Tzafenat Paneach (Rogatchover) Maakhalot Asurot 11 – צפנת פענח מאכלות אסורות יא‏ – Mishneh Torah

(א) יין שנתנסך לעבודה זרה אסור בהנייה, והשותה ממנו כל שהוא לוקה מן התורה. וכן, האוכל כל שהוא מתקרובת עבודה זרה, מבשר, או פירות^א, אפילו מים ומלח האוכל מהן כל שהוא לוקה, שנאמר ״אשר חלב זבחימו יאכלו ישתו יין נסיכם^ב״ (דברים ל״ב:ל״ח), (ב) יין שנתנסך לה כזבח שקרב לה, וכיון שאיסור זה משום עבודה זרה הוא, אין לו שיעור, שנאמר בעבודה זרה ״ולא ידבק בידך מאומה מן החרם״ (דברים י״ג:י״ח): (ג) יין הגויים שאין אנו יודעין אם נתנסך או לא נתנסך, והוא הנקרא סתם יינם, אסור בהנייה כיין^ג שנתנסך. ודבר זה מגזירת^ד סופרים הוא, והשותה מסתם יינם רביעית, מכין אותו מכת מרדות. (ד) וכל יין שנגע בו הגוי^ה אסור, שמא ניסך אותו, שמחשבת הגוי לעבודה זרה. הא למדת שיין ישראל שנגע בו הגוי דינו כסתם יינם שהוא אסור בהנייה: (ה) גוי שנגע ביין שלא בכוונה, וכן תינוק גוי שנגע ביין, אסור בשתייה ומותר בהנייה. הלוקח עבדים מן הגויים ומלן וטבלן^ו מיד, אינן מנסכין את היין^ז, ויין שיגעו^ח בו מותר בשתייה, ואף על פי שעדיין לא נהגו בדתי ישראל, ולא פסקה עבודה זרה מפיהם. (ו) בני השפחות הגויות שנולדו ברשות ישראל, ומלו ועדיין לא טבלו, הגדולים אוסרין היין כשיגעו בו, והקטנים אינן אוסרין: (ז) גר תושב, והוא שקיבל עליו שבע מצוות, כמו שביארנו, יינו אסור בשתייה ומותר בהנייה. ומייחדין אצלו יין, ואין מפקידין אצלו יין. וכן, כל גוי שאינו עובד עבודה זרה^ט, כגון אלו הישמעאלים, יינם אסור בשתייה ומותר בהנייה, וכן הורו כל הגאונים. אבל הנצרים^י עובדי עבודה זרה הם, וסתם יינם אסור בהנייה: (ח) כל מקום שנאמר בענין זה שהיין אסור, אם היה הגוי שנאסר היין בגללו עובד עבודה זרה, הרי הוא אסור בהנייה, ואם אינו עובד עבודה זרה, הרי הוא אסור בשתייה בלבד. וכל מקום שנאמר גוי סתם, הרי זה עובד עבודה זרה: (ט) אין מתנסך לעבודה זרה אלא יין שראוי להיקרב^יא על גבי המזבח. ומפני זה כשגזרו על סתם יינם, וגזרו על כל יין שיגע בו הגוי^יב שיהיה אסור בהנייה, לא גזרו אלא על היין שראוי להתנסך. לפיכך יין מבושל של ישראל שנגע בו הגוי, אינו אסור, ומותר לשתותו^יג עם הגוי בכוס אחד. אבל יין מזוג, ויין שהתחיל להחמיץ ואפשר שיישתה, אם נגע בו, נאסר: (י) הורו גאוני המערב שאם נתערב ביין ישראל מעט דבש או מעט שאור, הואיל ואינו ראוי למזבח, הרי הוא כמבושל, או כשיכר, ואינו מתנסך, ומותר לשתותו עם הגוי: (יא) מאמתי^יד