בד׳ (גם פ) נוסף: בו. אך בכתבי־היד כבפנים.
בד׳ נוסף: בה. ואין בכך צורך.
ד: אחר. שינוי לשון מטעה.
ד (מ׳ואם׳): אם לא רצה אינו מקבל (פ: ואם לא רצה לא יקבל). אך גם הרצון לא לקבל נקרא רצון.
בב1, ת1 נוסף: לו. ובת1 סימן מחיקה מעליו.
בד׳ לית. וחסרון המורגש הוא.
בד׳ לית. אך בבבא הקודמת ישנו.
בד׳ לית. וחסרון המורגש הוא.
ת2-1: ותפשוה. וכך ד (גם פ, ק).
בד׳ נוסף: לא זכה וכיון שאמר איני רוצה. ושפת יתר היא.
ב1: בעלים. וכך ד.
ד: זוז. וכן כמה פעמים לקמן. ושיבוש הוא.
ב1, ת2-1: שתגיע. אך בפעלי הוייה ומצב יש שמשתמשים בלשון זכר יחיד, ע׳ מנין המצוות הקצר שבהקדמת החיבור, מ״ע י״ח הערה 1.
ד (מ׳זו׳): זוז שנשתלחו עמו להוליכן. ״תיקן״ הלשון לפי שיבושו.
ד (גם ק): ואחד. וי״ו יתירה.
ד (מ׳ואפילו׳): ועבד. אך הרבותא בעבד גדולה מבאשת איש.
בד׳ נוסף: זכה. תוספת מיותרת.
ד: לו. שינוי לשון לגריעותא.
בד׳ לית. וחסרון הניכר הוא.
בד׳ נוסף: עד. אך בכתבי־היד לית.
ד: בגט. אך בכתבי־היד כבפנים.
ד (מ׳זה׳): זוכה בה. שינוי לשון לגריעותא.
בד׳ נוסף: לו. אך בכתבי־היד לית.
ד (גם פ, ק): עדים. וכ״ה לפנינו בגמ׳, אך רבנו כתב בכל מקום כבפנים, ע׳ הל׳ עבדים ו, ג, הל׳ טוען ונטען ו, ג.
ד (גם ק): או. שיבוש המשנה את הכוונה.
ב1: בטיעות. ע׳ הל׳ עבודה זרה א, א הערה 7.
ת2-1: גזולה. וכך ד (גם ק).