רמב״ם שמיטה ויובל ו׳רמב״ם
(א)
אין עושין סחורה בפירות שביעית. ואם רצה למכור מעט מפירות שביעית מוכר, ואותן הדמים הרי הן כפירות שביעית, יילקח בהן מאכל וייאכל בקדושת שביעית, ואותו הפרי הנמכר הרי הוא בקדושתו כשהיה:
(ב)
לא יהיה לוקח ירקות שדה ומוכר, ולא יצבע מקליפי שביעית בשכר, מפני שזה עושה סחורה בפירות שביעית. לקח ירקות לאכול והותיר, מותר למכור המותר, והדמים שביעית. וכן אם לקט ירקות לעצמו, ולקח מהן בנו או בן בתוא ומכר, הרי זה מותר, והדמים דמי שביעית:
(ג)
כשמוכרין פירות שביעית אין מוכרין אותן לא במידה ולא במשקל ולא במנין, כדי שלא יהיה כסוחר בפירות שביעיתב, אלא מוכר המעט שמוכר אכסרה, להודיע שהוא הפקר, ולוקח הדמין לקנות בהן אוכל אחר.
(ד)
ואוגד דברים שדרכן להיאגד לבית, למכור בשוק אכסרה, כדרך שאוגדין להביא לבית, לא כדרך שאוגדין לשוק, כדי שלא יהיה כמוכר בצמצום. ודברים שאין דרכן להיאגד אלא לשוק, לא יאגוד אותן:
(ה)
פירות חוצה לארץ שנכנסו לארץ, לא יהיו נמכרין במידה או במשקל או במנין, אלא כפירות הארץ אכסרה. ואם היו ניכרין שהן מחוצה לארץ, מותר:
(ו)
חומר בשביעית מבהקדש, שהפודה את הקודש יצא הקודשג לחולין וייתפסוד הדמין תחתיו, והשביעית אינה כן, אלא המוכר פירות שביעית ייתפסו הדמים וייעשו כפירות שביעית, והפירות עצמן לא נתחללו ונעשו כפירות שאר השנים, שנאמר בה ״תהיה״ (ויקרא כ״ה:ז׳), בהוייתה תהי לעולם. ולפי שנקראת קודש, תופסת את דמיה. נמצאת אומר, האחרון האחרוןה נתפש בשביעית, והפרי עצמו הרי הוא כשהיהו:
(ז)
כיצד, לקח בפירות שביעית או בדמיהן בשר, נעשה הבשר כאותן הפירות, ואוכלו כפירות שביעית, וצריך לבער שניהםז בשעת ביעור שביעית. לקח באותו בשר או בדמיו דגים, יצא הבשר ונתפשו הדגין. לקח בדגיןח או בדמיהן שמן, יצאו דגין ונתפס שמן. לקח בשמן או בדמיו דבש, יצא שמן ונתפס דבש. וצריך לבער הפירות הראשונות עם הדבש האחרון כדרך שמבערין פירותט שביעית. ואין עושין משניהם מלוגמא, ולא מפסידין אותן, כשאר פירות שביעיתי:
(ח)
אין שביעית מתחללת אלאיא דרך מקח. במה דברים אמורים, בפרי ראשון, אבל בפרי שני, מתחלל בין דרך מקח בין דרך חילול.
