Maaseh Rokeach Tefillah uBirkat Kohanim 11 – מעשה רקח תפילה וברכת כהנים יא‏ – Mishneh Torah

רמב״ם

פירוש

פרק יא (א) כל מקום שיש בו עשרה מישראל צריך להכין בו^א בית שייכנסו בו לתפילה בכל עת תפילה, ומקום זה הוא הנקרא בית הכנסת. וכופין בני העיר זה את זה לבנות להן בית הכנסת, ולקנות להן ספר תורה, נביאים וכתובים: (ב) כשבונין בית הכנסת אין בונין אותו^ב אלא בגבהה של עיר, שנאמר ״בראש הומיות תקרא״ (משלי א׳:כ״א). ומגביהין אותו עד שיהיה גבוה מכל חצרות העיר, שנאמר ״לרומם^ג את בית אלהינו״ (עזרא ט׳:ט׳). ואין פותחין פתחי בית הכנסת אלא למזרח, שנאמר ״והחונים לפני המשכן קדמה״ וכו׳ (במדבר ג׳:ל״ח). ובונין בו היכל שמניחין בו ספר תורה, ובונין היכל זה ברוח שמתפללין כנגדה באותה העיר, כדי שיהיו פניהן אל מול ההיכל כשיעמדו בתפילה^ד. (ג) ומעמידין בימה בבית הכנסת^ה, כדי שיעלה עליה הקורא בתורה או מי שהוא אומר לעם דברי כיבושין, כדי שישמעו כולם. וכשמעמידין התיבה שיש בה ספר תורה, מעמידין אותה באמצע, ואחורי התיבה כלפני^ו ההיכל, ופניה כלפני העם: (ד) כיצד העם יושבין בבתי כנסיות, הזקנים יושבין פניהם כלפני העם ואחוריהם כלפני ההיכל, וכל העם יושבין שורה לפני שורה, ופני כל שורה^ז לאחורי השורה שלפניה, עד שיהיו פני כל העם כלפני הקודש וכלפני הזקנים וכלפני פני^ח התיבה. ובעת ששליח ציבור עומד לתפילה, עומד בארץ לפני התיבה, ופניו לפני^ט הקודש כשאר העם: (ה) בתי כנסיות ובתי מדרשות נוהגין בהן כבוד, מכבדין^י אותן ומרבצין^יא אותן. ונהגו כל ישראל בספרד ובמערב, בשנער וארץ^יב הצבי, להדליק עששיות בבתי כנסיות, ולהציע בקרקען מחצלות כדי לישב עליהן. ובערי אדום יושבין שם על הכסאות: (ו) בתי כנסיות ובתי מדרשות אין נוהגין בהן קלות ראש, כגון שחוק והיתול^יג ושיחה בטילה, ואין אוכלין בהן, ואין שותין בהן, ואין ניאותין בהן, ואין מטיילין בהן, ואין נכנסין להן לא בחמה מפני החמה ולא בגשמים מפני הגשמים. וחכמים ותלמידיהם מותרין לאכול ולשתות בהן מדוחק: (ז) ואין מחשבין בהן חשבונות, אלא אם כן היו חשבונות של מצוה, כגון קופה של צדקה ופדיון שבויים וכיוצא בהן. ואין מספידין בהן אלא הספד של רבים, כגון שיהיה שם בהספד^יד גדולי חכמי אותה העיר, שכל העם מתקבצין ובאין בגללן: (ח) היה לבית הכנסת או לבית המדרש שני פתחים, לא יעשנו דרך^טו כדי^טז שייכנס בפתח זה ויצא בפתח שכנגדו לקרב הדרך, שאסור להיכנס להן אלא לדבר מצוה: (ט) מי שצרך^יז להיכנס לבית הכנסת לקרות תינוק או חבירו, ייכנס ויקרא מעט, או יאמר שמועה, ואחר כך יקרא חבירו, כדי שלא ייכנס בשביל חפצו בלבד. ואם אינו יודע, יאמר לאחד מן התינוקות, קרא לי פסוק שאתה קורא בו, או ישהה מעט בבית הכנסת ואחר כך יצא, שהישיבה שם מעסקי מצוה היא, שנאמר ״אשרי יושבי ביתך״ (תהלים פ״ד:ה׳): (י) מי שנכנס לקרות או להתפלל בפתח זה^יח, מותר לו לצאת בפתח שכנגדו כדי לקרב את הדרך. ומותר לאדם להיכנס לבית הכנסת במקלו ובמנעלו ובאפונדתו^יט, ואם צרך לרוק רוקק בבית הכנסת: (יא) בתי כנסיות ובתי מדרשות שחרבו, בקדושתן הן עומדין, שנאמר ״והשמותי את מקדשיכם״ (ויקרא כ״ו:ל״א), אף על פי שהן שוממין בקדושתן הן עומדין. וכשם שנוהגין בהן^כ ביישובן, כך נוהגין בהן בחורבנן, חוץ מכיבוד וריבוץ, שאין מכבדין אותם ואין מרבצין^כא. עלו בהם עשבים, תולשין אותם ומניחין^כב אותם במקומן, כדי שיראו אותם העם, ותיעור רוחם וישתדלו לבנותן^כג: (יב) אין סותרין בית הכנסת כדי לבנות אחר במקומו או במקום אחר, אבל בונין אחר, ואחר כך סותרין זה, שמא יארע להן אונס ולא יבנו. אפילו כותל אחד ממנו, בונה חדש בצד הישן, ואחר כך סותר הישן: (יג) במה דברים אמורים, שלא^כד חרבו יסודותיו^כה, אבל אם חרבו יסודותיו, או שנטו כתליו לנפול, סותרין אותו מיד, ומתחילין לבנותו במהרה ביום ובלילה, שמא תדחק שעה^כו ויישאר חרב: (יד) מותר לעשות בית הכנסת בית המדרש, אבל בית המדרש אין עושין אותו בית הכנסת, שקדושת בית המדרש יתירה על קדושת בית הכנסת, ומעלין בקודש ולא מורידין. וכן, בני העיר שמכרו בית הכנסת, יש להן ליקח בדמיו תיבה. מכרו תיבה, יש להן ליקח בדמיה מטפחות או תיק לספר תורה. מכרו מטפחת^כז או תיק, לוקחין בדמיו חומשין. מכרו חומשין, לוקחין^כח ספר תורה. אבל אם מכרו ספר תורה, אין לוקחין בדמיו אלא ספר תורה אחר, שאין שם קדושה למעלה מקדושת ספר תורה. וכן במותריהן^כט: (טו) וכן אם גבו מן העם מעות לבנות בית המדרש, או בית הכנסת, או לקנות תיבה, או מטפחת ותיק, או ספר תורה, ורצו לשנות, כל שגבו אין משנין אותו אלא מקדושה קלה לקדושה חמורה ממנה. אבל אם עשו מה שגבו לעשותו, והותירו, משנין המותר לכל מה שירצו. וכל כלי בית הכנסת כבית הכנסת. פרוכת שעל הארון שמניחין בו הספרים, כמטפחות הספרים. ואם התנו עליהן, הרי הן כפי התנאי: (טז) במה דברים אמורים שמותר למכור בית הכנסת, בבית הכנסת של כפרים, שלא עשו אותה^ל אלא על דעת בני הכפר לבדם, שתהיה להם להתפלל בה, היא שאם רצו כולם למכרה מוכרין^לא. אבל בית הכנסת של כרכין, הואיל ועל דעת כל אנשי העולם נעשה, שיבוא ויתפלל בו כל הבא אל המדינה, נעשה של כל ישראל, ואין מוכרין אותו לעולם: (יז) בני הכפר שרצו למכור בית הכנסת שלהן, או לבנות בדמים^לב בית הכנסת אחר, או לקנות בדמים תיבה או תורה, צריכין להתנות על הלוקח שלא יעשה אותו לא מרחץ ולא בורסקי, והוא המקום שמעבדין בו העורות, ולא בית הטבילה ולא בית המים. ואם התנו שבעה טובי העיר במעמד אנשי העיר בשעת מכירה שיהא הלוקח מותר לעשות בו כל אלו, מותר: (יח) וכן אם התנו שבעה טובי העיר במעמד אנשי העיר על מותר הדמים שיהיו חולין, הרי אלו חולין, וכשלוקחין הדמים ובונין מהם בית הכנסת אחר, או שקנו מהן תיבה או מטפחת ותיק או ספרי חומשין או ספר תורה, השאר יהיה חולין כמו שהתנו, ויעשו בו מה שירצו: (יט) וכן, אם קיבלו עליהן כל אנשי העיר או רובם אדם אחד, כל מה שעשה עשוי, ומוכר ונותן לבדו כפי מה שיראה, ויתנה כפי מה שיראה: (כ) כשם שמותר להן למכור בית הכנסת, כך נותנים אותו^לג במתנה, שאילו לא היה להן לציבור הנייה במתנה זו לא נתנוה. אבל לא שוכרין^לד אותה ולא ממשכנין אותה. וכן, כשסותרין בתי כנסיות לבנותן, מותרין למכור ולהחליף וליתן במתנה הלבנים והעצים והעפר שלהן, אבל להלוותן אסור, שאין הקדושה עולה מהן אלא בדמים, או בהנייה שהיא כדמים: (כא) רחובה של עיר, אף על פי שהעם מתפללין בו בתעניות ובמעמדות, מפני שהקיבוץ רב ואין בית הכנסת^לה מכיל אותם, אין בו קדושה, מפני שהוא עראי, ולא נקבע לתפילה. וכן בתים וחצרות שהעם מתכנסין להם^לו לתפילה, אין בהן קדושה, מפני שלא קבעו אותם לתפילה בלבד, אלא עראי מתפללין בהן, כאדם שמתפלל בתוך ביתו:רמב"ם מדויק, מהדורת הרב יצחק שילת (ירושלים, תשפ"א) עם תיקונים, כל הזכויות על המהדורה הדיגיטלית שמורות לעל־התורה. למבוא למהדורה לחצו כאן.
Sefer Ahavah dedicated in memory of Jack Genauer Z"L, Yaakov Koppel ben Moshe Yehuda HaLevi, by the Genauer family of Seattle, Washington

הערות

^א ד (גם ק): לו. אך אין הבית לצורך המקום, אלא לצורך יושביו, והבית הוא בו.

