Responsa of Radbaz on Mishneh Torah Maakhalot Asurot 2 – תשובות רדב"ז על משנה תורה מאכלות אסורות ב‏ – Mishneh Torah

רמב״ם

פירוש

(א) מכלל שנאמר ״וכל בהמה מפרסת פרסה ושוסעת שסע שתי פרסות מעלת גרה בבהמה אותה תאכלו^א״ (דברים י״ד:ו׳), שומע אני שכל שאינה מעלת גרה ומפרסת פרסה אסורה, ולאו הבא מכלל עשה, עשה הוא:
ובגמל ובחזיר ובארנבת ובשפן נאמר ״את זה לא תאכלו ממעלי הגרה^ב״ וכו׳ (ויקרא י״א:ד׳), הא^ג למדת שהן בלא תעשה, ואף על פי שיש בהן סימן אחד, וכל שכן שאר בהמה טמאה וחיה טמאה שאין בה סימן כלל, שאיסור אכילתה^ד בלא תעשה, יתר על עשה הבא מכלל ״אותה תאכלו״: (ב) לפיכך כל האוכל מבשר בהמה וחיה טמאה כזית, לוקה מן התורה, בין שאכל מן הבשר בין שאכל מן החלב, ולא חלק הכתוב בטמאים בין בשרן לחלבן: (ג) האדם, אף על פי שנאמר בו ״ויהי האדם לנפש חיה״ (בראשית ב׳:ז׳), אינו בכלל^ה מיני חיה בעלת פרסה, לפיכך אינו בלא תעשה, והאוכל מבשר האדם או מחלבו, בין מן החי בין מן המת, אינו לוקה, אבל אסור הוא בעשה, שהרי מנה הכתוב שבעת מיני חיה ואמר בהן ״זאת החיה אשר תאכלו״ (ויקרא י״א:ב׳), הא כל שהוא חוץ מהן לא תאכלו, ולאו הבא מכלל עשה, עשה הוא^ו: (ד) האוכל כזית מבשר עוף טמא, לוקה מן התורה, שנאמר ״ואת אלה תשקצו מן העוף לא יאכלו״ (ויקרא י״א:י״ג), והרי עבר על עשה, שנאמר ״כל ציפור טהורה תאכלו״ וכו׳^ז (דברים י״ד:י״א), הא טמאה לא תאכלו. וכן, האוכל כזית מדג טמא, לוקה, שנאמר ״ושקץ יהיו לכם מבשרם לא תאכלו״ (ויקרא י״א:י״א), ועבר על עשה, שנאמר ״כל אשר לו סנפיר וקשקשת תאכלו״ (דברים י״ד:ט׳), מכלל^ח שאין לו סנפיר וקשקשת לא ייאכל. הא למדת שכל האוכל דג טמא, או בהמה וחיה טמאה, או עוף טמא, ביטל מצות עשה, ועבר על לא תעשה: (ה) חגב טמא הרי הוא בכלל שרץ העוף, והאוכל כזית משרץ העוף, לוקה, שנאמר ״כל שרץ העוף טמא הוא לכם לא יאכלו״ (דברים י״ד:י״ט). ואי זה הוא שרץ העוף, כגון זבוב ויתוש ודבורה וצרעה וכיוצא בהן: (ו) האוכל כזית משרץ הארץ, לוקה, שנאמר ״וכל השרץ השורץ על הארץ שקץ הוא לא יאכל״ (ויקרא י״א:מ״א). ואי זה הוא שרץ הארץ, כגון חולד וצב ונחשים^ט ועקרבים וחפשית ונדל וכיוצא בהן. (ז) ושמונה שרצים האמורין בתורה, שהן החולד והעכבר והצב והאנקה והכוח והלטאה והחומט והתנשמת, האוכל מבשרם כעדשה, לוקה, שיעור אכילתן כשיעור טומאתן. וכולן מצטרפין זה עם זה לכעדשה^י: (ח) במה דברים אמורים, בשאכל מהן אחר מיתתן. אבל החותך אבר מן החי מן אחד מהן ואכלו, אינו לוקה עליו עד שיהיה בו כזית^יא. וכולן מצטרפין לכזית. אכל אבר שלם מן השרץ אחר שמת, אינו לוקה עליו^יב עד שיהיה בו כעדשה: (ט) דם השמונה שרצים ובשרן מצטרף לכעדשה, והוא שיהיה הדם מחובר לבשר. וכן, דם הנחש מצטרף לבשרו לכזית ולוקה עליו, לפי שאין בשרו חלוק מדמו, ואף על פי שאינו מטמא. וכן כל כיוצא בו משאר שרצים שאין מטמאין: (י) דם שרצים שפירש וכינסו^יג ואכלו, לוקה עליו בכזית. והוא שיתרו בו משום אוכל שרץ, אבל אם התרו בו משום אוכל דם, פטור, שאין חייבין אלא על דם בהמה חיה ועוף. (יא) וכל השיעורין ומחלקותם, הלכה למשה מסיני: (יב) האוכל כזית משרץ המים, לוקה מן התורה, שנאמר ״אל תשקצו את נפשותיכם בכל השרץ השורץ ולא תטמאו בהם״ (ויקרא י״א:מ״ג), הרי כלל בלאו זה שרץ הארץ ושרץ העוף ושרץ המים. ואי זה הוא שרץ המים, אלו הבריות הקטנות כמו התולעים והעלוקה שבמים, והבריות הגדולות ביותר^יד שהן חיות הים, כללו של דבר, כל שאינו בצורת הדגים, לא דג טמא ולא דג טהור, כגון כלב המים והדלפון^טו והצפרדע וכיוצא בהן: (יג) אלו המינין הנבראין באשפות ובגופי הנבילות, כגון רימה ותולעה^טז וכיוצא בהן, שאינן נבראין מזכר ונקבה אלא מן הגללים שהסריחו וכיוצא בהן, הן הנקראין רומש על הארץ, והאוכל מהן כזית, לוקה, שנאמר ״ולא תטמאו את נפשותיכם בכל השרץ הרומש על הארץ״ (ויקרא י״א:מ״ד), ואף על פי שאינן פרין ורבין. אבל ״השרץ השורץ על הארץ״ (ויקרא י״א:מ״א), הוא שפורה ורובה^יז מזכר ונקבה: (יד) אלו המינין הנבראין בפירות ובמאכלות, אם פירשו ויצאו לארץ, אף על פי שחזרו לתוך האוכל, מי שאכל מהן כזית, לוקה, שנאמר ״לכל השרץ השורץ על הארץ לא תאכלום כי שקץ הם^יח״ (ויקרא י״א:מ״ב), לאסור אלו שפירשו לארץ. אבל אם לא פירשו, מותר לאכול הפרי והתולעת שבתוכו: (טו) במה דברים אמורים, שהתליע האוכל אחר שנעקר מן הארץ. אבל אם התליע והוא מחובר, אותה התולעת אסורה כאילו פירשה לארץ, שעל הארץ נבראת, ולוקין עליה. ואם ספק, אסורה. לפיכך כל מיני פירות שדרכן להתליע כשהן מחוברין, לא יאכל עד שיבדוק הפרי מתוכו, שמא יש בו תולעת. ואם שהה הפרי אחר שנעקר שנים עשר חודש, אוכל בלא בדיקה, שאין תולעת שבו מתקיימת שנים עשר חודש: (טז) פירשו לאויר ולא נגעו בארץ^יט, או שפירשו מקצתן לארץ, או שפירשו אחר שמתו, או שנמצאת תולעת על הגרעינה מבפנים, או שיצאו מתוך האוכל לתוך אוכל אחר, כל אלו אסורין מספק, ואין לוקין עליהן: (יז) תולעת הנמצאת במעי הדגים, ובמח שבראש הבהמה, והנמצאת בבשר, אסורה. אבל דג מליח שהתליע, הרי התולעת שבו מותרת, שהן כפירות שהתליעו אחר שנעקרו מן הארץ, שמותר לאוכלן כולן כאחת בתולעת שבתוכן:
וכן, המים שבכלים שהשריצו, הרי אותן השרצים מותרין לשתותן עם המים, שנאמר ״כל^כ אשר לו סנפיר וקשקשת במים בימים ובנחלים אותם תאכלו״ (ויקרא י״א:ט׳), כלומר במים בימים^כא ובנחלים הוא שאתה אוכל את שיש לו ואין אתה אוכל את שאין לו, אבל בכלים, בין שיש לו בין שאין לו מותר: (יח) שרץ המים הנברא בבורות בשיחין ובמערות, הואיל ואינן מים נובעין, והרי הן עצורין, הרי הן כמים שבכלים, ומותר. ושוחה ושותה ואינו נמנע, ואף על פי שבולע בשעת שתייה מאותן השרצים הדקין: (יט) במה דברים אמורים, שלא פירשו ממקום ברייתן, אבל אם פירש השרץ, אף על פי שחזר לתוך הכלי או לתוך הבור, אסור. פירש לדפני החבית, וחזר ונפל לתוך המים או לתוך השיכר, מותר. וכן, אם פירש לדפני הבור או המערה וחזר למים, מותר: (כ) המסנן את היין או את החומץ או את השיכר, ואכל מן היבחושין או^כב היתושין והתולעות שסיננן^כג, לוקה משום שרץ המים, או^כד שרץ העוף ושרץ המים^כה, ואפילו חזרו לכלי אחר שסיננן, שהרי פירשו ממקום ברייתן. אבל אם לא סינן^כו, שותה ואינו נמנע, כמו שביארנו: (כא) זה שאמרנו בפרק זה האוכל כזית האוכל כזית^כז, בשאכל^כח כזית מבריה גדולה, או שצירף מעט מבריה זו ומעט מבריה זו שבמינה עד שאכל כזית. אבל האוכל בריה טמאה בפני עצמה כולה, הרי זה לוקה מן התורה ואפילו היתה פחותה מכחרדל^כט, בין שאכלה מתה בין שאכלה חויה^ל. ואפילו סרחה הבריה ונשתנית^לא צורתה, הואיל ואכלה כולה, לוקה. (כב) נמלה שחסרה אפילו אחת מרגליה, אינו^לב לוקה עליה אלא בכזית:
לפיכך האוכל זבוב שלם או יתוש שלם, בין חי בין מת, לוקה משום שרץ העוף. (כג) הרי שהיתה הבריה משרץ העוף ומשרץ הארץ ומשרץ המים^לג, כגון שהיה^לד לה כנפים והיא מהלכת על הארץ כשאר שרצים, והיתה רובה^לה במים, ואכלה, לוקה שלש מלקויות. ואם היתה יתר על זה מן המינין שנבראו בפירות, לוקה עליה ארבע מלקויות. ואם לא^לו היתה מן המינין שפרין ורבין, לוקה חמש. ואם היתה מכלל עוף טמא יתר על היותה משרץ העוף, לוקה עליה שש מלקויות, משום עוף טמא, ומשום שרץ העוף, ומשום שרץ הארץ, ומשום שרץ המים, ומשום רומש על הארץ, ומשום תולעת הפירות, בין שאכלה כולה בין שאכל ממנה כזית:
לפיכך האוכל נמלה הפורחת הגדילה במים, לוקה חמש מלקויות. (כד) ריסק נמלות^לז, והביא אחת שלימה וצירפה לאלו שנתרסקו ונעשה הכל כזית, ואכלו^לח, לוקה שש מלקויות, חמש משום הנמלה האחת, ואחת משום שאכל כזית מנבלת הטמאים:רמב"ם מדויק, מהדורת הרב יצחק שילת (ירושלים, תשפ"א) עם תיקונים, כל הזכויות על המהדורה הדיגיטלית שמורות לעל־התורה. למבוא למהדורה לחצו כאן.

