וכן לעתיד לבוא בביאה שלישית בעת שיכנסו לארץ יתחילו למנות שמיטין ויובלות ויקדשו בתי ערי חומה ויתחייב כל מקום שיכבשוהו במעשרות וכו׳ עכ״ל. ובהשגות ז״ל א״א הא דלא כר׳ יוסי אלא במקומות שלא קידש עזרא עכ״ל, וההשגה מבוארת, דבאמת הרי קי״ל דקדושה שניה קדשה לשעתה וקדשה לעתיד לבא, וא״כ הא נמצא דהבתי ערי חומה כבר מקודשים הם עוד מימות עזרא שקידש הארץ, ובעל כרחך דהא דלעתיד לבוא יקדשו בתי ערי חומה היינו במקומות שלא קידש עזרא, וקשה על הרמב״ם דמשמע מסתימת דבריו דלעתיד לבוא יקדשו כל בתי ערי חומה. אלא די״ל דגם כוונת הרמב״ם היא על מקומות שיתוספו, ודברי הראב״ד הם הוספת ביאור ולא השגה.
ולכאורה היה נראה לומר בדעת הרמב״ם, על פי מה דקי״ל דאין בתי ערי חומה נוהג אלא בזמן שהיובל נוהג, והנה הא מבואר
בערכין דף ל״ב [ע״ב] דבירושה שניה לא נהגו יובלות מדין תורה, וא״כ הא נמצא דלא נהגו אז גם בתי ערי חומה, ולפ״ז הרי ניחא שפיר הא דלעתיד לבוא יקדשו בתי ערי חומה, כיון דבירושה שניה היה חסר זאת לגמרי על כן שפיר צריך לקדשם ע״ז לעתיד לבוא. אלא דעדיין צ״ע, דהנה ביסוד הקידוש של בתי ערי חומה אינו מבואר כלל בגמ׳ האיך הם מתקדשים, ועיין ברש״י
בערכין דף ל״ב שכתב דהקידוש של בתי ערי חומה הוא בשתי תודות, ומבואר מזה דס״ל דבתי ערי חומה הם בדין קידוש בפני עצמו מלבד קידוש הארץ, אכן מסתימת דברי הרמב״ם בפי״ב שם נראה דבתי ערי חומה אין להם כלל דין קידוש בפני עצמו, ורק דע״י קידוש הארץ הם מתקדשים ממילא בקדושת בתי ערי חומה, דכן הוא הגזירת הכתוב דהמוקפות חומה בשעת קידוש הארץ יחול עליהן קדושת בתי ערי חומה, ואפילו לדעת רש״י דסובר דיש להן דין קידוש בפני עצמו, מ״מ הלא הא ודאי דהקידוש שלהם צריך להיות יחד עם קידוש הארץ, וכמבואר
בערכין דף ל״ב דאין סומכין אלא על חומה שהיתה בשעת קידוש הארץ, וא״כ אם נימא דכל בתי ערי חומה צריכין קידוש מחדש לעתיד לבא, הרי צ״ע דבמה יתקדשו אז אחרי דקדושה שניה קדשה לשעתה וקדשה לעתיד לבוא, וליתא אז לעתיד לבוא לקידוש הארץ כלל, א״כ איך יתקדשו הבתי ערי חומה אז. אלא ודאי מוכרח דלא בעינן כלל קידוש בתי ערי חומה לעתיד לבוא, ומשום דאע״ג דבירושה שניה לא נהגו יובלות מדין תורה, מ״מ הלא זהו רק משום דלא היו כל יושביה עליה, דהוי זה דין מסויים בנהיגת דין יובל דצריך דוקא שיהיו כל יושביה עליה, אבל בעיקר קדושת הארץ לענין יובל לא חסר בה ולא מידי בירושה שניה, וכן מבואר להדיא
בערכין דף ל״ב שם דמשגלו שבט ראובן ושבט גד וחצי שבט מנשה בטלו היובלות וכשחזרו חזרו היובלות, הרי להדיא דהך דכל יושביה אינו תלוי כלל בשעת קידוש הארץ אם היו אז כל יושביה עליה אם לא, ורק דכל יובל בשעתו הדבר תלוי, וא״כ ממילא דלעתיד לבוא כיון שיתישבו אז כל יושביה ממילא יחזור אז להיות היובל נוהג, ולא חסר תו שום קידוש, כיון דעצם קדושת הארץ לענין יובל קיימת גם באין כל יושביה עליה, וממילא דיחזור אז לנהוג גם דין בתי ערי חומה ממילא, וא״כ הרי הדרא הקושיא לדוכתה דאמאי פסק הרמב״ם בסתמא דיקדשו בתי ערי חומה לעתיד לבוא, והלא כבר מקודשים הם עוד מימות עזרא שקידש הארץ.