^ב ב2-1, ת3: אותה. וכך ד׳, ושם שינה גם את ההמשך ללשון נקבה. אך רבנו משתמש ל׳בית כנסת׳ גם בל׳ זכר וגם בל׳ נקבה – ר׳ להלן הל׳ כ׳ – לשון זכר ע״ש ׳בית׳, ולשון נקבה ע״ש ׳כנסת׳.

^ג כך קטעי⁠־גניזה, כבכתוב. א: ולרומם.

^ד ת3: לתפלה. וכך ד. אך הדרוש הוא כיוון הגוף בעת התפילה עצמה.

^ה ב1 (מ׳בבית׳): באמצע הבית. וכך ד (גם ק). וכך היה גם בא׳, ונמחק, ותוקן כבפנים. ונראה שזהו תיקון שעשה רבנו בספרו, לומר שאין הבימה צריכה להיות דוקא באמצע הבית. ב2, וכן קטע⁠־גניזה: באמצע בית הכנסת. ת1, ת3: בבית הכנסת באמצע הבית. וכנראה שזהו צירוף של שתי הגירסאות.

^ו ב2: כלפי. וכן בסמוך. וכך תוקן בב1. ובהלכה הבאה כך בת1. וכך ד (גם ק) בכל מקום. ובאמת ׳כלפני׳ הוא הביטוי העברי המקביל ל׳כלפי׳, שמקורו ארמי (=כִּלְאַפֵּי), ורבנו משתמש בשניהם, ר׳ להלן יד, ג.

^ז ד (מ׳כל׳): השורה. אך נוסח הפנים מבהיר יותר את הכוונה.

^ח בד׳ לית. אך הכוונה שלתיבה שש״צ יורד לפניה (כנזכר בסמוך) יש צד שניכר שהוא הצד הקדמי, ׳פניה׳, השונה מהצד האחורי (כגון: שהיא נפתחת לצד זה, או משופעת לצד זה, וכד׳).

^ט ב2, ת1, ת3: כלפני.

^י ב1: ומכבדין. וכך ד (במ״ם). כנראה ״תיקון״ על פי הגמ׳ מגילה כח:, אך כל הרישא שם, שאין נוהגין בהן קלות ראש וכו׳, מובאת בהלכה הבאה, וכאן הכוונה שהכבוד הוא בזה שמכבדין ומרבצין.

^יא ד: ומרביצין. וכ״ה לפנינו בגמ׳ מגילה שם. אך במשנה שביעית ב, י ועוד בכ״י רבנו כבפנים.

^יב ב2-1, ת3 (מ׳בשנער׳): ובשנער ובארץ. ת1: ובשנער וארץ. ד: בשנער ובארץ. וכך היה בא׳ ותוקן כבפנים. ספרד והמערב במערב, שנער וארץ הצבי במזרח (ואין הכרח לכפול את בי״ת השימוש, כתהילים קנ, ג-ד).

^יג ת3-1: והתל. בב1 נראה שהיה כתוב כבפנים, ותוקן ל: והיתיל. ע׳ הל׳ דעות ב, ז והערה 5 שם. ובקטע⁠־גניזה כבפנים. וייתכן שרבנו השתמש בשתי הצורות.

^יד ב2: הספד. וכך ד. וכך היה בא׳, ותוקן כבפנים. ובגמ׳ מגילה כח: לפנינו, וכן בגירסת ר״ח ורי״ף שם: ״דקאי ביה רב ששת״ (ולא כגירסת רש״י, ע״ש), כלומר, בגלל נוכחותו של החכם בהספד.

^טו בת1 נוסף בין השיטין בכתב מאוחר: קפנדריא. ובד׳ היא במקום ׳דרך׳. פנו אל לשון המשנה בברכות ט, ו, אך רבנו רצה לפרשה, כפי שפירשה בפיהמ״ש שם.

^טז ב1: כגון. אך ׳כדי ש׳ ו׳עד ש׳ משמשים אצל רבנו לתיאור האופן.

^יז ב1: שצריך. וכך ד. אך רבנו משתמש בפועל ׳צרך׳ בבנין קל, ע׳ למשל הל׳ יסודי התורה ח, א.

^יח בד׳ לית מ׳בפתח׳, וחסרון המורגש הוא.

^יט בד׳ נוסף: ובאבק שעל רגליו. הוסיף על פי המשנה בברכות ט, ו לגבי הר הבית, אולם בגמ׳ סג. מבואר שבית הכנסת שוה להר הבית בדברים שאדם מקפיד בהם בביתו, ואולי באבק שברגליו מקפיד ואסור בבית הכנסת.

^כ בת1 נוסף: כבוד. וכך ד. והוא מובן מאליו.

^כא ב1 (מ׳אותם׳): ואין מרבצין אותן. ב2, ת1, ת3: אותן ואין מרבצין אותן. וכך ד (גם ק; בד׳: מרביצין, כנ״ל הל׳ ה׳ הערה 9). וכך היה גם בא׳ (׳אותם׳ במ״ם סופית), ונמחק, מן⁠־הסתם על פי כ״י רבנו.

^כב ת3-1 (מ׳תולשין׳): לא יתלוש ואם תלשו אותן מניחין. אך בפיהמ״ש מגילה ג, ד כתב רבנו שמותר לתלוש ולהניח, וזהו מה שכתב גם כאן.

^כג ד (מ׳וישתדלו׳): ויבנום. קיצר שלא ברשות.

^כד קטעי⁠־גניזה: בשלא.

^כה בד׳ נוסף: או שלא נטו כתליו ליפול. ״תיקן״ על פי ההמשך, אך טעה בלשון, כי היה לו לנסח: ולא נטו וכו׳. ובאשר ל׳לנפול׳ – ע׳ לעיל ה, יד הערה 9.

^כו ב1 (מ׳תדחק׳): תדחוק השעה. ת3-1: תדחק השעה.

^כז ב2-1, ת3-1: מטפחות. וכך ד (גם ק). וכ״ה במשנה מגילה ג, א בכ״י רבנו. וכך היה גם בא׳, ותוקן, מן⁠־הסתם על פי כ״י רבנו. ויש להבין שבמכירת תיבה יש כדי כמה מטפחות, ובסיפא שינה מלשון המשנה כדי לומר שגם אם מכרו רק מטפחת אחת צריך לשמור דמיה עד שיוכלו לקנות בהן חומשין. והרי הוסיף ׳או תיק׳ שאינו במשנה.

^כח בב1, ת1 נוסף: בדמיו. וכך ד. אך היה למוסיף לנסח: בדמיהן. ובמשנה במגילה אין ׳בדמיו׳ מאחרי הדין הראשון, וייתכן אפוא שרבנו ויתר עליו באחרון.

^כט ד: במותריה. אך אינו מוסב רק על התורה, ובמשנה מגילה ג, א בכ״י רבנו כבפנים.

^ל ד (וגם ק׳): אותו. וכן כל ההמשך בלשון זכר. ר׳ להלן הל׳ כ׳ הערה 2.

^לא ד: מותרין. אך בכתבי⁠־היד כבפנים.

^לב ב2-1: בדמיו. וכן בסמוך. וכך ד.

^לג ב1: אותה. ל׳ נקבה כבהמשך ההלכה. ובד׳ שינו בהמשך לל׳ זכר, אך ע׳ לעיל הל׳ ב׳ הערה 12 שרבנו משתמש בשתיהן.

^לד ד (גם ק): משכירין. על חילוף ׳שוכר – משכיר׳ ר׳ הל׳ דעות ז, ח הערה 4.

^לה ד (מ׳בית׳): בתי כנסיות. אך הענין בתעניות הוא להיקהל במקום אחד.

^לו ב2: בהן. ד (מ׳מתכנסין׳): מתקבצין בהם. הפסיד את לשון התכנסות, הדומה ל׳בית הכנסת׳ ומדגישה שאף על פי כן אין בהן קדושה.

(א) עשרה מישראל. דכל דבר שבקדושה אינו בפחות מעשרה כדאיתא פרק מי שמתו דף כ״א מקרא דונקדשתי בתוך בני ישראל ואתיא תוך תוך מעדה עיי״ש. וכופין בני העיר זה את זה וכו׳. וציין מרן ז״ל מהתוספתא כתבה הרי״ף פ״ק דבתרא ע״כ נ״ב ובפ״ו מהלכות שכנים סיים כדי שיקרא בהם כל מי שירצה לקרות מן הצבור ורבינו ירוחם כתב דאפילו המיעוט כופין את המרובין הביאו מור״ם בהגהה חו״מ סי׳ קס״ג וכתב הרב מגן אברהם ז״ל או״ח סימן ק״נ דדוקא בימיהם שלא ניתן ליכתב רק תנ״ך אבל עכשיו מחוייבים גם לקנות גמרות ללמד בהם לקטנים וגדולים ועיין יו״ד סוף סי׳ ע״ד והשיירי כנסת הגדולה בשם הרב ב״ח כתב דכ״ש שכופין שילכו לבית הכנסת להתפלל בעשרה אם אין לו אונס ובכנסת שם כתב בשם הר״ם מפאדווא שלבנין ביהכנ״ס גובין לפי ממון לא לפי נפשות. (ב) שנאמר בראש הומיות תקרא. הכי איתא בתוספתא דמגילה פ״ב. ומכל מקום קצת קשה דפסוק זה הוא במשלי א׳ ושם אינו מדבר מבית הכנסת כלל דכתיב לעיל מיניה חכמות בחוץ תרונה ברחובות תתן קולה בראש הומיות תקרא וכו׳ שהוא על התורה וכמ״ש במדרש ילקוט שם ואפשר משום דביהכנ״ס הוא מקום הראוי ללמוד בו והוא מסוגל לקיים הלימוד כמ״ש רבינו פ״ג דתלמוד תורה הל׳ י״ב וז״ל אמרו חכמים ברית כרותה שכל היגע בתורתו בבית הכנסת לא במהרה הוא משכח ע״כ והוא מן הירושלמי פ׳ אין עומדין א״כ כוונת הפסוק לפ״ז שמקום לימוד החכמה דהיינו תורתינו הקדושה תהיה בראש הומיות דהיינו בגובהה של עיר. ומגביהים אותה וכו׳. פ״ק דשבת דף י״א אמר רב חמא בר גוריא אמר רב כל עיר שגגותיה גבוהים מבית הכנסת לסוף חרבה שנאמר לרומם את בית אלהינו וכו׳ והני מילי בבתים אבל בקשקושי ואברורי לית לן בה ע״כ ופירש רש״י קשקושי ואברורי בירניות ומגדלים ע״כ ופסקו הרא״ש והרי״ף ומרן בית יוסף או״ח סימן ק״נ ורבינו השמיטו ולא ידעתי למה אם לא שנאמר דבגמרא הוצרכו לבאר משום דרב חמא בר גורייא קאמר כל עיר שגגותיה ובגגות הוה ס״ד דאפילו קשקושי ואברורי דיש להם גגות גם כן הוה אסור אבל רבינו דנקט חצירות מינה משמע דברניות ומגדלים דאין נכללים בכלל חצירות שפיר דמי. (ג) וכשמעמידין התיבה וכו׳. תוספתא כתבה הרי״ף ז״ל פרק הקורא עומד וביאור כוונת רבינו עיין למרן הקדוש זלה״ה ולהרב כנסת הגדולה או״ח סי׳ ק״נ. (ד) עומד בארץ. לאפוקי על גבי התיבה אי נמי לאפוקי שלא יהא עומד על גבי דבר גבוה ג׳ טפחים משום דממעמקים קראתיך ה׳ כתיב ע״ד שכתב ז״ל פ״ה הל׳ ז׳ ובש״ס נמי איתא ההוא דנחית וכו׳ יורד לפני התיבה וכו׳ הכל על דרך זה. (ה) נוהגים בהם כבוד וכו׳. ברייתא במגילה דף כ״ח וכתב הרב מג״א סימן קנ״א שהאר״י זלה״ה היה נזהר אפי׳ מרקיקה בבית הכנסת ע״כ ולפחות ישפשפנו ברגליו כמ״ש הטור שם וכן הוכיח הרבינו יונה בסוף ברכות מהירושלמי וש״ס דילן והרב כנסת הגדולה כתב שיש ליזהר מלהשתמש שום תשמיש בעליה שעל גבי הבית הכנסת או בית המדרש אפילו של יחיד ושכן ראה שכל מי שנשתמש בבית שעל גבי המדרש לא הצליחו מהם ירדו מנכסיהם מהם מתו מהם לא זכו ליבנות ע״כ. והרב ב״י ז״ל כתב בשם ארחות חיים ז״ל שאסור ליכנס לבית הכנסת בסכין ארוך לפי שהתפילה מארכת ימיו של אדם והסכין מקצרם ע״כ. וקצת קשה דכיון דיהיב טעמא מפני שהסכין מקצר ימיו של אדם א״כ מה לי ארוך מה לי קצר הא בכלי ברזל לא נתנה בו תורה שיעור משום דבכל דהוא ממית ואולי דפשיטא דהוא הדין אפי׳ בקצר ונקט ארוך מפני שבארוך יש בו חששא אחרת שמא יראה לחוץ והוי זלזול טפי להביהכנ״ס ומכאן יש להזהיר להשוחטים שלפעמים באים לביהכנ״ס בסכין של שחיטה תוך כיסם שלא יעשו כן כי אם לצורך גדול ובאזמיר יע״א ראיתי שיש להשוחט חדר מיוחד לשחוט כעין חדר קטנה ושם משמר סכיניו ע״פ הרוב. ומכבדין אותם. ורבינו יעקב ז״ל היה מכבד בזקנו לפני ארון הקדש מג״א בשם ספר החסידים והכנסת הגדולה כתב שכן שמע שהיה עושה החסיד רבי אליעזר בן שושין כל עש״ק. (ו) בתי כנסיות ובתי מדרשות וכו׳. כן היא גירסת הרי״ף והרא״ש ז״ל והיא מן הירושלמי אמנם בגמרא שלפנינו במגילה דף כ״ח ובתוספתא דמגילה ספ״ב אין שם אלא בתי כנסיות ואיתא התם ת״ר בתי כנסיות אין נוהגים בהם קלות ראש אין אוכלים בהם ואין שותים בהם ואין ניאותין בהם ואין מטיילין בהם ואין נכנסים בהם בחמה מפני החמה ובגשמים מפני הגשמים אבל קורין בהם ושונים בהם וכו׳. ופי׳ רש״י ואין ניאותין בהן אין מתקשטין לתוכו ואין מטיילין שם ע״כ תו איתא התם א״ר אסי בתי כנסיות שבבבל על תנאי הם עשויים ואף על פי כן אין נוהגים בהם קלות ראש ומאי ניהו חשבונות וכו׳ וכתבו התוס׳ שם ואעפ״כ אין נוהגים בהם קלות ראש פי׳ בבניינם שהרי בחרבנן שרי בכל הני ואיצטריך לאשמועינן משום דסלקא דעתך אמינא דדוקא אכילה ושתיה דהוי קלות ראש ביותר הוא דאסור אבל חשבונות דלא הוי קלות ראש כ״כ סד״א דשריא קמ״ל דלא ע״כ תו איתא התם ואין ניאותים בהם אמר רבא חכמים ותלמידיהם מותרים דאמר רבי יהושע בן לוי מאי בי רבנן ביתא דרבנן. ואין נכנסים בהם בחמה וכו׳ כי הא דרבינא ורב אדא בר מתנא הוו קיימי ושאלי שאלתא מרבא אתא זילחא דמטרא עיילי לבי כנשתא אמרו האי דעיילינן לבי כנשתא לאו משום מטרא אלא משום דשמעתא בעיא צילותא כיומא דאסתנא ע״כ והנה מתוך דברי התוספות שהזכרנו נראה דאכילה ושתיה הוי קלות ראש טפי מאינך דקתני בברייתא ובדרך לא זו אף זו וא״כ כדקאמר רבא חכמים ותלמידיהם מותרים אחלוקה דאין ניאותין משמע דאכילה ושתיה אסורה אפילו להחכמים ותלמידיהם דהא הויא זילותא טפי גם מנאותים לפי דברי התוספות ז״ל והכי משמע נמי מדלא תפסו בגמרא ארישא דברייתא דקתני אכילה ושתיה אלא אאין ניאותים (דהיינו מתקשטים כמ״ש רש״י ז״ל) דמשמע דאין התר להחכמים ותלמידיהם אלא בנאותים או משם ואילך דקתני בברייתא מעתה קשה על רבינו תרתי חדא דאיך התיר אכילה ושתיה כיון דמשמעות הגמרא שהוא אסור כי לא הותר אלא ניאותים וכו׳ ותו דכתב מדוחק ואם הכוונה דא״א בלאו הכי מעתה אפילו לשאר עמא לישתרי מפני הדוחק וכדאשכחן בערבי פסחים דהתירו לאכול לאורחים בבי כנישתא דאם נפרש כפשוטו בבי כנישתא ממש לא הוי אלא מפני הדוחק ומאן פלג לן בהך דינא בין תלמיד חכם לשאר העם כיון דמסתם סתמו בגמרא.
