Mishneh LaMelekh Ma'aseh HaKorbanot 4 – משנה למלך מעשה הקרבנות ד‏ – Mishneh Torah

רמב״ם

פירוש

(א) כל הקרבנות אין מקריבין אותן אלא ביום, שנאמר ״ביום צוותו את בני ישראל להקריב את קרבניהם״ (ויקרא ז׳:ל״ח), ביום ולא בלילה. לפיכך אין שוחטין זבחים אלא ביום, ואין זורקין דמם^א אלא ביום השחיטה, שנאמר ״ביום הקריבו את זבחו״ (ויקרא ז׳:ט״ז), ביום הזביחה תהיה ההקרבה. וכיון ששקעה החמה נפסל הדם: (ב) כל שקרבו מתיריו ביום, מעלין אותו על המזבח כל הלילה. כיצד, זבחים שנזרק דמם ביום, מקטירין אימוריהן בלילה עד שיעלה עמוד השחר, וכן איברי העולות מקטירין אותן בלילה עד שיעלה עמוד השחר, וכדי להרחיק מן הפשיעה אמרו חכמים שאין מקטירין האימורין ואיברי העולה אלא עד חצות הלילה: (ג) אף על פי שמותר להקטיר אימורין ואיברין בלילה, אין מאחרין אותן לדעת, אלא משתדלין להקטיר הכל ביום. חביבה מצוה בשעתה, שהרי הקטר^ב איברין ואימורין^ג, אף על פי שכשרין בלילה, דוחין את השבת בזמנן, ואין מאחרין^ד אותן למוצאי שבת: (ד) כל דבר שאינו קרב אלא ביום, כגון הקומץ והלבונה והקטורת ומנחות הנשרפות, מותר להקריבן עם מבוא השמש, והן מתעכלין^ה והולכין כל הלילה, כאיברי עולה: (ה) הנסכים הבאים עם הזבח אינן קרבין אלא ביום, שנאמר ״ולנסכיכם ולשלמיכם״ (במדבר כ״ט:ל״ט), מקיש נסכים לשלמים, מה שלמים ביום אף נסכים ביום. אבל הנסכים הבאין בפני עצמן מתקדשין בלילה וקרבין בלילה. לפיכך אם נזדמנו לו נסכים הבאים בפני עצמן, מקדישן ומקריבן^ו בלילה, ועלות השחר פוסלת בהן, כאיברי העולות: (ו) כל היום כשר לסמיכה, ולשחיטה, ולמליקה, ולהקטרה^ז, להגשה^ח, ולהזיה, ולתנופה, ולקמיצה, ולקרבן המוספין. וכל הלילה כשר להקטיר אימורין ואיברין. זה הכלל, דבר שמצותו ביום כשר כל היום, ודבר שמצותו בלילה כשר כל הלילה. ואף על פי כן, הזריזין^ט מקדימין למצוות: (ז) כל הזבחים אין שוחטין אותן לכתחילה אלא בסכין מכלי שרת. ואם שחט בכל דבר ששוחטין בו החולין, אפילו בקרומיות^י של קנה, כשרין. (ח) וכל הזבחים שקיבל מדמן פחות מכדי הזיה, לא נתקדש הדם. וצריך להתכוון לקבל כל הדם:
כיצד הוא עושה, אוחז הסימנין בידו, ומוציא הסימנין והורידין^יא לתוך המזרק, ושוחט שנים או רוב שנים^יב, כדי שיתקבל הדם כולו בכלי. ומגביה הסכין למעלה, כדי שלא ירד הדם מעליה אלא מן הצואר. ודם שבסכין מקנחו בשפת המזרק: (ט) אויר הכלי הרי הוא ככלי. היה מקבל הדם ונפחתו שולי המזרק קודם שיגיע הדם לאויר המזרק, ואחר כך הגיע דם^יג לאויר המזרק הנפחת, לא נתקדש הדם, שהאויר שאין סופו לנוח אינו כמונח: (י) כל הזבחים צריך העובד שתהיה מחשבתו לשם הזבח ולשם בעליו בשעת זביחה, ובשעת קבלת הדם, ובשעת הולכת הדם, ובשעת זריקתו על המזבח, שנאמר ״ובשר זבח תודת שלמיו״ (ויקרא ז׳:ט״ו), שתהיה זביחה, עם שאר העבודות הארבע^יד, לשם שלמיו, וכן שאר הקרבנות. ואם שחט ועבד שאר העבודות^טו סתם, ולא חשב כלל בעולה ובשלמים, הרי הן כשרים ועלו לבעלים: (יא) וצריך שתהיה מחשבתו בשעת שחיטת העולה לשם שישה דברים, לשם הזבח, ולשם הזובח, ושהזבח לי״י^טז ברוך הוא, ושיקטירו לאישים, ושהקטרתו לריח בלבד, ושריח זה נחת רוח לפני הקדוש ברוך הוא^יז. ואם שחט סתם כשר, כמו שביארנו. והשוחט חטאת ואשם צריך שתהיה מחשבתו לשם אותו החטא שבאו עליו:רמב"ם מדויק, מהדורת הרב יצחק שילת (ירושלים, תשפ"א) עם תיקונים, כל הזכויות על המהדורה הדיגיטלית שמורות לעל־התורה. למבוא למהדורה לחצו כאן.

הערות

^א ת1: דמים. וכך ד (גם פ).

^ב כך כי״נ וכי״ט. א: הקטיר. וכתיב מלא הוא.

^ג ת1 (מ׳איברין׳): אימורין ואיברים. וכך ד (גם פ, ק).

^ד כך ת1. א: מאחריהן, ונכתב חיריק תחת הרי״ש לשם תיקון.

^ה ת1: מתאכלין. וכך ד (גם פ, ק). אך בגמ׳ מנחות כו: כבפנים.

^ו כך ת1. א (מ׳מקדישן׳): מקדישין ומקריבין.

^ז ד: להקטר. אך במשנה מגילה ב, ה בכ״י רבנו כבפנים.

^ח ת1: ולהגשה.

^ט ת1: זריזין. וכך ד (גם פ, ק).

^י ת1: בקרומות. ד (גם פ, ק): בקרומית. וכ״ה לפנינו בגמ׳ חולין ג., אך ייתכן שרבנו נקט לשון רבים.

^יא ד (מ׳ומוציא׳): ומוציאן עם הורידין. קיצור מכוון.

^יב כך ת1. בא׳ נוסף: או רוב (צריך להוסיף: אחד בעוף? ר׳ להלן ז, ו).

^יג ת1: הדם. בד׳ לית מ׳לאויר׳. ט״ס מחמת הדומות, או קיצור מכוון (אך אם כן היה לו להשמיט גם את ׳הנפחת׳).

^יד ד (מ׳העבודות׳): ארבע העבודות. רצה ״לתקן״ את הלשון, אך לשון זו רגילה אצל רבנו, ר׳ למשל הל׳ יסודי התורה ד, ה.

^טו ת1: עבודות. וכך ד (גם פ, ק).

^טז ד (גם פ): להשם. החסיר את השם עצמו.

^יז ד (מ׳הקדוש׳): השם. אך בכתבי⁠־היד כבפנים.