ייאסר יין הגויים, משידרוך ויימשך היין. אף על פי שלא ירד לבור, אלא עדיין הוא בגת, הרי זה אסור. לפיכך אין דורכין עם הנכרי בגת, שמא יגע בידו וינסך, ואפילו היה כפות. ואין לוקחין ממנו גת דרוכה, ואף על פי שעדיין היין מעורב עם החרצנים והזוגין^טו ולא ירד לבור: (יב) נכרי שדרך היין לישראל^טז ולא נגע בו, והרי ישראל עומד על גביו, וישראל הוא שכנסו בחבית, הרי זה אסור בשתייה. (יג) החומץ של גויים אסור בהנייה, מפני שנעשה יין נסך קודם שיחמיץ:
גוי שהיה דורס ענבים בחבית, אף על פי שהיין צף על גבי ידיו, אין חוששין משום יין נסך. היה אוכל מן הסלים, והותיר כסאה וכסאתים וזרקן לגת^יז, אף על פי שהיין מנתז^יח על הענבים, אינו עושה אותו^יט יין נסך: (יד) החרצנים והזוגין של גויים אסורין בהנייה^כ כל שנים עשר חודש. ולאחר שנים עשר חודש, כבר יבשו ולא נשאר^כא בהן לחלוחית, מותרין^כב באכילה. וכן, שמרים של יין שיבשו לאחר י״ב חודש, מותרין, שהרי לא נשאר בהן ריח יין, והרי הן כעפר וכאדמה: (טו) נודות^כג הגויים וקנקניהם שהכניסו בהן הגויים יינם, אסור ליתן לתוכן יין עד שיישנן שנים עשר חודש, או עד שיחזירן לאור עד שיתרפה הזפת שעליהן, או עד^כד שייחמו, או עד שיתן לתוכן מים שלשה ימים מעת לעת, ומערה המים ומחליף מים אחרים^כה מעת לעת שלשה^כו פעמים בשלשת הימים, בין שהיו הכלים שלהן, בין שהיו של ישראל ושאלו אותן והכניסו בהן יינם. ואם נתן לתוכן יין קודם שיטהר אותן, הרי זה אסור בשתייה: (טז) ומותר ליתן לתוכן שיכר או ציר או מורייס מיד, ואינו צריך לכלום. ומותר ליתן היין לתוכן אחר שנותן הציר או המורייס, שהמלח שורפן: (יז) הלוקח כלים חדשים שאינן מזופתין מן הגויים, נותן לתוכן יין מיד, ואינו חושש שמא נתנו בהן יין נסך. ואם היו מזופתין, מדיחן, ואף על פי שהן חדשים. וכן, כלי שנתנו בו יין נסך ואין מכניסו לקיום, כגון כלי שחוסף^כז בו, או המשפך^כח, וכיוצא בהן^כט, משכשכו במים ודיו. (יח) וכן, כוס של חרס^ל ששתה בו הגוי, אסור לשתות בו^לא פעם ראשונה ושניה, ושלישית מותר, שכבר הלכו צחצוחי היין שבו. והוא שהיה מצופה באבר כדרך שהיוצרין עושין, או שהיה מזופת, אבל של חרס צריך הדחה: (יט) כלי חרש השועים^לב באבר שנשתמשו בהן ביין נסך, אם היו לבנים או אדומין או שחורים, מותרין, ואם היו ירוקין, אסורין, מפני שהן בולעין. ואם יש בהם מקום מגולה של חרס, בין לבנים בין ירוקין אסורין, מפני שהן בולעין. וייראה לי שאין הדבר^לג אלא בשכנסו בהן לקיום, אבל אם^לד לא כנסו בהן לקיום, מדיחן ומותרין, ואפילו הן של חרש: (כ) גת של אבן ושל עץ שדרך בהן הגוי, או גת של אבן שזיפתה הגוי אף על פי שלא דרך בהן^לה, מדיחן במים ובאפר ארבעה^לו פעמים, ודורך בהן. ואם היתה בהן לחלוחית, מקדים האפר למים, ואם לאו, מקדים המים: (כא) גת של אבן מזופפת שדרך בה הגוי, או גת של עץ זפותה אף על פי שלא דרך בה, צריך לקלוף את הזפת. ואם יישנה שנים עשר חודש, או נתן בה מים שלשה ימים מעת לעת, אינו צריך לקלוף. לא תהיה הגת חמורה^לז מן הקנקנים, לא נאמר יקלוף אלא להתירה מיד: (כב) גת של חרש, אף על פי שקלף את הזפת, אסור לדרוך בה מיד, עד שייחם^לח אותה באש עד שירפה הזפת. ואם יישנה^לט או נתן בה מים שלשה ימים, מותרת, כמו שביארנו: (כג) משמרת של יין של גויים, אם היתה של שיער, מדיחה ומשמר בה. ואם היתה של צמר, מדיחה במים ובאפר ארבעה פעמים, ומניחה^מ עד שתינגב, ומשמר בה. ואם היתה של שש, מיישנה שנים עשר חודש, ואם יש^מא בה^מב קשרים, מתירן:
וכן כלי חלף והוצין וכיוצא בהן מקפיפות^מג שדורכין בהן היין, אם היו תפורין בחבלים, מדיחן, ואם היו אחוזות זו בזו^מד בסיבוך קשה, מדיחן באפר ובמים ארבעה פעמים, ומנגבן ומשתמש בהן, ואם היו תפורות בפשתן, מיישנן שנים עשר חודש, ואם היה^מה בהן קשרים, מתירן: (כד) כלי הגת שדרך בהן הנכרי יין נסך, כיצד מטהרין אותן כדי שידרוך בהן הישראלי^מו, הדפין והעדשים והלולבין, מדיחן, העקלים של נסרים ושל בצבוץ, מנגבן, של שיפה ושל גמי, מיישנן שנים עשר חודש, ואם רצה לטהרן מיד, מגעילן ברותחין, או חולטן במי זיתים, או מניחן תחת צינור שמימיו מקלחין^מז או במעין שמימיו רודפין שתים עשרה שעות, ואחר כך יותרו: (כה) בזמן שהיתה ארץ ישראל כולה לישראל, היו לוקחין היין מכל אדם מישראל, ואין חוששין לו. ובחוצה לארץ לא היו לוקחין היין מכל אדם מישראל^מח, אלא מאדם שהוחזק בכשרות. ובזמן הזה אין לוקחין יין בכל מקום אלא מאדם שהוחזק בכשרות. וכן הבשר, והגבינה, וחתיכת דג שאין בה סימן, כמו שביארנו: (כו) המתארח אצל בעל הבית בכל מקום ובכל זמן, והביא לו יין, או בשר, או גבינה וחתיכת דג, הרי זה מותר, ואין צריך לשאול עליו, ואף על פי שאינו מכירו, אלא יודע שהוא יהודי בלבד. ואם הוחזק שאינו כשר ולא מדקדק בדברים אלו, אסור להתארח אצלו. ואם עבר ונתארח אצלו, אינו אוכל בשר ולא שותה יין על פיו, עד שיעיד לו אדם כשר עליהן:רמב"ם מדויק, מהדורת הרב יצחק שילת (ירושלים, תשפ"א) עם תיקונים, כל הזכויות על המהדורה הדיגיטלית שמורות לעל־התורה. למבוא למהדורה לחצו כאן.

