלכה זה כלול בביאור הלכה יא]

נתערבו הניתנין בפנים בנתנין בחוץ ישפוך הכל לאמה. ואם לא שאל ולקח דם התערובת ונתן ממנו בפנים ובחוץ, בין שנתן בפנים וחזר ונתן בחוץ. או בחוץ וחזר ונתן בפנים הכל כשר, במה דברים אמורים בשאר דמים הניתנין בחוץ חוץ מן החטאת, אבל דם חטאת הנעשית בחוץ שנתערב בדם חטאת הנעשית בפנים אם נתן בחוץ וחזר ונתן בפנים כשר נתן בפנים וחזר ונתן בחוץ פסולה שדם חטאת שנכנס להיכל אפי׳ חטאת יחיד הנאכלת אסורה, שנאמר וכל חטאת אשר יובא מדמה וגו׳ והוא שיבוא דרך שער ההיכל שנאמר יובא דרך ביאה. אבל אם הכניסו בפשפש או דרך חלון או גג אינו נפסל.
אם נתן בחוץ וחזר ונתן בפנים, הכ״מ הביא מה שכתבו התוס׳ וכגון דיהיב דמים הפנימים בחוץ לשם מים דאלא״ה היאך חוזר ונותן בפנים הלא נתכפר לשמואל דשלא במקומו כמקומו לפי״מ שכתבו דגם בניתנין בפנים שנתנם בחוץ אמרינן דכמקומו דמי, ולא הביא הכ״מ מה שהקשו התוס׳ דא״כ בנתן בפנים וחזר ונתן בחוץ אמאי פסול הא לכפר כתיב ונשארו בקושיא, והגרעק״א במשניות הוסיף עוד להקשות ארישא דתנן דלכתחלה ישפך לאמה ולא פליג ר״א לומר יתן לשם מים, ומפרש בגמ׳ דהוא משום חטאת ואשם, וקשה דהא לכפר כתיב, ועיין מה שכתב בזה הקרן אורה אבל נשאר בלא ישוב.
ונראה דהנה ריה״ג וחכמים פליגי בנכנס מקצת דמה דריה״ג יליף מקרא דהן לא הובא את דמה, וסבר דכל דמה וקרא דכל חטאת אשר יובא מדמה מפרש בפרים הנשרפים, וחכמים סברי דקרא דכל חטאת קאי בחטאת החיצונה שהובא דמה לפנים ודרשי מדמה אפי׳ מקצת דמה, ויש לומר דחכמים לא פליגי על ריה״ג במה דלמד מקרא דהן לא הובא את דמה, אלא דמפרשי גם קרא דוכל חטאת אשר יובא מדמה דקאי נמי על חטאת החיצונה ולפנינו נבאר בזה, וא״כ כיון דבקרא דהן לא הובא את דמה לא כתיב לכפר א״כ היכי דהובא כל דמה פסול הדם מהך קרא אף שלא נכנס לכפר, אלא דהיכי דאיכא עוד דם הנפש או שיש כוס שני שנאמר שנפסלה החטאת ושלא יועיל מה שיזרוק מדם אחר בזה צריך דוקא נכנס לכפר, וזה מוכרח ממתני׳ דתנן דנתן בפנים וחזר ונתן בחוץ פסול, אף שהדם של חטאת החיצונה לא הכניס לכפר והכניס רק בשביל דמים הפנימים, ואף דעל הך דינא גופא תנן ר״ע פוסל שהי׳ ר״ע אומר כל דמים שנכנסו לכפר בהיכל פסולים, יש לומר דזהו על עיקר דין דוכל חטאת אשר יובא מדמה דהוא בכל דמים, ומשום זה גם כאן אף שלא נכנס לכפר פסול הדם שנכנס.
איברא דעכ״פ במתני׳ הא מוכח דהוא מקרא דוכל חטאת, וכן הרמב״ם כאן הביא קרא דוכל חטאת אשר יובא מדמה, ולא קרא דהן לא הובא את דמה, ונראה דאף שכתבנו דדין זה שהדם שהובא לפנים נפסל אפי׳ לא נכנס לכפר נלמד מקרא דהן לא הובא את דמה, מ״מ עיקר קרא לאסור חטאת שהובא דמה בפנים ודאי הוא קרא דוכל חטאת אשר יובא מדמה דכתיב להדיא לא תאכל, אלא דמקרא דהן לא הובא את דמה ילפינן דבהך קרא דוכל חטאת אשר יובא מדמה איכא ב׳ דינים דמה שהצריך הכתוב לכפר בקדש זהו על מקצת דמה מדכתיב מדמה, אבל עיקר הדם שהובא בפנים נפסל ולא צריך לזה התנאי של לכפר בקדש, והטעם לזה שמוכרחים לחלק הכתוב לשני דינים משום דקרא דהן לא הובא את דמה אינו אזהרה מפורשת אלא משה אמר לאהרן מדוע לא אכלתם וגו׳ הן לא הובא את דמה וגו׳, ומזה אנו למדין דאם הובא דמה פסול, וכיון דלא כתיב דין זה במפורש לכן צריך לפרש דקרא דוכל חטאת אשר יובא מדמה דכתיב ביה לכפר בקדש זהו בשביל דכתיב מדמה ולפסול אפי׳ אם יש דם אחר לזרוק, ונמצא דקרא דהן לא הובא את דמה, מגלה לן דבהובא כל דמה לא צריך התנאי דלכפר בקדש, אבל האזהרה המפורשה הוא מקרא דוכל חטאת דכתיב ביה לא תאכל ומדוייקים דברי הרמב״ם כאן שהביא קרא דוכל חטאת וכתב וגו׳ ולא הביא לכפר בקדש, ובהל׳ ט״ו כתב אם נכנס לכפר בקדש נפסלה, משום דשם הוא אם נכנס אחד מהם להיכל והזה ממנו שם אף החיצון פסול.
וכן מדוייק בזה לשון הרמב״ם בפיהמ״ש דהך מתני׳ שכתב וז״ל וחכ״א החטאת בלבד לפי שנאמר וכל חטאת אשר יובא מדמה אל אוהל מועד לכפר בקדש איזה מין שתהיה ואפי׳ חטאת יחיד הניתנת על מזבח הנחושת אם נכנס דמה לפנים נפסל להזות ממנה על מזבח החיצון עכ״ל, ולא הזכיר בעיקר הדין אם נכנס לכפר, וזהו משום שלא כתב אם נכנס מדמה כדכתיב בקרא אלא אם נכנס דמה, והיינו כל דמה לכן נפסל להזות ממנה אפי׳ אם לא נכנס לכפר, ומשום דבמתני׳ הא לא נכנס לכפר.
והנה בפי״א מהל׳ מעה״ק הל׳ ג׳ כתב וכן האוכל כזית מבשר חטאות הנשרפות לוקה שנאמר וכל חטאת אשר יובא מדמה אל אוהל מועד לא תאכל באש תשרף, ועמד שם הלח״מ מדבריו כאן שפסק כחכמים ור״ע דקאי על חטאת החיצונה, וריה״ג סובר דקרא הוא על חטאות הפנימיות, וכתב הלח״מ דתרתי נפקא לן מהך קרא, ושם כתבתי דלא צריך לומר דתרתי שמעת מינה דבדברי הרמב״ם מפורש כאן דבין חטאות הפנימיות בין חטאת החיצונה נכללו בהך קרא דוכל חטאת דהא כתב חטאת שנכנס להיכל, אפי׳ חטאת יחיד הנאכלת, ומבואר שכלל חטאות הפנימיות וחטאת החיצונה בהך קרא דוכל חטאת, אכן ראיתי דעכ״פ אינו חד דינא דהא בדין חטאת החיצונה שנכנס להיכל הוי תנאי שיבוא דרך שער ההיכל, ואם הובא דרך פשפש או חלון או גג לא נפסל כמש״כ הרמב״ם כאן, ובדין חטאות הפנימיות הא אין נ״מ בין בהכשרן בדין קרבן בין באיסורן לאכילה וחיוב שריפתן, דלא אשכחן דין שיהיה עיכוב אם לא הכניסו הדם להיכל דרך שער ההיכל, ולכן ע״כ מוכרחין אנו לומר דאף דבדין וכל חטאת איכללו גם פרים הנשרפין וגם חטאת החיצונה, מ״מ הא דכתיב אשר יובא מדמה ודרשינן דדוקא דרך ביאה זה אינו אלא על חטאת החיצונה.