והנה מרן הקדוש ז״ל כתב על דברי רבינו מההיא דרבינא ורב אדא בר מתנא אתא זילחא דמטרא וכו׳ ופי׳ רש״י לאו משום מטרא שיגין עלינו מפני הגשמים שאם לא היינו עוסקים בשמעתא שצריכה דעת צלולה ומיושבת לא היינו נכנסים והרי רבא הוא דקאמר חכמים ותלמידיהם מותרים והיכי קאמר הכא דאי לאו משום דשמעתא וכו׳ אלא ודאי כי קאמר דמותרים היינו בשעת הדחק ואז מותרים אפילו לאכול ולשתות אבל שלא בשעת הדחק אפי׳ התלמידי חכמים אסורים וכעובדא דזילחא דמטרא וכו׳ ע״כ. ותמיהא לי על דבריו ז״ל אחרי אלף מחילות דאימא דרבא דקאמר וחכמים ותלמידיהם מותרים לא קאי אלא אאין ניאותים כפשטא דסוגיא אבל מידי אחרינא לא ולכך רבינא ורב אדא בר מתנא הוצרכו להתנצל עם רבא גופיה דמשום שמעתא הוא דעבדי הכי דהא לא שרי רבא להת״ח אלא ניאותים דוקא וזלחא דמטרא אינו בכלל זה. ותו דאף אם מרן ז״ל מפרש בדעת רבינו דכי קאמר רבא חכמים ותלמידיהם מותרים אחלוקא דאין ניאותים היינו לומר דמכ״ש טיול ולהגן מפני הגשמים כדמשמע מתוך דברי התוספות שהזכרנו והכל מדוחק דוקא מכח עובדא דזלחא דמטרא אם כן היכי יליף רבינו לאכילה ושתיה אימא דדוקא הנך דקילי שרו להו ע״י הדוחק אבל אכילה ושתיה דחמירא מהנך דהוי זלזול טפי אימא דאפי׳ מדוחק נאסרה ואף אם לא יפרש כדברי התוספות אלא דהוא הדין הנך אכתי אם איתא אמאי לא קאמר זה רבא אאין אוכלים ושותים דקתני בברייתא ברישא אי נמי לימא סתמא ובכולם חכמים מותרים ומדקאמר רבא הא אאין ניאותים משמע דדוקא הא שריא להת״ח וקרוב הדבר לומר דה״ה לאינך כאילו אמר ואין ניאותים וכו׳ אבל אכילה ושתיה מעולם אינה בכלל זה ואף אי יהבינן למרן ז״ל כל תלמודיה בהא אכתי למה נקט רבינו אכילה ושתיה לחוד כיון דברישא אדכר להו לכולהו אי ס״ל דכולם שוים בהדרגה אחת דע״י הדוחק דוקא הותרו ובלאו הכי אסור א״כ לימא סתמא וכולם חכמים ותלמידיהם מותרים על ידי הדחק.
ולענ״ד נראה דעת רבינו כדעת הסמ״ג ז״ל עשין י״ט שכתב שהתיר האכילה להחכמים ותלמידיהם וכו׳ נפקא לן מן הירושלמי דאיתא התם בתי כנסיות ובתי מדרשות צריכים בדיקה שמכניסים בהם חמץ בעיבורין ובראשי חדשים פי׳ בסעודה שעושים בעיבור השנה ובעיבור ר״ח (והזכירו גם כן הטור או״ח סימן תל״ג) ושוב כתב הסמ״ג ז״ל ואמרינן בהרואה כל היוצא מבית הכנסת לבית המדרש ומבית המדרש לבית הכנסת זוכה ומקבל פני שכינה שנאמר ילכו מחיל אל חיל יראה אל אלהים בציון וכן אמר בירושלמי דמגילה רבי יהושע בן לוי אמר בתי כנסיות ובתי מדרשות לחכמים ולתלמידיהם רבי חייא ורבי דוסא מתקבלין בבי כנישתא וכיוצא בדברי ריב״ל אמר רבא בגמרא שלנו ע״כ. ונראה פשוט דמ״ש הסמ״ג ז״ל וכיוצא בדברי ריב״ל אמר רבא בגמרא שלנו לא קאי אלא לדברי ריב״ל גופיה דבגמרא שלנו אמר רבא משמיה מאי בי רבנן ביתא דרבנן דאילו למאי דקאמר רבא חכמים ותלמידיהם מותרים אחלוקא דאין ניאותים נראה פשוט דלא כיון הסמ״ג ז״ל שהרי שם לא הזכיר שום היתר בדבר זולתי האכילה ושתיה מדוחק אלא קאי דוקא לדברי ריב״ל דבגמרא שלנו הוא משונה ממה שהוא בירושלמי והכי מוכחת כוונת הסמ״ג ז״ל דקעסיק ואתי בכל היוצא מבית הכנסת לבית המדרש וכו׳ שהם הת״ח להורות מעלת החכמים ותלמידיהם שהבתי כנסיות ובתי מדרשות שהם לנו למקדש מעט זוכים בו החכמים וקרוי ביתם וההיא דרבא דקאמר חכמים ותלמידיהם מותרים לא קם לן להלכתא דהוא הוציא זה מדברי ריב״ל וכוונת ריב״ל לדידן אינה להתיר שום דבר זלזול להת״ח חלילה תדע דרבינא ורב אדא בר מתנא שהיו מדברים עם רבא גופיה כי אתא זלחא דמטרא ועיילו לבי כנישתא הוצרכו להתנצל שעשו כן משום דשמעתא בעיא צילותא וכו׳ משמע דאף משום דוחק לא שרי לעשות כן ומכ״ש שעם רבא גופיה היו מדברים ואם איתא היה לו להשיב להם דאין צורך להתנצלות זה דמן הדין מותר גמור הוא להת״ח וכיון דאפילו בדבר זה שאין כאן כל כך זלזול שהרי לא עשו כן כי אם על צד ההכרח מפני הגשמים ואנוסים הם ועוד שאין במעשה ההוא שום הוכחת זלזול שהרי הוא נכנס לבית הכנסת ואינו דומה לטיול וקישוט ואכילה ושתיה שהוזכרו בברייתא א״כ על כרחין לומר שהכל נאסר אפילו להחכמים ותלמידיהם.
ועוד נראה להכריח לזה מדקתני בברייתא התם אבל קורין ושונים בהם דמלתא דפשיטא היא ומהיכא תיסק אדעתין שיהא אסור ללמוד בבית הכנסת ומכ״ש לגירסת הרי״ף ורבינו דקתני בברייתא ביהכנ״ס וביהמ״ד דאם שם יהא אסור ללמוד היכן יהא מותר אלא ודאי משמע דאתא לומר דלא הותר כי אם הלימוד לא זולת לשום אדם מעתה הדבר נראה מבואר שלא הותר אפי׳ להחכמים שום דבר זולתי האכילה ושתיה מדוחק דהיינו כדי שלא יתבטלו מלימודם משום דמצינו כיוצא בה בעיבור השנה כנז״ל זו נראית דעת הסמ״ג ורבינו שלא הזכירו שום היתר אחר כי אם זה וכן מצאתי להרב מגן אברהם או״ח סי׳ קנ״א אכן הוא ז״ל לא הזכיר דברי הסמ״ג ולא נרגש מדברי רבא זולת הכריח מן הירושלמי לדעת רבינו וכדי שלא יתבטלו מלימודן התירו להם דבר זה דוקא ושכן משמע ברמזין ובטור שכתב ות״ח מותרים לאכול ולשתות משמע דאינך מילי אסור ושכן משמע ברבינו ירוחם וכו׳ ושם חלק על הרב ב״ח שכתב דשלשה חילוקים בדבר לדעת רבינו דאכילה ושתיה דוקא מדוחק ע״פ הירושלמי הנ״ל וזלחא דמטרא דאסרו בגמרא אפילו מדוחק משום דהוי זילותא טפי מכולהו והיא אסורה לגמרי ושאר הנאות שרו לת״ח אפילו שלא מדוחק וכו׳ ע״כ וגם זה דוחק דדברי רבינו סתומים הרבה ואחרי המחילה הראויה הוי זה כמאן דמעייל פילא בקופא דמחטא וכדין חלק עליו הרב מג״א ז״ל. ושיחה בטילה. וחומר העבירה בזה עיין מה שכתבתי בפ״ד הל׳ ט״ז מהזוהר הקדוש וס׳ החרדים ז״ל. (ז) ואין מחשבים בהם וכו׳. כתב מרן ז״ל שם אמר רב אסי בתי כנסיות של בבל על תנאי הם עשויים כלומר על מנת שישתמשו בהם ואעפ״כ אין נוהגים בהם קלות ראש ומאי ניהו חשבונות ומפרש רבינו דהיינו דוקא חשבון של רשות ודבר פשוט הוא ע״כ. והנה צריך לבאר מימרא זו היאך מפרשה רבינו דתוספות זכרונם לברכה פירשו דעל תנאי הם עשויים ר״ל לכשיחרבו ואעפ״כ אין נוהגים בהם קלות ראש בבניינם ומשום הכי קאמרו מאי ניהו חשבונות דר״ל לא מבעיא אכילה ושתיה דהוי קלות ראש ביותר אלא אפילו חשבונות דלא הוי קלות ראש כל כך אפילו הכי אסור והביאו ראיות לדבריהם יעו״ש. אמנם הרמב״ן ז״ל הביאו הר״ן ז״ל שם פירש דעל תנאי הם עשויים היינו לענין שאם הוצרכו אנשי העיר להאכיל בהם עניים או להשכיבם שם מותר וה״ה לכל צורכי עניים לפי שעה וכדאמרינן בפרק ערבי פסחים לאפוקי עניים דאכלו ושתו בי כנשתא וכן חכמים מותרים ליהנות בהם והוא שהוצרכו להם כגון שהיה מקום דחוק לתלמידים וכו׳ עיי״ש אבל שלא בשעת הדחק אסור עיי״ש שהביא ראיות גם כן לדבריו והשתא רבינו אי מפרש כהתוספות ז״ל הוה ליה לפרש שאם התנו הכל לפי תנאם בחרבנם דוקא ולקמן הל׳ י״א סתם דלעולם בקדושתם הם ותו דהוה ליה לאשמועינן דתנאי אינו מועיל בישובן כלל והך חשבונות מיירי אפילו על תנאי וכאן סתם ולא פירש ואי מפרש כפירוש הרמב״ן ז״ל כשכתב שהת״ח מותרים לאכול ולשתות בהם מדוחק הוה ליה לפרש דדוקא בתנאי הא לאו הכי אפילו מדוחק אסור ובאמת שדעת רבינו היא סתומה בזה כמאן ס״ל והרמ״א שם כתב דרבינו השמיט דין זה משום דמפרש בתי כנסיות שבבבל על תנאי הם עשויות ר״ל דוקא בבבל היה כן בזמניהם דהיינו על הסתם ומשום הכי השמיטו יעו״ש ומ״מ אכתי קשה דהו״ל לפרש עיקר הדין ומה משפטו אם התנו להדיא. ואפשר דרבינו מפרש דעל תנאי הם עשויים ר״ל ואעפ״כ אין מועיל התנאי כלל דעל כל פנים אין נוהגים בהם קלות ראש ואפילו חשבונות של רשות ויש להכריח כן מההוא עובדא דאתא עלייהו