Migdal Oz Zekhiyah uMatanah 4 – מגדל עוז זכייה ומתנה ד‏ – Mishneh Torah

רמב״ם

פירוש

(א) המקבל את המתנה וזכה בה, ואחר שבאת לידו והוא שותק חזר בו, ואמר, איני רוצה בה, או איני מקבלה, או הרי היא בטילה, או שאמר, מום זה נראה לי בה, לא אמר כלום, וכשם שאין הנותן יכול לחזור בו כך המקבל אינו יכול לחזור^א אחר שזכה:
מתנה זו שאמר המקבל איני רוצה בה אחר שבאת לידו, הרי היא הפקר, וכל הקודם בה זכה^ב, שהרי הפקירה המקבל אחר שזכה בה. אבל אם היה צווח מעיקרו, לא קנה המקבל, וחוזרת לבעלים הראשונים: (ב) המזכה לחבירו במתנה על ידי אחר, כיון שהחזיק בה האחר^ג, כגון שמשך המיטלטלין, או הגיע שטר קרקע לידו, או החזיק בקרקע, זכה חבירו אף על פי שלא הגיעה מתנה לידו, ואין הנותן יכול לחזור בו:
אבל המקבל ידו על העליונה, אם רצה מקבל ואם רצה לא יקבל^ד, שזכין^ה לאדם שלא בפניו ואין חבין לו אלא בפניו, וזכות היא לו^ו שתינתן לו מתנה אם ירצה, אבל אם לא ירצה, אין נותנין לאדם מתנה בעל כרחו: (ג) זיכה לו על ידי אחר, וכששמע המקבל שתק, ואחר כך צוח ואמר, איני מקבלה, הרי זה ספק אם זה ששתק כבר רצה, וזה שחזר וצוח חזר בו, או זה^ז ששתק מפני שעדיין לא הגיע לידו כלום, וזה שצוח הוכיח סופו על תחילתו:
לפיכך אם קדם אחר וזכה בה לעצמו, אין מוציאין אותה^ח מידו, שמא המקבל זכה, וכיון שאמר איני רוצה בה הרי הפקירה, כמו שביארנו, וזה שקדם ולקחה מן ההפקר זכה. ואם חזרו הבעלים הראשונים ותפסוה^ט מיד זה שקדם וזכה בה, אין מוציאין אותה מידם, שמא המקבל^י הוכיח סופו על תחילתו ולא קנה אותה, וברשות בעליה^יא הראשונים היא קיימת עדיין: (ד) ראובן שרצה ליתן מאה דינרין לשמעון, ושלח לו המאה על ידי לוי, אם אמר לו, זכה במאה זו^יב לשמעון, או תן מאה זו לשמעון, אינו יכול לחזור בו, אבל אם אמר לו, הולך מאה זו לשמעון, יכול לחזור בו עד שיגיע^יג המאה ליד שמעון: (ה) הלך לוי במאה זו שנשתלחה עמו להוליכה^יד לשמעון, וביקש שמעון ולא מצאהו, יחזיר לראובן. מת שמעון בחיי ראובן, יחזיר לראובן או ליורשיו. מת ראובן בחיי שמעון, יתן המאה לשמעון או ליורשיו, שמצוה לקיים דברי המת ואף על פי שאמר הדברים והוא בריא^טו, שהרי המאה בידו של שליח עדיין: (ו) אין אדם זוכה במתנה לחבירו עד שיהיה הזוכה גדול ובן דעת, אחד^טז איש ואחד אשה, ואפילו אשת איש ואפילו עבד^יז ושפחה. אבל הגוי אינו זוכה, הואיל ואינו ראוי לשליחות לעולם כך אינו זוכה לישראל. וכשם שאין ישראל נעשה שליח לגוי כך אינו זוכה לגוי: (ז) קטן שנותנין לו צרור וזורקו, אגוז ונוטלו, זוכה לעצמו ואינו זוכה לאחרים. פחות מזה, לא^יח לעצמו ולא לאחרים. וכן השוטה אינו זוכה לא לעצמו^יט ולא לאחרים. והמזכה לשוטה על ידי בן דעת זכה. אבל החרש זוכה לעצמו, כמו שביארנו בהלכות גזילה: (ח) זכין לקטן, אפילו בן יום אחד, ולגדול בין בפניו בין שלא בפניו. וחצירו של אדם קונה לו שלא מדעתו, אף על פי שאינו עומד שם, כיון שהגיעה המתנה לחצירו כאילו זכה לו^כ בה אחר. (ט) במה דברים אמורים, בחצר המשתמרת, אבל בחצר שאינה משתמרת, כגון שדהו וחורבתו, עד שיהיה עומד בצידה ויאמר, זכת לי שדי:
וכן, ארבע אמות של אדם שהוא עומד בצידן קונין לו, בסימטא או בצידי רשות הרבים או בחצר שאין לה בעלים, אבל ברשות הרבים או בשדה חבירו אינו זוכה עד שתגיע מתנה לידו. וקטנה תזכה לה חצירה וארבע אמות שלה, אבל הקטן אינו זוכה עד שתגיע מתנה לידו או^כא שיזכה לו אחר: (י) המתנה כגט, שאין אדם יכול למסור דברים לשליח. כיצד, אמר לשלשה, אמרו לפלוני ולפלוני שיכתבו ויחתמו בשטר מתנה ויתנוהו לפלוני, אין זה כלום, ואם אמרו לאותן העדים וכתבו ונתנו למקבל, לא קנה:
וכן, אם אמר לשנים, כתבו וחתמו בשטר מתנה ותנוהו לפלוני, אינן יכולין לומר לסופר לכתוב, אלא הם עצמן כותבין, כמו הגט^כב: (יא) הכותב בשטר, נתתי שדה פלונית לפלוני, או שכתב, נתתיה לו, או הרי היא שלו, הרי זה זכה^כג כשיגיע השטר לידו. אבל אם כתב בשטר, אתננה לו, אף על פי שהעידו עליו עדים, לא זכה המקבל עד שיאמר לעדים, כתבו שטר מתנה ותנו לו, וכותבין ונותנין^כד, שאין המקבל זוכה עד שיגיע שטר מתנה לידו, או עד שיזכה לו בו על ידי אחרים, כמו שביארנו: (יב) האומר, נתתי שדה פלונית לפלוני, והוא אומר, לא נתן לי, חוששין שמא זיכה לו על ידי אחר. אבל אם אמר, כתבתי ונתתי לו, והוא אומר, לא כתב ולא נתן לי, אם המקבל מתנה הוא שאמר כן, הודאת בעל דין כמאה עד^כה היא, והנותן אוכל פירות שדהו:
ואם בן המקבל הוא שאמר, לא נתתה לאבי שדה זו, והוא אומר, כתבתי ונתתי לו, מניחין את הפירות על ידי שליש עד שייודע הדבר היאך הוא: (יג) מקבל מתנה שטען ואמר, זו שתחת ידי אינה מתנה בידי, אלא שומר אני עליה, וכיוצא בו, או שאמר, בטילה היתה מתחילתה לפי שלא קיבלתיה אלא^כו בעל כרחי באונס או בטעות^כז וכיוצא בדברים אלו, דבריו קיימין, ונשבע על זה שבועת הסת, ותחזור לבעליה: (יד) טען הנותן ואמר, שומר אתה עליה, או שאמר, שלא מדעתי נתתיה, או גזילה^כח היא בידך, וזה אומר, אתה נתתה לי, נשבע המקבל שבועת הסת ונפטר:רמב"ם מדויק, מהדורת הרב יצחק שילת (ירושלים, תשפ"א) עם תיקונים, כל הזכויות על המהדורה הדיגיטלית שמורות לעל־התורה. למבוא למהדורה לחצו כאן.
ספר קנין מוקדש על ידי הרב גד דישי לזכותם של כל בני ובנות ישראל היקרים – הקרובים והרחוקים – בברכה שיזכו לכל מ"ח קנייני התורה

הערות

^א בד׳ (גם פ) נוסף: בו. אך בכתבי⁠־היד כבפנים.

^ב בד׳ נוסף: בה. ואין בכך צורך.

^ג ד: אחר. שינוי לשון מטעה.

^ד ד (מ׳ואם׳): אם לא רצה אינו מקבל (פ: ואם לא רצה לא יקבל). אך גם הרצון לא לקבל נקרא רצון.

^ה בב1, ת1 נוסף: לו. ובת1 סימן מחיקה מעליו.

^ו בד׳ לית. וחסרון המורגש הוא.

^ז בד׳ לית. אך בבבא הקודמת ישנו.

^ח בד׳ לית. וחסרון המורגש הוא.

^ט ת2-1: ותפשוה. וכך ד (גם פ, ק).

^י בד׳ נוסף: לא זכה וכיון שאמר איני רוצה. ושפת יתר היא.

^יא ב1: בעלים. וכך ד.

^יב ד: זוז. וכן כמה פעמים לקמן. ושיבוש הוא.

^יג ב1, ת2-1: שתגיע. אך בפעלי הוייה ומצב יש שמשתמשים בלשון זכר יחיד, ע׳ מנין המצוות הקצר שבהקדמת החיבור, מ״ע י״ח הערה 1.

^יד ד (מ׳זו׳): זוז שנשתלחו עמו להוליכן. ״תיקן״ הלשון לפי שיבושו.

^טו כך ב1, ת1, וכ״ה במשנה גיטין ו, ו בכ״י רבנו. א (וגם ת1): בארי.

^טז ד (גם ק): ואחד. וי״ו יתירה.

^יז ד (מ׳ואפילו׳): ועבד. אך הרבותא בעבד גדולה מבאשת איש.

^יח בד׳ נוסף: זכה. תוספת מיותרת.

^יט ד: לו. שינוי לשון לגריעותא.

^כ בד׳ לית. וחסרון הניכר הוא.

^כא בד׳ נוסף: עד. אך בכתבי⁠־היד לית.

^כב ד: בגט. אך בכתבי⁠־היד כבפנים.

^כג ד (מ׳זה׳): זוכה בה. שינוי לשון לגריעותא.

^כד בד׳ נוסף: לו. אך בכתבי⁠־היד לית.

^כה ד (גם פ, ק): עדים. וכ״ה לפנינו בגמ׳, אך רבנו כתב בכל מקום כבפנים, ע׳ הל׳ עבדים ו, ג, הל׳ טוען ונטען ו, ג.

^כו ד (גם ק): או. שיבוש המשנה את הכוונה.

^כז ב1: בטיעות. ע׳ הל׳ עבודה זרה א, א הערה 7.

^כח ת2-1: גזולה. וכך ד (גם ק).

(א) המקבל את המתנה וזכה בה וכו׳ עד לא אמר כלום: כתב הראב״ד ז״ל דוקא אמר הרי היא בטילה וכו׳:
ואני אומר אמת הוא שכן נאמרה בגיטין ר״פ השולח (דף ל״ב) וגם בכריתות פ׳ המביא אשם תלוי (דף כ״ד):
וכשם שאין הנותן כו׳ עד לבעלים הראשונים. בגיטין פ׳ השולח (שם) ובכריתות פ׳ המביא אשם תלוי: (ב) המזכה לחבירו ע״י אחר כו׳ עד מתנה בעל כרחו. ספ״ק דגיטין (דף י״ד) כתב כן ר״י אלפס ז״ל בהלכות: (ג) זיכה לו ע״י אחר עד היא קיימת עדיין. בב״ב פרק יש נוחלין (דף קל״ח) ובגיטין ריש פרק השולח ובכריתות פרק המביא אשם תלוי: (ד) ראובן שרצה ליתן מאה דינרים לשמעון וכו׳ עד שיגיע המאה ליד שמעון: כתב הראב״ד ז״ל דוקא מתנה וכו׳:
ואני אומר עיקר הלכה זו בגיטין ספ״ק בפשיטות התלמוד כלשון ר״מ ז״ל ומ״ש הראב״ד הסכמת גדולים היא וסברא נכונה היא בעיני: (ה) הלך לוי עד בידו של שליח עדיין. ספ״ק דמס׳ גיטין (דף י״ד): (ו) אין אדם זוכה במתנה לחבירו וכו׳ עד כך אינו זוכה לעכו״ם. במציעא פרק איזהו נשך: (ז) קטן שנותנין לו צרור עד כמו שביארנו בהל׳ גזלה. בגיטין פרק התקבל (דף ע״א וע״ב) והביאור פי״ז:
(ח-ט)
זכין לקטן אפילו כו׳ עד ויאמר לו זכתה לי שדי. בגיטין פ׳ השולח (דף ל״ט) ופרק הנזיקין (דף נ״ט) ופ״ק דמציעא וב״ב פ׳ מי שמת ובכמה מקומות:
וכן ארבע אמות של אדם וכו׳ וקטנה תזכה לה חצרה וכו׳ עד שיזכה לו בה אחר: כתב הראב״ד ז״ל אין דבר זה מחוור במתנה אלא במציאה עכ״ל:
ואני אומר עיקר זאת ההלכה פ״ק דמציעא ובגיטין בכמה מקומות ודעת רבינו משה ז״ל והעומדים בשיטתו אם מטעם שיש לו יד או שליחות מ״ש מתנה ומאי שנא מציאה ודעת הראב״ד ז״ל והעומדים בשיטתו דשאני מתנה הואיל ודעת אחרת מקנה עדיפא להו ולכלם יש בתלמוד פנים: (י) המתנה כגט שאין אדם יכול למסור דברים לשליח וכו׳ עד למקבל לא קנה: כתב הראב״ד ז״ל ה״ה אם אמר להם תנו עכ״ל:
ואני אומר גם ההלכה זו עיקרה פרק כל הגט וסברת ראב״ד ז״ל יש לה פנים לפי הסוגיא דמסגי להו בסגנון אחר ור״מ ז״ל לא כתבה לפי שאינה פשוטה בגמרא וכמ״ש בזה החיבור כמה פעמים כי לכך קראו משנה תורה:
וכן אם אמר לשנים כתבו וכו׳ עד כמו בגט: כתב הראב״ד ז״ל וה״ה אם אמר להם תנו צריכין הם לכתבו עכ״ל:
ואני אומר גם בזה עיקר ההלכה בגיטין פרק התקבל (דף ס״ו ס״ז) כלשון ר״מ ז״ל. ומ״ש הראב״ד ז״ל סברא מחודשת ונכונה היא ולא כתבה ר״מ ז״ל מפני שאינה בלשון הגמרא: (יא) הכותב בשטר נתתי וכו׳ עד כמו שביארנו. עיקר זאת ההלכה בגיטין פרק השולח (דף מ׳:) והביאור בזה הפרק: (יב) האומר נתתי שדה פלונית לפלוני כו׳ עד היאך הוא. פרק השולח: (יג) מקבל מתנה שטוען ואומר וכו׳ עד ותחזור לבעליה: כתב הראב״ד ז״ל רעיון רוח ונשבע שבועת היסת עכ״ל:
ואני אומר דעת ר״מ ז״ל מסוגיין דפ׳ השולח ופרק המביא אשם תלוי דעביד טענת המקבל כטענת הנותן וא״כ אית לן למימר מה הנותן נשבע היסת אף המקבל כן. ומ״ש הראב״ד ז״ל לפטרו לגמרי מפני שהיא הודאת בע״ד כמאה עדים ולא מצינו שבועה בהודאה והאמת יורה דרכו: (יד) טען הנותן וכו׳ עד סוף הפרק. מתני׳ היא פ׳ שבועת הפקדון (דף ל״ז) תן לי פקדון ותשומת יד וגזל ואבידה שיש לי בידך וזה הדין דומה לה ולכיוצא בה האמורות שם:בסיוע פרויקט פרידברג לפרסום הגניזה, מפעל משותף של חברת פרידברג לכתבי יד יהודיים (FJMS) ופרויקט פרידברג לפרסום הגניזה (FGP), לע"נ ר' פרץ ב"ר מרדכי יהודה פרידברג ז"ל, נלב"ע י"ד כסלו תשס"ג לפ"ק, תנצב"ה. הונצח ע"י בנו וכלתו, דוב וגיטל חיה פרידברג, טורונטו

הערות

Rambam

Peirush

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

Please Login

נא להתחבר לחשבונכם

Login!כניסה לחשבון