ומדוקדק ג״כ מה שלא הביא הרמב״ם לכפר בקדש משום דבחטאות הנשרפות לא שייך שום תנאי ואפי׳ אם הובא הדם בסתם שלא ידע המביא שצריך לכפר בו בהיכל, אף דהולכה צריך לשמה מ״מ בדיעבד אינו פוסל אם לא ידע, ולכן הביא הרמב״ם שם רק תחלת הפסוק, אבל לא צריך בזה התנאי לכפר בקדש דזה לא קאי אלא על חטאת החיצונה.
ומיושב בזה ביותר מה שכתבנו דבקרא דוכל חטאת איכללו דין הובא כל דמה ודין מקצת דמה, ולכפר בקדש לא קאי אלא על הובא מקצת דמה, ומשום דבלא זה נכלל בפסוק גם חטאות הנשרפות וגם על זה לא צריך שיובא דוקא לכפר בקדש, אלא דבחטאות הנשרפות יש לומר דלכפר בקדש אינו תנאי אלא פשטיה דקרא דכל חטאות שמביאין מדמה לכפר בקדש לא תאכל, וכן ע״כ צ״ל לריה״ג דסובר דקרא קאי רק בחטאות הנשרפות.
והנה בהל׳ ט״ז כתב דם חטאת שהכניסו לכפר בו בפנים ולא כיפר אלא הוציאו ולא הזה ממנו בפנים כלום אם הכניסו בשוגג הרי זה כשר ומזה ממנו בחוץ שהרי לא כיפר בקדש ואם הכניסו במזיד פסול, ולכאורה נסתרו דברינו דהא כתב שמזה מהדם שהכניס וכתב על זה שהרי לא כיפר בקדש, ונראה דדין הכניס שוגג דכשר זהו אפי׳ לגבי הדם שהכניס משום דבין קרא דאשר יובא מדמה, בין קרא דאשר הובא את דמה הוא דוקא בהובא בכונה, וסבר ר׳ יהודה דבשוגג לא נקרא הובא, אלא דמ״מ סובר הרמב״ם דזה דוקא בלא כיפר, אבל אם כיפר דנתקיים הבאתו לכפר אף שהביא בשוגג פסול, ונמצא דכאן כשהובא בשוגג אפי׳ לגבי זה הדם שהובא הוי נ״מ בין כיפר ובין לא כיפר, דבכיפר נקרא הובא אפי׳ הובא בשוגג.
והנה אדמו״ר בספרו על הלכה זו שכתב הרמב״ם שהרי לא כיפר בקדש הקשה דהא כל הך דינא דבשוגג כשר הוא דברי ר׳ יהודה, והרי ר׳ יהודה סובר דבהבאה לכפר אם לא כיפר אינו פסול אפי׳ במזיד וא״כ מוכרח דבשוגג אפי׳ כיפר כשר, וכתב דלכאורה אפשר לומר דכונתו דאם כיפר בפנים וקיי״ל דשלא במקומו כמקומו דמי ונתכפרו בעלים א״כ הבשר פסול, אבל כתב דלא משמע כן בד׳ הרמב״ם אלא דמשום פסולא דחטאת שהובא דמה לפנים כתב שהרי לא כיפר אבל אם כיפר פסול אפי׳ אם הכניס בשוגג משום הכניס ע״מ לכפר, לכן כתב בזה דטעמו של הרמב״ם הוא דסובר דאף דבשוגג כשר משום דלא נקרא אשר יובא אף שהכניס בשוגג כיון דבאמת כיפר ונתקיימה מחשבתו לכפר, גם בשוגג לא בטלה מחשבתו ומצטרפין שניהם מה שחשב לכפר וכיפר לענין שיהא בכלל יובא לכפר. ולפי״ז כ׳ לחלק בין כפר בהיכל בזריקה על המזבח ובין בזריקה על הפרוכת ובין הבדים. דאם כיפר בזריקה על המזבח בפנים כיון דקיי״ל שלא במקומו כמקומו א״כ כיפר באמת לכן שפיר נפסל החטאת כיון שכיפרו הבעלים. אבל בזרק על הפרוכת ועל בין הבדים כיון דבזה לא אמרינן שלא במקומו כמקומו וא״כ אינו אלא חשב לכפר אבל לא כיפר באמת וכיון שהכניס בשוגג לא נקרא הובא לכפר. ולפ״ז כ׳ לייישב דהא דכשר לר׳ יהודה בהכניס בשוגג זהו בזריקה על הפרוכת ובין הבדים דבאמת לא כיפר והרמב״ם שכ׳ שהרי לא כפר בקודש. זהו בשביל זריקה על מזבח הזהב, ע״כ תורף ד׳ אדמו״ר.
והנה לכאורה הוא דוחק לאוקמי הא דאמר ר׳ יהודה אם הכניס בשוגג כשר דאיירי דוקא בשהזה על הפרוכת ובין הבדים. אכן אח״כ ראיתי שד׳ אדמו״ר מוכרחין דע״כ בל״ז צריך לאוקמי הא דר׳ יהודה בשהזה על הפרוכת ובין הבדים. דאם הזה על המזבח הפנימי כיון דסבר שלא במקומו כמקומו דמי היכי אמר כשר דמשמע דגם הקרבן כשר דהא כבר נתכפרו בעלים בזריקה על המזבח הפנימי ושוב לא מהני מה שיזרוק על מזבח החיצון להתיר בשר באכילה כדאמר הגמ׳ בדף כ״ו. וראיתי זה בס׳ עזרת כהנים על הספרא שהקשה כן וכתב דצריך לפרש שהזה על הפרוכת וא״כ דברי אדמו״ר מבוררים דשפיר נוכל לומר דאם הזה על המזבח הפנימי כיון דמעיקר הדין כיפר משום דכמקומו דמי לכן יפסל גם משום דין וכל חטאת אשר יובא וכמבואר בדבריו.
אכן עוד יש להסתפק בהוכחתו של העזרת כהנים דר׳ יהודה ע״כ מיירי בהזה על הפרכת. לפי שיטת הרמב״ם דהיכי דכיפר גם בשוגג פסול. ולפי״מ שביאר אדמו״ר דהיינו בכיפר על מזבח הפנימי כיון דשלא במקומו כמקומו. דזה נראה פשוט ממתני׳ ומדברי הרמב״ם דאם איכא אשר יובא מדמה אז פסול הקרבן לגמרי וגם הבעלים לא נתכפרו דבין במתני׳ תנן סתם פסול, וכן ברמב״ם בהל׳ ט״ו כתב אפי׳ מקצת דמה אם נכנס לכפר בקודש נפסלה, והיינו דהחטאת נפסלה ומשמע דאפי׳ כיפר בפנים נפסלה החטאת לגמרי ולא כתב דהבעלים נתכפרו, ולפי״ז צריך ע״כ לפרש דמה דמחלקינן בין כיפר ובין לא כיפר היינו דהזה הזאה שמכפרת אילו לא הי׳ הדין דכיון שהובא לכפר נפסל, ורק שדבריו של אדמו״ר נכונים דדוקא על המזבח דכמקומו דמי, דבזה אי לאו קרא דאשר יובא הי׳ מכפר בזה בזה נפסל, אבל בהזה על הפרכת דגם בלא קרא דאשר יובא אינו מכפר, לכן לא מיקרי בזה כיפר ושפיר דאם הכניס בשוגג כשר אבל עכ״פ אין כאן הוכחה מעיקר דברי ר׳ יהודה דאמר כשר. משום דיש לומר דבזה לא נימא שלא במקומו כמקומו דמי כיון דאם נימא דהוא כמקומו ונמצא דכיפר והיכי דכיפר הא אפי׳ בשוגג נפסל והוי כמו שני פסולים דלא אמרינן כמקומו דמי וכמש״כ התוס׳ בדף כ״ו ע״ב גבי טמא.
ובאופן אחר נראה דיש ליישב דעת הרמב״ם דהיכי דכיפר גם בשוגג פסול שהקשה אדמו״ר דהא ר׳ יהודה ע״כ מיירי בכיפר דיש לומר דהא בהא תליא דזה ודאי דהא דסבר ר׳ יהודה אם הכניס בשוגג כשר משום דסבר דאשר יובא משמע בכונה ולא בשוגג, וא״כ לר׳ יהודה דסבר דמה דכתיב לכפר היינו בשכיפר, א״כ על זה אמר קרא אשר יובא ולמעט הכניס בשוגג, ומפורש דגם בשכיפר אם הכניס בשוגג כשר, אבל להלכה דקיי״ל כרבנן דגם בשלא כיפר פסול ולכפר היינו רק שהכניס לכפר בזה נוכל לומר דמה דממעטינן שוגג מאשר יובא הוא דוקא אם לא כיפר אבל אם כיפר אף שהכניס בשוגג לא בטלה מחשבתו שהכניס לכפר וכמש״כ אדמו״ר שמצטרפין מה שהכניס לכפר ומה שכיפר שיהי׳ בכלל אשר יובא, והטעם לומר כן הוא בשביל דזהו חידוש הא דאמר ר׳ יהודה דבשוגג לא נקרא אשר יובא, וכיון דלדידן משמע לכפר מה שהכניס לכפר, ולכן לא ידעינן דין זה דבשוגג לא מיקרי אשר יובא אלא בשלא כיפר אבל אם הכניס ע״מ לכפר וכיפר מסתבר דמיקרי אשר יובא אפי׳ אם הכניס בשוגג.

פר העלם ושעיר ע״ז שדמם נכנס להיכל, אם הכניסו לקדש הקדשים נפסל שבמקום זה פנימה של מקומן הוא, וכן פר ושעיר של יום הכפורים שדמם נכנס לקדש הקדשים, אם הכניס דמם לקדש הקדשים והזה ממנו והוציאו להיכל וחזר והכניסו לקדש הקדשים נפסל ואינו גומר ממנו הזיות שבקדש הקדשים כיון שיצא יצא, וכן אם גמר הזיות שבקדש הקדשים והוציאן להיכל והזה מקצת הזיות והוציאן חוץ להיכל וחזר והכניסן להיכל אינו גומר הזיות שבהיכל שכיון שיצא הדם חוץ למקומו נפסל.
השגת הראב״ד פר העלם וכו׳ עד כיון שיצא יצא, א״א אני איני סובר כפירושו כי הסוגיא שלו דומה דמשום יציאה הוא הפסול, והענין אינו כן אלא משום ביאת פנים, הילכך צריך לפרש הבעיא פר ושעיר של יום הכפורים שהזה דמם על הבדים והוציאן להיכל כדינו וחזר והכניסן לפני ולפנים נפסלו מלהזות על הפרכת או לא מי אמרינן מקומו היה ואינו נפסל בו או לא, ואם תמצי לומר כיון דנפק נפק ושוב לא נקרא מקומו, מפרכת למזבח הזהב שהכל בהיכל מהו הא ודאי מקומו הוא, או דילמא יציאה כתיבא ביה ויצא אל המזבח וכי הדר עייל ליה לבית הפרכת יובא קרינן ביה.
הכ״מ כתב דפי׳ הראב״ד הוא כפירש״י, והרמב״ם דחה פירוש זה משום דלישנא הואיל ונפק נפק משמע דמטעם הואיל ויצא חוץ למקומו הוא דפסלינן ליה ולא משום הכנסה, ולענין תרי בעיי קמאי הא נפשטו באת״ל, ובעיא השלישית שעלתה בתיקו פסקה לחומרא, והביא הכ״מ שהר״י קורקוס תמה בזה על רבינו שהיה לו לכתוב לא יעשה מספק ואם עשה הורצה, וכונת הרי״ק הוא שכן כותב הרמב״ם בהרבה מקומות בספיקות של אבעיות שלא נפשטו כמו שכתב בפרק זה בהל׳ כ״ו ובפ׳ י״א בהל׳ כ״ג כ״ה ועוד מקומות, ולפלא על כ״מ שכתב וז״ל ואפשר דלא שייך בזה הורצה כיון דספק יוצא הוא ואין הציץ מרצה על היוצא, ובודאי כונת הרי״ק כמש״כ, ובשם הרי״ק כתב הכ״מ וז״ל, ואפשר דסבר רבינו דרבה הוא דאסקה בתיקו ומיהו גמרא משמע התם דלא מספקא ליה וכן נראה שם בברייתא דריה״ג, גם בפ׳ טבול יום נראה כן גבי חטאת אהרן שמא בחוץ היתה בקדש היתה וקדש היינו היכל שכל שיצאה מן ההיכל נפסלה עכ״ל.
והנה מה שכתב הרי״ק דגמ׳ משמע התם דלא מספקא ליה אינו מובן כלל דאין שם בגמ׳ על הבעיא. כלום רק מה שהביא מהברייתא דריה״ג הוא באמת הוכחה לפשוט הבעיא דתניא שם ומה במקום שמחשבה פוסלת בחוץ לא פסל דם שבחוץ את שבפנים, ומקום שמחשבה פוסלת בחוץ זהו בעזרה, ומוכח דעכ״פ דדם שבחוץ נפסל רק שאינו פוסל דם שבפנים, וא״כ קשה לפי דבריו למה לא נפשט בהגמ׳ בעיא זו. אלא דבאמת בגמ׳ לא הוזכר בבעיא דרבא שהוציאן חוץ להיכל. וכבר תמה הלח״מ דבגמ׳ איתא דהבעיא הוא אם הוציאן למזבח משום דרחמנא שוייה שתי מקומות וקרי ליה יציאה דכתיב ויצא אל המזבח. וכן הקשה הלח״מ על ד׳ הרי״ק מה שהוכיח על בעיא דרבא מפ׳ טבול יום דנהי שכשיצא מן ההיכל נפסלה. אבל מנ״ל דכשיצא למזבח דהיינו תוך ההיכל דנפסלה דהיינו עיקר הבעיא וסיים הלח״מ וצ״ע.
וראיתי להמרכה״מ שכתב דאין דעת הרמב״ם כמו שסובר הראב״ד בדבריו דמשום פסול יוצא נגע בו. דלא אשכחן בשום מקום פסול יוצא מן ההיכל. ומה שהוכיח הרי״ק מדף ק״א דאמר משה לאהרן שמא חוץ למחיצתה היתה כתב המרכה״מ דבתו״כ מפורש שאמר לו שמא חוץ לקלעים היתה, ועל מה שכתב הרי״ק דנפשטה הבעיא מברייתא דריה״ג כתב המרכה״מ לא ידעתי שום משמעות. והנה על בעיית הגמ׳ ביצא מהפרכת למזבח ודאי לא מוכח משם. וכמש״כ הלח״מ דלא מוכח מדק״א אבל מה שכתב דלא אשכחן בשום מקום פסול יוצא מן ההיכל דבריו תמוהים דבברייתא דריה״ג מפורש להדיא דיצא הדם מן ההיכל לעזרה זה הדם פסול וכמו שכתבתי.
