(א)יין שנתנסך אסור בהנאה כו׳. עיין בהך דפסחים ד׳ כ״ב ע״א גבי מים הנסכים אך שם נקט לפני כו׳ ועיין מש״כ התוס׳ שבת ד׳ י״ז ע״ב ד״ה על ותוס׳ חולין ד׳ מ׳ ע״א דס״ל דהא דס״ל לריב״ב דאין מנסכין כו׳ זה רק גבי ניסוך ולא בשאר תקרובות ע״ש, ועיין תוס׳ ע״ז ד׳ כ״ט ע״ב דס״ל דנסך ותקרובות הוה שני דברים ע״ש בד״ה יין, וע״ש בתוס׳ ד׳ ל״ב ע״ב ד״ה והיוצא מה שמפרשים בשם ר״ת לחלק בין דרך פנים לשאינו דרך פנים וע״ש ד׳ נ״א ע״ב גבי הך דלפנים מן הקילקלים אפילו מלח ומים אסור ובירושלמי פ״ג דע״ז ה״ו דמלח לשוף ומים להדיח ועיין בע״ז דף ל״ד ע״ב גבי פרש עגלי ע״ז משום לא ידבק ובירושלמי שם פ״ה גבי אסורים בכ״ש נקט ג״כ משום לא ידבק ותוס׳ ע״ז ד׳ י״ב ע״ב ד״ה אלא בורד כתבו ג״כ דלוקה ועיין תוס׳ זבחים ד׳ ע״ב ע״א דכתבו ג״כ גבי יין נסך הך דלא ידבק ולא משום דאיתקש למת ועיין שבת ד׳ צ׳ ע״א גבי המוציא ממשמשי כו׳ ועיין במש״כ רבינו ז״ל בהל׳ עכו״ם פ״ז הל׳ ב׳ ג׳ והל׳ ט״ו ע״ש והעיקר הוא כך דדבר שנקרב לע״ז זה בעצמו אסור בלאו אך זה רק הקרב וכן בפני ע״ז אבל הדבר הנשאר ממנו כמו העור וכגון הך דחולין ד׳ ל״ט ע״ב דהם היו צריכין רק דם והחלב ואם שחטו אותה לע״א בשביל זה אז הדם והחלב אסור מטעם לאו דלא ידבק אבל הבשר והעור וכן גבי יין מה שנתנסך לפני כו׳ זה אסור בלאו אבל מה שנשאר בהכלי אף שעשה בה מעשה וסכסך בה לע״ז זה רק משום איסור דיין נסיכם וכשיטת הרמב״ן ז״ל וכמו דאמרינן בהך דזבחים דף פ״ה ע״ב גבי אימורים שהעלן לפני זריקת דמן שנעשו לחמו של מזבח אף דאין בהם מעילה וכן לענין הך דסוכה ד׳ מ״ט ע״ב גבי יין קרוש של שיתין ע״ש ברש״י וברש״י פסחים ד׳ כ״ב ע״א דיליף שם בד״ה כמים מחמת הך דכל הנוגע בהם יקדש ולא מחמת גדר קרבן, וה״נ כן, וזה הוה גדר עצם איסור ע״ז. ובזה י״ל לענין מה דרבינו ז״ל ס״ל בהך דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו עיין בפ״ח ה״א מהל׳ ע״ז וע״ש בהשגת מ״ש על רבינו ועיין מש״כ רבינו בהל׳ שחיטה פ״ב ה׳ כ״א שדייק שם דאין אדם מישראל ועיין מש״כ רבינו בהל׳ חובל ומזיק פ״ז ה״ו ע״ש מה דס״ל דאוסר ע״י מעשה. ובהל׳ כלאים פ״ה ה״ח ס״ל דאינו אוסר ועיין מש״כ רבינו בהל׳ טומאת אוכלים פי״ב ה״ב דרק ברצון הבעלים ובפ׳ כ״ד מהל׳ כלים ה״ז ושם בפ׳ כ״ה הי״א וכ״מ בזה. אך הדין כך דבאמת הך טעם דלצעוריה לא מהני רק לומר דלא נעשה הדבר תקרובות לע״ז. שע״י זה תאסר כל הדבר וכעין דאמרינן בהך דחולין דף קל״ה גבי חוץ מגיזה ועיין ברש״י מעילה דף י״ג גבי הך ואחרים מתנדבים ע״ש ומש״כ רבינו בפ״ז מהל׳ ע״ז ה״ג ע״ש אבל הדבר שהוא בעצם הקריבו לע״ז וכן היין שנתנסך לע״ז בזה לא מהני כלל לצעוריה. אך בדבר שאינו שלו אף דקי״ל דע״י מעשה נאסר זה רק שייך בגדר דין אבל לומר שזה יהיה נעשה שייך בעצם לע״ז א״א על דבר שאינו שלו וכמו דאין אדם מקדיש דבר שאינו שלו וכמו גבי כלאים אף ע״י מעשה דזרע דלא כשיטת הרא״ש והר״ש בכלאים פ״ז. וא״כ היכא דהוא אינו שלו ויש לתלות לצעוריה אז מותר דליכא ב׳ הטעמים לאיסור. ועיין ביבמות דף ס״ו ע״ב גבי ההוא איצטלא דפרשוה אמיתנא דאי לאו שהיתה שלהם לא הוה מהניא כלום דמ״מ המת לא יוכל לקנותה שיהיה שלו כיון דאינו שלהם. ועיין מש״כ התוס׳ סנהדרין דף מ״ח ע״א ד״ה מותר. וא״כ לפי זה כך דגבי הך דחולין דף מ׳ גבי סימן אחד ע״ש ברש״י ועיין בהך דסנהדרין דף ס״ב ע״א ברש״י אם זה הוה עבודה גמורה או לא בזה ס״ל לרבינו דלעשותה שתהיה נאסר גדר זבח לא מצי כיון דמ״מ אין די בכך לגבוה וכמ״ש בזה בהל׳ ע״ז רק דמ״מ בשלו נאסרה מחמת הך דלא ידבק וכמש״כ וזה א״א לעשות בדבר שאינו שלו דכיון דאינו נאסר מחמת זבח רק משום דנעשית של ע״ז וזה א״א וזהו שיטת רבינו בהל׳ ע״ז שם משא״כ גבי יין שנתנסך אז ע״י מעשה נאסר אף של חבירו בגדר יין נסיכם לא בגדר לא ידבק וכמש״כ רק היכא די״ל לצעוריה אז זה בטל אבל על שלו לא מהני הך לצעוריה כגון גבי שותפות ודלא כשיטת התוס׳ בחולין דף מ״א ד״ה בישראל דזה האיסור משום לא ידבק ועל עצם לא מהני תנאי כעין הך דמנחות דף ע״ט ע״ב גופא דמנחה היא ועיין גיטין דף ע״ד גבי תנאי ומעשה בדבר אחד ועיין ב״ק דף ק״י ע״ב גבי הך דהלכתא גמירי לה דלא מהני אדעתא דהכי. ועיין תוס׳ ע״ז דף ל״א ע״א ד״ה המפקיד ע״ש. וזהו מה דמדייק הגמ׳ דפסחים דף כ״ב ע״א מים הנשפכין לפני ע״א ר״ל דהאיסור הוא רק משום בפני ע״א והוה בגדר לא ידבק לא משום תקרובת ועיין מש״כ התוס׳ בע״ז דף נ״ח ע״ב ד״ה אלא ועוד אדרבא ע״י הרקה כו׳ אך שם זה הוה גדר עצמות ע״ז וזה היה רק בפני ע״ז וניסוך דיין נסיכם הוא רק גדר זריקה