שני שבילין אחד טמא ואחד טהור וכו׳. דינים אלו הם בפ״ה דטהרות מ״ג ודע דבאדם אחד שהלך בב׳ השבילין אין חילוק בין בא לישאל בבת אחת לזה אחר זה דבחלוקה הראשונה פשיטא דלא בא לשאול אלא על ההילוך הב׳ שהרי כבר טבל ונאכלו הטהרות הראשונות ומאי דהוה הוה ובחלוקה השניה שהיו הטהרות הראשונות קיימות כבר כתב הר״ש דחד בתרי זימני לא שייך לטהר בקיימות דאפילו בשנים כשבאו לישאל בבת אחת טמאים וחד אפילו בזה אחר זה כבבת אחת דמי ובחלוקה השלישית דהיינו אם לא טהר בינתים לגבי הב׳ פשיטא דישרפו והראשונות ג״כ תלויות מטעמא דכתב הר״ש דדמי כבת אחת. אך מה שאני מסתפק בדין זה הוא במאי דקתני ונאכלו קודם ההזייה והטבילה וההליכה הב׳ דבשלמא אי הוה נקיט לה קודם ההליכה אפשר דטעמא הוא משום דאם כבר הלך ועשה טהרות ואח״כ נאכלו הראשונות פשיטא דהב׳ תלויות כיון דבשעה שעשה הטהרות השניות היו ראשונות קיימות ומן הדין היו שיהיו שניהם תלויות לא בשביל שנאכלו נטהר הב׳ אלא שלפי זה אם נאכלו קודם עשיית הטהרות הב׳ אף שנאכלו אחר ההזייה והטבילה וההילוך הטהרות הב׳ טהורות לפי שבשעה שאכל הראשונות כדין אכל וא״כ לישנא דמתני׳ לאו דוקא וסבור אני לומר דמתני׳ מיירי בשאכלם המהלך ומש״ה נקט דדוקא כשאכלם קודם ההזייה דאי לאחר ההזייה פשיטא דאף הב׳ טמאות ממ״נ אם השביל הב׳ טמא הרי נטמאו הטהרות השניות ואם השביל הראשון היה טמא הרי הטהרות הראשונות נטמאו וזה שאכל אוכלין טמאים נטמא וחזר וטימא הטהרות השניות ומש״ה נקט דאכלם קודם ההזייה דהשתא הטהרות השניות הם טהורות משום דאמרינן דהשביל הראשון היה טמא אבל לעולם דאם לא אכלם הוא אף שנאכלו לאחר ההילוך השני כל שנאכלו קודם עשיית הטהרות השניות הטהרות השניות טהורות. וממה שנכתוב לקמן יתבאר דאם אכלן אחר קודם עשיית הטהרות הב׳ כל שהיו קיימות הטהרות הראשונות בשעה שהלך זה בשביל השני זה המהלך והטהרות השניות שעשה כולן ספק טמאין מדרבנן שהרי בשעה שהלך ע״כ אחד מהם טמא ודאי או הטהרות הראשונות או המהלך ומאי דקתני ועשה טהרות בהלוך השני משום סיפא נקטיה ועיין לקמן. שוב דקדקתי בזה וראיתי דאפשר דמתני׳ איירי דוקא בשאכלם הוא ומש״ה קתני ונאכלו קודם ההזייה וטעמא דמילתא הוא דנראה דלאו דוקא בעשה טהרות אלא ה״ה אם נגע באחד וטבל וחזר ונגע באחר ששני האנשים הללו הם טמאים מספק משום דטומאתם מכח אחד הוא וע״כ אחד מהם טמא ודאי שניהם טמאים מספק. כללא דמילתא אין אנו מטהרים מספק אלא בדבר שאין שם דבר אחר שיכחיש זה ההיתר כגון שכבר נאכלו הראשונות אבל אם נגע בהילוך הראשון אדם אחר או שאכל הטהרות הראשונות כשהלך זה בשביל השני ועשה טהרות לא נטהר השניות משום דאם נטהר השניות נמצא דהאדם שאכל הראשונות טמא ודאי שאכל אוכלין טמאים וכיון שעכ״פ אחד מהם טמא או האדם או הטהרות השניות שניהם טמאים מספק. ונראה דזה הוא מה שאמרו בתוספתא זה הכלל אדם באדם טהרות בטהרות אדם בטהרות וטהרות באדם הרי אלו מוכיחות נאכלו ראשונות נטמאו או שאבדו עד שלא נעשו שניות שניות טהורות משנעשו שניות שניות תלויות ע״כ. ונראה דזה הוא פירושה דבין שבפעם הראשון נגע באדם ובפעם השני נגע באדם אחר או שהיו טהרות בטהרות כגוונא דמתניתין או שבהלוך הראשון נגע באדם ובב׳ עשה טהרות או בהיפך שבתחלה עשה טהרות ובהלוך השני נגע באדם הרי אלו מוכיחות זה על זה שאם נאכלו הראשונות השניות טהורות והא דנקט עד שלא נעשו שניות שניות טהורות דמשמע דאפילו לאחר הזיה והילוך שני היינו משום דבתוספתא נקט נטמאו או שאבדו ובהני גווני אפילו שנטמא או שאבד לאחר ההילוך השני קודם עשיית הטהרות השניות השניות טהורות אבל במתניתין דקתני נאכלו ע״כ מיירי בנאכלו קודם ההזיה וכדפרישית דאי באכלם אחר כל שהאוכלן קיים הו״ל כשתיהן קיימות ואי באכלם ההולך ע״כ מיירי באכלם קודם הזייה דאי לאחר הזייה הטהרות הב׳ ממה נפשך הם טמאות בודאי ומיהו לא ידעתי אמאי לא נקט במתני׳ נטמאו או נאבדו כי היכי דקתני להו בתוספתא ואפשר דתנא דמתני׳ רצה לאשמועינן דלאו דוקא טהרות בטהרות שהם ממין אחד דה״ה אדם בטהרות ולמדנו זה במאי דקתני ונאכלו קודם ההזייה משום דאי אכלם אחר הוי אדם בטהרות ושניהם טמאים מספק אבל אי הוה נקיט ליה בנטמאו או נשרפו היה מוכרח לומר דאף אם נשרפו או נטמאו קודם עשיית הטהרות השניות דטהורות ולא למדנו אדם בטהרות אי הוי כשתיהן קיימות להכי נקט לה בנאכלו ומ״מ על רבינו יש לדקדק למה לא ביאר לנו דין זה. עוד נ״ל דאף בשאכלם אחר אף שהוא אדם באדם אם טבל האיש הראשון השניות טהורות דומיא דנטמאו כיון דאם נטהר השניות אין כאן דבר מנגד לטהרה זו מה לי נטמאו מה לי אם טבל ודוקא אם טבל קודם עשיית הטהרות השניות וכדכתיבנא וכן צ״ל דאם אכלם טמא הו״ל כנשרפו וכל שאכלם קודם עשיית השניות השניות טהורות ומכאן נ״ל דהא דאמרינן בהלכות תערובות שאם נפלה אחת מן התערובות לים הגדול או שנאכלה דהותר התערובות דהיינו דוקא בשנפל או נאכל קודם שנודע הספק אבל אם נודע הספק וכבר נאסרו כולן מדרבנן כי נפל או נאכל אחד מהם לא הותרו דומיא דמתני׳ דדוקא אם נטמאו או נאכלו קודם שבא הדבר לכלל ספק הותרו הטהרות השניות הא אם כבר בא הדבר לכלל ספק בעודן קיימות אם שוב נשרפו או נאכלו או נטמאו לא מהני. וכ״ת שאני התם דהוי איסור דרבנן דהא מן התורה בטל ברוב ומש״ה אפילו נפלו לאחר שנודע הספק מהני הא ליתא דה״נ בב׳ שבילין אין טומאתם כי אם מדרבנן דמן התורה אפילו שתיהן קיימות טהורות דמוקמינן כל חד וחד בחזקתם וכ״כ ר״ש בפ״ח דתרומות מ״ח והדבר מוכרח מצד עצמו שאם היתה ספק טומאתן מן התורה לא היינו מקילין בנאכלו או בנטמאו דדוקא באיסורים דרבנן תלינן להקל בנפל אחד מהם לים הגדול וכמו שנתבאר בדברי הפוסקים וכן נראה מדברי התוספות בפ״ק דפסחים עלה ט״ו ד״ה חבית דאוקמוה לההיא דחבית כגון שתי חביות ברה״י ונגע באחת מהן ואינו יודע באיזו ומדלא מוקי לה בב׳ שבילין וכמתני׳ משמע דס״ל דמתני׳ מדרבנן וההיא דחבית משמע דהוי מן התורה וכדמוכח במסכת בכורות (דף ל״ג) דמוכח להו מקראי וכמ״ש הרא״ש ז״ל ועוד דממקום שהכריחו הר״ש והתוספות דאף ברה״י היכא דעכ״פ אחד מהם טהור ודאי לא מטמאינן ליה בודאי אלא אמרינן שכולם ספק מאותו מקום יש ללמוד דבר״ה אפילו שעכ״פ אחד מהם טמא בודאי שניהם טהורים מן התורה וכמו שהכריחו התוספות ר״פ שני נזירים ד״ה באומר וכ״כ בריש נדה ד״ה והלל ועוד דהתוספות כתבו בפ״ק דפסחים עלה י׳ דבשני בני אדם אפילו שבאו לישאל בבת אחת מן התורה טהורים ולא מחלקינן בין באו לישאל בבת אחת לזה אחר זה אלא מדרבנן והכא באדם אחד דומה לשני בני אדם שבאו לישאל בבת אחת וכמו שכתב הר״ש וזה פשוט דספק טומאה דמתניתין הוי מדרבנן. אך את זו אדרש דודאי מתני׳ בר״ה מיירי וכמ״ש הר״ש וכ״כ הרב תי״ט וסתם שבילין הוו ר״ה לטומאה וכדתנן בפ״ו דטהרות מ״י וממקומו מוכרח דקתני דאם נאכלו והלך בשני ועשה טהרות דטהורות ואי ברה״י פשיטא דאינם טהורות דכיון דספק טומאה ברה״י ספיקו טמא וכי בשביל שנאכלו הראשונות נטהרו השניות אך היכא דהראשונות קיימות אני מסתפק אי אמרינן אלו ואלו ישרפו כדין כל ספק טומאה ברה״י או דילמא שאני הכא דע״כ אחת מן הטהרות הללו טהורה בודאי וכיון שכן אמרינן דאלו ואלו תלויות ודמי לשני בני אדם שהיו ברה״י ונפלה טומאה ביניהם ואין אנו יודעים איזה מהם נטמא שכולם הוו ספק טמאים וכדמוכח ההיא דר״פ שני נזירים ודמיא לההיא דכתבו הר״ש והתוספות ז״ל דפירשו למתני׳ דחבית בשתי חביות שהיו ברה״י ונגע ואינו יודע באיזו מן החביות נגע:

עוד אני מסתפק את״ל דאף בשני שבילין ברה״י אם קיימות הראשונות אלו ואלו תלויות אם נאכלו הראשונות מהו שיחזרו השניות לדינם ויהיו ככל ספק טומאה ברה״י דשורפין עליהן את התרומה דכי היכי דמהני לן נאכלו בר״ה לעשות אותו ככל ספק טומאה בר״ה דטהור הכי נמי ברה״י מהני לן נאכלו לעשות אותו ככל ספק טומאה ברה״י דשורפין עליה דמאי חזית דמהני לקולא ולא לחומרא. וראיתי לר״ש בפ״ז דתרומות דכתב דמתני׳ מדרבנן אבל מדאורייתא טהורות מידי דהוי אנאכלו ראשונות דשניות קיימות ע״כ. משמע מדבריו דאם היה איסורם מן התורה לא היינו מקילינן בנאכלו ומכאן הכריח דאף בשתיהן קיימות אין טומאתם כי אם דרבנן ולפ״ז היה נראה בספק שלנו דכיון דמן התורה אם היו קיימות אסור לשורפם מן התורה כיון דעל כל פנים אחד מהם טהור וכדמוכח בפרק כל הפסולים דאסור לאבד בידים טהרות תלויות כי נאכלו ג״כ הוו תלויות ואסור לשורפם ומיהו אין דעתי נוחה בדמיון זה וק״ל:

שוב ראיתי דאפשר דאעיקרא דדינא בב׳ שבילין ברה״י אף ששתיהן קיימות כולן ישרפו כדין כל ספק טומאה ברה״י ועד כאן לא כתבו התוספות והר״ש דלא ילפינן מסוטה אלא דבר שיכול להיות אבל היכא דעכ״פ אחד מהם טהור הוו ספק טמאים אלא היכא דהספק בא כאחת כגון ההיא דר״פ ב׳ נזירים שהיו ברה״י ונזרקה טומאה ביניהם ואין אנו יודעים באיזה מהם נגע דהספק נפל על שניהם בבת אחת ואין אנו יכולין לטמא את שניהם בבת אחת דממה נפשך אחד מהם טהור וכן ההיא דשתי חביות ברה״י דכתבו הר״ש והתוספות הוי דומיא דההיא דר״פ שני נזירים שהספק נפל בשתי החביות כאחד אבל בשני שבילין דלא בא הדבר לכלל ספק כאחד כולם ישרפו כדין כל ספק טומאה ברה״י. וראיה לדברינו מדלא אוקמוה הר״ש והתוס׳ למתני׳ דחבית דתרומות בב׳ שבילין ברה״י והלך באחד ונגע בתרומה והזה וטבל והלך בשני וחזר ונגע בתרומה אחרת דשתיהם תלויות אלא ודאי דס״ל דכה״ג דינו ככל ספק טומאה ברה״י דשורפין עליה והדעת נוטה לסברא זו ולא מיבעיא דאם השביל הראשון היה רה״י ודינו היה שישרפו וכי בשביל שהלך בשביל השני ועשה טהרות נשתנה דין הטהרות הראשונות ויצא דינם משריפה לתלייה אלא אפילו שהיה השביל הראשון ר״ה והשני רה״י נ״ל דטהרות דרה״י ישרפו והראשונות שהם דר״ה יהיו תלויות. ואם הדבר בהפך שהשביל הראשון היה רה״י והשני ר״ה הטהרות הראשונות ישרפו והשניות תלויות ואם נאכלו הראשונות השניות טהורות כיון דמן הדין השניות היו טהורות מן התורה אף כשהיו הראשונות קיימות משום דאוקמיה אחזקתיה. כללו של דבר כל ספק טומאה בר״ה טהור ודאי אף מדרבנן וכל ספק טומאה ברה״י טמא ודאי מן התורה ושורפין עליה את התרומה מן התורה וכל ספק טומאה ברה״י דעכ״פ אחד מהם טהור כגון ההיא דר״פ ב׳ נזירים וכגון ההיא דשתי חביות דכתבו התוספות והר״ש היו טמאים מספק מן התורה וטהרותיהם תלויות מן התורה ואם היה בר״ה אע״פ שעכ״פ אחד מהם טמא כולם טהורים מן התורה וכדמוכח ההיא דר״פ ב׳ נזירים דפריך בגמרא אבל הכא שני נזירים והאי דקאי גביהון הא תלתא הו״ל ספק טומאה בר״ה וכל ספק טומאה בר״ה ספיקו טהור וכ״כ התוספות שם ובריש נדה ד״ה והלל ומיהו מדרבנן מיהא נ״ל דהוו ספק טמאים ולא שייך לחלק בין באו שניהם כאחד לבאו זה אחר זה לישאל וכמו שחלקו בפ״ה דטהרות מ״ג דשאני התם שלא נולד הספק כאחד ומש״ה היכא דלא באו לישאל כאחד שניהם טהורים והיכא דבאו לישאל כאחד דומה להיכא דנולד הספק כאחד אבל היכא דנולד הספק בבת אחת אף שבאו לישאל זה אחר זה דינם כבאו לישאל בבת אחת ועוד דשאני התם דהוו שני אנשים וב׳ שבילין דטומאתו של זה אינו משום טומאתו של זה ומש״ה כל שבאו לישאל זה אחר זה כולם טהורים דמוקמינן להו כל חד וחד בחזקת טהרה אבל הכא שטומאת שניהם מכח חד אתי דהיינו השרץ שנזרק ביניהם ואין ידוע באיזה מהם נגע כי באו לישאל בזה אחר זה כבבת אחת דמי דמהאי טעמא מטמאינן באדם אחד בשני שבילין אפילו בזה אחר זה וכמ״ש הר״ש בפ״ה דטהרות מ״ג. ודע דאפילו למ״ד בההיא