מתניתין: הנגזל כיצד, היו מעידים אותו שנכנס לתוך ביתו למשכנו שלא ברשותו. פירוש: שלא ברשות בעלים ושלא ברשות בית דין. אמר לו, תן לי כלי שנטלתה, והוא אומר, לא נטלתי, הרי זה נשבע ונוטל, פירוש: שהרי יש עדים שראוהו שנכנס. ר׳ יהודה אומר, עד שתהא שם מקצת הודאה. כיצד? אמר לו, תן לי שני כלים שנטלתה, והוא אומר, לא נטלתי אלא אחד, פירוש: קסבר ר׳ יהודה שלא תיקנו חכמים לנגזל שישבע ויטול, אלא במקום שיש שבועה על הגזלן כדין מודה במקצת, כיון שיש שם שבועה על הגזלן ואי אפשר לו לישבע שהרי גזלן הוא, תקנו שישבע הנגזל אותה שבועה ויטול, אבל במקום דליכא שבועה על הגזלן לא תיקנו שישבע הנגזל.
ודייקינן בגמרא: האי דקתני ראוהו שנכנס לביתו למשכנו, ודילמא לא משכנו! כלומר, כיון שלא מחייב תנא קמא שישבע הנגזל ויטול אלא מפני שיש עדים שמעידין שנכנס לביתו למשכנו, אבל אילו לא היה שם עדים שמעידים בכך לא היה הנגזל נשבע ונוטל, שנמצא שהעדת עדים אלו היא שגרמה שישבע הנגזל ויטול, אמאי מועלת עדותן, והרי אין מעידים שמשכנו, ואפשר לומר שנכנס למשכנו ולא משכנו! ואוקימנא בשמעידים שמשכנו. ודייקינן: וכיון שמעידין שמשכנו מה ענין שבועה בכאן, ליחזי מאי משכנו? ואוקימנא, שאין מעידין שראו הכלים עצמן, אלא מעידין שראו כלים טמונים תחת כנפיו, שכיון שמעידין בכך הרי ודאי משכנו, וכיון שאין אנו יודעים מה משכנו, לפיכך נשבע הנגזל שמשכנו כך וכך ונוטל, וכדרב יהודה, דאמר רב יהודה: ראוהו שנכנס לביתו של חבירו, פירוש, ובעל הבית מצוי שם, ויצא וכלים טמונים לו תחת כנפיו, ואמר, לקוחין הם בידי – אינו נאמן, פירוש, שאילו היו לקוחים כמו שאמר, לא היה מטמין אותם תחת כנפיו...
נמצא עכשיו הכלל העולה בידינו בדין זה, שאין אנו מחייבין שישבע הנגזל ויטול אלא כשהיו שם עדים שמעידים שראוהו שגזל ואינן יודעים מה גזל או כמה גזל, אי נמי כשנכנס לביתו למשכנו שלא ברשות שהוא כעין גזילה וראוהו שיצא ודבר טמון תחת כנפיו ואינן יודעין מה הוא ולא כמה הוא...
הא דאמר רב יהודה: ראוהו שנכנס לביתו של חבירו, ויצא וכלים טמונים לו תחת כנפיו, וטען ואמר, לקוחים הם בידי – אינו נאמן; אוקימנא בבעל הבית שאין עשוי למכור כליו, אבל בעל הבית העשוי למכור כליו – נאמן, ואפילו בעל הבית שאין עשוי למכור את כליו, דוקא בדברים שאין דרכם להטמין, שכיון שאין דרכן להטמין והטמין אותן, מכלל דלמיכפרינהו קא בעי. אבל דברים שדרכן להטמין, כי אמר, לקוחין הן בידי – נאמן, ואפילו דברים שאין דרכן להטמין נמי דוקא באיניש דלא צניע, אבל איניש דצניע, אפילו שאין דרכן להטמין נמי היינו אורחיה. ואפילו איניש דלא צניע נמי לא אמרן אלא זה אומר שאולין וזה אומר לקוחים, אבל זה אומר גנובים וזה אומר לקוחין – אחזוקי אינשי בגנבי לא מחזקינן...
אמר ליה רב יימר לרב אשי, טענו הנגזל כסא דכספא, מאי? כלומר: מי מטיא תקנתא דרבנן להימוניה ואפילו היכא דטעין עליה בכסא דכספא או לא? אמר ליה, חזינן אי איניש דאמיד הוא דאית ליה כסא דכספא, אי נמי איניש דמהימן דמפקדי אינשי גביה כסא דכספא – מהימן ומשתבע ושקיל, ואי לא – לא.
ויש לומר, דהכא קנסו דאפילו שאמר נטלתי כלי זה, ובעל הבית טוען שנטל זה וכלי אחר, דמה שאמר כלי זה הוי הילך, ואינו חייב שבועת התורה, ובשאר חשוד לא מהפכינן אשכנגדו, והכא קנסו טפי, דאע״ג דהוי שבועה דרבנן – מהפכינן אשכנגדו.
ועוד יש לומר, דלא דמי לחשוד שהוא כבר חשוד בבירור, אבל הכא הוה אמינא דאין לזה דין חשוד, שהרי הוא אומר ששלו נטל ובדין נטל, ונהי דמחויב להחזיר, מכל מקום לא מיקרי חשוד בהכי דלא משמע לאינשי איסורא בהכי, וכמו שסובר רב האי באמת וכדלקמן [ראה ש״ך סק״י], קמ״ל דחכמים עשאו גם כן לזה כחשוד, וזה ברור.
... דין זה הוא בשני תנאים: האחד, שיהו השני עדים ראוהו שמשכנו והוציא כלים מביתו תחת כנפיו ולא ידעו מה הם הדברים אשר לקח...
ונקטינן השתא מיהא דלא איתחזק הנתבע כפרן לעולם אלא עד דמכחשי ליה העדים בנטילת ממון עצמו, כגון דכפר מעיקרא בנטילת הממון עצמו, וקאמר, לא נטלתי כלל, וקא אתו עדים דחזיה דנטל... אבל היכא דלא מכחשי ליה בנטילת ממון עצמו, אלא במידי אחרינא בחקירת הדבר, דליתיה נטילת הממון ממש... לא הוחזק כפרן.
הא דאמר רב פפא1, הילכך, אפילו שומר נשבע, ואפילו אשתו של שומר נשבעת, אעיקר מתניתין הדר, דכיון דקתני במתניתין: אמר לו, תן לי כלי שנטלתה, והוא אמר, לא נטלתי – הרי זה נשבע ונוטל בתקנתא דרבנן, קאמר רב פפא שאפילו לא היה בעל הבית עצמו מצוי שם, אלא שמסר ביתו לשומר שישמור אותו, נעשה השומר במקום בעל הבית ונשבע ונוטל, ואפילו אם אין השומר עצמו [שם, אשתו] של שומר נשבעת ונוטלת, דכיון דעיקרא דמילתא תקנתא היא ולאו דינא, האי נמי תקנתא היא. אבל שכירו ולקיטו שלא מסר להן בעל הבית שמירת אותן כלים, בעי לה רב פפא ועלתה בתיקו, הילכך אין נשבעין ונוטלין.
ולפיכך כתב אין אלו נשבעין, ולא פסק שאם תפס הנגזל אין מוציאין מידו כדרכו ברוב התיקו האמורין בתלמוד, לפי שכל זה מן התקנה הוא, ובמה שלא התקינו בפירוש, אפילו תפס – מוציאין מידו.
כל המזיק ממון חבירו ואינו יודע מה הזיק – הרי הניזק נשבע בתקנת חכמים ונוטל כמו הנגזל, והוא שיטעון דברים שהוא אמוד בהן, כמו שביארנו בנגזל... הרי שחטף חֵמֶת או סל מלאים וּמְחֻפִּין והשליכן לים או שרפן, וטען הניזק שמרגליות היו בתוכן – אינו נאמן ואין משביעין אותו על כך, שאין דרך בני אדם להניח מרגליות בסלים ובחמתות. ואם תפש אין מוציאין מידו, אלא נשבע שמרגליות היה בה ונוטל ממה שיש אצלו. וכן כל כיוצא בזה.
מכרו לגוי לשלשים יום, מכרו חוץ ממלאכתו, חוץ מן המצוות, חוץ מן השבתות וימים טובים – הרי זה ספק אם נשתחרר או לא נשתחרר, לפיכך אם תפש העבד כדי דמיו לרבו כדי שיצא בהן לחירות מיד הגוי – אין מוציאין מידו.
כל חשוד על השבועה אין משביעין אותו לא שבועת התורה ולא שבועה שמדבריהם ולא שבועת הסת...
... כל הפסול לעדות משום עבירה, בין פסלנות שלתורה כגון בעלי רבית ואוכלי נבלות וגזלנין, בין פסלנות שלדבריהם... הרי הוא חשוד על השבועה ואין משביעין אותו.
שבועת השותפין בטענת שמא אי איפשר אלא לגזור גזירה בפניהם ולנדות על פלוני שגזל את פלוני ועל פלוני שגזל את פלוני ופטורין שניהם מן השבועה.
ובשערי רבינו (בחיי)[האיי] מצאתי בשערי השבועה שיחרימו בית דין בפני התובע על מי שעושק את חבירו ונוטל ממנו דבר שאינו מחוייב לו. ונראה לי שתקנת האחרונים הוא...
נתחייב לוי שבועה אינו יכול לעכב ולומר לו, איני נשבע עד שאחרים בפני שמעון על מי שטוען עלי טענות שקר, שאין זה החרם אלא תקנה קלה שתקנוה הגאונים האחרונים כדי שיכוונו בעלי דינין טענותיהן, ואין מעכבין שבועתו שלזה מפני תקנה זו הקלה.
שנים שהפקידו אצל אחד, זה מאה וזה מאתים, וכל אחד משניהם אומר, ״אני הוא שהפקדתי המאתים״, והשומר אומר, ״איני יודע״ – ישבע כל אחד מהן שהפקיד מאתים, כדין כל נשבע ונוטל, ויתן מאתים לזה ומאתים לזה, ויפסיד מאה מביתו.
״מנה יש לי בידך בודאי״, והנתבע אומר, ״איני יודע, שמא יש לך שמא אין לך״ – הרי הנתבע נשבע הסת שאינו יודע ונפטר, לפי שלא חייב עצמו בודאי. וכן כל כיוצא בזה.
תוב רמינן ארישא דמתניתין דתנן בסוף יבמות: גזל אחד מהן ואינו יודע אי זה מהן גזל, מניח גזילה ביניהן ומסתלק, דברי ר׳ טרפון וכו׳, אלמא – מספיקא לא מפקינן ממונא. ואסיקנא, מדקתני התם: ומודה ר׳ טרפון באומר לשנים, גזלתי לאחד מכם מנה ואיני יודע למי מכם, שנותן לזה ק׳ ולזה ק׳, שמע מינה מתניתין דהכא ר׳ טרפון היא – קשיין אהדדי. ופרקינן: התם גבי גזל אחד מה׳, כשתובעין אותו, [אמר] שמניח גזילה ביניהן ואומר להן, הנה היא מונחת לפניכם, מי מכם יברר שהיא שלו – יטלנה; אבל הכא במשנתינו – בבא לצאת ידי שמים, דקתני: שהודה מפי עצמו, ואין תובעין אותו, אלא בית דין (אמר) [אמרינן ליה], אין לך דרך לצאת ידי עבירה, אלא אם תתן לזה ק׳ ולזה ק׳, שמכל מקום השבתה הגזילה לנגזל עצמו.
ומתניתין דהכא אתיא אפילו כר׳ עקיבה, דהא מוקי לה בשמעתין דלא תבעי ליה, ובהא מודה ר׳ עקיבה דלא מחייב אלא בבא לצאת ידי שמים.
ולא אמרינן יהא מונח עד שיבא אליהו, דדוקא לעיל סימן ש וסימן רכב דתבעי ליה, ודאי חד מנייהו רמאי אמרינן הכי, מה שאין כן הכא, כיון שהם עצמם אינם יודעים שנגזלו, אם כן ליכא רמאי – לכך חולקים.
לענין גזילה: אם הגזלן אומר, ״לא היו דברים מעולם״ – הוה ליה כ״מנה לי בידך״ – ״אין לך בידי״, שנשבע שבועת היסת ויפטר. ואם הגזלן מודה לו שגזלו מקצת וכפר לו מקצת, כיון שגזלן הוא, אי אפשר לישבע, וכיון שאין שם עדים שגזלו, אי אפשר להחזירה על הנגזל. הילכך נותן לו אותו מקצת והולך לו בלי שבועה.
ולענין הממשכן חבירו שלא ברשות ואין עדים שנכנס לביתו למשכנו ומשכנו – אם היה בעל הבית מצוי שם בשעה שמשכנו, אם הממשכן כופר ואומר, ״לא היו דברים מעולם״ הוה ליה כ״מנה לי בידך״ – ״אין לך בידי״, שנשבע שבועת היסת ונפטר. ואם מודה במקצת וכופר במקצת נשבע שבועת התורה ונותן אותו מקצת שהודה לו...
אבל ודאי אם מודה שמשכנו בדבר שיש לו אצלו, ובעל הבית אומר, ״אין לו עלי כלום״, כיון שטענה זו טענת ברי היא אצלו שהרי בעל הבית אומר, ״אין לו עלי כלום״, הרי הממשכן נשבע בתקנתא דרבנן שבועה כעין דאורייתא ונוטל, משום דאמרינן מיגו דאי בעי אמר ״לא היו דברים מעולם״ מהימן כי אמר ״יש לי אצלו כך וכך״ – נאמן, ובשבועה כעין דאורייתא כדין כל נשבע ונוטל.
הטוען מטלטלין על חבירו וכפר בכל ואמר, ״לא היו דברים מעולם״... פטור משבועת התורה.
אבל חכמי תלמוד תקנו שישבע הנתבע בכל אלו שבועת הסת ויפטר, ואינה כעין שלתורה לפי שאין בה נקיטת חפץ. וכבר ביארנו דרך השבועה שלתורה ודרך שבועת הסת בהלכות שבועות.
הטוען את חבירו במטלטלין והודה במקצתן, הרי זה משלם מה שהודה בו ונשבע על השאר מן התורה, שנאמר: ׳אשר יאמר כי הוא זה׳ וכו׳.
אבל כל הנשבעין ונוטלין כגון שכיר ונחבל ופוגם את שטרו וכיוצא בו, וכן כל הנשבעין בטענת ספק כגון השותפין והאריסין כולן נשבעין בתקנת חכמים, וכל אלו השבועות אע״פ שהן מדברי סופרים הרי הן כעין של תורה בנקיטת חפץ.
מה שאמרת מי שיש לו אצל חברו ממון, ויש לו גם הוא תחת ידו מלוה או פקדון ולא קא יהיב ליה, מהו למיתפס ולאישתבועי ליה?
הכין חזינא, דאי מלוה הוא דאית ליה תחות ידיה לאו מעבד דינא לנפשיה הוא אלא חושבנא בעלמא קא חשיב: אית לך עלי כך, אית לי עלך כך וכך. ותניא בתוספתא בהדיא (שבועות ה,ה): מנה לי בידך, והלה אומר, אין לך בידי כלום, או שהיה לך בידי ונתתיו לך, או יש לי בידך במנה כסות, במנה כלים – פטור. ואע״פ שבעל דינו אומר, אני יש לי בידך כמה שהודית ואתה אין לך בידי כלום – אין משגיחין על דבריו, אלא הנתבע שאומר, חשבתי מה שיש לך עלי במה שיש לי עליך ולא נותר לך עלי כלום, או שנותר לך עלי כך וכך – נשבע ונפטר, ואם מודה מקצת הטענה חייב שבועת התורה, ואם לאו – שבועת הסת.
אבל אם מלוה יש לזה או משאת מאומה או תשומת יד או גזל או כדומה לו, והאחר יש לו פקדון שחייב להחזירו בעיניו, הא ודאי דמי לעביד איניש דינא לנפשיה. והכין חזינא דאית ליה למתפסיה לפקדון על מאי דאית ליה. וכי אתו לבית דין אמר דמילתא בצורתא אית ליה לותאי פקדון ואית לי עליה כך וכך ותפסתיה על מאי דאית לי בידיה, ואי יהיב לי מהדרנא ליה דיליה בעיניה. ודינא הוא: מגו דיכול למימר, לית לך לותאי פקדון, אי נמי אהדרתיה ניהלך – יכול לטעון עד כדי דמיהן, כשמעתין דההוא דחבל סכינא (בבא מציעא קטז,א), והנהו עיזי דאכלי וכו׳ (בבא בתרא לז,א), דכל היכא דמצי – תפיס ויכול לטעון עד כדי דמיו ומשתבע. עד כאן לשון רבינו האיי ז״ל.
התשובה: מי שטען על חברו טענה, ואמר לו בעל דינו, ״אין לך אצלי כלום, אלא יש לי אצלך דבר זה וזה״ – צריך לומר לו, ״תגמור דינך עם חברך, שהוא תבעך תחילה. וכשתגמור עמו, אם יש לך אצלו כלום – תחזור ותתבענו״. וכך הדין.
אין לך מחוייב שבועה מן התורה חוץ משלשה: מי שהודה במקצת המטלטלין, ומי שחייבו עד אחד, והשומר, שהרי נאמר בשומר: ׳שבועת ה׳ תהיה בין שניהם׳... וכל אחד משלשתן נשבע ונפטר מלשלם.
אמר ר׳ אמי, רבותינו שבבבל אמרו, חזרה שבועה לסיני – פירוש: כלומר, כיון שהתובע נתחייב מן הדין שלא יבא אליו ממון זה אלא בשבועה, והוא אינו יכול להשבע שהרי חשוד הוא, חזרה שבועה לסיני, וכאילו לא ניתן לו מן הדין שישבע כלל דמי, וכיון שאותו ממון לא היה ראוי שיתחייב אלא על ידי שבועה, פקע הממון ממילא. ורבותינו שבארץ ישראל אמרו, חזרה שבועה למחויב לה, כלומר, כיון שהתובע שהחזרנו השבועה עליו נמצא גם הוא חשוד על השבועה, תחזור השבועה למקומה שהוא הנתבע, שעליו הוא שחייבה תורה שבועה, וכיון שחזרה השבועה עליו והוא אינו יכול לישבע שהרי חשוד הוא – משלם...
אמר רבא, כוותיה דר׳ אבא מסתברא, דסבר, שכל נתבע שאינו יכול לישבע, לא פרחה השבועה אלא עומדת היא עליו, ומתוך שאינו יכול לישבע – משלם, דתני רבי אמי: ׳שבועת ה׳ תהיה בין שניהם׳ – ולא בין היורשים. הני יורשים היכי דמי? אילימא דאמר ליה, מנה לאבא ביד אביך, ואמר ליה אידך, חמשין אית ליה חמשין לית ליה, כיון שהוא ידע בודאי דלית ליה גביה מחמת אבוה אלא חמשין בלחוד, מודה במקצת טענה הוי, ומתחייב שבועה הוא, דמה לי הוא מה לי אבוה. אלא דאמר ליה, חמשין ידענא וחמשין לא ידענא, וקא אמר רחמנא, כיון דיורש הוא ליכא עליה שבועה כלל, אלא יהיב להו הנהו חמשין דאודי בהו, ומיפטר ואזיל ליה. אי אמרת בשלמא, אביו כי האי גוונא, כלומר – אילו אמר חמשין אית לך וחמשין לא ידענא, אכתי שבועה רמיא עליה, ומתוך שאינו יכול לישבע – משלם, איצטריך קרא למיפטר היורשים מן השבועה, ולאודוען דליכא עלייהו שבועה כלל, כי היכי דנימא מתוך שאינו יכול לישבע – משלם. אלא אי אמרת באביו נמי, כיון דאמר, חמשים לא ידענא דלא יכול לישבע, פרחה שבועה מיניה וחזרה לה לסיני, והוה ליה כמאן דלא נתחייב מן הדין לישבע כלל, איצטריך קרא למיפטריה מן היורשין?!
״מנה יש לי בידך״ והרי עד אחד מעיד עליו, והנטען אומר, ״כן הוא, אבל אתה חייב לי כנגד אותו מנה״ – הרי זה מחוייב שבועה ואינו יכול להשבע ומשלם. ומפני מה אינו יכול להשבע? שהרי הוא מודה במה שהעיד בו העד, ואין הנשבע בהעדת עד אחד נשבע עד שיכחיש את העד ויכפור בעדותו, וישבע על כפירתו.
לפיכך, שטר שיש בו עד אחד, וטען שפרעו; וכן כפרן שבא עליו עד אחד, וטען שפרע או שהחזרתי הפקדון – הרי זה מחוייב שבועה ואינו יכול להשבע ומשלם.
מעשה באחד שחטף לשון כסף מחבירו בפני עד אחד, ואמר, ״כן חטפתי, ושלי חטפתי״, ואמרו חכמים: הרי זה מחוייב שבועה ואינו יכול להשבע ומשלם. וכן כל כיוצא בזה.
ומפרקי רבנן ז״ל, דלא אמרינן מגו היכא דקא מכחיש סהדא, דלא חציף איניש לאכחושי סהדא.
הוציא עליו שטר חוב בעד אחד, והלווה טוען, ״פרעתי״, הרי זה מחוייב שבועה ואינו יכול להשבע ומשלם...
וכן הורו רבותי שהכופר במלוה על פה בבית דין, ובא עד אחד שלווה, הרי זה ישבע שבועת התורה. חזר ואמר, ״כן היה, לויתי ופרעתי״, או ״... מחל לי״, או ״... נתחייב לי ממקום אחר״, הרי זה מחוייב שבועה ואינו יכול להשבע ומשלם.
אי דמיא לנסכא לחד שהדא ולתרתי שני:
כגון ראובן דתבעיה לשמעון ואמר ליה, גזלתה לארעאי ואכלתה פירותיה שנתים, ואמר ליה שמעון, זבנתה לי. ולית ליה לשמעון עדי חזקה. דדינא הוא לאהדורי ארעא למרה מכיון דלית ליה עידי חזקה; ופירי משתבע דבזביני אכלתינון דקימא לן הפה שאסר הוא הפה שהתיר. ואע״ג דמהדר לה לארעא, פירי לא מהדר, דהא ליכא שהדי דאכל הפירות, ומיגו דיכיל למימר לא אכלי פירי כלל, יכיל למימר אכלתינון בזביני, ולית עליה אלא שבועה.
אבל אי איכא שהדי דאכל פירי תרתי שנין, מחייבינן ליה לאהדורי אפילו פירי, כרב נחמן דאמר, הדרא ארעא והדרי פירי.
איתי ראובן חד שהדא דאכל פירי תרתי שנין, אמר שמעון, אין אכלי פירי בזביני תרתי שנין דזבינתינהו מינך אכלתינהו. הא הוא דאיכא לדמוייה לדר׳ אבה דאמר, היכי נידייניה דייני להאי דינא? ניחייביה לאהדורי פירי – ליכא תרי שהדי דאכלינהו! ואי משום דאודי, הא טעין ואמר, דידי אכלי; וכי האי גונא ליתא הודאה לחיוביה. ניפטריה – הא איכא חד שהדא דאכלינהו לפירי תרתי שנין! ניחייביה שבועה בעד אחד, דאי הוו תרי הוו מחייבי ליה ממונא – כי אמרינן עד אחד לשבועה אתא היכא דקא כפר במאי דמשהיד חד שהדא התם משתבע דלא היו דברים מעולם, אבל הכא הא קא מודה דאכל אלא טוען דדילי אכלי.
תפילה לחיילי צה"ל
מִי שֶׁבֵּרַךְ אֲבוֹתֵינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, הוּא יְבָרֵךְ אֶת חַיָּלֵי צְבָא הַהֲגַנָּה לְיִשְׂרָאֵל וְאַנְשֵׁי כֹּחוֹת הַבִּטָּחוֹן, הָעוֹמְדִים עַל מִשְׁמַר אַרְצֵנוּ וְעָרֵי אֱלֹהֵינוּ, מִגְּבוּל הַלְּבָנוֹן וְעַד מִדְבַּר מִצְרַיִם, וּמִן הַיָּם הַגָּדוֹל עַד לְבוֹא הָעֲרָבָה, בַּיַּבָּשָׁה בָּאֲוִיר וּבַיָּם. יִתֵּן י"י אֶת אוֹיְבֵינוּ הַקָּמִים עָלֵינוּ נִגָּפִים לִפְנֵיהֶם! הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִשְׁמֹר וְיַצִּיל אֶת חַיָלֵינוּ מִכׇּל צָרָה וְצוּקָה, וּמִכׇּל נֶגַע וּמַחֲלָה, וְיִשְׁלַח בְּרָכָה וְהַצְלָחָה בְּכָל מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם. יַדְבֵּר שׂוֹנְאֵינוּ תַּחְתֵּיהֶם, וִיעַטְּרֵם בְּכֶתֶר יְשׁוּעָה וּבַעֲטֶרֶת נִצָּחוֹן. וִיקֻיַּם בָּהֶם הַכָּתוּב: "כִּי י"י אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם, לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם". וְנֹאמַר: אָמֵן.
Prayer for Our Soldiers
May He who blessed our fathers Abraham, Isaac and Jacob, bless the soldiers of the Israel Defense Forces, who keep guard over our country and cities of our God, from the border with Lebanon to the Egyptian desert and from the Mediterranean Sea to the approach to the Arava, be they on land, air, or sea. May Hashem deliver into their hands our enemies who arise against us! May the Holy One, blessed be He, watch over them and save them from all sorrow and peril, from danger and ill, and may He send blessing and success in all their endeavors. May He deliver into their hands those who hate us, and May He crown them with salvation and victory. And may it be fulfilled through them the verse, "For Hashem, your God, who goes with you, to fight your enemies for you and to save you", and let us say: Amen.
Tehillim 3, Tehillim 20, Tehillim 121, Tehillim 130, Tehillim 144