זילחא דמיטרא וכו׳ הא לאו הכי לא היו נכנסים אף שהיו עשויים על תנאי דאין התנאי מועיל אפילו לדבר שאין בו קלות ראש כל כך כגון חשבונות של רשות ובזה אתי שפיר דברי מרן שהביא הדין בסתם ולא פירש דמשמע כפשוטו ודו״ק. ואין מספידין בהם וכו׳. שם באותה ברייתא ואין מספידין בהם הספד של יחיד וכו׳ ומספידין בהם הספד של רבים ובגמרא היכי דמי הספידא דרבים מחוי רב חסדא כגון הספידא דקאי ביה רב ששת מחוי רב ששת כגון הספידא דקאי ביה רב חסדא רפרם אספידה לכלתיה בבי כנישתא אמר אי משום יקרא דידי ודמיתא אתו כולי עלמא רבי זירא ספדיה לההוא מרבנן בבי כנישתא אמר אי משום יקרא דידי אי משום יקרא דידיה דמיתא אתו כו״ע ע״כ ורש״י ז״ל גריס בי רב ששת בי רב חסדא כלומר שמת להם איזה מאנשי ביתם ולפי גרסתינו דגרסינן ביה ר״ל שיש באותו הספד אותו רב וכו׳ ולפי זה לא קפדינן לגדולת ומעלת המת אם ראוי הוא לכך אם לאו משא״כ לגירסת רש״י ז״ל והיא גירסת הרמב״ן בספר תורת האדם ז״ל דבעי דוקא שיהא המת מאנשי ביתו של הרב כעובדא דרפרם וכו׳ אין ללמוד היכא דקאי הרב שם מה דינו במציאות שהמת אינו ראוי לכך דאם הוא ראוי כבר אשמועינן רבי זירא דנקרא גם כן הספד של רבים וכן פירש רש״י שם. ונראה דבין לגירסת רש״י ז״ל בין לפי גירסתינו היכא דהספדן עצמו הוא אדם גדול ורב אף אם הנספד אינו ראוי כ״כ נקרא גם כן הספד של רבים מדאיתא בראש השנה דף כ״ה ואותו היום מתה אמו של בן זזא והספידה רבן גמליאל הספד גדול לא מפני שראויה לכך אלא כדי שידעו העם שלא קדשו בית דין את החדש ע״כ ומשמע שבאו כולן לכבוד ר״ג שלזה נתכוון הוא כדי שיתפרסם שאינו ראש חדש א״כ הספד של רבים מקרי מעתה רבינו שכתב כגון שהיה שם הספד גדולי חכמי אותה העיר שכל העם מתקבצין ובאין בגללן משמעות הדברים דהכי קאמר בין כשמת איזה מאנשי ביתם בין שהם בעצמם הם המספידין דמפני זה באין כולן בגללן אבל היכא דהרב שם והוא אינו מספיד וגם אין המת מאנשי ביתו זו לא שמענו בדברי רבינו וא״כ נראה דגירסתו כגירסת רש״י והרמב״ן ז״ל. (ח) היה לבית הכנסת וכו׳. שם ואין עושים אותו קפנדריא ובגמרא אמר רבי אבהו אם היה שביל מעיקרא מותר אמר רב נחמן בר יצחק הנכנס על מנת שלא לעשותו קפנדריא מותר לעשותו קפנדריא ואמר רבי חלבו אמר רב הונא הנכנס לבית הכנסת להתפלל מותר לעשותו קפנדריא שנאמר ובבא עם הארץ לפני ה׳ במועדים הבא דרך שער צפון להשתחוות יצא דרך שער נגב וכו׳ ופי׳ רש״י אם היה שביל מעיקרא קודם שנבנה הבית הכנסת שם ע״כ ומרן הקדוש כתב דרבינו השמיט ההיא דר׳ אבהו וההיא דרב נחמן בר יצחק ואפשר שאע״פ שמותר אין ראוי לעשות כן מדאמר רבי אלעזר בן שמוע שם דף כ״ז מימי לא עשיתי קפנדריא לבית הכנסת ומשמע דהיינו בהני גווני דשרו דאי לאו הכי מאי רבותיה ושכ״כ התוספות ואעפ״כ כתב רבינו דין מי שנכנס להתפלל וכו׳ משום דהתם מייתינן לה בגמ׳ מקרא וכו׳ וגירסת רבינו כגירסת הרי״ף דגריס מותר לעשותו קפנדריא ולא גריס מצוה ע״כ ודברים מגומגמים הם אחרי המחילה הראויה דאם מן הדין ס״ל לרבינו דמותר אלא דממידת חסידות טוב הוא ליזהר למה לא כתב כן להדיא דמותר מן הדין אלא דאעפ״כ טוב ליזהר כמו שמצינו לר״א בן שמוע שהיה מתפאר עצמו שבזכות זה האריך ימים ומדסתם רבינו יש להבין לדעתו ז״ל דהכל אסור וכן הקשה הרב מעיל שמואל והביא עוד ראיה מדברי רבינו פרק כ״ה דמלוה ולוה שכתב עיקר הדין ושוב הזכיר המידת חסידות עיי״ש ולא תירץ כלום עיי״ש.
ונראה לענ״ד דרבינו הזכיר גם ההיא דרב נחמן בר יצחק במ״ש מי שנכנס להתפלל או לקרות דמהיכן הוליד דלקרות הוי דינו כמו מתפלל ועוד דהיה לו להעתיק לשון רבי חלבו להתפלל דוקא כדרכו הטוב ואין ספק שכל דבריו הם לקוחים מן הגמרא ולכך נראה דהיינו ההיא דר״נ ב״י שכבר ידוע דאסור ליכנס לבית הכנסת לעשות חפציו ולא הותר כי אם לקרות שם וכיוצא כמו שכתב רבינו אח״ז וסבירא ליה נמי דרבי חלבו אמר רב הונא לפרושי מלתיה דר״נ ב״י אתא דלא תימא דהכוונה לנכנס לבית הכנסת לכל מין צורך וכו׳ אלא כעין מתפלל קאמר דהיינו לקרות ויליף להו מקרא דובבא עם הארץ וכו׳ וכן מצאתי להרב בעל הלבושים שם שנראה שהבין כן שהרי הזכיר ראית הפסוק לשניהם עיין עליו וזו נראית דעת הרי״ף ז״ל שהביא שם ההיא דר״נ ב״י ובסוף ברכות הביא ההיא דרבי חלבו אמר רב הונא והשמיט ההיא דרבי אבהו גם בירושלמי שם הביאו ההיא דר״נ ב״י לבד ונראה דטעמם דלא מסתבר להתיר דבר זה דסוף כל סוף הרי עושה קפנדריא לבית הכנסת להדיא גם בפ״ק דברכות דף ח׳ אמר רבי יהושע בן לוי אסור לו לאדם שיעבור אחורי בית הכנסת בשעה שהצבור מתפללין והיינו מפני מראית העין שנראה שאינו חפץ בתפילה הכא נמי לכל הפחות יש לחוש להרואים וכגון אורחים שאינם יודעים שהיה שם שביל מעיקרו ויבואו לטעות שהותר דבר זה להדיא ואמטו להכי רבינו והרי״ף ז״ל השמיטו ההיא דרבי אבהו וע״פ הירושלמי כנ״ל. ולמ״ש מרן י״ל דגירסת הרי״ף מותר וכו׳ בגירסתינו שם גריס מצוה ועיין להרב מגן אברהם מה שכתב על דברי הרב בית יוסף בזה. (ט) מי שצריך להכנס וכו׳. מבואר שם בגמרא ורבינו העתיק לקרות תינוק ואולי כך היתה גירסתו בגמרא. שהישיבה שם וכו׳. היינו השהיה שהזכיר והך ישיבה הוא מלשון עכבה וכן הכריח הרב ב״ח או״ח סימן קנ״א ועיין לרבינו פ״ד הל׳ ט״ז. (י) מי שנכנס להתפלל וכו׳. הקשה מרן ז״ל וצ״ע למה איחר רבינו דין זה ולא כתבו אצל היה לבית הכנסת או לבית המדרש שני פתחים ע״כ ואפשר דכיון דהוצרך רבינו לפרש שאסור ליכנס בהם אלא לדבר מצוה הוצרך לומר גם כן דדבר מצוה מקרי לומר שם שמועה או פסוק אחד וכו׳ ואחר זה חזר לדין הקפנדריא. ומותר לאדם וכו׳. שלהי ברכות אמר רבא כי ביתו מה ביתו קפנדריא קפדי אינשי מנעל ורקיקה לא קפדי אינשי אף בית הכנסת וכו׳ ומדתנן לא יכנס להר הבית במקלו ולא במנעלו וכו׳ ולא יעשנו קפנדריא ורקיקה מק״ו ש״מ שרקיקה חמורה מכל הני וכיון שגם היא הותרה בבית הכנסת מכ״ש הנך מרן ז״ל ונראה דלהכי דקדק רבינו לכתוב ואם היה צריך לרוק וכו׳ כלומר דלא הותר כי אם לצורך לא לרצון ופשיטא דהיינו דוקא שלא בשעת התפילה אבל בשעת התפילה אסור כדאיתא התם דף כ״ד ועיין להרב ב״ח ז״ל. (יא) בתי כנסיות ובתי מדרשות שחרבו וכו׳. כל זה מבואר במשנה ובגמרא שם דף כ״ח וכ״ט ועיין להרב ב״י או״ח סימן קנ״ב. שנאמר והשימותי וכו׳. גם זה שם וכתב הרב כנסת הגדולה שם דיש מי שרצה לומר דהיינו דוקא בארץ ישראל אבל לא בחוץ לארץ והרב מוהר״י בי רב השיבו דאפי׳ בחו״ל והביא ראיות לדבר עיי״ש. כדי שיראו וכו׳. שם במשנה עלו בו עשבים לא יתלוש מפני עגמת נפש ואוקימו לה בגמרא בתולש ומאכיל אבל תולש ומניח שפיר דמי ופי׳ רבינו שם וז״ל עגמת נפש ר״ל שיכאב הלב כשיש בו עשבים וישתדלו בבניינו אם יוכלו או תכנע נפשם וישובו אל ה׳ אם אין בהם יכולת לבנותו וכו׳ ע״כ ועיין להרב ב״י סימן קנ״ב. (יב) אין סותרים