Shaar HaMelekh Korban Pesach 2 – שער המלך קרבן פסח ב‏ – Mishneh Torah

רמב״ם

פירוש

(א) אין שוחטין את הפסח אלא למנוייו, שנאמר ״תכסו על השה״ (שמות י״ב:ד׳), מלמד שהן מתמנין^א עליו כשהוא חי. ואלו המתמנין על הפסח הן הנקראין בני חבורה. (ב) ויחיד^ב ששחט את הפסח לעצמו, כשר, והוא שיהיה ראוי לאכול את כולו. ומשתדלין שלא יישחט לכתחילה על יחיד, שנאמר ״יעשו אותו״ (שמות י״ב:מ״ז): (ג) אין שוחטין את הפסח אלא על מי שראוי לאכול. היה אחד מבני חבורה קטן או זקן או חולה, אם יכול לאכול כזית שוחטין עליו, ואם לאו אין שוחטין עליו, שנאמר^ג ״איש לפי אכלו״ (שמות י״ב:ד׳), עד שיהיה ראוי לאכול. אפילו חבורה של מאה, ואין כל אחד מהן יכול לאכול כזית, אין שוחטין עליהם: (ד) אין עושין חבורה נשים ועבדים^ד, או קטנים ועבדים, מפני קלות שתהיה^ה ביניהן, אבל עושין חבורה כולה^ו נשים, אפילו בפסח שני, או כולה עבדים. ושוחטין על הקטנים שיהיו מכלל בני חבורה^ז, לא שתהיה חבורה כולה קטנים, שאינן בני דעת:
וכן, אין עושין חבורה כולה חולין או זקנים או אוננין, אף על פי שהן יכולין לאכול, הואיל ואכילתן מעוטה שמא ישאירו הפסח ויביאוהו לידי פסול^ח. ואם עברו ושחטו על חבורה זו, כשר. וכן, אין עושין חבורה כולה גרים, שמא^ט ידקדקו בו ויביאוהו לידי פסול. ואם שחטו עליהן, כשר: (ה) שחטו שלא למנוייו, או למי שאין כל אחד מהן יכול לאכול כזית, או ששחטו לערלים או לטמאים, פסול. שחטו למי שיכול לאכול ולמי שאינו יכול לאכול כזית, למנוייו ושלא למנוייו, למולים ולערלים, לטהורין ולטמאין, כשר, שאלו הראויין לו אוכלין כהלכה, והאחרים כאילו לא חשב עליהן: (ו) שחטו למולין, וזרק דם^י לשם מולים וערלים, פסול, שהזריקה חמורה, שהיא עיקר הקרבן. שחטו למולים שיתכפרו בו ערלים, פסול, שהרי יש מחשבת ערלים בזריקה. שחטו לאוכלין^יא לזרוק דמו שלא לאוכלין, הפסח כשר, ואין אדם יוצא בו ידי חובתו, לפי שאין מחשבת אוכלין בזריקה: (ז) מי שהוא בריא בשעת שחיטה וחולה בשעת זריקה, או חולה בשעת שחיטה ובריא בשעת זריקה, אין שוחטין וזורקין עליו, עד שיהיה בריא משעת שחיטה עד שעת זריקה: (ח) שוחט אדם על ידי בנו ובתו הקטנים, ועל ידי עבדו ושפחתו הכנענים, בין מדעתן בין שלא מדעתן. אבל אינו שוחט על ידי בנו ובתו הגדולין, ולא על ידי עבדו ושפחתו העברים, ולא על ידי אשתו, אלא מדעתן. ואם שתקו ולא מיחו^יב, הרי זה מדעתן: (ט) שחט על ידי בנו ובתו הקטנים, ועל ידי עבדו ושפחתו הכנעניים^יג, והלכו ושחטו הן לעצמן, יוצאין בשל רבן. (י) שחט על ידי אשתו, ובנו ובתו הגדולין, ועבדו ושפחתו העברים, ושחטו הן לעצמן, אין לך מיחוי גדול מזה^יד, ואינן יוצאין אלא בשל עצמן: (יא) האשה שהיא בבית בעלה, שחט עליה אביה ושחט עליה בעלה, תאכל משל בעלה. היתה נחפזת לילך^טו בית^טז אביה ברגל הראשון הסמוך לנישואיה כדרך כל הבנות, ושחט עליה אביה ושחט עליה בעלה, תאכל משל אביה. מכאן ואילך, תאכל ממקום שהיא רוצה, והוא שתברור לה מקום שתרצה בשעת שחיטה. וכן, יתום ששחטו עליו אפטרופין, יאכל ממקום שהוא רוצה:
במה דברים אמורים, ביתום קטן, אבל גדול נעשה כממנה עצמו על שני פסחים, והממנה^יז עצמו על שני פסחים אינו אוכל אלא מן הנשחט ראשון. (יב) עבד של שני שותפין, בזמן שמקפידין זה על זה^יח, לא יאכל משל שניהן, ואם אינן מקפידין, ממקום שירצה יאכל. (יג) מי שחציו עבד וחציו בן חורין לא יאכל לא משל רבו ולא משל עצמו עד שייעשה כולו בן חורין: (יד) עד כמה נמנין על הפסח, עד שיהיה בו כזית לכל אחד ואחד. ונמנין עליו ומושכין את ידיהן ממנו עד שיישחט. כיון שנשחט, אינו יכול למשוך את ידו, שהרי נשחט עליו:
נמנו עליו, וחזרו אחרים ונמנו עליו, ראשונים שיש להן כזית אוכלין ופטורין^יט מלעשות פסח שני, ואחרונים שרבו עד שלא נמצא בו כזית לכל אחד אינן אוכלין, וחייבין לעשות פסח שני: (טו) הממנה אחרים עמו על חלקו ולא ידעו בהם בני חבורה, הרי בני החבורה רשאין ליתן לו חלק^כ אחר שייצלה בעת האכילה, ובני החבורה אוכלין משלהן, והוא אוכל חלקו^כא עם האחרים שמינה עליו^כב:
וכן, בני חבורה שהיה אחד מהם גרגרן, רשאין להוציאו מהן, ונותנין לו חלקו ויאכלהו^כג בחבורתו. ואם אינו זולל אינן רשאין ליחלק:רמב"ם מדויק, מהדורת הרב יצחק שילת (ירושלים, תשפ"א) עם תיקונים, כל הזכויות על המהדורה הדיגיטלית שמורות לעל־התורה. למבוא למהדורה לחצו כאן.
ספר קרבנות מוקדש לזכרם האהוב של אב ובתו,
ד"ר דוד יעקב הלוי אפלבאום ונאוה אפלבאום, הי"ד,
שנרצחו על ידי מחבלים בערב חתונתה של נאוה בירושלים, י"ג אלול תשס"ג.

