(א)אחת עשרה מעלות עשו חכמים לקודש על התרומה, ואלו הן, יש לאדם להטביל כלים בתוך כלים לתרומה, אבל לא לקודש, גזירה שמא יהיה פי הכלי צר ולא יהיה בו כשפופרת הנוד, ונמצאו הכלים שבתוכו כאילו טבלו במים שבכלי, לא במקוה:
במה דברים אמורים, בשהיה הכלי הגדול שיש בתוכו הכלים הטמאים טהור, אבל אם היה טמא, מתוך שעלתה לו טבילה, עלתהא לכלים שבתוכו אפילו להשתמש בהן בקודש:
Our Sages established eleven stringencies applying to consecrated foods that do not apply to terumah. They are the following: A person may immerse keilim inside other keilim to use for terumah, but not those to be used for consecrated foods. This is a decree lest the opening of the container be narrow and not be as wide as the mouthpiece of a drinking pouch. Thus the keilim inside of it would be considered as if they were immersed in the waters of the k'li and not in the waters of the mikveh. When does the above apply? When the large container in which the small impure keilim were placed was pure. If, however, it was impure, since the immersion is valid for it, it is also valid for the keilim inside of it, even though they were to be used for consecrated foods.
אחת עשרה מעלות וכו׳ – משנה וגמרא בפרק חומר בקדש (חגיגה כ״ב) וכר״נ דאמר י״א שנו דרבא סבר כוותיה:
משנה תורה דפוסיםמקורות וקישוריםכסף משנההכל
(ב)כלי שנטמאו אחוריו במשקין, לא נטמא תוכו, ולא בית אצבע שבעובי שפתו, והמשקין שבתוכו או שבבית צביעתו טהורין. ושותה בו ואינו חושש שמא יגעו משקין שבפיו באחורי הכלי ויחזרו ויטמאו תוכו. במה דברים אמורים, בתרומהא, אבל לקודש אם נטמאו אחוריו נטמא כולוב:
When the outer surface of a container contracted impurity because it touched liquids, its inner space does not become impure, nor does the fingerhold on its rim. Any liquids in its inner space or on its fingerhold are pure. One may drink from it. There is no need to worry that the liquids in his mouth will touch the outer surface of the container and then flow back in, causing its inner space to become impure. With regard to what does the above apply? To containers used for terumah. If, by contrast, they are used for consecrated foods, when the outer surface becomes impure, the k'li becomes impure in its totality.
א. ב3: לתרומה. וכך ד (גם פ).
ב. ד (גם ק) [מ׳נטמא׳]: נטמאו כולן. אך מוסב על הכלי.
(ג)הנושא את המדרס, מותר לו לישא עמו תרומה כאחד, והואיל ואין הנושא נוגע בתרומה ולא התרומה נוגעת במדרס, הרי היא טהורה. אבל לא הקודש, אף על פי שלא נגע בו:
מעשה היה באחד שנשא חבית של קודש, וטימאהא במדרס שנשא עמה, ובאותה שעה גזרו שהנושא את המדרס לא ישא את הקודש. ולא גזרו אלא במדרס עם הקודש, כמעשה שהיה. ואם עבר ונשא, הואיל ולא נגע בקודש, הרי הקודש טהור:
When a person carries an article on which a zav had been supported, he is permitted to carry terumah together with it. Since the person carrying the support is not touching the terumah and the terumah is not touching the support, the terumah is pure. This leniency does not apply to consecrated foods. An incident occurred with a person who was carrying a jug of consecrated wine and he caused it to contract impurity because of an impure support he was carrying with it. At that time, the Sages decreed that one who carries such a support should not carry consecrated food. The decree was only instituted with regard to carrying such a support with consecrated food, as in the incident that occurred. If the person transgressed and carried the two together, since the support did not touch the consecrated food, the consecrated food is pure.
א. ד: טמאה. לשון העלולה להטעות.
משנה תורה דפוסיםמקורות וקישוריםכסף משנהמעשה רקחמרכבת המשנה מהדורה בתראעודהכל
ומ״ש: וטמאה במדרס שנשא עמה – אינו מדוקדק דהא בגמ׳ (דף כ״ב ע״ב) הכי אמרי׳ קדש מ״ט לא משום מעשה שהיה דאמר רב יהודה אמר שמואל מעשה באחד שהיה מעביר חבית של יין [קודש] ממקום למקום ונפסקה רצועה של סנדלו ונטלה והניחה ע״פ החבית ונפלה לאויר החבית ונטמאת באותה שעה אמרו הנושא את המדרס נושא את התרומה אבל לא את הקדש הרי שנטמאה במדרס שנפל לאויר חבית לא במדרס שנשא עמה. ועוד יש לדקדק עליו דאמרינן בגמרא א״ה תרומה נמי הא מני רבי חנניא בן עקביא היא דאמר לא אסרו אלא בירדן ובספינה וכמעשה שהיה מאי היא דתניא לא ישא אדם מי חטאת ואפר חטאת ויעבירם בנהר ובספינה וכו׳ ולא ישיטם על פני המים וכו׳ רבי חנניא בן עקביא אומר לא אסרו אלא בירדן ובספינה וכמעשה שהיה ורבינו פסק כאן כרבי חנניא בן עקביא דלא אסרו אלא כמעשה שהיה בקדש אבל לא בתרומה ובפרק עשירי מהלכות פרה פסק כת״ק וי״ל שטעמו משום דהכא סתם לן תנא כרבי חנניא בן עקביא והתם סתם לן בפ״ט דפרה כת״ק ויש לנו לומר ראה רבינו דבריו של רבי חנניא בן עקביא בנושא את המדרס ודבריו של ת״ק במעביר בנהר וכדאמרינן בפרה.
ומ״ש: ואם עבר ונשא וכו׳ טהור – שם פלוגתא דאמוראי ופסק כמאן דמיקל דמילתא דרבנן היא:
טמאה במדרס שנשא עמה. נוסח אחר וטמאה ומ״מ לשון שנשא עמה אינו מדוקדק דהמעשה היה שנפסקה רצועה מסנדלו שהיתה מדרס הזב ונטלה והניחה ע״פ החבית ונפלה לאויר החבית אם לא שנאמר דכיון שנטלה מהסנדל ונשאה עמו מכח זה כתב רבינו כן שידוע שדרכו לקצר, אך קשה דכאן פסק כרבי חנניה בן עקביא כמעשה שהיה בקדש דוקא ובפ״י דפרה אדומה הל׳ ג׳ פסק כת״ק דהתם דאף בנהר אסור ומרן ז״ל נדחק בישוב קושיא זו עיין עליו. ולענ״ד נראה עוד דאפילו פסק דהנושא את המדרס נושא את התרומה אבל לא את הקדש דהיא מתני׳ דהתם מצי אתיא אף כרבנן ותחילה נקדים דברי התוס׳ ד״ה לא ישא אדם מי חטאת דאפילו רבנן דלא בעו כמעשה שהיה מ״מ לא אחמור מיהא לקדש רק לחטאת ע״כ. הרי דגם רבנן קפדי אכמעשה שהיה אלא דלא בעו ממש ומעתה כי קאמר תלמודא הא מני וכו׳ מילתא פסיקתא נקט וכלפי דברי המקשן דבעי אי הכי תרומה נמי אך אחר שהזכיר סברת רבנן ורואים אנו דלא גזור אלא בחטאת דוקא ולא בקדש מוכח דאף דלא בעו כמעשה שהיה מ״מ לא אחמור לגזור גזרות אלא בהך מילתא גופה א״כ מהיכא תיתי דנגזור גם בתרומה מאחר שהמעשה לא היה אלא בקדש. ויש לנו הכרח עצום לזה מהגמרא גופה דבעי לקמן סנדל טהור מהו חבית סתומה מהו, וקשה טובא דכיון דאוקימנא למתני׳ כרחב״ע דבעי כמעשה שהיה דוקא מעתה מה מקום יש להסתפק בסנדל טהור וחבית סתומה כיון דאיהו אינו עושה שום גזרה אלא כמ״ש דוקא ממש ותו דמאי איריא דבעי תלמודא בהא ולא בעי כעין זה דאידך עשר מעלות דתני במתני׳ ותו דכיון דהיא גופה גזרה מהיכא תיתי דנגזור תו גזרה אחרת, אלא ודאי צ״ל דלרבנן דרחב״ע קאי דהלכתא כוותייהו דרבים נינהו ומתני׳ נמי מצי אתיא כוותייהו כנז״ל דלא אחמור אלא בההיך מילתא כל מאי דדמי ולא במילתא אחריתי ולהכי בעי בהך חלוקא דמתני׳ דוקא דמי נימא כי היכי דגזרו רבנן גבי מי חטאת כל דדמי ליה כגון נהר ה״נ כיון דשם סנדל ושם חבית אחת היא מי נגזור דהוי בהך מילתא גופא ואמטו להכי התרצן נמי לא דחי ליה ולא מידי משום דבאמת הדבר שקול והיינו טעמא דרבינו פסק נמי כמתני׳ וגם רבינו הקדוש שסידר המשניות יפה כיון לסתום השני משניות דבאמת הלכתא נינהו ולא פליגי אהדדי:
במדרס טמאה שנשא עמה. עיקר הגירסא וטימאה במדרס שנשא עמה דהיינו שהניחה ע״פ החבית ונפל לתוכו ובחנם נדחק הכ״מ דה״ק רבנו שהנושא טימא אותה וכמ״ש.
משנה תורה דפוסיםמקורות וקישוריםכסף משנהמעשה רקחמרכבת המשנה מהדורה בתראהכל
(ד)בגדי אוכלי תרומה, אף על פי שהן טהורים ונזהרין מן הטמאות, הרי בגדיהן מדרס לקודש:
The clothes of people who partake of terumah, even though they are pure and they are careful not to contract impurity, are considered as the support of a zav with regard to consecrated foods.