בית הכנסת וכו׳. כל זה מבואר במגילה דף כ״ו וב״ב דף ג׳ ושם בגמרא איבעיא לן גבו זוזי ומחתי מאי א״ל דילמא מתרמי להו פדיון שבויים ויהבי להו שריגי ליבני והדרי הודרי ומחתי כשורי מאי א״ל זימנין דמתרמי להו פדיון שבויים מזבני ויהבי להו ע״כ ופירש רש״י זוזי לצורך בית הכנסת החדש ומונחים ביד הגבאי מי איכא למיחש לפשיעותא או לא שריגי ליבני מסודרין הלבנים זה על גב זה ומזומנין לתתן בבניין הדרי הודרי משופין ומתוקנים רהיטי הגג ע״כ ורבינו השמיט דינים אלו ולא ידעתי למה אם לא שנאמר דכיון שסתם בכל גווני אסר. אפילו כותל אחד וכו׳. נראה דנפקא ליה מדאמרינן בב״ב ולא אמרן אלא דלא חזו ביה תיוהא וכו׳ משמע דבכל שהוא ואפילו בכותל אחד קאמר והכי דייקי דברי הר״ן ז״ל שכתב שם דבר רעוע וכו׳. (יג) במה דברים אמורים וכו׳. וכתבו התוספות שם (בהגדה) [בהג״ה] גבי מרימר ומר זוטרא דסתרי ובנו בי קיטא בסתווא וכו׳ ופי׳ רש״י בית הכנסת היה להם לימות החורף נמוך בכתלים רחבים וחלונות מועטים מפני הצינה ובימות החמה בית הכנסת אחר שאויר שולט בו ע״כ וכתבו שם התוספות דזה הוי כמו איכא תיוהא ושרי. (יד) מותר לעשות בית הכנסת בית המדרש וכו׳. כל זה שם משנה וגמרא וכתב מרן דסובר רבינו דרישא דמתניתין דוקא דכל מידי דאפשר לעיולי מעלינן ואין לוקחים בדמיו דבר השוה לו אבל אם עברו ומכרו תורה כיון דא״א לעיולי יקחו בדמיו ספר תורה אחר וכו׳ ואין הכי נמי דבשוים נמי אסור ע״כ אף דמרן ז״ל כתב דהכי סובר רבינו נראה שהוא מוכרח מהש״ס שהרי שם דף כ״ז איבעיא לן מהו למכור ס״ת ישן ליקח ס״ת חדש ולא איפשיטא ומוכח משם דבדיעבד שפיר דמי כיון דא״א לעיולי ואי שוה בשוה אף בשאר דברים שפיר דמי מאי קמבעיא ליה גבי ס״ת הא מכל שכן הוא דאפילו שאר דברים דאפשר לעיולינהו שפיר דמי אלא ודאי דדבר השוה לעולם אסור ומעתה קשה לכאורה לרבינו שכתב לקמן בני הכפר שרצו למכור בית הכנסת שלהם או לבנות בדמיה בית הכנסת אחר וכו׳ ע״כ דמשמע דמצו לקנות שוה בשוה וכן הקשה הרב תוס׳ יו״ט ז״ל ודחה דברי מרן לגמרי וכתב דלעולם שוה בשוה שרי לגמרי והביא ראיה לדבריו מדברי הטור שכתב אבל איפכא להורידן מקדושתן לא דמשמע דוקא הורדה אסור אבל שוה בשוה שפיר דמי ושכן כתב הרב בית יוסף בשם מהר״י אבוהב ז״ל יעו״ש ולדידי קשה טובא מבעיית הגמרא דמשמע מינה דשוה בשוה אסור כנז״ל. והיה נראה דכוונת רבינו דהתנו שבעה טובי העיר במעמד אנשי העיר על זה ומשום הכי דוקא שרי לקנות שוה בשוה מדאמר רבא התם דאפילו למשתי ביה שכרא שפיר דמי ופי׳ רש״י ולקנות בדמים שכר לשתות.
אלא דאכתי איכא לעיוני דלא מצינו לרבינו שהזכיר דין זה להדיא דאי ממ״ש כאן דאם התנו שבעה טובי העיר במעמד אנשי העיר בשעת מכירה שיהא הלוקח מותר לעשות בו כל אלו מותר לא כתב כן אלא במקום עצמו דמצו להתנות כיון דחל הקדושה על הדמים פקעה קדושת בית הכנסת בהכי אבל לעולם דבדמים לא מהני תנאה תדע שהרי כתב לקמן וז״ל וכן אם התנו שבעה טובי העיר במעמד אנשי העיר על מותר הדמים שיהו חולין הרי הם חולין ע״כ הראת לדעת שלא התיר בשבעה טובי העיר אלא במותר הדמים דוקא והיינו טעמא כמ״ש ואף דהתוספות ז״ל כתבו שם אהך מימרא דרבא דנקט והותירו לאשמועינן דאף במותר בעי תנאי וכו׳ אין במשמע דברי רבינו כן דלא הו״ל לכתוב כן אלא היה לו לומר ולפרש עיקר הדין ושוב היה לו לומר דאף במותר הדמים בעי תנאי לא כן עתה שכתב הדין בדרך חידוש להמותר דוקא ומהיכא תיתי לן דאף בעיקר הדמים סגי תנאה והדבר קשה אצלי הרבה דלמה לא פסק רבינו כן כיון שהיא מימרת רבא סתמית ולא מצינו מי שחולק עליו. וממ״ש מרן ז״ל לקמן נראה דרבינו ס״ל דמימרת רבא לא קאי אדמים אלא אמקום בית הכנסת גופיה ומסתייע סברתו משום שהוא היה גורס למשתי ביה שכרא ולמשטח ביה פירי דמשמע להדיא דקאי אקרקע ביהכנ״ס גופיה ולאפוקי אדמים דלא כפירוש רש״י ז״ל וא״כ קשה להלום לא שנו דקאמר רבא אהיכא קאי דבשלמא לפירוש רש״י קאי שפיר אמתניתין דקתני דבאותם הדמים אין לקנות אלא דבר שקדושתו יותר חמורה אבל לפי פירוש זה דרבא קאי אבית הכנסת דוקא אהיכא קאי רבא דמתניתין לא קתני דבית הכנסת שנמכר אין להשתמש בו חול כדי שיאמר רבא לא שנו ואדרבא מסתמיות דמתניתין יש לומר דאף בתשמיש חול גמור אימא דשרי כיון דפקעא כל קדושתה באותם הדמים שנתן הלוקח.
וראיתי להרב ב״י או״ח סי׳ קנ״ג שכתב בפשיטות דרבינו ס״ל דדוקא במותר הדמים מצו להתנות ולהוציאם לחולין אבל בעיקר הדמים אין מועיל שום תנאי וזה מההיא מימרא אחריתי דרבא לא שנו אלא שמכרו והותירו וכו׳ אבל התנו שבעה טובי העיר במעמד אנשי העיר אפילו לדוכססיא נמי מותר וההיא דרבא למשתי ביה שכרא שפיר דמי לא לענין הדמים קאמר אלא לענין שהלוקח רשאי להשתמש בבית הכנסת כל תשמיש שירצה ואפילו אם תמצא לומר דקאי אדמים איכא למימר דלא קאי אלא אמותר לבד וכעין אוקמתא דההיא ברייתא ע״כ והוא תירוץ נכון אלא דקצת קשה למה כתב כן בלשון ואפילו אם תמצי לומר דמוכרח בהכרח לומר כן והתירוץ הראשון נראה דא״א כמ״ש. ומעתה מ״ש הרב ב״י לעיל שם ד״ה והא דאמרינן שהמעות נשארים בקדושתן וכו׳ וכן דעת הרמב״ם לא קאי אלא אהוא הדין שכתב ודו״ק. ולפי זה אכתי הדרא קושיין קמייתא לדוכתא דהיכי כתב רבינו דבני כפר מצו למכור בית הכנסת לקנות בו ביהכנ״ס אחר. ואפשר דכוונת רבינו דהכא במאי עסקינן בחזו ביה תיוהא דשרו לסותרו ולבנותו מיד וה״ה לקנות בו ביהכנ״ס אחר שרי הא לאו הכי אסור וכן מצאתי להר״ח אבולעפיה נר״ו. אף דאני הצעיר חוכך בזה דהתם בחזו ביה תיוהא איכא למימר דהיינו דוקא לסותרו ולבנותו אחר כך באותם העצים והאבנים עצמם דלא פקעא קדושתם אבל למכרו דמפקע הקדושה לגמרי אפשר דאסור וצ״ע. (טו) וכן אם גבו העם וכו׳. גם זה שם בגמרא וכתב מרן ז״ל דהרמ״ך ז״ל הקשה תימה אמאי אין משנין הדמים הא הוו כטווי לאריג דליכא למאן דאמר ואפילו בלבנים אמרינן דלית בהו שום קדושה כ״ש שגבו מעות וההיא דגבו והותירו יש לנו לפרש בענין אחר או שנאמר דלאו הלכתא היא וצ״ע ע״כ כוונתו ז״ל דאף דרבא אמר לא שנו אלא שמכרו והותירו אבל גבו והותירו מותר דמשמע אבל הגבוי אין לשנותו דחל הקדושה על הדמים יש לנו לפרשה בענין אחר ר״ל דאגב מתניתין דמיירי במותריהם נקט נמי בגבו מותריהם אבל אין הכי נמי דאפילו בעיקר הגבייה אין בה שום קדושה ותדע דרבא גופיה קאמר לעיל דבלבנים חדשים ליכא מאן דאמר דליהוו הזמנה א״כ רבא פליג מדידיה אדידיה ולכך כתב יש לנו וכו׳ כלומר ע״כ צריך לפרשה בענין אחר רוצה לומר דאינו כפי הפשט אלא אף עיקר הגבייה שריא ומ״ש או שנאמר דלאו הלכתא היא אפשר דר״ל דאף אם נפרש דדוקא במותריהם קאמר רבא לא אמר כן משום דאיהו ס״ל הכי אלא הכי קאמר דיוקא דהך מתניתין הוא זה אבל אנן לא קי״ל הכי. אי נמי חדא מהנך תרתי מימרות דרבא משמיה דאחר היא ולאו הלכתא היא. ולעיקר קושיית הרמ״ך על דברי רבינו ראיתי להרב מגן דוד ז״ל שכתב שיש לחלק דידוע שכל נדר שאדם נודר חייב לקיימו על כל פנים אלא דאף אם הזמינו ורוצה לשנותו הרשות בידו ובלבד שישלים הנדר בדבר אחר כמו זאת וחדא מימרא איירי בשינוי על מנת לשלם אחר דהיינו הך דלבנים כיון שעדיין לא עשה בהם שום מעשה דקדושה וההיא דגבו איירי שרוצה או רוצים להוציאם לחולין לגמרי בלא שום תשלום ואז אינם רשאים כלל ע״כ תורף דבריו והרב מגן אברהם חילק בין מעות ללבנים יעו״ש והר״ח אבולעפיה נר״ו כתב דצ״ל דמ״ש הני מילי בעתיקתא סתמא דש״ס אמרו ולא רבא דלא לפלוג מדידיה אדידיה יעו״ש. משנין המותר וכו׳. שם דף כ״ז מימרא דרבא והקשה הרשב״א ז״ל דהא תניא מותר עניים לעניים מותר שבויים לשבויים ומאי שנא הכא דאמרינן גבו והותירו מותר שאני הכא דאין דעת בני העיר ליתן המותר לבית הכנסת כיון שיש להם אחר וכן בספר וכן בכולן דדי להם באחד אבל שבויים ועניים כיון דאיכא טובא וכל יומא מצטריך להו אדעתא דהכי יהבי דמה שהותיר יהיה לעניים ולשבויים אחרים ע״כ. וכל כלי בית הכנסת וכו׳. ירושלמי דמגילה וכתבו הר״ן פרק בני העיר מרן ז״ל. פרוכת שעל הארון וכו׳. שם אמר רבא מריש הוה אמינא האי כורסיא תשמיש דתשמיש הוא ושרי כיון דחזינא דמותבי עילויה ספר תורה אמינא תשמיש קדושה הוא ואסור ואמר רבא מריש הוה אמינא האי פריסא תשמיש דתשמיש הוא כיון דחזינא דעייפי ליה ומנחי ספרא עלויה אמינא תשמיש קדושה הוא ואסור ופי׳ רש״י כורסיא בימה של עץ פריסא יריעה שפורסין סביבות הארון מבפנים ע״כ והתוספות ז״ל חלקו עליו ופירשו דפריסא היינו אותו שפורסין סביב הארון מבחוץ ע״כ ורבינו נראה שהוא מפרש כפי׳ התוספות שהרי כתב פרוכת שעל הארון ויהיה פירושו לפניו וסמוך לו כמו ועליו מטה מנשה ומרן ז״ל נסתפק בדעת רבינו עיין עליו ולענ״ד נראה כמו שכתבתי אחרי המחילה. אכן מאי דאיכא למידק דלמה השמיט רבינו ההיא דכורסיא שאמר רבא והרי״ף ז״ל הזכיר שניהם וגם הרב בית יוסף סי׳ קנ״ד ואולי דלא הוה גריס ליה ויותר נראה דחדא מנייהו נקט וכיון שהזכיר דין הפרוכת לא חש להזכיר דין הבימה כיון דטעמם שוה ודוק. ואם התנו וכו׳. כתב מרן ז״ל ירושלמי כתבו הר״ן פרק בני העיר וכו׳ ע״כ ועיין בב״י ומפרשים ז״ל או״ח סימן קנ״ד. (טז) במה דברים אמורים וכו׳. שם דף כ״ו א״ר שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן לא שנו אלא בית הכנסת של כפרים אבל ביהכנ״ס של כרכים כיון דמעלמא אתו ליה לא מצו מזבני ליה דהו״ל דרבים ופי׳ רש״י לא שנו דיכולין למכור ביהכנ״ס אלא של כפרים אבל של כרכים הויא להו בתי כנסיות דרבים והכל בעליהן ואין בני העיר לבדן בעלים להם עד כאן. והתוספות כתבו שם וז״ל נראה לפרש הכי כיון דרוב בני אדם רגילים ללכת שם להתפלל אע״פ שאין נותנים כלום בבניינו מ״מ כיון דלדעת אותם רבים נעשה חמורה קדושתו ואינן יכולים למוכרו עוד יש לפרש כיון שרבים נותנים בבניינו ובשאר צרכיו וכו׳ ע״כ והרא״ש ז״ל כתב שם כפירוש ראשון של התוספות וכ״כ הר״ן ז״ל. ודברי רבינו מבוארים כפי׳ זה וכ״כ מרן ז״ל ושם הביא הרא״ש ז״ל דברי הירושלמי דקתני הדא דתימא בבית הכנסת של יחיד אבל של רבים אסור שאני אומר שמא אחד מסוף העולם קנוי בה וכתב ז״ל דכוונת הירושלמי דאולי יש אדם אחד מסוף העולם שהיה רגיל להכנס בה וגם לדעתו הוקדשה ולכך לא מצו מזבני ע״כ ויש להסתפק לפי זה בבית הכנסת של כפרים נמי אם בנו אותה אחרים מחוצה לה דהיינו שסייעו בבניינה אם יהיה לה דין בית הכנסת של כרכים כיון דאית לן טעמא דאסר בבית הכנסת של כרכים וראיתי להרב ב״י או״ח סימן קנ״ג שכתב בשם מרדכי ישן שראבי״ה פירש דבכפרים אפילו אחרים נתנו להם כיון שאין רגילות לבא שם רוב עם אדעתא דידהו יהבי דמאי דבעו עבדי ביה וכו׳ ע״כ וכ״כ בשו״ת משאת בנימין הביאו הרב כנסת הגדולה שם והכי מסתברא דהא גם בכפרים עכ״פ איכא אורחים לפעמים דאתו להו מעלמא ואפילו הכי לא חיישינן להו דכו״ע ידעי דכפרים הם ולא ישתנה דינם בשביל זה ועיין עוד למוהר״י בי רב שפלפל הרבה בענין זה הביאו הכנסת הגדולה ז״ל ושם הביא משו״ת מהר״ם מלובלין סימן נ״ט שנטה לומר דאם הוא במציאות שאין עוד תקוה לבנותו עוד אפילו של כרכים נמי מותר למוכרו דאמרינן מסתמא לכל העולם ניחא להו במכירה זו ובפרט אם יש לחוש שהעכו״ם יבנו בו בית תפלות דפשיטא דשרי למוכרו ע״פ שבעה טובי העיר במעמד אנשי העיר וכן דעת הרב משפטי שמואל ז״ל סימן י״ד. (יז) בני הכפר וכו׳. פרק בני העיר דף כ״ז משנה אין מוכרין בית הכנסת אלא על תנאי שאם ירצו יחזירוהו דברי רבי מאיר וחכמים אומרים מוכרין אותו ממכר עולם חוץ מארבעה דברים למרחץ ולבורסקי לטבילה ולבית המים וכו׳ ופי׳ רש״י לבית המים לכביסה אי נמי לבית מי רגלים ע״כ ודינו של רבינו בזה מבואר ופסק כחכמים אמנם במ״ש שאם התנו שבעה טובי העיר וכו׳ שיהא הלוקח מותר לעשות בו כל אלו מותר וכתב מרן ז״ל דהוציאו מדאמר רבא לא שנו אלא שלא מכרו שבעה טובי העיר במעמד אנשי העיר אבל מכרו שבעה טובי העיר במעמד אנשי העיר אפילו למשתי ביה שכרא ולמשטח ביה פירי שפיר דמי וכו׳ ע״כ ומימרת רבא זו איתא התם אמתניתין דלעיל בני העיר שמכרו רחובה של עיר לוקחים בדמיו בית הכנסת ביהכנ״ס לוקחים תיבה וכו׳ ומשמע דדברי רבא קיימי להדמים כי מתניתין לא על קרקע הביהכנ״ס עצמו וכן פירש רש״י ז״ל למשתי ביה שכרא לקנות בדמים ולעשות שכר לשתות ע״כ ואין בגירסאות שלפנינו ולמשטח ביה פירי כמ״ש מרן ז״ל אכן הוא ז״ל הוכרח לומר דכן היא גירסת רבינו כי היכי דלשתמע מינה דרבא קאי אאידך מתניתין דאיירי בהקונה הביהכנ״ס שהותר לו לעשות בה אפילו זה ומלבד גירסא זו כבר אפשר להכריח דעת רבינו ז״ל מעובדא דרבינא דאייתי תלמודא סמוך לדברי רבא רבינא הוה ליה ההוא תילא דבי כנישתא אתא לקמיה דרב אשי א״ל מהו למזרעא א״ל זיל זבניה משבעה טובי העיר במעמד אנשי העיר וזרעה ופי׳ רש״י תילא כל בית הרוס קרוי תל כמו והיתה תל עולם ע״כ א״כ שפיר יש להוכיח דגם רבא איירי בהכי.