הערות

^א ד (מ׳שהן׳): שמתמנים. אך בכתבי⁠־היד כבפנים.

^ב ד: יחיד. אך אין כאן הלכה חדשה.

^ג כך ת1. בא׳ לית.

^ד כך ת1. א: עבדים.

^ה ד (מ׳קלות׳): שלא תהיה קלות ראש. רצה ״לתקן״ את לשון רבנו, ויצא לו ההפך (במקום: כדי שלא תהיה וכו׳).

^ו כך ת1. א: כללה. אך בסמוך ׳כולה׳, וכ״ה בגמ׳ פסחים צא. ד: כלם. אך גם בו בסמוך ׳כולה׳.

^ז ת1: החבורה. וכך ד (גם פ).

^ח ד: פיסול. וכן לקמן. אך בכ״מ במשנה בכ״י רבנו כבפנים, ונראה שהפ״א שוואית.

^ט ע׳ ר״י קורקוס שבגירסה שהיתה לפניו נוסף כאן: לא. וכ״ה גירסת ר״ח בפסחים צא:, אך בגמ׳ לפנינו, וכן ברש״י ובתוס׳, כבפנים.

^י ת1: דמו. ד (גם פ): הדם.

^יא ת1: לאוכליו. וכן בסמוך. וכ״ה לפנינו בגמ׳ פסחים עח:. וכך ד (גם פ, ק).

^יב כך ת1, וכ״ה בכל מקום במשנה בכ״י רבנו, כגון פסחים ד, ח. א: מיחאו.

^יג ת1: הכנענים. וכך ד (גם פ, ק).

^יד כך ת1. בא׳ לית.

^טו ד: ללכת. אך בגמ׳ פסחים פז. כבפנים.

^טז ת1: לבית. וכך ד (גם פ, ק). אך ע׳ בראשית יב, טו, וכמוהו רבים.

^יז כך ת1. א: והממונה.

^יח בד׳ נוסף: שלא יגנבנו. וכך היה לפני ה׳כסף משנה׳, והוצרך לומר שרבנו פירש שלא כרש״י, ע״ש. אך בכתבי⁠־היד לית.

^יט כך ת1. א: ופוטרין.

^כ ת1: חלקו. וכך ד (גם פ, ק).

^כא כך ת1. א: חלקום.

^כב בת1 נוסף: בחבורה שניה. וכך ד (גם פ. ק: חבורה שניה).

^כג כך ת1. א: ויאכלוהו.

