Mirkevet HaMishneh Chovel uMazik 2 – מרכבת המשנה חובל ומזיק ב‏ – Mishneh Torah

רמב״ם

פירוש

(א) החובל בחבירו חבל שהוא ראוי לשלם החמישה דברים כולן, משלם חמישה. הזיקו נזק שאין בו אלא ארבעה, משלם ארבעה, שלשה, משלם שלשה, שנים, משלם שנים, אחד, משלם אחד: (ב) כיצד, קטע את ידו או רגלו או אצבע מהן, או שסימא את עינו, משלם חמישה, נזק וצער וריפוי ושבת ובושת. היכהו על ידו וצבתה וסופה לחזור, על עינו ומרדה וסופה לחיות, משלם ארבעה, צער וריפוי ושבת ובושת:
היכהו על ראשו וצבה, משלם שלשה, צער וריפוי ובושת. היכהו במקום שאינו נראה, כגון שהיכהו^א על ברכיו או בגבו, משלם שנים, צער וריפוי:
היכהו במטפחת שבידו או בשטר וכיוצא באלו, נותן אחת, והיא הבושת בלבד. (ג) כוואו^ב בשפוד או במסמר על ציפורניו^ג במקום שאינו עושה חבורה ולא מעכב מלאכה, משלם את הצער בלבד. השקהו סם או סכו סם ושינה מראה עורו, משלם לו ריפוי בלבד עד שיחזור מראהו כמות שהיה^ד. אסרו בחדר, נותן לו דמי שבת בלבד. וכן כל כיוצא באלו: (ד) המגלח שער ראש חבירו, נותן לו דמי בשתו בלבד, מפני שסופו לחזור. גילחו בסם או שכווהו עד שאין סוף השער לחזור, חייב בחמישה דברים, בנזק וצער וריפוי ושבת ובושת,⁠^ה שהרי ראשו יתחמם^ו מן הכויה או מן הסם ונמצא חש בראשו, ומשלם לו שבת, שהרי הוא ראוי לרקד ולנדנד דלת ראשו בשעת ריקודו^ז ונמצא בטל ממלאכה זו, ובושת, שאין לך בושה^ח גדולה מזו: (ה) הנה^ט למדת שכל המחסר חבירו אבר שאינו חוזר, חייב בכל החמישה דברים. אפילו הפיל שינו, חייב בכל, שאי אפשר שלא יחלה פיו שעה^י אחת, אף על פי שהשן אין לה רפואה, בשר השינים צריך רפואה. (ו) אפילו חיסרו כשערה^יא מעור בשרו, חייב בחמישה דברים, שהעור אינו חוזר אלא צלקת, לפיכך החובל בחבירו וקרע העור והוציא ממנו דם, חייב בחמישה דברים: (ז) המבעית את חבירו, אף על פי שחלה מן הפחד, הרי זה פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים. והוא שלא נגע בו, אלא כגון שצעק מאחוריו, או נתראה^יב לו באפילה, וכיוצא בזה. וכן, אם צעק באזנו וחירשו, פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים. אחזו ותקע באזנו וחירשו, או שנגע בו ודחפו בעת שהבעיתו, או שאחז בבגדו^יג, וכיוצא בדברים אלו, חייב בתשלומין: (ח) ייראה לי שהנחבל שאמר נתחרשתי או נסתמת^יד עיני, והרי אין אני רואה או אין אני שומע, אינו נאמן, שהרי אין אנו מכירין הדבר, שמא יערים, ואינו נוטל הנזק עד שייבדק זמן מרובה ויהיה מוחזק שאבד מאור עינו^טו או נתחרש, ואחר כך ישלם זה: (ט) כמה הוא הצער, הכל^טז לפי הניזק, יש אדם שהוא רך וענוג ביותר^יז ובעל ממון ואילו נתנו לו ממון הרבה לא היה מצטער מעט, ויש אדם שהוא עמל^יח וחזק ועני ומפני זוז אחד מצטער צער הרבה, ועל פי הדברים האלה אומדין ופוסקין הצער: (י) כיצד משערין הצער במקום שחיסרו אבר, הרי שקטע^יט אצבעו, אומדין ואומרין^כ, כמה אדם כזה רוצה ליתן בין לקטוע לו אבר זה בסייף או לקטוע אותו בסם אם גזר המלך עליו^כא לקטוע ידו או רגלו, ואומדין כמה יש בין זה לזה, ומשלם המזיק: (יא) כיצד משערין השבת, אם לא חיסרו אבר, אלא חלה ונפל למשכב או שצבתה ידו וסופה לחזור, נותן לו דמי שבתו של כל יום ויום כפועל בטל של אותה מלאכה שבטל ממנה^כב. ואם חיסרו אבר, או קטע^כג ידו, נותן דמי ידו שהוא הנזק, ושבת רואין אותו כאילו הוא שומר קישואים, ורואין כמה הוא שכר שומר קישואין בכל יום, ועושין חשבון כל ימי חוליו של זה, ונותן לו:
וכן, אם קטע רגלו, רואין אותו כאילו הוא שומר על הפתח. סימא את עינו, רואין אותו כאילו הוא מטחינו^כד בריחיים. וכן כל כיוצא בזה: (יב) היכה את חבירו על אזנו, או אחזו ותקע באזנו וחירשו, נותן לו דמי כולו, שהרי אינו ראוי למלאכה כלל. (יג) סימה^כה את עינו ולא אמדוהו, וקטע את ידו ולא אמדוהו, וקטע את רגלו ולא אמדוהו, ואחר כך חירשו, הואיל ולא אמדוהו בכל^כו נזק ונזק, נותן לו דמי כולו:
אמדוהו לכל נזק ונזק ואחר כך אמדוהו לכולו, אין גובין ממנו אלא דמי כולו בלבד, ואם תפש הניזק נזק כל אבר ואבר ודמי כולו, אין מוציאין מידו: (יד) כיצד משערין הריפוי, אומדין בכמה^כז ימים יחיה זה מחולי זה, וכמה הוא צריך, ונותן לו מיד, ואין מחייבין אותו ליתן דבר יום ביומו. ודבר זה תקנה הוא למזיק. (טו) וכן השבת, אומדין אותה, ונותן הכל מיד. אם היה מתגלגל בחוליו והולך וארך בו החולי יתר על מה שאמדוהו, אינו מוסיף לו כלום. וכן, אם הבריא מיד, אין פוחתין לו ממה שאמדוהו: (טז) במה דברים אמורים, בשרצה המזיק, שזו תקנה היא לו, אבל אם אמר המזיק, אין רצוני בתקנה זו, אלא ארפאהו דבר יום ביומו, שומעין לו. (יז) אמר לו הניזק, פסוק עמי ותן על ידי ואני ארפא עצמי, אין שומעין לו, שהרי אומר לו, שמא לא תרפא עצמך, ואחזיק אני עצמי במזיקין^כח. אלא נותן לו דבר יום ביומו, או פוסק על הכל ונותן דמי הריפוי על ידי בית דין. (יח) אמר לו המזיק, אני ארפא אותך, או יש לי רופא שמרפא בחינם, אין שומעין לו, אלא מביא רופא אומן, ומרפאהו בשכר: (יט) הרי שלא פסק עמו, אלא היה מרפא יום יום^כט, ועלו בו צמחים מחמת המכה, או נסתרה המכה אחר שחיית, חייב לרפאתו^ל וליתן לו דמי שבתו. עלו^לא צמחין שלא מחמת המכה, חייב^לב לרפאתו, ואינו נותן לו דמי שבתו. עבר על דברי רופא והכביד^לג החולי, אינו חייב לרפאתו: (כ) כשפוסקין בית דין על המזיק ומחייבין אותו לשלם, גובין ממנו הכל מיד ואין קובעין לו זמן כלל. ואם בבושת בלבד נתחייב^לד, קובעין לו זמן לשלם, שהרי לא חיסרו ממון:רמב"ם מדויק, מהדורת הרב יצחק שילת (ירושלים, תשפ"א) עם תיקונים, כל הזכויות על המהדורה הדיגיטלית שמורות לעל־התורה. למבוא למהדורה לחצו כאן.

הערות

^א ד: שהכה. שינוי לשון לגריעותא.

^ב ד: כוואהו. וכן לקמן. אך יש רק שתי צורות: או ׳כוואו׳ או ׳כווהו׳.

^ג ב1, ת2-1: צפרנו. וכ״ה במשנה בבא קמא ח, א בכ״י רבנו, אך בגמ׳ בבא קמא פה: בכ״י פירנצה כבפנים.

^ד ת2: כמו. ד (עד ׳שהיה׳): כשהיה. קיצור מכוון.

^ה בת2 נוסף: נזק וצער ורפוי. בב1, ב8 לית מ׳ושבת׳. וכך ד (גם פ, ק).

^ו ד (מ׳ראשו׳): יתחמם ראשו. שינוי לשון שלא לצורך.

^ז ב1, ב8: רקוד. וכך ד (גם פ).

^ח ב1, ב8, ת1: בושת. ד (עד ׳מזו׳): בושת גדול מזה.

^ט ד: הא. אך בכתבי⁠־היד כבפנים.

^י ב1 (מ׳פיו׳): בשעה.

^יא הטוש״ע (חו״מ תכ, יד) העתיקו: כשעורה. אך בכתבי⁠־היד כבפנים.

^יב ד: שנתראה. אך בכתבי⁠־היד כבפנים.

^יג ב1, ב8, ת2: בבגדיו. וכך ד (גם פ, ק).

^יד ת2: נסתמית. ב1: נסמאת. ד (גם פ): נסמית.

^טו ב8, ת2-1: עיניו. וכך ד (גם פ).

^טז בד׳ (גם ק) נוסף: הוא. תוספת מיותרת.

^יז ד: מאד. שינוי לשון שלא לצורך.

^יח ד: עמלן. חידש מלה שאינה במקורות.

^יט בד׳ (גם פ) נוסף: ידו או. אך בכתבי⁠־היד לית.

^כ בד׳ לית. אך בכתבי⁠־היד ישנו.

^כא ד (גם ק) [מ׳המלך׳]: עליו המלך. שינוי לשון שלא לצורך.

^כב ד: ממנו. אך מוסב על המלאכה.

^כג ב1: קצץ. ד: שקטע.

^כד ד (גם פ): טוחן. אך בגמ׳ בבא קמא פה: כבפנים.

^כה ב1, ב8, ת1: סימא. וכך ד (גם פ).

^כו בת1 תוקן ל: לכל. וכך ד (גם ק).

^כז ד (גם ק): כמה. שינוי לשון לגריעותא.

^כח ד (מ׳ואחזיק׳): ואחזק אני כמזיק. אך בכתבי⁠־היד כבפנים.

^כט ד (גם ק): ויום. שינוי לשון לגריעותא.

^ל ת1: לרפאותו. וכך ד (גם פ, ק) [גם פעמיים לקמן]. ת2: לרפותו.

^לא בד׳ (גם ק) נוסף: בו. אך בכתבי⁠־היד לית.

^לב ע׳ ׳מגיד משנה׳ שכתב שהיא ט״ס וצ״ל אינו חייב. אך ע׳ ׳כסף משנה׳ ועוד שיישבוה.

^לג בד׳ (גם ק) נוסף: עליו. אך בכתבי⁠־היד לית.

^לד ד (מ׳בבושת׳): נתחייב בבושת בלבד. שינוי לשון שלא לצורך.

(ב) כיצד קטע ידו וכו׳. הראב״ד השיג ב׳ השגות ולא על רבנו תלונתו כי אם על הירושלמי ריש פ׳ החובל דמייתי התם התוספתא תני החובל בחברו חמשה נותן לו חמשה. ד׳ נותן לו ד׳. ג׳ נותן לו ג׳. ב׳ נותן לו ב׳. אחד נותן לו אחד. ומפרש בירושלמי והיכי דמי הכהו על ידו וקטעה נותן לו ה׳ נזק וצער ריפוי שבת ובושת. הכהו על ידו וצבתה נותן לו ארבע צער וריפוי ושבת ובושת. הכהו על ראשו וצבתה נותן לו שלש צער ריפוי (ושבת, וט״ס דמוכח הוא דאמאי יפטור מבושת והרי ראשו מקום הנראה. והנכון דדוקא בידו דבטל ממלאכה חייב בשבת אבל הכהו על ראשו אינו בטל ממלאכה ופטור משבת וחייב בבושת וכן גירסת הרא״ש על ראשו וצבתה נותן לו ג׳ צער ריפוי) ובושת (וכן היא גירסת רבנו דלא כמו שנדחק הלח״מ שאם יודע לרקד חייב בשבת כדבפרקין ה״ד, דמה ענין תגלחת שגילח תלתלי ראשו לצבתה ראשו שראוי לרקד ולנענע בדלת ראשו אע״ג שראשו צבה), במקום שאינו נראה נותן לו ב׳ צער וריפוי. בטומוס שבידו נותן לו אחד בושת ע״כ. והוקשה להראב״ד למה יפטור מבושת בהכהו במקום שאינו נראה כמו על ברכיו וגבו ולמה יגרע מטומוס שבידו וחילק דחייב שתים איירי שלא בפני רואין וטומוס איירי בפני רואין. והלח״מ נגרר לשיטתו ודקדק דמאי פסקא דבמקום שאינו נראה חייב שנים דהא אשכחן שלושה כגון בפני רואין, ונדחק דניחא לה למינקט דומיא דצבתה ראשו שלא במקום רואין. ואין זה מספיק דא״כ האיך נקיט טומוס במקום רואין. והאמת יורה דרכו דכל הברייתא בחד גוונא בפני רואין שהרי הכהו בפני עדים עיין פ״ה מהל׳ חובל ה״ו, אלא דהירושלמי ס״ל כדרבה בב״ק דף כ״ו דאע״ג דתנן אינו חייב על הבושת עד שיתכוון מ״מ המתכוון להזיק חייב על הבושת אע״ג שלא נתכוון לבייש וכמ״ש רבנו פ״א מהל׳ חובל ה״י והי״ב, והטעם דכה״ג חשיב פסיק רישא דמשו״ה המתכוון להזיק הו״ל כמתכוון לבייש שהרי ידוע שכשיהיה חבול במקום הנראה יתבייש ומשו״ה חייב בכולהו בבושת חוץ במקום שאינו נראה דאע״ג שהכהו במקום רואין אין כאן הוכחה דכוונתו לביישו אדרבה הואיל שצמצם לחובלו במקום שאינו נראה ניכר שלא נתכוון לביישו משא״כ הכהו בטומוס דליכא חבלה אין כוונתו רק לבייש וחייב בבושת ודלא כשו״ע סי׳ ת״כ, דמה שכתבתי ברור בפשט הירושלמי וזה דעת רבנו ונסתלקה השגת הראב״ד ועיין מ״מ ה״ג ודוק. (ו) אפי׳ חסרו כשערה וכו׳. המ״מ הניח בצ״ע ולק״מ שכבר ביאר זה רבנו בפרקין ה״ב עיין מה שכתבתי שם ועיין לח״מ. (יג) סימא את עינו. עי׳ השגות ומ״מ ולח״מ. וכפי הנראה לפי׳ רש״י וגירסתו דסובר דכל שנותן דמי כולו סגי בנזק לחוד ר״ל דכיון שנותן כל דמיו שוב פטור מצער ריפוי שבת ובושת ולזה פסיקא נמי לש״ס דפטור משבת וריפוי שבינתים קודם שחירשו שהרי אילו נתן לו תחלה דמי כולו היה פטור מד׳ דברים אף משבת וריפוי שהרי לא נתרפא בינתים. ומתורצים לדרך רש״י כל קושיות התוס׳ דמה שהקשו התוס׳ דבשלמא נזק ושבת הו״ל בכלל דמי כולו אלא ריפוי למה פסיקא ליה שיהיה בכלל דמי כולו יותר מצער ובושת. י״ל לדרך רש״י דבשלמא צער ובושת שהן הכל לפי מה שהוא אדם דאין דומה צער רך וענוג לצער עמלן כמ״ש רבנו בפרקין ה״ט וכדתנן בפ׳ החובל כמה אדם כיוצא בזה רוצה ליטול להיות מצטער בכך וכן תנן התם דבושת הכל לפי המבייש והמתבייש משא״כ ריפוי דאינו תלוי לפי מה שהוא אדם אלא כמה צריך לרפואתו משו״ה כיון שלא נרפא בינתיים ולא אמדוהו לריפוי ודאי פטור כשנותן עכשיו דמי כולו משא״כ בצער ובושת דחייב מיהת על הצער ובושת שהיה לו קודם שחירשו דאע״ג דפטור משבת שבינתים כדפי׳ רש״י שהרי נותן לו כל דמי מה שהיה שוה מתחלה דנבלע בזה שבתו אפי׳ של נוקב מרגליות משא״כ צער של רך וענוג ובושת של אדם גדול שלא נבלע בכלל דמי כולו אלא דמשעה שנותן לו דמי כולו נפטר מצער ובושת דלהבא אבל לא מצער ובושת שבינתים. דבהכי ניחא מה שהקשו התוס׳ דפעמים מרויח במה שחירשו דצער וריפוי עולה יותר מדמי כולו דסובר רש״י דכל שנותן לו דמי כולו ודאי נפטר מליתן לו צער וריפוי ואין נותן לו צער וריפוי אא״כ הוא פחות מדמי כולו והך בעיא אינו אלא מצער ובושת שקודם שנתן לו דמי כולו ואה״נ אם הוציא דמי רפואה קודם שחירשו חייב לשלם לו אלא הכא במאי עסקינן כשלא נרפא בינתים כדפי׳ רש״י. וניחא נמי קושיית התוס׳ דלמה ייפטר מצער ובושת כשחירשו ולמה יגרע מקטע ידו דקי״ל דנותן צער ובושת וריפוי דזה אינו קושיא, חדא דבאמת צער במקום נזק הוא כמה אדם כזה רוצה בין קטיעה בידו או בסייף ומ״מ כשנותן לו דמי כולו פטור מכל וכל וכדפי׳ רש״י שהוא עבדו. גם מ״ש התו׳ דחייבין בנזקי חרש פשוט הוא דשאני התם דחזר וצערו וביישו ולמה יפטר משא״כ בשעת החרשה שנותן לו דמי כולו אין מקום לצער וריפוי ושבת ובושת להבא עד שיחזור ויחבול בו. וכן לק״מ מהא דחייבין בריפוי שלא במקום נזק וזה ברור לשטת רש״י והיא שיטת הראב״ד (וכפי הנראה מלשון הראב״ד דזה שהוא בש״ס נפקא מינה וכו׳ עד ואם תמצי לומר כל זה אינו מלשון הש״ס אלא תוספת מפרש, וכוונת הראב״ד שהוא לשון בעל ההלכות וכן משמעות התוס׳ והרא״ש דכל זה ביאור ושקלו וטרו ביה).
והנכון בביאור הסוגיא לדרך רבנו דלא גרס הך פירושא נפקא מינה דבעי למיתב צער ובושת וכו׳ שהוא לשון בעל הלכות ר״ל לשון בה״ג כמ״ש הראב״ד. אלא רבנו מפרש דהך בעיא לענין כל החמשה דברים דסובר רבנו דאף לענין נזק מי שנקטעה ידו ואחר כך נשבר רגלו ודאי השני משלם דמי רגלו במלואו כאילו היה עבד בריא על כל אבריו ונקטעה רגלו (וכן מצד הסברא דאל״כ לקתה מדת הדין וכמ״ש הקדמונים הוכחה לפי׳ חז״ל דעין תחת עין היינו ממון דאי ס״ד עין ממש א״כ סומא באחת מעיניו שסימא עין אחד של אדם בריא א״ת שנסמא החובל יהיה עונש החובל מרובה שהוא לא יראה מאומה והרי השאיר ראות לנחבל וכן להיפך אם בריא סימא עין למי שהיה סומא באחת מעיניו וכה״ג בקטוע יד אחד אם קטע יד אחד לבריא או להיפך לקתה מדת הדין. ומינה דאין הכרח לסברת רש״י ותוס׳ דבנזק לא נפק״מ מידי והקוטע רגל הבריא יתחייב דמי נזק רגלו משלם אבל זה שכבר נקטעה ידו לא יתחייב דמי רגל משלם אלא שמין כמה היה דמי שוויו של עבד קטוע יד ומזה פוחתין דמי רגל של עבד קטוע יד. דנהי שזהו משפט ישר מצד החובל דכשקטע רגל לקטוע יד לא אפחתיה מכסף ממכרו כ״כ כמו הקוטע רגל הבריא. אכתי המשפט מעוקל מצד הנחבל שאילו היתה לו יד וקטע רגלו היה יכול להתפרנס ממעשה ידיו ועתה חסר יד ורגל וימות ברעב לזה סובר רבנו דאפילו קטוע יד שחתכו רגלו משלם בעד כל הרגל כאילו קטע רגל של בריא כפי הסברא ישרה) גם פסיקא להש״ס דכל שנותן דמי כולו פטור משאר ד׳ דברים ונפשט בדרך ואם תימצי לומר דכל שעדיין לא אמדוהו ה״ז נפטר בדמי כולו כשחירשו אבל לאחר שאמדוהו לכל נזק הו״ל אח״כ כל נזק ספק נזק חדש שיהיה חייב בדמי כל נזק ונזק במלואו ואי תפס לא מפקינן מיניה והבן כי קצרתי. (יח) אמר לו המזיק וכו׳. עיין לח״מ. והנראה דרבנו מפרש אסיא רחיקא דלא איתמחי בעיר הזאת וזה בכלל מ״ש רבנו מביא רופא אומן. (יט) הרי שלא פסק וכו׳. עיין תוס׳ ב״ק דף פ״ה ע״א ד״ה עלו בו צמחים. שלא מחמת המכה חייב לרפאותו. עיין השגות. והמ״מ כתב שיש ט״ס בדברי רבנו וכ״כ בים של שלמה ב״ק ושפך חמתו על המגדל עז עיי״ש. ועי׳ בקרבן חגיגה סוף ספרו שלחם בזרוע לקיים דברי המגדל עוז ודו״ק שם. ועי׳ כ״מ ובמה שהשיג עליו הלח״מ, והב״ח נגרר ג״כ אחר הכ״מ דרבנו גורס בדברי ת״ק שלא מחמת מכה חייב לרפאותו ופטור מדמי שבתו והביא ראייה לזה מלשון ר׳ יהודה דאמר אף מחמ׳ מכה וכו׳ דמשמע לדידיה גם מחמת מכה שוה לשלא מחמת מכה לדידכו. ובברייתא שנייה ת״ר מנין שאם עלו בה צמחים וכו׳ ת״ל רק שבתו יתן ורפא ירפא פי׳ דכיון דשנה הכתוב בריפוי ה״ה לשבת דאיתקש לריפוי יכול אף שלא מחמת מכה ת״ל רק ופריך קרא בעי דלא הוקש אלא מחמת מכה ורק ממעט אפי׳ ריפוי בעבר על דברי הרופא עיי״ש. ויראה המעיין שגם לדרכו קשה קושיית הלח״מ. וראיתי בתוספתא פ״ט ב״ק דהגירסא עלו בו צמחים מחמת המכה ונסתרה המכה חייב לרפאותו וחייב ליתן דמי שבתו. שלא מחמת המכה או שעבר על דברי הרופא פטור. ר׳ יהודה אומר אפי׳ עלו בו צמחים מחמת המכה ונסתרה המכה חייב לרפאותו ופטור מליתן לו דמי שבתו. וחכמים אומרים כל שחייב לרפאותו חייב ליתן לו שבתו וכל שפטור מלרפאותו פטור מליתן לו שבתו ע״כ. ולפי גירסא זו רבנן בתראי פליגי אדר׳ יהודה וקשה דרבנן בתראי היינו ת״ק. וכפי הנראה דלפני רש״י היתה גירסא זו והוקשה לו דחכמים היינו ת״ק משו״ה מחק הגירסא וגריס איפכא שכתב הכי גרסינן וחכמים אומרים שבתו ורפואתו כל שחייב בשבת חייב בריפוי ושאינו חייב בשבת אינו חייב בריפוי. ועדיין אינו נוח דלפי גירסת רש״י דאפי׳ בעלו צמחים מחמת מכה פטור מריפוי לרבנן בתראי מאי אהני לן כללא דכל שחייב בשבת חייב בריפוי אטו איצטריך האי כללא לגוף המכה שחייב בשבת חייב בריפוי.