ושוב זכיתי ומצאתי למרן גופיה שהכריח כן לקמיה ד״ה וכן אם התנו וכו׳ דלא כהראב״ד ז״ל עיין עליו אלא דאכתי קשיא לי לרבינא ורב אשי שסדרו התלמוד למה מייתו הך מימרא דרבא ועובדא דרבינא אמתניתין דבני העיר שמכרו וכו׳ ולא מייתו לה אאידך מתניתין דאין מוכרין ביהכנ״ס וכו׳ ובשלמא לשאר פוסקים שהביא הרב ב״י אורח חיים סימן קנ״ג דסבירא ליה דדין זה דרבא קאי בין להדמים בין לקרקע הבית הכנסת ניחא דמה לי הכא מה לי הכא כיון שבשניהם הדין שוה אמנם לרבינו דלא קאי אלא לקרקע הבית הכנסת אבל הדמים באיסורייהו קיימי כמבואר בדבריו קשה טובא דהוה ליה לאתויי הא אאידך מתניתין דשם הוא מקומו ומדהביאום ההך מתניתין משמע דגם בדמים הוא הדין והוא הטעם תו קשיא לי דכיון דלישנא דרבא הוי בלשון אפילו משמע דהכי קאמר לא מבעיא לאלו הארבעה דברים דמתניתין דשרי אלא אפילו למשתי ביה שכרא נמי שפיר דמי וא״כ אמאי לא הזכיר רבינו זה כיון דפסק כוותיה ובפירושו להמשנה כתב ז״ל אמתניתין דאין מוכרים בית הכנסת וכו׳ חוץ מארבעה דברים וכו׳ וז״ל זהו כשלא מכרו אותו אנשי הכפר כולם בהסכמה אבל אם מכרוהו זקני המקום כולם במעמד אנשי המקום כולם יכולים למכור ואפילו לעשות ממנו דירה לשתות בו יין וכו׳ ע״כ (ומשם באר״ה דלא הוה גריס ולמשטח ביה פירי) הרי דהביא דברי רבא בלשון אפילו דמשמע לא מבעיא הנך ארבעה דברים דשרי אלא אפילו למשתי שכרא נמי שרי וכו׳ ורבינו כאן כתב מותר לעשות בו כל אלו דמשמע אלו ותו לא ואולי דרבינו לא רצה להזכיר זה מכח עובדא דרבינא דלא שאל כי אם לזורעה דאינו כ״כ זלזול כהנך ארבעה דברים ורב אשי נמי דקאמר ליה זיל זרעה דנראין דברים מיותרים דהוה סגי שישיב זיל זבנא וכו׳ אלא נראה שבדיוק השיב לו כן לאפוקי זלזול גדול כגון למשתי ביה שכרא ואם באנו לדון מצד הסברא נראה ודאי דמרחץ ובורסקי ובית המים לפירוש שני שפירש רש״י ז״ל הוו זלזול גדול מאד ממשתי ביה שכרא ולכך השמיט רבינו זה לענין דינא כנזכר ולאידך קושיא קמייתא דלדעת רבינו הוה להו למסדרי התלמוד לקבוע הך מימרא אאידך מתניתין יש לומר דכיון דרבינו סבירא ליה דבמותר הדמים הכל שרי כמו שמתבאר מדבריו ז״ל אם כן מישך שייכא הך מימרא דרבא למתניתין דבני העיר וכו׳ ועיין להרב בית יוסף שם באורך. ודע דשבעה טובי העיר דאמרינן אין הכוונה היותר חכמים שבעיר או היותר זקנים אלא היותר משתדלים בצרכי העיר כן כתב הרב כנסת הגדולה שם בשם הרא״ם ז״ל סימן נ״ג. (יח) וכן אם התנו וכו׳. מבואר שם דף כ״ו במסקנא דבמותר הדמים אפילו לדכסוסיא דהיינו פרשה דמתא שפיר דמי ופירש רש״י פרשה דמתא בני העיר שוכרין אדם רוכב סוס שיהא להם מזומן לשולחו בשליחות למושל העיר כשיצטרך ע״כ וסבירא ליה לרבינו דדוקא למותר הדמים קאמר דאילו עיקרם נאסר דאם לא כן היכי פקעה קדושת הבית הכנסת בכדי וכן כתב מרן ז״ל ועיין עליו. ומדחזינן לרבינו שהתיר הכל בסתם שמע מינה דסבירא ליה דדכסוסיא דמתא לאו דוקא אלא הוא הדין לכל מילי וזה מסייע גם כן למה שכתבתי לעיל על דברי רבינו ודו״ק. (יט) וכן אם קבלו עליהם וכו׳. שם אמר רב אשי האי בי כנישתא דמתא מחסיא אע״ג דמעלמא אתו לה כיון דאדעתא דידי קאתו אי בעינא מזביננא לה ע״כ ומרן ז״ל דקדק על רבינו דהיה לו לכתוב דין זה גבי בית הכנסת של כרכים וממה שכתבו כאן נראה דבביהכנ״ס של כפרים איירי ע״כ ולא ידעתי איך אפשר לפרשו בביהכנ״ס של כפרים כיון דרב אשי קאמר אע״ג דמעלמא אתו לה ולעיל אמרינן לא שנו אלא בית הכנסת של כפרים אבל בית הכנסת של כרכים כיון דמעלמא אתו לה לא מצו מזבני ליה מיניה דביהכנ״ס של כפרים לאו מעלמא אתו ליה וכיון דרב אשי קמסהיד דמעלמא אתו ליה מינה נשמע ודאי דבית הכנסת של כרכים הואי. ולענין דקדוק מרן ז״ל יש לומר דכיון דדינו כמו בית הכנסת של כפרים לענין דמצו מזבני להו לכך כתבו כאן ודו״ק. אדם אחד וכו׳. מבואר דעת רבינו דלאו דוקא כעין רב אשי שהיה רב וגדול העיר אלא אפי׳ מאן דהו כיון שבני העיר קבלוהו עליהם שפיר דמי וההיא דרב אשי מעשה שהיה כך היה וכן משמעות הירושלמי שהזכיר מרן ז״ל ועוד אפשר דבאדם גדול כמו רב אשי אפילו שלא קבלוהו עליהם להדיא על זה שפיר דמי ולפי זה צ״ל דרבינו לא הזכירו משום דליכא בזמן הזה אדם גדול כמו רב אשי ועיין להרב ב״ח סימן קנ״ג. (כ) כשם וכו׳. שם מתנה פליגי בה רב אחא ורבינא חד אסר וחד שרי מאן דאסר במאי תפקע קדושתא ומאן דשרי אי לאו דהו״ל הנאה מיניה לא הוה יהיב ליה הדר הוה ליה מתנה כזביני ע״כ ופסק רבינו לקולא ע״פ הכלל שכתב הרב ב״י סימן קנ״ג דכל מקום דפליגי רב אחא ורבינא הלכה כדברי המיקל ע״כ ומכאן הוכיח בשו״ת תומת ישרים סימן קי״א הביאו הרב כנסת הגדולה שם דמה שנתחייב מן המתנה שקבל בשכבר דחשבינן לזה החיוב כאילו הוא בעין וכו׳ ע״כ ומסתברא שדין זה נאמר בין כשקבלו כבר ההנאה בין שהם מצפין ועתידים לקבלה דעל דעת כן נתנו מתנה זו והרב מג״א ז״ל כתב שם וז״ל אבל ליתנו לעיר רחוקה שבודאי לא הו״ל הנאה מהם אסור וכו׳ ע״כ ואין נראה דהא סתם נותן מתנה הוא בשביל הנאה שקבל או שעתיד לקבל ואי משום הריחוק זה אינו הכרח דכי היכי דקבלו אותם הרחוקים מתנה מאלו כך יתכן שאלו יקבלו איזה הנאה מהם חלף משכורתם והריחוק אינו מעלה ולא מוריד. אבל לא שוכרין וכו׳. הכל מבואר שם בגמרא. וכן כשסותרים וכו׳. ושם בגמרא הני מילי בעתיקתא אבל בחדתא לית לן בה ונראה שכיון שרבינו כתב כן בעצים ועפר שסתרו מן הבנין דהיינו עתיקתא ובהנהו כתב דלהלוותם אסור מינה דבחדתי נחתינן דרגא ואף להלוותם שרי לגמרי דאין בהם שום קדושה כלל וכן משמע מדברי הרב בית יוסף שם. (כא) רחובה של עיר וכו׳. ריש פרק בני העיר שמכרו רחובה של עיר לוקחים בדמיו בית הכנסת ובגמרא וחכמים אומרים הרחוב אין בו משום קדושה ואף שלפעמים מתפללים בו ההוא באקראי בעלמא ע״כ ומכאן כתבו ז״ל דעזרות שלנו שמתפללים בהם אותם המאחרים לבא לבית הכנסת דינם כמו רחובה של עיר שאינו אלא כמו באקראי ואפשר דנכלל במ״ש רבינו וכן בתים וחצרות וכו׳ ומכל מקום יש להחמיר ועיין להמג״א והכנה״ג סימן קנ״ד. ובמעמדות. כן הוא בגירסאות שלפנינו שם בגמ׳ והתוס׳ כתבו דלא גרסינן ליה מדתניא בתענית דף כ״ז אנשי מעמד מתכנסים לבית הכנסת וכו׳ ע״כ אמנם רש״י ז״ל כתב דאפשר דביהכנ״ס היה להם קבוע ברחובה של עיר ומתכנסים שם המעמד כולו וכו׳ ע״כ וזו היא דעת רבינו וכן העתיק הרב ב״י סימן קנ״ד אף דבשו״ע לא הזכיר אלא תעניות וכדברי הטור ז״ל. מפני שהקיבוץ רב וכו׳. טעם זה שכתב רבינו לא נמצא שם בגמרא ובפרק סדר תעניות דף ט״ז איפליגו אמוראי דלמה יוצאים לרחוב ר׳ חייא בר אבא אמר צעקנו בצנעא ולא נענינו נבזה עצמינו בפרהסיא. ריש לקיש אמר גלינו גלותינו מכפרת עלינו ע״כ הרי דבין למר בין למר אין הטעם מפני שהקיבוץ רב וכו׳ והרב מעיל שמואל ז״ל תירץ דצ״ל דטעם זה שכתב רבינו לא קאי אלא אמעמדות דסמיך וכו׳ ע״כ ועוד אפשר דאין הכי נמי דעיקר הטעם שהיו יוצאים לרחוב היה בשביל הקיבוץ הרב וכו׳ אלא דאפ״ה בעי בגמרא דלמה יוצאים לרחוב אי משום הריבוי עם שלא היה הבית הכנסת מכילן אכתי היו יכולים לישב קצתם חוץ לביהכנ״ס בעזרה או באיזה מקום סמוך ולא יעשו פרסום גדול כזה לצאת לרחוב להתפלל ולזה תירצו וכו׳ ועיין בדברי רבינו פ״ד דהלכות תענית.בסיוע פרויקט פרידברג לפרסום הגניזה, מפעל משותף של חברת פרידברג לכתבי יד יהודיים (FJMS) ופרויקט פרידברג לפרסום הגניזה (FGP), לע"נ ר' פרץ ב"ר מרדכי יהודה פרידברג ז"ל, נלב"ע י"ד כסלו תשס"ג לפ"ק, תנצב"ה. הונצח ע"י בנו וכלתו, דוב וגיטל חיה פרידברג, טורונטו

הערות

Rambam

Peirush

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

Please Login

נא להתחבר לחשבונכם

Login!כניסה לחשבון