ולא אמרו ספק טומאה צפה טהור אלא לשרץ בלבד וכל הנתלים והנגררים הרי הן כמונחין.
הנה מפורש בדעת רבינו דבמת ושארי דברים אין ספק טומאה צפה טהור אפילו בספק מגע שלהם, וכן בספק הנזרקין דוקא בשרצים כמבואר לקמן פרק ט״ו ה״ד ספק שרצים זה ספק הנזרקין ודייק שרצים לא מילא אוחרי, ודלא כרבוותא בתוספות שפירשו בשילהי נזיר דלענין מגע אפילו במת צף ע״פ המים ג״כ טהור ספק מגעו ורק לענין טומאת אוהל טמא ספיקא יעו״ש. וכן משמע במשנתינו דמצא מת צף ע״פ המערה טמא ופירש רבינו בהלכות נזירות פ״ו חזקתו שנגע בזה שהוא צף הרי דספק מגע טמא ברה״י ודלא כפירוש תוס׳ דהוא ספק אוהל ולכן גריס בגמרא שרץ בכלי וכלי צף עפ״י המים וכן גריס שרץ מונח ע״ג מת מהו דלענין טומאת מת אין נפק״מ בין צף או לא. וכן לשון הירושלמי שם אין ספק טומאה צפה טהור אלא שרץ אבל במת כעומד הוא, ובגמרא אמרו שמת ספק צפה טמא וכל דברים שמטמא מלמעלה כלמטה לאתויי זב וזבה ויעוין בתוספתא טהרות פרק ה׳:
ובזה עמדתי על לשון ירושלמי דפסחים פרק כיצד צולין תני אין לך עושה קבר תהום אלא המת בלבד [פירוש שאינו טהור טומאת תהום רק במת בלבד] הא נבילה לא קו״ח ומה אם המת שאינו עושה משכב ומושב עושה קבר תהום נבילה שהוא עושה משכב ומושב אינו דין שתעשה קבר התהום, והוא תמוה. וברור דצ״ל מו״מ בר״ת והוא ר״ת מעלה ומלמטה, ור״ל שמת מטמא מלמעלה ומלמטה בין שהאדם האהיל על המת בין שהמת האהיל על האדם, נמצא דספק טומאה צפה טמא אצלו ובכ״ז טהור טומאת התהום לנזיר ועושה פסח, כל שכן נבילה שאינה עושה מעלה ומטה וספק צפה טהור אצלו ודאי שטומאת התהום טהור לפסח ונזיר. לאיזה דבר נאמר אין לך עודה קבר תהום אלא המת בלבד להוציא משכב ומושב, פירוש שמשכב ומושב של זב טמא הטהור שישב עליו אפילו למעלה ע״ג אבן כמוש״כ רבינו לעיל הלכות ממו״מ פ״ז והוא כזב וזבה בעצמן שבהו כיון שמטמאין מלמעלן אין טומאה צפה ספיקו טהור לכן גם טומאת התהום ליכא בהו וטמאין לפסח. ויעוין ריש פרק דם חטאת קרי לנדה ולמשכב ומושב שאין עושין מלמעלה כו׳ משום שאינן מטמאין באוהל כמת אבל לגבי שרץ ונבילה הוי זב ומשכב ומושב מטמאין מלמעלה ע״י אבן מסמא ולכן לא נטהרה בהן ספק צפה וזה ברור בס״ד:
ומש״כ רבינו בהלכה ה׳ מהתוספתא שעריבה טמא מת טהרו ספק טהרה צפה, היינו שכלי טמא מת אינו מטמא באוהל כמוש״כ רבינו פ״ו מהלכות טומאת מת ואינו עושה למעלה כלמטה ואפילו במשא אינו מטמא לכן הוי כשרץ דספק מגעו טהור בצפה, ולשיטת רבותינו בתוס׳ דכלי שנטמא במת מטמא באוהל מוכח כשיטתם דאף במת טהור ספק צפה במגעו ודוק:

חבית שהיא מלאה משקים ופשט הטמא את ידו לאוירה כו׳ שאין ספק המשקין מטמא.
כתב רבינו ופשט הטמא, ובתוספתא שבר״ש הגירסא מגע טמא מת שאין מטמא כלי רק כי יגע במשקין המשקין מטמאים כלים, אמנם רבינו כתב טמא לבד משום דלטעמיה אזיל לעיל פ״ח ממטמאי מו״מ שאפילו הזב ונדה שמטמאין כלי חרס בהיסט אינן מטמאין כלי חרס באם הכניסו ידיהם לאויר כלי חרס שאינן לאיברים יעו״ש, וכש״כ טמא דעלמא לכן אם הכניס ידו לחבית טהורה לולא שאם נגע ודאי במשקין המשקים מטמאים כלים וברור:

וכן אם נכנסו משקין שהן טמאין כו׳.
העיקר כדברי רבינו שהתוספתא אזלא לר׳ יוסי דסבר ספיקו לטמא אוכלין ומשקין טמא ולטמא כלים טהור ולכן בנפלו משקין ספק טמאין על גבי הפת הפת טמא והתנור טהור, אבל רבינו דפוסק דכל לטמא אף אוכלין ומשקין ספיקו טהור וא״כ הפת טהור, ולכן כתב רבינו נתערבו משקין אלו הספק כו׳ שמפני זה נטמאו המשקין מחמת תערובות הטמאים, אבל התוספתא אזלא לר״י ואמרה נפלו ע״ג המשקין דמטמא המשקין בנגיעה, ופוק חזי דהלשון שאינן מתטמאין אלא מן החבית פירושו דלא אמרינן דהוי כמאן דמלי טומאה בשרץ בתנור והאוכלין ומשקין הוי ראשון, רק השרץ מטמא לתנור והאוכלין נטמאין מהתנור [יעוין סוף פ״ק דפסחים] לפסק רבינו דספק לטמא משקין אחרים ג״כ טהור מה איכפת לן לו יהא דמטמאין באויר כאילו נגעו בהטומאה הוי ספק אם נגעו במשקין הטמאים [בלא תערובות] או לא ג״כ טהור, רק דהתוספתא אזלא לר׳ יוסי דספיקו לטמא אוכלין ומשקין טמא לכן קמ״ל דאין טומאתן רק מן החבית וכיון דהחבית לא נטמאה מספק תו המשקין טהורים וכן גבי פת בתנור אמר כן ופשוט מאוד. ודברי הכסף משנה תמוהים יעו״ש:

זלף משקין טמאים כו׳ הניח הככר עד שנגבו המים שעליה ה״ז טמאה בספק כו׳.
הנה רבינו והראב״ד בהשגות פירשו טעמם, ולדעתי היה נראה דכיון שהניח עד שנגבו המים הרי הסיח דעתו משמירת הככר ולא קרינא ביה משמרת תרומתי ופסולה משום היסח הדעת והוא חדא בקתא עם הך דתנינן לקמן בתוספתא פ״ח ומייתי לה הר״ש פ״ז בסופו דאמרו לו על טהורה תלויה היא ה״ז טמאה [כיון שהסיח דעתו ממנה, רש״י] ואם אמרו הריני מניחה עד שאשאל עליה ה״ז טהורה ועיין ירושלמי פ״ק דפסחים ופ״ח דתרומות ותוספתא תרומות פ״ז, וזה המכוון כך שכיון שנשאל בשעה שהיה יכולת לברר הרי לא הסיח דעתו, אבל אם המתין עד שתנגב תו חזינא דהסיח דעתו ומיפסלא מטעם היסח הדעת והיא כטמאה ודוק: