רמב״ם שאר אבות הטמאות ג׳רמב״ם
(א) נבלת העוף הטהור מטמאה מן התורה. מפי השמועה למדו שזה שנאמר ״וכל נפש אשר תאכל נבילה וטריפה באזרח ובגר וכבסא בגדיו״ וכו׳ב (ויקרא י״ז:ט״ו) אינו מדבר אלא באוכל נבלת העוף הטהור בלבד, שהוא אסור משום נבילה וטריפה:
כיצדג היא טומאתה, אינה מטמאה לא במגע ולא במשא, ולא כשהיא בתוך הפה, אלא בתוך בית הבליעה, שנאמר ״וכל נפש אשר תאכל״, אינה מטמאה אלאד בבית הנפש. וזה שנאמר ״תאכל״, ליתן שיעור לטומאתה כשיעור אכילה שהוא כזית. והרי נאמר בה ״וכבס בגדיו״, מלמד שהמתטמא בה מטמא בגדיםה עד שיפרוש ממטמאיו, כמו שביארנו:
כיצד, הבולע כזית מנבלת העוף הטהור, ונגע בכלים בשעת בליעתו, טמאיםו, ונעשו ראשון לטומאה. היה נוגע באדם ובכלי חרש בשעת בליעתו, לא טימאן, כמו שביארנו בשאר אבות הטמאות. ואחר שבלע אינו מטמא שאר כלים, שהרי הוא ככלז ראשון לטומאה אחר שפרש ממטמאיו, שאף על פי שהוא טעון טבילה והערב שמש, אינו מטמא כלים: (ב) אין נבלת העוף הטהור צריכה מחשבה לטמא טומאה זו החמורה, אלא כיון שבלע ממנה כזית מכל מקום, הרי זו מטמאה בבית הבליעה:
חשבח עליה לאכילה, הרי זו מטמאה טומאת אכלין, והרי היא כאוכל ראשון לטומאה אף על פי שלא נגעה בה טומאה אחרת, ואינה צריכה הכשר: (ג) פרה אדומה ושעירים הנשרפין אינן כן. אף על פי שהן מטמאין המתעסק בהן, אם חשב עליהם לאכילה, צריכין שתגע בהן טומאה ואחר כך יטמאו טומאת אכלים: (ד) כזית מנבלת בהמה שתחבו בכוש והכניסו לתוך מעי האשה מלמטה, או שהכניסו לביתט בליעתו של חבירו במקום שנבלת העוףי מטמאה, הרי זה טמאיא משום נושא, לא משום נוגע, כמו שביארנו בתחילת הספר: (ה) הכורך כזית מבשר נבלת העוף הטהור בחזרת וכיוצא בה ובלעו, אף על פי שלא נגע בגרונו, הרי זה טמא. כרכו בסיב ובלעו, הרי זה טהור: (ו) הבולע נבלת העוף הטהור, ואחר שבלעה הקיאה קודם שתתאכליב, הרי זה אינו מטמא בגדים כשתצא לגרונו בשעה שמקיאה, שאינה מטמאה בבית הנפש אלא בשעת בליעה, לא בשעה שמקיא אותה: (ז) מעי של נבלת העוף הטהור שבלעו, מקצתו בבית הבליעה ומקצתו בחוץ בתוךיג פיו, אם יש בבית הבליעה כזית, הרי זה טמא, ואם לאו, טהור: (ח) בלע ממנה אבר שלם שאין בו כזית, אינו מתטמא. אפילו נטל ציפור ואכלה, אם יש בה כזית, נטמא, ואם לאו, טהור: (ט) הכנפים והנוצה, אף על פי שהן כאכלים ומתטמאין ומטמאין טומאת אכלים, אינן מצטרפין בנבלת העוף הטהור לכזית. אבל המקומות הרכין הקרובים לבשר מן החרטום והציפורנים, הרי הן כבשר, ומצטרפין לכזית. ראשי אגפים, וראש הזנב, והעצמות, אפילו הרכות, אינן מצטרפין: (י) האוכל מנבלת העוף הטהור מן העצמות הרכין או מן הגידין, ומן השלל של ביצים, ומן הדם, ומבשר מן החי ממנו, הרי זה טהור. אבל האוכל מן האשכול של ביצים, ומן