הערות

^א ד: מפירות. אך בכתבי⁠־היד כבפנים.

^ב בד׳ נוסף: יקומו וגו׳. ואינו שייך לכאן.

^ג ד: כמו יין. לא חס על הדיו.

^ד ד: מגזירות. שינוי לשון שלא לצורך.

^ה בת3 נוסף: הרי זה. ת2 (מ׳שנגע׳): שיגע בו הגוי הרי זה. וכך ד (גם פ, ק).

^ו ד (גם פ) [מ׳ומלן׳]: ומלו וטבלו. אך ההדגשה היא שאע״פ שהאדון מל וטובל אותם.

^ז בד׳ (גם פ, ק) לית מ׳את׳. קיצור מכוון.

^ח ד: שנגעו. שינוי לשון לגריעותא.

^ט ד (מ׳גוי׳): עכו״ם שאינו עובד עכו״ם. כאן הביאה הצנזורה את הקורא לידי גיחוך: עובד כוכבים ומזלות שאינו עובד עבודת כוכבים ומזלות...

^י כך ת1, ת3, וכ״ה בהל׳ ע״ז ט, ד ועוד בכה״י שעליו חתימת יד רבנו. א: הנוצרים. ד (עד ׳וסתם׳): אותם העובדים עכו״ם סתם. שינוי גדול מאימת הצנזורה.

^יא ד: להקריב. שינוי לשון לגריעותא.

^יב בד׳ לית. וחסרון המורגש הוא.

^יג ד: לשתות. חסך בדיו וחיסר בענין.

^יד כך ת2. א: מאימתי. וכך ד (גם פ). כנ״ל י, טז הערה 3.

^טו ד: וזגין. וכן לקמן הל׳ י״ד. אך במשנה עבודה זרה ב, ד ועוד בכ״י רבנו כבפנים.

^טז בת3-1 לית. וכך ד (גם פ, ק).

^יז ד: בגת. שינוי לשון לגריעותא.

^יח ד: מגתו. ושיבוש הוא.

^יט בד׳ (גם פ, ק) לית. וחסרון המורגש הוא.

^כ בד׳ לית. אך המשנה עבודה זרה ב, ד מדגישה זאת.

^כא ת2: נשארה. וכך ד (גם פ, ק).

^כב ת3: ומותרין. וכך ד (גם פ, ק).

^כג ד: נאדות. וכ״ה במשנה עבודה זרה ב, ד בכ״י רבנו, אך בפיהמ״ש שם כבפנים.

^כד בד׳ (גם פ, ק) לית. וחסרון המורגש הוא.

^כה בת3-2 נוסף: כל. וכך ד (גם פ, ק).

^כו ד: שלש. אך במשנה שקלים ג, ג בכ״י רבנו כבפנים.

^כז ד (גם פ, ק): שחושף. ע׳ ישעיהו ל, יד. אך בכתבי⁠־היד כבפנים, ומצוי הדבר שבלשון חכמים שי״ן שמאלית הופכת לסמ״ך.

^כח כך ת3-1, וכ״ה במשנה עבודה זרה ה, ז בכ״י רבנו. א: המשפוך. וכן עוד פעמיים לקמן הל׳ י״ג.

^כט ד: בה. אך מוסב על שני כלים.

^ל ת1, ת3: חרש. וכן כ״פ לקמן.

^לא בד׳ (גם פ) נוסף: הדיחו. וכך היה לפני הראב״ד והשיג על זה, ע׳ ׳כסף משנה׳, אך בכתבי⁠־היד לית.

^לב כך ת2-1. א: השוועים. ע׳ לעיל ו, כא הערה 11.

^לג בת1 נוסף: כן.

^לד בד׳ לית. וחסרון המורגש הוא.

^לה ד (גם פ): בה. אך בכתבי⁠־היד כבפנים, ומוסב גם על של עץ.

^לו ד: ארבע. וכן כ״פ לקמן. ע׳ לעיל הערה 12.

^לז בת3-1 נוסף: יתר. וכך ד (גם פ).

^לח ד (גם פ, ק): שיחם. אך בכתבי⁠־היד כבפנים. וכן להלן טז, כב. והקריאה לכאורה: יְיַחֵם. וצ״ע.

^לט בד׳ נוסף: שנים עשר חדש. תוספת לשם הבהרה.

^מ ד: ומדיחה. שיבוש מגוחך.

^מא ת1: היו.

^מב ד: בהן. אך אולי מוסב דוקא על האחרונה.

^מג ד: מכפיפות. אך במשנה סוטה ג, א בכ״י רבנו ׳קפיפה׳.

^מד בד׳ לית. העיקר חסר מן הספר.

^מה ד (גם פ): יש. אך בכתבי⁠־היד כבפנים (בפעלי הוייה יש שמשתמשים בל׳ יחיד).

^מו ד: הישראל. שינוי לשון לגריעותא.

^מז ד: מקולחין. אף זה שינוי לשון לגריעותא.

^מח בד׳ לית מ׳היין׳. קיצור מכוון.

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

Please Login

נא להתחבר לחשבונכם

Login!כניסה לחשבון