(יד) עד כמה נמנין כו׳ עד שיהא בו בכזית כו׳ – משנה פרק האשה כמ״ש מרן ופסק כת״ק דדריש ושחטו אותו כל קהל עדת ישראל לאשמועינן דשלוחו של אדם כמותו ודלא כרבי נתן דדריש דאתא לאשמועינן דכל ישראל יוצאין בפסח אחד ואע״פ שאין בו כזית לכל אחד כדאיתא פרק הא״מ דמ״ב ע״א וראיתי לעמוד על מ״ש התוס׳ ד״ה ודילמא שאני התם כו׳ פי׳ אבל לשויה שליח היכא דליכא שותפות מנ״ל כו׳ ונראה שכונתם ז״ל לאפוקי מפי׳ הרשב״א ז״ל בחי׳ שכתב וז״ל ק״ל דהא אנן גבי מתניתין דחבורה שאבד פסחה כו׳ אתינן למידק עלה מנ״ל ששליחותן כמותן והא שפיר נפקא מדרבי נתן דהוא נמי אית ליה שותפות בגויה ושמא נאמר דהא דאמרינן הניחא לריב״ק אהא דמסקינן לעיל דכולהו שלוחין מגרושין וקדשים אתיין ותרומה אצטריך למעוטי ב״ב קיימינן לומר דהניחא לריב״ק שפיר אתיין שלוחין דעלמא מביניה אבל לרבי נתן דמוקי לה לכל ישראל יוצאין בפסח אחד ומאן דשחיט לית ליה שותפות בגויה היכי אתיין שלוחין דעלמא מביניה ושלוחכם בני ברית מנ״ל עכ״ל אמנם התוס׳ לא ניחא להו בהך פירושא משום דק״ט לפי זה דאי מאי דפריך בגמ׳ לר״נ הוא דמנ״ל למעוטי שלוחכם ב״ב כיון דלדידיה איצטריך קרא דגם אתם לאתויי שליחות בתרומה א״כ תיקשי לן עוד היום לר״ש דס״ל דקרא דגם אתם לא איצטריך אלא לאתויי דין שליח ולא למעוטי ב״ב כיון דליתיה בתרומה דנפשייהו א״כ מנ״ל הא דקי״ל בכל התורה דאין שליחות לגוי וכמו שהקשו התוס׳ בפ״ב דגיטין דכ״ב ד״ה מה אתם ב״ב אלא ע״כ לומר כמו שתירצו התוס׳ דמ״מ כיון דדרשינן שליחות מתרומה מגם אתם ומינה ילפינן בעלמא מסתמא דלא מרבינן אלא דומיא דאתם יע״ש וא״כ ה״נ איכא למימר לר״נ דס״ל כר״ש והא ודאי צ״ע לפי׳ הרשב״א מיהא במ״ש ואין לומר דאה״נ כו׳ דהא תנן בפרק האשה הרי שאמר לו רבו כו׳ ק׳ דההיא מתני׳ בעבד כנעני מיירי מדפריך התם תלמודא גבי שלי יהא והא מה שקנה עבד קנה רבו אמר אביי הולך אצל חנוני הרגיל רבו אצלו כו׳ ואי בעבד עברי הא מציאתו שלו כדתנן בפ״ק דמציעא וכיון שכן מאי ראי׳ מייתי מהאי מתני׳ התם שאני משום דיד עבד כיד רבו ולעולם דבעלמא אין שלוחו כמותו והכי אמרינן בהדיא פרק השואל לענין שאלה בבעלים דאפילו למאן דאמר אין שלוחו כמותו מודה הוא באומר לעבדו צא והשאל עם פרתי משום דיד עבד כיד רבו ע״ש וכן מוכח נמי מההיא דפ״ב דגיטין דהוה ס״ל לר״א דעבד פסול לשליחות אפי׳ בתרומה דאיתי׳ בתרומה דנפשיה משום דדריש מה אתם ישראל כו׳ וק׳ דא״כ תיקשי ליה מתני׳ דפרק האשה דמוכח בהדיא דעבד כשר לשליחו׳ אלא ע״כ דס״ל לר״א דשאני התם משום דיד עבד כיד רבו ואפשר לומר דס״ל להתו׳ דמתני׳ דהתם דאומר לעבדו סתמא קתני דמשמע בין בעבד עברי בין בעבד כנעני ומשום הכי פריך התם מה שקנה עבד כו׳ ומינה שמעי׳ דין שליחות מדקא מכשר עבד עברי נמי ובהכי ניחא לי מה שהקשה הרא״ה ז״ל דא״כ אמאי לא מייתי לעיל הך מתני׳ דפרק האשה שהיא מוקדמת ומפורש אפי׳ לית ביה שותפות בגויה ומייתי ההיא דפרק מי שהיה ואינו מפורש בה אלא בדאית ביה שותפות וכן הק׳ הרב בעל החידושין שם אכן כפי מה שכתבתי ניחא דלעיל דאכתי לא אסיק אדעתיה הך סברא דאית ליה שותפות בגויה טפי אלימא ליה לאקשויי ממתני׳ דחבורה שאבד פסחה שמפורש בה דין שליחות בהדיא ולא ממתני׳ דמי שהיה טמא דאיכא לדחויי ולומר דמתני׳ מיירי בעבד כנעני ומשום דיד עבד כיד רבו אמנם לבתר דמסיק הך סברא דאית ליה שותפות בגויה