דכרכום דפ״ב דכתובות עלה כ״ז דמאי דמדמינן לכרכום כבת אחת הוא אליבא דרבי יוסי הכא בנדון דידן אליבא דכ״ע כבת אחת דמי וכדכתיבנא. ודע דאף אם נאכלו טהרות אחת מהם בשני אנשים שנגע טומאה באחד מהם או בשנאבדה אחת מן החביות שנגע שרץ ביניהם דינא הוא שהטהרות הנשארות או החבית הנשארת שתהיה תלויה כדינה שהיה לה מקדם ולקמן נאריך בפרט הלז בע״ה. ובשני שבילין ואדם אחד אם היו שני השבילין ר״ה מן התורה כל הטהרות שנעשו בין הראשונות ובין השניות טהורות ואפילו אם כולם קיימות ומיהו מדרבנן כל שהם קיימות שתיהם תלויות ודע דאפילו אם לא עשה טהרות שניות אפ״ה הראשונות תלויות דכיון שהלך בשביל השני והטהרות הראשונות היו קיימות א״כ לא נוכל לטהר את שניהם דע״כ הטהרות או המהלך אחד מהם טמא ודאי ומש״ה שניהם טמאים מספק מדרבנן ומאי דנקט שעשה טהרות לאחר שהלך בשביל השני נבאר לקמן בע״ה ואם נאכלו הראשונות אם אכלם אחר כשהלך זה בשביל האחר חזרו כולם להיות טמאים מספק דכיון דגירי דיליה בשביל אחד הוא בעין בשעה שהלך בשביל השני חזרו כולם להיות טמאים מספק מדרבנן אבל אם הזה וטבל האוכל הטהרות הראשונות קודם שהלך המהלך בשביל השני נראה דהטהרות השניות טהורות שהרי עכשיו אין אנו באים לדון אלא על הטהרות השניות ודינם ככל ספק טומאה בר״ה דספיקו טהור אף מדרבנן ומאי דנקט במתניתין בשעשה טהרות לאחר שהלך בשביל השני לאו דוקא ומשום סיפא נקטיה ועיין מ״ש התוספות בפ״ב דכתובות עלה כ״ז ד״ה והלך ואם אכל הטהרות הראשונות המהלך אם אכלם קודם שיטביל והזה הטהרות השניות טהורות ואם אכלם לאחר שהזה אדם זה טמא ודאי מדרבנן דאף אם נאמר דהשביל הראשון היה הטמא סוף סוף הרי אכל אוכלים טמאים דטמא מדרבנן ואם נשרפו או נאבדו או נטמאו הראשונות כל שנעשה אחת מן הפעולות הללו קודם שהלך בשביל השני זה המהלך טהור גמור הוא אף מדרבנן שהרי בשעה שהלך זה בשביל השני לא באנו לדון כי אם על הלוך זה והו״ל ככל ספק טומאה בר״ה דספיקו טהור אף מדרבנן אך אם היו קיימות הטהרות הראשונות בשעה שהלך זה בשביל השני אף שנטמאו או אבדו או נשרפו קודם עשיית הטהרות השניות זה המהלך והטהרות השניות שעשה כולם טמאים מספק מדרבנן ואם היו שני השבילים רה״י בין אם הם קיימות או שאינם קיימות לעולם הטהרות השניות והמהלך טמא ודאי והטהרות ישרפו ולא דמי לההיא דר״פ ב׳ נזירים דטומאתם מספק וכמ״ש לעיל נמצינו למדין דכל שהספק בא בבת אחת הוי קולא לרה״י דאין טומאתם אלא מספק וחומרא לר״ה דלעולם הוו טמאים מספק מדרבנן והיכא דהשביל הראשון היה ר״ה והשני רה״י הטהרות השניות והמהלך הם טמאים בודאי מן התורה כדין כל ספק טומאה ברה״י והטהרות הראשונות אם הם קיימות הם תלויות מדרבנן ואם היה השביל הראשון רה״י והשביל השני ר״ה הטהרות הראשונות ישרפו כדינם והשניות אם היו קיימות הראשונות בשעה שהלך זה בשביל השני המהלך והטהרות השניות כולם טמאים מספק מדרבנן ואם אבדו או נשרפו או נטמאו קודם שהלך בשביל השני המהלך והטהרות השניות שעשה כולם טהורים גמורים אף מדרבנן ומיהו מדברי התוספתא נראה בהפך ממ״ש דקתני נשרפו או שאבדו עד שלא נעשו שניות שניות טהורות משנעשו שניות שניות תלויות ע״כ משמע דאף אם היו קיימות בשעה שהלך זה בשביל השני כל שנשרפו או שאבדו קודם עשיית הטהרות השניות השניות טהורות. והדבר תמוה אצלי דכיון דאדם זה שהלך בשביל השני היה בא לב״ד ושואל עליו ועל הטהרות הראשונות פשיטא שב״ד לא היו מטהרים לא הטהרות ולא המהלך כיון דעכ״פ אחד מהם טמא ודאי דאם השביל הראשון היה הטמא הטהרות הראשונות נטמאו ואם השביל השני היה הטמא זה המהלך טמא וכיון שכן פשיטא שכולם טמאים מספק מדרבנן וכיון שזה המהלך הוא ספק טמא מדרבנן כי נאכלו הראשונות מאי הוי וכי חזר זה המהלך להיות טהור ולא ידעתי לתת טעם מה הפרש יש בין שנשרפו קודם עשיית הטהרות השניות לנשרפו לאחר עשיית הטהרות השניות והדבר אצלי תמוה וצל״ע. עוד ראיתי להר״ש שהביא התוספתא שכתבנו למעלה דזה הכלל אדם באדם כו׳ ופירשה אדם באדם טהרות בטהרות היינו אדם אחד שהלך בזה ובזה וטבל בינתיים ובכל פעם עשה טהרות דדמי כשנים שהלכו וטהרות ואדם כדי נסבה דאי אפשר לטהרות בלא אדם אלא איידי דנקט אדם בטהרות נקט נמי טהרות באדם עכ״ל:

עוד ראיתי בתוספתא והביאה הר״ש שני שבילין אחד טמא ואחד טהור הלך באחד מהם ועשה טהרות טהורות בשני ועשה טהרות ישרפו באחד ולא עשה בשני ועשה ישרפו באחד ועשה בשני ועשה אלו ואלו מונחות ראשונות טהורות ושניות ישרפו ע״כ. והנה תוספתא זו מיירי בדלא טהר בינתים ומש״ה הטהרות השניות ישרפו דודאי טמא היה כשנעשו אך מאי דקתני בסיפא אלו ואלו מונחות ראשונות טהורות כו׳ תמיה לי מילתא טובא דהא תנן במתניתין אם לא טהר בנתים הראשונות תלויות ועוד דכיון דאם טבל בינתים קי״ל דאם קיימות הראשונות אלו ואלו תלויות כי לא טבל נמי אמאי הראשונות טהורות הן אמת שדין זה לא הוזכר בתוספתא היכא דטבל בנתים והיו הראשונות קיימות מה יהיה דינם ואפשר דס״ל לתוספתא דלעולם הראשונות טהורות דכיון דהיו טהורות שעה אחת דהיינו קודם שעשה הטהרות השניות שוב אינם חוזרים ליטמא בשביל שעשה טהרות שניות אלא דלגבי טהרות שניות איכא נפקותא אם הראשונות קיימות דאם הם קיימות לא נוכל לטהר השניות ולומר דהשביל הראשון היה הטמא מאחר שאנו טהרנו הראשונות מטעם דהשביל השני היה הטמא וכיון דהיו קיימות בשעת עשיית הטהרות השניות נמצא שעד עכשיו אמרנו שהשביל השני היה הטמא ולפיכך השניות תלויות ואפילו אם נשרפו הראשונות לאחר כן לא מהני מידי לשניות דמאחר שהיו בספק טומאה שעה אחת שוב אינם חוזרים לטהרתם אבל הראשונות לעולם הם טהורות מהאי טעמא דכיון שהיו טהורות שעה אחת שוב אינם חוזרים ליטמא ומש״ה פסק דהיכא דלא טבל בינתים דלעולם הראשונות טהורות עוד אפשר לומר דלעולם ס״ל לתוספתא דהיכא דטבל בינתים שהטהרות הראשונות תלויות וכמתני׳ ואפ״ה היכא דלא טבל ס״ל דהראשונות טהורות וטעמא דמלתא דבשלמא כשטבל בינתים אין חילוק כלל בין טהרות ראשונות לשניות דשקולים הם ומאי חזית דשביל ראשון טהור ולא השני אבל היכא דלא טבל לטהרות שניות פשיטא דטהרות שניות הם טמאים בודאי לכל הצדדים אנו תולין ואומרים דהשביל הראשון טהור והטהרות שנעשו עליו טהורות ויש דמיון קצת מההיא דאמרינן בפ״ז דנדה עלה ס׳ אמר רבי יוסי טמא וטהור ואפילו טהור ותלוי שהלכו בשני שבילין אחד טמא ואחד טהור תולה טמא בתלוי וטהור בטהור ה״נ היכא דטבל בינתים דשניהם שקולים מספק שניהם טמאים אבל היכא דלא טבל דלעולם השניות טמאות בודאי הראשונות טהורות וחילוק זה כפי עניות דעתי ניתן להאמר. עוד היה אפשר לומר דלא פליגי ומאי טהורות דקתני מן התורה דמן התורה פשיטא דהראשונות טהורות דאוקמוה אחזקתה ככל ספק בר״ה ומתניתין דקתני הראשונות תלויות היינו מדרבנן דומיא דהיכא דטבל בינתים דכתבנו לעיל בשם הר״ש דאין טומאתם אלא מדרבנן ונקט טהורות מן התורה לומר לך דשניות ישרפו מן התורה משום דודאי טמא הוא ולא ידעתי למה לא ביאר לנו הר״ש התוספתא הלזו ואולי גירסתו היתה ראשונות תלויות והוי כדינא דמתני׳ אלא שלפ״ז לא חדשה לנו שום דבר התוספתא הלזו ולא ידעתי לאיזה תכלית הביאה וכעת הדבר צריך אצלי תלמוד:

ומ״ש רבינו: וכן השרץ והצפרדע בר״ה כו׳. הוצרך לבאר כאן בר״ה מה שלא ביאר ברישא משום דסתם שבילים הוו ר״ה כמ״ש פ״כ מה׳ אלו דין ב׳ וכן נראה דסתם שבילים הוו רה״ר ממתניתין דריש פ״ה דטהרות דקתני שני שבילין אחד טמא ואחד טהור כו׳ דחכמים מטהרים ואין ספק שדין זה לא נאמר כי אם בר״ה וזה פשוט. ודע דשתי בבות הללו דהיינו שני שבילין והשרץ והצפרדע הם מוסכמות מהכל ואפילו לר״ע דאמר שני שבילין אחד טהור ואחד טמא והלך באחד מהם ואינו יודע באיזה מהם הלך דטמא וכן רבי יוסי דחולק על ר״ע בשביל ומודה במגע דספק מגע בר״ה טמא מ״מ משניות הללו הם מוסכמות מהכל דע״כ לא קאמר ר״ע ורבי יוסי אלא בגברי ומחמירים להצריכו טבילה והזאה שמא היום או למחר יתברר הדבר שהשביל שהלך היה הטמא אבל בעשה טהרות דאין להם תקנה אם נטמאו כ״ע מודו דספיקם בר״ה טהור וכ״כ הר״ש בריש פ״ה דטהרות ולפ״ז חכמים דמטהרים היינו אפילו גברי דאית להו תקנה והא דאמרינן בפ״ב דע״ז עלה ל״ז כי אתו לקמיה דרבי ינאי אמר להו הא מיא בשיקעתא דנהרא זילו טבולו הוא אפילו אליבא דחכמים דמטהרים דהך עצה היה אומר להם רבי ינאי זילו טבולו וכן נראה מדברי רבינו בפי״ד מהלכות אלו שכתב כשיבוא לישאל אומרים לו אם טבלת אין בכך הפסד ומחלוקת ר״ע וחכמים הוא דלר״ע אומרים לו טמא אתה ואליבא דחכמים אומרים לו טהור אתה ואפ״ה אומרים לו שאף שאתה טהור אם טבלת אין בכך הפסד עיין במה שפירש רבינו בפרק בתרא דעדיות בהא דיוסי בן יועזר שדבריו שם צריכין עיון ועיין במ״ש לקמן ובמ״ש במקום אחר בפירוש דברי רבינו דריש פי״ד מהלכות אלו ובמ״ש בסוף הפרק ודו״ק (א״ה תמצאנו בפ״י מהלכות מקואות דין ו׳ יע״ש). ומיהו אני מסתפק בעדות זה דיוסי בן יועזר דאמרינן בפ״ב דע״ז דספק טומאה בר״ה התיר להם ואמרינן דקודם זה היה הלכה ואין מורין כן ואתא איהו ואורי להו אורויי ופירש רש״י דקודם זה היה הלכה ואין מורין כן ברבים דלא ליזלזלו בה טפי משמע מדבריו דאף קודם יוסי בן יועזר דוקא ברבים הוא דלא היו מורים כן אבל אדם הבא לישאל היו מורים לו היתר. הן אמת דמצינו במקום אחר הלכה ואין מורין כן כגון בבועל ארמית דקנאים פוגעין בו והתם לאו דוקא ברבים אלא אם היה בא פנחס לישאל אם יהרוג לזמרי לא היו מורין לו ולא ידעתי למה לא פירש רש״י הכא נמי כי ההיא דבועל ארמית ואולי טעמו של רש״י הוא דאפילו אחר עדותו של יוסי בן יועזר מי שבא לישאל אין מורים לו היתר וכדקאמר להו ר׳ ינאי זילו טבולו מש״ה הוצרך לומר דקודם יוסי בן יועזר לא היו מורים ברבים ובא יוסי בן יועזר והורה ברבים ומיהו הבא לישאל אומרים לו זיל טבול ומיהו אליבא דרבינו דס״ל דהאי זיל טבול לאו מילתא פסיקתא היא אלא שאומרין לו אם טבלת אין בכך הפסד אפשר דמאי דאמרינן הלכה ואין מורים כן הוא דאדם הבא לישאל אין מורים לו היתר דומיא דקנאין פוגעין בו ואתא יוסי בן יועזר והעיד שמורין להתיר לבא לישאל ומיהו קאמר ר׳ ינאי דאומרין לו טהור אתה אלא שאם טבלת אין בכך הפסד ומ״מ קשה לכל הפירושים דהא יוסי בן יועזר קדם כמה דורות לר״ע ולרבי יוסי ופשיטא דעדות זה דיוסי בן יועזר הוא לגברי דלטהרות מקמי דיוסי בן יועזר נמי היו מטהרים וכמה שכתב ה״ר שמשון ואם כן קשה למה טמאו רבי עקיבא ורבי יוסי ולומר שהם חולקים על יוסי בן יועזר הוא דבר קשה בעיני ומיהו כפי מ״ש עוד הר״ש דאף לרבי יוסי לא מטמאינן אלא בודאי נגע ואינו יודע באיזו מהם נגע אבל היכא דאינו יודע אם נגע אם לא נגע אף רבי יוסי מודה דטהור ור״ע נמי מודה בזה וכדמוכח מההיא דקופה וחמור דמטהר ר״ע וע״כ לא מטהר ר״ע אלא בתינוקות וחמור משום דחשיב להו כרה״י וכדמוכח בתוספתא דקתני שהיה ר״ע אומר כל שהוא למעלה מי׳ טפחים בר״ה הרי הוא כרה״י ורבי יוסי חולק עליו משום דכל שדרך הלוכו בר״ה טהור אבל בר״ה גמור ואיכא ספק נגע ספק לא נגע כ״ע מודים דטהור ושאני מתניתין דודאי נגע. ויותר מזה היה נ״ל לומר דדוקא בדהוחזק טומאה במקום הזה כגון דאיכא שרץ וצפרדע ונגע ואינו יודע באיזה מהם נגע אבל אם לא היה כאן אלא אחד ואין אנו יודעים אם שרץ אם צפרדע ונגע אפילו ר״ע ורבי יוסי מודו דטהור אפילו בגברי (א״ה עיין לקמן פ״י מהלכות מקואות דין ו׳) ומצינו חילוק זה באשם תלוי דאיכא למ״ד דאינו חייב אלא בחתיכה משתי חתיכות אלמא דהוחזק איסור במקום הזה חמיר טפי וזהו דלא נקטו במתניתין אלא הני גווני דהיינו השרץ וצפרדע וכזית מן המת וכזית מן הנבילה וכו׳ וכולם מיירי בדהוחזקה טומאה אבל בדלא הוחזקה טומאה או הוחזקה וספק נגע ספק לא נגע כ״ע מודים דטהור ולפ״ז אפשר לומר דבהא פליגי ר״ע ורבי יוסי עם חכמים דר״ע ור׳ יוסי ס״ל דע״כ לא הורה להתיר יוסי בן יועזר אלא בספק נגע ספק לא נגע או בדלא הוחזק הטומאה ונגע ספק שרץ ספק צפרדע אבל בדהוחזקה הטומאה ונגע ואינו יודע באיזה מהם נגע לא הורה להתיר יוסי בן יועזר וחכמים ס״ל דאף בכי האי גוונא הורה להתיר עוד אפשר לומר דלר״ע ורבי יוסי מה שהורה להתיר יוסי בן יועזר הוא לטהרות דמתחילה לא היו מורין אפילו לטהרות ואתא איהו והורה לטהר אבל בגברי מעולם לא הורה להתיר וחכמים ס״ל דאף בגברי הורה לטהר. ומ״ש הר״ש אבל עשה טהרות מורין כן הוא אליבא דחכמים אלא שלא ידעתי מנא ליה דבהא פליגי ומיהו לא פליגי אלא בגברי אבל בטהרות כ״ע מודים דטהורות משום דאין להם תקנה ומיהו בטהרות שעשה לאחר שנודע לו שהוא בספק טומאה נסתפק הר״ש בזה וכתב דאפשר דאם נודע לו שהוא בספק טומאה קודם שעשה טהרות אם היה עושה טהרות אחרי כן היו טמאות לר״ע ורבי יוסי ולפיכך מ״ש מתני׳ דשני שבילים אפשר דאתיא אפילו כר״ע ורבי יוסי ומיירי בעשה הטהרות השניות קודם שנודע לנו שהוא בספק טומאה ולא ביאר לנו הר״ש האי נודע שהוא בספק מה הוא אם כוונתו היא דאם שכח שהלך או שנגע ועשה טהרות טהורות אבל אם ידע שהלך או נגע טמאות או דילמא דדוקא אם נודע לו שהוא ספק טמא אז הוא דאמרינן דאם עשה טהרות דטמאות אבל אם היה סבור דטהור מן הדין אף שנסתפק אם נגע אם לא נגע כיון דהיה סבור דטהור הוא כדין כל ספק טומאה בר״ה אף שטעה כל טהרות שעשה טהורות ולא מטמאינן אלא בהזיד היפך מה שאמרו לו חכמים. עוד אני מספק דכפי הנראה מדברי הר״ש אפילו לר״ע ורבי יוסי אינו אלא חומרא בעלמא דמחמרי להצריכו טבילה והזאה שמא היום ולמחר יתברר הדבר דהתינח טבילה לא נפיק ריעותא אם אנו מצריכים אותו משום חומרא אבל הזאה כיון דמדין לא היה צריך נמצא שאנו מטמאין אותו בידים שהרי הנוגע במי חטאת שלא לצורך הזאה טמא וכמ״ש רבינו בריש פט״ו מהלכות פרה אדומה וכן המזה נטמא שא״א להזייה בלא היסט ואולי כיון דתקנת חכמים הוא להזות עליו נמצא שהוא לצורך הזייה וכל שהוא לצורך אינם מטמאים וכמבואר ומיהו ראיתי לרבינו כשהביא דין דרבי ינאי לא הזכיר כי אם טבילה אלמא דבהזאה לא החמיר להזות עליו שלא לצורך ולפ״ז דין זה לא נאמר כי אם בטומאת שרץ אבל בטומאת מת לא אמרינן זילו טבילו כיון דטבילה לא מהניא כלל בלא הזאה. ועיין במ״ש התוספות בפ״ב דכתובות עלה כ״ז ד״ה והלך ופ״ק דפסחים עלה י׳ ד״ה הלך:

שני שבילין אחד טמא ואחד טהור הלך באחד מהם ועשה טהרות ובא חבירו והלך בשני ועשה טהרות אם באו ונשאלו זה אחר זה מורין לכל אחד מהם בפ״ע שהוא טהור באו שניהם כאחד או שבא האחד ושאל עליו ועל חבירו ואמר שנים היינו ובשני השבילין הלכנו ושתי טהרות עשינו הרי שניהם טמאים וטהרות שעשו נשרפות. ודינים אלו הם בפ״ה דטהרות מ״ה מחלוקת דרבי יהודה ורבי יוסי. ואמרינן בפ״ק דפסחים עלה י׳ אמר רבא בבת אחת ד״ה טמאים בזה אחר זה ד״ה טהורים לא נחלקו אלא בבא לישאל עליו ועל חבירו רבי יוסי מדמי ליה לבת אחת ורבי יהודה מדמי ליה לזה אחר זה. ומדברי רש״י שם נראה דבבת אחת הוי כל ששאל האחד תוך כ״ד של חבירו ולא ידעתי טעם לזה דהואיל ובהוראה אחת יש לנו לומר טמאים או טהורים א״א לנו לומר טהורים אתם שהרי האחד ודאי טמא ולפ״ז אפילו אם שאל האחד לאחר כ״ד של חבירו כיון ששניהם בפני החכם והחכם מוכרח להשיב לשניהם תשובה אחת ומש״ה שניהם טמאים. ודקדקתי בדברי רש״י ז״ל וראיתי דהא דתוך כ״ד לא כתבה כי אם במלתיה דרבי יהודה דמדמי להו לזה אחר זה ואם איתא שדין זה היה מוסכם מהכל היה לו לפרש כן בהא דאמרינן בבת אחת טמאין דדוקא תוך כ״ד ורש״י שם לא תלה הדבר אלא משום דבהוראה אחת יש לנו לומר טמאים או טהורים כו׳. וסבור הייתי לומר דודאי אליבא דרבי יוסי דס״ל דבבא לישאל עליו ועל חבירו דכבת אחת דמי אלמא לא אזיל אלא בתר הוראת החכם וכיון דהחכם מוכרח להשיב על שני הדברים כאחד ואינו יכול לומר טהורים אתם משום דמיחזי כשיקרא מש״ה טמאים א״כ אפילו ששאל האחר לאחר כ״ד של חבירו כל שהחכם לא השיב עדיין לשאלת הראשון וצריך להשיב לשניהם כאחד כולם טמאים אבל לרבי יהודה דלא אזיל בתר תשובת החכם אלא בתר השואלים דוקא ששאל האחד בתוך כדי דבור של חבירו הא לאו הכי שניהם טהורים. ולפ״ז לדידן דקי״ל כרבי יוסי אין חילוק בין תוך כ״ד לאחר כ״ד ועדיין לא נתקררה דעתי בזה. ובהא דאמרינן דבבא לישאל עליו ועל חבירו דרבי יוסי מטמא נראה מדברי רבינו ז״ל דדוקא בששאל עליו ועל חבירו כאחד כגון באומר שנים היינו ובשני השבילין הלכנו כו׳ אבל אם שאל עליו וטהרוהו וחזר ושאל על חבירו נראה דאפילו לרבי יוסי טהור ואם שאל עליו ולא טהרוהו וחזר ושאל על חבירו נראה דאם היה תוך כ״ד פשיטא דשניהם טמאים דומיא דבאו שניהם לישאל כאחד. אך אם הוא לאחר כדי דבור נראה דאי אמרינן בבאו שניהם לישאל דכל ששאל האחד לאחר כ״ד של חבירו אומרים להם טהורים אתם ה״נ בבא לישאל עליו ועל חבירו כיון ששאל על חבירו לאחר כ״ד של שאלתו שניהם טהורים דפשיטא דלא חמיר בא לישאל עליו ועל חבירו מבאו שניהם לישאל כאחד אך אי אמרינן דבבאו שניהם לישאל כאחד שלא השיב החכם על שאלת הראשון דשניהם טמאים ה״נ בבא לישאל עליו ועל חבירו כל שלא השיב החכם על שאלתו הראשונה כבת אחת דמי. וראיתי לתוספות בפ״ב דכתובות עלה כ״ז ד״ה בבא לישאל עליו ועל חבירו אין לפרש שבא לישאל בבת אחת דהתם כ״ע מודו