הערות

^א בד׳ לית מ׳אותה׳. חיסר את העיקר.

^ב בד׳ (גם פ, ק) נוסף: וממפריסי הפרסה. כאן מכיון שיש וכו׳ אין זה נצרך.

^ג ד (גם ק): הרי. שינוי לשון שלא לצורך.

^ד ד: אכילתם. אך לפני כן ׳בה׳.

^ה ד: מכלל. שינוי לשון לגריעותא.

^ו בד׳ (גם פ) לית. אך לעיל הל׳ א׳ כתבו.

^ז בת3 לית. וכך ד (גם פ, ק).

^ח בד׳ (גם פ) נוסף: שמי. אך בכתבי⁠־היד לית.

^ט ד (מ׳חולד׳): נחשים. ובגיליון: בס״א החולד והצב וט״ס. אך בכתבי⁠־היד כבפנים, וכאן רק קבע את גדרם, ולקמן פירש שבהם לוקה אף בכעדשה.

^י ד: בכעדשה. שינוי לשון לגריעותא.

^יא בד׳ נוסף: בשר. ואינו נכון, ע׳ להלן ה, ג.

^יב בד׳ לית. אך בכתבי⁠־היד ישנו.

^יג ת3-1: וכנסו. וכך ד (גם פ, ק).

^יד ד: ביתר. אך ׳יתר׳ לחוד ו׳ביותר׳ לחוד, ר׳ למשל הל׳ דעות א, א.

^טו ת2-1: והדלפין.

^טז ד: ותולעת. אך בכתוב ישעיהו יד, יא כבפנים.

^יז ד (גם פ) [מ׳שפורה׳]: שפרה ורבה. אך בכתבי⁠־היד כבפנים.

^יח בד׳ לית מ׳לא׳. שוב חיסר את העיקר.

^יט ד (גם ק): לארץ. שינוי לשון לגריעותא.

^כ ד: וכל. אך בכתוב כבפנים.

^כא ד: ובימים. אך לשון הכתוב כבפנים.

^כב ד (גם פ) [מ׳מן׳]: את היבחושים או את. אך אינו צריך לאכול את כולם בשביל ללקות...

^כג ת3-1: שסינן. וכך ד (גם פ, ק) [בלי יו״ד].

^כד בד׳ (גם פ) נוסף: משום. אך בכתבי⁠־היד לית.

^כה בד׳ הוקף בסוגרים מ׳ושרץ׳, ובגיליון: בס״א אינו. אך בכתבי⁠־היד ישנו, והכוונה לאלה מהם שיש להם שתי התכונות, ר׳ לקמן הל׳ כ״ג.

^כו ד: סננן. שינוי לשון שלא לצורך.

^כז בת3 לית מ׳האוכל׳ השני. וכך ד (גם פ, ק). וגם בת1 לא היה, ונוסף בגיליון. ובת2 אולי נמחק. ומשמעות נוסח הפנים: זה שאמרנו בכמה ענינים ׳האוכל כזית׳.

^כח ד: כשאכל. אך דינו כמו אחרי ׳בד״א׳, כגון לעיל הל׳ ח׳.

^כט ד (גם פ): מן החרדל. שינוי לשון לגריעותא.

^ל ת2-1: חיה. וכך ד (גם פ, ק). אך בת1 נוקד (בניקוד עליון) בחולם.

^לא ת2-1: ונשתנת.

^לב ד: אינה. טעות הדפוס.

^לג ת3 (מ׳הארץ׳): המים ומשרץ הארץ. וכך ד (גם פ, ק). אך הסדר בהמשך כבפנים.

^לד ת1: שהיו.

^לה ת3-1: רבה. וכך ד (גם פ, ק). אך בת1, ת3 עם ניקוד בחולם.

^לו כך ציטט ר׳ אברהם בן הרמב״ם בתשובות להשגות ר׳ דניאל הבבלי על סה״מ (׳מעשה ניסים׳ סי׳ ד׳), וכ״ה (בערבית) בסה״מ ל״ת קע״ט (בחלק מכתבי⁠־היד), וכן מוכח מהאמור לעיל הל׳ י״ג. בא׳ לית.

^לז ד: נמלים. אך בכתבי⁠־היד כבפנים.

^לח ת2-1: ואכלן.

(ג) עוד בפרק השני על בשר האדם שהוא בעשה של תורה והא קי״ל כל היוצא מן הטמא טמא כאשר השיג הראב״ד ז״ל התורה אסרה בשרו וחלבו של אדם כדי שלא יאכלו קצתם את קצתם כאשר עושין הכושיים ולא רצה לאסור היוצא ממנו כדי שיהיה הולד ניזון מדבר המותר והחלב הוא דם שנעכר ואם היה אוסר הדם גם החלב היה אסור ולפיכך התירה את שניהם והכלל שאמרו היוצא מן הטמא טמא ה״מ בדבר שאיסורו בלאו אבל דבר שהוא בעשה גרידא אינו בכלל זה וטעמא כדאמרן. (יב) עוד באותו פרק: האוכל כזית מבשר השרץ וכו׳ הרי כלל בלאו זה וכו׳ – וקשיא דהא אין לוקין על לאו שבכללות ובקושיא אחריתי מתרצא האי דהא כתב למעלה לשרץ העוף ולשרץ הארץ לכל אחד פסוק בפני עצמו הילכך האי קרא לא אצטריך לא לשרץ העוף ולא לשרץ הארץ אלא לשרץ המים ולא הוי לאו שבכללות. ומה שכתב רבינו הרי כלל בלאו זה וכו׳ לאשמעינן שאם היה אוכל שרץ העוף או שרץ הארץ או שרץ המים והתרו בו מהאי קרא הויא התראה ולוקה וטעמא משום דכתיב בכל השרץ השורץ ולא מפורש בו באיזה שרץ והויא התראה שהרי בכל אחד מהם אתה קורא שרץ השורץ ומזה הטעם לא רצה רבינו להביאם מן הרבויים אלא מהדר לאשכוחי קראי לכל אחד לענין ההתראה. ובזה תירצו מה שהשיג עליו הרמב״ן בספר המצות כאשר כתב המגיד. (כד) עוד שאלת על מש״כ הרב: ריסק נמלות והביא אחת שלימה וצרפה לאלו שנתרסקו ונעשה הכל כזית ואכלו לוקה שש מלקיות חמש משום הנמלה האחת ואחת משום כזית מנבלת הטמאים – וקשיא לך דהא קי״ל אין איסור וכו׳. (א״ה חסר סוף השאלה ומתוך התשובה יתבאר לך כל השאלה). תשובה: כבר קדמך הרב בעל מגיד משנה פרק רביעי והעלה הדבר בצ״ע ואני בעניותי אחר בקשת המחילה מהרב הנזכר אומר דלא אמרו אין איסור חל על איסור אלא בזמן שהם שני איסורין ומשני שמות כגון בהמה טמאה שנתנבלה דלא אתי איסור נבלה וחייל אאיסור טמאה וכן כל כיוצא בזה אבל גבי רסק נמלות שני האיסורין באין עליו משם אחד משום אוכל שרץ טמא אלא שבתחלה לא היה בו כזית להתחייב עליו מלקות אבל מ״מ נבלת שרץ טמא נקרא וכשצרף לאלו אחת שלימה לא הוסיף באיסור אלא בשיעור ולמה לא יחול. ואפילו אם תרצה לפרש דאין חלוק בין היכא שהאיסורין משני שמות או משם אחד אין קושיא על רבינו שמתחלה לא היה מתחייב מלקות ועתה כשצרף לו נמלה שלימה באו לו שני האיסורין כאחת משום אוכל בריה שחייב עליה ה׳ מלקיות ומשום אוכל כזית מנבלת הטמאים. והוי יודע דאע״ג דכתב רבינו ואחת משום כזית מנבלת טמאים לאו דאיכא נבלה בטמאים אלא פרושי קא מפרש דהא דאמרינן פרק אלו הן הלוקין ואחת משום כזית נבלה לאו נבלת הטהורים קאמר אלא נבלת השרצים וקרי להו נבלה לפי שאינם חיים. והתוס׳ הקשו קושיא זו שם ותירצו דאתיא כמ״ד איסור חל על איסור אפילו שאין בו מוסיף ולא כולל ולא בת אחת וקשיא לי עלה כיון דהוי מימרא דרבא בר רב הונא דלא כהלכתא היכי קבעה רב אשי סתם ולא פירש דאתיא דלא כהלכתא. ויש להביא ראיה לתירוץ הראשון אשר כתבתי דתנן פ׳ קדשי מזבח כל הנבלות מצטרפות זו עם זו וכל השקצים מצטרפין זה עם זה ואמר רב לא שנו אלא לענין טומאה אבל לענין אכילה טהורים בפני עצמן וטמאים בפני עצמן וטעמיה דרב משום דאית ליה אין איסור חל על איסור ולא אתי איסור נבלה וחייל אאיסור טמאה ואפ״ה מודה בשרצים דמצטרפי אפילו לאכילה ועל כרחך טעמא [בכאן חסר ג׳ מילות והדבר מובן מעצמו] טומאת שרץ אחד הוא וכי היכי דלענין צירוף שם טומאה אחת היא לענין לחייבו מלקיות הרבה שם איסור שרצים אחת היא ובזה עלו דברי הרב כהוגן דלא מצינן לתרוצי אליביה כתירוץ התוס׳ לפי שהוא כותב שתיהן להלכה וזה ברור.בסיוע פרויקט פרידברג לפרסום הגניזה, מפעל משותף של חברת פרידברג לכתבי יד יהודיים (FJMS) ופרויקט פרידברג לפרסום הגניזה (FGP), לע"נ ר' פרץ ב"ר מרדכי יהודה פרידברג ז"ל, נלב"ע י"ד כסלו תשס"ג לפ"ק, תנצב"ה. הונצח ע"י בנו וכלתו, דוב וגיטל חיה פרידברג, טורונטו

הערות

Rambam

Peirush

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

Please Login

נא להתחבר לחשבונכם

Login!כניסה לחשבון