(א) כל הקרבנות אין מקריבין אותן אלא ביום כו׳. עיין בס׳ בית יעקב סי׳ ע״ח שכתב כשיאמר סדר המעמדות קודם שיאיר היום נלע״ד שיאמר פ׳ ושחט אותה וגו׳ וזרקו בני אהרן וגו׳ לפי שבפ׳ זה מוזכר שחיטת הקרבן וזריקתו דזה כשר כל הלילה כמ״ש הרמב״ם וכו׳. וזה אינו דשחיטה וזריקה אינם כשרים אלא ביום כמ״ש רבינו בפרקין: (ב) אלא עד חצות הלילה. כ״כ רבינו בריש ה׳ תמידין ומוספין. אך רש״י רפ״ק דברכות כתב דהקטר חלבים לא אמרו בו חכמים עד חצות כלל וכ״כ רבינו עובדיה ועיין בתי״ט שם: (ג) אע״פ שכשרים בלילה דוחים את השבת וכו׳. גרסינן בפ״ד דיומא (דף מ״ו) אמר ר׳ אלעזר משום בר קפרא אומר היה ר״מ איברי עולה שנתותרו עושה מערכה בפני עצמן וסודרן ואפילו בשבת ע״כ. ופירש רש״י דלא גרסינן עולת חול דאי גרסינן ליה מאי תנינא דקא פריך ליה הא אתא לאשמועינן שבת, וא״ת הכי פריך ליה בכל יום תנן ואפי׳ בשבת הא הדר פריך ליה תו ואפי׳ בשבת קושיא אחריתי ע״כ. כוונת דבריו דאי גרסינן עולת חול א״כ מאי דאתא בר קפרא לאשמועינן הוא דאיברי ע״ש שנתותרו דעושה להם מערכה בשבת וא״כ קשה דמאי פריך תנינא בכל יום כו׳ הא בר קפרא לא אתא ללמד אלא לשבת וכי תימא דממתני׳ דבכל יום משמע אפילו בשבת ולעולם דהקושיא היא דלשבת מאי אתא לאשמועינן הא ליתא דהא הדר פריך על מאי דקאמר אפי׳ בשבת קושיא אחריתי וא״כ ע״כ דקושיא ראשונה אינה משום שבת ולפי זה לא גרסינן עולת חול וא״כ בר קפרא תרתי אתא לאשמועינן חדא דאיברי עולה שנתותרו למחר עושה להם מערכה וזאת שנית למדנו שדין זה הוא אפילו בשבת ועל זה הקשו על הדין הא׳ מאי קמ״ל דקאמר עושה להם מערכה בחול תנינא בכל יום היו שם ד׳ מערכות וחדא מינייהו לאיברים שנתותרו ותירצו אמר ר׳ אבין לא נצרכה אלא לפסולין כלומר הנך דאם עלו לא ירדו דאי ממתני׳ דקתני בכל יום הוה אמינא דוקא כשרים שנתותרו עושה להם מערכה אבל פסולין שנתותרו אימא לא קמ״ל בר קפרא דאף פסולין שנתותרו עושה להם מערכה ודוקא שמשלה בהם האור אבל לא משלה בהם האור לא. ולכאורה מפשט הסוגיא נראה שזה הוא דוקא בפסולים אבל בכשרים אף אם לא משלה בהם האור עושה להם מערכה ואיכא דאמרי אחד כשרים ואחד פסולים אם משלה בהם האור אין ואי לא לא תו הקשו ואפילו בשבת תנינא והיום ה׳ והרי יום הכפורים כשבת וקתני דאיברי תמיד של ערב יוה״כ עושין להם מערכה ביוה״כ, ויש לדקדק דמה הוקשה להם מדתנן והיום ה׳ אימא דבר קפרא למדנו דאף פסולין דוחין את השבת דאי ממתני׳ הו״א דוקא כשרים אבל פסולין נהי דבחול עושה להם מערכה אבל בשבת אימא לא קמ״ל אף בשבת. וי״ל דס״ל לסתמא דתלמודא דכיון דלמדנו ממתני׳ דאיברים שנתותרו כי היכי דעושה להם מערכה בחול הכי נמי בשבת א״כ אף פסולים נמי כי היכי דעושה להם מערכה בחול הכי נמי בשבת דלגבי שבת אין לחלק בין כשרים לפסולים דאם היה לחלק בין שבת לחול דבשבת אינו עושה להם מערכה כלל אף לכשרים אבל אחר שלמדנו דשבת נדחה לגבי איברים כל היכא דעושה מערכה בחול עושה ג״כ בשבת ותירצו אמר ר׳ אחא בר יעקב איצטריך סד״א ה״מ היכא דחל יוה״כ אחר השבת דחלבי שבת קרבין ביוה״כ אבל באמצע שבת לא קמ״ל אמר רבא מאן האי דלא חייש לקמחיה הא בכל יום תנן ואפי׳ שבת במשמע קשיא, וכתבו התוס׳ אבל לא משנה בהן האור לא לאו דוקא פסולין וה״ה אפי׳ כשרים אם לא משלה בהן האור לא מדאמרינן עולת שבת בשבתו ולא עולת חול בשבת ע״כ. כלומר דהשתא דאמרינן דלאו דוקא פסולים דה״ה כשרים אם לא משלה בהם האור לא ניחא ההיא דעולת שבת דמיירי דלא משלה בהן האור. עוד כתבו ומקשים והא אמרינן בפ״ק דשבת בכל מושבותכם למישרי איברים ופדרים אתא וע״כ היינו אברים ופדרים דחול דאי של שבת מעולת שבת בשבתו נפקא ולא ניחא להו לאוקומי ההיא דבכל מושבותיכם במשלה בהן האור ותירץ ר״י פורת דההיא דלמישרי אברים ופדרים היינו של שבת דאי מעולת שבת בשבתו ההוא מיירי בשחיטה וזריקה אבל הקטרה הוה אמינא דלא אתא קרא דבכל מושבותיכם למישרי זריקה והקשה ר״י לזה דאי קרא דעולת שבת לא מיירי כי אם בשחיטה וזריקה היכי גמרינן מיניה בפ׳ אלו קשרים דחלבי שבת קרבין ביו״ט או ביוה״כ אטו קרבן שבת נשחט ביו״ט או ביוה״כ אלא ע״כ הקטרת תמיד בשבת דרשינן גופיה דקרא כדדרשינן בפ׳ אלו דברים עולת שבת על עולת התמיד מכלל דתמיד דחי שבת ומסתמא בכל הקרבותיו קאמר ומייתורא דבשבתו דרשינן חלבי שבת קרבין ביו״ט או ביוה״כ למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה. אלא נראה לריב״א ולר״י דהא דאמרינן ולא עולת חול בשבת היינו דלא משלה בהם האור וההיא דלמישרי אברים ופדרים הוא דאתא במשלה בהם האור וא״כ הא דקאמר הכא ללישנא קמא דוקא משלה בהן האור ודוקא פסולין אבל כשרים לא לא בעי למימר אבל כשרים אפי׳ לא משלה בהן האור אלא ה״ק אבל כשרים לא איצטריך למימר דשרי היכא דמשלה בהן האור ומיהו אפי׳ ללישנא קמא לא שרי אפי׳ בכשרים אלא במשלה בהם האור דוקא ע״כ. והנה הרואה הוא יראה שאין בין דברי הר״י פורת לדברי ר״י וריב״א לענין דינא כלל ולהר״י פורת הא דאמרינן עולת שבת בשבתו ולא עולת חול בשבת מיירי בלא משלה בהם האור דאי משלה הא אמרינן ואפי׳ בשבת ומדברי התוס׳ נראה שלריב״א ולר״י הוצרכו לומר דהא דאמרינן ולא עולת חול בשבת דמיירי דלא משלה בהם האור ולא כדברי ר״י פורת. עוד נראה מדברי התוס׳ שכתבו וא״כ הא דקאמר הכא ללישנא קמא כו׳ שדברים אלו נמשכו כפי פירוש ריב״א ור״י וקשה שאף לסברת ר״י פורת צ״ל ג״כ דללישנא קמא ג״כ אף בכשרים בעינן משלה בהם האור כי היכי דלא תקשי מההיא דאמרינן ולא עולת חול בשבת וקצת נראה כן מתחלת דברי התוס׳ שכתבו לאו דוקא פסולים כו׳ דמשמע שדברים הללו הם מוסכמים כפי הכל אלא שאח״כ הוקשה להם מההיא דבכל מושבותיכם וכתבו דר״י פורת מוקי לה באיברים ופדרים דשבת וריב״א ור״י מוקמי לה באיברים ופדרים של ע״ש ומשלה בהן האור. והנראה אצלי הוא דהתוס׳ כתבו דכפי דברי ר״י פורת דמוקי לקרא דעולת שבת בשבתו בשחיטה וזריקה כי ממעטינן ולא עולת חול בשבת היינו נמי בשחיטה וזריקה דמיירי ביה קרא והכוונה דקרבנות דחול דהיינו שאינם של שבת אינם דוחים את השבת דסד״א כי היכי דתמיד דשבת דוחה את השבת ה״נ שאר קרבנות קמ״ל אבל לעולם דהקטרה דשאר קרבנות דהיינו שנשחטו בערב שבת ונתותרו מקטירים אותם בשבת ואפי׳ לא משלה בהן האור ולפי זה ניחא דללישנא קמא אף שלא משלה בהם האור מקטירים אותם בשבת וכן ההיא דעולת שבת ולא עולת חול בשבת לא שייך למימר דמיירי דלא משלה בהם האור משום דקרא לא מיירי בהקטרה כ״א בשחיטה וזריקה ובשחיטה ובזריקה לא שייך למימר משלה או לא משלה וכמבואר. ולפי זה כשדחו דברי ר״י פורת והכריחו דקרא דעולת שבת מיירי בהקטרה מדגמרינן מיניה דחלבי שבת קרבין ביו״ט או ביוה״כ וא״כ מאי דדרשינן נמי ולא עולת חול בשבת מיירי בהקטרה ועל זה באו ריב״א ור״י ואמרו דההיא דולא עולת חול בשבת מיירי דלא משלה בהם האור וכן אמרו דלל״ק נמי אף בכשרים בעינן משלה בהם האור וכל זה נמשך כפי דברי ריב״א ור״י אך לדברי ר״י פורת אין צורך לכל זה וכדכתיבנא ומה שכתבו התוס׳ בתחלת דבריהם לאו דוקא פסולים כו׳ דמשמע דהאי מלתא הוי לדברי הכל לא קשיא משום דכוונת התוס׳ כך היא דאי לא הוה קשה כי אם הך דהכא עם ההיא דולא עולת חול בשבת היינו יכולים לומר דלאו דוקא פסולים כו׳ אך מקשים מההיא דבכל מושבותיכם וכו׳ ותירץ הר״י פורת וכו׳ ולפי דברי ר״י פורת הותרה נמי הקושיא הראשונה מההיא דולא עולת חול בשבת משום דההוא קרא מיירי בשחיטה וזריקה כמו שכתבנו: עוד כתבו התוס׳ ומיהו יכולנו ליישב שלא יקשה לפירוש הר״י פורת דודאי אי לא הוה כתיב קרא דכל מושבותיכם למישרי איברים ופדרים מקרא דעולת שבת בשבתו לא הוה דרשינן אלא שחיטה וזריקה דמעכבי אבל הקטרה לא כיון דיכולים להמתין עד הלילה והא דכתיב עולת שבת בשבתו הוה דרשינן ליה הכי אם נאנסו ולא שחטו תמיד של שבת ישחטו אותו למר ביוה״כ ולמר ביו״ט היכא דחל יוה״כ או יו״ט אחר השבת אבל בתר דנפקי לן מבכל מושבותיכם למישרי איברים ופדרים מוקמינן קרא דעולת שבת בשבתו אף לאיברים ופדרים ואמרי׳ דחלבי שבת קרבין ביוה״כ או ביו״ט למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה ע״כ. ודע שכפי יישוב זה שכתבו להר״י פורת דאחר דלמדנו מקרא דבכל מושבותיכם למישרי איברים ופדרים של תמיד דמוקמינן לקרא דעולת שבת אף באיברים ופדרים ודרשינן מבשבתו דחלבי שבת קרבין ביו״ט או ביוה״כ הכי נמי מאי דדרשינן ולא עולת חול בשבת הוא באיברים ופדרים וא״כ ע״כ לומר דגם הר״י פורת מודה דאף ללישנא קמא בעינן בכשרים משלה בהם האור וההיא דולא עולת חול בשבת מיירי שלא משלה בהן האור וזה הוא שכתבו אחר יישוב דברי הר״י פורת וצ״ל לפירושו נמי דמודה הוא דאפי׳ דחול שרו בשבת היכא דמשלה בהן האור כדמשמע בשמעתין לכ״ע ולכל הפירושים נ״ל דוחק שאנו צריכין לפרש לל״ק דהכא דקאמר לא נצרכה אלא לפסולין דפסולין דנקט לאו דוקא וה״ה כשרים אלא דבכשרים לא איצטריך לאשמועינן ע״כ. כוונת דבריהם דאי אמרת בשלמא לפי מה שהיינו סוברים ור״י פורת ס״ל דאף לפי האמת קרא דעולת שבת לא מיירי כי אם בשחיטה וזריקה וכמו שהבינו בדברי ריב״א ור״י א״כ קושיא זו דונראה דוחק דפסולין דנקט לאו דוקא לא שייכא כ״א לריב״א ולר״י אך להר״י פורת לא שייכא קושיא זו אך כפי היישוב שיישבנו לה״ר פורת דס״ל דקרא דעולת שבת לפי האמת מיירי אף באיברים ופדרים כדי לתרץ הקושיא שהקשה אליו ר״י א״כ לכל הפירושים נ״ל דוחק וכו׳ דגם לה״ר פורת קשה לומר דפסולין דנקט לאו דוקא. ולפי מה שכתבנו אפשר לומר דהתוס׳ שכתבו בתחלת דבריהם לאו דוקא פסולין הוא לכל הפירושים והתוס׳ הגידו מראשית אחרית שגם לה״ר פורת צ״ל דלאו דוקא פסולין כדי ליישב ההיא דולא עולת חול בשבת כי היכי דלא תיקשי לה״ר פורת מה שהקשה אליו ר״י מההיא דפ׳ אלו קשרים ודרך זה בדברי התוס׳ נ״ל שהוא אמת ויציב. ויש לדקדק ביישוב זה שכתבו התוס׳ אליבא דר״י פורת שכתבו והא דכתיב עולת שבת בשבתו הוה דרשינן ליה הכי אם נאנסו ולא שחטו תמיד של שבת ישחטו אותו ביוה״כ ולמר ביו״ט כו׳ וקשה היכי ס״ד לומר דקרבן צבור שקבוע לו זמן שיהיה לו תשלומין והא תנן בריש פ״ד דתמורה דעבר זמנו בטל קרבנו וילפינן לה מקרא דכתיב זבח ונסכים דבר יום ביומו ולחלק ולומר דהיינו דוקא היכא דלא הקריבו תמיד במזיד אבל אם היו אנוסין אז יש לו תשלומין דין זה לא מצאתי אותו בשום מקום. ונראה ודאי לפי האמת אין חילוק בין אנוסין למזידין דבכל גוונא אמרי׳ עבר זמנו בטל קרבנו אלא דאי לאו קרא דלא תבערו וגו׳ מקרא דעולת שבת לא הוה דרשינן אלא שחיטה וזריקה דוקא ולא הקטרה מהטעם שכתבו התוס׳ אלא דהוה קשיא לן לפי זה קרא דשבת בשבתו דאתא לומר דחלבי שבת קרבין ביוה״כ או ביו״ט ואי האי קרא לא מיירי בהקטרה היכי אתיא דרשא דא אלא הוה אמינא שבקיה לקרא דאיהו דחיק ומוקי אנפשיה וכי כתיב דבר יום ביומו במזידין מיירי אבל באונסין יש לו תשלומין ומאי דכתב רחמנא שבת בשבתו הוא לאנוסין שנאנסו בשבת שיקטירם ביו״ט או ביוה״כ אבל עכשיו דגלי לן קרא דגם הקטרה דוחה שבת מדכתיב בכל מושבותיכם מעתה אין אנו צריכין לאותו הדוחק ומוקמינן לקרא דעולת שבת אף באיברים ופדרים ודרשא דבשבתו אתיא לומר דחלבי שבת קרבין ביוה״כ או ביו״ט וגם זה אמת: עוד כתבו התוס׳ תירוץ אחר לעיקר קושייתם דהא דאמר ולא עולת חול בשבת ולא עולת חול ביו״ט היינו בליל שבת או בליל יו״ט דלא ניתנו שבת ויו״ט לידחות בההיא שעתא אצל שום קרבן והא דאמרינן למישרי איברים ופדרים הוא דאתא איכא לאוקומי קרא לדמסתברא היינו סמוך לבקר כי מסדר מערכה דיומיה וכיון דבלאו הכי מבעיר אש המערכה לצורך תמידין דיומא אמרינן דקרא דלא תבערו אתא למישרי איברים ופדרים דחול שנתותרו ואפילו לא משלה בהם האור בכשרים ללישנא קמא דהכא ופסולין במשלה בהם האור ולאיכא דאמרי אחד כשרים ופסולים דוקא משלה בהם האור והא דאמרינן חלבי שבת קרבין ביוה״כ וביו״ט היינו אפילו בתחלת הלילה מעלן ומקטירן מה שאין כן בעולת חול ביוה״כ וביו״ט ע״כ. ויש לחקור בפשט ההלכה דכפי הנראה מאי דקאמר ר׳ אבין לא נצרכה אלא לפסולין ודוקא שמשלה בהם האור כו׳ דמשמע דבכשרים לא בעינן משלה בהן האור קאי לחלוקה ראשונה דבר קפרא דמיירי בחול ואתא לאשמועינן דאף בפסולין עושה להם מערכה וקאמר ר׳ אבין דהיינו דוקא במשלה בהם האור אבל בכשרין לא בעינן משלה בהן האור אבל בחלוקה האחרת דקאמר בר קפרא ואפי׳ בשבת אפשר דאף ר׳ אבין יודה דאף בכשרים בעינן משלה בהם האור כדי שידחה שבת. ועוד היה נראה לומר דמאי דקאמר ואפי׳ בשבת הוא דוקא בכשרים אבל בפסולין אף שמשלה בהן האור משום דלא ניתנה שבת לידחות אצל פסולין שנתותרו, וכ״ת אם יש לחלק בשבת בין כשרים לפסולים א״כ מאי פריך בגמ׳ ואפי׳ בשבת תנינא כו׳ וכבר הקשינו לעיל קושיא זו וכתבנו דס״ל דתלמודא דלגבי איסור שבת אין לחלק בין כשרין לפסולים אך כפי הצד הזה שצדדנו הדרא קושיין לדוכתא. ואפשר לומר דזיל לאידך גיסא דס״ל לתלמודא דליכא מ״ד דאיברים פסולים שנתותרו דוחים את השבת. אך הרואה דברי התוס׳ יראה דכל השני צדדים שכתבנו ליתנהו שהרי כפי מה שרצו לומר דההיא דלמשרי איברים ופדרים דמיירי במשלה בהם האור נדחקו בדברי ר׳ אבין ואמרו דלאו דוקא פסולין אלא דה״ה אם לא משלה בהן האור לא והתוס׳ כתבו דזה דוחק כו׳ אלמא דס״ל דאי ר׳ אבין בחול לא בעי בכשרים משלה בהם האור ה״ה בשבת והטעם דבמאי דמיירי תחלת דברי בר קפרא בהכי נמי מיירי סוף דברי בר קפרא דלדידיה אין חילוק בין שבת לחול דכל היכא דבחול עושה להם מערכה בפני עצמו ה״ה בשבת וכן מתבאר מדברי התוס׳ בסוף ד״ה תחילתן דלבר קפרא אף פסולין שנתותרו דוחים את השבת והכל הוא מהטעם שכתבנו דמאי דקאמר בר קפרא ואפי׳ בשבת קאי לכל מה שעושה להם מערכה בפני עצמן בחול. ודע שהתוס׳ בפ״ק דשבת (דף כ׳) ד״ה למישרי לא הביאו כי אם תירוץ ר״י דמוקי ההיא דלמישרי איברים ופדרים דוקא במשלה בהם האור. ויש לחקור בדברי בר קפרא הללו דקאמר אומר היה ר״מ כו׳ מסברא הוא דקאמר דר״מ הכי ס״ל או משמיה דר״מ הוא דקאמר. והנה אי משמיה דר״מ הוא דקאמר לא ידעתי מאי האי דאמרו בגמ׳ ופליגא דרב הונא כו׳ והא בר קפרא לאו מסברא דנפשיה קאמר אלא ודאי דמסברא דנפשיה קאמר דלר״מ הכי הוא. ויש לדקדק אם דין זה דקאמר בר קפרא הוא אליבא דר״מ דוקא דס״ל דבכל יום עושה מערכה לאיברים שנתותרו ומש״ה אמר דלדידיה עושה מערכה אפי׳ בשבת אבל לרבנן דאינו עושה מערכה אפשר דאינו מקטיר איברים שנתותרו וטעם יש בדבר דדוקא לר״מ דאיברים חשיבי שהרי עושה להם מערכה מש״ה חשיבי ג״כ גבי שבת ודוחין את השבת אבל לרבנן דלא חשיבי איברים ה״נ דאינם דוחים את השבת. אלא נראה דזה אינו