לכן נראה שגירסת רבינו בדברי ת״ק נכונה דנמצא לת״ק מחמת מכה חייב בריפוי ושבת ושלא מחמת מכה חייב בריפוי ופטור משבת. ולר׳ יהודה בין מחמת מכה בין שלא מחמת מכה חייב בריפוי ופטור משבת. ולחכמים מחמת מכה חייב בריפוי ושבת ושלא מחמת מכה פטור מריפוי ושבת. ויש להעמיס כוונה זו בלשון התוספתא לפי גירסא דידן דגרסינן שלא מחמת מכה וכו׳ פטור (בדברי ת״ק) דמוסב אסיפא דפטור משבת אבל חייב בריפוי כנ״ל. וניחא המשך הסוגיא דרבה אשכח דרבנן דבי רב אמרו במכה ניתנה לאגד פליגי דהילכך לת״ק כל צמחים שעלו מחמת אגד דהיינו מחמת מכה חייב בשבת. ולר״י לא ניתנו לאגד אלא לענין ריפוי דתני ביה קרא מחמת צערא ומ״מ פטור משבת כיון דאיהו דאפסיד ע״י אגד. והשיב רבה דאי ס״ד דמצד הסברא לא ניתן לאגד ריפוי נמי לא ליחייב וכיון דגלי קרא ורפא ירפא לחייבו בריפוי מכלל דניתן לאגד ממילא חייב גם בשבת. ולזה מסיק דלכו״ע ניתנה לאגד ופי׳ מחמת מכה אגד (דאין סברא לחייבו על מכה חדשה בפשיעה אפי׳ ריפוי אלא באגד יתרה) לת״ק דפי׳ מחמת מכה הראשונה שצריכה לרפואה סתם אגד חייב אפי׳ שבת. ושלא מחמת מכה דהיינו אלא אגד יתרה חייב רק בריפוי דתני קרא. ולר׳ יהודה אפי׳ בסתם אגד פטור משבת דדוקא בריפוי דתני קרא חייב אפי׳ באגד יתרה אבל משבת פטור אפי׳ בסתם אגד דכיון שעלו צמחים מחמת מכה, חזקה שנאגד בכח אגד יתרה (אא״כ ידוע ודאי שלא היה אגד יתרה מודה ר״י דחייב בשבת דהא לכו״ע ניתן לאגדו אלא דבסתם אגד פטור לר״י משבת דכתיב רק, והמוציא מחבירו עליו הראיה שיאמר החובל דלמא עשית לך אגד יתרה. וחכמים ס״ל דכיון דתני קרא בריפוי לחייב אפי׳ בידוע שעשה אגד יתרה מכלל דבסתם אגד חייב אף בשבת דאיתקש לריפוי בסתם אגד (והא דכתיב רק, ממעט שלא מחמת מכה כלל כגון שעבר על דברי הרופא, אפי׳ מריפוי. ואפשר דלחכמים אפי׳ בסתם אגד פטור אפי׳ מריפוי אא״כ ידוע שאגד כדרכו אז חייב אפי׳ בשבת) ולזה פריך הש״ס דלרבנן בתראי דריפוי ושבת שוים ריפוי דתני ביה קרא למה לי (דבידוע שעשה אגד יתרה ודאי פוטרין חכמים בתראי דשבת וריפוי שוין והבן) ומסיק להורות דניתן רשות לרופא לרפאות.
ואח״כ מייתי אידך ברייתא ת״ר מנין שאם עלו בו צמחים וכו׳ ר׳ יוסי בר יהודה אומר אף מחמת המכה פטור שנאמר רק. ואיכא תרי לישני איכא דאמרי אף מחמת מכה פטור אף מריפוי כרבנן בתראי (והיינו באגד יתרה דפי׳ שלא מחמת מכה שבהך ברייתא היינו שעבר על דברי הרופא כדמסיק בסמוך ואפשר דאפי׳ בסתם אגד פטור אף מריפוי אא״כ ידוע שאגד כדרכו כנ״ל דאז חייב אף בשבת. ולפ״ז שפיר י״ל דאכתי לא אסיק הש״ס אדעתיה שלא מחמת מכה שעבר על דברי הרופא אלא דקא סלקא דעתיה דפי׳ מחמת מכה בסתם אגד ושלא מחמת מכה בידוע שלא אגד כדרכו ומ״מ שפיר פטור לגמרי כרבנן בתראי), ואיכא דאמרי אף מחמת המכה פטור משבת וחייב בריפוי (והיינו אפי׳ בסתם אגד וכנ״ל). ומסיק אמר מר יכול וכו׳ וקס״ד דרק ממעט שבת בשלא מחמת המכה כת״ק דברייתא קמייתא דקורא אגד יתרה שלא מחמת המכה וחייב בריפוי ששנה הכתוב ופטור משבת דכתיב ביה רק ופריך דלמה לי קרא תיפוק ליה דבשבת לא שנה קרא. ומסיק דפי׳ שלא מחמת מכה שבברייתא זאת אין פי׳ אגד יתרה כמו בברייתא קמייתא אלא מתפרש בעבר על דברי רופא ומיעוט דרק קאי אף אריפוי, דרק אכולה קרא קאי וכת״ק דברייתא קמייתא.
ולפי ביאור הנכון הזה לדרך רבנו נסתלקו מעליו כל הקושיות דמה שהקשה הכ״מ לק״מ דשפיר גרסינן בברייתא שלישית יכול יהא חייב לרפאותו וארפואה קאי בעבר על דברי רופא וכמ״ש רבנו בפרקין ה״כ, וכאן העתיק רבנו ברייתא ראשונה דפי׳ שלא מחמת מכה אגד יתרה דחייב בריפוי ופטור משבת. ואין מקום לקושיא ראשונה של הלח״מ דודאי ת״ק דברייתא אינו ממעט שבת שלא מחמת מכה מרק (דרק ממעט אפי׳ ריפוי בעבר על דברי הרופא ומשו״ה גרסינן בתוספתא סתם לשון פטור דהוא לצדדין בעבר על דברי הרופא אפי׳ מריפוי ובאגד יתרה דהיינו שלא מחמת מכה פטור משבת גרידא) ומימעיט מפשטא דקרא דריפוי שנה הכתוב לרבות אגד יתרה משא״כ בשבת, ואין הש״ס מקיש שבת לריפוי אלא בסתם אגד דמדריבה הכתוב אגד יתרה לריפוי מכלל דבסתם אגד הוקש שבת לריפוי וכמו שכתבתי. וכן לק״מ מת״ק דמתני׳ קושיית הלח״מ, דהא דנקיט שלא מחמת המכה פטור מריפוי מתפרש דומיא דברייתא שניה בעבר על דברי הרופא (ומה שהקשה על הכ״מ שכתב דלא גרסינן בברייתא יכול יהא חייב לרפאותו באמת דברי הכ״מ מגומגמין) והנכון בכוונת רבנו כמו שכתבתי ועיין במכילתא ובזית רענן, ולפי מ״ש מתפרש שפיר כגירסת רבנו ולא רציתי להאריך. ועיין פני יהושע שכתב אהא דאמר הש״ס ואיכא דאמרי אף מחמת המכה פטור משבת וחייב בריפוי דיש לדקדק מאי אף כיון שאין שניהם שוין ותירץ הא דפטר ת״ק בשלא מחמת המכה היינו נמי משבת לחוד דכתיב ביה רק וכמ״ש הכ״מ עכ״ל. ודבריו תמוהין דבהדיא מסיק הש״ס דלא מחמת מכה דהיינו עבר על דברי הרופא פטור אפי׳ מריפוי (דאע״ג שביארנו דמעיקרא לא ס״ד הש״ס הכי ודאי קשה להמסקנא) ותו האיך ניחא ליה לשון אף דא״ר יהודה בברייתא קמייתא לדרך רש״י וכמו שהעיר הב״ח. והנכון כמו שכתבתי.בסיוע פרויקט פרידברג לפרסום הגניזה, מפעל משותף של חברת פרידברג לכתבי יד יהודיים (FJMS) ופרויקט פרידברג לפרסום הגניזה (FGP), לע"נ ר' פרץ ב"ר מרדכי יהודה פרידברג ז"ל, נלב"ע י"ד כסלו תשס"ג לפ"ק, תנצב"ה. הונצח ע"י בנו וכלתו, דוב וגיטל חיה פרידברג, טורונטו

הערות

Rambam

Peirush

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

Please Login

נא להתחבר לחשבונכם

Login!כניסה לחשבון