הקורקבן, ומבני המעים, או שהמחה את החלב באור וגמעו, הרי זה טמא כאוכל מבשרהיד, שהשותה בכלל אוכל. המחהו בחמה וגמעו טהור, שהרי הסריחו: (יא) נבלת העוף הטהור שנפסדה מלאכול הכלב, טהורה. וכן, אם יבשה כחרס, ואינה יכולה להישרות בפושרין מעת לעת ולחזור לכמות שהיתה, הרי זו טהורה. והאוכל נצל של נבלת העוף הטהור, הרי זה טהור: (יב) עוף טהור שנטרף, ונשחט שחיטה כשירה, שחיטתו מטהרתו, ואפילו נשחט בעזרה. ואם נמלק ונמצא טריפה, אין מליקתו מטהרתו:
נמצאת אומר שהשוחט עוף טהור, בין בחוץ בין בפנים, בין קדשים בין חולין, הרי זה טהור, והמולק חולין בפנים, או שמלק קדשים בחוץ, הרי אלו מטמאין בגדים בבית הבליעה: (יג) המולק קדשים בפנים, אם היו ראויין לקרבן ולא נמצאו בהן מומין שביארנו במקומן, הרי אלו טהורים. כיוצא בו עגלה ערופה שנערפהטו כהלכתה, טהורה, כפרה כתובטז בה כקדשים. וכן, אם נשחטה אחר ירידתה לנחל, אף על פי שאסורה בהנייה, הצילה אותה שחיטתה מידיז נבילה: (יד) נבלת העוף הטמא טהורה, ואינה מטמאה בבית הבליעה. ואם חשב עליה לאכילה, והוכשרה, הרי היא כאכלים טמאים שהן ראשון לטומאה. והכנפים, והנוצה, והמקומות הרכין מן החרטום ומן הציפורנים שלה, הרי הן כבשרה: (טו) אחד העוף הטהור ואחד העוף הטמא אבר מן החי הפורש מהן טהור, ואין בו טומאה כלל, שנאמר ״ולאלה תטמאו לכל הבהמה״ וכו׳ (ויקרא י״א:כ״ד-כ״ו (מקוצר)), להוציא את העוף, שאין לו פרסה, ומפי השמועה למדו שלא בא הכתוב אלא לטמא אבר מן החי של בהמה אויח חיה: (טז) אבר מן המת מן העוף, הרי הוא כנבלת העוף שפרש ממנו, ואםיט היתה נבלת עוף טהור, מטמא טומאה חמורה בבית הבליעה בכזית, ואם חשב עליו לאכילה, מטמא טומאת אכלים, ואם היתה נבלת עוף טמא, מטמא טומאת אכלים אם חשב עליו והוכשר. ואינו מטמאכ אכלים אחרים עד שיהיה בו כביצה, כשיעור כל האכלין לטמא, כמו שיתבאר:רמב"ם מדויק, מהדורת הרב יצחק שילת (ירושלים, תשפ"א) עם תיקונים, כל הזכויות על המהדורה הדיגיטלית שמורות לעל־התורה. למבוא למהדורה לחצו כאן. הערות
כך ב3. א: יכבס.
ב3: ורחץ במים. וכך ד (גם פ, ק).
ב3-2: וכיצד. וכך ד (גם פ, ק).
בב3 נוסף: כשהיא. וכך ד (גם ק).
ד (גם ק): בגדיו. אך הדין כן בכל בגד.
ב2: טימאן.
כך ב2. א: בכל. ב3: ככלי. וכך ד. אך אדם אינו כלי.
ד: חישב. וכן כמה פעמים לקמן. ע׳ לעיל הערה 8.
ד (גם ק): לתוך. וקלקול לשון הוא.
בב3 נוסף: הטהור. וכך ד (גם פ).
ד: טמאו. שינוי לשון שלא לצורך.
ב3: שתתעכל. וכך ד. אך במשנה ברכות ח, ז בכ״י רבנו באל״ף.
ד: לתוך. שינוי לשון לגריעותא.
ד: מבשרם. אך מוסב על נבלת העוף.
ד: שנערפת. וטעות הדפוס היא.
ב3: כתיב. וכך ד. אך רבנו כותב בעברית.
ב3-2: מידי. וכך ד (גם פ, ק).
בב2 נוסף: של.
ב3-2: אם. וכך ד.
כך ב2. בא׳ נוסף: טומאת.