דא״כ מה הוקשה להם לתוס׳ מההיא דלא עולת חול בשבת אימא דההיא רבנן היא ותו מאי האי דאמרינן ופליגא דרב הונא אימא דרב הונא אליבא דרבנן קאמר. ומיהו לפי מה שכתבו התוס׳ בשם ר״י בפירוש דברי רב הונא דבא לומר דסופו אינו דוחה דהיינו שאינו עושה מערכה ע״כ דאליבא דר״מ קאי דאי לרבנן אף בחול אינו עושה מערכה לאיברים שנתותרו אף שהם כשרים, והנראה דבר קפרא ס״ל דאף לרבנן איברים דוחים את השבת ומקטיר אותם דבהא לא פליגי ר״מ ורבנן אלא דאתא ללמדנו דלר״מ דבחול עושה מערכה ה״ה בשבת ועל זה אמרו ופליגא דרב הונא דס״ל דאף ר״מ מודה דאינו עושה מערכה בפני עצמה בשבת לאיברים שנתותרו: (ד) כל דבר שאינו קרב אלא ביום וכו׳. (א״ה עיין מ״ש הרב המחבר לקמן בפ״א מהלכות תמידין ומוספין סוף דין ג׳): (ח) וכל הזבחים שקבל מדמם פחות מכדי הזייה לא נתקדש הדם. עיין במה שכתבתי (בדף ס״ט:) שדברי רבינו הללו הם למעט קבל פחות מכדי הזייה בכלי זה ופחות מכדי הזייה בכלי זה דלא מהני אף שחזר ועירבן (א״ה תמצאנו בפ״ה מהל׳ אלו דין ט׳ יע״ש) וכן הוא דעת מרן שסיים מקום דין זה וכתב שהוא בפ״ק דמנחות (דף ז׳). אלא שאני נבוך בדין זה ששיעור זה דכדי הזייה שכתב רבינו לכל הזבחים מנ״ל והלא יש זבחים שטעון ז׳ הזאות ויש שטעון ד׳ מתנות ויש שטעון ב׳ שהם ד׳ וכל זה הוא מבואר בפ״ה ומדברי התוס׳ שם ד״ה ואם נראה דס״ל דצריך שיהיה בכלי כל מה שצריך להם וכן פירש שם רש״י בהדיא שאם קבל מדם שעירים ופרים הנשרפים שיעור ג׳ הזאות בכלי זה ושיעור ד׳ הזאות בכלי זה דלא מהני, והנה לדבריהם אין שיעור קצוב לקבלת הדם בכלי אחד כל קרבן וקרבן צריך שיהיה בכלי אחד כל הצריך מאותו הדם איך רבינו סתם וכתב דכל הזבחים צריך שיקבל שיעור הזייה וצ״ע מנ״ל דין זה. והנראה אצלי הוא דרבינו ס״ל דמלת וטבל דמשמעותו שלא יספג מזה למדנו גם כן שצריך שיהיה בכלי שיעור הזייה דאל״כ הרי הוא מספג וכן הוא משמעות דברי רבינו שבפ״ה וכמ״ש מרן שם וכמ״ש (בדף ס״ט) וא״כ כי כתב רחמנא בדם ללמדנו שזה הדם שצריך עכשיו צריך שיהיה בשעת הקבלה אין לנו ללמוד מזה אלא שגם בקבלה צריך שתהיה בכלי אחד שיעור הזייה דומיא דמאי דבעינן בשעת הזייה והוכרח רבינו לומר זה דאי אמרת דבעינן בשעת קבלה שיקבל בכלי אחד כל דם הצורך הא מהיכן יליף לה אי מדכתיב בדם אעיקרא דדינא מנא לן דבשעת הזייה בעינן שיהיה בכלי שיעור כל דם הצריך דהא מקרא דוטבל לא שמעינן מיניה אלא שלא יספג אבל שיהיה בכלי שיעור כל ההזאות לא למדנו ומשום הכרח זה כתב רבינו דמדכתב רחמנא וטבל שמשמעותו שלא יספג למדנו ג״כ שצריך שיהיה בכלי שיעור הזייה וכיון שכן כי כתב בדם להורות על הדם הידוע מיניה נשמע שגם בשעת הקבלה צריך שיהיה בכלי אחד שיעור הזייה ואף שבסוגיא דפ״ק דמנחות אמרינן הוה אמינא אע״ג דלא קבל שיעורו דהיינו הזאת ז׳ פעמים כו׳ נראה דגירסא זו ליתא ועיקר הגירסא היא כמו שהיא שנויה בפ׳ דם חטאת (דף צ״ג) דאמרינן הוה אמינא אע״ג דליכא שיעור טבילה שהכוונה היא שיעור הזייה ולסברת התוס׳ ורש״י צ״ל דפשיטא ליה לתלמודא דבשעת הזאה צריך שיהיה בכלי שיעור כל ההזאות וא״כ כי כתב רחמנא בדם הוא ללמד שצריך שבשעת הקבלה גם כן יקבל כל השיעור הזה בכלי אחד. והנה מלבד מה שכתבנו שיש מהדוחק בסברת התוס׳ ורש״י עוד נ״ל שיש להכריח סברת רבינו מההיא דאמרינן התם בפ׳ דם חטאת ראוי להזאה למעוטי מאי למעוטי קבל פחות מכדי הזאה בכלי זה ופחות מכדי הזאה בכלי זה. והנה פשטן של דברים נראה שכל שקבל שיעור הזאה בכלי אחד הוי ראוי להזאה וכסברת רבינו ואף שנדחוק ונאמר דלדעת התוס׳ ורש״י כדי הזאה הכוונה היא ההזאה הצריכה כל קרבן וקרבן מאי דצריך