Mirkevet HaMishneh Pesulei HaMukdashin 18 – מרכבת המשנה פסולי המוקדשין יח‏ – Mishneh Torah

רמב״ם

פירוש

(א) כל המחשב מחשבה שאינה נכונה בקדשים, הרי זה עובר בלא תעשה, שהרי הוא אומר ״לא ייחשב״ (ויקרא ז׳:י״ח), (ב) מפי השמועה למדו שבכלל דין זה שלא יפסיד הקדשים במחשבה, שהרי זה דומה למטיל מום בקדשים. ואף על פי כן אינו לוקה, שאין המחשבה מעשה: (ג) כל קרבן שנאמר שהוא פסול, בין שנפסל במחשבה, בין במעשה, בין שאירע לו^א דבר שפסלו, כל האוכל ממנו כזית במזיד לוקה, שנאמר ״לא תאכל כל תועבה״ (דברים י״ד:ג׳), (ד) מפי השמועה למדו שאין הכתוב מזהיר אלא על פסולי המוקדשין. (ה) וכן קדשים שהוטל בהן מום, האוכל מהן כזית לוקה, הרי הן בכלל ״כל תועבה״, עד שייולד להן מום אחר וייאכלו במומן, כמו שביארנו. וכל שפסולו^ב מספק, אין לוקין עליו: (ו) כל קרבן שנתפגל במחשבת הזמן, כמו שביארנו, כל האוכל ממנו כזית במזיד חייב כרת, שנאמר ״והנפש האוכלת ממנו עונה תשא״ (ויקרא ז׳:י״ח), ואם אכל בשגגה מביא חטאת קבועה: (ז) אין חייבין כרת אלא על אכילת דברים שהותרו, בין לאדם בין למזבח, אבל אם אכל מן המתיר עצמו, אינו חייב כרת אלא לוקה, כאוכל פסולי המוקדשין שאין בהן פיגול:
כיצד, מנחה שנתפגלה, האוכל כזית משיריה במזיד חייב כרת, אבל אם אכל מן הקומץ שלה או מן הלבונה אינו חייב כרת, לפי שהן מן^ג המתירין את השירים לאדם. וכן זבח שנתפגל, האוכל כזית מבשרו או מאימוריו או מבשר העולה חייב כרת:
אבל אם אכל כזית מן הדם אינו חייב עליו משום פיגול, שהדם מתיר את האימורין ליקרב למזבח, והאימורין מתירין את הבשר לאדם, ודם העולה מתיר בשרה למזבח, ודם חטאת העוף מתיר בשרה לכהנים, ודם עולת העוף מתיר בשרה למזבח, ודם חטאות הנשרפות מתיר אימוריהן למזבח, לפיכך חייבין על אימוריהן משום פיגול:
הקומץ והלבונה מתירין השירים לכהנים, שני כבשי עצרת מתירין שתי הלחם לכהנים, וכן שני בזיכי לבונה^ד מתירין לחם הפנים לכהנים. אבל דברים שאין להן מתירין, כגון בשר חטאות הנשרפות, ומנחות הנשרפות, אינן מתפגלין לעולם: (ח) ואלו דברים שאין חייבין עליהם משום פיגול לעולם, הקומץ, והלבונה, והקטורת, והדם, והיין, בין יין הבא עם הנסכים בין היין^ה הבא בפני עצמו, ומנחות הנשרפות כולן, שהרי אין להן קומץ להתירן, כגון מנחת כהנים ומנחת נסכים, ובשר חטאות הנשרפות, ולוג שמן של מצורע. ואם תאמר, והלא דם האשם מתירו, אינו תלוי בו, שהרי אדם מביא אשמו^ו היום ולוגו^ז אחר כמה ימים, כמו שיתבאר במקומו: (ט) אסור להותיר מבשר הקדשים לאחר זמן אכילתן, שנאמר בקרבן תודה ״לא תותירו ממנו עד בוקר״ (ויקרא כ״ב:ל׳), והוא הדין לשאר הקדשים כולן. והמותיר אינו לוקה, שהרי ניתקו הכתוב לעשה, שנאמר ״והנותר ממנו עד בקר באש תשרפו״ (שמות י״ב:י׳): (י) האוכל כזית מבשר קדשים שנותר, במזיד, חייב כרת, ואם היה שוגג, מביא חטאת קבועה, שנאמר ״ואוכליו עונו ישא כי את קדש י״י חלל ונכרתה הנפש ההיא מעמיה״ (ויקרא י״ט:ח׳). ומאמתי יתחייב כרת על אכילת הנותר, אם קדשי קדשים הן, חייב עליהן מאחר^ח שיעלה עמוד השחר, ואם קדשים קלים הן, חייב עליהן משקיעת החמה של יום שני, שהוא תחילת הלילה של יום שלישי:
והיכן הזהיר הכתוב על הפיגול ועל הנותר, במילואים, שהרי נאמר שם ״לא יאכל כי קדש הם^ט״ (שמות כ״ט:ל״ג), להזהיר על כל שפסולו בקודש שהוא בלא תעשה על אכילתו. (יא) והפיגול והנותר מצטרפין זה עם זה לכזית, וכל הפיגולין והנותרין מצטרפין: (יב) אסור לטמא את הקדשים, או לסבב להן טומאה, שהרי פוסל אותן. והמטמא את הקדשים אינו לוקה. אבל אדם טהור שאכל כזית מקדשים^י שנטמאו, לוקה, שנאמר ״והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל״ (ויקרא ז׳:י״ט), והוא הדין לשאר הקרבנות, שאם אכל כזית מלבונת המנחה שנטמאת אחר שנתקדשה בכלי, לוקה:
אחד קדשים שנטמאו לפני כפרה או לאחר כפרה, בין שנטמאו באב הטומאה או בולד הטומאה של דברי תורה. אבל אם נטמאו בטומאות של דבריהן, אינו לוקה על אכילתן, אבל מכין אותו מכת מרדות. ואינו לוקה אלא האוכל אחר זריקת דמים, אבל אם אכל קודם זריקה, אינו לוקה משום אוכל קודש טמא, אבל מכין אותו מכת מרדות: (יג) כל אדם שנטמא טומאה שחייבין עליה כרת על ביאת המקדש, ואכל כזית מן הקדשים, בין קודש^יא טהור בין קודש טמא, במזיד, הרי זה חייב^יב כרת, שנאמר ״והנפש אשר תאכל בשר^יג מזבח השלמים אשר לי״י וטומאתו עליו ונכרתה״ וכו׳ (ויקרא ז׳:כ׳), ואם אכל בשגגה, מביא קרבן עולה ויורד. ומנין שאינו מדבר אלא בטומאת הגוף, שנאמר ״ונפש כי תגע בכל טמא בטומאת אדם או בבהמה טמאה״ וכו׳^יד (ויקרא ז׳:כ״א), והוא הדין לשאר קדשי מזבח:
והיכן הזהיר על עוון זה, ביולדת, שהרי נאמר בה ״בכל קדש לא תגע״ (ויקרא י״ב:ד׳), (יד) מפי השמועה למדו שזו אזהרה לטמא שלא יאכל קודש קודם שיטבול. והאוכל קודש אחר שטבל קודם שיעריב שמשו, או^טו קודם שיביא כפרתו, לוקה ואינו חייב כרת, שנאמר ״וטומאתו עליו״, עד שתהיה כל טומאתו עליו. (טו) היה טמא בטומאות של דבריהם, אינו לוקה, ואין צריך לומר שאינו חייב כרת, אבל מכין אותו מכת מרדות: (טז) אינו חייב כרת על אכילת^טז קודש שיש לו מתירין, עד שיאכל ממנו אחר שקרבו מתיריו, אבל אם אכל את הבשר קודם זריקת הדם, אינו לוקה משום טמא שאכל את הקודש. זה הכלל^יז, כל שיש לו מתירין, אין חייבין עליו משום^יח פיגול או משום נותר או משום טמא עד שיקרבו^יט מתיריו כהלכתן. וכל שאין לו מתירין, כיון שקדש בכלי חייבין עליו משום טומאה. אפילו נטמא הבשר קודם שיתטמא^כ האוכל, הואיל וקרבו המתירין ואחר כך אכל, חייב כרת. וכן אם אכל מבשר חטאות הנשרפות והוא טמא, אחר שנזרק דמן, הרי זה חייב כרת: (יז) כבר נתבאר לך שאף דברים שאין חייבין עליהן משום פיגול, חייבין עליהן משום נותר וטמא. כיצד, דברים שאין להן מתירין, אין חייבין עליהן משום פיגול, וחייבין עליהן משום נותר וטמא. וכן המתירין עצמן, אף על פי שאין חייבין עליהן משום פיגול, כמו שביארנו, חייבין עליהן משום נותר וטמא, חוץ מן הדם, שאין חייבין עליו לעולם אלא משום דם^כא בלבד: (יח) טמא שאכל אימורין חייב כרת. (יט) אכל^כב פסח שלא נצלה, ולחמי תודה שלא הורמה חלתן, הרי זה חייב כרת משום טומאת הגוף, אף על פי שאינן ראויין למה שהן:
אי אפשר שיתחייב אדם על אכילה אחת משום פיגול ומשום נותר, שהפיגול הוא הקרבן הנפסל^כג במחשבת הזמן, ואינו עולה לשם קרבן ולא נרצה כלל, והנותר הוא הנשאר מקרבן שקרב כמצותו לאחר זמן אכילתו: (כ) הפיגול והנותר והטמא שבללן זה בזה ואכלן, חייב. אף על פי שריבה מין על חבירו, אינו מבטלו, שאין האיסורין מבטלין זה את זה. (כא) ופיגול או נותר או טמא שהעלן לראש המזבח, משמשלה האור ברובן פקע איסורן מהן. והאימורין מצטרפין עם הבשר לכזית, בין בעולה בין בשאר קדשים, לחייב עליו משום פיגול או נותר או טמא: (כב) זבח שנתפגל, או שנותר לאחר זמנו, ואכל ממנו מן העור, או מן המרק, או מן התבלין, או מן האלל, או מן המורא^כד, או^כה מן^כו הגידים, מן הקרנים, מן הטלפים, מן הציפורנים, מן החרטום, מביצי העוף, מן הנוצה^כז, אינו חייב כרת. וכן טמא הגוף שאכל דברים אלו מקרבן כשר אינו חייב כרת, אבל מכין אותו מכת מרדות. (כג) אבל^כח מן השליל או מן השליה^כט, חייב משום פיגול ונותר וטמא כאוכל משאר בשר הזבח: (כד) קדשי גויים אין חייבין עליהן משום פיגול ונותר וטמא. וכן דם הקדשים, כמו שביארנו. וכן הלבונה והקטורת והעצים אין חייבין עליהן כרת לא משום פיגול ולא משום נותר ולא משום טומאת הגוף:רמב"ם מדויק, מהדורת הרב יצחק שילת (ירושלים, תשפ"א) עם תיקונים, כל הזכויות על המהדורה הדיגיטלית שמורות לעל־התורה. למבוא למהדורה לחצו כאן.

הערות

^א ד (גם ק): בו. אך בכתבי⁠־היד כבפנים.

^ב ד: שפיסולו. ע׳ לעיל ג, ח הערה 10.

^ג ת1: הן. וכך ד (גם פ, ק). ופירוש נוסח הפנים: הן מכלל מתירי השירים המבוארים בהמשך (ובכלל ׳שירים׳ כאן גם קרבנות שאינם נקמצים).

^ד כך כי״נ וכי״ט (ב8, ת1 חסרים כאן). א (מ׳בזיכי׳): כבשי עצרת.

^ה ת1: יין. וכך ד (גם פ, ק).

^ו כך ת1. בא׳ לית מ׳מביא׳.

^ז ד: ולוג. אך בגמ׳ מנחות טו: כבפנים.

^ח כך ת1. א: מאחד.

^ט בגמ׳ מעילה יז: לפנינו: הוא. וזהו הפסוק הבא, שמות כט, לד. אבל בסה״מ ל״ת קל״א מוכח שרבנו גרס ׳הם׳, ע״ש, וכ״ה בכ״י מינכן בגמ׳ שם.

^י ת1: מבשר קדשים.

^יא ד: בקדש. וכן בסמוך. שינוי לשון לגריעותא.

^יב ד: נתחייב. אך אחרי ׳הרי זה׳ מתאים ׳חייב׳.

^יג בד׳ לית. אך בכתוב ישנו.

^יד ד (גם פ, ק): או בכל שקץ טמא ואכל מבשר זבח השלמים אשר לי״י ונכרתה. השלמה לשם הבהרת ההמשך.

^טו בד׳ לית. חיסר דין מחוסר כיפורים שהעריב שמשו.

^טז בד׳ לית. קיצור מכוון.

^יז כך ת1. בא׳ לית.

^יח כך ת1. בא׳ לית.

^יט כך ת1, וכ״ה במשנה מעילה ב, ט בכ״י רבנו. א: שיקריבו.

^כ ת1: שיטמא. וכך ד (גם פ).

^כא ד: דבר אחד. שינוי לשון מוזר ומטעה.

^כב כך ת1. א: אבל. וכך היה לפני ה׳כסף משנה׳ ויישבה בדוחק, ע״ש.

^כג ת1: שנפסל. וכך ד (גם פ, ק).

^כד ד: המוראה. ע׳ לעיל יד, ז הערה 3.

^כה בת1 לית. וכך ד (גם פ, ק).

^כו ד: ומן. וכן ב׳מן׳ הבא. אך בבאים אחריהם אין וי״ו.

^כז ד (מ׳מביצי׳): ומן הנוצה ומביצי העוף. אך בכתבי⁠־היד כבפנים.

^כח ת1: אכל. וכך ד (גם פ, ק).

^כט ד: השליא. ע׳ לעיל יד, ז הערה 7.

(ג) כל קרבן וכו׳ שנאמר לא תאכל כל תועבה. עי׳ ברכת הזבח בחי׳ מיימוני סוף מנחות שהניח בצ״ע למה עזב רבנו ילפותא דר׳ אליעזר מלא יאכל כל שפסולו בקדש הר״ז בלא יאכל ורבנו עצמו כתב כן בפרקין ה״י) ואי משום דהוי לאו שבכללות כדפסחים דף כ״ד א״כ גם לא תאכל כל תועבה לאו שבכללות. ולדעתי אין כאן מקום עיון דמהיכי תיתי יהיה לא תאכל כל תועבה לאו שבכללות הא למה זה דומה ללא תעשה כל מלאכה דיו״ט דכולל ל״ט מלאכות ולוקה, והא דאמרן בפסחים דף כ״ד דכל שפסולו בקדש חשיב לאו שבכללות לאו היינו משום דכולל כל שפסולו בקדש: דודאי אילו כתב רבנו לא תאכל כל פסול לא הוי חשיב לאו שבכללות, אלא בפרשת תצוה כתיב ואם יותר מבשר המלואים וגו׳ ושרפת את הנותר באש לא יאכל קדש הוא דנמצא עיקר הלאו לא יאכל קאי אנותר דמלואים וכל שפסולו בקדש נפקא מדכתיב קדש הוא דודאי אין זה נתינת טעם שלא יאכל מפני שהוא קדש אלא דהכי קאמר לא יאכל מפני שהוא קדש שנפסל ומייתורא מרבינן כל שפסולו בקדש ועיקר הלאו רק בנותר דמלואים משו״ה חשיב לאו שבכללות משא״כ לא תאכל כל שתעבתי לך.
ותו דעוד יש חילוק דמלא יאכל קדש הוא לא נפקא לן אזהרה אלא לכל דבר שפסולו בקדש כדבמכות דף י״ח הני מילי היכי דקודם פסולו חזי וכו׳ (עיי״ש בתוס׳ ד״ה כל שבקדש) והיינו כל הנך פסולין שביאר רבנו שהן נקראין שפסולו בקדש עיין זבחים דף פ״ד ע״א, משא״כ הרובע ונרבע וכו׳ דהנך י״ד פסולין המבוארין פי״ג מהל׳ מאכלות אסורות הי״א אינן נקראין שפסולו בקודש עיין זבחים דף פ״ד ע״ב ומוציא אני את אלו שלא היה פסולן בקודש ומקרא דלא תאכל כל תועבה יש אזהרה אף להנך שאין פסולן בקודש כדכייל רבנו כאן ועיין בפרקין ה״ו. ועיין במנין המצוות לרבנו לאו ק״מ ואזהרה לפיגול ונותר יליף מקרא דר׳ אליעזר לא יאכל קדש הוא כל שפסולו בקדש ואע״ג דהו״ל לאו שבכללות כיון שהעונש מפורש בפיגול ונותר דילפינן בגז״ש שהן בכרת לית לן בה להוציא אזהרה מלאו שבכללות כמבואר במנין המצות לאו קל״א וקל״ב. ואע״ג דודאי נפקא לן אזהרה לפיגול ונותר מלא תאכל כל תועבה מ״מ איכא נפק״מ דודאי האוכל כחצי זית מבשר טמא וחצי זית מיוצא הן מצטרפין שיהיה מוזהר עליהן מקרא דלא יאכל כי קדש אלא דמ״מ אינו לוקה כיון דהוי לאו שבכללות וכן אינו לוקה משום לא תאכל כל תועבה דמהאי קרא אין ללמוד צירוף הא למה זה דומה ללא תעשה מלאכה דיו״ט שהקוצר כחצי גרוגרת והדש כחצי גרוגרת אין מצטרף למלקות וכה״ג לא מקרי לאו שבכללות שהכתוב הזהיר שעל כל אחד ואחד מאותן שתעבתי ילקה ולא כייל לצרף התועבות. אבל הך דלא יאכל כל שפסולו בקדש אפשר משמעות דרך כולל לא יאכל פסוה״מ והו״ל לאו שבכללות דמצטרפין לאזהרה ואינו לוקה אפי׳ על כשיעור משם אחד דליכא לאו ביחוד. עיין מעילה דף י״ז ע״ב דפיגול ונותר מצטרפין לאכילה מקרא דכל שפסולו בקדש ודוקא פיגול ונותר שנתפרש בהן העונש לוקין על לאו שבכללות וכמ״ש (ומינה דשאר איסורי מזבח כחצי זית מאתנן וחצי זית מבעל מום אין מצטרפין אפי׳ לאזהרה וכש״כ למלקות דהא אינן בכלל שפסולו בקדש ומלא תאכל כל תועבה לא משמע צירוף) ולזה כתב רבנו בפרקין ה״י דפיגול ונותר אזהרתן מקרא דר״א שהוא הקדמה למ״ש בפרקין הי״א דפיגול ונותר מצטרפין משא״כ משום לתא דלא תאכל כל תועבה והבן. (ז) האימורין מתירין את הבשר וכו׳. כתב המל״מ לא ידעתי לאיזה סיבה וכו׳. וכוונת רבנו פשוטה דאין הדם מתיר הבשר לאכילה כל כמה דלא מתקטרי אימורין ומ״מ האימורין לא חשיבי מתיר (כמ״ש התוס׳ דאם נטמאו ונאבדו שרי הבשר באכילה ותו) דהן עצמן צריכין למתיר דערביך ערבא צריך משו״ה חשיב דם מתיר הבשר שהדם מתיר האימורין והאימורין הבשר ומשו״ה חייבין על הבשר משום פיגול וחשיב קרבו מתיריו כהלכתו משנזרק הדם אע״ג שעדיין האימורין קיימין ולא הותר הבשר ועיין בפרקין הי״ז. (ט) והמותיר וכו׳. עי׳ מל״מ, מיהו גם טעם לאו שאין בו מעשה אינו כולל דמשכחת בזרקו למקום שא״א להוציאו בלילה עד הבוקר ומשו״ה ניחא טפי לרבנו טעם דניתק לעשה ולהורות דאיכא עשה בשרפה עיין בפרקין הי״ט. (יד) והאוכל קדש וכו׳. עיין השגות ועיין יישוב השגה זו פ״ג מהל׳ ביאת המקדש ה״ט עיי״ש. (יט) אכל פסח וכו׳. כן הוא נוסחא הנכונה והכ״מ היה בגירסתו אבל ונדחק.
ומ״ש רבנו אי אפשר וכו׳. כתב הכ״מ ויש לתמוה וכו׳. ואין כאן תימה שהרי כתב רבנו על אכילה אחת דהיינו חד זית ועיין בפרקין הכ״א. (כ) הפיגול והנותר והטמא שבללן וכו׳. עי׳ כ״מ. (ולענין מצוות מבטלות זו את זו מספקא לן אי הלכה כהלל וכמ״ש פ״ח מהל׳ חמץ ה״ו). ועיין בית יעקב שאלה ס״א (לתרץ קושיית בית הילל יו״ד סי׳ צ״ח ס״ד דלאו הא בהא תליא, ושם) מצדד דלא קיי״ל כר׳ אלעזר רק בפיגול ונותר בב׳ מינין אבל במין אחד איסורין מבטלין זא״ז דהא קיי״ל ערלה מעלה את הכלאים עיי״ש. ולא דק דמ״ש רבנו בפט״ז מהל׳ מאכלות אסורות הי״ט איירי לאחר שבטל ונעשה היתר וכמ״ש פט״ז מהל׳ מאכלות אסורות הי״ז י״ח י״ט עיי״ש. (כב) או מן האלל או מן המוראה. רבנו פסק דלא כר׳ אליעזר בזבחים דף ל״ה דס״ל פיגל באלל נתפגל המוראה וכן לעיל הלכה ז׳ ח׳ פסק דבשר חטאת הנשרפות אינם פיגול לעולם ודלא כר״א דס״ל פיגל באימורים נתפגלו פרים. ואפ״ה פסק לקמן הכ״ג דפיגל בזבח נתפגל שליל ושיליא (ודלא כמ״ש הראב״ד בהשגות עיין מ״ש רבנו פי״ד ה״ז ועיין בכ״מ) משום דאמר רבא אף אנן נמי תנינא ומפרש רבנו דקאי רק אהך בבא דפיגל בזבח נתפגל שליל ומתני׳ פליג אברייתא לענין נותר וטמא ודלא כמ״ש התוס׳ בד״ה הא שליל וכו׳ עיי״ש: (כג) השליל וכו׳. עיין השגות ועי׳ מה שכתבתי בפרקין הכ״ב. (כד) וכן הלבונה והקטורת וכו׳. עיין בהשגות ובכ״מ נדחק טובא וכבר השיג עליו ברכת הזבח עיי״ש. גם יש לתמוה דתנן במעילה דף י׳ דחייבים על לבונה משום נותר וטמא והו״ל מחלוקת בזבחים ואח״כ סתם דהלכה כסתם. ובאמת נראה דלא קשה מידי עיין בפ׳ כל הפסולין דף ל״ד איתמר טמא שאכל בשר קודש וכו׳ ורבנו פסק לעיל ה״י כר׳ יוחנן וכאיקומתא דרבא ופריך שם בגמ׳ והאמר מר והבשר לרבות עצים ולבונה ומשני כגון שקדשו בכלי דתנן זה הכלל וכו׳ וכתב התוס׳ יו״ט דה״ה דמרבינן מדרשא והבשר קטרת דמאי שנא אלא דאטו תנא כי רוכלא הוא. ולפ״ז בהכרח פלוגתא דר׳ שמעון ורבנן כשקידשו בכלי דאי לא קידשו בכלי אף רבנן מודים דאין חייבין עליהם ולפ״ז ברור דכוונת רבנו במ״ש כאן דאין חייבים עליהם כרת היינו כשלא קדשו בכלי אבל אם קדשו בכלי קיי״ל כרבנן וכאקומתא דרבא דבין בזו בין בזו מחלוקת עיין פסחים דף כ״ד ולא חש רבנו שנטעה בדבריו כפי הבנת הראב״ד והכ״מ שכבר כתב לעיל הי״ב בטומאת בשר גבי לבונה דאחר שנתקדשה בכלי לוקה וה״ה לעצים וקטרת וכן ביאר לעיל הט״ז זה הכלל וכו׳ אלמא דחייבין עליהן משום טומאה כשנתקדשו בכלי וחזר וכפל הדברים לעיל הי״ז וכן המתירין וכו׳ והיינו כשנתקדשו בכלי דאין חייבין עליהם משום פיגול וחייבין משום נותר וטמא בטומאת הגוף כרת ובטומאת בשר מלקות ואם לא נתקדשו בכלי פטורין אף משום נותר וטמא ותו לא מידי ועיין מ״ש פ״י מהל׳ טומאת אוכלין הי״ז עיי״ש היטב ועי׳ מה שכתבתי בפי״א מהל׳ אבות הטומאות ה״ו.בסיוע פרויקט פרידברג לפרסום הגניזה, מפעל משותף של חברת פרידברג לכתבי יד יהודיים (FJMS) ופרויקט פרידברג לפרסום הגניזה (FGP), לע"נ ר' פרץ ב"ר מרדכי יהודה פרידברג ז"ל, נלב"ע י"ד כסלו תשס"ג לפ"ק, תנצב"ה. הונצח ע"י בנו וכלתו, דוב וגיטל חיה פרידברג, טורונטו

הערות

Rambam

Peirush

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

Please Login

נא להתחבר לחשבונכם

Login!כניסה לחשבון