לא ניחא ליה לתלמודא למימר הכי לפי האמת משום דעבדו סתמא קתני ומשמע אפי׳ עבד עברי כנ״ל ודוק ובמה שהקשה התוס׳ דאמאי לא דחי לעיל נמי לריב״ק דההיא מיירי בדאית ליה שותפות בגויה איכא למידק דמאי קו׳ דלריב״ק ודאי דלא ק״ל תלמודא דילמא שאני התם דאית ליה שותפות בגויה משום דאם כן למאי איצטריך קרא ושחטו אותו לאשמועינן דין שליחות הא מויקחו להם איש נפקא ואפי׳ נימא דההיא מבעי ליה לדר״י דאיש זוכה ואין קטן זוכה מ״מ ממילא נפקא דין שליחות שהרי אחד זוכה לכולם וא״כ ע״כ קרא דושחטו אותו אצטריך לאשמועינן אפי׳ היכא דלית לי׳ שותפות בגויה אמנם לר״י דס״ל דקרא דושחטו אותו איצטריך לאשמועינן דכל ישראל יוצאין בפסח אחד ולא אתא לאשמועינן דין שליחות קשי׳ להו שפיר דדילמא שאני התם דאית ליה שותפות בגויה וקרא דויקחו להם איש איצטריך לכדר״י ואע״ג דממילא משתמע דין שליחות מ״מ אימא דקרא מיירי בדאית ליה שותפות בגויה וזהו שכתב רש״י ולעולם בדאית לי׳ שותפות כו׳ ועיין בהרב בעל עצמות יוסף דהשתא ליכא למימר דא״כ למה לי קרא דושחטו שהרי לר״י קרא דושחטו לא אתא לאשמועינן דין שליחות ומעיקרא כי פריך ודלמא שאני התם דאית ליה שותפות בגויה דאעיקר פרכא דההוא מבעי ליה לכדר״י קא סמיך אלא שהתרצן לא הבין קו׳ וכ״נ דעת רש״י ז״ל שכתב בפ״ג דגיטין דכ״ג ע״א ד״ה והא לאו בני דעת וז״ל וגבי שליחות איש בעינן ולא קטן דשליחות נפ״ל מויקחו להם איש שה לבית אבות כו׳ ע״ש וק״ט דאיך שנה משנתו דלא כהלכתא שהרי לרבינו דס״ל דכל ישראל יוצאין בפסח א׳ ואכילת פסחים לא מעכבא הוא דנפ״ל שליחות מקרא דויקחו אמנם לריב״ק דהלכתא כותיה דאכילת פסחים מעכבא וכמו שפסק רבינו ז״ל שליחות נפ״ל מקרא דושחטו גם הרי״ף והרא״ש ז״ל הביאו דרשת ריב״ק משמע דהלכתא כותיה ורש״י ז״ל עצמו בפי׳ החומש סדר בא הביא דרשת ריב״ק וא״כ איך פי׳ דשליחות נפ״ל מויקחו להם אלא הוא הדבר אשר דברתי דרש״י ז״ל ס״ל דלריב״ק נמי נפ״ל שליחות מקרא דויקחו באם אינו ענין וכמ״ש וע״פ האמור צדקו מאד דברי הגאון הרא״ם ז״ל שכתב על דברי רש״י ז״ל שהביא דרשת ריב״ק וז״ל וא״ת אמאי לא יליף כו׳ וי״ל דנפ״ל מהני תרי קראי באם אינו ענין כו׳ כדאיתא בפרק הא״מ ע״ש ותמה עליו הרב חד״ה ז״ל דנעל׳ ממנו דברי התוס׳ ז״ל שכתבו דלריב״ק לא תקשי ליה דילמא בדאית ליה שותפות והיינו דלא פריך ליה לעיל לריב״ק אלא הכא לר״י ע״ש אכן כפי מ״ש הנה נכון דהרב ז״ל בשיטתיה דרש״י קאי וברוחב בינתו ועוצם חכמתו בזה ראה וקדש שדעת רש״י ז״ל דלריב״ק נמי נפ״ל מהני תרי קראי כדמוכח בהדיא ממ״ש בגיטין וקו׳ התוס׳ ל״ק ליה וכמ״ש כנ״ל ולדברי התוס׳ יש ליישב דס״ל ז״ל בשמעתין כאיכא מ״ד שכתב הר״ן דזכיה לאחר עדיפא משליחות וזכין לקטן ע״י אחר ד״ת ומש״ה ק״ל ז״ל דאמאי לא דחי לעיל לריב״ק שאני התם דאית ליה שותפות בגויה ומקרא דויקחו להם איש לא נפ״ל דהתם מדין זכיה הוא דעדיפא משליחות כנ״ל ודוק:בסיוע פרויקט פרידברג לפרסום הגניזה, מפעל משותף של חברת פרידברג לכתבי יד יהודיים (FJMS) ופרויקט פרידברג לפרסום הגניזה (FGP), לע"נ ר' פרץ ב"ר מרדכי יהודה פרידברג ז"ל, נלב"ע י"ד כסלו תשס"ג לפ"ק, תנצב"ה. הונצח ע"י בנו וכלתו, דוב וגיטל חיה פרידברג, טורונטו

הערות

Rambam

Peirush

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

Please Login

נא להתחבר לחשבונכם

Login!כניסה לחשבון