והנראה לומר בזה, על פי מה שפסק הרמב״ם בפ״א מהל׳ תרומות הכ״ו ז״ל התרומה בזמן הזה ואפילו במקום שהחזיקו עולי בבל ואפילו בימי עזרא אינה מן התורה אלא מדבריהם שאין לך תרומה של תורה אלא בא״י בלבד ובזמן שכל ישראל שם שנאמר כי תבאו ביאת כולכם וכו׳ עכ״ל, והנה הרי באמת בתרומה לא כתיב כלל כי תבאו, וצ״ל דילפא מכי תבאו האמור בשמיטה ויובל, ומשום דתרומות ומעשרות תליין בשנות השמיטה, וכמבואר ברש״י
כתובות דף כ״ה [ע״א] עיי״ש, ולפי״ז נראה ודאי דשמיטה ויובל גם כן צריך ביאת כולכם לדעת הרמב״ם, כמו תרומה ומעשר, כיון דעלייהו הוא דכתיב הך קרא דכי תבאו דילפינן מיניה דצריך דוקא ביאת כולכם. והנה הך דינא דביאת כולכם לא דמי להך דינא דכל יושביה עליה דמבואר בהסוגיא
דערכין דף ל״ב שהבאנו למעלה דתלי רק בשנת היובל עצמו בשעתו אם היו אז כל יושביה עליה אם לא, אבל לא כן הך דינא דביאת כולכם, עיקרו הוא על שעת ביאה וירושה, דאז הוא דצריך שיהא ביאת כולכם, והכי מבואר
בכתובות דף כ״ה [ע״ב] דקאמר דלהכי חלה בזמן הזה דרבנן משום דכי אסקינהו עזרא לאו כולהו סלוק, ולא קאמר בפשיטות משום דעתה אין עליה כל ישראל, הרי להדיא דהעיקר תלוי רק בשעת ביאה וירושה, וכן מוכיח לשון הרמב״ם בפ״א מהל׳ תרומות שם שכתב ז״ל שנאמר כי תבאו ביאת כולכם כשהיו בירושה ראשונה וכמו שהם עתידים לחזור בירושה שלישית לא כשהיו בירושה שניה שהיתה בימי עזרא שהיתה ביאת מקצתן ולפיכך לא חייבה אותן מן התורה עכ״ל, הרי מבואר בדבריו דתלוי רק בביאת כולכם של שעת ירושה. ונראה עוד מזה, דבאמת הך דינא דביאת כולכם הוא זה דין שחייל בעיקר הירושה והקידוש, דרק בירושה כי האי שיש בה ביאת כולם הוא דמתחייבים בתרומות ומעשרות ושמיטה ויובל, ובחסר ביאת כולם מיקרי עוד לא נגמר עצם הירושה והקידוש לענין חיובא דתרומות ומעשרות ושמיטות ויובלות, והוי זה חסרון בעצם הארץ דלית בה עוד חיובא דתרומות ומעשרות ושמיטות ויובלות. ונמצא דבירושה שניה דלא נהגו יובלות הוא מתרי טעמי, חדא משום דלא היו כל יושביה עליה, וזה הוי רק חסרון בנהיגת וקיום היובל, ועוד משום דלא היתה ביאת כולם, דזה הוי חסרון בעצם הארץ בעיקר דין ירושתה וקדושתה, דמיחסר בה עוד חיובא דיובלות. ולפ״ז נראה, דמשום הך דינא דביאת כולכם, כיון דהוי זאת חסרון בעיקר הירושה לענין שמיטות ויובלות, א״כ ממילא דבירושה שלישית שיבאו אז כל ישראל ויהיה נשלם אז חיוב הארץ בתרומות ומעשרות ושמיטות ויובלות יהיה אז גם גמר הירושה לענין זה, וא״כ י״ל שזה הגמר יהיה צריך גם ב״ד כמו עצם ירושת הארץ.
ולפי זה מיושב היטב דברי הרמב״ם דלעתיד לבוא יקדשו בתי ערי חומה, אף אם נפרש דקאי גם על מקומות שקידש עזרא, דכיון דהדין דביאת כולכם הוא שייך לעצם ירושת הארץ לענין שמיטות ויובלות ותרומות ומעשרות, וא״כ הא נמצא דירושת הארץ לענין שמיטות ויובלות ותרומות ומעשרות נשלמת ע״י שני הירושות יחד, דירושה שניה אהניא לעצם קדושת הארץ, וירושה שלישית תהני להשלים קדושתה ודין ירושה שלה בביאת כל ישראל שהוא זה ביאת כולכם האמור בתורה, וא״כ י״ל דהוא הדין לענין קידוש בתי ערי חומה, כיון דהם תלויין ביובל, ועצם דינה של קדושת בתי ערי חומה הוא ע״י קדושת הארץ, והוא זה מדברים התלויין בארץ, א״כ ממילא דנוהג בהם דין ביאת כולכם בעצם קדושתם כמו קדושת הארץ לענין יובל, ונשלמת קדושת הבתי ערי חומה ג״כ ע״י שתי הירושות יחד בקדושת הארץ המועילה ליובלות, אשר על כן שפיר מיירי הרמב״ם גם במקומות שקדש עזרא בירושה שניה, ומ״מ שפיר פסק דלעתיד לבוא יקדשו את הארץ ויתחייבו בתרומות ומעשרות ויתחילו למנות שמיטות ויובלות ויקדשו בתי ערי חומה, ואע״ג דבהלכה דלעיל מינה פסק שכבר עשו כן בימי עזרא שקדשה לעתיד לבוא, כיון דכל הני דקחשיב נעשה חיובן ע״י שתי הירושות ביחד, דמשניהם ביחד נשלמה ירושת הארץ וקדושתה בביאת כולם, וכמו שנתבאר.
והנה הראב״ד בפ״א מהל׳ תרומות שם חולק על הרמב״ם וס״ל דאין צריך ביאת כולכם אלא בחלה לבד ולא בתרומות ומעשרות, ולדידי׳ הא ודאי דגם שמיטות ויובלות אין צריך ביאת כולכם, ותלויין רק בקדושת הארץ לחוד, וא״כ הרי ממילא דהא דלא נהגו יובלות בירושה שניה, הוא רק משום טעמא דכל יושביה לחוד, דאין זה שייך כלל לעצם ירושת וקדושת הארץ, וקדושת הארץ נגמרה עוד בימי עזרא גם לענין תרומות ומעשרות וגם לענין שמיטות ויובלות ובתי ערי חומה, וע״כ לטעמי׳ שפיר השיג הכא וכתב דהא דיקדשו בתי ערי חומה לעתיד לבוא היינו דוקא במקומות שלא קידש עזרא, דבמקומות שקידש עזרא הרי כבר נגמר קדושת הבתי ערי חומה לגמרי, ולא חסר בהו תו שום קידוש כלל, כיון דקדושה שניה קדשה לשעתה וקדשה לעתיד לבוא, ולא שייך עוד קידוש בתי ערי חומה כיון דכבר נגמרה קדושת הארץ, ומיושב היטב וכמו שנתבאר.
והנה בערכין דף ל״ב מקיש ביאתם בימי עזרא לביאתם בימי יהושע מה ביאתם בימי יהושע מנו שמיטות ויובלות וכו׳ אף ביאתם בימי עזרא מנו שמיטין ויובלות וכו׳ ומי מנו שמיטין ויובלות השתא משגלו שבט ראובן ושבט גד וחצי שבט מנשה בטלו יובלות עזרא דכתיב ביה כל הקהל כאחד ארבע ריבוא אלפים שלש מאות וששים הוה מני וכו׳ אמר ר׳ נחמן בר יצחק מנו יובלות לקדש שמיטין. ויש להסתפק אם הא דמנו יובלות לקדש שמיטין הוא מדבר תורה או רק מדבריהם, ולכאורה לפי מה דאיתא לרבנן דפליגי עליה דרבי בריש מו״ק וס״ל דשביעית נוהגת גם באין כל יושביה מדין תורה, א״כ הרי יש מהמנין נפקא מינה לענין דין תורה, ובעל כרחך דזה המנין של יובלות לקדש שמיטין הוא מדבר תורה, ואפילו לרבי דס״ל דשביעית בעיא ג״כ כל יושביה מדבר תורה, מ״מ הרי יש נפקא מינה מזה לתרומות ומעשרות דתלויין בשנות השמיטה, שזהו יסוד דינא דמעשר שני ומעשר עני, ונוהגים לכו״ע גם בזמן דליכא כל יושביה עליה, וא״כ הא נהגו בירושה שניה מדבר תורה, ובעל כרחך דהמנין הוא דבר תורה. ולפי מה שנתבאר, דהא דלא נהגו יובלות בירושה שניה הוא מתרי טעמי, חדא משום דלא היו כל יושביה עליה, ועוד משום דלא היתה ביאת כולם, א״כ נראה דנהי דמשום הך דינא דכל יושביה הרי ודאי דאין זה שייך אלא לדין נהוג שנת היובל עצמו, אבל הך דינא דמנין השנים דהוא בשנים הקודמות א״כ ממילא דקיים גם באין כל יושביה עליה מדבר תורה, מ״מ כל זה הוא בהך דינא דכל יושביה עליה, משא״כ משום הך דינא דביאת כולכם, דנתבאר דהוי זה דין בעצם הארץ לענין עיקר חיובה בשמיטות ויובלות, דבלא ביאת כולכם ליתא לכל עיקר מילתא דשמיטות ויובלות כלל, א״כ נראה דממילא ליתא גם למנין השנים של יובל, דלענין עיקר דין תלייתן בארץ הרי פשיטא דנהיגת שנת היובל עצמו ודין מנין השנים תרווייהו חד דינא הויין, דכולהו מדיני יובל נינהו, ומאחר דחסר בהארץ עיקר הך מילתא דשמיטות ויובלות, א״כ פשיטא דליתא גם למנין השנים של יובל. אלא דאי משום דינא דביאת כולכם א״כ הא הויין גם תרומות ומעשרות ושביעית דרבנן, וא״כ שוב לא איכפת לן גם אם הא דמנו יובלות לקדש שמיטין הוא רק מדרבנן לחוד, כיון דאין מזה נפקא מינה לשום דין תורה.
אשר לפ״ז נמצא, דהא דמנו יובלות לקדש שמיטין בבית שני, אם היה זה מדבר תורה או מדבריהם, פליגי בזה הרמב״ם והראב״ד, דלדעת הראב״ד דבשמיטות ויובלות ותרומות ומעשרות לא בעינן ביאת כולכם, ונהגו תרומות ומעשרות בירושה שניה מדבר תורה, א״כ בעל כרחך דהא דמנו יובלות הוא ג״כ מדבר תורה, וכדחזינן דמשנינן עי״ז חשבון המעשרות של מעשר שני ומעשר עני, וטעמא דהוי מדבר תורה הוא, מכיון דנגמרה קדושת הארץ, ורק דחסר דינא דכל יושביה עליה, א״כ אין זה שייך רק לענין קיום דיני יובל, אבל מ״מ לא נפקע שם יובל מהשנה, וחייל בה דינא דשנת החמשים, דאינה עולה למנין השביעית, משא״כ לדעת הרמב״ם דסובר דבעינן בשמיטות ויובלות ביאת כולכם, ועדיין לא נשלמה דין ירושת הארץ לענין שמיטות ויובלות, וא״כ ממילא דלית בה כל דין מנינא דיובלות כלל, וכדילפינן מקרא דמקיש ירושה שניה לירושה ראשונה דהיא בחידוש כל הדברים האלו, דש״מ דבלא ירושה ליכא מנינא דשמיטות ויובלות כלל, והא דמנו יובלות לקדש שמיטין בעל כרחך דהוא רק מדרבנן. והנה לעיל בפ״י פסק הרמב״ם כרבנן דשנת החמשים אינה עולה למנין השמיטין, ומונין יובלות לקדש שמיטין בין בבית שני ובין לאחר החורבן, ושוב כתב בשם הגאונים שמסורת בידם דלאחר החורבן אין מונין אלא שמיטות בלבד, וכתב שעליהם יש לסמוך, והראב״ד חולק שם וס״ל דלעולם מונין יובלות לקדש שמיטין, ולפי המבואר נראה דלטעמייהו אזלי, דהראב״ד דס״ל דקדושה שניה נגמרה קדושתה גם לענין שמיטות ויובלות, ומנינא דיובלות נוהג מדבר תורה גם בירושה שניה, על כן ס״ל דלעולם מונין יובלות לקדש שמיטין, כיון דקודם החורבן ואחר החורבן שוין הם בדין ירושת הארץ, והרמב״ם לטעמיה דס״ל דבעינן ביאת כולכם, ומנינא דיובלות הוא רק מדבריהם, על כן שפיר י״ל מסברא דלאחר החורבן לא תקנו מנינא דיובלות.
ולפי מה שכתבנו נמצא, דהא דפסק הרמב״ם הכא דבביאה שלישית יתחילו למנות שמיטות ויובלות, מקרא דמקיש ביאה זו לביאה ראשונה, הוא להרמב״ם לטעמיה דס״ל דהשלמת הירושה שניה היא בירושה שלישית לענין מנינא דשמיטות ויובלות, וע״כ הוי אז זמן ביאה והתחלת מנין של יובלות, אבל לדעת הראב״ד דכבר נשלמה הביאה בירושה שניה, והמנין קיים לעולם מדבר תורה, א״כ הרי צריך להיות קיים גם בירושה שלישית המנין שהותחל מביאה שניה, וצ״ע למה לא השיג גם ע״ז שכתב הרמב״ם דבביאה שלישית יתחילו למנות שמיטות ויובלות. אשר מזה נראה מוכרח, דהא פשיטא לכו״ע, דמדבר תורה דלאחר החורבן וישראל גולין מעל אדמתן אין המנין מועיל ליובלות, והא דחולק הראב״ד על הגאונים וס״ל דמונין יובלות לעולם, היינו רק דהמנין קיים לענין דינא דמונין יובלות לקדש שמיטין, אבל לא לענין קיומא דיובלות, וע״כ לעתיד לבוא כשיחול דין קיום היובלות יתחילו למנות מחדש. ולפ״ז הרי י״ל, דהגאונים דס״ל דלאחר החורבן אין מונין יובלות כלל, הוא גם אם קדשה לעתיד לבוא, והמנין קיים מדבר תורה, ורק דטעמא דידהו הוא משום דס״ל דהואיל ואין המנין עולה ליובלות על כן אין מונין אותו גם לקידוש שמיטין, ודלא כמו שכתבנו דטעם הגאונים הוא משום דכל המנין הוא רק מדבריהם. אכן לדעת הרמב״ם שפיר י״ל כמו שכתבנו, דבעיקר הדבר תורה ס״ל כהראב״ד דמונין יובלות לקדש שמיטין גם היכא דאין המנין עולה לקיומא דיובלות, וכמו שפסק כן מתחלה, והא דהסכים לדעת הגאונים הוא משום טעמא דחסר ביאת כולכם וכמו שנתבאר. וגם די״ל, דהראב״ד ס״ל דכיון דיתוספו בביאה שלישית השלש ארצות של קיני קנזי וקדמוני ומקומות שלא קדש עזרא, ועל ידי זה ישתנה גם ירושת שאר הארץ בחילוק יושביה, על כן שפיר הוי אז דין ירושה מחדש, דחיילא גם לענין זה דיתחילו למנות שמיטות ויובלות. ועיין מה שכתבנו לעיל די״ל דספירה וקידוש ב״ד מעכבין ביובל, אשר גם משום זה יצטרכו להתחיל למנות השמיטות ויובלות מחדש, וא״כ בלאו הכי ניחא דעת הראב״ד, וכמו שנתבאר שם.