דטמאות מכ״ש דבאו שניהם לישאל בבת אחת אלא מיירי ששאל על עצמו וטהרוהו ואח״כ בא לשאול על חבירו דמר מדמי ליה לבת אחת כיון ששאל על שניהם בבת אחת ומר מדמי ליה לזה אחר זה כיון שטיהרוהו קודם ע״כ. למדנו מדבריהם דהיכא דשאל עליו ואח״כ חזר ושאל על חבירו דאפילו רבי יהודה מודה דשניהם טמאים ולא נחלק רבי יהודה אלא כשטיהרוהו מקודם. ונראה דלדבריהם אין הפרש בין תוך כ״ד לאחר כ״ד בין בבאו שניהם לישאל כאחד בין בבא לישאל עליו ועל חבירו. אך מה שאני מסתפק לסברת התוספות הוא בבאו שניהם ושאל האחד וטהרוהו ובאותו מעמד שאל השני מהו מי אמרינן דדמי לבא לישאל עליו ועל חבירו דאף שטהרוהו כל שחזר ושאל על חבירו באותו מעמד טמאים א״ד שאני כשהשואל אחד דאז אפילו שטהרוהו כיון ששאל על חבירו באותו מעמד חשיב כבת אחת אבל בשני שואלין כל שטהרוהו את הראשון שוב אינו חוזר להטמא משום שאלתו של שני ומדלא אמרינן דפליגי בהכי נראה דבהא מודו כ״ע דטהורים ומיהו דברי התוספות תמוהים בעיני דאיך יעלה על הדעת דאחר שטהרנוהו בשביל שחזר ושאל על חבירו שנחזור ונטמא אותו וממשמעות דברי רבינו נראה בהדיא דחולק על סברת התוספות הלזו ודברי רבינו הם מהתוספתא דקתני רבי יוסי אומר אם אמרו שנים היינו ובשני השבילין הלכנו ושתי טהרות עשינו אומר להם טמא כו׳ והא דקתני אם אמרו היינו או זה או זה וכמ״ש הר״ש ז״ל בפ״ה דטהרות מ״ה ומוכרח הוא דאי בבאו שניהם אפי׳ ר״י מודה וכדאמרינן בגמרא וא״כ כיון דנקט רבי יוסי במלתיה כה״ג משמע דהיכא דלא שאל מתחילה כי אם עליו וטהרוהו דבהא מודה רבי יוסי דטהור דאי לא לישמעינן רבותא רבי יוסי אפילו כשטהרוהו מתחילה ולא ידעתי איך יתיישב התוספתא הלזו לסברת התוספות. וראיתי להר״ן בההיא דכתובות דכתב ובודאי מדרבי יוסי פרכינן דכבא לישאל עליו ועל חבירו דמי וכדפירש״י דליכא למימר דכבת אחת דכולהו מודו דמי דהיכי נימא דכבת אחת דמי אטו משום דאנן ידעינן דינא דכולן טהורות הוי כבת אחת א״כ בשני שבילין נמי ידעינן דינא אם נשאלו זה בפני עצמו וזה בפני עצמו ואפ״ה לא הוו כבת אחת אלא ודאי מדרבי יוסי פריך משום דהכא אפילו לא באה אלא כל אחת ואחת בפ״ע כבא לישאל עליו ועל חבירו דמי דבשלמא בשני שבילין כי נשאלו זה בפ״ע וזה בפ״ע אפשר דחד לא ידע בדחבריה אלא כשבאו לישאל עליו ועל חבירו וכיון דאיהו ידע באידך ויודע דכי מטהרו ליה מטהרו נמי לחבריה סבר רבי יוסי דמיחזי כשיקרא והכי נמי בכרכום אי אתיא כל חדא בפ״ע הוה ידעא בגוונא דאידך וידע שפיר דלכולהו מטהרינן ע״כ. והעתקתי דבריו לפי שנראה דס״ל דהכל תלוי אם ידע האחד במלתא דחבריה או לא ולפ״ז אף ששאל עליו וטהרוהו אם חזר ושאל על חבירו שניהם טמאים משום דהרי ידע בדחבריה וכן נמי בבאו שניהם שאף שטהרו לאחד כל שהיה שם הב׳ בשעה ששאל הראשון הרי איכא למיחש למיחזי כשקרא שהרי ידע בדחבריה אך נראה שאין להכריח דין זה מדברי הר״ן דעד כאן לא קאמר הר״ן דאיכא למיחש דמיחזי כשקרא אלא קודם שיטהר החכם שאז אם רואה החכם שאחד מן השואלים ידע בדחבריה לא יטהר שניהם אבל בשטיהר כבר פשיטא דלא יחזור החכם משמועתו ושניהם טהורים אך את זה לבד ראיתי להוכיח מדבריו בשכל אחד בא לפנינו ואומר כך היה המעשה שלי ושל חבירי אבל איני נשאל אלא על עצמי מה תהא עלי דנראה כפי דברי הר״ן ז״ל דשניהם אליבא דרבי יוסי טמאים מאחר דהאחד ידע בדחבריה ואף שאינו שואל על חבירו דומיא דכרכום שאף שזו על עצמה שואלת כיון שיודעת בגוונא דאידך כולם אסורות. הן אמת שרש״י בפ״ק דפסחים כתב בפירוש הפך מזה דכל שלא שאל על חבירו אף דידע בדחבריה כולם טהורים ולא ידעתי איך יתיישב כפי סברתו סוגיא הלזו דכתובות דאיהו כתב בפירוש דמדרבי יוסי פריך ולפי מ״ש בפ״ק דפסחים לרבי יוסי בההיא דכרכום אף דכל חדא וחדא ידעא בגוונא דאידך כל שלא שאלה על חבירתה כולן טהורות וכעת צל״ע:

עוד אני מסתפק בהא דאמרינן דבבא לישאל עליו ועל חבירו דכבת אחת דמו אליבא דרבי יוסי אי מיירי דוקא כשאמר לו האחד לחבירו שישאל עליו הא לאו הכי אין חבירו יכול לטמא אותו משום שאלתו ומסתמא דמלתא נראה דהוי בכל גוונא אלא שאני תמיה על זה אם הלך האחד ושאל לחכם אחד וטהרו כשחזר האחר ושאל עליו ועל חבירו וכי יחזור הראשון להיות טמא משום שאלתו של זה. והנראה אצלי הוא דע״כ לא אמרינן דבבא לישאל עליו ועל חבירו דשניהם טמאים אלא לגבי השואל שמשיב לו החכם דשניהם ספק טמאים מדרבנן ולגבי השואל הוי ספק טמא מדרבנן אבל האחר אם חזר והלך לגבי חכם וטהרהו טהור גמור לכ״ע אלא דלגבי השואל הוי ספק טמא אך היכא דבאו שניהם כאחד או שאמר לחבירו שישאל ג״כ עליו כולם הוו ספק טמאים לכ״ע וההיא דכרכום היינו משום דכל חדא וחדא דאתיא קמן דיינינן לה כבאה לישאל עליה ועל חברתה. ודע שכתב רש״י בפ״ק דפסחים דהאי שביל טמא מיירי שקבר מוטל בו לרחבו וממלא את כולו ואי עובר בו א״א שלא יאהיל ע״כ ופירוש זה הוא מוכרח ומוסכם מהכל דאל״כ כולם טהורים דלכל חד אמרינן דטהור שמא לא האהיל וכ״כ הר״ש ברפ״ה דטהרות מ״א ומ״ה וכן ההיא דשני שבילין באדם אחד שכתבנו לעיל מיירי נמי בכה״ג וכן ההיא דרפ״ה דטהרות שני שבילין אחד טהור ואחד טמא הלך באחד מהם ואינו יודע באיזה מהם הלך פירשה הרע״ב כשהקבר מוטל בו לרחבו ואע״ג דר״ע מטמא כל ספק טומאה בר״ה כבר כתבנו לעיל דהיינו דוקא בודאי מגע אבל בספק מגע לא דומיא דקופה וחמור והכא אם לא היה השביל ממלא את כולו הוי כספק מגע א״נ משום דהוי כס״ס ספק הלך בשביל הטמא ואת״ל הלך אימור לא האהיל על הטומאה ורבי יוסי דמטהר בשביל לאו משום ס״ס אלא משום שדרך בני אדם והוי כאין לו תקנה דומיא דטהרות דמודה ר״ע וכמ״ש הר״ש:

ודע שכתבו התוספות בפ״ק דפסחים דהא דאמרינן ועשה טהרות ולא קאמר אדם טהור משום דלגברי אע״ג דמוקמינן להו בחזקת טהרה מצריכין להו טבילה והזאה שלא יגעו שניהם בתרומה דאז התרומה טמאה ודאית והאוכלה במיתה ואם נגעו שניהם כאחד ונכנס למקדש חייב וכ״כ בפ״ב דכתובות שכתבו זילו טבולו דהא נהרא קמייכו נראה דהיינו משום ההיא דרבי ינאי דפ״ב דע״ז עלה ל״ו ולפי זה קשה דאמאי איצטריכו לטעמא דפן יבואו לידי טומאה ודאי הא ההיא דרבי ינאי מיירי אפילו באדם אחד שנסתפק אם נגע בטומאה אם לאו ואפשר דס״ל לתוספות דמשום ההיא דרבי ינאי לא נוכל לומר שנמנע התנא מלומר אדם טהור שהרי ברפ״ה דטהרות נחלקו ר״ע וחכמים גבי אדם וחכמים מטהרים ואע״ג דרבי ינאי אומר להם זילו טבולו היינו דרך עצה בעלמא וכמו שכתבנו לעיל בשם רבינו ומש״ה הכא בשני שבילין אנו מזקיקין לטבול משום דלמא יבואו לידי טומאה ודאית ואף שכפי מ״ש הרא״ש דאפשר דלר״ע ורבי יוסי אם נגעו בטהרות לאחר שנודע להם שהם בספק טומאה שהטהרות טמאות ולפי׳ זה אפשר דמחלוקת ר״ע וחכמים הוא בטהרות מ״מ אפשר דס״ל לתוספות דמשום ההיא דרבי ינאי לא היה נמנע התנא מלומר אדם טהור. וראיתי להרב בעל תיו״ט ז״ל שכתב ועשה טהרות משום דרבי יוסי איצטריך למיתני ועשה טהרות דכר״ע ס״ל לגבי אדם תוספות דכתובות ע״כ. ויש לדקדק בדבריו אי טעמא הוא משום דר״י ס״ל כר״ע אמאי איצטריכו התוספות לטעמא דדלמא יבואו לידי טומאה ודאית הא ר״ע מטמא אפילו היכא דלא שייך האי טעמא ואולי דס״ל לתוספות דטעמא דר״ע דמטמא בהנהו הוא ג״כ מהאי טעמא שכתבו התוספות כאן והוא דמצריכין אותו טבילה והזאה דלמא ילך בשביל האחר או יגע באחד או יאהיל ויבוא לידי טומאה ודאית ומש״ה נקט הנהו גווני דוקא ומיהו מדברי הר״ש שם נראה שחולק על זה שהרי הוקשה לו מתינוקות ורכוב ואפשר עוד לומר דכיון דמשום דרבי יוסי הוא דנקט ועשה טהרות ורבי יוסי חולק על ר״ע בשביל וכדאיתא ברפ״ה דטהרות מ״ב דמטהר רבי יוסי בשביל שדרך בני אדם להלוך מש״ה כתבו התוספות דבשביל זה מטמא רבי יוסי האדם להצריכו טבילה והזאה דלמא יבואו לידי טומאה ודאית אך לא ידעתי מנא ליה להרב בעל תיו״ט דמשום רבי יוסי הוא דנקט ועשה טהרות אימא דאפי׳ חכמים דמטהרים מודו הכא משום דלמא יבואו לידי טומאה ודאית דכי היכי דלרבי יוסי אף שמטהר בשביל מודה בשביל זה אימא דאף אליבא דחכמים דמטהרים אף במגע מודים בשני שבילין ושני בני אדם וא״ת כי היכי דמטמאים האדם ה״נ נטמא הטהרות משום דלמא יאכלם אדם אחד ויהיה טמא ודאי או דלמא יגעו הטהרות הללו בתרומה ויפסלו אותם בודאי וכמ״ש התוספות בפ״ק דפסחים הא לא קשיא כלל דדוקא אדם דאית ליה תקנה מטמאין אותו מהאי טעמא להצריכו טבילה והזאה אבל טהרות דלית להו תקנה לא וא״ת בבא קמייתא דהיינו שני שבילין ואדם אחד אמאי נקט ועשה טהרות ולא קאמר אדם טהור דהתם לא שייך לומר דלמא ילך ויבא לידי טומאה חמורה דהא בכה״ג איפליגו ר״ע וחכמים ואפשר דמשום ר״ע נקט לה בטהרות ועוד י״ל דשאני התם דבעי לפלוגי בין קיימות לאינם קיימות והא לא שייך כי אם בטהרות וזה פשוט:

עוד כתבו התוספות בפ״ג דכתובות דלהכי נקט ועשה טהרות משום דבעי למיתני סיפא הזה וטבל וטהר הלך בשני ועשה טהרות הרי אלו טהורות כו׳ ודבריהם תמוהים דחילוקים אלו מעולם לא נשנו במשנה בב׳ שבילין ובשני בני אדם ובמתני׳ דשני שבילין ואדם אחד הוא דנאמרו חילוקים הללו והנראה אצלי שטעות נפל בספרים וחסר לשון שהתוספות הוקשה להם כפי תירוצם ממתניתין דשני שבילין ואדם אחד אמאי נקט ועשה טהרות ותירצו משום דבעי לחלק בין נאכלו לקיימין:

עוד כתבו התוספות בפ״ק דפסחים דהא דאמרינן דבבת אחת טמאים היינו מדרבנן דמדאורייתא אפי׳ בבת אחת טהורים ע״כ. ודין זה הוא מוכרח מההיא דר״פ ב׳ נזירים דאמרינן דבר״ה אפילו שנפל השרץ ביניהם וע״כ אחד מהם טמא ודאי אפילו הכי כולם טהורים וכמו שכתבו התוספות שם ובריש נדה ד״ה והלל וכן בההיא דשני שבילין ואדם אחד כבר כתבנו לעיל שכתב הר״ש בפ״ח דתרומות דאין טומאתן כי אם מדרבנן וכבר הארכנו בזה לעיל יע״ש:

עוד כתבו התוספות בפ״ב דכתובות דהא דאמרינן דאם נשאל כל אחד בפ״ע דטהורות לא שיאכלם אדם אחד דא״כ יאכל ודאי טומאה וכדאמרינן בפרק שני דשבועות הלך בראשון ולא נכנס בב׳ ונכנס חייב דטמא הוא ממה נפשך ע״כ. ואי טעמם הוא משום איסורא דאסור לאכול קדשים שנטמאו נראה שדין זה במחלוקת הוא שנוי דלדברי האומרים דחתיכה של איסור דנתבטלה ברוב דשרי לאדם אחד לאוכלם אע״פ שודאי אוכל איסור הוא הדין הכא כיון דמן הדין כולם טהורות. ואפשר דהתוספות אזלי לשיטתם דס״ל גבי תערובת איסור דאסור לאדם אחד לאוכלם וכמו שנתבאר בטור י״ד סי׳ ק״ט ועיין במ״ש מרן בסימן ק״י על מ״ש הטור או שאוכלם כולם אדם אחד אסור אפילו בזה אחר זה ונסתפק שם מרן בדין זה ואפשר דיש סיוע לדברי הטור מדברי התוספות הללו. (*א״ה עיין במ״ש הרב המחבר פ״ז מהלכות ע״ז דין י׳):

ומ״ש רבינו: וכן אם נטמאו בטומאה קלה כיצד שני ככרים אחד טמא ואחד טהור וכו׳ דינים אלו הם בפ״ב דטהרות ונשנה דין זה לומר שאף בטומאה דרבנן כל שבאו לישאל בבת אחת שניהם טמאים ודע שדין זה הוא אפילו ברה״י וכשבאו זה אחר זה כולם טהורים משום דהוי ספק מד״ס דטהור וכדאיתא בפ״ד מי״א וזהו שכתב רבינו מפני שהם ספק ד״ס ואולי בר״ה אפילו היו מן התורה ספיקן טהור אלא ודאי דמיירי ברה״י אך ראיתי לדקדק למה לא נשנה דין זה גם בשני ככרים ואדם אחד וטבל בינתים דאם נאכלו הראשונות השניות טהורות ואם קיימות הראשונות אלו ואלו תלויות ואם לא טהר בינתים הראשונות תלויות והשניות ישרפו ולא ידעתי טעם נכון לזה ומיהו אין ספק שהדין דין אמת דאף בדרבנן לא תלינן להקל כי היכי דלא תלינן בשני ככרים ושני אנשים כשבאו לישאל בבת אחת (א״ה עיין במ״ש הרב המחבר פ״ב מהלכות חמץ ומצה דין