Chidushei HaGram HaLevi Pesulei HaMukdashin 18 – חדושי הגר"מ הלוי פסולי המוקדשין יח‏ – Mishneh Torah

רמב״ם

פירוש

(א) כל המחשב מחשבה שאינה נכונה בקדשים, הרי זה עובר בלא תעשה, שהרי הוא אומר ״לא ייחשב״ (ויקרא ז׳:י״ח), (ב) מפי השמועה למדו שבכלל דין זה שלא יפסיד הקדשים במחשבה, שהרי זה דומה למטיל מום בקדשים. ואף על פי כן אינו לוקה, שאין המחשבה מעשה: (ג) כל קרבן שנאמר שהוא פסול, בין שנפסל במחשבה, בין במעשה, בין שאירע לו^א דבר שפסלו, כל האוכל ממנו כזית במזיד לוקה, שנאמר ״לא תאכל כל תועבה״ (דברים י״ד:ג׳), (ד) מפי השמועה למדו שאין הכתוב מזהיר אלא על פסולי המוקדשין. (ה) וכן קדשים שהוטל בהן מום, האוכל מהן כזית לוקה, הרי הן בכלל ״כל תועבה״, עד שייולד להן מום אחר וייאכלו במומן, כמו שביארנו. וכל שפסולו^ב מספק, אין לוקין עליו: (ו) כל קרבן שנתפגל במחשבת הזמן, כמו שביארנו, כל האוכל ממנו כזית במזיד חייב כרת, שנאמר ״והנפש האוכלת ממנו עונה תשא״ (ויקרא ז׳:י״ח), ואם אכל בשגגה מביא חטאת קבועה: (ז) אין חייבין כרת אלא על אכילת דברים שהותרו, בין לאדם בין למזבח, אבל אם אכל מן המתיר עצמו, אינו חייב כרת אלא לוקה, כאוכל פסולי המוקדשין שאין בהן פיגול:
כיצד, מנחה שנתפגלה, האוכל כזית משיריה במזיד חייב כרת, אבל אם אכל מן הקומץ שלה או מן הלבונה אינו חייב כרת, לפי שהן מן^ג המתירין את השירים לאדם. וכן זבח שנתפגל, האוכל כזית מבשרו או מאימוריו או מבשר העולה חייב כרת:
אבל אם אכל כזית מן הדם אינו חייב עליו משום פיגול, שהדם מתיר את האימורין ליקרב למזבח, והאימורין מתירין את הבשר לאדם, ודם העולה מתיר בשרה למזבח, ודם חטאת העוף מתיר בשרה לכהנים, ודם עולת העוף מתיר בשרה למזבח, ודם חטאות הנשרפות מתיר אימוריהן למזבח, לפיכך חייבין על אימוריהן משום פיגול:
הקומץ והלבונה מתירין השירים לכהנים, שני כבשי עצרת מתירין שתי הלחם לכהנים, וכן שני בזיכי לבונה^ד מתירין לחם הפנים לכהנים. אבל דברים שאין להן מתירין, כגון בשר חטאות הנשרפות, ומנחות הנשרפות, אינן מתפגלין לעולם: (ח) ואלו דברים שאין חייבין עליהם משום פיגול לעולם, הקומץ, והלבונה, והקטורת, והדם, והיין, בין יין הבא עם הנסכים בין היין^ה הבא בפני עצמו, ומנחות הנשרפות כולן, שהרי אין להן קומץ להתירן, כגון מנחת כהנים ומנחת נסכים, ובשר חטאות הנשרפות, ולוג שמן של מצורע. ואם תאמר, והלא דם האשם מתירו, אינו תלוי בו, שהרי אדם מביא אשמו^ו היום ולוגו^ז אחר כמה ימים, כמו שיתבאר במקומו: (ט) אסור להותיר מבשר הקדשים לאחר זמן אכילתן, שנאמר בקרבן תודה ״לא תותירו ממנו עד בוקר״ (ויקרא כ״ב:ל׳), והוא הדין לשאר הקדשים כולן. והמותיר אינו לוקה, שהרי ניתקו הכתוב לעשה, שנאמר ״והנותר ממנו עד בקר באש תשרפו״ (שמות י״ב:י׳): (י) האוכל כזית מבשר קדשים שנותר, במזיד, חייב כרת, ואם היה שוגג, מביא חטאת קבועה, שנאמר ״ואוכליו עונו ישא כי את קדש י״י חלל ונכרתה הנפש ההיא מעמיה״ (ויקרא י״ט:ח׳). ומאמתי יתחייב כרת על אכילת הנותר, אם קדשי קדשים הן, חייב עליהן מאחר^ח שיעלה עמוד השחר, ואם קדשים קלים הן, חייב עליהן משקיעת החמה של יום שני, שהוא תחילת הלילה של יום שלישי:
והיכן הזהיר הכתוב על הפיגול ועל הנותר, במילואים, שהרי נאמר שם ״לא יאכל כי קדש הם^ט״ (שמות כ״ט:ל״ג), להזהיר על כל שפסולו בקודש שהוא בלא תעשה על אכילתו. (יא) והפיגול והנותר מצטרפין זה עם זה לכזית, וכל הפיגולין והנותרין מצטרפין: (יב) אסור לטמא את הקדשים, או לסבב להן טומאה, שהרי פוסל אותן. והמטמא את הקדשים אינו לוקה. אבל אדם טהור שאכל כזית מקדשים^י שנטמאו, לוקה, שנאמר ״והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל״ (ויקרא ז׳:י״ט), והוא הדין לשאר הקרבנות, שאם אכל כזית מלבונת המנחה שנטמאת אחר שנתקדשה בכלי, לוקה:
אחד קדשים שנטמאו לפני כפרה או לאחר כפרה, בין שנטמאו באב הטומאה או בולד הטומאה של דברי תורה. אבל אם נטמאו בטומאות של דבריהן, אינו לוקה על אכילתן, אבל מכין אותו מכת מרדות. ואינו לוקה אלא האוכל אחר זריקת דמים, אבל אם אכל קודם זריקה, אינו לוקה משום אוכל קודש טמא, אבל מכין אותו מכת מרדות: (יג) כל אדם שנטמא טומאה שחייבין עליה כרת על ביאת המקדש, ואכל כזית מן הקדשים, בין קודש^יא טהור בין קודש טמא, במזיד, הרי זה חייב^יב כרת, שנאמר ״והנפש אשר תאכל בשר^יג מזבח השלמים אשר לי״י וטומאתו עליו ונכרתה״ וכו׳ (ויקרא ז׳:כ׳), ואם אכל בשגגה, מביא קרבן עולה ויורד. ומנין שאינו מדבר אלא בטומאת הגוף, שנאמר ״ונפש כי תגע בכל טמא בטומאת אדם או בבהמה טמאה״ וכו׳^יד (ויקרא ז׳:כ״א), והוא הדין לשאר קדשי מזבח:
והיכן הזהיר על עוון זה, ביולדת, שהרי נאמר בה ״בכל קדש לא תגע״ (ויקרא י״ב:ד׳), (יד) מפי השמועה למדו שזו אזהרה לטמא שלא יאכל קודש קודם שיטבול. והאוכל קודש אחר שטבל קודם שיעריב שמשו, או^טו קודם שיביא כפרתו, לוקה ואינו חייב כרת, שנאמר ״וטומאתו עליו״, עד שתהיה כל טומאתו עליו. (טו) היה טמא בטומאות של דבריהם, אינו לוקה, ואין צריך לומר שאינו חייב כרת, אבל מכין אותו מכת מרדות: (טז) אינו חייב כרת על אכילת^טז קודש שיש לו מתירין, עד שיאכל ממנו אחר שקרבו מתיריו, אבל אם אכל את הבשר קודם זריקת הדם, אינו לוקה משום טמא שאכל את הקודש. זה הכלל^יז, כל שיש לו מתירין, אין חייבין עליו משום^יח פיגול או משום נותר או משום טמא עד שיקרבו^יט מתיריו כהלכתן. וכל שאין לו מתירין, כיון שקדש בכלי חייבין עליו משום טומאה. אפילו נטמא הבשר קודם שיתטמא^כ האוכל, הואיל וקרבו המתירין ואחר כך אכל, חייב כרת. וכן אם אכל מבשר חטאות הנשרפות והוא טמא, אחר שנזרק דמן, הרי זה חייב כרת: (יז) כבר נתבאר לך שאף דברים שאין חייבין עליהן משום פיגול, חייבין עליהן משום נותר וטמא. כיצד, דברים שאין להן מתירין, אין חייבין עליהן משום פיגול, וחייבין עליהן משום נותר וטמא. וכן המתירין עצמן, אף על פי שאין חייבין עליהן משום פיגול, כמו שביארנו, חייבין עליהן משום נותר וטמא, חוץ מן הדם, שאין חייבין עליו לעולם אלא משום דם^כא בלבד: (יח) טמא שאכל אימורין חייב כרת. (יט) אכל^כב פסח שלא נצלה, ולחמי תודה שלא הורמה חלתן, הרי זה חייב כרת משום טומאת הגוף, אף על פי שאינן ראויין למה שהן:
אי אפשר שיתחייב אדם על אכילה אחת משום פיגול ומשום נותר, שהפיגול הוא הקרבן הנפסל^כג במחשבת הזמן, ואינו עולה לשם קרבן ולא נרצה כלל, והנותר הוא הנשאר מקרבן שקרב כמצותו לאחר זמן אכילתו: (כ) הפיגול והנותר והטמא שבללן זה בזה ואכלן, חייב. אף על פי שריבה מין על חבירו, אינו מבטלו, שאין האיסורין מבטלין זה את זה. (כא) ופיגול או נותר או טמא שהעלן לראש המזבח, משמשלה האור ברובן פקע איסורן מהן. והאימורין מצטרפין עם הבשר לכזית, בין בעולה בין בשאר קדשים, לחייב עליו משום פיגול או נותר או טמא: (כב) זבח שנתפגל, או שנותר לאחר זמנו, ואכל ממנו מן העור, או מן המרק, או מן התבלין, או מן האלל, או מן המורא^כד, או^כה מן^כו הגידים, מן הקרנים, מן הטלפים, מן הציפורנים, מן החרטום, מביצי העוף, מן הנוצה^כז, אינו חייב כרת. וכן טמא הגוף שאכל דברים אלו מקרבן כשר אינו חייב כרת, אבל מכין אותו מכת מרדות. (כג) אבל^כח מן השליל או מן השליה^כט, חייב משום פיגול ונותר וטמא כאוכל משאר בשר הזבח: (כד) קדשי גויים אין חייבין עליהן משום פיגול ונותר וטמא. וכן דם הקדשים, כמו שביארנו. וכן הלבונה והקטורת והעצים אין חייבין עליהן כרת לא משום פיגול ולא משום נותר ולא משום טומאת הגוף:רמב"ם מדויק, מהדורת הרב יצחק שילת (ירושלים, תשפ"א) עם תיקונים, כל הזכויות על המהדורה הדיגיטלית שמורות לעל־התורה. למבוא למהדורה לחצו כאן.

הערות

^א ד (גם ק): בו. אך בכתבי⁠־היד כבפנים.

^ב ד: שפיסולו. ע׳ לעיל ג, ח הערה 10.

^ג ת1: הן. וכך ד (גם פ, ק). ופירוש נוסח הפנים: הן מכלל מתירי השירים המבוארים בהמשך (ובכלל ׳שירים׳ כאן גם קרבנות שאינם נקמצים).

^ד כך כי״נ וכי״ט (ב8, ת1 חסרים כאן). א (מ׳בזיכי׳): כבשי עצרת.

^ה ת1: יין. וכך ד (גם פ, ק).

^ו כך ת1. בא׳ לית מ׳מביא׳.

^ז ד: ולוג. אך בגמ׳ מנחות טו: כבפנים.

^ח כך ת1. א: מאחד.

^ט בגמ׳ מעילה יז: לפנינו: הוא. וזהו הפסוק הבא, שמות כט, לד. אבל בסה״מ ל״ת קל״א מוכח שרבנו גרס ׳הם׳, ע״ש, וכ״ה בכ״י מינכן בגמ׳ שם.

^י ת1: מבשר קדשים.

^יא ד: בקדש. וכן בסמוך. שינוי לשון לגריעותא.

^יב ד: נתחייב. אך אחרי ׳הרי זה׳ מתאים ׳חייב׳.

^יג בד׳ לית. אך בכתוב ישנו.

^יד ד (גם פ, ק): או בכל שקץ טמא ואכל מבשר זבח השלמים אשר לי״י ונכרתה. השלמה לשם הבהרת ההמשך.

^טו בד׳ לית. חיסר דין מחוסר כיפורים שהעריב שמשו.

^טז בד׳ לית. קיצור מכוון.

^יז כך ת1. בא׳ לית.

^יח כך ת1. בא׳ לית.

^יט כך ת1, וכ״ה במשנה מעילה ב, ט בכ״י רבנו. א: שיקריבו.

^כ ת1: שיטמא. וכך ד (גם פ).

^כא ד: דבר אחד. שינוי לשון מוזר ומטעה.

^כב כך ת1. א: אבל. וכך היה לפני ה׳כסף משנה׳ ויישבה בדוחק, ע״ש.

^כג ת1: שנפסל. וכך ד (גם פ, ק).

^כד ד: המוראה. ע׳ לעיל יד, ז הערה 3.

^כה בת1 לית. וכך ד (גם פ, ק).

^כו ד: ומן. וכן ב׳מן׳ הבא. אך בבאים אחריהם אין וי״ו.

^כז ד (מ׳מביצי׳): ומן הנוצה ומביצי העוף. אך בכתבי⁠־היד כבפנים.

^כח ת1: אכל. וכך ד (גם פ, ק).

^כט ד: השליא. ע׳ לעיל יד, ז הערה 7.

(ג) פי״ח מה׳ פסולי המוקדשין ה״ג. הלאו דלא תאכל כל תועבה מבואר בספרי פ׳ ראה (פיסקא מ״ז) דהוא לאו על פסוהמ״ק, ואינו מדין כל מה שתעבתי לך הוא בבל תאכל של כל התורה כולה [חולין דף קי״ד], אלא דהוא לאו במסוים על פסוהמ״ק, וכדחזינן דהרמב״ם פסק בפי״ח מה׳ פסוהמ״ק ה״ג דלוקין עליו. והנה מבואר בכמה דוכתי [כגון מכות דף י״ח] הילפותא דלא יאכל כי קודש הם כל שבקודש פסול בא הכתוב ליתן לא תעשה על אכילתן [וצ״ב ל״ל לתרווייהו]. אכן לכאורה נראה דהפירוש פשוט. דהלאו דלא יאכל כי קודש הם לא שייך אלא לפסולין שבקודש שהי׳ עליהן קידוש שחיטה, והם לא שיייכים להלאו דתועבה, והלאו דתועבה הרי מבואר בספרי שם על בע״מ.
אכן הרמב״ם בפי״ח מה׳ פסומה״ק כתב הלאו דתועבה בין על בע״מ ובין על פסולין שבקודש, וכמש״כ שם בה״ג דגם פסול מחשבה שייך להלאו דתועבה. ועיין ברמב״ם שם בה״י שכתב וז״ל והיכן הזהיר הכתוב על הפגול ועל הנותר במלואים שהרי נאמר שם לא יאכל כי קודש הם להזהיר על כל שפיסולו בקודש שהוא בלא תעשה על אכילתו עכ״ל. ולכאורה הלא שיטת הרמב״ם היא דגם פסולין שבקודש נכללים בהלאו דתועבה, א״כ מה מוסיף לן הלאו דלא יאכל כי קודש הם.
אכן התירוץ פשוט, דאף דפסולין שבקודש שייכים להלאו דתועבה, מ״מ כל זה הוא רק אם גוף הקרבן פסול, משא״כ נותר דגוף הקרבן כשר, ולפיכך לא שייך להלאו דתועבה. משא״כ הלאו דלא יאכל דיסודו לא נאמר על פסולי קרבן אלא על פסול שבקודש, וע״כ גם נותר שייך לזה. ונמצא דתרי לאוין ודינים מיוחדין הם, דהלאו דתועבה יסודו נאמר על פסוהמ״ק שגוף הקרבן נפסל, ונכלל בזה הן פסול שבגופו כמו בע״מ והן פסולין שבקודש היכא דגוף הקרבן נפסל. משא״כ הלאו דלא יאכל, דיסודו נאמר על כל פסול שבקודש, ונכלל בזה כל הפסולין שבקודש, הן היכא שבגוף הקרבן נפסל והן היכא שגוף הקרבן לא נפסל. ממילא נמצא דהפסולין שבקודש היכא שגוף הקרבן נפסל שפיר שייך לשני הלאוין. ע״כ שפיר כתב הרמב״ם דפסול מחשבה שייך בין להלאו דתועבה ובין להלאו דלא יאכל, וכמש״כ דפיגול שייך להלאו דלא יאכל. אבל באמת שני דינים ולאוין מיוחדין הם, ויש מה שנכלל בזה שאין בזה, ויש מה שנכלל בזה שאין בזה, וכמש״נ.⁠¹ (ט) ²פי״ח מה׳ פסולי המוקדשין ה״ט. הרמב״ם על הלאו דלא ילין חלב חגי (פ״א מה׳ קרבן פסח ה״ז) כתב [דאינו לוקה משום דהוי לאו שאין בו] מעשה. ועל הלאו דנותר כתב דאינו לוקה משום דהוי לאו הניתק לעשה (פ״י, שם הי״א). וכבר הקשה עליו הכ״מ (שם) למה שינה הטעמים. גם הקשה המ״ל (פי״ח מה׳ פסוהמ״ק ה״ט) דהרי משום הטעם דניתק לעשה היכא [דאינו יכול לקיים] העשה הרי הוא לוקה, אבל הוא אינו לוקה משום דאין בו מעשה, וא״כ למה כתב הרמב״ם הטעם [דניתק לעשה. והנה] בפשטות ניחא, דניתק לעשה באמת לא הוי אלא בנותר לבד דאיכא עשה, משא״כ הלנת אימורין דדין שריפה [שלו הוי רק משום הך דינא דכל] שבקודש [פסול] הוי בשריפה [פסחים דף כ״ד]. וזאת פשוט.
אלא דנראה לומר עוד יותר, דהרי בטמא איכא עשה בשריפתו, כמבואר ברמב״ם בפי״ט מהל׳ פסוהמ״ק ה״א, והרי ר״ל ס״ל (זבחים דף ל״ג) דטמא שנגע בקודש לוקה. ולכאורה צ״ע מ״ש מנותר. אכן נראה דניתק לעשה באמת לא הוי [אלא היכי] דדין שריפה גופא הוי חלות דין של נותר. ולא דמי לטמא דאף דאיכא עשה במסוים על טמא, מ״מ דין [שריפתו הוא רק מדין פסוהמ״ק], וזה דאיכא עשה על שריפתו הוא מדין פסוהמ״ק ולא שייך זאת לאשווי׳ ללאו לניתק לעשה. משא״כ נותר אף [דאיכא דין שריפה על] מה שנפסל, מ״מ הוא דין מסוים בנותר, ודין שריפה ג״כ הוי חלות דין של נותר, וע״כ שפיר שייך לאשווי׳ להלאו דנותר לניתק לעשה. וראי׳ לזה דנותר חלוק, מהא דחזינן דנותר עצם מעשה השריפה יש לו חלות דינים, כמו דאינו נשרף אלא ביום ואילו בכל פסוהמ״ק ליכא דין זה, כמבואר ברמב״ם פ״ז דמעשה הקרבנות ה״ה. והיינו משום דכל פסוהמ״ק דינם הוא רק דהם מהנשרפין כמו ערלה דצריך להיות נשרף [תמורה דף ל״ג], ועל עצם מעשה השריפה לא שייך שום חלות דינים. משא״כ בנותר עצם השריפה הוי דין ואיכא חלות דינים על מעשה השריפה, וכל זה הוא מחלות דיני נותר.
ועיין בזבחים דף נ״ו מחלוקת באוכל לאור שלישי אם חייב כרת או פטור. וכן במחשב לאור שלישי אם הוי פיגול או לא, משום דאידחי מאכילה ודלא אינתיק לשריפה. והרי פסול נותר בודאי איכא עליו והוא בכלל פסוהמ״ק, וגם נכלל בהלאו דנותר דהיינו כל שבקודש פסול, ומלקות איכא לכ״ע, וכל זאת פשוט. ורק דסובר דשם נותר לא חל עליו לענין כרת ומחשבה, משום דהנך הוי דינים מסוימים מחלות דיני נותר, והם אינם תלוים בפסול בלבד, כי אם דבעינן דיחול שם נותר, ולענין זה עוד לא הוי נותר לחד מ״ד באור לשלישי.⁠³ והנה מאן דסובר דפטור משום דלא אינתיק לשריפה, נראה פשוט דפירושו דחלות דין שריפה בחפצא ליכא, דמה שאינו נשרף בלילה לא שייך לדון מזה דלא הוי נותר בחפצא. דהרי גם שלא בזמנן אינו נשרף בלילה, והוא דין מסוים במעשה השריפה. אלא דלאור שלישי באמת ליכא כל חלות דין שריפה של נותר בחפצא להך מ״ד, ולא הוי בכלל נותר כלל לענין כרת ושריפה, משום דגם שריפה הוי מחלות דיני נותר וצריכינן לשם נותר, ולהך מ״ד באור שלישי לא הוי בכלל נותר לענין כרת ושריפה אף דפסול נותר איכא. ונראה דחלות דין שריפה של כל שפסולן בקודש בשריפה איכא גם באור שלישי, ונותר לא גרע מכל פסוהמ״ק כיון דהי׳ עלי׳ קידוש שחיטה ונפסל בודאי הוי מהנשרפין. והפירוש של לא אינתיק לשריפה הוא רק מדין נותר לא אינתיק לשריפה, וכמש״כ, משום דדין שריפה הנאמר בו הוא מחלות דיני נותר, אבל בודאי הוא מהנשרפין כמו כל פסוהמ״ק.
ולענין הקושיא השני׳ נראה ג״כ לומר דניחא. דהמל״מ הקשה דיצויר דבטל העשה כגון באבד או אכלו ארי. ונראה פשוט דכל זמן שהנותר בעין באמת לא בטל עדיין העשה, דדין ניתק לעשה של נותר לא הוי במה דצריך הוא לשורפו, אלא בזה דאיכא דין שריפה בחפצא, וכל זמן שהחפץ בעין וראוי לשריפה עוד לא בטל העשה. ולא דמי לגזילה ולהשבת העבוט דהעשה הוא השבת החפץ, וע״כ אם רק נאבד החפץ ואינו תחת ידו מיקרי ביטול העשה. מה שאין כן ניתק לעשה של שריפת הנותר, שזה הוי חלות דין בחפצא ולא הוי כלל חלות דין להבעלים. וביטול וקיום העשה אינם תלוים בקיומם של הבעלים, אלא כל זמן שיכול להתקיים בחפצא דין שריפה עוד לא ביטל קיום העשה. וא״כ היכא שנאבד לבעלים אבל החפץ עדיין בעין לא הוי כלל ביטול העשה. זה פשוט. אבל קושית המל״מ קיימת היכא דהנותר אינו בעין כלל כגון אכלו ארי.
ונ״ל דהנה בתמורה דף ל״ג מבואר את שדרכן לשרוף ישרוף ואת שדרכן להקבר יקבר ע״כ. וביאור הדבר הוא, דכל הנשרפין אם היו משקין שאינן ראויין לשריפה דינן בקבורה. וצ״ע אם הקבורה באמת לא הוי שום דין, אלא דיקברו בכדי שלא יהנו מהן כמו אצל כל איסורי הנאה דקוברין אותן, או שמא שבנשרפין גם האיבוד גופא הוי דין, וגם הוא נכלל בדין שריפה, אלא דאיכא דין דבעינן דוקא שריפה. והדין של הראוי לקבורה בקבורה, פירושו שדברים שאינן ראויין לשריפה נשארה מצותן וחלות דינם באיבוד לבד. אבל האיבוד גופו הוי חלות דין, ומצותן באיבוד מדאורייתא כמו דין שריפה. ונראה להביא ראי׳ לזה מהא דהרמב״ם כתב בפי״ב מה׳ תרומות הי״ב הדין דראוי לקבורה בקבורה גם לענין תרומה טמאה. והרי תרומה טמאה מותר בהנאה, א״כ למה קוברין אותה. ואף דבסוגיא דפסחים (דף כ׳) מבואר דבתרומה טמאה גזרינן משום תקלה לאחרים, וכן כתב הרמב״ם שם, וא״כ יתכן דאין זה שייך כלל למשנה דתמורה. אכן הרי מבואר בסוגיא שם דעל הגזירה של תקלה באמת יש עצה ליתנו בכלי מאוס, וכן ביין אם יתנו בכלי מאוס לא יהיו ראויין לזילוף. ולכאורה צ״ע אמאי צריכין איבוד בכלל. אשר דנראה דהם צריכין איבוד מדינא דאורייתא, והוא מדין שריפה של תרומה טמאה, ממילא נשאר על המשקין דין איבוד. אלא דאנו דנין למה בשמן יכול ליהנות בשעת שריפה ואילו ביין דינו בקבורה, ולמה לא יהנה בשעת איבוד ע״י זילוף. וע״ז הוא דמשני הגמ׳ דחיישינן לתקלה, וכלי מאוס לא הוי עצה על זילוף. וממילא נשאר דאינו יכול ליהנות בשעת האיבוד ודינן בקבורה. אבל עצם הדין שצריך איבוד הוא מהמשנה דתמורה. אשר מזה דגם משקין של תרומה טמאה דינן בקבורה מבואר דבנשרפין האיבוד גופא הוא חלות דין, ובמשקין מצותן באיבוד מדאורייתא כמו דין שריפה.
אשר ע״כ נראה לומר דגם בהנך דראויין לשריפה ג״כ, האיבוד לבד הוי גם חלות דין דישרפו. והפירוש הוא דבדין שריפה נכלל גם חלות דין איבוד, דמצותן באיבוד. אלא דאיכא עוד דין נוסף דהראויין לשריפה צריכינן דוקא שריפה, ובהנך דאינם ראויין לשריפה נשאר חלות דינם באיבוד לבד. אבל גם בהנך דראויין לשריפה לא פקעה החלות דין של איבוד לבד, ואם יתקיים בהם איבוד ולא שריפה, נתקיימה החלות דין של איבוד מדאורייתא, ולא גרעו ממשקין [של] תרומה טמאה, אלא דחסרה החלות דין של שריפה. והשתא, לענין להתיר עפרן דצריכינן לדין נעשית מצותו, כיון דדינם בשריפה, באיבוד לבד בלא שריפה לא הוי נעשית מצותן, אבל החלות דין של איבוד, הנכלל בדין השריפה, זה בודאי נתקיים.⁠⁴
אשר ע״כ נראה לומר דכיון דבדין שריפה נכלל בו תרתי, דין מסוים של שריפה וגם דין איבוד לבד, נמצא דתרוייהו בכלל העשה. אשר ע״כ אולי י״ל מדין מצות איבוד לבד בלא דין המסוים של שריפה גם הוי ניתק לעשה, (דלדין נעשית מצותן, אף דבאיבוד לבד איכא ג״כ דין קיום עשה וקיום מצותן, מ״מ נעשית מצותו מיהא לא הוי כיון דדינם גם בשריפה) [ודין ניתק לעשה] תלוי רק אם איכא דין קיום עשה. אשר ע״כ כיון דבאיבוד לבד איכא ג״כ דין קיום עשה ומצותו, אף דלא [קיים מצות שריפה, אבל גם באיבוד איכא קיום] עשה. אשר ע״כ ניחא דברי הרמב״ם, דכל זמן שה⁠[נותר בעין הוי ניתק לעשה. ואפילו אם] הנותר אינו בעין, איכא דין קיום עשה, דהרי גם אם נשרף מאליו מקרי נתקיים העשה כיון דדין שריפה הוא בחפצא, וממילא גם באיבדו מאליו מקרי דאיכא קיום עשה וכמש״נ. וניחא דברי הרמב״ם דכל דין בטלו בנותר לא יצויר.
(אך אפשר דאפילו אם נסכים לסברא זו דקבורה ג״כ הוי דין בהנשרפין, מ״מ אין זה שייך לדין מסוים של שריפה דנותר והניתק לעשה שלו, ומדין איבוד לבד נותר וכל הנשרפין שוין, וממילא לא שייך זאת לדין ניתק לעשה. וגם עוד יותר, דזה שייך רק לדין דהנשרפין [בהחפצא], אבל לא לדין דעצם מעשה השריפה הוי דין, וכל זה חדא הויין. ובקיצור, דכל זה לא שייך רק לדין דהנשרפין, אבל לדין מסוים דשריפה בנותר דהוי ניתק לעשה ע״י זה לא שייך. גם יכול להיות דכל הדין מה דקבורה ג״כ הוי דין לא שייך לנשרפין דפסוהמ״ק ולא שייך אלא לערלה וכה״כ.)
הוספה בדברי שכתבתי בשבוע שעבר, שהקשתי לר״ל דס״ל דטמא שנגע בקודש לוקה ומ״ש מנותר, והוכחתי מזה דבנותר דין שריפה הוי דין מסוים מחלות דיני נותר, ובטמא הוא רק מדין פסוהמ״ק לבד. ויכול להיות דטוב הוא כן, אבל נתעוררתי דהוכחה מזה ליתא, דזה ניחא בלא״ה. והחילוק שביניהם לא הוי בדין שריפה אלא בהלאו. דהלאו דבכל קודש לא תגע לא הוי על הפסול דטומאה אלא דהוי לאו על מטמא קדשים, ולו יצויר מטמא קדשים, שהקדשים יטמאו ודין פסול טומאה לא יהי׳, ג״כ היה נכלל להלאו. משא״כ בנותר דעצם דינו הוא הפסול דנותר, ונותר לבד בלא פסול הוא דבר שאי אפשר. וזהו החילוק בין טמא לנותר, דהלאו דבכל קודש לא תגע לא הוי ניתק לעשה מדין שריפה דפסוהמ״ק, דהרי הלאו והפסול תרי דברים נפרדים הם, ובלא הפסול ג״כ איכא הלאו. ואף דלא יצויר, אבל שני דברים הם שנזדמנו בו ביחד, הדין דמטמא קדשים והדין והעשה דשריפה שהוא מחמת הפסול. וא״כ לא הוי ניתק לעשה. ואילו גבי נותר עצם דינו וגם הלאו הם מחמת הפסול, א״כ שפיר הוי הלאו ניתק לעשה מדין שריפה דפסוהמ״ק.באדיבות קרן מורשה (כל הזכויות שמורות)

הערות

¹ עיין מש״כ רבינו זצ״ל לקמן ספ״ב מה׳ מעילה הי״א, אות כ׳, מד״ה עוד כתב כת״ר עד סד״ה ונראה.

² הדפים בלוים, אבל הדברים מובנים באשר הם. השלמנו את החסר, כפי ראות עינינו, למען ירוץ הקורא בו.

³ עיין מש״כ רבינו זצ״ל לעיל ה׳ פסולי המוקדשין, זבחים דף נ״ו, ולקמן ה׳ קרבן פסח, בדין נותר בקרבן פסח.

⁴ עיין אגרות הגרי״ד הלוי פי״א מה׳ תרומות הי״ח בד״ה ונראה דהרמב״ם, ושם בתשובה שני׳ לגר״מ.

הערות

Rambam

Peirush

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

Please Login

נא להתחבר לחשבונכם

Login!כניסה לחשבון