Chidushei R. Chaim HaLevi Shofar veSukkah veLulav 5 – חידושי ר' חיים הלוי שופר וסוכה ולולב ה‏ – Mishneh Torah

רמב״ם

פירוש

(א) הסכך של סוכה אינו כשר מכל דבר. אין מסככין אלא בדבר שגידוליו^א מן הארץ שנעקר מן הארץ, ואינו מקבל טומאה, ואין ריחו רע, ואינו נושר ונובל^ב תמיד: (ב) סיכך בדבר שאין גידוליו מן הארץ, או במחובר^ג, או בדבר שמקבל^ד טומאה, פסולה. אבל אם עבר וסיכך בדבר הנובל^ה, או בדבר שריחו רע, כשרה, שלא אמרו אין מסככין באלו אלא כדי שלא יניח הסוכה ויצא. וצריך להיזהר שלא יהיו הוצין ועלין של סיכוך^ו יורדין לתוך עשרה טפחים, כדי שלא יצר לו בישיבתו:
סיככה במיני מתכות, או בעצמות ועורות, פסולה, מפני שאינן גידולי קרקע. הדלה עלי^ז גפנים וכיוצא בה^ח עד שנעשו סוכה, פסולה, שהרי לא נעקרו. סיככה בכלי העץ^ט, ובמחצלות העשויות לשכיבה, וכיוצא בהן, פסולה, מפני שהן מקבלין טומאה. וכן, אם סיככה בשברי כלים ובליותיהן, פסולה, הואיל והיו מקבלין טומאה, שמא יסכך בשברים שעדיין לא טהרו: (ג) סיככה באכלים, פסולה, מפני שהן מקבלין טומאה. סוכי תאנים ובהן תאנים, פרכילין^י ובהן ענבים, מכבדות ובהן תמרים, וכן כל כיוצא בהן, רואין, אם פסל^יא מרובה על האכלין, מסככין בהן, ואם לאו, אין מסככין בהן. סיכך בירקות שאם יבשו^יב יבולו^יג ולא יישאר בהן ממש, אף על פי שהן עתה לחים, הרי מקומן נחשב כאילו הוא אויר וכאילו אינם: (ד) סיככה בפשתי העץ שלא דק אותן ולא ניפצן, כשרה, שעדיין עץ הוא. ואם דק וניפץ אותו^יד, אין מסככין בו, מפני שנשתנת^טו צורתו וכאילו אינו^טז מגידולי קרקע. ומסככין בחבלים של סיב ושל חלף וכיוצא בהן, שהרי צורתן עומדת, ואין החבלים כלים: (ה) סיככה בחיצין, בזכרים, כשרה, בנקבות, פסולה. אף על פי שהוא עשוי להתמלאות בברזל, בית קיבול הוא, ומקבל טומאה ככל כלי קיבול: (ו) מחצלת קנים או מחצלת גמי או חלף, קטנה, סתמה לשכיבה, לפיכך אין מסככין בה, אלא אם כן עשה אותה לסיכוך, גדולה, סתמה לסיכוך, לפיכך מסככין בה, אלא אם כן עשה אותה לשכיבה. ואם יש לה קיר, אפילו גדולה אין מסככין בה, שהרי היא ככלי קיבול. ואפילו ניטל הקיר שלה אין מסככין בה, מפני שהיא כשברי כלים: (ז) נסרין שאין ברחבן ארבעה טפחים, מסככין בהן אף על פי שהן משופין, ואם יש ברחבן ארבעה, אין מסככין בהן ואף על פי שאינן משופין, גזירה שמא ישב תחת התקרה^יז וידמה שהיא כסוכה. נתן עליה נסר אחד שיש ברחבו ארבעה טפחים, כשרה, ואין ישנין תחתיו, והישן תחתיו לא יצא ידי חובתו. היו נסרין שיש ברחבן ארבעה ואין בעביין ארבעה, והפכן על צידיהן^יח שאין בהן ארבעה וסיכך בהן, הרי זו פסולה, שזה^יט הנסר פסול, בין שסיכך ברחבו בין שסיכך בעביו: (ח) תקרה שאין עליה מעזיבה, שהיא הטיט והאבנים, אלא נסרים תקועים בלבד, הרי זו פסולה, שהרי לא נעשו לשם סוכה אלא לשם בית. לפיכך אם פקפק הנסרים והניד המסמרים לשם סוכה, הרי זו כשרה, ובלבד שלא יהיה בכל נסר רוחב^כ ארבעה טפחים. וכן, אם נטל אחד מבנתים^כא והניח במקומו סכך כשר לשם סוכה, הרי זה כשר^כב: (ט) סוכה שנעשת^כג כהלכתה מכל מקום כשרה, אף על פי שלא נעשת לשם מצוה, והוא שתהיה עשויה לצל, כגון סוכת גויים וסוכת בהמה וכל כיוצא בהן. אבל סוכה שנעשת מאיליה פסולה, לפי שלא נעשת לצל. וכן, החוטט בגדיש ועשהו סוכה, אינה סוכה, שהרי לא עימר גדיש זה לצל. לפיכך אם עשה בתחילה חלל טפח במשך שבעה לשם סוכה, וחטט בה אחרי כן והשלימה לעשרה, כשרה, שהרי נעשה סכך שלה לצל: (י) חבילי קש וחבילי עצים וחבילי זרדין, אין מסככין בהן, גזירה שמא יעשה אדם^כד חבילות על גגו כדי לייבשן, ויימלך וישב תחתיהן לשם סוכה, והוא מתחילה לא עשה סכך זה לצל, ונמצאת כסוכה שנעשת מאיליה. ואם התירן, כשרה^כה. ואין חבילה פחותה מעשרים וחמישה בדים: (יא) חבילות קטנות שאגדו אותן למנין, מסככין בהן. וכן, החותך ראש הדקל והחריות אגודות בו, מסככין בו, שאגד בידי שמים אינו כחבילה. ואפילו קשר ראשי החריות כולן מצד האחד, שנמצאו כחבילה^כו אחד משני ראשיה^כז בידי שמים ואחד בידי אדם, מסככין בה, שהאוגד עץ אחד אינו חבילה, וזו כעץ אחד היא, שהרי אגודה^כח בידי שמים. וכן, כל אגד שאינו עשוי לטלטלו אינו אגד: (יב) העושה סוכתו תחת האילן, כאילו עשייה בתוך הבית. הדלה עליה עלי האילנות ובדיהן וסיכך על גבן, ואחר כך קצצן, אם היה הסיכוך הרבה מהן, כשרה, ואם לא היה הסיכוך שהיה כשר מתחילתו^כט הרבה מהן, צריך לנענע אותן אחר קציצתן, כדי שתהיה עשויה^ל לשם סוכה: (יג) עירב דבר שמסככין בו בדבר^לא שאין מסככין בו וסיכך בשניהן, אף על פי שהכשר יתר על הפסול, פסולה. סיכך בזה לעצמו וזה^לב לעצמו זה בצד זה, אם יש בסכך פסול שלשה טפחים במקום אחד, בין באמצע בין מן הצד, הרי זו פסולה. (יד) במה דברים אמורים, בקטנה^לג, אבל בסוכה גדולה, סכך פסול באמצע פוסל^לד בארבעה טפחים, פחות מכאן כשרה, ומן הצד פוסל בארבע אמות, ופחות מכאן כשרה:
כיצד, בית שנפחת באמצעו, וסיכך על מקום הפחת, וכן חצר המוקפת אכסדרה שסיכך עליה, וכן סוכה גדולה שהקיפוה בדבר שאין מסככין בו בצד הדפנות מלמעלה, אם יש משפת הסכך הכשר ולכותל ארבע אמות, פסולה, פחות מכאן, רואין כאילו הכותל נעקם, וייחשב זה הסכך הפסול מגוף הכותל, וכשרה. ודבר זה הלכה למשה מסיני: (טו) ואי זו היא סוכה קטנה, כל שאין בה אלא שבעה טפחים על שבעה טפחים, וגדולה, כל שיישאר בה יתר על הסכך הפסול שבעה טפחים על שבעה טפחים סכך כשר: (טז) סיכך בדבר פסול ודבר כשר זה בצד זה, ואין במקום אחד מסכך^לה הפסול רוחב שלשה טפחים, אלא פחות, אם היה כל הסכך הכשר יתר על כל הסכך הפסול, כשרה, ואם היה זה כמו זה בצמצום, אף על פי שאין במקום אחד שלשה, הרי זו פסולה, מפני שסכך פסול כפרוץ הוא נחשב: (יז) פרש עליה בגד מלמעלה, או שפרש תחתיה מפני הנשר, פסולה. פרשו כדי לנאותה, כשרה. וכן, אם סיככה כהלכתה, ועיטרה במיני פירות ובמיני בגדים^לו וכלים שתליין בה^לז, בין בכתליה בין בסכך, כדי לנאותה, כשרה: (יח) נויי^לח סוכה אין ממעטין בגבהה, אבל ממעטין ברחבה. היו נויי הסוכה מופלגין מגגה ארבעה טפחים או יתר, פסולה, שנמצא היושב^לט שם כאילו אינו תחת הסכך אלא תחת הנויי^מ, שהוא^מא אכלים וכלים שאין מסככין בהן: (יט) סכך שהיו בו חלונות חלונות שהאויר נראה מהן, אם יש בכל האויר ככל מקום^מב המסוכך, הרי זו פסולה, מפני שחמתה תהיה^מג מרובה על צילתה^מד, וכל שהחמה מרובה על^מה הצל אינו סכך. ואם היה הסכך רב על האויר, כשרה: (כ) במה דברים אמורים, בשלא היה במקום אחד אויר שלשה טפחים, אבל אם היה אויר שלשה טפחים, בין באמצע בין מן הצד, הרי זו פסולה, עד שימעטנו משלשה. מיעטו בדבר הפסול, כגון כלים^מו וכסות, אם סוכה גדולה היא, כשרה, ואם בסוכה^מז קטנה, פסולה, עד שימעטנו בדבר שמסככין בו. היה רוב הסיכוך צילתו מרובה מחמתו, ומיעוטו חמתו מרובה מצילתו, הואיל וצילת הכל מרובה מחמת הכל, כשרה: (כא) דרך הסיכוך להיות קל, כדי שייראו ממנו הכוכבים הגדולים. היתה מעובה כמין בית, אף על פי שאין הכוכבים נראין מתוכה, כשרה. היה הסיכוך מדובלל, והוא הסיכוך שיהיה מקצתו למעלה ומקצתו למטה, כשרה, ובלבד שלא יהיה בין העולה והיורד שלשה טפחים. ואם היה ברוחב זה העולה טפח או יתר, אף על פי שהוא גבוה יתר משלשה טפחים, רואין אותו כאילו ירד למטה ונגע בשפת זה היורד, והוא שיהיה מכוון כנגד שפת היורד: (כב) העושה סוכה על גבי סוכה, התחתונה פסולה כמי שעשה סוכה בתוך הבית, והעליונה כשרה. במה דברים אמורים שהתחתונה פסולה, בשהיה גובה^מח העליונה עשרה טפחים או יתר, והיה גג התחתונה יכול לקבל כרים וכסתות של עליונה, אפילו על ידי הדחק. אבל אם אין גבהה של עליונה עשרה, או שלא היתה התחתונה יכולה לקבל כרים וכסתות של עליונה אפילו על ידי הדחק, אף^מט התחתונה כשרה. והוא שלא יהיה גובה שתיהן יתר על עשרים אמה, שהתחתונה בסכך העליונה היא ניתרת: (כג) מיטה שבתוך הסוכה, אם גבוהה עשרה טפחים, היושב תחתיה לא יצא ידי חובתו, מפני שהיא כסוכה בתוך סוכה. וכן, כילה שיש לה גג אפילו טפח, אם גבוהה עשרה טפחים, אין ישנין בה בסוכה. וכן, המעמיד ארבעה עמודין ופרש סדין עליהן, אם גבוהין עשרה, הרי זו כסוכה בתוך סוכה: (כד) אבל שני עמודין שפרש עליהן סדין, וכן כילה שאין בגגה טפח, אפילו גבוהין כל שהוא^נ, מותר לישן תחתיהן בסוכה, שאינן כסוכה בתוך סוכה, מפני שאין להן גג: (כה) סוכה שאולה, כשרה, וכן הגזולה כשרה. כיצד, אם תקף על חבירו והוציאו מסוכתו, וגזלה וישב בה, יצא, שאין הקרקע נגזלת. ואם גזל עצים ועשה מהן סוכה, יצא, תקנת^נא חכמים היא שאין לבעל העצים אלא דמי עצים בלבד. ואפילו גזל נסרים והניחן, ולא חיברן ולא שינה בהן כלום, יצא. העושה סוכה^נב ברשות הרבים, הרי זו כשרה:רמב"ם מדויק, מהדורת הרב יצחק שילת (ירושלים, תשפ"א) עם תיקונים, כל הזכויות על המהדורה הדיגיטלית שמורות לעל־התורה. למבוא למהדורה לחצו כאן.
ספר זמנים מוקדש לזכר נשמת מורינו ורבינו הרב אהרן ליכטנשטיין זצ"ל
מאחד מתלמידיו

הערות

^א ב1: שגידולו. וכך ד. אך במשנה סוכה א, ד בכ״י רבנו כבפנים.

^ב ד (גם פ): ואינו נובל. אך אין אלו שני דברים.

^ג בב1 נוסף: לארץ. וכך ד (גם פ).

^ד ב2: המקבל.

^ה בד׳ (גם פ) נוסף: ונושר. אך בכתבי⁠־היד לית, וע׳ לעיל הערה 13.

^ו ד (גם פ, ק): סכך. שינוי לשון שלא לצורך.

^ז ד (גם פ): עליה. אך זה מקרה אחר, להלן הל׳ י״ב.

^ח ד (גם פ, ק): בהן. אך בכתבי⁠־היד כבפנים, וצ״ע (לכאורה השפעת הערבית, אך לקמן ׳בהן׳).

^ט ב1: עץ. וכך ד (גם פ).

^י ד: פרכילי ענבים. שינוי לשון מיותר.

^יא ד (גם פ, ק): פסולת. אך הלשון ׳פסל׳ בגמ׳ סוכה יט.

^יב ב2: ייבשו. וכך ד (גם פ, ק).

^יג ב2: יבלו.

^יד ב1: אותן. וכך ד (גם פ, ק).

^טו ב1: שנשתנית. וכך ד (גם פ, ק).

^טז ד (גם פ): אינן. אך אינו מתאים אחרי ׳צורתו׳.

^יז כך ב2-1. ת1: התקרא. וכן בהלכה הבאה.

^יח ד (מ׳על׳): בצידיהן. שינוי לשון לגריעותא.

^יט ד: שהרי. שינוי לשון שלא לצורך.

^כ ד: ונסר. הוסיף והחסיר.

^כא ב2: מבינתים. וכך ד (גם פ, ק). אך במשנה סוכה א, ז בכ״י רבנו כבפנים.

^כב ב2 (מ׳זה׳): זו כשרה. וכך ד (גם פ).

^כג ב2-1: שנעשית. וכן כ״פ לקמן. וכך ד (גם פ).

^כד ד (גם פ): אותן. שינוי לשון שלא לצורך.

^כה ד (גם פ, ק): כשירות (ק בלי יו״ד). אך מוסב על הסוכה.

^כו ד: בחבילה אחת. שינוי לשון לגריעותא.

^כז ד: ראשים. אף זה שינוי לשון לגריעותא.

^כח בב2 נוסף בין השיטין: היא. אך אולי הקריאה היא: איגודה.

^כט ד (מ׳כשר׳): מתחילתו כשר. שינוי לשון לגריעותא.

^ל ב1: עשייתה.

^לא ב1: עם דבר.

^לב ד (גם פ, ק): ובזה. אך ׳זה לעצמו וזה לעצמו׳ הוא תיאור האופן, ולפניו בי״ת אחת.

^לג ב1: בסוכה קטנה. וכך ד (גם פ).

^לד ד: פוסלה. אך בכתבי⁠־היד כבפנים.

^לה ב1: מן הסכך.

^לו ד (גם פ): מגדים. ושיבוש הוא.

^לז ד (גם ק) [מ׳שתליין׳]: שתלויין. אף זה שיבוש.

^לח ב1: נואיי. וכן לקמן. ויש לקראו: נואִיֵּי, ר׳ לקמן הערה 13.

^לט ד: שהיושב. שינוי לשון שלא לצורך.

^מ ב1: הנואי. ע׳ הל׳ ע״ז ג, י הערה 12.

^מא ד (גם פ): שהן. אך מוסב על הנוי.

^מב ב2-1: המקום.

^מג בב1 לית.

^מד ב1 (מ׳על׳): מצילתה. וכך ד (גם ק).

^מה ב1: מן.

^מו ד (גם פ): כרים. אך בכתבי⁠־היד כבפנים.

^מז ב1: סוכה.

^מח בד׳ נוסף: חלל. תוספת לשם הבהרה, וכ״ה בפיהמ״ש סוכה א, ב.

^מט בד׳ הוקף בסוגריים בגלל דברי ה׳כסף משנה׳, ע״ש, אך במשנה סוכה שם בכ״י רבנו ישנו.

^נ ד: שהן. אך בכתבי⁠־היד כבפנים.

^נא ד: שתקנת. שינוי לשון שלא לצורך.

^נב ב1: סוכתו. וכך ד (גם פ).

E/ע

הערותNotes

(יט-כ) סכך שהיו בו חלונות שהאויר נראה מהן וכו׳ ואם היה הסכך רב על האויר כשרה וכו׳ בד״א בשלא היה במקום אחד אויר שלשה טפחים וכו׳ היה רוב הסכוך צלתו מרובה מחמתו ומיעוט חמתו מרובה מצלתו וכו׳ כשרה עכ״ל. והוא בסוכה דף י״ט [ע״א] תנא פסל היוצא מן הסוכה נידון כסוכה, מאי פסל היוצא מן הסוכה וכו׳ ר׳ אושעיא אמר לא נצרכה אלא לסכך פסול פחות משלשה בסוכה קטנה וכו׳, מתקיף לה רב הונא לא יהא אלא אויר ואויר פחות משלשה טפחים בסוכה קטנה מי פסיל א״ל ר״א זה מצטרף וישנים תחתיו וזה מצטרף ואין ישנים תחתיו, ופירש״י דבאויר אין ישנים תחתיו ובסכך פסול ישנים תחתיו, והתוס׳ פירשו להיפוך, וכבר נחלקו עוד ראשונים בזה, אמנם הא ודאי דחד מינייהו הוי דינו דאע״ג דמצטרף להכשר סוכה מ״מ אין ישנים תחתיו, ולפ״ז קשה על הרמב״ם שהשמיט זאת, ופסק בסתמא דאויר פחות משלשה וסכך פסול פחות משלשה אין פוסלין בסוכה, דסתמן כפירושן דישנים תחתיו, שהוא זה נגד הסוגיא הזאת, וצ״ע. והנראה לומר בדעת הרמב״ם, דהנה צ״ע בהא דאויר שלשה פוסל בסוכה ולא פחות, אם הוא זה מדין לבוד, או דהוא דין מסויים בפני עצמו מהילכתא גמירא דשלשה חולק מקום בפני עצמו ופוסל בסוכה. ובאמת דהוא זה סוגיא מפורשת בסוכה דף י״ח [ע״א] דפליגי ר״א ורבינא באויר באמצע סוכה חד אמר יש לבוד באמצע וחד אמר אין לבוד באמצע, הרי להדיא דבאמת אויר פוסל במשהו ורק משום דינא דלבוד הוא דאינו פוסל עד שלשה, אכן קשה ע״ז מדברי הגמ׳ שהבאנו דקאמר על סכך פסול פחות משלשה לא יהא אלא אויר ואויר פחות משלשה מי פסיל, ואם נימא דכל השיעור דשלשה הוא רק מדין לבוד א״כ הא בסכך פסול לא שייך דין לבוד והיה לו לפסול גם בפחות משלשה, ומאי מדמה הגמ׳ סכך פסול לאויר, אלא ודאי דהא דאויר שלשה פוסל בסוכה הוא מדין שיעורין והילכתא גמירי לה דכל שהוא שלשה חשוב מקום בפני עצמו לפסול את הסוכה ופחות מזה אינו פוסל, וע״כ סכך פסול ואויר שוין בזה, וא״כ הרי באמצע ומן הצד שוה, וקשה מה דתלי לה הגמ׳ בדין לבוד. אכן באמת דתרווייהו צריכין, ואין הכי נמי דאויר שלשה הוא מדין שיעורין דכל שלשה חשוב מקום בפני עצמו לפסול את הסוכה, ויסוד הלכה זו נאמרה על הא דצלתה מרובה מחמתה דמבואר בדף י״ט שם לא נצרכה אלא לסוכה שרובה צלתה מרובה מחמתה ומיעוטה חמתה מרובה מצלתה מהו דתימא תיפסל בהך פורתא קמ״ל, וברמב״ם פ״ה מסוכה ה״כ ז״ל היה רוב הסיכוך צלתו מרובה מחמתו ומיעוטו חמתו מרובה מצלתו הואיל וצילת הכל מרובה מחמת הכל כשרה עכ״ל, הרי דדין צלתה מרובה מחמתה נאמרה על כל הסוכה ביחד, ומכשרינן גם המקומות שחמתן מרובה מצלתן משום צירופן עם יתר מקום הסוכה, והואיל שבין הכל צלתה מרובה מתכשרא בהכי, ועל זה באה ההלכה דאויר שלשה חשוב מקום בפני עצמו ואינו מצטרף עם יתר הסוכה, ואף אם יהא צלתה מרובה מחמתה ע״י צירוף יתר הסוכה מ״מ מקומו אינו מצטרף ואינו בכלל סוכה ומפסיק ופוסל. וטעמא דלבוד הוא מדינא אחרינא, ומשום דין דפנות האמור בסוכה שתים כהלכתן ושלישית טפח, ואם האויר מפסיק ביניהם הרי נמצא דאין הסככות והדפנות מצטרפין להדדי, ונמצא דכל חלק בפני עצמו חסר לו דין דפנות, ורק משום דינא דלבוד הוא דמצטרפי הסככות והדפנות להדדי, וזהו דפליגי אם יש לבוד באמצע, דאם אין לבוד באמצע נהי דהאויר הוא פחות משלשה ודינו כצלתו מרובה מחמתו ואין כאן חסרון סכך, אבל מ״מ חסר לו דפנות שמצד השני כיון דאין כאן דין לבוד שזהו עיקר המצרף הדפנות להסוכה. ולפ״ז מתישבים היטב דברי הרמב״ם, דנראה דאע״ג דבעיקר הכשירא דסוכה אין אחד מועיל לחבירו, ואין לבוד מועיל למיחל על אוירא הכשרא דסכך, וכן אין הא דאויר מצטרף להעומד מועיל להחשב סכך סמוך לדפנות, אבל לענין הך דינא דישנים תחתיו אין שני הדינים צריכין להדדי, וכל חד נידון בפני עצמו, דנראה דיסוד הדין דאין ישנים תחתיו הוא משום דאינו חשוב תוכו של סוכה, דבזה הדין מתחלק, דהרי הוא בכלל הסוכה לענין השלמת שיעורא ולא לצאת בו בעצמו ידי חובת סוכה, אשר בזה אין תרווייהו צריכין להדדי, והדין לבוד וכן ההילכתא דאויר מצטרף להעומד שני דינים נפרדים הם, ועל כל אחד בפני עצמו אנו דנין אם הוא מועיל להחשב תוכו של סוכה אם לא. אשר לפי״ז הרי ניחא היטב דעת הרמב״ם, דהנה פרכת הגמ׳ שם הלא היא, דלמה לנו לדינא דפסל היוצא מן הסוכה דינו כסוכה ותיפוק לן דמתכשר מטעמא דלא יהא אלא אויר, ועל זה הוא דמשני הגמ׳ דאי משום טעמא דלא יהא אלא אויר לא היו ישנים תחתיו ורק משום טעמא דפסל היוצא מן הסוכה נידון כסוכה משום הכי הוא דישנים תחתיו, ועכ״פ לפי האמת דפסל היוצא מן הסוכה נידון כסוכה סכך פסול ישנים תחתיו, וכן לענין אויר פחות משלשה הרי הא דמדמי הסוגיא סכך פסול לאויר פחות משלשה כל זה הוא רק לענין הדין שיעורין שנאמר באויר דפחות משלשה מצטרף ליתר הסוכה לדין צלתה מרובה מחמתה, ובזה שייך לדמות סכך פסול לאויר דפשיטא דלא חמיר שיעוריה מאויר דפחות משלשה אינו פוסל, אבל לענין הדין לבוד הרי פשיטא דסכך פסול ואויר חלוקין הן, ורק באויר איכא לבוד אבל בסכך פסול לא שייך כלל דין לבוד, וכל פרכת הגמ׳ היא רק דליתכשר מכח ההלכה דפחות משלשה אינו פוסל, דהרי הא דצריכינן לטעמא דלבוד הרי נתבאר דהוא רק בכדי שיחשב דפנות מגיעות לסכך, וזה לא שייך רק באויר, אבל בסכך פסול הסכך פסול עצמו מועיל לזה שיחשב דפנות מגיעות לסכך, אבל הא עכ״פ דדינא דלבוד לא שייך כלל בסכך פסול, וא״כ הרי לא מצינו בסוגיין רק דההילכתא דאויר פחות משלשה מצטרף לא מהניא לאשוויי תוכו של סוכה, אבל לענין דין לבוד אי מהניא לאשוויי תוכו של סוכה זה לא נתבאר כלל בהסוגיא, ושפיר י״ל דלבוד מועיל גם לאשוויי תוכו של סוכה וישנים תחתיו, וזהו שהשמיט הרמב״ם להך דינא דאין ישנים תחתיו, משום דבאמת בין באויר ובין בסכך פסול ישנים תחתיו באויר משום טעמא דלבוד, ובסכך פסול משום טעמא דפסל היוצא מן הסוכה נידון כסוכה, והסוגיא דאין ישנים תחתיו לא קיימא רק לענין סכך פסול אם באנו להכשירו מטעמא דלא יהא אלא אויר בלא דינא דפסל היוצא מן הסוכה נידון כסוכה, אבל להלכה דקי״ל פסל היוצא מן הסוכה נידון כסוכה לעולם ישנים תחתיו בין בסכך פסול ובין באויר וכמו שנתבאר. אולם מה דקשה על שיטת הרמב״ם הוא מהירושלמי דברכות פ״ז [ה״א] דאיתא התם כיי דתנינן תמן הרחיק את הסיכוך מן הדפנות שלשה טפחים פסולה הא פחות מכאן כשרה מהו לישן תחתיו, התיב ר׳ יצחק בן אלישוב הרי טיט הנרוק משלים במקוה ואין מטבילין בו אף הכא משלים בסוכה ואין ישנים תחתיו, וכבר כתבו הראשונים שבזה הרי מבואר להדיא דאויר פחות משלשה אין ישנים תחתיו, והקשו מזה על הנך רבוותא דס״ל דבסכך פסול אין ישנים ובאויר ישנים, אלא דלפי מה שכתבנו דיש דין אויר פחות משלשה גם בלא טעמא דלבוד א״כ הרי ניחא דעת הנך רבוותא, די״ל דמפרשי להירושלמי דקאי על אויר פחות משלשה היכא דליכא טעמא דלבוד דשם ודאי אין ישנים תחתיו דומיא דסכך פסול וכמבואר בסוגיין דלא עדיף אויר מסכך פסול, ומשכחינן אויר בלא לבוד שתהא הסוכה כשרה בו כגון שהאויר הוא סמוך לסכך פסול, דלענין דין דפנות הרי מועיל גם הלבוד הבא מכח סכך פסול, וממילא דהסוכה כשרה דכל שאין כאן חסרון דפנות הרי אין אויר פחות משלשה פוסל, ורק דלענין לישן תחתיו פקע טעמא דלבוד כיון דבא מכח סכך פסול ודינו כסכך פסול דאין ישנים תחתיו, דלדעת הנך רבוותא, הרי רק טעמא דלבוד הוא דמהני לענין לישן תחתיו, אבל בלא״ה אויר וסכך פסול שניהם דינן שוה דמצטרף ואין ישנים תחתיו, וניחא היטב דברי הירושלמי כיון דבאמת בין אויר ובין סכך פסול אין ישנים תחתיו, אכן לדעת הרמב״ם דס״ל דבאמת גם סכך פסול ישנים תחתיו משום דפסל היוצא מן הסוכה נידון כסוכה, א״כ הרי ממילא דגם לבוד הבא מסכך פסול ג״כ ישנים תחתיו, כיון דבאמת בין אויר ובין סכך פסול שניהם שוין לישן תחתיהם, ולפי זה הא קשה מהא דאיתא בירושלמי דאויר אין ישנים תחתיו וצ״ע. ונראה דהרמב״ם מפרש דהנך לישני דנאמרו בפסל היוצא מן הסוכה פליגי, ולמאן דמוקי לה בדפנות או בחמתה מרובה מצלתה לא נאמר כלל דין פסל היוצא מן הסוכה על סכך פסול, וממילא דבין סכך פסול ובין אויר הסמוך לו אין ישנים תחתיו, ורק למאן דמוקים לה בסכך פסול הוא דהוי דינא דישנים תחתיו, ומפרש דהירושלמי הוא ג״כ כהנך אוקימתי קמייתא דבסכך פסול לא נאמר הדין דפסל היוצא מן הסוכה דינו כסוכה, וממילא דמצינו בין אויר ובין סכך פסול דמצטרף ואין ישנים תחתיו, ובגוונא דהלבוד יוצא מן הסכך פסול, ואנן קי״ל כאוקימתא בתרייתא דסכך פסול הוא ג״כ בכלל פסל היוצא מן הסוכה, וממילא דלעולם כל שמצטרף והסוכה כשרה מצטרף וישנים ג״כ תחתיו, ולהכי הוא שסתם הרמב״ם הדברים ופסק בסתמא דהסוכה כשרה, כיון דלדידן כל שהסוכה כשרה ישנים תחתיו. אולם אכתי צ״ע, דלפי מה שנתבאר לא הוזכר כלל בסוגיין דין אויר במקום לבוד אם ישנים תחתיו או לא, וא״כ למה לנו לאוקמי להירושלמי דאיירי באויר שהלבוד שלו בא מכח סכך פסול, ואמאי לא נתפוש דברי הירושלמי כפשוטן דאויר אין ישנים תחתיו ואין דין לבוד מועיל לזה, ובאמת שמזה הוכיחו הבעל המאור והרא״ש והר״ן להכריע כפירש״י דבאויר הוא דאין ישנים תחתיו, ולא כפי׳ הר״ח והתוס׳ שפירשו להיפך, והיינו משום דכל דליכא הוכחה מתלמודין ממילא דברי הירושלמי מכריעין דנקט בסתמא דאויר אין ישנים תחתיו. ועיין ברי״ף שהשמיט כל הך סוגיא, דממילא מבואר דדעתו כדעת הרמב״ם דבין באויר ובין בסכך פסול ישנים תחתיו, וכל זה צ״ע מפשטות דברי הירושלמי דאויר אין ישנים תחתיו. ונראה דכל הנך רבוותא הוכיחו זאת מהא דאיתא שם מאי פסל היוצא מן הסוכה וכו׳ רבב״ח אמר ר״י לא נצרכה אלא לסוכה שרובה צלתה מרובה מחמתה ומיעוטה חמתה מרובה מצלתה מהו דתימא תפסל בהך פורתא קמ״ל, והרי כל הך דינא דפסל היוצא מן הסוכה נידון כסוכה נאמר לענין לישן תחתיו, וכדהבאנו מהסוגיא דזה מצטרף וישנים תחתיו, ובעל כרחך דגם הכא הך מיעוטא דחמתה מרובה מצלתה ישנים תחתיו, וממילא דגם אויר ישנים תחתיו, דחמתה מרובה מצלתה ואויר שניהן דינן שוה. אלא דלהנך רבוותא דס״ל דאויר אין ישנים תחתיו לא תקשי מהכא, דבאמת הא הך דפסל היוצא מן הסוכה קאי על הסכך, ולהך לישנא דאיירי שמיעוטה חמתה מרובה מצלתה קאי ג״כ על הסכך המועט שבמיעוטה, דמהו דתימא דליבטיל מחמת חמתה המרובה עליו, קמ״ל דהרי הוא כסוכה, ומצטרף בהדי יתר הסכך, והואיל ובין כולם הרי היא צלתה מרובה מחמתה כשרה. אשר לפ״ז הרי ניחא הא דפסל היוצא מן הסוכה דאיירי בחמתה מרובה מצלתה ומ״מ נידון כסוכה לישן תחתיו, ואע״ג דבאויר אין ישנים תחתיו, כיון דקאי על הסכך שבו, וא״כ הרי גם הא דישנים תחתיו קאי ג״כ על הסכך שבו, ומצטרף עם יתר הסוכה להשלים שיעור דראשו ורובו דבעינן שיהא בתוך הסוכה, וא״כ אין זה שייך כלל לדין אויר, דבאמת הרי מועיל הא דבין הכל צלתה מרובה מחמתה להחשב כולה צלתה מרובה מחמתה, וכדחזינן דמצטרף להשלים שיעור סוכה, וע״כ ממילא דגם בהך מיעוטא דחמתה מרובה מצלתה הסכך והאויר שבו מתחלקים, דרק באויר הוא דאין ישנים תחתיו, אבל הסכך שבו שפיר ישנים תחתיו, כיון דהרי הוא בהכשר סוכה. ובזה הרמב״ם והרי״ף והר״ח והתוס׳ חולקין, וס״ל דאע״ג דהסכך שבו מצטרף להשלים שיעור צלתה שיהא מרובה מחמתה, אבל מ״מ כיון שמקומו חמתה מרובה מצלתה אין בו דין הכשר סוכה ודינו שוה לאויר דהכשרו הוא רק מחמת יתר הסוכה, וע״כ ממילא דהא דהרי הוא כסוכה וישנים תחתיו הוא הדין גבי אוירו, דדין שניהם שוה בזה, ונמצא דמבואר בזה דאויר במקום שאינו פוסל בסוכה ישנים תחתיו, וממילא דמוכרחין לפרש דברי הירושלמי כמו שכתבנו דאיירי בלבוד היוצא מסכך פסול. ולפ״ז ניחא היטב דעת הרמב״ם והרי״ף שפסקו דבין באויר ובין בסכך פסול ישנים תחתיו, וכמו שנתבאר מתוך הסוגיא דפסל היוצא מן הסוכה דנאמרו בה שני אוקימתות חדא לחמתה מרובה מצלתה שהוא כאויר וחדא לסכך פסול ובשניהם נאמר שהרי הוא כסוכה גם לענין שישנים תחתיו וכמו שנתבאר. (כא) היה הסיכוך מדובלל והוא הסיכוך שיהיה מקצתו למעלה ומקצתו למטה כשר, ובלבד שלא יהיה בין העולה והיורד שלשה טפחים, ואם היה ברוחב זה העולה טפח או יתר אע״פ שהוא גבוה יתר משלשה טפחים רואין אותו כאילו ירד למטה ונגע בשפת זה היורד, והוא שיהיה מכוון כנגד שפת היורד עכ״ל. ובכסף משנה שם הביא דעת הראשונים דסברי דבעינן דוקא שיהיה הסכך העליון מכוון כאויר התחתון אבל אם היה הסכך שלמעלה רחב יותר מאויר שלמטה שוב לא אמרינן בזה חבוט רמי, ועיי״ש בכסף משנה שכתב דנראה דהכי הוא דעת הרמב״ם ולפיכך כתב שיהיה חובטן כנגד שפת היורד עיי״ש. וקשה על זה מהא דאיתא באהלות פי״ד [מ״ה] שני זיזין זה על גב זה ויש בהן פותח טפח וכו׳, היה העליון עודף על התחתון פותח טפח טומאה תחתיהן או ביניהן תחתיהן וביניהן טמא וכו׳, היה העליון עודף על התחתון פחות מטפח טומאה תחתיהן תחתיהן וביניהן טמא ביניהן או תחת המותר ר׳ אליעזר אומר תחתיהן וביניהן טמא ר׳ יהושע אומר ביניהן ותחת המותר טמא ותחתיהן טהור, ופלוגתת ר״א ור״י היא כפלוגתתן למעלה בטומאה תחת הזיז דתנן שם טומאה תחתיו ר״א מטמא את הבית ור״י מטהר, והכי נמי הכא דכוותה, כיון דהויין שני אהלים והעליון העודף הוי זיז לגבי התחתון, וע״כ ר״א שאמר מה שבבית טמא ס״ל הכא ג״כ דתחתיהן טמא, ור״י דס״ל התם דהבית טהור ס״ל גם הכא דתחתיהן טהור, אולם ברישא בהיה העליון עודף על התחתון טפח לא פליגי ר״א ור״י ולכו״ע תחתיהן טמא, והיינו משום דדוקא גבי פחות מטפח דאין בו דין הבאת טומאה, וכל טומאתו היא רק טומאת זיזין דרבנן, הוא דס״ל לר״י דהבית טהור, משא״כ ברישא דהיה עליון עודף על התחתון טפח, דלא צריכינן כלל לטעמא דזיזין, ורק דיש כאן אהל של הבאת טומאה דאורייתא, א״כ הדבר פשוט דהטומאה יוצאת מאהל לאהל דרך פותח טפח וגם תחתיהן טמא, והרי הא דטומאה יוצאת מאהל לאהל הוא מדינא דחבוט רמי, דלא שאני זיזין מקורות, ובעל כרחך דגם בהא דעליון עודף על התחתון הוא ג״כ מדינא דחבוט רמי דחשובין אהל אחד, וא״כ הרי להדיא דגם היכא שהעליון עודף על ביניהן שלמטה ג״כ אמרינן חבוט רמי, וקשה על הנך רבוותא דס״ל דלא אמרינן חבוט רמי רק כשהעליון מכוון כנגד הבינים של התחתונים, וכן בארובה דקי״ל דהיכא דאיכא ארובה בין בית לעליה אהל העליה מצטרף לאהל הבית להביא טומאה בבית, דהוא זה מדינא דחבוט רמי כמו גבי קורות, א״כ הא קשה דהא תקרת העליה רחבה הרבה יותר מהארובה ואיך אמרינן בזה חבוט רמי, [*) ועיין בדברינו על דברי הרמב״ם בפט״ז מטומאת מת גבי ארובה שם נתבאר דאיכא בזה פלוגתת הראשונים אם גבי ארובה צריכינן לההילכתא דחבוט רמי או לא],⁠^א ולהדיא תניא בתוספתא [הובאה בר״ש פי״ב דאהלות] גבי קורות הבית והעליה, היו עשויות שתי וערב טומאה תחת אחת מהן תחת כולן טמא, הרי להדיא דגם כשהקורות העליונות עודפות מאויר שבין התחתונות ג״כ אמרינן חבוט רמי, וקשה על הנך ראשונים דסברי דבעינן שיהא העליון מכוון כאויר התחתון ואם לאו לא אמרינן בזה חבוט רמי וצ״ע. והנה בכסף משנה עוד שם וז״ל ואפשר שרבנו בא למעט ג״כ היכא שיש ברוחב הקנה העולה טפח או יותר ובין התחתונות יש יותר מרוחב הקנה העולה, דלא אמרינן חבוט רמי אלא כשיבא הקנה העליון ליכנס בין התחתונות בצמצום עכ״ל. והרי אין לפרש דכוונת הכסף משנה היא שלא ישאר אח״כ אויר שלשה, דזה הרי לא הוצרך הרמב״ם להשמיענו, דפשיטא דלא עדיפא מכל סוכה דאויר שלשה פוסל, אלא ודאי דכוונת הכסף משנה היא דהכא בחבוט רמי שאני דבעינן שלא ישאר אויר כלל אף פחות משלשה, ובעל כרחך דהוא זה מדיני חבוט רמי, דבפחות מאויר התחתון לא חלה ביה הדין של חבוט רמי, ומשום דכך הוא מעיקר ההילכתא דלא אמרינן חבוט רמי אלא כשהעליון מכוון בצמצום כנגד האויר שלמטה לא פחות ולא יותר, וא״כ נמצא דעכ״פ נכלל בדברי הרמב״ם גם זה שלא יהא יותר מאויר התחתון, כיון דעיקר הדין הוא דליכא חבוט רמי אלא כשהם מכוונות, וכשהעליון פחות או יותר מאויר התחתון תרווייהו חד מילתא נינהו וחד דינא להו דלא אמרינן בכה״ג חבוט רמי, וקשה מכל הנך מקומות שהבאנו. והנראה לומר בדעת הנך ראשונים, דס״ל דבאמת לא צריכינן כלל לענין הבאת טומאה לההילכתא דחבוט רמי, ומשום דדוקא גבי סוכה דצריכינן לצרפינהו להסכך והדפנות ביחד, כי היכי שיחשב הסיכוך על גבי דפנות, וע״כ צריכינן בה דוקא לההילכתא דחבוט רמי, משא״כ לענין דין הבאת טומאה, לא צריכינן כלל לצרפינהו לגוף האהלים בהדדי, דבאמת לא בעינן כלל בהבאת טומאה שיהא גוף האהל חשוב חד אהל, וגם אם הם חשובין שני אהלים ג״כ הטומאה מתפשטת מאהל לחברו, דכל שיש האהלה ע״ג מביא את הטומאה, וע״כ ממילא דלא בעינן בהבאת טומאה כלל לההילכתא דחבוט רמי, וגם בלא חבוט רמי מ״מ מכיון דכל אחד בפני עצמו שם אהל ביה ויש כאן מיהא האהלה בכל המקום ע״כ שפיר יש כאן הבאת טומאה בכל המקום, והא דמביאה הגמ׳ מהך דקורות לדין חבוט רמי, הרי דבקורות צריכינן לההילכתא דחבוט רמי, היינו דוקא באין בכל קורה בפני עצמו פותח טפח, דכל קורה בפני עצמו לית בה שם אהל כלל ואין בה דין הבאת טומאה, וצריכינן דוקא לצרפן להקורות יחד כי היכי דתיחול בהו דין אהל והבאת טומאה, ולענין שיחול עליהן דין אהל והבאת טומאה בעינן דוקא שיהיו אהל אחד, וע״כ צריכינן דוקא לההילכתא דחבוט רמי, וביש בהן פותח טפח באמת לא צריכינן כלל לדינא דחבוט רמי. ולא תקשי דא״כ איך מצינו לההילכתא דחבוט רמי גבי טומאה, כיון דביש בהן פותח טפח לא צריכינן כלל לההילכתא דחבוט רמי ובפחות מטפח הא לא אמרינן חבוט רמי, ובעל כרחך מוכרח דגם היכא דכל אחד בפני עצמו שם אהל ביה ויש בו דין הבאת טומאה, מ״מ אין הטומאה עוברת מאהל לאהל, משום דבעינן דוקא אהל אחד להבאת טומאה, וצריכינן לזה לההילכתא דחבוט רמי שיהיו חשובין אהל אחד. אכן י״ל דמצינו שפיר לההילכתא דחבוט רמי כגון היכא דבהתחתון ליכא טפח ורק בהעליון הוא דאיכא טפח, דהתחתון בפני עצמו לא הוי אהל כלל, ואמרינן בזה חבוט רמי לצרפינהו יחד למשוויה להתחתון אהל, כיון דבהעליון מיהא איכא טפח. ולפ״ז הרי מיושב היטב מה דבזיזין וארובה וקורות מביאין טומאה ואף דעודף מאויר התחתון, לשיטת הראשונים דבעודף מאויר התחתון לא אמרינן חבוט רמי, דכיון דאיירי ביש בהן פותח טפח, ונמצא דכל אחד בפני עצמו יש עליו דין אהל ודין הבאת טומאה, ולא צריכינן ביה כלל לההילכתא דחבוט רמי וע״כ טמא בכל גווני ואף דעודף מאויר התחתון, כיון דצירופו לא הוי מדינא דחבוט רמי, ורק גבי סוכה דצירופו הוא מההילכתא דחבוט רמי וע״כ בעינן ג״כ שלא יהא עודף מאויר התחתון לשיטת הראשונים שהזכרנו. אלא דלפ״ז, משנתינו גבי זיזין דתנן היה עליון עודף על התחתון פחות מטפח ביניהן ותחת המותר טמא ותחתיהן טהור, קשה כיון דתחת המותר טמא א״כ הרי דין אהל ביה להביא את הטומאה, ומשום דמצטרף עם יתר האהל שלמעלה דאית ביה שיעורא דטפח על טפח, וא״כ אם נימא דשני אהלים הסמוכין זה לזה מביאין את הטומאה מזה לזה, א״כ גם הכא אמאי תחת התחתון טהור, והא הויין שני אהלים הסמוכין זה לזה, אלא ודאי דבעינן דוקא שיהיו חד אהל, וצרופא דשני אהלים הוא רק ע״י ההילכתא דחבוט רמי דמועיל לעשותן חדא האהלה, ולענין חבוט רמי שפיר אין המותר מצטרף, כיון דלית ביה טפח על טפח, ולא מהניא לן כלל מה דיש בו דין אהל ע״י צירופו עם יתר האהל שלמעלה, דחבוט רמי לא אמרינן רק בטפח, דהוא כל שיעורא דאהל ביחד, אבל המותר לחוד דלית ביה טפח לית ביה חבוט רמי, וע״כ התחתון טהור. האומנם די״ל דבאמת המותר אין בו שום דין הבאת טומאה כלל, ומשום דלית ביה טפח על טפח, ואינו מצטרף כלל עם יתר האהל, והא דתחת המותר טמא הוא משום דכנגד הטומאה מיהא הא בוקעת למעלה ושם מתפשטת בכל האהל כיון דיש שם טפח על טפח, וממילא שוב מטמאה כנגדה תחת כל המותר דכנגד הטומאה לא בעינן טפח, אבל אין הכי נמי דדין הבאת טומאה ליכא תחת המותר, וא״כ ניחא הא דתחת התחתון טהור אע״ג דהויין שני אהלים הסמוכין זה לזה, וגם נוכל לומר דשני אהלים הסמוכין זה לזה הטומאה עוברת מאהל לאהל, ומשום דהכא שאני דעצם הטומאה אינה תחת אהל המביא ואין כאן הבאת טומאה כלל. אכן נראה דתחת המותר באמת הוי אהל גמור, אף שאין בו שיעור טפח על טפח, מ״מ שפיר מצטרף עם יתר האהל משום דין שיפועי אהלים, דכל פחות מטפח מצטרף עם האהל טפח ביחד להחשב אהל גמור לחוץ בפני הטומאה ולהביא את הטומאה, וא״כ הרי תחת המותר בודאי דין אהל ביה ויש בו דין הבאת טומאה, ומדתנן דתחת התחתון טהור ש״מ דאין שני אהלים מביאין טומאה מזה לזה כי אם כשנעשו אהל אחד ע״י ההילכתא דחבוט רמי, ומשום הכי הוא דתחת התחתון טהור כיון דלית בהמותר טפח על טפח ואין בו חבוט רמי. וכן זה שכתבנו דההילכתא דחבוט רמי הוא במקום שאין בהתחתון טפח, ג״כ אינו, וכסוגית הגמ׳ בסוכה דף כ״ב [ע״א] היתה אחת למעלה ואחת למטה רואין העליונה כאילו היא למטה ואת התחתונה כאילו היא למעלה, דש״מ דבעינן גם בתחתונה טפח שתוכל להיות כאילו היא עולה למעלה, ומשום דההילכתא דחבוט רמי מאהל לאהל נאמרה, וגם דממילא דלא מצינו כלל דהחבוט רמי יועיל לאשוויי אהל, ועיקר הלכה זו לא נאמרה רק לצרף את האהלים ולעשותן אהל אחד, וממילא הרי מבואר דכל ההילכתא דחבוט רמי לא נאמרה רק מאהל לאהל לעשותן חדא האהלה, ומשום דבלאו הכי לא מצטרפי יחד לא לענין סוכה ולא לענין הבאת טומאה, ואע״ג דבאמת לפי מה דשני רב כהנא הא דרואין את התחתונה כאילו היא למעלה לא איירי כלל בדין חבוט רמי כי אם בהדין רואין שבקורה וכמבואר ג״כ הכי בעירובין דף י״ד [ע״א], אבל לפי דברי רב אשי דמפרש טעמא דקורות דהוא משום חבוט רמי הרי עכ״פ מוכרח דההלכתא דחבוט רמי מאהל לאהל נאמרה, ובזה ליכא מאן דפליג עליה, ועיין בפירוש המשניות להרמב״ם באהלות פי״ב שכתב גבי קורות דרואין את התחתונות כאילו הן למעלה ואת העליונות כאילו הן למטה, והיינו כהסוגיא דסוכה שהבאנו, ומשום דזה לכו״ע דההילכתא דחבוט רמי על שניהן העליונות והתחתונות ביחד נאמרה. ועכ״פ הא מבואר מזה דכל הבאת טומאה שבשני אהלים הוא רק משום דינא דחבוט רמי, ובע״כ מוכרח דגם הך דזיזין דהיה עליון עודף על התחתון טפח, וכן הך דארובה דמצטרף אהל העליה לאהל הבית להבאת טומאה, וכן הא דתניא גבי קורות היו עשויות שתי וערב טומאה תחת אחת מהן תחת כולן טמא כולהו משום דינא דחבוט רמי נינהו, וש״מ דגם בעליון עודף על התחתון ג״כ אמרינן חבוט רמי, וקשה דברי הרמב״ם שפסק דבעינן שיהיה מכוון כנגד שפת היורד. וע״כ הנראה לומר בדעת הרמב״ם, דהנה בסוכה דף י״ח [ע״א] אמר אביי אויר שלשה וכו׳ ומיעטו וכו׳ בסוכה קטנה בקנים הוי מיעוט בשפודין לא הוי מיעוט, והני מילי מן הצד אבל באמצע פליגי בה ר״א ורבינא חד אמר יש לבוד באמצע וחד אמר אין לבוד באמצע, הרי דמבואר בסוגיא דהא דאויר פחות משלשה אינו פוסל הוא משום טעמא דלבוד, אבל בלאו הכי גם אויר משהו פוסל, וכמו באמצע למ״ד אין לבוד באמצע דלא מהניא מיעטו בקנים, אשר ע״כ זהו שכתב הכא הרמב״ם בסוכה המדובללת שיהיה העליון מכוון כנגד שפת התחתון, ר״ל שלא יהיה פחות מאויר התחתון, ומשום דס״ל דבמדובללת גם אויר משהו פוסל, ולא מתכשרא כי אם במכוון נגד שפת התחתון שלא ישאר שם אויר כלל. וטעמו של הרמב״ם בזה הוא, משום דס״ל דאע״ג דההילכתא דחבוט רמי מועיל למיחשביה כאלו הוא למטה ומצטרף העליון עם התחתון ועם הדפנות, אבל לענין לבוד אין זה מועיל כלל, וכל שהעליון רחוק מן התחתון שלשה טפחים בין שהמרחק הוא ברוחב בין שהוא בגובה פקע מיניה דין לבוד, וממילא דהדר דינו דגם אויר משהו פוסל כמו באמצע למ״ד אין לבוד באמצע, וזהו שפסק הרמב״ם דבעינן שיהיה מכוון ממש כנגד שפת התחתון וכמו שנתבאר. ונראה דכן הוא מוכרח בדעת הרמב״ם כמו שכתבנו, והוא מהא דפסק לעיל בפ״ד וז״ל היו הדפנות דבוקות לארץ ולא היו מגיעות לסכך אם היו גבוהות עשרה טפחים אע״פ שהן רחוקות מן הגג כמה אמות כשרה ובלבד שיהיו הדפנות מכוונות תחת שפת הגג עכ״ל, ושם הרי בודאי קשה למה לנו מכוונות, והרי אף אם נימא דמשום חבוט רמי בעינן דוקא מכוונות, אבל הרי שם לא צריכינן כלל לההילכתא דחבוט רמי, והכשר הסוכה שם הא הוי משום ההילכתא דגוד אסיק מחיצתא דהמחיצות עולות עד סכך העליון, ועדיפא מינה פסק הרמב״ם דאפילו בסיכך על גבי שפת הגג ג״כ הויא סוכה כשרה משום דאמרינן גוד אסיק מחיצתא, וכל שכן כאן שהמחיצות ניכרות, וא״כ למה לי מכוונות, אלא ודאי דכוונת הרמב״ם היא שלא יהא בהן גם אויר פחות משלשה, ומשום דבלאו הכי אין הדפנות מצטרפות לסוכה, כיון דהסכך רחוק ג׳ ויותר מהדפנות דפקע מינה דין לבוד, וא״כ הרי ממילא דהוא הביאור עצמו גם גבי סוכה המדובללת, דר״ל שלא יהיה שם גם אויר משהו, דתרווייהו חד דינא וחד טעמא להו, דכל שהסככות עצמן רחוקות זה מזה או מהדפנות שלשה ויותר בגבהן, פקע מהן דין לבוד, וגם אויר משהו פוסל בהן, וכמו שנתבאר. אלא דקשה על זה מהא דאיתא בעירובין דף ט׳ [ע״א] רב אשי אמר וכו׳ כגון שנעץ שתי יתדות עקומות על שני כותלי מבוי שאין בגובהן ג׳ ואין בעקמומיתן ג׳ מהו דתימא או לבוד אמרינן או חבוט אמרינן לבוד וחבוט לא אמרינן קמ״ל, ועיין ברשב״א שם שהקשה דלמה לי הכא לדינא דחבוט רמי והא כיון דאין בגובהן ובעקמומיתן ג׳ א״כ תתכשר מדין לבוד לחוד, ותירץ דאיירי שיש בהאלכסון שבין קורה לכותל המבוי שלשה, והא דאין בעקמומיתן ג׳ פירושו בנטיתן לרוחב המבוי, אבל בהאלכסון באמת יש ג׳, ואין כאן דין לבוד, וע״כ צריכינן דוקא לטעמא דחבוט רמי, ולפ״ז הרי מבואר להדיא הכא דאף דיש בין הקורה לכותל המבוי מרחק שלשה, מ״מ כל שעל ידי החבוט רמי יהיו תוך ג׳ שוב אמרינן על זה לבוד, ומשום דאמרינן חבוט ולבוד ביחד, ולפ״ז גם בסוכה המדובללת אין אויר פחות משלשה פוסל, ונסתר מה שכתבנו בדעת הרמב״ם, והמכוונות שהצריך אכתי צ״ע. אלא דבאמת יש לפרש הא דקאמר הגמ׳ אין בגובהן ג׳ ואין בעקמומיתן ג׳, דר״ל דגם באלכסון ליכא ג׳, כי אם דהקורה היא בתוך שלשה לכותלי המבוי, והא דצריכינן לההילכתא דחבוט רמי ולא סגי בטעמא דלבוד לחוד, הוא משום דלבוד לא מהניא רק למיחשבינהו כמחובר, אבל מ״מ הקורה נחשבת כבמקומה ואינה על גבי מבוי, ולענין הכשירא דמבוי קורה על גבי מבוי בעינן, שלזה אין הלבוד מועיל כלל, אם לא משום ההילכתא דחבוט רמי דעיקרה נאמר דמחתינן לה למטה, ורק בזה הוא דנחשבת קורה על גבי מבוי. אשר אם נימא כן שוב הדרינן לכללין, דאין לבוד רק היכא שעצם הקורה היא בתוך ג׳ לכתלים, ואין חבוט רמי מועיל כלל למיחל ביה דין לבוד, והא דקאמר מהו דתימא או לבוד אמרינן או חבוט אמרינן לבוד וחבוט לא אמרינן, היינו משום דהכא צריכינן לתרווייהו, חבוט לענין גובהה שהיא מעל המבוי, ולבוד לענין רחבה שאינה מגעת לכתלים, אבל אין הלבוד נוגע להחבוט, כי אם דכל אחד חל בפני עצמו. ובהכי מתישבת היטב הסוגיא, דהנה התוס׳ שם הקשו בהא דקאמר הגמ׳ אין בגובהן ג׳ מהא דאיתא בסוכה דף כ״ב דכי יש ברחבו טפח אמרינן חבוט רמי אפילו ביתר מג׳, ותירצו דהכא שאני דבעינן קורה על גבי מבוי וביתר מג׳ לא הוי היכר, וביאור דבריהם, משום דבאמת זה קשה לומר דהדין של חבוט רמי אינו מועיל לאשוויי קורה על גבי מבוי, דהרי אדרבה זהו עיקר ההילכתא דחבוט רמי דחשבינן לה כאילו היא למטה, וע״כ זהו שהוסיפו התוס׳ טעמא דהיכר, ור״ל דאע״ג דמדינא הא הוי שפיר קורה על גבי מבוי משום ההילכתא דחבוט רמי אבל מ״מ היכרא דקורה ליכא רק בתוך שלשה, אכן לפי מה שכתבנו הרי מתישבת הסוגיא היטב, דבאמת אין הכי נמי דאי משום ריחוק הגובה בלחוד לא הוה איכפת לן גם אם היתה גבוהה הרבה כיון דאמרינן חבוט רמי וחשיב קורה על גבי מבוי, אבל הכא שאני דיש כאן גם החסרון שברוחב, דהקורה אינה מגעת לצדדי המבוי, שלזה הרי לא שייך כלל ההילכתא דחבוט רמי, וכל הכשרה צריך להיות רק מדין לבוד לחוד, דנימא לבוד מהקורה לכותל המבוי, וע״כ צריכינן דוקא שעצם הקורה תהא סמוכה להכותל בתוך ג׳, וכמו שנתבאר דלמיחל דין לבוד לא מהניא לזה ההילכתא דחבוט רמי וצריכינן שיהו סמוכות זה לזה ממש בתוך ג׳. והתוס׳ בע״כ דקיימי בשיטת הרשב״א דאיירי שיש באלכסונן ג׳, ובע״כ דאמרינן לבוד גם ע״י חבוט רמי, וע״כ זהו שהקשו דגם ביש בגובהן ג׳ ג״כ ליתכשר. אכן נראה דבדעת הרמב״ם מוכרח כמו שכתבנו, והוא מהא דהשמיט כל הך אוקימתא דרב אשי, ולדעת התוס׳ והרשב״א דאיירי שיש באלכסון שבין קורה לכותל שלשה ואין כאן דין לבוד רק עי״ז דאמרינן מתחילה חבוט רמי, א״כ הא הוי זאת חידוש דין דאמרינן לבוד גם ע״י חבוט רמי ואף שהקורה עצמה רחוקה יותר מג׳ מהכותל, וא״כ למה השמיט זאת הרמב״ם, אלא ודאי דהרמב״ם מפרש כמו שכתבנו, דאיירי שאין בין קורה לכותל שלשה, ולבוד והחבוט רמי הם שני ענינים נפרדים, דהלבוד הוא לענין החסרון שבין קורה לכותל, והחבוט רמי הוא לענין מה שגבוהה מהמבוי ואינה על גבי חלל המבוי, אבל אין הכי נמי דהא שתהא הקורה תוך שלשה לכותל ע״י החבוט רמי אינו מועיל כלל לענין לבוד, כי אם דבעינן שתהא הקורה עצמה תוך שלשה לכותל, וע״כ שפיר השמיט הרמב״ם להאוקימתא דרב אשי, דכיון דפסק דאמרינן לבוד בתוך ג׳ ואמרינן חבוט רמי שתחשב כאלו יורדת למטה, א״כ ממילא איכלל בזה גם אוקימתא דרב אשי דאמרינן חבוט רמי ולבוד ביחד כיון דכל אחד חל בפני עצמו. ולפ״ז מיושב היטב דעת הרמב״ם כמו שכתבנו, דהא דהצריך שיהא שפת העליון מכוון כנגד שפת התחתון הוא למעוטי גם אויר פחות מג׳, ומשום דכיון דגבוהות יותר מג׳ ופקע מינה תורת לבוד א״כ פוסל בה גם אויר משהו, וכמו שהבאנו מהסוגיא דאין לבוד באמצע דלא מתכשר אויר פחות מג׳ בסוכה רק ע״י לבוד, וכמו שנתבאר.בסיוע פרויקט פרידברג לפרסום הגניזה, מפעל משותף של חברת פרידברג לכתבי יד יהודיים (FJMS) ופרויקט פרידברג לפרסום הגניזה (FGP), לע"נ ר' פרץ ב"ר מרדכי יהודה פרידברג ז"ל, נלב"ע י"ד כסלו תשס"ג לפ"ק, תנצב"ה. הונצח ע"י בנו וכלתו, דוב וגיטל חיה פרידברג, טורונטו

הערות

^א *)⁠הדברים האלה לא באו עוד בדפוס.

הערות

Rambam

Peirush

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

Please Login

נא להתחבר לחשבונכם

Login!כניסה לחשבון