י״א). ודע שמ״ש רבינו בדין הככרים דשניהם טמאים מספק נראה דהוא הדין בדין השבילין שאינם טמאים כי אם מספק ואף דהתם גבי שבילין כתב סתם הרי שניהם טמאין נראה דאין חילוק בזה בין שבילין לככרים אך מה שאני תמה הוא מ״ש בדין השבילין והככרים דטהרות שעשו נשרפות דאף שאחת מהן טמאה ודאי מ״מ האחת מהם טהורה ודאי ומוטב שיהיו שתיהן תלויות ולא נשרוף הטהורה בידים ומדברי הר״ש בפ״ח דתרומות נראה שיש להוכיח דין זה שהרי כתב שם דהיכא דהיו שתי קופות של תרומה ברה״י ונגע באחת מהן ואינו יודע באיזו מהן נגע דשניהם תלויות אף שעל כל פנים אחת מהם טמאה ודאי וכ״כ התוספות בפ״ק דפסחים עלה ט״ו ד״ה חבית וק״ו הדברים ומה התם דהוי ברה״י דאם לא היו סותרים זה את זה הספיקות היינו שורפין את התרומה על ספיקה כשהם סותרים אנו מקילים שלא לשורפה בר״ה או בככרים דכשאינם סותרים הם טהורים לגמרי כשהם בבת אחת לא כ״ש שלא נשרפם ועוד דממקומו מוכרח שהרי באדם אחד ושתי הטהרות קיימות קי״ל דשתיהן תלויות אע״ג דאחת מהן ודאי טמאה ואם כן ה״ה בשני שבילין ושני אנשים ומאי דתנן במתניתין טמאין הוא לאפוקי מדרבי יהודה דקאמר טהורין אבל לעולם דאף לרבי יוסי אינם טמאים בודאי אלא מספק וטהרותיהם תלויות וכן יש לתמוה במה שסיים רבינו את דבריו וכתב ואפילו ככר אחד טמא שנתערב במאה ככרות כולן טמאין וישרפו ובתוספתא מייתי לה בסיום דברי רבי יוסי דקאמר טמאין שאפילו טומאה שנתערבה בק׳ טהרות טמאות ואין הכרח מזה שישרפו כולן אלא שכולן טמאות מספק ויהיו תלויות עוד נ״ל שאף שיהיה הדין דטומאה שנתערבה בטהרות שישרפו כולם אין ללמוד הימנו לדין השבילין והככרים דאיכא למימר שאני התם דהככר הטמא היה ניכר מתחלתו וחל עליו חיוב שריפה ומש״ה אפילו שנתערב אחר כך בטהרות לא פקע מיניה חיוביה וישרפו כולם אבל בשבילין וככרות שלא חל עליהן בשום זמן חיוב שריפה ואדרבא מן הדין כולם טהורות אלא שחכמים החמירו בבת אחת משום דמיחזי כשיקרא אמאי ישרפו סוף דבר לא יכולתי להלום דין זה אם מן הסברא אם מן הסוגיא דשני שבילין ואדם אחד שמורה בהיפך והדבר צריך תלמוד. גרסינן בתוספתא ב׳ שבילין אחד טמא ואחד טהור והלך באחד מהם ועשה טהרות ובא חבירו והלך בשני ועשה טהרות אלו ואלו מונחות הרי אלו מוכיחות נאכלו ראשונות או שנטמאו או שאבדו עד שלא נעשו שניות שניות טהורות משנעשו שניות שניות תלויות עשו שניהם טהרה אחת הרי זו טמאה עשו שניהם שתי טהרות זה בא בפ״ע אומרים לו טהור וזה בא בפ״ע אומרים לו טהור וזה שנשאלו שניהם כאחד אומרים לו טמא דברי רבי יהודה רבי יוסי אומר אם אמרו שנים היינו ובשני השבילין הלכנו ושתי טהרות עשינו אומרים להם טמא שאפילו טומאה אחת שנתערבה במאה טהרות כולן טמאות ע״כ. ודע דהא דמחלקינן בין נאכלו ללא נאכלו כתב הר״ש דלא מיתוקמא אלא בבא לישאל בבת אחת כיון דשנים עשאוה ואפילו הכי אם כבר נאכלו ראשונות השניות טהורות ע״כ. ומ״מ אני תמיה בזה כיון דמוקמינן לה בבאו לישאל בבת אחת א״כ בעל הטהרות שנאכלו בא לישאל על עצמו אם טהור ואם טמא וכיון שכן הא הוו תרתי דסתרן אהדדי דכיון דב״ד מוכרחים להשיב על שאלתם וכולם טהורים אינם יכולים לומר דאם המהלך טהור הטהרות טמאות ואם הטהרות טהורות המהלך טמא דהא כי נאכלו לאחר שנעשו שניות דאמרינן דשניות תלויות היינו דוקא משום דבאו לישאל בבת אחת והוו תרתי דסתרי המהלך עם הטהרות השניות א״כ כי נמי נאכלו קודם עשיית הטהרות הוו תרתי דסתרי ורבינו לא הביא חלוקים אלו דנאכלו גבי שני שבילין ושני בני אדם ואולי ס״ל דלאו הילכתא נינהו:

עוד נתיישבתי בדינים אלו ונראה דאם היו שתי חביות בר״ה ונגע באחת מהן ואינו יודע באיזו מהם נגע עכ״פ אחת מהן טמאה דאם היו החביות של אדם אחד פשיטא דכולם טמאות מספק וכן אם היו של שני אנשים ובאו לישאל בבת אחת או ששאל האחד עליו ועל חבירו ג״כ כולם הם תלויות דומה לההיא דפ״ק דפסחים צבור אחד של חמץ ולפניו שני בתים בדוקים ואתא עכבר ושקל ולא ידעינן אי להאי על אי להאי על דמדמינן להו לשני שבילין ושני ב״א ומדברי הטור בא״ח סימן תל״ט נראה בהדיא דאם שני הבתים הם של אדם אחד אין חילוק בין בת אחת לזה אחר זה דהא עכ״פ איסורא איכא גביה וכן נראה מדברי הרמב״ן הביאם הרשב״א בת״ה בית ד׳ ש״ב עלה קי״ג ולפי זה נראה לי דההיא דשני שבילין ושני אנשים מיירי שכל אחד נגע בטהרות שלו אך אם היו הטהרות הראשונות והשניות של אדם אחד פשיטא דכולם טמאות כיון דעכ״פ טומאה איכא גביה ואין חילוק בזה בין נאכלו אח״כ או לא וכדתניא בתוספתא עד שלא נעשו שניות שניות טהורות משנעשו שניות שניות תלויות אך בההיא דשני שבילין ואדם אחד איכא לעייוני טובא במאי מיירי אי אמרינן דמיירי כשנגע בשני הפעמים בטהרותיו ניחא דלא מחלקינן בין בא לישאל בבת אחת לזה אחר זה אך אי מיירי דטהרות דהתם הם של שני בני אדם תמיה לי מלתא טובא אמאי לא חלקו בין בבת אחת לזה אחר זה ומה בין זו לההיא דפסחים דהתם נמי איסורם מכח חד קא אתי דהיינו העכבר וכן בההיא דכתב הרשב״א בשם הרמב״ן דאם היו הקדרות של שני בני אדם ונפל איסור לאחת מהן ואינו יודע לאיזו מהן נפל דאם באו להשאל זה אחר זה דכולם מותרות אע״ג דאחת מהן ודאי אסורה ה״נ אם היו הטהרות של שני אנשים ובאו להשאל זאח״ז אמאי לא מטהרינן לכולהו וכ״ת ה״נ א״כ כי היכי דאיפליגו רבי יהודה ורבי יוסי בשני שבילין ושני אנשים ה״נ היה להם לחלק בשני שבילין ואדם אחד. ודע דהרשב״א ז״ל חולק בדינו דהרמב״ן וס״ל דאם היו כאן שתי קדרות של היתר והם של שני אנשים ונפל איסור באחת מהן והוא איסור דרבנן אפילו שבאו להשאל זה אחר זה אסורות כל שאין בהם לבטל האיסור לדידיה ניחא ולא תיקשי ליה משני שבילין ושני אנשים דאמרינן דבזה אחר זה כולם טהורים: