Mishneh LaMelekh Ma'aseh HaKorbanot 17 – משנה למלך מעשה הקרבנות יז‏ – Mishneh Torah

רמב״ם

פירוש

(א) הנודר מנחה מאפה תנור, לא יביא מאפה כופח, ולא מאפה רעפים, ולא מאפה יורת^א הערביים. (ב) האומר, הרי עלי במחבת, והביא במרחשת, במרחשת, והביא במחבת, מה שהביא הביא, וידי חובתו לא יצא. ואם אמר, זו להביא במרחשת, והביאה במחבת, או^ב במחבת, והביאה במרחשת, הרי זו פסולה. וכן כל כיוצא בזה:
וכן האומר, הרי עלי שני עשרונות להביאן בכלי אחד, והביאן בשני כלים, או^ג בשני כלים, והביאן בכלי אחד, מה שהביא הביא, וידי חובתו לא יצא, שנאמר ״כאשר נדרת לי״י אלהיך״ (דברים כ״ג:כ״ד). (ג) אלו^ד להביא בכלי אחד, והביא בשני כלים, אלו^ה להביא בשני כלים, והביא בכלי אחד, הרי אלו פסולים:
לא קבען בשעת הנדר, אלא אמר, הרי עלי שני עשרונות, ובשעת הפרשה קבען והפרישן בשני כלים, וחזר והביאן בכלי אחד, הרי אלו כשרים, שנאמר ״כאשר נדרת״, ולא כאשר הפרשת^ו:
אמר, הרי עלי שני עשרונות להביא בכלי אחד, והביא^ז בשני כלים, אמרו לו, בכלי אחד נדרת, הקריבן בשני כלים, הרי אלו פסולים, הקריבן בכלי אחד, הרי אלו כשרים: (ד) אמר, הרי עלי שני עשרונות להביא בשני כלים, והביא בכלי אחד, אמרו לו, בשני כלים נדרת, הקריבן בשני כלים, הרי אלו כשרים, הקריבן בכלי אחד, הרי אלו כשתי מנחות שנתערבו: (ה) האומר, הרי עלי מנחה, יביא אחת מחמשת מיני מנחה הבאות בנדר ובנדבה^ח. אמר, הרי עלי מנחות, יביא שני מיני^ט מנחות מחמשתן. אמר, הרי עלי מין מנחות, יביא שתי מנחות ממין אחד. הרי עלי^י מיני מנחות, יביא שתי מנחות משני מינין. וכן אם אמר, הרי עלי^יא מיני מנחה, יביא שני מינין. קבע נדרו במין מהם, ושכחו, מביא חמשתן: (ו) אין היחיד מביא מנחה בכלי אחד יתר משישים עישרון. ואם נדר יתר משישים, מביא שישים בכלי אחד, והשאר בכלי שני, שאין יכולין להיבלל כאחד אלא שישים, אבל יתר על שישים אין נבללין. אף על פי שאין הבלילה מעכבת, כמו שביארנו, אמרו חכמים, כל הראוי לבלילה^יב, אין הבלילה מעכבת בו, וכל שאינו ראוי לבלילה, הבלילה מעכבת בו: (ז) אמר, הרי עלי מאה אחד^יג ועשרים עישרון, מביא מאה ועשרים בשני כלים, שישים בכל כלי, ומביא עישרון אחד בכלי השלישי^יד:
אמר, הרי עלי עישרון, יביא עישרון אחד, הרי עלי עשרונות, יביא שנים. פירש נדרו ושכח כמה עישרון פירש, יביא שישים עישרון בכלי אחד. שכח כמה עישרון פירש ובאי זה מין קבעו, הרי זה מביא שישים עישרון מכל מין ומין מחמשתן: (ח) קבע נדרו ושכח כמה עשרונות נדר, בכמה^טו כלים נדר, הרי זה מביא מאחד ועד שישים בשישים כלי. כיצד, מביא עישרון אחד בכלי אחד^טז, ושני עשרונות בכלי שני, ושלשה עשרונות בכלי שלישי, עד שיהיו שישים עשרונות בכלי האחרון. ואם שכח אף באי זה מין קבע, מביא על סדר זה שישים כלי מכל מין, ונמצא מביא מכל מין אלף ושמונה מאות ושלשים עישרון: (ט) האומר, הרי עלי מנחת שעורים, או מנחת חצי עישרון, או מנחת שלא^יז שמן ולבונה, הרי זה פטור, שלא התנדב דבר שכמוהו מקריבין. אמר, הרי עלי מנחה מן השעורים, או מן העדשים, או מנחה בלא שמן ולבונה, או מנחה חצי עישרון, שואלין אותו, אם אמר, לא נדרתי אלא על דעת שמותר להקריב כזה, ואילו ידעתי שאין מקריבין אלא עישרון שלם^יח סולת בשמן ולבונה לא הייתי נודר, הרי זה פטור. ואם אמר, אילו הייתי יודע הייתי נודר כדרך שמקריבין, הרי זה חייב להקריב כדרך שמקריבין: (י) נדר עישרון ומחצה, ואמר, אילו הייתי יודע הייתי נודר כדרך המתנדבין, הרי זה מביא שנים. אמר, הרי עלי קמח, או הרי עלי חצי עישרון, ולא הזכיר שם מנחה, הרי זה פטור כמי שלא נדר מעולם:
וכן האומר, הרי עלי תודה בלא לחם, זבח^יט בלא נסכים, הרי זה פטור. ואם אמר, אילו הייתי יודע שאין מקריבין כן^כ הייתי נודר כדרך הנודרין, הרי זה חייב להביא^כא כדרך המקריבין^כב: (יא) האומר, הרי עלי לחמי תודה, יביא תודה ולחמה, שהדבר ידוע שאין מקריבין לחם בלא תודה, וסוף הקרבן הזכיר. אמר, הרי עלי לחם לפטור תודתו של פלוני, יביא לחם תודה עם תודת חבירו: (יב) מתנדב אדם או נודר^כג יין בפני עצמו. ואין מתנדבין לוג יין או^כד שני לוגין^כה, שאין בנסכים לא לוג ולא שנים, ואין מתנדבין חמישה, שאין חמשת לוגין ראויין לא לנסכי בהמה אחת ולא לנסכי שתי בהמות, אלא^כו מתנדבין שלשה, וארבעה, ושישה, ומשישה ומעלה, מפני שהן ראויין לנסכי בהמה^כז: (יג) כיצד, נדר שבעה, הרי הן כנסכי כבש ואיל, נדר שמונה, הרי אלו כנסכי שני אילים, תשעה, כנסכי שור וכבש, או כנסכי שלשה כבשים, נדר עשרה, הרי אלו כנסכי שור ואיל, או שני כבשים ואיל. וכן עד לעולם: (יד) נדר חמשת^כח לוגין, אומרין לו, השלם שישה, שהרי קבען לקרבן. אבל אם נדר לוג או שנים, פטור, שהרי אינן ראויין כלל, לא הן ולא מקצתן. ואין מתנדבין ולא נודרין פחות מלוג שמן, שאין לך מנחה פחותה מעישרון, והיא^כט צריכה לוג אחד שמן: (טו) האומר^ל, הרי עלי יין, לא יפחות משלשת^לא לוגין. הרי עלי שמן, לא יפחות מלוג. פירש נדרו ושכח כמה לוג נדר מן היין או מן השמן, יביא מאה וארבעים לוג, שאין לך יום שמקריבין בו הציבור קרבנות מרובות יתר מיום טוב הראשון של חג שחל להיות בשבת, ויהיו^לב הנסכים בו ביום^לג מאה וארבעים לוג שמן, וכמותן יין, כמו שיתבאר בהלכות תמידין ומוספין:רמב"ם מדויק, מהדורת הרב יצחק שילת (ירושלים, תשפ"א) עם תיקונים, כל הזכויות על המהדורה הדיגיטלית שמורות לעל־התורה. למבוא למהדורה לחצו כאן.

הערות

^א ד (גם ק): יורות. אך במשנה מנחות ה, ט בכ״י רבנו כבפנים.

^ב בת1 לית, וכ״ה במשנה מנחות יב, ב בכ״י רבנו. אך אפשר שכאן הרחיב הלשון, ע׳ בהערה הבאה ובהערה 8.

^ג בד׳ לית, וכ״ה במשנה מנחות שם בכ״י רבנו, ע׳ בהערה הקודמת.

^ד ד: אמר אלו. אך במשנה מנחות שם בכ״י רבנו כבפנים. וע׳ ׳כסף משנה׳ ור״י קורקוס שהיה לפניהם ׳אמר׳ בלי ׳אלו׳, וכתבו שיש להוסיף ׳אלו׳, ונראה שמקור השיבוש הוא שהיה כתוב ׳א׳⁠ ⁠׳ כקיצור של ׳אלו׳, ונפתר בטעות ׳אמר׳.

^ה ד: או. ובמשנה מנחות שם בכ״י רבנו אין לא ׳אלו׳ ולא ׳או׳.

^ו כך ת1. א: פרשת.

^ז ד: והביאן. אך במשנה מנחות יב, ב בכ״י רבנו כבפנים.

^ח ת1 (מ׳מנחה׳): מנחות הבאות בנדר ונדבה. וכך ד (גם פ, ק).

^ט בד׳ מלה זו מוקפת בסוגריים, על פי ה׳כסף משנה׳, שכתב שיש להגיה (מ׳שני׳): שתי. אך בכתבי⁠־היד כבפנים. וע׳ ר״י קורקוס שגם הוא נטה להגיה ככס״מ, אך כתב שאפשר לקיים את גירסת הפנים, ולהבין ש׳שני מיני מנחות׳ אין פירושו דוקא משני מינים שונים.

^י בת1 נוסף בין השיטין: שני. אך בגמ׳ מנחות קה. כבפנים, ורבותא היא, שגם בלי ׳שני׳ הדין כן, כי מיעוט רבים שנים.

^יא בת1 לית מ׳הרי׳. וכך ד.

^יב ד: לבילה. וכך בכל ההמשך. וכ״ה בפיהמ״ש למנחות יב, ד בכ״י רבנו, כלשון הגמ׳ מנחות יח: ועוד, אך כאן בכתבי⁠־היד כבפנים, ונקט ׳בלילה׳ בלשון משנה (מנחות ו, ג ועוד).

^יג בת1 תוקן ל: ואחד. ד (עד ׳ועשרים׳): ועשרים ואחד.

^יד ת1: שלישי.

^טו ת1: ובכמה. וכך ד (גם פ, ק).

^טז ת1: ראשון. וכך ד (גם פ, ק).

^יז בת1 נוסף בין השיטין: מנחת. ד: בלא. וע׳ ׳כסף משנה׳ ור״י קורקוס שהיה לפניהם (מ׳מנחת׳): מנחה בלא, ותיקנו ל: מנחת בלא. אך במשנה מנחות יב, ג בכ״י רבנו כבפנים.

^יח בת1 תוקן ל: של. אך נוסח הפנים הוא לעומת ׳חצי עישרון׳ דלעיל.

^יט ד: וזבח. אך יש בוי״ו כדי להטעות שהכוונה: וגם.

^כ ד: כך. וכ״ה בגמ׳ מנחות קג., אך שם יש המשך: אלא כך (ולפיכך לא מתאים שם ׳כן׳). ובכתבי⁠־היד כבפנים.

^כא ד: להקריב. אך בכתבי⁠־היד כבפנים.

^כב ת1: שמקריבין.

^כג ד (מ׳אדם׳): או נודר אדם. שינוי לשון לגריעותא.

^כד ת1: ולא. וכך ד (גם פ, ק).

^כה כך ת1. א: לוגיין.

^כו ת1: אבל. וכך ד (גם פ, ק). וכ״ה במשנה מנחות יב, ד בכ״י רבנו. וייתכן שכאן נקט לשון יותר חדה.

^כז ת1: בהמות. וכך ד (גם פ, ק). בגלל האמור בהלכה הבאה. אך גם ׳בהמה׳ הוא שם עצם כללי.

^כח ד: חמשה. אך לעיל הל׳ י״ב כבפנים.

^כט כך ת1. א: היא.

^ל כך ת1. א: האמר.

^לא ד: משלשה. ע׳ בהל׳ הקודמת הערה 17.

^לב ד: והיו. אך הלכות הקרבנות אינן ענין רק לעבר, אלא גם לעתיד.

^לג בד׳ לית. אך הדגשה היא זו.

(ה) האומר הרי עלי מנחה וכו׳. בריש פי״ג דמנחות תנן הרי עלי מנחה יביא איזו שירצה ר׳ יהודה אומר יביא מנחת הסלת שהיא מיוחדת שבמנחות ע״כ. ורבינו פסק כת״ק וכ״כ רבינו עובדיה ז״ל דאין הלכה כר׳ יהודה ואף שרש״י ז״ל כתב בפירוש התורה עלה דקרא דסלת יהיה קרבנו האומר הרי עלי מנחה סתם מביא מנחת סלת שהיא הראשונה שבמנחות ע״כ. אלמא דשנה משנתו כר׳ יהודה כבר הוקשה זה להרא״ם וכתב ואע״פ שאין הלכה כר׳ יהודה אלא כחכמים שאמרו מביא מאיזו שירצה אעפ״כ פירש המקרא הזה על דעתו להיותו קרוב לפשוטו של מקרא וכבר פירשנו פעמים רבות שהרב לא יכוין בפירוש החומש אלא זה עכ״ד. אך ראיתי לסמ״ג במצות עשה סי׳ קפ״ו שכתב וז״ל סלת יהיה קרבנו האומר הרי עלי מנחה סתם מביא מנחת סלת שהיא ראשונה לכל המנחות ע״כ, ולא ידעתי למה שנה משנתו כר׳ יהודה וצ״ע. ודע דבס״פ כל המנחות (דף ס״ג) תנן הרי עלי מנחת מאפה לא יביא מחצה חלות ומחצה רקיקין ר״ש מתיר מפני שהם קרבן אחד ע״כ. ואין ספק דאין הלכה כר״ש דהא ר׳ יהודה ור״י פליגי עליה דר״ש וכדאיתא בגמרא ובכמה דוכתי סתם לן תנא דלא כר״ש וכמו שנבאר. והנה כעת לא ראיתי לרבינו שהביא דין זה בפירוש ואפשר לומר שדין זה רמז אותו באומרו אחת מחמשת מיני מנחות ואליבא דר״ש הם ששה מיני מנחות דהא במנחת מאפה תנור איכא ג׳ מינים דהיינו כולו חלות או כולו רקיקין או מחצה חלות ומחצה רקיקין ומנחת הסלת ומנחת מחבת ומנחת מרחשת הרי ששה מיני מנחות וראיה לזה דלר״ש חשיבי ששה מיני מנחות דהא בפרק כל המנחות (דף נ״ט ס׳) ובריש פ׳ ואלו מנחות אמרינן אמר רב פפא כל היכא דתנן עשר תנן לאפוקי מדר״ש דאמר מחצה חלות ומחצה רקיקין יביא קמ״ל דלא ע״כ ופי׳ שם רש״י בלשון שני דהכוונה היא דבכל הני תני מתני׳ עשר מיני מנחות ואליבא דר״ש הם אחד עשר מיני מנחות דהא במנחת מאפה תנור איכא שלשה מנחות ומדלא תני לה מתני׳ במנינא שמעת מינה דסתם לן תנא דלא כר״ש ואף שרש״י שם פירש פירוש אחר בדברי רב פפא הללו כבר הארכתי בזה בדף קל״ט (א״ה תמצאנו לעיל בפי״ג מהלכות אלו דין י׳ יע״ש) והכרחתי דפירוש שני דרש״י הוא העיקר וא״כ באומרו אחד מה׳ הרי למדנו דלא משכחת מחצה חלות ומחצה רקיקין וכן ממה שסיים רבינו וכתב קבע נדרו במין מהם ושכחו מביא חמשתן יש להוכיח גם כן דלית הלכתא כר״ש משום דאליבא דר״ש צריך להביא ארבע עשרה מנחות וכדאיתא בריש פרק הרי עלי עשרון (דף ק״ה) ואף שאביי אית ליה דאפי׳ לר״ש די במה שמביא חמשה מיני מנחות ובתנאי וכדאיתא בגמ׳ מ״מ הרואה יראה כמה יש מהדוחק בדברי אביי הללו וכדאיתא בגמרא ועוד דאם איתא דרבינו הוה ס״ל כר״ש היה לו לבאר ולומר שיתנה ויאמר אם מחצה חלות ומחצה רקיקין נדרתי יצטרפו חלות מזה ורקיקין מזה למה שנדרתי והשאר יהא נדבה. הכלל העולה שמדברי רבינו הללו יש להוכיח דאית ליה דלית הלכתא כר״ש אך הדבר הקשה אצלי הוא דר׳ יהודה דאית ליה דלא יביא מחצה חלות ומחצה רקיקין יליף לה מדכתיב קרבן מנחה קרבן אחד אמרתי ולא שנים ושלשה קרבנות ור׳ יוסי ברבי יהודה יליף לה מדכתיב וכל המנחה וגו׳ וכל מנחה וגו׳ מה כל האמור למטה שני מינים חלוקין אף כל האמור למעלה שני מינים חלוקין והקשו בגמרא ר׳ יוסי ברבי יהודה היינו אבוה ותרצוה איכא בינייהו דאי עבד ע״כ, דלר׳ יהודה בדיעבד יקריבם ולר׳ יוסי דמדמה להו למנחה בלולה וחריבה לא יקריבם וא״כ יש לתמוה אמאי לא ביאר לנו רבינו דעתו כמאן פסק אי כר׳ יוסי או כאבוה וצ״ע: (ט) האומר הרי עלי מנחת שעורים כו׳. עיין בקרבן אהרן אם יש חילוק בדינים אלו בין נדר לנדבה ועיין במ״ש התוס׳ פרק המנחות (דף ק״ד) ד״ה אין ודוק: (י) וכן האומר הרי עלי תודה כו׳. גרסי׳ בתוספתא פי״ב דמנחות כהן שאמר הרי עלי מנחה שתקמץ ושיאכל וישראל שאמר הרי עלי מנחה שתעלה כולה לאשים כופין אותו ומביא מנחה כתקנה דברי ר״י ור״ש פוטר שלא התנדב כדרך המתנדבים הרי עלי עשרון אחד להביא בשני כלים כופין אותו ויביא ב׳ עשרונים בשני כלים דברי ר״י ור״ש פוטר שלא התנדב כדרך המתנדבים ע״כ. ואולי השמיט רבינו כל זה לפי שכל אלו החלוקות נלמדות ממה שכתב: (יב-יד) מתנדב או נודר אדם יין בפני עצמו וכו׳. ובדין י״ד כתב: אבל אם נדר לוג או שנים פטור שהרי אינם ראויים כלל לא הן ולא מקצתן. והנה התוס׳ בפרק המנחות (דף ק״ד) ד״ה אין הקשו תימה כי היכי דאמרי׳ גבי מנחות דאם אמר חצי עשרון יביא עשרון שלם עשרון ומחצה יביא ב׳ ה״נ נימא כי אמר לוג או ב׳ יביא ג׳ שהם נסכי כבש וכי אמר חמשה יביא ששה שהם נסכי פר ושמא דאה״נ היכא דאמר הרי עלי אבל הכא בנדבה שיש לפניו לוג אחד או שנים ואמר הרי אלו לנסכים ובגמרא גבי יש קבע לנסכים פירש בקונטרס כגון דאמר הרי עלי כך וכך לוגין ע״כ. והנה דברי התוס׳ הם מבוארים דכל שאמר הרי עלי לוג או ב׳ מביא שלשה וכן אם נדר חמשה מביא ששה אך אם הוא נדבה אז אם אמר על לוג או על שנים הרי אלו לנסכים לא אמר כלום ואם אמר על חמשה בזה נסתפקו בגמרא אם יש קבע או לא וגבי מנחה נמי דינא הכי שאם אמר על חצי עשרון שהיה מונח לפניו הרי זו למנחה לא אמר כלום ואם אמר על עשרון ומחצה הרי זו למנחה נראה דזה תלוי באם יש קבע או לא דאם אין קבע מושך עשרון ומקריב והחצי העשרון הנשאר הוי נדבה ואי אמרת יש קבע אמרי׳ ליה שיביא עוד חצי עשרון מביתו והא דלא קבעו בגמרא בעיא זו באידך מתני׳ דמנחה משום דהתם איירי בנדר ואף את״ל דאין קבע חייב להשלים לשני עשרונות דומיא דנודר חצי עשרון אבל הכא דמיירי בנדבה דקי״ל דבלוג אחד או בשנים לא אמר כלום מספקא לן בחמשה אם יש קבע או לא: ודע דההיא דמנחה דאמרינן דנודר חצי עשרון דמחייבין אותו להביא עשרון שלם הוא בתנאי שיאמר אילו הייתי שאין נודרין חצי עשרון הייתי נודר כדרך שמקריבין הא לאו הכי פטור. והנה הנראה מדברי התוס׳ דמתני׳ דלוג מיירי אף באומר אילו הייתי יודע שאין נודרים לוג או שנים הייתי נודר שלשה אפ״ה פטור ומש״ה הוקשה להם ממתני׳ דמנחה. ולפי זה אני מסתפק אם מה שנסתפקו בגמרא אם יש קבע הוא דוקא באומר אילו הייתי יודע הייתי נודר אבל באומר אילו הייתי יודע לא הייתי נודר אף את״ל דיש קבע אפשר דפטור או דילמא בכל גוונא חייב את״ל דיש קבע ולפי זה נודר עשרון ומחצה את״ל דיש קבע אין שואלין אותו. עוד סבור אני לומר דאף שכתבו התוס׳ דנדבה קילא מנדר לענין לחייבו יותר ממה שנדר מ״מ נ״ל דאפשר דבעיא זו דיש קבע הוא דוקא בנדבה דכיון שחל עליהם קדושת הפה שהקדיש ה׳ לוגין וע״כ השלשה הם קדושות מש״ה נסתפקו דילמא לא אמרינן שימשוך ארבעה לוגין לבד לפי שכל לוג ולוג כבר חל עליהם קדושת נסכין ומש״ה אמרינן ליה שיביא עוד לוג אחד אבל בנדר אם יש קבע או אין קבע אינו מעלה ומוריד כלל אלא לעולם הדבר תלוי בבדיקה ששואלין אותו. הנה ספק זה שנסתפקתי כפי הצד שצדדתי לעיל דאפשר דמאי דאיבעיא לן אם יש קבע הוא דוקא במונח ששאלו אותו ואמר אילו הייתי יודע הייתי נודר כדרך הנודרים כפי צד זה לא יצדק הספק האחר אם בנדר שייך בעיא זו דקבע משום דלא ימנע אם בדקוהו לזה הנודר ואמר שהיה נודר כדרך הנודרים פשיטא שחייב להשלים דומיא דנודר חצי עשרון ואם אמר שלא היה נודר פשיטא דאין קבע שהרי אף בנדבה לא מהני טעמא דקבע כי אם במונח ששאלוהו ואמר שהיה נודר אך כפי הצד האחר דטעם זה דקבע מהני אף היכא ששאלוהו ואמר שלא היה נודר בזה יש להסתפק הספק האחר דגבי נדר אם שאלוהו ואמר שלא היה נודר דלא מהני טעמא דקבע משום דלא נאמר טעם זה דקבע כי אם בנדבה. ודע דמהסוגיא מוכח דאף את״ל דאין קבע מ״מ כל החמשה לוגין הם קדושים אלא שאין מחייבים אותו להביא עוד לוג אלא מקריבים הדם והלוג הנשאר אזיל לנדבה ודין זה מתבאר ממה שהקשה רב אשי לרבא דאמר אין קבע מדתנן אין מתנדבין לוג ב׳ ה׳ קתני ה׳ דומיא דב׳ מה שנים דלא חזו כלל אף חמשה דלא חזו כלל והשיבו לזה מידי איריא האי כדאיתיה כו׳. והנה מסוגיא זו נראה דאליבא דכ״ע בנודר לוג או שנים לא נאמר כלום ולא הוי אפילו נדבה לציבור אך בנודר חמשה פשיטא ליה לסתמא דתלמודא דדבריו קיימים וכל החמשה לוגין הם קדושות אך נסתפקו דאם יש קבע מחייבים אותו להביא עוד לוג אחר ואם אין קבע מושך ארבעה לוגין ומקריב ואידך הוי נדבה ורבא פשט דאין קבע ומנין שאם רצה להוסיף יוסיף ת״ל יהיה ולזה צדד מאי יוסיף אילימא ארבעה וששה פשיטא מאי שנא אלא לאו חמשה ופירש רש״י אלא לאו מידי דלא חזי לאתויי איצטריך קרא לרבויי ולמישמע דמתנדבין ויקריבו הארבעה והחמשה יהיה מותר ורב אשי הקשה אליו דזה לא יתכן לפי שהדין הוא שהנודר חמשה לוגים לא אמר כלום דומיא דלוג ומחצה וא״כ לא יתכן לומר שמה שריבה התנא ממלת יהיה הוא לנודר ה׳ דבשלמא אי הוה פשיטא לן דמה שנדר מיהא קדוש אלא שהספק היה אם חייב להשלים עוד לוג אחר היה ניחא הילפותא דמוקמינן לברייתא בנודר חמשה והוה פשטינן מינה דאין קבע אבל כיון דממתני׳ מוכח דנודר ה׳ הוא כנודר לוג או שנים א״כ ע״כ רבוי הכתוב אינו בנודר חמשה והכריח דין זה רב אשי ממאי דתנן אין מתנדבין לוג שני וה׳ ה׳ דומיא דשנים מה שנים דלא חזו כלל אף חמשה נמי דלא חזו כלל ודחו בגמרא מידי איריא הא כדאיתא והא כדאיתא ופירש״י שנים אין מתנדבין כלל חמשה לכתחלה הוא דלא מפרישין משום דאין מפרישין תחילה למותרות אבל דיעבד מקריב ארבעה וחמשה יהיה מותר לנדבה וראיתי לרבינו שכתב אבל אם נדר לוג כו׳ פטור וכתב שם מרן דהכי משמע שם בברייתא דקתני יכול יפחות ת״ל ככה ע״כ. ולא ידעתי מאי רבותא דברייתא ממתני׳ דהא במתני׳ נמי תנן דאין מתנדבין לוג ושנים ותנן נמי וחמשה ואפ״ה קי״ל דנודר ה׳ חייב להשלים וא״כ אין הכרח מהברייתא דקתני שלא יפחות שיהיה פטור. והנראה דכוונת מרן היא משום דתחלת הברייתא דקתני שאם רצה להוסיף מוסיף מוקי לה רבא בנודר ה׳ ואפ״ה קתני סיפא שלא יפחות משמע שיש חלוק בין נודר לוג או שנים לנודר חמשה. ומ״מ אני נבוך בדעת מרן במה שבא ללמוד מהברייתא אם כוונתו היא דכי היכי דבנודר חמשה אומרים לו שישלים הוא הדין בנודר לוג או שנים לא ידעתי במה נסתפק הרב והלא מבואר הוא דלא נסתפקו אם יש קבע אלא בנודר חמשה שהרי יש כאן על כל פנים נסכים אבל בנודר לוג או שנים מה שייך בו קבע ואם כוונתו ללמוד דאף דנימא דאין קבע עדיין הוה ס״ד שיביא מה שנדר ויהיה לנדבה זה אינו נלמד מהברייתא כי אם מדברי רב אשי וכמו שכתבנו ובתר הכי אמרי׳ בגמרא אביי אמר את״ל אין קבע כו׳ את״ל יש קבע וכתבו התוס׳ מספקא ליה לאביי משום קושיא דרב אשי ע״כ. ואני תמיה בדברי התוס׳ הללו שהרי לפי מה שכתבנו אליבא דרב אשי לא שייך כלל קבע משום דאיהו ס״ל דנודר חמשה הוא כנודר לוג או שנים דלא חזו כלל וא״כ בעיא זו דאביי אתיא דלא כמאן דלרבא הא פשיטא ליה דאין קבע ולרב אשי לא שייך קבע וכמו שכתבנו. והנראה מכוונת התוס׳ הוא דס״ל דאביי ס״ל דיש קבע ופשט לה ממתני׳ דכי היכי דלוג או ב׳ לא חזו כלל דליכא למימר משיך חד מינייהו הכי נמי חמשה לא חזו כלל ולא אמרינן שימשוך הארבעה לוגין אלא ממתינין עד שיביא עוד לוג אחר ומקריבין כל הששה והדמויי הוא מצד שכשם כשהם לוג או שנים אין מקריבין כלל כך כשהם ה׳ אין מקריבין כלל משום דיש קבע ומש״ה נסתפק אביי אם יש קבע או לא: ודע שזה שכתבתי דבנודר לוג או שנים מלבד שאינו חייב להשלים אף קדושת דמים אין בו ולא אזיל לנדבה אין הכרח לזה מהסוגיא לפי שעדיין אפשר לומר דלעולם בנודר לוג או ב׳ דאף שאינו חייב להשלים אזיל לנדבה אלא שבנודר ה׳ נסתפקו אם חייב להשלים. ודע שהטעם דלא שייך קבע בנודר לוג או שנים הדבר הוא מבואר משום דדוקא בנודר חמשה שייך לומר קבע לפי שיש כאן נסכים גמורים אלא דאייתר לן לוג אחד ומש״ה מספקא לן אם יש קבע אבל בנודר לוג או ב׳ דאין כאן נסכים לא שייך כאן לומר קבע וזה פשוט: ודע שכפי מה שכתבנו דאליבא דכ״ע בנודר ה׳ כל החמשה לוגין חל עליהם קדושה אלא דנסתפקו אם יש קבע או לא וצדדנו בנודר לוג או שנים אם חייב ליתן לנדבה או לא נראה לי שעדיין יש להסתפק עוד ספק אחר כפי דברי התוס׳ שכתבו דהכא מיירי בנדבה דאפשר דאף את״ל דהכא במתנדב לוג או שנים דאף שאינו חייב להשלים מ״מ אזיל לנדבה מ״מ אפשר דהיינו דוקא בנדבה שהרי חל עליהם קדושת פה אבל בנדר לא וספק זה הוא במונח דהמתנדב לוג או ב׳ שאף שאינו חייב להשלים מ״מ אזיל לנדבה הוא אף כששאלוהו ואמר אילו הייתי יודע לא הייתי נודר לפי שעדיין אפשר לומר דאף את״ל דנודר לוג או שנים אזיל לנדבה הוא דוקא באומר אילו הייתי יודע הייתי נודר שהרי סוף סוף לגבי מה שהתנדב הרי פיו ולבו שוין אבל אם אמר אילו הייתי יודע לא הייתי נודר אפשר דאין כאן אפי׳ קדושת דמים ולא אזיל לנדבה כפי זה לא יצדק הספק האחר אם בנדר שייך דין זה משום דלא ימנע אם בדקוהו ואמר הייתי נודר הרי חייב להשלים ואם אמר לא הייתי נודר אף בנדבה לא אמר כלום ולא אזיל לנדבה אלא הספק הוא את״ל דבנדבה אם אמר אילו הייתי יודע לא הייתי נודר דאזיל לנדבה אם גם בנדר הדין כך או יש לחלק וכן מה שכתבתי דאליבא דכ״ע אף אם אין קבע הלוג החמישי אזיל לנדבה מלבד מה שנסתפקתי לעיל דאפשר דאף למ״ד דיש קבע מ״מ צריך שאלה ובדיקה עוד אני מסתפק את״ל דצריך בדיקה אם בדקוהו ואמר לא הייתי נודר אם הלוג החמישי מיהא קדוש ואזיל לנדבה או לא וכן יש עוד להסתפק בנדר מלבד מה שכתבתי לעיל דאפשר דבנדר לא שייך קבע אם היתרון מיהא קדוש בנדר או לא והנני מבאר כל הספקות אחד לאחד: הכלל העולה מכל מה שכתבנו דלדעת התוס׳ המתנדב לוג או שני לוגין או חצי עשרון אף שבדקוהו ואמר אילו הייתי יודע הייתי נודר כדרך המתנדבין אינו חייב להשלים ואם הוא בנדר ואמר הרי עלי לוג או חצי עשרון בודקין אותו אם אמר אילו הייתי יודע הייתי נודר חייב להשלים ואם אמר לא הייתי נודר אינו חייב להשלים וכשהוא בנדבה שכתבנו דאינו חייב להשלים נסתפקתי אי אזיל לנדבה או לא ואת״ל דאזיל לנדבה אם הוא דוקא כששאלוהו ואמר הייתי נודר דנהי דלא מהני לחייבו להשלים אבל כדי שילך לנדבה מהני אבל אם אמר אילו הייתי יודע לא הייתי נודר אפשר דלא אזיל לנדבה או דלמא לא שנא ובנדר אני מסתפק את״ל דבנדבה אף שאמר אילו הייתי יודע לא הייתי נודר דמ״מ החצי שיעור שהתנדב אזיל לנדבה אם גם בנדר הדין כן או דילמא יש לחלק וכמו שכתבתי לעיל, ובנודר ה׳ לוגין אליבא דכ״ע הארבעה לוגין חייב והחמישי אזיל לנדבה אלא שנסתפקו בגמרא אם יש קבע דאם יש קבע חייב להשלים ואם אין קבע מושך ארבעה לוגין והה׳ אזיל לנדבה ונסתפקתי אם הא דפשיטא לן דהלוג החמישי אזיל לנדבה אם הוא כשבדקוהו ואמר הייתי נודר אבל אם אמר לא הייתי נודר לא או דילמא לא שנא. עוד נסתפקתי את״ל דלעולם דאף שבדקוהו ואמר הייתי יודע לא הייתי נודר דאזיל לנדבה למ״ד דיש קבע אם יש לחלק בזה ולומר דע״כ לא קאמר דיש קבע אלא באומר הייתי נודר אבל באומר לא הייתי נודר לא או דילמא לא שנא. ובנודר הסתפקתי את״ל דבנדבה הלוג החמישי אזיל לנדבה אף שבדקוהו ואמר אילו הייתי יודע לא הייתי נודר אם גם בנדר הוא דין זה לפי שיש סברא לחלק ביניהם או דלמא לא שנא. עוד נסתפקתי דאת״ל דבנדבה אליבא דכ״ע אין חלוק בין שיאמר הייתי נודר או שיאמר לא הייתי נודר ולמ״ד יש קבע לעולם צריך להשלים אכתי אני מסתפק בנדר דאף את״ל דבנדר הלוג החמישי אזיל לנדבה אף שאמר לא הייתי נודר למ״ד יש קבע מיהא אפשר לחלק בין נדר לנדבה או דילמא לא שנא. והנה כל מה שכתבנו למעלה הוא לדעת התוס׳ שמחלקים בין נדר לנדבה ואוקמוה למתני׳ דלוג בנדבה אך רש״י כתב עלה דבעיא דיש קבע דמיירי בנדר ופשיטא דלרש״י מתני׳ נמי איירי בנדר וכן הוא דעת רבינו שלא חלק ובפירוש כתב אבל אם נדר לוג כו׳ מוכח מדבריו דאף בנדר הדין כן. והנראה אצלי בדעת רבינו היא דאיהו אזיל לשיטתיה שחלק לעיל בין אומר הרי עלי מנחה חצי עשרון או הרי עלי מנחה עשרון וחצי לאומר הרי עלי חצי עשרון או עשרון וחצי דכל שהזכיר מנחה שייך בדיקה וכל שלא הזכיר מנחה אף שבדקוהו ואמר אילו הייתי יודע הייתי נודר הרי זה פטור כאילו לא נדר והכא מיירי באומר הרי עלי לוג או שני לוגין ומש״ה פטור לפי שלא הזכיר לנסכים. ודע שממרוצת דברי רבינו נראה לי דכל דליכא חיוב להשלים השיעור אין בדבריו כלום ולא אזיל לנדבה שהרי בקצת דברים כתב הרי זה פטור כמי שלא נדר מעולם משמע דליכא שום חיובא עליה. ודע שיישוב זה שכתבתי שדעת רבינו קיימתיו מסברא ושוב ראיתי שכתבו הרב בעל לחם משנה: שוב התבוננתי בזה וראיתי שעדיין יש לתמוה על רבינו שלפי מה שכתבנו דמיירי באומר דוקא הרי עלי לוג או שנים ולא הזכיר שם נסכים כשכתב נדר ה׳ לוגין אומרים לו השלם ע״כ מיירי אף שלא הזכיר שם נסכים והטעם הוא משום דיש קבע לנסכים א״כ גם בנודר עשרון וחצי נמי נימא דיש קבע למנחה ויתחייב להשלים לשני עשרונות שהרי נודר ה׳ לוגין או נודר עשרון ומחצה שוים הם ואילו מדברי רבינו ומרן נראה שדין נודר עשרון ומחצה הוא שוה לנודר חצי עשרון. ואני תמיה איך לא נתעורר בזה הרב בעלח״מ. והנראה אצלי ביישוב זה הוא דרבינו ס״ל שדין זה דיש קבע הוא דוקא בשאלוהו ואמר אילו הייתי יודע הייתי נודר אבל אם אמר לא הייתי נודר לא והחידוש הוא שאף שלא הזכיר שם נסכים ובנודר חצי שיעור שאף שאמר אילו הייתי יודע הייתי נודר לא מהני בנודר שיעור ומחצה מהני ודין זה רמזו רבינו במ״ש נדר עשרון ומחצה ואמר אילו הייתי יודע הייתי נודר כדרך המתנדבין הרי זה מביא שנים ע״כ. והנה לכאורה דברי רבינו הם תמוהים דכיון שלא אמר מנחה אף שאמר אילו הייתי יודע הייתי נודר אין בדבריו כלום וכמו שכתב בדין שאחריו באומר חצי עשרון עלי ומרן ז״ל נרגש בזה וכתב נראה דבאומר מנחה עשרון ומחצה מיירי ואמאי דאמר בסמוך הרי עלי מנחה קאי אבל אם לא אמר מנחה אלא אמר הרי עלי עשרון ומחצה או שאמר הרי עלי מנחת עשרון ומחצה אינו מביא אלא עשרון אחד עכ״ד. והנך רואה מה שיש מהדוחק בדברי מרן הללו. והנה רבינו בדין ט׳ כתב דין האומר מנחת עשרון וסגר את הדלת וכתב הרי זה פטור ובדין י׳ כתב דין האומר הרי עלי ולא הזכיר מנחה וגם שם סגר את הדלת וכתב הרי זה פטור ובדין ט׳ כתב דין האומר הרי עלי מנחה כו׳ ושם הביא דין השאלה והבדיקה ובכל אלו הג׳ חלוקות לא הוזכר כי אם נודר חצי שיעור או נודר דבר שאינו עולה ע״ג המזבח כגון קמח או שעורים או עדשים או בלא שמן ובלא לבונה שדומה לדין שעורים ועדשים אבל דין הנודר שיעור וחצי לא הוזכר בכל אלו הג׳ חלוקות אלא כתבו דין בפני עצמו וכתב נדר עשרון ומחצה ואין ספק שלא בא זה על צד הקרי וההזדמן. אשר על כן נראה לי שדין זה הוא משונה משאר החלוקות ומיירי בשאינו מזכיר מנחה אלא אומר סתם הרי עלי עשרון ומחצה. והנה הראנו רבינו בזה את חכמתו הנפלאה והוא שהוקשה אליו קושית התוס׳ דאמאי לא אמרינן בנודר חצי לוג או ב׳ שיביא ג׳ לוגין דומיא דנודר חצי עשרון ולזה היה אפשר לתרץ באחד משני פנים או שנאמר דמתני׳ דלוג מיירי באומר אילו הייתי יודע לא הייתי נודר או כשאינו מזכיר מנחה אלא אומר סתם הרי עלי ורבינו בחר לו לומר דמתני׳ דלוג מיירי באומר הרי עלי דוקא ולא באופן אחר משום דמתני׳ דמנחה לא הוזכר שם שאלה ובדיקה ואפ״ה מוקמינן לה באומר אילו הייתי יודע הייתי נודר וא״כ מתני׳ דלוג נמי בהכי מיירי דדוחק הוא לומר דחד מתני׳ איירי בשאמר הייתי נודר ואידך בשאמר לא הייתי נודר כיון דכולהו איתנייו בסתמא אבל אי מוקמינן למתני׳ דלוג בשאינו מזכיר נסכים אתיא שפיר משום דמתני׳ דמנחות קתני האומר הרי עלי מנחה מן השעורים וכל השנויים שם מיירי במזכיר מנחה דמנחה דרישא קאי לכולה בבי אבל מתני׳ דלוג לא הזכיר נסכים ומש״ה לא אמר כלום ובזה מתיישבים שתי המשניות מתני׳ דמנחה ומתני׳ דלוג. ומה שרבינו הקדוש לא למדנו דין זה במנחה היכא דלא הזכיר מנחה הוא משום דמלתא אגב אורחיה רצה ללמדנו בדין נדבת היין ולפי זה כי אמרינן דבנודר יש קבע בנודר ה׳ לוגין ס״ל לרבינו דהיינו אף בשאינו מזכיר נסכים כ״א באומר הרי עלי מנחה כגוונא דאיירי מתני׳ וס״ל שדין זה דיש קבע הוא דוקא בששאלוהו ואמר אילו הייתי יודע הייתי נודר הא אם אמר לא הייתי נודר לא ודין זה הולידו רבינו אם מפאת הסברא דס״ל דכל שאמר אילו הייתי יודע לא הייתי נודר לא שייך בזה לומר דיש קבע כיון שאין פיו ולבו שוים ואם מפאת הדין שכיון דמתני׳ דמנחה איירי באומר אילו הייתי יודע הייתי נודר גם מתני׳ דלוג בהכי איירי וכיון שכן מאי דאיבעיא להו אם יש קבע או לא הוא בגוונא דאיירי מתני׳ וכיון שכן הבעיא היא באומרו אילו הייתי יודע הייתי נודר ולפי זה ס״ל לרבינו דכי תנן במתני׳ דמנחה דעשרון ומחצה יביא שנים הוא אף שלא הזכיר מנחה למ״ד שיש קבע לנסכים לפי שאין חלוק בדין זה בין נסכים למנחה דכי היכי דיש קבע לנסכים ה״נ יש קבע למנחה ומש״ה סדר דבריו באופן נאות כמנהגו ובתחלה כתב דין האומר הרי עלי מנחת כו׳ בדברים שהם חצי שיעור או הדומה להן ואחר כך כתב דין האומר הרי עלי מנחה מן חצי שיעור והדומה וכתב דין הבדיקה והשאלה ואח״כ כתב הדין המחודש והוא דין הנודר עשרון ומחצה ולא הזכיר מנחה שתלוי בבדיקה ואם אמר שאם היה יודע היה נודר שמביא שנים והטעם הוא משום דס״ל דיש קבע בנסכין והוא הדין למנחה ואח״כ חזר וכתב דין האומר הרי עלי ולא הזכיר מנחה לא בסמוך ולא במוכרת שאין בדבריו כלום ואין שואלין אותו לפי שדינו כדין האומר מנחת ואח״כ כשהביא דין הלוג סתם וכתב שהמתנדב או הנודר לוג או ב׳ אין בדבריו כלום וסמך על מה שכתב בדין המנחה וכן כשכתב שהנודר ה׳ לוגין שחייב להשלים ולא פירש דמיירי באומר אילו הייתי יודע הייתי נודר הוא לפי שסמך על מ״ש בדין המנחה בנודר עשרון וחצי שהכל תלו בשאלה ובבדיקה וכבר ידוע דרכו של רבינו שהוא לקצר בכל מה שאפשר ובמה שכתבתי מתיישבין כל דבריו אין בהם נפתל ועקש. אך עדיין יש לי מהקושי בדברי רבינו למה לא הביא בעיא דאביי דאמר את״ל יש קבע אחד עשר מיבעיא לי מאי גברא לשני פרים קא מכוין ועד דממלי להו לא קרבי או דילמא לשני אילים וכבש אחד קא מכוין תרי מחד מינא וחד מחד מינא אמרינן או לא תיקו. והנראה אצלי דרבינו ס״ל דבבעיא זו אזלינן לקולא דמספיקא לא מחייבינן ליה להשלים ומה שלא כתבו בפירוש הוא לפי שכבר נלמד דין זה ממה שכתב בדין י״ג וכן עד לעולם ועוד שהרי בנודר עשרה כתב הרי אלו כנסכי שור ואיל או שני כבשים ואיל הרי דאמרינן תרי מחד מינא וחד מחד מינא וא״כ ה״ה דבנודר אחד עשר דאמרינן דלשני אילים וכבש אחד קא מכוין ומה שפסק בבעיא דיש קבע לחומרא אפשר דטעמא לאו משום דס״ל דבעיא לא איפשיטא אלא משום דכיון דרב אשי שהוא מרי דתלמודא פשיט ממתני׳ דיש קבע וכמו שכתבנו לעיל מש״ה פסק דיש קבע ואע״ג דבגמ׳ דחו ראיית רב אשי מ״מ ס״ל דלא שבקינן מאי דפשיטא ליה לרב אשי ועוד דאביי נסתפק באת״ל דיש קבע וכבר ידוע הוא שדרכו של רבינו הוא לפסוק כאת״ל. הן אמת שטעם זה לא יצדק הכא לפי שאביי צדד כל השני צדדים וקאמר את״ל דאין קבע כו׳ וכלל זה שכתבנו הוא דוקא כשאומר את״ל הצד האחד דוקא אבל לא כשמזכיר השני צדדים. ועוד נ״ל דאף את״ל דמה שפסק רבינו דיש קבע הוא משום דבעיין לא איפשיטא ופסק לחומרא וכמו שכתב מרן מ״מ אפשר לחלק דשאני בעיא דיש קבע שאם אנו פוסקים לקולא נמצא שאין אנו מקריבים כל מה שנדר אלא מושך ד׳ לוגין ומקריב ואידך אזיל לנדבה ומש״ה אזלינן לחומרא אבל באידך בעיא דאביי אף כשאנו פוסקים לקולא הרי מביא כל מה שנדר שהם אחד עשר לוג שהם נסכי שני אילים וכבש: ודע שהרב בעל תוי״ט הביא קושית התוס׳ ותירץ דשאני מנחה דנדבתה כתובה בהדיא משא״כ נדבת היין דלאו בהדיא כתיבא אלא מאזרח וכיון דלאו בהדיא כתיבא לא נוכל לחייבו עד דפריש אלא אם כן מטעם דיש קבע. עוד כתב הרב הנזכר דמתני׳ דיין לגופה איצטריך לאשמועינן דנדבת יין אינה כאלו המנינים אלא כמנינים המפורשים האחרים אבל אה״נ שאם התנדב לוג ובדקוהו ואמר אילו הייתי יודע הייתי נודר כך וכך שמחייבין להביא ולהשלים השיעור והא דאיבעיא לן בהם אי מלי להו היינו כי היכי דלא צריכי לבודקו א״נ דאי בדיק ואמר שלא היה נודר יותר דאפילו הכי חייב ע״כ. והנך רואה שאין שום א׳ מהתירוצים הללו מספיקים ליישב דברי רבינו דבנודר עשרון ומחצה הצריך בדיקה ובנודר ה׳ לוגין לדעת הרב אין צריך בדיקה משום דיש קבע. והרב בעל קרית ספר כתב דשאני חצי עשרון שנתחייב בעשרון משום דמקצת עשרון קרב בחביתי כ״ג חצי בבקר וחצי בערב ומשום דמביאו שלם וחוצהו אם נדר חצי יביא א׳ שלם אבל לוג אחד או ב׳ שאין ראויין כלל לא הן ולא מקצתן פטור אפילו אמר הרי עלי ע״כ. והנך רואה שגם על הרב תפול הקושיא שהקשינו להרב בעל תוי״ט. ומלבד כל זה אין דבריו מחוורין בעיני שלפי דרכו דוקא בנודר חצי עשרון הוא דאמרינן שיביא עשרון אבל אם נדר שליש עשרון נשתנה דינו ולדידי זה אינו אלא אין חלוק בין נודר שליש או רביע לנודר חצי וכי גרע נודר שליש או רביע מנודר מנחה מן העדשים דקי״ל שיביא מן החטים ומאי דנקט במתני׳ חצי לאו דוקא זה נראה לי. ודע דנודר שמן קי״ל שלא יפחות מלוג אם נדר חצי לוג דינו כדין נודר יין לוג או שני לוגין וכן כתב הרב בעל קרית ספר, ואם נדר מהשמן לוג וחצי נראה שדינו הוא כדין נודר ביין ה׳ לוגין ואמרינן ליה שיביא עוד חצי לוג שמן, ולפי דברי הרב בעל קרית ספר אפשר דמדמינן ליה לנודר מחצה עשרון שהרי בחביתי כ״ג שהיו עשרון השמן שהיה ג׳ לוגין נמצא שמחצית השמן שהיה מקריב היה לוג וחצי וכשם דנודר חצי עשרון אמרינן שישלים משום שהיה מקריב מחציתה בבקר הכי נמי בנודר לוג וחצי אמרינן ליה שישלים מהאי טעמא גופיה:בסיוע פרויקט פרידברג לפרסום הגניזה, מפעל משותף של חברת פרידברג לכתבי יד יהודיים (FJMS) ופרויקט פרידברג לפרסום הגניזה (FGP), לע"נ ר' פרץ ב"ר מרדכי יהודה פרידברג ז"ל, נלב"ע י"ד כסלו תשס"ג לפ"ק, תנצב"ה. הונצח ע"י בנו וכלתו, דוב וגיטל חיה פרידברג, טורונטו

הערות

Rambam

Peirush

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

Please Login

נא להתחבר לחשבונכם

Login!כניסה לחשבון