(ה)כלי שהוא מפוצל, ולוחותיו וקורותיו מקושרות, כגון מיטה וכיוצא בה, אם נטמא וצריך להטבילו לתרומה, יש לו להטבילו כולו כאחתא כשהוא מקושר, אבל לקודש מתיר ומנגב, שמא יש שם דבר החוצץ, ומטביל ואחר כך קושר:
When a k'li is made up of several component parts and its surfaces and beams are tied together, e.g., a bed or the like, if it contracts impurity and must be immersed for terumah, it may be immersed in its entirety, as one entity, while tied together. If it must be immersed for consecrated foods, he must untie all the component parts, wipe each of them down, lest there be an intervening substance upon them and immerse them one by one. Afterwards, he may retie them.
אם נטמא וצריך להטבילו לתרומה כו׳ אבל לקודש מתיר ומנגב שמא יש [שם] דבר כו׳. ריש פרק חומר בקודש לא כמדת הקודש מדת התרומה שבקודש מתיר ומנגיב ומטביל ואחר כך קושר בתרומה קושר ואח״כ מטביל, לשון לא כמדת צריך ביאור, והנראה עפ״י מה שפירשו רבנן בתוספות כ״א ד״ה דקיטרא ויש מפרשים דמנגיב איכא ט״א משום שהמים חוזרין ומטמאין ליה ולא סלקא להו השקה משום מעלה בקודש. ולפ״ז א״ש דבפסחים (דף ל״ד) קאמר שתילי תרומה שנטמאו ושתלן כו׳ אסורים לאכול ומסיק טעמא משום דאין זריעה לתרומה ומייתי דאין השקה להקדש משום דאין זריעה להקדש, וזה שאמר אעפ״י שמעלה זו דהשקה אינו מועיל לתרומה ג״כ דלתרומה גופא לא מהני זריעה, זהו דוקא בתרומה וקודש ששניהן שוין אבל בכלים שמשתמשין בהן תרומה וקודש אינם שוים דלזה לא עביד מעלה בתרומה דלא מהני השקה, וזה שאמר לא כמדת הקודש מדת התרומה שאעפ״י שיש לה מעלה זו דאינו מועיל זריעה בכ״ז לא כאשר בקודש כן בתרומה ואולי שמזה ידע דמעלות אלו אינם כולם לחולין שנעשו עטה״ק [דקמייתא גם לחולין שנעשו עטה״ק מוכיח לעיל י״ט דמדבגדיהן אינו מדרס לקודש יעו״ש] דחזינן שם בפסחים דמי החג שנטמאו השיקן ואח״כ הקדישן טהורין אעפ״י שהרי המה חולין שנעשו עטה״ק בכ״ז מהני להו השקה וכאן אמר דמנגיב ולא סליק למיא דאית בהו השקה, ובירושלמי שבקודש מתיר את החוטים ומנגב את הנקבים ואח״כ קושר, נראה דגריס שבקודש מתיר ומטביל ומנגיב ואח״כ קושר שנכנסו המים בין הנקבים בשעת טבילה לכן מנגיב ואח״כ קושר ובתרומה קושר ואח״כ מטביל עיי״ש ודוק:
משנה תורה דפוסיםמקורות וקישוריםאור שמחהכל
(ו)כלים הנגמרים בטהרה, אפילו היה העושה אותן תלמיד חכמים ונזהר בהן, הרי אלו צריכין טבילה לקודש. ואינן צריכין הערב שמש. אבל לתרומה משתמש בהן בלא טבילה, שהרי נעשו בטהרה. ומפני מה הצריכום טבילה לקודש, גזירה משום רוק עם הארץ שיגע בהן בשעת מלאכה, ועדיין הוא לח אחר שנגמרוא:
When the fashioning of utensils is completed in a state of purity, even if the one fashioning them is a Torah scholar who was scrupulous in keeping them pure, they must be immersed before they are used for consecrated food. It is not, however, necessary to wait until nightfall. For terumah, however, they may be used without being immersed, because they were fashioned in a state of purity. Why did the Sages require that such a k'li be immersed before being used for consecrated food? This is a decree, lest the spittle of an unlearned person have touched it while it was being fashioned and was still moist when it was completed.
ומ״ש: ומפני מה הצריכום טבילה לקדש וכו׳ – שם בגמ׳ (דף כ״ג) דגמרינהו חבר ומשום צנורא דע״ה דנפול אימת אילימא מקמי דליגמריה הא לאו מנא הוא אלא בתר דגמריה מיזהר זהיר בהו לעולם מקמי דגמריה ודילמא בעידנא דגמריה עדיין לחה היא:
כלים הנגמרים בטהרה וכו׳. הסופרין טעו בפסקא זו שהתחילו הפסקא שאחריה אחר שנגמר והך אחר שנגמר אדלעיל קאי וכמ״ש בחגיגה דף כ״ג לעולם מקמי דגמריה ודילמא בעידנא דגמריה עדיין לחה היא ע״כ, ומלבד זה מתוך דברי רבינו מבואר דהא באותו דין סיים דאפילו צבורין ע״ג הלוח או העור מצרף א״כ איך נאמר דבעינן שיגמר הכלי דמשמע דאם לא נגמר אינו מצרף:
משנה תורה דפוסיםמקורות וקישוריםכסף משנהמעשה רקחהכל
(ז)הכלי מצרףא מה שבתוכו לקודש, אבל לא לתרומהב. כיצד, כלי שהוא מלא פירות פרודיןג זה מזה, כגון צימוקין וגרוגרות, ונגעה טומאה באחד מהן, נטמא כל מה שבכלי, בקודש אבל לא בתרומהד. וכל המעלות של דבריהן הן, ורמז יש למעלה זו בתורה, ״כף אחת עשרה זהב מלאה קטורת״ (במדבר ז׳:י״ד), אמרו חכמים, כל מה שבכף הרי הוא כגוף אחד:
אפילו כליה שאין לו תוך מצרף מה שעליו לקודש, כגון שהיו צבורין על גבי הלוח או על גבי העור, ואף על פי שאין הפירות נוגעין זה בזה:
Everything inside of a container is considered as joined with regard to consecrated food, but not with regard to terumah. What is implied? When there is a container filled with fruits that are separate from each other, e.g., raisins and dried figs, if a source of impurity touches one of them, everything that is in the container is impure with regard to consecrated foods, but not with regard to terumah. All of these stringencies are Rabbinic in origin. There is, however, an allusion to this stringency in the Torah. Numbers 7:14 states: "One golden ladle, weighing ten shekalim, filled with incense." Our Sages said: Everything that is in the ladle is considered as one entity. Even if a k'li does not have a hollow space, everything that is upon it is considered as joined together with regard to consecrated foods. For example, figs were collected on a board or on a hide; even though they are not touching each other, they are considered as a single entity.
א. כך ב3-2. א: מצטרף. ע׳ להלן הלכה ט״ז.
ב. ב2 (מ׳לקודש׳): בקודש... בתרומה.
ג. כך ב3. א: פירודין. ב2: פירורין.
ד. ב3 (מ׳בקודש׳): לקודש... לתרומה. וכך ד (גם פ, ק).
ה. בד׳ לית. וחסרון הניכר הוא.
משנה תורה דפוסיםמקורות וקישוריםכסף משנהמעשה רקחמרכבת המשנה מהדורה בתראעודהכל
ומ״ש: וכל המעלות של דבריהם הם וכו׳ – שם (ע״ב) הכלי מצרף מה שבתוכו וכו׳. מנא ה״מ אמר רבי חנין דאמר קרא כף אחת עשרה זהב מלאה קטרת הכתוב עשאו לכל מה שבכף אחת כלומר והויא דאורייתא וכו׳ ופליגא [דרבי חנין] אדרבי חייא בר אבא אמר ר״י דאמר וכו׳ מעדותו של ר״ע נשנית משנה זו כלומר והויא מדרבנן. ופסק רבינו כר״י משום דהוא מריה דגמרא טפי מרבי חנין ומ״מ קרא דאייתי רבי חנין כתבו רבינו לרמז בעלמא.
ומ״ש: אפילו שאין לו תוך מצרף מה שעליו וכו׳ – שם:
כיצד כלי שהוא מלא פירות וכו׳. אף דמן הדין אפילו אין נוגעים הקצות זה עם זה מצטרפין וכמ״ש לקמיה בדין שני צבורין מ״מ נקט המשל של צימוקים וגרוגרות מפני שדומין לקטרת דיליף מקרא דכף אחת מלאה קטרת ולאו דוקא.
ובשו״ת מתנות כהונה בלשונות הרמב״ם ז״ל פי״א דפסולי המוקדשין כתב שהקשה לו אחד מרבנן תקיפי דמתא קושטנטינא יע״א דהתם פסק רבינו דאם חלק העשרון בכלי אחד ואין חלקיו נוגעים זה בזה ה״ז ספק אם מצטרף או לא וכאן פסק שמצטרף וכתב מרן דפסק כר׳ יוחנן דהויא מדרבנן ואילו בהקומץ משמע דספיקא דאורייתא הוי והכא פשיטא ליה דצירוף דרבנן וכו׳ והרב ז״ל פלפל והאריך הרבה בדבר ועיקר תירוצו לחלק בין טומאה לקדשים עיי״ש.
ולענ״ד אין צריך לזה כלל דהדבר מבואר ומדוקדק בדברי רבינו דפסק דבקדש רבנן גזרו שהכלי מצרף מדרבנן אך מדאורייתא לא פסיקא לן בשאר מילי אם הכלי מצרף או לא וכן נראה מדברי התוס׳ ז״ל בפ׳ הקומץ דף כ״ד שכתבו אדרב כהנא דס״ל התם דצירוף דאורייתא דהא רב כהנא גופיה מדקדק בפ״ג דחגיגה שהוא מדרבנן ותירצו דשמא מספקא ליה משום שינוי דהתם ע״כ וגם מהגמ׳ עצמה אין לנו בירור גמור דמדאורייתא אין הכלי מצרף דאדרבה מדכתיב כף אחת וכו׳ משמע דמצרף אלא די״ל דקרא אסמכתא בעלמא וכמ״ש מרן ז״ל, ולכך פסק רבינו גבי עשרון דהוי דאורייתא דהדבר ספק משום דבאמת הכי מוכח מהך סוגיא דהקומץ ולא נימא דפליגי הסוגייאות אהדדי, ואין להקשות דאם איתא דמדאורייתא מספקא לן אי הכל מצרף או לאו למה בתרומה הקילו דאינו מצרף כלל די״ל משום דקרא דכף אחת בקדש איירי ובמילי אחריני לא ידעינן:
אע״פ שאין הפירות נוגעין. הכ״מ לא הראה מקומו והוא בעייא דפשטה רב כהנא מנחות דף כ״ד.
משנה תורה דפוסיםמקורות וקישוריםכסף משנהמעשה רקחמרכבת המשנה מהדורה בתראהכל
(ח)היו שני הציבורין בתוך הכלי, ודבר אחר ביניהן, ונטמא אחד משניהן, אם היה הדבר שביניהן צריך לכלי, הכלי מצרפן ונטמא הכל, ואם אינו צריך לכלי, לא נטמא אלא זה שנגעה בו הטומאה בלבד:
The following rules apply when there were two masses within a container, another entity separating them from each other, and one of the masses becomes impure. If the entity between them is required by the container, everything is joined together and it all becomes impure. If it is not required by the container, only the mass that was touched by the impurity contracts impurity.
משנה תורה דפוסיםמקורות וקישוריםראב״דכסף משנהמרכבת המשנה מהדורה בתראעודהכל
לא נטמא אלא זה שנגעה – א״א זה שיבוש שאותו האמצעי שנתן ביניהם אינו מפסיק חיבור העשרון ושניהם טמאין אבל הציל את עצמו שאינו מטמא מן האמצע הואיל וא״צ לכלי.
ומה שכתב: היו שני הצבורים בתוך הכלי וכו׳ – בפרק הקומץ רבה עלה כ״ד הושיט אחד לביניהם מהו צריך לכלי הכלי מצרפו אין צריך לכלי אין הכלי מצרפו ופירש רש״י הושיט חצי עשרון אחד לבין הנך חצאי עשרון מהו אם נגע טבול יום בזה מהו שיטמא אותם שנים. אין צריך לכלי כגון האי חצי עשרון שלישי דאין צריך לכלי דהא אינו מצטרף עם אלו למנחה אחת אין הכלי מצרפו וטהורים הראשונים ורבינו מפרש בענין אחר כמבואר בדבריו:
וכתב הראב״ד: על דברי רבינו לא נטמא אלא זה שנגעה א״א זה שיבוש שאותו אמצעי שנתן ביניהם וכו׳. ותמהני על פה קדוש למה דחה פירוש רבינו בשתי ידים לומר עליו שהוא שיבוש שהרי יש ליתן בו טוב טעם ודעת לומר שאין הכלי מצרף אלא כשאין ביניהם דבר שאין צריך לכלי אבל אי קשיא על דברי רבינו הא קשיא למה לא יצטרף העשרון האמצעי עם אותו שנטמא שהרי אין דבר מפסיק ביניהם. לכך נ״ל שדעת רבינו שאילו היה המפסיק ביניהם חצי עשרון אין ה״נ שהיה מצטרף אבל הכא במאי עסקינן בשדבר אחר שאינו סולת מפסיק ביניהם וזהו שכתב רבינו ודבר אחר ביניהם והשתא דברי רבינו מכוונים בלי שיבוש ואדרבה על פירוש הראב״ד יקשה למה לא יצטרף האמצעי עם הטמא שאין דבר מפסיק וישאר השלישי טהור וזה היה יותר ראוי מלהצטרף שנים שדבר מפסיק ביניהם וכן יקשה לפירוש רש״י ואף על פי שיש לדחוק ולומר דכיון שזה העשרון היה שלם מתחילה יותר ראויים להצטרף חלקיו זה עם זה מלהצטרף עם חלק אחר פירוש רבינו יותר נוח ואף על פי שבירושלמי פרק חומר בקדש נראה כפירוש הראב״ד אין זה כדאי לדחות פירוש רבינו שהוא נוח:
היו שני צבורין בתוך הכלי וכו׳. עיין השגות וכ״מ. ולא ירד לסוף דעת הראב״ד דודאי גם הראב״ד מפרש בעיא דמנחות דף כ״ד כפי׳ רבנו בהושיט ביניהן דבר אחר דאלו בשלשה חצאי עשרון מאי חזית שהאמצעי א״צ לכלי דלמא חד מהחיצונות הוא היתר כנטול דמי אלא ודאי דאיירי בהושיט דבר אחר ביניהן אלא דהוקשה להראב״ד קושיית תוס׳ מנחות דף כ״ד ד״ה שאין צריך לכלי דהאיך פסיקא לרב כהנא דכל שא״צ לכלי אין הכלי מצרפו והרי בחגיגה דף כ״ד קאמר דשירי מנחה אע״ג שא״צ לכלי הכלי מצרפו מיהות מדרבנן ולזה מתרץ הראב״ד דפשיטות רב כהנא דאין הכלי מצרף את האמצעי הנוסף שא״צ לכלי ובמס׳ חגיגה קאמר דשירי מנחה שבין שני חצאי עשרון אינו חוצץ וחצאי העשרון הן שמצטרפין וזה ברור בכוונת הראב״ד.
ולשון הירושלמי פ״ג דחגיגה הוסיף ר׳ עקיבא וכו׳ אמר ריש לקיש יודעין היו שכלי שרת מחברן ומה בא להעיד על שירי מנחות שיהיו מחברין את עצמן. ר׳ יוסי בי ר׳ זמינה בשם רבי יוחנן מפני מה אמרו שירי מנחות מחברין את עצמן מפני שנזקקו לכליין ע״כ. והכ״מ כתב דהירושלמי הזה סייעתא להראב״ד ונהפוך הוא דמשמעותו דר״ע בא להוסיף מדברי סופרים דשירי מנחות יחברו את עצמן לדעת ריש לקיש ודלא כמ״ש הראב״ד דאינו חוצץ ואינו מצרף וכפי הנראה דרבי יוחנן פליג דס״ל דשירי מנחות לא מקרי דבר שא״צ לכלי הואיל שהוזקקו לכלי לכתחלה ומשו״ה סובר רבנו דבאמת רב כהנא פליג על סוגיא דחגיגה וס״ל דדבר שא״צ לכלי חוצץ וכ״ש שאינו מצטרף וכמ״ש התוס׳ דרב כהנא קס״ד כאידך שינוייא דר״ע הוסיף כלי שאין לו תוך וכ״ש לפי מה דפסק רבנו כר׳ יוחנן דמעדותו של ר״ע נשנית משנה זו וצירוף כלי לקדש מד״ס דא״צ שום תירוץ ומ״מ פסק רבנו דגם קרטבליא מצרף מד״ס. גם יש ליישב קושיית התוס׳ דסוגייא דחגיגה דוקא בשירי מנחות שהוזקקו לכליין כדעת רבי יוחנן דירושלמי משא״כ בהושיט דבר אחר שא״צ לכלי כלל שפיר אמר רב כהנא דחוצץ ונתיישבה השגת הראב״ד.
משנה תורה דפוסיםמקורות וקישוריםראב״דכסף משנהמרכבת המשנה מהדורה בתראהכל
(ט)היו שני ציבורין בכלי, והציבור האחד מחובר למים שאחורי הכלי, ונגעא בציבור השני, נטמאו שניהן בצירוף הכלי, ונטמאו המים שאחורי הכלי מחמת זה האוכל המחובר להן, אף על פי שהן אחורי הכלי. נגע הטמא במים שאחורי הכלי, נטמא האוכל המחובר להן. והדבר ספק אם נטמא האוכל השני בצירוף הכלי, או לא נטמא מחמת הצירוף:
If there were two masses in a container and one mass was connected to water that was behind the container, should an impure person touch the second mass, they both contract impurity, because they are joined by the container. Moreover, even though it is behind the container, the water that is behind the container becomes impure, because of the food that is connected to it. If an impure person touched the water that is behind the container, the food that is connected to it contracts impurity. There is an unresolved question whether the other mass of food becomes impure because it is considered joined by the container or it is not considered as impure although it is joined.
א. בד׳ (גם פ, ק) נוסף: טמא. תוספת לשם הבהרה.
משנה תורה דפוסיםמקורות וקישוריםכסף משנהמשנה למלךמעשה רקחעודהכל
היו שני צבורים בכלי וכו׳ – שם בעי רבי ירמיה צירוף כלי וחבור מים וכו׳ עד תיקו ופסק רבינו כבעיא ראשונה דטעמא מפני שאמרו בה את״ל חשיב לה כנפשט:
היו שני צבורין כו׳. עיין במ״ש מרן לעיל פי״א דין ו׳ ודוק:
היו שני צבורין וכו׳. עיין מה שכתבתי בזה לעיל פי״א הל׳ ו׳ לדברי מרן ז״ל בבעיא דלא אפשיטא:
משנה תורה דפוסיםמקורות וקישוריםכסף משנהמשנה למלךמעשה רקחהכל
(י)אוכל קודש שנטמא, והניחו בכלי, ובתוך הכלי אוכל קודש אחר טהור, ואין נוגעין זה בזה, הטהור בטהרתו והטמא בטומאתו. בא טבול יום ונגע באוכל הטמא, יש בדברא ספק אם נפסל הטהור מחמת מגע טבול יום מפני צירוף הכלי, או לא נפסל, שלא נגע טבול יום אלא באוכל ששבע מן הטומאה ולא הוסיף לו כלום:
When consecrated food that became impure was placed in a container which also held other consecrated food that was pure, as long as they do not touch each other, the one that is pure remains pure and the one that is impure remains impure. If a person who immersed that day comes and touches the impure food, an unresolved doubt arises: Does the principle that a container joins the masses it holds cause the pure food to become disqualified because the impure food was touched by the person who immersed or is it not disqualified, because the person who immersed only touched food that had already been saturated with impurity and he did not add anything else to it.
א. בד׳ נוסף: זה. ואין בכך צורך.
משנה תורה דפוסיםמקורות וקישוריםכסף משנהמשנה למלךמרכבת המשנה מהדורה בתראעודהכל
ומ״ש: בא טבול יום ונגע וכו׳ – שם בעיא דלא איפשיטא:
אוכל קדש שנטמא כו׳. גרסינן בפרק הקומץ עלה כ״ד בעי רבא עשרון כו׳ מי אמרינן שבע ליה טומאה או לא. והנה העולה מן הסוגיא דכל דבר שנטמא טומאה קלה חל עליו עוד טומאה חמורה אבל אם שתי הטומאות הם שוות בין שיהיו קלות בין שיהיו חמורות מי אמרינן שבע ליה טומאה ואינם חלים בזה אחר זה ואצ״ל אם הראשונה היא חמורה והשניה קלה שאין השניה חלה ובזה נסתפק רבא והיכא דשתי הטומאות באות כאחד אז אליבא דכ״ע חלו שתיהם ולא אמרינן שבע ליה טומאה ואביי ס״ל דאפילו בזה אחר זה והטומאה הראשונה היא חמורה והשניה קלה חלה השניה דהא ס״ל דמאי דקאמר רבי יוסי אלא שאם נגע בו הזב טמא מגע הזב הוא אפילו אם הנגיעה היתה לבסוף וכמבואר בסוגיא שם. והנה אביי דס״ל דלא אמרינן שבע ליה טומאה הביא ראיה לדבריו מההיא דתנן במסכת כלים פכ״ז מ״ט סדין שהוא טמא מדרס ועשאו וילון טהור מן המדרס אבל טמא מגע מדרס א״ר יוסי וכי באיזה מדרס נגע זה אלא שאם נגע בו הזב טמא מגע הזב כי נגע בו מיהא הזב טמא ואפילו לבסוף שהיה טמא מדרס ואח״כ מגע הזב אמאי לימא שבע ליה טומאה והשיב לו רבא וממאי דהאי שאם נגע בו הזב לבתר מדרס דלמא מקמי מדרס דהויא ליה טומאה חמורה על טומאה קלה אבל הכא דאידי ואידי טומאה קלה לא ע״כ. והנה לפי סברת אביי דאית ליה דלא אמרינן שבע ליה טומאה צ״ל דאיירי בבגד שלא נקפל משדרס עליו הזב לפי שאם נקפל למה לי אלא שאם נגע בו הזב תיפוק ליה שנטמא משום שנגע קצתו בקצתו. ועוד צ״ל דלא איירי בשדרס עליו ערום או נעול בדבר שמטמא מדרס דאי אתיא ליה מדרס ומגע בבת אחת לא אמרינן שבע ליה טומאה וכדמסקינן אלא כגון שיש פשוטי כלי עץ או דברים שאין מטמאין מדרס מפסיקין ע״כ דברי התוספות שם. והנה מ״ש דאיירי בבגד שלא נקפל הוא דוקא אליבא דאביי דאית ליה דלא אמרינן שבע ליה טומאה בשום ענין ואפילו בזה אחר זה ואפי׳ מטומאה חמורה לטומאה קלה וכמבואר. אך אליבא דרבא דמוקי לדרבי יוסי דקאמר שאם נגע בו הזב מקמי מדרס מיירי מתניתין אפילו בבגד שנקפל וזה פשוט אך מ״ש עוד דמיירי בשלא דרס ברגלו ערום או נעול בדבר שמטמא מדרס הוא דבר השוה לכל בין לאביי ובין לרבא. עוד הביא אביי ראיה לדבריו מסיפא דקתני מודה רבי יוסי בשני סדינין המקופלין ומונחין זה על זה וישב זב עליהן שהעליון טמא מדרס והתחתון טמא מדרס ומגע מדרס והנה פירוש ברייתא זו כתבו התוספות בפרק בהמה המקשה עלה ע״ב דמיירי שיש אויר בין הסדינין שמונחין על גבי קונדיסין זה למעלה מזה וישב זב על העליון עד שהכביד העליון שנגע בתחתון וכגון שפשוטי כלי עץ מפסיק בינו לסדינין ולפי זה בעליון קודם המדרס למגע ובתחתון באים בבת אחת שהכביד על העליון עד שהגיע לתחתון ונטמא מדרס מחמת הזב ומגע מדרס מן הסדין העליון ושניהם באים בבת אחת וכ״כ כאן דמיירי שיש אויר קצת ביניהם דאי בזה ע״ג זה ממש אם כשישב הכביד על שניהם בבת אחת א״כ עליון נמי ניטמא מגע מדרס כמו תחתון ואם מכביד על העליון תחלה א״כ קדם לתחתון מגע למדרס לפי שכשנוגע בעליון נטמא משום מגע וטומאת מדרס לא מטמא תחתון עד שיכביד עליו וכשקדם טומאה קלה כ״ע מודו דטומאה חמורה חלה עליו ולא אמרינן שבע ליה טומאה אבל כשיש אויר ביניהם כי אתי זב ויתיב אעליון מיד כשנוגע עליון בתחתון אתי לתחתון מדרס ומגע בבת אחת ולעליון קדם מדרס למגע ומהכא רצה אביי להוכיח דלא אמרינן שבע ליה טומאה והשיב לו רבא התם בבת אחת הכא בזה אחר זה והקשו התוספות דאמאי איצטריך לשנויי שיש חילוק בין בת אחת לזה אחר זה אימא דברייתא מיירי במקופלים זה בזה והכביד על העליון תחילה וקדם לתחתון מגע למדרס ותירצו דסבר דפשטא דברייתא משמע דמכביד על שניהם בבת אחת ועוד דא״כ מאי מודה היינו מאי דקאמר ר״י במתני׳ אלא שאם נגע בו הזב אימא מגע הזב דאוקימנא מקמי מדרס עוד הקשו התוספות לאביי דלית ליה חילוק בין בבת אחת לזה אחר זה תיקשי ליה מאי שנא תחתון מעליון ועליון נמי ליטמא במגע ומדרס דהא קא נגע בתחתון ותירצו דיודע היה אביי שיש חילוק אלא לרבא היה מקשה משום דאית ליה שבע טומאה אפילו היכא דמהני מגעו לטמא החצי עשרון אחר דא״כ אפילו בבת אחת נימא שבע ליה טומאה ולא ליחול עליה טומאה א״כ משוה בבת אחת לזה אח״ז דלעיל דהוי קלה על קלה ע״כ וכוונתם מבוארת דאביי מודה דיש חילוק בין בבת אחת לזה אחר זה אלא דהוה סבור דבעיא דרבא דעשרון אף שהוא זה אחר זה הוא מדמי ליה לבת אחת מתרי טעמי חדא דמהני מגעו לטמא החצי עשרון האחר. ועוד משום דהוי קלה על קלה ולא גרע קלה על קלה בזה אחר זה מקלה וחמורה בבת אחת ורבא השיב לו דשאני בבת אחת אבל בזה אחר זה אף דמהני מגעו לטמא החצי עשרון האחר ואף דהוי קלה על קלה אמרינן שבע ליה טומאה וא״ת רבא מאי מספקא ליה הא תנן בשני סדינים שיש חילוק בין תחתון לעליון אלמא דבזה אחר זה אמרינן שבע ליה טומאה ובעיא דרבא הוא בזה אחר זה הא לא קשיא ובמה שכתבנו בשם התוספות ניחא ומאי דפשיטא ליה לאביי ספוקי מספקא ליה לרבא דפשיטא ליה לרבא דבזה אחר זה אמרינן שבע ליה טומאה אך גבי עשרון נסתפק אף שהוא בזה אחר זה אי מדמינן ליה לבת אחת כיון דמהני מגעו לטמא חצי עשרון א״נ דנסתפק דע״כ לא אמרינן בזה אח״ז שבע ליה טומאה אלא בקלה וחמורה אבל בקלה וקלה לא. הכלל העולה דאליבא דכ״ע היכא דקדם טומאה קלה חייל עליה אח״כ טומאה חמורה וזהו מאי דקאמר רבי יוסי אלא שאם נגע בו הזב טמא מגע הזב דאוקימנא מקמי מדרס ובבת אחת נמי אליבא דכ״ע לא אמרינן שבע ליה טומאה והיינו ההיא דשני סדינין דאמרינן דתחתון טמא מדרס ומגע מדרס והיכא דקדם טומאה חמורה פשיטא דתו לא חייל עליה טומאה קלה והיינו דאמרינן גבי שני סדינין אני מסתפק דאפשר דספיקא של רבא הוא משום האי טעמא ואביי פשיטא ליה דקלה וקלה אף שהוא בזה אח״ז דינו שוה לבת אחת דקלה וחמורה או דילמא דאליבא דכ״ע כל שהוא בזה אחר זה אף שהוא קלה וקלה אמרינן שבע ליה טומאה וספקו של רבא הוא משום דמהני מגעו החצי עשרון האחר וכמו שכתבנו לעיל וכעת אין בידי להכריע והנה בעיא זו דרבא לא איפשיטא וכן כתב רבינו בפירקין אוכל קדש כו׳ יש בדבר ספק אם נפסל הטהור כו׳ ע״כ ומ״מ נראה דכיון דדין זה דצירוף כלי הוא מדרבנן וכמו שכתב רבינו בדין ז׳ נראה דאזלינן לקולא וכמ״ש רבינו בריש פי״ד דספק דברי סופרים לקולא ואין חילוק בין ספק דמציאות לספק הלכה שהרי כתב רבינו בפ״ח דין ה׳ בשר קדש שיצא חוץ למחיצתו הרי הוא ספק אם מטמא את הידים או לא לפיכך אינו מטמא שספק טומאת הידים טהור ע״כ הרי שדימה ספק דמציאות לספק הלכה ולא ידעתי למה לא ביאר רבינו כאן גבי צירוף דאינו מצרף כיון דהוי ספק מד״ס. ודע שראיתי לרש״י בפרק בהמה המקשה שכתב אלא שאם נגע בו הזב ברגלו ערום כשדרס עליו או לאחר שדרס עליו כו׳. ודבריו תמוהים דבזה אחר זה אינו חל טומאה קלה על טומאה חמורה אליבא דכ״ע וכדאיתא בפרק הקומץ וכבר הקשה הרמב״ן קושיא זו לרש״י אלא שמדבריו שם נראה דבזה אחר זה מטומאה חמורה לטומאה קלה ספוקי מספקא ליה לרבא וזה אינו וכמבואר שם:
ודע שהתוספות חולין (דף ע״ב) הקשו דכפי המסקנא מוכח דבזה אחר זה אמרינן שבע ליה טומאה ובפרק העור והרוטב (דף קכ״א) אמרינן החותך כזית בשר מן החי חשב עליו ואחר כן חתכו טמא ופריך בית הסתרים היא ומשני ר״מ היא והשתא היכי חייל אחר המחשבה טומאת אוכלין דקיל אטומאת אבר מן החי דחמיר ותירצו דטומאת אוכלין חמיר שראוי להצטרף עם פחות מכביצה אוכלין אבל קודם שיחשב עליהם לא היה ראוי להצטרף ע״כ וכ״כ בפרק הקומץ וכתבו עוד שם ואין לתרץ דהא דחשב עליו ואח״כ חתכו טמא משום דטומאת בית הסתרים מטמא דמוקי לה כר״מ ע״כ. ולא ידעתי מה יושיענו זה דהא טומאת אוכלין לא באה אלא לאחר המחשבה וא״כ קדם טומאה חמורה דאבר מן החי לטומאה קלה דאוכלין ובשלמא בהך דסדין ועשאו וילון שפיר קאמר ר״מ דטמא משום מגע מדרס משום דטומאת מדרס ומגע מדרס באה כאחת ובבת אחת לא אמרינן שבע ליה טומאה דמגע אבר מן החי לא באה אלא לאחר המחשבה ובתחילה קודם המחשבה לא היה מקבל טומאה משום דלא היה חשיב אוכל וא״כ נמצא דקדם טומאה חמורה לטומאה קלה ובזה אחר זה אמרינן שבע ליה טומאה עוד הקשו התוספות בפרק הקומץ מהא דתנן סנדל שנפסק אחת מאזניו ותקנה טמא מדרס נפסקה שניה ותקנה טהור מן המדרס אבל טמא מגע מדרס ופריך מ״ש ראשונה דהא קיימא שניה שניה נמי הא מיתקנה ראשונה ומשני פנים חדשות באו לכאן והשתא אימת אתיא ליה אי קודם שנפסקה ראשונה א״כ כמו שטהר מן המדרס דהא שבע ליה טומאה ע״כ ויש חסרון לשון בדברי התוספות והרואה דברי התוספות בפרק אלו קשרים ובפ״ב דעירובין יתלבנו לו הדברים. ומ״ש התוספות דמיירי דכשתיקן אזן ראשונה חל על האזן מגע מדרס בבת אחת הוא תירוץ ר״י שכתבו התוספות בשבת ובעירובין. עוד כתבו בשם ר״ש דלא שייך שבע ליה טומאה בטומאה הבאה בעצמו כו׳ וגם דברי ר״ש הללו הובאו בתוספות שם. והנראה מדברי ר״ש דס״ל דמתניתין דסנדל אתיא כר״מ דאית ליה דטומאת בית הסתרים מטמא והתוספות בעירובין ובשבת דחו דבריו דהא לא קי״ל כר״מ יע״ש. ודע דהתוספות חולין (דף ע״ב) הכריחו חילוק זה דהר״ש דבטומאה הבאה מגופו לא אמרינן שבע ליה טומאה מההיא דפרק הקומץ דלאביי דלא שאני ליה בין בבת אחת לזה אח״ז אמאי לא פשיט לבעיא דרבא מדברי ת״ק דרבי יוסי דאית ליה דסדין ועשאו וילון דטהור מן המדרס וטמא מגע מדרס אלמא דלא אמרינן שבע ליה טומאה אלא ודאי דכשהטומאה באה מגופו לא אמרינן שבע ליה וחל אפילו קל על חמור אפילו בזה אח״ז. והתוספות דחו הכרח זה דלא בעי למיפשט מדר״מ דהא רבי יוסי פליג עליה מהאי טעמא ולהכי לא פשיט אלא מרבי יוסי ע״כ. וכוונתם היא דהו״מ למדחי דטעמא דרבי יוסי דפליג את״ק הוא משום דהוה ס״ל דאמרינן שבע ליה טומאה אפילו בבת אחת ומש״ה מכריח מדברי רבי יוסי דאית ליה בפירוש דבבת אחת לא אמרינן שבע ליה טומאה אבל לעולם קושטא דמלתא הוא טעמא דרבי יוסי דפליג את״ק הוא משום דס״ל דז״ל דבית הסתרים אינו מטמא וכ״כ בפירוש בפרק הקומץ יע״ש. וראיתי לרבינו בפירוש המשנה פכ״ז דכלים אמתניתין דסדין שפירש אא״כ נגע בו הזב אחר שעשהו וילון וטמא אותו ישוב אותו ראשון כו׳ והרואה סוגיית הגמרא דפרק הקומץ יראה דכוונת רבי יוסי באומרו אא״כ נגע בו הזב הוא או קודם שדרס או שדרס ברגלו יחף דבאה מדרס ומגע מדרס כאחת דאי לאחר שעשאו וילון פשיטא ולא היה צורך לאומרו וצ״ע (א״ה עיין לקמן פכ״ג מהלכות כלים סוף דין ט׳ ועיין עוד בזה בפ״ז מהלכות כלים דין י״ב כי שם ביאר הרב דברי התוספות הנזכר באורך) ועיין בתוספות שבת (דף צ״א) ד״ה פחות מכביצה אוכלין שהיה בבית טמא ואח״כ זרק עליו עוד פחות מכביצה דזה פחות מכביצה שזרק לא נטמא משום דאין בו כביצה ואינו מצטרף עם כביצה שהיה מקודם משום דההוא כבר היה טמא ושבע ליה טומאה והביאו הסוגיא דפרק הקומץ שכתבתי יע״ש. (א״ה עיין במ״ש הרב המחבר פרק י״ח מהלכות שבת דין ז״ך ועיין לקמן בפ״ד מהלכות טומאת אוכלין דין א׳):
אוכל קדש וכו׳. כתב המל״מ ולא ידעתי למה לא ביאר רבנו כאן גבי צירוף דאינו מצרף כיון דהוי ספק מדברי סופרים עכ״ל וקושייא זו על רבא בעל הבעיא ובהכרח אין להקל בספק דברי סופרים אלא במקום שמצאנו מפורש וגם יש לחלק בין דבר שעיקרו מד״ס עיין מ״ש פ״י מהל׳ אבות הטומאה ה״ב. גם י״ל שביאר רבנו שהוא ספק דהו״ל קולא דאתי לידי חומרא שאם נאמר שהיא טהורה אם נטל הטהורה לתוך כלי אחר ושם אוכל טהור ונגע טמא בטהורה הראשונה נטמא גם הטהור השני וכיון שהראשונה ספק שבעה לה טומאה הרי הטהור השני גם כן ספק מד״ס ולקולא.
משנה תורה דפוסיםמקורות וקישוריםכסף משנהמשנה למלךמרכבת המשנה מהדורה בתראהכל
(יא)הרביעי בקודש פסול, אבל לתרומהא טהור. וכן, שלישי שבתרומה אם נגע במשקה קודש, הרי זה נטמא, כמו שביארנו, והשלישי שבתרומה או שבקודש אם נגע במשקה תרומה לא פסלו:
Consecrated food that is a fourth degree derivative of impurity is disqualified, but if it were terumah it would be pure. Similarly, if terumah that was a tertiary derivative touched a consecrated liquid, it contracts impurity, as we explained. When, by contrast, terumah or consecrated food that is a tertiary derivative touched a liquid that is terumah, it is not disqualified.
ומ״ש: (וכן) והשלישי שבתרומה או שבקדש וכו׳ – משנה פרק חומר בקדש הרביעי בקדש פסול והשלישי בתרומה:
משנה תורה דפוסיםמקורות וקישוריםכסף משנההכל
(יב)מי שנטמאת ידו אחת, ונגע בה בידו שניה או ביד חבירו, פסל את השניה, והרי היא כשלישי. ואם היתה ידו בלולה במשקה, אף על פי שלא נגע, נטמאת חברתה, וצריך להטביל את שתיהן ואחר כך יגע בקודש. אבל בתרומה, אם נטמאת ידו האחת לא נטמאת חברתה, ואפילו נגע בה כשהיא נגובה, ואינו צריך להטביל ידו שנטמאת, אלא נוטלה ונוגע בתרומה:
When one of a person's hands contracted impurity and he then touched his other hand or the hand of another person, he disqualified the other hand and it is considered as a tertiary derivative. If his hand was moist with liquid, the other hand contracts impurity even if it was not touched. He must immerse both of them in a mikveh. Only afterwards may he touch consecrated food. With regard to terumah, by contrast, if one of his hands contracts impurity, the other does not, even if he touched it, provided the first was dry. He need not immerse the hand that contracted impurity. It is sufficient to wash it in the ritual manner. He may then touch terumah.
משנה תורה דפוסיםמקורות וקישוריםראב״דכסף משנהמרכבת המשנהעודהכל
ואם היה ידו בלולה במשקה – א״א זה אינו מן הסוגיא ואין השכל מודה בה ובלא נגיעה מה יעשה המשקה.
מי שנטמאת ידו אחת וכו׳ – משנה פרק חומר בקדש בתרומה אם נטמאת אחת מידיו חבירתה טהורה ובקדש מטביל שתיהן שהיד מטמאה את חבירתה בקדש אבל לא בתרומה.
ומה שכתב: או ביד חבירו – שם (דף כ״ד ע״ב) כרבי יוחנן ואף ריש לקיש הדר ביה.
ומה שכתב: פסל את השנייה – שם רבי יוחנן וריש לקיש אמרו אחד ידו ואחד יד חבירו ולפסול אבל לא לטמא תנאי היא וכו׳ דתניא יד נגובה מטמאה את חבירתה לטמא בקדש אבל לא לתרומה דברי רבי רבי יוסי ברבי יהודה אומר אותה יד לפסול אבל לא לטמא ופסק רבינו כרבי יוסי ברבי יהודה משום דרבי יוחנן וריש לקיש הוו סברי כוותיה.
ומ״ש: ואם היתה ידו בלולה במשקה וכו׳ – כן כתב רבינו שם בפירוש המשנה:
וכתב הראב״ד: ואם היתה ידו בלולה במשקה א״א זה אינו מן הסוגיא וכו׳. ואין זה השגה דכיון דכל הני מילי מעלות דרבנן אמרינן דכיון דעל ידי משקה מטמאה את היד טומאה גמורה לכל דבר גזרו בקדש למעלתה גם בלתי נגיעה.
ומ״ש רבינו: ואפילו נגע בה כשהיא נגובה – כלומר אע״פ שנגע בה לא נטמאת מאחר שהיא נגובה דאילו היתה לחה פשיטא שנטמאת על ידי המשקה:
מי שנטמאת ידו אחת וכו׳. ובהשגות א״א זה אינו וכו׳ ובכ״מ ואין זה השגה וכו׳ ואין דברי הכ״מ מספיקין. ועיין בגמ׳ חגיגה דף כ״ד א״ר שיזבי בחיבורין שנו וכו׳ ועיין פרש״י. ולדרך רש״י אין הבנה להא דקאמר בגמ׳ איתמר נמי וכו׳. וראיתי לבעל המאור שכתב בסוגיא זו וז״ל ובתרומה אם נטמאת אחת מידיו חברתה טהורה ובקדש מטביל את שתיהן שהיד מטמאה חברתה לקדש א״ר שיזבי בחיבורין שנו פי׳ כגון שהגיע ידו הטהורה בידו הטמאה הרי זו מטמאה את חברתה אבל שלא בחיבורין לא. איתיביה אביי יד נגובה פי׳ כגון שהיו שתי ידיו טמאות והטביל ידו אחת ונשתיירה השנית נגובה מטמאה את חברתה לקדש וכו׳ אי אמרת בשלמא שלא בחיבורין כלומר שלא נגעו שתי ידיו זו בזו היינו רבותא דנגובה שלא תאמר שאין היד מטמאה את חברתה אלא בתחלת טומאה כשנגעה האחת בטומאה ולא נגעה השנית. אבל בסוף טומאה כגון שהיו שתי ידיו טמאות והטביל את האחת אין זו מטמאה זו (המ״ל) [קמ״ל] שאע״פ שהטביל האחת הנגובה מטמאתה ואפי׳ שלא במגע. אלא אי אמרת בחיבורין מאי רבותא דנגובה כלומר מאי רבותא אשמועינן שהנגובה מטמאה את הטבולה פשיטא כיון שנגעה בה טמאתה ממאי תיסוק אדעתין שתועיל לה טבילתה מאחר שנגעה בה הטמאה. איתמר אמר ריש לקיש לא שנו אלא ידו בין בחיבורין בין שלא בחיבורין וכן מסיקנא אבל יד חברו אע״פ שנגעה בה לא טימאתה. ור׳ יוחנן אמר אחד ידו ואחד יד חברו באותה היד שנגעה בה חברו טמאתו לפסול את הקדש ולא לטמא אבל יד חברו השנית שלא נגעה בטומאה כלל טהורה לגמרי משא״כ בנוגע הראשון שידו אחת מטמאה את חברתה בין בחיבורין ובין שלא בחיבורין ולפסול אבל לא לטמא תנאי היא דתניא וכו׳ וחכמים אומרים ידים שניות הן ואין שני עושה שני מאי לאו שני הוא דלא עביד הא שלישי עביד שידו השנית נעשית שלישי ועושה רביעי בקדש וזהו לפסול את הקדש אבל לא לטמא מכלל דת״ק אמר שהשני עושה שני ועושה ידו השנייה שלישי שהוא טמא ועושה רביעי ודחי לה ואמרינן דלמא לא שני עביד ולא שלישי עביד ולדבריו דת״ק מהדר אבל איהו לית ליה טומאה כלל בידו השנייה אלא כהני תנאי וכו׳ ע״כ.
ועיין בתוספות ד״ה בחיבורין שכתבו דבתוספתא נמי משמע דיד מטמאה חברתה לקדש בלא נגיעה וכן נראה לדעת ר׳ יוסי דס״ל יד מטמאה חברתה לפסול ואי ס״ד דדוקא ע״י נגיעה א״כ למה קחשיב במשנתנו הא דהיד מטמאה חברתה לקדש בתוך י״א מעלות דחומר בקדש דהא זה נכלל בהך מעלה דרביעי בקדש ולא בתרומה אלא ודאי אפי׳ שלא בנגיעה (והנה לדרך הרז״ה נמי קשה לשון איתמר נמי וכפי הנראה דלא גריס הרז״ה נמי).
ופי׳ הסוגיא לדעת רבנו א״ר שיזבי בחיבורין שנו כפי׳ הרז״ה דוקא כשנגע אבל שלא בחיבורין כשלא נגע לא ומשמע אפי׳ ידו בלולה במשקה. איתיביה אביי יד נגובה מטמאה חברתה לקדש ולא לתרומה אי אמרת בשלמא דאפי׳ שלא בחיבורין דהיינו בלא נגיעה נמי היד מטמאה חברתה לקדש (משום גזרה שמא יגע בידו השנייה דהידים עסקניות הן וכגון שידו בלולה דאז אם נגע מטמא השנייה מצד הדין אף לתרומה) כיון שהיד בלולה היינו רבותא דנגובה דאי לא קתני נגובה הו״א דוקא יד בלולה מטמא חברתה משום גזרה שמא יגע ואפי׳ לא נגע אבל נגובה אפי׳ נגע נמי לא אלא אי אמרת בחיבורין אין וכו׳ מאי רבותא דנגובה פשיטא דאיירי בנגובה דאי ס״ד בבלולה אפי׳ לתרומה נמי ואמאי לפסול אבל לא לטמא (ובהכי ניחא קושיית התוס׳ בד״ה אלא אי אמרת וכו׳) ומסיק איתמר נמי כוותיה דרב שיזבי דבחיבורין אין אבל שלא בחיבורין לא (ומיהו היינו דוקא ביד נגובה אבל ביד בלולה בודאי אפי׳ שלא בחיבורין כדמוכח מתיובתא דאביי) דאמר ריש לקיש לא שנו אלא ידו אבל יד חברו לא וזהו על כרחך בנגע ביד חברו וביד נגובה ואפ״ה אין ידו מטמאה יד חברתה בנגובה וידו מטמא בנגובה במגע. ור׳ יוחנן אמר אפי׳ יד חברו באותה היד פי׳ אם נגע ביד חברו באותה היד שנטמאת אפי׳ היא נגובה אבל אם נגע בידו השנייה שלא נטמאת (אלא שלא בחיבורין מחמת שידו שנטמאת בלולה אי נמי כשהיד שנטמאת נגובה ונגע בשנייה הילכך כיון שידו השנייה לא נטמאת) אלא ממגע והיא במדרגת שלישי אין בכחה לטמא חברתה. אי נמי דה״ק איתמר נמי וכו׳ וכיון דתרווייהו ס״ל לפסול מכלל דבלולה מטמאה שלא במגע דאל״כ הו״ל בכלל חומר בקדש דרביעי לקדש ולא לתרומה ובזה נתבארו דברי רבנו.
משנה תורה דפוסיםמקורות וקישוריםראב״דכסף משנהמרכבת המשנההכל
(יג)אכלים נגובין שלא הוכשרו, אוכלין אותן בידים מסואבותא. במה דברים אמורים, בתרומה, אבל בקודש, חיבת הקודש מכשרתן, ואסור למי שיהיו ידיוב טמאות לאכול קודש שלא הוכשר. אפילו לא נגע בו אלא בכוש, או שתחב לו חבירו לתוך פיו, הרי זה אסור:
איןג צריך לומר שאם נגעה טומאה באכלים של קודש שלא הוכשרו, שנטמאו, מפני שחיבת הקודש מכשרתן.
Dry foods that have not become susceptible to contract impurity may be eaten with impure hands. With regard to what does the above apply? To terumah. With regard to consecrated food, by contrast, the cherished quality of consecrated food causes it to be considered as susceptible to impurity and it is forbidden for someone whose hands are impure to eat consecrated food even if it was not made susceptible to impurity by contact with liquids. Even if the person with impure hands did not actually touch the consecrated food with his hands, only with a weaving needle or his friend inserted it into his mouth, this is forbidden. Needless to say, if a source of impurity touched consecrated food that was not made susceptible to impurity by contact with liquids, it becomes impure, because the cherished quality of consecrated food causes it to be considered as susceptible to impurity.
א. ב2: טמאות.
ב. ב3 (מ׳שיהיו׳): שהיו ידיו. בב2 תוקן (מ׳שיהיו׳): שידיו. וכך ד (גם פ, ק). ובא׳ היה כתוב ׳שידיו׳, ותוקן כבפנים.
ג. ד: ואין. אך יש כאן הלכה חדשה.
משנה תורה דפוסיםמקורות וקישוריםכסף משנהמשנה למלךעודהכל
אוכלים נגובים וכו׳ – משנה פרק חומר בקדש (חגיגה כ״א:) [אוכלים] אוכלין נגובים בידים מסואבות בתרומה אבל לא בקדש ובגמרא וכי יש נגובה לקדש והלא חיבת הקדש מכשרתן לא צריכה כגון שתחב לו חבירו לתוך פיו או שתחב הוא לעצמו בכוש ובכרכר וביקש לאכול צנון או בצל חולין עמהם לקדש גזרו בהו רבנן לתרומה לא גזרו בהו רבנן וכתב רבינו בפירוש המשנה העיקר אצלנו חיבת הקדש מכשרתו ואין צריך הכשר וכיון שזהו העיקר האוכל אוכלין נגובים בידיו והם טמאות שיטמאו ואין אנו צריכין בזה לדבר אבל דיבר בכאן אם לא לקחן בידים אלא במלקחים ודומיהן וזה גזירה שמא יאכל אחר כך שום דבר של משקה בידיו ויטמא את הקדש שבפיו עכ״ל. ולפי זה הא דקתני וביקש לאכול צנון או בצל היינו לומר שדרך צנון או בצל להדיחם במים וכשאוכלם נגעו ידיו בהם ונטמאו ומטמאים את הקדש שבפיו ורש״י פירש בענין אחר ואיכא למידק מאי קשיא ליה לרבי חנינא בן אנטיגנוס והלא חיבת הקדש מכשרתן אימא דהיא גופה קמשמע לן דחיבת הקדש מכשרתן ואפשר דחיבת הקדש מכשרתן דאורייתא היא אי נמי דרבנן אינה מאחת עשרה מעלות השנויות שם שגזרו בקדש. ודע שיש בספר רבינו טעות סופר וכך היא הנוסחא הנכונה ואין צריך לומר שאם נגעה טומאה באוכלים של קדש שלא הוכשרו שנטמאו מפני שחיבת הקדש מכשרתן:
משנה תורה דפוסיםמקורות וקישוריםכסף משנהמשנה למלךהכל
(יד)במה דברים אמורים, לפסול האוכל עצמו ולאסרו באכילה, אבל למנות בו ראשון ושני, הרי זה ספק. כיצד, נגע אוכל זהא שנטמא בלא הכשר באוכל שני שהוכשר, הרי זה השני ספק, מפני שהראשון לא הוכשר:
In which instances does the above principle apply? With regard to disqualifying the food itself and to cause it to become forbidden to be eaten. There is, however, an unresolved question with regard to counting primary or secondary derivatives if other entities come in contact with such consecrated food. What is implied? If consecrated food contracted impurity without being made susceptible to impurity by contact with liquids with other food that was made susceptible to impurity by contact with liquids, there is an unresolved doubt, because the first food had not become susceptible to impurity because of contact with liquids.
א. בד׳ לית. אך בכתבי־היד ישנו.
משנה תורה דפוסיםמקורות וקישוריםכסף משנהמעשה רקחמרכבת המשנהמרכבת המשנה מהדורה בתראעודהכל
ומה שכתב: במה דברים אמורים לפסול האוכל עצמו וכו׳ אבל למנות בו ראשון ושני – בפרק ב׳ דחולין (חולין ל״ו) גבי בעיא דצריד של מנחות בעיא דלא איפשיטא ויש לתמוה על רבינו שהוא עצמו כתב בפרק שמיני מהלכות אלו בפשיטות שמונים בו ראשון ושני ונ״ל שטעמו שם כמ״ש שם דאיתא בפרק המנחות והנסכים דלא מיבעיא אלא מדאורייתא דאילו מדרבנן פשיטא ליה דמונים מיהו ה״מ כשנטמא הצריד טומאה דאורייתא וכדפירש רש״י שם דאז חיבת הקדש מכשרתן ואף על פי שלא הוכשר כמי שהוכשר דמי ומדאורייתא מספקא לן אי מונין בו ראשון ושני ומדרבנן פשיטא לן דמונים משום דטומאה דאורייתא היא אבל בטומאת ידים שהיא דרבנן איכא למימר שלא החמירו בו רבנן למנות בו ראשון ושני אפילו מדרבנן ובפ״ח מיירי כשנטמא הצריד טומאה דאורייתא ולפיכך פסק דמונים בו ראשון ושני מדרבנן מיהא אבל הכא דמיירי בטומאת ידים שהיא דרבנן כתב שהדבר ספק כמ״ש בד״א לפסול האוכל עצמו וכו׳ אבל למנות בו וכו׳ לאו אאין צריך לומר שאם נגעה טומאה וכו׳ דסמיך ליה קאי אלא ארישא דמילתא שכתב גבי ידים מסואבות חיבת הקדש מכשרתן:
במה דברים אמורים וכו׳. עמ״ש מרן ז״ל ואפשר דחיבת הקדש מכשרתן דאורייתא ע״כ הכי משמע קצת בפ״ק דחולין דף ל״ו מדברי ריש לקיש עיי״ש אמנם רבינו נראה דס״ל דהוי דרבנן כמו שנראה מדבריו ספ״י דטומאת אוכלין:
במה דברים אמורים וכו׳. ובכ״מ עיין מ״ש לקמן פ״י מהל׳ טומאת אוכלין הי״ז.
משנה תורה דפוסיםמקורות וקישוריםכסף משנהמעשה רקחמרכבת המשנהמרכבת המשנה מהדורה בתראהכל
(טו)האונן אחר שתם זמן אנינותו, ומחוסר כיפורים אחר שהביא כפרתו, צריכין טבילה לאכילת הקודש, אבל לא לתרומה, שהאונן ומחוסר כיפורים מותרין לאכול את התרומה:
ומפני מה הצריכוםא טבילה לקודש, שהרי עד עתה היו אסורין לאכול את הקודש, והסיחו את דעתם, ושמא נטמאו והם לא ידעו. ולא עשו מעלה זו אלא לאכילה, אבל לנגיעה, נוגעים בקדשים קודם טבילה. ומחוסר כיפורים שנגע בקודש, פסלו, כמו שביארנוב:
Even after a mourner's period of acute mourning ends or after a person who was lacking atonement brings the sacrifices that bring him atonement, he must immerse in a mikveh before partaking of consecrated food, but not before partaking of terumah. For a person in a state of acute mourning and one who is lacking atonement may partake of terumah. Why did the Sages require immersion before partaking of consecrated food? Because until this time, such individuals were forbidden to partake of consecrated food. Hence it is possible that they diverted their attention from their bodies and contracted impurity without knowing of it. This stringency was imposed only with regard to eating, but not with regard to touching. Such individuals may touch consecrated foods before immersion.
א. כך ב3-2. א: הצריכו.
ב. בב3 לית מ׳ומחוסר׳. וכך ד (גם פ). חיסרו דין חשוב.
משנה תורה דפוסיםמקורות וקישוריםכסף משנהמעשה רקחמרכבת המשנה מהדורה בתראאור שמחעודהכל
האונן אחר שתם זמן אנינתו וכו׳ – משנה בפרק חומר בקדש (חגיגה כ״א) האונן ומחוסר כפורים צריכין טבילה לקדש אבל לא לתרומה.
ומ״ש: ומפני מה הצריכום טבילה וכו׳ – שם בגמרא (דף כ״ד ע״ב).
ומ״ש: ולא עשו מעלה זו אלא לאכילה וכו׳ – בר״פ טבול יום ואע״ג דלא איתמר התם אלא גבי אונן משמע לרבינו דה״ה למחוסר כפורים כיון דבהדי הדדי מיתנו:
ולא עשו מעלה זו אלא לאכילה וכו׳. קשה טובא דבפ״ה דמטמאי משכב ומושב הל׳ ד׳ גבי טבילת יום ארוך כתב ויראה לי שמאחר שהיא מטמאה את הקדש שהיא צריכה טבילה אחרת בסוף ואח״כ תגע בקדש וכו׳ דמשמע דאף אחר הבאת קרבנותיה עדיין היא אסורה בנגיעת הקדש והכא משמע דלא נאסר מחוסר כיפורים אלא באכילת קדש ולא בנגיעה, ויותר יש לתמוה על מרן ז״ל שם שצדד לתרץ דבריו במ״ש שם רבינו שכשתשלים ימי טוהר תהיה
טהורה לכל עם מ״ש כאן ולא נרגש מסתירה זו שהיא לפניו וכבר נרגש מכל זה התוס׳ יו״ט ז״ל בשלהי נדה וכתב דכוונת רבינו שם במטמאי משכב ומושב דקודם הבאת קרבנותיה קאמר דמן הדין מותרת בנגיעת קדש כיון שנשלמו ימי טוהר ומ״מ כתב דיראה לו דמ״מ צריכה טבילה קודם נגיעת הקדש דאילו לאכילת קדשים אפילו אחר הבאת קרבנותיה צריכה טבילת אחרת משום מעלה כמ״ש כאן עיי״ש שדבריו נכונים ז״ל. ודע שבדפוס מגדל עוז אחר מ״ש רבינו קודם טבילה מוסיף שם ומחוסר כפורים שנגע בקדש פסל כמו שביארנו ע״כ ולפ״ז מ״ש רבינו דלאכילה דוקא ולא לנגיעה לא קאי אלא האונן וכפשט הסוגיא דטבול יום אמנם מחוסר כפורים אף לנגיעה והרווחנו בזה הרבה שאין כאן שום סתירה בדברי רבינו ממ״ש במטמאי משכב ומושב אך על מרן עדיין הקושיא הנ״ל קיימת שהרי כתב כאן ומ״ש ולא עשו מעלה זו אלא לאכילה בר״פ טבול יום ואע״ג דלא אתמר התם אלא גבי אונן משמע לרבינו דהוא הדין למחוסרי כפורין וכו׳ ע״כ:
האונן אחר שתם זמן אנינות ומחוסר כפרה וכו׳. עיין כ״מ ואין דבריו מספיקין והארכתי בזה פ״ה מהל׳ משכב ומושב ה״ד עיי״ש.
האונן אחר שתם זמן אנינותו ומחוסר (כפרה) [כפורים] אחר שהביא כפרתו צריכין טבילה כו׳. הנה רבוותא ריש פרק חומר בקודש בתוס׳ ד״ה האונן האריכו בפלפולים אם צריכין הערב שמש אם הם בכלל כל דבר הטעון ביאת מים מד״ס לאחר ביאתו מותר בכולן דתנן פי״א דפרה ורבינו מייתי לה לעיל ריש פ״ט וביותר בר״ש פ״א דטהרות ומסקי דטומאות שהן מד״ס אף לחולין בעי הערב שמש יעו״ש, וזה מדויק גם בדברי רבינו שבריש פ״י ה״ב כתב כל הטעון הערב שמש כו׳ בין מדברי תורה בין מד״ס, היינו מי שהוא טמא גם לחולין וז״ב. ונדחקו רבוותא טובא בכ״מ הא דנקט גבי מחו״כ בכ״מ טובל ואוכל בקדשים לערב. ולדעתי ראיה מבוארת דאין מחו״כ צריך הערב שמש והוא מדברי ירושלמי פ״ק דר״ה ה״א דמייתי ברייתא דתניא וכולן נזיר ומצורע מתכוונין ומביאין קרבנותיהם ברגל ופריך מצורע לא מחוסר כפורים הוא והא תנינן השמחה שמונה וא״כ ברגל לא יוכל לאכול שלמי שמחה, דמשלמי חגיגה לא פריך דאפשר באשה או בחיגר אבל משמחה פריך שפיר ומשני לא כבר איתותבת תמן ואר״י כו׳ בכהנים ובשעיר, פירוש דמקשה למ״ד דשלמים ששחטן מערב הרגל לא יצא י״ח א״כ בחל יום ראשון בשבת ליכא שמחה שמונה, ומשני בכהנים ובשעיר הכא נמי בכהנים ובשעיר פירוש דמיירי כגון דחל יו״ט ראשון להיות בשבת וליכא שלמי שמחה א״כ בכה״ג מכוון המצורע ומביא קרבנו ברגל. ואם נימא דמחוסר כפורים צריך הערב שמש אכתי קשה דאף אם חל יו״ט א׳ בשבת מ״מ ביום שלאחר יו״ט לא יאכל שלמי שמחה דהא בעי הערב שמש ואיך יתכוון ויביא קרבנותיו ברגל, וע״כ דאינו צריך רק טבילה ואח״כ יאכל שלמי שמחה. וזהו ראיה גדולה לדעתי:
משנה תורה דפוסיםמקורות וקישוריםכסף משנהמעשה רקחמרכבת המשנה מהדורה בתראאור שמחהכל
(טז)שש מעלות הראשונות עשו אותן בין לקודש בין לחולין שנעשו על טהרת הקודש. וחמש אחרונות, שהן מן הכלי מצרף מה שבתוכו והלאה, עשו אותן בקודש בלבד, אבל לא בחולין שנעשו על טהרת הקודש, אלא הרי הן בחמש אלו כחולין:
לפיכך חולין שנעשו על טהרת הקודש, הראשון טמא בהן, והשני פסול, והשלישי טהור כחוליןא, כמו שביארנו:
The first six stringencies were imposed both with regard to consecrated foods and with regard to ordinary foods prepared with the stringencies of consecrated foods. The last five stringencies, beginning with "everything inside a utensil is considered as joined" applies only to consecrated food alone, but not to ordinary foods prepared with the stringencies of consecrated foods. With regard to these five matters, such food is considered as ordinary food. Therefore, with regard to ordinary foods prepared with the stringencies of consecrated foods, a primary derivative is impure, a secondary derivative disqualified, and a tertiary derivative is pure with regard to ordinary foods, as we explained.
א. ב2: בחולין. וכך ד (גם פ). ושיבוש הוא.
משנה תורה דפוסיםמקורות וקישוריםראב״דכסף משנהמרכבת המשנה מהדורה בתראעודהכל
ומ״ש: לפיכך חולין שנעשו על טהרת הקדש וכו׳ כמו שביארנו – בפרק י״א. ומה שכתב הראב״ד גם אני ביארתי שאלו דברי יחיד הן ואין הלכה ואילו כל הסוגיות הולכות על דרך שהם בקדש עכ״ל כבר כתבתי שם טעם רבינו:
שש מעלות הראשונות. עיין השגות ולשטתו אזיל כמ״ש פי״א מהל׳ אבות הטומאה ה״ט עיי״ש.
משנה תורה דפוסיםמקורות וקישוריםראב״דכסף משנהמרכבת המשנה מהדורה בתראהכל
שאר אבות הטומאות יב, משנה תורה דפוסים שאר אבות הטומאות יב, מקורות וקישורים שאר אבות הטומאות יב, ראב"ד שאר אבות הטומאות יב, כסף משנה שאר אבות הטומאות יב, משנה למלך שאר אבות הטומאות יב – בסיוע פרויקט פרידברג לפרסום הגניזה, מפעל משותף של חברת פרידברג לכתבי יד יהודיים (FJMS) ופרויקט פרידברג לפרסום הגניזה (FGP), לע"נ ר' פרץ ב"ר מרדכי יהודה פרידברג ז"ל, נלב"ע י"ד כסלו תשס"ג לפ"ק, תנצב"ה. הונצח ע"י בנו וכלתו, דוב וגיטל חיה פרידברג, טורונטו, מעשה רקח שאר אבות הטומאות יב – בסיוע פרויקט פרידברג לפרסום הגניזה, מפעל משותף של חברת פרידברג לכתבי יד יהודיים (FJMS) ופרויקט פרידברג לפרסום הגניזה (FGP), לע"נ ר' פרץ ב"ר מרדכי יהודה פרידברג ז"ל, נלב"ע י"ד כסלו תשס"ג לפ"ק, תנצב"ה. הונצח ע"י בנו וכלתו, דוב וגיטל חיה פרידברג, טורונטו, מרכבת המשנה שאר אבות הטומאות יב – בסיוע פרויקט פרידברג לפרסום הגניזה, מפעל משותף של חברת פרידברג לכתבי יד יהודיים (FJMS) ופרויקט פרידברג לפרסום הגניזה (FGP), לע"נ ר' פרץ ב"ר מרדכי יהודה פרידברג ז"ל, נלב"ע י"ד כסלו תשס"ג לפ"ק, תנצב"ה. הונצח ע"י בנו וכלתו, דוב וגיטל חיה פרידברג, טורונטו, מרכבת המשנה מהדורה בתרא שאר אבות הטומאות יב – בסיוע פרויקט פרידברג לפרסום הגניזה, מפעל משותף של חברת פרידברג לכתבי יד יהודיים (FJMS) ופרויקט פרידברג לפרסום הגניזה (FGP), לע"נ ר' פרץ ב"ר מרדכי יהודה פרידברג ז"ל, נלב"ע י"ד כסלו תשס"ג לפ"ק, תנצב"ה. הונצח ע"י בנו וכלתו, דוב וגיטל חיה פרידברג, טורונטו, אור שמח שאר אבות הטומאות יב – בסיוע פרויקט פרידברג לפרסום הגניזה, מפעל משותף של חברת פרידברג לכתבי יד יהודיים (FJMS) ופרויקט פרידברג לפרסום הגניזה (FGP), לע"נ ר' פרץ ב"ר מרדכי יהודה פרידברג ז"ל, נלב"ע י"ד כסלו תשס"ג לפ"ק, תנצב"ה. הונצח ע"י בנו וכלתו, דוב וגיטל חיה פרידברג, טורונטו
May He who blessed our fathers Abraham, Isaac and Jacob, bless the soldiers of the Israel Defense Forces, who keep guard over our country and cities of our God, from the border with Lebanon to the Egyptian desert and from the Mediterranean Sea to the approach to the Arava, be they on land, air, or sea. May Hashem deliver into their hands our enemies who arise against us! May the Holy One, blessed be He, watch over them and save them from all sorrow and peril, from danger and ill, and may He send blessing and success in all their endeavors. May He deliver into their hands those who hate us, and May He crown them with salvation and victory. And may it be fulfilled through them the verse, "For Hashem, your God, who goes with you, to fight your enemies for you and to save you", and let us say: Amen.