כמש״כ התוס׳ סנהדרין דף ס׳ ע״ב וכאן דף כ״ט ע״ב ועיין בר״ן שם בזה. ועיין מש״כ הר״ש ז״ל באהלות פי״ז מ״ג דגם גבי שותפים שייך לומר אין אדם אוסר דבר שאינו שלו ולקמן בהל׳ שחיטה נאריך בזה, ועיין בירוש׳ שביעית סי׳ פ״ח מבואר שם דהיה דרכם לזלף מים לפני ע״ז וזהו בעצם הך דע״ז דף מ״ד ע״ב גבי מרחץ של אפרודיטי ע״ש. ועיין בחולין דף ל״ט ע״ב ברש״י ותוס׳ בד״ה מקום שאין דמבואר שם דשחיטה לע״ז אוסרת כל הבהמה וזה הוה בגדר עבודה ולכך אסורה הכל ועיין בהך דע״ז דף נ״א גבי שבר מקל בפניה חייב ונאסרת ר״ל ג״כ משום דהוה זביחה ונאסרת בגדר זבח דהוה עבודה וזריקה נאסר ג״כ בגדר עבודה רק דבעי משתברת אבל הקטרה נאסר הדבר הנקטר לא משום עבודה רק משום לא ידבק, ונ״מ דאם הקטיר דבר שאינו שלו אז לא נאסר ועיין בע״ז דף ל״ה ע״ב גבי גבינות בית אונייקי דאמר שם דמיירי באומר רק בגמר זביחה ע״ש בתוס׳ ור״ל כך דכיון דמה דהשחיטה אוסרת הוא מטעם עבודה ומיקרי זבח זה לא שייך לאסור רק דבר השייך בגוף הבהמה אף קרניו עיין ב״ק דף ע״ח ע״ב ובדברי רבינו פ״ז מהל׳ ע״ז ה״ג אבל פירשה רק האיסור משום דהוא של ע״ז ולכך זה רק אם רוצה להקטיר לע״ז או לזרוק דאז הוה בגדר לא ידבק ולכך מוקי כן הגמ׳. ועיין מש״כ התוס׳ ע״ז דף נ׳ ע״ב גבי ככרות שנותנין לע״ז ע״ש ואף דזה הוה עבודה כמבואר בסנהדרין דף ס׳ ע״ב מ״מ לא לענין לאסור. ועיין בהך דנדרים דף ל״ו ע״א גבי פיגול ע״ש בר״ן וברא״ש דשם ג״כ אמרינן משום דע״י מעשה אסרן ע״ש מה דרצה לחלק בין מזיד לשוגג וה״פ דפיגול הוה זה גדר עבודה ומרצה לפיגולו כמבואר בכמה מקומות ואין הפסול משום מחשבה רק דהדין הוא כן וא״כ לא קשה הך דאין אדם אוסר כו׳ רק בשוגג ור״ל כמו הך דמוקי במנחות דף מ״ט דהוא סבר שזה שלמים וא״כ גם הוא לא מכוון לעשות פיגול דהא הקרבן לא הוה רק חטאת וא״כ השליחות לא הוה רק על חטאת ולא על שלמים וא״כ לימא ליה דעל זה לא נעשה שליח ואמר שם משום קרא, או למסקנא משום שלוחי דרחמנא וגבי קדשים לא אמרינן הך סברא לצעוריה קא מיכוין ועיין פסחים דף קכ״א ע״א ד״ה משום חשדא ע״ש וצ״ל כך דלכך גבי ע״ז מהני לאסור ע״י מעשה הוא משום דיליף ממחשבת פנים והנה אם נימא דהוא מכוין לצעוריה וא״כ לא הוה כלל שום דבר וי״ל דהוה רק כמו עובד להכעיס בסנהדרין דף ס״א ובע״ז דף נ״א וע״ש דף נ״ד דהיכא דאינו מחוייב על העבודה לא נאסר משום דלא הוה עבודה, משא״כ גבי קדשים דמ״מ העבודה הוא עבודה ומאי נ״מ במאי מחשב אף אם רק לצעוריה מ״מ הוה פיגול, ונ״מ לפי״ז אם עשה מעשה לעשות תשמישי ע״ז בדבר שאינו שלו לא נאסר והך דמבואר בע״ז דף נ״ד ע״ב גבי קרקע עולם דחפר בה בורות שיחין ומערות נאסרה שם ר״ל דהויא החפירה עבודה בזה גופא עבד והוה כעין זריק׳ משתבר׳ ע״ש בתוס׳ ד׳ מ״ז ע״ב ומ״ח ע״א ואף דגבי ע״ז עצמה אמר שם דאם עשה בה מעשה אסרה וע״ש בתוס׳ בחולין ד׳ מ״א ע״א ד״ה ת״ש ורש״י ע״ז דף נ״ב ע״ב ודף נ״ד ע״ב גבי כלים של אחז י״ל דזה הוה ג״כ גדר תקרובות כעין פנים וכמש״כ התוס׳ שם דף נ״ב ע״ב ד״ה כיון ועיין רש״י יבמות דף ק״ג ע״ב גבי מנעל של ע״ז דשם לא הוה רק גדר משמש ונוי ועיין בהך דכתובות דף ק״ו ע״ב גבי כלי שרת אם מיקרי צורך קרבן ע״ש ועיין בהך דמנחות דף צ״ט גבי מחתה ותוס׳ חגיגה דף כ״ג ע״בוזבחים דף ל״ד בתוס׳ אם הוה מחתה כלי שרת או רק צורך המזבח ועיין תוס׳ ע״ז דף נ׳ ע״ב מש״כ שם גבי מחתה ע״ש ועיין בתוספתא דע״ז פ״ז גבי כלים המשמשין בגופן דיש להם ביטול אך זה רק גדר תשמיש לא גדר תקרובת כדמוכח בירוש׳ דע״ז פ״ד ה״ד גבי בימוס דאם הקטיר עליה לא מהני לה ביטול. גם יש נ״מ בין ע״ז שעובדין אותה בכך דאז שייך גדר לא ידבק בידך ובין ע״ז שאין עובדין אותה בכך רק מטעם גזיה״כ דעבודת פנים אז הוה רק דין דזבח ועיין תוס׳ ב״ק דף ע״ב מה דנסתפקו שם לענין הנאה ובתוס׳ ע״ז דף י״ג ע״ב כתבו בהדיא דלוקין על הנאה של וורד והדס וצ״ל כה״ג כמש״כ. ועיין ע״ז דף נ״ג ע״ב מה דמביא ראיה מן אשרות דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו ואמאי הא ע״י מעשה נאסר וע״כ כמו שכתבתי דהיכא דלא הויא דרך עבודה אינו נאסר אפילו ע״י מעשה. ועיין מש״כ התוס׳ ב״ק דף ע״א ע״א ד״ה בשלמא דכתבו משום דע״י מעשה נאסר ושם בגמ׳ מוקי לה כר״ש ור״ש ס״ל אין אדם אוסר כו׳ גבי כלאים כמבואר ביבמות דף פ״ג ובירוש׳ פ״ז דכלאים גבי נעבד דאמר דזה תליא בזה ושם בגמ׳ מבואר דאף בתחלת שחיטה נאסרה ואף דלא הויא עדיין שינוי מעשה כלל וצ״ל כך דהנה רבינו פסק בהל׳ מעשרות פ״ג ה״ז דהגומר פירות של חבירו שלא מדעתו וכן הקובע כו׳ הוה טבל ע״ש. וזה כר״י בירוש׳ ועיין בדברי הראב״ד ז״ל בהשגות בהל׳ ביכורים פ״ו ה׳ י״ט גבי עושה עיסה כו׳ משמע שם דסבר כר״ל דלא נטבל וגם בירוש׳ דמעשרות פ״ד מבואר דרק דברים שדרך לעשות משא״כ דבר שאין דרך לעשות גם ר״י מודה דלא קבע. ועיין בספרי פ׳ תצא גבי פאה בפיסקא רפ״ב דהוה מחלוקת ר״מ ורבנן גבי מעמר בשדה חבירו אם חייב בפאה ועיין בפ״ב דפאה מ״ז גבי קצרוה לסטים דהוה מחלוקת שם בירוש׳ אם רק קצרוהו לאבד או אפילו שלא לאבד גם כן פטורה ואמר שם הטעם מחמת דהפאה ניתנת במחובר לקרקע ור״ל דהא לא קנה את הקרקע דאין קרקע נגזלת והוה כדבר שאינו שלו ועיין בירוש׳ ערלה פ״א גבי גזלן שנטע. אך באמת כך דעיין בהך דכלים פ״ה גבי תנור שנגמר שלא לדעת ע״ש במשנה ד׳ בר״ש ובדברי רבינו בהל׳ כלים פכ״ד ה״ז גבי מדרס ופכ״ה ה׳ י״א גבי ראשי כלונסאות אך כך דבמקום דא״צ מחשבה רק הפעולה בלבד עושה זה אז גם שלא מדעת מהני ולכך גבי גמר למעשרות אזלי ר״י ור״ל לשיטתייהו דר״י ס״ל בפ״ב דמעשרות ופ״ג גבי שבת ושאר דברים דאף שלא בכונה טובלת לכך ס״ל דאף שאינו שלו כן. ור״ל ס״ל דבעי כונה לכך ס״ל דלאחר לא מהני וכן הוה טעם רבינו גבי הכשר דכיון דבעי כונה לא מהני בלא בעלים וכן גבי מדרס וכעין מש״כ התוס׳ יבמות דף פ״ג ע״ב גבי כלאים ועיין תוס׳ ב״ק דף ס״ו ע״ב ד״ה וגזל ובמש״כ הר״ש ז״ל בנגעים פ׳ י״ג מ׳ י״א גבי מושבו זה רק אם הוא ברשות ע״ש ועיין בירוש׳ מעשרות פ״ד ה׳ ב׳ גבי קטן ותוס׳ ביצה דף ל״ד ע״ב וגבי קצירה להתחייב בפאה י״ל כך דהא דע״י מעשה אוסר זה רק אם האיסור הוא המעשה אבל אם ע״י המעשה נעשה פעולה לא בדבר שבו נעשה המעשה רק בדבר אחר לא מהני גם מעשה וכיון שהקצירה ראשונה עושה כל השדה שתהיה מחוייבת בפאה בזה א״א בדבר שאינו שלו וזהו כונת הירוש׳ הנ״ל שהפאה ניתנה במחובר לקרקע ר״ל ושם לא עשה הליסטים מעשה ולכך א״א להתחייב. ועיין מש״כ הרמב״ן ז״ל במלחמות פ״י דב״ק על הך דדף קי״ד גבי הגנב והגזלן תרומתן תרומה ע״ש אם גם לענין הקדש או רק לענין ממונות ע״ש. ועיין בירוש׳ פ״א דדמאי ה״ד דאמר שם גבי קילור של ע״ז דאף דנתבטל בקילור מ״מ אסור בהנאה משום לא ידבק. ולכאורה ראיה לשיטת התוס׳ ע״ז דף י״ג דגם שלא כדרך הנאתו אסור בע״ז מה״ת ועיין תוס׳ שם דף מ״ח ע״ב גבי לא ישב בצלו ושם דף מ״ג ע״ב ד״ה אמרו מה דמחלקים בין חמץ לע״ז וע״ש דף ס״ב ע״ב גבי אתא לזבולי אך ר״ל כך דכיון דזה הדבר אינו ראוי להנאה אחרת רק לזה בע״ז אסור משום הך דלא ידבק אבל אם ראוי לד״א אז י״ל דשלא כדרך הנאתו מותר אף בע״ז, וזה כונת התוס׳ ב״ק דף ק״א גבי צביעה ומשקין, ומש״כ רבינו כאן ובהל׳ ע״ז דגם על כ״ש לוקה וכן ס״ל לרבינו גבי עיר הנדחת כמבואר בפ״ד ה״ז ועיין מש״כ רבינו בהל׳ שבת פי״ח ה״ה ע״ש. ועיין בשבת דף פ״ג ע״ב גבי הך דאמר שם אי לענין איסורא כו׳. אך י״ל דזה הוה כמו בריה. ועיין בהך דנגעים פי״ג מ״ג בהך מחלוקת דאבני בית המנוגע בכמה שיעורן לטמא. וגבי יין נסך מבואר בגמ׳ דע״ז דף ל״ב דשיעור טומאתו בכזית וכן ע״ז עצמה גבי טומאה ג״כ כזית כמבואר שבת דף פ״ג ע״ב ע״ש ועיין בירוש׳ תרומות פ״ו ה״א מודה ר״ל באיסורי הנאה דאסור מה״ת וי״ל דזהו כונת הירוש׳ שבת פ׳ ר״ע ה״ו מודה ר״ש באיסורי הנאה ושם בפ״ט ה״ו ע״ש ובתוספתא שם גבי המוציא אבני בית המנוגע וכ״כ בזה:
(ג)יין העכו״ם שאין אנו כו׳. הנה באמת נ״ל דכמו דגבי טומאת ע״ה ס״ל לרבינו במס׳ טהרות פ״ז ובהל׳ מטמא מו״מ שכל שהוא תחת רשות ע״ה אף שודאי לא נגע בו מ״מ גזרו עליו טומאה רק דזה הוה מחלוקת שם אם אומן מיקרי תחת רשות הבית או לא וכן כל היכא שנכנסה לביתו ברשותו אם כל הבית בחזקת טומאה או רק כדי פשיטת יד וכן אם יש נכנסין ויוצאין. אבל היכא דהוא ברשות ע״ה אז הם טמאים וה״ה גבי יינם כה״ג דאף אם לא נגעו כיון שהוא ברשותם נאסר רק היכא אם הוא אצלם חותם בתוך חותם או אם הוא אצל היין חוץ לפשיטת יד עיין בירושלמי ספ״ד דע״ז בהל׳ י״א ופ״ה ה״ז או אם ייחד לו קרן זוית בהך דע״ז ד׳ ל״א אז מיקרי דלא הוה ברשות העכו״ם עיין ב״מ ד׳ ס״ג ע״א גבי כגון שיחד לו קרן זוית אף בלא משך ועיין ביצה דף מ׳ ע״א אמר ג״כ כן גבי תחומין ורשב״ם ב״ב דף פ״ה ע״א בד״ה עד שיקבל דכ׳ שם לייחד לו רשות וכ״מ בזה דזה לא מיקרי רשות העכו״ם, אבל אם הוא ברשותו או שלו אף שלא נגע בו מ״מ אסור וזה כונת רבינו מש״כ שאין אנו יודעים אם נתנסך או לא נתנסך ר״ל אף דיוכל להיות דלא נגע ועיין בירוש׳ פ״ט דעירובין בהך מחלוקת דר״ע ורבנן בגר שנתגייר והיו לו יינות והוא אומר ברי לי שלא נגעתי אם מותרות לו. ועיין מש״כ רבינו בפ״י מהל׳ מטמא מו״מ ה״ז ע״ש ולפי מש״כ הא כיון דהיה של עכו״ם מה מהני דאח״כ נתגייר וצ״ל דזה רק לגבי ישראל אז יש על היין גדר איסור וכן לגבי ע״ה אם החבר רוצה ליקנן אז יש עליהם שם איסור אבל כ״ז שהוא ביד העכו״ם אין שם איסור עליו ועיין בע״ז דף ס״ב ע״ב גבי ההוא דאגר ארבא כו׳ אך שם שוב נ״מ לגבי ישראל. אבל לגבי עכו״ם עצמו כ״ז שלא נסכו לא חל עליו שם איסור וזהו המחלוקת דר״ע ורבנן בירוש׳ דערובין שם אם מה שנתגייר או קיבל עליו חברות הוה כמו שינוי רשות מעכו״ם לישראל ומע״ה לחבר או לא ועיין בירוש׳ דמאי פ״ו ה״ב גבי חוכר אם חזר העכו״ם ונתגייר מהו ע״ש ובמש״כ רבינו ז״ל בהל׳ שכירות פ״ב ה״ח גבי עכו״ם שהפקיד ע״ש ועיין בהך דכתובות דף כ״ח ע״ב גבי אם שייך בעכו״ם ונתגייר נאמנות כמו בקטן והגדיל ע״ש ועיין ב״מ דף ע״ב ע״א גבי ריבית, וגם נ״מ להך דב״ק דף צ״ו ע״א גבי גזל והשביח ע״ש גבי עכו״ם ונתגייר כה״ג מאי אם זה מיקרי כמו יציאה מרשות לרשות או לא וזהו הך מחלוקת דר״ע ורבנן הנ״ל ועיין בהך דע״ז דף ס״ד ע״א גבי דמי ע״ז ביד עכו״ם ע״ש בתוס׳. וע״ש דף י״ב ע״א ובדברי רבינו בהל׳ ע״ז ספ״ד ע״ש. אך העיקר דגם עכו״ם אסור ליהנות מתקרובות לא מחמת ואכלת מזבחו רק מחמת לא ידבק דגם עכו״ם מוזהר על זה עיין מש״כ רבינו ז״ל בהל׳ מלכים פ״ח הנ״ל דעל עשה דונתצתם גם ב״נ מוזהר ועיין בהך דסנהדרין דף צ׳ דגם זה בגדר ע״ז והוה כמו אביזרייהו ועיין בהך דהוריות דף י״א ע״א דשתה י״נ הוה מומר להכעיס והטעם לא כמש״כ רש״י שם מטעם שהנפש קצה רק דזה הוה בגדר ע״ז ומיירי כגון שנתנסך לפני ע״ז וכמש״כ ועיין במחלוקת הראשונים אם מותר להתרפאות מהם במקום סכנת נפשות בתוס׳ פסחים דף כ״ה ובבעה״מ במלחמות ובמש״כ לעיל לחלק בין הני דהוה בגדר לא ידבק ובין הני דרק משום גדר זבח דזה רק גדר איסור וזה הוה גדר ע״ז ולכך מבואר בירוש׳ פ״א דדמאי ה״ד דקילור של ע״ז אסור משום לא ידבק וגבי שמרים שיבשו מותרים והטעם כך דגבי קילור קודם שנתערב כבר נאסר דגם ביד העכו״ם יש שם איסור עליו משא״כ גבי סתם יינם דזה רק תקנת חכמים כ״ז שהם ביד עכו״ם אין עליהם שם איסור וכעין מש״כ רש״י פסחים דף מ״ב ע״א גבי בציקות של עכו״ם בד״ה עברה ולשה ועיין מש״כ רבינו בהל׳ נחלות פ״ו הנ״ל דאין שייך תקנ׳ חכמים על עכו״ם ע״ש וכ״כ בזה ולכך גבי שמרים מותרים דלא חל עליהם הגזירה כלל וכן לר״ע גבי גר וכמש״כ וא״ש. ועי׳ בהך דביצ׳ ד׳ כ״א ע״ב גבי שיורי כוסות דהוי איסורי הנא׳ ע״ש:
והשותה מסתם יינם כו׳. וס״ל דרק רביעית ואף דבלא זה הוה דרבנן ומאי נפקא מינה בין חצי שיעור לשלם וזה דוחק לומר דעל חצי שיעור דרבנן אין עליו מכת מרדות ועיין לעיל פ״ג ה״ו ופ״ז הי״ו ועיין מש״כ רבינו ז״ל בהל׳ שבת פ״א וכ״מ בזה אך לפי מש״כ יש נ״מ בין איסור דרבנן דמכין אותו מחמת פרט האיסור או מחמת כלל איסור דרבנן ונ״מ דאם עבר איזה איסורי דרבנן אם צריך ליתן לו מכת מרדות על כל אחד ואחד עיין תוס׳ בכורות דף נ״ד ע״א דמפרשי דהך דמכות דף י״ב ר״ל לוקה מדרבנן וחשיב שם ג׳ מלקות ותוס׳ מכות דף י״ג ע״א ד״ה גרושה אבל חצי שיעור אז הוי שם כללי איסור דרבנן ועיין תוס׳ שבת דף צ״א ע״ב גבי תרומה טמאה ותוס׳ חולין דף ל״ד ע״ב גבי הך נזיד הדמע ע״ש ומ״ש רבינו בפי״ד ה״ט ע״ש. ועיין מש״כ התוס׳ שבת דף ע״ז ע״א בד״ה ועוד דכתב שם דמיירי שנגע בו עכו״ם. ובירוש׳ שם מבואר דבאיסורי הנאה לא צריך שיעור וצ״ל דמיירי כגון שמותר בהנאה ואכמ״ל:
(ה)כותי כו׳ וכן תינוק כו׳. עיין תוס׳ ע״ז דף ל׳ ע״ב מוכח שם דאף פחות מבן ט׳ מ״מ מיקרי לענין זה גדול ע״ש בד״ה ומטמא וע״ש בע״ז דף ע׳ ע״ב ההוא רביתא ע״ש בתוס׳ וע״ש דף מ״ג ע״א גבי ביטול ע״ז, ועיין מש״כ רבינו בהל׳ עכו״ם פ״ח ה״ט דה״ה עכו״ם שוטה ג״כ אינו יכול לבטל. ועיין בירוש׳ ע״ז פ״ד ה״ד. והנה עיין בע״ז דף נ״ח ע״א גבי חרס ע״ש ברש״י. והנה נ״ל דזה רק אם נגע ביין של ישראל אבל אם היין של עכו״ם קטן או שוטה אז אסור בהנאה ואין נ״מ מה דהוא לאו בר כוונת ניסוך. ועיין מש״כ רבינו בהל׳ שחיטה פ״ד הי״א ואפילו היה קטן כו׳ אף דרבינו ס״ל דשחיטת עכו״ם לא משום דהוא לאו בר שחיטה רק משום דשחיטתו פוסל ולכך אם שוחט עכו״ם וישראל בב״א יהיה ג״כ נבלה ועיין בתוספתא חולין פ״א ובדברי הראשונים ומ״מ ס״ל דגם קטן פסול ולא אמרינן דבקטן לא שייך, וצ״ל דהיכא דהפסול מטעם הגוף אין נ״מ בין קטן לגדול והיכא דהפסול מטעם סיבה אז הוה כמו לא נגע. וא״כ גבי יינו דאז גזרו אף בלא נגע אין נ״מ בין קטן לגדול. ועיין בדברי רבינו בהל׳ אבות הטומאה פ״ב ה״י דגם גר תושב כן שחיטתו נבלה ואף דיינו מותר בהנאה כמבואר לקמן בהל׳ ז׳ וצ״ל דגבי יין הקילו. והנה שם כתב רבינו דטומאתו הוא רק מד״ס ונראה דקאי אגר תושב דאף דלא הוה בר זביחה מ״מ ס״ל לרבינו דזה רק לגבי איסור נבלה אבל לגבי טומאה מה״ת מהני שחיטת גר תושב וכן יהיה נ״מ לגבי מומר לעכו״ם אם שחיטתו מטהרת. ועיין במש״כ רבינו בפהמ״ש פ״א דחולין על הך דדף י״ג דמשמע דעיקר הטומאה מטעם ע״ז והנה בתוספתא דזבים מבואר דאף גר תושב מ״מ רוקו טמא כמו גבי עכו״ם וגם עליו גזרו שיהא מטמא כזב כו׳. ועיין בע״ז דף ל״ו ע״ב דהוה מחלוקת אם מטעם ע״ז אם מטעם שלא יהא רגיל. ונ״מ לגבי ג״ת ועיין בע״ז דף נ״ז גבי עבדים שלא טבלו דהוה מחלוקת אם רוקן טמא ומ״מ לענין יי״נ עושה מגען. וגבי גר תושב הוה להיפך, וצ״ל דשם מיירי בתוספתא בגר תושב הרואה ולא בסתם. ועיין בר״ש פ״ב דזבים מה דרוצה לחלק שם כה״ג גבי לשרוף תרומה ועיין בתוספתא רפ״א דחולין דנקט שחיטת ע״ז ושחיטת עכו״ם ע״ש וצ״ל או דר״ל על מומר או על ג״ת, ועיין מש״כ רבינו לעיל בהלכות אס״ב פי״ב ה״ה דגבי בת גר תושב ליכא קנאין פוגעין ע״ש ובפיהמ״ש בסנהדרין פ״ט משמע דאף בלא קבלה כן, ועיין בירושלמי שקלים פ״ח ה״א דגרס שם קצרן של גוים וע״כ שקיבל עליו שלא לעבוד ע״ז דאל״כ הא אסור לדור בא״י כמש״כ רבינו בהל׳ עכו״ם ואף דבירושלים גם ג״ת אסור כמש״כ רבינו בהל׳ בית הבחירה פ״ז ע״ש צ״ל דשוק העליון היה מהך דהוסיפו כמבואר בשבועות ד׳ ט״ז ע״א ע״ש ואכמ״ל:
(ז)ומיחדין אצלו כו׳. הנה בגמ׳ איתא דאין מפקידין אצלו אף במקום שרוב ישראל ע״ש ונראה דר״ל אף במקום דבעכו״ם שרי דרק גבי עכו״ם דשייך חשש ניסוך אז יש לחלק בין היכא דמירתת או לא אבל גבי ג״ת דליכא זה החשש ומ״מ גזרו שלא יפקיד אצלו אין נ״מ וכמש״כ בגמ׳ דשבת ד׳ קט״ז ע״א גבי גליונין של ס״ת דכיון דבהם אין נ״מ בין אם נמחק הכתב או לא כיון דאין כתב עליהם כלום, ועיין בירושלמי פסחים פ״א סה״א דגבי אותה שלא נשתמש בה אין שייך לחלק בין שלפנים ממנו ושלמטה, ועיין בירושלמי דמגילה פ״א גבי סמוך לכרך דאף אם חרב הכרך מ״מ סמוך לה קורין דבה נ״מ ליכא, וכה״ג י״ל במש״כ התוס׳ ע״ז ד׳ י״ד ע״ב ד״ה אמר רב דלמה אין מוכרין בהמה דקה לכותים במקום שנהגו ע״ש דכתבו דלמאי דהדר ביה רב ניחא ור״ל דכיון דגבי מכירה ליכא חשש רביעה גם בעכו״ם ומ״מ גזרו ה״ה בכותים ועיין רש״י פסחים ד׳ נ״ג ע״א ע״ש במשנה ובזה יש ליישב ג״כ מ״ש התוס׳ במנחות ד׳ ס״ח ע״א מתוספתא ומתו״כ דהיכא דמקום דאסור לכתחלה להביא ממנו עומר אם מותר לקצור ע״ש. אך באמת כך דמין שאתה מביא ממנו עומר דהיינו שעורים בזה יש לחלק שפיר בין מקום שאתה מביא לשאר מקומות אבל בשאר מינים דבלא זה אין מביאין מהן ביכורים ומ״מ אסור לקצור שוב אין נ״מ ואסור:
וכן כל כו׳. אבל בהנך אסור לייחד אצלו יין כיון שלא קיבל עליו ז׳ מצות בפני ב״ד ועיין מש״כ רבינו לקמן פי״ג הי״ב ע״ש, ועיין בכ״מ כאן אם דוקא כל האומה או אפילו אחד, ועיין מש״כ רבינו בהל׳ ע״ז פ״ח ה״ט דמשמע כל מי שאינו עובד ועיין בירושלמי פ״ח דיבמות ה״א דמבואר שם להיפך גבי ביטול, ועיין בע״ז ד׳ ס״ה ע״א כיון דדעתיה לגיורי כו׳ ואף שבודאי אז לא היו עובדין וצ״ל לחלק בין ביטל ע״י מעשה או ע״י שאר דבר כגון פחסה עיין ע״ז ד׳ מ״ב ע״א:
(יא)מאימתי כו׳ לפיכך כו׳. עיין בהך פ״ז דטהרות מ״ו דמבואר שם לשיטת רבינו דכיון שהוא תחת רשות ע״ה אפילו היכא דודאי לא נגע מ״מ טמאים וס״ל דה״נ ג״כ כן ולכך אסור אפילו כפות ואף דס״ל לרבינו לקמן פי״ב ה״א דלאו דוקא יד דה״ה בשאר אברים ג״כ, אך כאן כיון דבשעה שהוא דורך עדיין אין שם יין עליו כמבואר בתוס׳ שם בכ״מ והאיסור הוא רק בשתיה כמבואר לקמן בהל׳ י״ב ע״ש לכך כתב כאן שמא יגע בידו:
(יד)וכן שמרים של יין כו׳. עיין בתוס׳ מש״כ בשם רבינו אפרים גבי יבשו בתנור ועיין בחולין דף ק״י ע״א דאמר על פורצני דעכו״ם ואף דשם שרפם באש צ״ל כמש״כ לעיל דכיון דכבר באו ליד ישראל שוב יש עליהם שם איסור הנאה ושוב לא מהני מה ששרפם דיצא מהם טעם היין ועיין בתוספתא דע״ז פ״ז דהוה פלוגתא שם גבי קלא אילן של עכו״ם אם מהני מה שמחזירן לחומר וחוזרן לכמו שהיה ר״ל אם נעשה איסור עצמיי והוה כמו חנ״נ או רק האיסור מחמת שמעורב בו הדבר וכיון שמעביר ממנו שרי ובאמת זה תליא בהך דין דב״ק ד׳ ק״א גבי יש שבח סימנין ע״ג צמר ר״ל ג״כ כן אם הצבע הוה שבח עצמיי או רק דבר נוסף ועיין בירושלמי ערלה פ״ג גבי אם צבע דבר שיש בו רוח חיים אם נאסר ר״ל ג״כ כן אם זה הוה מעשה בגוף וכ״כ בזה ועי׳ בהך דב״ב דף צ״ז ע״א גבי שמרים של הקדש לעולם אסור ומשמע אף דבודאי אין בו יין כלל מ״מ כיון דקדוש קדושת הגוף שוב נאסר הכל ואף דבאמת יין שיש בו שמרים פסול לנסכים וא״כ נפסל וצ״ל דמיירי דלאחר שקידש בכלי נעשה בו שמרים ועי׳ בהך דחגיגה דף כ״ה ע״ב וזבחים ד׳ פ״ח ע״א בתוס׳ ד״ה מדומע אך באמת אפשר לפרש בהיפך דבשל קדשי בדה״ב אסור לעולם משום דהוה דבר שיש לו מתירין ולא בטל משא״כ בקדשי מזבח וגם מעילה פקע ממנו דכיון שנפסל לאחר שקדש בכלי וכעין מש״כ רבינו בפ״ו מהל׳ איסורי מזבח ה״ד ע״ש אך אם נימא כמו שכתבתי דכיון שנעשה איסור שוב לא פקע א״ש ועי׳ בשבת ד׳ קמ״ה ע״א דמבואר שם דאש מושך ושואב הלחלוחית של יין ע״ש ועיין בתוס׳ ע״ז ד׳ ל״ב ע״ב ד״ה כך דגרסי שם בהך דדף ע״ד ע״ב ומודה ר״מ בקנקנים כו׳ והטעם י״ל משום דר״מ ס״ל דקנקנים בעצמם אסורים בהנאה ע״ש בתוס׳ ד׳ ל״ב ע״א דנסתפקו בזה. ובאמת בתוספתא דע״ז מבואר להדיא דלר״מ קנקנים הוא בעצם אסור בהנאה ע״ש בפ״ח וכמו חרס הדרייני לדידן, ועי׳ בירושלמי דע״ז פ״ב ה״ג דס״ל דחרס הדרייני דאסור בהנאה הוא רק לר״מ ע״ש וע״ש בה״ד דמשמע ג״כ דלר״מ דאמר דאסור בהנאה לא מהני להו עירוי והוא כמש״כ דהוה כמו עצם האיסור וזהו גם הטעם דאמר שם משום שמכניסו לקיום דכיון דמכניסו לקיום הוה כמו עצם הדבר וכעין דאמרינן במעש״ש פ״א וסוף פ״ג גבי כדי יין סתומות דיש על הכדין שם מעשר שני ע״ש וה״נ כן יש על הקנקנים שם יין וכעין מש״כ רש״י בע״ז ד׳ ע״ד ע״ב גבי גולפי בד״ה קסבר ע״ש דכתב דגזרו בהם כיין עצמו ואף לדידן דלא ס״ל כר״מ מ״מ בשעה שהיין איסור בתוכם אז גם עליהם יש שם איסור הנאה כמבואר שם ד׳ ס״ה ע״ב דמקשה שם והא רוצה בקיומו דלא ניצטרו זיקא ומאי איכפת לן וע״כ דבשעה שהם בתוכם הוה כעצם האיסור. אך י״ל דנודות שאני דכיון דמסקינן בע״ז ד׳ ל״ב דאסור למכור ולעשות מהן משטיחין לחמור מטעם גזירה הוה כמו עצם, ועיין בתוספתא פ״ח דע״ז ודמאי פ״ו גבי הנותן צמר לצבע עכו״ם דאינו חושש שמא צבע בחומץ יי״נ ואמאי גרע מהך דירושלמי דדמאי פ״א הנ״ל גבי קילור וצ״ל דס״ל דצבע שאני ואף דזה הוה בעיא דלא איפשטא בב״ק ד׳ ק״א צ״ל דזה רק גבי סממנים דעומד הוא לצבע ולכך הוה חזותא מילתא דזה הוה עצם הדבר וכעין מש״כ הראב״ד ז״ל בהשגות על בעהמ״א בפ״ב דפסחים גבי בגד, ועיין בירושלמי פ״ב דערלה ה״א גבי הנאת ערלה בטלה ברוב ומ״מ גבי צבע בעי מאתים כמבואר שם, ועי׳ מש״כ רבינו לקמן פט״ז, וה״נ כן. אבל חומץ דאינו עומד לצבוע חזותא לאו כלום היא, ועיין זבחים ד׳ ע״ט ע״א ומה דמקשה בב״ק ד׳ ק״א ע״ב שם מדם ע״ש ברש״י ד״ה ואם לאו שם ר״ל דכיון דאמרינן דחזותא מלתא וא״כ הוה כמו שניכר הדבר ועיין במנחות ד׳ כ״ג ע״א גבי שמן דכל היכא דמקצתו ניכר גם הבלוע הוה כמו בעין וה״נ נימא גבי דם שיהיה הבלוע כממש מחמת זה וכן ר״ל בע״ז ד׳ ס״ו ע״ב גבי הך דכמון דאמר שם שאני התם דמיקליה איסורו ור״ל דאם האיסור בעין אז גם הריח שלו אסור אבל אם ליכא האיסור שוב אין חל שם על הריח ומשום דגם בתרומה אם אינו ראוי ליתנו לכהן לא חל עליו שם איסור וכמש״כ הרמב״ן במלחמות ב״מ ד׳ ל״ח וכמש״כ, ועיין בהך דברכות ד׳ ל״ז ע״ב גבי כשבא מלחם גדול ע״ש דכיון דניכר הדבר מהיכן בא לא נאבד שם הדבר מעליו וכ״כ בזה:
(יז)הלוקח כו׳ ואם היו כו׳. הטעם דרבינו דמה דנבלע היין בשעת זפיתה זה לא איכפת לן כמבואר בגמ׳ שם ד׳ ל״ג רק מחמת היין בעין שיש על הזפת לכך די בהדחה. והנה רש״י ז״ל ס״ל דכלים חדשים שלא נשתמש בהם מתחלה אז בלעי טפי ובפרט ע״י זפת וכמבואר בהך דב״מ ד׳ מ׳ ע״א וע״ב ע״ש בתוס׳ ד״ה במזופפין ועיין במש״כ רש״י בע״ז ד׳ ל״ג ע״ב ד״ה כסא ובזה א״ש כל מה שהקשה תוס׳ על רש״י שם בד״ה כך ורש״י דייק מדגבי נודות קתני גרודים חדשים וגבי קנקנים קתני חדשים גרודים ועי׳ בירושלמי דע״ז פ״ב דאמר שם דע״י הזפת הם בולעות ודלא כתוס׳ רק החילוק הוא אם היו מתחלה של עכו״ם או אם היו של ישראל ואח״כ נשתמש בהם עכו״ם ועי׳ תוס׳ ע״ז ד׳ ע״ד ע״ב ד״ה הגת ושם ד״ה דהוה דס״ל דמזופפים הוה כמכניסו לקיום ועי׳ בתוס׳ שם ד׳ ע״ב ע״ב ד״ה אם יש מה דרצו לחלק בין משפך של עץ לשל חרס ובתוס׳ נדה דף ס״ה ע״א ד״ה הדפין מה דמחלקי שם בין גת לנודות דדבר שמכניסו לקיום אין נ״מ בין תחלתו של ישראל או לא, ועיין בכלים פ״ג מ״ז גבי כלי נחושת שזפתן דליין הוה חיבור ע״ש ושם במשנה ח׳ גבי משפך ע״ש מה דמחלק בין עץ לחרס ועיין במש״כ רבינו בהל׳ כלים פ״ו ה״ג דזפת לא הוה חיבור רק גבי יין וע״ש פי״ד ה״י ומ״ש שם בהשגות ורבינו ז״ל לשיטתיה אזיל דס״ל דזפת לא הוה חיבור רק סתימה ועי׳ בכלים פ״ב גבי משפך אם יש עליו שם כלי ומש״כ רבינו כאן גבי משפך בפי״ב:
(כה)בזמן שהיתה כו׳ וכן הבשר כו׳. עיין בהשגות, ועיין לעיל בפ״ג ובפ״ח דרבינו כתב ג״כ כן גבי דגים וגבי ג״ה ושם לא השיג עליו הר״א ז״ל וצ״ל דס״ל לחלק דגבי דג סומך עצמו על סימן אחד של ראש ושדרה וכן גבי ג״ה חיישינן שאינו בקי בניקור ולכך בעי מוחזק משא״כ כאן גבי בשר, ועיין בירושלמי דמאי פ״ב ה״ב דמחלק בין לרבים דאז צריך נאמן ומוחזק ובין מתארח אצלו וע״ש בפ״ה ה״א ובאמת זה תליא אם הדין של נאמנות באיסורין הוא בגדר עדות או נאמנות בעלמא דא״א בלא כן וכמש״כ רש״י יבמות ד׳ פ״ח ע״א ד״ה ואמר ועי׳ רש״י חולין ד׳ י׳ ע״ב ד״ה עד אחד משמע דזה לא הוה בגדר עדות רק התורה האמינתו ועיין בהך דכריתות ד׳ י״ב ע״א גבי הך דאדם נאמן על עצמו ובהך דר״מ דחולין ד׳ פ״ט ע״ב וד׳ צ״ג ע״ב דס״ל דהיכא שיש נגיעה או חשד שוב אינו נאמן והטעם דס״ל דהנאמנות הוא רק בגדר דין לא מחמת עדות ולכך היכא שיש שום חשש אז פקע הנאמנות ולהיפך נ״מ דאף לר״מ דס״ל בבכורות ד׳ ל׳ דהחשוד לדבר אחד חשוד לכל התורה היינו רק דהיכא דבעי נאמן וחבר נפקע ממנו ע״י זה אבל מ״מ להיות חשוד על הדבר היכא דלא בעי נאמנות לא ועי׳ לקמן ד׳ ל״ה ע״ב וד׳ ל״ו ע״א דלא מקשה שם רק מכהנים ואמאי לא מקשה דהא חזינן דר״מ ס״ל דהטבחין אין נאמנים לא על ג״ה ולא על החלב ומ״מ נאמנים למכור בשר וצ״ל דזה ודאי גם על כהנים לא מקשה שלא יהיו נאמנים על איסור רק ס״ל דכיון דגזרינן סתמא על כהנים דנחשדו על מום ס״ל דלא שאינם נאמנים רק חשודים ולכך פסולים לדין דנסתלק ממנו גדר מומחה וא״ש מ״ש שם התוס׳, ועי׳ בהך מחלוקת דגיטין ד׳ י׳ גבי כותים אם מהני אחזוק או לא ובירושלמי שם אמר דנהי דגזרו עליהם על דיני ממונות לא על דיני נפשות ר״ל אף דקיי״ל דפסול בדיני ממונות פסול אף בדיני נפשות זה רק היכא דנפסל עפ״י דין אבל היכא דהוא רק גזירה לא גזרינן רק על מה שיש לנו לומר שחשודים לא על דבר אחר ועיין בהך דנדה ד׳ ל״ג ע״ב דהוה מחלוקת דתנאי גבי סתם צדוקים אם יש להם נאמנות או לא ועיין במש״כ רבינו בהל׳ עבדים פ״ו ה״ו ובהל׳ ממרים פ״ג ה״ג ובהל׳ שחיטה פ״ד הל׳ י״ז ע״ש והוא כך דלר״מ דקיי״ל דמומר לדבר אחד הוה מומר לכל התורה בגדר מומר ודאי כמבואר בהך דעירובין ד׳ ס״ט ע״א וכמש״כ התוס׳ חולין ד׳ י״ד ע״א שם אין נ״מ בין אם נימא כגון שהיה אביו ג״כ כן וכמו קטן שנשבה לבין העכו״ם וכן לדידן גבי עובד ע״ז וכדומה דאף אם הוא תינוק שנשבה לבין העכו״ם כריתו׳ ד״ג ע״א מ״מ הוה מומר לכל התורה כולה מחמת גזיה״כ, וזהו באמת הוה ס״ד דרב ענן חולין ד׳ ד׳ ע״ב דישראל מומר מותר לאכול משחיטתו ועי׳ בתוס׳ שם מ״ש מהך דהוריות ושם ד׳ י״ג ע״ב בתוס׳ ד״ה שחיטת ותוס׳ ע״ז ד׳ ל״ד ע״ב דכתבו שם דיש ג׳ מינים עובדי ע״ז ושם ד׳ כ״ו ע״ב גבי ס״ת ובתוס׳ ד״ה איזהו ושם ד׳ ל״ג ע״א כי תניא ההיא וסנהדרין ד׳ ס״א ע״ב בישראל מומר, אך כך דרב ענן ס״ל דמומר לעכו״ם אינו מטעם גזיה״כ רק דאמרינן דכיון דהוא מומר לע״ז הוא מומר לכל התורה משום דהוא חמור מן הכל וא״כ אם הוה כתינוק שנשבה לבין עכו״ם וכדורו של אחאב והוה מוחזק בשאר דברים שנוהג בהם בכשרות וכעין הך דאמרינן בבכורות ד׳ ל׳ ע״א שראינוהו שנוהג בצינעה בתוך ביתו וכעין שכ׳ הגהות אשר״י במס׳ סנהדרין פ״ג על ד׳ כ״ז ע״א לר״מ כה״ג אז הוה ס״ל לרב ענן דהוה שפיר בר זביחה ולא אמרינן דאין זביחתו כלום אך אנן לא ס״ל כן רק אף אותן שהיו כמו תינוק שנשבה לבין עכו״ם ואף בזמן אחאב דהוה תקיף יצרא דע״ז טפי כמבואר בסנהדרין פ׳ חלק ואף דלשאר דברים אמרינן הך חילוקא כדאמרינן בע״ז ד׳ ס״ט ע״ב נהי דתקיף כו׳, ועיין תוס׳ סנהדרין דף כ״ו ע״ב וכ״מ מ״מ לא אמרינן כן גבי ע״ז רק אמרינן דהוא לאו בר ישראל כלל ועיין מש״כ רבינו בהל׳ ע״ז פ״ב ה״ה ועיין תוס׳ זבחים ד׳ ק״ח ע״ב ד״ה והמעלה ועיין מש״כ התוס׳ חולין ד׳ ק״א ע״ב דיוהכ״פ חמירא להו משבת אך זה רק אם עדיין לא הוחזק להיות מומר על השבת אבל אם הוחזק להיות מומר לשבת אז הוה מומר לכל התורה עפ״י דין ולא מהני דהוא סובר דיוהכ״פ חמור ומקרי אינו שב מידיעתו לכל התורה כולה, ועי׳ תוס׳ שבת ד׳ ס״ט ע״א ד״ה אלא וד׳ צ״ג ע״ב ועיין שבועות ד׳ י״ז ע״ב דהיכא דיצרו תקפו מקרי שב וד׳ כ״ח ע״א אך זה ג״כ רק היכא דלא איתחזק ועיין בהך דמנחות ד׳ ק״ט ובדברי רבינו בהל׳ ביאת מקדש דשחט לעכו״ם גרע מהודה לעכו״ם ע״ש והטעם דס״ל דנהי דאמרינן דכיון דעבד ע״ז יצא מכלל אף היכא דאנו יודעין דבשאר דברים נזהר מאד ועיין בהך דכריתות דף ג׳ ע״ב בתינוק שנשבה ובתוס׳ שבת ד׳ ע״ב ע״ב ד״ה עד ס״ל דזה רק אם עבדה בגדר עבודה או קבלת ע״ז אבל בלא זה לא וא״ש מ״ש התוס׳ חולין ד׳ י״ד ע״א ד״ה השוחט וכעין החילוק שכ׳ רבינו בפיהמ״ש בחולין, ועיין בהך דכריתות ד׳ ז׳ ע״ב בהך דגרפת את כל הקערה ע״ש ברש״י ותוס׳ שפי׳ כגון משורר ומזמר כו׳ וזה תליא אם שירה הויא עבודה כעין פנים ועי׳ בערכין ד׳ י״א ובדברי רבינו בזה ואכמ״ל. וכן נ״מ לענין אם טעה בדין שסבר שזה אסור בשבת ומ״מ עבר על זה מטעם גזיה״כ לא הוה מומר ומטעם חשוד הוה ועיין מש״כ פסקי תוס׳ מו״ק על ד׳ י״ב ע״ב גבי חומרתא דמדושא ועיין תוס׳ שבועות ד׳ כ״ח ע״א בסוף הדבור וכן הדין לכופר בתורה כמש״כ רבינו בהל׳ שחיטה פ״ד הי״ד אבל הצדוקים אז אם הם מחמת שמנהג אבותיהם בידיהם אז אין עליהם דין לאו בר זביחה ומחמת גזיה״כ אך כל זה אם הם רק בגדר שוגג אבל מזידין הוה כמו מין לכל התורה ולאו בר זביחה ולא מהני אף אם בשארי דברים הם מוחזקים ועיין מש״כ רבינו בהל׳ רוצח פ״ד ה״י גבי עושה עבירה להכעיס ובסוף הל׳ רוצח הואיל ומאמינים בעיקר הדת ובפ׳ י״א מהל׳ גזילה ואבידה הל׳ ב׳ ומש״כ רבינו ז״ל בהל׳ תשובה פ״ג ה״ט, ומש״כ בזה לקמן בהל׳ שחיטה פ״ד, ועיין מש״כ רבינו בפיהמ״ש פ״א דחולין דאם הוא עבריין לתיאבון דהיינו שהוא מודה שזה עבירה מותר לשחוט ומשמע דא״צ בדיקת סכין ומש״כ רבינו בהל׳ שחיטה דמומר צריך בדיקת סכין י״ל דמיירי בלהכעיס וס״ל דלענין זה לא הוה כמין וראיה דרבא ס״ל דמומר להכעיס כשר לעדות ועיין במש״כ רבינו בהל׳ עדות פי״א ה״ז ע״ש ובהלכה י׳ ועיין בדברי רבינו פ״ג מהל׳ מעשה הקרבנות ה״ד דמבואר שם דלגבי קרבן מומר להכעיס לא הוה מין וכן ס״ל לרבינו בהל׳ יסודי התורה פ״ו גבי ס״ת ועיין מש״כ רבינו בהל׳ מתנות עניים פ״ח הי״ד דמומר להכעיס אסור לפדותו ועיין בה״ג הל׳ יי״נ דס״ל דמ״ד דמומר להכעיס הוה מומר מחזירין אבדתו ג״כ וגם מצווין להחיותו ולא ס״ל כהך דגיטין ד׳ מ״ז ועיין תוס׳ ע״ז ד׳ כ״ו ע״ב דלא ס״ל כן אבל לגבי ס״ת ס״ל להתוס׳ דיגנז ע״ש ד׳ כ״ז ע״א, ולכך גבי בנות צדוקים יש תנא דס״ל דסתמן כשר אך זה רק לדבר דלא בעי נאמנות אבל היכא דבעי נאמנות לא מהני וכן גבי כותים ועיין בסוף פ׳ דם הנדה דאין נאמנים על התחומים ויי״נ ועל שאר דברים נאמנים וראיה דהא חשוד על החמור חשוד על הקל ומ״מ הכותים נאמנים על ציון קברות אף דהוה דרבנן כמבואר שם בנדה והטעם דזה לא הוה בגדר דין רק בגדר סברא וכיון דחמור להם נאמנים ועיין בתוספתא פ״ג דבכורות דמבואר שם דהחשוד להיות מטמא למתים נאמן על ציון קברות ומשמע אף לר״מ דס״ל דחשוד על הדבר לא דנו ולא מעידו מ״מ על זה נאמן משום דחמירא ליה וכמש״כ דזה לא בגדר דין, ועמ״ש לעיל בהל׳ אס״ב פי״ג גבי גר שחזר לסורו ע״ש בזה:
(כו)ואם הוחזק כו׳. עיין בתוספתא פ״ח דכאן דאם חשוד לשתות אז אף מן מרתף לא יקח ממנו ולא הוה כמו חשוד למכור כמבואר בע״ז ד׳ מ׳ ואף דכותים חשודים לשתות ומ״מ מותר ליקח מהם עיין ד׳ ל״א ונדה ד׳ נ״ז ועיין בחולין ד׳ ז׳ דרק אחר גזירה אך שם י״ל לענין לאסור אף מגע שלהם ועי׳ בירושלמי פ״ה דע״ז ה״ד דמשמע דרק בתר גזירה גזרו שלא יקח מהם וצ״ל כמש״כ דלא הוה חשודים ממש רק אינם נאמנים ואף דרבינו פוסק דלא כר״מ בהל׳ מעשר פי״ב הל׳ י״ז ובהל׳ שמיטה פ״ח הי״ז ובהל׳ עדות וכ״מ וא״כ למה כ׳ רבינו כאן דרק אדם כשר ועי׳ בתוספתא דמאי פ״ד דמבואר שם לחלק בין שארי דברים למעשרות ועיין בירושלמי פ״ד ה״ח דפריך ועד אחד נאמן אך שם ר״ל שבא להעיד על האיש שהוא נאמן ולא על הדבר ועל האיש צריך שני עדים כמבואר בהך דר״ה ד׳ כ״ב ואף דבהך דגיטין ד׳ י׳ ע״ב מוכח דדי בעד אחד גבי כותי חבר ועי׳ ב״מ ד׳ כ״ח ע״ב גבי רמאי דבעי ב׳ עדים דלאו רמאי הוא צ״ל דבגיטין שם העדות הוא רק להכשיר הגט ולא להחזיק הכותי בכל דבר שהוא נאמן, וא״כ קשה למה דייק רבינו כאן דוקא כשר וצ״ל דהא דכתב רבינו דנאמן גם חשוד זה רק היכא דלא בעי ליקח הדבר ממוחזק בכשרות אבל כאן דמיירי בחו״ל דבעי שיהיה מוחזק בכשרות ואף דלהתארח א״צ צ״ל כך דהנה עיין במש״כ רבינו פי״ב ה״א דאם אמר לו אחד שאינו נאמן מעושרין הן כו׳ וקשה הא בכ״מ פסק רבינו דנאמן לומר שהן מעושרין וצ״ל כך דזה רק ליקח אבל אם כבר לקחו ממנו קודם שידע הוה כאילו אצלו ודאי איסור ועל ודאי איסור אין חשוד נאמן לבטל האיסור ועיין מש״כ הראב״ד ז״ל בהל׳ עדות פי״א ה״ח ע״ש וה״נ כיון שכבר נתארח אצלו הוה כאילו כבר בא לידו האיסור ולא מהני רק אם הוחזק בכשרות:בסיוע פרויקט פרידברג לפרסום הגניזה, מפעל משותף של חברת פרידברג לכתבי יד יהודיים (FJMS) ופרויקט פרידברג לפרסום הגניזה (FGP), לע"נ ר' פרץ ב"ר מרדכי יהודה פרידברג ז"ל, נלב"ע י"ד כסלו תשס"ג לפ"ק, תנצב"ה. הונצח ע"י בנו וכלתו, דוב וגיטל חיה פרידברג, טורונטו