והנה במה שכתב הרמב״ם כיון שיצא יצא מפרש המרכה״מ דזהו ג״כ שבשביל זה יהי׳ פסול משום הבאה לפנים. אלא דהרמב״ם אינו מפרש כפירש״י והראב״ד שכבר גמר כל ההזאות שבקדש הקדשים דבזה פשיטא דודאי נפסל ובעיית רבא הוא בשלא גמר דמ״מ כיון שיצא יצא. ואינו מפרש כפירש״י שנפק בעשיית כל מצותו, אלא כפשוטו כיון שיצא מקדש הקדשים אף שצריך עוד להזות נפסל משום אשר יובא. וזה באמת קשה דאיזה סברא הוא דבשביל שיצא באמצע להיכל כיון שהוא מחויב לגמור להזות יהי׳ פסול משום אשר יובא כיון שהוא צריך להביאו שנית להזות. וכן קשה זה לדברי הרמב״ם שיצא מן ההיכל לעזרה כיון שהוא מחויב להביאו שנית להיכל לגמור ההזאות. ועוד קשה פירושו בד׳ הרמב״ם שכ׳ אינו גומר הזיות שבהיכל שכיון שיצא הדם חוץ למקומו נפסל שמפרש המרכה״מ משום שהובא הדם לפנים. ודברי הרמב״ם ודאי מוכיחים שביציאתו נפסל ולא משום שאח״כ הכניסו להיכל. לכן נראה יותר בדעת הרמב״ם כפי׳ הראב״ד בדבריו דהוא משום פסול יוצא ולכן בשלא גמר הזאתו פסול לגמור ולהזות.
אכן בעיקר שיטת הרמב״ם כתב המרכה״מ דבאמת לא פסק אבעיא דרבא לחומרא, אלא אדרבא השמיטה כיון דפוסק תמיד בספיקא דאבעיא שבדיעבד אם זרק הורצה וכאן א״א לומר דלכתחלה לא יזרוק דהא ע״כ מוכרח לעבוד עבודת יוהכ״פ. ולא שייך להתיר שישחוט פר ושעיר אחר ויעשה כמה עבודות ביוהכ״פ וכה״ג ודאי חשיב כדיעבד דאם זרק הורצה והוא שרי לכתחלה לקולא. לכן כתב הרמב״ם דינו אם יצא מן ההיכל. אלא שהמרכה״מ מפרש דהפסול הוא משום דנכנס לפנים. ומפרש דמקורו של הרמב״ם הוא דמדבעי רבא אם לא יצא מן ההיכל. מוכח דאם יצא ודאי נפסל אח״כ בהבאה לפנים. ולפי דברינו נפרש דכונתו משום פסול יוצא ועפ״מ דמוכח כן מברייתא דריה״ג. רק דקשה דהך דינא בדם שדינו לזרוק בהיכל אם נכנס להיכל וזרק מקצת הזיות ויצא מן ההיכל דמיקרי יוצא היה אפשר לכתוב בלא דין מה שהתחיל בקדש הקדשים. ואולי כתב כן משום דבעיא דרבא מיירי באופן זה והבעיא הוא בלא יצא מן ההיכל לזה כתב דביצא ודאי פסול.

דם חטאת שהכניסו לכפר בו בפנים ולא כיפר אלא הוציאו ולא הזה ממנו בפנים כלום, אם הכניסו בשוגג הרי זה כשר ומזה ממנו בחוץ שהרי לא כיפר בקדש ואם הכניסו במזיד פסול.
כתב הכ״מ בדעת הרמב״ם דסובר דר״י אר״ש קאי וה״ק הא דמכשיר ר״ש בשלא כיפר היינו דוקא כשהכניסו בשוגג. והקשה על זה דהא מסיק בגמ׳ דר׳ יהודה סובר דבמזיד דפסול. הוא דוקא בשכיפר וכן אמר הגמ׳ בדף ל״ו על הא דר״י דאם הכניסו בשוגג כשר הא במזיד פסול וקיי״ל בשכיפר. וכתב בשם הר״י קורקוס משום דמסיק הגמ׳ שם בדף ל״ו דתרי תנאי אליבא דר״י דתנא דברייתא דמייתי התם דאמר ר״י שאם חשב בשעת שחיטה ע״מ להכניסו לפנים פסול ע״כ לית ליה דר״י אינו פוסל אלא בשכיפר. והנה כתב עוד דמתני׳ דכל הפסולין ע״כ לית ליה דלר״י דוקא בשכיפר. ודבריו תמוהים דלהיפוך איתא שם בגמ׳ דפריך אמאי לא פליג ר״י במתני׳ בחושב ליתן בפנים ומשני בעינן מקום משולש. ופריך מברייתא דתניא דר״י פוסל וע״ז פריך להיפוך דהא ר״י סבר גם בהכניסו ממש דוקא בשכיפר כ״ש דבמחשבה לא פסל. ואמר ע״ז תרי תנאי אליבא דר״י. א״כ מתני׳ דלא תנן דר״י פליג לפסול בחישב א״צ לסבור דבנכנס לא אמרינן דהוא בשכיפר ולהיפוך הברייתא דסברה דבחושב ליתן בפנים נמי פסול ע״כ דלא סברה בשכיפר.
והנה כבר עמד בזה הבה״ז וכתב דסובר הרי״ק דלפי״מ דמייתי הברייתא דחישב ליתן בפנים נמי פסול אין ראיה דמתני׳ לא סבר כן וכמו דאמר בדף כ״ד ע״ב דפריך והרי זריקה וכו׳. ואמר אביי פליג בברייתא. ולכן כתב דהך ברייתא אלים טפי משום דמתני׳ נמי סבר כן. ותירוצו אינו מוכרח דמנ״ל דמתני׳ סברה כהך ברייתא. דילמא כברייתא דסברה דאפי׳ הכניסו אינו פסול אלא בשכיפר ומנ״ל להרמב״ם לפסוק כהך ברייתא והלח״מ האריך בזה וחילק דפשטיה דקרא דאיירי בכיפר הוא בשוגג. וג״ש דר״א דאפי׳ לא כיפר פסול הוא על מזיד. וגם דבריו אינם מיושבים דכל כה״ג הו״ל לגמ׳ לפרש כן. [אגב הנני להעיר שיש ט״ס בד׳ הלח״מ דבמה דכתב וא״כ תנא דכל הפסולין יליף ג״ש דר״ש אליבא דר״י צ״ל לא יליף].
ונראה דשיטת הרמב״ם מבואר מתוך דבריו בפיהמ״ש דבמתני׳ פליגי מקודם ריה״ג וחכמים בשני כוסות שנכנס אחד לפנים ואח״כ תנן נכנס לכפר אע״פ שלא כיפר דברי ר״א ר״ש אומר עד שיכפר. ר׳ יהודה אומר אם הכניס שוגג כשר וכתב הרמב״ם והלכה כחכמים ור׳ יהודה. ובמחלוקת שבין ר״א ור״ש לא הזכיר כלום. וקשה כיון שכבר בא לפסוק ההלכה במתני׳ למה לא הזכיר בזה. ואף דלדברי הכ״מ דר״י אר״ש קאי לא קשה דבזה דפסק כר״י ממילא הוא נמי כר״ש. אבל מלבד דעיקר פירושו לא מסתבר הא בגמ׳ כאן אמרו דלר״י דפסול במזיד הוא דוקא בשכיפר. וא״כ היה לו לפרש ההלכה אם כר״א או כר״ש. אלא דהפשוט הוא דבזה שכתב והלכה כחכמים ור׳ יהודה הוכיח בדבריו דאין הלכה כר״ש. ומשום דסובר דפשטיה דמתני׳ קמייתא דתנן שר״ע אומר כל דמים שנכנסו לכפר בהיכל פסולין. וחכ״א חטאת בלבד משמע בסתמא דנכנס לכפר אע״פ שלא כיפר. אלא שר״א מפרש כן בהדיא משום דדריש כן בברייתא מג״ש. ומה שפסק דהלכה כר׳ יהודה ע״כ משום דסובר דאין הוכחה דת״ק חולק ואינו סובר כן. ועיין בספר יד מלאכי אות שי״ב שהוכיח דגם היכי דתנן ר״י אומר מ״מ אפשר דלפרש בא והוכיח זה מהרבה מקומות. לכן פסק כר׳ יהודה. ויש לומר עוד דממה דתנן דברי ר״א קודם דברי ר״ש מוכח דדעתו הוא כסתם. ועוד י״ל עפ״מ דאמר ר׳ יוחנן בעירובין דנ״ג לבן של ראשונים כפתחו של אולם של אחרונים כפתחו של היכל ראשונים ר״ע אחרונים ר״א.
עכ״פ פשוט דהרמב״ם לא פסק כר״ש אלא כר״א. ומה דמוכיח הגמ׳ דר׳ יהודה סבר נמי כר״ש הא אמר בדף ל״ו דתרי תנאי אליבא דר׳ יהודה. וממתני׳ דכל הפסולין אין הוכחה כלל. דמה דלא תנן דר״י פוסל בחישב ליתן בפנים הא משני משום דאית לר״י שלישי. ומה דפוסל בברייתא צ״ל דמתני׳ וברייתא פליגי בהא אי אית ליה לר״י שלישי. וביותר נראה דמדלא כתב הרמב״ם בפיהמ״ש כלום אם הדין כר״א או כר״ש מוכח דסובר דהא דר״א הוי כסתם וכנ״ל. ורק ר״ש מחדש דדוקא בכיפר. ומכיון שלא הזכירו הלא פסק בזה דאין הלכה כר״ש ולא כר׳ יהודה דברייתא דסובר כמותו. ובמה שפסק דאם הכניס בשוגג וכיפר פסול כתבנו בהל׳ י״ג.
והנה ראיתי עתה באור שמח בהל׳ זו שמפרש בדעת הרמב״ם דאם כיפר אז אפי׳ הכניס מקצת דמו בכוס אחד נפסל גם הכוס השני. אבל אם הכניס במזיד ולא כיפר אז לא נפסל אלא הדם שהכניס. אבל גם בזה הדם שהכניס צריך לפי דבריו התנאי שהכניס לכפר. וכתב דלפי״ז מתקיימים תרי קראי דלענין לפסול כל דמה אף שלא הכניס אלא מקצת דמה. דילפינן מקרא דוכל חטאת אשר יובא מדמה. דבזה כתיב לכפר ילפינן מגז״ש מואת פר החטאת וגו׳ אשר הובא דמם לכפר דמיירי בשכיפר. ונכנס לכפר ולא כיפר ילפינן מקרא דהן לא הובא את דמה דלא כתיב לכפר ולכן אפי׳ לא כיפר. אלא דבזה כתיב את דמה דמשמע כל דמה. והנה כיונתי לדבריו לומר דאנו למדין גם לרבנן מהני תרי קראי שני דינים. אלא שהאו״ש כתב דגם מה דילפינן מהקרא דהן לא הובא את דמה אף דלא צריך כיפר אבל צריך עכ״פ נכנס לכפר. ולא ידעתי מנלן לומר כן דאם נאמר דמהך קרא ילפינן גם מה דלא מצינן למילף מקרא דוכל חטאת אשר יובא מדמה לכפר בקדש. ולכן פסול הדם אף שלא כיפר א״כ אף בלא נכנס לכפר פסול. וכמו שכתבתי בהל׳ י״ג דלא הזכיר שם הרמב״ם דין נכנס לכפר. ושכן מוכח מדין נתן בחוץ דלא מיקרי נתן לכפר.
ומה שמדייק האור שמח מדברי הרמב״ם דסובר דבנכנס לכפר ולא כיפר אז אינו פסול אלא הדם שהכניס. ולפי״מ שכתבתי א״א לומר כן דהא לפי״ז הדם שהכניס פסול גם בלא נכנס לכפר. וא״כ לא משכחת הך דינא שיהיה חילוק בין נכנס לכפר ולא כיפר. ובין לא נכנס לכפר. והוכחתו הוא מזה שבהל׳ ט״ו כתב נכנס אחד מהם להיכל והזה ממנו שם. ומוכח דלפסול שאר הדם צריך כיפר אבל יש לומר משום דשם אינו מחלק הרמב״ם בין נכנס במזיד או בשוגג. ולכן כתב והזה דמשום זה אפי׳ נכנס בשוגג פסול. ולפי״ז צריך לפרש דמה שכתב הרמב״ם בהל׳ ט״ז ואם הכניסו במזיד פסול היינו שפסול כל דם החטאת.

דם שנפל לתוך המים או לתוך דמי חולין לא יזה ממנו ואם הזה פסול, נפל מים לתוך הדם שבמזרק אם יש בו מראה דם כשר, נפל לתוכו יין או דם חולין אומדין אותו אילו היה מים אם ראויין לבטל דם שבמזרק עד שלא יהיו מראיו מראה דם הרי זה לא יזה ממנו, ואם אינם ראויין לבטל מראיו יזה ממנו.
אומדין אותו אילו היה מים הלח״מ הביא הסוגיא דזבחים דף ע״ח דפריך מכאן על ר״ל דאמר מין במינו ברובא ולא אמרינן רואין. ואמר הגמ׳ תנאי היא דפליגי ת״ק ור׳ יהודה אי אמרינן רואין. והקשו מברייתא דמי חטאת עד שירבו המים ותי׳ רבא דמה דסבר ר״י דמי חטאת ברובא כשהיה הכלי תוכו טהור וגבו טמא דטמא מדרבנן. וקשה דכאן פסק כר״י דאית ליה רואין דמתני׳ כוותי׳ ובפ״ג מהל׳ מקואות הל׳ י״ח פסק דאם היה בכלי מי חטאת אם היה רוב הכלי פנוי כדי שירבו המים טהור, ולא הצריך שיהיה הכלי טמא רק מדרבנן, ועוד הקשה דבהל׳ י״ט שם פסק דכלי שתוכו טהור וגבו טמא והיה בו יין לבן או חלב והטבילו הולכין אחר הרוב מפני שטומאתו מדבריהם ומפורש דבטמא מדאורייתא לא מהני רוב, וכתב הלח״מ דבמי חטאת שפיר מועיל רוב, משום דמי חטאת הי׳ ראוי שיועיל השקה גם למי חטאת עצמם רק משום חומרא דהקדש, ומה דפריך הגמ׳ ממי חטאת הוא אמתני׳ דסבר ר״י אין דם מבטל דם, ועל זה תירץ רבא דמיירי בכלי שתוכו טהור וגבו טמא, ולכן לדידן דלא קיי״ל כר״י דאין דם מבטל דם לא צריך שיהי׳ טמא רק מדרבנן, רק שלמד מזה הרמב״ם לדין כלי שיש בו יין לבן או חלב דאף דבזה פסקינן כר״י דאמרינן רואין מ״מ בכלי שטומאתו מדבריהם הולכין אחר הרוב, ותירוצו דחוק לומר דהרמב״ם למד דין כלי שיש בו יין לבן או חלב מדין מי חטאת כיון דבעצמו כתב דמי חטאת שאני ואפשר דגם לגבי טומאה דרבנן יש לחלק.
אכן לא הזכיר הלח״מ דברי הכ״מ שם בהל׳ י״ט על מה שהשיג הראב״ד דבגמ׳ דזבחים אמר רבא כן דדוקא בכלי שטומאתו מדרבנן אליבא דר״י, אבל לרבנן אפי׳ טמא ממש סגי ליה ברובא, וכתב הכ״מ דהרמב״ם מפרש הא דרבא דלא קאי על כלי שיש בו מי חטאת דאמר אביי הא דידיה הא דרביה אלא מילתא באפי נפשה היא, דאתא לפרושי ברייתא דדלי שיש בו יין לבן, ואפשר שלא היה גורס רבא אמר אלא אמר רבא, אלא דהכ״מ לא בירר דבריו למה הוצרך רבא לאוקמי הברייתא באוקימתא זו כיון דקתני סתמא.
ונראה להוסיף על דברי הכ״מ דהרמב״ם לגירסתו אינו יכול לפרש כפי׳ התוס׳ בהא דפריך הגמ׳ ורמינהו דלי שהוא מלא רוקין דאמר הגמ׳ מאן שמעת ליה דאית ליה רואין ר׳ יהודה וקתני דסגי ליה ברובא והיינו גבי מי חטאת שהקשו התוס׳ על גירסת רש״י דגריס מי רגלים רואין אותן כאילו הן מים, ופירש״י דפריך דמזה דקתני רואין אותן כאילו הן מים אלמא דאתיא כר״י והקשו התוס׳ דמה שייך האי רואין להאי רואין דהא טעמא דמי רגלים דמהני טבילה הוא משום דמין מים הן כדפירש״י בד״ה רואין לכן גורסים התוס׳ מי רגלים רואין אותן כאילו הן יין. אבל הרמב״ם בפ״ג מהל׳ מקואות גורס כגירסת רש״י כאילו הן מים. וא״כ קשה קושיית התוס׳ ממאי מוכיח הגמ׳ דמדקתני במי רגלים רואין אותן כאילו הן מים דר״י הוא. ולכן יש לומר דמי רגלים אינם דוקא ממה שמתמצה לשלפוחית השתן מהמים שבמעים דיש אוכלין רכין שמתמצה מהם ג״כ הבל של מים ובפרט מחלב ושאר משקין ומ״מ יש למי רגלים דין מים. וע״כ דסבר תנא דרוב מי רגלים באין מהבל המים דגם אוכלין מתבשלין במים. ולכן זהו דקתני בברייתא מי רגלים רואין אותן כאילו הן מים והיינו דתני מילתא פסיקתא דלא נימא כדקתני גבי יין לבן או חלב רואין אותו כאילו הוא יין אדום. וכן הכא נמי נימא על חלק האוכלין או חלב שיש במי רגלים שרואין אותן כאילו הן יין אדום ועל זה קתני בברייתא רואין אותן כאילו הן מים והיינו שהוא מיעוט כזה ממינים אחרים דבודאי לא ישנו את המראה אפי׳ אם הי׳ החלק שחוץ ממים יין אדום. ומבואר מה דפריך הגמ׳ מאן תנא דאית ליה רואין ר׳ יהודה דלת״ק דלית ליה רואין כלל לא שייך למיתני רואין אותן כאילו הן מים. וע״ז פריך שפיר ממה דקתני בברייתא דסגי ליה ברובא. מהא דאמר ר׳ יהודה במתני׳ דין דם מבטל דם.
ועכשיו מיושב לפרש בדברי רבא כפי׳ הכ״מ ואפשר שפיר לגרוס כגירסתנו רבא אמר. וקאי על הא דאמר מעיקרא תנאי היא דפליגי ת״ק ור׳ יהודה בברייתא דדלי שיש בו יין לבן וחלב והטבילו דת״ק דאמר הולכין אחר הרוב לית ליה רואין. ור׳ יהודה פליג ואמר רואין ולפי״ז צריך לאוקמי מתני׳ דזבחים דנתערב ביין רואין כאילו הוא מים כר׳ יהודה. וע״ז חולק רבא ואמר דליכא פלוגתא בדין רואין כיון דבסתם מתני׳ תנן רואין וברייתא דדלי שיש בו יין מיירי בדלי שתוכו טהור וגבו טמא. ובזה סובר ת״ק דלא אמרינן רואין. ור׳ יהודה חולק וסובר דגם בזה אמרינן רואין. וממילא נתיישב קושיית הגמ׳ על מתני׳ דמקואות דמהא דמי רגלים מוכיח דמתני׳ ר׳ יהודה מדתני רואין וע״ז פריך מהא דתנן מי חטאת עד שירבו דהא ר׳ יהודה סבר אין דם מבטל דם. והוצרך אביי לשנויי הא דידיה הא דרביה. אבל למה דמוקים רבא ברייתא דדלי שיש בו יין בטומאה דרבנן. ובטומאה דאורייתא ליכא פלוגתא וכו״ע סברי רואין כדתנן במתני׳. א״כ שפיר מיתוקמא מתני׳ דמקואות כרבנן דסברי מין במינו בטל.
ולפי״ז מיושבים דברי הרמב״ם פ״ג דמקואות בהל׳ י״ט שכתב כלי שתוכו טהור וגבו טמא והיה מלא יין לבן או חלב שהשיג עליו הראב״ד דלא איתמרא הא מילתא אלא לר׳ יהודה. ומבואר כתי׳ הכ״מ דרבא דמוקים בכלי שתוכו טהור הוא על הך ברייתא ולרבנן. דעל טומאה דאורייתא ליכא פלוגתא וכו״ע אית להו רואין כדתנן במתני׳ דזבחים. ומתני׳ דמקואות דתנן מלא מי חטאת עד שירבו המים על מי חטאת לא אוקים רבא בדלי שתוכו טמא וגבו טהור משום דמעיקרא לא קשה על זה דלימא רואין וכמו שכתבו התוס׳ שם בד״ה הא דרביה דמה דלא מהני השקה למי חטאת הא זהו משום דאין זריעה להקדש, אבל היכי דרבו מים בטלי מהם תורת מי חטאת ונעשה מי מקוה ופשטות ד׳ התוס׳ משמע דמשום זה לא צריך השקה כלל, אלא דקשה דאם כונתם משום דנפסלו מדין מי חטאת, א״כ לא צריך שיהיה רוב דהא קיי״ל כחכמים בפרה פ״ט דפוסלין בצלוחית שנפלו בה מים כל שהוא, וע״כ צריך לומר בכונתם דמשום זה דפסול מלהזות עוד לא בטלו מתורת מי חטאת דמה דפסול מלהזות הא זהו משום דהזאה צריכה שיעור כדאמר בזבחים דף פ׳, אבל מעיקר קדושת המי חטאת לא נתבטלו ומשום זה לא מהני להו השקה דאין השקה להקדש, וע״כ דסוברים דהיכי דרבו המים על מי חטאת אז נתבטלו בעצמותן מתורת מי חטאת ולא מהני הזאה מהם לבד החסרון דהזאה צריכה שיעור, ומלשונם משמע דכונתם דמשום זה פקע טומאה מהם בלא השקה, ואפשר דכונתם דמשום זה מהני להו השקה כיון דעכ״פ אין בהם קדושת מי חטאת, לכן לא אמרינן רואין או דכונתם כמש״כ כאן הלח״מ דכיון דהוא רק משום חומרא דהקדש לא אמרינן רואין.
ומה שהקשה הלח״מ דאיך כתב הרמב״ם בפט״ו מהל׳ מ״א דמין במינו בטל ברובא מה״ת ואמאי לא אמרינן התם רואין, וכתב שכבר הקשו זה התוס׳ כאן וכתבו דא״א לברר טעם בזה אלא היכי דאיתמר איתמר, והנה עיקר קושיית התוס׳ זהו מה דפריך הגמ׳ על ר״ל ומשני תנאי הוא, וא״כ לרבא דחולק ולא סבר דפליגי תנאי בדין רואין, ומ״מ אמר נמי אח״כ אמור רבנן בטעמא ואמור רבנן ברובא והיכי דאיכא חזותא במראה, א״כ סבר דבסתם מין במינו אזלינן בתר רובא מדאורייתא, וע״כ סבר דלא מצינו דאמרינן רואין אלא במין בשאינו מינו כמו הא דמתני׳ דדם שנתערב ביין וכן הא דדלי שיש בו יין לבן או חלב, ומעיקרא סבר דגם במין במינו אם הי׳ המין האיסור המתבטל מראה אחר והיה ניכר לא הי׳ נתבטל, לכן אם אמרינן רואין גם בזה צריך לומר רואין, אבל רבא ע״כ לא סבר כן והכי קיי״ל ומיושב מה שפסק כן הרמב״ם ועיין בקרן אורה מה שכתב בזה.

האימורין ואיברי העולות והקמצים והלבונה ומנחות הנשרפות אחר שנתקדשו בכלי שרת אם זרק אחד מכל אלו על גבי האשים בין ביד בין בכלי בין בימין בין בשמאל הרי אלו כשרים.
הלח״מ הביא מתני׳ דמנחות דתנן שלא בכלי שרת פסול ור״ש מכשיר והסוגיא דשם ופשטות הסוגיא דלרבנן צריך שיהי׳ הקטרת הקומץ בכלי שרת, וכתב דהרמב״ם מפרש דהקטרה אינו אלא לכתחלה בכלי שרת, וכונתו דמה דתנן במתני׳ שלא בכלי שרת פסול זהו כדפירש״י שלא קדש קומץ בכלי שרת, וכן הוא בפי׳ בדברי הרמב״ם בפיהמ״ש שכתב דלר״ש לא צריך קידוש קומץ בכלי שרת, אכן תימה גדולה על הלח״מ שלא הביא דברי הרמב״ם בפי״א הל׳ ו׳ שכתב היתה המנחה שלא בכלי שרת או שהיתה קומצה שלא בכלי שרת או שהעלהו למזבח שלא בכלי שרת או שבללה בשמנה חוץ לעזרה פסולה וכו׳, ומפורש דבדיעבד פסול אם לא העלה הקומץ בכלי שרת, וצריך לומר דהרמב״ם מחלק בין העלאה למזבח ובין הקטרה דההעלאה למזבח צריך דוקא בכלי שרת, אבל ההקטרה והיינו הזריקה על האש אפשר גם ביד, וזהו ממה דאמר הגמ׳ בסוטה דף ט״ו ע״א בהא דתניא ומעלהו ומקטירו בכלי שרת דפריך בכלי שרת מקטיר ליה, אלא אימא מעלהו בכלי שרת להקטירו, ועיי״ש בפירש״י דמשנה הגירסא ועיין בתוס׳ ביומא דף ס״ז ע״ב בד״ה אטו במגיס מקטיר.
אח״כ ראיתי שכבר כתב כן המרכה״מ והוסיף דגם הקטרת הקומץ צריך לכתחלה בכלי שרת כמש״כ הרמב״ם בפי״ג מהל׳ מעה״ק הל׳ י״ב, ונותנו ע״ג האשים מכלי שרת, אלא דלפי״ז קשה מה פריך בסוטה בכלי שרת מקטיר ליה כיון דלכתחלה צריך בכלי שרת, אך כבר כתבו בזה התוס׳ ביומא הנ״ל בסוף דבריהם, דכיון דקתני סדר מנחות כיצד ומדקתני כן בסדר המנחה אלמא חובה היא, ומ״מ אינו מיושב לשון הגמ׳ בכלי שרת מקטיר ליה, ולפי״מ שהביא רש״י היה הגירסא אטו בכלי שרת מקטיר דמשמע מפירכת הגמ׳ דמעיקר דין אינו מקטירו בכלי שרת לכן נראה דיש לפרש פירכת הגמ׳ על מה דתניא מקטירו בכלי שרת דמשמע דעיקר ההקטרה הוא בכלי שרת והיינו במחתה, וכמו בקטרת ביוה״כ לפני ולפנים, וזה אינו דודאי הקטרת הקומץ הוא ע״ג המזבח, וע״ז משני אלא אימא ומעלהו בכלי שרת להקטירו, והרמב״ם דייק לכתוב ונותנו ע״ג האשים מכלי שרת, וכן יש לפרש לשון הגמ׳ ומעלהו בכלי שרת להקטירו היינו שזורקו על האש מכלי שרת ולפי״ז אין יסוד מהגמ׳ דסוטה שאם זרקו ביד ג״כ כשר בדיעבד, רק דיסוד דברי הרמב״ם הוא מהתוספתא שהביא הכ״מ שאם זרקן ביד כשרות, אלא דזה תניא בסוטה לפי״מ דמשני הגמ׳ דמעלהו בכלי שרת להקטירו, וכן נפרש הא דתניא במנחות דף כ״ו ומעלו ומקטירו בכלי שרת, וכן כתבו התוס׳ ביומא הנ״ל ולפי״ז מבואר ע״פ התוספתא והברייתא דיש חילוק בין העלאה לזריקה על המזבח כד׳ הרמב״ם.
אלא דאכתי אינו מיושב מה שכתב הרמב״ם כאן אחר שנתקדשו בכלי שרת, וכן הוא לשון התוספתא הקומץ והלבונה ומנחת כהנים ומנחת כהן משיח ומנחת נסכים שקידשן בכלי שרת ונתנן על גבי האשים בין ביד בין בכלי הרי אלו כשרין, וקשה דמשמע דכיון שקידשן בכלי שרת כבר אין צריך יותר דהא צריך גם כן שיעלם למזבח בכלי שרת, ועל הרמב״ם אפשר לומר דסמך על מה שכתב בפי״א שאם העלה הקומץ שלא בכלי שרת פסולה, אבל לשון התוספתא קשה דתניא בסתם שאם קידשן בכלי שרת וזרקן ע״ג האשים ביד כשרות, ולא תני דצריך גם העלאה בכלי שרת, ולכאורה הייתי סבור לומר דבתוספתא תניא מה שהוא בהכרח דבלא קידוש בכלי שרת ודאי המנחה פסולה, אבל העלאה בכלי שרת אפשר שלא היתה צריכה כגון שקמץ הכהן המנחה על המזבח וקידש הקומץ על המזבח בכלי שרת, דאז ליכא העלאת הקומץ בכלי שרת אבל באמת א״א לומר כן וכמו שנבאר.
דהנה בעיקר היסוד לחלק בין העלאה על המזבח לזריקה על האש ולומר דאם לא העלה הקומץ בכלי שרת פסול צריך טעם אלא דבאמת הוא פשוט דבהא דתנן במנחות דף י״ב זה הכלל כל הקומץ והנותן בכלי והמוליך והמקטיר אמר ע״ז רב מרי בזבחים י״ב ובמנחות י״ג דקומץ היינו שוחט ונותן בכלי הוי כמו קבלה ומוליך היינו מוליך ומקטיר היינו זורק, נמצא דיש בעבודות קומץ הד׳ עבודות שיש בעבודות דם וזה פשוט דהולכת דם צריך להוליך בכלי שרת דכל עבודות כהונה צריך שיהיו בכלי שרת לבד בשחיטה דאינה עבודת כהונה, ועיין מש״כ בזה בפ״ד מהל׳ מעה״ק הל׳ ז׳, ולבד זריקה במה שצריך הכהן ליתן באצבע, וא״כ גם בעבודת קומץ בהולכה צריך כלי שרת, והעלאת הקומץ על המזבח להקטרה זהו הולכה, אמנם חביבי חתן אחותי הגר״א שך שי׳ העיר מהגמ׳ דזבחים דף ט״ו דמוכיח לדין הולכה שלא ברגל מנשפך מן הכלי על הרצפה ואספו כשר, ומוכח דמטעם חסרון שלא בכלי שרת אינו פסול, אך באמת אין ראיה משם דהגמ׳ פריך רק על מה דאמר לא אפשר לתקונה, ואי הוי אמרינן דאפשר לתקן ההולכה גם מצד שלא בכלי שרת לא היה נפסל.
והנה הרמב״ם בפ״א הל׳ כ״ג כתב דכהן שקבל את הדם ועמד במקומו וזרקו למזבח נפסל הזבח, וכבר הקשה המל״מ שם מנ״ל דחכמים פליגי על ר״ש בדין שוחט בצד המזבח וזורק כיון שכתב דפליגי על ר״ש בסברת עבודה שאפשר לבטלה אי הוי עבודה, ועיין במה שכתבתי שם לבאר ע״פ דברי הפיהמ״ש עכ״פ שיטת הרמב״ם שאם לא היתה עבודת הולכה בדם פסול, וא״כ ה״נ בקומץ אם קמץ המנחה על המזבח וקידש הקומץ בכלי שרת וזרקו על גבי האשים הא לא היה כאן עבודת הולכה ופסול, וא״כ ההעלאה על המזבח מוכרח מצד עבודת הולכה, ועבודת הולכה כתבנו דצריך כלי שרת ומשו״ה פסול בהעלאה שלא בכלי שרת, וא״כ קשה מה דתני בתוספתא שקידשו בכלי, דמשמע דסגי בזה אף שלא העלה בכלי שרת.
ונראה דהנה מדברי הרמב״ם שכתב דכהן שקבל את הדם ועמד במקומו וזרקו למזבח מוכח דאם הוליך קצת הדם אף שעמד מרחוק וזרקו למזבח אפי׳ אם בדרך הרגיל יש עוד מקום להולכה ולהתקרב יותר למזבח, מ״מ כשר ולא החסיר בזה עבודת הולכה, ולכן יש לומר דגם העלאת הקומץ על המזבח ג״כ אינו מוכרח דאם קיים קודם עבודת הולכה והוליך הקומץ עד סמוך למזבח למקום שיוכל לזרקו משם על המערכה של המזבח אין חסרון בזה שלא העלהו דלא כתיב בדין הקטרת קומץ העלאה על המזבח. ומה דפסק הרמב״ם שאם העלה הקומץ שלא בכלי שרת פסול, זהו דאם העלהו הרי זהו הולכה, והולכה שלא בכלי שרת פסול, ועכשיו מבואר ד׳ התוספתא שאם נתקדשו בכלי שרת וזרקו ביד על המזבח כשרים דלא הי׳ צריך להזכיר שהעלם על המזבח בכלי שרת כיון דאפשר בלא העלאה, ומה דצריך הולכה בעבודת הקומץ לא צריך להזכיר וכיון שקידשן בכלי שרת ודאי עשה ג״כ עבודת הולכה בכלי שרת, וכן הוא ג״כ הכונה בדברי הרמב״ם אלא שבפי״א כתב מפורש שאם העלו שלא בכלי שרת פסול וזהו משום פסול בהולכה וכנ״ל, והנה זה צריך לבאר דאף שהתחיל הרמב״ם וכתב האימורין ואיברי העולות, מה שכתב אחר שנתקדשו בכלי שרת אינו אלא על הקמצים והלבונה ומנחות הנשרפות והוא פשוט.

איברים שסידרן וכן קומץ שסידרו וסידר העצים של מערכה למעלה מהם או שסידרן מצדי העצים הרי זה ספק אם דרך הקטרה בכך או אין דרך הקטרה בכך, לפיכך לא יעשה כן לכתחלה ואם עשה הורצה.
הלח״מ הקשה דבגמ׳ במנחות איכא תלתא בעיי חד בקומץ ותרי באברים וטעמא דבעיא דקומץ הוא אם דרך הקטרה בכך, אבל תרי בעיי דאברים הוא משום דכתיב על העצים ובעי משום דכתיב קרא אחרינא אשר תאכל האש, או דבעי אם על דוקא או בסמוך וא״כ למה כתב הרמב״ם בכל הג׳ שהספק הוא אם דרך הקטרה בכך, ונראה דהנה בהקטרת קומץ לא כתיב בקרא סדר הקטרתו שהוא על העצים וכתיב בפ׳ ויקרא רק והקטיר הכהן את אזכרתה המזבחה וכן והקטיר המזבחה וא״כ מנלן למיבעי אם דרך הקטרה בכך, וע״כ משום דמקודם כתיב בקרא בהקטרת איברי העולה על העצים אשר על האש, סובר דמה דכתיב בקומץ בסתם הוא על אופן הקטרה דכתיב קודם, והנה במה דבעי גבי אברים שסידרן אפי׳ אם כונת הכתוב הוא על העצים ממש מנלן שזהו לעכב. ואף דכתיב כן בבן בקר ובצאן ובעוף, וגבי דין צפון בשחיטה אמר בדף מ״ח דיליף בן בקר מצאן מ״מ אפשר דלא הוי שנה לעכב וכמו דאמרינן מילתא דאתיא בק״ו טרח וכתב קרא ואפשר דגם בהיקש כן, ולכן מפרש הרמב״ם דמעיקרא דבעי חזקיה ור׳ יצחק נפחא באברים שסידרן משום דסוברים דאם על העצים דקרא הוא על ממש אם הקטיר באופן אחר אין דרך הקטרה בכך.
ומה דבעי מקודם ר״א בקומץ אם דרך הקטרה בכך צ״ל דסובר דודאי ילפינן הקטרת קומץ מהקטרת אברים, כיון דהקטרת הקומץ חמיר דמעכב כפרה, ולכן בעי רק אם דרך הקטרה בכך, ונמצא דבאמת כל הג׳ בעיות הוא בעצם ספק אחד אם דרך הקטרה בכך, רק דהבעיא היא מטעמים שונים דהך מ״ד סובר דאף דצריך על העצים ממש אם שינה הוי ספק אם הוא דרך הקטרה, והך מ״ד סובר דאם הכונה על ממש בשינה ודאי לא הוי דרך הקטרה, אבל עכ״פ עיקר הספק על דיעבד הוא אם דרך הקטרה בכך ומש״ה כתב הרמב״ם בכולם דהספק הוא אם דרך הקטרה בכך.
איברא דמה שכתבתי דהבעיא הוא לדין דיעבד קשה, דהא באיברי עולה אין ההקטרה מעכב כפרה, אלא דזה קשה בעיקר דברי הרמב״ם שכתב בכולם לא יעשה כן ואם עשה הורצה, וכבר כתבתי בזה בפ״א הל׳ ל״ד במה שכתב הרמב״ם שם באימורין או אברי עולה שנטמאו והקטירן שהציץ מרצה וע״כ צ״ל גם כאן כמש״כ שם דנ״מ אם נדר והתחייב בפי׳ באחריות עד אחר הקטרה.