ליה לפי שיעורו המוגבל אכתי קשה דאמאי נקטו שיעור זה דהזאה שהוא בחטאת הנשרפת ולא נקט לישנא דמתני׳ שהוא בחטאת הנאכלת ודין הכיבוס הוא שוה בין בחטאת הנאכלת ובין בנשרפת וכמבואר ואדרבה עיקר קרא דכיבוס בנאכלת כתיב וכדתנן ר״פ דם חטאת אך לסברת רבינו הדברים כפשטן דלעולם ליכא קפידא בקבלת הדם אלא אם קבל פחות מכדי הזאה וכמו שכתבנו. ודע דאליבא דכ״ע אף דקרא זה דוטבל מהדם לא נאמר כי אם בחטאת הנשרפת מ״מ ילפינן מיניה לשאר קרבנות ואף דבפ״ב דזבחים (דף כ״ה) עלה דההיא דהצורם אזן הפר כו׳ אשכחן קדשי קדשים קדשים קלים מנין ואיצטריך קרא לרבות קדשים קלים י״ל דכיון דגלי קרא בחד מינייהו דה״ה לקדשים קלים ה״ה בשאר הדינים שנאמרו בקדשי קדשים שה״ה קדשים קלים וכן כתבו התוס׳ בפ״ה דיומא (דף מ״ח) ד״ה גורעין יע״ש. והנה המדקדק היטב בדברי רבינו נראה שדין זה דבעינן שיהיה בכלי בשעת קבלת הדם כדי שיעור הזאה הוא כולל לכל הקרבנות וכמ״ש וכל הזבחים כו׳ ואילו הדין האחר דבעינן שיהיה בכלי כדי שיעור טבילה בשעה שנותן הדם על המזבח לא כתבו כי אם בדין החטאת כנראה דס״ל שאין דין זה נוהג כי אם בחטאת בלבד לא בשאר קדשים. והנראה דהטעם הוא משום דמאי דבעינן שיהיה בכלי שיעור טבילה הוא כדי שלא יספג וכמו שכתבנו לעיל ודין זה דשלא יספג לא שייך כי אם בחטאת שהוא באצבע אבל בשאר הקרבנות דליכא אצבע בהן לא שייך סופג וזה שכתב רבינו אין בכל הקרבנות קרבן שטעון הזיית דם באצבע אלא חטאת בלבד וכתב מרן איני יודע מה מלמדנו ולפי מה שכתבנו אתי שפיר שהוא הקדמה למה שיכתוב אחר זה ונתן טעם למה אין דינים אלו נוהגים בשאר הקרבנות וכתב לפי שאינם טעונים אצבע: (י) כל הזבחים צריך העובד שתהיה מחשבתו לשם הזבח כו׳. עיין במ״ש התוס׳ רפ״ק דזבחים. ומ״ש אם שחט ועבד שאר עבודות סתם ולא חשב כלל בעולה ובשלמים כו׳. עיין מה שתמה מרן ועיין בס׳ ברכת הזבח (דף א׳:) שכתב דעולה ושלמים דנקט רבינו הוא לרבותא ודוק: (יא) וצריך שתהיה מחשבתו בשעת שחיטת העולה לשם ששה דברים כו׳. דע שדעת רבינו הוא דבשעת שחיטה דוקא בעינן כונה לשם ו׳ דברים אבל בשאר העבודות לא בעינן כוונה לשם ששה דברים וכ״ש בשעת הקטרה אבל כונת הזבח והזובח צריך בכל הד׳ עבודות דהיינו שחיטה וקבלה והולכה וזריקה אבל דעת התוס׳ רפ״ק דזבחים הוא שבכל ד׳ עבודות צריך כונת הששה דברים וכן בשעת הקטרה צריך כונה חוץ מכונת הזובח דלא שייך בהקטרה כי אם בד׳ עבודות. נמצא אתה אומר דהקטרה צריך כונת ה׳ דברים ובד׳ עבודות צריך כונת ששה דברים. ודע דאליבא דכ״ע אם כיון בד׳ עבודות שלא לשם השם ושלא לשם האישים ושלא לשם ריח ושלא לשם ניחוח הזבח כשר ועלה לבעליו ולא הוצרכו אלו הכוונות אלא למצוה בעלמא וכ״כ התוס׳. ומ״ש רבינו ואם שחט סתם כשר כמו שביארנו לא קאי אלא לשם זבח ולשם זובח דבהני דוקא סתם אבל שלא לשמן יש מהם פסול ויש מהם שלא עלה לבעלים. והרב לח״מ הבין בדברי רבינו שכונת הששה דברים שוים בדינם ובכולם דוקא סתם כשר הא לאו הכי לא. ואחרי נשיקת עפרות רגליו דין זה אינו למי שיעיין היטב בדיני המחשבות בפי״ג מהל׳ פסולי המוקדשין ואילך דמשמע התם דליכא פיסול כי אם בשם הזבח והזובח וצ״ע:בסיוע פרויקט פרידברג לפרסום הגניזה, מפעל משותף של חברת פרידברג לכתבי יד יהודיים (FJMS) ופרויקט פרידברג לפרסום הגניזה (FGP), לע"נ ר' פרץ ב"ר מרדכי יהודה פרידברג ז"ל, נלב"ע י"ד כסלו תשס"ג לפ"ק, תנצב"ה. הונצח ע"י בנו וכלתו, דוב וגיטל חיה פרידברג, טורונטו

הערות

Rambam

Peirush

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

Please Login

נא להתחבר לחשבונכם

Login!כניסה לחשבון