(ט)
וכשמחללין פרי הנלקח שנית, אין מחללין אותו על בהמה חיה ועוף חיים, שמא יניחם ויגדל מהם עדרים עדריםיב, ואין צריך לומר שביעית עצמה, אבל מחללין אותן הפירות על השחוטים:
(י)
דמי שביעית אין פורעין מהן את החוב, ואין עושין מהןיג שושבינות, ואין משלמין מהן תגמולין, ואין פוסקין מהן צדקה לעניים בבית הכנסת. אבל משלחין מהן דברים של גמילות חסדים, וצריך להודיע:
וכן, אין לוקחין מהן עבדים וקרקעות ובהמה טמאה, ואם לקח, יאכל כנגדן, כדרך שעושה במעשר שני. ואין מביאין מהן קיני זבים וזבות ויולדות וחטאות ואשמות, ואם הביא, יאכל כנגדן. ואין סכין כלים ועורות בשמן של שביעית, ואם סך, יאכל כנגדן:
(יא)
אין נותנין מהן לא לבלן ולא לספר ולא לספן ולא לשאר האומנין, אבל נותן הוא למי שדולה מים מן הבור להשקות אותו מים. ומותר ליתן מפירות שביעית או מדמיהן לאומנין מתנותיד חינם:
(יב)
האומר לפועל, הא לך איסר זה ולקט לי ירק היום, שכרו מותר, ואינו כדמי שביעית, אלא מוציאו בכל מה שירצה, ולא קנסו את הפועל להיות שכרו כדמי שביעית. ואם אמרטו, לקט לי בו ירק היום, הרי זה כדמי שביעית, ואינו מוציאו אלא באכילה ושתייה כפירות שביעית:
(יג)
החמרין העושין בפירות שביעית מלאכת שביעית האסורה, כגון שהביאו יתר מדאי, הרי שכרן כדמי שביעית, ודבר זה קנס להם. ומפני מה קנסו בשכר החמרין ולא קנסו בשכר הפועל, מפני ששכר הפועל מועט לא קנסו בו, משום כדי חייו:
(יד)
הלוקח מן הנחתום כיכר בפונדיון, ואמר לו בשעת לקיחה, כשאלקט ירקות שדה אביא לך בוטז, הרי זה מותר, ואותו הכיכר הרי הוא כפירות שביעית. ואם לקח ממנו סתם, לא ישלם לויז מדמי שביעית, שאין פורעין חוב מדמי שביעית:
(טו)
אוכלין פירות שביעית בטובה ושלא בטובה. כיצד בטובה, שיתן לו פירות שביעית כמי שעשה עמו טובה שנתן לו, או שיכניסויח לגינתו לאכול כמי שעשה עמו טובה. ומי שנתנויט לו פירות שביעית במתנה, או שנפלו לו בירושה, הרי זה אוכלן כדרך שאוכל פירות שאוסף אותן הוא בעצמו מן השדה:רמב"ם מדויק, מהדורת הרב יצחק שילת (ירושלים, תשפ"א) עם תיקונים, כל הזכויות על המהדורה הדיגיטלית שמורות לעל־התורה. למבוא למהדורה לחצו כאן.
ספר זרעים מוקדש לזכותו של מורי ורבי, אלופי ומיודעי,
הרב יצחק שילת (גרינשפאן) שליט"א.
יזכהו בורא עולם ברוב חסדיו לאריכות ימים ושנים, ללמוד, ללמד ולהפיץ תורתנו הקדושה בבריאות טובה ונהורא מעליא, ויתברך בכל מילי דמיטב מפי עליון יחד עם כל בני ביתו שיחיו.
בהערכה ובהוקרה הערות
ת1: ביתו. וכ״ה בגליון ד בשם נ״א.
ד (מ׳בפירות׳): פירות בשביעית. אך אין איסור לסחור בפירות סתם בשביעית, אלא האיסור הוא לסחור בפירות של שביעית, אפילו לא בשביעית.
ד (מ׳הקודש׳): ההקדש יצא הקדש. אך בכתבי־היד כבפנים.
ת1: וייתפשו. וכך ד (גם פ, ק). אך לקמן גם בת1 ׳ייתפסו׳. האחת לשון מקרא והאחרת לשון חכמים, ורבנו משתמש בשתיהן.
בת1 לית. וכך ד (גם פ, ק). אך
במשנה שביעית ח, ז בכ״י רבנו כבפנים, ולשון זו מדגישה שכל שנעשה אחרון הוא הנתפס בקדושה.
ב1: כמה שהיה. ת1: כמו שהיה. וכך ד (גם פ, ק).
ד: אותן. אך נוסח הפנים יותר בהיר.
כך ב1 (בדגים), ת1. א: הדגין.
כך ב1, ת1. בא׳ לית.
כך ב1, ת1. בא׳ נכפלה בטעות מלת ׳שביעית׳.
בד׳ נוסף: על. אך בגמ׳
סוכה מ: כבפנים.
בד׳ (גם ק) לית. אך בגמ׳
סוכה מא. בכתבי־יד כבפנים.
בד׳ (גם פ, ק) נוסף: לו.
בת1 לית, וכ״ה
במשנה שביעית ח, ד בכ״י רבנו, אך בַפירוש שם ישנו (בערבית, ובתרגום ק׳ הושמט), ויש בזה רבותא שגם כך מותר.
ב1, ת1: שיכניסנו.
נראה שיש לקרוא: שניתנו, ע׳ שביעית ט, ט ששם ׳נפלו׳ קודם ל׳נתנו׳.